פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
16/11/2021


מושב שני

פרוטוקול מס' 11
מישיבת הוועדה המיוחדת לעובדים זרים
יום שלישי, י"ב בכסלו התשפ"ב (16 בנובמבר 2021), שעה 10:30

הוועדה ההומניטרית בענף הסיעוד

חברי הוועדה: אבתיסאם מראענה – היו"ר

יוסף ויצמן - עו"ד, ראש הוועדה ההומניטארית לסיעוד, משרד הפנים - רשות ההגירה

עינבל משש - מנהלת מינהל עובדים זרים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

משה נקש - מנהל אגף היתרים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

סמאצו גנטך - עו"ס, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

שריי גבאי - עו"ד, לשכה משפטית, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול

חני שר - מנהלת תחום בתי אבות, אגף בכיר אזרחים וותיקים, משרד הרווחה

לינא סאלם - רפרנטית ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

קרן חן - מתמחה ייעוץ וחקיקה ציבורי חוקתי, משרד המשפטים

יפעת סולל - עו"ד, יועצת משפטית, עמותת "כן לזקן" - לקידום זכויות הזקנים

ד"ר נתי בלום - מנכ"לית, עמותת עמדא לחולי דמנציה

גילה בופ - מנכ"לית, אחיעוז

אבי סלומה - יו"ר, אנש"ים - ארגון נכי שיתוק מוחין

שמחה בניטה - יו"ר, מזור - נכים לטובת נכים

יובל ברוך - חבר הנהלה, מזור - נכים לטובת נכים

שושי ברוך - מבקרת העמותה, מזור - נכים לטובת נכים

רותם שחבר - בת שכולה, פורום לביאות ואריות למען חולי סרטן ריאה

רענן שנהב - עו"ס, אופק רגב עובדים זרים בע"מ

ד"ר עינת פרי - ארגון "נכה לא חצי בן אדם"

אלכס פרידמן - יו"ר, ארגון "נכה לא חצי בן אדם"

מארט גרצמן - רכז תוכניות, ארגון "נכה לא חצי בן אדם"

רמי סלהוב - פעיל בהובלת המאבק, מאבק נגד נטישות וקומבינות העובדים הזרים

נועם קולמן - פעיל במאבק, מאבק נגד נטישות וקומבינות העובדים הזרים

עינת קולמן - עו"ס, מובילת המאבק, מאבק נגד נטישות וקומבינות העובדים הזרים

קרן גונן - ד"ר, מנהלת העמותה, עמותת עיל"מ, העמותה הישראלית לגידולי מוח

ד"ר גיא בן בצלאל - אונקולוג, בית חולים שיבא

תומר ורשה - עו"ד, משרד תומר ורשה עורכי דין

משה רוטמן - יו"ר, מהל"ב

נועה בן שבת

מיכל דיבנר כרמל

חיה הורביץ-בכר, חבר המתרגמים

הוועדה ההומניטרית בענף הסיעוד

בוקר טוב לכולן ולכולם, אני מאוד שמחה שאנחנו מקיימות דיון כל כך חשוב בוועדה ההומניטארית. זה שם ששמעתי אותו כל כך הרבה בזמן הקצר שאני מכהנת כיו"ר הוועדה לעובדות ועובדים זרים.

מי שלא מכירה אותי ומכיר אותי, שמי אבתיסאם מראענה, חה"כ. יושבת לידי מנהלת הוועדה שכולכם בעצם מתכתבות ומתכתבים איתה, תכירו את מיכל דיבנר כרמל, ואתם מתכתבות ומתכתבים עם יעל אורבך, אז תכירו אותה, היא יושבת שם. וכמובן יושבת איתנו עו"ד נועה בן שבת.

תודה שאתם פה, תודה שהגעתן, אני מאוד שמחה שאנחנו עושות את הדיון הכל כך חשוב הזה. אני פותחת במשפט קצר על מנת שנבין מה מטרת הדיון.

מטרת הדיון היא קודם כל לפתוח את הנושא של הוועדה ההומניטארית. הוועדה ההומניטארית, יש לה המון המון שאלות שנשאלות, ולעיתים קרובות ורחוקות אין להם ממש תשובות. הוועדה ההומניטארית היא איזו מין ישות שהפכה להיות סופר מסתורית, ואנחנו ממש רוצות לתת לה פנים ופרצוף ומילים, וכל מה שצריך על מנת קודם כל להנגיש אותה לכל האזרחים והאזרחיות של מדינת ישראל. אני חושבת שהיא קמה לטובת אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל, ולכן אנחנו נעשה הכל על מנת לאפשר את הגישור הזה ולפתוח את המידע ולהבין איך הוועדה הזאת בעצם ממקסמת את היכולות שלה, את האפשרויות שלה, בשביל לשרת את האזרחים והאזרחיות של מדינת ישראל.

המחסור החריף בעובדות ועובדים זרים בסיעוד מביא משפחות להגיש לרשות ההגירה בקשה להארכת תוקף השהייה שלהם. אני רק מצטטת פה משהו קטן, למרות שרשות האוכלוסין - - -

בשנים 2019-2021 הוגשו לוועדה ההומניטארית בערך 8,700 בקשות, מתוכן נדחו על הסף 3,000, אלה שפשוט לא עומדות בתנאי הסף הקבועים בחוק, ונדחו על ידי הוועדה עצמה כ-900 בקשות, ואושרו 4,800 בקשות. אני מדברת על 4,800 בקשות שאושרו מתוך 8,700, זה פשוט מספר עצום בתוך שלוש שנים, שמתוכם אנחנו בעצם בלב ליבה של הקורונה, יוצאות ממנה ונכנסות. אבל, בסופו של דבר יש משפחות רבות, אלפים, שמקבלות ומקבלים את הסירוב.

ברגע שהם מקבלות ומקבלים את הסירוב, אנחנו אלה שגם עומדות בחזית, גם רשות האוכלוסין, ובעיקר המשפחות של אותם קשישות וקשישים, אנשים שצריכים מטפלת או מטפל. ביום שהם מקבלות ומקבלים את הסירוב על האפשרות שיהיה להם מטפלת או מטפל, הן מגדירות את זה כאילו נפלו השמיים. זאת חוויה מאוד קשה שבה בעצם הקשיש או הקשישה, המטופל או המטופלת, נשארים לבד. אנחנו מקיימות את הדיון הזה על מנת לפרק קודם כל את החוויה של הבדידות, לתת מענה, מענה ראוי.

אני רוצה מאוד לברך את עו"ד יוסף ויצמן, ראש הוועדה ההומניטארית לסיעוד, בוקר טוב לך, אדוני.

בוקר טוב.

אתה עשית מאמץ כביר בהתראה קצרה ביותר, על מנת להיות נוכח איתנו בדיון. אני לא אתן לך רשות דיבור ראשון.

לא חשבתי שזה יהיה, זה בסדר.

אז אני כמובן נותנת את רשות הדיבור לחברתנו, שעושה גם מאמצים כבירים כל הזמן, היא מתייצבת בצורה מדהימה ומקצועית, עינבל משש, מרשות האוכלוסין וההגירה, מנהל מינהל העובדים הזרים. נמצא גם איתנו חברנו, משה נקש. את רוצה להציג את המחלקה שלך?

כן, תודה גברתי על הדברים. אני אשמח רגע לומר מי נמצא פה מטעם רשות האוכלוסין וההגירה. יחד איתי נמצאתי עו"ד שריי גבאי, היועצת המשפטית שמלווה את כל תחום הסיעוד. נמצא משה נקש, מנהל אגף ההיתרים, כפי שהצגת. נמצא איתנו גם סמאצו גנטך, עו"ס משפחות במינהל עובדים זרים, שבין היתר מפקח על עבודת העובדים הסוציאליים ונותן מענה, כמובן, למשפחות של מטופלים סיעודיים.

אני אשמח, ברשותך, לומר מספר מילים. קודם כל, עבודת הוועדה היא ממש לא במחשכים ולא בנסתרים, עבודת הוועדה מעוגנת בחוק הכניסה לישראל, וכמובן יש נוהל טיפול בבקשות. עבודת הוועדה מעוגנת בנוהל הטיפול, כמו כן, כל החלטות הוועדה נתונות לפיקוח משפטי של בית הדין לעררים, אפשר להגיש ערר על כל החלטות הוועדה.

אני אומר שהוועדה היא בעצם החריג שבחריג. אני אומר גם מי החברים בוועדה, ברשותך.

רגע שנייה, אני אתן לעו"ד יוסף ויצמן לדבר ספציפית ולתאר לנו מה זו הוועדה הזאת, איך היא עובדת, יש לי הרבה שאלות לעו"ד יוסף ויצמן.

ברשותך, גברתי, אני רוצה שתתארי לי בעצם מה אתן עושות. את אומרת שהיא לא מסתורית, ברור, את יודעת, אני מנסה לתאר חוויה שאנחנו כל הזמן מקבלות מהאזרחים והאזרחיות. החוויה היא כזאת שקוראים לה הומניטארית, אבל תמיד יש התנגשות בין הכותרת, שהיא הוועדה ההומניטארית שאמורה להסתכל על בני האדם, על הצרכים שלהם, אבל בסופו של דבר בעצם אין מענה, הכל מתנהל בתוך, אולי, טופסולוגיה, רוב הזמן הם נדחים על הסף או נדחים, ולכן אמרתי את זה, לא ממקום של זלזול אלא ממקום שבו אני בעצם מבקשת לקבל סקירה כללית על הוועדה, איזה מענה היא צריכה לתת.

מצוין, אז אני אשמח לענות בכותרות. עבודת הוועדה, כפי שאמרתי, מעונת בחוק הכניסה לישראל, ככלל, עובד זר נדרש לשהות בישראל תקופה מקסימלית של 63 חודשים. על אף האמור, יש חריג בחוק הכניסה, שנותן בידי שרת הפנים את האפשרות להאריך את תקופת השהייה של העובד, ישיבת הביקור שלו. אם נמצא כי הפסקת העסקתו של העובד הזר אצל המטופל תגרום לפגיעה קשה במטופל, יש סעיף נוסף בחוק שבעצם קובע כי שר הפנים רשאי להאריך את רישיון הישיבה מטעמים הומניטאריים מיוחדים וחריגים המתקיימים במטופל הסיעודי, גם אם העובד הזר לא הועסק אצל המטופל, מבקש הארכה במשך 12 חודשים, וכך עבודת הוועדה ותנאי הסף לוועדה קבועים בחוק.

אני רק אומר, מבחינת המספרים, 93 אחוזים מהבקשות שמוגשות לוועדה בשנת 2021, קרי 2,234 תיקים, אושרו בוועדה. שבעה אחוזים נדחו, 161 תיקים.

גברתי התייחסה לסך כל הבקשות המוגשות לוועדה. יש עוד 1,070 בקשות בשנת 2021 נכון להיום, שנדחו על הסף מכיוון שהן אינן עונות על תנאי הסף הקבועים בחוק. מי שאינו עונה על תנאי הסף הקבועים בחוק, קודם לתנאי הסף הקבועים בחוק יש רציונל, יש תכלית, ואנחנו נשמח גם להסביר את התכלית הזאת. אז אותם אלו 1,070 שלא עונים על תנאי הסף, זה יכול להיות תנאי אחד וזה יכול גם להיות חמישה תנאים, כי יש גם כאלו שלא עונים על חמישה תנאי סף והם נדחים עוד קודם לדיון בוועדה, זאת אומרת, הם לא נכנסים לדיון בוועדה.

ככלל, כפי שאמרתי, לכל מי שנדחה, בין אם בדיון בוועדה, שזה מקצתם ממש, שבעה אחוזים, או מי שנדחה על הסף, יש אפשרות להגיש ערר לבית המשפט, כך שגם עבודת הוועדה היא מבוקרת ומפוקחת על ידי בתי הדין, ושום דבר בהחלט לא נעשה במחשכים.

אנחנו באמת בוועדה, וימשיך חברי, עושים מאמצים עילאיים באמת להסתכל על הנסיבות החריגות, על הטעמים המיוחדים וההומניטאריים, כפי שקבוע בחוק, וכפי שניתן להתרשם, מרבית הבקשות, שוב פעם, 93 אחוזים מהבקשות שמגיעות לוועדה, מאושרות. זה מבחינתנו.

אני אשמח, אם גברתי רוצה סקירה נוספת כדי להשלים את מה שצריך, לא נחזור פה על תנאי הסף, רק אומר שלתנאי הסף יש תכליות.

למה לא?

אפשר להסביר על תנאי הסף והרציונל שלהם, אין שום בעיה.

אז תנאי הסף הם כאלו, ושריי פה תשלים אותי. בבקשה

אני רק רוצה להשלים היסטורית בקצרה בשביל שנבין בכלל מה הביא אותנו לתיקון 32 ולקביעת תנאי הסף.

הוועדה הזו הוקמה, למעשה, בשנת 2011, מתוך הבנת איזשהו צורך שעלה. בשעתו היו מוגשות לשר הפנים שהיה דאז בקשות פרטניות, לא היו הרבה, בעיקר של נכים צעירים מורכבים ביותר, שמבקשים לאחר תום התקופה המקסימלית, 63 חודשים כפי שאמרה עינבל.

