פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



5
ועדת החינוך, התרבות והספורט
09/11/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 47
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ה' בכסלו התשפ"ב (09 בנובמבר 2021), שעה 12:30

חרמות ואלימות בבתי הספר

חברי הוועדה: שרן מרים השכל – היו"ר
אימאן ח'טיב יאסין
שירלי פינטו קדוש

מאיר יצחק הלוי
מיכל וולדיגר
מיכל שיר סגמן

לירון אשל - יועצת משפטית, עו"ס, המועצה לשלום הילד

רז קינסטליך - ראש העיר ראשון לציון, עיריות ומועצות מקומיות

יובל וורגן - מרכז המחקר והמידע, הכנסת

חן חיים



אביתר לרנר



שירי קניגסברג לוי



א'

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון
נאוה כהן אביגדור - ראש האגף האזרחי במטה הלאומי להגנה על ילד, המשרד לביטחון הפנים

נירה לאמעי-רכלבסקי

יהודית גידלי

אושרה עצידה




חרמות ואלימות בבתי הספר

חברים יקרים, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. על סדר-היום: חרמות ואלימות בבתי הספר. זהו נושא מאוד מאוד חשוב וועדת החינוך קיימה בו מספר דיונים בכנסת הקודמות כי נוצר קושי גדול בעקבות אלימות ובריונות בקרב בני נוער וילדים במסגרות בתי הספר ומחוצה להן.

כיוון שמשתתפים בדיון גם קטינים, אני צריכה לקרוא את הנוהל פה בכנסת על מנת להבטיח את בטיחותם ואת היכולת שלנו למחוק מהפרוטוקולים דברים מסוימים. כידוע ישיבת הוועדה משודרת ומוקלטת, והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת, ככל שיעלו עניינים הנוגעים לקטינים וקטינות, שיש חשש שעברו הטרדה מינית או פגיעה מינית, עבירת אלימות או עבירה של התעללות, שיעלה דבר שיש בו לייחס להם עבירה או מקשר אותם לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטרי או להליך פלילי המתנהל בבית משפט, חל איסור על פרטים מזהים שלהם, ולכן הם לא יצולמו או יוקלטו ולא ייכללו פרטים מזהים שלהם בפרוטוקול הדין.

כמו כן, בגלל רגישות הנושאים הצפויים לעלות בישיבה זו, אני קובעת כי בהתאם לסעיף 120 לתקנון הכנסת, ככל שתהיה בקשה או יעלה צורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברות ושל קטינות, דוברים או קטינים, או ככל שזה יידרש לבקשת משתתף אחר בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עלולה לגרום נזק למי שביקש זאת או לזולתו - שיהיה ברור שחלק מהדיון עלול להימחק מהפרוטוקולים.

יצא לי לבקר בלא מעט רשויות מקומיות ונפגשתי עם ראשי רשויות וראשי ערים. לא אחד מהם סיפר לי שהמעמסה הרגשית או הסגר עצמו אחרי החזרה מהקורונה, ככל הנראה, יצרו מצבים בלתי אפשריים של אלימות קשה בבתי הספר, וגם מחוצה להם, ויתרה מכך, אפילו מקרים של מיניות מיותרים. לא מדובר בהכרח בתקיפות או בהתעללות אלא בסוג של מיניות מוחצנת בתוך מסגרות בתי הספר שמגיעים בצורה מאוד מאוד בוטה לאחר תקופת הקורונה. הדבר הזה יצר אצלי חשש מאוד מאוד גדול. אנחנו מבינים שזו תופעה נרחבת בתוך בתי הספר, וועדת החינוך חייבת להתייחס לזה.

אנחנו נוכחנו לראות ולשמוע בתקשורת ממש בשבוע האחרון על כמה מקרי אלימות מאוד מאוד קשים. למשל, המקרה של עמית כהן, שעבר התעללות מאוד מאוד קשה, בבית הספר בראשון לציון. נמצא איתנו רז קינסטליך, ראש עיריית ראשון לציון. אנחנו ראינו עוד מקרים קשים של אלימות. למשל, המקרה של אביתר לרנר. אני מאוד מודה לאביתר על כך שהגיע אלינו היום לוועדה. המקרה שלו אירע מחוץ לבית הספר, בהסעה או באוטובוס. ישנו עוד מקרה שעליו נדבר עוד מעט.

נושא האלימות והחרמות הוא כל כך קשה, הוא ממש יכול לשנות את עתידם של אותם ילדים ובני נוער. בני הנוער האלה לא יוכלו להיות מסוגלים למלא את הפוטנציאל האדיר שטמון בהם, ובמקרים קיצוניים חלקם יכולים להגיע אפילו לטיפולים פסיכיאטרים ופסיכולוגים במשך שנים שמהם לא ייצאו.

ראש עיריית ראשון לציון, אני אשמח שתשתף אותנו קצת במקרים שקרו בבתי הספר בעיר שלך לאחר החזרה מהקורונה, ובעיריות נוספות. אדוני, בבקשה.

צוהריים טובים. קודם כול, תודה על ההזמנה. אני לא יודע באיזה כובע לדבר פה, האם לדבר פה כאבא לילדים צעירים במערכת החינוך או כראש עיריית ראשון לציון, העיר הרביעית בגודלה, ובקרוב העיר השלישית בגודלה. במהלך השבועיים האחרונים חווינו חרם כלפי עמית. כולכם ראיתם את זה, זה היה בכל כלי תקשורת. לא היה ערוץ מדיה שהדבר הזה לא הופיע בו. שירי, חברתי פה מימין, הרימה גם את הכפפה ויצרה יוזמה פרטית. אין טוב יותר ממראה עיניים. מאות מתושבי העיר ומחוצה לה, מפתח תקוה, מרמלה, ומכל הארץ, הגיעו לראות את עמית ואת מה שנעשה שם.

עיריית ראשון לציון התחילה בקמפיין כבר לפני למעלה מחודש, עוד לפני שראינו את המקרה של עמית. מדובר בקמפיין שכלל שלטי חוצות בכל תחנות האוטובוס ובכל מקום, והקמפיין הוא שראשון לציון אומרת שהיא נגד החרמות. זה ממש ממש לא רק במגרש אצלנו. בראשון לציון חסרים היום למעלה מ-30 פסיכולוגים במערכת החינוך. וכשאני אומר 30, אני עדין. חסרים הרבה יותר ממה שראשון לציון צריכה. לפי התקן, חסרים 30. אי אפשר להביא עובדים שיטפלו בכל הנושא הזה, ולא רק בחרמות אלא בכלל, בשכר כל כך נמוך שמבקשים מאיתנו. אתם צריכים להבין שזה כמו לתת למישהו לרוץ 100 מטר כששמים לו משקולת של 100 טון מאחוריו. נכון, יש תקנים, אבל אין כוח אדם. למה שפסיכולוג יגיע לעבוד בשכר כל כך זעום שקיים אצלנו? וזה בנוסף להמון דברים. אני לא אכנס איתך לכל עניין קלינאות התקשורת וכל הדברים האלה שחסרים במערכת החינוך, אבל גם זה חלק ממה שצריך בשביל למגר את נושא החרמות. זה מכלול שלם של כלים שחסרים לרשות המקומית. מדובר בכלים שקיימים בספר, אבל הם פלואידים כי הלכה למעשה לא ניתן להביא אותם ולא ניתן להקנות לילדים מה שמגיע להם. גם מערכת החינוך וגם משרד החינוך אומרים שזה מגיע להם.

אתה אומר שיש תופעה של עלייה דרמטית. מה אתה כראש עיר חווה אצל בני הנוער בתוך בתי הספר?

הסתובבתי בעשרות בתי ספר, מאז הקורונה יש עלייה דרמטית. ראשון לציון היא עיר מאוד צעירה. יש לנו כ-450 גנים ועשרות בתי ספר, ועוד בונים. אנחנו יושבים פה היום בזכות המקרה של עמית. אבל עוד לפני המקרה של עמית, אין מנהלת בית ספר שלא אמרה לי שהיא מרימה דגל ושיש בעיה.

זה עוד לפני הקורונה, בואו לא ניתן הכול לקורונה.

ראש העיר יודע מה היה לפני ואחרי.

אני מזמין אותך לבתי ספר. לפני המקרה של עמית אמרה לי מנהלת: רז, הם ראו המון פורנו במהלך הקורונה, הם הגיעו עם מחשבות שאי אפשר להסביר. חדרי השירותים אצלנו בבעיה, כל היום אבות הבית שלי מתקנים את חדרי השירותים כדי שניתן יהיה לנעול. ילדות פוחדות להגיע. בואו נגיד את האמת כמו שהיא, זוהי הסיטואציה. המנהלות עושות עבודת קודש, כל צוותי החינוך עושים באמת מלאכת קודש. אמרתי למשרד החינוך: תעזרו לנו, יש לנו בעיה. צריכים להבין שהקורונה שינתה את המצב.

החרמות לא הגיעו רק בקורונה, את צודקת במיליון אחוז, אבל הם עכשיו הגבירו את הנושא הזה. תתפלאי, אנחנו רואים את זה גם בגני עירייה, גם בגילאי שלוש-ארבע-חמש. לפני כחודש היה לי מקרה, ולצערי, ההורים שיתפו פעולה בחרם. את יודעת, ילדים הם לפעמים אלימים. אני לא מצדד בזה או אומר שזה נכון, אבל 30 הורים עמדו מחוץ לגן, לא הכניסו את הילדים שלהם לגן, חילקו שוקו ולחמנייה ועשו חרם על ילד בן 3.5.

הם לא ייכנסו אלא אם כן הוא ייצא החוצה.

אלא אם כן הוא ייצא החוצה, בדיוק. התקשרתי לאימא שעשתה את זה וצרחתי עליה. אמרתי לה שמדובר בלב של גוזל ובילד שלא יודע אפילו מה זה. תחשבי על ילד בן 3.5, ואני מדבר כאבא, זה הגיל של בני ריף. ילד בן 3.5 נכנס לבד לגן וכל ההורים בחוץ עם הילדים שלהם ומחלקים שוקו ולחמנייה. שרן, זה מגיע לפתחי. הכול בסוף מגיע לראשי הערים. יש פה חבר כנסת שהיה ראש עיר והוא יכול גם לומר שבסוף באים אלינו, אל ראשי הרשויות, לא למשרד החינוך ולא לחברי הכנסת, ואנחנו צריכים לתת פתרונות. הפתרונות נמצאים אצלכם, תעזרו לנו לעזור. תבינו שחייבת להיות חשיבה שונה, חשיבה שמקנה לראש רשות אפשרות לשלם לפסיכולוג 15,000 שקל בחודש כי זה מה שהוא מקבל בשוק הפרטי. אי אפשר להגיד לי לשלם לו 8,000 שקל כשבשוק הפרטי הוא מקבל 15,000 שקלים. על מי אנחנו עובדים? אני מעדיף שתורידו לי בחצי את התקן ותיתנו לי בכסף הזה להביא את הפסיכולוגים שחסרים לי. נכון להיום, בראשון לציון חסרים למעלה מ-30 פסיכולוגים - תבינו את המספר. שרן, לא מצליחים לקלוט עובדים. יש בעיה, הקורונה יצרה בעיה הרבה יותר גדולה. משרד החינוך חייב להבין שזו בעיה, חייבים להכניס לתוכנית החינוך את נושא החרמות. יופי, אני עשיתי עכשיו טלפון ווטסאפ, ובכל בית ספר יתלו עכשיו שילוט: כל ילד שרוצה יוכל לעשות זאת בעילום שם, כי ראינו את המקרה הזה. איתי בא ואמר על עמית, אבל אף אחד אחר לא בא ואמר. לכן, עשינו עכשיו מספר פלאפון ייעודי כך שכל אחד יוכל לשלוח הודעה בעילום שם לגבי מקרה אלימות שהוא מכיר. אבל הפתרון הוא לא זה. זה לזהות את הבעיה ולהבין שיש בעיה. אי אפשר להתנהג כבת יענה ולהגיד שאין בעיה. הבעיה קיימת ואני מציף אותה. אני לא מתבייש לומר שהיא קיימת בראשון לציון ובכל מדינת ישראל. כל ראשי הרשויות שאיתם דיברתי, סביב הבעיה הזו.

