פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
11/10/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 10
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ה' בחשון התשפ"ב (11 באוקטובר 2021), שעה 10:12

מענים רגשיים לילדים ובני נוער עולים חדשים - לציון יום העלייה

חברי הוועדה: מיכל שיר סגמן – היו"ר
יסמין פרידמן – מ"מ היו"ר
עלי סלאלחה

יוכי סימן טוב - מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, שפ"י, משרד החינוך

טירה גלינויר - מנהלת אגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך

אורנה יוסף - מרכזת נושא קליטת עלייה, שירות הרווחה מחוז תל-אביב, המשרד לקליטת העלייה

יעל פומרנץ - סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

וורקי קסאי - מנהל תחום פ"א (קליטת עלייה), משרד הרווחה והביטחון האישי

רות דיין מדר - מנהלת מחלקת חברה, מרכז השלטון המקומי

נחמה אפרתי - מנהלת מחלקת עלייה וקליטה, עיריית רעננה

ורד אחיהון - מנהלת תחום תוכן, היחידה לעלייה וקליטה, הסוכנות היהודית

ישעיהו יחיאלי - ראש מינהלת נעל"ה, נעל"ה

אמציה דויטש - חבר הנהלה, הנהגת ההורים הארצית

דיאנה זולוטוחין - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

מיטל בק - עו"ד ועו"ס, ראש תחום חינוך, בריאות ורווחה, המועצה הלאומית לשלום הילד

תמי ברנע

א.ב., חבר תרגומים

מענים רגשיים לילדים ובני נוער עולים חדשים - לציון יום העלייה

אני רוצה להתחיל בבקשה את הישיבה. היום ה-11.10.2021, ה' בחשון התשפ"ב. אנחנו מתחילים דיון בוועדה לזכויות הילד בנושא מענים רגשיים לילדים ובני נוער עולים חדשים, לציון יום העלייה. בנימה אישית, אני שמחה, חוק יום העלייה קודם ונכתב על ידי היועץ שלי, יונתן יבור שבעצמו עולה חדש, מתוך מחשבה שראוי וחשוב לציין את היום הזה. עלייה היא משהו שמאוד ייחודי למדינת ישראל ולמפעל הציוני בפרט. הקליטה של אחינו ואחיותינו מקצות תבל זה משהו שהתפללנו אליו במשך אלפי שנים והנה הגענו אל היום שבו אנחנו בעצמנו, הורינו, סבנו וסבתנו, ועדיין מקיימים עלייה אל ארץ ישראל.

אנחנו יודעים מה זה חבלי לידה, מי מביננו שחווה את זה ומי ששמע סיפורים, אם זה אני מההורים שלי, אימא שלי שעלתה מחלב, מסוריה ישר למעברות ומשם לכיתה למזרחיים ולכיתה אחרת לאשכנזים, ואם זה אבא שלי שעלה מפולין המוכה והיה צריך לחיות את השפה העברית כנוער, והיו קופצים ברחובות על אנשים ששמעו אותם מדברים באידיש או בערבית, והיו קופצים להם על הגב וצועקים, לא עברית, דבר עברית, וכל סיפורי העלייה.

אנחנו צריכים לעשות הכול ולוודא שהיהודים שמגיעים חזרה הביתה ירגישו כאן הכי טוב שאפשר וירצו להישאר כאן, כי ישראל היא לא מקום מגורים ישראל היא בית נצחי. אנחנו צריכים גם להתייחס אל מדינת ישראל כאל בית נצחי ולהביא גם את העולים, ויתרה מהעלייה עצמה, להביא שיהיו להם כאן חיים נוחים, טובים, מלאים בשפע ובטוב כמו לכלל אזרחי ישראל כמובן על מנת שירצו להישאר. יש עולים שאין להם ברירה ויש עולים שיש להם ברירה ויכולים לחזור למדינות עם שפע. אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מכינים להם את הבית וגורמים להם להרגיש כאן רצויים על מנת שהקליטה שלהם תהיה טובה ונוחה.

אני רוצה להתחיל בבקשה עם טירה גלינויר ממשרד החינוך.

אנחנו כמערכת החינוך תופסים את עצמנו כעוגן בעבור התלמידים העולים והמשפחות שלהם. נמצאת איתי פה ד"ר יוכי סימן טוב שהיא אמונה מטעם אגף שפ"י על המענים הרגשיים. אנחנו עובדים בשיתופי פעולה גדולים. ניתן לה אם זה בסדר.

יוכי סימן טוב, משרד החינוך, בבקשה.

בוקר טוב, אני אגיד כמה דברים שאנחנו עושים. אני אחראית על נושא גם של חירום וגם של מניעת אובדנות, אז אני אשלב את שני הדברים. מאז הקורונה פתחנו קו פתוח, קו סיוע של שפ"י, שנמצאות בו כל יום מומחיות מהיחידה שלי שנותנות מענה מ-08:00 בבוקר עד 20:00 בערב וניתן לקבל בשפות שונות מענה.

דבר שני, כשיש לנו אירוע חירומי, לא דווקא חירום לאומי, זה יכול להיות גם שחס וחלילה קרה אסון אצל תלמיד ספציפי ובעיר מסוימת צריך לתת עזרה, אז אנחנו נותנים סיוע בצורה של תדריכים מקצועיים. אם יש צורך, אנחנו מתרגמים את הכול לאמהרית, לרוסית. בזכות טירה אנחנו תרגמנו בתקופות חירום לשבע שפות מכתבים להורים. בדרך כלל הורים יודעים עברית אז אין בעיה, אבל בעיקר להורים. הצורך הוא בדרך כלל להורים.

אנחנו עבדנו ועובדים עם המגשרים בנושא של מניעת אובדנות בצורה מאוד עמוקה, כי אנחנו יודעים מהספרות המקצועית וגם מהניסיון. אגב, בשנות ה-50' שיעור ההתאבדויות במדינת ישראל היה גבוה בהרבה מאשר עכשיו. לא יודעים את זה. אני מדברת שיעור ל-100,000 ולא מספרים מוחלטים כמובן. אנחנו מודדים תמיד ביחס לאוכלוסייה, אז אנחנו יודעים שהעלייה, הגירה היא גורם סיכון משמעותי.

אנחנו יודעים על שיעורי אובדנות?

בעבר, למשל ב-2006 הייתה לנו שנה נוראה. 2005–2006 היו לנו שנים נוראות עם עולים מאתיופיה. אני לא מדברת על מאות אנשים. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. אם אנחנו מדברים על שמונה עד עשרה מתאבדים בשנה בכל המערכת, ולשמחתנו זה לא עולה אלא יורד למרות שמספר התלמידים עולה, שוב, קשה לי להגיד לשמחתנו כי כל ילד הוא עולם בפני עצמו. העולים מאתיופיה היו 50% מהמתאבדים, זאת אומרת, אם היו עשרה מתאבדים, היו חמישה או שישה עולים מאתיופיה. היינו מאוד מוטרדים מזה. עשינו פעולות מאוד עמוקות.

באיזה טווחי גילאים?

בדרך כלל בגיל חטיבה עד תיכון. בעבר זה היה יותר תיכון. היום הגיל של התנהגויות הסיכון ירד. השיעור לא עלה אבל הגיל יורד.

הגיל יורד בלי קשר לעלייה, אגב. הגיל יורד כלל ארצי לצערנו הרב.

נכון, בכל התנהגויות הסיכון. לשמחתנו בשנים האחרונות אין שום בולטות לילדים עולים. פה ושם יש לנו מקרה אבל אין בולטות לעולים בהתאבדויות. אני חושבת שזה הולך בד בבד עם ההרגשה שיש שיפור. אני לא מתעלמת מהבעיות בכלל. שלא ישמע ממני שאני אומרת, הכול טוב, הכול יפה. ממש לא, אבל יש איזושהי מגמה של שיפור אצל ילדים יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר, שלהם הייתה הבולטות בנושא של התאבדויות בעבר וממש רואים הסתגלות. בתחום של התאבדויות אין בולטות בשנים האחרונות.

כחלק מהתפיסה של הכלה והשתלבות יש לנו תוכנית למניעת אובדנות שהיא תוכנית של תשעה מפגשים.

לא רק לעולים.

לא עשינו תוכנית ייחודית לעולים כי התפיסה היום היא של הכלה והשתלבות. כן עשינו ניסיון עם הורים יוצאי אתיופיה. זה לא כזה קל. ההורים לא מרבים לבוא בערב. לא ציינתי שיש לנו מדריכות מקצועיות דוברות שפות, שזה יתרון אדיר. היו מקרים ששלחתי את המדריכה לבית של עולים, ממש הביתה וזה היה הצלה. זה לא היה במסגרת תפקידה. אמרתי לה, אם את מוכנה. היא נסעה מרחקים ארוכים, אני לא אגיד את העיר. נסעה מרחקים ארוכים ביום שישי להיות שם עם המשפחה וזה עשה את ההבדל כי נכנסה לשם מישהי. זה באמת פעולה יוצאת דופן, אבל כשצריך יש לנו התגייסות יוצאת דופן של המדריכות שדוברות את השפה ועלו בעצמן, שנורא עוזרת.

היה ניסיון של עבודה עם הורים. זה היה ניסיון טוב אבל זה לא קל ליישם את זה ברחב כי ההורים לא ממהרים לבוא כשזה לא ציונים ואסיפת הורים רשמית. לא פיצחנו את זה מספיק טוב אבל אנחנו עובדים עם כלל הילדים על נושא של דברים שאותי משמחים. אחר כך משאבי התמודדות, אחר כך מה ההבדל בין דיכאון לסתם מצב רוח רע, ואחר כך מדברים ממש על התאבדויות ומה ההבדל בין הלשנה לדיווח מציל חיים. זה אנחנו עושים אצל כולם כשאנחנו תמיד ממפים לפני שאנחנו מתחילים את הפעולה הזאת. קודם כל יש שאלון שבודק מי התלמיד בסיכון גבוה, שהוא יקבל טיפול פרטני לפני כן, שזה באמת פעולה מאוד רחבה. אחר כך עושים עבודה עם כלל הכיתה. כמובן שאנחנו מתייחסים לעלייה כגורם סיכון.

