פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



54
הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
18/11/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 12
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל
יום חמישי, י"ד בכסלו התשפ"ב (18 בנובמבר 2021), שעה 9:30

סיור בקהילה טיפולית מלכישוע ובמסגרת הבית בטירה בקיבוץ טירת צבי

חברי הוועדה: רם שפע – היו"ר
ענבר בזק

ד"ר ארקדי זולדנפן - מפקח אזורי, מחלקה לטיפול בהתמכרויות, משרד הבריאות

ד"ר רותם אפודי - מפקחת ארצית ברשות לשיקום האסיר, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

דורון כהן - ממונה מחוזי, מחוז חיפה והצפון , משרד הרווחה והשירותים החברתיים

נפתלי יעבץ - ראש מטה ומנהל תחום פרויקטים, מינהל סיוע לבתי משפט ותקון, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

איילת כוכבי סמסליק - סגנית הממונה על המעונות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

סוזן דסוקי - מנהלת אגף בכיר טיפול באוכלוסיות קצה חוץ ביתי, מינהל סיוע לבתי משפט ותקון, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

מהא מטר - מנהלת תחום דרי רחוב והתמכרויות חוץ ביתי, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יגאל שחר - יו"ר עמותת מלכישוע

אוריה גן - מנכ"ל עמותת מלכישוע

לאה כהן - המפקחת המחוזית של מלכישוע

שורי שולב - המנהל הארגוני, עמותת מלכישוע

אלון קפלן - מנהל האשפוזית, מלכישוע

שי שפירא - מנהל בקהילת הבוגרים, מלכישוע

שחר נוף - אחראי ענף המוזיקה, מלכישוע (בטלפון)

ענבל - מורה לאמנות, מלכישוע

להב - מורה במרכז ההכשרה המקצועית, מלכישוע

גילי - רכזת בית, מלכישוע

לירי - שינשינית, מלכישוע

ש' - דייר במלכישוע

א' - דייר במלכישוע

ח' - דיירת במלכישוע

אא - דייר במלכישוע

ד' - דייר במלכישוע

ק' - דיירת במלכישוע

נ' - דיירת במלכישוע

ס' - דיירת במלכישוע

נ' - דיירת במלכישוע

יגאל אמיתי - דובר הוועדה

בת שבע פנחסוב

סמדר לביא, חבר תרגומים



סיור בקהילה טיפולית מלכישוע ובמסגרת הבית בטירה בקיבוץ טירת צבי

ברוכים הבאים למלכישוע, לא בתור האישיות הבכירה, אלא בתור המארח שלכם, אז אני מרשה לעצמי. תודה רבה לכם שבאתם, באמת לא מובן מאליו, אנחנו בקצה ההר, בקצה הדרך, צפון מזרח איפה שהוא, אז ממש תודה לכל מי שהגיע. זה דבר ראשון. אנחנו מתנצלים שלא ערכנו לכולם שמות וזה וזה, לא ידענו שכולם יגיעו, אז ממש במחילה מכם, באמת שאנחנו רוצים לכבד את כולם.

רק שלא תתרשמו יותר מדי מהכיבוד וכו', המנכ"לית הקודמת של מלכישוע, ד"ר אתי גונן, אמרה לי כשנכנסתי לתפקידי לפני שלוש שנים, שכל מי שמגיע למלכישוע אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא הדבר הכי חשוב שקרה לנו וזה לא משנה אם הגיע לכאן לטיפול או אם הוא אורח, ובמחילה אם הוא חבר כנסת או בתפקיד כזה או אחר, ואני משתדל ליישם את זה. הידידים הוותיקים שלנו שנמצאים פה כל שבוע יכולים להגיד שבמלכישוע מקבלים אותך תמיד כמעט בסבר פנים יפות ובהתייחסות יפה ומכבדת.

נעשה סבב של שמות ואז נתחיל ביום שלנו. (סבב נוכחות).

אני שמח מאוד להיות פה, תיכף נתייחס כמובן יותר בהרחבה. אמרתי לאוריה, הייתי פה פעם אחת כשחבר טוב שלי מהקיבוץ עשה פה שנת שירות, אבל זה היה ב-2004, אז עבר קצת זמן מאז. אנחנו שמחים להתארח פה.

קצת על סדר היום שלנו ואז יגאל ירחיב. אנחנו נשמח להציג בפניכם את עמותת נוה מלכישוע ואת העשייה שלנו בתחום ההתמכרויות, גם מנהלי היחידות השונות יתייחסו וגם נתייחס לאתגרים שאנחנו חושבים שעומדים בפנינו, נשמח שיהיה איזה שהוא דו שיח.

בשעה 11:00, קצת לפני, יצטרפו אלינו נציגים מהיחידות השונות במלכישוע שיספרו הם בעצמם על התהליך שלהם והאתגרים שאיתם הם התמודדו, לפני שהם הגיעו לפה, תוך כדי וגם על העתיד וגם נשמח שתשאלו אותם שאלות. רק שתדעו, בהדרכה שלי אליהם החשיפה היא מינימלית, ככה אמרתי להם, אנחנו בכלל במלכישוע מעודדים להיחשף במקומות המותאמים ובדרך מותאמת ואני בטוח שגם השאלות יהיו מותאמות. אני גם מבקש לשמור על הפרטיות שלהם, השמות וכו'.

אחר כך יהיה עוד זמן לשיח ונוכל לצאת לסיור ולראות את מלכישוע. זה לוח הזמנים שלנו. יגאל, קצת היסטוריה ובכלל.

אני אעשה את זה הכי בקיצור שאפשר. למעשה מלכישוע זה סדר גודל של 30 שנה, קצת יותר מ-30 שנה, מאז שבכלל נהגה הרעיון הזה שצריך את הפורמט הזה של קהילה טיפולית. המיקום של מלכישוע הוא יחסית נוח, אתם רואים, הוא מבודד קצת.

הצורך בשימוש בקהילה הוכיח את עצמו לאורך השנים, בהתחלה היינו בלי נוער, אחרי מספר שנים הסתבר שצריך נוער, היום קהילת הנוער היא יותר גדולה מהבוגרים למעשה. מלכישוע נמצאת באיזה שהוא פורמט שעובד פחות או יותר, עם שינויים כל הזמן, חינוכיים, ארגוניים, אבל פחות או יותר אותו דבר.

אני רוצה שתי נקודות להאיר בפתיחה. הרעיון, אני לא מתווכח אם הוא נכון או לא, של לגליזציה לסמים, יכול להיות שהוא טוב, יכול להיות שהוא לא טוב, אין לי ספק שהוא יכניס יותר אנשים למעגל של שימוש בסמים ללא שליטה, ללא שליטה עצמית, ללא שליטה ציבורית. הכמות של מספר הנזקקים לטיפול, להערכתי לפחות, כתוצאה מהשימוש החופשי, בדומה לאלכוהול, תביא חלק גדול מהאנשים שמתחילים עם זה כפן בריאותי וכמשהו תרבותי, אני לא יודע איך לקרוא לזה, ונסחפים למקומות שהם לא תכננו, לפה. כלומר ההערכה שלי שהצורך במלכישוע ובמקומות דומים למלכישוע יילך ויגדל. זו נקודה אחת.

נקודה שנייה שאני חייב פה לומר, מלכישוע היא המעסיק הגדול ביותר באזור, המעסיק הגדול ביותר של מה שקראו פעם עמק בית שאן, היום עמק המעיינות. תחפשו כמה שאתם רוצים לא תמצאו מעסיק - - -

כמה מועסקים פה?

סדר גודל, זה מתנדנד, אבל זה 250, משהו כזה, נכון שחלק זה אנשים עם משרות חלקיות ועם עבודות נוספות. למה אני מדגיש את זה? כי אתם באים מהתחום הפרלמנטרי, נושא של תעסוקה של אנשים, נושא של תעסוקה בפריפריה, באזור של בית שאן.

אני לא יודע כמה אתם עוקבים, בית שאן זה תמיד הסמל של האזור הזה, בית שאן ב-20 השנה האחרונות לא גדלה. תסתכלו על מגדל העמק, תסתכלו על יקנעם, על עפולה, עפולה הכפילה את עצמה, בית שאן, עם הרכבת, לא רכבת, לא גדלה. היא נשארה עם אותם קרוב ל-20,000, פעם זה 22,000, פעם זה 23,000, גם לא יודעים בדיוק את הספירה, אבל בית שאן לא גדלה.

יש משמעות למקום כזה. מפעל כזה, אני קורא לו מפעל, למה אני מסייג את זה? אולי אני אחזור לזה בהמשך באיזה שהוא מקום, אנחנו כמה שנים עוסקים בנושא של הקמת מרכז בריאות, מדיקל סנטר, אחרי שקיבלנו היתר מיוחד. בהתחלה כשמלכישוע הוקמה לא הייתה אפשרות ולא היתר ולא רשות לעשות את ה-detoxification, לא עשינו את הגמילה, התחייבנו ליישובים פה, כשהקימו את מלכישוע לפני 30 שנה, לא לקלוט פה אנשים שהם עדיין פעילים, מכל מיני סיבות.

לאט לאט הנושא הזה דעך והיום אנחנו מסוגלים, בצורה גסה אם אני אגיד, לייצר לעצמנו את חומר הגלם, כלומר לקלוט כאלה שהיו בכל מיני מרכזי גמילה שלושה חודשים, על חשבון המדינה, מחיר מופרז לכל מי שמבין בזה, ששלושה חודשים יהיה על חשבון המדינה, אחרי זה שלחו אותם לכל מיני מקומות אחרים והם חזרו מהר מאוד לסמים. אנחנו יודעים שאפשר לעשות את זה בפחות, אין לנו את היכולות, אנחנו ערוכים להקים פה מרכז, ערוכים אני מתכוון מבחינה פיזית, תכנונית, יש לנו תכנית, יש לנו היתר בנייה, יש לנו קבלן זוכה, יש לנו הסכמות של כספים, מלכישוע יכולה גם בעצמה להשתתף, אין לנו את האפשרות הפיננסית לגייס כספים להקים את המדיקל סנטר הזה. אני קושר את זה לשני דברים. א', עלייה במספר הפונים שתהיה תוך מספר שנים, ב', תוספת מקומות עבודה.

אני אומר את זה לכם, שתדעו, כל אחד מכם הרי ימצא את עצמו גם במשרות אחרות, במקומות אחרים, במשך השנים ומלכישוע, ובזה אני מסיים, הנושא הזה של הסמים הוא לא רגיש כמו נכים, פגועים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, התורמים הפוטנציאליים אומרים: אלה, הם הביאו את זה על עצמם, הם בחרו בזה, הם לא במקרה נפלו לזה, לא מגיע להם שאני בעושרי הרב אנדב, אני אתן לילדים נכים, לאוטיסטים, לדברים כאלה. אני מוכרח לומר שמלכישוע במשך השנים זכתה פה ושם לתרומות, אבל במידה מאוד קטנה יחסית, רוב ההשקעה היא השקעה או מקומית או של מפעל הפיס, שגם הוא משך את ידו מהסמים.

השקעה מקומית, אתה מתכוון גם השקעה אזורית, או מקומית של המקום עצמו? המועצה, הרשות המקומית?

לרשות המקומית אין את האמצעים לעשות את זה, אולי פה ושם דברים קטנים. אין לה את האמצעים לעשות את זה. גילוי נאות, עשר שנים הייתי ראש רשות פה, אבל אין לרשות המקומית את האמצעים, האמצעים חייבים להיות אמצעים חיצוניים, ממשלתיים.

מלכישוע, בזכות ניהול חכם ונכון ומאוד מדויק יכולה דברים קטנים מסוימים לעשות בעצמה, לסיים את הפרויקט, דברים קטנים, אבל בסופו של דבר היום, כדי להקים פה, אנחנו קוראים לזה מדיקל סנטר, אבל בוא נגיד מרכז גמילה, אבל הוא מרכז גמילה משולב, הוא מרכז גמילה שהוא כמו חדר מיון ובית חולים. אתה לא בונה בית חולים שאין לו חדר מיון, זה חדר המיון שלנו ואין לנו חדר מיון. היום להקים חדר מיון שהוא למעשה גם ישמש מקור פרנסה להערכתנו ל-20 או 30 עובדים נוספים מהפריפריה הזו, הפריפריה עדיין רחוקה, זה דבר שלפחות לשיטתי הוא חיוני.

אני אומר את זה פה כי אני מעריך שחלק מכם תוך שנים לא רבות ימצא את עצמו גם במקומות שהוא כן יוכל לעזור, כן יוכל לעשות דברים משמעותיים בשביל לסייע למלכישוע, אבל אם אתם שואלים אותי כרגע מה מלכישוע הכי הכי צריכה, מלכישוע צריכה הייתה היום להקים מרכז גמילה, מדיקל סנטר. יש לנו אישור ל-36 מיטות.

היום יש לנו 23 מיטות.

לא, אבל במדיקל סנטר יש יותר.

אני אתן לכם הקדמה טיפה לאן הגעתם. אני אחבר אתכם למלכישוע והאזור. אני הולך טיפה אחורה בזמן. קודם כל הגעתם להר, ההר עצמו נקרא מלכישוע. השם מלכישוע הוא שם תנ"כי, לא מכירים אותו בדרך כלל, אבל מלך הישועה הזה הוא נסיך, הוא אחד הבנים של שאול המלך שנהרג כאן על הגלבוע. כל הגלבוע והאזור זה סיפורי שאול, דוד וכו'. ההר הזה זו הפסגה הכי גבוהה בשרשרת הרי הגלבוע, גלבוע עושה בומרנג ואנחנו הפינה הדרום מזרחית שלו, מכאן והלאה שומרון, נחל בזק, באזור ההוא ג'נין ובקעת ג'נין.

כשנכנסתם בשער לא שמתם לב, אבל נסעתם על הקו הירוק, הקו הירוק חותך את הכניסה של מלכישוע, משאיר חלק מהחממה שלנו למועצה אזורית אחרת, אנחנו מועצה אזורית עמק המעיינות, בקעת בית שאן, שיגאל ניהל את המועצה הזאת בשנים ההן, אבל יש לנו חתיכה ששייכת למועצה אזורית אחרת, אז גבולות 67' ממש כאן.

אני אומר את זה כדי לספר על ההיסטוריה. ב-76' הגלבוע לא היה מיושב, היה רק את מעלה גלבוע, הייתה כאן במלכישוע היאחזות נח"ל, מי שמכיר מהשיר של מאיר אריאל, אנחנו מופיעים שם בשורה, היאחזות הנח"ל מלכישוע. קמה כאן היאחזות נח"ל שעיקר החיילים שעברו בה בעצם היו מהתנועות של הקיבוץ הדתי, מגרעינים של הקיבוץ הדתי. לפני לא הרבה זמן חגגנו 45 שנה להיאחזות כאן והזמנו כל מי שהיה כאן בתקופה ההיא, וזה היה גם מעניין וגם מרגש.

זה לא התחיל ממירב?

רגע, אתה מקדים אותי. אתה צודק לגמרי. הייתה כאן היאחזות נח"ל מלכישוע. ב-82' היא אוזרחה, באו אזרחים, החליפו את החיילים, ניקח אתכם לחדר שהיה, יש שם את התמונות, יש לי גם תמונה של זה, נשלים את זה, והקימו כאן את קיבוץ מלכישוע.

קיבוץ מלכישוע היה קיבוץ של הקיבוץ הדתי. כאן על ההר הזה. הוא ישב כאן מ-82' עד 87', חמש שנים, המוסדות המיישבים של הקיבוץ הדתי החליטו שכאן לא יקימו את יישוב הקבע, מסיבות שונות, זה היה רחוק, הייתה רק דרך עפר, מסיבות של התפתחות וגדילה טבעית שהיה יותר קשה כאן והם דילגו להר ליד, הר אבינדב, הקימו שם את קיבוץ מירב, זאת אומרת שינו את השם מקיבוץ מלכישוע לקיבוץ מירב והמקום הזה ננטש.

אני עושה לך טיים אאוט. כאשר התפנה פה המקום היו כאן פריקסים של היאחזות, כמו היאחזות נח"ל רגילה, זה היה של הסוכנות, לא היה כביש, הייתה דרך כורכר שבחורף אי אפשר היה לנסוע בה, היו מעלים מדי פעם איזה משאית עם מנוף ולוקחים קרוון ומעבירים אותם. אני התעקשתי, תחשבו רגע שהיו כאן בערך 200 נפשות יהודיות על הרכס הזה, לא יותר מ-200, במירב ובמעלה גלבוע, ובכפרים הערבים על אותו רכס היו בערך כבר אז 30,000-25,000 נפש, ג'לבון ופקועה, זה היה מערכת דמוגרפית לרעתנו.

הרעיון ליישב כאן מישהו לא צלח במשך שנתיים. אחרי שנתיים ראש הממשלה היה שמיר ומנהל הלשכה שלו היה אליקים רובינשטיין, אני ואליקים היינו חברים משכבר. הוא בא ואמר: תראה, יגאל, אתה לא מצליח. ניסיתי להביא הנה כל מיני גרעינים, את אמנה, משמר הגבול, בית ספר שדה, משהו, כלום לא הצליח וכל פעם נעלם עוד קרוון ועוד מעט לא יהיה פה כלום. ואליקים בא לפה, הסתובבנו והוא כתב אז את הטיוטה הראשונה שעל פיה הממשלה מקימה את הרשות למלחמה בסמים וכדי לא להסתבך מדי, הוא גם היה היושב ראש הראשון.

ואז אמרו שצריך נקודת יתד, היאחזות, איפה לשים את זה, הוא בא ואמר לי: יגאל, בוא נעשה את זה במלכישוע. אחרי שנתיים אמרתי אוקיי, מה יכול להיות? ואז התחלנו לשכנע את הסביבה. זה לא היה פשוט, הקיבוצים פה באזור: מה, אנחנו החצר האחורית של מדינת ישראל? את כל הזבל שולחים אלינו? ואני, הטענה העיקרית שלי הייתה א', יהיה פה אור, ו-ב', יהיו כאן מקומות עבודה. אחת הבעיות הקשות באזור הזה זה מקומות עבודה, אין כאן תעשייה גדולה. בסופו של דבר יחד עם אליקים הצלחנו ליצור את זה ואז רכשנו מהסוכנות, אנחנו היינו צריכים לשלם לסוכנות היהודית 400,000 שקל לרכוש את הקרוונים שנשארו פה מההיאחזות.

מי היה יושב ראש הוועדה מהכנסת אז?

היה עובדיה עלי, היה ריבלין. עובדיה היה הראשון.

אני אתן רגע במקביל את תחום הטיפול בהתמכרויות, זה סובב ביחד. בשנות ה-70-80 במדינת ישראל הטיפול בהתמכרויות על אש מאוד נמוכה, בטח טיפול חוץ ביתי פנימייתי כמו שיש כאן, הרבה טיפול בבתי חולים רגילים, הרבה טיפול בבתי חולים פסיכיאטריים והרבה אנשים שלא ראו אותם. מי שראו אותו והיה לו כסף נסע לחו"ל, לקהילות בחו"ל, אם אתם מכירים, הפטריארך והקהילות של הפטריארך וכו'.

המסגרת הראשונה, אפשר להתווכח, לא משנה, היה את בן דור אביבה ואת אביבה נג'ר, שהיא הייתה איזה שהיא חלוצה בתחום ובשנת 89'-90', מלכישוע ואילנות אלה שתי הקהילות הטיפוליות הראשונות.

ראשית מלכישוע בעצם טמונה בעמותה שנקראת עמותת הידיד, עמותת הידיד זו עמותה של משפחות של נפגעי התמכרויות שאמרו שאין טיפול ראוי לנפגעי התמכרויות במדינת ישראל, בוא נקים טיפול ראוי ולקחו את המודל של הקהילות מהפטריארך, אפילו הם היו אמורים להיות שותפים להקמה, ברגע האחרון יגאל ואליקים רובינשטיין החליטו לא ללכת איתם וזה קם ביוזמה של הרשות למלחמה בסמים.

בחודשים הראשונים לא הייתה עמותת נוה מלכישוע והעובדים היו שייכים לרשות למלחמה בסמים, הם היו עובדי מדינה ויותר מאוחר הוקמה העמותה, וזה ראשית מלכישוע לפני 30 שנה. בעצם לפני חצי שנה היה פה פורום של 30 שנה למלכישוע והזמנו את כל המייסדים, כל מי שישב על השולחן, את שמיר לא הצלחנו להזמין, אבל הזמנו את הבן שלו, את יאיר שמיר. בעצם כל הגוורדיה המכובדת שהייתה פה בהקמה, אליקים, יגאל, עובדיה ועוד היו כאן במלכישוע והיה יפה ומרגש ובאמת כבוד גדול.

שתבינו, יגאל מתאר פה, היום אתם מסתובבים פה, זה היה אחרת לגמרי, פריקסים. אני אקח אתכם לפריקס של ההקמה, זה מצחיק גם איך פעם ראש הממשלה ישב שם באיזה פריקס כזה, זה משהו יפה. היום מלכישוע זה עולם אחר, באמת בזכות הרבה השקעות, גם של אנשים טובים וגם של המדינה, עוד רגע נדבר על זה.