כאשר מטופל פוגש עובד לראשונה, חדש, כי כמו שציינה עינבל, יש אופציה חוקית לפיה, אם הועסק אצלך עובד זר שנה קודם לכן אז אין בעיה להמשיך איתו עד 120, זה מה שנקרא דרך המלך. אנחנו מדברים פה על מקרה של עובד זר חדש למטופל חדש שאחרי 63 חודשים רוצים לבצע השמה. במקרה הזה התחילו להגיע בקשות פרטניות של נכים מאוד מורכבים שאומרים שאף אחד אחר לא מוכן לסעוד אותם, רק אותו עובד שהם פגשו.

כשהתחילו להתקבל עוד ועוד בקשות כאלה, הבינו שצריך להסדיר את זה, וכך נולד תיקון מס' 20 לחוק בשעתו. תיקון מס' 20 נוסף באופן מאוד כללי, כל עובד זר, כל מטופל, תנאי הסף היחיד שהיה בשעתו, היה שלא הוגשה בעניין אותו עובד בקשה קודמת לשר הפנים, שאושרה, ונדרש גם קשר, קשר משמעותי שניתוקו יביא לפגיעה במטופל. זאת אומרת, מה שהיית צריך בשביל להגיע לוועדה, זה להגיש חוות דעת שמדברת על הקשר, ולא היו שום תנאי סף נוספים.

בעקבות הדבר הזה נוצר מצב שבו מהר מאוד הוועדה הוצפה ברמה של 8,000 בקשות. מעבר לעומסים שזה הדבר שפחות הטריד אותנו, זה יצר מצב שבו הנכים הקשים והמורכבים באמת, פשוט לא היו מקבלים מענה, משום שהוועדה הייתה מוצפת גם במקרים שלא בהכרח היו מצדיקים, והוועדה לא הייתה מספיקה לדון באותם מקרים, לשר לא היה שיקול דעת אמיתי, בריא, נכון, איזה מקרה מוצדק באמת ואיזה לא, באמת מתוך הרצון לאשר את כולם ולתת לכולם.

אני כן אציין שבחוק קבועה מכסת חריגים, ועמדו על זה.

מהי המכסה?

המכסה הזאת התחילה בשעתו ב-200 מקרים מאוד מורכבים, כי זה מה שסברו. עם השנים היא הלכה וגדלה, אנחנו עומדים בשנה הנוכחית על 4,200, זה היה חריג, אבל בדרך כלל משהו כמו בין 1,500 ל-2,000.

זה עלה בהדרגה כל שנה.

אבל מה שהובהר לנו לאורך כל הדרך, ואנחנו גם הסכמנו עם העיקרון הזה, הוא שמדובר בוועדת חריגים, ומדוע? יש את דרך המלך, אפשר להזמין לפה עובדים בדרך החוקית, האינטרס זה קודם כל לבצע השמות מעובדים זרים שנשארים בארץ, או לחלופין להזמין. להשאיר פה עובד זר, ששוהה פה כבר מכסת שהייה מאוד ארוכה, זה לא הפתרון האולטימטיבי, זה באמת נועד לאותם מקרים מאוד מורכבים. יש לזה השלכות שאנחנו מכירים אותם, של השתקעויות, לא בהכרח העובדים ששוהים פה הרבה שנים ימשיכו לטפל בסיעוד.

אז היו כל מיני רציונלים למה לתת את זה רק במקרים המאוד מורכבים, כשהבנו שיש גם צורך כזה. בכל אופן, מה שקרה זה שהוועדה באמת הייתה מאוד מוצפת, ובמהלך שש שנים אנחנו ניסינו לתת לזה פתרון, כי השטח צעק. בעיקר הנכים הקשים באו ואמרו שאנחנו לא נותנים להם מענה כשהסעיף הזה נועד עבורם.

ובאמת, אחרי הרבה מאוד שנים, עבר תיקון מס' 32 שעושה סדר. איזה סדר הוא עושה? הוא למעשה מכניס שישה תנאי סף לחוק עצמו. תנאי הסף האלה, אם אפשר לעבור עליהם, כולם נועדו לעודד התמדה של עובד זר. למשל, שהעובד הזר התמיד אצל מטופל סיעודי למשך 24 חודשים לפני שהוא פנה, אנחנו רוצים לדעת שמדובר בעובד שיתמיד, שאנחנו לא מאשרים אותו סתם. למשל, שהעובד הזר לא קיבל אישורים קודמים, והוא עושה מה שנקרא 'תעדופים' עם מטופלים.

אז באמת יש תנאי סף שהם מאוד חשובים והם קריטיים, קודם כל לטובת המטופלים. מה כן יצרנו? מתוך אותה הבנה, שאגב, ההבנה הזאת עלתה בדו"ח שושני, מפורט, שלקח נתונים ובדק אותם. אנחנו הבנו שהנכים הצעירים הם האוכלוסייה שמתקשה יותר למצוא עובדים זרים. מדוע? משום שיש להם נסיבות חיים, חוץ מהמורכבות הטיפולית שהיא מורכבות לא פשוטה בכלל, יש להם גם נסיבות חיים שקצת מקשות לקלוט.

למשל, משפחות שנמצאות בתוך בית המטופל, הם רוצים להתנייד לעבודה, מה שבדרך כלל קשישים רוצים קצת פחות. מתוך המקום הזה, דו"ח שושני בפירוש אמר שמתבצעות אצלם פחות השמות משום שקשה להם יותר. אמרנו שאותה אוכלוסייה של הקשים ביותר, של ה-188 אחוזים מתוך הנכים הצעירים, הם אלה שיקבלו הקלות בתנאי הסף.

אילו הקלות הם קיבלו? למעשה עומדים להם רק שני תנאי סף. תנאי הסף הראשון הוא שהעובד הזר שהם הגיעו איתו לא עולה על 13 שנים, או אצל קשיש זה שמונה שנים. גם שם קבענו הגבלה, כי התפיסה היא ברורה, אנחנו רוצים להשאיר פה עובדים זרים לנצח נצחים, אז גם פה נקבעה הגבלה, אבל היא יותר מקלה.

התנאי השני הוא שלא יחלפו מספר ימים, אנחנו לא רוצים עובדים שמסתובבים פה, בוחרים לעצמם מטופלים ואז באים אלינו לוועדה. אנחנו רוצים שהעובד יבוא לוועדה עם המטופל הראשון, הקשה ביותר, שהוא פגש. אז התנאי הזה גם קבוע, גם עבור הנכים. יתר התנאים שדיברתי עליהם, התמדה, הם רק עבור קשישים.

למעשה, התיקון הזה נועד בראש ובראשונה להקל על האוכלוסיות הקשות ביותר. אם תראו את החריגים שמצויים היום בסעיף 1א לחוק, מה שעשינו למעשה הוא שפנינו למשרדים, לביטוח הלאומי, וביקשנו מהם שיתנו לנו את המטופלים המורכבים ביותר מבחינתם. ובאמת נתנו לנו עובדתית את ה-188 אחוזים.

מתי? על איזו שנה אנחנו מדברות?

זה היה במסגרת תהליך החקיקה, התיקון הזה עבר ב-28 ליולי 2018. עשינו שם באמת עבודה, אין לתאר את העבודה. זה לקח לנו 'רק' שש שנים, למצוא את הקבוצות הקשות ביותר ולתעדף אותם קודם כל, כדי שהם אלה שיקבלו מענה.

זה הרציונל, ולכן, חשוב לי לחדד שני דברים. א', זאת לא דרך המלך. לבוא לוועדה הומניטארית צריך להיות אחרי שניסו למצוא עובד חוקי, ניסו להזמין מחו"ל. זה פתרון קל, כי הכי קל לקחת עובד שאתה יודע שהוא אצל השכנים והיה טוב, ברור שזה יותר קל ואנחנו גם רוצים להקל.

שריי, אני אעצור פה. אני רק אשאל שאלה, הרי צריך קודם כל לקחת בחשבון את פקטור הזמן, האוכלוסייה מזדקנת, יש לה צרכים ואין מה לעשות. מאז 2018 ועד היום יש לנו שנת קורונה, עובדים זרים לא נכנסים, יש מחסור מאוד גדול, ואנחנו בתוך הוועדה מדברות על זה ומדברים על המחסור שיש בעובדות ועובדים זרים אינספור פעמים, אין מענה.

הרשות ומדינת ישראל לא רוצים שהעובדים והעובדות הזרים ישתקעו במדינת ישראל, על הכיף כיפאק, אבל יש מחסור מאוד גדול, והבעיה היא שיש ועדה הומניטארית, אז תקראו לה איך שתקראו לה, היא גם נורא מסורבלת עם הסעיפים והכל, תנאי סף, נדחה או לא נדחה, כאילו שהעובדות והעובדים נמצאים פה בוויטרינה, סליחה על ההחפצה, וכל אחד בא ומזמין לו מה שמתאים לו באותו יום, באותה שעה, לפי הצרכים שלו.

אבל המציאות היא ממש לא כזאת, והתיאור שלך הוא כאילו בסדר, יש וועדת חריגים. תאמיני לי, לא נראה לי שיש מישהו שיושב פה בחדר, או שמקשיב לנו בזום, או בכלל שאנחנו מכירות ומכירים מהחיים שלנו, שרוצה בכלל להגיע לוועדת חריגים, מי צריך את כל הבירוקרטיה הזאת? גם לא כל אחד מתמצא בבירוקרטיה הזאת, אנחנו מדברים על אוכלוסיית מדינת ישראל שהיא אוכלוסייה מאוד מורכבת, משפות, מעדות, כל אחד והתרבות שלו, אבל אין ויטרינות ואין חנויות שאני הולכת ומזמינה לי עובדת או עובד זר לפי השפה שמתאימה לי והתרבות שמתאימה לי.

אז זה כאילו שיש פה סוג של נתק בשיח בינינו. קודם כל, צריך להכיר זה, יש מחסור מאוד גדול ורשות האוכלוסין וההגירה לא נותנת את המענה, היא פשוט לא נותנת מענה, אז כל המצוקה של הרוב מתנקז למשהו שנראה להם שאולי זה מה שיציל אותם מבדידות, מקושי מאוד גדול, וזאת הוועדה ההומניטארית. אז אל תקראו לה ועדה הומניטארית, כי אני שומעת הומניטארי ואני חושבת לעצמי שאולי יש מישהו שמקשיב לי?

אתן יודעות כמה פניות מאנשים אנחנו מקבלות במיילים ואנשים שמתקשרים ומתקשרות ואומרות לנו שהן כותבות את סיפור החיים שלהן קורע לב, אנשים מספרים את הסיפורים הכי קשים שלהם, מדברים על הטראומות שלהם, חוזרים 30 ו-40 שנה אחורה, מדברים על הצבא שלהם, מה הם נתנו למדינה, ואיפה הם היום ומה קורה להם, הם אוכלים, רעבים, קשה להם, קר להם, רע להם, לא טוב להם, והם בבדידות מאוד גדולה, ואף אחד לא מטפל בהם. המשפחות שלהם קורסות תחת הנטל, גם כלכלי, אנשים עוזבים את העבודה שלהם בשביל זה.

בסופו של דבר הם מספרים את כל הסיפור הזה, שולחים את זה לוועדה ההומניטארית בתקווה שיש מישהו שם שקורא את הדברים שלהם למרות שהם לא עומדים בתנאי הסף. אבל, מסתבר שאם אתה לא עומד בתנאי הסף, הבקשה שלך אפילו לא נבדקת, לא נקראת. זאת הבעיה הכי גדולה, הסיפור הרומנטי, ההומאני הזה, שמספרים ומשווקים לאזרחים ולאזרחיות מדינת ישראל אך בסופו של דבר נתקלים בחומה, ואין לה מענה.

אדם שנדחה בוועדה ההומניטארית, מה הוא עושה? מה היא עושה? לאן היא הולכת? היא מתקשרת למדינה זרה ומבקשת שיביאו לה שניים-שלושה והיא תבחר? זאת לא המציאות, זאת פשוט לא המציאות והגיע הזמן שאנחנו פשוט נבין, כולנו ביחד, גם כבית מחוקקים ומחוקקות, גם אתם כמשרדי ממשלה, גם כאזרחים ואזרחיות. יושבות פה אנשים ונשים מדהימים ומדהימות, גררו רגליים, באו עם כיסאות גלגלים והגיעו לכאן כדי לזעוק את הזעקה הזאת, ואני שותפה לה.

תפסיקו לספר סיפור, שהוועדה ההומניטארית היא לא המקום או כן המקום, היא פשוט לא נותנת מענה, צריך מענה אחר. סליחה על הסיפור הזה.

אני רוצה לפנות אליך, עו"ד יוסי ויצמן. אני רוצה שתספר לי ותתאר לכל בן אדם שיושב בחדר, איך נראית ועדה הומניטארית. לאנשים נמצא בראש משהו אחר, עכשיו תציג לי את התמונה, מבחינתי תתאר לי אותה ויזואלית, יושבים סביב שולחן, יש עוגיות או אין עוגיות, מה יש שם, מי האנשים שיושבים שם, מה התדירות בה אתם מתכנסים ומתכנסות.