התוכנית הזאת היא לא עדיין בכל המערכת. לקח לנו זמן עד שהבנו שהיא יעילה כי צריך להיזהר לא לפגוע. האחריות הראשונה של איש מקצוע זה לא לקלקל, אז בדקנו ואנחנו מלווים מקצועית עם פרופסור גיל זלצמן ופרופסור ענת ברונשטיין קלומק ששניהם בעלי שם בין-לאומי בנושא של מניעת אובדנות. זה בהחלט דבר שאנחנו רוצים להרחיב אותו. אם הגענו שנה שעברה ל-250 כיתות, אז השנה אנחנו רוצים 450 עד 500 כיתות. כל שנה אנחנו קופצים במספר הכיתות ואני מקווה שכל הדברים האלה יועילו. יש לנו בהחלט מיקוד על עלייה כגורם סיכון.

בתוך תקופת הקורונה הרי הרבה ילדים ישבו בסגרים בבית והלחץ הנפשי והמשבר, גם שמענו על עלייה ברצון להתאבד ועל מצבים נפשיים מאוד קשים של כלל ילדי ישראל, בייחוד בני הנוער. אני מנסה לחשוב מה קורה לילד עולה שגם ככה חברתית יכול להיות שיותר קשה לו, יושב בסגר, מבודד מהחברה ומהסביבה שלו.

אני יכולה לספר אפילו שבקהילה שאני גרה בה יש לנו זוג עולים שהגיעו בשיא תקופת הקורונה עם ילד קטן. זאת באמת חוויה לגמרי לא קלה וטירה תספר יותר על העבודה הספציפית עם העולים.

בבקשה טירה.

אם תרצי, ברשותך, אני קצת אתן לך נתונים על תלמידים עולים במערכת החינוך. תלמיד עולה חדש מכל המדינות זכאי בתואר עולה חדש עשר שנים. מאתיופיה, 15 שנה. יש לנו 44,394 תלמידים במערכת. זה קצת ירד בגלל השנתיים שעברנו, מתוכם 7,065 תלמידים עולים חדשים הגיעו בשנתיים האחרונות. הם עלו מ-84 מדינות. הם מדברים ב-38 שפות ודיאלקטים כולל שפת הסימנים. הם לומדים ב-379 בתי ספר, פיזור עצום, וב-2,578 גני ילדים. הם חיים בלמעלה מ-400 יישובים.

אנחנו חוגגים במערכת החינוך השבוע את שבוע העליות. בציון יום העלייה המערכת חוגגת שבוע שלם בכלל מוסדות החינוך, מבוקר עד ערב בשיתוף פעולה פורמלי ובלתי פורמלי.

מספרים להם שהיום הזה נקבע לפי ציון תאריך עברי של יהושע בן נון שהגיע בעלייה הראשונה?

לגמרי, ואנחנו גם מספרים להם על העולה הראשון שהיה אברהם אבינו, וזה צמוד לפרשת לך לך. אנחנו מאוד מגדילים את שיתוף הפעולה עם הרשויות ועם משרד העלייה והקליטה ועם הסוכנות בשביל לייצר איזשהו אקוסיסטם ולתת לתלמיד העולה ולמשפחה שלו עוגן ואינפורמציה בלתי פוסקת. הקורונה עשתה אותנו ממש טובים יותר לאוכלוסיית היעד. גם פתחנו קבוצות להורים בשפות. כמו שאמרת, הסגר, הבדידות, ראינו בה בדידות כפולה גם כי אין שפה, גם אין התמצאות, גם נשארים בבית.

תלמיד עולה, אם יש לו כל משבר, גם משבר שהוא לאו דווקא בגלל עלייה אלא משבר אישי, אבל נגיד שיש באמת משבר עדיין של שפה, כי גם אם הוא יודע להתבטא בתמסור לי את הכדור, יכול להיות שלהוציא משהו בפנים - - - . האם הוא יודע ללכת ליועצת בית הספר לצורך העניין, שאולי יש לה אנגלית לצורך העניין, אמהרית או ספרדית או צרפתית?

לרוב בתי הספר שיש בהם תלמידים עולים, הם מקבלים הדרכה מסודרת. יש מדריכה שמגיעה גם להנחות את המורים שמלמדים אותה. הם גם משתתפים בהכשרות מקצועיות, אבל יש לנו מגשרים חינוכיים שאנחנו מכשירים אותם. הם דוברי שפות. אנחנו מוצאים קול קורא לרשויות. יש לנו 119 מגשרים גם בגני הילדים, גם בבתי הספר, על כל הרצף החינוכי. הם מגשרים חינוכיים, הם מקבלים הכשרה מקצועית.

כולל חינוך מיוחד?

תלמידים בחינוך המיוחד מקבלים את הזכאות של תלמיד עולה. האקוסיסטם זה באמת להנגיש לכל מוסד חינוכי שיש ברשות המקומית את כלל השירותים שניתנים לתלמיד העולה, ולא חשוב אם זה ממשרד העלייה שיש לנו איתם המון שיתופי פעולה תמידיים, ועם הסוכנות. אני רק יכולה לתת לכם דוגמה. היה את מבצע "צור ישראל". בתחילת השנה העולים החדשים מאתיופיה שוכנו בחמש רשויות. פיזרנו אותם ב-15 רשויות לימוד גם בשביל להרחיב ולא לצמצם למוסדות חינוך אחדים. זה הכול תוצאה של עבודה משותפת שאנחנו עושים. אנחנו מתרגמים להורים כל דבר כמו שאמרנו. יש גם את העלייה של בני המנשה שהיא מאוד מיוחדת. אפילו בקוקית אנחנו מתרגמים. ממש חשוב לנו. אנחנו מאמינים שהורים יודעים הם הורים יותר חזקים, יותר מודעים.

בחופש הגדול, מתוך הראייה הזאת של להסתכל על הילד כשלם, גם לימודי, גם חברתי וגם רגשי, עשינו אולפני קיץ ב-40 רשויות כי הבנו שהילדים והמרחק, ולא תמיד הידע בטכנולוגיה הוא טוב ובבית לא תמיד יש מי שיתווך את הסיטואציה. עשינו אולפני קיץ ברשויות המקומיות ובתוך זה הכנסנו גם זהות ושייכות. הם יצאו לטיולים. עשינו שיתוף פעולה עם אגף של"ח במשרד, שהמש"צים התנדבו ועשו ימי ODT. אנחנו ממש מכווני מטרה.

תודה רבה. אורנה יוסף ממשרד הקליטה כבר איתנו בזום?

כן, אני כאן. בוקר טוב לכולם, אני עובדת סוציאלית מחוזית במשרד העלייה והקליטה במחוז תל אביב והמרכז, שמחה לראות פה הבוקר את כולם. חשוב לי אולי ממש במילים קצרות לומר שהמנהלת האגדית שלנו, מנהלת שירות הרווחה במשרד העלייה והקליטה, שרה כהן שייצגה אותנו בכבוד רב בוועדות האלה בצורה מקצועית, פרשה אחרי 40 שנה, אז אני מנסה פה למלא את תפקידה בצורה הטובה ביותר.

בהצלחה רבה.

תודה. אני אוכל להתחיל בזה שבעצם משרד העלייה והקליטה הוא משרד מתכלל ומשלים לשאר המשרדים, כמו שמשרד החינוך דיברו קצת לפניי פה. אנחנו באמת עסוקים באופן רציף ותמידי להיות משרד-על שיודע לתווך את כל השירותים הניתנים על ידי משרדי ממשלה אחרים, בצורה שנותנת את הזרקור ואת הצרכים ואת הקשיים שהמשרד שלנו יכול לומר אותם בצורה מאוד רגישה ומאוד מקצועית כתוצאה מלמידה של באמת שנים ארוכות.

אתם רוצים לשמוע קצת נתונים שנמצאים אצלנו בנושא אובדנות, לאן אנחנו רוצים לקחת את זה?

בוודאי נתונים.

אוקיי. אני אולי אתחיל טיפה בנתונים חיוביים. על פי הנתונים שקיימים אצלנו, הנתונים היותר עדכניים, בין 2010 ל-2017 אנחנו רואים ירידה במספר האובדנות בקרב העולים. הנתונים בעיקר מתמקדים ביוצאי אתיופיה וברית המועצות.

למה רק אתיופיה וברית המועצות?

יש נתונים גם של עולים אחרים. יש רובריקה שמציינת על עולים אחרים מבלי לפרט את עליית המוצא. אני חושבת שיש מקום לשים זרקור גם על עוד קבוצות.

יש המון עולים ממדינות המערב, אנגליה, ארצות הברית, צרפת, ברזיל שיש עכשיו עלייה גדולה לפי מה שאני שומעת.

בהחלט אני חושבת שיש מקום. אנחנו בעצם מקבלים את הנתונים ממשרד הבריאות וכל המשרדים שבעצם נותנים את הנתונים. אנחנו כל הזמן מבקשים לפרוס ולתת מקום גם לעוד קבוצות, ולדעת ולקבל תמונה רחבה ומדויקת יותר לגבי כלל העולים. מה שנכון, שהאחוזים הבולטים בקרב האובדנות הם בקרב יוצאי אתיופיה וברית המועצות. יש ירידה בשנים האחרונות לשמחתנו. אני חושבת שזה גם כתוצאה מעבודה שנעשית בשטח בשנים האחרונות וגם כתוצאה מירידה במספר העולים בעשור האחרון לעומת העשור הקודם.

חשוב לי לומר שבמשרד אצלנו אנחנו עסוקים בהכשרות בקרב העובדים, של יועצי הקליטה שנמצאים בכל הלשכות והמרחבים בכל הארץ יחד עם המועצה לאובדנות ו"עמל מעל ומעבר". נותנים הכשרות של שומרי סף לזהות את המשפחות שיותר קשה להן, שיש נטייה למצוקות קשות.