(מצגת). הנה, אתם יכולים לראות. ב-76' הטקס של היאחזות הנח"ל מלכישוע, אחר כך האזרוח, זה ממש הטקס של האזרוח, שמעבירים את המקבל ב-82'. דרך אגב שורי היה כאן בקיבוץ מלכישוע, הוא הבן אדם האחרון שהתחתן במלכישוע, על ההר הזה, לפחות עד עכשיו. זה מצחיק, יש לנו עץ ששורי לא מוכן להוריד כי הוא התחתן לידו.

טיעון מעולה.

זה לא מצחיק. בנו את אולם הספורט של מלכישוע כמה סנטימטר הצדה בגלל העץ של שורי. ב-87' הם עברו ליישוב הקבע, וב-90', אתם רואים את שמיר עומד כאן בחדר שעוד שנייה נהיה בו, אליקים מחייך שם, טופח לאליקים על הגב ויגאל צעיר ויפה עם עוד הרבה שיער גם עם קורת רוח. אני אוהב את ההיסטוריה הזאת, היא יפה בעיניי, הרבה אנשים טובים שהתגייסו למטרה משותפת טובה, אז זה יפה.

אלה השנים הראשונות, בנייה, התפתחות. מה שמאפיין את יגאל ובכלל את המועצה שלנו זה הירתמות להתפתחות ובנייה וקידום של דברים וזה מה שקרה פה. קרן היסוד, מפעל הפיס ועוד אנשים טובים ועוד ועוד וזו הבנייה וזה מה שיש במלכישוע. זה לא מהיום, זה מ-2002, אבל זה מה שנהיה מכל ארבעה הפריקסים וכמה קרוונים שהיו פה בשנת 1990.

אני חייב פה להודות לגדעון גדות. גדעון גדות הוא לא בפוליטיקה, הוא לא במקום שלי, אני במקום אחר והוא במקום אחר והוא נרתם למלכישוע כאילו שזה עסק לאומי. אלמלא גדעון גדות רוב הבנייה שנעשתה פה, מגורים ועוד כמה דברים, יש פה כמה תרומות, אבל המסה העיקרית אז של מפעל הפיס. היה לו את אומץ הלב לצאת מהחלוקה הסטנדרטית, כי הייתה אז חלוקה סטנדרטית במפעל הפיס, הוא יצא מהחלוקה הזאת ודחף את מלכישוע. בלעדיו לא היו לנו פה מגורים, לא היה את חדר האוכל.

יפה שאתה אומר גדעון גדות, אתה הלכת לשמיר ואמרת לו: אתה צריך לדאוג שגדעון גדות ידאג למלכישוע, זה מה שהיה.

כן, היה חיבור, אבל אם גדעון לא היה לוקח את זה על עצמו זה לא היה נראה ככה היום, צריך להגיד את זה.

קצת על העקרונות שלנו בכלל וזה משהו שהוא בדנ"א של מלכישוע. קודם כל בדנ"א של מלכישוע שאנחנו שייכים למדינה, זה לא משנה כמה עידן ההפרטה מנסה לטשטש את זה מלכישוע בדנ"א שלה לא עושה השמות פרטיות ולא נותנת טיפול פרטי, אנחנו רואים את עצמנו כמשרתים של מדינת ישראל את הצרכים של מדינת ישראל בתחום ההתמכרויות.

אני חושב שאני יודע מאיפה זה מתחיל, זה מתחיל מההקמה של מלכישוע וזה נמשך עד היום. זה עיקרון אחד. עיקרון שני, טיפול מכובד לאנשים שמתמודדים עם התמכרויות. יש כל מיני מקומות טיפוליים ואפשרויות טיפוליות בשנות ה-90, וגם עד היום במדינת ישראל לא תמיד המקומות שבהם מטפלים באנשים בבריאות הנפש או בהתמכרויות נראים כמו שצריך להיראות טיפול כזה, גם לא ברמה ובאיכות.

מלכישוע החליטה שהיא מטפלת בהם ברמה הכי טובה שאפשר, גם בתנאים הפיזיים וגם באיכות הטיפול, באיכות של אנשי הצוות וכו' ואתם גם תראו את זה בסיור שלנו. העיקרון הוא קהילה טיפולית. קהילה טיפולית זה בעצם סוג של קיבוץ, אם תרצו, של אנשים שמתמודדים עם התמכרות שחיים כאן חיי קהילה.

אני קופץ איתכם 30 שנה הלאה, מה יש במלכישוע אחרי 30 שנה. מלכישוע היום מחולקת למסגרות ותתי מסגרות, יש פה נערים ונערות מגיל 12, 13 ועד גיל 70, מחולקים ליחידות שונות. קהילת הבוגרים זו הקהילה הראשונה שקמה ב-1990, הקהילה הקלאסית של טיפול בהתמכרויות. המודלים של הקהילות אז היו יחסית מאוד קשוחים, עם הרבה אלמנטים לפעמים של חשיפה וחשיפה לא מותאמת, של לחץ קבוצתי ותוצאות או איזה שהוא סוג של ענישה קולקטיבית מאוד קשה. כשזה הגיע לארץ מהקהילות בחו"ל זה כבר היה נראה אחרת, אבל עדיין בראשית הקהילות יש את האלמנטים האלה.

היום במלכישוע אנחנו מיפינו והורדנו את כל הדברים שאנחנו חושבים שהם לא מותאמים והם לא טיפול נכון ומכובד והשארנו את האלמנטים שכן. אז יש כאן המון טיפול קבוצתי והמון תמיכה קבוצתית והדדית, המון שיתוף, המון למידה על שיתוף ועל דיבור, לכל אחד יש טיפול אישי פרטני במקביל לטיפול הקבוצתי וכל האלמנטים של החשיפה הלא מותאמת והלחץ הקבוצתי השלילי יצאו החוצה. זאת קהילת הבוגרים, עוד שנייה שי ירחיב עליה בכמה מילים.

קהילת הנוער קמה ב-1995, מענה ראשון בארץ לנוער נפגע סמים ואלכוהול. בנוער אנחנו לא אומרים את המילה התמכרות, אנחנו מדברים על רצף של שימוש בחומרים ממכרים. שימוש לרעה או התמכרויות התנהגויות פחות קצת בנוער יש אצלנו, אבל גם כן אחת לכמה זמן מופיע. באמת מנעד יחסית רחב, אבל כל נער או נערה שמגיעים למלכישוע זה נער או נערה של שימוש בחומרים יום יומי שפגע בתפקוד וגרם להם לא להשתלב באף מסגרת אחרת. זה הקריטריון.

מה הגיל הממוצע?

הגיל הממוצע 16.6.

ואתה אומר שיש לך מתמודדים בגיל 12?

אנחנו לא מגזימים, אבל היו, נדיר מאוד. בר מצוות בשנה האחרונה חגגנו שתיים.

צריך להגיד, זה הטווח שאנחנו מגדירים, 18-12, אבל לרוב לא מגיעים לפה בני 12.

היה לנו חריג אחד, בעבר הרחוק, אבל זה באמת חריגים יחסית. הגילאים הם 16, 17, 18, בנוער.

עוד משהו להגיד בקשר לקהילת הנוער שהוא חשוב בפן שלכם. כאשר התחילו לדבר על נוער הייתה הצעה להקים קהילת נוער בעתלית, היה כבר 500,000 דולר, מישהו הביא, אני לא יודע מאיפה וכו' וכו', בני ארד אז החליף את אליקים, היה תת אלוף בזמנו, מפקד תותחנים, אבל אני אמרתי לא, לא צריך לפצל תשתיות ואמרתי למי שהיה כאן מנהל, ד"ר חיים מל, שיילך לתפוס איזה ילד, איזה נער, שיביא אותו לפה, ופרסמנו בעיתונות המקומית וכל זה שהוקמה קהילת נוער פה ובזה סגרנו את הסיפור המטופש, שהיה יכול להיות דרך אגב, ואף אחד לא היה מבין.

ומסתבר שזה נכון, נכון גם מבחינה טיפולית, אבל זה בעיקר נכון מבחינת תשתיות. אי אפשר לבנות תשתיות כפולות, כמו שבנו בעפולה תחנת רכבת ובמרחב של שלושה קילומטרים בנו תחנת אוטובוס ואף אחד לא ידע איך זה קרה פתאום. אז פה הצלנו את העסק ונבנתה קהילת הנוער פה, אחרת הייתם צריכים לנסוע עכשיו לעתלית לבקר בקהילת נוער.

אבל אני אגיד גם את המורכבות, בסוף לכל דבר יש מורכבות. אני אתייחס להכול עוד רגע, אבל חיים כאן על ההר 250 אנשים בטיפול בכל רגע נתון בגילאים שונים, במסגרות שונות, ההר הזה יכול להחזיק את זה ולטפל בזה בצורה טובה בגלל העבודה הקשה שאנחנו משקיעים דווקא בהפרדה של הקהילות שונות, זאת אומרת הקהילות תחומות לגמרי, כל קהילה בשטח שלה. היום כשנער יגיע לכאן זאת תהיה הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא נכנס לאזור הזה וגם את זה אני משתדל שלא לעשות. זה באמת מאורע מאוד מאוד חריג כי ההפרדה בין הנוער לבוגרים היא מאוד מאוד חשובה לנו. מצד שני יגאל צודק, כל התשתיות של מלכישוע ומה שאנחנו מסוגלים להעניק להם במקום הזה, אין לזה אח ורע. וכשאני אדבר על בית הספר, על חממה, על דברים כאלה.

אפשר לשאול שאלות? אפשר לעשות את זה גם אחרי ההסברים.

אני אסיים נושא ואז תשאל. קהילת הנוער 1995, עוד שנייה אני אדבר על מספרים. באזור 2003 פנו אלינו ממשרד הרווחה להקים שני בתים לנערות. לא התמכרויות, כותרת ראשית, אבל כן כאחת מההתנהגויות המסכנות. יש גם סיפור לא נעים עם בית סנונית, אבל נדבר עליו אחר כך. הבית בטירה הוא לנערות מרקע דתי חרדי ובית סנונית לאוכלוסייה כללית. בית סנונית היום לא קיים, לא פועל, לצערי ולצערנו.

אשפוזית מלכישוע הוקמה ב-2009. אני יכול להראות לכם פה מכתב התנגדות להקמת מלכישוע מ-1990, היה פחד מאוד גדול ביישובים פה בסביבה מהקמת מלכישוע ואחת מההתחייבויות הראשונות של העמותה בשנים ההן הייתה שלא תהיה כאן גמילה פיזית במלכישוע, בכלל. תפיסת הטיפול בהתמכרויות בעבר עשתה הפרדה טוטאלית בין תהליך הגמילה הפיזית לתהליכים הפסיכו סוציאליים, השיקומיים שאחרי זה, זה קשור גם למשרדים השונים, אחריות של משרד הבריאות, משרד הרווחה וכו', אני לא אכנס לזה, בטח לא פה, אבל לראשונה במלכישוע היה שינוי תפיסה, בעצם אמירה ברורה שיש יתרונות מאוד גדולים לאשפוזית לצד קהילות טיפוליות ולגמילה ולרצף של תהליכים במקום אחד שיחבר את העבודה בין המשרדים השונים וייצור איזה שהוא רצף טיפולי מלא.

ויש לנו גם מחקרים מאוד מאוד מעניינים על זה, מה עושה למישהו התהליך הטיפולי כאשר הוא מתחיל באשפוזית שלנו לעומת באשפוזיות אחרות או תהליכים אחרים. שרון רבינוביץ', החוקרת הראשית שלנו, לא הגיעה היום לצערי, היא חולה, אבל יש לנו מחקרים מאוד מעניינים על זה וזה עובד מ-2009 בצורה טובה.

כאן יש את האשפוזית לנוער וצעירים היחידה בארץ, בפיקוח משרד הבריאות. רק 23 מיטות ועל זה יגאל דיבר באריכות. לצערנו, היינו שמחים לעשות יותר, אלון קפלן הוא המנהל וד"ר ארקדי הוא המפקח, עוד שנייה הם יציגו יותר.

יש לנו יחידה קטנה של הסברה ומניעה, לא מומחים גדולים בזה, אבל עדיין יש לנו המון פניות להיות שותפים בזה, גם לאנשי צוות, גם למשטרה, גם לגורמים מפנים, לקציני מבחן, וגם לתלמידים. אנחנו פחות אוהבים את התחום הזה כהתעסקות עיקרית, זה לא ההתעסקות העיקרית שלנו, אבל יש כאן קבוצות שמגיעות לעתים כחלק מאיזה שהוא תהליך של הסברה ומניעה. אנחנו משתדלים, יש לנו פארק אתגרים שקשור לזה וכו', לא נרחיב.

יש לנו יחידת מחקר יפה מאוד, בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, החוקרת הראשית שלה זה ד"ר שרון רבינוביץ' שנקר, אחת החוקרות המובילות בארץ, לדעתי, בתחום ההתמכרויות. היא חוקרת אותנו ואת העבודה שלנו וגם מקדמת מחקרים בתחום ההתמכרויות.

ולאחרונה, חדש ישן, אנחנו גם מפעילים את מדריכי ההתמכרויות בתוך שירות בתי הסוהר. בתוך שירות בתי הסוהר יש אגפים טיפוליים, יש טיפול בהתמכרויות לאסירים שזקוקים לכך ועמותת נוה מלכישוע, בעצם המדריכים בתוך היחידות האלה הם עובדים שלנו ומוכשרים על ידינו ומודרכים על ידינו.

כמה זמן זה כבר ככה?

זה עבר שינוי, מכרזים וכו', היינו משנת, איזה שנה?

מ-2003 עד 2017.

הייתה לנו הפסקה של ארבע שנים כמעט, לצערנו. זה קשה, זה רחוק, הם משולבים בשב"ס, זה ארגון אחר ואנחנו רגילים לעבודה מאוד צמודה עם הצוות שלנו, עוד שנייה נסביר גם למה, אבל זו מטרה חברתית חשובה מאוד.

לכל יחידה יש תתי יחידות, פה סך הכול 250 אנשים. אני אגיד עוד מאפיינים של מלכישוע. יש לנו עיקרון חזק של מודלינג וחניכה של בוגרים וצעירים, זה חלק מחיי הקהילה, זה חלק מהניהול העצמי, מהמשק האוטרקי והקיימות שאנחנו מנסים לייצר ולעשות כאן.

זה הולך גם לתוך אנשי הצוות שלנו, חצי מאנשי הצוות שלנו הם בוגרים שלנו ולא במקצועות ספציפיים, זה יכול להיות הדרכה, רפואה, מטבח. ראיתם את השף שלנו. מי שראה לאחרונה סדרות של בישול, לצערנו הוא הופיע בתחרות בישול והגיע לאיזה מקום יפה. בדרך כלל אנחנו לא ממליצים על חשיפה יותר מדי גדולה, אבל זה חלק מהעניין, לקחת את מי שכאן בטיפול ולגדול איתו לאורך הדרך, לפעמים לשלוח אותו ללימודים וחלקם ומי שמתאים יחזור לכאן, לעבוד כאן.

אמרתי, בכל המקצועות. לא כולם הולכים עם התווית הזאת, חלק מאנשי הצוות כאן אף אחד לא יודע שהם היו כאן בטיפול או במקום אחר בטיפול וחלק זה חלק מהזהות שלהם, וזה גם בסדר, שניהם בסדר גמור.

כמעט לכל יחידה כאן יש יחידת המשך, הוסטל. בכלל התפיסה בטיפול בהתמכרויות תמיד הייתה איזה שהוא טיפול הדרגתי ומובנה, זה אומר קהילה ואיזה שהיא גמילה פיזית, קהילה ואיזה שהוא ניתוק ואז לאט לאט התחברות חזרה לחיים בחוץ, אחרי תקופה של ניתוק, וחלק מזה זו עוד מדרגה, הוסטל, מסגרת המשך באחת מהערים הקרובות. היה לנו פעם הוסטל לכל מסגרת, היום אין לנוער, אני מקווה שנצליח להחזיר את זה ביחד, בכוחות משותפים. היה לנו גם לנערות. היום יש לבוגרים, לצעירים ולנשים.

וחוץ מזה יש לנו גם דירות המשך. דירות המשך זה לא מסגרות טיפוליות, זו בעצם עזרה שלנו לבוגרים שלנו לשכור דירה במחיר מאוד זול. ראינו שיש בזה צורך.

והם נשארים פה לאורך זמן? כלומר יש כוונה לשלב?

המטרה היא, אנחנו רוצים שהם ייצאו לעצמאות וזה הכיוון. הדירות לא פה, בהרצליה, נשר, עפולה. שוב פעם, אין טיפול, יש את החברותא שלהם. אנחנו יודעים את זה, גם ממחקרים, חלק מההתמודדות הקשה זה כל מה שאתה סוחב אחורה, החובות, ההתמודדות היום יומית, השתלבות בעבודה, וראינו שזה עובד וזה נותן להם עוד מדרגה.

הכיוון הוא שנה עד שנתיים בדירה כזאת, לכל היותר, אחרי טיפול. אני אומר לכם גם שיש כאלה, בודדים אמנם, שזה מה שמחזיק אותם מלחזור חזרה. יש המון רצידיביזם בתחום של ההתמכרויות, אז חלק קטן, אני לא יכול יותר מזה, וזה גם בסדר בעיניי.

אשפוזית מלכישוע, מילה, אלון קפלן.

אז החלק של האשפוזית זה הגמילה הפיזית. רוב הצוות זה צוות רפואי, 24/7, יש לנו ארבעה רופאים, כל אחד בתחומו, ועוד שבעה אחים ואחיות. בכלל היחס צוות מטופלים הוא מאוד מאוד תואם, יש בסביבות 23 אנשי צוות על 23 מטופלים, אז ההקפדה פה היא באמת מאוד מאוד גבוהה כי מגמילה לא נכונה אפשר למות.

אני יכול להגיד שהתמונה מאוד השתנתה עם השנים. כשהתחלתי לעבוד כאן, זה היה ב-2001, היה אפשר לראות קבוצה מאוד מסוימת מגיעה למלכישוע, גם מבחינת שימוש של סמים שהיו וגם מבחינת אזורי מגורים שהם גרו. היום אפשר לראות שהקבוצה היא הרבה יותר מגוונת. יש לנו היום בתוך הקבוצה חבר'ה שלא ראינו אותם לפני כמה שנים במלכישוע, הורים מתפקדים, מבחינה כלכלית הם נמצאים אפילו ברמה מאוד מאוד גבוהה והם העדיפו לשים את הילדים שלהם כאן ולצדם הם יושבים בקבוצה עם ילדים שהגיעו במצב אחר.

גם הסמים מאוד מאוד השתנו, אנחנו רואים את ההשתנות. אנחנו מדברים על נוער ועל צעירים, הגראס תפס תאוצה מאוד מאוד גדולה בשנים האחרונות. אם לפני 20 שנה הייתם שואלים אותי אם יש גמילה מגראס והייתי אומר שלא, אז היום התשובה היא אחרת. אנחנו רואים את ההתמודדות.

לפי סקר מלפני שנתיים של השירות להתמכרויות, אמנם זה בטיפול במבוגרים, אבל בנוער זה לדעתי על אחת כמה וכמה, כמות הפונים לטיפול ביחידות בהתמכרויות הרבה ביותר זה אלכוהול ומספר שתיים לפני הרואין זה גראס. טיפול באנשים בהתמכרות לגראס היא בכמויות והיא יותר גדולה מהפנייה לטיפול. אם פעם היינו מטפלים כמעט, אני מרשה לעצמי לדבר באיזה שהיא פרספקטיבה היסטורית, אני בתחום הזה 20 שנה, פעם היינו מטפלים כמעט אך ורק במטופלים מכורים להרואין, במבוגרים וגם בנוער, מי שכבר היה מגיע לטיפול אלה היו החבר'ה שמשתמשים בסמים הכבדים יותר.

קשים.

אני לא אוהב להגיד סמים קשים וקלים כי אני לא חושב שיש מושג כזה, אבל היום גם במבוגרים, ועל אחת כמה וכמה בנוער, אנחנו רואים את הגראס מוביל.

יש קשר? זאת אומרת רואים שאנשים שמגיעים להרואין התחילו בגראס, או שיש את האנשים בגראס?

פעם הייתה תיאוריה כזו, היום אני לא יכול להצביע. פעם הייתה תיאוריה שכולם הלכו איתה שנקראת תיאוריית השערים, שזה היה אחד השערים שהוביל לתוך ההתמכרות.

כי יש המון אנשים שמשתמשים בגראס וזה לא ברמה של התמכרות.

זה לא הולך הפוך, זה לא שכל מי שמשתמש בגראס יגיע להרואין, אבל רבים מאלה שהגיעו להרואין התחילו בגראס.

המורכבות היא יותר גדולה, אני יותר חרד שמי שמשתמש בגראס יגיע להרואין, אבל אנחנו רואים כן תופעות אחרות. מישהו שיש לו במשפחה רקע של מחלות נפש ופתאום סביב איזה שימוש אינטנסיבי מתפרץ משהו שאולי אלמלא השימוש הגדול בזה אז זה לא היה קורה ואז אנחנו מקבלים פה עוד משהו לחבילה ואנחנו רואים את זה, זה גם כן חלק מהשינוי שאנחנו רואים יותר ויותר, התחום של הפסיכיאטריה שנכנס לעומת משהו שהיה בעבר במלכישוע ובכלל בארץ ובעולם.

