פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



3
ועדת ביטחון הפנים
21/11/2021


מושב שני


פרוטוקול מס'24
מישיבת ועדת ביטחון הפנים
יום ראשון, י"ז בכסלו התשפ"ב (21 בנובמבר 2021), שעה 11:00

סיור ועדת ביטחון הפנים במחוז דרום

חברי הוועדה: מירב בן ארי – היו"ר
מאיר יצחק-הלוי – מ"מ היו"ר
רות וסרמן לנדה

אמיר אוחנה
אורית סטרוק
יסמין פרידמן
עמיחי שיקלי

פרופ' רועי קיסוס - סגן מנהל בית חולים סורוקה

ד"ר דן שוורצפוקס - סגן מנהל בית החולים ומנהל המיון הפנימי, בית חולים סורוקה

ירדן נבו - משנה למנהל בית חולים סורוקה

תנ"צ נחשון נגלר - מפקד מרחב נגב, המשרד לביטחון הפנים

נצ"מ תומר אלדר - מפקד מג"ב דרום, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ אמיר קליין - קצין אג"מ מחוז דרום, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ משה לוי - קצין אח"מ מחוזי, מחוז דרום, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ אבי לוי - מפקד יחידת יואב, המשרד לבטחון הפנים

סנ"צ יניב שלמה - יועץ לענייני ערבים, המשרד לבטחון הפנים

מאיה גיגי - נציגת מזכירות ביטחונית, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ טירן יהוד - נצ"מ, מפקד תחנת משטרת באר שבע, המשרד לבטחון הפנים

זיוון פריידין - דובר מרחב הנגב, המשרד לבטחון פנים

שייח' עקל אלאטרש - נציג הקהילה הבדואית

מוצלח אבו עסא - נציג מהקהילה הבדואית

גדעון אבו סבית - נציג מהקהילה הבדואית

זכי אבו חמאד - נציג מהקהילה הבדואית

עומר אבו רקייק - ראש מועצת תל שבע

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

עידו בן יצחק

לאה קריכלי

סמדר לביא, חבר תרגומים


סיור ועדת ביטחון הפנים במחוז דרום


(בבית החולים סורוקה)

בוקר טוב, ראשית לכל אני מתנצל בשמה של יושבת ראש הוועדה, ועדת ביטחון הפנים, מירב בן ארי שנמצאת בפקקי תנועה. היא בדרכה לכאן, אבל יש סבירות גבוהה שהיא תפספס את החלק הזה של הסיור שאנחנו נקיים היום באזור באר שבע רבתי. נמצאים כאן חברי הכנסת רות וסרמן לנדה, עמיחי שיקלי, יסמין פרידמן, מירב, אני מקווה שעוד תגיע.

הסיור הזה הוא חלק מעבודה מאוד מאוד אינטנסיבית, ייאמר לזכותה של יושבת ראש הוועדה שהיא מלאה באנרגיות, ואנחנו לקחנו כמשימה להתמודד עם מה שאנחנו מגדירים הלאקונה החברתית הקשה, המסוכנת ביותר, וזה תופעות האלימות במדינת ישראל, תופעות האלימות במגזר הערבי, תופעות האלימות בדרום ובצפון ואנחנו ממש עוברים ממקום למקום ללמוד ולהוביל את זה גם בהמשך לרמה של חקיקה ולסייע לכל הגורמים להצליח במשימה שלהם.

עמדתנו ברורה, כשיש אלימות זה אומר שיש תקלה בחוסן החברתי קהילתי, זו פגיעה שהיא פגיעה אנושה באיכות החיים. אני מציע, אדוני המשנה למנהל בית החולים, ירדן נבו, שנעשה סבב מהיר של החברים שנדע מי ומי בחברים. חבר אחד יש לי כאן, חשוב שנדע, מפקד משטרת באר שבע, הוא אחד החניכים שלי מן העבר ואני כל כך שמח שצומחים באילת אנשים כל כך טובים כמו טירן. אני שמח לראות אותך, טירן.

אני מציע שנאפשר טלגרפית לכל חבר כנסת שירצה להתייחס, רק כאמירות פתיחה, ממש בקצר, ואחר כך נבקש סקירה שלכם על האתגרים שאתם עוברים. אנחנו באיחור של חצי שעה ונצטרך להדביק אותו, אז בואו נתחיל, בבקשה.

(סבב נוכחים).

חברי הכנסת, אתם רוצים להתייחס לפני שנבקש מירדן להציג?

אני רק אגיד שאני באר שבעית.

אז בבקשה, אדוני, הבמה שלך.

ברוכים הבאים, אנחנו נעשה סקירה קצרה, כי אנחנו באיחור די משמעותי. במקור תכננו גם ללכת למיון, אנחנו נדלג על זה, תלוי בלוח הזמנים שלכם.

אז קצת על סורוקה ומשם נצלול לאירוע. אני מקווה שתכירו, מי שלא מכיר את סורוקה ואיפה אנחנו נמצאים. סורוקה, אנחנו חוגגים 60, נוסד על ידי דוד דובינסקי שהיה התורם הראשון שלנו, מנהל איגוד תופרי בגדי הנשים בארה"ב, הוא נתן מיליון דולר כדי שסורוקה יקומו אחרי שבן גוריון התנגד שסורוקה תקום כבית חולים נוסף של ההסתדרות ואחרי שהוא קם בן גוריון עד יום מותו לא טופל בסורוקה, הוא טופל בתל השומר, פולה כן, הוא לא. אבל אחרי זה כבר השלמנו ויש עד היום פסל של בן גוריון גדול ואנחנו פה.

אנחנו בית חולים השלישי בגודלו בארץ, 1,173 מיטות, בית החולים הכללי הכי גדול בארץ, מספר מיטות אשפוז הכלליות הכי גדולות בארץ, 5,000 עובדים, כמעט 300 דונם, שטח מאוד גדולה, אנחנו עיר קטנה בבאר שבע. אנחנו בית חולים אוניברסיטאי, אנחנו צמודים לאוניברסיטת בן גוריון, אין בית חולים היום בארץ שצמוד ככה לאוניברסיטה ויש לזה הרבה מאוד יתרונות.

אנחנו בית חולים על, אנחנו נוהגים להגיד על עצמנו שאנחנו מרכז-על בדרום. מרכז-על זה אחד משישה מרכזים בארץ, רמב"ם, איכילוב, בילינסון, רבין, שיבא, הדסה ואנחנו. בית חולים על הוא בית חולים שיש לו יכולות קצת יותר מתקדמות מבתי חולים אחרים, בוודאי לתת מענה. אנחנו נותנים מענה ל-60% משטח המדינה, מקרית גת דרומה. זה אומר שיש פה גם מנחת מאוד פעיל, הוא מוביל מכל אזור הדרום, הוא בית חולים שלישוני ליוספטל, מהערבה, מים המלח, מעזה, מכל טראומה שקורית בדרך, ונמצא פה דן שהוא מנהל המיון והוא ירחיב אחרי זה על הטיפול במיון.

זה החזון שלנו, אנחנו מעניקים רפואה יוצאת דופן באיכותה, ראיית המטופל וצרכיו במרכז והוא מהווה מופת לחינוך ומחקר רפואי. כל מילה נשקלה ונמדדה, תאמינו לי, ואנחנו פועלים לאור החזון הזה.

אנחנו כל הזמן עובדים על פיתוח הקמפוס שלנו. שמנו בכוונה את התמונה הזאת כדי שתראו, אתם רואים שיש פה מקום לעוד שתי קומות. בנו את הבניין הזה לפני 20 שנה ועוד אז הכינו כבר מקום לעוד פיתוח מתוך ראייה שהמקום הזה הוא מקום הטיפול המרכזי בנגב והוא המענה המיידי לצרכים. אנחנו בתנופת פיתוח מאוד גדולה של בית החולים, אנחנו מכפילים את המיון, אנחנו בונים פה פגייה חדשה, בניין מחקר חדש, בניין שיקום חדש. באמת מאות מיליוני שקלים שמושקעים פה וזה לא מספיק, יש עדיין צרכים מאוד גדולים בנגב. מבחינת זמינות שירותים, מבחינת זמינות ניתוחים שצריך לקדם אותם ואולי נדבר על זה בהמשך.

כוח האדם שלנו זה הליבה של בית החולים. בית החולים זה לא רק בניינים ומחשוב, זה בעיקר כוח אדם ואתה צריך כוח אדם איכותי כדי להפעיל בית חולים טוב ולב בית החולים זה כוח האדם, זה מנהלי המחלקות, זה הרופאים. צריך פה רופאים ברמה מאוד מאוד מאוד טובה כדי שייתנו מענה לכל הטראומות והשירותים שנדרשים פה. אני מזכיר לכם שאנחנו בית החולים היחידי במרחב וכל שירות פה חייב להיות פה זמין בצורה טובה ואיכותית מאוד.

אפשר להגיד שהסד"כ שלכם הוא רובו דרומי, או שיש כאן מוביליות שהיא לא רלוונטית?

יש גם וגם. כמובן שרובו דרומי, זה אנשים שצריכים להיות זמינים בבית החולים ובצורה מאוד מהירה לכל מקרה שקורה.

באר שבע הכריזה על רובע חדשנות, אנחנו משולבים בו כמובן יחד עם האוניברסיטה והעירייה ואנחנו מקדמים את זה בצורה שוטפת ויש הרבה בשורות בכיוון הזה.

אנחנו דואגים שכל יחידה שלנו תהיה מצוינת, לא פחות, לשם אנחנו מכוונים ואנחנו עובדים כל הזמן על הובלה טכנולוגית, הובלה רפואית, הובלה ביחידות האדמיניסטרטיביות, בכל דבר כזה, כי האחריות עלינו היא מאוד כבדה. משהו שלא עובד פה אין עוד בית חולים שיגבה אותו במרחב, זה רק אנחנו, ולכן כובד המשקל עלינו הוא מאוד גדול.

חירום. אני לא צריך להסביר לכם, לאחרונה זה קצת השתנה, אבל אנחנו בית החולים היחיד שהוא גם תחת אש והוא גם צריך לטפל בפצועים ועושה את זה מספר פעמים בשנה, במספר סבבי לחימה. יש פה פק"ל שלם של איך אנחנו מעבירים יחידות למקומות ממוגנים כי בית החולים הזה לא ממוגן במלואו, יש יחידות שהן קריטיות ובאמת תוך כמה שעות בית החולים ערוך למצב לחימה, גם בקליטת פצועים וגם במיגון היחידות והאנשים שלא נמצאים במקומות מוגנים וצריך להעביר אותם תחת מחסה.

לכידות ומשפחתיות. אני הייתי פעם מנהל כספים בגהה, זה בית חולים מאוד קטן ומשפחתי. סורוקה, למרות שהוא בית חולים ענק, הוא עם אותה תחושה. לאנשים פה יש מה שנקרא רוח דרומית, אתה מכיר את זה בוודאי, אנשים מאוד חמים, פה זה הבית שלהם. הם עובדים פה המון שנים והתחושה היא פה כמו משפחה. בחרנו לשים את זה פה, זו תמונה מהמיון, דן אחרי זה ירחיב, אבל באמת עובדים פה כתף אל כתף ובית החולים פה הוא מופת לדו קיום, לשלום ושוויון. אנחנו מקפידים על זה וניגע בזה אולי עוד מעט.

אנחנו כאן בשבילם. זו האוכלוסייה שלנו, מעל מיליון איש במעגל העקיף, 700,000 במעגל הישיר, רוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה צעירה, הגיל הממוצע הוא 27, יש מעמד סוציואקונומי ברוב היישובים נמוך. חוץ מיישובי לוויין יחסית קטנים, מיתר, להבים, שהם נמצאים בחתך הגבוה, רוב היישובים הם בחתך סוציואקונומי נמוך. זה משליך מאוד על אופן צריכת השירותים ועל יכולת האוכלוסייה לקבל אותה. אנחנו מרכז-על, אמרתי, ליוספטל וברזילי, ויש פה מגוון תרבויות שמקבלים שירות בתוך בית החולים.

זה הקמפוס שלנו, הוא מורכב מ-32 בניינים. בצד שמאל למעלה זה המכלול הכירורגי הטיפול הנמרץ ואם אתם רואים, למטה זה המיון שלנו. מכלול סבן לילדים, מכלול סבן לנשים, ובניין האונקולוגי החדש שחנכנו רק השנה, בניין מפואר וראוי למתן שירותים לתושבי הנגב, והבניין הוותיק שלנו, בניין הפנימיות שהוא יום אחד יצטרך לרדת כי הוא גם לא ממוגן וגם כבר תנאי האשפוז שלו לא הולמים את שנות המאה ה-21.

נפח הפעילות שלנו, אמרתי, הוא ענק. יש פה 17,000 לידות בשנה. להמחיש לכם, זה כמעט אוטובוס וחצי של ילדים כל יום שנולד פה. יש פה 30,000 ניתוחים, המיון שלנו הוא המיון הכי גדול בארץ וגם עליו דני ירחיב, אבל משך השהייה הכי נמוך בארץ. אתם רואים לבד את היקף התנועה והיקף האנשים, אנחנו באמת עיר קטנה.

אנחנו מתגאים בזה שבמדדי האיכות הרפואית אנחנו 99.4, זה ציון מאוד מאוד יפה ביחס לדוח האחרון של משרד הבריאות. אנחנו בשיעור הכי נמוך של זיהומים בבתי חולים בישראל. אתם רואים שהבא אחרינו הוא כמעט 50% יותר, זה הישג מאוד מרשים, כי הוא כולל גם את הרופאים וגם מעובד המשק ועד המנתח וכולם ביחד מביאים לתוצאה הזאת שהיא פנומנלית ומעידה על איכות רפואית מאוד גבוהה.

המחלקה לרפואה דחופה. אתם רואים פה שסורוקה היא עם זמן השהייה בין בתי החולים הנמוך ביותר, ואני אשאיר פה לדן להרחיב. זה מעיד גם על איכות טיפול וגם על מהירות ועל שירות. זה לא בא לידי ביטוי, לצערנו, בתדמית, ועל זה אנחנו עובדים, כי עברת מהר במיון אז כאילו תפסת יום, אבל זה לא באמת ואנחנו עובדים על המון תהליכי שירות ודן מחזיק שם את המיון ביד רמה.

רובע החדשנות, דיברתי. זה קומפלקס שלנו, של אוניברסיטת בן גוריון, של תחנת הרכבת, פארק ההייטק ואתם רואים מלמטה מצד ימין את כל קרית התקשוב שכבר הטרקטורים עובדים בשטח. זה ייתן בוסט מאוד מאוד גדול לאזור וזה כבר קורה, זה לא דיבורים בעלמא.

אלה הפרויקטים העיקריים שכרגע רצים, באמת תנופת בינוי משמעותית ביותר.

קצת על הקורונה שהעסיקה אותנו. נפח פעילות מאוד מאוד גבוה, עד היום אנחנו בית החולים עם מספר חולי הקורונה הגדול בארץ. הדרום תמיד בדיליי, גם בכניסה וגם ביציאה, לצערנו, אבל זה הולך ויורד ואנחנו מקווים שהגל החמישי לא יפקוד אותנו בקרוב. המון עבודה בשנתיים האחרונות מטעם בית החולים, המון גמישות, המון שיטות הפעלה חדשות ומחשבה על איך לעבוד ועמדנו בזה בכבוד.

לא נסיים בלי עשייה למען הקהילה, שאנחנו מאוד גאים בה. אנחנו עושים פה המון פעילות בבאר שבע למען הקהילה עם העובדים שלנו, יש לנו הרבה מאוד עובדים ובמגוון תחומים, כמו שאתם רואים.

לגבי הביטחון, שלזה התכנסנו. קודם כל המציאות הנתונה. המציאות הנתונה באזור הדרום, לא רק באזור הדרום לצערנו, גם באזורים אחרים, ואנחנו מתמודדים איתה יום יום, המדיניות שלנו זה אפס סובלנות לאלימות ופה אנחנו יד ביד עם המשטרה. באמת על כל אירוע יש פה הגשת תלונה, על כל אירוע מזמינים משטרה ומקפידים על זה כדי שההליכים גם יסתיימו בצורה טובה. המשטרה פה זמינה בצורה מאוד מאוד טובה, המון אמצעים טכנולוגיים והנקודה הראשונה, אתם רואים, זה שיפור מתמיד בתהליכי עבודה ושירות.

בסוף אירועי אלימות גם נובעים מבעיות בתהליכי העבודה ובעיות בשירות וכל אירוע כזה אנחנו מתחקרים ואומרים אוקיי, איך נעשה בפעם הבאה ואיך נמנע את האירוע הבא מלקרות. לא תמיד זה בשליטתנו, אבל מה שכן אנחנו עושים.

אתם יכולים לראות את זה, שזה נתון מדהים. לא בטוח שאתם ערים לו, אבל זה בעצם מקרי האלימות הפיזית בסורוקה. אני מזכיר לכם, בית החולים השלישי בגודלו בארץ עם מספר אירועי אלימות כזה ותראו את הירידה הדרסטית משנת 2016, תוצאה של תהליכי עבודה ושירות ותחקור מתמידים שהביאו אותנו לתוצאה הזאת. לא הצלחנו לרדת מעבר לרף הבודד.

אני אסייג ואני אגיד שכל אירוע אלימות הוא אירוע מאוד מאוד קשה. היה לנו אירוע מאוד קשה השנה של רופא שהוכה בטיפול נמרץ ילדים וכל אירוע כזה הוא טראומה מאוד קשה לצוות. אירוע כזה הוא מאוד קשה, הוא משליך מאוד על הצוות ועל היכולת שלו לתפקד וזה לא רק אירועי אלימות פיזית, זה גם אירועי אלימות מילוליים, שיש הרבה יותר, והם נעצרים באירוע אלימות מילולית ולא מידרדרים לאירוע אלימות פיזית, אבל גם הם גורמים לפחד אצל הצוות.

בדרך כלל זה קורה במיון, אירועי האלימות?

לא, ממש לא. את רואה את הנפח. המיון פה הוא חלק מזה. נפח הפעילות של המיון הוא מאוד מאוד גדול ואנשים מגיעים אליו מאוד טעונים בדרך כלל, אבל תראי את אופן הירידה של האירועים.

למה אתה מייחס את זה? מה אופרטיבית עשיתם?

אני אתן לך דוגמה. היה לנו כל חג אירועי אלימות ביולדות. אנשים באים ממרחק מהפזורה ורוצים להיכנס ולא מעניין אותם שעות הביקור ולא מעניין אותם שעכשיו אי אפשר להיכנס אז יצרנו אזור ניטרלי בכניסה שהיולדת יכולה לצאת מהמחלקה, לפגוש שם את מי שבא לבקר אותה וככה צמצמנו –

צמצמתם חיכוך.

לא היו לנו אירועי אלימות ביולדות בשנתיים האחרונות, כבר לא היה. יש הרבה תהליכי עבודה שדן מנהל במיון. לגבי תחקור של אירועים, יש לנו משוב יומי של מטופלים שאנחנו לוקחים מהם. כל ביקור במיון אנחנו לוקחים את שביעות הרצון, מתחקרים את זה ועובדים עם הצוות ועל תהליכי עבודה שאנחנו עולים עליהם שהם בעייתיים ועוד ועוד. וגם מה שהזכרתי קודם.

בסוף סורוקה זה אנשים, אמרתי את זה, הלב של בית החולים הזה הם 5,000 העובדים שלו שבאים יום יום שעה שעה לעשות את העבודה 24/7 ולשרת את תושבי הנגב, זה הלב שלנו ממש.

לגבי האירוע, השתלשלות האירוע. שתי משפחות מרהט שבסכסוך מזה כשלוש שנים, זה אירוע שהתחיל בכלל בצומת שוקת ועבר לבית החולים. הגיעו בני המשפחה השנייה לבקר קרוב משפחה ושם הם נפגשו ואז התחיל אירוע מתגלגל. שוב, השורה התחתונה, זה לא קשור לבית החולים ולא הופנה כלפי הצוות או בית החולים, אבל זה קרה בבית החולים, מבחינתנו זה קו אדום שאסור היה שייחצה.

7:41 התחילה הקטטה במדשאות, שני פצועי דקירה מפונים לטראומה, המשטרה הגיעה מאוד מהר, תוך כמה דקות ובשמונה וחצי התחילה התקהלות חדשה סמוך לרחבת המיון ויידוי אבנים וירי חי, מה שאף פעם לא היה.

אחד על השני?

אחד על השני, ברחבה של המיון. דן כרז לכולם. דן היה במשמרת במיון, הוא כרז לכולם להיכנס. היתרון של המיון שלנו שהוא ממוגן אז אין לו הרבה חלונות החוצה, אפשר לסגור אותו יחסית בקלות. האירוע עצמו היה אירוע קצר, הוא נגמר תוך עשר דקות פחות או יותר, אבל החומרה שלו היא מאוד קיצונית.

לסיכום, סורוקה מקום של שוויון, דו קיום ושלום. תמיד הקפדנו על זה ותמיד הוא היה מקום ניטרלי, במרכאות קדוש, אליו לא מכניסים, לא נשק ולא דברים כאלה. לצערנו המציאות זולגת לתוך בית החולים וזה בסך הכול רפליקציה של מה שקורה בכל האזור. זה קו אדום שאנחנו לא יכולים להשלים איתו בשום צורה ואחת המטרות עכשיו זה למנוע מהמקרים הבאים לקרות, יחד עם המשטרה.

איך בכל זאת ניתן לסייע? בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו במצוקת מאבטחים קשה ביותר, הקורונה גרמה לזה שאנשים לא רוצים בכלל לעבוד בעבודות שהן בשכר נמוך, גם סטודנטים נעלמו מכאן באיזה שהוא שלב. בכלל בכל בתי החולים אתם יכולים לשמוע שאין מאבטחים. קשה למצוא מאבטחים. אחד הדברים שצריך כדי להגביר את תחושת הביטחון ולעזור לנו למלא את המצבה שחשבנו עליו זה עבודה מועדפת לאבטחה בבתי חולים. יש חיילים משוחררים, הם היו לוחמים, כשהם מתקשרים לשאול אם זה עבודה מועדפת אנחנו אומרים להם שלא ולצערנו נוצר מצב שלתדלק בתחנת דלק זה כן ולאבטחת בתי חולים זה לא. אז אפשר לחשוב על זה מחדש, זה יעזור לנו מאוד.

הדבר השני זה נקודת משטרה קבועה בבית החולים, שכבר דובר עליה. היה פה השר לבטחון פנים ואמר שהוא יקדם, וגם מנכ"לית הכללית אמרה שהיא תתקצב את זה אם יידרש ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. שוטר שנמצא מיד מרגיע מאוד את העניין, עצם הנוכחות שלו מרגיעה את העניין ומביאה את האירוע להורדת הרף מאוד מהר, לכן חשובה הנוכחות. ומעבר לזה, כל פעולות האכיפה הרגילות והאירועים הרגילים שיש.

אני אסיים כאן ואתן לדן להוסיף.

ד"ר דן, אולי רק תאיר את עינינו מהמבט שלך איך אתה רואה את הנסיגה בנושא האלימות? כשאני מדבר על נסיגה אני מדבר על החרפת מצב. התיאור שניתן כאן הוא קצת לא מתיישב עם האווירה. האווירה היא אווירה של אלימות במדינת ישראל, אני שמח לראות את הנתונים, אבל ניתוח שלך מהמבט שלך.

אנחנו רואים כבר לפחות שנתיים הידרדרות מוחלטת פה בביטחון בכלל בדרום, זה לא משהו חדש. אני תושב באר שבע, מה שהיה פה לפני 30 שנה זה לא מה שיש היום, זה השתנה לגמרי. האמת, אני פחות הופתעתי מכולם מהירי הזה ברחבה, לא בגלל שישבתי ודמיינתי לעצמי שזה יכול לקרות, אבל בסוף כשזה קרה אמרתי לעצמי, רגע, מה קרה? זה קורה מעבר לגדר, אז למה שזה לא יזלוג לתוך הגדר? זה קרה, זה ברור שזה חציית קו אדום ולא תקין שזה קורה בתוך מערכת רפואית וכו' וכו', אבל בסוף זו תמונת ראי של כל מה שקורה פה בחוץ.