זה אומר שיתוף פעולה עם משרד הרווחה, עם משרד הפנים, רשויות מקומיות? מה המשמעות של מה שאת אומרת?

המשמעות היא שאנחנו בעצם נותנים הכשרה שנבנתה יחד עם משרד הבריאות. בונים תוכנית שהיא אמורה לתת נקודות מאוד ברורות. יועצי הקליטה שפוגשים את העולים פנים מול פנים, הרבה פעמים הם התחנה הראשונה שלהם בישראל. בונים תוכנית שבעצם נותנת כלים ליועצי הקליטה לשמוע את העולה שיושב מולם ואולי בפעם הראשונה מעלה את המצוקה שלו בפניהם. בעצם פה מתחיל ההליך הזה שאנחנו גם כעובדות סוציאליות מחוזיות יודעות לתת את האוזן, את השיחה, את הכלים למי ולאן פונים. זה הכשרה שהיא מאוד חשובה. הרצנו אותה בשני סבבים בפער של כמה שנים גם כדי לרענן את הזיכרון ואת תשומת הלב של העובדים בעניין הזה, ואנחנו מקווים שגם כתוצאה מההכשרה הזו אנחנו רואים בעצם את הירידה בנתונים כמו שאמרתי מקודם.

אנחנו בתקופת הקורונה וקצת לפניה הקמנו מוקד טלפוני לסיוע נפשי לעולים חדשים בחמש שפות.

אילו שפות?

ספרדית, אמהרית, צרפתית, רוסית ואנגלית, חמש שפות שונות שנתנו בין 16:00 אחר הצוהריים עד 21:00 בתקופת הקורונה. במבצע "שומר החומות" אנחנו בצעם הגברנו את שעות הפעילות, ככה שעולים יכלו לפנות בתקופות הלא פשוטות האלה ובעצם להיעזר במשרד שלנו ולקבל מענה.

תודה רבה אורנה. אני רוצה לעבור בבקשה למשרד הרווחה והשירותים החברתיים, וורקי קסיי.

שירותי הרווחה נותנים מענה לאוכלוסיות עולים כמו לכל אוכלוסייה שמגיעה לשירותי הרווחה, בהתאם לצרכים של כל משפחה. אנחנו עושים אבחון של אינטק שנועד לזהות את המצב. אם אנחנו מדברים על ילדים, אז כמובן להבין מה המצב של הילדים ומה הצרכים שלהם, ונותנים להם את המענים שלהם הם זקוקים. במסגרת הרווחה פיתחנו לפני מספר שנים מענה שהוא אינטק - - -

את נקטעת לנו. אם את שומעת אותנו, תנסי להתנתק ולהתחבר. אנחנו נעבור הלאה ונחזור אליך.

בבקשה, ישעיהו יחיאלי.

שלום, אני מנהל את תוכנית נעל"ה. תוכנית נעל"ה נכנסה עכשיו לשנתה ה-30, הביאה עד היום לארץ 19,000 ילדים וילדות מכל רחבי העולם ללימודי תיכון בישראל, בתקווה שהם יישארו בארץ ואולי גם יביאו את ההורים שלהם אחריהם. התוכנית היא תוכנית ממשלתית.

הביאו את ההורים, כבר מדובר על ילדים גדולים יותר.

מדברים על גילאי תיכון. רוב תלמידי נעל"ה מגיעים לארץ בכיתה י'. חלקם מגיעים גם בכיתה ט'. הם באים לשלוש-ארבע שנים, עושים פה בגרות ישראלית ואז הם נדרשים להחליט האם להישאר בארץ או לא. מערכת החינוך בישראל עושה עבודה טובה ולמעלה מ-90% מהם נשארים כאן ומשרתים, נכנסים להשכלה הגבוהה ומשתלבים בחברה הישראלית על כל רבדיה.

על כמה ילדים מדובר?

כרגע מדברים על 2,000 ילדים בארץ מבערך 56 מדינות. האחרונים עוד בדרך. בגלל הקורונה כל העסק של הבאת הילדים מתעכב, אבל רוב התלמידים החדשים כבר פה. אנחנו מחכים לעוד איזה 60–70 ילדים שאמורים להגיע בחודש הקרוב.

מטבע הדברים, כל מה ששמענו עד עכשיו מתייחס לאוכלוסיית העולים שמבורכת בהם ארצנו. הילדים שהגיעו עם הוריהם ונקלטו במערכת החינוך, לא כל הילדים האלה החליטו שהם רוצים לעלות לארץ. אחד מהמשברים שלהם, שבעצם הם מוצאים את עצמם במדינה חדשה בגלל החלטה של מישהו אחר, דהיינו ההורים או המשפחה הרחבה. בנעל"ה כמובן שההחלטה לעזוב את הבית ולבוא לארץ לבד היא גם החלטה של הילדים והם חלק מכל התהליך עד הגעתם לארץ, לכן לפחות ברמת המוטיבציה הם בוודאי כאלה שרוצים להיות כאן.

איזה נקודות משבריות או מקום שאתה חושב שהמדינה יכולה לעשות יותר, אתה מזהה כשאתה פוגש את אותו הנוער?

נתאר מה המדינה עושה. המדינה נתנה את הניהול של נעל"ה, את הפעלת התוכנית בידי העמותה לקידום החינוך שזאת עמותה שבזמנו משרד החינוך הקים לצורך פרויקטים חינוכיים ייחודיים, וגם תוכנית נעל"ה מתקיימת בתוך האגודה הזאת. אנחנו לצורך העניין בנינו בתוכנו יחידה קלינית שמורכבת מפסיכולוגים קליניים ומעובדים סוציאליים קליניים, כולם מסודרים לפי שפות. הזכירו כבר קודמיי את חשיבות העבודה בשפות שונות, והעניין הוא לא רק השפה כאינסטרומנט של תקשורת, אלא יש פה גם עניין תרבותי.

יש לנו ילדים שבאים ממדינות שבהן ללכת לפסיכולוג זה סטיגמה שלילית ולכן הם ינסו להתחמק מזה עד כמה שאפשר. יש ילדים שבאים ממדינות שבהן יש לך מצוקה כי קטנה, אתה קצת מבולבל, קצת לא מסתדר, לא קם בבוקר, אתה מייד הולך לפסיכולוג וזה לגמרי בסדר גמור. אנחנו צריכים לגשר על הפערים האלה, אז הקמנו בתוכנו יחידת קלינית מוכרת להתמחות על ידי משרד הבריאות. יש לנו פסיכולוגים מומחים, יש לנו פסיכולוגים מתמחים וכמו שאמרתי קודם, העניין הוא לא רק השפה אלא גם יש פה עניין של תרבות.

הפסיכולוג או המטפל, לא משנה מי הוא, הוא צריך להיות בקיא בשפה שבין המילים, בתרבות שממנה בא הילד או הנער שנמצא בפניו. אנחנו רגילים פה למשברים של הסתגלות, געגועים לבית. ילדים פה לא רואים את ההורים שלהם לפחות עשרה חודשים. בקורונה זה התארך לכמעט שנתיים. מתחילת הקורונה, בעצם מהעוצר הילדים לא נסעו לשום מקום והם עברו פה קיץ שלם בלי לראות את ההורים שלהם חוץ מבזום, לכן היחידה הזאת מתפקדת בעצם כמרפאה ארצית לבריאות נפש, שתפקידה למנוע חלילה מחלות נפשיות או חלילה סיכון אובדני, כל הדברים שכל מערכת בריאות נפש מתמודדת איתם.

אנחנו מתחילים את העבודה עוד כשהתלמידים בחו"ל. כל הפסיכולוגים שלנו פוגשים את הילדים האלה לפני הגעתם לארץ על מנת לוודא שיש להם את הכוחות והיכולות להתמודד עם תוכנית כזאת. זה הלוקסוס שלנו לעומת עלייה שכל מי שבא, ברוך הבא. בנעל"ה לא כל מי שרוצה, בא. אנחנו מקבלים לשירותנו כמחצית מהפונים אלינו.

יש לי שאלה אליך, כמו גם אותה שאלה תהיה מופנית גם למשרדי הממשלה. כמה עולים יוזמים מפגש בעקבות איזושהי מצוקה שיש להם? לא רק אנחנו מוכנים לספיגה או פגשנו אותם כשהם עלו או פגשנו אותם לפני שהם עלו כמו במקרה שלך, אלא כמה הרגישו שהם מסוגלים, מכלל סך כל העולים. כמה יזמו? כמה אמרו אוקיי, יש לי כתובת, אני מרגיש ככה או אחרת אז אני פונה.

לפני כמה, אני אתאר לך ולמשתתפים איך זה עובד אצלנו.

השאלה הזאת מופנית לכל משרדי הממשלה.

הפסיכולוג של נעל"ה מגיע לכל פנימייה פעם בשבוע, ולא משנה אם זה בצפת או באילת. אנחנו מגיעים לכל מקום פעם בשבוע ואנחנו עומדים לרשות הילדים ולרשות הצוותים החינוכיים. הטכניקה שבה אנחנו עובדים היא כמו הדרכת הורים, גם זה הוזכר כאן. הצוותים החינוכיים שעובדים עם הילדים הם כמו ההורים שלהם לצורך העניין, ולכן הפסיכולוג שמגיע, הוא נפגש קודם כל עם הצוות החינוכי, מברר מה קרה בשבוע האחרון. אם יש ילד שקצת נראה לא טוב וראוי שהוא יפגוש אותו, עושה תהליך אינטק ואז מחליטים האם מכניסים את הילד הזה לטיפול, האם זה טיפול קצר מועד או טיפול ארוך מועד.

כמו כן, מכיוון שאנחנו ראינו את הילדים האלה כבר בחוץ לארץ, אגב, בשנתיים האחרונות אנחנו עושים את זה בזום, אז עד אנחנו נסענו ממדינה למדינה וראינו את הילדים יחד עם הוריהם במשך יום שלם. יש ילדים שאנחנו מסמנים אותם מראש למעקב פסיכולוגי. יש ילדים שאנחנו מסמנים אותם מראש לטיפול פסיכולוגי. כל הילדים האלה נכנסים למעקב וטיפול מרגע הגעתם. כל הילדים בנעל"ה יודעים שיש שירות כזה ואם הם רוצים לפנות, הם יודעים שפעם בשבוע מגיע פסיכולוג כזה והם יכולים לראות אותו, לכן אנחנו לא מחכים להם, אנחנו פונים אליהם.