תודה, תכף אני גם אתייחס לכיבוד של הוועדה, אבל בשולי הדברים. אני בוועדה כחמש שנים, אנחנו מתכנסים בוועדה בדרך כלל אחת לשבוע. היינו יושבים עד לפני שנה וחצי בירושלים במטה של רשות האוכלוסין וההגירה, בשנה האחרונה אנחנו יושבים בלוד בנתב"ג, בקריית שדה התעופה, יש שם את הלשכה של רשות האוכלוסין ושם אנחנו יושבים. אנחנו מתכנסים, כאמור, אחת לשבוע, גברתי, בשעות הבוקר בין השעה 9:00 לשעה 14:00.

אנחנו עושים את הכל כדי שלא יהיו דחיות. כלומר, בכל רגע נתון לא יושבים בוועדה יותר מ-50 או 30 תיקים בהמתנה. לרוב אנחנו דנים בתיק שהוגש באותו שבוע או באותם שבועיים, כמובן אחרי שהוא מוכן לוועדה.

חברי הוועדה, אגב אנחנו בהרכב מלא.

כמה חברים?

אנחנו ארבעה חברים. לצידי, משה נקש שנמצא בוועדה, יש לנו עובדת סוציאלית או עובד סוציאלי שנמצאים מטעם רשות האוכלוסין וההגירה, ועוד נציג שלישי, שהיום זה ערן זהבי.

הוא ראש אגף בכיר, הוא סגן ראש מינהל מעברי הגבול. אגב, חברי הוועדה מקבלים כתב מינוי, וכתב המינוי מפורסם ברשויות, כך שתפקידי חברי הוועדה מפורסמים לציבור.

אז אנחנו בדרך כלל יושבים בהרכב מלא, דנים תיק ותיק לגופו, לא לפי הכללות, לא לפי כללים, לא לפי כלום. אנחנו פותחים את התיק, בודקים את הרקע הרפואי, ואם אני מדלג רגע על המסקנות, אנחנו באמת מאשרים 93 אחוזים מהתיקים, ממה שמגיע לפחתנו. אחת לתקופה אנחנו יוצאים לשטח, לביקורי בית, אנחנו רוצים לראות איך נראים הדברים.

אני מסכים עם היו"ר, גברתי, אני באמת סבור שמדובר בדיני נפשות, ממש דיני נפשות ופיקוח נפש. אנחנו רואים בשטח, אנחנו רואים את המטופלות והמטופלים בשעתם הקשה.

אתם רואים אותם? אתה לא פוגש אותם באופן אישי, או שכן?

אני לא פוגש את כולם, אבל מדגמית אנחנו יוצאים לביקורי בית בשביל לראות את המצב בשטח.

מתי היית בפעם האחרונה בביקור בית?

לפני חודש עשינו ביקורי בית בסביבות העיר מודיעין. עשינו ארבעה ביקורים, ביקורים קורעי לב, אני חייב לומר, אפילו לנו זה היה קשה לראות את זה והתרשמנו בשטח.

אגב, בשונה מביקורים אחרים, הביקורים היו מוצלחים. כלומר, שמצאנו את העובד בתוך הבית, שהוא נמצא.

לפי מה אתה יוצא לביקורי בית?

דברים שמעלים חשד, דברים שאני רואה שיש איזשהם כיוונים של חשד לגבי סגנון הבקשה, הנוסח של הבקשה, משהו שנראה לי אולי קצת חשוד, אני יכול מדגמית ללכת ולראות. או שיש איזשהו נושא מסוים שמעניין את חברי הוועדה לראות אותו, סוג מסוים של מטופל, אז יוצאים לשטח ורואים.

אני יכול לומר שגם נפגשתי בדברים מזעזעים. אני נפגשתי גם כשאין עובד בשטח, היינו בביקורי בית ודיווחנו על כך, שהעובד לא היה בשטח, שהמשפחה של המטופל בכלל לא ידעו שיש בקשה והגישו בשמם כל מיני מאכערים.

רגע, אני לא מבינה, אז אתה בעצם גם בתפקיד של האכיפה? תסביר לי את זה.

אז אני אסביר. אני ממש לא בתפקיד האכיפה. אני כיו"ר הוועדה, כשיש מקרים מסוימים שמעוררים חשד, אני רוצה לראות את זה בשטח. אני סבור שקשה לי לשבת בין קירות, כמו שגברתי אמרה, בתוך חדר, ולהחליט מבלי שמידי פעם אני אראה את המטופלים ואני אפגוש אותם, ואני אוכל לשאול שאלות ולהבין איך זה נראה בשטח. אי אפשר לראות את הדברים מבעד קירות של חדר, בלי להתרשם.

לכן יצאנו והתרשמנו, מדגמית לחלוטין. ראינו דברים קשים, ראינו גם דברים שאני, למשל, למדתי מזה. למדתי כל מיני סימנים של בקשה, שאם היו לי איזשהם סימני מרמה, ואז הגעתי וראיתי שבכלל הבקשה הייתה שהמטופלת תהיה בת הזוג בסופו של דבר, שהמטופל סיפר שהיא בת הזוג שלו בכלל, והם מתנהגים כבני זוג, אז אולי אותות מרמה שהיו נראים לנו, כן היו נכונים.

לכן, אנחנו עושים את המקסימום שאפשר, מתכנסים בתדירות גבוהה, אנחנו לרוב בהרכב מלא, בוחנים תיק ותיק, יש לנו גם את חוות הדעת של העובדת הסוציאלית או העובד הסוציאלי שנמצא בוועדה, והם מנסים לעשות את המקסימום שיש.

אני רוצה לומר, גברתי היו"ר, גם בימי הקורונה, גם בימים שהיו לנו את כל הסיבות שבעולם לא להתכנס, לא הבאנו שיהיו תיקים פתוחים. אנחנו מבינים שמדובר בפיקוח נפש, בדיני נפשות, באנשים שמחכים לבקשה. אנחנו עושים את הכל כדי שזה יהיה, ונראה לי שהתוצאות מראות את זה, אין תיקים פתוחים, דנים בתיקים באותו החודש, ו-93 אחוזי אישורים מתוך מה שמוגש בפנינו.

האמת היא שאין לי את המספר הזה, לא קיבלתי את זה מרשות האוכלוסין.

שלחנו.

מתי?

בבוקר.

שלחתם בבוקר? אנחנו לא קיבלנו שום דבר, ואני גם חושבת שזה לא כל כך מקצועי לשלוח לוועדה באותו יום של הדיון חומרים לקריאה.

לא שלחנו חומרים, שלחנו את הנתונים, לא ביקשתם חומרים לקריאה, גברתי, ביקשתם נתונים ושלחנו לכם.

על הבוקר? היום, לפני הדיון? אוקי, שיהיה לנו בהצלחה, כמו שאנחנו אומרות.

אנחנו פה להשיב על כל שאלה, הנתונים יודעים ומוכרים ואנחנו נשמח להשיב על כל שאלה.

בסדר, לפי הנתונים שיש בידיים שלי - - -

אוקי, אז עו"ד ויצמן אומר ש-93 אחוזים מהבקשות כן מתקבלות, האם זה נכון?

אני אמרתי את זה עוד קודם לפניו, אני אמרתי ש-2,234 בקשות, שמהוות 93 אחוזים, אושרו בוועדה. 161 תיקים, שבעה אחוזים, נדחו, בשנת 2021.

אם אפשר, בואו נחזור רגע על הנתונים וגם נראה עלייה במספר האישורים. אז בשנת 2017 אושרו 1,074 תיקים, נדחו 564. בשנת 2020 אושרו 1,490, 167 נדחו. כבר רואים קפיצה של כמעט 400 תיקים בשנת 2020 שאושרו בוועדה. בשנת 2021 אושרו 2,234 שמהווים 93 אחוזים.

עבודת הוועדה היא גם יעילה, בגלל קיצור זמני הטיפול, וגם, רואים שמרבית הבקשות שמוגשות ונכנסות לדיון בוועדה, מאושרות, אז אלו הנתונים.

אוקי, שאלה אחרונה למר ויצמן, אתה חושב שהמכסה שנקבעה היא עונה, לדעתך, על הצרכים?

אני אומר לגברתי, כשנכנסתי לוועדה, כפי שנאמר, זה היה 200, ואני דרשתי להעלות את זה. כשאני אומר 'דרשתי' זה חברי הוועדה הנפלאים שנמצאים איתי ועושים עבודת קודש כולם ביחד, דרשנו להעלות. זה עלה בהדרגה, 1,000, 2,000, היום זה 4,000. לא דחינו אף בקשה בגלל שלא הייתה מכסה, זאת לא הבעיה, זה לא המכשול, ואם זה יהיה אז אנחנו פונים לשר ומבקשים העלאה. תמיד שרי הפנים פתוחים לחתום על המכסות, אבל זה לא המכשול שעומד בפנינו.

תודה. אני רוצה לתת רשות דיבור לשנהב רענן, אופק רגב עובדים, בבקשה. אנחנו בדיון מאוד מורכב וגם יש הרבה שיש להם רשות דיבור, אז אני מבקשת ממש לקצר, שתי דקות ושלושים שניות.

אין פרק מסוים שבו הוועדה מחויבת לתת תשובה. יש לי כמה מקרים שאני מכיר שהם כבר חודשים ארוכים נמצאים בוועדה.

עומדים בתנאי הסף?

עומדים בתנאי הסף, הוגשו לוועדה.

לא מוכר לנו דבר כזה, אני אשמח לבדוק עכשיו, אז בוא תעביר את התיקים, יש פה עו"ס. תעביר לנו עכשיו ונקבל תשובה עכשיו, אין מקרה שממתין שנה בוועדה, אבל גם לא נדבר על מקרים ספציפיים אבל בסדר.

רגע, שניה, קודם כל, כן, אנחנו לא פותחות פה פרטיות של בני אדם, אבל כן, הגיע הזמן שהדברים יהיו ספציפיים, לא בשמות של בני אדם אבל כן במספרים, להתחיל לשים את הדברים על השולחן. במקום שאת לבד מתמודדת עם זה, מקבלת את הפניות, וגם אנחנו מקבלות את הפניות וכל הארגונים האזרחיים מקבלים את הפניות, אז כן, אנחנו רוצות להבין מה המספרים וגם לסמן את הבעיות, כי בסופו של דבר הוא אומר שהם עומדים בתנאי הסף, אנחנו לא יודעים מה הזמן, מתי אמורים לקבל את התשובה, ואת אומרת כן ולא, אז בואי נסדיר את זה.

אנחנו נרשום את הדברים, נרשום את ההערות, נעביר לכם את ההערות שעולות מהדיון ואנחנו נטפל בזה. לא צריך להיעלב, לא צריך לקחת את זה אישית, בואו נהיה ענייניות ומקצועיות.

כן אדוני, אני איתך.

זאת רק נקודה אחת, אין באמת פרק זמן שבו הוועדה אמורה לתת מענה, לפי התקנות.

דבר שני, אני רוצה להבין איזה סוג סיקור למקרים שנדחו בוועדה. טורח בן אדם, מגיש בקשה, הוא לא עומד בתנאי הסף ונדחה, הוא יכול לפנות באמת למסלול שאמרו, לבית הדין לעררים, זאת כמובן קרקע פורייה לעורכי דין שדורשים אלפי שקלים ממשפחות שגם ככה נמצאות במצוקה, והגישה הזאת נמנעת מהם, לפעמים רק על רקע כלכלי.

אני אציין איזשהו מקרה שליוויתי אותו בשנה שעברה, של משפחה שבה עובדת שעבדה אצלי הייתה אצל הלקוח, המעסיק נפטר ואחותו של אותו מטופל לקחה את העובדת ורצתה להגיש אותה לוועדה. היא הייתה עובדת שעבדה כשש שנים, הגישו אותה לוועדה וקיבלו דחייה על הסף, כי לעובדת לא היה מה שנקרא 'רצף תעסוקתי', שהיא עבדה 24 חודשים ברצף אצל אותו מעסיק.

גם הנושא הזה של רצף תעסוקתי הוא לא ברור בתקנות. למשל האם רצף תעסוקתי נחשב כשהעובדת הייתה בחופשה, נגיד בין שני מעסיקים, המעסיק שהיה נפטר, היא יצאה לחופשה לחו"ל לחודש, האם זה קוטע את הרצף או שהרצף ממשיך עם המעסיק הבא?

שאלה מצוינת.

האם כשהעובדת הייתה בחופשת מולדת בזמן שהיא עבדה אצל מעסיק, האם זה פוגע ברצף?

לא, לא פוגע ברצף.

מה שהיה באותו מקרה, והמקרה הזה הגיע לבית משפט והם זכו בבית המשפט, המדינה ערערה ועמדה על הרגליים האחוריות, והם נדחו בבית המשפט המחוזי אני חושב, הם היו כבר על סף הגשה לעליון, והמטופלת לצערנו הרב נפטרה.

