פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
12/10/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 23
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ו' בחשון התשפ"ב (12 באוקטובר 2021), שעה 8:32

תוכנית לחוסן רגשי ונפשי במשרד החינוך - במסגרת ציון בכנסת של יום בריאות הנפש

חברי הוועדה: משה טור-פז – מ"מ היו"ר
עופר כסיף
עלי סלאלחה

מיכל וולדיגר

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שפ"י, משרד החינוך

מיכל אנגלרט - סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך

הילה הדס - עמותת אנוש

אסתר קרמר - אחראית מחוז חרדי ומחוז ירושלים, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

ורד וינדמן - עו"ד, מנכ"לית, המועצה לשלום הילד

נועה שבת - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אופירה הוניג - ראשת המחלקה לטיפול באומנות, ונציגת ארגון המטפלים באמצעות אומניות

אסנת ריינמן - מנהלת שירות פסיכולוגי חינוכי, ירושלים

רויטל אבו דגה - חברת הנהלה, הנהגת ההורים הארצית

תמי סלע

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

תוכנית לחוסן רגשי ונפשי במשרד החינוך
במסגרת ציון בכנסת של יום בריאות הנפש

בוקר טוב, שלום לכולם, שמי משה טור-פז, אני ממלא מקומה של שרן השכל היום בוועדה הזו ובוועדה הבאה. שלום חבר הכנסת עלי סלאלחה ולכל המוזמנים.

היום הזה בכנסת עוסק בבריאות הנפש, ביוזמתם של מספר חברות כנסת, מיכל וולדיגר, עידית סילמן, קטי שטרית. אנחנו כאן בוועדת החינוך מטבע הדברים נעסוק בנושא הזה בזוויות החינוכיות שלו. צריך לומר שהקורונה שמאתגרת אותנו כבר קרוב לשנתיים בהרבה מאוד היבטים, פוגשת כמובן את מערכת החינוך ואת נושא הנפש בצורה ישירה, ותלמידי ישראל מתמודדים עם הרבה מאוד אתגרים בתקופה הזו, בין השאר בריחוק חברתי, בניכור חברתי, בפערים שהלכו והחריפו בתחום הנפש, אבל צריך לומר, כמי שרק 25 שנה עוסק בתחום של חינוך בישראל, כל נושא מקום הנפש בחינוך ובתוך מערכת החינוך הוא רלוונטי ביותר בכל שנה, בכל דיון וגם אילולא הייתה קורונה.

נדמה שכשהתחלתי את דרכי, הנושא הזה היה פחות מדובר. בשנת 97' פחות דיברו על טיפול ועל רגשי. דיברו חינוך, וזה אפילו היה נראה לאנשים מסוימים כסותר, אבל כמו שאנחנו יודעים היטב בעניין הזה חל שינוי, אני מרשה לעצמי לומר, שינוי מבורך, והמודעות והשלמות הנפשית והרגשית ולא רק הפיזית הפך להיות חלק ממשימות מערכת החינוך.

אנחנו נדבר היום בזמן שהוקצב לדיון הזה גם על אתגר המערך הרגשי-הפסיכולוגי הבית-ספרי. אנחנו גם נזכיר כאן מספר נתונים, כדוגמה, נתון אחד של עלייה של 80% בפניות ליועצות בחתכים מסוימים בבתי הספר, לצד נתונים אחרים שבאופן די מפתיע מציגים ירידה. גם ננסה להבין מה מקומה של הירידה הזו בתוך עולם בריאות הנפש.

בוקר טוב לחברת הכנסת מיכל וולדיגר. הזכרתי שאת אחת מיוזמות הדיון הזה ואני מייד אתן לך גם להתייחס. כאמור, ההתמודדות של הנפש, אתגרי הנפש בשנות הקורונה בהחלט מעסיקה אותנו אנשי החינוך, מעסיקה את מערכת החינוך. אנחנו נרצה הבוקר לשמוע ולראות כיצד מערכת החינוך מתמודדת עם האתגרים האלה, מה עובר על תלמידי ישראל ואם אנחנו כוועדת החינוך, אני בטוח שאנחנו רוצים לנקוט בצעדים שישפרו את המצב הזה. אולי על הדרך גם ניגע בכמה אתגרים שהחלו לפני הקורונה אבל בעצם החריפו ויש כאן הזדמנות מסוימת לטיפול טוב יותר.

לפני שאני אתן לאנשי המקצוע להציג, אני אבקש מחברת הכנסת וולדיגר, אחת מיוזמות גם הדיון הזה וגם היום הכללי הזה, להציג. בקשה מיכל.

תודה רבה ליושב-ראש הוועדה, תודה לכם. בהחלט אני מודה לכנסת על שנעתרה לבקשה שלי שיהיה יום מיוחד בכנסת לבריאות הנפש. אני גם מקווה שזה יחוקק בחוק, קרי, שאנחנו לא נצטרך כל שנה מחדש לבקש את זה, אלא שזה יהיה קבוע בחוק כי הדבר הזה הוא בדמנו.

הייתי לפני שבוע באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. אמר לי מנהל בית החולים, מיכל, הסטיגמה הורגת. ממש כפשוטו. זה לא איזה אמירה, איזה משל אלא כפשוטו, הסטיגמה הורגת. היא מחלחלת לא רק לכל הציבור, אלא מחלחלת בעיקר אל המתמודדים עצמם ולכן הם לא הולכים לקבל טיפול. כשהם לא הולכים לקבל טיפול, המחלה משתלטת על כולם והתוצאות הן הרות אסון, אז בהחלט חשוב ותודה.

לגבי ועדת החינוך, אז אני בהחלט מודה על הקיום של הדיון הזה. אני חושבת שבניית חוסן נפשי ורגשי הוא דבר מאוד חשוב והוא לא נוגע רק לאותם 150,000 ויותר מתמודדי נפש כרוניים, אלא הוא נוגע לכולנו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך את החוסן הזה, בכל העולם כולו אבל בוודאי ובוודאי במדינת ישראל רווית אירועים טראומטיים. פוסט טראומה, אנחנו מכירים את זה גם מהצבא אבל גם מעוטף ישראל וגם בכלל, כל אחד מאיתנו. הורים התגרשו, הם עצמם מתגרשים, כלומר יש תהליכים שמעצם החיים גורמים למשברים נפשיים וכולנו צריכים חוסן.

אני בהחלט חושבת, וזה חלק מהאג'נדה שלי, שנתינת כלים וחינוך לחוסן רגשי ונפשי הוא צריך להתחיל מגיל אפס ועד בגרות, והוא צריך להיות בילד אין בתוך מערכת החינוך, כלומר לא לאתר את אלה שקשה להם ואותם לתגבר, אלא כדיפולט.

כל ילד, כמו שהוא לומד ללכת וכמו שמלמדים אותו לדבר עברית או כל שפה אחרת, ומלמדים אותו כלים לחיים, בהחלט חלק מזה צריך להיות חינוך לחוסן. זה איך להיכנס פנימה, איך לנטרל רעשי רקע, איך להגיד אוקיי, איך אני מדבר עם הכאב שלי, עם המצוקה שלי. לתת כלים. אני חושבת שכשנתחיל עם זה וכמה שיותר מוקדם לכלל תלמידי ישראל, אנחנו נראה פחות תופעות של התמכרויות, אנחנו נראה פחות תופעות של דיכאונות, של התאבדויות ובהחלט פחות ופחות אנשים יגיעו למצבים נוראיים שמצריכים אשפוז בבתי החולים, וליווי הרבה יותר עוטף.

לא רק ברמה המוסרית והערכית, אני חושבת שגם ברמה הכלכלית למדינת ישראל, אם נשקיע שקל היום במערכת החינוך, אנחנו נחסוך מאות ומיליוני שקלים במערכת בריאות הנפש במקומות הרבה יותר קשים. תודה לכולכם שחלקכם אני מכירה וחלקכם פחות, ושנמשיך לעשות רק טוב. תודה, משה.

תודה רבה חברת הכנסת וולדיגר. אני חייב לומר לך, כשמסתכלים על זה במבט חינוכי, הצעד החינוכי הראשון שאנחנו צריכים לנקוט זה להוציא מעולם שמות הגנאי את הביטויים שמתייחסים לנפש או לאיזושהי תכונה של הילד. ברגע שמהלקסיקון של הילדים ייצא ביטוי כמו משוגע או מפגר או חולה נפש, זה צעד ראשון חינוכי לא קל אבל דרמטי בשינוי שאנחנו רוצים להתחיל מלידה, כי היום אנחנו מדברים על חינוך מלידה ואוטוטו הוועדה הזו תדון גם בחינוך כבר מלידה ולא רק בגיל שלוש. זה בדיוק המקום שאת מדברת עליו.