יש איזשהו משהו שאתה חושב שאנחנו יכולים לסייע, המדינה יכולה לעזור להשתפר בנושא?

אני חושב שהמודל שפיתחנו בנעל"ה הוא מודל שראוי להעתקה גם בקרב אוכלוסיות תלמידים עולים בעיקר בגיל ההתבגרות שבו בעצם שני משברים נפגשים ביחד, משבר גיל ההתבגרות שהוא חל על כל מתבגר, לא משנה מה איתו, ומשבר הגירה או עלייה שחל על התלמידים העולים. אני חושב שאם היו יחידות כאלה כמו שלנו ברשויות, שהיו פונות ולא רק מחכות שיפנו אליהן, זה היה יכול לשפר את השירות בעשרות מונים, ואנחנו רואים את זה בנעל"ה. ברוך השם אין לנו ילדים כמעט בודדים שמגיעים לאשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים. יש לנו כמה מקרים כאלה בשנה וברוך השם מקרה האובדנות האחרון שהיה בנעל"ה היה לפני 16 שנים.

אוקיי, תודה רבה ובהצלחה. יישר כוח.

נחזור לוורקי קסאי, משרד הרווחה. וורקי, יש לי שאלה אחת לפני שאת מתחילה. כמה פניות יזומות יש של המשרד אל המשפחה וכמה פניות יש של משפחה לבקשת עזרה? בעצם זאת שאלה של מודעות גם של משרד הרווחה לצורך העניין, כמה אתם עושים מעקבים על ילדים. מצד שני, כמה יודעים שאתם קיימים ככתובת ופונים אליכם?

ראשית אני אומר שפניות יכולות להגיע גם דרך יועצות חינוכיות כשמזהים איזושהי מצוקה או קשיים שקיימים והילד זקוק לאיזשהו מענה רגשי או טיפולי כזה או אחר וצריך לערב את הרווחה, אז הפניות יכולות להגיע גם מגורמים נוספים, לא רק על ידי פניות יזומות של המשפחות עצמן. מהרגע שיש פנייה, לא משנה מאיזה גורם, אנחנו עושים את הבדיקות שזה כולל ביקורת בית. אנחנו עושים אינטק כדי להבין את הצרכים של המשפחה, וחשוב לעשות אינטק שהוא גם מודע הקשר תרבותי, כלומר, זה צריך להיות גם בשפה של הפונה, גם להבין כמו שנאמר כאן לפני כן, את התרבות שממנה מגיע העולה וכך גם לגבי הילדים, הצרכים שלהם. יש תוכניות ייעודיות לילדים עולים בגיל הרך, תוכניות שהן מונגשות בשפה על ידי סומכות שעובדות עם האימהות או האבות בתחום של הגיל הרך ובכל מה שקשור להתפתחות המוטורית העדינה וכו'.

מה שהתחלתי לומר לפני שנקטעתי, זה שיש לנו תוכנית שאנחנו מפעילים אותה בעשרה יישובים, שהיא בכמה שפות, בצרפתית, אוקראינית וגם אמהרית. בכל שירותי הרווחה, למעשה בשער הכניסה יש עו"ס שהיא דוברת שפה, ואם היא לא דוברת שפה אז לצידה יש מלוות משפחה שהיא דוברת שפה כדי להבין שעושים אינטק שהוא הרבה יותר מעמיק כדי להבין את הצרכים. לא כל מי שמגיע לרווחה הוא גם באמת בהכרח קליינט של רווחה. יכול להיות שהוא זקוק רק לניתוב והכוונה והדרכה למוסדות האחרים. הוא צריך למשל הפנייה למשרד החינוך או משהו כזה והוא לא ממש יודע, צריך קצת תיווך, אז אנחנו עושים את כל התהליך הזה של באמת להבין גם מה הצרכים של הפונה. הרבה פעמים אני חושבת שהפניות היזומות שמגיעות אלינו מצד המשפחות זה בשלב שבו נבנה איזשהו אמון, נבנה איזשהו קשר והם מרגישים שיש להם כתובת, יש להם אדם שהם יכולים לסמוך עליו ושהוא דובר את שפתם הרבה פעמים, והוא סוג של ערוץ וכתובת בשבילם שהוא יכול לסייע להם בכל הצרכים שלהם.

כמה יוזמים אליכם? זה בדיוק מתקשר למה שאת אמרת על צעדים בוני אמון, אז קודם כל שאלה אחת, האם באמת מדובר על כל השפות והתרבויות שיש את הקשב הזה? מן הסתם המדינה בדרך כלל הולכת על המסות הגדולות. באמת מדובר על יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר.

וגם צרפת היום. אנחנו מנסים לתת מענה גם לדוברי צרפתית.

צרפתית, אנגלית, פורטוגזית.

נותנים גם כמובן באנגלית אבל בתוכנית הספציפית הזאת כרגע אין לדוברי אנגלית. יכול להיות שזה משהו שאנחנו כן נעשה. כרגע אני לא יכולה באמת לתת נתונים מספריים להגיד כמה היוזמה היא מצד הפונים. אני יודעת להגיד מתוך הניסיון ומתוך העשייה המקצועית, זה שבאמת הנושא הזה של פניות יזומות יושב על קשר שהוא בונה אמון ותחושה שיש כתובת, כי לא תמיד רוצים גם להגיע לשירותי הרווחה ולא תמיד רוצים להיתפס כנזקקים. זה משתנה כמובן מתרבות לתרבות אבל עדיין זה לא מקום שתמיד רוצים להגיע אליו. אני חושבת שהקשר שנוצר באמצעות אנשים שהם דוברי שפה, הוא מגדיל בצורה משמעותית את הקשר בין הפונים לבין העולים החדשים שזקוקים למענים הטיפוליים ושירותי הרווחה.

אם אנחנו מדברים על אוכלוסייה של ילדים מטופלים כמובן במרכז לילד ולמשפחה, אם צריך להביא שירותי תרגום כדי לתת את המענה בשפה שלהם, אז כמובן שאנחנו נותנים את המענה.

בכל עירייה או מועצה מקומית יודעים מי זו משפחה של עולים? יש רישום של משפחות עולים?

בנתונים של המשרד, כן, אני יכולה לדעת.

יש איזושהי העברת מידע בין משרד הקליטה, משרד הרווחה, עירייה, מועצה מקומית, משרד החינוך? האם יש מכלול שקולט משפחות של עלייה ויודע לא רק שיש צורך, אלא באופן כללי שמדובר על משפחות עולים.

אני אגיד שמבחינת המספרים שלנו אנחנו לא כל כך יכולים להעביר מידע על משפחות של עולים, אבל כן ברור שאנחנו מקבלים מידע ממשרד הקליטה, ממשרד החינוך כמו שתיארתי לפני כן. יש לנו את המידע שלנו הפנימי כמערכת, ואם אנחנו צריכים להפנות משפחה כזו או אחרת לגורם כלשהו בתוך הרשות המקומית על מנת לקדם את ההליך הטיפולי, אז ברור שאנחנו נעשה את כל מה שנדרש במסגרת גם הנהלים וההנחיות שאנחנו נדרשים לבצע.

אם מזהים איזושהי בעיה עם ילד עולה, משרד החינוך או משרד הבריאות, האם מישהו יודע לדבר עם משרד הרווחה או האם משרד הקליטה יודע מראש לבוא ולהגיד, יש כאן איזושהי בעיה ולהודיע למשרדים השונים? כמה שפה יש בין המשרדים כדי לייצר סוג של רצף וקישור סביב אותו ילד, בסוף אותה משפחה? אני מבינה ממך שאין את זה.

אני לא יכולה להגיד שאין את זה. כשמדובר במקרה שדורש התערבות - - -

רק כשנדרשת התערבות. את יודעת אם יש בעיה, אז הם מופנים לרווחה. האם משרד הרווחה יודע כמה משפחות עולות יש ואיפה הן יושבות לפני שיש בעיה?

לפני שיש בעיה אני יודעת על הנתון הכללי ממשרד הקליטה. אני יכולה לדעת כמה משפחות עולות, גם לפעמים בפילוח של ארץ המוצא, נתונים כלליים שאני אקבל ממשרד הקליטה ולפי זה אני יכולה לבנות תוכנית עבודה. אם אני יודעת למשל שיש יותר דוברי צרפתית בנתניה, אז מן הסתם נגיד כשאני רוצה לקדם את התוכנית סביב נושא כמו שתיארתי, מודל קליטה יישובי, אז שם אני אפתח את התוכנית. אם אני יודעת שבחיפה זה יותר מאוקראינה שהם דוברי רוסית, אז שם. יש את הנתונים האלה. זה לא שאני לא יודעת כמה עולים יש בכל ישוב.

תודה רבה. אני רוצה בבקשה לעבור לרות דיין מדר מהמרכז לשלטון מקומי. לאחר מכן, לצערי יש לי דיון נוסף. חברת הכנסת יסמין פרידמן תחליף אותי בניהול הדיון.

בבקשה רות דיין מדר, מרכז השלטון המקומי.

תודה גבירתי. אני מבקשת להתייחס לשתי סוגיות חשובות שאני חושבת שחשוב שהוועדה תדע ולראות איך אפשר לפעול להבא בנושא הזה. כשהתחלנו את הקורונה בעצם הוגדרו ברשויות המקומיות מי הם עובדים חיוניים. נתקלנו בקושי די גדול להגדיר את מנהלי מחלקות עלייה וקליטה כעובדים חיוניים. ברור כמה חשוב מנהל מחלקת עלייה וקליטה ברשות המקומית לעולים שרק עלו ארצה, שלא יודעים את השפה, שנמצאים תחת סגרים, לא מבינים את ההנחיות. גם אנחנו לא הבנו את ההנחיות.