סיפרתי פה לחברת הכנסת וסרמן שאתמול בבוקר הגיע אלינו פצוע ירי ובמוצאי שבת אמרתי שאני אכנס לאינטרנט ואני אתחיל לחפש אם בכלל זה דווח. בשום רשת לא מצאתי את הדיווח הזה, בשום מקום, אף אחד לא דיווח על זה. זאת אומרת שעולם כמנהגו נוהג, כולם יעשו את הסיבוב בדרום, יגידו שזה נורא וימשיכו למרכז. זו הבעיה. בסופו של דבר אם רוצים לטפל בזה אז צריך לטפל בזה ברצינות ולקחת את זה לתשומת ליבנו.

מהמבט שלך, כשאתה אומר לטפל בזה ברצינות למה אתה מתכוון?

השיטה היחידה זה להפעיל את המשטרה ולפעול בכוח חוקי אל מול פשיעה, זה הכול. מה זאת אומרת? אם בן אדם מחזיק נשק שאסור לו להחזיק אותו צריך לקחת לו אותו, אין פה הרבה, מה הדיון הפילוסופי פה? אני אומר לך שאם ביישובים מסוימים בדרום אף אחד לא משלם ארנונה מישהו צריך לשים על זה את היד. אני אצטט רופא, לא שלי דווקא, לא מהמחלקה שלי, אבל שדיברתי איתו פעם, פה מבית החולים, בחור מוכשר מאוד, אמרתי לו: הגיע הזמן שתדפקו על השולחן ותגידו עד כאן, הוא מסתכל עליי ואומר לי: אתה צוחק עליי? אמרתי לו למה? הוא אומר לי: אתה מבין שביום שאני אדפוק על השולחן החיים שלי שווים שני שקל?

יש יותר מדי אינטרסים כלכליים, סמים, הברחות, מה שאתה רוצה והאנשים האלה זה מאפיה ועם מאפיה מתעסקים עם משטרה ועם בתי משפט ועם יד חזקה. מי שחושב שאם המשטרה לא סיימה את המחקר שלה אז הוא יכול לשחרר, אז שלא יתפלא שירו לו יום אחד בבית המשפט גם, ואני לא אופתע אם זה יקרה, אבל אז היד תיגדע.

בית חולים זה לא יעד מבוצר, בית חולים צריך להיות בית חולים, הוא צריך להיות פתוח לאוכלוסייה, הוא צריך להיות זמין, הוא צריך להיות נגיש. שקלו פה איך אנחנו נחמיר את אמצעי האבטחה, בסוף אנחנו לא יעד מבוצר, אנחנו בית חולים ומי שצריך להשתנות זה המציאות לידנו ולא בית החולים.

אני רוצה לבקש מטירן, מפקד המשטרה והתחנה פה, לתת את הזווית שלך.

קודם כל אירוע של אלימות בבית החולים זה אירוע חמור, ככה אנחנו מתייחסים לזה, על אחת כמה וכמה אם הוא נעשה אל מול סגל בית החולים בשגרה שלנו, אל מול מחלקת הביטחון ומול רופא כזה או אחר שמעביר דיווח על אירוע אלימות. לצורך העניין תקיפת עובד ציבור, ההתייחסות היא פרטנית עם הערכת מצב, לראות אם יש השלכות למפגש של האלימות אל מול המשך החקירה.

לגבי נוכחות משטרה בבית החולים, אין לי ספק שנוכחות של שוטר פיזית, 24/7, תוריד פה את רף האלימות. המשמעויות הן כמובן משמעויות תקינה וככל שהמשרד לבט"פ יתקצב את הנושא הזה אנחנו נציב פה שוטרים. יכולה להיות החלטה של מפקד המחוז שאנחנו שמים מחר בבוקר שוטר בבית החולים ואנחנו כמובן נתיישר על פי ההנחיה הזו.

השיח שלנו הוא כמעט יומיומי, כשאני אומר שיח יומיומי, יכול להתפתח אירוע, כמו שנאמר פה, אירוע ירי במעטפת של העיר, שמתגלגל לכיוון בית החולים, לצורך העניין היה בערב שישי עם פצועים, עם שתי משפחות דומיננטיות, כשאנחנו מזניקים לפה כוח, מפקד תחנה או בעל תפקיד תחנה אחרת לכיוון בית החולים, המקום של המניעה. כלומר הנוכחות המשטרתית תוריד את מפלס הפוטנציאל לאירוע אלימות.

באירוע שאנחנו מדברים עליו, הוא קיבל חשיפה תקשורתית מקצה לקצה. היו פה אירועי אלימות בעבר, זה אירוע חריג מאוד שמתרחש בתוך כותלי בית החולים, כשאני מדבר על כותלי בית החולים זה כולל המבואות לבית החולים, הוא קיבל פה מענה רחב מאוד.

אתה יכול לתת פירוט על המענה הרחב? כמה זמן לקח לניידת להגיע?

צריך להבין משהו, אירוע הדקירות קיבל מענה של מספר דקות. לאחר שהגיעו השוטרים הם נכנסו פנימה לתחקר את הדקורים ואז התפתחה הקטטה שבחוץ. צריך להבין שחלק מהמתקוטטים נעצרו בתוך שטח בית החולים בעקבות צוותי יס"מ שהוקפצו לכאן ולא רק, התחלנו להקפיץ לפה כוחות, נעצרו נוספים ברחובות העיר, כשאנחנו תחקרנו בדיוק איזה שיוך משפחתי.

אתה יכול להסביר איך זה שכולם שוחררו?

נכון, בסופו של דבר - - -

זה לא הוא.

אני שואל אותו כנציג אכיפת החוק בגזרה הזו.

אני מקווה ששמת לב שבסרטון בין שני הצדדים שיורים, שמת לב לגורילה? אתה מכיר את סרטון הגורילה?

מכיר מכיר.

אז שמת לב לגורילה באמצע? ניידת. ניידת באמצע.

זה צוות של שיטור עירוני, פקחים, שהיה בתוך המיון. אבל לעניין כתבי האישום, צריך להבין שבסופו של דבר אנחנו עובדים על פי דיני ראיות, החשדות הראשונים שאותם אנשים שעיכבנו/עצרנו, שלחנו למעצר, קיבלנו בבית המשפט מספר ימים לא מבוטל, תחקרנו את המצלמות, תחקרנו עדויות. כשאנחנו לא מוצאים ראיות ישירות - - -

לא רואים במצלמות?

יש קושי בראיות, דיברתי על זה עם קב"ט בית החולים בנושא הזיהוי של האנשים. אנחנו כן מזהים אנשים בתוך בית החולים, אבל לא יודעים לשייך אותם פרטנית לעניין התקיפה בחוץ.

אתה שבע רצון מהתפקוד של השוטרים שהיו פה?

בהחלט.

שהם לא יצאו מהרכב שלהם?

לא, הרכב שנמצא בחוץ זה הרכב של הפיקוח, פקחים, שבאותו רגע היה בתוך בית החולים בתחקור של אירוע הדקירות. אני דיברתי באופן אישי עם הקצין ששהה במקום, הדברים שם התפרצו באופן מיידי, כלומר בעוד הוא מעדכן אותי שכרגע האירוע בשליטה וישנם אנשים בחוץ, דקה, שתיים אחרי זה הוא התקשר אליי ודיווח לי על האירוע שהוא יצא משליטה.

תשמע, אני לא הייתי פה ואני לא יודע, אבל נגיד מ-1 עד 10 בטיפול של הכוח שהיה כאן, אתה נותן לו ציון גבוה?

אנחנו לא עוסקים פה במתן ציונים לשוטרים.

אתה תיתן, אתה המפקד שלהם, אני שואל אותך בתור מפקד שלהם.

אם הצלחנו בסופו של דבר להגיע למספר רב של מעורבים שהיו בקטטה, אבל נכון שבקצה, בסוף החקירה, יש לנו קושי ראייתי להגיש כתבי אישום - - -

אז פה אני רוצה לשאול, ברשותך, שאלה. אני רוצה לשאול שאלה אופרטיבית כי יש תסכול מאוד גדול של גורמי אכיפת החוק, המשטרה, שעושים את העבודה, הרבה פעמים הם גם בחזית ובין כל היריות האלה וקל מאוד לנו מה שנקרא בחדר ממוזג לשאול, השאלה, בסוף הם שוטרים ואתה אומר שהקושי הוא ראייתי, תן לי את הכלי שלא יהיה קושי ראייתי. מה אני צריכה לעשות כמחוקקת או כגורם בעל השפעה או משהו כדי שלא תהיה בעיה ראייתית, כי תמיד יש את זה. זה שאנשים בקהילה לא משתפים פעולה כי הם גם מפחדים שפשוט ידפקו להם כדור בראש, תסלחו לי על השפה, אבל זה בדיוק מה שהם והרופאים וכולם, כי זה נהיה כבר מערב פרוע, מה כן אפשר לעשות כדי שתהיינה ראיות?

טוב, מדברים פה על דיני ראיות. במקרה הספציפי הזה אם הייתה פה פריסה של מצלמות, דיברתי על זה עם הקב"ט, יותר טובה בחלק הקיצוני היינו יכולים לקשור את האנשים שהיו בחוץ מעורבים בקטטה וכשהגיעו כוחות המשטרה הם נמלטו או נכנסו לתוך - - -

אפשר לחייב את זה מבחינת תקינה.

לא לחייב, אני בשיח מול קב"ט בית החולים, הנושא הזה ישודרג. זה במגרש שלהם. צריך לזכור שגם כל המיון, כל החזית של בית החולים הולכת להשתדרג ובאופן טבעי האמצעים הפיזיים מוגבלים בצורה כזו או אחרת. זה הפריסה של המצלמות ומעבר לזה בדיני ראיות הדברים הם מאוד מאוד חלוטים, אני לא מזהה פה איזה שהוא משהו שיקל איתי. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לבית המשפט עם הראיות וכשאין ראיה שהיא ברורה, ישירה וקושרת את האדם - - -

טירן, אני רוצה לשאול שאלה. הובלנו ביחד את נושא 'עיר ללא אלימות' באילת אז אנחנו מדברים ברפרטואר זהה. אני שואל שאלה, יש כאן אירוע שהוא אירוע נקודתי ויש את האירוע הכולל ואמר ד"ר דן שהאלימות באה מחוץ לגבולות סורוקה, לא סורוקה המציאו אותה. אני שואל שאלה, האם הבקשות שביקש פה ירדן, שאומרות לשים פה משטרה, תהפכו את העובדים כחלק מעבודה מועדפת, נקודתית, בבית החולים סורוקה, כמתחם אסטרטגי, כך אני רואה את זה, לדעתך כאיש משטרה זה מענה שיכול לתת שקט בנקודה הזאת?

זה לא פותר את הבעיות, הבעיות של אלימות בחברה הישראלית זה אירוע אחר לגמרי, אבל שאלה נקודתית, אנחנו פשוט פה בבית חולים.

חד משמעית בהחלט. אני אמרתי, בסורוקה, מעבר להיותו בית חולים אזורי מרכזי, יש פה תהליך יוממות גדול מאוד לתוך העיר עצמה, זה מייצר הרבה מאוד אירועים במעטפת, נוכחות של המשטרה בתוך בית החולים עם הקב"טים שמחזיקים את השגרה, יכול להביא פה לצמצום. לא רק לצמצום, בסופו של דבר קב"ט בית החולים לא יכול לשים מאבטח על כל גרם מדרגות, אבל לכשיהיה אירוע הוא יקבל מענה מיידי, יש להם סמכויות.

ואם דיברנו פה על חקיקה או על תקנות כן צריך לבחון את נושא הסמכויות של קב"ט בבית החולים כי יכול להיות שאפשר לשדרג אותו, כמו למשל מאבטח במועדונים, שיש לו סמכויות, כמו למשל מאבטח רמה א'. אלה דברים שכן אפשר לבחון אותם.

בכלל במבני ציבור ולאו דווקא בבית חולים, כי כאמור מחר זה יכול להיות במקום אחר.

נכון, אפשר לעשות את זה משהו רוחבי. אבל, מאיר, ברשותך, דיברת פה על אילת ודיברנו פה על עבודה מועדפת לחיילים משוחררים, קב"טים בבתי מלון באילת זאת עבודה מועדפת, כלומר אם צריך פה את הצורך הזה, אני צריך לדעת, זה מתפקידי גם.

שאלה, האם יש לך סמכות, למשל כן ראיות, לא ראיות, לא יכול להיות שאירוע כזה עובר ואין תגובה מבחינת הרתעה, וממילא המצב בטטה. אז אני שואל, אתה יכול לפחות צווי הרחקה לאנשים שאתה יודע שבסבירות גבוהה? צווי הרחקה, שלא ייכנסו לבאר שבע לחצי שנה. יש לך כלי כזה? מה יש לך בארסנל?

חד משמעי, אבל ברגע - - -

חד משמעי ועשית את זה או שלא?

רגע, שנייה. כאשר אין ראיה שאני יכול ללכת איתה לכתב אישום צווי ההרחקה, מעצר בית, אלה סמכויות נלוות למעצר. דרך אגב, באירועי אלימות, לא פרטנית, אנחנו מרחיקים, קו אשדוד צפונה, יודעים להרחיק, יודעים להוציא מיישובים.

זה לא אותו דבר, מעצר בית זה מעצר בית, צו הרחקה זה צו הרחקה.

אם אנחנו עולים עם עצורים לבית המשפט הסמכות נתונה לבית המשפט, אנחנו עולים עם מה שיש לנו כרגע ובסופו של דבר מי שמחליט לשחרר זה בית המשפט. אם החקירה נמצאת אצלי יש סמכויות לקצין שיודע לשחרר בתנאים. עוד הפעם, תנאים הם סמכויות נלוות למעצר, חלופות מעצר, הרחקות, יצירת קשר ומעצרי בית.

חברת הכנסת וסרמן, בבקשה.

קודם כל תודה רבה שאתם מאפשרים לנו ככה להסתכל על הדברים, אני יושבת ראש הוועדה למיגור אלימות ופשיעה בכנסת, אני עוסקת בחברה הערבית לא מעט שנים ואני גם חברה בוועדה הזאת שאני חושבת שהיא מאוד חשובה. אני ככה מסתכלת עלייך, לאה, אבל כמובן גם מוקירה את יושבת ראש הוועדה מירב.

אני חייתי במצרים שלוש שנים, בשגרירות כמובן, אין משהו אחר, בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אני מניחה שרובכם יודעים מה מעמדם של הבדואים במצרים, אני תמיד אמרתי שהמצב הסוציואקונומי שלהם והטיפול של המשטר המצרי בהם הוא מאוד מאוד נוקשה, מאוד מאוד נוקשה, ואני שואלת את עצמי מבחינת אכיפה, ולא רק אכיפה, כי היא נעצרת באיזה שהוא מקום, ויש פה מצב שהוא פשוט יצא לגמרי משליטה. האם מדובר פה על כוחות שב"כ, לכוחות שב"כ אין סמכות ולא תהיה להם סמכות לפעול בשטח, היחידים שיפעלו בשטח בסוף זה המשטרה, השאלה איך נותנים את המעטפת למשטרה כדי שבסוף תחת אחריותכם אתם תוכלו לעשות את מה שצריך.

ואתה אמרת פה, אמרת את זה במילים יפות, אבל אמרת בכוח, כי זה כבר לא במקום טוב, זה לא במקום נעים, זה לא במקום פוליטיקלי קורקט, זה לא במקום שאפשר – אני הייתי בדיון עכשיו על החמרת ענישה על החזקה, נשיאה ושימוש בנשק והיה דיון פילוסופי, אתה אמרת שזה לא פילוסופיה, פילוסופי מעמיק האם כמערכת משפט מותר לנו לעשות משהו מרחיק לכת כמו עונשי מינימום. תחשבו על מה אנחנו מדברים, עונשי מינימום על החזקה, נשיאה ושימוש בנשק, היה על זה דיון חודשים עד שסוף סוף זה עבר, אם זה חמישית מהמקסימום או רבע מהמקסימום.

תחשבו איפה אנחנו בדיונים שלנו ואיפה המציאות, זאת אומרת אנחנו לא עומדים בקצב של המציאות ואני תוהה אם אין פה מקום באמת להסתכל על המצב בצורה לגמרי יוצאת דופן, הגם שיש בו פגיעה פוטנציאלית ואינהרנטית במרקם ובאיזה שהוא מקום, חייבים להגיד את זה, בדמוקרטיה.

חברת הכנסת יסמין, בבקשה.

אני רק אומר שאי אפשר להפריד את האירוע בסורוקה מהאירועים שקורים בחוץ, חד משמעית. צר לי עם מה שאתם צריכים להתמודד אחרי שנים רבות שקשרו את ידיכם והרעיבו כלכלית את המערכות שלכם ועכשיו אתם צריכים להתמודד עם כל הביקורת הציבורית שמופנית אליכם. חבל שמירב לא פה כי היא הייתה מציגה את התכנית כי באמת עכשיו יש תכנית מאוד מאוד רחבה, עם 2.4 מיליארד שיושקעו ואני מקווה באמת שהתכנית הזאת גם תכלול בתוכה את כל הכלים.

זה לא נס, זה לא יקרה ביום וזה כנראה גם לא יקרה בחודשיים, אבל אני באמת מקווה שאנחנו הולכים למקום הרבה יותר טוב שסוף סוף מטפלים בבעיה ומטפלים בה בצורה עמוקה ורוחבית שכוללת בתוכה את כל הדברים.

אז אני פה ואם יש משהו שאני אוכל לעזור בו, אז כמובן שאני לצדכם ולשירותכם בכל מה שצריכים.

תודה, יסמין. אני רוצה להגיד כמה דברים לסיכום. פרופ' קיסוס, אתה רוצה להגיד משהו?

אני לא יודע אם אני יכול להוסיף המון, אבל אני רוצה להגיד שני דברים קטנים. אחת, אני חושב שצריך להתמקד בבית החולים, באירוע והפתרונות פה הם יחסית פשוטים. אני אומר יחסית פשוטים כיוון שאנחנו מסתכלים על הבעיה באופן רחב, טיפה, קצת אולי במרכאות תמימות סביב האירועים האלה. אלה לא אירועים קלים וזה לא ייחודי לבית חולים סורוקה וזה גם לא ייחודי לדרום, ואני חושב שהאצבע המופנית כלפי המשטרה, ברור שאנחנו מחפשים את הפתרונות אצל המשטרה, אבל בואו נודה על האמת, בשנים האחרונות המשטרה לא יכולה בכלל להתמודד עם הדברים האלה.

ואני שואל את עצמי מה האינסנטיב של שוטר שמרוויח משכורת X ללכת ולסכן את עצמו ואת המשפחה שלו. אלה אנשים שחיים בתוך אזור מסוים והם לא מוגנים. הם לא מוגנים. בואו נודה על האמת, הרצון של שוטר ממוצע ללכת להיכנס לתוך יישוב, לא ננקוב בשמות, מסוים, לא גבוה, הוא יודע שאם הוא שולף את הנשק והוא עושה איזה שהיא, אפילו טעות, אין גב. אין גב. ואז נשאלת השאלה איפה אנחנו שמים את עצמנו במקום הזה ואם אנחנו מסוגלים לתמוך באותם אנשים שאנחנו עכשיו, כשיש אירוע, מפנים אליהם את האצבע ושואלים את השאלות. אני שם את זה פה על השולחן.

אני רוצה לסכם, להגיד כמה דברים, ברשותכם. אני חבר כנסת חמישה חודשים, אבל ראש עירייה 18 שנים, שהוביל תכנית 'עיר ללא אלימות' לאורך הרבה שנים, ואני יכול להגיד בוודאות מלאה שנושא האלימות בחברה הישראלית, בטיפול העכשווי בכנסת ישראל, עלה כמה מדרגות. חשוב שנדע את זה. עכשיו, חוכמת הביצוע היא עלינו. זאת אומרת אחרי שהבנו, שמנו את זה במרכז האמירה, אני אומר את זה באופן חד משמעי, במרכז האמירה, בכל ועדה שאני יושב הנושא הזה נמצא על סדר היום, ברור שנדרשת פה פעולה הוליסטית. צריך לטפל גם בכירורגיה הזו של בית חולים, אבל בסוף בסוף צריך לראות מה קורה בחברה ואני אומר שיש כאן מידה רבה של התמסרות של הרבה מאוד חברי כנסת שמבינים שזו בעצם היום הלאקונה האמיתית החברתית שפוגעת בחוסן שלנו כמדינה, כאומה. אני אומר את זה הכי ברור בעולם.

אני יכול להגיד שלגבי ההתייחסות הספציפית לבית החולים חבריי ואני נקדם את זה ונראה אם נצליח לרמה של תקנות, חקיקה, בקונסטרוקציה המתבקשת, למרות שאני חושב שהטיפול צריך להיות טיפול הרבה יותר רחב כשמדברים על נושא האלימות. זו דעתי. אבל היה מאוד מאוד חשוב לשמוע, אני מאחל לכם שתתעסקו רק בהצלת חיי אדם ובלהביא ילדים רבים לעולם, ראיתי פה את נתוני הילודה שלכם, אין ספק שאתם משנים פה את הדמוגרפיה, ולאחל לכם הצלחה מעומק ליבנו. תודה רבה.


(בהמשך הסיור)
(היו"ר מירב בן ארי)

אני מודה קודם כל לכל חברי הכנסת שהגיעו. אני אגיד לחבר'ה מהמשטרה שבדרך כלל בסיורים של ועדה זה יו"ר וחבר כנסת וכאן יש באמת שישה חברי כנסת שהם כולם מגויסים לעניין, פעילים גם מאוד בוועדה, אז תודה רבה שבאתם.

אקס שר בט"פ.

נכון. קודם יש לנו כאן את השר לשעבר לבטחון פנים, אמיר אוחנה, מאיר יצחק הלוי, רות וסרמן לנדה, חברת ועדה, יו"ר השדולה לערים מעורבות, חבר הכנסת עמיחי שיקלי, שלמרות שלא חבר הוא אחד הפעילים הבכירים בוועדה, אפשר להגיד כבר היום, הוא יושב כל הזמן על הצעות, ויש את יסמין פרידמן, תושבת העיר באר שבע, חברה שלי למפלגה ופעילה מאוד בנושא של הדרום. צוות הוועדה, אתם תכירו, ילווה אותנו לאורך כל הדרך, גם רבקה דוברת הוועדה וגם לאה מנהלת הוועדה, יהיו איתנו.

אני לא אכביר במילים, אין לי הרבה גם, אני רוצה להתחיל דבר ראשון עם המשטרה, נתחיל עם נחשון נגלר, מפקד מרחב הנגב, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב לחברי הכנסת, בוקר טוב לחברי הוועדה, ברוכים הבאים למחוז דרום ולמרחב הנגב. נמצאים איתי כאן מהמשטרה, תומר, שהוא מפקד מג"ב דרום, אמיר הוא קצין האג"מ של מחוז דרום, יניב יע"ע, יועץ לענייני ערבים. במחוזות שבהם יש אוכלוסייה מעורבת של ערבים ויהודים אז יש פונקציה כזאת של יועץ לענייני ערבים, שזה מאוד חשוב לנו, נדבר אחר כך על הפעילות שלו. מאחורה אבי, מפקד יחידת יואב, אנחנו אחר כך נגיע ליחידה שלו, נעשה שם ביקור.

נמצא איתנו משה, שהוא קצין אח"מ המחוזי, אח"מ זה אגף חקירה במודיעין של המחוז. נמצא איתנו קרמני, הספר של המחוז, זה לא פחות חשוב, וקובי הוא עוזר מפקד המחוז.

חשוב לומר שמפקד המחוז התנצל.

מפקד המחוז מסר את התנצלותו, הוא נמצא היום בדיון שיבוצים. יש פה אנשים שמכירים ויודעים שדיון שיבוצים של סגני ניצבים זה אירוע חשוב והוא נמצא היום עם המפכ"ל. אנשי הלוגיסטיקה הכי חשובים, הם מלווים אותנו ודואגים לנו שבכל מקום יהיה קפה ותה והם האנשים הכי חשובים. דובר המרחב זיוון.