אני מסכימה איתך ואני רוצה להוסיף עוד משפט. אני מדברת עם לא מעט אנשים, ואתם יודעים, כשילד, אני אימא בעצמי, וכשלילד הקטן כואבת הבטן, אז אימא או אבא לוקחים אותו לרופא שיבדוק אם יש איזה וירוס, אם יש איזה משהו גופני, אולי דלקת, ושוכחים שיכול להיות שהילד, כואבת לו הבטן כי הוא נמצא בסוג של דיכאון כי מישהו פגע בו.

אני כן מרגישה עם השנים שיש יותר ויותר התקדמות אבל לא מספקת. כן צריך להבין שכל בן אדם בנוי מגוף ונפש, ואחד הם. אי אפשר לפצל את זה, לכן נורא חשובה המודעות, בדיוק מה שאתה אומר, המודעות על לשים לב, על להפיץ יותר ידע. זה מהותו של יום בריאות הנפש הבין-לאומי, זה להפיץ את המודעות והידע בתחום, כי ברגע שאנחנו לא יודעים מספיק, זה דמוני, זה מפלצתי, זה חולה נפש אלים, פסיכופט וכל הביטויים שאנחנו משתמשים בהם, וזה רחוק מהמציאות. תודה.

תודה רבה חברת הכנסת וולדיגר. תודה על כל היוזמה.

אנחנו נפנה למשרד החינוך. גברת עינב לוק תציג בשם המשרד, מנהלת אגף בכיר שפ"י. אחר כך נשמע את חברי הכנסת ואז נקיים סבב של אנשים שירצו לדבר. מי שרוצה להירשם, יעשה זאת אצל מנהלת הוועדה, גברת יהודית גידלי. בקשה, עינב.

טוב, אז קודם כל בוקר טוב לכולם, אני רוצה בשלב הראשון לברך על הדיון ולברך על היוזמה של היום. אני חושבת שזה יום מאוד חשוב לציין אותו, וכמו שאת ציינת, חברת הכנסת, ככל שאנחנו נגביר את המודעות לנושא, כך תגבר המודעות, הידע, והכי חשוב הפנייה לעזרה. אני חושבת שזה אחד הדברים הקריטיים שאנחנו שואפים אליו, לאתר, לזהות ילדים שמגלים מצוקה, קושי, סיכון, ושהיכולת שלנו תהיה לתת להם עזרה ומענה. אנחנו בהחלט מסכימים שהחינוך מגיל מאוד צעיר, ממש מהגיל הרך לחוסן, לרווחה נפשית, למיומנויות אישיות ובין-אישיות הוא קריטי למבוגר משמעותי עם רווחה נפשית ועם יכולת לקבל החלטות ולהצליח בחיים, וזאת האג'נדה שאיתה אנחנו פועלים.

אני נמצאת כאן כמנהלת אגף השירות הפסיכולוגי. נמצאת איתי מיכל אנגרלט, סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, וביחד אנחנו נשתדל לתת נקודת מבט על השירות הפסיכולוגי ולעבודה הרגשית-חברתית במערכת החינוך.

(הצגת מצגת)

קודם כל השירות הפסיכולוגי-ייעוצי מורכב מאנשי מקצוע, מפסיכולוגים, מיועצים וממדריכים מומחים שהמטרה שלהם באמת לתת מענים גם פרואקטיביים כמו שתיארנו מקודם, לבנות תוכניות התערבות שמקדמות רווחה נפשית וחוסן וגם לתת מענה במצבים של חירום, מצוקה וסיכון, ואפשר לראות כאן את המספרים. כמובן אנחנו שואפים להגדיל את המענים של השירותים הפסיכולוגיים ונראה את הגידול בהמשך.

אני אגיד שגם בשגרה וגם בחירום אנחנו פועלים בשני הערוצים האלה, בערוץ הפרואקטיבי ובערוץ הריאקטיבי. בערוץ הפרואקטיבי, לבסס תוכניות מערכתיות ארוכות טווח שמסתכלות על הילד על פי השלב ההתפתחותי בהתאם למגזר ולמקום, ולבנות תוכניות מקומיות לוקליות. יש תוכניות לקידום רווחה נפשית, חוסן, תוכניות חוסן שאנחנו בונים בשיתוף גורמים מומחים ומקצועיים של עמותות שמומחיות בנושא הזה. בונים תוכניות לקידום פסיכולוגי חיובי, רווחה נפשית, תוכנית כישורי חיים, אקלים חינוכי מיטבי, כל התוכניות המערכתיות.

לצד זה התוכניות מתייחסות לא רק לתלמידים, וחשוב לי לציין את זה שאנחנו מדברים גם על רווחה נפשית, תמיכה וחוסן של צוותי החינוך. אני חושבת שמאוד ברור לנו היום שהנושא של רווחה נפשית של צוותי החינוך, התמיכה בהם, הגברת המסוגלות והחוסן שלהם הוא קריטי ליכולת שלנו לנהל את הרווחה ולקדם את הרווחה הנפשית של ילדים. כל המחקרים מראים שכאשר צוותי החינוך מרגישים עם חוסן, עם רווחה נפשית, הם יכולים ללוות באופן מיטבי יותר את התלמידים.

לצד התלמידים והצוותים אנחנו רואים גם את ההורים כשותפים משמעותיים בתהליך הזה, גם בעבודה עם ההורים. דיברנו כאן על הנושא של הגברת המודעות. המודעות צריכה להיות לא רק בקרב תלמידים ולא רק בקרב צוותי חינוך, אלא בוודאי גם בקרב הורים, ואנחנו רואים את תפקידה של מערכת החינוך גם להגביר את המודעות לתהליכים הרגשיים והחברתיים שעוברים ילדים בשלבי ההתפתחות השונים.

אם אנחנו נמשיך ונראה את הנתונים, מה שהצגתי עד עכשיו זאת הייתה האג'נדה, זאת הייתה התפיסה מאז ומתמיד, אבל ללא ספק כמו שאתה ציינת, היושב-ראש, הנתונים בתקופת הקורונה מראים שלא מעט ילדים גילו קשיים רגשיים, חרדות, בדידות חברתית ואפילו חשש לאובדנות. אנחנו יכולים לראות כאן סקר שנערך בקרב כ-3,000 יועצות חינוכיות ונערך בשלוש פעימות, בסוף תש"פ, בתקופת הסגר בתשפ"א ובסוף תשפ"א, זאת אומרת באמת בשלוש פעימות. אנחנו יכולים לראות שבסוף תש"פ ובתקופת הסגר אנחנו רואים דיווחים מאוד רבים ליועצות החינוכיות בנושא של קשיים רגשיים, קשיים לימודיים, ילדים שמדווחים שקשה להם ללמוד, מצוקות רגשיות, בדידות, חרדות, קשיים במשפחה, הרבה מאוד קשיים שהגיעו לפתחן של היועצות.

יחד עם זה אנחנו רואים שכאשר חזרנו ללימודים בתקופת אפריל, אחרי פסח שנה שעברה, יש מדדים שראינו באופן מיידי ירידה בפניות בנושא. למשל בדידות, עצם ההגעה לבית הספר, עצם זה שפגשו חברים, אנחנו רואים ירידה בתחושת הבדידות. לעומת זאת, מצוקות רגשיות והקשיים הלימודיים עדיין ממשיכים ונוכחים, וזה אומר שהחזרה לבית הספר היא לא מספיקה. צריך לתת מענים רגשיים ולטפל בילדים ולתת התייחסות אישית לכל ילד במצב שהוא נמצא ולהשקיע בהיבטים האלה. זה הנתונים שעומדים לנגד עינינו.

אני אגיד שפתחנו את השנה, פרסמנו ממש השבוע סקר שיועבר לתלמידים, סקר פנימי ששואל אותם באופן אישי איך הם מרגישים, ואני אראה בהמשך את הסקר. הסקר הוא פנימי ויחד עם זה יהיה מדגם מייצג לקבוצת תלמידים, לכ-180 בתי ספר.

בתקופת הקורונה השקענו רבות בלהכשיר את צוותי החינוך לאיתור וזיהוי ילדים במצבי קושי, מצוקה או סיכון, מקרוב ומרחוק. אני רוצה להגיד שזה לא דומה, לאתר ילד שנמצא במצוקה כשהוא נמצא איתך בכיתה ואתה רואה את ההתנהלות שלו ואת המימיקה ואת השינוי בהתנהגות ואת הדינמיקה החברתית, לבין זה שילד בבית. לפעמים אני מסתכלת על בני הנוער עם מסך כבוי, לפעמים שואלים אותו מה שלומך והוא אומר בסדר, ואנחנו לא באמת יודעים, אז באמת נדרש ידע ייחודי לאתר ילדים במצוקה וסיכון, מרחוק.