אנחנו רואים בסקרים שאחד מכל שישה עובר חרם כזה או אחר. לדעתי, הבעיה היום היא הרבה יותר מאחד לשישה. זה נחמד לשבת באולם היפה הזה, אבל אם הייתם מגיעים ורואים את עמית ואת הקהילה, אף אחד מכם לא היה נשאר עם עין יבשה. כולם בכו כשראו את מה שעבר הילד הזה בן ה-13. כשרואים את הסרטונים האלה אתה חושב שמחר זה יכול להיות הילד שלך. אין כמו מראה עיניים. אני ממש זועק ומבקש מכם לעזור לנו לעזור לילדים של כולנו.

תודה רבה לך, אדוני ראש העיר. תודה רבה שהגעת אלינו ועל כך שאתה מעורב בזה אישית, משתף פעולה ומנסה למגר את התופעה המכוערת הזו.

בשביל נושא כזה חשוב אני מוכן להגיע – בשמחה.

שרת החינוך ביקשה לעלות ולדבר בזום אבל היא לא נמצאת כרגע. אני רוצה לתת את זכות הדיבור לאביתר לרנר שהגיע אלינו. אביתר באומץ רב חשף בפני מדינה שלימה את האתגרים הלא פשוטים איתם הוא מתמודד לאורך השנים, והעלה את המודעות בקרב כלל הציבור הישראלי לתסמונת הטורט, ואיך ראוי שהציבור הסובב יתמודד איתה.

אביתר, אשמח שתשתף אותנו במה שעבר עליך כשנחשפת לתופעה המכוערת של אלימות ילדים, חוסר הבנה, ובכלל איך אתה מתמודד עם זה. לפני זה, אני חייבת לומר לך כל הכבוד על האומץ הגדול שגילית בחשיפה. תודה לך על כך שחינכת את החברה הישראלית יותר טוב בשאלה איך ראוי שננהג.

קודם כול, תודה רבה שאירחתם אותי. אני מתמודד עם תסמונת טורט מגיל 10. אני לא יודע כל כך איך להתחיל. מכיתה ז' עד כיתה י' הייתי בבית ספר אזורי מאוד גדול, וחוויתי, אני לא יודע אם לקרוא לזה התעללות, אבל הקנטות, צחוקים, אנשים שלא מקבלים, וירידות, בלי סוף. זה הגיע למצב שנשארתי בבית או שהגעתי פעם בכמה זמן, וגם זה במקרה ממש נדיר. לפחות בבית הספר שלי, המורים תמיד הציעו עזרה, וזה היה יפה לראות, אבל אני פשוט לא רואה איך זה עוזר. למרות הסברים שלי, של ההורים, של המורים, ילדים בגיל הזה הם עם אכזר, ואפשר לראות את זה לא רק עליי. הרבה ילדים מתמודדים עם בעיות כאלו או אחרות. אני, לפחות, לא רואה דרך שבה אנחנו ממגרים את הבעיה הזו.

אני חושב שכן צריך איכשהו לחשוב איך אנחנו משלבים בשיעורים את נושא קבלת האחר וקבלה דברים שהם לא בנורמה, ואיך משלבים את זה במערכת היום יומית. לא לעשות הרצאה פעם אחת בחודש או פעם אחת ולהגיד: שלום על ישראל, סיימנו, אלא לנסות להביא את זה יום יום בדרך כזו או אחרת. צריך להכניס את זה לאט לאט עד שזה ייתפס. קצת עצוב לי שזה המצב. ראיתי את הילד שעשו עליו חרם. הוא ילד כל כך חמוד, וזה כואב ועצוב שזה המצב. הלוואי ונצליח להתקדם ולמצוא איזשהו פתרון, למרות שאני פשוט לא רואה שזה קורה. אני ממש פסימי לגבי זה.

האם יצא לך לפגוש עוד ילדים שעברו מקרים דומים?

כן, לגמרי. אני בא מבית ספר מאוד קטן שבו כל אחד עם בא איזשהו תיק. יש לי חברים שעברו חרם ואני מכיר הרבה אנשים שעברו החרמות או הקנטות, או מקרים יותר קיצוניים שאני אפילו לא רוצה לשתף.

מה תרצה לספר לנו, לחברי הכנסת, כדי שנוכל לעזור ולעשות טוב יותר לילדים אחרים שחווים עכשיו את המצוקה שאתה חווית במערכת החינוך?

צריך פשוט לנסות להכניס את זה על בסיס יום יומי בצורה כזו או אחרת. אני יכול עכשיו לתת הרצאות באלפי בתי ספר ובאלפי מקומות, וההרצאה הזו תיזכר לשבוע-שבועיים, אבל אחר כך הדברים יתפוגגו. צריך לגרום לזה להישאר.

הוא צודק במיליון אחוזים. זה צריך להיות חלק מתוך מערכת החינוך, מבתי הספר היסודיים עד התיכוניים, ולא רק רגע רגעי שכולם מתכנסים סביב מקרה שקרה.

כן. אביתר, תודה רבה לך שהגעת לכנסת ושיתפת אותנו.

חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי, בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, אני מודה לך על הדיון המאוד מאוד מאוד חשוב. כידוע לך, כבר לפני שנתיים-שלוש הקמתי כראש העיר באילת תוכנית שתכליתה מיגור תופעות האלימות ברשתות החברתיות, ואת זה אני אומר לך, ידידי. היא החלה לעבוד ונכנסה לתוך תקופת הקורונה. הטריגר הראשון היה החרמות כלפי הילדים בגלל האלימות ברשתות החברתיות.

למי ששכח, אני רוצה להזכיר שבשנת 2018 כ-650 ילדים במדינת ישראל חוו חוויה אובדנית – זה על פי המועצה לשלום הילד. זה מספר מטורף בכל קנה מידה. ואני יכול להניח בעקבות דבריו של רז, וזה ברור לנו, שהקורונה חידדה את העניין. הקורונה הפכה את הכוח של המדיה לגורם מאיץ כי הילדים התמקדו באמת בעניין הזה ונפשם היתה תוהה ובוהה, ומשם הדרך לאיבוד שליטה במדיות הללו קצרה מאוד, וראינו תופעות באמת מאוד מסוכנות.

גברתי היושבת-ראש, אני מניח שאם נקבל את הדוחות של השנים 19'-20' אנחנו נגלה שהמספרים של האלימות ברשתות החברתיות הלכו וגדלו. דרך אגב, הקמתי גם שדולה באילת, ויש חברי כנסת רבים שותפים, שעניינה מיגור תופעות האלימות. ראיתי שני דברים לנגד עיניי: האחד, מה שאמר פה עכשיו אביתר. כלומר, איך אנחנו חוסמים כל אפשרות לדה לגיטימציה כלפי ילדים כשמחרימים אותם או כשפוגעים בנפשם. גברתי, מדובר בפגיעות נפשיות, לא פיזיות. בפגיעה פיזית אתה רואה את הפגיעה, אתה רואה מי הקורבן ומטפל. לעומת זאת, הנזקים בפגיעה נפשית יכולים להיות בלתי הפיכים, ואתה תיתקל בהם עוד תשע-עשר שנים. לא תמיד רואים אותם במקום. האירועים הללו מאוד מאדו מסוכנים. הסיבה השנייה, משום שאמרתי שבנושא המדיות החברתיות יש פוטנציאל של סחיטה גם כלפי אנשים מבוגרים. ניצב במשטרת ישראל התאבד כתוצאה מהשיימינג שהיה מולו, וכל ועדת השופטת ארבל נולדה כתוצאה מהתאבדותו של אותו ניצב, ואנחנו יודעים במי מדובר.

לכן, אני חושב שהדיון פה, העבודה עם השדולה, והתמיכה שלך הם קריטיים בסיוע למה שהעלה פה ראש עיריית ראשון לציון לגבי הצורך הזועק לשמיים לקבלת סיוע מקצועי.

גם כמחנך, גם כראש עירייה, וגם כקורבן, גם אני קורבן של המדיות החברתיות, אני אומר שכל הקהילה צריכה להתגייס, רז. אנחנו יצאנו באילת לתוכנית עבודה באילת, ויש מודל שאפשר לקחת, שההורים יחד עם התלמידים, עם סוכני השינוי המרכזיים שהם המורים, מסתערים על המשימה בתוכנית אחת - כולם. כלומר, זה לא הבעיה של ההורה והתלמיד המוחרם אלא זו בעיה קהילתית. ההורים צריכים לשתף פעולה. לצערנו הגדול מאוד, צריך להבין שזה הפך להיות המדריך החברתי שלנו, וזה איום ונורא. יש חופש ביטוי אבל אסור שיהיה חופש שיסוי ושיימינג. אם כולנו לא נתגייס בהקצאת משאבים נכונה, אנחנו צועדים בצעדי ענק ללקונה חברתית שלטעמי היא הקשה ביותר שחלפה על מדינת ישראל בעשור האחרון.

חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי, תודה רבה.

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון נמצאת איתנו בזום. שלום לך, השרה.

צוהרים טובים. תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני כאן בזום ואפילו הספקתי לשמוע את אביתר, ואתחיל דווקא מדבריו. אכן, ההתייחסות לנושא האלימות והטיפול גם באירועים שאנו חווים בימים האחרונים צריכה להימשך לאורך זמן. זה צריך להיות חלק מהמערך הבית הספרי, ומייד אתייחס לשאלה איך אנחנו מתכוונים לעשות את זה.

קודם כול, תודה רבה על קיום הדיון החשוב הזה. בקצרה אספר מה אנחנו עושים במשרד. לפני כשבוע כינסנו דיון חירום כי אנחנו באמת רואים שהילדים מתפרקים אחרי שנתיים כל כך מורכבות, אין דרך אחרת לומר את זה. זה לא רק הילדים, אבל אנחנו חווים זאת בעצימות מאוד גבוהה בתוך מערכת החינוך עם גל של אלימות שהולך ועולה, לא רק בהיקפים אלא גם בעוצמות. אנחנו רואים מקרים מאוד מאוד מקרים, בין אם זה אלימות פיזית, ונדליזם, חרמות, התנהגות מינית לא מותאמת בלשון המעטה, ועוד הרבה מאוד סוגים של אלימות. ברור לכולנו שאנחנו צריכים להגיד עד כאן ולראות איך אנחנו מתמודדים עם זה בתוך המערכת ומחוצה לה.