עוד משהו שנכנס זה תרופות מרשם, שמגיעים ממנו המון חבר'ה צעירים. ושוב, אנחנו רואים כל שנה התקדמות, שאו אחד מהמשפחה חלה באיזה מחלה וקיבל ואז הם התחילו לקחת. ההתמכרות כאן היא מאוד מאוד קשה, הגמילה היא על גבול הבלתי נסבל. זאת אומרת היום יש לנו שישה חבר'ה שנמצאים על תרופות מרשם.

כל האוקסיקודון - - -

כן, זה בעצם סוג של הרואין, אבל הרבה יותר עוצמתי והגמילה היא ממש בלתי אפשרית.

ואני אוסיף לזה, אלון, ברשותך. צריך לזכור שגם גראס היום זה כבר תרופת מרשם.

אני בכוונה מקשה ושואלת, כי האמירה שלא כל מי שמעשן גראס יגיע להרואין וכל מי שמעשן הרואין התחיל בגראס, אפשר להגיד את זה על הכול, על מלח ועל מים, כל מי שלוקח הרואין גם השתמש במלח. השאלה אם יש איזה שהם נתונים שמראים שזה מוביל לזה מוביל לזה.

אני לא מכיר כאלה נתונים. אני אומר שפעם הייתה תיאוריה כזאת, שכולנו גדלנו עליה, היום מ בחינת התמונה בשטח אני לא מוצא את זה.

אני חייבת לשאול את זה כי זה באמת נתון שהוועדה שלנו גם עסקה ותעסוק בו, יגאל התחיל מזה שעם הרגולציה של הגראס זה יגדיל את כמות המתמכרים. האם יש לזה באמת תימוכין בעולם לדבר הזה או שזה שני עולמות שונים לחלוטין.

לא, אז קודם כל זה כמובן מגדיל את הכמות. כשאני אומר מתמכר, מתמכר לגראס זה מתמכר, לא משתמש מזדמן.

אני יכול להגיד. שרון לא פה, שהיא החוקרת שלנו, ואני אגיד ממה שאני מכיר. יש היום בעולם מחקרים סותרים. הרי הניסוי הזה מתקיים בלא מעט מדינות, לצערי לפחות אני ושרון בעולם המחקר אנחנו רואים נתונים סותרים, בחלק מהמקומות יש ירידה בגיל השימוש, בגיל התחלת השימוש, בחלק מהמקומות יש עלייה קטנה או גדולה באחוז המשתמשים ובחלק הפוך. באמת שיש נתונים סותרים בעולם במדינות שהניסוי הזה מתקיים בהן.

כשאתה אומר ניסוי הכוונה למדינות שכבר יש רגולציה.

כן, שיש רגולציה כבר תקופה ארוכה מ-2009.

אבל צריך להגיד שהמון דברים משתנים בשנים האלה. אתם ודאי כאנשי מקצוע יודעים, גם הסיפור של נגישות עובר שינוי דרמטי, גם המודעות, בטח בכל הפן הטיפולי, להמון המון תחומים, אבל גם הרגולציה שיש בכל המדינות בעולם, היא התחילה ב-2009 ובואו נגיד שבחמש השנים האחרונות היא עוברת שינוי מאוד מאוד משמעותי, היא שונה מאוד בין מדינה למדינה ולכן אחת הסיבות של נתונים סותרים שהם פשוט עושים תהליכים אחרים.

אבל חשוב להגיד, או כדאי להגיד, שגם לוגית, ברגע שאנחנו מבינים שיש גם התמכרות לגראס, וזה לא משנה אם הוא חוקי או לא חוקי, אבל ברגע שיש גם התמכרות לגראס אני חושב שכמעט מן הסתם ברגע שזה יהיה שימוש חוקי אלה שהם פוטנציאל להתמכר הם יופיעו ואנחנו ניתקל בהם. עוד פעם, יש את הסיפור של אלכוהול, אנחנו מטפלים גם באלכוהוליסטים. זה חוקי, אבל אנחנו מטפלים בהם. ככל שזה יהיה יותר נפוץ ויותר פשוט ופחות עברייני יש סיכוי שזה יפגוש יותר אנשים שהם לא היו פוגשים את זה והם לא היו מתמכרים לזה אם זה לא היה חוקי.

אני מטיל בזה ספק. אני ודאי לא קובע, אבל אני מטיל בזה ספק.

כי גם יכול להיות שברגע שזה נגיש וזמין אתה משתמש בזה בצורה יותר מבוקרת מאשר כשזה הופך להיות משהו - - -

אני אוסיף כאן, אני הייתי חבר בצוות של מררי ודנו בסוגיה הזאת מהיבטים שונים, אני יכול להגיד שגם אם נעזוב לרגע אם לגליזציה דה פקטו תביא לעלייה או לא תביא לעלייה, כך או כך אנחנו מדברים על זה שאחוזים מאוד נמוכים של מי שמכור בפועל מגיע לקבל טיפול. ברור שכשיהיה שינוי כזה, ככה או ככה, אנחנו בתקווה נגיע לאחוזים גבוהים יותר. אנחנו מדברים היום, כהערכה, על כ-15%-10% מהמשתמשים המכורים שמגיעים בסופו של יום לטיפול. שינוי כזה כן ידרוש מאיתנו להיערך טיפולית לתת מענה.

ברשותך, עוד פרספקטיבה. אנחנו היום במסגרות שלנו היותר מתקדמות, דירות שקטינים יוצאים אליהם אחרי שהם נמצאים במעונות ובפנימייה אנחנו רואים איזה שהיא הגברה בשימוש בגראס כי ברמה הכללית זה לגיטימי וזה בסדר. אז כשמנסים ללמד אותם מה זה להיות צעיר בגילם נורמטיבי הם אומרים שזה נורמטיבי היום לעשן ומאוד מאוד קשה להסביר שיש הבדל. כשזה מגיע לאיזה שהוא רקע של בעיות תפקוד ובהתנהגות ושל שימוש בסמים ההיקש הוא לא כזה פשוט וזה נורא מאתגר.

גם ההשפעה על מוח של נוער היא לא כמו מבוגר.

אני לא בטוח שנצלול לזה עמוק, אני רק אגיד שאני חושב, וזה גם מה שעולה לנו בדיונים בוועדה, מי מכם שצופה, בסוף המציאות שאת מתארת היא המציאות. גם לי יש אחיינים בני נוער, זאת המציאות. עכשיו השאלה המורכבת, גם בהיבט הטיפולי אבל גם בהיבט שלנו כמחוקקים מה עושים עם זה.

משהו צריך לקרות, המציאות לא טובה, המציאות היא שיש הרבה על הרצף ורובם לא מקבלים את המענה הראוי ומהצד השני אנחנו יודעים מה קורה לנו בשירות הצבאי ובמשטרה, בכל מקום, אז גם משהו – זה היה הוויכוח שלי הגדול עם הרבה אנשים היום בכנסת, כאילו לעצום עיניים זה ודאי לא ייתן מענה טובה, ולכן התייחסתי מקודם לשאלה איך עושים את זה, המילה לגליזציה נותנת לזה תחושה של יאללה, אני לא שם.

לא אמרתי מקודם, בעשר השנים לפני שהגעתי לכנסת עסקתי בחינוך, זה מה שלמדתי, שם עבדתי, זאת הפריזמה הערכית שלי, ויש הרבה מאיתנו שעסוקים בזה, ולכן בעיניי בתהליך טוב, לא קל, ארוך, אנחנו לא שולטים בכל הכנסת, אבל בתהליך טוב שעושים אותו על רצף של הרבה שנים, שמתחילים בהסברה ורק אחרי זה מדברים על התרה, לא משנה, אז אפשר לעשות תהליכים שייטיבו את המצב. אני לא חי באוטופיה, אבל אני חושב שזה אפשרי.

אני אומר, אנחנו יושבים פה בקצה והגעתם לפה לאיזה סוג של קצה, ואני חושב שהוא לא מעיד על הכלל, אבל אפשר להסתכל עליו וללמוד ממנו.

באנו ללמוד.

מה שאלון אמר זה אמת, היום אחד הסמים או החומרים הממכרים הכי נפוצים בשער הכניסה למלכישוע זה קנביס ומוצריו ותרופות מרשם.

זה עולה מאוד תרופות המרשם?

זה עולה, אנחנו רואים כל שנה מבחינת אחוזים יותר ויותר, כמובן זה גם יותר ויותר נפוץ, אז יש פה איזה שהוא תהליך מקביל. אבל נגיד מה שקורה היום בארצות הברית, שאנחנו תמיד מדלגים אחריהם כמה שנים אחרי זה, אז אני חושב שצריך להיערך זה. זה בעיניי סיפור שהוא כבר הרבה הרבה יותר מורכב.

אני אגיד עוד מילה אחרונה לגבי הקנאביס. אני פחות חרד שם להתמכרות ופחות חרד מפסיכוזה, אני מדבר על כלל האוכלוסייה, אבל כשאני מסתכל על החברים של הילדים שלי, הבת שלי לקראת צבא והבן שלי בתיכון, אני רואה שגדל פה דור של סטלנים. זה מה שמפחיד אותי. הם יעשו את מה שצריך לעשות, אבל אני רואה את המימוש של הפוטנציאל שלהם הולך ויורד. זאת אומרת מישהו שיש לו נתונים מאוד מאוד גבוהים ויכול היה לעשות מה שהוא רוצה וללמוד ולהיות מהנדס או לממש את עצמו בכל מיני דרכים, אז: טוב, זה מתחיל להיות קשה, אז אני אלמד משהו פחות ואלמד זה.

אני כן רואה את זה בתור תופעה רחבה שהיא הרבה יותר מדאיגה אותי, דרך אגב, מההתמכרות עצמה בפועל ומהפסיכוזה, שזה אחוזים מאוד קטנים בסופו של דבר. אני כן רואה פה מגמה שהולכת וגדלה.

זה מה שמחייב אותנו, בעיניי, להתמודדות, זה עצם המציאות, עכשיו צריך לראות מה עושים איתה.

אני בת 47 ואני זוכרת שכשאני הייתי חוזרת מהצבא לחבר שלי מאיילת השחר היינו יושבים ומעבירים ג'וינט בין החבר'ה, אז כבר אז זה היה מאוד מקובל. כשעבדתי בתל אביב במשרד פרסום, בחתונות ובאירועים, זה גם משהו שהוא היה מקובל, כמו היום. השאלה אם באמת יש מגמה, או האם יש מגמה בשנים האחרונות, כמו שאנחנו רואים באלכוהול, אני באמת רואה הבדל מאוד מאוד גדול באלכוהול בין צריכת האלכוהול בקרב בני נוער כשאני הייתי ילדה לעומת היום. השאלה אם באמת יש שינוי, כי אני אומרת, שוב, שלפני 30 שנה ראיתי את התופעות האלה. האם אנחנו רואים התגברות משמעותית?

כן, אני רואה פה סוגיה שראוי לדון בה, ודנו בה גם בוועדה הקודמת, במדינת ישראל איסוף הנתונים הוא לא מספיק טוב.

אתה מאוד עדין. זה נכון, אגב, על רוב התחומים, זה נכון גם לתחום הז.

בסדר, מעניין אותי התחום שלי. אנחנו צריכים להשתפר בזה, בתחום שלנו ממש. יש איסוף נתונים, אבל עדיין צריך לתכלל את המערכות.

אבל אנחנו עדיין מסתמכים על נתונים של הרשות למלחמה בסמים עם מחקרים מ-2010 לדעתי או משהו כזה.

אז כולם צריכים להשתפר בזה. גם מלכישוע צריכה להשתפר באיסוף הנתונים שלה, אבל מדינת ישראל. אני אדלג מהר.

אני אספר לכם מהר על היחידות השונות, כי ש' ו-א' פה הצטרפו אלינו ואני ארצה שתשמעו אותם, ח' ו-י' יצטרפו עוד רגע. אני אספר לכם על המסגרות השונות מהר. המסגרת הבאה שרציתי להתייחס אליה זו המסגרת של קהילות הבוגרים.

אני רציתי לשאול אם הבוגרים והצעירים באותו מתחם?

באשפוזית את שואלת? באשפוזית זה היה בעבר ביחד ועשינו הפרדה.

אבל האשפוזית התחילה מאשפוזית לנוער, כמעט רק לנוער, וזה התפתח לטווח רחב יותר.

אני אגיד, תפיסת משרד הבריאות זה שאפשר לחבר נוער וצעירים, זה מתקיים במסגרות שלהם, אבל התפיסה היא ממש כמו של חדר מיון, זאת אומרת מגיעים מהיום למחר, זה מצבי חירום. אנחנו במלכישוע החלטנו, גם כדי טיפה להגדיל את הגילאים באישור משרד הבריאות, כי יש גבול, נער בן 13 ו-14 מול צעיר בין 28 או 30 זה לא אותו דבר, אז החלטנו להפריד. זה גובה מאיתנו יותר משאבים, אבל שווה את זה כי זה טיפול יותר נכון בעינינו. אז זה נפרד היום באשפוזית, היא אחת והיא מחולקת לנוער וצעירים. דרך אגב, המקבילה שלה לנערות וצעירות נמצאת ברטורנו, עוד מרכז לטיפול בהתמכרויות שקיים בארץ.

מהר אני עובר בחטף, שי, תסלח לי, על קהילות הבוגרים. אתה רוצה להגיד?

אני אגיד. קהילות הבוגרים מחולקות לכל מי שמגיל 18 עד 65. בתקן 99 אנשים שמחולק לקהילה גדולה ושתי הרחבות. קהילה גדולה של גברים מגיל 18 ומעלה מכל המגזרים והצרכים, הם מגיעים או מאשפוזיות או מהכלא או מהבית. הם חילוניים, דתיים כיפה סרוגה, יוצאי משפחות חרדיות, ערבים, מזרח ירושלים, המגזר האתיופי, באמת כל המגזרים, זאת הקהילה הגדולה.

קהילת אפיק, קהילה יותר קטנה, כי זה קהילת הצעירים, זה גילאי 18 עד 26. הם צעירים ללא עבר פלילי או עבר פלילי מועט, שיש להם יכולת למידה. להם התכנית היא שונה והיא מותאמת. ובית לנשים, 18 עד 65, גם באמת קהילה יותר קטנה עם כל מגוון הגילאים והמקומות, מקום מאוד מאוד משפחתי וקטן.

אתה יכול להגיד מילה על ההפרדה המגדרית המאוד מובהקת?

אני אגיד, זה תהליך ארוך, זו שאלה מצוינת. בראשית מלכישוע לא הייתה הפרדה, היו פה נשים וגברים, נערים ונערות וקהילה אחת וטיפול אחד. עשינו כמה מהלכים של הפרדה, מלכישוע גם הייתה אחת החלוצות בזה, עד שהגענו להפרדה מוחלטת.

התפיסה שלנו אומרת שבשלבים האלה של הטיפול שבהם יש הרבה אלמנטים של חשיפה והרבה אלמנטים של שיתוף הדדי ותמיכה הדדית השילוב הזה לא היה טוב לאף אחד, לא לגברים ולא לנשים.

אני אזכיר לכם שבקהילת הנוער עד שלא הפרדתם היו שתיים-שלוש בכל נקודת זמן, הן לא היו מחזיקות.

איילת צודקת לגמרי. אנחנו מגלים אחרי ההפרדה, גם במחקר שלנו, גם בעין, יש שרידות יותר גבוהה לטיפול והחזקה.

זה רווח בקהילות אחרות?

היום זה כלל, זה חד משמעית. במכרז הקודם האחרון שיצא של הקהילות הטיפוליות למבוגרים ההפרדה הזאת נדרשה מכולם. לפני זה היו בהרבה מאוד קהילות, כמעט בכל הקהילות בארץ שהיו נשים, זה היה מעורבב, לא בכולם יש נשים, אבל באלה שהיה, היום זה מופרד לחלוטין. ועוד פעם, אני טיפה בפרספקטיבה, אני יכול להגיד שזה מוכיח את עצמו באופן מאוד משמעותי, ממש ממש משמעותי ולשמחתי גם משרד הבריאות הלך למהלך הזה והתחיל לעשות הפרדה גם באשפוזיות וזה מוכיח את עצמו גם.

יש הבדל מובהק בכמות המתמכרים בין בנים לבנות?

לא, יש הבדל מובהק בהגעה לטיפול.

נשים הרבה פחות מגיעות לטיפול.

והטענה היא שהאחוזים באוכלוסייה הם לא שונים באופן מובהק.

אני מניח שזה לא נחקר מספיק.

נחקר, אבל אני לא יודע להגיד את זה.

אני אגיד שלפעמים הנשים שלא מגיעות לקהילות הטיפוליות אנחנו מקבלים אותן במסגרות אחרות, של טיפול בזנות.

בסוף רצף המענים שניתן כאן, אנחנו יכולים לדבר על זנות, אבל תחת הכותרת של התמכרויות יושבות לא מעט התנהגויות סיכוניות וכו'.

אני כן רוצה להגיד מילה על מלכישוע, כי שאלת על ההפרדה. מלכישוע לא אימצה אף פעם גישה טיפולית אחת, אמרתי לכם עקרונות, אבל חלק מהגישה שלנו זה לא לאמץ גישה אחת, זאת אומרת אנחנו באמת מאמינים בזה שאוכלוסייה ומאפיינים מסוימים צריכים דרך טיפול מסוימת, וגם כשיודעים להשתפר בזה ולהתקדם בזה. לא דומה הטיפול בנערות לטיפול בנשים לטיפול בגברים וכו'. אפילו קהילת הבוגרים שאתם רואים כאן, הקהילה הגדולה, היא מחולקת לארבעה בתים שונים, בית עם מאפיינים כאלה, מאפיינים אחרים. אנחנו מאוד משתדלים לתת את המענה המתאים. לא תמיד מצליחים, אבל משתדלים.

שלושת הבתים, נראה לי שיש שלוש רגליים עיקריות שמחזיקות את הטיפול ברצף הקהילות. אחת, זה התמקדות בסיפור החיים, בטראומה. הרבה אמרו על פיזור של עד כמה סמים נפוצים, בסוף רוב המטופלים, או רוב הדיירים, מגיעים עם איזה שהוא רקע של טראומה. מבחינתי זה הגורם העיקרי להגעה לקצה הרצף. יש לכל אחד טיפול פרטני וליווי פסיכיאטרי כשצריך וקבוצות טיפוליות וקבוצות עם המדריכים סביב התחומים שבהם עוסקים וטיפולים משלימים למיניהם, מעטפת טיפולית מאוד מאוד משמעותית.

השני זה הטיפול ההתנהגותי, כלומר חזרה ליכולת להקשיב, לתפקד, לקום בבוקר, לעמוד בלו"ז מסוים, לעמוד בקבלת סמכות, להתמודד עם תסכול, לתת סמכות בתור תפקיד שיש לך, בעצם להיכנס לתוך שגרה של בן אדם יצרני. זה השני. השלישי זה מרחב, מרחב של תזונה ומגורים ומרפאת שיניים ומרפאה וחוגים ובעצם איזה שהיא התנהלות של חיים בריאה. אלה שלושת הדברים.

בתוך זה נכנסת גם תעסוקה. כל קהילה עוסקת בדברים מאוד שונים, אני אתחיל מאפיק. אפיק מחזיקים ולומדים על נושא המטבח. הם מחזיקים את חדר האוכל, יוצאים עם המון ידע באיך מכינים אוכל, איך עובדים, אחרי זה רודפים אחריהם לעפולה שיבואו לעבוד במסעדות ובקייטרינג. זה שבוע של זה ושבוע של למידה, השלמת בגרויות, העשרה, שבוע של חינוך ושל אמנות והרבה מאוד ידע.

נשים, הרבה עיסוק בפסיפס, רוקחות טבעית וספורט ומאמאנט ולמידה של עברית ואנגלית ובאמת יום מאוד עשיר. והבוגרים, הרבה תעסוקה עמלנית, תחזוקה, נוי, חקלאות, חדר אוכל, קורס ריתוך של משרד העבודה, קורס שתלנות, הרבה מאוד עשייה יום יומית שגרתית של עבודה. הם לומדים גם על עצמם הרבה מאוד, אבל גם על עבודה, במה הם טובים, מה יתאים להם בשביל ההתפתחות התעסוקתית אחרי זה.

וכמו שאמרו, הם נמצאים פה עד שנה ואחרי זה יש עוד עד חצי שנה בהוסטל, לנשים בנשר ובעפולה לבוגרים ובאפיק, חצי שנה שבה הם עובדים בחוץ, איפה שהם מוצאים בתוך הגבולות שלנו, וחוזרים לדירה ויש שם מדריך, עובד סוציאלי וקבוצות והרבה מאוד תמיכה. הטיפול של הקהילה בסופו של דבר הוא עד שנה וחצי.

מי מממן את זה?

כל זה משרד הרווחה.

הם לא משתתפים?

באופן עקרוני לא, יש עניין עם ביטוח לאומי שמכסה חלק.

ההשמה בקהילות טיפוליות היא 100% משרד כשיש מרכיב בסל השירותים של 1,600 שקל שזה מביטוח לאומי כי הם זכאים להבטחת הכנסה. מי שמטופל פה זכאי להבטחת הכנסה. כשאנחנו מטפלים בהימורים המהמרים לא זכאים להבטחת הכנסה, אבל הם כן מקבלים את זה בשנים האחרונות ממפעל הפיס, את ה-1,600 שקל האלה, וזה גם מכוסה אצלם. בעבר היה לנו קושי לטפל במהמרים כי הם היו צריכים לשלם את זה מהכיס הרבה פעמים וגם ככה הם הגיעו מרוששים וזה היה מאוד בעייתי וזה נפתר.