כל הנושא של עידוד פנייה לעזרה לגורמי המקצוע, היינו צריכים לעשות את זה באופן אקטיבי. זה לא היה מספיק לחכות שיפנו אלינו, אלא לייצר באמת מנגנונים של פנייה לעזרה, לרבות פתיחת קו סיוע רגשי של משרד החינוך שאפשר היה לפנות אליו. אני אגיד רק על קו הסיוע. בדיאלוג עם מועצת התלמידים, מועצת התלמידים הציעה שזה לא יהיה רק טלפוני אלא גם בצ'ט, כי חלק מהילדים פחות פונים, אז אנחנו פועלים גם לכיוון הזה.

עינב, סליחה שאני קוטע אותך אבל הפעולות המרכזיות האלה בתקופת הקורונה, האם הייתה מצידכם פנייה לנושא הכשרת המורים בעקבות הלקחים האלה כדי להשפיע על הדור הבא של המורים שירכשו חלק מהכישורים הרגשיים כבר בשלב ההכשרה? זה דבר שנעשה מול המינהל של אייל, עובדי הוראה וכו'?

כן, לגמרי, ואני תיכף אציג את המהלך הגדול שאנחנו הולכים אליו השנה, שהוא נעשה בשיתוף עם המינהל של אייל רם. כבר אני אגיד שבשנה שעברה כל המורים עברו הכשרה שמדברת גם על היבטים פסיכו-פדגוגיים שקשורים בהיבטים הרגשיים בתהליכי הוראה-למידה. זו הייתה ממש יחידה לכל הצוותים, ואנחנו הולכים להכניס את זה כמה שיותר בהכשרות של צוותי החינוך, כי אנחנו מבינים שתפקיד המורה הולך ומשתנה. תפקיד המורה, גם מורה למתמטיקה, מורה לספרות, מורה לכל מקצוע, הוא שם כאיש חינוך שצריך לאתר, לזהות, להשקיע בהיבטים הרגשיים וחברתיים. כמו שציינתי, פיתחנו תוכניות רגשיות-חברתיות, תמיכה לצוותים ולהורים גם באופן מקוון.

היה כתוב שם הכשרת צוותי בתי הספר. אני מניחה שזה המורים.

נכון.

אני מניחה שגם גננות או גננים.

נכון.

מה זה אומר ההכשרות האלה? זה הכשרה של שעה אחת למשך שנה? זה שבועי? מה הכובד של ההכשרות הללו?

אז אני אגיד מה עשינו בשנה שעברה. בעצם מה שעשינו, לכל חדר מורים הייתה הכשרה של 18 שעות שהתמקדה גם בעבודה מרחוק, בלמידה מרחוק וגם בהיבטים רגשיים בלמידה מרחוק. זה היה בהיקף של שש עד 12 שעות בכל חדר מורים, שמי שנתן את ההכשרה הזאת זה יועצים ופסיכולוגיים בתוך חדרי המורים, כבר למורים שעובדים.

לקראת השנה הזו אנחנו הולכים להכניס את ההיבטים האלה כיחידה בתוך ההשתלמויות השונות שיהיו בפסגות, בחדרי המורים. תיכף אני אראה גם את התוכנית המרכזית שאנחנו הולכים אליה, למידה רגשית-חברתית. אנחנו רוצים לראות את כל חדר המורים לומד ומשתלם, אבל זה כמובן יהיה בהדרגה. בשנה שעברה זה היה אחיד בכל מערכת החינוך כי זה היה איזושהי משימה. השנה אנחנו הולכים להכניס את זה לעומק לא כאיזה יחידה חד פעמית, אלא משהו תשתיתי יותר וכמובן זה ייקח זמן ותהיה שונות בין חדרי המורים ובין הפסגות.

האם ההכשרות האלה הן רק בעקבות הקורונה ורק ללמידה מרחוק ורק למציאת ילדים מתקשים, או שזה משהו שהוא הרבה יותר רוחבי לכלל הילדים, לכלל התלמידים, והוא משהו שהוא לא ספציפית לאירוע ספציפי?

אני אגיד ואומר שקודם כל בתפיסה שלנו זה צריך להיות תשתיתי ולכולם ולא קשור לחירום. זה צריך להיות בשגרה ובחירום, וככל שנעשה את זה בשגרה, כך אנחנו נגדל אנשים עם רווחה נפשית ונפתח בקרב המורים את הידע איך לחזק חוסן ורווחה נפשית. זאת התפיסה וזאת הכוונה. אין ספק שהקורונה יצרה הזדמנות והבנה שיש כאן צורך מאוד גדול ויש מכוונות הרבה יותר גדולה גם של צוותי החינוך, גם של ההורים וגם של המערכת כולה, אז מבחינתי כשירות פסיכולוגי זאת התפיסה. אנחנו מנסים תמיד להכניס את זה בשגרה אבל אני מרגישה שהקורונה יצרה הזדמנות אמיתית להכניס את זה לעומק, עבודה של כל צוותי החינוך ולא רק של מחנכים ולא רק של אנשי מקצוע אלא גם של מורים מקצועיים, של כל מי שעובד במערכת, וגם הגברת המודעות של ההורים ושל התלמידים לעסוק בנושאים האלה, צורך, מודעות ולכן אני מאמינה שזה יכנס ביתר שאת.

כמו שאתם רואים כאן, אולי זה גם עונה על חלק מהשאלה, העבודה עם הילדים על חוסן ורווחה נפשית היא לכלל התלמידים ומעבר לזה גם לתלמידים שאנחנו מאתרים אותם, שזקוקים למענה תוספתי בהיבט הזה, ילדים עם קשיים חברתיים משמעותיים יותר, ילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב, ילדים שמגלים קשיים התנהגותיים. איתם אנחנו מעבר למענה האוניברסלי שיהיו בתוכניות לכלל התלמידים, יש קבוצות רגשיות שעובדים איתם באופן יותר ממוקד על הצרכים שלהם. כמובן שכשאנחנו מדברים על ילדים בקצה, ילדים בסיכון, אנחנו מדברים כבר על מענה טיפולי לתלמידים מאותרים, אז יש לנו את כל הרצף. זה נכון להגיד שצריך לכלל התלמידים אבל יש לנו את כלל התלמידים, יש לנו תלמידים מאותרים ויש לנו ילדים בקצה שצריכים לקבל - - -

יש נתונים לגבי כמה שעות מקבלת כיתה? כמה שעות מקבל כל תלמיד? זה מדיד בשעות?

באופן עקרוני כרגע יש לנו ביסודי שעתיים שבועיות לתוכניות חינוכיות רגשיות. בחטיבת הביניים שעתיים ובחטיבה העליונה שעה. זה הדבר המחייב. מעבר לזה בתי הספר בונים תוכניות רחבות, וכמו שאני אציג, אתם תראו שאנחנו רוצים לראות את זה לא רק בשעה ייעודית, אלא שזור בכל העשייה של בית הספר. בעיניי זאת הפריצה הגדולה ביותר.

אולי אני מגיעה כאן לעיקר. אני אגיד שהתוכניות המערכתיות הייחודיות שאנחנו מתכננים להכניס אותן בתשפ"ב ואנחנו כבר פועלים לזה, לחיזוק חוסן ורווחה נפשית, היא תוכנית, היא תפיסה או תרבות ארגונית מבוססת למידה רגשית-חברתית (SEL), שזה דבר חדש שעומד להיכנס למערכת. כמובן שיש כבר הרבה מוסדות חינוך ורשויות שנמצאים שם.

עינב, רק הערה טכנית כי SEL גם יופיע פה בהמשך. זה הפך להיות סוג של bazz word.

לגמרי.

מן הראוי שנתרגם אותה לעברית, לא?

כתבתי, למידה רגשית-חברתית.

זה התרגום שלו?

כן. אנחנו קוראים לזה למידה רגשית-חברתית. אני רק כתבתי כי כל אחד מכיר את זה בשפה השונה, אז היה לי חשוב לציין את זה גם כאן.