אבל בית המשפט קבע שהמשפחה הוכיחה שהיה רצף תעסוקתי של 24 חודשים וחצי, לעובדת הזאת, שמראיות שהגישו, אישורי תשלום ששולמו לה על המעסיק, אישורי ביטוח רפואי, קבלות מחברות הסיעוד שביצעו השמה לעובדת, הכל היה והכל הוגש ובית המשפט כן קבע שהם הצליחו להוכיח שהיה רצף תעסוקתי, אבל בערעור של המדינה זה נדחה כי המדינה הסתמכה על מערכת הרישום של רשות האוכלוסין כדי לקבוע, שבגלל שברישום לא היה דיווח על העובד, כמו שהיה בפועל, אז דין הערעור להידחות, אף על פי שהייתה הוכחה ברישומים, והיה אפשר להבין שהרישומים לא כנראה לא היו מדויקים ברשות.

תודה לך. אני רוצה לתת זכות דיבור לאבי סלומה, ארגון אנש"ים, ארגון נכי שיתוק מוחין.

אני נכה שיתוק מוחין, כמוני יש 40,000 נכים במדינת ישראל. הבעיה היא מחסור בעובדים זרים, כי העובדים בוחרים את הנכה. הם למעשה בוחנים את הנכה האם כדאי להם או לא. מה שקורה הוא שהנכים עומדים לבחירה, לא העובדים. לאחר שבוחנים בוועדה ההומניטארית, למעשה המעסיק נמצא כבן ערובה אצל המטפל הזר ואז הם נוטשים את חסר הישע.

מה שקורה בארץ, הוא שאם אדם, אזרח ישראל, מטפל בחסר ישע ונוטש חסר ישע, הוא מואשם בפשע פלילי. עובד זר שנוטש חסר ישע, חופשי כפרפר ואין עליו אכיפה. מדוע? אנחנו מדברים על זה כבר 20 שנה. צריך לרשום את המטפל כבר עונשין במדינת ישראל, כך שאם הוא נוטש חסר ישע שיושת עליו דין פלילי, וזה לא נעשה.

יותר מזה, המטפל יכול לנדוד לאן שהוא רוצה, אין עליו אכיפה, הוא יכול להיות פה שנים על גבי שנים. אני מכיר כמה מקרים שהעובד הזר נשאר בארץ למרות שהוא נוטש חסר ישע. מקרה קרה לי - - - עובד זר הגיע לוועדה ההומניטארית אחרי שנים ואחרי בית משפט אושר לו העובד, ואותו העובד נטש את חסר הישע. למרות התלונות במשטרה ובמחלקת ההגירה ברשות האוכלוסין, לא אושר שום גירוש. הוא נשאר בארץ - - - תודה רבה לך.

תודה לך, תודה ששיתפת, זה מאוד חשוב.

כן אדוני, אתה רשום איתנו? בבקשה, אני איתך. מאבק נגד נטישות וקומבינות, לא טעיתי?

נכון. לי קוראים רמי סלהוב, נמצא איתי קולמן. אני רוצה לספר את הסיפור עם אבא שלי. רענן מכיר את התיק שלי טוב, היינו ביחד. היו אצלי שני עובדים זרים, אבא שלי קיבל אירוע מוחי ושני עובדים נטשו אותו, הם רצו משכורת יותר גבוהה, הכל יותר גבוה. הגשתי תלונה במשטרה ולא קיבלתי מענה. מי מגן עליהם? חברת עדי, זה מגן עליהם. אחרי שעשיתי את המאמצים, ידידי רענן מכיר את כל התיק, ביטלנו את הוויזה ושני עובדים הלכו לי. עד שקיבלתי היתר פנוי לקח זמן.

כמה זמן?

כמעט חצי שנה.

ובזמן הזה מה היה עם אבא?

אני טיפלתי בו.

לבד?

יש לי בעיה ברגליים, יש לי ניתוחים בוורידים. אני טיפלתי בו, אני לא יכולתי, אני בכיתי יום יום. אנחנו שילמנו להם את הכסף שמגיע להם, הם רוצים שבתות פיקוח, אני לא יודע מה לעשות. אני הגשתי תלונות לרשות האוכלוסין וההגירה, והם לא מקבלים את התלונות. מה הם כתבו? שהם מאשרים הכנסת עובד זר, זה מה שהם כתבו ואין כאן את המענה של רשות האוכלוסין וההגירה.

אתה בעצם אומר שמצד אחד העובדים נוטשים, ואתם נשארים בעצם בפרק זמן מאוד ממושך שאותו מעסיק לא מטופל.

אני יכול להראות לך גם מכתבים שאני הגשתי.

אני מאמינה לך.

ויש גם תלונה במשטרה נגד שני אנשים. אני בכיתי יום יום, עד היום אני בוכה, אבא שלי במצב לא טוב.

ויש לו מטפלת או מטפל?

יש לו עכשיו מטפל אחרי שהבאנו אותו, אחרי ששילמתי 2,000-2,500 שקלים הבאתי עובדים ושילמתי על זה כסף.

למה?

בשביל שיפנו לי את השהייה. 90 יום שהייה בשביל להביא אותם לארץ, ואני לא יכול להזמין עוד אחד, אני לא יכול להזמין באופן מידי, זה בעיה עם השהייה.

ופנית לוועדה?

עד שכתבתי את זה לקח לי הרבה זמן, אני בכיתי כל יום. בואי לאבא שלי, היא ראתה בבוקר, היא הייתה בבית, היא ראתה, אנחנו במצב לא טוב. הם רוצים 6,000-7,000 שקלים אז אני אמרתי להם, אני משלם כרגע 6,140 שקלים. הוא רצה השבוע 400 שקלים תוספת, אין לי כסף. אנחנו מקבלים תרומות, טיטולים, מגבונים, ביקשתי סוציאלית וגם אין עזרה.

אבא שלי כל היום בכיסא, הוא יושב כל היום, ואני מנסה להכניס אותו למרכז יום, אבל הביטוח הלאומי רוצה 3,000 שקלים, ואין לי את הכסף הזה. אני והאמא מטפלים, יש לי אחים אבל אף אחד לא עוזר לנו, לא כלכלית ולא כלום. קיבלתי חשבון חשמל על סך 5,300 שקלים, אז מה אני יכול לעשות? ניסיתי לעבור לסוציאלי, אמרו לי שאני נראה בסדר. אני לא נראה בסדר, תבואו תראו, תעזרו לנו.

תודה, רמי.

עובדת סוציאלית עינת קולמן, מובילת המאבק נגד תרמית העובדים הזרים הסיעודיים. אני בעצם ביום יום מלווה משפחות, שומעת את מצוקתם, וגם לי אישית, היות ויש מחסור, כפי שציינת ומחאתי לך כפיים, כי זאת באמת מצוקה. זאת אומרת, כשאת אומרת 'מחסור' אז זה כואב, כי זה ביום יום לחפש את העובדת הזרה, וזה יוצר להם כל כך הרבה כוח לדרוש, ואפילו שיש לך עובדת זרה, היא סוחטת אותך, היא אומרת לך שאם לא תתני לה שלוש שעות לניקיון אז היא לא תעבוד אצלך כי היא רוצה לעשות עוד 180 שקלים.

הלחץ הזה שאנחנו נמצאים בו כי אין עובדים זרים כרגע שמוכנים לעבוד. אני שמעתי אותך וריגשת אותי מאוד, אבל גם לקשישים אין, אז הבאנו עובדת זרה מגיאורגיה, הסברנו לה בדיוק, היות ואני מומחית בתחום של הגיל השלישי הסברתי לה בדיוק מה זה דמנציה, בדיוק מה זה אלצהיימר, בדיוק מי זאת אמא שלי. התאגיד אמר לי לא לדאוג, הכל בסדר, היא אפילו קוראת על אלצהיימר. הסוכן בחו"ל אמר שהיא רוצה והיא מוכנה ויש לה ניסיון בטיפול. היא מגיעה לארץ והיא עושה לי את מה שהיא עושה לכולם.

אנחנו בסך הכל מקפצה לעבודה הבאה. למה לעבודה הבאה? היא בסך הכל רוצה את היתר ההעסקה של אמא שלי חולת האלצהיימר. הם נוטשים בלי הודעה מוקדמת. אני ואח שלי מטפלים בשנה הזאת שבעה חודשים. יש לי שני ילדים קטנים, ילד אוטיסט, אנחנו חיים בלחץ מאוד גבוה.

לכן, אני ובני משפחה מטפלים התאגדנו, ואנחנו עושים ביום חמישי הפגנה בכיכר רבין בשעה 17:00 כי אנחנו לא יכולים לחיות ככה. לא יכול להיות שעובד זר יעלה 11,000, 12,000, 13,000 שקלים.

משרד הכלכלה שיושב פה, יש להם יחידה מיוחדת של עובדים זרים שתובעת. אני מדברת עם ניצולי שואה, לפני שבועיים דיבתי עם ניצולת שואה קשישה בת 90 שנטשו אותה, היא אומרת לי שמתקשרים אליה ממשרד הכלכלה ואומרים לה שהיא תשלם כסף כי יתבעו אותה, זה לא יכול להיות.

אני מבינה. אני יודעת שהדיון סוער ויש המון שאלות אבל צריך להיות קשובות וקשובים.

הסוגייה של נטישה היא סוגייה מאוד כאובה ואנחנו לוקחות אותה ושמות אותה מול העיניים, ואנחנו רוצות ודורשות טיפול בסוגייה הזאת. זה לא מוסרי, זה בלתי אפשרי, כואב הלב. זה דבר אחד.

אני לא אתן את דעתי על ההפגנה הזאת ביום חמישי, אבל אני רוצה להגיד, קחו בחשבון שאזרחיות ואזרחי מדינת ישראל לא רוצים לעשות את העבודה של להחליף את העובד הזר, אין. עכשיו, זה לא אומר שאנחנו המטופלות והמטופלים צריכים להיות תחת סחיטה. האחריות, בסופו של דבר, היא עלינו.

התחרות שנוצרה, נוצרה בגלל מחסור וחוסר אכיפה. ברגע שלא יהיה מחסור ותהיה אכיפה כמו שצריך, וזה מה שאנחנו דואגות שיהיה בוועדה, אני חושבת שאולי המצב יהיה הרבה יותר טוב לכולם.

אני חייבת לעבור הלאה.

אני רק חייבת לומר שהעם דורש צדק סיעודי, ואני רוצה להגיד לך שהעובדים הזרים הגיעו לפה כדי לטפל והם צריכים לזכור שהם באו לפה כדי לטפל ולא כדי לשדרג הכנסה.

יש אנשים שנרשמו פה ורוצים ורוצות את זכות הדיבור. עינת פרי, מארגון "נכה לא חצי בן אדם", בבקשה.

אני אמא לשלושה ילדים, ואני רוצה לייצג את הקהילה של אימהות עם מוגבלות שיש להם ילדים צעירים. אני חליתי אחרי שהילדים שלי נולדו והם היו מאוד מאוד צעירים, וקיבלתי שר"מ. התפקוד שלי די גבוה אבל את פעולות הבית הכי בסיסיות, בעיקר להחליף חיתול, לקלח, להכין סנדוויץ' בבוקר, זה רחוק ממני מרחק שנות אור.

אי לכך, אני צריכה עזרה, גם לעצמי מעט מאוד, וגם כדי לנהל את הבית. לפני כמה שנים, הרבה לפני הקורונה, פניתי לתאגידים וסיפרתי להם שאני אמא ושאני צריכה עזרה. זה לא המון עבודה, זה עבודה קצת שונה מהעבודה הסיעודית הרגילה, ואני זכאית לה.

לשכות פרטיות את מתכוונת?

נכון, הם סירבו לקבל אותי, הם אמרו לי שאין לי סיכוי, שלא ימצאו לי ואין לי מה לעשות אצלם. כדי לקבל תאגיד שיקבל אותי הפעלתי קשרים ופרוטקציה, ומצאתי אחד. הוא הזמין לי פעמיים עובדות מחו"ל, אני הייתי נוכחת בריאיון, הראיתי פיזית את הילדים, הראיתי את הבית, הראיתי את התנאים לאותה עובדת שנמצאה מחו"ל, היא אמרה "כן, בטח, מה שאת רוצה גברת". בפעם השנייה זה היה גם באנגלית ויכולתי לנהל שיחה אמיתית. העובדות הגיעו לפה.

היית צריכה שתיים?

לא, הזמנתי פעמיים, הראשונה הזמנתי תוך חודש, והשנייה תוך כמה חודשים, והן הלכו לטפל בזקן. השנייה הגדילה לעשות ובריאיון אמרה לי שהיא בכלל לא מחפשת עבודה אצל סיעודי זקן, סליחה על השפה, זה מגעיל אותה, היא רוצה לעבוד עם ילדים. היא הגיעה ותוך כדי השהות אצלי היא חיפשה עבודה אחרת, והלכה הלאה.

את זוכרת את היום שבו הבנת שהיא הולכת? היא נעלמה פשוט? נטשה?

לא, היא לא נעלמה, היא הודיעה לי והכל היה בסדר, ולא היה לי שום דבר לעשות נגד זה. ראיינתי עשרות בישראל, עובדות זרות, אף אחת מהן לא הסכימה?