שמי נחשון נגלר, אני הייתי עד לפני חצי שנה עם מדים ירוקים, בשלדג שש שנים, 23 שנים בימ"מ ונמצא פה האיש שמינה אותי לתפקיד הזה, מפקד מרחב נגב, אני פה כמעט חצי שנה. אני אארח אתכם בביקור הזה יחד עם הקצינים שאיתי ונשתדל גם להסביר וגם לענות על כל השאלות.

תודה לכם שהגעתם בהרכב כזה מכובד, זה לא ברור מאליו, אני גם מבין שזה הרכב חריג לביקור מהסוג הזה, אבל זה ביקור חשוב, אנחנו נדבר בהמשך, כי יש פה באמת מחוז שהוא עם אתגרים מיוחדים ומרחב הנגב, שהוא עם אתגרים מאוד מיוחדים, בגלל התמהיל האנושי שנמצא פה ובגלל הגיאוגרפיה והטופוגרפיה וההיסטוריה של המקום הזה, אנחנו נדבר על זה בהמשך.

רק למען הצילום תגיד מה שטח המרחב שלך מתוך שטח מדינת ישראל.

מרחב הנגב זה המרחב הכי גדול במשטרת ישראל, הוא סדר גודל של 50% מהשטח הגיאוגרפי של המדינה. נציין את גבולות הגזרה, שתכירו. בצפון תדמיינו קו מעין גדי לנחל פורה שזה נחל שנמצא צפונית לבית קמה, עד נחל עוז. זה גבול הגזרה הצפוני. צפונית לי זה מרחב לכיש, הוא גם מרחב שנמצא במחוז הדרומי. במזרח זה גבול ירדן, שם יש לנו את הממשק גם עם צה"ל וגם עם הירדנים מהצד השני, שגם איתם אנחנו נמצאים בסוג של שיתוף פעולה. במערב זה החטיבה הדרומית של עזה ולאחר מכן גבול מצרים וסיני ובדרום, תדמיינו את הקו הדרומי, שהוא פחות או יותר אצל כושי, הקילומטר ה-101, שדרומית לי זה מרחב אילת, שהוא המרחב השלישי של המחוז. כך שהשטח הוא שטח ענק.

רק תחנה אחת מהמרחב הזה, תחנת דימונה, שהיא אחת מ-83 תחנות במשטרת ישראל, אחראית על 23% משטחה של מדינת ישראל, רבע ממדינת ישראל. זה האתגר הגדול של המרחב הזה.

כן. מרחב שיש בו שמונה תחנות משטרה, שזה מוטת שליטה רחבה, ועוד שלוש יחידות מבצעיות, יש לנו ימ"ר, שזאת היחידה שמתעסקת עם הפשיעה החמורה, יש לנו את יחידת מגן שעוסקת בתחום ההברחות, ונדבר על זה אחר כך, הנושא של ההברחות שיש לנו מהגבולות, ויחידת יס"מ שהיא יחידה של הלוחמים שלנו שכרגע היא פועלת בעיקר בתוך באר שבע וגם על זה נדבר.

השכן הצפוני שלי זה מפקד מרחב לכיש, תחנות המשטרה של שדרות, קרית גת, קרית מלאכי, אשקלון ואשדוד. השכן הדרומי זה ממ"ר אילת, שהוא מתעסק עם כל האזור של אילת, שאתה מכיר אותו היטב.

אשקלון ואשדוד זה גם במחוז?

כן, זה לכיש.

זה מחוז דרום, אבל זה לא מרחב נגב.

במחוז דרום יש שלושה מרחבים, נגב הוא הגדול שבהם, לכיש הוא השני ואחריו אילת כשלמעשה מחוז דרום חולש על רוב השטח של מדינת ישראל.

66%.

רק הערבה זה 19%.

לכל מרחב יש מאפיינים אחרים, אנחנו נדבר על זה, זה מעניין מאוד לשמוע. ניסע עכשיו לנקודת תצפית, נקבל הסבר על השטח. מזג האוויר כרגע איתנו, בבוקר בכניסה לבאר שבע היה גשם נוראי, שזה ברכה. נעשה שם תצפית. לאחר מכן ניסע לבקר את השייח' עקל אלאטרש, נשמע גם ממנו על הזווית של הבדואים בתוך העניין הזה, שזה גם מעניין לשמוע, ומשם ניסע ליחידת יואב, ששם נקבל הסבר על היחידה ועל המשימות שלה ונראה כניסה של אמל"ח וגם נבצע שם איזה שהוא דיון חופשי שיהיה אפשר להתייחס לכל הנושאים ולשאול את כל השאלות.


(בהמשך הסיור - תצפית)

בוקר טוב. נעים מאוד, לי קוראים יניב, בתפקיד הקודם שלי הייתי מפקד תחנת עיירות בצומת שוקת. עכשיו אני אתן לכם בבריף על הבמה ואחר כך נתחבר לשטח.

זה הנגב, ככה הוא נראה, אנחנו מדברים על הנגב, על עיר אחת, רהט, 80,000 תושבים ו-30,000 מגרשים כבר מוכנים לאכלוס, שש מועצות מקומיות, לקיה, חורה, כסייפה, ערוער, שגב שלום ותל שבע, ושתי מועצות אזוריות, המועצה האזורית הראשונה זה אלקסום, על כביש 31, שאחראית על תראבין, אום בטין, אלסייד, סעווה, או מי ששמע את המילה מולדה, זה אותו דבר, מהאזור של מרעית אתם תשמעו כוחלה, תשמעו מכחול, לא תשמעו מרעית. זה אותו דבר. ויישוב קטן בשם דריג'את שנמצא ממש על גב ההר. זו מועצה אזורית אלקסום. מועצה אזורית נווה מדבר למעשה חולשת על הפזורה של כביש 25, הכביש הזה, ביר הדאג', ואדי נעם, אבו תלול, אבו קרינאת וקסר א-סיר.

אלה יישובים מוכרים עם קו כחול, עם סמל יישוב ששייכים למועצה אזורית, או נווה מדבר או אלקסום. כל מה שאתם רואים מחוץ זה למעשה הפזורה, אלה תושבים שגרים, כמו שאתם רואים פה ממול, ללא כתובת, ללא כביש, ללא חשמל, ללא מים, לא מוכרים במשרד הפנים, אין להם ראש רשות לבחירות לרשויות מקומיות, הם בוחרים למעשה רק לכנסת ואנחנו מדברים פחות או יותר על 100,000 תושבים מתוך ה-300,000 תושבים שחיים בנגב מבחינת החברה הבדואית.

שלושת היישובים שהכרתם בהם, היישוב הראשון זה עבדה, הוא נמצא באזור של עין עובדת וקוראים לו עבדה. היישוב השני למעשה זה יישוב ליד ירוחם שנקרא רחמה, זו גם פזורה, כל האזור הזה. אמורים לכנס את כולם ליישוב. היישוב השלישי, שקוראים לו ח'שם זנה, הוא נמצא בין אבו תלול לבין שגב שלום. חלפנו עליו מצד ימין, זה הפזורה הזאת שאמורים לכנס אותם ליישוב בשם ח'שם זנה. למה ח'שם זנה? זנה זה שם של בחורה וח'שם זה אף, יש שם איזה הר קטן בצורה של אף, אז קוראים למקום ח'שם זנה.

בכל היישובים למעשה גרים רק מהחברה הבדואית. על מנת שתבינו את המהות של מה זה החברה הבדואית, החברה הבדואית למעשה זו חברה פטריארכלית, שהגבר הוא השולט, מתנהלים בצורה שבטית, יש ערבות הדדית בין כל השבט, השבט הוא הקובע, גם סכסוכים זה לא סכסוכים בין אנשים אינדיבידואלים, אלא סכסוכים שבטיים. כל ההתנהלות היא בצורה הזאת.

מה קרה לנו במעלה הדרך? כמו חוק הג'ונגל, כך אני קורא לו כל הזמן. בחוק הג'ונגל האריה רגיל לרדוף והאיילה רגילה לברוח, זה חוק הג'ונגל הרגיל גם בחברה הבדואית השבטית מאות שנים השבט החזק הוא השולט, הגבר במשפחה בשבט, השייח', הוא השולט ואם נתכנס פנימה לתוך הבית האבא הוא השולט, ילדים, נשים וכו', הוא בעל הבית. זו החברה הפטריארכלית.

48', חוקים, פתאום הכול מתערער, האבא או השבט רגיל לעשות מה שהוא רוצה, כמו בג'ונגל והאריה רודף והאיילה פתאום אומרת לו: היי, תעצור, אסור לך לגעת בי, מה אתה רודף אחריי? יש חוקים. זה בלבל את המערכת השבטית, הפטריארכלית בנגב. החברה הבדואית בנויה פחות או יותר ממעמדות שקיימים עד היום, יש את הבדואי האותנטי, הסומרן, שהוא מקדמת דנא מתעסק עם מרעה, או שודים בדרכים, או בארות מים, או איך שתקראו לזה. יש מעמד שהוא קצת יותר נמוך, הוא נקרא הפלח, הוא מתעסק למעשה בחקלאות והוא נכנס לפני יותר מ-100 שנה לתוך החברה הבדואית, אבל הוא מקוטלג כפלח, ויש את הרובד היותר נמוך, זה נקרא אל-עביד, זה למעשה העבדים שהגיעו לפה לפני יותר מ-100 שנה ולכל שבט כזה יש שייכות כזו או אחרת לשבט בדואי אותנטי. זה מה שקיים היום בנגב, יש שבטים שהם אותנטיים, יש פלחים ויש שבטים אל-עביד.

שימו לב שכבר בהקמת המדינה, כשרוב הבדואים ברחו מהארץ ונשארו בערך 12,000-11,000 בדואים, כינסו אותם לאזור הזה, המרכזי, שקראו לו הסייג, חלקם נשארו באזור רהט, כל השאר למעשה ברחוב. באזור הזה שלט השלטון הצבאי עד שנת 66'. למה אני מזכיר את זה? כי כל עשר שנים, 15 שנה, אנחנו נזכרים עם תחלופה כזו או אחרת, גם בממשלה, מה נעשה עם הבדואים בנגב. זאת אומרת לא רק שאנחנו לא יודעים מה עושים, גם הבדואים לא מבינים מה רוצים לעשות איתם.

אחרי הפירוק של השלטון הצבאי אמרו שנקים להם יישובים ומקימים את היישוב הראשון בשנת 69', את תל שבע, יישוב שקיים 52 שנה ומי שייכנס ליישוב יבין גם למה הבדואים לא רוצים יישובים, כמו שהוא נראה. לא משנה כרגע באשמת מי. אחריו את רהט ואחריו את שאר היישובים.

נקודת מוצא מאוד חשובה שאני רוצה להזכיר אותה פה זה סוגיית הקרקע. הבדואים לא רשמו את הקרקעות שלהם, לא בתקופה העות'מנית ולא בתקופה הבריטית וגם לא בהקמת המדינה, אף אחד לא רשם את הקרקע שלו. אממה, בתחילת שנת ה-70 המדינה אמרה לבדואים: הבנו שיש בעיה עם הקרקעות, כל בדואי שיש לו תביעת בעלות על הקרקע יבוא וירשום אותה.

פה נקודה שתזכרו אותה כל הזמן בסוגיית הקרקע. רצו 3,000 שבטים בדואים ורשמו 600,000 דונם כתביעות בעלות בנגב. לא באזור מצפה רמון, המכתש, ולא בערבה, כל המרכז מאזור אופקים ושדרות עד האזור של דימונה פחות או יותר. אם הייתי מראה לכם מפה, הכול בתביעות בעלות. למה אני אומר את זה? כי זו תביעת בעלות, זה לא טאבו. כשניסו הבדואים והלכו לבג"צ כדי להקים יישוב על תביעת בעלות מה עשה בג"צ? אמר להם: לא שלכם.

זאת אומרת מבחינת המדינה זה תביעות בעלות שלא שלכם, מבחינת הבדואים זה נתן להם לגיטימציה להבין שזה שלהם. זו הסוגיה הבסיסית לאי ההסכמות בסוגיית הקרקע. מה קרה בזה שיש תביעות בעלות? גבולות הגזרה בתביעות הבעלות זה לא עקרוני למדינת ישראל, זה עקרוני לחברה הבדואית, כי לכל אחד עכשיו יש קרקע, זה שלי וזה שלך, וכל הסוגיות והסכסוכים נובעים ויושבים על הסוגיה של הקרקעות, זה שלי וזה שלך.

וכשאנחנו היום מכירים ביישובים, תסתכלו רגע שמאלה, מה שאתם רואים ממני והלאה וגם מאחורינו, חברים, זה יישוב מוכר, קוראים לו אבו תלול, הוא קיים יותר מ-12 שנה, ככה הוא נראה. הדבר היחיד שבנינו בשנה-שנתיים האחרונות זה בתי הספר, זה מה שנבנה. אם תסתכלו מפה והלאה וגם בצד השני, זה יישוב שקוראים לו אבו תלול. הוא בערך 12,000-11,000 דונם, עם מספר תושבים של בין 3,000 ל-4,000, שסימנו קודם כל את הקו הכחול, כשעברו עם הג'יפ לסמן עם הקו הכחול אז יצא הבדואי ואמר: כפרה עליך, עוד 50 מטר זה תביעת הבעלות שלי, שייכנס לתוך תביעת הבעלות.

אז זה גדל וגדל וגדל וגדל ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יישוב שכולו בפנים עם תביעות בעלות של החברה הבדואית האותנטית, שמבחינתם זה שלהם, וכשאתה בא להסדיר או להכניס אנשים פנימה זה סכסוכים בינם לבין עצמם, לא קשור למדינת ישראל. לכן אם עכשיו אנחנו נרצה להסדיר את המקום הזה, יכול להיות שיש גם תכניות, מאוד מאוד מורכב לטפל בסוגיה הזאת.

מעבר לכך, קצת על החברה. כשאני אומר שזו חברה פטריארכלית שבטית, החברה היא שבטית יותר מאשר דתייה. למה אני מתכוון? אם לפי הקוראן רצח על רקע כבוד המשפחה ודברים כאלה, אז בקוראן כתוב שמותר, או להחזיר את כבוד המשפחה במקרה שארבעה גברים דתיים בוגרים ראו אותה ביחד ורק אז, לפי המגזר הבדואי מה קורה. זאת אומרת העיקרון הוא השבטיות והשם של השבט. אם עכשיו נניח לפי הקוראן מותר להתחתן עם ארבע נשים הבדואי מתחתן גם עם שש ושבע. אין קשר בין הדת לבין הסוגיה של השבטיות, ילדים, כוח, מצב כלכלי וכו' וכו'.

יניב, אבל יש תהליך של איסלמיזציה.

אני אסביר גם על זה. כשאני אומר או מדברים על סכסוכים וראיתם ירי בתוך באר שבע עם נקמת דם כזאת או אחרת, או ראיתם צילומים שאבו טהא, אחרי שביצע את הרצח בבאר שבע, אז הוא מחלק סוכריות ואז בעומר צועקים כי ירו שעתיים באוויר באזור תל שבע כי אבו טהא הוא שבט פלח שנקם דם בשבט ג'רג'אוי והוא מעביר מסר לשבט אבו עסא, שהוא שבט אותנטי, אני נקמתי דם, אני גם אגיע אליך. זה לא אופייני בחברה הבדואית האותנטית. לא צריך לעשות דאווינים עם נקמת דם, כולם יודעים. פה כשאתה בא קצת כשבט אחר אז אתה צריך להראות. אז מה עשה אבו עסא? כולכם ראיתם את ה-30 אמ-16, הוא מראה לו, אדוני, אני פה ואני חמוש, אל תתעסק איתי. זה המסר שרץ.

החברה הבדואית פועלת לפי שלושה חוקים מרכזיים, עיקריים. חוק בית הדין השרעי שמתעסק במה שבינו לבינה, ירושות וכו', כמו בית דין רבני, החוק הפלילי שמתעסק עם האינדיבידואל, אני דקרתי אותך, אותי רוצים לשפוט, והחוק הבדואי, מסורת, זה למעשה המשפט הבדואי שהוא החזק ושולט פה מתחת לפני הקרקע.

לפי החברה הבדואית אתה תחליט, אתה רוצה ללכת לעדות בבית משפט או להגיש תלונה? אתה לא יכול לבוא להתמודד עם הסוגיה דרך המסורת, תחליט. לכן המון פעמים אנחנו רואים שאין שיתוף פעולה, למה אין שיתוף פעולה? קודם כל ההבדל העקרוני בין פלילי לבין החוק הבדואי, המשפט הבדואי, אחת, אתה לא מתעסק עם האינדיבידואל, אתה מתעסק עם השבט, ואז יש לחץ חברתי גדול לעשות בעיות כי מי שמשלם זה כל השבט, והדבר השני, העונש או הפתרון הוא מיידי. לא צריך לחכות שייקחו אותך, עדויות, בתי משפט, ערעורים בלה בלה בלה שנים ואז אתה יושב בכלא, לא רואים בזה שום דבר, הפתרון הוא מיידי, יושבים, סוגרים סכסוך, פיצוי כספי או כל דבר אחר ונגמר העסק. הוא מאוד מהיר, לכן החברה הבדואית עדיין משמרת את הסוגיה הזאת של המסורת והמשפט וכל הדבר הזה.

אסלאמיזציה או פוליגמיה. החברה הבדואית מאז ומתמיד מתחתנת מעבר לשתיים, שלוש וארבע נשים. אני מדבר על הנגב עכשיו. יש ירידה בכמות הנישואים בגלל הרבה בעיות, קרקע, אין מספיק קרקע, כלכלה, כסף, עניינים, אבל עדיין הנושא הזה קיים. התעוררנו או בכלל התחלנו לדבר על הסוגיה הזאת כשהאישה השנייה או השלישית הפכה להיות פלסטינית, מהגדה, ואז כשאתה מתחתן עם פלסטינית היא עדיין נשארת פלסטינית, אבל הילדים שלה, תעודת זהות כחולה.

היא יכולה לגור עדיין בשטחים, הילדים שלה סופגים חינוך גם בשטחים, עם תעודת זהות כחולה, כך שהם יכולים לקבל את כל התנאים גם בארץ, לעתים הם נרשמים כביכול בבתי ספר פה כאילו הם עדיין לומדים בבתי ספר פה והילדים האלה אלה ילדים שאנחנו קוראים להם דור א', דור ב', דור ג'. לדוגמה הרצח של קוקיה בערד, מהשבט אבו ג'ודה, האמא היא פלסטינית. גם אלעוקבי אותו דבר, כשהיה את הפיגוע באזור באר שבע, אותו דבר.

זאת סוגיה שרק האמא היא פלסטינית והאבא הוא עדיין בדואי, אבל מה קורה כשהילד הזה מתחתן עם עוד אחת כזאת? לאן אנחנו מגיעים וכל הספיגה הזאת של מה שקורה בשטחים והאנשים שבאים לפה?

על פי החוק האישה לא מקבלת אזרחות?

היא תושבת.

ומותר לה לעבור לרצועה?

עם התעודה של התושב היא יכולה להיכנס ולצאת. עכשיו, בגלל שיש סוגיה של בעיות קרקע וכלכלה וכו', לעתים משאירים אותה שם ובונים לה בית שם ואז הגבר הוא על הקו.

אמרנו פוליגמיה, אמרנו בואו נילחם, אז גם הבדואי מבין את העניין אז הוא כבר לא – אמרנו, שבטי ולא דתי, הוא לא צריך את בית הדין השרעי, אז הוא מתחתן אצל קאדי, בשבטיות, היא נשואה לו, מבחינת המדינה היא לא. אז כשאני רואה מישהו בן 42, 45, אני שואל אותו כמה ילדים יש לך והוא אומר לי 30, אז אני שואל מאישה אחת? הוא אומר לי לא, אישה ושתי חברות.

חברים, אני רוצה שתבינו שצריך לעשות לזה סוף. זה לא יכול להימשך. אבל כשאנחנו עובדים עם חוקים גנריים מתל אביב לדרום ולצפון וכשאתה בא ואומר: חברים, אין אם חד הורית בנגב, לא קיים, אין דבר כזה, לא יכול להיות, ברגע שיש אם חד הורית יש עבירה, פוליגמיה, ביגמיה, מה שתחליטו. אז כשאתה אומר ומסביר את זה אומרים לך לא, יש חוק אחד במדינה, מותר. אבל זה לא יכול להיות קיים פה. אם אתם תצליחו להוביל למקום כזה שלעניין הזה נוכל להוביל מבחינת החוק זה יעבוד. כשאמרו בינואר 2017 בואו נתקוף את סוגיית הפוליגמיה, אז פתחנו 15 תיקים ואחד בקושי אחרי אירועים נכנס לבפנים ומאז אין תיקים, נגמר.

מה הייתה הבעיה? אתה יכול להסביר מה הבעיה? כשאתה אומר שהיה ניסיון.

הבעיה היא שאין צורך לרשום בבית הדין השרעי את האישה השנייה, אתה יכול בחוקים השבטיים, שדומים לדת וקרובים אליה, לגרש אישה ולהגיד לה 'מגורשת' פעם אחת, זה נקרא גירושים קטנים, היא מבחינתה מגורשת, אבל היא עדיין נשואה. צריך שלוש פעמים מגורשת? אז פעם אחת, זה נקרא גירושים קטנים.

כן, היא גרה איתו.

הנישואים, אז הוא לא הולך לבית הדין השרעי, כי בית הדין השרעי עכשיו מחויב לדווח ועניינים כי הוא חלק ממדינת ישראל, אז הוא עושה פתחא, רושמים עדים, היא נשואה, אבל מבחינת מדינת ישראל היא אם חד הורית. אין אם חד הורית בחברה הבדואית בנגב, נקודה, סימן קריאה. זהו, לא יכול להיות דבר כזה. גרושה עם ילדים? כן. זה המוקד שאפשר להילחם בפוליגמיה.

דרך אגב, לא כולם מתחתנים עם פלסטיניות, שלא יהיו אי הבנות, החברה הבדואית פה מחולקת גם למטות, אני לא הסברתי לכם, אבל יש רק שבטים מסוימים, או אלה שגרים יותר קרוב לגדה מתחתנים יותר עם אישה פלסטינית כזאת או אחרת. אפשר לראות מי כן ומי לא, שאר האנשים גם לא בעניין.

יניב, שתי שאלות. האחת, אני מבין שהאזור הזה, שהוא אזור שיש לו קו כחול מוכר והוא חלק ממועצה אזורית נווה מדבר, מה הממשק בין מי שנמצא פה לבין המועצה האזורית? יש ממשקי עבודה מסודרים?

יש כמו מושב, יש מועצה אזורית, יש ועד יישוב ויש נציג במועצה, אותו דבר בדיוק.

לא, אבל המועצה האזורית היא ברת סמכא לגבי היישוב הזה?

יש ראש מועצה, נבחר ציבור. במקרה הזה זה משבט אלהואשלה ובמקרה של 31 זה משבט אלאטרש.

עוד שאלה. אני הכרתי לאחרונה שני רופאים ומרצים מהאוכלוסייה הבדואית, גם מי שהקים את נושא העבודה הסוציאלית, פרופ' אלקרנאווי, יש גם אורולוג בשם פרופ' אלקרנאווי, למה אין ספוטים, אין תאורה לאנשים האלה? מישהו גורם לדכא את זה? אני חושב שצריך להאיר אותם.

אני יכול לומר לך שיש ספוטים.

אין ספוטים.

לצערי לפני שנתיים, בצומת אום בטין, על כביש 60, הקימו רמזור, עשו טקס, 70 שנה פתאום יש רמזור בתוך החברה, פתאום יש טקס. למה צריך להיות טקס לרמזור? אני לא מבין. למה כשבדואית הולכת להיות סגנית בפרקליטות, כתבות, למה? למה אחרי 70 שנה? קרה משהו, כאילו הם לא היו ופתאום זה וואו. אבל זה לא אמור להיות וואו בצורה כזאת. אז מי שצריך להיות בספוט הוא בספוט, אבל הם לא הרבה. לצערנו הם לא הרבה, אבל נמצאים בכל מקום וממש במשורה.