תוכניות חוסן, יש לנו תוכנית חוסן שפועלת במערכת החינוך, לא פעלה בכל מוסדות החינוך. אנחנו פעלנו בשנה שעברה להפיק תכנים חדשים בשיתוף עמותת חוסן, חינוך על שם כהן-האריס, שהתכנים יכנסו לתוך מערכת החינוך ויהיו שזורים בכל שלבי החינוך מהגיל הרך ועד התיכון. החומרים נמצאים בעבודה ואנחנו הולכים להפיץ אותם כחלק מתוכנית כישורי חיים כדי שיהיה פרק מאסיבי משמעותי בנושא של חוסן, כולל תוכנית "שומר הכוחות" שמתייחסת לצוותים החינוכיים.

תוכנית כישורי חיים כמו שחלקכם מכירים אותה, עוברת שינוי משמעותי. היא תוכנית שהיא מתחברת עם הלמידה הרגשית-חברתית והיא עוסקת בעיקר בחיזוק מיומנויות תוך-אישיות ובין-אישיות, ממש ללמד את זה באופן ייעודי, מובנה, ותוכניות לקידום פסיכולוגיה חיובית גם עם שיתוף מרכז מיטיב, וכמובן אנחנו ממשיכים בתוכניות למניעת התנהגויות סיכון ותוכנית "בוחרים בחיים" למניעת אובדנות.

כדי לעשות את כל הדבר הזה אנחנו קיבלנו משאבים תוספתיים, גם הגדלת שעות הייעוץ בגיל הרך, תקציב תוספתי לתגבור שעות הייעוץ בבתי הספר היסודי וחטיבות הביניים, תוספת של ימי הדרכה משמעותית כדי להטמיע את הלמידה הרגשית-חברתית, ותקציב תוספתי לטיפול עבור השירותים הפסיכולוגיים. כמובן שזה תוספות. זה לא כל מה שהיינו רוצים.

נאמר כאן בוועדה שהסעיף האחרון הוא כמובן מותנה במעבר תקציב המדינה, ואנחנו נעסוק פה כאן בוועדת החינוך, אבל הוא נדבך משמעותי מאוד במה שאנחנו רוצים שמשרד החינוך יקבל עוד בשנת הלימודים הזו.

נכון.

הסעיף האחרון שמדבר על שירותים פסיכולוגיים, אנחנו מכירים את המאבק של הפסיכולוגים החינוכיים, שהמצב שם נורא ואיום.

אנחנו נדבר עליו, מיכל. הוא חלק מסדר-היום.

חשוב לייחס לזה זמן ומקום אבל בהחלט אנחנו רואים.

אני אגיד משהו על הלמידה רגשית-חברתית. אני אגיד שהתפיסה הולכת יותר ויותר ואולי הקורונה גם לימדה אותנו את זה בצורה מאוד חזקה, זה לא מספיק שיש שיעור אחד שבו נעבוד על היבטים רגשיים ונקנה תוכניות של חוסן ורווחה נפשית. זה צריך להיות שזור בכל מרחב בית-ספרי, בכל שיעור, בכל הפסקה, בכל סדירות בית-ספרית, ולכן התוכנית שאנחנו הולכים להטמיע בשלב הראשון ב-1,000 מוסדות חינוך, בהדרכה וכל השאר על ידי מתן הדרכות ליועצים פסיכולוגיים, מפקחים, רכזים פדגוגיים ואנשי המקצוע, זה לראות איך מטמיעים את ההיבטים הרגשיים בשיעורים עצמם, שאם מורה מלמדת בשיעור ספרות על דמות מסוימת, אז דרך הדמות אנחנו מסתכלים על ההתנהלות שלה מבחינה רגשית, על הוויסות, על האמפתיה, ודרך זה אני מסתכל על עצמי, על מיומנויות חברתיות. אם לומדים בשיעור תנ"ך על דינמיקה כזו או אחרת, אז איך זה משפיע על ההתנהלות שלי מבחינה חברתית וכו', זאת אומרת איך זה בא לידי ביטוי בכל שיעור, שיעור מתמטיקה, אנגלית, איך אני מתמודד עם קושי. זה יבוא לידי ביטוי בשיעורים השונים.

אלה הפעולות המרכזיות, להכין מאגר של חומרים, ללמוד מהעולם. אנחנו מקימים דשבורד לאומי שיהיה בו חומרים מותאמים. נלווה מוסדות חינוך והכשרות. כמו שאמרתי, תוכנית כישורי חיים משתנה, תעסוק במודעות עצמית, הכוונה עצמית, מיומנויות חברתיות, באמת להדגיש את ההיבטים של למידה רגשית-חברתית.

אני אגיד שבפתיחת שנת הלימודים כבר השנה אנחנו מעבירים את השאלון. זה השאלון. אתם יכולים לראות את השאלות. יש 17 שאלות ששואלים באופן ישיר את הילדים. הפעם נקבל את הנתונים לא רק דרך היועצות אלא באופן ישיר מהתלמידים. האם אני מרגיש בדידות? קשה לי לחזור לבית הספר? מרגיש מוטיבציה ללמוד? ושאלה פתוחה, מה יעזור לך להצליח השנה בבית הספר? אנחנו מבקשים ממנהלי בתי הספר ואנשי המקצוע של שפ"י להעביר את השאלונים, למפות אותם ולתת מענה גם פרטני, גם כיתתי וגם בית-ספרי, ואנחנו נוכל לראות גם את הנתונים ברמה ארצית כדי לדעת מה תמונת המצב.

אפשר לראות כאן מאגר של דברים שהועברו לצוותי החינוך כדי לקלוט את הילדים בתחילת השנה, לדאוג להסתגלות שלהם ולעשות את כל זה באופן חווייתי, מותאם לשלב ההתפתחותי וכדי לאפשר להם להתחיל את השנה באופן מיטבי. אני חושבת שאלה הדברים העיקריים, כולל סדנאות לצוותי החינוך, לדבר איתם, להראות באמצעות כלים חווייתיים, לדבר על חוויה רגשית של צוותי החינוך, מהתמודדות באמת עם סוגיות מורכבות ביותר, כיתה ירוקה, עם כל כך הרבה דברים, ולדבר קצת על החוויה האישית שלהם ולתת להם חוסן ולהגיד שיש אנשים לצידם.

משפט אחרון שאני אגיד, שלצד כל העבודה הרגשית והחברתית עם כל השותפים, אנחנו גם עסוקים בתמיכה וליווי לאנשי המקצוע שלנו. אני חושבת שאנשי המקצוע, יועצים ופסיכולוגיים חוו בשנה וחצי-שנתיים האחרונות מציאות מאוד מורכבת עם הרבה מאוד צורך לתת לאחרים תמיכה. אנחנו דואגים גם להדרכה, תמיכה וליווי לאנשי המקצוע. תודה רבה.

עינב, תודה רבה, זה היה מאוד מקצועי ורציני. אני ארצה בהמשך, גם יש כאן נציגה אחת לפחות שתוכל לדבר על זה, התייחסות ספציפית לנושא המגזר החרדי והמגזר הערבי שבעיניי צריכים בנושאים האלה לקבל פוקוס נוסף על גבי שאר מערכת החינוך.

כפי שאמרתי, נשמע עכשיו את חברי הכנסת עלי סלאלחה ועופר כסיף, ואחר כך נפנה למספר אנשים שנרשמו לדבר. עלי, בקשה.

בוקר טוב, אני הייתי איש חינוך 40 שנה, 20 שנה מורה, 20 שנה מנהל. כל התוכניות היפות של משרד החינוך, על הנייר הן מצוינות. אם אנחנו לא עושים למימושן הלכה למעשה בתוך בית הספר, לא ייצא מזה כלום. אני מדבר מהניסיון שלי. כשקיבלתי את הניהול ידעתי שיש בעיות בקרב התלמידים. ידעתי שהתלמידים שלנו הם תלמידים שונים. יש עני ויש עשיר ויש חזק ויש חלש, כל המינים וכל הסוגים. אמרתי, אני צריך לעזור לחלש. החזק לא צריך אותי. ההורים שלו חזקים, כולם תומכים בו. אני כמנהל בית ספר צריך לדאוג לשכבת החלשים.

איפה קורים הבעיות? אני צריך לאתר. הם קורים מהבית אל בית הספר, באוטובוס, בהסעה. גיליתי הרבה בעיות שקורים שם. אם אני כמנהל בית ספר, אני כמחנך, אני כיועצת, אני כפסיכולוג, כל המעטפת הזו לא מטפלים בבעיה, שאנחנו לא דאגנו לזה, לא ידענו על זה, אז הילד הזה ימשיך לסבול 180 ומשהו ימים בדרך לבית הספר. איפה הבעיות קורות? קורות בהפסקות. אם אין מערך של טיפול, של השגחה בתוך ההפסקה והמורים לא יושבים לי בחדר המורים ושותים קפה ומתלוצצים ומדברים שטויות, אז קורים בעיות. אני אומר לכם דוגרי, מהלב.