בסוף הצלחתם לייצר שהעובדים ייחשבו כחיוניים או באיזושהי מתכונת מסוימת?

אחרי שהפעלנו הרבה מאוד לחץ וביקשנו ממשרד הקליטה שגם הוא יפעיל את קשריו מול משרד הפנים, ברור שרשות מקומית שמצאה לנכון לקחת את העובד, אבל לא תמיד זה היה כי ברור. מרוב לחץ ואי הבנה של הסיטואציה עד הסוף בחרו אוכלוסיות מסוימות מבין אנשי המקצוע ברשות המקומית כעובדים חיוניים, אבל תוך כדי תנועה זה נפתח. אני חושבת שצריכה להיות הגדרה ברורה שבעת חירום עובד רשות מקומית בתחום עלייה וקליטה חייב להיות עובד חיוני.

אם דיברנו בתחילה על אובדנות, אנשים, לא היה להם לא עבודה, לא בית, לא יכלו אפילו לצאת ולשכור לעצמם דירה אחרי שהיו בדירת הקלט במשך שבועיים-שלושה. אין ספק שכל זה משפיע באופן מהותי על הילדים שהם מזהים את הקושי ואת המצוקה של ההורים שלהם, ולכן אני חושבת שזאת סוגיה שצריך להגדיר אותה בצורה ברורה, שמנהל מחלקת עלייה וקליטה הוא עובד חיוני בעת חירום.

נושא נוסף שכרגע גבירתי עסקה בו זה כל הנושא של איגום המידע ואיגום הידע.

זה משהו שחוזר על עצמו כמעט בכל הדיונים, לא משנה אפילו במה, השיח הבין-משרדי שמתקיים הרבה מאוד פעמים בגלל רצון טוב של עובדים באותו משרד אבל לא כנוהל.

אז אנחנו באמת קיימנו דיון לפני כחודש עם משרד העלייה והקליטה שהביע נכונות רבה לפעול יחד עם משרד החינוך, עם משרד הרווחה, עם משרד הבריאות, עם המשרד לאזרחים ותיקים, בעצם כל המשרדים, עם משרד העבודה בהיבט של העבודה, ובאמת לרכז את כל המידע ואת כל הנתונים שיתרכזו ברשות המקומית. שהרשות המקומית גם תעביר את המידע בניהול, מה שנקרא באיזון חוזר למשרדי הממשלה כדי שיהיה לנו נתון לגבי העולים, הצרכים שלהם, השמנת יתר, סכרת, נושאים בריאותיים, נושאים חינוכיים. בעצם גם לאגם משאבים שלא יהיה עוד תוכנית ועוד תוכנית, ולראות באמת מה האפקטיביות של התוכנית. שתהיה דטא לרשות המקומית מי נותן מה, מה הצרכים, מה באמת הילדים צריכים, מה המבוגרים צריכים, איזה תוכניות נעשות על ידי כלל המשרדים על מנת בעצם לתת מענה לעולים כדי שישתלבו בצורה מיטבית.

אתם מקבלים את המידע?

לרשות המקומית יש את המידע. היא גם מקבלת את המידע, היא גם מנהלת את המידע. היא יודעת בעצם לתת מענה לכל עולה מרגע שהוא מגיע.

אני מתנצלת רות שאני קוטעת אותך, אני מעבירה את השרביט לחברת הכנסת פרידמן. אני נאלצת לעזוב.

(היו"ר יסמין פרידמן)

רציתי בבקשה שגברת נחמה אפרתי, מנהלת מחלקת עלייה וקליטה ברעננה, תציג בעצם את הפעילות שלהם ברשות המקומית בזמן הקורונה ולאחריה במענים הרגשיים למשפחות ולילדים.

בוקר טוב, שלום לכולם, באמת פירטו פה את הצרכים המיוחדים של ילדים עולים חדשים, והייתי אומרת שבעצם בתחום של המענים הרגשיים יש מן מדרג כזה שעובר מהצרכים הרגשיים הכביכול נורמטיביים ועד למצבי קיצון שתיארו פה, שדורשים איזשהו טיפול רגיש תרבות.

אני רוצה לבוא ולומר שגם במדרג הנמוך כשאנחנו מדברים על עולים חדשים, מדובר באמת בתופעות מאוד קשות של בידוד חברתי. אם אני מדברת בהקשר של קורונה, מה שהתאים מבחינת למידה מרחוק לילדים בתמיכה של הוריהם, אז תדמיינו מה זה עולה חדש שהבטיחו לו חיים תוססים עם חברים, עם יכולת להסתובב בחוץ בלי להרגיש מאוים, כי הוא בא מדרום אפריקה או מברזיל, וכל החלומות האלה לא מתממשים. אני זוכרת עדיין מאוד טרי מקרה של משפחה שהגיעה מהודו עם שני ילדים בגיל ההתבגרות, ב-9 במרץ, ממש בתחילת הקורונה ולא השתלבו פיזית במערכת החינוך, רק לאחר שבועות, זאת אומרת שבמשך חודשים היה איזשהו קשר עם בית הספר אבל הנערים בעצם חוו בידוד חברתי, התנפץ להם החלום של לחיות חיים פעילים פה בישראל, ואני חושבת שזה מאוד ייחודי.

נכון, ילדים עולים חדשים ונוער עולה לא נחשבים לנוער בסיכון, אבל הגירה היא בהחלט גורם סיכון. אני באמת רוצה לשים את זה בהקשר של הטיפול הרגשי, כי הכלים שאנחנו צריכים להתמודד איתם כרשות מקומית הם בפירוש מהעולם הטיפולי גם כשמדובר בנוער או בילד כביכול עולה נורמטיבי.

אני יכולה לתת כמה דוגמאות של פעילויות שאנחנו עושים, אבל בעיקר כללי ברזל. יותר ריצ'ינג אאוט. נשאלה השאלה האם אנחנו מקבלים רק עולים שפונים אלינו? לא. בהחלט צריך לעשות יותר ריצ'ינג אאוט, יותר להשתמש בפלטפורמה הבית-ספרית שהיא כביכול פלטפורמה נורמטיבית, לגיטימית כדי לעשות את הריצ'ינג אאוט הזה. לא לחכות שהם יפנו לשירותים הטיפוליים כי פשוט השירותים הטיפוליים לא נגישים להם, או כמו שבאמת הנציג של נעל"ה הזכיר, הם בעצם מנוגדים לקודים התרבותיים שהעולים באים מהם.

בחלק מהמדינות מי שבעצם נתן תמיכה למשפחה זאת הייתה הקהילה היהודית שאולי היה שם איזה איש טיפול, אולי הייתה יותר תמיכה כלכלית. הכלים האלה לא נמצאים ובעצם אין מנוס אלא באמת להפנות אותם ולעזור להם, להנגיש להם את השירותים הקיימים.

אני יכולה לתת עוד דוגמאות. כמו שאמרתי, יותר מסגרות של טיפול רגשי בכל המדרגים בתוך המסגרות הקיימות, בתוך האולפנים של בתי הספר, בגני ילדים.

דבר נוסף, להנגיש להם לא רק מבחינת השפה את השירותים, אלא מבחינת הקודים התרבותיים. ללכת כמה צעדים אחורה ולהסביר להם, כל אחד לפי תרבותו, שבמדינת ישראל על מנת שהילד יוכל לקבל פסיכולוג, וזה לגיטימי לקבל פסיכולוג פה, אז יש איזשהו נוהל וזה בסדר וזה לא מכתים את הילד בצבא. יש פה עניין של סודיות מקצועית. אנחנו ברעננה למשל, יש לנו שירות שנקרא דלת פתוחה בתוך השירות הפסיכולוגי העירוני. התברכנו בהרבה מאוד פסיכולוגים שהם דוברי שפה ויש לנו מקבץ של פסיכולוגים דוברי שפות שבעצם נותנים טיפול קצר מועד למשפחות עולות, ולא חייבים להגיע למצב משברי או של ילד בסיכון כדי ליהנות מהטיפול קצר מועד הזה, הזמינות וכמובן השירות שניתן בשפה. השפה היא שפה תרבותית, היא לא רק שפה טכנית.

הייתי מוסיפה לעובדה, שהיום אנחנו מקבלים משפחות גם שמגיעות אחרי משבר בחו"ל. לפעמיים העלייה או ההגירה היא בעצם הייתה כתוצאה מאיזשהו טריגר משפחתי, כלכלי, תעסוקתי, חינוכי שהיה למשפחה בארץ המוצא. אנחנו מקבלים את המשפחה הזאת פוסט משברי וזה מוסיף עוד רובד לכל ההתמודדות שלהם פה בארץ בקליטה. העולים של פעם הם לא העולים של היום ולכן גם הכלים חייבים להיות אחרים ומותאמים יותר.

אני יודעת שיש כמה אנשים שמרימים גבה ואומרים, מה לרעננה ונוער בסיכון וכו'. אני חושבת שדווקא בערים החזקות הפערים הם יותר כואבים, מה גם שאנחנו מקבלים פה עולים מ-22 מדינות, אז נכון, במקומות שיש עלייה אתיופית ורוסית, אז זה מאוד פשוט, אנחנו מגייסים עובדת סוציאלית או פסיכולוגית דוברת השפה, אבל האתגר הוא באמת להתאים את השירות ולדייק בעצם את הצרכים של כל ילד וילד לא רק מבחינת השפה אלא מבחינת הפרופיל של המשפחה, מבחינת הציפיות. אני פה חוזרת לניפוץ הציפיות שיש למשפחות על רקע משבר ההגירה, על רקע גיל ההתגברות ועל רקע הקורונה.

תודה רבה. אנחנו עוברים למשרד הבריאות, יעל פומרנץ.

נעים מאוד, אני סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ומשמשת גם כמנהלת בפועל בימים אלה. יש פה גם איתי את הצוות, אורית מועלם ושירה עזרן מהיחידה. אנחנו מברכות על הדיון הזה.