אתה יכול להגיד שהיום במגזר הבדואי חוק השבט גובר על חוק המדינה?

ודאי.

אמר את זה ראש מועצת תל שבע, עומר אבו רקייק, אתמול, הוא צייץ, אמר: גנבו לנו 30 ראש כבשים בבית ומי שעשה הוא ייתפס ואנחנו לא הולכים להתלונן במשטרה, ראש מועצה, אנחנו מאמינים שחוק השבט יפתור לנו את הבעיה ולא משטרה. כתוב.

אני יכול להוסיף. אצלנו ביהדות יש כלל שנקרא דינה דמלכותא דינה. זה לא קיים פה. יש פה מערכת תרבותית שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים ואנחנו עדיין מנסים לטפל בה בכלים של מדינות מערביות.

שלא מתאימה.

הרשות לשיקום האסיר ובבתי סוהר יש עובדות סוציאליות וכו', זה פחות מעניין אותם, זה פחות משפיע. ואני חייב להוסיף עוד משהו, שאם יש כבר ענישה שקצת מרתיעה ועובדת זה עונשי מאסר ארוכים, זה מעצרים עד תום ההליכים, ולצערי הרב אתם לא רואים את זה. אני עוד יכול להגיד לכם שהמצב בדרום הוא יותר טוב מאשר ביתר המדינה, מבחינת פרקליטות ובתי משפט, יותר מחמירים, אבל בכלל לא מתקרב למה שצריך כדי להרתיע. המדינה לא מרתיעה אותם, המשטרה לא מרתיעה אותם, בתי המשפט לא מרתיעים אותם, חוקי השבט כן. יש פה כרגע כמה, 20 וכמה סכסוכים פעילים?

35.

35 סכסוכים פעילים שסיכוי גבוה מאוד שיסתיימו ברצח.

יש לי עוד שאלה, עניין הצעירים והתרופפות התא המשפחתי, כלומר ההיררכיה המאוד ברורה הזאת שהרבה אומרים שהיא מתרופפת, אתם מרגישים את זה? הרי אם אנחנו הולכים על היבט שבטי אפשר להתמודד עם זה בצורה מסוימת, אבל אם יש, עוד פעם, את הצעירים שבא להם מרצדס ובא להם הרבה כסף מזומן ובחורות וכאלה והם מתפתים ללכת - - -

מילה על השבטיות, ברשותך, ובזה אני באמת אסיים. השבטיות, זה נכון שהיא מתפרקת, כמו שהיה בהקמת המדינה, שבאו מעדות המזרח, מכל מיני מקומות, האבא, הסבא היה עניין כזה, ולקח דור עד שלאט לאט זה התפרק, בחברה הבדואית זה קרה בבת אחת, קפיצה של שני דורות. האבא בן ה-60 לא מבין איך הילד בין ה-20 או ה-18 חושב, זה לא מובן לו בכלל, מה זה הפלאפון הזה ואיך זה יכול להיות? זאת אומרת אבא בדואי שיודע שיש סכסוכים הוא יוצא החוצה, הוא מתווכח עם מישהו ואז יש סכסוך וירי וכו', הוא יכול ללכת לישון בלילה, לראות שכולם ישנים בחדרים, לנעול את הבית, ללכת לישון, לקום בבוקר ומבצעים עליו ירי. הוא אומר: כל הילדים שלי ישנו, מה קרה? אומרים לו הבן שלך בטיקטוק הטריד וצילם ושלח איזה הודעה. זאת אומרת התפיסה היא שונה.

דבר אחרון, כשאמרת שבטיות. נכון, המנהיגות התפרקה, אבל השבטיות לא התפרקה. יש גאוות יחידה, ראינו את זה ב'שומר החומות' הכי חזק. איך יצאו החוצה הבדואים ב'שומר החומות'? על ידי הטיקטוק ועל ידי שבטיות. זאת אומרת יוצאים מאזור של שגב שלום, עושים בלגן, כותבים בטיקטוק איזה גברים אחרים ואז יוצאים עוד שבט ובטיקטוק. אנחנו רואים שהשבטיות חזרה, גאוות היחידה, אבל ללא הנהגה. זו הבעיה האמיתית שיש בנגב.

ואני רוצה לומר לכם שהמסורת הזאת, שהיא קיימת, החוק, המשפט הבדואי, איך שתקראו לו, אנחנו לעתים משתמשים בו כטיפול משלים. זאת אומרת אם עכשיו יש עבירה, השוטרים תפסו, הכניסו, תום הליכים, כתב אישום וגמרו, צריך איזה טיפול משלים כדי שלא יימשך הסכסוך והוא יסתיים.

עוד דבר שחשוב להכיר, מירב, את זוכרת את זה מוועדת החוץ והביטחון, ירידה מאוד משמעותית ועקבית בגיוס לצה"ל בקרב הבדואים. היום זה מגיע לפחות מ-1%?

200 בשנה.

מבחינת אחוזים הרבה פחות מ-1% מהאוכלוסייה הבדואית מתגייס לצה"ל.

עוד חמש דקות, חשוב לנצל את השמש שיצאה רגע לחמם אותנו. אני מבטיח שאני אהיה פחות מעניין מיניב, אבל יותר קצר ממנו. כדי לחבר את מה שיניב סיפר כרגע על הרקע אני רוצה לחבר את זה לאתגרים, זה חשוב לדבר על זה פה כשאנחנו עומדים על הגבעה הזאת.

אגב לגבי נושא הפוליגמיה וריבוי הילדים, אני יכול לתת להם את הדוגמה שאני הרמתי את הגבה הכי גבוה. ישבנו עם חבורה של מכובדים לפני שלושה שבועות וחלק מהשיחה כל אחד סיפר על כמה ילדים יש לו, וזה מספרים דו ספרתיים, כן? זה שחיכה בצד לדבר אחרון, הוא חיכה בסוף כי היה לו מה שנקרא הקלף הכי חזק ביד, הוא היה נשוי במצטבר ל-11 נשים, במצטבר, לא תמיד כולן היו ביחד, והוא בין גיל 55 ל-60, היום יש לו אישה פלסטינית בת 22 ויש לו 55 ילדים. גבר אחד. אז שתבינו שגם דוגמאות כאלה יש.

אגב, גרף הילודה שלהם הוא במגמת ירידה, אבל הבעיה הזאת של הפוליגמיה, הבעיה של הדור השני, אנחנו קוראים לזה הדור השני כי הם נשואים לנשים פלסטיניות שנולד ילד שיש לו סבא וסבתא בחברון והוא מקבל את החינוך ותפיסת העולם שהיא חצי פלסטינית ולא תמיד האבא שם נמצא כדי להעביר את החינוך הבדואי, עוד משהו שיכולנו להתמודד איתו, וזה יוצר אתגרים מאוד מאוד משמעותיים.

כולל זה שהם גם לא מדברים עברית.

כולל זה. את אומרת את זה אז בואו נתחיל רגע מהסיפור של החינוך, כי זה אולי אחד הדברים החשובים. כשאתה נכנס פה לבית ספר ונכנסתי כאן לבתי ספר במגזר ואתה נפגש עם מנהלת ועם מורה ואתה שואל מתי ילד מתחיל ללמוד עברית. הוא מתחיל ללמוד בכיתה ג', כיתה ג' זה כבר גיל שקשה לקלוט את השפה, הוא מסיים בית ספר בדרך כלל כבר בכיתה ח'. תבדקו פה לא מה שיעור הבגרות, אלא מה שיעור הילדים שמסיימים י"ב כיתות ואתם תתפלאו לגלות שרוב התלמידים פה בכיתה ח' כבר פורשים מבית הספר והולכים לעבוד, בנים ובנות.

אז כזה ילד, שההשכלה שלו היא ח' כיתות, שהוא למד עברית רק בין כיתה ג' לכיתה ח', איך הוא עכשיו יכול להשתלב בעבודה נורמלית? אתם יודעים מה, איך הוא יכול להתקבל למשטרה? אנחנו רוצים שוטרים בדואים, אבל הוא לא עובר את מבחני הכניסה כי רמת העברית שלו לא מספיק גבוהה כדי לעבור את השאלון הכי בסיסי.

ואגב אנחנו גם מגייסים שוטרים בדואים יותר מאשר אי פעם בעבר.

בהקשר הזה אנחנו מקיימים מכינה. אנחנו כמשטרה משקיעים במכינה.

אני הייתי בטקס סיום המחזור הראשון.

משלמים להם כסף, משלמים להם משכורת, מכשירים אותם שנה שלמה רק כדי שיעברו את מבחן הכניסה ויוכלו להתקבל לשורות המשטרה.

ומה הניסיון שלכם מהשוטרים הבדואים? זה עובד?

יש לי שוטרים בדואים ויש לי קצינים בדואים, חלקם מצוינים, חבר'ה עם מוטיבציה גבוהה. עצם זה שהם דוברים את השפה זה יתרון אדיר כאן בשטח. כשיש לך חוקר בדואי או רכז מודיעין בדואי או קצין, או מש"ק בדואי, היתרון של הבנת התרבות והבנת השפה הוא אדיר, זה כלי אדיר שיש לנו ביד.

אבל זה לא מייצר בעיה? אם הוא צריך ל - - -

זה עלול לייצר בעיה, אנחנו דואגים לא לשבץ אותם במקומות. נאמר שאני יודע שיש לו משפחה ברהט ולאשתו יש משפחה בלקיה, אז אני אשים אותו בתחנת דימונה.

לא שמים מכשול בפני עיוור, משתדלים לפחות.

כן, זה ממש מכשול, זה מכשול אדיר. אבל אני רוצה לומר לכם שהשוטרים שכן מצליחים להשתלב וקציני משטרה הם קצינים מצוינים ואנחנו גם מקדמים אותם ונעזרים בהם המון, רק מה? מה שאמרת קודם, אין מספיק אחוז גיוס לצבא, ירידה דרמטית, אין מספיק גיוס למשטרה, וזה חלק מחוסר ההתערות שלהם בחברה הישראלית.

אם שנייה נסתכל על איזה בעיות זה יוצר בתחום הפלילי והביטחוני, אז נדבר על הנגב. בנגב יש כ-900,000 אזרחים, מתוכם 300,000 בדואים. זה הנתון הרשמי, הנתון האמיתי הוא בין 350 ל-400,000. כי מה שקורה פה בפזורות, אנחנו לא באמת באמת יודעים את המספרים, כולל דור ב' שדיברנו עליו.

אני אומרת לך את האמת, זה מתחיל להישמע בדיוק, אבל ממש ניצנים של המצב של הבדואים במצרים, שאין להם קשר עם המשטרה וגורמי האכיפה, שחלק מהילדים לא נרשמים, העניין של פוליגמיה. זה הולך לשם. לאט לאט זה הולך לשם.

אז אני ארחיב את זה אולי במשפט כדי שנבין. מעבר לענייני המשטרה, אם יש אזרח בדואי שיש לו תעודת זהות כחולה, אבל אין לו כתובת כי הוא גר בפחון, אין לו ביוב, אין לו מים והוא לא משלם מסים למדינה, אז איך הוא אמור להיות אזרח במדינה הזאת?

הדברים האלה מייצרים לנו מספר תופעות פשיעה שאיתן אנחנו מתמודדים, אחת זה נושא ההברחות. סיפרתי לכם על יחידת מגן שמתמודדת עם ההברחות. יש לנו, שתבינו במה מדובר, גבול מצרים זה גבול שמייצר הרבה הברחות של סמים, גבול ירדן זה גבול שמייצר הברחות של אמל"ח ועובדים. הנה, רק בסוף השבוע הזה היו הברחות של עובדים טורקים שרוצים לעבוד בתל אביב, הם חודרים דרך הגבול של ירדן. הנושא של גידול סמים, מתחילת השנה השמדנו פה כבר הרבה מעל 1,000 חממות.

סליחה שאני קוטעת אותך, אבל מי עומד בגבול עם ירדן? חוץ מהצבא, יש לכם כוחות שם?

כן, הוא יסביר את זה כשנבקר ביחידת יואב. אני מצטערת, נחשון, יש לך דקה. אנחנו חייבים להמשיך.

אין בעיה. נענה אחר כך, אני רק אשלים את מה שהתחלתי להגיד. הנגב סובל מבעיה של הברחות, אנחנו מטפלים בזה, נסביר את הטיפול אחר כך. תופעה של אמל"ח לא חוקי, כלי נשק שנמצאים במגזר ומשרתים את אותם 35 סכסוכי דם שקיימים פה בין משפחות, ויש לנו פה כל שבוע אירועים של ירי. והאירוע שהוא אולי הכי משמעותי והוא מייצר גם את תחושת חוסר הביטחון של הציבור שעליו אנחנו מדברים זה אותם פערים שגורמים לכך שבאר שבע, שהיא עיר שיש בה רבע מיליון איש, אבל ביוממות היא מתפקדת כמטרופולין שמכפיל את עצמו לחצי מיליון איש בשעות היום. והפערים האלה, הפערים הכלכליים והפערים התרבותיים, מייצרים פשיעה של המגזר הבדואי, של עבריינים בדואים בתוך העיר באר שבע, שעם זה אנחנו מתמודדים.

אז אלה, ככה, ממש בכללי המאפיינים. זה ממש היה פתיח. מכאן אנחנו ממשיכים לשייח' ואחרי זה נמשיך ליחידת יואב. מי שיהיו לו שאלות בהיבט הפשיעה ובהיבט הפעילות המשטרתית נענה על זה בהמשך.


(בהמשך הסיור)

עקל אלאטרש הוא המארח שלנו, אחרי שהסברנו קצת בגבעה ושמעתם גם את נחשון אנחנו ניתן את הבמה לחברה הבדואית להגיד את אשר הם רוצים.

(מציג את הנוכחים).

שלום לכולם, ברוכים הבאים אלינו. נכון שבאתם בתקופה מאוד קשה.

שיכירו לנו את הנפשות.

מדובר בחברי הוועדה לבטחון הפנים של הכנסת, יש פה חברי כנסת.

מספיק שאנחנו מכירים את יושב הראש, כבוד השר לשעבר.

ואת חברי הכנסת.

ברוך בואכם אלינו. נכון שאתם באתם בתקופה מאוד קשה, שהרבה רוחות, הייתי אומר קשות, צונמי, עוברות בנגב וזה לא קל. אנחנו הבנו שהייתם בבית חולים סורוקה, אנחנו מאוד מאוד כואבים את מה שקרה שם, זה פגע בכל נפש בריאה, טהורה, באנשים המכובדים, באנשים שרוצים שלום ורוצים שלווה. חלק מהרופאים אנחנו מכירים בבית חולים סורוקה. אנחנו יודעים שהרבה ניצלו את זה, גם בעבר, כל טעות שקורית אצל הבדואים הרבה תוקפים אותם.

אני רוצה להתחיל דווקא שתשמעו אותנו במצוקה בחינוך שיש לנו. אנחנו תמיד תלינו תקוות – לפני זה, חשוב שתדעו מי הוא הבדואי. אנחנו לא אנשים שנולדנו, לא בתל אביב ולא בירושלים ולא ברומא, איטליה, אנחנו נולדנו במדבר. קוראים לנו בדואים כי אנחנו באנו מהבאדיה, באדיה זה מדבר. אנחנו גדלנו באורח חיים שונה מאחרים, על זה גם תוקפים אותנו, על זה אומרים שאנחנו כובשים גבעות. אנחנו לא כובשים גבעות, אני פה עם השכן, סוללה יש בינינו. הוא יש לו את החלקה שלו, אני יש לי את החלקה שלי, מעולם לא התנגדתי לפרויקטים של המדינה, מעולם לא עודדתי אנשים שיתנגדו לסלילת כביש או למסילת רכבת. לא, אהבנו את התשתיות האלה, זה משרת אותנו, זה משרת את האוכלוסייה הבדואית.

לגבי החינוך שאנחנו תלינו תקוות. תראו, אם משרד החינוך בכבודו ובעצמו במדינת ישראל משרש את הכישלון זה אומר דרשני. אני אומר לכם, בכל בתי הספר בכפרים הלא מוכרים יש מנהלים מתוך השבטים שנמצאים שם 20 שנה. לא יכול להיות. אני יודע שקצין משטרה מפקד מרחב שנתיים-שלוש והוא עובר לתפקיד אחר, בכל תפקיד רגיש. אז ככה זה התחיל, מנהל בית ספר בשנה הראשונה, בשנה השנייה, נכון שהוא דמות והוא מנהל שם, יכול להיות שהוא יעבוד בסדר, אז לאט לאט הוא מרגיש שהוא השריף הגדול והוא מתחיל להשתנות, מתחיל לעלות לו יעני מחלת הגדלות בראש שלו ואז הוא מפקיר את התלמידים ומתחיל להתעסק עם דברים אחרים.

על זה אנחנו כבר שנים רבות משלמים מחיר כבד, מאוד כבד, בחלק הזה. הייתי מציע שגם תשמעו אותנו, שכל חמש שנים יתחלפו מנהלים בבתי הספר. זו מדיניות שצריכה להיות למשרד החינוך. אולי ברגע שאנחנו נזרים דם חדש אנחנו נקבל יותר תלמידים מחונכים, יותר.

לגבי נושא שחשוב שתשמעו אותו, לגבי נושא האלימות שהוא גועש ורועש בכל מדינת ישראל, גם בתוך החברה הבדואית. נכון שיש לפעמים דיבורים ויש מעשים, אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים, אנחנו עושים את כל המאמצים על מנת להשכין שלום בין אנשים, להפחית את האלימות, למנוע את הגלים האלה. נכון שאנחנו לא מצליחים, בהרבה מקרים לא מצליחים, אבל יש מקרים שאנחנו מצליחים.

אם אנחנו מסתכלים ממה נובע נושא האלימות ואנחנו מסתכלים על האבטלה שיש ואנחנו יודעים שכל הגירעונות והדברים הרעים באים מבטלה. בן אדם צעיר שאין לו מה לעשות, לפעמים הוא מוצא את עצמו בעיר הגדולה באר שבע, באחת הערים הגדולות, ומסתבך בגלל שאין לו מקום ואף אחד לא הכשיר אותו, לא בבית הספר, ולא הכשיר אותו שילמד מקצוע שיחיה. יש שיאמרו, למה, המדינה חייבת לו? המדינה חייבת, ברגע שאנחנו איבדנו את מקור הפרנסה שלנו, של חלק גדול מהבדואים, שפעם הייתה מדינה רחבה, אין הרבה כבישים והיה אפשר לגדל עדרים וצאן ולחיות מזה, היום לא. הגמלים שיש לי קשורים בחבלים פה, שלא יירדו לכביש 31 ויגידו: ואללה, אתה צריך להיות דוגמה ולקשור את הגמלים שלך שלא יירדו לכביש. נכון, אני צריך להיות דוגמה, בגלל זה אני קושר אותם, שלא יירדו לכביש, יעשו תאונה ונשלם מחיר על זה.

אז ברגע שמקורות הפרנסה אבדו והצעירים האלה לא מצאו מקום עבודה בוודאי שיש לנו אחוז קטן, ואני אומר אחוז קטן, של אנשים עושים טעויות. ומשטרת ישראל יודעים בדיוק מה אחוז הפשיעה בנגב. עם כל הכבוד לעיתונאים שמנסים להסית ולהשחיר את החברה שלי, וזה מאוד מכעיס אותי, אבל אני בטוח שיש אנשים חכמים והגונים במשטרת ישראל שיודעים בדיוק לטפל בבעיה.

ואני פונה אליך, מפקד המרחב, אתה מכיר את זה מקרוב, אף אחד לא יכול לתת לך שיעורים, יעני לעשות אוונטה ולהגיד לך דברים לא נכונים, אתה מכיר את האוכלוסייה הבדואית. חלק ממדינת ישראל אומרים שאין שליטה בנגב, זה לא נכון, זה בשליטה של המשטרה, אנחנו בקשר עם אנשי משטרה ואנחנו יודעים מה קורה. שלא יספרו סיפורים, אנחנו אזרחי מדינת ישראל ואנחנו מכבדים את החוק ואנחנו כמו כל חברה, לא נביאים ולא צדיקים, יש בינינו עבריינים, מה? אבל יש חוק שמטפל בהם.

האווירה שהייתה לאחרונה, אווירה של עליהום, חברים, את זה אנחנו לא נוכל לסבול ועם זה אנחנו לא נוכל לחיות. אנחנו לא רוצים שאלה שהשתלבו בחיי המדינה, שיסתכלו עליהם כאילו שהם נטע זר או נטל על החברה הישראלית. מעולם לא היינו נטל על החברה הישראלית, מעולם, אני מרחיק לכת בעניין הזה, אין אירועים ביטחוניים נגד מדינת ישראל אצל הבדואים. אם היו הם היו מקרים בודדים מאוד, קטנים מאוד, שהמשטרה והחוק טיפל בהם, אבל ברגע שמשחירים אותנו בצורה כזאת, כאילו שאנחנו מחבלים בתוך המדינה, אנחנו לא מחבלים.

אני כשהייתי חייל והייתי בסיני המפקד שישב לידי אמר לידי אמר לי: תשאל את הבדואים ממה הם חיים. אני עוד זוכר את השאלה. אמרתי לזקן הבדואי: המפקד שואל מאיפה אתם חיים, הוא אומר לי: תשמע, אני לא אספר לך סיפורים, אין פה לא זהב ולא נפט, אם לא היו מלחמות והברחות אנחנו לא נוכל לחיות. זה היה לפני יותר מ-40 שנה. אני עוד זוכר את זה. אני מסתכל עליו איך הוא אומר את זה בקול, ככה בביטחון אומר את זה, ואני מסביר למפקד את מה שהוא אומר, אם לא היו מלחמות והברחות לא היו חיים, הוא אמר לי: תשמע, הוא צדק.

אז יש הברחות, אנחנו לא אומרים, אבל יש מדינה שמטפלת בזה, יש מערכת ביטחון שלמה שמטפלת בזה, אבל אם תפסו מבריח בדואי זה לא 300,000 בדואים. זה מאות. ההכללה הזאת מפריעה לנו. איך אנחנו נגדל את הילדים שלנו ברגע שהוא שומע כל יום בחדשות או מישהו קיצוני שכותב מה שהוא כותב על הבדואים.

לא, חברים, אנחנו אזרחי מדינת ישראל, אנחנו מאמינים במדינה ובחוקיה, אנחנו לא התביישנו, אנחנו שירתנו את המדינה, אנחנו נתנו את החובות שלנו למדינה, חלק גדול. מי שמאמין באותה דרך שאני מאמין הוא נתן למדינה. גם היום אנחנו מעודדים את המדינה, את הגיוס למשטרה ואת הגיוס לצבא והגיוס לכוחות הביטחון, אנחנו לא עמדנו, יש לנו פעילות, אולי יניב מכיר חלק מהפעילות שלנו, אבל אנחנו יודעים שמדינת ישראל היא מדינה חזקה, אבל להשתלב בחיי המדינה, לפעמים אנחנו יודעים שיש מקומות שאנחנו צריכים לעבור דרכם.

אני מבסוט שיש חייל בדואי שמשרת את המדינה והוא חוזר לחברה בן אדם שפגש את החברה הישראלית מקרוב, ראה אותה. זה בשבילי אוניברסיטה. אני אומר לכם, חייל בדואי שמתגייס ועושה את השלוש שנים, בשבילי כאילו שהוא היה באוניברסיטה.

ועכשיו אני אגש לנושא. בעיקר שהמדינה מקשה על הצעירים הבדואים ללמוד במכללות ובאוניברסיטה הם בורחים לחברון, הם בורחים למכללות של חברון, של הגדה. תשאלו אותי, אני רוצה מכללות, לא רוצה 3,000 או 4,000 סטודנטים באוניברסיטה בחברון או בשכם או במקומות שם, אני רוצה מכללה בבאר שבע, אני רוצה מכללה בעיר ערד, אני רוצה מכללה ברהט ושילמדו, שלא יקשו עליהם את החיים, אחרת הם יברחו. כמו שבדואי פה, הוא לא מוצא קורת גג, הוא לא יכול לקנות, אז הוא הולך לשטחים והוא קונה שם והוא בונה בית שם והוא חי שם. ויש עשרות כאלה.