מניסיון.

בהחלט. אני גיליתי פעם אחת אחרי שנתיים, וזה פספסתי, שילד אחד, נתנו לו מכות החברים שלו בתוך הכיתה, מרגע שיצא המורה שמלמד עד לרגע שנכנס המורה המחליף. בשתיים-שלוש דקות הם ניצלו את ההזדמנות ונתנו לו מכות, והיה במגמת פיזיקה של חמש יחידות ומתמטיקה של חמש יחידות. לו לא היינו מאתרים את המקרה הזה, אז הילד הזה היה הולך לאיבוד.

חברים, אני מציע לכל מורה, לכל מחנך שיהיה פתוח לכולם. אני 20 שנה לא סגרתי את דלת החדר שלי. היה פתוח לתלמידים ובמיוחד לחלשים. תשומת הלב שלנו, אנחנו המבוגרים, מערך שיודע מה לעשות וצריך לטפטף לו כל הזמן על הדברים האלה, לא פעם אחת זבנג וגמרנו. כל מורה בתוך בית ספר, העובד שבתוך בית הספר, הוא צריך לתת תשומת לב. שיהיה לו כתובת שהוא יכול להגיד, אני ראיתי כך וכך וכך. המורה צריך להיות אותו דבר. כולנו. אם אנחנו עושים את העבודה שלנו כהלכה, הדברים האלה, אנחנו ממגרים אותם ומצילים. שליש בית ספר הוא חלש. לו לא הייתי מטפל בשליש הזה של בית ג'אן החלשים, לא הייתי מגיע לא למקום ראשון ולא למקום 100. החלשים הם בשר מבשרינו. צריכים לעמוד לצידם, לאתר את הבעיות שלהם, לפתור אותם. תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת סלאלחה, ניכרים דברי אמת וניכר הניסיון שלך. אתה יודע, אני גיליתי כמנהל בית ספר אחרי כמה זמן, שהזמן הכי חשוב להיות בו בהפסקה זה מגרש הכדורגל, כי שם תמיד היו יוצאות האמוציות הכי קשות, ואם לא היית שם, אז כמו על בסיס הקלישאה, לא היית קיים.

יש הרבה פינות בתוך בית הספר שהילדים מנצלים את זה, מגיעים לשם. אנחנו צריכים להיות שם לפני הילדים.

תודה רבה. חבר הכנסת כסיף, בקשה.

בוקר טוב ותודה על הדיון החשוב הזה. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר חברי. אנחנו יודעים שבשנים האחרונות אחד מהמקורות המרכזיים למשברים הנפשיים, הרגשיים עד כדי תחלואה נפשית שעוברים תלמידים, זה בכלל בגלל בריונות ברשת. הבריונות ברשת, גם אם המורים יהיו בהפסקות ובמגרש הכדורגל וכמובן שהדברים האלה משמעותיים, לבריונות ברשת עוד לא נמצא פתרון מהסוג הזה או בכלל, מטבעה של הרשת החברתית. אנחנו יודעים למשל על מקרים לא מועטים בכל העולם וגם בישראל לצערנו, של אובדנות והתאבדויות בשל בריונות ברשת בקרב תלמידים צעירים מאוד, אפילו בבתי ספר יסודיים. אני גם מציע פה אולי אפילו לקיים דיון מיוחד בנושא של בריונות ברשת שגובה ליטרלי, גובה חיים.

מאחר וקצת יותר קשה להתמודד עם בריונות ברשת ברמת המניעה, מה שאולי כן יותר אפשרי ברמת בית ספר פיזית, אני רוצה לדבר על העניין של איך מתמודדים לאחר מעשה וכאן אני מתייחס למה שהוזכר קודם בחטף, לבעיה שקיימת בפסיכולוגיה הציבורית. אם אנחנו רוצים באמת להתמודד כהלכה כמה שניתן בצרות, בתחלואה שנגזרת מכל סוגי הבריונות וההצקה ובראש וראשונה כפי שאמרתי, בריונות ברשת, חייבים לעבות, לחזק ולתמוך בפסיכולוגיה הציבורית.

כולנו יודעים שהפסיכולוגיה הציבורית נמצאת במשבר וגם בתת תקנון כתוצאה מתנאי העסקה גרועים. כמובן כתוצאה מזה גם נוצר עומס. גם עבודת מניעה היא מאוד בעייתית כתוצאה מעומס העבודה, לכן אי אפשר לנתק את מעמדה של הפסיכולוגיה הציבורית ואת ההכרח בחיזוק שלה, מההתמודדות והמניעה של תחלואה נפשית בכלל ואובדנות בפרט, לכן אני גם שם את זה על השולחן. אני מסכם, בריונות ברשת והצלת הפסיכולוגיה הציבורית.

תודה רבה חבר הכנסת כסיף. אנחנו נפנה עכשיו לשתי דוברות, לד"ר אופירה הוניג, ראשת המחלקה לטיפול באומנות ונציגת ארגון המטפלים באמצעות אומניות, ואחריה רויטל אבו דגה מהנהגת ההורים הארצית. אופירה, בקשה.

תודה רבה. אני רוצה אולי להתחיל, קודם כל להגיד תודה לחברת הכנסת מיכל וולדיגר על היוזמה של היום הזה. בתור מטפלים באומנויות זה חשוב לנו מאוד, ההנכחה של התפיסה של החוסן שנוצר בעקבות המגע עם תכנים רגשיים ועבודה עליהם.

אחד הדברים שחשובים להתייחס אולי זה בנושא הסטיגמה. המטפלים באומנויות נמצאים בתוך מערכת החינוך ועובדים באופן צמוד עם השפ"ח, עם היועצות החינוכיות, עם הפסיכולוגיים החינוכיים. העבודה שלנו בתוך מערכת החינוך היא בעצם אחד מהערוצים להתגבר על הסטיגמה. אנחנו 4,000 מטפלים באומנויות בתוך מערכת החינוך בארץ.

בוועדה לזכויות הילד באוגוסט היה בקשה או התייחסות או איזושהי אמירה מאוד משמעותית, שיש צורך לתת את הטיפול באומנות לסל לכלל המענים, לכלל התלמידים, לאו דווקא אלה שעברו אבחונים למיניהם. הנוכחות שלנו בבתי הספר היא מכוונת לכל המערך שקשור בבריאות הרגשית והנפשית, בהתמודדות הקבוצתית, החברתית. אני חושבת שהוזכר פה, באלימות, ביכולת לפתח איזשהו חוסן פנימי אפילו להתלונן.

נאמר פה קודם על השאלון שאתם רוצים לתת לתלמידים בתחילת השנה, שהוא מאוד משמעותי בעיניי. אני הייתי מוסיפה לשאלון הזה, האם היית מרגיש בנוח לגשת למטפל באומנות באמצעות אומנויות שנמצא בבית הספר? כמעט בכל בתי הספר בארץ היום יש מטפלים באמצעות אומניות. אני חושבת שזה נושא מאוד חשוב. אנחנו עובדים על חוסן נפשי ורגשי לתלמידים. יש מחקר מהאקדמיה שמלווה.

בנוגע לצוותים החינוכיים, יש עכשיו מרצה שלנו שעשתה פוסט דוקטורט במכון מופ"ת על עבודה עם פרחי הוראה על חוסן נפשי ורגשי באמצעות אומנות ובעצם הכשרתם לעבוד עם התלמידים. לאו דווקא להיות המטפלים אבל כן להיות יכולים לאתר.

בעקבות הדבר הזה אני רוצה להדגיש את הצורך בהסדרת המקצוע.

הגשנו הצעת חוק כזו יחד עם אמילי מואטי ועוד חברים פה בכנסת.

כן, בדיוק, של טיפול באומנויות. 15 שנה שזה מתעכב. זה מקצועות בריאות הנפש. החשיבות שלנו בתוך מערכת החינוך ובתוך מערכות בריאות הנפש היא מאוד גדולה ויש לזה חשיבות. תודה.

תודה רבה אופירה.

אני רוצה לומר כאן, עינב, אליכם, שבעיניי חלק מתפקידו של משרד החינוך כאן זה להוביל את משולש המטפלים בבית הספר, אנשי הטיפול הנוסף כמו שאופירה מייצגת. הפסיכולוגים והיועצים, כולנו, כל מי שעובד בתחום יודע עד כמה זה אירוע מסובך והגיע הזמן להסדיר אותו קצת יותר טוב בתוך מערכות היחסים.