אמר נכון חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי. זה לא רק עניין של מערכת החינוך, המורים, ההורים והתלמידים, שאיתם אנחנו עושים את כל התהליך הזה, אלא זה עניין של הקהילה בכלל. כחברה אנחנו צריכים להתגייס ולעשות את המאמץ המשותף הזה כי אנחנו פוגשים אלימות בכל מקום.

אנחנו מדברים עכשיו במסגרת ועדת החינוך של הכנסת, ואם יורשה לי, גם הכנסת לא תורמת את תרומתה בשיח שאנחנו פוגשים במליאה ובוועדות. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו כמבוגרים קודם כול נותנים דוגמה האישית, ולצד זה מתחילים בפעילות מאוד שיטתית וממוקדת בתוך מערכת החינוך בשיתוף אנשי המקצוע, בליווי המורים והצוותים כי אחרי השנתיים הכול כך מורכבות האלה גם הם צריכים כלים.

גברתי היושבת-ראש, כזכור לך, אנחנו דיברנו גם אצלך בוועדה על כך שצריך להתמקד בנושא הרגשי-חברתי בשנה הקרובה, וכשאמרנו זאת התכוונו לזה, כי אנחנו פוגשים בדיוק את מה שדיברנו עליו. כולנו צריכים להיות מגויסים לטובת העניין הזה, גם אם זה כרוך בעצירת המערכת לרגע. כפי שאמר אביתר, זו לא פעילות חד פעמית ולאחר מכן ממשיכים הלאה, אלא מחליטים שיוצאים לדרך משותפת שממגרת את האלימות שאנחנו פוגשים כרגע.

היה לי חשוב לעלות ולומר את הדברים. לא נמצאים כרגע נציגים של משרד החינוך בוועדה משום שמהשעה תשע בבוקר ולאורך כל היום הזה יושבים ובונים תוכנית. זה תהליך שהחל בשבוע שעבר. היה לנו מפגש גם עם החינוך הבלתי פורמלי כי, כאמור, זה לא משהו שמתחיל ונגמר בבית הספר. אנחנו חייבים שהחינוך הבלתי הפורמלי יהיה שותף ברצף בו אנחנו רואים את התלמיד מהבוקר ועד הבוקר שאחרי. גם הגופים של השלטון המקומי שותפים, אגפי החינוך. כולנו באמת מגויסים לטובת הדבר הזה כדי שנוכל להצליח ולייצר לילדים סביבת לימודים בטוחה וכדי שנוכל לאפשר כלים לצוותים החינוכיים. גם הם צריכים סביבת עבודה בטוחה. כולנו נמצאים כרגע בבניית תוכניות.

גברתי היושבת-ראש, תודה. אני מניחה שאתם, בכנסת, תלוו את מה שקורה ושתעלו את הנושא כל הזמן לסדר-היום. אנחנו לא נוותר. נעשה כל מה שצריך בלי פשרות. רק בשיתוף פעולה נצליח.

שרת החינוך, אני רוצה להודות לך על הדברים ולהודות על הקמת הוועדה או הצוות במשרד החינוך שעומל כרגע על התוכנית למיגור האלימות. אנחנו פה בוועדה נעקוב ונשמח שתגיעי ותציגי את התוכנית פה בוועדה. הנושא הזה הוא באמת חשוב, ותודה לך שאת מתייחסת אליו במלוא הרצינות הראויה.

תודה רבה לכם. אני שמחה שהכנסת תלווה את התהליך ושהיא תמשיך להשאיר את הנושא הזה על סדר-היום כי אני באמת משוכנעת שרק בשיתוף פעולה של כולם נוכל לנצח זאת.

אכן כך. תודה רבה.

שירי קניגסברג לוי, אני רוצה להודות לך ברמה האישית על המאבק שאת מובילה ברשתות, ואת העשייה שלך מול אותם ילדים שעוברים תהליכים מאוד מאוד קשים. בסוף המעשים שלכם באמת מחזקים אותם ונותנים להם כוח לחזור ולעמוד על הרגליים. ספרי לנו בצורה מאוד רוחבית על תופעת האלימות ומה אתם עושים בעניין.

קודם כול, תודה רבה שהזמנתם אותי. אני מאוד מתרגשת. אני נמצאת פה בשני כובעים: אני מורה לחינוך מיוחד כבר 17 שנים ואימא לארבעה ילדים. ביתי מאי לומדת בכיתה י'. לפני כשנתיים, כשהיא היתה בכיתה ז', היא חוותה חרם מאוד מאוד קשה. בחיים לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות אצלנו כי הבת שלי היא ילדה יפהפייה. לצערי הרב, היום כבר אין טייפ קאסט לילד מוחרם, גם לזה נגיע. זו היתה שנה שבה אני התמודדתי עם איזשהו הליך רפואי מאוד מאוד קשה ומאי לא שיתפה אותי כדי לא להכביד עליי. היא עברה שנה קשה מנשוא והתעללות של ארבע בנות ששמו להן למטרה להשבית את הילדה הזו. היא הלכה ליועצת מספר פעמים. לא אלאה אתכם בפרטים האלו.

אנחנו גילינו את זה מאוחר מידיי. היתה שם גם אלימות פיזית. אני זוכרת שכאשר הגעתי לשיחה עם המנהלת, דרשתי דבר אחד. אמרתי לה שאני לא רוצה שהילדה שהכתה אותה כל השנה תהיה כאן בשנה הבאה. זה הדבר היחידי שאני רציתי בתור התחלה. העברתי את מאי בית ספר כי היא לא יכלה להיכנס לשם. הילדה הזו נמצאת בבית הספר - כאילו כלום לא היה.

מאי רוקדת מגיל 3 והיא ייצגה את ישראל בתאילנד ובארצות הברית, ומאז המקרה היא עם התקפי חרדה כל כך קשים. היא היתה ילדה מצטיינת בלימודים, מוקפת בחברים. מהיום שהיא נולדה ועד סוף כיתה ו' מעולם מעולם לא היתה לנו שום סיטואציה חברתית - אף פעם. אנחנו מחנכים את כל הילדים שלנו תמיד לקבל את האחר ובאמת אף פעם האף לא היה למעלה בשום צורה.

נקראתי כל כך הרבה פעמים כשהיא קיבלה את התקפי החרדה האלה כי היא לא מצליחה לנשום. זה אירוע שמאוד מאוד מלחיץ את הסביבה, וגם אותה כמובן. מיותר לציין שהיא גם טופלה על ידי מטב האנשים המקצועיים בעניין הזה. זה לא חולף, ואני הבנתי שזה גם לא יחלוף, ואני אומרת את זה בצער רב. כל הזמן אומרים שהצלקת נשארת לכל החיים, וזה כל כך נכון, זה כל כך לא קלישאה, ואני רואה את זה על מאי. אני מעורבת ואני מנסה הכול, והיא עברה בית ספר והיא פורחת, אבל למרות כל זאת הרסקיו ליד המיטה. התקפי החרדה לא פוסקים. ילדה בת 15 לא צריכה רסקיו ליד המיטה.

בחיים לא חשבתי שאני אעסוק בדבר כזה ושאני אפתח את הקבוצה שפתחתי. יום אחד נכנסתי לרכב, וכולם מכירים הסרטונים המצחיקים שלי במהלך הקורונה, ופתחתי את הפלאפון ופשוט סיפרתי, אבל בלי לדבר על הבת שלי כי היא עדיין לא הסכימה לחשוף. היא חשפה את זה בעצמה לפני כמה חודשים כשהיא השתתפה באיזושהי תוכנית טלוויזיה. פתחתי את המצלמה ובכיתי וסיפרתי ואמרתי עד כמה הדבר הזה נוראי. האצבע המאשימה שלי היא בעיקר כלפי ההורים.

בשנה וחצי האחרונות אני מתעסקת עם קבוצת הפייסבוק "ים של חברים" שפתחתי, ובה נמצאים המון המון ילדים שעברו חרם. ראש עיריית ראשון לציון סיפר קודם על ילד בן 3.5 וסיפר על עמית, וראיתי כאן פרצופים מופתעים, פרצופים של אנשים שנמצאים בשוק. אני מקבלת בטלפון שלי למעלה ממאה סיפורים ביום, ואני לא מגזימה. אני שואלת את עצמי: מה אני עושה עם כל זה? אני יודעת שמאחורי כל הסיפורים נמצאים ילדים שלא הולכים לבית הספר, ילדים שנפצעים פיזית, ילדים שאין להם חבר אחד והם נמצאים 24/7 לבד. מוציאים אותם מקבוצות, לא מזמינים אותם. זו התעללות לכל דבר, גם אם היא לא פיזית.

אני לביאה, אני לא מוותרת, ואני עמדתי מאחורי הבת שלי. אבל לא כולם כאלה. אני גרה במועצה והיתה לנו בחירה, אבל לא תמיד יש לילדים אופציה לעבור לבית ספר אחר והם נאלצים להגיע בבוקר לאותם בריונים.

נאמרו פה דברים מאוד מאוד חשובים אבל אני לא מבינה מה קורה עם הדבר הכי בסיסי שנקרא ענישה. עמית הגיע לבית הספר יום למוחרת. למען השם, איך ייתכן שאותם בריונים שחבטו בו, ושראינו איך הם מתנהגים, לא כבני אדם, נמצאים בבית הספר? אני לא מדבר על השאלה איך עמית אמור להרגיש, אני מדברת על השאלה איך שאר הילדים מרגישים מוגנים כשאותם בריונים שהם ראו ברשת נמצאים שם? ומה קורה עם שאר הסיפורים שלא מגיעים לרשת? הם נשארים אצלי. מה עושים איתם?

אני יודעת שהרבה פעמים מאשימים את מערכת החינוך, את המורים והמנהלים. נכון, יש כל מיני התנהלויות - קטונתי מלנתח. אבל יש כל כך הרבה מורים ומנהלים שאכפת להם, ולפני שנכנסתי הספקתי לדבר עם חן כדי להבין שיש מורים שאכפת להם. אבל ידיהם כבולות. כי מה עושים עם הבריונים האלה? במקרה הטוב משעים ליום יומיים. הם לא עוברים איזשהו תהליך, אין ענישה. המון המון פעמים הילדים המוחרמים הם אלה שמעתיקים את מקום מגוריהם ואת בתי הספר, אבל למה שהם לא יגיעו לבית הספר? הילדים הבריונים והמחרימים הם אלה שצריכים להתמודד עם בית ספר אחר וההורים שלהם קצת ירגישו בכיס כשהם יישבו איתם בבית. אתם לא יודעים איזה סיפורים קשים מגיעים אליי. נחשפנו לעמית כי הסיפור שלו באמת עלה. שולחנות נזרקים על ילדים, מגיעים עם שוקרים וסכינים, ילדים מקבלים איומים והם פוחדים לקום בבקר. כשהבת שלי בכיתה ז' אמרה לי שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר, לא ידעתי עד כדי כך למה היא לא רוצה. היא אף פעם לא שיתפה אותי עד הסוף. ההורים כל הזמן אומרים: ילדה בכיתה ז', גיל ההתבגרות, בית ספר חדש. בחיים לא ידעתי שזורקים עליה כדורים בשיעור ספורט ושדוחפים אותה, ושסחפו שכבה שלימה, על לא עוול בכפה. הילדה הזו באמת לא פוגעת בזבוב. אני מדברת כל הזמן על מאי כי היא מייצגת כל כך הרבה ילדים.