למה?

ילדים, עבודה, זה קשה. ראיינתי ישראליות, ביקשתי מאגודת הסטודנטים אולי למצוא לי סטודנטית שתבוא לגור תמורת שכר הולם, שום דבר, כלום.

ברע לי, הלכתי לעשות את מה שכולנו עושים בסוף, לקחתי מישהי לא חוקית ופניתי לוועדה ההומניטארית, עם דו"ח עו"סית, עם עורך דין, עם כל מה שצריך וכתיבת הסיפור המלא, שבמשך שנים אני מחפשת עובדת ולא מוצאת. הבקשה שלי נדחתה על הסף כי אני 50 אחוזים.

כמובן, עשינו את מה שהשאר עושים, פנינו לבית משפט, ושם זה זוחל. בינתיים היא מוגנת והכל טוב. אבל, אני לא חושבת שזה הגיוני, זה לא קשור לקורונה, זה היה הרבה לפני, ואני מאוד רוצה שתפתרו את המצוקה הזאת, שהיא באמת ברמה ההומניטארית הכי גבוהה, של נשים עם מוגבלות, צעירות, שלא מצליחות למצוא עובדת.

אני גם חברה בקבוצה בפייסבוק של 400 נשים כמוני, כולנו היה לנו את אותו סיפור, אני לא היחידה.

וואי, עינת, תודה.

לשם כך, יש לי רק שתי הצעות מטעם הארגון. קודם כל, לתת תמריצים כלכליים ותמריצים אחרים לעובדים שמסכימים לעבוד עם אוכלוסיות קשות, כמונו, כמו המונשמים, כמו אנשים מורכבים סיעודיים קשים בגיל צעיר, שהם חיים בתוך משפחה ועובדים לא אוהבים את זה.

והבקשה השנייה, היא באמת הקלה בקבלת ויזה הומניטארית במקרים שהם הומניטאריים אמיתיים, וזה מלווה בכל ההוכחות שתרצו.

מר ויצמן, אתה רוצה להגיב?

רציתי להתייחס בקצרה, אולי חברי יוכל להרחיב טיפה על הסיפור הבאמת מזעזע שנאמר פה לגבי הנטישה. זה באמת מזעזע מאוד. במסגרת השיקולים אצלנו, אנחנו בודקים גם את העבר של אותו עובד, ולעיתים הדחייה שלנו זה בגלל שאנחנו רואים שיש נטישה בעבר. נטישה אצלנו זה דבר חשוב מאוד, ולא נאשר בקשה של נטישה.

לעיתים, אנחנו לא יכולים לכתוב שזאת הסיבה, ואז מוגש ערעור, אבל כשיש נטישה, עבורנו, אין לו זכות להישאר בישראל, וזה רשום במחשב. כשמוגשת תלונה, זה רשום במחשבים, ובכל בקשה שמגיעה אלינו יש עמוד עם העבר של אותו עובד, ובודקים, אין בקשה שלא בודקים את העבר שלו.

וברגע שיש נטישה, ברגע שיש רקע של אותו מטפל עם נטישה, מה ההליכים נגדו?

את זה אני מקווה שהצוות המקצועי יוכל לומר.

אני רוצה לומר, ברחל בתך הקטנה, פה לפני כולם, קודם כל נטישה של חסר ישע היא לא מוסרית והיא עבירה על פי החוק, בסדר? זה אירוע פלילי ואסור שזה יהיה כך.

צריך להבחין בין מתן הודעה מוקדמת, אני אומר, לעובד יש זכות לסיים את תקופת ההעסקה אצל המעסיק, הוא חייב בהודעה מראש.

אבל מה הבעיה פה - - -

אדוני, זה לא מקובל, אדוני, אנחנו הקשבנו ואתה תקשיב. לא, אני יודעת שזה כואב, אבל גם בתוך הכאב אנחנו מנסות לנהל דיון מקצועי וחשוב. אני הקשבתי לך טוב, כולנו הקשבנו, אז אני מבקשת. היא תגיד מה שהיא רוצה, זכות הדיבור עכשיו אצלה.

אז אמרתי, ברור, ובאמת ברחל בתך הקטנה, נטישה של מטופל סיעודי חסר ישע זה לא מוסרי, זאת עבירה על פי החוק, וזה דבר שצריך לגנות אותו ולעקור אותו מן השורש.

לעובד זר יש זכות לסיים את תקופת ההעסקה שלו אצל מטופל סיעודי. אלה שני דברים שונים, גם כשהוא מסיים את תקופת ההעסקה, הוא חייב בהודעה מוקדמת מראש.

אני אומר, שבענף הסיעוד, בנוהל שלנו, אנחנו קיבלנו חובת הודעה מראש, שהיא אפילו, אני אומר מחמירה יותר, מאשר עובד ישראלי אצל מעסיק, ואני יכולה לומר את זה, אני לא רוצה להכביר פה, גם העובד הזר חותם על הצהרה לפני שהוא נכנס, שהוא מודע שיש לו חובת דיווח מוקדמת, ובכתב. גם השלכה שמביאה אותו לארץ חייבת להסביר לו את הנוהל של הודעה מוקדמת, ולהחתים אותו בחוזה מנכ"ל הלשכה שהוא הסביר לו את הדברים.

עכשיו צריך לשים כמה דברים ולזכור, יחסי עבודה של אחד על אחד, יחס של מטופל-מטפל, יש בו הרבה מרכיבים, באמת, לא תמיד זה מצליח, פעם העובד לא מרוצה ופעם המעסיק, המטופל הסיעודי, לא מרוצה. עכשיו באמת, מבחינתנו אמרנו, ואתם רואים את זה גם בתנאי הסף, משך תקופת ההעסקה אצל המטופל היא חלק מתנאי הסף, למה? כי זה מרכיב חשוב. גם אנחנו רוצים להכווין התנהגות, ובזה שאנחנו רוצים להכווין התנהגות אנחנו רוצים שמטפלים סיעודיים יתמידו בעבודה אצל מטופלים סיעודיים.

אבל מה קורה? במידה והוא לא, והוא עובר למעסיק הבא, מגישים אותו שוב פעם לוועדה ההומניטארית, וכשהוא לא עונה על תנאי הסף, אנחנו עכשיו צריכים להסביר למה יש תנאי סף. צריך להסתכל על התמונה המאוד רחבה, זה מאוד פשוט. גם אני רוצה להיות נעימה ונחמדה לכולם, אני שומעת את המצוקה והיא באמת נוגעת לליבי, יש לי סבתא סיעודית, זה לא זר לי. הנושא הזה הוא באמת דיני נפשות, זה מגיע אלינו כל יום 24 שעות למשרד. אני לא צריכה להיות פה כדי לשמוע אותם. אני שומעת את זה כל היום וכל הזמן, ואנחנו מחפשים פתרונות.

אני יודעת, עינבל, את צודקת.

אבל, צריך להסתכל על הדברים בצורה הרחבה, יש מדיניות מצד אחד, ויש איזונים שצריך לעשות. אז אם את אומרת לי עכשיו שלא צריך את תנאי הסף, הוא ייטוש מטופל, יקפוץ לשני, ואת רוצה שאני אאשר אותו?

אוקי, עינבל, בסדר. קודם כל, אני מבינה. אני בדרך כלל גם מנהלת מול עינבל באופן אישי לפחות פעמיים בשבוע סמסים, אני שולחת לה פניות ציבור, אני אומרת לה "עינבל יקירתי, תטפלי בזה". היא מטפלת בזה, בדרך כלל זה לוקח שעה-שעה וחצי והיא מחזירה לי תשובה. הוא לא עומד בתנאי הסף, זהו נגמר, או שהיא בודקת וזה - - -

אני אומרת, במקום שיש לי שיקול דעת, תאמיני לי שאני אעשה את זה בצורה הכי טובה שאפשר.

רגע, שניה יקירה. אני מנסה להגיד שבסופו של דבר אני יודעת שאת במעמד שבו את צריכה בעצם לתת תשובות, ואין מה לעשות, זה התפקיד שלך. בפעם הבאה נזמין את השרה. אבל בסופו יש פה מצוקה מאוד מאוד גדולה. לפעמים היא נאמרת בטונים, לפעמים היא בכעס, ולפעמים בכאב, ויש המון. גם נכמר לי הלב לפעמים שאת בסיטואציה הזאת שבה את צריכה להדוף כל כך הרבה, ואת עושה מאמצים מאוד כבירים.

אני חושבת שבסופו של דבר, אנחנו נמשיך את הדיון כמובן, אבל יש פה סוגייה מהותית שעולה אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל כך הרבה צרכים, אחרי כל כך הרבה מצוקות ומחסור, שהגיע הזמן לשנות חקיקה, ועל הדבר הזה נדבר, אנחנו נעשה ביחד, ונעשה את מה שצריך. החיים משתנים, אנחנו לא רוצים עובדים זרים שיסתובבו לנו בארץ, ושלא תהיה פה מדינה של מלא זרים, חס וחלילה, אבל אנחנו רוצות שיהיה פה מקום ראוי, מי שבא לעבוד שיהיו לו זכויות, ואנחנו כאזרחים ואזרחיות אנחנו רוצות להזדקן בכבוד, לחיות בכבוד, שלא ננטש. זה הכל.

בקיצור, אז אנחנו נדבר על שינוי חקיקה בסוף היום. עו"ד תומר ורשה, בבקשה, שתי דקות ו-30 שניות.

אני מקווה להיות יעיל. קודם כל, אני בעל משרד עצמאי בתחום של הגירה וסיעוד כבר 20 שנה, אני מכיר את התחום מקרוב, ואנחנו עוד לא תפסנו את השור בקרניו, אני רוצה גם לדבר על הבעיה וגם על הפתרון.

קודם כל, קשה למצוא מטפלים, והבעיה היא שקשה להביא מחו"ל. זה בעיקר דלת מסתובבת שהרבה מטפלים מתעשרים ממנה, אבל קשה למטופל סיעודי לראיין ולהביא ולהתרשם. בדרך כלל זה קורה עם המלצות שניתנות בארץ, עם היכרויות, מראיינים, יש מנטליות שמכירים, יש צרכים, זה מה שנכון לעשות, קודם כל להשתמש באלה שכאן, וזה לא שאין בארץ עובדים זרים, יש הרבה פנויים, הבעיה היא בכאלה שאי אפשר להשתמש בהם ולאשר, בגלל החוק.

עכשיו, משרד הפנים, שאני מכיר היטב הרבה שנים, אני בטוח שהם עושים את עבודתם נאמנה, ידיהם כבולות, בגלל אותה בעיית חקיקה. מה שקורה בתחום הסיעוד, זה דבר שאין לו תקדים מבחינת דיני ההגירה בישראל. שר הפנים מוסמך לתת כל מעמד, לאשר כל אשרה שהוא רוצה, זה קבוע בחוק. דווקא בתחום הסיעוד, שהוא התחום הכי נוגע לאזרחי ישראל, הקשישים והנכים, דווקא שם כבלו את ידיו.

עד היום, עד אותו תיקון בשנת 2018, כל המגבלות נעשו בנהלי עבודה פנימיים, שזה דבר שהיה אפשר לבקר בבית משפט, היה אפשר לבקר את שיקול הדעת, ולמעשה, הוועדה קיבלה שיקול דעת רחב לאשר.

המספרים שנזרקו פה מבחינת מכסות לא הכי מדויקים, עם כל הכבוד. אני מחזיק ביד צווים שבשנים הללו, לפני תיקון החוק ב-2018, המכסה הייתה 5,000 אישורים חריגים.

זה היה פעם אחת כשעשינו - - -

סליחה, רק שנייה. 5,000 אישורים חריגים. באותה שנת 2018, כשעשו את תיקון החקיקה וזעקו על זה שיש בעיה, בסך הכל אישרו באישור גורף 4,800. כלומר, כל הבעיה שהייתה, זה היה פקק של 4,800 שנעשה בעיקר כי הוועדה באותן שנים לא יכלה לטפל באותה כמות, כי פשוט לא נתנו לה יותר שעות עבודה. עכשיו, רצו לתעדף אוכלוסיות יותר קשות, זה לגיטימי.

אני חולק על הנתונים שאז הוצגו, הם לא נכונים לדעתי, אבל גם אם רצו לתעדף קבוצה, אפשר לתעדף את זה בנוהל, אפשר לתעדף את זה באישורים יותר מהירים, אבל לא מונעים עוול בעוול. לא באים לאותם קשישים מסכנים ולאותם אנשים שהם לא נכים סופר קשים, ואומרים, על חשבונכם אנחנו עכשיו נטפל באוכלוסייה, כשבפועל, היא הרבה יותר גדולה משהוצגה.

עכשיו, הפתרון הוא מאוד פשוט. הפתרון חייב להיות תיקון חקיקה. תיקון 32 הוא תיקון מאוד בעייתי, והבעיה היא לא מי מגיע לוועדה, הבעיה היא מי לא מגיע לוועדה. כשמר ויצמן, שאני מכבד את עבודתו, אומר ש-93 אחוזים הוא אישר, זה רק ב-2021 דרך אגב, בזמן קורונה, זה מכיוון שכל מי שנדחה על הסף לא מגיע אליו. יש אלפים שנדחים על הסף, ויש אלפים שלא מגישים בכלל כי הם יודעים שהם יידחו על הסף.