אני פונה עכשיו לרויטל אבו דגה, הנהגת ההורים הארצית. רויטל, לרשותך שתי דקות אז תשתדלי להיצמד לזמנים.

בהחלט. בוקר טוב, תודה רבה על קיום הוועדה. הנהגת ההורים הארצית רואה את המצב הרגשי-חברתי של ילדי ישראל בשטח ומתקשה לראות מענים משמעותיים עבורם. צוות מוגנות בהנהגה מקיים כבר כשנה וחצי ישיבות שוטפות עם אגף שפ"י. אנחנו באמת רואים את הרצון הטוב באגף, אבל אנחנו לא רואים את השינוי המשמעותי בשטח. אנחנו גם לצערנו שומעים מצוותי החינוך עצמם, אין להם כלים. המחסור בכוח אדם ובתקנים של יועצות ופסיכולוגים זועק לשמיים ואיתו זועקים גם ילדנו וצוותי החינוך. יועצת אחת לא יכולה להיות אמונה על כ-400 ילדים בממוצע תוך כדי שהיא ממלאת מקום, לפעמים גם מורה מן המניין, אחראית על הכשרת צוותי החינוך במוסדות בתחום הרגשי-חברתי. כל זה ביחד לבן אדם זה הרבה יותר מיותר מדי כדי שהיא תהיה פנויה גם לעשות את העבודה שלה.

מעבר לזה, הכשרות הצוותים ברובן הן בגדר בחירת מנהל. נכון שנכנסו מספר יחידות אבל הן עדיין ברובן בתחום הזה, בגדר בחירת מנהל. זה לא תמיד מגיע למוסדות. בגני הילדים המצב עוד יותר גרוע.

אני רק מציינת שמבחינת פרחי ההוראה, כרגע לא קיימת הכשרה כמו שידוע לנו, אלא אם כן משהו השתנה בשבועות האחרונים. בעצם מורה חדש מגיע למוסדות החינוך בלי שום ידע ושום הבנה מוקדמת של כל התחום הרגשי-חברתי. ילדים מעידים על חוסר עניין באופן שבו מועברות הפעילויות בנושא. מה שלא נמצא בגובה העיניים, לא יחדור את הראש ואת הלב, בטח ובטח כשהפעילויות האלה אינן תדירות. זה פעם-פעמיים בשנה מעבר לכישורי חיים. זה לא מספיק. אנחנו לא יכולים לצפות מילד ללמוד מתמטיקה בשעה-שעתיים שנתיות. אנחנו לא יכולים לצפות ממנו ללמוד על ההיבט הרגשי-חברתי בשעה-שעתיים שנתיות כאלה.

שמעתי על העניין הזה של עלייה של 80% בפנייה ליועצות. אנחנו לא מכירים את זה באופן משמעותי. גם 80% מתוך מה? אם היינו בסביבות האפס ויש איזו עלייה כלשהי, זה מאוד רחוק וילדים לא רואים בצוותי החינוך כגורם שיכול לספק את המענה האישי שלהם. הקשר הזה בנוי על קשר אישי, על שיחות אישיות, ולצוותים אין זמן מובנה במערכת. גם השעה השבועית הזאת של כישורי חיים היא בעצם לא מאפשרת הגעה אמיתית לילדים. מדובר על 3% בערך מכל זמן המערכת. זה הזמן היחיד שמוקצה לערכים, לחברות, עזרה לזולת וכל ההיבט הרגשי-חברתי. זה רחוק מלהיות בית חינוך.

אנחנו רואים בהיבטים החברתיים והרגשיים חשובים הרבה יותר מכל יחידה באנגלית, כל הקפצה במתמטיקה וכל ציון בעברית. בלי היסודות האלה לילדים אין איך ללמוד. הם צריכים את זה כדי להתפנות ללמידה משמעותית כבר מגיל הגן. אנחנו מקווים שכל הגורמים כאן ייקחו חלק, כל מי שאמון על מערכת החינוך בישראל ייקח חלק לפתור את חוסר המשאבים. תודה.

תודה רבה רויטל. אני צריך לומר כאן באמת פרגון לשרת החינוך שהעלתה את הנושא הזה ואת כל ההיבט הטיפולי לראש סדר העדיפויות של מערכת החינוך, מה שלא היה כך בעבר, ושבהחלט סוגיית המשאבים, אם בעבר נדונה באופן תיאורטי, אנחנו יודעים עכשיו שהיא עברה לפסים מעשיים כמו שהזכרתי, ולכן אנחנו יכולים להביע איזושהי זהירות חיובית על כך שיש סיכוי שהדבר הזה מתחיל לקבל מענה.

אני נותן את רשות הדיבור לד"ר הילה הדס מעמותת אנוש, ואחריה אני רוצה לשמוע את קול התלמידים מנועה שבת מנציגות מועצת התלמידים והנוער.

ד"ר הילה הדס איתנו?

כן, כאן. בוקר טוב, אני רק רוצה להצטרף לכל הברכות, גם לחברות הכנסת מיכל וולדיגר שנמצאת כאן, והאחרות, וגם לוועדה שהחליטה על ההתכנסות בנושא הזה. אני אומר שהכותרת של הוועדה, ועדת החינוך, כבר מבחינתי מתחילה את חלק מהבעיה שאני רוצה לדבר עליה. למעשה יש לנו פה בעיה מערכתית שצריך לטפל בה, ומשרד החינוך, ויש לי המון כבוד ובאמת תענוג היה לשמוע את מה שתיארת, אבל משרד החינוך לבד לא יוכל לפתור את הבעיה.

כשאנחנו מדברים על חסמי הבושה, חסמי הכלכלה או החסמים הכספיים שילדים לא מסוגלים לממן את הטיפול, כשאנחנו יודעים שיש עלייה עצומה, למעלה מ-50% מהילדים מדווחים על התדרדרות במצב הנפשי שלהם במיוחד בשנה האחרונה, ושהחסמים הם בושה, חוסר מענים וחוסר יכולת לממן את הטיפול גם כשהם כבר נמצאים עם מוכנות לגשת לטיפול.

מי שחסר לי פה ליד השולחן זה השלטון המקומי ובוודאי משרדי הממשלה האחרים. מדובר באירוע מערכתי בלי קשר לאירוע הקורונה. הבריאות הנפשית של הילדים, איכות החיים, השלומות שלהם, של דור העתיד שיישב פה בעוד 30 שנה ליד השולחן הזה ויקבע את גורלנו כאנשים מזדקנים, אנחנו צריכים לטפל בו בדרך אחרת.

אני רוצה לומר שמעבר למהלכים המערכתיים שנעשים ממשרד החינוך כלפי מטה, וההובלה של שרת החינוך החדשה ו-SEL וכך הלאה, צריך גם לראות מענים שנעשים ומתרחשים במדינת ישראל כבר כמעט עשור מלמטה, ולא מקבלים מספיק ברכת דרך וגם לא מוכרים למערכות.

תני לנו דוגמה אחת כזו.

אני רוצה לדבר על תוכנית headspace שהובאה על ידינו מאוסטרליה, התוכנית הלאומית האוסטרלית לטיפול בבעיות נפשיות של ילדים. זיהינו אותה. קרנות הפיתוח של הביטוח הלאומי עזרו לנו להביא אותה לארץ. המדינה השקיעה בפיתוח שלה. אני רוצה לומר שללא השלטון המקומי ובמקרה הזה עיריית בת ים ועיריית ירושלים שהלכו איתנו יד ביד, לא היינו יכולים להוכיח היום הצלחה, וכשהקורונה הגיעה אנחנו כבר הראינו דרך מחקרים שהתוכנית עובדת, אבל זו תוכנית הוליסטית שמחייבת חיבור של כל הגורמים המערכתיים, חינוך, רווחה, בריאות, שלטון מקומי ועבודה, שמגיעה אל הילדים בגובה העיניים, בשפה שלהם, בדרך שמזמינה אותם פנימה.

המרכזים האלה מצליחים ואני מזמינה את כל הוועדה, ותצרפו בבקשה חברי ועדה נוספים שהנושא מעניין אותם. יש מרכז כמעט במרחק הליכה מכאן, בבית הפעמון בירושלים. בואו, תכירו את התוכנית הזו. תידרש תוספת של משאבים אבל היא פחות מאשר התוספות שנדרשות כשאנחנו עובדים בנפרד, כל משרד לבד וכל מערכת לבד.

תודה. עינב, אתם מכירים את התוכנית הזו?

לא, אנחנו נשמח להכיר.

גם אנחנו נשמח לשמוע. אתם מוזמנים לשלוח אליי חומרים בנושא הזה ונשמח ללמוד ולהכיר. תודה, הילה.