שאלה לחבר'ה של הרווחה, מה הפער בין כמות המקומות שיש לאנשים שמחכים בתור עכשיו?

לא, אין לנו תורים.

אז אני כבר אמשיך את השאלה של ענבר, ככל שאתם רוצים להיכנס לזה, אבל בעצם לא דיברנו על השלב של איך מגיעים לפה. התחלנו בלהגיע, אבל יש כמה שלבים חשובים לפני.

צריך לעשות הבחנה בין קטינים לבגירים.

בשתי הסוגיות.

אז אני אסיים את הרצף שלנו ואז נחזור לזה ויש לנו את המחכים.

אין בעיה, אולי אחר כך.

דיברנו על הנשים, אני אדבר על קהילת הנוער בכמה מילים. קהילת הנוער 12 עד 18. רשות חסות הנוער, מעון של חסות הנוער שהמומחיות שלו זה טיפול בנוער נפגע סמים ואלכוהול. יש לפעמים התמכרויות התנהגויות, קצת, אמרתי בנוער התמכרות זו גם שאלה, אנחנו מדברים על איזה שהוא רצף של שימוש לרעה בחומרים ממכרים.

יש לנו יחידה קטנה לאבחון וטיפול קצר מועד, לשלושה חודשים. בעצם מי שלא ברור אם הוא צריך טיפול ארוך טווח בהתמכרויות, או שיש לו איזה שהן בעיות אחרות נלוות שלא יכולות או גורמות לזה שהוא לא יוכל להיות כאן בטיפול ארוך טווח, אז הוא יגיע אליה בתור דבר ראשון. יש לנו בית לנערות, טיפול ארוך טווח לנערות. בכללי יש לנו שלושה בתים לטיפול ארוך טווח לנערים, שנה וחצי של טיפול בקהילת הנוער, והיה לנו פעם הוסטל לנערים בעפולה.

יש כאן בית ספר מלא של משרד החינוך שמלמדים בו מקריאה וכתיבה ועד בגרות מלאה ויש פה אחוזים מאוד גבוהים של בגרות מלאה, ברוב המקצועות אנחנו מעל הממוצע הארצי בציונים שלנו. זה בית ספר מופלא, כל נער או נערה חייבים ללמוד, זה חלק מהלו"ז שלהם מהיום השני שהם כאן בלי יוצא מן הכלל. הלמידה מותאמת אישית, בכיתות מאוד קטנות, זה לא למידה גילאית, אתה נכנס, מאבחנים אותך, מאבדקים אותך בחומר הלימודי ובונים לך מערכת אישית שאתה רץ איתה במשך שנה, שנה וחצי לכל היותר. כשהיה לנו את ההוסטל זה היה יותר קל כי היה לנו עוד סמסטר של לימודים, אבל בשניים-שלושה סמסטרים של לימודים מגשרים פה על פער של לפעמים מכיתה ג' או ד', של עשר שנים ומעלה, וזה קורה, אתם תהיו שם ותראו את זה.

עוד שאלה לפני, הנוער או המבוגרים יוצאים לסופי שבוע הביתה.

כן, בתהליך הדרגתי, כמו התהליך הטיפולי כאן. יש תקופה של ניתוק מסוימת שרק באים לבקר, המשפחה הגרעינית. דרך אגב 30% דור שני לאיזה שהוא משהו שקשור להתמכרויות, לפעמים יש בעיה בהגדרה, זה משתנה לאורך השנים, אבל זה בערך המספרים שלנו. התמכרויות, או איזה שהן בעיות אחרות, נלוות או דומות. יוצאים באיזה שהוא תהליך הדרגתי לחופשות עד שיוצאים כמו מפנימייה רגילה, ממסגרת רגילה.

בעצם אנחנו יושבים על שני חוקים, יתקנו אותי החברים מהרווחה אם אני טועה, חוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) וחוק הנוער (טיפול והשגחה). אלה בהליכים שקשורים לבית משפט, אחת, חוק הנוער שפיטה וענישה בהליך הפלילי, קצין מבחן, בית משפט לנוער, זה במקרה של קטינים. בגירים זה יכול להיות בית משפט רגיל והחוק הפלילי. חוק הנוער (טיפול להשגחה), עו"ס לחוק נוער, מה שקראנו פעם פקידת סעד, צו נזקקות וצו משמורת, זה ההליך השני, או הועדת רווחה ללא מעורבות של בית משפט או קצינת מבחן או פקידת סעד.

שזה בא בהסכמה של ההורים.

רווחה ברשות המקומית?

כן.

אלה הליכי ההגעה לנוער. לבוגרים, שוב פעם, דומה ושונה, מעט יותר פשוט. אשפוזית זה חדר מיון, אתם יכולים לגשת לחדר המיון, אפשר לגשת אלינו. צריך את אישור הפיקוח, יש משהו שצריך לעשות, אבל ההליך הוא מאוד מאוד קצר ופשוט, זה יכול להיות מהיום להיום לפעמים והמענה צריך להיות מיידי, זה משרד הבריאות.

פה דיברת על זה שזה מאוד מוגבל מבחינת כמות, אז אין בעיה בעניין הזה?

אז יש בעיה.

מפרספקטיבה רחבה, לא של מלכישוע.

מפרספקטיבה רחבה ד"ר ארקדי יתייחס, אבל מהפרספקטיבה שלנו, ואנחנו המסגרת היחידה לנוער וצעירים בארץ, יש בעיה. שוב פעם, ההסתכלות היא מאוד נקודתית, זה גלים מאוד גדולים, אלון יגיד לך את זה, היום הוא עומד עם רשימת המתנה, זה יכול בעוד חודש וחצי להתהפך ולהיות אחרת. אנחנו מדברים על האשפוזית.

אבל אשפוזית, תקנו אותי, יש בזה דחיפות גדולה יותר? המתנה ודחיפות גדולה יותר זה משהו שצריך להטריד.

בעייתי.

בעייתי, אבל, רם, גם הגלים האלה הם בעייתיים. אני לא אחראי פה על כל העולם, אני אומר לך שכשהגלים בעייתיים לא תמיד יש לנו רשימות המתנה. בתחום הרווחה, בוגרים, אנחנו עמוסים מעל ותמיד יש איזה שהוא לחץ. אם היה לנו עוד מקום ועוד מיטות אז היינו נותנים מענה יותר רחב. אפיק מעט פחות, נוער פחות, אין לנו רשימות המתנה לנוער. ליחידת האבחון לפעמים יש, אבל זה באמת פיקים מאוד קצרים.

בנוער אין כי במרבית מעונות חסות הנוער, ברצפים שלהם, יש שימוש בסמים. זאת אומרת אחת התופעות המאוד מאוד שכיחות, הם מפוזרים, לפעמים מגיעים למעונות נעולים, שיותר סגורים, כי הם בורחים מכל ניסיון טיפולי אחר, אבל התופעה של סמים מאוד עלתה בכל מעונות חסות הנוער, אנחנו מתמודדים עם הרבה עניינים של סמים, זה לא רק גראס.

זה שינוי דרמטי בהיבט בזה.

בואו נשתף אותם רגע.

חצי מילה לפני שנתחיל. מכיוון שאנחנו בדיון רשמי של הוועדה ויש פה מכשיר הקלטה ופרוטוקול אז אני אקריא משהו טכני לפרוטוקול, תסלחו לי, כדי לשמור על הנערים והנערה, זה הליך קבוע שאנחנו עושים בכל ועדה. יושב ראש הוועדה קובע לפי סעיף 120(ד)(1)(ג) לתקנון הכנסת שהשמות של כל מי שביקש ו/או שיבקש לחסות את השם שלו כדי שלא יגרום לו או לזולתו נזק יהיו חסויים ולא יירשמו בפרוטוקול. אם מדובר על קטינים או חסרי ישע זה לפי סעיף 120(ד)(1)(ב) לתקנון. שורה תחתונה, אנחנו מגנים על כל מי שנמצא פה, השמות לא יוצאים.

אני אציג אתכם. יש לנו את א' שהוא נציג קהילת הנוער, ש' מקהילת אפיק, מקהילת הצעירים, ח' מהבית של הנשים ו-א' מקהילת הבוגרים. אני ביקשתי מהם קודם כל רק אם הם רוצים לבוא, הם הביעו הסכמה, קצת לספר על עצמם, אבל באמת בקצרה ולספר טיפה על מה הוביל אותם לכאן ואיך התהליך הטיפולי וגם אולי מה האתגרים שהם חושבים שיעמדו בפניהם בעתיד ונשמח שגם תשאלו שאלות טובות. זה בסדר?

כן. תודה שבאתם.

א', אני רק אגיד לך מי יושב כאן. יש כאן נציגים של משרד הבריאות, נציגים של משרד הרווחה, שני חברי כנסת ועוד הרבה נציגים של משרד הרווחה, את האנשים של מלכישוע אתה מכיר, נכון? זהו, רק שתדע מול מי אתה עומד.

אין שום בעיה. אני א', אני יחסית ותיק פה, הגעתי ב-2019 לאשפוזית, הייתי שלושה חודשים באשפוזית. על התהליך של עצמי, כמו רוב הנערים אצלנו, ואני מקהילת הנוער, אני מבית ניצוץ בעיקר, עכשיו שלב ג'. רוב הנערים אצלנו הם לא רוצים להסכים להגיע לקהילה. יש התנגדויות כי קשה מאוד לצאת מהעולם ההוא.

קצת קשה להוציא בן אדם מעולם שהוא רגיל אליו ומאיפה שהוא נמצא, אז אני גם הבעתי התנגדות כלשהי לעלות לקהילה, קהילת הנוער, במיוחד שידוע לך שזה טיפול שהוא לטווח ארוך ולא הרבה יציאות לבית ואתה לא תהיה הרבה חופשי מה שנקרא. התגלגל לי לזה שאני שומע את זה כל יום והמון מדריכים מכוונים אותי לשם ואני רואה אנשים שמצליחים בזכות הקהילה הזאת, אז איפה שהוא כן לקחתי דוגמה במיוחד שהמשפחה דרבנה, שזה משהו שהוא מאוד חשוב לי, המשפחה, אז כן הפסקתי בסוף לעלות לקהילת הנוער.

לקהילה הגעתי ב-14.11, עד לפני כמה זמן, לפני כמה ימים הייתי שנתיים. הגעתי לקהילה. קודם כל הכול מסקרן אותי, מדברים שפה אחרת שאני לא מכיר, מציגים את עצמם בצורה שאני מכיר אנשים בגילי שאין להם את הדיבור שאני מדבר היום, אני לא מכיר הרבה בכלל כאלה. מציגים את זה כאילו עכשיו הם למדו באוניברסיטה איזה ארבע-חמש שנים ואני לא מבין כל כך מה הם אומרים, אני עדיין בשפה שלי.

אז זה סקרן אותי הרבה פעמים למה זה קורה, ואחרי המון דברים שלומדים, על עצמך בעיקר, כשאתה רואה אנשים שהם כמוך, אז קודם כל כיף להיות בסביבה של אנשים שאתה יודע שהם כמוך, אתה יכול להתחבר אליהם, הרבה יותר קל להתחבר אליהם, וזה מה שמשך אותי בעיקר בהתחלה, זה כוח של אנשים שהם צמודים אליך, הם כמוך, מכירים את השטויות שאתה עושה, יודעים איפה אתה יכול ליפול והם עוזרים לך, בלי כסף, בלי תמורה, מציבים לך גבולות, רואים אותך במקומות שמסוכן לך שם. נותנים לך לשתף, שומעים את מה שיש לך להגיד וזה הכול בחינם, אז זה כאילו מושך אותך ומראה לך שיש לך הזדמנות פה למשהו.

לאט לאט אתה כאילו רואה שאנשים בוגרים הביאו לך, אז יאללה, אתה צריך כביכול להוריש את זה לאנשים שהם לפניך ויש לך אחריות כלשהו ואיפה שהוא אתה לא יכול להציל את עצמך כי הגעת למצב שכבר יש לך המון הפסדים, אתה לא יכול להפסיד אותם. הרווחת הרבה, השגת הרבה, אז קשה מאוד להפסיד את כל הדברים האלה. אז כשאתה ממשיך בטיפול אתה מבין שיש פה זנים אחרים שהם היו באותו מקום שלך, כאילו תאר לעצמך רגע בראש מה היית עושה, אם היו מוותרים עליך איפה היית נמצא עכשיו, ואיך היית חוזר לבור ולשכונה ההיא ולסמטה ההיא ולשטויות שהיית עושה, אז אין לך לב להפיל את זה על מישהו אחר אז אתה כן מהכוח שיש לך נותן לו קצת ומראה לו איזה דרך יש לו וכמה הוא חשוב, ותשומת לב ומה שהוא צריך בהתחלה עד שיהיה לו את הבסיס שלו והוא יבין את אותו דבר שאני מבין היום. וככה אתה מתקדם.

וגם כשאתה מגיע, לפי מה שהוא אמר, תפקידים אצלנו ופתאום אתה רואה דברים אחרים, אתה מתמודד עם סמכות, אתה מפעיל סמכות, אתה משתמש בכלים של בית, אתה מדבר עם המשפחה אחרת, פתוח, יש שיח פתוח. אני יכול לשבת במשפחה ולא להרגיש לחוץ כי יש משהו שאני מסתיר, אני יכול לצחוק ואני לא מרגיש שום התנצלות.

מה זה תפקידים? אתה היית מתאם למשל?

הייתי רכז, הייתי רצ"ג, הייתי גם סגן, שזה כמו מתאם. אצלנו זה לא ככה כמו אצל הבוגרים.

מה הוא עושה?

מרכז, הוא עומד על הזמנים של הקהילה, הוא דואג לזה שיהיה לקהילה את הדברים שלהם, רצ"ג שלו הוא זה שדואג בעצם לגוזלים, לנערים החדשים שמגיעים, לדברים אפילו פיזיים, לשמיכה, מצעים, בגדים, אז הוא דואג שיהיה סדר מבחינת הזמנים.

תגידו רק מה זה ראשי התיבות רצ"ג.

ראש צוות גוזלים, זה המודל של הניהול העצמי של הקהילה שהוא אחראיות ולקיחת חלק, שותפות וכו'. ספר מה אתה עושה היום.

היום אני שלב ג', אני כבר סיימתי את ההיררכיה. יש לנו היררכיה שזה מין סדר כזה של התנהלות אחרת מול צוות, אני סיימתי את ההיררכיה, עכשיו עליתי לשלב ג', אני אוטוטו מסיים פה.

מה השלב הבא?

השלב הבא זה שלב ד', שזה עבודה אקסטרני, אתה עובד בחוץ, חוזר לפה אחרי שאתה מסיים לעבוד.

במה אתה עובד פה היום?

אני עובד בחממה. יש לנו פה ענף שנקרא חממה, אם אתם רוצים אתם יכולים –

איזה כיף.

כן.

תיקח אותנו לשם. מילה על הלימודים.

אני סיימתי בגרות מלאה. פה התחלתי ופה סיימתי בגרות מלאה.

בן כמה אתה?

אני בן 18.

ספר על ההתמודדות בלימודים, מאיפה הגעת, מה למדת לפני זה.

לא הייתי יושב בכיתה וגם לא למדתי, לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל כשאתה נמצא במקום שכל מה שאתה עושה זה לימודים אז לאט לאט הציורים מתחילים לשעמם אותך ומעירים לך על זה שאתה מצייר, מזיזים לך את העט מהמחברת. או שאתה לא יכול לצאת להבריז, אין דבר כזה להבריז פה, אז אתה יושב מול הכיתה ולומד, זה מה שיש לך לעשות ואתה מתחיל לאהוב את זה ובסוף אתה מסיים.

יצא לך לעבור בעוד מסגרות של הרווחה לפני שהגעת לפה?

לא, הייתי בפנימייה, חוץ מזה לא.

אתה מתכוון להתגייס לצבא?

כן. אני מתגייס במרץ.

לאן? אתה יודע?

שלושה חודשים קודם כל חוות השומר, אחרי זה אני מתכנן לעשות מסלול קרבי. איזה יחידה אני לא יודע.

מהמם, בהצלחה.

סתם, לפרוטוקול, עכשיו, עשר וחצי היום, טקס סיום מסלול סיירת גולני יש בוגר שלנו. ממש הרגע, אמא שלו בדיוק כתבה לי. זה לא נדיר, כן יחידות מובחרות וזה זה יפה וכו', אבל בכלל גיוס לצבא, שירות לאומי, מכינות וכו' זה חלק מהדיפולט כאן. יש לנו עבודה מסודרת מאוד מול הצבא, ארוכת שנים.

שעובדת טוב?

הכול בגלים, מתחלפים כל שנתיים, אז זה ככה.

אבל צריך להגיד שיש גם היום הרבה יותר השקעה אצלנו במערכות שלנו בלחבר, לעשות חיבורים עם הצבא, יש אנשים שתפקידם במשרד לעשות את הקישור והחיבור לצבא, להיות אחראי על כל מה שנקרא בוגרי החסות ובוגרי פנימיות בכלל ויש בזה הרבה הרבה יותר השקעה מתוך ראייה היום שאפשר לעשות עם זה הרבה יותר. אני חושב, עוד פעם, בקצת פרספקטיבה מפעם, שהיו מוותרים מראש על החבר'ה פה.

כן, אז אנחנו שנים בזה.

אנחנו מרחיבים את זה במודע לשירות משמעותי כי הצבא, כמו כולם, מי שעשה צבא, לפעמים זה לדפוק את הראש בקיר ויש פחות את ההכלה שלפעמים ילדים צריכים, מבחינתנו מי שעושה שירות לאומי או תורם מעצמו לחברה או כל דבר כזה זה רלוונטי באותה מידה. אנחנו ככה גם משווקים את זה לילדים בסופו של דבר, אין יותר טוב או פחות טוב.

זה נכון גם באופן כללי לחברה הישראלית, אבל זה כבר דיון אחר. שירות משמעותי יכול להיות בעוד מקומות, זה מה שאני רוצה להגיד, לא רק בקהילות טיפוליות.

אנחנו מכוונים לשם. אני אגיד לכם גם יותר מזה, הצבא זו מערכת לא פשוטה, כמו שאנחנו יודעים, ולא מעט בוגרים שלנו מתקשים שם, בשירות לאומי יש לא מעט יתרונות, שאנחנו תופרים איזה שהיא חליפה אישית ומותאמת וכו' והם תורמים לא פחות ולפעמים יותר אפילו, אבל כל אחד על פי רצונו ויכולותיו. אנחנו עסוקים בזה משנת 97', 98' במלכישוע בגיוס. בתחום של ההתמכרויות הצבא הוא קשוח, הוא קשוח בענייני חומרים ממכרים, היום מעט פחות מבעבר, ספר הפרופילים השתנה, אבל ברגע שיש תווית מלכישוע זה קצת הופך להיות יותר קשה, לצערנו, פעם היה דווקא יותר קל, לפחות מהראייה שלי, אבל אנחנו מתגברים על זה ומצליחים. אמרתי לכם, גם א' וגם סיפרתי לכם על בוגר אחר שלנו.

אז תודה רבה, א'. ש', בבקשה.

תודה. אני בן 20, אני מבית חרדי. הייתי גם במסגרות חרדיות, עד גיל 17 וחצי, וכבר מתוך המסגרות אני נכנסתי לשימוש ופשוט זרמתי עם מה שיש ונכנסתי לזה ממש עמוק. איפה שהוא בגיל 18 וחצי, 19, ראיתי שאני לא מסתדר לבד, ההורים שלי רצו שאני אעשה משהו ואני כאילו לא מקשיב להם כל כך. כשעברתי משבר, היו לי חרדות וכל מיני דברים שלא מצאתי את עצמי כל כך, בהתחלה לא פניתי לאף אחד כי לא ידעתי מה לעשות, בסוף איכשהו דיברתי עם גיס שלי והפנו אותי לפה.

באתי לפה בשביל לטפל בחרדה, אפשר להגיד, ואיפה שהוא גיליתי שיש כזה דבר מלכישוע ושמטפלים פה בבעיות של התמכרות. היה מאוד קשה בהתחלה להבין את זה שאתה מכור לדברים, אתה לא מקבל את זה כל כך. לא תכננתי להמשיך פה בקהילה תכלס, החרדות לא נתנו לי, אמרתי: מה, אני אשאר פה עכשיו תקופה, ומה עם החברים ומשפחה? איך אני אלך? וזה היה קשה, אבל בסוף אמרו לי: בוא תנסה קצת ובאמת נכנסתי ופשוט התחלתי טיפול ואתה רואה באמת אנשים ואתה אומר, ואללה, אני רוצה גם להיות במקום הזה, אנשים שאתה מגלה שהם באותה סיטואציה בדיוק כמוך.

וגם נותנים תפקידים אצלנו, יש אצלנו תפקידים, ישר נכנסים גם לעבודה במטבח, עובדים שם הרבה, אנחנו עובדים. אנחנו עובדים עם - - - אתם שמעתם עליו במאסטר שף, הוא היה שם קצת.

אני מבין שפספסתי משהו.