אז הפתרון הוא כפול. הפתרון הוא, א', לקחת את המגבלה החוקית מתוך החוק, כדי שתהיה סמכות למשרד הפנים ולשר הפנים, קודם כל לאשר, לבטל את ההוראות האלה ולהכניס אותם לתוך נוהל פנימי ולא חוק. זה דבר אחד וזה קריטי. דבר שני, להגדיל את היקף הפעילות של הוועדה, בעוד ועדות או בהיקף שעות שיהיה אפשר באמת לתקתק עבודה ולתת מענה לכל אותם אנשים, ואם אנחנו נמצאים במכסה של 5,000 בשנה, או בשנת קורונה שהיא שנה בעייתית אפילו להכפיל אותה, אנחנו פותרים את הבעיה באופן מוחלט, כי יש בארץ יותר מ-10,000 עובדים זרים שאפשר היום להעסיק אותם, ואנחנו מטפלים בהרבה מאוד מקרים שאנחנו הולכים לבתי המשפט, וגם ידיהם של השופטים כבולות, כי החוק אומר דבר מסוים, ואפשר לפתור את זה, זה הפתרון.

תודה, תומר. אני רוצה לתת זכות דיבור למשה רוטמן, ארגון מהל"ב, אתה איתנו?

שלום ליו"ר הוועדה ולכל ראשי הארגונים והמשרדים שהגיעו למפגש. אני רוצה לדבר על התמודדות במשך 19 שנים עם תחלופה בלתי נלאית של עובדים זרים, ששם זה הבן שלי, שהוא משותק ומונשם במשך 19 שנה.

הקושי שלנו, אחד, זה להיות מעסיקים. הנכה הוא לא יכול מעסיק. יש עניין נוסף, שהמטפלים מעדיפים לעבוד לא בתוך משפחה, אלא במקום במרכז הארץ עם הנוחיות שלהם, וזאת לא תוכנית כבקשתך. אנחנו משתדלים בתור המשפחות של הנכים, לתת להם את כל מה שאנחנו יכולים על מנת לתחזק אותם, ולהבין שהם באו לטפל ביקירים שלנו ולא משהו אחר, אבל אנחנו בעצם הופכים להיות מנוהלים, וחוק הנטישה, שהוא לא מופעל, אין אכיפה.

הבן שלי משותק, מונשם לחלוטין, והייתה לנו נטישה מעכשיו לעכשיו, לא פעם אחת ולא פעמיים, ואנחנו מעדיפים לקחת עובדים מהארץ, כי אלה שבאים מחו"ל הם רוצים בסופו של דבר למצוא את המקום הכי נוח והכי מתאים להם, ובשכר הכי גבוה, והם משתמשים בוויזה שלנו כדי להיכנס.

עכשיו, משה נקש ואנשים עושים עבודה נפלאה, אבל הם מוגבלים על ידי החוק, וכמו שאמרה יו"ר הוועדה, אם רוצים לעשות משהו בתוך הוועדה, זה כמובן נושא של תקנות, אבל כשמדובר על חוק, עם כל הכבוד, גם השר לא יכול לעשות שום דבר, וגם לא אלה שמתחתיו.

אז אני קורא לוועדה לשים את האצבע על המקומות הבעייתיים וליזום שינויי חקיקה שיגנו עלינו, כי בסופו של דבר, כשבית המשפט העליון קבע לתת להם משכורת כמו עובדים ישראליים, אנחנו לא קיבלנו שיפוי מהמדינה לזה, ולכן אנחנו במצב נוראי.

תודה, משה.

אני רק רוצה לומר, עלות עובד אמיתי, לפי כל התנאים שאנחנו מוכתבים לתת להם, מגיעה קרוב ל-12,000 שקלים לחודש, ולנכה הכי קשה והכי מורכב, אין את הסכומים האלה ואת התוספת המיוחדת לממן את זה.

תודה משה. אני רוצה לעבור לרותם שחבר, פורום לביאות ואריות למען חולי סרטן.

נעים מאוד, קוראים לי רותם שחבר, ביתה של אורה שחבר ז"ל שנפטרה לפני שלושה חודשים מסרטן ריאה, ואני מייצגת את פורום לביאות ואריות לסרטן ריאה, ובכלל, אני אדבר על נקודת המבט של החולים הסופניים.

לנו, המשפחות של החולים הסופניים, אין את הפריבילגיה להזמין מחו"ל, זה פשוט קצר מידי. לנו יש את היכולת היחידה, ואני אומרת את זה על סף דמעות, להזמין עובד זר מהארץ, ואנחנו משפחה פריבילגית שגרה בתל אביב, שיש לה כסף. הגעתי למצב שאני מציעה 8,000 שקלים בחודש, והן מבקשות גם שבתות "וגם אם אני עובדת שבת, אז ביום שלישי יש לי את הכנסייה בערב, אז תתני לי יום חופש עד יום רביעי בבוקר".

ואני את השעות האחרונות של אמא שלי, את הימים האחרונים של אמא שלי, ביליתי בלמצוא לה עובדת זרה, במקום להיות עם אמא שלי, וזה משהו שאף אחד, אף אחד לא יוכל להחזיר לי לעולם. אני אומרת את זה, וכאילו, עזבו, הוועדה ההומניטארית לא רוצה לשמוע את זה. מביאים אותנו למצב, דוחקים אותנו לפינה להיות עבריינים, דוחקים למצב שאנחנו צריכים למכור את הכבוד של אמא שלנו, או שאנחנו כאילו נהיה עבריינים, בשם החוק.

ואני שואלת למה? למה? אני כל החיים שלי הייתי שומרת חוק. אמא שלי כל החיים הייתה שומרת חוק, ואני לא יכולתי להשיג לה עובדת זרה, ובגלל זה אני פה, כדי שעוד אנשים לא יעברו את מה שאני עברתי, שעוד אנשים לא יחיו באשמה כמו שאני חיה אותה, ואני ממש מבקשת להחריג את החולים הסופניים מהמניין של הוויזות ההומניטאריות, כי הם לא רוצים לבוא אלינו.

הייתי מביאה אותם מאור יהודה, מכל מיני חורים, בטרמפים אישיים. הם היו נכנסים, רואים את אמא שלי, כאילו היא הייתה איזה סרח עודף, ואומרים לי: “excuse me miss, we will call you later”, והן אפילו לא היו טורחות לחזור.

ואני, את השעות היקרות ביותר של אמא שלי איבדתי בלחפש כל מיני מרליניות שלעולם לא הגיעו. אז בבקשה, בבקשה תחריגו אותנו ממניין הוויזות ההומניטאריות, כי השעות האלה זה הדבר הכי יקר שיש למשפחה שהיא גם ככה מפורקת, היא גם ככה נמצאת בצוק העיתים הכי גדול. זה כמו רכבת שנכנסת בך ב-300 קמ"ש, ואתה גם מפורק נפשית וגם אתה צריך למצוא את הכוחות לאסוף את עצמך ולמצוא את העובדת הזרה הזאת.

בעולם תקין, אנחנו היינו צריכים לקבל את חבילת הסיעוד הזאת דרך ההוספיס בית, דרך האשפוז בית, אבל אנחנו רצים דרך אלפי ארגונים רק כדי למצוא את הדבר הכי בסיסי בעולם, שיהיה מישהו שישטוף את אמא שלי. זהו.

וואי, רותם. אדוני, אם אתה תמשיך להפריע, אתה תצא החוצה, עוד מילה אחת אתה בחוץ.

רותם תודה, תודה רבה. ריגשת, זה חשוב מאוד, וכואב.

ותודה לך, כי אני יודעת כמה אנרגיות את משקיעה בדבר הזה. זה לא מובן מאליו לראות כזאת חברת כנסת וכזאת שליחת ציבור, אז תודה.

תודה לכם. טוב, זאת סוגיה כואבת, והכי כואב בה הוא הזמן, שהוא קצר. צריך להיות עם אמא, צריך להיות עם אבא, לפעמים גם עם בת או עם בן. כשצריך להיפרד מהם - - - סליחה, זאת פשוט סוגיה קשה. אני מבטיחה לך לטפל בזה. תודה.

תודה רבה.

נשאר טישו במחלקה הזאת? תודה.

אנחנו נתן זכות דיבור לשמחה בניטה.

קודם כל אני רוצה להגיד לך תודה רבה, אני ממש מעריכה את היחס שלך, את המסירות שלך לעניין. תראי, את מה שהאישה הנחמדה הזאת סיפרה על אמא שלה, אני עוברת עכשיו על חברה שגדלה איתי במוסד, באלי"ן, היא על ערש דווי, ואנחנו מתחננים לתת לה אישור לעובדת שנמצאת אצלה, והיא נדחתה על הסף. אני אומרת, שהם יבואו ויראו את המצב, שהיא מחכה למוות, אבל אם אני אגיד לעובדת שלה שהיא נדחתה על הסף, העובדת תקום ותלך ולא יהיה מי שיטפל בה. זה סיפור של חולת סרטן, והיא חולה במחלה נדירה.

חוץ מזה שאנחנו נכים כל יום, כולנו, אנחנו גם מקבלים את תחלואי הזקנה וזה רק מחריף את המצב הרפואי שלנו. לצערי, במקום להקל עלינו אז הם מכבידים עלינו. עכשיו למשל, הוציאו חוק שכדי שאנחנו נוציא היתר לעובד זר, אנחנו צריכים להביא טופס מרופא משפחה וטופס ADL. אני לא מבינה את הדרישה הזאת מנכים כמוני שכבר קבעו לנו 188 אחוזים, על מה אנחנו צריכים להביא אישורים רפואיים? מטרטרים את כל הנכים עכשיו.

מי מבקש בעצם? ברגע שאת רוצה לקבל היתר?

רשות האוכלוסין. קודם היינו ממלאים, משלמים, ומעבירים אליהם, עכשיו לא, התאגידים מבקשים טופס ADL וטופס רפואי. אתמול הייתה לי פגישה עם המנהלת, אני לא זוכרת את שמה, והיא אומרת שזה לא יכול להיות ADL, הבאתי את הנוהל, הם מעבירים נוהל והם אפילו לא יודעים. בינתיים, כדי להוציא לך היתר, התאגידים מבקשים ממך גם מכתב מרופאים וגם ADL, ואחרי שאת מביאה את הטופס הזה להיתר שני, אז הם נותנים לך היתר לשנה. עד שאת הולכת לוועדה ומגישה חומר לוועדה ההומניטארית כבר עוברת חצי שנה, כך שאחר כך תם ההיתר הזמני הזה, ולכי תעשי עוד פעם, תביאי מכתב רפואי, תביאי ADL, כדי לקבל עוד פעם את ההיתר הזה לשנה.

הטרטור הזה, בכלל, אנחנו נכים לצמיתות, ביטוח לאומי קובע לנו נכים לצמיתות, אנחנו לא נקום על הרגליים מחר. אני מוכנה לעשות מסיבת הודיה אם מחר אני אקום. אם קובעים לנו צמיתות, למה שלא יתנו לנו את ההיתרים האלה לצמיתות? למה לטרטר אותנו, היתר ראשון לארבע שנים, והיתר שני כל שנה, והיתר שלישי אותו דבר.

אם אנחנו נחשפנו לזה פעם אחת, אני חושבת שמגיע שיניחו לנו, תנו לנו לחיות עם מה שאנחנו כבר, לא להכביד אותנו עם בקשות ודרישות. העניין הזה של הדחייה על הסף, מה זה דחייה על הסף? את הסברת את זה יפה מאוד, אדם כותב את הבקשה שלו, כותב את כל סיפור חייו, כותב מדוע הוא רוצה את העובד הנוכחי, לזה לא מתייחסים. אם הוא כבר 30 יום, 90 יום, 120 יום, 150 יום, עבר עד שהוא הגיע אליי, אז הוא נפסל על הסף, הוא אפילו לא מגיע לוועדה כדי שמישהו יראה את הבפנים, את האמת.

נכון, יש עובדים שמגיעים אלייך אחרי חצי שנה, אבל אחרי חצי שנה את רואה שהעובד הזה טוב והוא נותן לנשמה, אז הוא הלך לא יודעת מה לעשות, למה לא לראות אותנו? למה רק לראות את זה שהעובד הגיע אליי אחרי חצי שנה שהוא לא עבד? יש כל כך הרבה מקרים שהם אפילו לא מקשיבים, למשל, הייתה תקופה בהתחלה שהם אמרו שהחל מ-51 חודשים עד 63 חודשים, צריכים לעבוד רליוורים.