אני מזמין את נועה שבת ממועצת התלמידים והנוער. בואו נשמע את הילדים, מה הם אומרים. בקשה, נועה.

תודה רבה על זכות הדיבור ועל זה שאתם נותנים לנו להשתתף בדיונים ובאמת להראות את נקודת המבט של הנוער. אנחנו אחרי שנה שהיא באמת מאוד מאתגרת. כמה ששנים אחרות הן מאתגרות ובני נוער מאותגרים מבחינה רגשית, אנחנו אחרי שנה שהיא באמת טראומה להמון בני נוער. הפצע הוא הרבה יותר גדול, אני חושבת, ממה שחושבים שהוא. אם זה הפער הלימודי שנותן תחושת כישלון, אם זה הרשתות החברתיות שהפכו לחלק הרבה יותר גדול מהחיים שלנו, וכמו שחבר הכנסת כאן אמר, יש שיימינג ויש גם אהבה ברשתות החברתיות, אבל מה שאנחנו צריכים זאת אהבה שהיא אמיתית, לא אהבה וירטואלית.

ברשתות החברתיות יש גם המון בדידות ומודל היופי שמאוד הורס חיים של ילדים, אם זה בהפרעות אכילה ואם זה בביקורת עצמית שעולה ומתעצמת. המסכות נשארו ואנחנו צריכים שתיתנו לנו להרגיש באמת בטוחים ומוגנים גם מאחורי המסכות, שרואים אותנו ושאנחנו לא שקופים. זהו, תודה רבה.

תודה רבה, נועה. קצר, קולע ויפה מאוד.

אני מזמין עכשיו את אסתר קרמר גם כאימא, אני יודע, אבל גם בהקשר של המחוז החרדי. אני מבין נכון, אסתר?

כן.

ואחריה אנחנו נשמע את אסנת, מנהלת שפ"ח ירושלים. בקשה, אסתר.

גם אני אפתח בתודה על היום החשוב הזה. אני אדבר על זה שגם יש לי ילדה שהיא מתמודדת, שהיא משולבת בשילוב יחידני, גם אני אימא מתמודדת וגם אני עבדתי בחינוך הרבה שנים בתפקידי הוראה וניהול.

קודם כל אני אגיד שבאמת יש תוכניות מאוד יפות. בשטח זה לא עובד. כל עוד לא יהיה שיח על הזכות לקבל את השירות ועל הטוב שבשירות ועל זה שקבלת טיפול רגשי זה דבר חיובי, זה דבר טוב, זה לא איזה משהו שקשה לדבר עליו, כל עוד הדבר הזה לא יקרה כבר מגן ילדים, אז תלמידים לא יפנו לקבל את העזרה. גם כשתשב יועצת בבית ספר והיא תשב ויהיה לה המון שעות, תלמיד לא ייגש ליועצת כי זה לא נעים לו, כי זה לא מתאים, כי אני לא משוגע, סליחה על המילה אבל זאת המילה שנאמרת.

אסתר, סליחה, את מטעם הקואליציה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים, נכון?

נכון.

ואני מבין שאת עוסקת במיוחד במחוז החרדי וירושלים.

נכון.

את יכולה לתת לנו איזה אינסייד על הנושא של החינוך החרדי בהקשר הזה?

בחינוך החרדי הבעיה עוד יותר גדולה. נתחיל מזה שיש פחות שעות שפ"ח בחינוך החרדי בכלל בכל הארץ. החינוך החרדי, היות והוא מחולק לסוג מסוים של בתי ספר, יש בתי ספר של מוכר שאינו רשמי, יש רשתות, יש מוסדות פטור, שבמוסדות פטור בכלל אין שום שירותים רגשיים. אין להם את הסל. בתיכונים שהם כולם מוכר שאינו רשמי אבל גם התיכונים הכלליים, ברגע שזה תיכון חרדי, לא בטוח שיש שם יועצת. בתיכון של הבנות שלי אין יועצת. בטח שאין שפ"ח, כי אין שפ"ח בתיכונים. תלמידי תיכון במגזר החרדי, הרבה פעמים בכלל אין להם טיפולים רגשיים.

שנייה, אסתר. עינב, יש לנו בתי ספר שאין להם יועצות כי אין תקנון או כי הם לא רצו?

ברוב בתי הספר בארץ יש יועצות חינוכיות. היקף המשרה משתנה בין בית ספר לבית ספר. יש בתי ספר גם במגזר החרדי שאין בהם יועצים מסיבות שונות, חלקם כאלה שאינם מעוניינים שתהיה יועצת.

אבל אם יש סיטואציה של בית ספר ונגיד בו יש מעל 100 תלמידים והוא פונה, הוא לא מקבל כי אין תקן? יכול להיות דבר כזה?

אז קודם כל אני אגיד לגבי היועצות החינוכיות, שהתקנון הוא רק בעל-יסודי. כל השאר, מסל הטיפוח של בית הספר ניתן ליועצות החינוכיות בבתי ספר יסודיים וחטיבות הביניים.

וזה לשיקול דעת המנהל.

נכון. ברוב בתי הספר בארץ יש יועצים חינוכיים. ההיקף משתנה. במקום שאין יועץ חינוכי, זה מסיבות נוספות. אין בית ספר שלא יכול - - -

אני עוצר, סליחה. אסתר, זה מאוד רלוונטי. תראו, אנחנו בוועדה הזו נעסוק השנה הרבה בנושא אוטונומיית המנהלים והקו המוביל, אבל יש דברים שכמדומני לא צריכים להיות לשיקול דעת המנהל. למשל, מציאותו של איש טיפול בצוות או איש ייעוץ חינוכי הוא דבר שהוא חייב להיות בכל בית ספר. כשאנחנו שומעים עדות ממקור ראשון על בית ספר שאין בו אדם כזה, ברור לכולנו שזה ואקום שהוא נורא. אסתר, סליחה, קטעתי אותך אבל את יכולה להשלים את דברייך.

אני בהחלט מסכימה שכשאין מישהו שאפשר לגשת אליו ולפנות אליו, אין מישהו שמכין גם לוועדות ברגע שיש תלמיד עם צרכים מיוחדים שצריך גם לגשת לוועדה. מי שמכין לוועדות זה איזושהי מורה שקיבלה את הטייטל אחראית שילוב, אבל יכול להיות שכל הקשר בינה לבין שילוב הוא מאוד דל. בטח היא לא מבינה בקטע הרגשי. אני חייבת להגיד שגם יש לי בת שסיימה עכשיו הכשרת מורים. היא מורה. יש לי בת שמתחילה עכשיו ללמוד הוראה. שתיהן, אין להן במערכת הלמידה שלהן שום סעיף שמדבר על טיפול בכלל רגשי או מה זה ילדים עם קושי רגשי או נפשי בתוך בית ספר.

כשנכנסת מורה לכיתה ואין לה שום הכשרה ואין מה מושג, היא ממלאת מקום שנה ראשונה, נכנסת וקשה לה גם ככה במשמעת, היא עלולה להרוס תלמידים, ותלמיד יכול לצאת משיעור כזה וללכת הביתה ולהוציא סכין ולחתוך.

אוקיי. אסתר, אני מודה לך מאוד, זה היה כאמור זווית מאוד חשובה.

אני מבקש לשמוע את אסנת ריינמן משפ"ח ירושלים, נמצאת בזום. אני מבין שהיא גם מפורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית. אסנת, בקשה.

שלום, אני פה בכובע יותר של הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. אני מתחברת למה שעינב אמרה קודם. באמת אנחנו חושבים שהדרך היעילה ביותר לקדם חוסן במערכת חינוכית היא חיזוק מערכת ההסתגלות הטבעית. יש לנו גורם, כמו שהיה בשקופית קודם, שיכול לעזור, ומוכשר וקיבל הכשרה ארוכה לעשות את זה, ואלה הם הפסיכולוגיים החינוכיים שנמצאים בתוך בתי הספר. אני לא מתייחסת למערך בריאות הנפש, הפסיכולוגים הקליניים שנמצאים מחוץ לבתי הספר, כי זה לדיון שיתקיים בוועדת הבריאות יותר מאוחר.

הפסיכולוגיים החינוכיים גם יודעים לעשות עבודה מערכתית, כלומר לתת את התמיכה שצוותי החינוך בעצם צריכים כדי לסייע להם לממש את התפקיד שלהם מול האתגרים והקשיים, שהם יוכלו בעצם לתמוך בתלמידים. יש לנו מערך של מענה פרטני גם לתלמידים, מערך טיפולים גם לתלמידים וגם ייעוצי הורים, כלומר יש לנו את האנשים שיודעים לעשות את העבודה.