בקיצור אנחנו לומדים שם הרבה על המטבח, גם שם אתה מתמודד עם קושי של עבודה, ממש קשה לעבוד שם. אתה בהתחלה רוצה לעלות ואתה מרגיש חוסר אונים ואחרי זה בהמשך אתה נהיה אחראי, סגן, יש אחראי, זה קשה, הרבה פעמים אתה מתמודד עם אנשים שמגיבים לך לא הכי במקום או שאתה מדבר לאנשים. יש את הכלים של הבית שמדברים על מה שקורה, שיקופים וכל מיני דברים כאלה. ובאמת כל התפקידים גם, זה נותן לך זה פתאום יותר ביטחון קצת. הגעתי לפה ממש עם אפס ביטחון, לא יכולתי להחזיק כזה תפקיד ביד ולאט לאט אתה עולה ועשיתי כבר כמעט את כל התפקידים.

אתה מגלה בתפקיד עוד דברים על עצמך ואתה מזדהה עם חברים שעברו את הדברים האלה והם עוזרים גם להתכונן לזה או לסיים את התפקיד טוב. גם מול הצוות, הצוות גם ממש עוזר, אומרים לך מה לא טוב ומה אתה יכול לשפר. התפקיד היה אחראי בית וזה היה ממש כאילו לימד אותי, המדריך לימד אותי.

אתה יכול לספר על משהו משמעותי שלמדת על עצמך בתפקיד הזה?

כן. אני יכול להגיד משהו אישי. יש לי קטע שאני הרבה פעמים מגיע ואומר למישהו משהו וכאילו לא מזיז את עצמי, לא פותח את הראש להגיד: תשמע, בסדר, אתה צודק אולי, אני תמיד בשלי כזה, והמדריך אמר לי: יש לך את הסמכות ואתה באמת יכול להחליט דברים, אבל לדעת שיש דברים שאתה יכול יותר להקל, כי אני כאילו קיצוני מאוד.

זה נקרא ראש בקיר.

כן, לא תמיד דווקא בקיר, אבל כן.

מילה על התהליך מול המשפחה או עם המשפחה.

כן. יש אצלנו טיפול משפחתי. בהתחלה הקשר שלי עם המשפחה, ממש היה לי לחץ כשאני נמצא איתם, הרבה דברים שאני מדבר איתם, גם זה שגדלתי בבית חרדי, זה לא מתקבל כל כך. בהתחלה לא הייתי מדבר איתם על כלום, על שום דבר, הם היו יודעים איך אני ומה אני ולא היינו מדברים על זה, כאילו יש בינינו איזה קיר. פה התחלנו טיפול משפחתי עם דלית, שהיא עושה את הטיפול, וככה פתאום לאט לאט אני יכול לדבר עם ההורים בפתיחות.

למשל ביציאה האחרונה שלי, לפני שבועיים יצאתי לשבת לבית, הייתה לי סיטואציה שפשוט רציתי לברוח ואמא שלי הגיעה אליי ושאלה אותי מה קורה ואמרתי לה שתבוא לדבר איתי, וזה כאילו משהו שפעם בחיים לא הייתי עושה, גם ההורים שלי אמרו לי שאף פעם לא שיתפתי אותם, הם גם ממש מבסוטים על זה. הם גם לא האמינו כל כך בטיפול המשפחתי בהתחלה ופתאום הם ראו שכן יש בזה משהו.

גם הם באיזה שהוא ממשק עם מלכישוע?

כל מי שמגיע למלכישוע, משתדלים. הוא מחויב לתהליך משפחתי, או זוגי, זה יכול להיות ילדים, זה יכול להיות בת זוג, זה יכול להיות כל מיני.

זה מלמד אותך ממש המון, גם על הקשר שלך עם המשפחה, איפה לא טוב לכם וגם אתה לומד מזה לחברים ודברים כאלה. אני אוסיף פה גם את הלימודים. אני הגעתי עם אפס לימודים, לא למדתי בגרויות או משהו, רק לימודי קודש, ופה התחלתי ללמוד לבגרות, הכניסו אותי לדברים לימודיים. במקום לעבוד במטבח אני כל היום לומד וכן הצלחתי להוציא קצת יותר. הוצאתי שלוש יחידות. זה לא הרבה, אבל יחסית אליי, לא ידעתי מה זה כל הדברים האלה.

באיזה גיל יצאת?

17 וחצי.

עד גיל 17 וחצי היית בישיבה?

כן. זה היה גם תהליך בתוכו, אבל כן. עכשיו אני בתכלס אמור לסיים עוד חודש, אבל אני לוקח הארכה גם בשביל הלימודים, שאני אסיים, כי אני יודע שאם אני ארד להוסטל יהיה לי מבלבל וקשה אז אני נשאר עוד קצת. זהו.

תודה. א' מתנצל, הוא צריך לצאת לטיפול, אז הוא יצטרף אלינו בהמשך.

היי, אני ח', אני בת 20, אני מגיעה מבית מיכל, מקהילת הנשים פה. אני באה מבית חרדי מאוד מאוד מאוד קיצוני. אם אתם יודעים מה זה נטורי קרתא, אז אני משם. בגיל 16 יצאתי מהדת בעקבות כל מיני אירועים שקרו לי בחיים וכמו כל משפחה חרדית סטנדרטית הראו לי את הדרך החוצה וניתקו איתי את הקשר והתגלגלתי ברחוב, בכל מיני מקומות.

שנאתי את המוסד, כי גם מבחינת המשפחה שלי המוסד הוא טמא וזה היה אצלי מיתוס שהיה לי קשה להיפטר ממנו. באיזה שהוא שלב נכנסתי לכל מיני מוסדות, הרווחה התערבה, עד גיל 18 הייתי ב-11 מוסדות, עברתי ממוסד למוסד, העיפו אותי משם, העיפו אותי מפה, נכנסתי לסמים כמה חודשים אחרי שיצאתי מהבית ונפלתי משם. בעיקר הייתי בסמי רחוב, שזה סמים שאין מושג מה הם.

באיזה שהוא שלב הייתי בפנימייה כלשהי והייתי בשימוש מאוד מאוד כבד בסמים. העובדת הסוציאלית שלי באה אליי, אני הייתי בתחתית, היא אמרה לי: תקשיבי, אולי תלכי לגמילה? אמרתי לה: מה זה? אז היא אמרה לי: כדי שתפסיקי עם הסמים, אמרתי לה: זה אומר שאני אוכל לעשן מדי פעם ואני לא אצטרך את זה כל הזמן? אז היא אמרה לי: משהו כזה. נראה לי שהיא גם לא ידעה.

הכניסו אותי לאשפוזית לשישה שבועות, 42 יום, עברתי ניקוי פיזי, קריז, ואז המליצו לי, בגלל שאני צעירה ואין לי בעצם כלום, אז אמרו לי שאולי אני אפנה לקהילה. אני מקבלת קצבה מביטוח לאומי על רקע נפשי ועליתי פה, עליתי לקהילה. הטיפול בנשים הוא שונה מהטיפול אצל הגברים. אצלנו מתמקדים יותר בשיטת טיפול של ה-DBT שזה שיטת טיפול שמיועדת לאנשים שיש להם הפרעת אישיות גבולית, אבל לרוב המכורים יש את ההפרעה הזאת אז זה די מתאים.

גם אנחנו מתעסקים הרבה ב-NA, יש שתי קבוצות כל יום. הרבה גם מתמקדים במישור התפקודי. אני לא ידעתי לנקות בכלל, לא ידעתי לבשל, לא ידעתי לעשות כלום ובית מיכל פשוט לימדו אותי לעשות את כל הדברים האלה, זה אומר קודם כל להיות בן אדם, אחרי זה גם קצת חיברו אותי לזהות הנשית שלי, שהיה לי קצת קשה.

הצוות מלטף, מחבק, תומך, כמו שאישה צריכה. הייתי חסרת אמון באופן מוחלט, לאט לאט התחלתי להתקרב. לא ויתרו לי. מגיעים לקהילה של בית מיכל את בשלב הגוזלות ומצמידים לך אחות בוגרת שהיא כאילו הצל שלך, בשבילים היא הולכת איתך, בחדר האוכל היא יושבת מולך, היא מסבירה לך את ה-DBT ואת כל שאר הכללים.

איך זה היה? זה נשמע גם כיף וגם קשה מאוד.

זה היה מתיש. אני נכנסת לקבוצה והבנות שם פתאום מתחילות לדבר על מה הן מרגישות, אני אומרת: מה נסגר כאן? כאילו מה קורה כאן. הייתי מאוד אנטי, לא האמנתי שיכולים לעזור לי. אחרי שיצאתי מגוזלות והכניסו אותי למעגל והעלו אותי לשלב א'. אצלנו זה גוזלות, שלב א', שלב ב' ושלב ב' מתקדם ואז שלב ג' שיוצאים להוסטל. העלו אותי לשלב א' והמדריכה המנחה שלי אומרת לי: עברת את הגוזלות, עכשיו את צריכה להתחיל לקחת אחריות.

אצלנו כשעושים חריגה, בסוף היום יושבים בקבוצה וכל בת לוקחת אחריות אם היא עשתה חריגה. רושמים את זה בספר האדום ונותנים לנו תוצאות, כמו צוללת גינון, צוללת כלים, יש כל מיני תוצאות. תוצאה ראשונה שקיבלתי הייתה שלילת מנוחות, זה אומר שאני צריכה לשבת בלובי ולא לעשות כלום חוץ מלכתוב. ופשוט התחלתי להסתכל על עצמי, ואמרתי וואו, אני קמה פתאום בעשרה לשש בבוקר, אני שוטפת את החדר, אני יוצאת לארוחת בוקר, אם אני תורנית אני מכינה את ארוחת הבוקר, שלא ידעתי לעשות את זה, ואו, הגעתי למשהו שאני לא מכירה ואז התחלתי קצת להיפתח, קצת להאמין.

יש לי שיחות עם העובדת הסוציאלית שלי שאני מדברת איתה ואנחנו נכנסות לכל מיני מקומות, בעיקר על דפוסים, דפוסי עבר, מאיפה הם התחילו ואיך אפשר לשנות אותם. בימי שלישי יש קבוצת DBT עם הרכזת.

באיזה תדירות השיחות עם העובדת הסוציאלית.

כל שבוע, קבוע, אין שינויים. במשך שעה. קבוצות ה-DBT, כל אחת לוקחת מטרה על דפוס מסוים שהיא עושה. בעצם מלמדים אותנו לתפקד בחיים הנורמטיביים, משהו שאני לא הכרתי, לעבוד, ללכת כל יום. בעיקר הנשים מתמקדות בפסיפס, שזה הדבקת אבנים קטנות אחת ליד השנייה. עכשיו, אני אשב להדביק אבנים קטנות? בסופו של דבר עשיתי את זה והיום המקום שאני הכי אוהבת זה פסיפס. זה הזוי שאני אומרת את זה, אני לא מאמינה על עצמי, אבל אני אוהבת את זה.

הייתי אחראית פסיפס, שמו אותי דווקא בתפקיד שאני הכי פחות, פתאום התחלתי לקבל אחריות, פתאום יש לי טעם, אני אומרת: הצבע הזה לא מתאים, הצבע הזה כן מתאים, תעשו רובה בצבע כזה. פתאום יש לי אחריות, פתאום מקשיבים לי, פתאום יש לי קול, פתאום שואלים אותי מה שלומי, מישהו רואה אותי. לא הייתי נראית, הייתי מהאנשים שלא רואים אותם.

לאט לאט אני מתקדמת. יש את הוועדה של שלושה חודשים, אני יושבת והייתי בטוחה שהוועדה הזאת, באים עכשיו וכיתת יורים להגיד לי למה אני לא בסדר ונכנסתי להתגוננות, ואז העובדת הסוציאלית שלי אומרת: רגע, רגע, רגע, ח', אף אחד לא בא להתקיף אותך פה, אנחנו באים להראות לך כמה התקדמת. זה היה לי הלם. פעם ראשונה שאני מצליחה לעשות משהו, שאולי יש לי ערך.

פתאום ראיתי שיש לי גם בחירה, שאני יכולה לבחור אם להיכנס למיטה ולהחליט שאני לא מתפקדת היום או פשוט לקום ולתפקד גם אם לא בא לי עכשיו, יש לי אחריות. אני שווה משהו. אני נהייתי אחות בוגרת גם של גוזלה והגוזלה שלי היום ארבעה חודשים פה ואני רואה אותה מתקדמת ואני גאה בה, פתאום אני מרגישה שאני יכולה לתת גם.

אני לא עושה טיפול משפחתי, אבל אמא שלי באה לפה לביקורים כל שלושה שבועות שזה הישג מבחינתי שאי אפשר לתאר אותו. אמא שלי באיזה שהוא שלב הגיעה למצב שהיא אמרה שלא אכפת לה אם אני אהיה דתייה או לא, העיקר שאני אהיה בן אדם. לפני שבועיים דוד שלי, אח של אבא שלי, אבא שלי נפטר כשהייתי בת 14, אח שלי אבא שלי בא לפה, בא לבקר אותי, כי הוא שמע מאמא שלי שנהייתי בן אדם.

אני אלך לעשות בגרויות באקסטרני, לא דרך מלכישוע, כי אני לא נמצאת תחת מוסד כלשהו, כי לא סיימתי גם 12 שנות לימוד וזה קצת יהיה מסובך, אז אני פשוט אעשה את זה עצמאי.

ומה את רוצה לעשות בעתיד?

זהו, אז פתאום נפתחו בפניי הרבה אפשרויות. יש לי עוד זמן פה, אבל אני בוחרת כנראה להמשיך לשירות לאומי כי זה סוג של סגירת מעגל בשבילי. הקיצוניות נגד המדינה, ללכת למקום של לתרום למדינה, כי אם יש מקום כלשהו שהיה מוכן לקבל אותי במצב הכי נמוך שלי, ואללה להרים אותי, אין לי הגדרה אחרת, אני פשוט נהייתי בן אדם, אני מסוגלת לתפקד, אני פתאום חושבת, אני מרגישה. המקום הזה נתן לי גם עזרה נפשית, שזה פסיכיאטר שסידר לי את הכדורים שהיו נורא בבלגן, מקום תפקודי.

היום אני מתפקדת מעשרה לשש בבוקר עד עשר וחצי בלילה בלי לזוז מהלו"ז, אני נצמדת אליו, אני יודעת שזה מציל לי את החיים. סטייה אחת – אני לומדת לקבל את עצמי גם אם אני לא הכי בלו"ז, אבל עדיין אני נצמדת ללו"ז. אני יודעת שיש מקום שאם אני צריכה עזרה אני פונה למדריכה, דרך מתאמת כמובן. אצלנו זה גם בנוי בהיררכיה, אבל קצת שונה מהבנים. אני לומדת שיש לי מקום בעולם הזה ואני שייכת, זהו.

אמן, יש מקום ואת שייכת, ח'.

מאוד מרגש.

תודה.

כדי רגע לעשות איזה פאוזה אני אספר על השיחה שלנו לפני זה. אז ח', שאלתי אותה אם היא מוכנה וכו', אז היא אמרה לי: כן, כן, אני יודעת להרים למקום, אני אעשה את זה. אמרתי לה: לא, לא, לא, אם מגיע למקום שתרימי לו תרימי, אם לא תורידי. אז תודה ח'. באמת תודה.

היום את כן בקשר עם המשפחה?

אנחנו 15 ילדים, אז במובן מסוים יש כאלה שכן ויש כאלה שלא, אבל אמא שלי כן, אני מדברת כל יום שישי עם אמא שלי.

אז אמא זה המפתח.

אין על אמא.

באיזה גיל התחלת?

גיל 16, 15 וחצי. הייתי בתוך סוג של כת.

ובהתחלה איפה היית?

אנחנו משפחה ירושלמית, חסידית, אבא שלי היה משגיח בישיבה, אמא שלי באה ממאה שערים, דודים שלי הם אלה שמנופפים בשלטים וצועקים געוואלד, אני מכירה את כל השירים נגד המשטרה וזה, אני מגיעה מהקיצוני של הקיצוניים.

לא, אבל כשיצאת, בגיל 16, איפה הלכת? איפה הסתובבת?

הלכתי לירושלים כמובן, ואז נגררתי פה ושם, התמסטלתי. זה התחיל ב – זה סיפור נורא מורכב.

לא חייבים להיכנס, תודה.

יש לי שאלה אלייך ול-ש', זה תופעה נפוצה בחברה החרדית, העניין הזה שמי שקצת חריג ונפלט, יש הרבה פליטות מהמסגרת ונפילה לסמים?

בטח, כן. זה גם היציאה שלך, קשה לך לעכל את זה, שאתה מפה לפה כזה, או הערכים שאתה גדל עליהם, זה גם מצפון, גם כל מיני דברים שמפריעים לך. אני מאמין שיש עוד דברים מעבר, אבל המעבר הדרסטי הזה זה גם משהו, שאתה מנסה לברוח ממנו. קשה לך עם זה, זה לא משהו קל, כי אתה גדל שזה לא אמור להיות ככה, אתה לא אמור ללכת ולהסתובב ככה. כן, זה ממש נפוץ, גם בתוך העולם יש.

יש גם בעיה בציבור החרדי שהנערים שלא בדיוק מסתדרים בקהילה, אין רווחה, שולחים אותם לעסקנים, ככה קוראים לזה בציבור החרדי, עסקנים. גם כשאבא שלי היה חולה היה לו עסקן שהוא קמבן את הרופאים. אני כשיצאתי היה לי עסקן שהוא טיפל בי והוא דחף לי כל מיני כדורים וכל מיני דברים כאלה. אין אמון, אין אמון במדינה, אין אמון במשטרה, אין אמון בשום דבר, אז את יוצאת ולא רוצה להכיר בכלל. יש הלם תרבותי, הלם תרבותי מוחלט. אני לא הבנתי מימיני ומשמאלי, אני חשבתי שיש גויים ויהודים, לא ידעתי שיש חילוניים.

אבא שלי בא מבית חרדי וחזר בשאלה. לנו היה מזל שההורים לא ניתקו קשר, אבל אני יודעת שבהרבה בתים מנתקים את הקשר, מתביישים בילד, מנתקים איתו ואז אני מתארת לעצמי שהרבה ילדים מגיעים לרחוב, אין להם לאן להגיע.

א', בבקשה.

צהריים טובים. קודם כל כבוד הוא לי לשבת מולכם, אני מאוד מתרגש. שמי א', בן 32 מכפר סבא, נולדתי בקיבוץ להורים גרושים, אבא שלי היה אלכוהוליסט ואני בן שני, יש לי אח גדול וכל הילדות שלי זכור לי שאני הייתי בצלו של אחי, היו לו הרבה בעיות התנהגות ואני ככה מצאתי את עצמי דואג לעצמי ואיפה שהוא בצד ככה, בצל. למדתי מהר מאוד שדרך שקרים ומניפולציות וכל מיני תחמונים אני מקבל את תשומת הלב. טובה או רעה, לא משנה, העיקר שאני שם.

אמא שלי התחתנה בשנית ועברנו למרכז, לשרון, ושם התחילה ההידרדרות שלי, המפגש הראשוני שלי עם אלכוהול. ההתמכרות שלי זה אלכוהול. הרגשתי שאני שווה פתאום, הרגשתי שרואים אותי, שהתחברתי גם לילדים, אפשר לקרוא לזה בשוליים. עם השנים אני הבנתי שהאלכוהול הוא החבר הכי טוב שלי, הוא מקום המפלט שלי, הוא הנחמה שלי, הוא נותן לי ביטחון. בעצם גיליתי את התרופה, אפשר לקרוא לזה.

אחרי הצבא אבא שלי, שהוא בינתיים עזב לגרמניה, נפטר, 12 שנה לא היינו בקשר והרצון הזה לסגור מעגל ולפני שהספקתי אז הוא עוד פעם נעלם והפעם לתמיד, מאוד מאוד הפך אותי והשימוש שלי התחיל לגבור לרמה יום יומית, כמויות מאוד מאוד גדולות ולאט לאט אני התבודדתי מהחברה. אחי בינתיים גם כן התמכר לסמים ואני כל פעם ניסיתי ללכת ל-NA או ל-AA, ניסיתי ללכת לאשפוזית, אבל בסופו של דבר זה היה לרצות את אמא, לרצות בת זוג שהייתה לי באותה תקופה, לא באמת מתוך מקום של הבנה עצמית וקבלה עצמית שוואלה, אני באמת מכור.

המילה הזאת נורא זעזעה אותי, כיוון שגם אמא שלי כל הזמן אמרה: אתה תהיה כמו אבא שלך, אתה תהיה אלכוהוליסט ואמרתי אין מצב שאני אלכוהוליסט, הנה, אני שותה כדי להראות לך שאני לא אלכוהוליסט. עד שבסופו של דבר כמות הפעמים שאמרתי לעצמי: בחיים אני לא אעשה את זה, כבר אין לי ידיים לספור אותם, המקומות שהגעתי אליהם, אם זה הסתבכות עם החוק, גניבות, שקרים, אני לא אכנס לזה, אבל כל אחד שיתאר לעצמו, זה לא היה נעים בכלל.