בעצם התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, אני יודעת שהדיון הזה מתעסק במענים רגשיים במובנים רחבים יותר. המיקוד שלנו הוא כמובן נושא מניעת אובדנות. בהתייחס לנקודות שעלו פה, אז חשוב לי לציין שהתוכנית הזו היא תוכנית בין-משרדית, בהמשך למה שציינתם, האם יש פה ראיה בין-משרדית לטיפול בנושא, התוכנית שלנו היא בהחלט בראייה כזאת. לשון החלטת הממשלה ממש של התוכנית שלנו מדברת על הנגשה תרבותית ושפתית ואנחנו עושים את המרב כדי ליישם זאת. אנחנו בהחלט גם יודעים שיש עוד עבודה לפנינו ואנחנו. בהחלט גם בתוכנית העבודה שלנו קדימה נמצאים עוד ועוד אלמנטים כדי להרחיב ולהעמיק ולשפר את העבודה הזאת.

חשוב לי לציין דברים שקרו לאחרונה אצלנו. הידקנו מאוד את שיתוף הפעולה עם משרד העלייה והקליטה. הוא כמובן שותף לתוכנית הלאומית, כמו גם משרד החינוך ויוכי שדיברה פה קודם והצוותים שלה, ומשרד הרווחה שגם נמצא פה. כולם שותפים בעצם לתוכנית הזאת. בעצם מה שעשינו קצת בתקופה האחרונה, נתנו זרקור ייעודי בתוכנית על הנושא של טיפול ומניעת אובדנות בעולים. אנחנו יותר ויותר משלבים תהליכים וידיים, לדוגמה, מזמינים מפקחות של משרד העלייה והקליטה לוועדות היגוי ברשויות. אותן ועדות, יושבים בהן נציגים שונים ממשרד החינוך, הרווחה, ארגונים שונים. בעצם המטרה היא להסתכל בראייה מאוד רחבה על איך נותנים את המענה הטוב ביותר לאוכלוסייה הזאת.

אני רוצה לפתוח סוגריים ולהתייחס לנושא שעלה פה, האם יש יוזמה של אוכלוסיות העולים השונות בעקבות איזושהי מצוקה שעולה. כמו אחרים שציינו פה, זה מורכב. אין הרבה יוזמה. מצד שני, המטרה של הפעילויות שלנו, הפעילויות הקהילתיות השונות שאנחנו עושים בתוכנית היא באמת להעלות את המודעות, לנרמל את השיח סביב מניעת אובדנות ולהנגיש את השירותים כדי לקדם ולעודד את הפנייה שלהם ככל שניתן. גם פה יש באמת עוד כברת דרך לעשות, אבל אנחנו רואים שיש מקומות שאנחנו עושים הכשרות והרצאות שונות וזה בהחלט יכול לעודד את הפנייה ולהפוך אותה יותר נגישה.

עוד דברים נוספים שקורים בתוכנית הלאומית זה הכשרות שונות. ממש התאמנו את המצגות וההכשרות שלנו לעולים, בדגש על בני העדה האתיופית ילידי אתיופיה וחבר העמים. מבחינת שיעורי האובדנות, כרגע הם השיעורים הגבוהים יותר.

בהמשך למה שציינו פה בוועדה, זה לא אומר שאין לנו הסתכלות על עוד אוכלוסיות ואז בעצם אנחנו פותחים עוד דלת לעוד אוכלוסיות ומעמיקים את הידע, מתאימים את התוכן, ממש לוקחים ומתייעצים עם אנשי מקצוע מאותה עדה כדי באמת לעשות את ההנגשה התרבותית והשפתית בצורה הטובה ביותר שאנחנו יכולים.

דיברנו כאמור על הכשרות שומרי סף שקורות בתוכנית, גם הכשרות למטפלים כדי שידעו לתת מענה רגשי מותאם יותר. בהמשך לנושא של הדיון הזה, אז גם פה אנחנו הולכים ומעמיקים את הידע. המטרה שלנו היא להנגיש אפילו בצורה של אונליין בעידן הקורונה הנוכחי, ולהנגיש לכמה שיותר מטפלים את הידע הזה כדי שידעו לדעת לטפל בבני אוכלוסיות שונות בצורה המיטבית, ולהבין שצריך לשים משקפיים אחרות כשהם פוגשים מישהו מתרבות אחרת.

בשנה האחרונה קיימנו הכשרות שומרי סף בשיתוף פעולה עם משרד העלייה והקליטה ב-11 מרחבים, גם בסוכנות היהודית. כל אחד ואחד כזה שהכשרנו כשומר סף, הוא נוגע בעשרות ומאות, ועם השנים באלפי אנשים, זאת אומרת, אנחנו מרחיבים מאוד את המאגר שלנו של אנשים שיודעים להסתכל על נושא של מניעת אובדנות בקרב עולים. המטרה שלנו היא כמובן להרחיב את זה ואני קוראת פה לכל מי שנמצא, מוזמנים לשתף איתנו פעולה. אנחנו נשמח לתת הכשרות ולהעמיק את שיתופי הפעולה עם כל הגורמים. התוכנית שלנו היא באמת כוללת הרבה מאוד גופים.

חשוב לי להגיד שכל פלטפורמה חדשה שגם נוצרת בתוכנית, אנחנו מסתכלים עליה גם בראייה תרבותית ושפתית. בימים אלה נפתחת איזושהי פלטפורמת אונליין, שאלון להערכת סיכון למניעת אובדנות. כל אחד מאיתנו יוכל למלא את השאלון הזה ולבדוק על עצמו ועל אחר סביבו האם יש שם איזושהי נורת אזהרה אדומה, האם יש פה איזשהו חשש לאובדנות. שאלון כזה ברגע שנריץ, נעשה פיילוט ונתקף, בעצם אנחנו נתאים תרבותית ושפתית. אם אנחנו רוצים להגיע לילדים ובני נוער דוברי שפות שונות, השאיפה שלנו היא להגיע דרך שאלון כזה לכמה שיותר אוכלוסיות, גם צעירים. פה כמובן יש הרבה זהירות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, והתאמה לילדים ונוער זה לא מובן מאליו.

עוד ראוי לציין בהקשר של התוכנית למניעת אובדנות, השותפים שלנו לא פה כולם אז אני אגיד עליהם מילה. לדוגמה, עמותת ער"ן שנותנת הנגשה שפתית בקווים חמים 24/7. גם אם אין להם מענה זמין תמיד 24/7, אז אפשר לפנות אליהם אם זה בשפות שונות, בספרדית, בצרפתית וכו', וחוזרים אליהם ונותנים את המענה למי שפונה ושהוא במצוקה נפשית, אובדנית וכו'.

גם משרד הרווחה שהוא שותף של התוכנית, נותן מענה לבני משפחה שכולים. אחרי שהייתה התאבדות וצריך לסייע לאותם בני משפחה, גם שם אפשר לתת מענה לילדים ובני נוער עולים דוברי שפות שונות, וכן ראוי להגיד שהם מציינים שבאמת קשה להם להגיע. לא כולם יודעים על השירות וגם פה יש עוד עבודה לעשות כדי באמת להנגיש את זה ולהיות מסוגלים באמת לפתוח כמה שיותר קבוצות כאלה. משרד הרווחה מבחינתו מוכן, ערוך.

תודה רבה. יש לנו פה בקשה של דיאנה זולוטוחין ממועצת התלמידים. אני תוהה אם היא עצמה ממועצת התלמידים.

כן, היא תלמידה.

אותך הכי מסקרן אותי לשמוע, האמת, על נקודת המבט שלך.

אני תלמידה בכיתה י"א מבית ספר ויצו נחלת יהודה. אני יכולה לספר שכן יש קשיים רבים לעולים החדשים בעיקר בקטע של השפה. כשיש קושי בשפה, אז קשה יותר להתחבר עם תלמידים אחרים. נגיד אצלי בבית ספר יש תלמידי כיתות נעל"ה. בהתחלה קשה להם נורא להתחבר בגלל השפה העברית. הם מעדיפים לא לדבר עם אנשים כי הם מתביישים. כשהם יודעים כמה מילים, הם מתביישים להגיד אותם.

כמו שאמר מנהל נעל"ה, אצלי בבית במשפחה שלי כן יש עדיין את הסטיגמה הזאת של ללכת לפסיכולוג או ליועץ בבית ספר אפילו. זה אומר שאתה בעייתי ושיש לך בעיות. זה סטיגמה אחת שכבר תקועה הרבה מאוד זמן.

בסביבה שאת נמצאת בה, את מרגישה שיש מענה?

אני מרגישה שיש מענה. אני יכולה ללכת ליועצת. מבחינתי הסטיגמה הזאת זה שיישאר בעבר. אם יש לי בעיה, אני רוצה לדבר על משהו, אני הולכת ליועצת או למישהו אחר בבית הספר שמוסמך לזה. כן יש את האפשרות הזאת ללכת לפסיכולוג אולי מטעם בית ספר, אז אני כן הולכת. אני כן יכולה ללכת ולקבל את העזרה הזאת ואפילו לדבר עם מישהו.

יש עוד משהו שתרצי לשתף אותנו בו, דיאנה?

רק אני אסכם בזה שאנחנו, מועצת התלמידים והנוער הארצית נתמוך ונקדם כל מיזם הקשור בשילוב תלמידים או עולים במערכת החינוך, מתוך הבנה כי התלמידים האלו שווי ערך לכל תלמיד במערכת החינוך, וניתן למצות את התרומה הרבה ושילובם בחברה ובמערכת החינוך בפרט.

ראשית אני חייבת להגיד לך שבעיניי, ואני ממש לא מקצועית ולא כלום, אני חושבת שנקודת המבט שלכם היא הכי חשובה. אתם יודעים מה אתם צריכים, אתם יודעים מה חסר, למה אתם זקוקים, מה יעזור לכם, ואני חושבת ששיתוף הפעולה שלכם, בני הנוער שעלו הוא הכי חשוב, אז אני ממש מעריכה את הרצון שלכם.

בגלל שאני בעצמי עליתי מאוקראינה, אז אני יודעת מה זה לעבור את כל הקשיים האלה של החברה והשפה.