החסם הגדול שלנו זה איוש. יש תקינה. אמנם התקינה מיושנת, 1:1,000 לתלמידים. כפי שכבר הראה דוח מבקר המדינה ב-2007, התקינה הזאת לא מספיקה. היא גם לא מעודכנת ביחס לתקינות אחרות בעולם, אבל התקינה הזאת היא לא משמעותית. בתור מנהלת אני יכולה להגיד, הבעיה שלי היא גיוס. אין לי עובדים. אני לא יכולה לגייס עובדים בגלל תנאי השכר ותנאי העסקה מחפירים. אם מתמחה מקבל 3,500 שקל לחצי משרה או 4,000 שקל לחצי משרה, הסיכוי שהוא יתמקד בעבודה פה הוא נמוך. הם מחפשים השלמות משרה כל הזמן בחוץ וגם אחר כך הם הולכים החוצה. אחרי שהם מסיימים את תהליך ההכשרה פה, רבים מהם הולכים החוצה והבעיה הזאת הולכת ותופחת ככל שמתרחקים מהמרכז כמובן. בפריפריה הקושי לגיוס כוח עבודה הוא הרבה יותר גדול, והתוצאה של זה היא באמת עומסי עבודה בלתי אפשריים שלא מאפשרים עבודה תהליכית ארוכת טווח.

מה אנחנו מציעים? אנחנו נמצאים עכשיו במשא ומתן עם האוצר. אפילו רק על משהו מסוים שכבר הסכמנו, גם אותו כבר חצי שנה האוצר ממסמס אותנו. צריך לשנות את הסכמי השכר של הפסיכולוגים. המקצוע הזה הוא בגסיסה לצערנו. אנשים לא הולכים ללמוד אותו כבר מלכתחילה, כי יש דרכים אחרות להשתכר ובצורה הרבה יותר מהירה. המסלול הוא מאוד ארוך. הוא כולל לפחות חמש או שש שנים של למידה, ועוד בין ארבע לשש שנים של התמחות. כשהשכר הוא כל כך נמוך אחר כך, המוטיבציה של אנשים היא מאוד נמוכה לעיסוק במקצוע. זה החסם הגדול שלנו, לא האנשים. האנשים מוכשרים מאוד והשטח רוצה אותם ויש דרישה מאוד גדולה.

בנוסף אני אזכיר מה שאמרה נציגת ההורים קודם. צריך להרחיב את התקינה גם לשלוש עד חמש וגם לתיכונים. אין לנו תקצוב לגילאים האלה. אני חושבת שיש מקום לשילוב נרחב יותר של הפסיכולוגיה החינוכית בתוך העבודה הבית-ספרית, אבל צריך את התקציב לכך.

תודה רבה אסנת, זה באמת על ראש שמחיתנו.

דוברת אחרונה לפני סיכום, עו"ד ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד. בקשה.

תודה אדוני היושב-ראש ותודה לחברת הכנסת וולדיגר על העלאת המודעות לנושא של בריאות הנפש. זה אכן נושא שהוא קשור להרבה מאוד מוועדות הבית. ילדים הם עולם ומלואו, הם לא רק חינוך, הם לא רק רווחה, הם לא רק בריאות.

אני רוצה את הדברים הקצרים שלי לחלק לשניים. אחד, לציין נתון או שניים שקיימים מתקופת הקורונה. אני כמנכ"לית המועצה לשלום הילד שימשתי יחד עם מיכל גולד ממשרד המשפטים, יושבות-ראש של השולחן הבין-מגזרי, ילדים ונוער בתקופת הקורונה, שולחן הבין-מגזרי שיושב תחת משרד ראש המשלה. אני ישבתי שם כנציגת החברה האזרחית, ועינב לוק שהייתה חברה בשולחן הבין-מגזרי. יש המלצות שלמות לתחום שכולל את בריאות הנפש. חלק ניכר מהן אף הוצג בפני שרת החינוך.

מילה טובה - אכן המודעות לתחום של הפניות הרגשית והאטה לימודית כיעד הוא נושא מאוד חשוב. הוא חשוב בכלל. הוא חשוב במיוחד אחרי תקופת הקורונה. נדמה לי שהילדים בעצמם אמרו, הם אמרו גם לנו במסגרת השולחן הבין-מגזרי עד כמה ההשלכות של הקורונה עדיין כאן.

מבחינת נתונים, מעבר לנתונים של משרד החינוך יש נתונים שנעשו גם במחקרים אקדמיים וגם במערכת של בריאות הנפש. הם מעידים על עליות מאוד משמעותיות במצוקות גם כעת, אבל כפי שאמרת בראשית הדברים שלך אדוני היושב-ראש, יש קבוצות אוכלוסייה שצריך עליהן דגש מיוחד גם מבחינה גילאית כמו הגיל הרך, אבל גם החברה החרדית והחברה הערבית, ונושא של חינוך מיוחד, שם אנחנו מבינים שגם לא רק הצרכים הם יותר משמעותיים, אלא גם המענים הם פחותים.

הנושא של התקינה המחייבת כמו בתחומים אחרים של חיים שקשורים, של ילדים, צריך להיות מטופל בין היתר על ידי הוועדה הזו. יש במיוחד בחברה הערבית, גם בשלטון המקומי רשויות שנמצאות במעמד סוציו אקונומי נמוך, שם התקינה היא פחותה והאיוש הוא פחות, וזה משהו שאנחנו מכירים כבר משנת 2008 וצריך להיות מטופל.

נושא של המימון על ידי השלטון המקומי - מכיוון שהשלטון המקומי הוא בעצמו גורם מממן של השפ"חים וכו', זה מעמיק את הפערים. גם בזה בעיניי, הוועדה צריכה לטפל.

דיברנו הרבה על חינוך פורמלי. אם יש משהו משמעותי במיוחד שלמדנו בתקופת הקורונה, שצריך להתייחס גם לחינוך הבלתי פורמלי כגורם שנותן מענה לצרכים רגשיים של ילדים, וגם פה יש פערים חברתיים מאוד משמעותיים.

תודה רבה. אני אסכם כאן ואומר קודם כל תודה רבה לחברת הכנסת וולדיגר ולשאר השותפים ולחברי הכנסת שהשתתפו כאן בדיון. תראו, אנחנו מבינים עכשיו שהסטיגמה הורגת. אם אנשים נמנעים ללכת לטיפול בגלל סטיגמה, זה חמור ביותר. בישראל כמו ששמענו, יש 150,000 חולים עם מחלות טראומטיות ופוסט טראומטיות. הטיפול בנפש חייב להתחיל תמיד כמו בכל נושא בחינוך.

ממשרד החינוך שמענו על הרבה מאוד היערכויות והתמודדויות, עם לא מעט מצוקות גם של תלמידים, גם של צוות, כולל תוכניות חדשות ואנחנו מברכים על כך.

בתום הדיון הוועדה הגיעה למסקנות הבאות: קודם כל אנחנו מברכים את משרד החינוך שמעלה את הנושא הזה גם כן למקום גבוה. אנחנו פונים למשרד החינוך להתחיל בחינוך לחוסן נפשי מוקדם ככל האפשר כולל בשלב בניית הצוותים, הכשרת הצוותים.

אנחנו רוצים שמשרד החינוך יוביל וישפר את הסנכרון בין הסוגים השונים של מערכת התמיכה הנפשית, יועצים, מטפלים ופסיכולוגים. אנחנו קוראים למשרד החינוך לעבות את מערכת התמיכה הנפשית לתלמידים, להוסיף יועצים, להרחיב את השירות, להגדיל את התקציב. זה מחובר לזה. יועץ חייב להיות בכל בית ספר. זה לא יכול להיות נתון לשיקול הדעת של מנהל כזה או אחר.

הוועדה קוראת למצוא פתרונות לנושא הבריונות ברשתות החברתיות שלעיתים גובה חיים ממש. הוועדה פונה להפסיק בשמות גנאי לנושא מחלות הנפש. מחלת נפש זהה למחלה פיזית.

הוועדה קוראת למצוא פתרונות לפסיכולוגיה החינוכית הציבורית העמוסה ולתת מענים טובים יותר על מנת שהיא תיתן שירות מיטבי. הוועדה פונה גם לעמותת אנוש להעביר לה מידע על תוכניות העמותה.

אני מודה לכולכם על ההשתתפות בדיון החשוב הזה. אנחנו נצא עכשיו לשלוש דקות הפסקה ומייד נתחיל את הדיון הבא. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 09:33.