ובאמת הגעתי לפה למלכישוע במצב נפשי אפשר להגיד מאוד מאוד ירוד, מאוד מצולק, חסר ביטחון, דימוי עצמי אפס, פשוט אפס. הדבר הראשון שגם חברים פה ששיתפו זה ההזדהות שיש עוד כמוני, כי אחת הבעיות שלי הייתה שכל החיים חשבתי שיש לי בעיה מוסרית, לא הייתי מבין למה אני בעצם חי חיים נורא – עושה מעשים נורא שגויים, אבל מצד שני אני מאוד אוהב אדם, אוהב מוזיקה, אוהב בעלי חיים, כאילו כל הדברים הטובים, אז למה יש את הדיסוננס הזה, למה הניגודיות הזאת? ופה אני למדתי שמקבלים אותי, קודם כל אוהבים אותי.

יש מנהג בכלל בתכנית של המכורים שאני מציג את עצמי, שמי א' ואני מכור אז כולם עונים: אוהבים אותך א', והאהבה הזאת. לאט לאט התחלתי להאמין בעצמי. אני פה נמצא שלושה חודשים, חודש וחצי אני עשיתי תפקיד שנקרא רץ מתאם, אני בעצם כל הדברים של המתאם, אני סוג של עוזר של המתאם, כל הגבולות, פתקי דיווח שכל החברים במהלך היום רושמים אחד על השני, עזרה, עוברים דרכי, ככה זה גרם לי להבין את הלך - - -

אתה יכול להסביר את זה במשפט? סליחה שאני קוטע אותך.

כן, נאמר אני עכשיו נמצא בתחזוקה ואני רואה חבר זורק סיגריה על הרצפה, או משליך כעסים, יש הרבה מאוד חוקים שלומדים אותם כאן, אז אני רושם פתק דיווח, מ-א' אל י', מהות החריגה והתייחסות בהמשך וזה מגיע להיררכיה דרך רכז בית לסגן מתאם ולמתאם ולצוות. ועל פי מהות החריגה תבוא תוצאה.

אז הרץ מתאם, דרך כל הגבולות של הבית אני ראיתי את הלך הרוח של הבית, הרגשתי שאני הרבה יותר מתחבר. תוך כדי עשייה ונתינה לבית, אני קורא לזה בית היום כי אני באמת מאמין בלב שלם שזה משפחה וזה בית, ככל שאני נותן יותר ככה אכפת לי יותר, ככה אני גם מציב גבולות יותר כדי באמת לשמור על המקום נקי, מקום שנותן ביטחון. במיוחד היום כשמגיעים גוזלים חדשים גם אם אני קצת קמתי הפוך על הבוקר, אין מצב שאני מתנהג ברגשות השליליים שלי ליד הגוזלים כי אני יודע איך זה מרגיש לי. אני כשהגעתי לפה, עם כל הכישלונות שלי ועם המצב הנמוך שלי אני לא הפסקתי להסתכל על תחנת האוטובוס. אני לא בחלופת מאסר פה, אני בכל רגע נתון יכול לקום וללכת, והביטחון של הבוגרים, שלבי ג', שלבי ב', התיאום, התיאום זה בעלי התפקידים, באמת החזיקו אותי פה.

שלא לדבר על הצוות, אבל הדינמיקה היום יומית היא בינינו, בין החברים. אני מאמין שהטיפול עובד בין החברים ואני פתאום מרגיש שיש לי רצונות ושמגיע לי לחיות, מגיע לי לא רק לחיות ולשרוד, מגיע לי גם להגשים את עצמי וחלומות שאני חלמתי, אם זה במוזיקה, אם זה במטבח, זוגיות בריאה, בית, כסף. הדברים האלה הם לא שליליים, אני תמיד חשבתי שזה שלילי כי אני לעולם לא אשיג אותם, אז הייתי הולך לקיצורי דרך. פה אני מצליח באמת פעם ראשונה בחיים לקחת אחריות על עצמי, להבין ולזהות מאיפה אני פועל, מאיפה הרגשות שלי באים ואיזה תוצאות יש אם אני מתנהג, רווח והפסד.

בעיקר אסירות תודה, אסירות תודה על זה שאני עדיין לא איבדתי את המשפחה, משפחה מאוד מצומצמת, אמא שתחיה ואח גדול, זהו, זה כל מה שיש לי בעולם ואני באמת לא צריך יותר מזה כלום. אם אני אמצא לעצמי את האישה שלי ואת הילדים זה אסירות תודה, כל השאר זה רק תוספת וזה מתנה. באמת אני מאוד אסיר תודה למקום הזה. אני אשמח אם יש לכם שאלות. תודה רבה.

תודה, א'.

גם אנחנו מתרגשים, שתדע שזה לא רק אצלך, לחשוב על מה לשאול, בעיקר לשמוע, להקשיב.

בחרתם טוב, מי שבחר פה את הדוברים.

נקודת הלו"ז של הטיפול זה ריברסינג למעשה. מה שמלמדים אותם פה, א' הסביר את זה, זה למעשה לתת הערות לחבר שלך כדי לשפר אותו, להכניס אותו לחיים הנורמליים, לא קמת בזמן אז יכתבו עליך פתק. במקומות אחרים, בבתי סוהר, קוראים לזה בשם אחר, הלשנה וכל מיני כאלה, פה הריברסינג מכניס אותך ומאפשר להם, כלומר גם מי שלמשל לא כותב הערות אז נותנים לו הערה שהוא לא כותב, כלומר הוא לא רוצה לשפר את החברים שלו, לא רוצה לעזור להם בכלל, הוא לא כותב שום דבר. זה לוז השיטה.

בנוסף, נקודה מאוד חשובה בעניין של הגבולות, ברגע שאני מציב על חבר גבול, אני אוטומטית מציב את הגבול גם לעצמי, אני לא ארשה לעצמי לעשות את החריגה שהחבר עשה.

באמת הכלי בכל קהילה היא שונה, באמת העיקרון המשותף הוא להסתכל, להסתכל על מי שמסביבך, להתייחס אליו, גם להיבטים הפחות טובים וגם להיבטים הטובים ובאמת חיי השיתוף. באמת שבכל קהילה זה אחר ושונה. בסוף, אם אני מסכם, אמרת שבחרתי טוב. קודם כל לא אני בחרתי, אבל נראה לי שיש ורבליים יותר, ורבליים פחות, אבל אם תסתובבו במלכישוע, ונסתובב עוד מעט, אם סתם ניגש למישהו ברחוב, אחד מהדברים העיקריים שלומדים פה זה להביע את עצמך, זה לדבר.

אני לא מכירה הרבה חבר'ה בגילכם שמדברים בכזאת רמה של מודעות עצמית, לא נתקלתי בזה, זה באמת מדהים.

זה מה שלומדים פה, ליצור קשר וקשר טוב ובריא ולהתבונן על עצמך ולדבר. אלה הדברים שעושים פה במלכישוע, מעבר לכל הדברים האחרים. ממש תודה לכם.

אולי אני אוסיף שבשבוע הבא יש לנו טקס בוגרים.

חלק מגיעים אליו מפה. אתם מוזמנים כולם, ב-24. יש לנו כל שנה לכל קהילה טקס של בוגרים, למלכישוע יש כזה סמל ומדליון שאנחנו מעניקים לבוגרינו כל שנה, בנוער בנפרד, בבוגרים בנפרד, בשבוע הבא זה טקס של הבוגרים. זה גם יום החג שלנו, הטענה שלנו שמלכישוע זה בית, זאת אומרת אתה תמיד יכול להתקשר ולהגיע ולבקש עזרה. נראה לי שגם כולם פה יודעים שיש כל מיני כאלה שהיו בעבר, לא הצליחו, מעדו, חזרו לפה, פעם שנייה, לפעמים פעם שלישית וכו', אבל זה בית וזה גם מקום המפגש שלנו. האירוע הזה זה אירוע שמוזמנים כל הבוגרים שלנו מ כל השנים וכולם מגיעים וזה יום חג כזה במלכישוע. מרגש מאוד. אז גם, מוזמנים.

אתם נעזרים בבוגרים, בחבר'ה שפה, לצאת לדבר עם בני נוער בבתי ספר?

אמרתי שיש לנו יחידת הסברה ומניעה. זה דיון ארוך לגבי התועלת של זה.

זה לא נמצא כאפקטיבי.

כן.

המסר הוא שאם הוא עשה דרך והתיישר אז אני יכול גם, זה נתון קצת למחלוקת.

זה המסר בדרך כלל שהיה גם בעבר בתכניות הסברה ומניעה, זה לא אפקטיבי. זה יכול להיות לפעמים או יכול להיות יותר אפקטיבי כחלק מתכנית ארוכה שמתמקדת בדברים אחרים, בסוף היום רוב תכניות המניעה מתמקדות בחיזוק הכוחות והקשרים החברתיים וכו'.

פחות לדבר על סמים, יותר איך אני מחזק את הכוחות שלי, היכולת שלי לעמוד בלחץ חברתי, היכולת שלי להגיד לא. כשאני נכנסתי לחסות היה את חל"ס, חיים ללא סמים, הילדות עשו עלינו חאלס בערך בתוך התכנית הזאת, וגם כל דבר הם אמרו - - - מה, מאוד מאוד מזערו את ה – זה לא לגעת במקורות של זה.

אבל זה דיון מאוד ארוך ואחר. אני אגיד שוב פעם, אנשי הצוות שלנו, בערך 50% מהם הם בוגרים שלנו וההשקעה שלנו, יש לנו השקעה אדירה בלמידה והתפתחות, יש לנו מלגות וקרן למלגות. אם אתם שואלים למה אנחנו מגייסים כספים כשאנחנו לא מקבלים לדברים האלה, מלגות והתפתחות של בוגרים. בכלל צוות פה זה עניין, לא סתם. אלון, כמה זמן אתה פה?

20 שנה.

ושורי 24 ואני 19, אנחנו לא חריגים בנוף. לפעמים אנחנו נתקעים, אבל אני אומר לכם שלא - - -

טוב, יגאל אמר שאין פה הרבה עבודה בגלבוע.

אז יש פה אנשי צוות ותיקים לאורך שנים, לא סתם, אנחנו מאמינים בהדרכה, כל איש צוות כאן מודרך פרטנית, קבוצתית, לפעמים הדרכה שלישית על הקבוצות שהוא מעביר, לפעמים הדרכה מיוחדת על נושא ספציפי שהוא אחראי עליו, זה המון משאבים, וגם לזה אנחנו מגייסים משאבים מבחוץ. יש לנו צוות הדרכות פנימי חיצוני שהוא של מלכישוע ומשקיעים בזה, וגם מלגות של לימודים לאנשי צוות. אי אפשר להיתקע פה, זאת אומרת אתה פה ואתה צריך להתפתח ואתה צריך לגדול ואתה גם צריך להתבונן על עצמך, על העבודה, לא טיפול, כי זאת העבודה שלנו, אנחנו עוזרים לאנשים להתבונן על עצמם.

עוד דבר חשוב. יש לנו תשעה שינשינים מתנדבים, אלופים, כל שנה בקהילת הנוער ועוד שמונה בני שירות לאומי, בעיקר בנות שירות הלאומי, שש מתוכן בבית בטירה ושניים פה במלכישוע, מטעם התק"צ, משנת 97', חוד החנית של מדינת ישראל. לצערנו כל שנה רוצים להתמיין אלינו משהו כמו 500-400.

אני מוכרחה להגיד לך שאתם מאוד מבוקשים, מבקשים ממני פרוטקציה. כשהבת שלי התמיינה לשנת שירות, התחילה הזיה, היא אמרה לי שהגיעו 1,500 ובוחרים 200. אני אומרת כל כך הרבה בני נוער רוצים? מה, נגמרו המקומות במדינת ישראל? זה הזיה, כולם רוצים לעשות את זה.

נכון, שנת שירות נהיה ממש קשה להתקבל.

מהמון היבטים אנחנו חושבים שצריך - - - גם כי אנחנו חיים בתק"צ ומכירים את זה טוב וגם אני הלכתי וכל החברים שלי, וגם כי זה פשוט כיף.

בתור עוד אחד שהיה לפני 30 שנה בשנת שירות, אתה גם מגיע יותר מוכן לצבא וזה לדעתי רק לטובה.

זו שאלה מרכזית.

זה נושא מעניין, אבל באמת, אין לי מה להגיד, באים לפה, אני משתדל שלא יבואו יותר מ-60 למיונים כי אני לא יכול להגיד לא. אני אומר לכם שפונים, בערך 400 מתחילים ואני אומר לתק"צ תשלחו אליי רק 60, רק 50, כי כואב הלב, הם כולם טובים ואנחנו צריכים שמונה או תשעה. זה באמת אחד מהחודשים הקשים בחיים שלי, גם כי אני מקבל טלפונים מכל מיני, אין לי מה לעשות עם זה.

עוד דבר חשוב שהיה לי להגיד, אמרתי צבא, שירות לאומי, תכניות המשך וכו', דיברנו על זה. זהו, נראה לי שפה אני אסיים.

אני רוצה עוד משהו לומר בסוף הדיון הזה. אתם נציגי הממשלה, אני מוכרח לומר, אומרים על ישראל כל מיני דברים, בדרך כלל לא דברים טובים ולא דברים יפים, ככה וככה והממשלה לא צריכה זה ולא צריכה זה, אני מוכרח לומר לגבי מלכישוע, משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך, מלכישוע, ככה אנחנו מרגישים, כל מה שהם יכולים לעזור לנו, לא תמיד הם יכולים, אבל הרשויות האלה, המשרדים האלה שאנחנו תלויים בהם ונעזרים בהם עוזרים למלכישוע בכל מה שהם יכולים.

אני לא יכול לומר, בוא נגיד מלכישוע לא יכולים לומר, איזה חרא הממשלה ואיזה זה, כי מול המשרדים האלה שעובדים איתנו אנחנו מקבלים את היחס הכי טוב מכל שכבות הפקידים, מכל הרמות. לא שאין לנו ויכוחים פה ושם, אבל סך הכול כל רמות הפקידות שעובדות במשרדים האלה מבינים את החשיבות של מלכישוע ועושים את מה שהם יכולים כמה שיותר טוב.

יגאל, אוריה אמר את זה קודם ואני אחזור על זה, אנחנו רואים את עצמנו חלק של הממשלה, למרות שהממשלה לפעמים אוהבת להגיד לנו שאנחנו לא ספקים, אנחנו לא ספקים, מלכישוע בתפיסה שלה לא ספקים, אנחנו היד הארוכה של הממשלה, כך אנחנו תופסים את עצמנו.

אבל אם מדברים על אתגרים, זה באמת אתגר, עולם ההפרטה והמדיניות של המכרזים וכל שלוש שנים או כל ארבע שנים או כל חמש שנים לעמוד למכרז כשיש פה תשתיות מאוד טובות שהמדינה השקיעה בהן, ויש פה חוות דעת מאוד טובות על התפקוד היום יומי ויש פה בית ספר, אז זה אתגר מאוד רציני, העולם הזה. ורכש, רכש בכלל, רכש חברתי וכל הסיפור.

המונח הפרטה הוא אתגר כללי, בזה אתם יכולים למצוא בנו שותפים מלאים.

אני אומר, היינו באתגר הזה ואנחנו עוד, אני אומר שוב פעם, גם לחברים ממשרד הרווחה, הדברים על הפרק שאנחנו רוצים לקדם, זה להחזיר את הרכש - - - בנוער בהתמכרויות, אני מדבר על ההוסטלים של הנערים והנערות, להחזיר חזרה את - - -

יש לנו בתחום ההתמכרויות עולם של תחלואה כפולה, תחלואה כפולה לנוער, מדברים על זה הרבה. נכון, אולי לפעמים קצת יותר מהגודל של זה, אבל זה באמת חוסר שקיים בארץ וצריך לטפל בו ואנחנו מוכנים להתגייס ולעשות את זה. והמקומות שבהם אין מקום ואתה עומד חסר אונים מול צורך. אלה האתגרים שלנו.

שוב פעם, אני מצטרף למה שאמרו, זו עבודה בשיתוף פעולה וזו השקעה אדירה של המדינה כאן והשקעה טובה, ויש פיקוח טוב, לא כדי לשלם מס שפתיים, באמת כל דרך העבודה שלנו זה בשיתוף פעולה וזה עובד.

תודה גדולה, חבר'ה, ממש, יישר כוח.

(בסיור)

אנחנו פה בשטח של הקהילות של הבוגרים. אתם תסתובבו במלכישוע עכשיו, אני אומר לכם, יש פה המון קירות שקופים כאלה שלא חוצים אותם, אנחנו נחצה אותם. כמו שאמרתי לכם, הפרדה בין בוגרים לצעירים, נראה לכם גם את הדברים המיוחדים וגם לא, נעשה סיבוב כזה, נוער וזה וזה וזה, בית הנערות. בגלל שלא קראתי לנערה אז הם התעקשו שנבוא לבקר אותם, אז אנחנו הולכים לבקר אותם.

ח' נחשבת כבר בוגרת.

ח' היא בבית הנשים. אז אנחנו הולכים לבקר אותם ספיישל.

בנערות בעצם אין חלוקה בין צעירות לבוגרות ממש?

לא, עד גיל 18 תחילת טיפול.

את מתכוונת שאין מקביל של קהילת אפיק. אז אין.

אין, זה מספרים מאוד קטנים.

הצעירים זה מיועד לצעירים ללא עבר פלילי, חוץ מזה זה מ-18 ומעלה.

כן, היא אומרת למה אין אפיק לנשים. סוזן, זו שאלה טובה, יש שם מנעד רחב מדי, יש נשים בנות 19 ונשים בנות 56 ו-60, זה לא תמיד מתאים, אבל זה מספרים מאוד קטנים.

מילה על איך המקום מתנהל. ניהול עצמי, לכל קהילה יש אחריות מסוימת. הנוי שאתם רואים פה זה קורס מקצועי בגננות שתלנות שמי שעובר אותו זה מי שכאן בטיפול והוא מטפל בנוי של מלכישוע. יש אישה אחת שיושבת שם, אני רגע אביך אותה, שהיא אחראית על כל הנוי של מלכישוע כאן, היא מאסטר. וכנ"ל המטבח וכנ"ל התחזוקה, אנחנו משתדלים לעשות הכול בעצמנו לעצמנו תוך כדי הכשרה מקצועית ולימוד. נעבור גם דרך קורס הריתוך שלנו.

מילה על קורונה, כי אתם רואים אנשים שיושבים ואוכלים בחוץ. בקורונה הייתה לנו התמודדות לא פשוטה כאן, במקום הזה, אבל עם הקפדה מאוד חזקה על כללים. אתם גם רואים אותי, אני כזה קצת יותר מדי אפילו, לא צריך בחוץ. אנשי צוות אכלו מחוץ לחדר האוכל תקופה מאוד ארוכה, לא טיפלנו בחדרים תקופה ארוכה, רק בחוץ, עצרנו חופשות בחלק מהזמן. היה לא פשוט מבחינת הלחץ שזה יצר פה, אבל עמדנו בזה בצורה טובה, לא היו פה בידודים המוניים, היו איזה שניים-שלושה אירועים די בשליטה וגם בעזרת המשרד, משרד הבריאות, בדיקות, חיסונים וכו', אז זה גם היה אירוע של השנה וחצי האחרונות.

נעבור למרכז ההכשרה המקצועית שלנו, נראה את מה שדיברו, ח', פסיפס, ריתוך, עניינים כאלה. קדימה.


(בהמשך הסיור)

אני אספר לחברים. דיברנו על השקעה וגם תחומי עניין מגוונים ושונים וכו', מוזיקה זה ענף מאוד רציני. מי שמנהל את ענף המוזיקה, העליתי אותו כי הוא גם מהקיבוץ של רם, קוראים לו שחר נוף, הוא באמת פנומן, אני מחמיא לך פה. אז מילה על החדר, אתה רוצה להגיד?

לומדים בחדר מעל 100 תלמידים ותלמידות, בוגרים, בוגרות, נערים ונערות. המוזיקה כאמצעי ריפוי ותקווה לחיים. זהו.

כותבים, מקליטים, לומדים לנגן. אתם רואים שיש פה מגוון של הכול, שחר מנגן על הכול ואפשר ללמוד פה על הכול, מאקורדיון ועד כל מיני כלים מגוונים מכל מיני מקומות וארצות. טקסי הבוגרים שלנו, אם תסתכלו על התמונות שם, הם גם הבמה שלנו להופיע. זאת אומרת מי שכאן בטיפול ובהרכבים של מלכישוע זו ההזדמנות שלו להופיע בפני אורחים, המשפחות שמגיעות. אז גם זה יש.

דרך אגב אנחנו פה בפריקס של ההיאחזות של מלכישוע, אלה המבנים האהובים עליי.


(בהמשך הסיור)

זה חדר, אבל אני אוהב אותו, יש בו אנרגיות טובות וזה החדר הזה, זה חדר האוכל של הקיבוץ וההיאחזות וזה הקיר שבו אליקים ישב ושמיר. מה עשיתי בשנה האחרונה? לא צבעתי, אלא הפוך, חשפתי את הקירות ואת הקיר הזה השארתי, את השכבות שהיו פה במהלך השנים, שתראו מה היה פה. זה מדהים, תחשבו, ראש הממשלה שמגיע, פה הוא ישב, הבן אדם הראשון ישב פה לפניו. זה היה יום גשם מאוד רציני במלכישוע, הוא הגיע במסוק, יש סיפורים שהיו צריכים לסחוב את שמיר מהשלוליות.