מישהי שעבדה בתור רליוור בתאגיד, שכחו לרשום לה איזה חודש, והיא נפסלה, והיא הייתה הבחורה הכי טובה שבעולם, הכי ממושמעת. היא הלכה לעבוד אצל משפחה של שלושה ילדים נכים, שלושה עם ניוון שרירים, במקום להצדיע לה ולתת לה את הכתר, היא נפסלה על הסף. למה היא נפסלה על הסף? בגלל שפספסו ברישום בחודש, והחברה כותבת מכתב שהיא אשמה שהיא לא ציינה. הלכנו לבית משפט. אומרים לך שאת יכולה ללכת לבית הדין לעררים, ובבית הדין לעררים הם מנפנפים לך בחוקים הרשומים שהם לא יכולים לעבור, אז למה את שולחת אותי לבית הדין לעררים, כאשר הם נצמדים בעצמם לחוק?

תודה, שמחה בניטה. אני רוצה לעבור ליפעת סולל, בבקשה.

עו"ד יפעת סולל, היועצת המשפטית של עמותת "כן לזקן". אנחנו עתרנו נגד תיקון 32, שכאמור נחקק בשנת 2018 והפך את הוועדה הזאת שנקראת בלשון העם הוועדה ההומניטארית, למה שאין אלא לקרוא לו הוועדה האנטי-הומניטארית.

צריך לומר, שעתרנו על זה ב-2019, התקיימו דיונים מאוד ארוכים בבית המשפט העליון, שהעבירו ביקורת חמורה מאוד על התיקון הזה, שאני אזכיר כי זה לא נאמר פה בפה מלא, התיקון הזה הוא תיקון מפלה, שקודם כל מגדיר את המטופלים הסיעודיים הזקנים ככאלה שיש להם פחות זכויות מעצם היותם זקנים, בלי להתייחס למצב התפקודי שלהם. ולכן, אין מקום לסעיף כזה בספר החוקים של מדינה שחושבת שזקנים הם לא סרח עודף. ולכן, כדאי מהר מאוד להעביר את הכשל האיום הזה מספר החוקים של מדינת ישראל, וכמה שיותר מהר, זה קצת אולי יציל את כבודה של המדינה.

צריך לומר, יש פער גדול בין ההתנהלות של הוועדה ההומניטארית לפני הקורונה ואחרי הקורונה. אם אני רגע אחד שמה בצד את מה שקיים בחוק, את הכשלים הקבועים בחוק, צריך לומר שהוועדה ההומניטארית, גם לפני הקורונה, התנהלה במסגרת שיקול הדעת שלה, באופן שהוא בלתי נסבל וזאת הגדרה מאוד מתונה לו. זאת אומרת, היא פסלה באופן שיטתי את כל מי שגר בין חיפה לאשדוד, כי אמרו שאין שום בעיה למצוא עובדים זרים בין חיפה לאשדוד.

הגיעו אליי עשרות מקרים שהגיעו אליי פיזית, אני כבר לא מדברת על מאות פניות שמגיעות אלינו, של אנשים שהמצב התפקודי, בדרך כלל של ההורים שלהם, לפעמים בני הזוג שלהם, הוא כזה שהגיעו אליהם עשרה, 12, 14 עובדים הביתה, ואמרו להם שלא מתאים להם, גם בתוך הגבולות האלה. כי אנשים שצריכים מנוף בשביל להרים אותם, אף עובד זר לא רוצה לטפל בהם, ואנשים שיש להם אלצהיימר במצב קשה, אף אחד לא רוצה לטפל בהם, ואלצהיימר במצב קשה זה הכי נורא שיכול להיות, ואוי ואבוי אם מוציאים אנשים כאלה מהבית כי הם מתים אחרי שבועיים.

אז אנחנו יודעים שבשנה האחרונה, או מאז תחילת הקורונה, באמת מאשרים, מאשרים הרבה. וגם, יש את הוראת השעה, וצריך להגיד את זה. יש את הוראת השעה שמקלה מאוד על האישור של עובדים בוועדה ההומניטארית, אבל הוראת השעה הזאת לא מספיקה בצורה קיצונית, היא גם מייצרת תנאים אבסורדיים. אם צריך היה להגיש בקשה בין מועד מסוים עד מועד מסוים, עד מרץ 2021, ומי שכמו במקרים רבים, התאגיד אמר לו שאין להם סיבה להגיש כי ממילא יפסלו אותו על הסף, מצא את עצמו אחר כך מקבל ייעוץ משפטי אולי קצת יותר טוב, אז אומרים לו לא, לא הגשתם בזמן. אז צריך גם לתקן את הוראת השעה הזו, שהיא מגוחכת, שהיא לא סבירה, שהיא לא נותנת מענה לרבים.

צריך לומר, נאמרו פה הרבה דברים שאני לא אתייחס אליהם, כי באמת הדוחות שהוצגו כאן לא אומרים שום דבר לגבי מטופלים קשים זקנים. מייצרים איזו מין הבחנה כזאת בין 'כלל המטופלים הזקנים' לבין 'כלל המטופלים הצעירים'. כלל המטופלים הצעירים הם במצב יותר קשה, ובתוך כלל המטופלים הזקנים יש הרבה מאוד רמות, ומי שברמה קשה לא מצליח למצוא מטפלים.

עכשיו אני מוכרחה לומר, בעיניי, כל ההישענות הזאת אך ורק על מטפלים זרים היא לא סבירה ברמת מדיניות ארוכת טווח. אבל ברמה המיידית, אנחנו חייבים להחזיר את שיקול הדעת, כי המצב כפי שהוא היום אומר שרוב המטפלים הסיעודיים שנמצאים בארץ למשך איזושהי תקופה, כמו ששמעתם פה, פשוט נופלים ולא מגיעים בכלל, ולאף אחד אין שיקול דעת, חוץ מבית המשפט העליון, שאני מקווה שייתן פסק דין. אתם יודעים מה? אני מקווה שהכנסת תתקן את המצב לפני שהיא תצטרך לתת פסק דין. לא יכול להיות מצב שלמקרים הנוראיים האלה אין שיקול דעת היום לאף אחד.

אני מסכימה, תודה יפעת. אני רוצה לתת זכות דיבור, ותודה על הסבלנות, ד"ר קרן גונן, עמותת עיל"מ, עמותה ישראלית.

עמותת עיל"מ זאת עמותה ישראלית לסרטני מוח. אני רוצה להציג כאן עוד סוגיה נוספת, אמנם היא נשמעה מעט, אך יש כאן איזושהי בעיה מאוד מהותית לגבי החולים הסופניים. למשל, בסרטן מוח מסוג GBM, מרגע האבחנה אנחנו מדברים על בין 13 חודשים ל-15 חודשים, מרגע האבחנה עד שהמטופל בעצם נפטר. ההתדרדרות של המחלה היא מאוד מאוד מהירה, כך שאין לנו אפילו זמן בכלל לכל הבירוקרטיה, להגיש בקשות, לבדוק מה קורה, לראיין עובד זר, להסכים, לא להסכים, בשלב הזה אנחנו כבר בשבעה עליו, סליחה על זה, וזה המצב. זה מצב מאוד קשה ומאוד מתסכל.

אני לא אגיד את הבעיות, כי הבעיות הן כמובן ברורות לכולם. אני רוצה להעלות איזושהי הצעה, שיכול להיות שהיא קצת קיצונית, אבל נראה לי שבסופו של יום זאת הדרך, גם לקבל איזושהי חוות דעת משמעותית לגבי העובדים הזרים. ההצעה שלי באה ואומרת, תראו, מבחינת לפתוח את השמים, אולי באמת כדאי לבדוק מי נכנס לכאן ועם איזו מוטיבציה.

לצערי הרב, כמות האנשים שנמצאים במצב סופני, שנשלחים להוספיס בית, שהמדינה בעצם מחליטה לגביהם שכדאי שהם יישארו בבית כי למדינה זה עולה הרבה יותר כסף אם הם יהיו במוסדות סיעודיים, וסביר להניח שהמשפחות רוצות שהאהוב שלהם ימות כבר במסגרת הבית, סביב המשפחה שלו. לשם כך, צריך מערכת תומכת. אז זה נכון שמשרד הבריאות נותן תקציבים לקופות החולים, שכמובן גוזרות קופון ואחר כך מעסיקות חברות שנותנות רופא ואחות. ההצעה באה ואומרת, במסגרת השירותים הכלליים האלה, בואו נתן גם את הדבר הזה.

לנושא כניסת עובדים זרים, היות ויש לא מעט חולים סופניים, הם החולים שצריכים עזרה מיידית, אין לנו זמן לבירוקרטיה. אם היה ניתן לייצר איזשהו 'פול' של עובדים זרים, שהתנאי שלהם בכלל לשהות בארץ, ולקבל מטופלים כרוניים או מטופלים ארוכי טווח, לצורך העניין, הם גם הקבלה של מטופלים סיעודיים. אנחנו מדברים על בין ארבעה חודשים לחצי שנה בהגדרה של הוספיס בית, ואחרי זה יש לו גם חוות דעת, גם מוטיבציה של עובד שרוצה להיכנס בשערי הארץ, אבל יש גם חוות דעת לגבי מי הוא, מה הוא.

מי שמגבש את כל זה או מי שמתכלל את כל האירוע, זאת חברה שמפקחת, מכשירה, רואה. ואז אתם באים ובודקים בעצם מי האדם שנמצא, ואין לנו כאן עניין בכלל אם אתה רוצה או לא רוצה, אם מתאים לך או לא מתאים לך.

אני חייבת להגיד שגם את הנושא של פריפריה מאוד חשוב לשים על השולחן. יש בעיה מאוד גדולה, לצערי הרב, האנשים החלשים שאין להם משפחה בכלל לא מגיעים, הם בכלל לא יודעים מה זאת הוועדה ההומניטארית, הם לא יודעים מה הזכויות שלהם. אנשים מתים כמו זבובים, אין לכם מושג אפילו, כשאני נכנסתי לתחום אני פשוט הייתי בהלם, ואני עובדת סוציאלית 25 שנה בהכשרה שלי, אני מגיעה מהתחום וכל חיי אני עובדת ציבור. מעולם לא הבנתי באיזה מצב אנשים מתים בלי אף אחד, מתים בבתים של עצמם, בלי לדעת את הזכויות שלהם, לא בביטוח הלאומי, לא לדעת מה זה בכלל זכויות של עובד זר, לא לדעת מה זה הוספיס בית, עם כל מה שזה אומר.

יש כאן בעיה בין המערכות. היות ועבדתי בעוד תחומים נוספים מול קופות החולים ומשרד הבריאות, אני יכולה להגיד שיש מלא תקציבים, שגוזרים קופונים בדרך ולא מגיעים לתושבים, לא מגיעים לאוכלוסייה, ופה, יש מקום לעשות איזושהי בדיקה מהותית של תקציבים, איך הם עוברים, אולי יש אפשרות לפתוח מנגנון ישיר, בעיקר לחולים הללו. אבל, בכלל לדעתי יש פה שינוי של מערכת תפיסתית שדורשת באמת וועדה בין-משרדית. תודה רבה, ותודה רבה לך.

תודה, ד"ר קרן. אני רוצה לתת את זכות הדיבור לד"ר גיא בן בצלאל, אונקולוג מבית החולים שיבא, תודה על הסבלנות.

תודה. אני חשבתי שאני היחיד שאעלה את הנקודה, אבל עשו את זה לפניי בצורה מאוד מרגשת. אז אני אונקולוג, מטפל בנפח חולים גבוה מידי, ואני נתקל בבעיה שהוצגה פה על ידי רותם הרבה מאוד פעמים. מטופלים סופניים, חולי סרטן, לא מצליחים להשיג מטפל זר, הם לא יכולים לייבא, אין להם את הזמן למצוא, הם פשוט לא יכולים.

יש פה נקודות שלא שמו עליהם דגש בהקשר הזה. מטופל שרוצה לקבל הוספיס בית, אם אין לו מטפל סיעודי בבית, ההוספיס בית לא ייכנס, ואז הוא צריך הוספיס אשפוזי. בהוספיס האשפוזי הגדול בארץ, בתל השומר, יש 18 מיטות, אז אין מקום, אז אנחנו מגיעים למצב שאנשים לא מקבלים מענה, ובאמת מדובר פה בטווח זמן קצר.

שתי נקודות חשובות שרציתי להגיד, הראשונה היא שאפשר לאפיין את החולים האלה לחלוטין, חוק החולה נוטה למות מגדיר מיהו אותו מטופל, מי שיש לו הישרדות צפויה של חצי שנה, לכן אפשר לאפיין את הקבוצה הזו.

ההצעה הקונקרטית, ואני פה מטעם עמותת "נכה לא חצי בן אדם", אנחנו חושבים שכדאי שאותם מטופלים כשמטפל זר מגיע אליהם, אותם חודשי שירות לא יספרו לו למניין הוויזה, בכלל. אז אפשר לבוא ולהגיד, אבל ככה הוא יישאר ויעבור ממטופל למטופל ואצל כל אחד מהם הוא יהיה ארבעה חודשים, אז אנחנו אומרים, הלוואי, אז הוא יפתח מיומנות להיות עם מטופלים סופניים. אני חושב שזה קהל יעד שפשוט לא מתייחסים אליו עד כה, זה באמת פתיר בעיניי וזה דורש תיקון מידי.