אז מכאן אני רוצה שנושא הקשיים בקבלה במכללות, אנחנו צריכים להעביר לכם, שאתם תדעו שיש פה מצוקה שהביאה לנו תוצאות הפוכות. תשאלו אותי, אני רוצה שמי שילמד את הבן שלי יהיה מורה שלמד במדינת ישראל, ומתפרש מזה הרבה דברים. אני רוצה שמי שיעמוד מול הבן שלי בכיתה יהיה צעיר שלמד באוניברסיטה בתל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים ובבן גוריון, שלמד שם. אני אזרח מדינת ישראל, אני לא יכול להיות אזרח מדינה אחרת, לעולם לא. ברגע שהדרכון הישראלי, אני מחזיק אותו ואני טס לחוץ לארץ, זה בדרכון הישראלי.

מכאן אני רוצה להגיד, אנחנו לא כובשים את הנגב, אנחנו חיים בארץ ישראל, אנחנו מכבדים את החוקים, אנשים פה, 99% פה הם אנשים שרוצים לחיות בשלום ובשלווה, רוצים לבנות עתיד, רוצים מקומות עבודה.

אני רוצה להגיד לכם רק בנושא הכפרים שמדברים עליהם. אלאטרש נקרא מולדה, סעווה, זה כבר מעל 15 שנה הוקם על הנייר. נעשה שם כביש שלא הושלם ומאז אנחנו באותו מקום, רק מדברים ורק שומעים תכניות וזו רק דוגמה, הכפר הזה, בשאר הכפרים זה אותו דבר. לא אותו דבר, אולי בתי ספר נבנו בחלק מהמקומות, את בתי הספר בונה משרד החינוך, אבל תשתיות שהמדינה אמורה לעשות בשביל שאנחנו נצא מהמערבולת הזאת, נצא מהמעגל הזה, נחסוך לעצמנו את הכאב ולמדינה את הנטל, לא עושים את זה. כבר שנים רבות. אם אנחנו נמשיך ככה יגידו ואללה, הבדואים, כל אחד יושב לו בגבעה, כל אחד יושב לו בחלקה, איפה שהוא רוצה.

שייח' עקל, הייתה קודם שאלה שאולי תענה עליה, שאלו לגבי איך היום נתפסת המנהיגות של ההנהגה הבדואית בקרב הדור הצעיר. זה היה איזה משהו שדיברנו עליו קודם ושאלו שאלות, אולי תתייחס לזה גם, איך הדור הצעיר מקבל את המנהיגות המסורתית הבדואית?

קודם כל בוא נתחיל ככה, מה החליש את המנהיגות הבדואית בנגב? מי שהחליש את המנהיגות זה המדיניות של המדינה. ברגע שהשייח' איבד את המעמד שלו הוא לא איבד את המעמד שלו בתוך השבט שלו, אבל ברגע שהמדינה עודדה שהיא מדברת עם כל אחד בנפרד ומתעלמים מהנציגות, מתעלמים ממנו, מספיק שמישהו אולי יש לו איזה שהוא מכרים או הוא פעיל פוליטי יותר, אז השייח' לידו לא יעשה כלום. אז המנהיגות פה נחלשה בגלל הסיבות האלה.

כשביקרנו בירדן ופגשתי שייח'ים, הם לא יותר נבונים מאיתנו, יכול להיות שאנחנו ברמה אחת, אבל הם היו מנהיגים, המילה שלהם הייתה נשמעת. אני שואל את עצמי למה, מה ההבדל בינינו, בסוף הבנתי שפה המדינה לא התייחסה לשייח'ים, המדינה ב-40-30 השנה האחרונות בכלל לא התייחסה לשייח'ים. אני זוכר שפעם במשרד ראש הממשלה ישב יועץ לראש הממשלה לענייני ערבים או בדואים בדרום ואז המפגשים עם השייח'ים היו בכל חודש, כל שבועיים, בעת הצורך ואז הוא העביר להם בדיוק מה צריך לעשות, החליפו דעות ביניהם. לאט לאט זה נעלם ואמרו שלא צריך את זה, המשרד הזה מיותר. למה מיותר? למה? אנחנו שבטים, לא נוכל להיות בן לילה עירוניים שגמרנו, תפרו לנו חליפה ותכניות בתל אביב ובירושלים ואמרו הופ, זה המגרש שלך, 500 מטר, 400 מטר ואתה פה, אתה יותר לא בדואי.

תבינו שהמעבר הזה עולה לי המון המון נזק. העבריינות משתוללת, האלימות משתוללת, הפרוטקשן משתולל. פשוט מאוד, הצעד הזה שעשו ממני, מהחיים המסורתיים שלי, מאורח החיים שלי, למעבר הזה, זה מה שעולה לי ביוקר.

יש לי שאלה אליך, זה משהו שמאוד מטריד אותנו כאן, חברי הכנסת. איך אפשר לעודד יותר צעירים בדואים להתגייס לצבא? כי פעם היו הרבה יותר, פעם ראינו הרבה יותר חבר'ה מתגייסים ודווקא בשנים האחרונות זה הולך ופחות. אולי תגיד מה המדינה, כי יש לך כאן שישה חברי כנסת, יכולה לעשות, כי כולנו תמימי דעים שאנחנו רוצים להעלות את אחוז הגיוס לצה"ל. מה צריך לעשות כדי להביא אותם? ברור לי ששירות צבאי יכין אותם להיות אזרח טוב יותר, פעיל יותר, מגויס יותר, אולי אפילו יילך למשטרה, אולי אחרי זה יילך גם לכבאות.

אני אגיד לך, בתור אדם שנתקל בסוגיות האלה יום יום, אני יושב ראש ועד הורים בתיכון בשבט שלי, חלק מהשבט שלי התגייסו לצבא, והרבה, לא מעט, יותר מ-50% מהצעירים התגייסו לצבא. לאחרונה, בשנים האחרונות, הוויכוח ביני לבין הצעירים האלה, ברגע שאני אומר להם שהדרך להשתלב במדינת ישראל הכול קם ונשען על הצבא, על צה"ל, הכול דרכו, מי שרוצה ללמוד, ואני לא מדבר איתם מהאוויר, אני אומר להם שאני שלחתי את הבנים שלי לצבא, אני לא אגיד לבדואים תתגייסו ברגע שאני לא שלחתי את הבנים שלי. ברגע שאני מהווה דוגמה אמיתית, נכונה, ברורה, אז אני מבקש מהם.

תסבירו לי אתם, איך אתם רוצים ברגע שהנכד שלי, הוא בן 14, בעוד ארבע שנים, יענו ב-18, הוא יכול להתגייס, אבל ברגע שהוא רואה את הטרקטורים, את השופלים, את הכוחות שבאים להרוס בית ואמא שלו בוכה ואחותו שמה את הידיים על הראש, אז איך אתם רוצים שהוא יתגייס? איך? איך אני אשכנע אותו? אני ברגעים האלה לא מדבר, אני יודע שאין אוזניים שיקשיבו לדברים שלי.

אבל למרות כל הכאב שיש אנחנו עושים את זה הרבה שנים ואנחנו לא יורדים, זה המטרות שלנו, ולעולם אנחנו לא נעזוב את זה, את כל הבנים שלי שלחתי לצבא, ואמרתי, הם לא טייסים, אבל מה? הם חוזרים אליי, חוזרים אליי ולמדינה ולבית אזרחים מאוד טובים, שמבינים. אני אבא של קצין בצה"ל, רב סרן בצה"ל ובחופשות שלו הוא מעודד גיוס. את זה אנחנו מבינים, אבל יש לנו לא מעט קשיים. ומי מוסיף חסמים לדרך שלנו? המדיניות של המדינה.

אני אעזור לך בתשובה לשאלה ששאלתם. הקריטריונים שדורשים אותם, 90% מהצעירים שלנו נופלים בקריטריונים. כמו נושא בטחון הפנים, כל הנושא הזה - - -

אגב, הוא קצין בצה"ל, מוצלח אבו עסא.

כשעושים אותו, כשהם שולחים בחור להתגייס או ללכת לצבא, שם הוא נופל.

במה הוא נופל?

אפילו לקרוא, למלא את הטפסים בעברית הוא לא יכול.

אתה מתכוון למשטרה.

אני מתכוון למשטרה וגם בצבא יש מכשולים. אם יש מישהו במשפחה שיש לו עבר פלילי ואחד רוצה ללכת, אז זה משפיע עליו, זה בנוסף למה שאמר השייח'. אבל תקשיבו, חברים, הנושא מורכב מאוד מאוד מאוד. אני אומר מורכב ואני לא רוצה להרחיב.

הסוגיה של הבדואים, א', מספר הבדואים הוא כ-300,000 בנגב, אם תעשו בדיקה פעם אחת, אבל בדיקה של אמת, לא של אנשי התקשורת, הן מהמגזר היהודי וגם מהמגזר הבדואי, אלה שמנסים לעשות כל הזמן פרובוקציה, לא להישען על הנתונים שלהם, ללכת לעשות בדיקה כמה אחוזים אנשים לא טובים, נקרא להם, פושעים במגזר הבדואים, זה ממש קטן, זה אחוז שלא שונה משאר המדינה. שלא יציירו אותו אחרת, שמישהו ישקיע מחשבה ויבדוק את הנתון הזה, אני אומר לכם, זה לא שונה משום עדה אחרת במדינה.

יש מודרניזציה במדינת ישראל, אנחנו מדינה מתקדמת, מדינה שרצה, מתחרה בעולם, וקרה פה איזה שהוא מחדל, 70 שנה לא טיפלו באוכלוסייה הזאת. מודרניזציה מול מחדל של אנשים שלא השקיעו בהם, זו התוצאה. היום הבן שלי והבן שלו, הם לא מוכנים ללכת בקצב כמו שהיה לפני עשר שנים. איפה ראש הכלב קבור? בנושא של החינוך. כל המודרניזציה הזאת צריכה חינוך טוב. אנחנו מערכת חינוך, ואני אומר את זה, ואני בא מהתחום, אני בא מהמקום הזה, מערכת החינוך במגזר הבדואי, ולא ביישוב אחד, בכל הנגב, היא אפס.

אם יש מישהו אחר, אני מזמין את כולכם עכשיו, אל תיכנסו, לא למנהל מחוז ולא למנהל כי כל אחד מנסה, את יודעת, מכינים את הנתונים בשביל לעשות וי, אני טוב, אבל זה לא נכון, התוצאה מדברת בעד עצמה אם הילדים משוטטים ברחובות. כנסו לכל בתי הספר בנגב, אתם תבחרו את הכיתה, לכו לכיתות י"ב, ששנה אחרי זה הוא צריך ללכת לאזרחות, ללכת לבחור את הדרך שלו, אם תמצאו בכל בית ספר עשרה תלמידים שיודעים להציג את עצמם בעברית, אני מבטיח לכם, תבואו אלינו בטענות. כאן קבור ראש הכלב. כולם מעוותים את המציאות.

אנחנו שנתיים בקורונה, כל התקציבים במועצות, תבדקו את זה, זה נתון שאתם יכולים לבדוק אותו, כל התקציבים נוצלו, תלכו להורים, תשאלו אותם: הילדים שלכם היו בבית הספר? הם יגידו לכם לא, הילדים לא היו בבית ספר. זאת אומרת הכול פיקטיבי, הכול שקר, ומכאן יש תוצאות לא טובות. אני לא יודע מה המספר, אני לא זוכר, אבל המספר של התלמידים שמסיימים תיכון הוא מספר גדול מאוד, ואם ילד שעומד לסיים לא יודע להסביר את עצמו במוסך אז מה אתה מצפה ממנו, המסכן הזה?

אני רוצה, אדוני, ברשותך, לשאול שאלה.

תשאלי.

אתה אומר שהכספים היו מיועדים למשהו, אבל בפועל זה משהו אחר.

יכול להיות שהיו מיועדים גם לחינוך, אבל הטפסים, למלא אותם, גם בחינוך, המנהל משקר, המפקח מכסה עליו ומנהל המחוז מחפש - - - ואין מי שיבוא ויעשה ניירת פעם אחת למגזר ויעשה בדיקה של אמת.

אני אומר לך, כשיש מבחן מיצ"ב שעושים אותו, הרי בודקים את הרמה של הכיתה, המנהל והמורים מכינים את הילדים, עונים להם בכדי שיעלה את הרף של בית הספר שלו. זאת אומרת הכול פיקטיבי.

השאלה, אדוני, היא כזו, תראה, נדרשת מנהיגות מצד המדינה וכמובן מצד הקהילה, זאת אומרת מהשטח המקומי. זה שהרמה של העברית היא מאוד מאוד נמוכה, בכלל בחברה הערבית, והכי נמוכה על פי מספרים זה הבדואית והבדואית בדרום הכי נמוכה מבחינת עברית. אם מחר בבוקר, נניח, משרד החינוך מחליט שהוא מחליף את השפה וכל ההוראה היא בעברית, כמובן בהדרגה, מכיתה א', אחרי זה מוסיפים ומוסיפים, שזה בעצם נותן מוסטווא עלייא לילדים הבדואים להיכנס לחיים, לתעסוקה, משהו מעל, שהיום אין להם.

כמו שאתה הרגע אמרת, מה מידת הכוח ושיתוף הפעולה שיש לנו, נגיד מחר אני הולכת לפעול בשביל הדבר הזה, כמה שיתוף פעולה אני אקבל מהחברה הבדואית, או שאני אקבל מה שנקרא: את פוגעת לנו בתרבות, בערכים.

אני אענה לך. כל אחד שבא ואומר לך תרבות ותרבות זה אנשים, סליחה, שקרנים. אין אף אחד שלא רוצה לראות את הילד שלו מוצלח, אין אף אחד, וכל אלה שאת רואה אותם מהמגזר, והמספר שלהם לא מבוטל, ובמיוחד בתחום הרפואה, אלה אנשים של הישרדות, זה לא אנשים שסיימו בעומר ולהבים או בקרית אונו, אלה ילדים שהלך שמונה קילומטר בבוקר בכדי להגיע לכביש ומהכביש נסע באוטובוס עוד איזה עשר דקות בכדי להגיע לתיכון.

אני רוצה להגיד לך משהו, אני זה שבנה את בית הספר התיכון הראשון. את יודעת, היישוב מולדה, זה שמדברים עליו, את יודעת מתי נבנה בית הספר התיכון? את תהיי המומה, זה לפני עשר שנים. עד לפני עשר שנים לילדים האלה לא היה בית ספר תיכון. וזו רק דוגמה. אבל שאר המגזר זו אותה בעיה. כל נושא החינוך, אני אומר לך, כולל המפקחים, הכול רקוב. לא יעלה על הדעת מפקח מאותו אזור, משאירים אותו בגזרה 20 שנה.

אין לנו ויכוח, אבל אם מחר אני - - -

אני אגיע לזה, תאמיני לי.

אני רוצה שתהיה איתי.

אני אומר לך, הנה קחי את תל שבע, אני בין היתר אחראי גם על הנושא של החינוך, תמצאי אותי ואת ראש המועצה ואת כולנו איתך. אין לי בעיה שמחר תבואי ותבקרי מנהלים, תשלחי מפקחים הביתה, אבל אם אתה מגיע לדיבור עם מחוז ואתה אומר לו, בתקשורת, שלוש שנים אני בתחתית הסולם ולו ועדה לא הקים, אין לך עם מי לדבר.

להיכנס גם לתחום של המורים. אני לא משבץ מורים, כל המורים שלהם פיקטיביים, כל הנושא של פסגה הוא פיקטיבי, כל התארים שלהם. יום אחד תבואי, תעשי את לעצמך, קחי מורה לעברית בבית ספר תיכון, דברי איתו ואת תמצאי שגם לו יש טעויות בעברית. אז מה אתה מצפה ממורה לוקה בלמידה כשהוא מחנך ילדים? מה אתה מצפה ממנו?

נעבור מנושא החינוך נעבור לנושא של האבטלה. את יודעת, מלבד עידן הנגב ביישובים הבדואיים כמעט שאין אף אזור תעשייה? אז אחד שלא רוצה להיות דוקטור, לא רוצה להיות מורה, נושא התעסוקה, אדם שלא הולך ללימודים צריך תעסוקה, גם הנושא הזה לוקה בחסר.

והדבר שמציק לבדואים, מציק וכואב, זה נושא ההריסות, חברים. זה עושה פרובוקציה במגזר לא טובה, לא טובה, והלוואי שיהרסו לאדם בית ויגידו לו שיעבור לגור פה. המקרים שישנם היום, הורסים והולכים. על פי החוק הישראלי אחרי שהורסים לך את הבית אתה כבר מטופל ברווחה, אבל איזה רווחה? אני יכול לתת לכם הרצאות שעות על הנושא הזה.

אבל חייבים לסיים. נשמע אותך גם, אנחנו חייבים לסיים כי אנחנו כבר באיחור.

אני מברך את כולם, אנחנו שמחים שאתם באים לשמוע אותנו, אהלן וסהלן כולכם. תראו, רבותיי, הבדואים שנמצאים פה כולם בדואים של מדינת ישראל, שנולדו במדינה, אלה שלפני המדינה הלכו לעולמם, זאת אומרת כל האנשים שנמצאים פה זה התוצאה, אני לא רוצה להגיד המעשה של מדינת ישראל, זה של ממשלת ישראל, כי הממשלות מתחלפות. כולם תרבות ישראלית, חינוך ישראלי, זאת אומרת לא אנחנו הבדואים רק נכשלנו, נכשלה גם הממשלה, כי התושבים האלה שייכים למדינה.

הם לא מדברים עברית טוב, לא מדברים אנגלית, לא מדברים ערבית טוב, זה תוצאה של החינוך והחינוך שייך למדינה. המדינה אחראית על החינוך, המדינה שהיא מביאה מורים, מנהלים, הכול, היא אחראית. זה בקשר לחינוך. כמו שאמר חברי מוצלח, קודם כל לפני שבודקים את הילד בשפה העברית צריך לבדוק את המורה. מורה לעברית, שהוא גם לא יצליח ואני בטוח שהוא לא יצליח.

החבר'ה דיברו על החינוך הרבה, נעבור לאלימות שנמצאת היום, אלימות שכולם מסיקים על הבדואים בלי סוף. לצערי הרב גם בבית של הנבחרים, אנשים שבחרו התושבים של מדינת ישראל, אנשים נבחרים לכנסת שהם גם מסיתים. אם בעל הבית מסית אז מה יגיד הפועל?

על מי אתה מדבר שמסית?

אני מדבר על חברי הכנסת, אני מדבר על בן גביר, אני מדבר על איימן עודה, אני מדבר על כולם. אם שלושה, ארבעה, חמישה שונאים אחד את השני בכנסת הם מתנכלים לנו. בקשר לאלימות שיש פה, אחוז קטן, משטרת ישראל, המודיעין של מדינת ישראל יודע מי הם העבריינים, מי הם מבריחי הסמים, יכולים לקחת אותם בשקט ולטפל בהם בשקט, אין לנו התנגדות, אדרבא, אנחנו גם מברכים את זה, אנחנו גם רוצים לחיות כמוכם בשקט ובשלווה, לגדל את הילדים שלנו נכון, כולנו רוצים ככה. אני חושב שגם אתם רוצים ככה.

אבל היום יבואו ויגידו הבדואים והבדואים והבדואים והבדואים כבשו את הנגב. אני לא פגשתי חמולה שלקחה 10,000 דונם על הגב להעביר לירדן או להעביר למצרים. גם הבדואים, גם השטחים, הכול שייך למדינה, כולם שייכים למדינה, זה נכס של המדינה, גם התושב וגם הקרקע וגם כל מה שיש. ואם טוב למדינה אז טוב לכולנו, כולנו יודעים, אם המדינה משגשגת אז גם אנחנו מבסוטים, גם אנחנו מרגישים טוב.

מה שאנחנו מבקשים, שהיום כשהולכים ועושים פשיטה בנגב, למגר את האלימות. אני ראיתי במו עיניי שיוצאים בשעה שש בבוקר, תעצור, מי יוצא בשעה שש בבוקר? האנשים שעובדים. העבריינים ישנים, מתי הם קמים? ב-12, אחרי 12 הם מתחילים לקום, לעשות מקלחת ולצאת לעבריינות שלהם. האנשים האלה, בבוקר הם יצאו לעבודה, תעצור שעה, חצי שעה, שעה וחצי, שעתיים, הלך יום עבודה.

לבעלי עסק, יכול להיות שיש עבירות על החוק בפנים, תשאיר אותו, אנחנו רוצים למגר קודם כל את אלה שעושים לנו את החיים רעים, גם לנו עושים חיים רעים, העבריינים האלה. אבל בכל זאת גם ביפו, גם בתל אביב, גם בקרית מוצקין, גם בראש פינה, יש עבריינים, לא רק הבדואים. אנחנו בדואים ישראליים שנולדנו במדינת ישראל, לא ראינו שום משטר אחר, לא במשטר הירדני ולא במשטר המצרי ולא המשטר הסעודי, אנחנו גדלנו פה במדינת ישראל, אנחנו ישראלים לכל דבר. אני יליד המדינה, אחרי שהמדינה קמה בשנה אני נולדתי, אני מעדיף את מדינת ישראל על כל מדינות העולם. יגידו לי: לך לשם, קח כסף, אני לא אלך, כי אני מרגיש טוב במדינה הזו.

בקשר להריסות, אלה שעשו לנו ימים רעים, שמיררו את החיים שלנו על זה. זה לא אנחנו יצרנו, אנחנו הבדואים שנמצאים, אנחנו ירשנו. גם המדינה שקמה, הרבה מהשכנים שלנו, מהחברים שלנו, שגרו באוהלים, יהודים, שאנחנו גם בזמנו עזרנו להם, גם המבריחים, שהיו אצלנו מבריחים סחורות מירדן, היו מוכרים להם, עד עגבנייה היו מוכרים להם, אבל אותם סידרו ואותנו הזניחו. הצריפים, כשדיברו על הצריפים, הצריף הראשון שהקימו, שהבדואים ידעו מה זה צריף, זה צריף בן גוריון, שאני חושב שאלו נשארו עד היום.

חבר הכנסת אוחנה, תשאל אותו איפה הוא משרת?

איפה אתה משרת?

בחטיבת עציון.

באיזה תפקיד?

גשש.

אני רוצה להגיד עוד שני משפטים. אתם שומעים על הקרקעות. מה שנשאר מהבדואים, 1.5% מהקרקעות של הבדואים. אם היום תלך ותאכלס את כל הבדואים בשטחים שהם מחזיקים המדינה צריכה לתת להם עוד. היא צריכה לתת להם עוד. אני אתן לכם דוגמה, הקו הכחול של הכפר חורה ושל מולדה, אנשים שגרים בקו הכחול, באים אליהם, תסדר אותם בקו הכחול, בכל זאת הכפר מגיע אליהם. מדברים על לעבור, חושבים שלעבור זה קל. אם אתה גר באילת עשר שנים, 20 שנה ומעבירים אותו לקרית אונו, אתה צריך פסיכולוג לילדים שלך עד שישתלבו שם בבית הספר. לנו אחרי 50 שנה, 70 שנה מקום המדינה, אומרים: תעבור. איתנו בחיים שלנו היומיומיים לא משתפים אותנו. לא משתפים אותנו, אנחנו לא צריכים לבוא ואנחנו צריכים לחיות פה.

בקשר לגיוס, כל האנשים, ראשי משפחות שיושבים עם הצבא, או שבאו גורמים, אני בעד שכל הבדואים יילכו לצבא, אפילו בחובה, כי למה? זה לטובת הילדים שלנו. במקום לקחת עבריינים, לקחת ילדים אחרי שלוש שנים שאפשר לסמוך עליהם. אבל לקחת את האנשים, ראשי המשפחות, לדבר איתם, שגם ידברו עם הילדים שלהם. כשהמדינה רוצה היא תעשה הכול, אבל לא להסית על הבדואים.