ביום שפרסמתי את הסרטון שלי פנתה אליי אימא ואמרה לי שהיא לא מאמינה לכל מה שסיפרתי, וזאת בשעה שדיברתי באופן כללי על הורים, לא אמרתי שמדובר בבת שלי. כי אם אימא מ"ים של חברים" מתקשרת לאימא אחרת ואומרת לה: הבת שלך מתעללת בבת שלי והיא סוחפת את כל הכיתה, אני רוצה לבוא אלייך, בואי תעזרי לי, והיא אומרת לה את התשובה הקבועה הבאה, לא תאמינו, ואני רואה את ההודעות במו עיניי: אם הבת שלי מחרימה את הבת שלך, סימן שיש לה סיבה.

עוד הרבה לפני המקרה של עמית קיבלתי כבר פרסום על הצעדה של ראש עיריית ראשון לציון. זה לא בגלל המקרה, זה משהו שהוא באמת באמת חשוב. אני מפגישה ילדים מ"ים של חברים" ואנחנו מעצימים אותם. יש לי בקבוצה למעלה מ-18,000 איש, ואנחנו מפגישים אותם בפעילויות. כל אחד מהילדים עבר חרם, וכל אחד עם הסיפור שלו. אתם צריכים לראות ילדים שסוף סוף אחד לא שופט אותם, אף אחד לא ינדה ויעליב אותם. הם סוף סוף פורחים, וזה לבכות. למה זה צריך להיות רק ב"ים של חברים"? זה צריך כל יום ובכל מסגרת. אין להם שום הגנה. לא תמיד פסיכולוגים ויועצים עוזרים, זה המון המון עניין של הורים.

אני רואה שאין הרתעה וענישה, וזה הכי כואב. כמי שמגיעה מהמערכת, אני יודעת שידי הצוות החינוכי כבולות הרבה פעמים. אני יודעת שיש מנהלות שהיו מתות לסלק את הבריונים ושניסו לעשות תהליך ולהכיל ולהכיל. נמאס להכיל אותם, רוצים להכיל את אלו שבאמת צריכים הכלה. הסיפורים הם קשים. אדוני היושב-ראש, את באמת לא מאמינה איזה סיפורים יש. הסיפור של עמית נראה לכם הסיפור הכי קשה אבל הוא לא. זה מתחיל מהגן, מהדברים הקטנים. תיכף תשמעו את א' המתוק שהוא ב"ים של חברים" כבר כמה חודשים. הוא נמצא שלושה שבועות בבית. תמיד הנפגע בבית, ואני שואלת: למה? הייתי צריכה להעביר בית ספר כי ידעתי שלא מעבירים את מי שפגע פיזית בילדה שלי.

להורים אין כתובת. צריך שיהיה איזשהו גוף שמטפל רק בחרם אליו ההורים יוכלו לפנות, אבל לא בבית הספר. החלום שלי הוא שתהיה איזושהי ועדה בלתי תלויה של אנשי מקצוע רבים. הם פונים אליי, אבל מה אני יכולה לעשות? כל המקרים מגיעים אליי, ואני מנסה ואני עוזרת. המקרים הם באמת נוראים וקשים, וזה עוד הרבה לפני הקורונה. כפי שנאמר פה, יש לקורונה חד-משמעית השפעה מאוד מאוד גדולה. ברור שהבדידות התעצמה לממדים הרבה יותר גבוהים בתקופת הקורונה, אבל אי אפשר לתלות את זה רק בקורונה. צריך פה באמת עבודה ממש מהשורש. אין מי שיגן על המוחרמים האלה. גם אם הצוות החינוכי מאוד מאוד רוצה, אין מי שיגן על המוחרמים האלה, פשוט אין. השעיה ליומיים היא בדיחה. תודה רבה.

תודה רבה לך על הדברים, ובאמת ישר כוח על העבודה המדהימה שאת עושה מול הילדים האלה.

זו סגירת המעגל שלי. לצערי הרב, גיליתי את זה מאוד מאוד מאוחר אצל הבת שלי. אני לא אנוח, אני אמשיך להעצים אותם ושיהיה להם רק טוב כי מגיע להם שיהיו להם חברים, זה דבר בסיסי. ילדה בת 10 הכירה חברה מ"ים של חברים", ואימא שלה אמרה לי שזו פעם ראשונה ישנה אצלה חברה, ושהיא לא יודעת מה זה.

מדהים, מדהים – ישר כוח. זכות הדיבור לחברת הכנסת מיכל שיר, יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד, בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, תודה רבה. הדיון הוא כל כך חשוב. גם בוועדה לזכויות הילד נושא הפגיעה בילדים צף. זה חלק בלתי נפרד מפגיעה בילדים, וזה לא משנה אם מדובר באלימות שהיא חרם, אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות ברשת, אלימות של שפה. בסוף זה מתכנס לאותו מקום שהילדים שלנו נמצאים במקום לא בטוח. הפחד הכי גדול של כל הורה הוא שהוא שולח את הילד שלו למקום שהוא בטוח אבל הוא מגלה שהמקום שאמור לשמור על הילד הוא זה שפוגע בו.

אנחנו שמענו בשנה שעברה, וגם השנה, את מספר ההתאבדויות חסר התקדים של ילדים צעירים. מדובר בילדים בני שמונה, שמענו את סיפורו של הילד בן העשר שהתאבד בעקבות חרם. לא רק שהתופעה היא כל כך רחבה, גם גילאי הילדים יורדים משנה לשנה, וזה באמת מפחיד.

המורים חייבים לעבור הכשרה לזיהוי אלימות מילולית, אלימות מינית, הזנחה, אלימות פיזית וחרמות. זו חובה שיהיו כלים לזיהוי. אבל היום המורים לא עוברים את זה. בכלל, צריך לתת למערכות כלים. ראש העיר רז קינסטליך הזכיר את המחסור החמור ביועצים ובפסיכולוגים שפשוט לא משלמים להם מספיק. אדם לא יכול להגיע לעבודה שבה לא משלמים לו מספיק, עם כל הרצון הטוב. יתרה מזאת, הסדרה של כל המקצועות הפארה רפואיים. אם אנחנו נסדיר בכנסת את המקצועות האלה יהיה עוד כוח אדם שיוכל לסייע לרז ולראשי רשויות אחרים, למנהלי בתי ספר, ובכלל למערכת החינוך.

אני מצטער להגיד, זה לא לסייע לי אלא זה לסייע לילדים שצריכים וצמאים לזה.

נכון. בסופו של דבר, לא מדובר בשעשועי ילדים, זה לא משהו שילד משחק איתו. אין ילד במדינת ישראל שלא נתקל בחרם. ילדה בת 12 סיפרה לי שהיה מקרה של אלימות, ואמרתי לה: דברי. עוד לא היו לי אז ילדים. כשיש ילדים נהיים יותר ערים לשיח הזה. היא אמרה לי שאין בית ספר במדינת ישראל שאין בו אלימות פיזית, אלימות מילולית, אלימות של חרם, ושחיים בתוך זה. כלומר, הילדים שלנו נאלצים להתמודד עם מציאות קשה כשהם קמים בבוקר והולכים לבית הספר, ואנחנו חייבים למגר את זה.

גברתי היושבת-ראש, דיונים מהסוג הזה, כולל דיוני מעקב, הם דבר מבורך וחשוב כדי שהנושא הזה לא ישקע, והוא יעלה חזרה רק ברגע שקורה משהו קיצוני בתקשורת שמעורר הדים. צריך לשמור את המודעות כדי שגם ההורים יהיו מודעים. כפי שהזכרת, הרבה מאוד פעמים ההורים הם אלה שמייצרים את החרם הזה. אגב, אני יכולה להגיד שאני זיהיתי בגן הילדים של הילדים שלי התחלה של משהו וניגשתי למנהלת הגן וביקשתי ממנה לשים לב שקורה משהו. אין סיבה שיהיו קבוצות בגילאים שלוש-ארבע. הם מייד שינו את המערכת החינוכית שלהם בתוך הגן והתחילו להכריח ילדים בגילאים הצעירים לשלב ידיים גם אם הם לא חברים, גם אם הם לא בקבוצות הטבעיות שלהם. צריך ממש ללמד ילדים מגיל צעיר שאם לא מתחברים אוטומטית לילד אחר, זה לא הופך אותו למוקצה. זו רק ההתחלה והבסיס, ומשם זה צומח. חינוך לסובלנות היא לא כותרת ריקה, זה באמת משהו שניתן ליישם ולהפוך אותו לחלק מהתרבות הישראלית בכלל, ובוודאי בגני הילדים ובבתי הספר בפרט.

אני שוב מברכת אותך על הדיון הכול כך חשוב הזה, ואני בטוחה שאת לא תניחי לו ושתילחמי, תעשי דיוני מעקב, כדי שהנושא הזה באמת לא ישקע.

תודה רבה לך על הדברים ועל העשייה החשובה והמבורכת שלך בוועדה לזכויות הילד.

בהמשך לדברייך, אני רוצה להזמין את א', שהוא אורח מיוחד שנמצא פה כדי לשתף אותנו קצת בחוויות שהוא עובר בשבועות האחרונות. א', אני מבינה שאתה נמצא כרגע בבית כבר כמה שבועות.

כן, אני נמצא בבית כמעט שלושה שבועות.

למה?

כי אני עובר בריונות וחרם בבית הספר.

האם אתה יכול לספר לנו קצת על מה שאתה חווה בבית הספר? באיזה כיתה אתה?

כן. קודם כול, כבוד גדול לי להיות פה. אני א', אני בן 13, בכיתה ח'

האם אפשר לשאול מאיפה?

מקריית מלאכי.

שלום, א'. תודה רבה שבאת אלינו לוועדה. ספר לנו מה אתה חווה בבית הספר בשבועות האחרונים.

בשבועות האחרונים אני חווה בריונות ברמה קשה. ילדים ממש מתנפלים עליי, זורקים עליי שולחנות וכסאות. לפני כשלושה שבועות היה איזשהו מקרה שבגללו אני לא הולך יותר לבית הספר. אחד הילדים החליט להתנפל עליי, לקחת לי את הצוואר, ולזרוק אותי על השולחנות ולרדוף אחריי בכל רחבי בית הספר. נאלצתי להתחבא ולהתקשר בבכי לאימא שלי. אף אחד לא היה שם לעזור לי. היה לי רק חבר אחד שהצליח קצת לעזור לי.

אתה ילד גיבור ואמיץ.

אתה אמיץ, ותודה שאתה משתף אותנו בדברים האלה. אנחנו מאוד מאוד מעריכים את זה ומחזקים אותך בתקופה הלא קלה הזו. האם סיפרת למורה שלך מה שעובר עליך?

כן. אני סיפרתי למורה, וגם לאימא שלי, וסיפרתי גם למנהל ולכולם. אף אחד בבית הספר לא ניסה לעזור לי. הם פשוט ניסו להגן על עצמם וגם אמרו עליי דברים שקריים.

מה אמרה לך המורה כשסיפרת לה?

היא אמרה שתטפל בילד ושהיא תשעה אותו, וזה לא קרה.

האם דיברת על זה גם עם המנהל? האם אתה יודע שהמורה סיפרה למנהל?