כל החבורה הזאת, למעט בני ארד שלא בחיים, ושמיר, הבן שלו הגיע, את אשתו של בני ארד לא הצלחנו להשיג, רצינו, כל החבורה הזאת הייתה. קפלן ממעלה גלבוע בירך בשם תושבי האזור אז, יונתן בסי, יגאל שחר, יאיר שמיר, אליקים היה, עובדיה, בני ארד לא הגיע, וד"ר חיים מל, הוא המנכ"ל הראשון של מלכישוע.

היום החדר הזה הוא מועדון וחדר קבוצות, זה הייעוד שלו, אבל יש בו איזה משהו, אני אוהב אותו, יש בו משהו טוב.

כן, הוא נעים.


(בהמשך הסיור)

יש פה המון כלים מגוונים לטיפול וריפוי, גם המוזיקה היא כלי, וכלי מרכזי נוסף של מלכישוע זה האמנות, גם כאמצעי להבעה וליצירה שלא קשור לטיפול וזה מצוין, וגם כעבודה עמלנית, כמו הפסיפסים וכו' וכו'. זה חדר טיפול באמנויות, יש פה גם טיפול קבוצתי באמצעות אמנות, גם טיפולים פרטניים ואחד מהכלים. יש נערים ונערות ובוגרים שהכלים הרגילים לא מתאימים להם ובכלי הזה הם מוצאים את המקום שלהם.

זה נכון לכל מקום בעולם, אבל כמות הכלים החינוכיים שיש פה – תחשבו על כל הסיורים שעשינו בשנה שעברה בוועדת חינוך, איפה זה ואיפה הם, מדהים, פה המגוון ענק.

זה העניין. גם ראית באנשים שהופיעו בפנינו, איכשהו יצאו שניים מהעולם החרדי, לא התכוונתי, אמרתי לכל מנהל שישלח מישהו, אבל הם שונים והם צריכים כלים שונים והם מדברים אחרת וחושבים אחרת. כן, הכנסנו אותם קצת לתבניות של מלכישוע, אבל בסדר, הם גם ייצאו מהם ואנחנו רוצים שהם ייצאו מהם בריאים.


(בהמשך הסיור)

אני אספר את הסיפור של המקום ואם תצטטו אותי אני אכחיש, למרות ששמעו אותו הרבה אנשים. בגדול, מרכז רכיבת אופניים. בכלל ספורט זה קטע פה, אנחנו משתדלים שהוא יהיה עניין פה. יש פה קבוצת ריצה שרצה חצאי מרתונים, יש פה חדר כושר, שנהיה בו, מכובד מאוד, וגם קבוצת הרכיבה, יש פה נערים.

אין לנו זמן בלו"ז, אני לא רציתי שזה יהיה, אמרתי שאין לנו זמן לרכיבת אופניים, שכנעו אותי וכו', לא משנה, פיתו אותנו בכסף וכו', הקמנו פה מרכז רכיבה, נערים רוכבים פה, בגלל שאין זמן זה בשש בבוקר, פעמיים בשבוע, שש עד שמונה בבוקר. תקשיבו, הם הגיעו לרמה מאוד גבוהה, הם בשעתיים יורדים מפה לעמק וחוזרים חזרה, הם ברמה של רוכבים מקצוענים, יש להם מדים, יש פה ילד אחד מכל קבוצה תמיד שהולך ללמוד טכנאות אופניים והופך להיות טכנאי. זה מקצוע מאוד מבוקש היום. הוא לומד להיות טכנאי והוא אחראי על התיקונים. יש גם טכנאי מקצוען שמגיע למורכבים.

זה לא חופשי, לכל ילד יש פה זוג אופניים שהוא אחראי עליהם, שהוא מטפל בהם. יש קבוצת מתחילים שמגיעה לרמה מסוימת ואז מתקדמים. מפעל הפיס תרם את זה עם הדרכה לשנתיים, שזה מאוד מאוד יפה. אין לי מה להגיד, אני אכלתי את הכובע שלי אחרי שנה שזה עובד וזה עובד יפה מאוד.

פה הקומונה של השינשינים.


(בהמשך הסיור)

זו קהילת הנוער. אנחנו עכשיו עומדים בלב של קהילת הנוער. א' אמר לנו שהוא מניצוץ. זה לפי הבתים, השמות זה שחף, יש תקווה, ניצוץ ושלב ג'. הוא עכשיו בשלב ג', במקור מאיזה בית אני לא זוכר. בית זה קבוצה קטנה, 12 עד 14 נערים, תמיד יש נער שהגיע אתמול ונער שנמצא פה כבר שנה, זה העניין, של איזה שהיא חניכה. לכל בית יש רכז ועובדת סוציאלית או מטפלת פרטנית אחרת.

אבל לא אמרת שזה מחולק א', ב', ג', לפי כמה זמן הם פה, הגוזלים?

זה רץ במקביל.

הבית אינטגרטיבי, יש בו גם וגם וגם.

אני אסביר. אתה נכנס לבית, הבית זה איפה שאתה ישן, גר והצוות שלך, ואתה גם רץ בשלבים ואז אתה עולה לשלב ג' בסוף, זה השלב שלפני היציאה.

לא ציינתי שמלכישוע זה מקום מוכר להתמחות בפסיכולוגיה קלינית ויש פה גם מתמחים בעבודה סוציאלית וקרימינולוגיה קלינית, הם גם משתלבים פה. יש פה שמונה מתמחים בשנה בדרך כלל שמשתלבים ביחידות השונות.

כשאתה אומר עובד סוציאלי בכל בית, זה עובד סוציאלי במשרה מלאה לכאן, נכון? כי מדברים על מחסור של עו"סים בארץ.

אני לא יודע, פה אין מחסור.

יש מקומות שבאמת מתמודדים עם מחסור, אבל כאן התקנים מאוישים.

אני רוצה להגיד לך שבאזורנו אני מקבל, לצערי, הרבה מאוד קורות חיים, פה הביקוש מאוד רציני, גם במלכישוע, אבל גם בפריפריה שלנו אין המון.


(בהמשך הסיור)

ענבל, הבמה שלך.

שלום לכולם. אני מורה פה לחינוך גופני ולאמנות, לסדנה הזאת קוראים אורבה, אורבה זה נשמה, לעוסקים במלאכה. זה בעצם היה פעם אורווה ולאט לאט זה הפך למקום של יצירה ועבודה. אנחנו עוסקים פה בהרבה מלאכות, גם בפסיפס, כמו שאתם רואים, בציור על אריחים, בבטון, מכינים שעונים מבטון, בציור, יש לנו סדנת נגרות בחוץ, ממש מה שבא לראש אנחנו מגשימים. מגיעים לפה כל הנערים והנערות.

זה רק במסגרת הקבוצה?

זה בתוך בית הספר ואחרי הצהריים יש להם חוגים פה שהם רשות, שזה לא חובה, מי שרוצה מגיע.

גם למבוגרים או רק לנוער?

לא, פה זה של הנוער.

כן, אבל למבוגרים יש אמנות ונגינה?

יש פה הכול.

את זה הבנו.

אתם רוצים לדבר איתנו? רוצה להגיד מילה? לא חייב, רק אם אתה רוצה. מ', ספר לנו מי אתה ומאיפה אתה.

אולי קודם תגיד לו מי אנחנו, לא?

אז אני אגיד לך, נכון. זו ועדה של הכנסת שמתעסקת בעניינים של התמכרויות ואתגרים של צעירים במדינת ישראל. יש פה שני חברי כנסת ועוד נציגים ממשרד הרווחה, אלה האורחים שלנו כאן היום. תספר על עצמך קצת.

ד', כמעט חצי שנה פה. הייתי בהתחלה בבית הילה, עכשיו עברתי לקהילת הנוער. אני מגיע לפה כמה פעמים בשבוע, עוזר במה שצריך, עושה עבודות.

מה המקום שאתה הכי אוהב להיות פה?

פה, בפינת החי, ספורט.

מה עושים בפינת חי?

חיות.

לא, אני יודע, אבל יש משהו מסוים שאתה אוהב? להאכיל חיה מסוימת?

נחש, תוכי, כל השטויות האלה.

אה, יש הכול? ואללה.

לא הכול, פינת חי צנועה מאוד, צנועה ומושקעת.

אני לירי, אני שינשינית פה. אני ממעגן מיכאל. אני שינשינית גם פה וגם בפינת חי. פה אני במהלך היום ובפינת חי אנחנו קמים בבקרים עם הנערים, שש בבוקר אנחנו כבר בפינת חי, מאכילים את החיות. זהו, מקום מדהים, כיף ליצור, לעשות.

מה הבית שלך?

אני בבית סלעית.

אני רוצה להגיד שתי מילים על הרעש שברקע. זה לא קשור לפה, הרעש שברקע, מקימים פה יישוב בשם מיטל. מתי הוא המזכיר של היישוב. בגדול, בגלל שהוא כבר עזב אותנו, לא אומרים שבחו של אדם בפניו, אבל הוא כשהוא היה ראש מועצה והקימו את מלכישוע אז הוא בתב"ע של היישוב סימן גם 80 מגרשים. שאלו אותו, מה הקשר? הוא אמר: אתם תראו שפעם אנחנו נקים יישוב פה.

כשבאו בשנים האחרונות ואמרו איפה אפשר להקים יישוב, אז אמרו שכבר אי אפשר להקים יישובים חדשים, אז הוא אמר: רגע, יש את מלכישוע, למלכישוע יש סמל של יישוב ואנחנו פה כל פעם היינו מקבלים את ספר הבחירות ריק, עם אף תושב, אנחנו יישוב במדינת ישראל, עם סמל יישוב, אז אמרו: הנה, ניקח את זה ונעשה מזה יישוב. זה מיתר. האבסורד הוא שבשום מקום לא תמצאו שמיטל זה יישוב, שם היישוב הוא מלכישוע.

אבל רוצים, זה תהליך. יש פה מצד ימין 14 קרוונים שזה היישוב הזמני, והבאגר שאתם שומעים מתחיל לחצוב פה את הדרך ליישוב קבע שבסופו של דבר יהיו בו 250 יחידות סביב ההר ובסוף גם, אחרי שיצליחו לפנות את הבסיס הצבאי, יש פה איזה אנטנה מצ'וקמקת שמשרד הביטחון רוצה בשביל להוריד אותה סכום צנוע של 100 מיליון שקל. אז אמרו טוב, נחכה, נתחיל לבנות את היישוב סביב האנטנה עד שבמשרד הביטחון ישתכנעו שצריך להוריד אותה.

אבל נחזור להווה, אתם רואים את המקום, רואים את היופי שלו, זה העניין. ויש פה הכול. ענבל לא אמרה, יש פה קרמיקה ואפשר לעשות פה כדרות ויש תנור ויש אובניים. צריך להיות פה הכול וזה מה שאנחנו שואפים, שכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו.


(בהמשך הסיור)

אנחנו הפרענו לשיעור של בית סלעית, הבית של הנערות, שיעור מתמטיקה. אתם יודעים שיש לכם מורה מופלאה בשם הגר הרדוף מעין חרוד, שגם עושה פה עוד כל מיני דברים במלכישוע. אז שיעור מתמטיקה. ספרו, מישהי מוכנה לספר על בית סלעית.

אני אספר. אנחנו בית חם ואוהב ומקבל.

לא אמרת איך קוראים לך.

אני ק', בת 16. אנחנו בית חם, אוהב ומקבל, ממש טוב לנו בבית. אנחנו כל היום מנקות.

זה הבית שלנו ואנחנו צריכות לטפח אותו.

כן, וממש טוב לנו שם וכיף לנו. כל הבית מגובש, ממש כיף וטוב.

נשמע יותר מדי טוב. מה קשה?

החוקים, שאין טלפון, שאין את החופש.

שיחות עם ההורים זה שמונה דקות, לכל אחד אם ההורים גרושים, ואם הם לא גרושים אז זה שמונה דקות לשניהם.

כמה הגיעו מרטורנו?

שלוש.

כשבאתם מהאשפוזית בעצם?

כן.

הדבר היחידי שקשה פה, שפשוט לא מתרכזים בהתמכרות, מדברים יותר על ה-DBT.

מדברים על מאיפה זה הגיע.

אני לא חושבת שזה כאילו יכול לעזור לי בהתמכרות שלי. באתי מהאשפוזית, מדלת לדלת, ואז הגעתי לפה וזה שונה לגמרי. לא מדברים פה על ההתמכרות עצמה ולמה הגענו לזה ואיך הגענו לזה.

ואת חושבת שזה פחות יכול לעזור לך או יותר?

לא, זה בכלל לא עוזר.

אבל אין לנו קבוצות צעדים, אני פה חודשיים ואין צעדים.

פשוט אולי ברטורנו זה היה רק סביב זה, אני חושבת שפה יש גם איזון.

כי צריך גם להשתחרר מההתמכרות, זו הסיבה המרכזית שבאנו לכאן.

צריך ללמוד גם איך להתנהל בלי לחשוב כל הזמן על ההתמכרות.

אבל בלי לעבוד על 12 הצעדים, אני לא חושבת שאפשר להתקדם. אם אני אצא מפה אני חושבת שאני אלך להשתמש. אם אין לנו את ה-12 צעדים ואין לנו את הסבבים.

אתן מעלות פה סוגיה תיאורטית שבאמת גם אנחנו עסוקים בה ואני אסביר גם לכל השאר, שלא אולי מהעולם שלנו. בעצם המודל בבית של הנערות הוא מודל דיאלקטי התנהגותי, DBT, באמת בכלל השפה שלנו בנוער, וגם בבית של הנערות, פחות מדברת על התמכרות. דרך אגב, אני אומר את זה גם לנערות, גם פחות אנחנו חופרים המון פנימה ומתעסקים בעבר וכו', המטרה הראשונה שלנו זה קודם כל ללמוד לנהל את היום יום, לנהל את הכעסים, לשלוט ברגשות, ויסות רגשי וכו'.

נכון, השפה בנוער היא פחות התמכרות. אפשר להתווכח, יותר טוב, פחות טוב, למי מה מתאים. אני בטוח, אני אומר לכן, שלא אותו דבר מתאים לכל אחת וזה בטוח נכון, אבל אנחנו גם מקשיבים לזה. אני מקשיב לזה, אולי נבוא לדבר על זה בשיחה יותר אינטימית, רק אנחנו, באמת כדי לשמוע.

אני יודעת שסדר היום מאוד עזר לי. אני הייתי בלגניסטית רצח ועכשיו אני לא יכולה לא לסדר את הדברים שלי. אני עדיין מבולגנת, ועם כמה שזה משעמם וקשה, סדר היום שהוא אותו דבר וחוזר על עצמו, זה מאוד טוב, זה עזר לי מאוד.

משהו על העולם הרגשי ועל ההתמודדות?

משהו ברגשי, אני חושבת שלפעמים קצת קשה להתמודד עם הרגשי כי לדעתי אין פה הרבה בנות שבאמת באו מהמקום של לשתף וגם לדעתי חלק מהמדריכות כאילו לא – כן, אני ככה חושבת.

לא, תגידי מה שאת חושבת.

רק אני רוצה להעיר שיכול להיות שבהמשך, את למשל בנקודה מאוד - - -

לא קשור שאני פה קצת זמן.

כמה זמן את פה?

שבוע וחצי.

מה הקשר? זה לא קשור לזמן. אם אני צריכה לבוא ולפנות למדריך אני אפנה אליו.

לא, זה לא מבטל את מה שאת אומרת, תגידי.

בקיצור, לפעמים אני מרגישה שאני כאילו משרתת וזה.

ולא מתייחסים לזה? ולא לוקחים את זה - - -

ומדריכים לא? או בנות אחרות לא?

מדריכות. הבנות כאילו, לא יודעת, אבל בתכלס יש פה כלים להתמודד.

כלים גם לחיים.

אני יכולה להגיד מנקודת מבט שלי שאם אני הולכת ומדברת - - -

כמה זמן את פה?

אני פה ארבעה חודשים. אם אני הולכת ומדברת עם מדריכה, או עם הרכזת או משתפת את העו"סית או מישהי מהמטפלות, כל אחת, באמת, יש לי מענה, יש מישהו שיקשיב לי, יעזרו לי, באמת בכל דבר, כנ"ל לגבי הבנות. כל הבנות פה מדהימות, עוזרות אחת לשנייה, מקשיבות.

יש המון הכלה. וגם מסתכלים עליך בגובה העיניים.

מי פה הכי הרבה זמן?

ע' ו-נ'.

ע' ו-נ' לא פה.

בסך הכול יש קבוצה עכשיו של הרבה בנות צעירות בפז"מ במלכישוע, באופן יחסי.

י', אז את אחרי זה הכי הרבה זמן.

ואז נ' ואז אני.

כמה מכן הייתן במסגרות אחרות של הרווחה, צופיה, מסילה?

אה לא, כאלה לא. היינו בפנימיות בעיקר.

אני מתגעגעת, אני רוצה שחברים שלי ידברו איתי.

אבל זה לא פעם ראשונה שאתן במסגרות לא בבית.

לא, יש פה נערות שהן כן.

כי רציתי לשאול אם אתן מתגעגעות הביתה, אבל אני מבינה שזה משהו שאתן רגילות.

אנחנו בכל מקרה מתגעגעות הביתה.

לבחוץ יותר.

לא כולן.

אני מתה לחזור לבית ספר ואז לחזור לאמא.

אני פה רגילה פשוט. אני ארבע שנים.

כמה, ארבע שנים? במסגרות, לא פה. מאיזה גיל?

מגיל 13-12. הייתי בפנימייה ואז - - -

מילה על מתמטיקה, מה לומדים עכשיו?

כל אחת איפה שהיא.

תודה לכן, אנחנו לא מפריעים לכן יותר ללמוד.

לא, תפריעו, תפריעו.

תודה רבה.


(בהמשך הסיור)

כשאמרו לנו שהנערות הבוגרות של הבית לא נמצאות, אז הנה הן פה. הפרענו לשיעור מתמטיקה, מי שנמצא פה, אתן יודעות מי פה?

משהו בכנסת.

יפה, הם באמת מהכנסת, ועדה להתמודדות עם התמכרות ואתגרי הצעירים במדינת ישראל, רם שפע וענבר, באו מהכנסת, ונציגים של משרד הרווחה, המון המון. מילה על בית סלעית.

בית.

בית.

חד משמעית בית.

ומילה עליכן.

כמה זמן אתן פה?

אני נ', אני פה שנה. עברתי טיפול ארוך ארוך, אבל היום אני יוצאת להתנדב ובקרוב גם לעבוד. אני מתנדבת בבית אורי עם ילדים עם צרכים מיוחדים, ואני אעבוד בבית קפה, והמקום הזה הוא באמת בית, מקום מדהים, הוא נתן לי את החיים שלי בחזרה.

היית במסגרת אחרת?

הייתי ברטורנו, לא הצלחתי שם, הייתי באשפוזית והייתי בפנימייה בעין כרם.

אני בדיוק אמרתי פה קודם, מה ששומעים או הסטיגמה על כל מיני מסגרות של הרווחה, לרוב מה שאומרים בתקשורת, הן מאוד שליליות ופה כולם מדברים על כמה המקום מדהים. אתם באמת מרגישות שפה המקום מיוחד? כי אמרת שהיית בעוד מסגרות לפני כן.

זה לא קשור, אני חושבת שזה לא קשור למסגרות הקודמות, זה פשוט נתן לי אינדיקציה, פשוט פה מצאתי את עצמי. בהתחלה גם אני הייתי בטוחה שמלכישוע זה מקום שהורס לי את החיים, לא חשבתי שמלכישוע זה מקום טוב, היום בדיעבד, אחרי שנה בטיפול, אני רואה את המקום הזה באמת כבית, כמקום שקיבלתי את החיים שלי בחזרה, שאני קמה בבוקר ואני אוהבת לקום בבוקר ואני אוהבת לתפקד ואני עושה את הדברים באהבה ויש לי קשר מדהים עם הצוות ועם הנערות.

אז בפרספקטיבה שלך זה שלך, אבל בכל זאת למה פה זה מרגיש לך כמו בבית ובמקומות אחרים פחות הצליח?

כי פה הצלחתי, הצלחתי להתקדם, הצלחתי לחיות, הצלחתי ללמוד. סיימתי פה בגרות, הצלחתי פה המון.

אבל זה קשור לצוות? זה קשור למקום? את יכולה לשים את האצבע על מה? אולי הבנות האחרות?

אני חושבת שזה בעיקר קשור גם אליי, אני חושבת שזה קשור לכול, גם לבית, גם לצוות, גם לקבוצה, כי קבוצה מאוד עוזרת ותומכת, בעיקר לקבוצה. אני חושבת שלקבוצה יש את הכוח הכי גדול. וגם המקום שנותן מקום וכלים להתמודדות.

את רוצה גם לספר?

מה לספר?

איך לך פה? את אוהבת להיות פה?

כמו ש-נ' באמת הבית הזה זה בית. לפני שבאתי לכאן, כמו כל הנוער והנערים, חשבתי שמלכישוע זה בית כלא, מקום חרא, קשה. בחוץ יש לזה הרבה סטיגמות והרבה שמועות של מקום לא טוב וגם בהתחלה, כשבאים לכאן, אז הרבה כזה מחשבות על מה שאומרים בחוץ ובאים כזה, לא רוצים להיות פה, רוצים לברוח. וברגע שזה בא מעצמך, מהבנה שלך שאת רוצה טיפול, שאת רוצה חיים אחרים אז זה עובד והמקום הזה באמת מקום מצליח לגרום להבין שצריך חיים אחרים ומה שאנחנו רגילים זה לא חיים.