משטרת ישראל בבאר שבע, מחוז דרום, הוא חי עם הבדואים והוא יודע בדיוק מה הבדואים. תאמינו לי שהם יודעים מי עבריין ומי מבריח סמים ומי מחזיק נשק, אבל צריך טיפול והטיפול בצורה הזאת שמטפלים בנו, כולם, כל הבדואים, זה גם מזיק לכם וגם מזיק לנו. תודה רבה לכולם.

תודה רבה לך.

אם אפשר לסכם גם לגבי ההמשך את מה שפה שמענו מהנכבדים. קודם כל תודה לכם, זה לא מובן מאליו, הגיעו לפה שייח'ים ממספר מקומות, חלק מרוחקים, כדי לכבד אותנו. השייח' עקל, תודה רבה לך על הכנסת האורחים ועל זה שארגנת את המפגש הזה.

ואם לסכם במשפט, אנחנו גם נפגשים עם השייח'ים ואנחנו שומעים אותם, התמונה היא יותר מורכבת ממשוואה עם שני נעלמים, אבל מה שהבדואים מעלים, ובמפגשים שלנו איתם הם מדברים על זה, זה עניין החינוך, עניין התעסוקה. אם תסתכלו על אזור התעשייה ברהט, אז יש אחד כזה, אבל לבדואים בנגב אין מספיק אזורי תעסוקה, ועניין ההסדרה. אלה שלושת העניינים. אז הבדואים מהכיוון שלהם מדברים על ההריסות, אנחנו עוד מעט ניסע ליחידת יואב ונראה את הצד השני של המטבע, אבל בסופו של דבר עניין ההסדרה של ההתיישבות שלהם, עניין התעסוקה ועניין החינוך, אלה הדברים שמעבר לענייני המשטרה צריכים להעסיק את כולנו, וזה, אני חושב, מה שהשייח'ים פה העלו בשיחה הזאת.

תודה רבה.


(בהמשך הסיור)

מה שאתם רואים פה זה המאבריק, זה כלים שיש לנו, כלים שיש למג"ב, לתומר, מפקד מג"ב דרום. תחשבו שרכב שעולה על הציר ומבצע בריונות בצירים, לא משנה מה הוא עושה, ברגע שהוא יורד מהציר קשה מאוד להשיג אותו, לא ברכבים הרכבים ובטח לא בפורדים הגדולים. הרכבים האלה, אין מנוס, הם לא יכולים לצאת מהם. כמובן זה מגובה עם אופנועים, אופנועי שטח. בסוף הם לא יכולים לברוח ממנו כי הדבר הזה מבחינת עבירות, אין עליו. אז לא משנה באיזה רכב הם נמצאים, הם בדרך כלל עם 4 על 4, עם קרוזרים, רכבים מאוד מאוד משוכללים, אבל העבירות והמהירות של האופנועים בדרך כלל מצליחים לסגור.

תוסיפו בחשבון את מה שיש באוויר, במידה שזה יחידת רקיע, שזה רחפנים, שגם נדבר על זה, או יחידה אווירית, מסוק, בדרך כלל אנחנו סוגרים עליהם ומביאים אותם.

רק לתת טעימה מהאמצעים. יש פה מגוון אמצעים, גם בנושא בריונות בכבישים, איך אנחנו מצליחים לתפוס את אותם בריונים עם הרבה מאוד אמצעים. יש פה נושא של פח"ע, כל מיני כלים ואמצעים שאנחנו משתמשים בהם במידה שיש אירוע מדרום-מערב לגזרה שלנו.

כל נושא ההפס"ד, אני גם אדבר על זה גם למעלה, 'שומר החומות' תפס אותנו והיינו צריכים לתת מענה להרבה מאוד אירועים, אירוע שהוא רב זירתי עם הרבה מאוד משתנים. אלה כל האמצעים, כל הדברים האלה נמצאים בִּילְד אִין בתוך הרכבים שלנו, זאת אומרת בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפוך גם פח"ע וגם הפס"ד.

בצד הזה זה משהו שהוא פיילוט ארצי שאנחנו מקדמים אותו, יחידת יואב, כמובן עם המחוז הדרומי. המחוז הדרומי, שמתם לב, ראיתם את המפה, זה שטח עצום, זה זמן ומרחב. קורה משהו בקצה של הגזרה, נגיד כביש 31, מאיפה שבאנו, עד שזה מגיע מהאזרח, משל"ט, לניידת, זה לוקח הרבה זמן והרכב כבר לא נמצא. אנחנו בפיילוט שכבר עובד הלכה למעשה עם הרבה מאוד אמצעים מאוד מאוד משוכללים של רחפנים. זה המטריקס 300, זה הפנטום וזה האנטרפרייס 2. הכלים האלה, איתם אנחנו באוויר מצמצמים. בכל השטח הגדול של הנגב אנחנו איתם ובעזרת כוח קרקעי של אופנועים ומאבריקים מצמצמים זמן ומרחב.

אנחנו אמורים לקבל אמצעי הרבה יותר משוכלל והרבה יותר גדול שנקרא - - - שיש לו זמן אוויר של כשעתיים. הוא יכול לתת לנו עם אבזור שאנחנו מאבזרים אותו הרבה יותר זמן אוויר למעלה והוא נותן לנו שטח הרבה יותר גדול, כאשר לכל תא שטח כזה יש גם כוח קרקעי, שאיך שנכנסת אותה ידיעה, אותה עבירה, אותו בריון, יש כלי באוויר שמאתר אותו, עוקב אחריו, מצלם אותו ברמה של פנים, ברמה של מספר לוחית, ואופנועים - - -


(בישיבה)

אצלנו במחוז דרום אי אפשר להמשיך אם הרב לא יאמר לנו כמה מילות ברכה.

ברוכים הבאים למחוז דרום. אנחנו השבת קוראים על החלומות של יוסף. יוסף חולם שהם מאלמים אלומות בתוך השדה והיא קמה אלומתי וכל האלומות משתחוות לאלומה שלו. אחר כך הוא חולם שהשמש והירח ו-11 כוכבים משתחווים לו. החלומות האלה מייצרים תסיסה בין האחים עד שהם זורקים אותו למצרים והסוף ידוע.

חז"ל שואלים, אם הקב"ה רצה להוביל את יוסף למצרים שיהיה מלך יכול היה לעשות את זה בהרבה דרכים אחרות והרבה צורות, למה היה צריך להביא את החלומות האלה ולייצר את כל התסיסה? אחת התשובות, כדי להפוך מציאות היה חייב שיוסף יישן עם זה, יקום עם זה, יחלום על זה ורק כך הוא יהפוך להיות מלך.

המסר הוא גם לאירוע הזה, אם רוצים לשלוט במציאות צריך לישון עם זה, לקום עם זה, לחלום על זה גם מותר לכם, אבל לישון ולקום על זה, רק כך נוכל לשנות את המציאות. בעזרת ה' שתהיה ברכה והצלחה אמן ואמן.

תודה רבה, אמן.

ברשותכם, ממש בחמש דקות אני רוצה להשלים את התמונה, אחרי שראינו את התצפית, שמענו את השייח'ים אני רוצה להמשיך את זווית ההסתכלות המשטרתית כי נשאלתי, ובצדק, גם בדרך וגם כשהיינו בנקודות, מה הם המאמצים המשטרתיים שאנחנו עושים אל מול התופעות האלה.

אגב, היה חשוב לנו גם לבצע את המפגש הזה עם השייח'ים כדי להבין, בסופו של דבר הלוא אמת יש אחת ומסד העובדות הוא אחד, אבל יש על זה מספר זוויות הסתכלות והיה חשוב לנו גם להראות ולתת במה גם לשייח'ים להביא את זווית ההסתכלות שלהם שלעתים היא נכונה יותר, נכונה פחות, אפשר להתווכח על זה, אבל זה גם חשוב להבין את הצד שלהם כי בסופו של דבר 300,000 בדואים או יותר מזה שנמצאים פה בנגב, הם כנראה לא הולכים להיעלם בקרוב ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מוצאים את הפתרון ביחד איתם.

אז מה שהתחלתי לתאר קודם על הגבעה, הבעיות המשטרתיות שהמצב הזה יוצר כאן הן מתאפיינות במספר מאפיינים שהם מאוד מובהקים לנגב והם גם שונים ממקומות אחרים בארץ מאחר שהתמהיל של האוכלוסייה כאן שונה.

אנחנו נתקלים פה הרבה בעולם של ההברחות. לדוגמה שבט או מטה אלעזאזמה, דיבר קודם יניב על המטות, מטה אלעזאזמה, כשישאלו לגבי השירות בצה"ל, זה אחד המטות עם אחוזי שירות בצה"ל בזמנו הכי גבוהים שהיו לצבא, הם היו בני טיפוחיו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, הם היו כולם גששים וקצינים בצבא. צריך להגיד שבאותה נשימה, וזה לא סותר בעיניהם את העניין הזה, זה שבט שהוא חזק מאוד בנושא הברחות. הם יושבים לרוחב, מזרח למערב, חלק מהמטה הזה יושב בתוך סיני, חלקו העיקרי יושב בביר הדאג' ובנגב וחלק נוסף בירדן, מה שמאפיין ציר הברחה מאוד מאוד רחב ויעיל, צריך להגיד. כשאתה יושב איתם באחד על אחד ואתה שואל ממה הם מתפרנסים בביר הדאג', אז הם יגידו לך שיש פה קצת כבשים, הברחות סמים, הם יגידו את זה באותה נשימה.

ההברחות האלה זה דבר שאנחנו מתמודדים איתו פה, מגבול מצרים נכנסות כמויות גדולות מאוד של סמים שהם מגדלים אותם בסיני. צריך להגיד שגם כמויות גדולות מאוד של סמים מגדלים פה בתוך הנגב והסמים מהווים את השמן בתוך עולם הפשיעה. זה הכסף. זה הכסף שבסופו של דבר הוא מממן את גלגלי העבריינות והפשיעה.

תעשה לגליזציה הרגת אותם.

אגב, אתה רוצה ללכת יותר רחוק? תן להם לגדל את הקנביס הרפואי, הם די טובים בזה, יכול להיות שיהיה פה win win situation.

מה מידת ההצלחה של העצירה של הדבר הזה?

בלי להיכנס פה יותר מדי לפרטים אנחנו תופסים די הרבה הברחות, אנחנו גם משמידים אלפי חממות שמגדלים בהם את הסמים. כנראה שאנחנו לא מגיעים לכל המקומות.

ברגע שיש לך סמים אתה צריך להגן עליהם, איך אתה מגן עליהם? אתה צריך נשק. הנשק מגיע למגזר הבדואי, ואגב, הם דיברו על זה, זה מה שאני אומר, שצריך להסתכל על האמת בצורה ביקורתית, אומרים השייח'ים: אנחנו רוצים את הפעילות של המשטרה ואנחנו נקדם את הפעילות של המשטרה, ואני אומר לכם שגם אלה שאומרים את זה, בבית יש להם נשק. לו יש נשק, אם לא הוא אז לילדים שלו יש נשק, כי למה? יש את הסכסוכים.

לא, לסבתא בת ה-85, זה הנשק שלה, זה לא שלהם.

ברור, גם הב.מ.וו שלה, כשאתה בא לחלט הוא רשום על הסבתא שאין לה בכלל רישיון נהיגה. ברגע שאתה מתעסק בסחר בסמים ובעבריינות שהיא צורת פשיעה כבדה מאוד, אז כדי להגן על הנכסים האלה צריך כלי נשק. הנשק הזה מגיע משלושה מקורות. מקור אחד, אפרופו הפיגוע, זה במקרה לא היה עם קרלו, אבל אותם קרלו, זה מגיע מאיו"ש, איפה שמייצרים את הקרלו, זה הקרל גוסטב המאולתר הזה, הוא מיוצר באיו"ש והוא מגיע למגזר.

היה פיגוע בקרלו.

לא, זה לא קרלו, אבל זה נשק 9 מילימטר, דווקא זה תקני. אם זה היה קרלו, כנראה היה לו מעצור אחרי צרור, אז זה לא.

המקור השני זה הברחות מירדן. אם אמרתי שהברחות ממצרים מאופיינות בדרך כלל בהברחות של סמים, ואגב, לפעמים זה הברחות אלימות כולל ירי מסיבי מאוד לעמדות המצריות, אז מירדן יש הרבה הברחות של אמל"ח. יחידת מגן, שנמצאת פה במרחב הנגב, היא תופסת חלק מההברחות האלה. אנחנו רואים שם כמויות גדולות מאוד של נשקים תקניים שמגיעים מעירק, מסוג אמ-16, קלצ'ניקוב, רובי צלפים, אקדחים. תשאלו את עצמכם למה אמ-16 הוא כל כך פופולרי בקרב המגזר הבדואי ולא קלצ'ניקוב, למה? כי התחמושת מגיעה יותר בקלות כי היא מגיעה מבסיסי צה"ל. מבסיסי צה"ל בנגב ובכלל נגנבים מאות אלפי כדורים בשנה.

בסופו של דבר כשאתה רואה שמחיר של ארגז תחמושת – ואנחנו בחיפושים לפעמים מוצאים ארגזי תחמושת עדיין עם הפלומבה והמספר הטבוע הצה"לי על הפלומבה של אותו ארגז תחמושת, שפעם היה עולה בשוק השחור פה במגזר 5,000 שקל. בגלל הגניבות המוצלחות, במרכאות, מבסיסי צה"ל, מחירו ירד ל-3,500 שקל. זה היצע מול ביקוש.

זה לא שהביקוש ירד, ההיצע גדל.

כן, יש פשוט יותר, כי נגנבת יותר תחמושת מהבסיסים הצה"ליים. יש פה בבסיסים כל מיני חלקי חילוף שהם ללא מספר טבוע, דולבים ענקיים של חלקי חילוף של נשקים שאחר כך בחיפושים שלנו, יושב פה תומר, מפקד מג"ב דרום, כשהשוטרים שלו מחפשים בתל שבע הם מוצאים את החלקים האלה אחר כך מסתובבים אצל העבריינים הבדואים. החלקים האלה אחר כך משמשים כדי להרחיב את אותם כלי נשק מאולתרים או כחלקי חילוף לנשקים לא מאולתרים, משתמשים בחלקים האלה שנגנבים מהבסיסים.

אנחנו נדבר עוד על העניין של ההברחות, אבל חייבים להתקדם. להעביר לאבי, כי אנחנו אמורים עוד לשמוע את חברי הכנסת ובעיקרון זה אמור להסתיים בשלוש מקסימום ואנחנו כבר בחריגה.

מילה אחת. אני אגיד מה הם המאמצים שאנחנו עושים כאן כמשטרה אל מול התופעות האלה. עד עכשיו תיארנו מה המצב, לא אמרנו מה אנחנו עושים.

גם תגיד, אם אתה יכול, באיזה אחוזים ובאיזה סדרי עדיפויות מבחינתכם.

כשאני אומר אנחנו, זה בפיקוד ובהחלטה של מפקד המחוז שכמו שאמרתי בבוקר כרגע לא נמצא, הקמנו פה מספר כוחות משימה כדי לטפל בתופעות. כוח משימה אחת זה כוח שנמצא בפיקוד של מפקד מג"ב דרום, שעיקר התכלית שלו הוא לפעול בתוך המגזר הערבי, בתוך המגזר הבדואי, עם כוחות מאוד משמעותיים, שוטרים שהם מיומנים.

מתי זה הוקם?

בממשלה הקודמת.

אני מדבר על כמה חודשים אחורה.

אתם עדיין ברהט, אגב?

לא, אנחנו משנים להם, עכשיו הם מרכזים מאמץ בתל שבע ועוד מעט אנחנו נרחיב אותם לאזורים נוספים, כי אנחנו מקבלים עכשיו סד"כים נוספים שחוזרים מהכשרות ומקורסים, אבל הכוונה היא שמפקד מג"ב דרום יכול להשקיע את כל הכוח שלו והוא מקבל גם מודיעין ואת כל התקורות לתוך המגזר כדי לרדוף אחרי העבריינים האלה, ליצור פעילות התקפית לתוך המגזר ולחפש את כלי הנשק ואת העבריינים שאוחזים בכלי הנשק האלה, מיקוד על אמל"ח, על אלימות ועל עבירות שקשורות בנשק.

מה מידת ההצלחה באופן מדיד?

אני יכול להגיד לך שהשנה הזאת תפסנו הרבה יותר אמל"ח והוגשו הרבה יותר כתבי אישום על החזקת אמל"ח מאשר בשנים קודמות.

כ-70% יותר מאשר אשתקד. ברבעון הראשון של השנה ביחס לאשתקד.

זה עליות די דרמטיות ואנחנו ממשיכים עם זה לתוך השנה. כשאנחנו נסכם את השנה הזאת אנחנו נסכם אותה עם הצלחות די משמעותיות בתחום הזה.

כוח גדול נוסף שהשקענו. הבנו שיש בעיה בתחושת הביטחון במרחב הציבורי בעיר באר שבע, בגלל מה שתיארנו קודם. לקחנו את כל יס"מ באר שבע ביחד עם כוח תנועה יצרנו אגרוף של כוח משימה.

זה עדיין ניב אוחנה?

לא, החלפנו שם. ניב הוא ממלא מקום מפקד תחנת אופקים כרגע. זה עכשיו הדיונים, עוד מעט נשמע מהממ"ז.

מפקד היס"מ נגב מרכז כוח משימה שכל תכליתו זה לפעול בתוך באר שבע אל מול העבריינים הבדואים. צריך לומר שהם אלה שמייצרים את עיקר העבריינות בתוך באר שבע. הכוונה לתפוס אותם על עבירות הבריונות, על כל מה שראיתם בטיקטוקים שהם מטרידים בנות שיוצאות מחדרי כושר וכו', שהם משתלטים על מרכז ביג, שהם משתלטים על כל מיני נרגילות וקפה בעיר העתיקה. אז יש פה כוח משימה של 100 שוטרים יותר מאשר מה שיש בתחנת באר שבע.

הם מבצעים פעילות גם גלויה וגם סמויה כדי לייצר נוכחות משטרתית מאוד מאוד מסיבית, עם אופנועים, עם פרשים וסוסים, עם שוטרים עם כלבים.

לא הבנתי בקטע של הרתעה.

זה לא רק הרתעה, אני אגיד. קודם כל אני יכול להגיד לכם על הפיקוד הקודם. ניב נכנס ממש לחנויות ואמר לבעלי החנויות: זה הנייד שלי, ברגע שקורה משהו אתם מתקשרים אליי, אנחנו מגיעים מיד. יש להם כוחות עם אופנועים, פקק, לא פקק, זה לא משנה, הם מגיעים מיד והם נותנים מענה לאירוע.

אני מתנצלת. אמנם אתה מפקד המרחב, אבל אני המפקדת של הוועדה.

אז את מחליטה.

ברגע זה עברנו לאבי, אחרי שאבי יסיים את הסקירה שלו.

שאלה אחת.

לא, אני מצטערת, חבר'ה, יש לכם זמן סיכום וזה על הזמן שלכם. לכן אנחנו עוצרים עכשיו את מפקד המרחב, שיש לנו הרבה הערכה אליו ויש לו הרבה מה לומר, אבל אנחנו נעבור לאבי, מפקד יחידת יואב ולאחר מכן יהיה כאן פרוטוקול של הוועדה כי אני רוצה לשמוע התייחסות של כל אחד מכם. זה חשוב לכם לא פחות. אז בבקשה, אבי.

אני אהיה קצר כי אני יודע את פער הזמנים. יחידת יואב הוקמה בשלהי 2012, ב-2013 היא כבר הפכה להיות מבצעית. אנחנו יחידה שכפופה ישירות למנהל המחוז. הייעוד העיקרי של היחידה זה בעצם לתת מעטפת של אבטחה לגופים האזרחיים שעוסקים בהסדרת היישוב הבדואי בנגב.

בוא נעשה סדר, כי שמעתם את השייח'ים המכובדים, הם דיברו על קרקעות ועל הריסות ועל הפינויים, אנחנו כיחידת יואב לא עושים שום הריסה, אני לא מזמין שום שופל, אני בסך הכול נותן אבטחה לרמ"י, לסיירת הירוקה, ליחידה הארצית במשרד האוצר, שהם אלה שמוציאים את הצו. יש תהליך סדור, עד שזה מגיע לבית משפט, מוציאים צו והם אלה שמבצעים את ההריסה בפועל. אנחנו לא עושים את זה, אנחנו רק נותנים להם קפסולה של אבטחה כדי שלא יקרה כלום.

כמו ששמתם לב, יחידת יואב זה יחידת יס"מ, היא יחידת יס"מ הכי גדולה בארץ. היא לא יחידת יס"מ שגרתית, יש לי מערך של בלשים, יש לי מערך של חקירות, זו יחידה נושמת. ראיתם למטה, יחידת יואב יכולה להפוך ברגע אחד ליחידה לוחמת אל מול האיום מדרום מערב לגזרה שלנו, אזור רצועת עזה, ובשנייה אחת גם להפוך ליחידה שנותנת מענה לנושא ההפס"ד, קרי המאורעות ב'שומר החומות'.

אני רוצה להראות לכם סרטון קצר. אני בטוח שראיתם הרבה סרטים והרבה דברים על 'שומר החומות', אני רוצה להראות לכם סרטון מהזווית שלנו, מהלוחמים, על 'שומר החומות'. זה היה ביום הראשון, ב-10.5 ביום שני בערב. תזכרו אנחנו התחלנו במצעד הדגלים, איפה שהוא בארבע הוזנקנו לאזור עזה עם סוג של אירוע מתגלגל מתוך הרצועה לתוך שטח מדינת ישראל ובערב התעסקנו עם 'שומר החומות'. זה סרטון קצר כדי שתראו מה אנחנו ראינו. בכבוד. (הקרנת סרטון).

אגב, בעקבות 'שומר החומות' אנחנו מבצעים מעצרים עד עכשיו, בשבוע שעבר עצרנו עוד 11 שהיו מעורבים בהפרות הסדר האלה, עד עכשיו אנחנו עם 400 מעצרים ומתוכם הוגשו 140 כתבי אישום.

זה נראה כמו זירת מלחמה.

זה היה בערב הראשון. אם אתם זוכרים, במחוז הדרומי האירועים ירדו מהר מאוד, אנחנו ממש בבוקר שלאחר מכן כבר עלינו להתקפה, כבר התחלנו לעשות מעצרים על בסיס כל המידע שנעשה.

ביחידה הוקמו עוד שתי תת יחידות, יחידה אחת שמתעסקת בתשתיות לאומיות וזרוע שמתעסקת באבטחה של כל העבודה של חברת חשמל. חברת חשמל, בפרויקט מאוד גדול של קו 400 מצומת עמק שרה עד חברת חשמל באזור כביש 40, באזור משפחת ג'רג'אוי, מי שמכיר, צומת אוהלים, כביש 40 לכיוון ביר הדאג', זרוע שכל תפקידה לאבטח את חברת חשמל, הם עובדים בתוך המצבורים על כל המשתמע, מחליפים שם את כל תשתית החשמל. עוד זרוע שנבנתה זו זרוע האופנועים שהיא נותנת לנו את כל המעגל של האבטחה בנושא הבנייה הבלתי חוקית וכמובן עוסקת בצירים וכל נושא הבריונות.

אני רוצה לתת לכם טעימה ממצלמת קסדה של השוטרים שלנו, עם מה הם מתמודדים בנושא הבריונות בכביש. (הקרנת סרטון).

הנושא של המשילות בצירים זה משהו מאוד מורכב ומסוכן. זה ממצלמת קסדה, שתבינו עד כמה זה מסוכן ועד כמה זה מסכן. זה מסכן את כל משתמשי הדרך, משפחה שיוצאת לדרך, אני סומך על המשפחה, אני לא סומך על הצד השני שיעשה משהו שהוא לא צריך לעשות.

נושא ההסדרה, זה עיקר ייחוד היחידה, הוא נושא מאוד מורכב. ראיתם איך התבטאו השייח'ים, המורכבות שלו בדרך כלל משאירה אותנו, משטרת ישראל, אל מול האזרחים בהתגוששות על כל הנושא הזה, כי יש פה הרבה תביעות בעלות והם חושבים שזה שלכם, מה שבפועל לא קורה. הרבה מאוד רגישויות, אנחנו מדברים על עשרות צווים שמבוצעים בכל שבוע, בין אם זה מאוכלסים, בין אם זה לא.