המורה כבר סיפרה למנהל, ואני סיפרתי את הפרטים היותר קטנים.

מה אמר המנהל? האם נפגשת איתו או שרק המורה דיברה איתו?

המורה רק דיברה איתו, אני נפגשתי איתו גם כשהייתי עם אימא שלי.

איך המנהל הגיב לדברים? האם המורה סיפרה לך?

המורה לא סיפרה, אבל כשאני נפגשתי איתו אישית הוא שאל אותי מה אני עשיתי לא נכון, אולי אני עשיתי משהו שגרם לילד להתגונן.

וואו. המנהל דיבר עם הילד לפני זה? האם הוא שאל אותו מה קרה או זימן אותו לשיחה?

לצערי, לא.

וואו, המנהל לא דיבר.

כן, מצער.

מתי סיפרת להורים שלך?

ישר כשחזרתי הביתה. כשזה קרה, התקשרתי לאימא, ואז היא הביאה אותי. כשחזרתי הביתה סיפרתי לה הכול לפרטי פרטים.

האם זו היתה הפעם הראשונה ששיתפת אותה במקרים?

לא, לא. כל פעם מציקים לי ומקללים, ומכות פה ושם, הורסים לי את הרכוש האישי, ואני תמיד תמיד מספר לאימא.

מה המנהל אמר לה או לך בשיחה שלכם איתו?

הוא אמר לה שיכול להיות שאני הייתי הגורם שהתחיל, וזה שפגע בילד קודם.

וואו.

כן. רק שתדעי שאני לא המקרה היחיד. בכל רחבי הארץ יש אלפי ילדים, שאני מייצג אותם כאן, שחווים אלימות וחרם ברמות שפשוט קשה להאמין. צריך לטפל בזה במיידי.

א', תודה שאתה מביא את הקול של אותם ילדים שלא שומעים אותם. איך זה משפיע עליך?

זה משפיע עליי. לאחרונה אימא שלי החליטה לקחת את עצמה בידיים ולטפל בי, להוציא אותי לסיבובים בחוץ, כדי שלא אכנס לדיכאון, כי בשבועות האחרונים הייתי הרבה פעמים לבד בחדר. לא היה לי מה לעשות, פשוט הייתי אוכל את עצמי בתוך השעמום הבלתי נפסק במשך שלוש השבועות האלה.

אתה מחפש עכשיו בית ספר חדש?

כן. מצאנו כבר בית ספר חדש ואנחנו מנסים להתקבל אליו.

האם ערבתם את ראש העיר בעניין הזה?

כן. גם ראש העיר ניסה לגונן על בית הספר ולא היה כל כך אכפת לו. כדי שלא אהיה לבד, בשבועות האחרונים אני נמצא במקום בכפר סילבר שנקרא "יש חיה כזו". אני מתנדב שם כדי להעביר את היום עם המון חיות. שם למדתי משהו חשוב: אני פוחד מבני אדם יותר מחיות. חיות פוגעות בך, אבל יש להן סיבה, אבל בני אדם פוגעים בך בלי סיבה.

וואו. א', כמה שאתה צודק – ממש כך.

תודה.

נגעת בלב של כולנו. אם יש איזה דבר שאנחנו יכולים לעשות, גם כדי לעזור לך להתקבל לבית ספר, אשמח שנדבר אחרי הוועדה ונראה איך אנחנו יכולים לעזור לך להיכנס למסגרת שתהיה ראויה לילד חכם ונבון כמוך.

תודה רבה. אני באמת אשמח, תודה.

וואו, איך אפשר להמשיך אחרי הדברים האלה?

אפשר לומר לו ולילדים אחרים שהם בסדר. אתה בסדר, אתה חכם ואמיץ. אתה לא לבד, אתה לא לבד, אנחנו איתך פה בכנסת.

הוא כן לבד שלושה שבועות בבית.

אני ילד מאוד מנומס ומאוד נחמד, אני באמת נגד אלימות. אני ממש לא אוהב אלימות ואני ממש לא מבין איך ילדים כל כך רעים מתנפלים עליך ועושים דברים כל כך רעים. יש כל כך הרבה ילדים שקטים שהם נגד אלימות והם פשוט מציקים להם ביום יום, גורמים להם לדברים שקשה לשמוע אותם – זה פשוט בלתי יאומן.

א', אתה ממש גיבור - באמת. תודה רבה לך שבאת וחלקת איתנו את מה שאתה חווה.

בשמחה, הכבוד הוא שלי.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה.

קודם כול, קשה מאוד לדבר אחרי א'. א', אני פה מהבוקר, זו הוועדה החמישית שלי, והיית הדובר הכי רהוט, הכי מדויק, הכי ורבלי. אם לא הייתי רואה, רק שומעת, הייתי חושבת שמדובר בבחור בן 25 שיודע ועבר כבר לא מעט בחיים שלו. באמת באמת אין לי מילים. נורא קשה לדבר אחריך. אני לא רוצה להגיד מה הגיל שלי לעומת הגיל שלך, ועם זאת, אני מתרגשת לדבר אחריך. איך אפשר באמת לדבר? תודה ענקית, ענקית, ענקית, לך, וכמובן ליושבת-ראש הוועדה שהזמינה אותך לדבר פה. ריגשת, זה ייזכר לי לאורך זמן רב. תודה לך.

תודה רבה.

המעבר קשה לי כי זה באמת מצמרר. קראתי פעם ספר שאומר שאין ילד רע, יש ילד שרע לו. אני לא רוצה ללמד עכשיו סנגוריה על הילד שהציק לך, ושירי, גם לא על הבריונים שאת קוראת להם בריונים, כי באמת קטונתי. אבל בוודאי כשאנחנו מדברים על הגיל הרך, על גיל 3, ועל הגיל שלך, שזה כיתה ח', אני עדיין חושבת שגם הילדים הפוגעים הם ילדים שרע להם. לכן, אני פחות אוהבת לדבר עליהם כבריונים, ועזבו לרגע את הקיצוניים. רע להם, והמערכת הביתית, המשפחתית, המקצועית, פשוט לא יודעת איך לטפל בהם כי בדרך כלל אנחנו מטפלים במיינסטרים, אנחנו פחות יודעים לטפל במי שחורג לימין או שמאל. בעיניי, זה חלק מהבעיה.

הפסיכולוגים החינוכיים הגישו לא מזמן סקר שהם עשו, ושם הם כתבו שעוד בטרם משבר הקורונה, מחקרים רבים בארץ ובעולם הצביעו על עלייה מדאיגה במצוקות ובתחלואות נפשיות בקרב ילדים ובני נוער. המחקר הזה אומר שבין 10% ל-20% מהתלמידים יסבלו ממצוקה נפשית משמעותית במהלך שנות הלימודים שלהם, והמשמעות היא פגיעה עצמית, ניסיונות אובדנות, הפרעות אכילה, דיכאונות, התמכרויות, וחרם ואלימות פיזית ונפשית. כמובן שמגפת הקורונה הגבירה והעצימה את אותם מצבי סיכון ואת הקשיים המשפחתיים, הרגשיים, החברתיים. זו באמת מכת מדינה, זה קטסטרופה. אני לגמרי מצטרפת לדבריו של ראש העיר לגבי הפסיכולוגים החינוכיים. אני מסכימה עם שירי, כמובן שאין ספק שזה הבית, ההורים. אבל מכיוון שאנחנו מתרכזים בוועדת החינוך, אני חושבת שגם ידה של מערכת החינוך היתה במעל, אי אפשר לנתק אותה מהדבר הזה. הפסיכולוגים החינוכיים הם בהחלט חלק מהפתרון של הבעיה הזו. עד לא מזמן הם שבתו. הם הפסיקו את השביתה כי הבטיחו להיכנס איתם לסוג של משא ומתן. אולי מתנהל משא ומתן, אבל זה לא מתקדם לשום כיוון. הגשתי שאילתה לשר וענו לי שנחתם הסכם. לא דובים ולא יער, לא נחתם איתם שום הסכם.

אנחנו יודעים שהתקינה בארץ מדברת על פסיכולוג חינוכי אחד על כל אלף ילדים, ולדעתי זה גם הזוי, זה מעט, כי הפסיכולוג החינוכי אמור לתת שירות גם לרשות וגם לבתי הספר וגם לילד. אבל הלוואי והיינו מצליחים לעמוד בתקנים האלה. שליש מהתקנים לא מאוישים כי הסכום הוא זעום, כפי שאמרה פה קודם מיכל. רובם עובדים ברבעי משרות בשירות הציבורי כי הם צריכים להתפרנס ולהביא אוכל הביתה. הם מקבלים גרושים. בפועל, התקינה היא 1 לכל 3,000 ילדים, ואנחנו רואים את המחסור. חסרים למעלה מ-1,650 פסיכולוגים חינוכיים בכל רחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה, וזו בעיה. ראשית, צריך כמובן להעלות את התעריפים לפסיכולוגים החינוכיים ולהגדיל את התקינה.

זה אולי אוטופי, אבל אני עדיין מאמינה שבתי הספר צריכים להיות פלטפורמה לכישורי חיים ולא להשגת הישגים לימודיים, ואני לא מזלזלת במדעים, במתמטיקה, באנגלית – חס וחלילה. שמעתי שרוצים להוציא עכשיו מהבגרות החיצונית את כל המקצועות ההומניים ולהשאיר רק את המקצועות הריאליים, ובעיניי זה פשע. החשיבה היא שבית הספר נולד רק בשביל להשיג את ההישגים, ובית הספר גם נמדד לפי השאלה כמה עברו פיזיקה, מתמטיקה, ומה הציונים. חברים, לא. בתי הספר צריכים להיות פלטפורמה לכישורי חיים, ואיך אנחנו דואגים שהילדים האלה יהיו אזרחים יותר טובים, עם יכולת לחשוב על הכלל, עם יכולת לנטרל רעשי רקע ולהתחבר גם לעצמם ולהוציא את הכאב שלהם ולדבר על זה. לאחר שהם יצליחו לעשות זאת, יהיה להם גם יותר קל להסתכל על האחר ולגלות את הכאב של האחר. צריך לבנות עוד קומה באישיות שלהם, לפתח את האישיות. מתמטיקה ואנגלית הם באמת מאוד חשובים, אבל אפשר להשיג אותם אחר כך בקלות יתרה כשאנחנו בונים את האישיות של הילדים שלנו.

בעיניי, צריך מהגיל הרך ועד תיכון, ועד בכלל, להשקיע בשעות רוחביות לכל התלמידים, לא רק לאלו שמתקשים, בחוסן נפשי ורגשי. צריך לדבר על זה, להגיד לנוער שהוא יכול לדבר על כאב, זה לא הופך אותם לפחות גבר או פחות מוכשר או מוכשרת. צריך להכניס את זה לתוך מערכת החינוך באופן רוחבי ולא רק לאותם ילדים שמתקשים.

ישנו גם עניין החוסן הקהילתי. שרן ומיכל, הוועדות שלך חשובות. הן דנות בנושאים חשובים כי הילדים הם דור העתיד. אם נדע לפתח את האיכויות בכל אדם, אז כשהם יגיעו לכנסת בעוד עשרים שנה, אז לא נראה את ההתנהגויות הבוטות ביותר ואת השיח שיש לנו בכנסת. השיח יהפוך להיות תרבותי יותר, ולא רק בשביל המצלמות. תהיה לנו יכולת להכיל את השונה ואת האחר ולקבל אותו ולהבין.