לפני כמה שנים עלית?

עוד מעט יהיה שמונה שנים.

ממש קטנה הגעת.

כן.

יקרה, שיהיה לך יום נפלא, תודה רבה שעלית. יום טוב.

אמציה דויטש.

שלום, בוקר טוב, אני מהנהגת ההורים הארצית. אני לא פה כאיש מקצוע אלא אני רוצה להביא קצת מהצד של הקהילה שאני חושב שהיא זאת שנמצאת גם באיזושהי חזית גם לסייע וגם לפעמים לשים לב לבעיות. אני לא עולה. ההורים שלי עלו. אבא שלי הגיע אחרי בריחה בשואה, לפני הקמת המדינה כילד צעיר. אימא שלי באה לביקור ב-1958 ונשארה עד היום. אני חושב שזה גם מסמל את הדור שלנו. הדור הקודם, אני חושב שרוב דור ההורים הכירו את חווית העלייה. בדור שלנו היום ההורים ברובם לא מכירים את החוויה הזאת. אנחנו מכירים אולי עולים אבל אנחנו בעצמנו לא עברנו את הדבר הזה.

אני אספר לכם שכשהייתי בצבא הייתי מפקד. הגיעה אליי חיילת צעירה ישר מטירונות, חוששת אם להצדיע לי או לא, ואז היא מספרת לי שהיא בוגרת של נעל"ה. זה לפני 20 ומשהו שנה. עוד לא הכרתי את נעל"ה. היא הסבירה לי מה זה. אמרתי לה, ההתבלטות שלך לא במקום. אנחנו צריכים להצדיע לך. כשהגעת כבוגרת צעירה לבד לפני ההורים שלך, עם כל האתגרים האלה וכל הקשיים שאת עוברת, אנחנו המקומיים שבחיים לא עברנו כזה דבר, אנחנו בעצם צריכים להצדיע לך.

חד משמעית.

אני חושב שזה מסמל באמת את ההבדל בין מה שהיה לפני כמה עשרות שנים להיום. אנחנו לא מכירים. אני חושב שהילדים שלנו הם אלה שנמצאים היום בחזית, ואני מדבר גם על הילדים שלנו הוותיקים, הצברים, וגם על הילדים של העולים.

הילד הוא בדרך כלל במשפחה של העולים, הראשון שנכנס למסגרת. בדרך כלל כמעט למוחרת ההגעה שלו, אני אתעלם רגע מהקשיים של הקורונה שהיו עכשיו שקצת עיכבו את זה, הוא הראשון שנכנס למסגרת. הוא הראשון בדרך כלל שלומד את השפה. ההורים עדיין מתעסקים במציאת דירה, הם עדיין מתעסקים בללמוד את השפה, הם עדיין מתעסקים בלחפש עבודה, ואנחנו יודעים שילדים קולטים את השפה מהר יותר. הילד הזה נמצא היום בחזית. אנחנו רואים אותם מגיעים אחר כך לעירייה או לחברת חשמל. ההורים באים עם הילד הקטן הזה שהוא בן 15 או בן 10 והוא מתרגם להם. הוא פתאום עומד מול הרשויות בשם ההורים שלו כי הם לא מבינים את השפה. אנחנו צריכים לשים לב לזה וחשוב שגם ברשויות כולם יהיו מודעים לזה שלפעמים המשפחה באה עם הילד וצריך לדעת לעבוד גם מול משפחה כזאת.

הילדים שלנו, של הצברים שנמצאים בכיתה, הם גם בחזית יחד עם הילדים האלה. הם אלה שקולטים אותם, הם אלה שיכולים להינעל על סטיגמות, הם אלה שיכולים לאתר בעיות, הם אלה שיכולים לעזור להם בלימוד השפה או בשגרה. צריך לזכור שהילדים האלה עוברים מעולם אחר לעולם אחר. הרי התרבות שונה. איך בית ספר נראה? איך תנועת נוער נראית? אפילו התחביבים וענפי הספורט שונים. אם ילד שיחק פוטבול בארצות הברית, עכשיו יחפש פה חבר שיודע, הוא לא ימצא כזה. הכול שונה כאילו אנחנו עושים אתחול לכל הפנאי שלהם ולכל הסביבה שלהם והתרבות שלהם.

יש לנו תפקיד, הילדים וההורים, בעצם לעלות על הדברים האלה ולסייע. אני חושב שהקהילה היא זאת שצריכה לקחת את האחריות. זה לעודד את הילדים שלנו להכיר, להזמין, לסייע לעולים, להסביר לילדים שלנו את הקשיים שלהם. אנחנו צריכים לסייע גם להורים. למשל, בבית ספר שלי הגיעה משפחה דוברת פורטוגזית, לא מדברת מילה עברית. פורטוגזית זו שפה יחסית נדירה לשפות האחרות של העולים. המנהלת שאלה אותי, מה נעשה? תוך כמה דקות בוואטסאפ מצאנו משפחה דוברת פורטוגזית והיא ישר אימצה אותם ועזרה להם, וזה לא רק בבית ספר, זה גם בחיים בכלל כמו שהזכרתי. חשוב מאוד שגם ברשויות ידעו להשתמש בנו ההורים ובקהילה הצברית גם בשביל לעזור בעניין הזה ולתת את כל הסיוע.

תודה רבה. מיטל בק מהמועצה הלאומית לשלום הילד, איתנו?

שלום, בוקר טוב, תודה רבה חברת הכנסת פרידמן על זכות הדיבור. ילדים עולים הם קבוצה מובחנת של ילדים, שמלבד כל ההתמודדויות הרגילות של ילדים ובני נוער בישראל ובעולם, של חיפוש עצמי, זהות אישית, בדיקת גבולות, דברים שאנחנו מכירים, בעצם גם מתמודדים עם קשיי קליטה והגירה שזה בעצם שלל התמודדויות ששמענו עליהן היום. זה גם מרחק משמעותי לפעמים מבני המשפחה הקרובה הגרעינית שמתגוררת לפעמים ביבשת אחרת, עם קשיי הסתגלות, לימוד של שפה חדשה, כניסה לחברה ולתרבות אחרת, מגורים במסגרת שלא עם בני המשפחה הגרעינית ועוד שלל התמודדויות. הגירה, אנחנו יודעים, היא מהווה גורם סיכון.

בשנתון שאנחנו מפרסמים במועצה לשלום הילד מדי שנה ובו אנחנו מפרסמים נתונים על ילדים בישראל, אנחנו רואים למשל שנכון לשנת 2018, מתוך כלל הילדים שמוכרים לשירותי הרווחה, כ-17% מהם הם ילדים עולים. זה נתון מאוד משמעותי. נתון נוסף הוא שלמשל בין השנים 2015 ל-2019 ירד שיעור הדיווחים לעובדים סוציאליים לחוק נוער בגין קטינים עולים מ-14.5% ל-10.7%, זאת אומרת שיש לנו פה גם ירידה בדיווחים. משני הנתונים אנחנו עדיין רואים שיש כמות לא מבוטלת של ילדים שבעצם נמצאים בתוך שירותי הרווחה, וזה נתון שאי אפשר להתעלם ממנו.

בנוסף לכל הקשיים שאנחנו מדברים עליהם היום, צריך להוסיף גם כמובן את משבר הקורונה איתו כל הילדים בארץ ובעולם מתמודדים בשנה וחצי האחרונות. אנחנו יודעים שחלק מהשיח הבריאותי הוא לא רק שיח על בדיקות או על חיסונים, אלא גם שמירה על הבריאות הנפשית של הילדים שהיא לא פחותה בחשיבות שלה. אנחנו יודעים גם שההגדרה של ילדים ונוער בסיכון התרחבה מאוד בשנה וחצי האחרונות הללו.

בצוות הבין-משרדי שהמועצה שותפה לו, בנו תוכנית מקיפה לילדים ונוער ליום שאחרי המגיפה. העקרונות המרכזיים של התוכנית הזאת עוסקים בעצם בשלושה דגשים חשובים: גם בשימת דגש על חוסן רגשי בקרב תלמידים, מענה חברתי ורגשי לכל הצרכים שלהם בשנה הזאת, גם תמיכה בצוותי חינוך, כלומר גם תמיכה רגשית והכשרות מקצועיות לצוותים המקצועיים. אנחנו בעצם כוללים פה גם את היועצות החינוכיות, את השפ"חים, את השפ"י, את הצוותים הפרא-רפואיים, כל מי שבעצם מלווה את הילדים ומהווה איזושהי מעטפת עבורם בהיבט הרגשי. גם תגבור לצוותי הטיפול במערכת החינוך, שבדיונים קודמים שהיו גם פה וגם בוועדת חינוך, שמענו שיש צורך מאוד גדול בתגבור של הצוותים כדי שיהיה אפשר לאתר בעצם את התלמידים שנמצאים במצוקה ולהגביר את המאמצים בתחום הזה. שלושת הדגשים האלו הם גם חשובים ברמה הארצית עבור כלל הילדים בישראל כמובן, אבל ביתר שאת עבור ילדים עולים.

שמענו בדיון על התוכניות וההתערבויות השונות בשביל להוות בעצם עוגן לילדים האלו ולבני המשפחה שלכם בתקופה הכול כך מורכבת שהם נמצאים בה, בתקופת ההגירה שהיא באמת יכולה להימשך גם למשך שנים. שמענו שיש צורך גם בחיזוק של הקשרים ושל שיתופי הפעולה בין המשרדים הרלוונטיים. בתוך עולם זכויות הילדים אנחנו רואים כמה חשיבות יש לשיתופי הפעולה הללו וגם לשיח הבין-משרדי ולאיגום המשאבים כדי באמת שהתוכניות יהיו יעילות ובאמת ייצרו שינוי בשטח.

אנחנו במועצה לשלום הילד קוראים למשרדים להמשיך ולשכלל את המענים האלו תוך התאמה תרבותית כפי שהיא נדרשת בעצם בפועל בשטח, תוך שימת דגש למצבי סיכון וצרכים ייחודיים, ככה שכל הילדים העולים יהיו עטופים במערכת תמיכה שמותאמת לצרכים שלהם ובמיוחד לילדים ולנוער שנמצאים מתוכם, בתוך הקבוצה הזאת בסיכון מוגבר. עד כאן.