קצב ביצוע ההריסות, מאז שהוקמה הממשלה החדשה הוא השתנה?

לא, עובדים באותו קצב עם אותה קיבולת. אנחנו מדברים על בין 35 ל-45 צווים כל שבוע. יושב פה ממ"ר הנגב.

שמבוצעים?

שמבוצעים בפועל.

צריך להבהיר שמדובר כמעט ב-100% מהמקרים בהריסה עצמית, לא הריסה אלימה מה שנקרא.

אני אסביר את מה שמתכוון השר לשעבר, כי הוא היה שותף פעיל. יושב פה ממ"ר הנגב שמאשר לי לעשות את התכניות. יצרנו פה סוג של דינמיקה, כי אנחנו מבינים את חומר הנפץ אל מול הבדואים, יש לנו מערכת מאוד משומנת בנושא הזה. כל הצווים שנכנסים נכנסים למעבד של יועמ"ש, של הידברות ביחד עם יניב כמובן, יע"ע של הנגב, וביחד עם הבלשים שלנו, יוצאים ותרים את כל השטח על כל הצווים, בסוף מביאים את רובם, אנחנו מדברים על 93% של הריסה עצמית, וזו בעצם משילות.

שמה נהרס? ומה הורסים שם?

שהם הורסים לבד.

אני שואלת מה נהרס, וילה, פחון?

מפחון, משיג, בית מאוכלס, כל מה שאת רוצה. ולשאלתך, אנחנו באותה קיבולת, לא השתנה שום דבר, עוברים, יושב פה ממ"ר נגב שכל שבוע מאשר לי תכניות על אותם מספרים.

מאיר, רוצה לשאול שאלה?

לא, אני רוצה להתייחס.

אחרי זה התייחסויות. יש שאלות לאבי?

אני שואל אותך שאלה ועל ההתייחסות שלי אני מוותר כדי לשאול את אותה שאלה גם אותך, אתה תדבר במקומי, אין לי מה לומר. השאלה שלי אליך היא מה הכי מטריד אותך כמפקד יחידת יואב ומה אתה צריך מהכנסת?

אין הסדרה. גם אם אנחנו חושבים שיש הסדרה אנחנו רודפים אחרי הזנב שלנו. הם בונים בשבוע 90-80 פריטים, זה לא משנה אם זה שיג, בית שאמור להתאכלס, ואני עומד להתחתן, הרי אם אין לי בית אני לא יכול להתחתן, אין לי איך להביא את הכלה, אז אני אבנה בית, גם אם הוא יהרוס אותו יום למחרת. לדעתי אנחנו צריכים להיכנס לכל המערך הזה של המגזר הבדואי עם הרבה מאוד כלים. משטרת ישראל זה אחד מהכלים, משרד החינוך, תחבורה, תשתיות, משרד הביטחון. דיברתם על גיוס, משרד הביטחון.

יש את כל המהלכים, צריך להושיב על שולחן אחד, לראות בדיוק איפה הבעיה כי לדעתי, וזו הדעה שלי, של אבי, אם הם יקבלו את מה שהם אמורים לקבל, קרי תשתיות, כבישים, חינוך, גנים, ילד קטן שמגיע הביתה מה יש לו לעשות? איפה הוא ישחק? יורד גשם, לאן הוא יילך? אם יהיה לו את כל הפסיליטי הזה לדעתי הוא פחות יהיה בפשיעה, הוא פחות יהיה בכבישים ובבריונות. הם יקבלו השכלה מסודרת, יתגייסו למוסדות, גם יגיעו לצבא. לדעתי זה מורכב מהרבה מאוד דברים.

אני רוצה לשאול שאלה. קודם כל האם היית אומר שהגיל הממוצע שמבצע את הפשיעה זה בערך 18 עד 25, או כל הגילאים?

כל החתך, בעיקר אם אנחנו מדברים על גילאים, זה המבוגרים, כי הם בונים לצעירים.

לא, אני לא מדברת על ההסדרה, על הפשיעה.

את מדברת על העבריינות בכלל?

באופן כללי, זה לא החבר'ה הצעירים?

קודם כל מה שמאפיין את האוכלוסייה הבדואית, בלי קשר לפשיעה, זה אוכלוסייה מאוד מאוד צעירה, רוב האוכלוסייה הבדואית היא עד גיל 20. עכשיו, גם העבריינים הם בחתך הגיל הזה, רובם זה אנשים צעירים.

קודם כל האם הוועדה הזאת יכולה לקבל את התוצאות של מה שאתה אומר? הקמת צוותי משימה שנה שעברה, האם אנחנו יכולים לקבל כדי ללמוד מה עוד אנחנו יכולים לעשות?

בוודאי.

דבר שני, אתה מדבר פה על צה"ל, שזה מורכב מהיבט אחד, האם יש לך בשטח חמ"ל אחוד של כל גורמי האכיפה כי ברור לחלוטין שאין עניין רק, זה לא מעבדה, או שזה עדיין לא קיים?

את נכנסת לדלת פתוחה, מאוד פתוחה. המחוז הדרומי כבר מפברואר מקיים חמ"ל אחוד עם השותפים שלנו, עם צה"ל. צה"ל זו העיר הכי גדולה במחוז, אם אני מחבר את כל הבסיסים זו העיר הכי גדולה. יש חמ"ל אחוד במחוז הדרומי במשל"ט למעלה, שווה שתעשו גם ביקור שם, תראו איך זה עובד. כל מה שקורה בשטח בט"פ של צה"ל אל מול שטח בט"פ של משטרת ישראל, הכול נמצא בחמ"ל אחד. אנחנו חושבים שצריכים להגדיל את זה ולהכניס גם את השירות, גם את השב"ס, כדי שבאמת יהיה סנכרון מלא של הכול. יש הרבה מאוד מערכים טכנולוגיים שנמצאים במחוז שעושים דברים מדהימים.

השאלה אם יש לך בחמ"ל הזה את כל מה שאתה צריך או חסרים לך?

הוא אומר שב"כ.

לא, שנייה, צריך לומר, קודם כל יש בדרום שיתוף פעולה די טוב בין משטרת ישראל לבין פיקוד דרום לבין שב"כ 890. מפקד המחוז ומפקד הפיקוד וראש 890 נפגשים על בסיס שבועי, יש לנו העברה גם של חלק מהמודיעין, גם חמ"ל אחוד שיש בו גורמי צה"ל וגורמי משטרה שיושבים על שתי המערכות של שני הארגונים ביחד אצלנו במחוז בקומת המודיעין.

אגב, זה גם דבר חדש, זה לא היה קיים מאז ומתמיד. לפני פחות משנה.

כן, זה עניין די חדש, ויש פה סך הכול סנכרון מערכות ותיאום די טוב, כי בסופו של דבר כשאנחנו באים להתעסק, לדוגמה, עם נושא ההברחות, אז בלי לפרט פה עכשיו את שיטות הפעולה, אנחנו עובדים ביחד. יש מבצעים שאנחנו עושים ביחד, צבא ומשטרה ביחד וגם השב"כ כשהוא יכול הוא מסייע.

אני רק רוצה להקשות רק במשהו אחד אחרון. אתם מציירים תמונה, ואני באמת אומרת לכם מהלב, אני מצדיעה לכם, אני מצדיעה לכם בעומק, אבל אני אומרת שתגידו לנו, בבקשה, איפה הקושי. אתם עושים, אתם עושים מדהים, אתם מתאמצים, יש חמ"ל, יש הצלחה, יש שיפור, תגידו מה חסר כי המצב על הפנים. אנחנו רוצים לעזור.

אני אגיד לך, הקושי הוא הרבה פעמים ברגל המסיימת, כי גם כשהמשטרה עושה את עבודתה נאמנה ונגיד שהיא מצליחה - - -

החוק או בתי המשפט?

אני אסביר הכול. ותגיע למעצר עם כתב אישום בקצה, זה ביום טוב, לפעמים אנחנו, כמו ששמעתם בחדשות, עושים גל מעצרים מאוד מאוד רחב ולא מצליחים לגבש ראיות שמספיקות לכתב אישום, גם זה קורה. אבל ביום שאנחנו עושים את העבודה שלנו טוב ומגיעים לכתב אישום ויש לנו עבריין שתפסנו עם כתב אישום, אנחנו נתקלים עכשיו בשורה מאוד ארוכה של בעיות.

לדוגמה, הוא מגיע לפרקליטות, הפרקליטות הזו מגדירה לעצמה 100% הצלחה. אני בחיים לא מגדיר לשוטרים שלי 100% הצלחה, אנחנו עובדים על 80%, על 70% ולפעמים גם על 50% הצלחה ולפעמים התיקים האלה לא מגיעים בכלל לבית משפט כי הם נעצרים בפרקליטות. וגם כשהם הגיעו לבית משפט המערכת היא כזאת שבסופו של דבר ההתנהלות המשפטית היא כל כך ארוכה, יש שכר ועונש, אז העונש מול העבירה, הענישה מול העבירה קורית שנה אחר כך וזה כבר לא רלוונטי, ואז אנחנו שומעים את הבדואי שאומר שיש לו את החוק שלו הבדואי והוא סוגר מעגל הרבה יותר מהר מבתי המשפט שלנו, ואת יודעת מה? הוא צודק, הוא סוגר מעגל תוך שבוע-שבועיים.

נכון, ואגב פה בפרקליטות של מחוז דרום ובתי המשפט של מחוז דרום הם הכי לוחמניים, אז תארי לך מה קורה ביתר המקומות. פה הם לוחמניים יחסית.

אני נפגש עם נשיא בית המשפט השלום אחת לחודש בערך ומדבר איתו פעם ביומיים. פה בתי המשפט הם באמת יחסית טובים והם לוחמניים והם איתנו. צריך גם להגיד, אני לא בא לייצג אותם, שגם להם יש בעיות של אולמות וכדומה וגלגלי הצדק טוחנים מאוד מאוד לאט ובסופו של דבר סוחר אמל"ח, בסוף זה נסגר בעסקת טיעון או שהוא מקבל איזה עונש מצחיק של פחות משנה מאסר ותוך שנה הוא חוזר חזרה לרחוב כשתפסתי אותו עם אמ-16 ביד.

שנה זה במקרה הטוב.

במקרה הטוב, כן? כשהוא קיבל את מלוא העונש.

למה הוא קיבל כל כך מעט? יש בעיה בחוק?

גם וגם, יכול להיות שעונש מינימום הוא גם חלק מזה.

יש בעיה בחוק? יש בעיה בראיות? יש בעיה בתפיסת העולם של השופטים?

אנחנו עושים באמת את כל מה שאנחנו יודעים לעשות, אנחנו עושים מכל הכיוונים, באמת אמיתי, אפשר למדוד את זה, אני אומר שאנחנו עדיין לא במקום שאנחנו רוצים להיות. המשמעות היא שאם אנחנו נפתח עוד תחנות משטרה במגזר עצמו אנחנו ניראה אחרת לגמרי. יש פה חזון ויש פה מטרה ויש פה תכנית מאוד ברורה למחוז הזה כדי לתת באמת שירותי משטרה טובים, אמיתיים, יותר ממה שקורה היום. באר שבע, כל מה שקורה בבאר שבע ואותו בן מיעוטים ואותו בדואי שיוצא החוצה, הוא יוצא ומתחבא מהר מאוד באזור שגב שלום, כי זה הדבר הכי קרוב, או לתל שבע. עכשיו, אם אני פותח שם שתי תחנות משטרה גדולות עם כוח משמעותי, אני משנה את כל כללי המשחק. אם אני מעצים תחנה או מעצים נקודה - - -

כמה מוטיבציה יש להתגייס למשטרה? כמה אנשים מתמודדים על מקום להיות לוחם ביחידת יואב?

אני יכול להגיד לך שזה אחד לעשרה.

אבל כמה מהם ראויים גם?

דווקא יחסית יואב זו יחידה אטרקטיבית.

לא, למשטרה בכלל. אתה שואל דווקא על יואב?

על המשטרה בבאר שבע.

גם צריך לזכור שיש כאן עוד יחידה מיוחדת שעובדת, שלא פגשנו אותה, אבל אני פגשתי אותה ואגב, גם הם, מה שהם דיברו זה על הדבר האחרון, אותו עניין שמשחררים אותם מהר מאוד. אף אחד לא בא ואמר לי שאין מספיק שוטרים, אין ציוד, זה דברים שצריך לעשות, צריך להביא עוד שני מאבריק לצורך העניין ולתת להם יותר כוח, אבל –

אני חייב להגיד משהו.

אבל אני גם אעצור את עצמי ואני רוצה סבב התייחסויות של כולכם. אמיר, תתחיל.

אנחנו נמצאים בוועדת הבט"פ, אנחנו נמצאים פה עם משטרת ישראל ואנחנו לפעמים קצת דומים לזה שיש לו ביד פטיש, אז הוא רואה כל בעיה כמסמר. המשטרה, וגם מערכת המשפט, שכידוע לכם יש לי מה לומר בעניינים הללו, היא הקצה, אנחנו צריכים לראות כמדינה איך אנחנו מונעים מאנשים להגיע בכלל למקום הזה. אגב, נגיד שהמשטרה ובתי המשפט שמעו בקולנו ועכשיו נכנסו בכוחות גדולים ועצרו ותפסו והביאו לדין ובתי המשפט גם נתנו מאסר בפועל, טוב, אבל האנשים האלה מתי שהוא ישתחררו, מה הם יודעים לעשות בחיים?

לגנוב.

מה, הם יהפכו להיות מורים, מחנכים, פרופסורים באוניברסיטה?

אתה מדבר על תכנית החומש.

אני מדבר על היערכות של כל המדינה כולה ומה הקושי הגדול? אנחנו כולנו אנשים פוליטיים והקושי הגדול לעשות פעולות שלא אתה תקצור את הפירות, אפילו כנראה גם לא זה שיבוא אחריך יקצור את הפירות, אלא אולי שניים-שלושה אחריו.

ללמוד את דחיית הסיפוקים, אתה אומר.

אדוני היה ראש עיר 18 שנה, אתה גם זרעת וגם שתלת וגם קצרת את הפירות.

וגם רוצה שתי קדנציות.

וגם רוצה לקצוב את זה לשתי קדנציות עכשיו, עכשיו נזכרת. אבל בכל אופן אני חושב שצריך לזכור שמערכות כמו מערכות החינוך והרווחה והרשויות המקומיות, הן יכולות לסייע בידינו, לסייע בידי המדינה, לא להביא את האנשים בכלל שיגיעו למשטרה ושיגיעו לבתי המשפט ושיגיעו לזה. בסוף הרי זה גלגל חוזר, גם אלה שתפסנו יחזרו, צריך לראות איך קוטעים את המעגל הזה.

אני רוצה להמשיך את מה שאומר אמיר. אני חייב להגיד לכם שאני יוצא מאוד מתוסכל מהסיור הזה. אני אספר אנקדוטה, גברתי היושבת ראש, בשנת 96' סיימתי לשמש כסגן ראש עיריית אילת, פנה אליי מי שהיה פה מנהל המחוז, ד"ר איציק תומר, והציע לי אז לטפל בכל הנושא של החינוך החוץ בית ספרי בפזורה הבדואית. זאת אומרת כבר אז כשניתחתי, אני מדבר על 96', זה לפני הרבה מאוד שנים, היו בעיות לא פשוטות עם המגזר ואני שואל מה קרה בתווך הזה ולמה אנחנו לא אחרי פתרון הבעיה. זו השאלה שצריכה להישאל.

לדעתי אני חושב שאנחנו עסוקים בדיון בין החכם והצודק. אני חושב, כמו שאתה אמרת, אם לא תהיה פה כסות של מדינה, ממשלה, ברמת מטה הכי בכיר, שאומרת שצריך לטפל בשני המסלולים כמו בחוק הכלים השלובים, מצד אחד אכיפה ללא זגזוג, בכל הרמות, עם מרב המשאבים, לפרקי זמן שמגדירים אותם, 20-15 שנה, והדבר השני זה להתחיל להטעין את המגזר הזה בתשובות לאיכות החיים שלהם.

כשמדברים על חינוך אני באמת מאמין שהם צריכים חינוך, כשמדברים תעסוקה חייבים תעסוקה, אבל אם אנחנו נמשיך עוד פעם לטפל נקודתית, מבחינתי עוד נקודת משטרה, אני לא מזלזל בזה, אבל זה לא הפתרון ההוליסטי. הפתרון ההוליסטי זה מטה שאומר, חברים, מסתערים בעבודה הוליסטית על האזור, גם באכיפה, אבל גם במענים של איכות חיים, ואלה טווחים של 20 שנה, אלה טווחים של 15 שנה. אם אני מסתכל היום בראייה רטרוספקטיבית למה שקורה אני לא רואה, ההיפך, אני רואה רק החמרה, זה אומר שבתווך הזה נעשה לא נכון, מה לא נכון? זה הטיפול הכירורגי וזה לא נכון לטפל כירורגית במגה אירוע שכזה.

זו דעתי ולכן יש כאן שני מסלולים, מסלול אחד אכיפה מסיבית, מסלול שני מסה של משאבים לטובת חינוך, לטובת רווחה, לטובת תעסוקה, ליצור פה קהילה שהיא קהילה שיש לה מה להפסיד. היום לטעמי אין להם מה להפסיד.

מפקד מג"ב רצה להתייחס, אחר כך נמשיך עם חברי הכנסת.

כמה דברים. גם לגבי מה ששאלת לגבי האתגרים. אני אגיד קודם כל, יש לנו הרבה יותר משימות מאשר שוטרים, צריך לשים את זה על השולחן, הרבה הרבה יותר משימות מאשר שוטרים, אני לא מגיע ל-30% מהנקודות שהייתי רוצה להגיע אליהן עם הכוחות שלי, ל-30% מהחיפושים, מהמעצרים, מהחיכוך, מהמשילות, ולכן אני חושב שזה מתחיל משם.

לגבי האתגרים ששאלת, אני אגע בזה בנקודות, נגענו בסיור הזה בחלקם. כל הנושא של הפוליגמיה, מעבר לזה שזה מייצר לנו עוד 30 או 40,000 צאצאים, שזה מה שיש היום, שהם דרג ב' או דרג ג', או לא חשוב איך אנחנו קוראים להם, יש להם בעיית זהות קשה. הצרה היא לא עכשיו, הצרה היא עוד עשר שנים. אחד כזה שגדל עם זהות מורכבת, שגם ככה לחיות במדינת ישראל כערבי, יש לזה את החסרונות של זה, אז אני חושב שאנחנו צריכים לשים את הדגש שלנו שם בצורה חזקה.

כל הנושא של שימוש במזומנים. אם לא ניכנס לזה כל מה שדיברנו על הפזורה, זה מאות ואלפי אנשים שאין להם חשבון בנק. אני עושה חיפושים עם הכוחות שלי ואנחנו מוצאים מיליוני שקלים בפחונים. זו בעיה נוספת.

כל נושא החינוך, דיברתם על הנושא של המורים, בעבר היו מגיעים מורים, דרך אגב בעבר הלא רחוק, היו מגיעים מורים מהצפון. עדיין, זה עכשיו קצת השתנה, אני אגע בזה במילה, הם היו מגיעים עם אוריינטציה של תנועה אסלאמית. זה היה מגיע לפה ומחולחל בצורה כזו או אחרת, היום, כמו ששמעת את השייח', הם מגיעים מחברון, הם מגיעים מביר זית, והאוריינטציה שלהם כבר לא תנועה אסלאמית, זה אנחנו יכולים אולי לרצות עכשיו, זה אוריינטציה פתאחית וחמאסית.

המורים מגיעים מביר זית?

הם יוצאים ללמוד שם והם חוזרים. אחד כזה - - -

משרד החינוך מקבל מורים שלמדו בביר זית?

לפי אמנת רומא אם אתה בא עם תעודת השכלה של מורה, גם בשטחים, בחברון או בכל מקום אחר, התעודה מוכרת. זו עובדה.

הנושא של בתי ספר ארעיים שנמצאים פה בפזורה. אנחנו מוציאים, מדינת ישראל, כמעט רבע מיליארד על ה-280-250 מיליון על היסעים בתוך הפזורה, דרך אגב סכום דומה על שיפוץ של בתי ספר ארעיים. זכאים להגשת בגרות 48% בדואים לעומת מעל 70% אצלנו. אבטלה, ממוצע של 25%-20%, בערערה זה מעל 30%, באלקסום זה כמעט 50%, אבטלה קשה. שכר, נגעו פה, מעל 60% משתכרים מתחת לשכר מינימום.

חוסר מעש לנוער, 55% מכלל הבדואים הם עד גיל 17, אפשר לעשות את האחד ועוד אחד מה קורה לנוער הזה כשהוא מסתובב שם –

ומה יקרה בעוד עשור.

אז הוא מגיע לכביש הראשי וזורק אבן. גביית תשלום של ארנונה, מסים, תופעת השבטים, אני לא אכנס לזה, אבל מפגן זה כוח ותראי איפה הוא זרוק עכשיו, באיזה חור, הוא צריך להראות כוח, אם לא, יגיע שבט אחר שיבלע אותו. אנחנו כמדינה לא יכולים לעצום עיניים וזה דבר נוסף.

כמובן כל מה שקשור לתסכול. הוא דיבר, אני מניח, בצורה כנה, אבל בגדול אני יכול להגיד שמההיכרות שלי רבת השנים עם הבדואים זה כבר הפך להיות שתיקה. זה לא מעורבות או אכפתיות, זו שתיקה כהסכמה. אז זה מה שקורה לנוער ולילדים.

שתיקה כהסכמה למה, לפשיעה?

שתיקה כהסכמה לפרנסה ולזה שהוא מגיע לבית עם לנד קרוזר או למבורגיני וזה שהוא נותן לאמא שלו לעשות את הכסף כי הם לא מרוויחים גרוש וחצי, לא חקלאות ולא זה, ואז הוא יודע שהוא מגדל חממות, אבל יש לו 50 ילדים וזה מפרנס אותו יפה, אז אחד מהם כנראה ישלם מחיר של כלא.

אני חושב, אני מציין את כל הדברים האלה כי זה בכלל לא משנה כמה נשקים אני אתפוס, לא רלוונטי אם תפסתי השנה 100 או אם בשנה הבאה, בעזרת ה', אני אתפוס 150, ואני אומר לך כמפקד מג"ב דרום שאני נלחם על כל כדור, אבל זה בכלל לא רלוונטי. אם אני לוקח זום אאוט מהמשימה שלי, אז תפסתי עשרה ולא חמישה, תפסתי 100 ולא 200, זה באמת בטל בשישים. אני חושב שמה שצריך להיות כאן, ואני מסכים עם כל מילה, זה משהו מתכלל, גדול, עם שיניים. גם נושא ההסדרה, נגע בזה יניב, ואני לא אחזור, זאת ההסדרה שאנחנו מצפים. זה כבר משהו שרץ תקופה מאוד ארוכה.

ואני אסיים עם מה שהתחלתי, אני חושב שאנחנו צריכים הרבה יותר שוטרים בשטח. אני לא נותן מספרים אמיתיים, אני אתן דוגמה, אנחנו מדברים על 500 נקודות שיש לנו בנגב שהן עם פוטנציאל אלים או פוטנציאל פשיעה או פוטנציאל משילות שאני מתמודד איתם עם 20 שוטרים. עכשיו, קחי את דף המונופול הזה ואיפה תשבצי את ה-20 שוטרים, באיזה נקודה? בשבת היו מהומות בחורה, באותו זמן היה בערוער, עכשיו אני עם ארבעה ג'יפים, עוד פעם עזבי את המספרים, אני נותן את האחוזים, איפה אתה רוצה לשים את הראש? ואז אומרים איפה המשטרה? מצלמים איזה אחד שעושה ווילי וחותך בכביש, למה אנחנו לא שם? ואז מצלמים מישהו שעושה חרקה ולמה המשטרה לא שם. אני חושב שאם אנחנו לא נגביר בצורה גדולה מאוד, בסוף זה שוטרים.

2.5 מיליארד שקל עכשיו הוקצו בתקציב.