אני בטוחה שהילד שמציק לא', פשוט רואה את א' ואומר: איזה גאון וחכם הוא, אני פחות. אני אראה את הכוח שלי כשאני אפעיל אלימות כלפיו. אם נצליח לפתח את הכישורים של הילד האלים, כי לכל ילד יש כישורים, אז האחר פחות יציק לו, וכך ביחד נהיה חברת מופת שיותר מכילה. זה התפקיד שלנו, של כל היושבים פה כאן בכנסת, ובוודאי בבית, וכל אחד עם הילד הפרטי שלו. אני מקווה שנצליח לעשות איזשהו שינוי. תודה.

תודה רבה לך על הדברים. זכות הדיבור למורה חן חיים, בבקשה.

תודה רבה. קודם כול, זה באמת מרגש לקחת חלק בוועדה כזו חשובה, ובאמת קשה לדבר אחרי א'. זה קצת החזיר אותי כמה שנים אחורה. אני מגיעה לכאן בשני כובעים: כאחות של מישהו שחוותה אירוע דומה. זה לא קרה בגלל הקורונה אלא זה התחיל הרבה לפני, לפני כעשור. זה התחיל בכיתה ג', והיום היא כבר חיילת בת 20. הסיפורים הם באמת מזעזעים ונראה לי שעדיף שאחסוך אותם מכם. אנחנו גילינו אותם רק לאחר שהיא ניסתה לפגוע פיזית בעצמה.

חשוב לי לדבר על ההשלכות העתידיות, לא של השנה-שנתיים, או עם מי הוא יהיה בטיול שנתי או אם יהיה לו עם מי להצטלם בספר המחזור או להגיע לבית הספר ולגלות שכל הדברים שלו זרוקים, אלא גם מה קורה כשהוא מסיים בית ספר, כשהוא הולך למכינה, לצבא. אני באמת רוצה להעלות למודעות שזה נמשך כל כך הרבה שנים, וגם כשאתה לא ילד ולא חווה את זה פיזית כאן ועכשיו. זו צלקת שנשארת. אנחנו, המשפחה, מילאנו איזשהו תחליף לחברות ולחברים כשאין עם מי ללכת או עם מי להיות בל"ג בעומר או עם מי להצטלם לספר המחזור. ניסינו למלא את החלל ולרפא את הצלקת הזו, אבל אין תחליף לדבר הזה והצלקת הזו תלווה אותם לאורך שנים רבות. זו איזושהי פגיעה רגשית ונפשית מאוד קשה שאין לה מודעות, לצערי הרב. כשאנחנו מלמדים ומדברים על זה בבית הספר, אז זה על איך לפתור את הסיטואציה כאן ועכשיו. אבל גם לזה אין לנו כלים רבים.

כשחוויתי את החוויה עם אחותי, הייתי בכלל בתחום התקשורת, ועברתי לתחום החינוך וההוראה. אני מחנכת בחינוך המיוחד. החלטתי שאני מנסה לעשות שינוי מבפנים ולעבוד עם הכיתות הגבוהות יותר בתיכונים כדי לנסות למנוע את ההשלכות האלה, שאני יודעת עד כמה הן קשות.

אני מאוד מזדהה עם דבריה של חברת הכנסת שדיברה לפניי. לצערי הרב, אין לנו כלים ויכולת. הלחץ והרדיפה סביב בגרויות וציונים הם מאוד מאוד מסיבים. אני נכנסתי למערכת החינוך מתוך אידיאולוגיה שבית הספר הוא לא רק מקום לציונים אלא הוא גם מקום לחנך לסובלנות ולהתנהג כבני אדם ושצריך למגר את התופעה הכול כך איומה הזו.

בשנתיים האחרונות למדתי מיוזמתי אימון. אני מתמחה בילדים ובני נוער ואני מכניסה את כל עולם האימון וההעצמה לבית הספר. אני עושה שיעור בהעצמה, בביטחון עצמי, במיומנות חברתית, גם בכיתה שאני נכנסת אליה כממלאת מקום, וכן, כלים לשיחה, איך אני מתמודד עם תופעות מסוימות. אני מרשה לעצמי לומר שאני לפעמים קצת זונחת את הבגרות בהיסטוריה או בספרות ואת העבודה שצריך להגיש, כי בעיניי כל עוד אין במערכת הזו תוכנית מסודרת שבה שולחים את המורים להשתלמויות שקשורות לבני נוער, להעצמה, לביטחון, למסוגלות, לכישלון, להצלחה ולכל הנושאים האלה, אנחנו לא נוכל להתמודד עם זה, ובסוף בתי ספר יהיו באמת מקום של ציונים והילדים ייצאו החוצה ולא יהיה מישהו שיעזור להם ולא יהיו להם דרכים להתמודדות, ואני אומרת זאת מניסיוני ומהחוויה שלי בבית עם מה שקרה עם אחותי. צריך להעלות את הנושא הזה לסדר-היום, לקדם תוכנית לימודים מוסדרת של שעה-שעתיים במערכת, ולעשות השתלמויות ריענון למורים שמיועדות למיגור התופעה ולהתמודדות איתה.

תודה רבה לך.

חברת הכנסת אימאן ח'טיב, בבקשה.

צוהריים טובים לכולם. האמת שקשה לי לדבר אחרי ששמעתי את א', שהוא גיבור גדול. מדובר בנער שמוכן לבוא ולספר את מה שהוא חווה בפני כולם, מבלי לחשוש. אני לא יודעת עד כמה הוא התרגש, אבל בטוח שהוא ריגש את כולנו עד מאוד. האמת, אני ליוויתי אימא אחת, במשך 18 שנים, שהבן שלה עבר החרמות בבית הספר לאורך כל הדרך. אין קשה יותר מלראות ילד מחונך, ערכי, שרוצה להיות שותף ולהיות חלק מהקבוצה, ובלי סיבה מדירים אותו תמיד ושמים אותו בצד. אני חושבת שכחברה התרחקנו מאוד מהאדם, מהרוחניות, ומכל דבר טוב שיכול לעזור לכולנו. זה לא רק הילדים והאימהות, אני מסתכלת באופן כללי על החברה, ואני רואה שלכל אחד יש תפקיד. וגם למשרד החינוך. יש בעולם מושג שנקרא "חינוך ערכי", והדבר הזה צריך לחזור ולהיות ממוסד בצורה מובנית. זה לא יעזור אם ניתן סדנאות פה ושם מדי פעם לילדים כי גם ההורים מעורבים בדבר הזה. פעם היו בתי ספר קהילתיים וההורים היו גם מעורבים בחיי בית הספר ובחיי הילדים ובמה שקורה בתוכו. חינוך ערכי ובתי ספר קהילתיים יכולים להביא בשורה לדבר הזה. אני גם שמעתי את דברי האימא והיה לי קשה לשמוע את הדברים. בעיניי, הילדים שעושים חרמות ראויים למשהו יותר טוב. אני לא מסתכלת עליהם כבריונים אלא כילדים שצריכים לקבל חיבוק, הדרכה וליווי, וגם ההורים שלהם. אני לא מסתכלת מנקודת מבט שבה מענישים כי בסופו של יום כולם ילדים וצריך לעשות משהו שיקומי שיחזיר את כולם לדרך הנכונה.

לפעמים חושבים שמדובר רק במצוקה כלכלית, אבל פעמים רבות אנחנו רואים שדווקא מדובר בילדים שבאים מבתים שאין בהם מצוקות כלכליות אלא מצוקות אחרות כנראה. לכן, צריך לתקוף את הנושא המורכב הזה ממקום הכי בסיסי. שוב, החינוך הערכי הוא פתרון טוב לכל הדברים הרעים שנמצאים בתוך החברה. לצערי הרב, הם רבים.

תודה רבה לך על הדברים.

ד"ר נאוה אביגדור, ראש המערך האזורי במטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, נמצאת איתנו בזום. נאוה, שלום.

תודה רבה. תודה על הזכות לדבר ולהשתתף בדיון החשוב הזה. אני רוצה למקד בזווית של המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת – מוקד 105, שעובד בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה, בהובלה של המשרד לביטחון הפנים בלהב 433, ויחד עם משרד החינוך, בריאות, רווחה, ומשפטים.

המוקד הזה הוא ייחודי בעולם. אנחנו מקבלים פניות מכלל הציבור בנוגע לפגיעות בקטינים ברשת. אני רוצה לשתף אתכם גם במספר נתונים וגם בעבודה הייחודית שנעשית כאן גם בנוגע לפגיעות אזרחיות. הדברים עלו בדיון בצורה כזו או אחרת בדברי המשתתפים השונים. כשיצאנו לדרך הבנו שמדינת ישראל צריכה לתת מענה לכל טווח הפגיעות בקטינים במרחב המקוון, ולאו דווקא פגיעות פליליות. ואכן, פגיעות אזרחיות כמו: חרם, בריונות, שיימינג ונידוי, הן לעיתים חמורות אף יותר מפגיעות שמוגדרות כפגיעות פליליות. כאמור, הפגיעה היא בכולם. זה לא בילדים מקובלים או שנראים כך או אחרת. כולם נפגעים.

מתוך הנתונים של מוקד 105, שפועל מה-6 בפברואר 2018 ועד עצם היום הזה כמובן, אנחנו יכולים להגיד שטיפלנו בלמעלה מ-32,000 אירועי פגיעה בכל טווח הפגיעות בקטינים. אם אני רוצה להתמקד בנתונים לגבי הקטגוריה של פגיעות אזרחיות - מהקמת המוקד בפברואר 2018 ועד סוף ספטמבר 21', המוקד טיפל ב-30,284 אירועי פגיעה באופן כללי, ובתחום הפגיעות האזרחיות, ובכללן בריונות, חרם, נידוי, שיימינג, הצקות - 16% מתוך המספר הזה. זאת אומרת, קרוב ל-5,000 אירועים היו אירועים שהגיעו למוקד וטופלו בו בעולם התוכן שבו עוסקת כרגע הוועדה.

האם מוקד 105 הוא מוקד שילדים שחווים בריונות ברשת מתקשרים אליו ויכולים לקבל שם מענה?

מוקד 105 הוא מוקד לאומי, אזרחי, משטרתי, שכל אחד שחשוף לפגיעה בקטינים ברשת יכול לפנות אליו. זה יכול להיות הורה, הנפגע עצמו, או כל מי שנחשף לפגיעה באחר.

70% מהפוגעים בקטינים הם קטינים בעצמם. זה נאמר במובלע בדברים של משתתפים אחרים. כן, קטינים פוגעים בקטינים, וילדים יכולים להיות כאלה שעושים מעשים מאוד קשים כלפי החברים שלהם.

לגבי התחום של פגיעות אזרחיות כפי שציינתי – עיקר הפגיעה היא בזירות של ווטסאפ ואינסטרגם. אנחנו כמובן נותנים את המענה לפגיעות במרחב המקוון. אני לא מתייחסת לפגיעה הפיזית, אבל אני חייבת להגיד שנדמה לי שכולם פה בדיון יסכימו שכל מה שקורה במרחב הפיזי מקבל היום ביטוי גם במרחב המקוון. חרם שמתחיל בכיתה עובר גם לקבוצת הווטסאפ הכיתתית, ולכן כמעט ואין מקרים שבהם יש אלימות פיזית במרחב הפיזי ואין לה ביטוי במרחב המקוון, בטח בגילאים האלה.