תודה רבה. ורד אחיהון נמצאת איתנו? את רוצה להתייחס לדיון?

תודה, אני מהסוכנות היהודית. קודם כל תודה על המפגש החשוב והמשמעותי. אנחנו ביום עלייה נמצאים פה, אז יום עלייה שמח. אם אנחנו כבר מדברים על עולים, זה אחד הפרמטרים החשובים שבאמת חוגגים וצוהלים את בואם אומרים חג עלייה שמח.

לכל העולים שמגיעים לתוך מרכזי הקליטה יש מעטפת תומכת מהרגע שהם הגיעו, ואנחנו עובדים עם כל המשרדים הרלוונטיים, אם זה משרד החינוך, אם זה משרד הרווחה וכמובן משרד הקליטה בשיתוף פעולה כדי לתת מעטפת תומכת רגשית לילד ולמשפחה. בתוך מרכזי הקליטה יש לנו את העובדים הסוציאליים שהם אמונים. חלקם הגדול הוא דוברי השפה. אם מדובר בעולים מאתיופיה, כולנו יודעים שהעניין הרווחתי, העבודה הסוציאלית וללכת ולספר על קשיים זה לא משהו שמגיעים אליו, ולכן הרבה פעמים הפניות שלנו הן יזומות.

אנחנו פונים אליהם ולא מחכים שהם יגיעו אלינו בגלל העניין שאנחנו יודעים שהם לא מכירים את זה. יש כל מיני תרבויות שלא מדברים ולא משתפים את מי שלא קשור לסוגיה, לכן רוב העבודה שלנו היא עבודה שהיא יותר יוזמת, שהעובדים הסוציאליים יוזמים שיחות, פוגשים את העולים. יש לנו מערך נכון מרגע שהם נקלטו ועד לרגע שיוצאים כדי לבדוק מה הצרכים של העולים, גם צרכים סוציאליים וגם צרכים אחרים של השתלבות וכדומה וכל המעטפת.

מכיוון שהשיח הוא על כל העניין הרגשי, אז באמת בפן הזה אני יכולה להגיד שרוב העבודות שלנו עם הילדים הן בעצם סביב הסוגיה של חוסן, בניית החוסן. אם אנחנו מדברים על כל מה שהיה בתקופת "שומר החומות" או "עמוד ענן", ויש לנו עולים גם שהגיעו עכשיו תוך כדי הקורונה, והקורונה כשלעצמה מביאה את הקשיים ואת הבידוד, לכן כל הסיפור הזה היה יותר עם טיפולים רגשיים-תרבותיים מותאמים לאוכלוסייה, אם זה קשישים ואם זה מבוגרים ואם זה ילדים.

מלבד המענים שנותנים ברשויות המקומיות או במשרד הקליטה או במשרד הרווחה, אנחנו כסוכנות היהודית מגייסים תרומות כדי לתת עוד מעטפת אם משהו צריך, כי אנחנו יודעים שהאוכלוסייה, אם נוציא אותם חזקים יותר, אז הקליטה שלהם וההשתלבות שלהם תהיה קלה יותר ונעימה יותר ומותאמת יותר. בתקופות האלה אנחנו יוצרים קשרים של חוסן באופן של יותר פעילות, לצד הצורך שאם יש מישהו שצריך טיפול אישי, משפחתי, אינדיבידואלי, זה גם מבחינת סדנאות, אם זה סדנאות של תרפיה ואם זה סדנאות צילום, שתוך העשייה הזו אנחנו בעצם יכולים לגלות נקודות אזהרה בקרב הילדים, בקרב המשפחה, שהילד או הנער או המשפחה לא מרגישה שהנה הוא צורך את הצורך הזה, אלא זה טיפול כללי ותוך כדי זה גם עובד סוציאלי שהוא אמון על כל המעטפת הזאת, בעצם יכול לגלות ולזהות את הנורות האדומות ולתת לו את הכלים המתאימים.

כמו שאמרנו, אם עולים צריכים בתוך בתי הספר דרך יועצות החינוכיות, דרך המגשרים שהם פועלים אצלנו, אז אנחנו כמשרד שפוגש את העולים ביום הראשון שהם מגיעים, באמת דואגים למפות ולעבוד עם כל המשרדים הרלוונטיים כדי לתת מענה הולם ומתאים לצורך שלו.

יש לנו במטה בירושלים בחורה שאמונה על כל העניין של הרווחה. מלבד העובדים הסוציאליים יש לנו את מנהלי האזורים שאמונים על תחום הרווחה. עליהם יש את מנהלת הרווחה שהיא עובדת עם משרד הקליטה אגף הרווחה, ומשרד הרווחה כמובן, ובעצם מנסה לתת מענים מתאימים לצורך של המשפחה וגם הילד ושאר העולים שנמצאים בהתאם לפילוח שלהם, כי הצורך הוא שונה.

תודה רבה. לפני שאנחנו מסכמים את הדיון, אורנה יוסף ביקשה לתת כמה נתונים, משרד הקליטה.

תודה על ההזדמנות. אני רוצה לענות על כמה שאלות שנשאלו קודם. לגבי הנתונים שמועברים, בעצם נתוני עלייה, היום בעצם משרד העלייה והקליטה מעביר נתונים מוסדרים ומאורגנים למחלקות הקליטה ברשויות. הנתונים מועברים רק אליהם ובשאיפה שבעצם כל רשות תדע לנהל את זה בצורה נכונה מול המחלקות השונות ברשות, ואני מקווה שזה נעשה כך.

לגבי יוזמה של עולים. בעצם היום משרד העלייה והקליטה מהווה כתובת כמעט בלעדית לפנייה של עולים. יש לנו מוקד טלפוני פעיל אליו מגיעים אלפי שיחות ביום בנושאים שונים של חינוך, רווחה, דיור, אין סוף נושאים. נושאי הרווחה מגיעים אלינו, העובדות הסוציאליות המחוזיות, ואנחנו בתוקף תפקידנו מנסים לתת מענה לנושאים האלה ולהנגיש לעולים את השירותים שנמצאים בשטח.

חשוב לי להגיד בעניין הזה של הנגישות. אנחנו שומעים בשעה האחרונה באמת על הפרויקטים והתוכניות הנפלאות שקיימות בשיתוף פעולה מלא עם המשרד שלנו, אבל חשוב להגיד שהיום בעצם יש חוסר קריטי של אנשי מקצוע דוברי שפה. כמה שאנחנו נרצה להנגיש את השירותים האלה, אנחנו ממש מתקשים כי אין אנשי מקצוע דוברי שפה, אם זה פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים. משרד העלייה והקליטה הוציא קול קורא להכשרה של עובדים סוציאליים לפני כמה שנים עם אחד המוסדות האקדמיים, אבל זה לא מספיק וחסר בשטח אנשי מקצוע דוברי שפה. אני חושבת שזה מתווסף על הקושי שקיים ממילא. אנחנו מתקשים לראות את ההתקדמות בנגישות טובה יותר של נותני השירותים. התורים הארוכים ומסורבלים.

דיברנו על הקושי של העולים לפנות לעזרה. אני חושבת שאם הדברים האלה יהיו קצת יותר מפותחים ויתנו לעולים את ההזדמנות הזאת עם דלת פתוחה, עם הכרה של התרבות, עם נגישות שפתית ולא רק שפתית טכנית כמו שנאמר אלא באמת הכרת התרבות ולתת מקום לזה שמענה רגשי הוא לא טאבו, אני חושבת שאנחנו נראה התקדמות בנושא הזה וחשוב מאוד לתת את הדעת בעניין הזה.

שיתופי הפעולה בין משרדי הממשלה השונים - משרד העלייה והקליטה כמעט מוביל בצורה שוטפת ותמידית בכל נושא הרווחה ובכלל. אני חושבת שיש עוד עבודה לעשות, אבל אם אנחנו מדברים על ילדים היום, בעצם יש לנו את הפלטפורמה של תוכנית 360, תוכנית לילדים ונוער בסיכון שהיא בעצם פלטפורמה מאוד רלוונטית לנושא עליו אנחנו מדברים היום. בעשר השנים האחרונות התוכנית הזאת פועלת למען ילדים ונוער בסיכון. כמובן שהמשרד שלנו יושב סביב השולחן ברמת המטה, ברמות המחוזיות והמקומיות. אני חושבת שיש מה ללמוד מהפלטפורמה הזאת וליישם אותה בנושאים נוספים. זה הדברים שהיה לי לומר. תודה רבה.

תודה רבה אורנה.

קודם כל בנימה אישית אם יורשה לי. כל הנושא של מצוקה נפשית בבני נוער נוגע בי באופן אישי. למרות שהבן שלי לא עולה חדש, נאלצנו לעבור איתו לא מעט בעקבות חרדות קשות מאוד, אז זה נוגע בבטן הרכה, בטח ובטח שמדובר בעולים, ואני מנסה לחשוב על בני הנוער האלה שגם צריכים להתמודד עם מצוקות נפשיות וגם השפה וגם התרבות, זה נראה לי קשה.

1. הוועדה קובעת שיש לייצר שיח בין-משרדי להכרת משפחות עולים עם ילדים על מנת לפנות אליהם פנייה יזומה ולא להמתין לפנייתם לגורמים השונים לצורך טיפול.
2. הוועדה קוראת לחזק, לתגבר את הצוותים הטיפוליים והייעוציים בבתי הספר.
3. הוועדה קובעת שיש להגדיר את מנהלי המחלקות עלייה וקליטה ברשויות המקומיות כעובדים חיוניים בזמני משבר כדוגמת משבר הקורונה. אין ספק. אם לא בשעת משבר, אז מתי?

כידוע, ישיבת הוועדה מוקלטת ומשודרת והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון, או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים או ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו.

תודה רבה לכולם, יום טוב.


הישיבה ננעלה בשעה 11:40.