2.4 וזה גם לא הכול ל-21' ו-22', אבל רוב הכסף לצפון. גם לדרום.

מה שמדובר זה על עוד 1,100 תקנים, המשטרה היא 30,000 שוטרים. אגב, זה מבורך, כל תוספת היא מבורכת, אבל זה לא מספיק, ואני אגיד לך משהו, אגב זה היה בביקור במג"ב בדרום, אנחנו, ראש הממשלה הקודם ואני, הצהרנו שם שהיעד שלנו עוד 5,000 שוטרים. האם זה מספיק? גם לא, אבל אני אגיד לך למה, לא בגלל הכמות וההיקף, בגלל שבעיניי השוטרים פועלים, אתם יכולים להתייחס לזה, אבל אתם לא חייבים, איך שתרצו, השוטרים פועלים מאז ועדת אור דרך מח"ש ובתי המשפט והפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה תוך סירוס. השוטרים פוחדים, לא מהעבריינים, פוחדים ממה יעשו להם.

לכן אנחנו לא רואים אותם מספיק התקפיים. צריך לתת להם גב, צריך אולי שהוועדה הזו תחשוב על איזה שהיא הגברה של החסינות של השוטרים, שהם יוכלו לפעול בלי מורא, בלי פחד, בצורה התקפית. אני חושב שזה יתרום הרבה יותר מאשר עוד 100 שוטרים, עוד 1,000 שוטרים, או פחות.

תודה. עוד התייחסות? חברת הכנסת רות וסרמן, יש לך עוד התייחסות?

אני דיברתי מספיק היום.

אוקיי. חברת הכנסת פרידמן.

ראשית אני רוצה לומר תודה, כתושבת באר שבע והנגב והדרום ובכלל. אני לא חושבת שאני יכולה להתייחס כי אני חושבת שיש לי כל כך הרבה מה ללמוד ואני אטרח ואני אלמד את זה לעומק. אני כל פעם מגלה דברים חדשים, אני באמת חסרת מילים.

ואת עוד גרה פה, מה אנחנו נגיד?

ואני גרה פה ואני מבינה כמה אנחנו באמת לא יודעים וכמה חורה לי שכל הכעס יוצא עליכם. אנחנו עוד נעבוד על זה.

חבר הכנסת שיקלי, התייחסת. חברת הכנסת אורית סטרוק, את רוצה להתייחס?

כן. מה שנאמר כאן על התמונה הגדולה, מה שאמר אמיר ואמר מאיר, זה הכול נכון, בסוף, כמו שאמרת, מירב, אנחנו בוועדה לבטחון הפנים צריכים כן לעשות את העבודה של בטחון הפנים, וכמו שאמרת כמה וכמה פעמים, ואמר את זה גם יואב סגלוביץ', סגן השר, צריך לעצור את הסוס הדוהר. זאת המשימה פה.

זה לא אומר שלא צריך לעשות את כל הדברים האחרים, את כל המעטפת, אבל קודם כל לעצור את הסוס הדוהר. ואני אומרת שוב, אי אפשר לעצור את הסוס הדוהר אם לא נביא לדיונים האלה את השופטים. מירב, אי אפשר. בסוף הרגל המסיימת נמצאת אצלם. אני מאוד רוצה להבין מה קורה שם, האם זה ניתוק מהשטח, אם זה פחד, האם החקיקה לא מספיק טובה, אז בואו נתקן אותה, האם אין מספיק דרך להשיג ראיות, אז אולי צריכים יותר לתת צווים לחקירות סמויות. אני לא יודעת, אבל צריך להבין מה קורה שם ברגל המסיימת הזו ששמה לאל את המאמצים הכבירים ששמענו כאן שמושקעים.

זה משהו שהוא מחויב, מירב. גם אם לוועדה הזו אין סמכות על בתי המשפט, אני חושבת שהיא כן יכולה לבקש מהשופטים, מהנציגים שלהם, לא יודעת, לבוא ולשמוע, לבוא ולהשמיע, לבוא ולנהל שיח על הדבר הזה, כי כאילו בתי המשפט חיים על איזה שהיא פלנטה אחרת. זו נקודה אחת.

הנקודה השנייה שאני כן חושבת שאנחנו בוועדה הזו צריכים לשים עליה את הדגש זו הסוגיה של ההסדרה. בסוף החלטת הממשלה שהתקבלה על הסדרת שלושת היישובים היא לטעמי, אני אומרת את זה מהמקום שלי באופוזיציה, החלטה טובה, החלטה נכונה, היא התקבלה בפרמטרים הנכונים שמחייבים התכנסות פנימה של הפזורה כתנאי לזה שיהיה יישוב. צריך לראות איך מעודדים שזה יקרה. המטרה שלנו היא הרי לא שזה לא יקרה ואז נגיד: הא, אמרנו לכם? הנה, אי אפשר. זאת לא המטרה שלנו. המטרה שלנו בסוף שכן תהיה הסדרה ושהפזורה כן תיכנס פנימה וכן יהיה שם, בשבילם יישוב נורמלי ובשביל כל שטח מדינת ישראל שטח יתפנה. וצריך לראות איך עושים את זה. אני חושבת שזה גם משהו שצריך לדון עליו פה בוועדה הזאת.

זהו, אלה שני הדברים שרציתי לומר וממש תודה רבה לכם, אנשי המשטרה, על ההשקעה האדירה שאם משקיעים, באמת עם ישראל חייב לכם המון וצריך לחזק אתכם.

תודה. יניב, אתה רוצה להתייחס?

אמרתי מספיק, אני חושב.

אתה אף פעם לא מדבר מספיק. מפקד מרחב נגב, בבקשה, לפני שנעבור לסיכום, אלא אם כן יש למישהו עוד משהו. אמיר, בבקשה.

אולי לפני נחשון. נחשון הזכיר, אני גם אמרתי הרבה, אז אני לא אחזור, שאני זה שמיניתי אותו ואני רוצה לשתף פה במשהו, אם אתה מרשה לי.

חופשי.

זה היה לא בלב קל, משום שנחשון הוא ללא ספק לוחם אדיר ועתיר זכויות ומפקד ומנהיג ויש לו, אם אני אצטרך למנות את זכויותיו, זה מפה ועד להודעה חדשה, אממה? הוא לא מכיר משטרה כחולה, הוא לא היה מפקד תחנה של משטרה כחולה ובמרחב הזה, מרחב הנגב, שזה המרחב מכל המרחבים במשטרת ישראל כשר הגעתי אליו הכי הרבה פעמים, מכל המרחבים במשטרה, זו שאלה. האמת ששני דברים שכנעו אותי, דבר ראשון זה השיחות שהיו לי גם עם נחשון וגם עם המפכ"ל, והדבר השני, אמרתי לעצמי, וסליחה שאני אומר את זה כאן, איזה בשורה גדולה הביאו אלה שכן מכירים משטרה כחולה והיו מפקדי מרחב, ואלה שכן היו מפקדי תחנות ואחר כך מפקדי מרחב?

אני חושב שבנגב זה אחד האתגרים הגדולים שיש לנו כמדינה ושיש לכם כמשטרה, אבל, וזה גם מסר שחשוב שייצא מפה, לא הכול על הכתפיים של משטרת ישראל. אני בטוח שנחשון ואנשיו ואנשי המחוז כולם עושים, אני יודע את זה, אני מכיר אותם, הם עושים את המיטב, בלילות, בימים, בקור ובחום, כדי לשמור על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל וכדי להשיב את החוק והסדר, אבל ההירתמות חייבת להיות של כל גופי המדינה, הירתמות מערכתית. מצדי אני מוכן גם להגיד את זה בשם האופוזיציה, קואליציה ואופוזיציה כאחד, כולם חייבים להירתם למאמץ הזה.

לגמרי, זה חייב להיות מעל.

תודה רבה.

אז קודם כל תודה על הדברים. אתה יודע מה, אני אתחיל מאיפה שאתה סיימת. אני בכלל לא הנושא פה לדיון, אבל הגעתי לתפקיד הזה מתפקיד של מפקד הימ"מ ובימ"מ לימדו אותי, וככה גם חינכתי את הלוחמים הצעירים, זה להילחם בשיניים על כל משימה ולהביא ניצחון וזה מה שאנחנו צריכים פה.

ברור לכולנו, ואני חושב שאחרי שעשינו את היום הזה, שהוא היה מאוד מעניין ומגוון, שכפי שנאמר כאן צריך פה פתרון הוליסטי, זה לא רק משטרה, זה לא רק אכיפה, זה לא רק חוק, צריך פה הרבה הרבה גורמי ממשל שיכניסו יד ורגל לנגב וכל אחד בגזרתו גם יתרום למאמץ וגם יאכוף את מה שהוא צריך לאכוף כאן. לא יכול להיות שחברת חשמל לא פה, לא יכול להיות שרשויות המיסוי לא פה, לא יכול להיות שמשרד החינוך פה. אז יש פה הרבה לא יכול להיות, כולם צריכים להיות פה.

כדי שכל זה יתאפשר וכדי שבאמת יהיה אפשר להשית כאן תשתיות משמעותיות המפתח הוא משטרה חזקה, למרות שהמשטרה פה היא לא העיקר. אבל כדי שכל הדברים האלה יוכלו לקרות צריך כאן משטרה שהיא מאוד מאוד חזקה. לא שמעתם אותי אומר מילה אחת על זה שחסרים לי שוטרים, או שחסרים לי אמצעים, לא אמרתי את זה לאורך כל הביקור, אבל אני אומר לכם שחסר. למה לא אמרתי את זה? כי לימדו אותי להיכנס מתחת לאלונקה ולהישאר מתחת לאלונקה עד שמישהו בא להחליף אותך, אז אנחנו עם הכתף מתחת לאלונקה, אבל אני אומר לכם שחסר.

האוכלוסייה כאן גדלה והאוכלוסייה של המגזר הבדואי הכפילה את עצמה ולכן בהתאמה לכך ובהתאמה לחלקם ומה שהם תורמים לאחוזי הפשיעה אז צריך פה גם משטרה יותר גדולה ויותר חזקה עם סמכויות יותר רחבות ובסופו של דבר כשהעבריין יגיע שהוא יקבל גם את כתב האישום ויקבל את העונש. בסופו של דבר צריך לייצר כאן הרתעה אל מול העבריינים האלה והרתעה היא לא רק בסיכויי העבריין להיתפס אלא גם באיזה ענישה הוא יקבל בסוף ולזה יש גם איזה שהוא צד של מה עונש המינימום על החזקת אמל"ח וכדומה וגם לוודא שהפרקליטות ובתי המשפט עושים את החלק שלהם בתוך המשוואה.

אבל אני מאוד מאוד מברך על המפגש הזה, אני חושב שיש כאן הרבה תובנות ואני חושב שמכאן צריך לצאת לדרך של לתבוע מכל אחד ממשרדי הממשלה ומכל אחד ממי שהוא הדרג המבצע, ואני פה חלק מהרשות המבצעת, לתבוע מכל אחד את חלקו, שיכניס יד ורגל לנגב. אגב, לא רק לנגב, גם לגליל, הפריפריות תמיד סובלות מזה שמתייחסים אליהן פחות, ולדאוג להכניס כאן משילות בכל דרך אפשרית ואנחנו כמשטרה צריכים להיות כאן כדי לאפשר לכם שהדבר הזה יקרה ואנחנו נמשיך להיות כאן ועם מה שיש לנו ומה שאין לנו אנחנו נעשה את הכי חזק שאפשר כדי לאפשר את כל המהלכים המשילותיים האלה. תודה רבה על הביקור.

ליד כל תחנת משטרה שנבנית מיד לידה בית חינוך רב תכליתי.

תודה, נחשון. זה נכון מה שאתה אומר, ואמרתי את זה בוועדה בדיון אחר, אז אם יהיה זמן אני אגיד לך משפט על זה, אבל אני רוצה קודם כל, לפני שאני מסכמת, להתחיל בתודות.

אני רוצה להודות קודם כל לך, נחשון, מפקד מרחב נגב, וליניב, שאני ממליצה לכל חברי הכנסת באמת לעשות סיור, ללמוד, הוא באמת מאגר ידע בלתי נגמר. זו פעם שלישית שלי פה כבר במחוז. הידע של שניכם באמת מעשיר, הרבה פעמים הייתי צריכה לעצור אתכם כי באמת יש לכם כל כך הרבה מה לתת ולחברי הכנסת, תבינו, זה כל כך חשוב, כי הדבר הכי משמעותי בעיניי כחבר כנסת זה קודם כל ללמוד דברים לפני שאתה מתייחס אליהם. ללמוד, גם אם זה לא להגיע פיזית לשטח ולהכיר.

כמובן תומר, מפקד מג"ב, גם הדברים שלך היו מאוד מאוד משמעותיים, וכמובן כל הצוות שליווה אותנו, משה לוי, קצין אח"מ דרום, ואמיר קליין, קצין אג"מ, תודה רבה לכל מי שהיה כאן ביחד איתנו. וכמובן לצוות הוועדה, לרבקה ולאה ועידו, היועץ המשפטי, וספיר המקליטה.

אני רוצה להגיד כמה דברים קצרים, אני באמת מקצרת כי גם רציתי בעיקר לשמוע אתכם בדיון, זה לא דיון על המטרות של מירב, את דבריי אני אומרת ואני נמצאת פה הרבה ואני גם עוד אחזור לפה, מבחינתי זה האירוע, הדרום זה האירוע. ברור לי שגם בצפון יש אירועים מורכבים ויש לי קשר מצוין עם מפקד המחוז, אבל האירוע הגדול הוא הדרום, אחת, בגלל הגודל והמרחב, ושתיים, ההשפעה שלו על כל מדינת ישראל.

זה מהביקור שהייתי פה לפני חודשיים ויחד איתי הגיע אזרח משוהם, אבי היה איתי כאן, שהמאבריק שלו משוהם נמצא פה בפזורה ובגלל עבודה מעולה מאוד של החבר'ה כאן הוא בא לקחת את המאבריק שלו, שזה אירוע נדיר. אגב, זה כלי שאפילו לא מוכנים לבטח אותו מרוב שידוע שהוא הולך ישירות לפזורה, מה שנקרא בקו ישיר.

אז זה באמת משפיע על כל מדינת ישראל, ההתנהלות בנגב. וזה לא רק המשפחה שנוסעת מנתניה לאילת ופתאום נתקעת באיזה רכב שמעיף אותה לצד, זה באמת התנהלות יומיומית של גניבות ופשיעה וגניבת חשמל וגניבת מים, דברים שמאפיינים בעיקר את האזור הזה ואנחנו צריכים להילחם בהם.

בסוף השבוע האחרון קראתי כתבה ומישהו שאני מאוד מעריכה אמר שאנחנו איבדנו את הנגב. אנחנו לא יכולים להיכנס לייאוש, זה לא התפקיד שלנו, אנחנו חברי כנסת, אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו צריכים להביא בשורה. ברור לי שיש כאן נזק של שנים, זה שנים על גבי שנים של הזנחה, שהם יריבו, שהם ימכרו סמים, שהם יתעסקו עם האמל"ח שלהם ואנחנו נחיה בסבבה במרכז. אז זה לא עובד ככה, כל מה שהזנחנו מתפוצץ עלינו, מצפון ומדרום וממסה קריטית.

אני יכולה להגיד, טוב, ויתרנו. לא, כל חברי הכנסת, גם אלה שיושבים פה, שתדעו, מי שנמצא כאן, אלה חברי כנסת שמאוד מאוד מגויסים ומאוד פעילים בוועדה, חשובה להם המדינה, חשובה להם המשילות, חשובה להם הריבונות, חשובה להם, בשביל זה הם נמצאים כאן והם הגיעו לסיור, למרות שאני בטוחה שכולם היו לפניי בנגב. בגלל החשיבות של האירוע הזה אנחנו נהיה כאן בוועדה בשיטת המקל והגזר. אותו מקל, אותו סוס דוהר, שגם אורית דיברה עליו, שחייבים לעצור באכיפה וגיבוי, גם אוחנה דיבר על הגיבוי לגורמי המקצוע. וכן, יש לי התנהלות מול בתי המשפט, יש לי בעיה טכנית שהם לא כפופים אליי, אבל יש לי ערוץ פתוח עם מנכ"ל משרד המשפטים, אני שם, גם קיבלתי מאוחנה הרבה.

הם גם לא כפופים אליו, אל תדאגי.

נכון, אתה יודע למי הם כפופים, לבורא עולם, אבל לא משנה.

לא, זה הפוך, בורא עולם כפוף להם.

לא משנה, פתחתי עוד ערוץ שם מתוך הבנה – אגב, מי שבכלל בא ואמר לי זה הלוחם ביחידת מגן. לא אוחנה ולא נחשון, אותו לוחם ביחידת מגן כשבאתי לפה. זה יחידת העילית שלהם, באמת יחידה מדהימה, ששאלתי אותם בסוף, בדיוק כמו ששאלת, מה הכי מפריע לך? אז הוא אומר לי: תשמעי, מירב, אני יכול לקרוא לך מירב? אמרתי לו כן, הכי מפריע לי שבסוף הוא חוזר, אני עוצר והוא חוזר, אני עוצר והוא חוזר. זה מה שהוא אמר.

אז נכון, אנחנו צריכים מערכת בית משפט חזקה יותר, פרקליטות חזקה יותר, למרות שאין ספק שיש פה פרקליטות שעובדת טוב, אבל אנחנו גם צריכים שיהיה לו לאן לחזור, שיהיה לו משהו לחזור אליו, שיהיה לו בית לחזור אליו, שיהיה לו תעסוקה, כלכלה, וגם פה, אני כבר אומרת לכם, אני מציעה מפגש שלנו, של כל מי שהיה בסיור, עם מאיר כהן, שהוא השר הממונה עכשיו להסדרה של הבדואים, שתבואו ותגידו את הדברים מתוך מה שראיתם גם.

המטרה הכי חשובה בעיניי בסיור הזה, זה לא שזה יישאר כאן, בינינו, את הפורום הזה, שהוא פורום שגם ככה פעיל בוועדה, נלך אל השר הממונה ובואו ביחד איתו נגיד מה אנחנו חושבים גם מראיית המבט שלנו באירוע הזה. נכון, לגמרי אכיפה, לגמרי ענישה, לגמרי מה שנקרא מקל וגזר, אין סיבה שדין של כסייפה או תל שבע לא יהיה כמו דין של רעננה או תל אביב. אין סיבה שבן אדם שבונה פרגולה בתל אביב, יושבים עליו כל המשטרה, ופה הבן אדם בונה וילה ואי אפשר להספיק להגיע אליו.

יש לי הצעה. בואי נבקש כוועדה פגישה עם נשיא בתי המשפט השלום או המחוזי.

זה בתי המשפט, מרזל.

המשטרה נפגשת איתם על בסיס קבוע. לא מנהל בתי המשפט.

אתה מדבר על חיות?

לא, אני מדבר על נשיא בית המשפט פה, בדרום, נשיא בתי המשפט השלום, גביזון. גם אותו אני מיניתי דרך אגב, כשהייתי שר משפטים.

חשבתי שזה בורא עולם.

אבל בואו ניפגש איתו כוועדה, נציג בפניו את הדברים, אופוזיציה, קואליציה, כל הקשת.

סגור. אני רשמתי לי כמה משימות.

אני חושב שלזה יהיה אפקט משמעותי.

אולי לכיוון איזה תכניות שיקום לאסירים.

כן, אגב, יש דיון על שיקום אסירים ביום שלישי בוועדה, אבל בעניין של אלימות בתוך המשפחה, שגם זה לצערי חזק פה מאוד. אנחנו כן נתכנס כוועדה, וזה נושא שלקחתי ואני כבר שם ואני צריכה את העזרה שלכם, זה הנושא של הפוליגמיה, זה מטריד אותי, הלאומנות שהתחילה פה במגזר הבדואי, אלה תופעות שאמר לי מפקד המחוז שהתפרצו ב'שומר חומות' ואם אנחנו לא נטפל עכשיו ונקטע את הראש הזה – מעבר לזה שמעניין אותי זכויות נשים וזה שנשים מגיעות לכאן ואם הן נעלמות לאף אחד בכלל אין מושג, אבל האירוע הזה שיש כאן ילדים דור ב' ודור ג' שמתחנכים על מה שנקרא ברכי התנועה הפלסטינית, זה כבר לא אסלאמית.

זה אותו דבר כמו בשכונת הרכבת בלוד וזה רק הולך ומחמיר.

נכון. אבל ההבדל הוא שגם הפוליגמיה היא הרבה יותר משמעותית מבלוד, כי בלוד עוד איכשהו צריך את המדינה.

עוד דבר משמעותי, לעניין התעסוקה. אני אטפל בזה מול השרה אורנה ברביבאי, היא איתנו, אנחנו צריכים לגייס אותה לאירוע, יש מרכזי הכשרה מקצועית, מקומות שאפשר לספק תעסוקה. לאותו בחור שמשתחרר, הוא משתחרר ועבר תהליך שיקום בכלא, אבל כשהוא חוזר הוא חוזר בחזרה לחמולה ולפשע. אז גם את האירוע הזה אנחנו ניקח.

עוד אירוע שאנחנו כבר בפנים, מהפגישה הראשונה שלי עם מפקד המחוז, זה הגדלה של המכינות לאותם חבר'ה בני 18, מכינה איכותית שתביא אותם לא רק לצבא, גם למשטרה, גם לכיבוי אש, ליחידות שבהן הם יכולים להיות חלק מהמדינה. יש לנו כבר היום מכינה אחת כזאת פה, צריך לתגבר אותה, צריך להגדיל אותה, צריך להביא לשם כסף. אני יכולה להגיד לכם שעם מאיר כהן אנחנו כבר שם ויש לנו סיור פה במכינה כדי להבין מה צריך כדי לחזק את זה.

אני מודה מאוד לחברי הכנסת שהגיעו. הייתי ארבע שנים בכנסת, כל סיור של יו"ר ועדה זה בדרך כלל היה מרגי ואני, כשהוא היה יו"ר ועדת חינוך, עאידה ואני, בוועדה למעמד האישה, תמיד זה היה חבר כנסת עם יו"ר ועדה, זה מאוד חשוב, זה משמעותי מאוד.

חוץ מפתיחת שנת לימודים.

כן, בפתיחת שנת לימודים כולם אוהבים ללכת, להצטלם, אבל לבוא לפה בשיא האירוע של הדרום, לבוא לחזק אתכם, להגיד תודה, אנחנו לא מספיק אומרים לכם את זה, להגיד לכם תודה, להגיד לכם שאתם עושים עבודה מעולה ושאנחנו ככנסת ניתן לכם גיבוי. בוודאי שהוועדה הזאת מפקחת, אבל היא גם מגבה, היא מגבה את השוטרים בשטח, היא אומרת להם צאו קדימה, לכו, תעשו את העבודה הזאת כי אנחנו מאחוריכם, אמיתי, לא סתם. זו פעם שלישית שלי פה ואני עוד אחזור, אני אחזור כי יש לנו עוד דברים ואני רוצה להיכנס לכפרים ואני רוצה להבין את האירוע כדי לראות איך אנחנו באמת, אחת, מסייעים לשוטרים, אבל שתיים, גם נותנים איזה שהוא תהליך אמיתי.

גם הרוח שלך תורמת.

באמת האירוע זה אנחנו כאן, כולם ביחד, אז אני מודה לכולכם. חשוב לי לומר, במילה אחרונה, הוועדה תמשיך להתעסק בדרום, היא תמשיך להיות שם, בכל נושא שיעלה בוועדה אנחנו ניתן התייחסות לדרום, מאלימות בתוך המשפחה לפוליגמיה, לחינוך, לרווחה, אנחנו לוקחים מהדיון הזה כמה פגישות מעקב שנעשה, חברי הוועדה שהיו כאן יוזמנו לכל דיון, גם כמובן מי שלא חבר, כל חבר כנסת שהגיע לפה וכל דבר שנצטרך לסייע רק תגידו ותנו לנו את האפשרות לעזור לכם.

אני מודה לכל המשתתפים ותודה רבה לכל אגף הלוגיסטיקה שליווה אותנו לאורך היום הזה. תודה רבה.




הישיבה ננעלה בשעה 15:00.