אני מבינה. אני יכולה רק לשאול שאלה בסוגריים? היא לא קשורה בהכרח ישירות לקשר בין המטפל למטופל, אבל אני רוצה לשאול, האם עובד זר שיעבור כל ארבעה חודשים ממטופל למטופל, שבעצם יהיה איתו ברגעיו האחרונים, איך זה משפיע על חיי בני אדם, עליו כמטפל? אתה חושב שזה משהו שאפשר לאמץ כשיטה? מטפל שיכול לעבור כל ארבעה חודשים בין אנשים?

זאת שאלה טובה, אין ספק שצריך אנשים ייחודיים, מיוחדים, שיסכימו וירצו לעשות את זה, ולכן זה חייב גם להיות מלווה בתמריצים, אבל זה ברור שאנחנו לא נכריח, ואנחנו צריכים למצוא את מי שמתאים לזה. אני מאמין שאפשר למצוא, וגם אם נמצא רק חלק מהמטפלים שיסכימו, זה עדיף מכלום.

מהם המספרים שאנחנו מדברות ומדברים עליהם, מבחינה אונקולוגית?

אני יכולה להוסיף?

כן, בבקשה, משפט קצר.

אני חושבת שהפתרון הוא שהחברות אשפוז בית ייקחו על זה אחריות, ואז בתור חברת אשפוז בית היא צריכה לתת את כל המעטפת ואת המענה לאותו עובד זר. כמו שאני לא צורכת שירותי רפואה ואני הולכת לאתר את הרופא שלי ואת האחות, כך אני לא צריכה לאתר את העובד הזר שלי, זאת צריכה להיות מעטפת שלמה. ואז, בתוך חברת האשפוז צריך גם לתת מענה רגשי לדבר הזה.

האמת היא שזה רעיון מצוין.

אוקי, אני נותנת לכם זכות דיבור אחרונה לסיכום ואנחנו מסיימות, כי יש לנו ב-13:00 דיון ועדת חקלאות. אלכס, אתה רוצה? בבקשה.

אני אשמח להגיד כמה מילים. קודם כל, תודה לדוברים היקרים שלנו. באמת אני בן אדם שאוהב להגיד גם מילה טובה, אז קודם כל תודה רבה לך על העיסוק הזה, נורא תומכת, אנא, מי כמונו יודע כמה את עובדת גם מאחורי הקלעים ואנחנו רואים את התזוזה בשטח, וזה נהדר. אני רוצה להגיד תודה גם לעינבל ולצוות, שבאמת עושים עבודה נהדרת בסך הכל. בזמן האחרון גם יש תזוזה מאוד טובה, בין אם זה הוועדה שהוקמה בנושא ההעסקה, בין אם זה ההיתרים הבילטרליים, ובין אם זה העבודה המשותפת שלנו על התוכנית שהגשנו גם לכאן ואנחנו עובדים עליה.

ברמת הנושא שלנו היום, אני חושב שמצב החירום דורש הזרמת עובדים רבים ככל שניתן, מצד שני אנחנו צריכים לבחון את הסוגייה הזאת. דובר על העניין של התושבות והעניין שלא רוצים שהעובד יהיה פה יותר מידי שנים, אבל בין הזרמת עובדים לבין לתת את העבודה לעובד שנמצא פה המון שנים, אני חושב שהאופציה הנכונה היא לתת לאותו עובד, מהרבה סיבות.

מצד ראשון, זה מין הסתם להסדיר את העובדים הרבים שנמצאים פה לא כחוק. ב' ברור שעובד עם ניסיון, עם שפה, ניסיון שאנחנו יודעים שהוא עבד ועשה עבודה טובה, אז עובדים כאלה זה מה שצריך. פה, העובדים הללו שמגיעים לוועדה ההומניטארית, דובר על כך רבות היום, הבעיה הגדולה היא תנאי הסף, פשוט פוסלים בלי לבחון את הנושא לעומק, וזה לא אמור להיות כך. אגב, באותו הקשר, העובדים החדשים הם גם פתח לנטישות הרבות שדוברו פה.

מצד שני, אלה שכרגע נופלים בתנאי הסף, ואני אומר פה, עינבל, זאת נקודה שעלתה לי היום, אנחנו יודעים שיש בתוכם את הנוטשים, אז יש פה הזדמנות לאתר אותם ולטפל בהם, צריך לקחת את הנקודה הזאת בחשבון.

אז מן הסתם, לפתוח את הוועדה, מצד שני, אם בתוך הפניות מגיעים הנוטשים, זאת ההזדמנות גם לטפל בהם.

תודה רבה, אתם רוצות או רוצים להגיב בכמה מילים?

כן, אז קודם כל אנחנו, באמת כפי שאמר אלכס, עושים עבודה משותפת בזמן הזה, גם עם משרדי הממשלה האחרים במסגרת הצוות הבין-משרדי שהשרה הקימה, ובוחנים את כל נושא שיטת ההעסקה בענף הסיעוד. אנחנו בקרוב מאוד יוצאים גם בשיתוף ציבור שייעשה בצורות שונות, אחת בזירה מקוונת, שלדעתי יצא אולי כבר בשבוע הבא.

מה מקוונת? לא הבנתי.

אנחנו עושים הליך של שיתוף ציבור, לשמוע את הציבור. קודם כל, חשוב לי להגיד לכולם שגם הדלת שלנו פתוחה, גם האוזניים שלנו בקשב, ובעיקר הלב שלנו במקום הנכון ואנחנו שומעים את המצוקות ובהחלט מתייחסים בכובד ראש לכל המצוקות שעולות מכולם. אנחנו מתעסקים, אני חושבת שלפחות בשנה האחרונה, בשיפור המצב. בין היתר, הקימה השרה את הצוות הבין-משרדי, ואנחנו בוחנים את הנושא, באמת בצורה מעמיקה, כשכל משרדי הממשלה שותפים בתוך עבודת הצוות.

אני עוד פעם אגיד, צר לי, אבל רשות האוכלוסין וההגירה אחראית על הסדרת העסקת עובדים זרים, היא לא אחראית על הנושא המאוד רחב ומאוד כואב, של הזדקנות בקהילה או בתפיסה הזו, אבל כן, בחלקת האלוהים שלנו אנחנו עושים מאמץ מאוד מאוד גדול, גם לעבוד בשיתוף פעולה עם כולם וגם למצוא את הפתרונות האפשריים.

חשוב לי להגיד דבר אחד נוסף. תראו, האתגר שלנו הוא באמת לאזן בין כל המרכיבים, ובסופו של יום להוביל לשיפור. אבל, כן חשוב להגיד, שצריך לאזן בין כל המרכיבים, כי יש פה הרבה איזונים שנדרשים, יש מדיניות, יש השתקעות, ויש המון תכליות של הגירה, ומצד שני, יש צורך לתת באמת מענה מכבד וראוי למטופלים הסיעודיים, ואת כל הדברים האלה אנחנו עושים.

אז אנחנו יוצאים עם זירה מקוונת, ממש בעת הקרובה, שמזמינה את הציבור לדבר על הפערים, חסמים, בעיות, מצוקות. יהיו לנו קבוצות מיקוד שאנחנו עושים, וכמובן נצא בקול קורא לקבל עמדות.

תודה, עינבל.

כן, גברתי, לא נתתי לך זכות דיבור? אז בואי למיקרופון בבקשה ובואי נעשה את זה בקצרה. נתי, את תסלחי לי הפעם. אני חייבת לעבור גם לדיון הבא, אז תעזרו לי. גילה, בבקשה.

טוב, קודם כל אני אציג את עצמי, גילה בופ, מנכ"לית של אחד התאגידים הגדולים של העובדים הזרים, 28 שנים בתחום. אני באמת מברכת על הדיון ואני באמת מקווה שבעוד שנתיים כשאני אפרוש ואני אצא לפנסיה אנחנו כן נראה שינויים. אני חייבת לציין שמאז שהגב' עינבל משש נכנסה לתפקיד, כן יש לנו דלת פתוחה, וכן יש לנו אוזן קשבת, ואנחנו כן רואים שדברים יותר מתקדמים.

את אמרת מקודם משהו מאוד חשוב, וזה הנושא של החקיקה. זה ברור שזה לא בידיים של הגב' משש, יש חוקים, יש נהלים, ולפי דעתי, את הדברים האלה צריך לשנות, במיוחד עכשיו.

אם אני אספר לכם שלפני 15 שנה או 10 שנים אנחנו לא היינו שומעים את הסיפורים האלה בכלל, כי לא היה מחסור בעובדים זרים.

לא היו מצלמות, סליחה.

לכן, מה שאני רוצה להגיד הוא, שבגלל הקורונה, או בעקבות הקורונה, מדברים כבר על שנתיים כמעט, אני חושבת שכל הקריטריונים של הוועדה ההומניטארית שזו בעצם הבעיה היום, זאת אומרת, זה הנושא של הדיון היום, אז בגלל המצב אני כן חושבת שצריך להגמיש את הקריטריונים.

תודה רבה, אני שמחה שאנחנו מסכימות. כן, ד"ר נתי.

אז אני נתי, ואני מנכ"לית עמותת עמדא לחולי דמנציה ואלצהיימר. רק לתת לכם שני מספרים, כי יש לי דקה. יש 150,000 איש עם דמנציה ואלצהיימר בישראל. רשות האוכלוסין, תסתכלו עליי, כי אתם לא אמונים על הזקנה, אבל גם אתם כנראה תהיו זקנים.

37 אחוזים מהאנשים בין גיל 74 ל-85 הם אנשים עם דמנציה ואלצהיימר, ולטפל בהם זה מאוד קשה. חלק מהם הם לא סיעודיים, אבל יש להם בעיות התנהגות קשות מאוד. אם רוצים לתעדף אנשים, אז לבי איתכם אנשים נכים צעירים, ואני מבינה למה צריך לתעדף אותם, אבל צריך גם לתעדף את האוכלוסייה הזאת, כי אף מטפל לא רוצה לטפל בהם, כי הרבה יותר קשה לטפל באדם עם בעיית התנהגות שאנחנו לא מבינים למה הוא מתנהג ככה, כי שיפוט המציאות שלו לקוי, מאדם סיעודי, וכשיש חוסר - - -

הם לא מקבלים את ההכשרה לזה.

נכון מאוד, אין הכשרה לזה, למרות שאנחנו מדברים על ההכשרה, ואיבתסאם מכירה את זה. אז אם מתעדפים את זה, אז זאת האוכלוסייה, וככל שאנחנו נתקדם בזמן, יהיו יותר אנשים זקנים, כי תוחלת החיים עולה, ויהיו יותר אנשים זקנים עם דמנציה ואלצהיימר.

תודה, ד"ר נתי. בסוף אני אעשה דוקטורט על הנושא הזה.

אוקי, חברות וחברים, אני ממש רוצה קודם כל להודות לכן, לכל מי שהגיעה והגיע ועשה מאמץ להגיע לכאן, השמיעה והשמיע את הסיפורים שלו. זה היה מאוד מרגש, מאוד חשוב, תודה שפתחתם את הלב והייתם כנות וכנים לספר לנו ככה על החיים שלכם, על החוויות שלכם. תודה שנתתם בנו את האמון בכלל, לפתוח את הלב ולספר לנו ולשתף אותנו.

תודה לרשות האוכלוסין וההגירה, תודה עינבל, תודה שריי, תודה עו"ד ויסמן, תודה חברות וחברים והשאר שהגעתם.

אני מסכמת את הדיון הכל כך חשוב. הוועדה רואה חשיבות עליונה במציאת פתרון לסוגיות שהועלו כאן, באופן שיקל על המשפחות במציאת מטפל או מטפלת בכלל, או בתקופת הקורונה שכנראה לא עוזבת אותנו. אני באופן אישי, גם החברות שלי בוועדה, גם בלשכה, גם בכלל אנחנו ככנסת ישראל, נעשה הכל על מנת לפעול ולקדם הצעה לתיקון החוק בוועדה הזאת, מתוך הנקודות שהועלו בדיון, ואשמח לשיתוף פעולה, כמובן. אני מאוד אוהבת לשתף פעולה עם עוד שותפות ושותפים שיושיטו יד, עם רשות האוכלוסין וההגירה, לגיבוש הפרטים והיישום שלהם.

הוועדה תקיים דיוני המשך למעקב אחרי הפתרונות המוצעים לנושא של ההקלה על קליטת עובדים ועובדות זרות, ובעיית המחסור, לקראת סוף תקופת ההתארגנות. קחו בחשבון שאנחנו בסוף השנה, נסיים עם תקופת ההתארגנות שבעצם, מי שמעסיקה או מעסיק עובדת או עובד זר שהוא לא חוקי, מסתיימת תקופת ההתארגנות, ואתן צריכות להיות ערות לדבר הזה. סליחה, אין לי כרגע בשורות טובות, לגבי מה יחליף את האנשים שמטפלים ביקירים וביקרות שלכם.

אנחנו נמשיך בדיונים שלנו, הדיונים הקרובים יתקיימו בתאריכים 29 בנובמבר 2021 וב-14 בדצמבר 2021. שיהיה לנו יום יפה, מוצלח ונעים. להתראות ותודה, הישיבה ננעלה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:19.