שירן וגילי, בואו. הרכזת של הבית, גילי, והמטפלת של הבית, שירן. מילה. הוועדה להתמודדות עם התמכרויות ואתגרי הצעירים במדינת ישראל של הכנסת והמון נציגים ממשרד הרווחה. תגידו מילה.

אני חושבת שהבנות דיברו בפני עצמן וזה הדבר הכי חשוב בעיניי. אני גם חושבת שאנחנו עסוקים בלתת פה כמה שיותר גם למקום הזה שיהיה בית ומתוך הדבר הזה באמת לאפשר לעשות איזה שהיא עבודה פנימית ועמוקה ולאפשר להן לפרוח ולצאת החוצה עם כלים ועם יכולת להתמודד עם העולם בחוץ. זאת המטרה.

איך לך להיות במלכישוע?

אני חושבת שזאת העבודה הכי טובה בעולם.

כמה זמן את פה?

במלכישוע אני ארבע וחצי שנים.

מה עשית לפני זה?

עבדתי בהוסטל פוסט אשפוזי ועבדתי בבריאות הנפש, בסוף הגעתי הביתה. אני מרגישה שזה בית גם בשבילי, גם בית ללמידה, הרבה השקעה בלמידה וביכולת להתמקצע, התקדמתי פה מאוד וגם בטווח הרחב שיש פה, היכולת לגעת באנשים והתפקידים שאפשר לעשות פה. אני עובדת סוציאלית במקצוע שלי ועבדתי כעובדת סוציאלית, עכשיו אני רכזת. אני חושבת שיש פה באמת מגוון רחב של אפשרויות. והקשר, הקשר זה מה שחשוב.

תודה רבה. יש המון מה לחשוב ולהגיד, אבל בעיקר תודה שגם סיפרתן לנו ונתתן לנו לפגוש אתכן באמת.


(בהמשך הסיור)

המכבסה, גם כן אנחנו עושים הכול וכו' וכו'. זה המרכז של ההכשרה המקצועית שלנו. זה המורה שלנו לריתוך. הדבר הזה, לי אישית לקח שנתיים-שנתיים וחצי, אחד המקצועות המבוקשים היום במדינת ישראל זה ריתוך והקורס זה ריתוך צנרת ומכלי לחץ. זה קורס של שישה חודשים שמי שמסיים אותו מקבל תעודה שאני אומר לכם שאין לרוב הרתכים במדינת ישראל, אם הוא עובר איזה שהוא מבחן הסמכה או מבחן תקן.

הקורס הוא של משרד העבודה, אבל ההצטיידות והמסביב, לקח לנו המון זמן להשיג אותו. הסדנה יקרה ולהפעיל אותה זה יקר וגם לגייס מורה זה לא פשוט. אז, להב, תגיד כמה מילים.

זה קורס של 616 שעות של משרד העבודה, שעות אקדמאיות, זה לוקח בין ארבעה וחצי חודשים לחצי שנה. בכללי ריתוך, פה בארץ רוב מי שמחזיק רתכת חושב שהוא רתך, בניגוד מוחלט לכל החשמלאים שצריכים הסמכות מתאימות לזה ובגלל זה יש חוסר באנשי מקצוע, בכוח אדם איכותי בארץ. אז משרד העבודה בא בגישה של להכשיר אנשי מקצוע. זה קורס בחינם. למקום זה לא היה בחינם, להרים את המקום הזה זה עולה כמה מאות יפות.

מאיפה הגעת לפה?

אני במקור מקיבוץ חולתה.

אבל תגיד להם כמה קילומטר אתה נוסע כל יום.

130 בכל כיוון.

260 קילומטר ליום אתה נוסע. כל קילומטר עולה לי.

באמת כל החבר'ה פה, אנחנו אפילו לא במחצית הדרך, הם ביתרון ממש מוחץ על רוב אנשי המקצוע בתעשייה כי הם פשוט לא יודעים, סתם הדבר הכי בסיסי, ברזל, ברזל זה יסוד שלא נמצא כמעט בטבע, אנחנו משתמשים בפלדה. את זה כל אחד מהחבר'ה שם יידע להסביר וזה הבסיס של הבסיס. המקצוע הזה מבוקש בכל מקום בעולם. אני בעצמי עשיתי את הקורס הזה במשרד העבודה כי תכננתי לעבוד באוסטרליה. הפער מבחינת ההכשרה האקדמית הוא משהו כמו 60 שעות לרתך לאוסטרליה, ריתוך צנרת ומכלי לחץ, לכל צנרת הגז. יש באוסטרליה, בקנדה, בארה"ב, רוסיה, איפה שצריך, ובגדול כל החבר'ה, כל מי שעושה את ההסמכה, גם מי שלא מקבל תעודה, יכול לעבוד בזה בתחום ואם הוא לא עובד זה נטו מבחירה שלו. כולם מקבלים הכשרה מצוינת ויידעו להיכנס לתעשייה.

קודם כל תודה למשרד, אחרי זה קרן איט"ה שתרמה לנו פה, זה 600,000 שקל להקים את הסדנה הזאת בלי למצמץ אפילו ולקח לנו שנתיים וחצי לגייס את זה.

פה צריך להגיד לזכותו של אביגדור קפלן, מנכ"ל המשרד הקודם, שבאופן אישי דאג לזה שיאשרו לנו את הקורס.

אני זוכר שהיינו פה בנקודה הזאת ממש לפני שנתיים עם אנשי זרוע העבודה.

יש לכם מסיימים?

זה קורס ראשון. לפני הקורס הזה היה לנו משהו בסגנון של חוג, ארבע שעות בשבוע, הוציא עשרות רתכים, התמונות שלהם תלויות פה. גם אלה שיצאו מהקורס נחטפו בשוק.

ויש מלחמה משפטית כי רוצים לייבא רתכים מרומניה, לא עלינו, וזה ישבית אותנו לגמרי.


(בהמשך הסיור)

עברתם בדרך וראיתם שמסדרים מחדש את בוטיק הבגדים. יש אנשים שמגיעים לפה בלי כלום. אין לנו כסף מצד אחד, מצד שני לא חסר לנו כלום.

זה בדיוק מה שרציתי להבין.

אז יש שם בוטיק בגדים, מקפלים ומכינים בגדים למי שמגיע לפה בלי כלום. בפנים יש נגרייה קטנה, פה זה חדר התחזוקה. אחראי תחזוקה אחד על כל מלכישוע וצוות, צוותים שעובדים. לפעמים מגיעים לפה אינסטלטורים מומחים, רתכים מומחים, חשמלאים מומחים שהם יותר טובים מאיש האחזקה שלנו בתחומים האלה והם נכנסים לעבודה במלכישוע לטובת המקום. כל החדרים שראיתם ששיפצו והכול, זה אנחנו עושים לעצמנו.

וזה חדר הכושר שלנו. האיש שמגיע לו את הכבוד הזה זה יורם אורנשטיין, המנכ"ל של הפועל, לדעתי היום סגן יושב ראש ההתאחדות, לדעתי הוא קיבל את המינוי עכשיו לאחרונה.

הוא התרגז שאמרתי לו את זה שלשום, הוא אמר שהוא כבר 20 שנה. עכשיו כתבו את זה בגלל יעל ארד.

אז באמת מגיע לו שאפו, היה לנו חדר כזה מסכן. אותו קונספט, בוגר שלנו הלך ללמוד, הוציא תעודה בווינגייט, כמה, יש לו בכל תחום כמעט, הוא מדריך כושר מוסמך ועוד ועוד ועוד, הוא מפעיל היום את החדר הזה. בעיקר הוא משרת את כולם בשעות שונות. בוגרים יכולים לבוא לפה גם בלי מדריך חדר כושר מוסמך, בגלל תקנות חדרי כושר בבתי מגורים, נוער חייבים מדריך איתם ויש איתם מדריך.

באמת אני חושב שבמלכישוע יש הכול ותמיד חסר לנו, באמת אני אומר. תמיד חסר כי אנחנו חייבים לעשות עוד ולהשיג עוד, אבל מה שאנחנו נעשה אנחנו נעשה טוב. זה מה שאנחנו רוצים לעשות.

פה זה חדר פסיפס, לאמנות של הנשים. נפריע להן רגע. היינו בנוער, אבל לכל יחידה במלכישוע יש איזה שהוא חדר שקשור לאמנות ו-ח' סיפרה לנו לפני זה.

רק הקדמה, בית מיכל. יש לנו אורחים מהכנסת וממשרד הרווחה והבריאות שאנחנו מספרים להם על מלכישוע. אז מישהי רוצה לספר קצת על בית מיכל ועל הסדנה בעיקר?

אין לי בעיה. אני ס'. אני נמצאת בבית מיכל כבר שבעה וחצי חודשים, המקום הזה מלמד אותי המון. אני נהנית מכל שנייה פה, אני נהנית לגלות בעצמי צדדים חדשים שלא הכרתי, אני לא הייתי עצמי עד שהגעתי למקום הזה. המקום הזה הקרין לי ביטחון ושלווה ושקט ונתן לי להעניק לחיים שלי בחוץ רגע פאוזה ובאמת להכיר את האני האמיתי ולא להשקיע בחוץ מאשר באני הפנימי שלי. זה פשוט מתנה בשבילי. בחיים כאלה קצרים, אני בת 23, להעניק לעצמי רגע לפני תחילת החיים האמיתיים כלים, לשאוב ולהבין מה אני רוצה מעצמי. המקום הזה נותן כל כך הרבה. אני גם חושבת שבן אדם שהוא לא מכור הוא ישמח ליהנות במקום הזה.

אבל רגע, ס', זה הופך להיות דמיוני, כי הם מסתובבים פה וכולם משתפכים להם על מלכישוע וכמה טוב, קצת קושי.

ברור שקשה.

אז בואו תדברו קצת על הקושי.

קשה וממצה.

מה קשה?

אני מעולם לא היו לי גבולות ולא עשיתי שום דבר, תמיד הייתי מרגישה נחותה. אני בת 44. זו פעם ראשונה בכלל שהגעתי למקום שמרגיש לי בית לכל דבר. זה לקח לי שלושה חודשים להבין, אני יותר מארבעה חודשים ביום ראשון, בעזרת ה', ושלושה חודשים, נחתתי והבנתי שזה הבית שלי. הצוות, הבנות, משפחה, אחת תומכת בשנייה, יש מענה לכל דבר, באמת מענה לכל דבר. כמובן שאת צריכה לתת גם מעצמך ולהראות נכונות ושאת באמת רוצה. לא קל.

מה הכי קשה?

לי באופן אישי הגבולות שמעולם לא היו לי, האחריות, ההתמדה, אבל ואללה באתי בשביל זה, לעשות את זה וללמוד את זה ופה אני מקבלת את זה. לגמרי.

ועכשיו מתכוננים לקראת הטקס. ספרו קצת, עוד מילה.

זה הכדים לטקס, זה אנחנו עושים בשביל מלכישוע בתור תרומה בשביל הבוגרים. כל בת מכינה כד, כרגע אחראית פסיפס היא ה' ואני מבסוטה שהיא אחראית פסיפס, כי היא שומרת על החדר הזה. כל אחת מכינה כד לפי רעיון שלה, פרי דמיונה. רוב הבנות יכולות להודות בזה שהן נכנסו לפסיפס ועשו: אוה, מה קרה? יש פה כל מיני כדים ומתלים אנחנו עושות, מראות.

בגדול באירועים שלנו יש לנו חדר שאנחנו קוראים לו בית היוצר של מוצרים שעושים במלכישוע, כל מיני, לבית מיכל יש עוד שני עיסוקים, רוקחות טבעית, שאנחנו מפתחים יותר, משחות ומתחילים סבונים וכו' ותיונים. זה עדיין בקנה מידה קטן וביום רביעי קונדיטוריה. שוב פעם, הן אופות את כל העוגות של שבת לכל היחידות.

יש פה חדר אפייה, אולי נציץ בו, יום ראשון סושי, האשפוזית עושה, יום שלישי פיצה, פעם בשבועיים לכל מלכישוע, פיצה טובה, בצק, 72 שעות התפחה בקירור, קמח טוב. אני אומר לכם שזה פיצה ברמה גבוהה ואני מבין בתחום הזה. ביום רביעי קונדיטוריה, ביום שישי לחמים לשבת.


(בהמשך הסיור)

ממש ממש תודה שבאתם ועל הדרך הארוכה. זהו, אני חושב שהמילה ששמעתם הכי הרבה, זה בית, בית, בית. אני שמעתי את זה גם כל היום וזה יפה בעיניי, אני שמח על זה, זה מה שאנחנו רוצים להיות. עוד בית, אני הייתי אומר, בחלק מהמקרים. זהו, תודה.

אני רוצה להגיד משהו. כמי שלא הייתה פה באמת שש שנים, הייתי כאן הרבה לפני כן בכל המעברים של הפרדת בנים ובנות ואני ממש ממש מתרגשת כי אני חושבת שהמשכתם בצמיחה מטורפת וכיף פה ונעים פה ויש לי תחושה של השקעה וזה באמת באמת מרגש אותי. עשיתי לך הפתעה, לא אמרתי לך שאני אבוא, אבל באמת שאפו. אני חושבת שזה עושה טוב. אני הולכת לסוף שבוע בטוב עם כל מה שיושב לנו על הראש.

באמת ממש ממש תודה לך ולשורי על כל מה שאתם עושים פה, זה פשוט מדהים מדהים. אין לי מילים.

תודה.

אני גם, אני מודה שזה ממש ניפץ לי סטיגמה. אמרתי את זה, שאלתי את הבנות באיזה שהוא שלב, יש איזה תדמית על המסגרות של המדינה, של הרווחה, שומעים תמיד בתקשורת על התעללות ודברים נורא קשים ואתה בא ואתה רואה אנשים שמחים ומאושרים והדברים ש-ח' אמרה ממש ריגשו, שהיא אומרת: לא הרגשתי נראית עד שהגעתי לפה. זה דבר מדהים.

ניסיתי להבין מה הסוד של המקום, אם זה באמת הריחוק והשטח הירוק או הצוות, זה כנראה גם וגם וגם וגם, עשיתם פה באמת משוואה מאוד נכונה, אבל לא הבנתי בסוף מכל הסיפור, אז מה חסר לכם? מה אנחנו יכולים לעזור?

שלא יביאו רתכים מרומניה.

אתה אומר שהחשבונית תגיע בדואר.

שלא יביאו רתכים מרומניה, למשל.

רגע, כמה רתכים המקום הזה מייצר? אני יודעת שחסרים אלפי רתכים.

אומרים עשרות אלפי רתכים. אני לא יודע אם זה מוגזם או לא.

לא, חסרים בתעשייה הרבה מאוד.

לא, לא תהיה בעיה בעבודה ברתכות. אני ניסיתי להגיד קצת אתגרים, אולי עכשיו לא נפתח את זה, אבל אני אשמח לפרט, אני מוכן גם לכתוב לוועדה.

כן, בדיוק. אני לא רגילה שמביאים אותנו ולא מבקשים כלום.

עוד מישהו רוצה להגיד משהו? אני גם רוצה, אבל אני אשמח לשמוע.

כן, אני גם מודה לכם על הביקור. הייתי פה לפני לא מעט שנים, הרבה השתנה, אולי גם הפרספקטיבה שלי השתנתה ואני רואה דברים אחרת, מאוד נהניתי, מאוד נרגשת להיכנס לתפקיד. וזהו, תודה רבה.

רציתי להגיד תודה לבת שבע, שהיא כבר ותיקה פה, כמעט כמו יגאל.

רם, אבל יש לנו גישה של כוחות. אם תשים לב, בדנ"א של מלכישוע אנחנו משדרים פה גם לאנשים, אנחנו לא מסכנים, אנחנו לא מקבצים נדבות, אנחנו לא מסכנים, לכל מי שמגיע לפה יש כוח ויש לו יכולת וכך גם העמותה עובדת. גם אם חסר, בסדר, חסרים לנו דברים, נדבר עליהם.

קודם כל אני ממש מרגיש גרון חנוק כבר איזה כמה שעות. אני אספר את זה דרך סיפורון קצרצר. שאלתי אותך אם עזי רחים, שאני מבין שהוא עבד פה הרבה שנים, הוא קיבל אותי ללימודים בסמינר הקיבוצים, חבר יחסית הרבה שנים. הכרנו כבר לפני, אז זה לא היה ממש ריאיון ללימודים, ואחת השיחות שהיו לנו זה אם אני בא להיות מורה או לא. לא הייתי בטוח.

אני משלב את זה להיום, ענבר דיברה על זה קודם, כשאתה חבר כנסת אתה כל הזמן מתלבט כמה אתה מגיע לשטח לסיורים וכמה אתה בטירוף של הכנסת, כי אנחנו בטירוף, חנן יודע, עידית סילמן יושבת ראש הקואליציה, החיים שלנו די אינטנסיביים, כמו של כולם, כל אחד בתחום שלו, ואתה תמיד שואל את עצמך כמה לרדת לצלול לפגוש וכמה זה טוב, אני כבר יודע, בסדר, נדאג לזה.

וכל פעם מחדש יש לי את השלב הזה שאתה כבר בדרך לסיור ואתה אומר אוקיי, אני פה, אני אביא את עצמי, ואז כשהזמן עובר אתה מבין כמה זה משמעותי ואתה יוצא מפה ואתה אומר: אוקיי, זה הדבר היחיד שאני הולך לעשות עכשיו, הכנסת זה שטויות, הם כל הזמן רבים. אני מספר את זה דרך הסיפור האישי שלי במובן הזה שחוויתי פה חוויה מאוד מאוד מאוד מעצימה של מה אתם עושים, גם אתם במשרד, כל אחד במקום שלו, ההתעסקות היום יומית, הטירוף של מה אנחנו מביאים עליכם ומפילים עליכם ותכניות וכן תקציבים ולא, בסוף כאילו כל החבר'ה שהלכו איתנו פה, ראיתי פה פסיפס קטן של החברה הישראלית.

אז אני גם מרגיש שיצאתי מפה עם המון השראה ואני גם אומר לכם תודה על היום הזה, לראות את הבנות. נשארנו פה עכשיו חמש דקות לדבר איתן רגע, אמרתי ל-ח' שעכשיו הבאנו קצת כסף ליוצאים בשאלה. אחד הדברים בהסכמים הקואליציוניים, הדבר הזה הגרוע שחברי הכנסת עושים, והנה, הנה אני פוגש את המשמעות של זה דרך מה שאתם עושים אחר כך ועושות.

אז אני מאוד מאוד מאוד שמח שהגענו לפה לפגוש אתכם, אני לא יודע אם נצליח לעשות את כל מה שאני חולם עליו עכשיו, אבל בטוח שנשתדל וגם בסיכום אני אגיד, זה קצת נפתח בהתחלה, לגליזציה, קנביס וזה, אז נכון, יש לנו כל מיני שאיפות ומטרות, אבל אנחנו אחראים ומבינים, לפחות אני יודע לדבר על עצמי ועל ענבר. אז זהו, תודה על היום יום שלכם, היה מאוד מוערך.

המקום הזה, עם כל זה שהוא מעורר השראה והכול, בואו נזכור שבסוף תפקידנו בוועדה הוא לגרום לאנשים לא לבוא הנה. טוב שהמקום קיים, אבל עיקר המשימה שלנו זה לגרום לנוער לא להגיע הנה.

אני כבר זורק את זה לזרקור, אני לא יודע אם נפתח אותו פה, אמרתם מקודם, לא ניכנס לזה, אבל הסיפור של הסברה או של תכניות, כל ההליך החינוכי הוא האירוע, ברור ששם צריך להתחיל. היה מעניין שדיברתם על זה שזה לא עובד. אולי לא עכשיו, אבל כן חשוב לנו מאוד, גם בוועדה נעשה על זה דיונים כי זו אחת ההתמקדויות שלנו, מאוד נשמח לשמוע את הזווית שלכם.

ככל שאנחנו נטפל יותר בבני נוער בשלבים הראשונים אנחנו פחות נטפל בהם בקהילות הטיפוליות. ועוד פעם, לצערי אנחנו רואים את אלה שלא הצלחנו איתם כנערים, הם מגיעים לפה כמבוגרים.

אני גם חושבת שהפרספקטיבה שלכם יכולה לתת לזה כי דיברנו על זה שיש המון אנשים שמעשנים סמים קלים ומריחואנה ולא מתמכרים, זה כנראה הרוב, אבל כן להבין מה הופך בן אדם ליותר נוטה להתמכרויות. אתם רואים אותם, אתם רואים איזה מכנה משותף.

אפשר לדבר על זה המון, בהחלט.

ואז אם אותם מאתרים בשלב מוקדם ובהם מטפלים בתוך הקהילה – זה באמת מעניין.

תודה לכם. זה כבוד, כבוד בשבילם וכבוד בשבילנו שבאתם לפה.

אני הייתי בטוחה שאתה לקחת את הארבעה הכי רהוטים לדבר איתנו ואז כשהסתובבנו זה היה: מה קורה פה במים?

כל מי שמבקר אומר את זה. זה בדיוק הפוך, אני אומר להם כל הזמן: מה הבאתם לי אותו עכשיו? הפוך. כל אחד פה הוא עולם ומלואו, כל אחד פה יודע לדבר.

הישיבה ננעלה בשעה 15:00.