מהו המענה שאתם נותנים לזה?

קודם כול, בקו הראשון של מוקד 105 יושבים חוקרי רשת שמקבלים את הפניות וממפים אותם. הם עברו הכשרה ייעודית לעולמות התוכן האלה. ככל שמדובר באירוע חירום, כמובן מטפלים בחירום, אבל כשאנחנו מדברים על הפגיעות האזרחיות זה עובר לדסק השותפויות במוקד, וזה מה שהופך אותו לייחודי בעולם, כי שוטרים ואזרחים יושבים יחד באותו מקום ונותנים מענה מתכלל בהתאמה אישית לכל אירוע ואירוע. דסק השותפויות, בהובלת המשרד לביטחון הפנים, כולל נציגות בכירות ממשרד החינוך, ממשרד הרווחה, ממשרד הבריאות, ויש לנו מעטפת של משרד המשפטים. ברגע שיש דיווח על אירוע של בריונות ועל אירוע של חרם, כל דסק השותפויות עובר לטיפול באירוע. אנחנו יודעים לעבוד בשיתוף פעולה עם מערכת החינוך. זאת אומרת, אם צריך לערב את יועצת בית הספר, את המורה - כל הטיפול בתוך הקהילה כהמשך למה שאנחנו מקבלים. אנחנו כמובן מדברים עם ההורים שהתקשר, עם הילד. אם ילד מספר על חרם שהוא חווה או על בריונות שהוא עובר, מחברים את זה להורים עם המעטפת הראויה. בקיצור, אנחנו נותנים גם מענה לפניות אזרחיות. חשוב לי שכולם יבינו שכל ילד שחווה מצוקה ברשת, ולא משנה אם זה אזרחי או פלילי, יכול להרים טלפון למוקד 105, וכל הורה, כל אזרח, שחשוף לפגיעה באחר.

התחלתי להגיד לגבי הנתונים שזה ווטסאפ ואינסטגרם, וזה לא בגלל שזה זירות יותר מסוכנות, זה פשוט בגלל שהילדים נמצאים שם. ככל שיש יותר תעבורת רשת בזירות כאלה ואחרות ויש שם יותר ילדים ואנשים, נראה שם יותר פגיעות. מבחינת הפניות למוקד בעולמות התוכן האלה של פגיעות אזרחיות - רוב הפניות הן להורים – כ-48%, ולאחר מכן 33% הילדים, הנפגעים, עצמם פונים אלינו.

מאיזה טווח גילאים ילדים פונים?

אתן לכם בדיוק את הנתונים של פוגעים ונפגעים. מבחינת פוגעים, מבחינת מין - 40% זה פוגעות קטינות, ילדות, נערות, ו-60% זה פוגעים בנים, ילדים. מבחינת הגילאים של הפוגעים – הגילאים המשמעותיים שפוגעים הם 13 עד 16, אבל, כן, יש לנו גם דיווחים על פוגעים בגילאי 8, ואף פחות, וכמובן עד 18. אבל הטווח המשמעותי הוא 13 עד 16 מבחינת הפוגעים.

מבחינת נפגעים קטינים – טווח הנפגעים, טווח הגילאים המשמעותי, הוא 11 עד 14, כאשר, שוב, יש נפגעים בגילאי 6 ומטה ועד 18, כאשר מבחינת נפגעים יש פה היפוך של המגמה המגדרית. 62% זה ילדות ונערות שנפגעות, ו-38% זה ילדים ונערים.

המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת מכיל אגף אזרחי שעושה פעילויות ברמה הלאומית בתחום של מניעה והסברה. יש לנו אתר 105 gov.il - ובו יש הרבה מאוד חומר רלוונטי גם לנושא הדיון, ואפשר להיכנס וללמוד ולקרוא. אנחנו מוציאים הודעות לעיתונות ככל שצריך, אנחנו עושים קמפיינים במדיה. אנחנו בהחלט מבינים שנושא המניעה והסברה הוא קריטי, ואנחנו עושים שיתופי פעולה עם כל המשרדים שציינתי, ומעבר לזה.

בפברואר 21' הכרזנו על החודש הלאומי להגנה על ילדים ברשת. ברמה העולמית בכל חודש פברואר יש את יום האינטרנט הבטוח הבין-לאומי. חשבנו שנכון לתת לכל החודש ביטוי לפגיעות שיש במרחב המקוון. לכן, בפברואר 22' הקרוב, אנחנו וכל המשרדים השותפים וגורמים נוספים מתכננים פעילויות לאורך שלם כדי להציף את הנושא למודעות. לאור הדיון הזה ומה שעלה פה, וזה עולם תוכן שאנחנו מכירים מדי יום ביומו, לצערי, אנחנו נשקול להציף את הנושא הזה כנושא מוביל בחודש פברואר. תודה רבה.

היא אמרה שכשזה עובר לגבול הפלילי הם מעבירים את זה לחקירת משטרה.

כל מה שרלוונטי לפגיעות פליליות, אנחנו מטפלים בעבירות מין, הפצת תמונות וסרטונים מיניים, אינוס וירטואלי.

אני לא יודעת עד כמה אנשים מודעים למוקד הזה.

כמורה אני מכירה.

קודם כול, אנחנו מסייעים בהעברת המסרים כמשרד לביטחון הפנים. אנחנו עושים, באמת בשיתוף פעולה עם כולם, הרבה מאוד עבודה של הסדרה. אבל כל קריאה כזו מוועדות הכנסת השונות לזה שהציבור יכיר את 105 ושיידע שיש לו כתובת 24/7 לעניין הזה.

גם מנהלי בתי הספר מחויבים לדווח. יש כאן חוזר מפורט של משרד החינוך שמסביר למנהלים. יש חובה לדווח ברמה מסוימת לפיקוח, אבל ברמות מסוימות גם לעובדץ סוציאלית לחוק הנוער ולמשטרה במקרה קשים של אלימות. לא רק זה, אני מקריאה מתוך החוזר של משרד החינוך עצמו.

השאלה היא למה המנהלים לא מעבירים את הדברים?

אולי כאן זה נתקע כי בחוזר עצמו זה ישנו. קודם כול, לפי חוק העונשין יש חובה לדווח אם נעברת במסגרת חינוכית עבירה בקטין של אלימות או התעללות נפשית. יש כאן גם חוזר מנכ"ל שעושה את המדרג הזה של איפה אתה מדווח למפקח עליך, איפה אתה מדווח כבר למשטרה ולעובדת סוציאלית לחוק הנוער. החוזר הזה כולל הרבה דברים, גם איך מונעים אלימות. השאלה היא האם באמת החוזר הזה מיושם.

נאוה, תודה רבה לך.

אני מקווה שזה לא ישתמע לא טוב, אבל אני חייבת להיות הכי כנה בעולם. נשאלה השאלה למה מנהלים לא מדווחים. כשהעליתי איזשהו פוסט על מסכת התעללות מאוד קשה שעברה ילדה מאילת, קיבלתי טלפון ממנהל בית הספר שאמר לי: רק אם תסירי את הפוסט אוכל לעזור לה, כי את הורסת לי את שם בית הספר. זה לא יאומן. ברור שאף אחד לא רוצה שיהיה שם רע לבית הספר שלו, אבל פה הבעיה. חלילה, זה לא כולם. לכן, אמרתי בהתחלה שצריך להיות מקום שייתן מענה, ולאו דווקא בית הספר.

אני לאורך כל הדרך וכל הזמן אומרת שהילדים המחרימים נמצאים במצוקה לא פחות, וזה נכון, וזה נכון שהם צריכים תהליך שיקומי. אבל על גבם של מי התהליך השיקומי קורה? הרי לא נקום מחר בבוקר כשיש פה איזשהו תהליך מטורף. הילדים ממשיכים לסבול, מה עושים? אני הכי בעד שיקום, אני הראשונה. האם אתם יודעים איזה הודעות אני מקבלת מבני נוער? לדוגמא, שירי, היום אני מבינה מה עשיתי, היום אני מבינה שהתנהגתי בבריונות. תודה לך שאת מעלה את המודעות. גננות מתקשרות ואומרות: החלטנו להתערב. אין ימי הולדת רק לעשרה ילדים, החלטנו להוציא חוק, למרות שזה לא חוק. מנהל בית ספר מאשקלון אומר: שירי, בזכותך כתבתי בתקנון: או יום הולדת בנים. כלומר, יש דברים שמדהים לראות אותם, וזה מאוד מרגש. אבל שיקום תלמיד זה משהו שהוא כרגע על הגב של התלמיד. שלא תטעו לרגע, אני הכי בעד.

כל הכבוד, ישר כוח. תודה רבה.

חברת הכנסת שירלי פינטו, בבקשה.

(אומרת דברים בשפת הסימנים, להלן תרגומם: ברשותך, יושבת-הראש, אני רוצה להתייחס לכל נושא החרמות. גם אני עברתי את זה. זה סוג של מגפה בלתי נשלטת שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה. נושא החרמות הוא לא משהו חדש והוא מקבל היום יותר במה ובוסט, גם בזכות הרשתות החברתיות. לצערי, החרמות היו נשארות פעם רק בבתי הספר או רק כשהיו מפגשים חברתיים, ובבית היית מרגיש בטוח. היום ילדים בבית הם בטלפון ובקבוצות הפייסבוק, והווטסאפ, והילד חווה את החרם הזה לאורך כל שעות היממה. היו הרבה סיפורים שהעיפו ילדים מקבוצות או שדיברו עליהם. החרם מרגיש הרבה יותר גדול ומועצם.

אני יכולה לספר את הסיפור שלי כאישה חרשת. כשהייתי ילדה קטנה הרבה פעמים אנשים היו שואלים אותי: מה השעה רק בשביל לשמוע את הקול הלא ברור שלי ולצחוק עליי. כילדה קטנה זה שרט אותי מבפנים, וזה קורה עד היום. זה נושא שלא טופל, לצערי. הדרך לטפל בנושא החרמות צריך להגיע גם מהכיוון של החינוך, אבל צריך שיהיו בו כל ההיבטים: ההורים של שני הילדים, והמדינה צריכה לקחת חלק ולהירתם לנושא, וגם הקהל והאנשים שעומדים בצד ושותקים כשהם רואים את החרם והסבל שעובר הילד. צריך להסביר לקהל השותק איך לטפל בנושא הזה, איך להתערב ולתמוך באדם שעובר את החרם. יש לתת להם כלים למיגור התופעה הזו.

אני מברכת על קיום הדיון החשוב הזה, ואני מקווה שנצא מפה עם הרבה כלים פרקטיים לצמצום הופעה. תודה.)

תודה רבה לחברת הכנסת שירלי פינטו.

יש איזושהי ציפייה מילד שנפגע שיידע לבטא את עצמו. לילדים שעברו כל סוג של פגיעה, מינית, אלימות, הזנחה או חרם, לא בהכרח יש יכולת או כוחות לבטא את מה שעבר עליהם. לפה כן נכנס עולם המבוגרים. שמענו דיווחים שילדים פונים וכו'. כל הכבוד לילדים שמסוגלים להרים טלפון למוקדי השירות ולהביע את עצמם ולומר שקרה להם משהו. רוב הילדים שנפגעים לא מסוגלים לעשות את זה. האחריות שלנו היא לקלוט את זה. שוב, הכשרות לזיהוי על ידי האנשים שאמונים על ביטחונם. תודה.

תודה רבה.

לירון אשל, היועצת המשפטית של המועצה לשלום הילד, בבקשה.

תודה, גברתי. באמת קשה לדבר אחרי א'. א', אתה גיבור ואמיץ ומעורר השראה. יש חשיבות לדברים שלך גם כי ילדים אחרים רואים ואולי חוששים לספר את מה שקורה להם, וגם לילדים שעומדים מהצד ועכשיו מבינים מה הם צריכים לעשות ואיך להתערב, וגם כדי שילדים שפוגעים יבינו מהו הנזק שנגרם. אנחנו מחזקים אותך. כפי שאמרה חברת הכנסת שיר אמרה, כולנו פה. הגב שלך, אנחנו הולכים איתך.


אם מישהו חושב שאפשר בלחיצת כפתור להחזיר את הילדים, שהמציאות שלהם הופסקה, הושהתה, הכי הרבה, והם אלה שישבו בבית חודשים על גבי חודשים, למקום שבו הם היו, אז הוא טועה. בלב תקופת הקורונה פגשנו את הילדים ובני הנוער האלה ועשינו הליכי היוועצות. הם אמרו שהם נמצאים בחוסר ודאות שמכניסים אותם למקום אפל וקשה שקשה לצאת ממנו. יש הרגשה של לבד מאוד גדולה. הם אמרו שצריך להעביר להם סדנאות ביתיות, ובתנועות הנוער, שזה בסדר ומותר להרגיש את מה שהם הרגישו. הם אמרו, לא אנחנו: התקופה שעברנו מטלטלת עבור כולנו, הרבה תלמידים נכנסו לחרדה ודיכאון. צריך לאחות את כל השברים שנוצרו במהלך הקורונה, לתקן או ליצור רשת ביטחון עבורנו.

יש עלייה מטאורית באחוזים של חרדה ודיכאון, מצבי מצוקה, בקרב ילדים. כל הדיונים בהם אנחנו יושבים פה במהלך החודשים האחרונים קשורים זה בזה, והמצוקה הנפשית עוברת ממש כחוט השני.

לא צריך ליצור תוכנית עבודה יש מאין. בתקופת הקורונה מנכ"לית המועצה לשלום הילד, יחד עם נציגת משרד המשפטים, מיכל גולד, ישבו והוקם שולחן בין-מגזרי לילדים ונוער בתקופת הקורונה. היו שם הליכי היוועצות עם כ-500 אנשים. כל משרדי הממשלה ישבו שם, נציגי הורים, נציגי תלמידים, וכולם השמיעו את קולם. נוצר מסמך של המלצות, אני קוראת לזה תוכנית הבראה, שמתייחס לכל ההיבטים האלה: למשל, איתור ברמה בית ספרית של מצבי מצוקה וטיפול בהם, עיבוי מערכות תמיכה, פיתוח כלים לחוסן נפשי, בדיקה עקבית של מצב הילדים, הרחבת מענים לא פורמליים. ילדים משתוקקים שיהיו להם מקומות משמעותיים להיות בהם אחר הצוהריים. באחד מהליכי ההיוועצות שעשינו עם בני נוער, הם אמרו לנו: אנחנו לא צריכים להגיע לקצה כדי שיהיה לנו מקום ללכת אחר הצוהריים שבו תהיה לנו איזושהי פעילות. אנחנו צריכים לבקש עזרה, אנחנו צרכים את העזרה הזו כבר בשלבים הראשונים. ליווי של ילדים ממש ברמת 360 והנגשה לילדים למוקדי סיוע ועזרה – למי הם יכולים לפנות, איך לפתוח להם את הילד מול גורמים משמעותיים שיבואו ויספרו. המחקרים אומרים שכשילד נמצא במצוקה, הוא משתף גורם משמעותי. איך אנחנו, איך הגורמים בבית הספר, הופכים לגורמים כאלה משמעותיים.

חלק מהדברים המאוד משמעותיים שהילדים אמרו זה למרות שאנחנו עכשיו בדור של הרשת, בדור המקוון, ואולי טועים לחשוב שהם היו רוצים לקבל כל מיני כלים והכוונות ברשת, כולם אמרו, כמעט פה אחד: אנחנו רוצים לפגוש פנים מול פנים גורם משמעותי שיושיט לנו יד. אני חושבת שזו המשמעות. יש מסמך רווי המלצות שנעשה כבר בתקופת הקורונה, וטוב שיישמו את אותו מסמך הלכה למעשה לפני שנגיע לדיון המצוקתי הבא. תודה.

תודה רבה על הדברים. אני רוצה לסכם את הדיון. קודם כול, אני רוצה להודות לכל מי שהגיע ולקח חלק בדיון הכול כך חשוב הזה. ראשית, המחסור בפסיכולוגים והמחסור החמור בטיפול יוצר משבר בקרב ילדים ובני נוער. אנחנו חייבים לראות איך אנחנו מטפלים במשבר הזה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על זה בוועדה. אני מבקשת נתונים ממשרד החינוך על שלושת השנים האחרונים, על תקנים מול איוש של פסיכולוגים במערכת החינוך. אני רוצה גם נתונים על שכר הפסיכולוגים בשלוש השנים האחרונות. זו תשובה שביקשנו ממשרד האוצר באחד הדיונים הראשונים שקיימים. אני רוצה לוודא היכן היא נמצאת מול החוזה שאמור להיחתם מולם.

הוועדה קובעת כי נדרשת תוכנית לאומית למיגור האלימות והחרם בקרב ילדים ובני נוער - אין דרך אחרת להימנע מזה. יש לשלב בתוכנית הלימודים מערך למודעות לילדים עם מוגבלויות או מחלות ושילובם וקבלתם בבתי הספר, חינוך לסובלנות, כמו שחזרנו ונאמר פה מספר פעמים בוועדה.

הוועדה רואה בחיוב את הקמת הצוות במשרד החינוך ומבקשת שיגיעו לוועדה להציג את תוכנית משרד החינוך למיגור האלימות. אנחנו שמחים שמשרד החינוך לקח את זה ברצינות ומקיים כרגע דיונים על תוכנית. אנחנו מבקשים שהם יגיעו להציג את התוכנית בהקדם פה בוועדה.

הוועדה דורשת ממשרד החינוך נוהל הרחקה או טיפול בילדים בריונים. אנחנו חייבים לדעת שיש נוהל כזה ומה הנוהל הזה. אין בעיה שיהיה שיקול דעת למנהל אם הדבר נעשה שלא במודעות, אבל אנחנו חייבים לטפל בזה. יתרה מזאת, עבודה מול ההורים שלהם כי אנחנו מבינים שזה מקור הבעיה. אני לא יודעת אם יהיה סוג של סנקציות או טיפול או הגעה לפסיכולוג הבית ספרי, אפילו של ההורה עצמו, אבל נדרש פה סוג של טיפול. לכן, הוועדה דורשת לקבל נתונים: קודם כול, כמה מנהלים דיווחו על אירועים כאלה למשרד החינוך. כי אם יש נוהל בתקנון, כפי שהיועצת המשפטית אמרה, לא יכול להיות שיש אפס מקרים שדווחו מהמנהלים למשרד החינוך.

יש נוהל על השעיה ונוהל על - - -

אנחנו מבקשים לקבל מספרים על כמה מקרים דווחו, כמה מקרים על פי נוהל השעיה יושמו בפועל, כמה ילדים הורחקו מבתי הספר, כמה תלונות הגיעו למנהלים ולמשרד החינוך, כמה מקרי אלימות היו. יכול להיות שהתלונות וההרחקות שהגיעו הם לא בהכרח מקרי אלימות – שיפרטו לנו כמה מקרי אלימות.

אם כי הדרך לדבר גם על חרמות.

בדיוק. וכן, כמה ילדים הועברו מבית הספר שלהם לבית ספר אחר. אנחנו רוצים לראות מספרים, ואם אפשר, גם חלוקה לערים מבחינה זו.

אנחנו רוצים לקבל נוהל מפורט על הדיווח מהתלמיד למורה, למנהל ולמשרד החינוך או משטרה או הורים, כי אנחנו מבינים שמשהו בשרשרת פה לא קורה. מישהו מנתק את זה - המורה או המנהל. יש נוהל והשאלה היא איך הוא מיושם., האם זה מועבר למנהלים. במידה ולא, להוציא מייד מכתב ממשרד החינוך לכל מנהלי בתי הספר עם נוהל הדיווח וחובת הדיווח למשרד החינוך וחובת הדיווח להורי. לא יכול להיות שמתקיים מצב כזה שהמורים והמנהלים יודעים ומשרד החינוך לא דיווח – כאילו אפס מקרים.

אנחנו מבקשים סקר ניטור אלימות של משרד החינוך, שטרם פורסם, וכבר לא פורסם כמה שנים, כנראה על ידי הקודם במשרד החינוך, ולכן אני מבקשת באופן דחוף את סקר ניטור האלימות של משרד החינוך.

אני גם מבקשת לקבל דיווח ממשרד החינוך לגבי נוהל העברה מיידי של תלמיד למסגרת חדשה. אין לי ספק שיש המון ילדים שעברו שיימינג, חרמות, על ידי שכבה שלמה, לא יחזרו לבית הספר שלהם. הם מבקשים לעבור לבית ספר אחר. איך יכול להיות שילד יושב בבית שלושה שבועות וממתין למסגרת חדשה? אני מבקשת ממשרד החינוך להעביר לנו את הנוהל, כיצד הוא מתקיים. כמה זמן לוקח ליישם אותו? לא מקובל שהילד הנפגע ייפגע פעמים ויישב בבית.

דבר אחרון, יש חובה להעלות את המודעות למוקד 105 לבריונות ברשת וחרמות. אם אנחנו, חברי הכנסת, לא ידענו, כנראה שגם ילדים ותלמידים. הוועדה מבקשת שמשרד החינוך יעביר למנהלי בתי הספר מכתב עם מידע על המוקד, ובקשה שכל המורים יעבירו את המידע הזה לתלמידים בכיתות כדי שיידעו שיש להם כתובת ומקום לפנות. לא יכול להיות שאנשים פרטיים עושים מצוות ופשוט מצילים את הילדים האלה, כאשר יש אפשרות לסייע להם גם דרך המשטרה במקרי אלימות קשים ובבריונות ברשת. הדבר הזה חייב להיות ידוע ולהגיע לתלמידים עצמם – זו גם דרישת הוועדה.

אני רוצה להודות ברמה האישית לילדים המדהימים שהגיעו לפה. ל-א' המקסים שהגיע עד לירושלים. א', תודה רבה על כך ששיתפת אותנו, תודה לך על האומץ. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לך להיקלט במסגרת חדשה וראויה לילד חכם ונבון כמוך . אני רוצה להודות לשירי ולחן על העבודה המדהימה שהן עושות - באמת ישר כוח. זו עבודה של צדיקים ומלאכים, אין מילים אחרות.

אנחנו נקיים דיון המשך עם המסקנות ועם הנתונים שמשרד החינוך יעביר לנו.

תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:20.