פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



20
ועדת הבריאות
12/10/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 9
מישיבת ועדת הבריאות
יום שלישי, ו' בחשון התשפ"ב (12 באוקטובר 2021), שעה 13:35

מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה

חברי הוועדה: עידית סילמן – היו"ר
טטיאנה מזרסקי

ניר אורבך
עופר כסיף
קטי קטרין שטרית

אבי אורן - עו"ס, יו"ר המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי

יונית אפרתי - עו"ס, מנהלת תחום בכיר שילוב בקהילה, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות

גיל זלצמן - פרופ', מנהל ביה"ח גהה

אורית סוליציאנו - מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית

ורד בר - ד"ר, אחראית מרפאת חווה, המרכז הרפואי שיבא

עידו לוריא - ד"ר , יו"ר החברה לבריאות הנפש בקהילה, שלוותה

גלעד בודנהיימר - ד"ר, מנהל המחלקה לבריאות הנפש, מכבי

צבי פישל - ד"ר, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש

יובל מלמד - פרופ', יו"ר איגוד ה פסיכיאטריה

לאה ופנר - עו"ד, מנכ"ל הר"י

ציון חגי - פרופ', יו"ר הסתדרות הרפואית בישראל

יובל הירש - ד"ר, יו"ר ההסתדרות החדשה

דוד קורן - מנכ"ל ער"ן

שירי דניאלס - ד"ר, מנהלת מקצועית ער"ן

מרינה קופצ'יק - ד"ר, מנהלת מחלקה, מרכזים לבריאות הנפש

אברהם פרידלנדר - דוקטורנט, חוקר סטיגמה וחבר ועד מנהל, סוטריה

הלה הדס - ד"ר, מנכ"לית עמותת אנוש

אבשלום אדרת - עמותת 'בשביל החיים'

שאלתיאל סבן - מנהל פיתוח אסטרטגי ושותפויות ממשלה, ידידות טורונטו קרן פרידברג

משה סוויל - סמנכ"ל רשת עדי

דן נייגר - מטפל באמנות

ניר איכנבויים - אח למטופלת נפש

דורון אלחנני - הורה מתמודד

אורן הלמן - מייסד דף הפייסבוק סיכוי שווה

מירב גרובר



איילת סומך

ענת כהן שמואל

עופרה ארגס – חבר תרגומים

מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה

שלום לכולם. אנחנו רוצים להתחיל. תודה רבה לכל מי שנמצא כאן, תודה רבה לכל הבאים בשערי הוועדה. צהריים טובים לכולם, צהריים טובים לחברתי ח"כ קטי שטרית שנמצאת פה ולצידי בהרבה מהדרך שאני ושתינו עושות כאן במשכן. אני מתכבדת לפתוח את הישיבה החגיגית והמיוחדת הזו של ועדת הבריאות שנערכת כחלק משבוע בריאות הנפש הבין-לאומי שאנחנו מציינים אותו היום בכנסת ישראל וגם פה בוועדת הבריאות. ח"כ קטי שטרית הובילה את השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות בשנתיים האחרונות, ואני גם מהמקום שהייתי בכנסת וגם מהמקום של אותם סבבי בחירות מחוץ לכנסת עדיין הובלתי אותה ביחד איתה. קטי תמיד דאגה שבבריאות הנפש של שתינו ובטח שלי גם בחוץ בתקופות סוערות של מערכות בחירות תמיד נהיה עסוקות בעשייה, עשייה שהיא חיובית וכמה עם הפנים לפנים כך נפש האדם לאדם, וקטי שטרית על זה תודה לך.

יום בריאות הנפש הבין-לאומי שמצוין מדי שנה ומתקיים בלמעלה מ-100 מדינות וביניהן גם מדינת ישראל גם במטרה להעלות את המודעות לאותם מתמודדי נפש, לגורמי הרפואה שעוסקים בתחום ולאתגרים והקשיים הייחודיים.

במהלך היום אנחנו נציג פה עכשיו את אותו קמפיין שנקרא מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה, זהו הקמפיין שבחרנו שילווה אותנו לאורך כל עבודתה של ועדת הבריאות ואני אומרת כאן בכנות ובאמת עם לב מלא הערכה גם לכנסת הזו, כשביקשתי להפריד את ועדת הבריאות מוועדת העבודה והרווחה ידעתי שזה לא יהיה קל ושזו תהיה התמודדות. יש כאן חברי כנסת רבים וטובים ביניהם קטי שיושבת כאן לצידי שתמכו במהלך הזה, וחשבו שהוא נכון ומנגד היו הרבה שחשבו שזה יהיה קשה. אני שמחה שהצלחנו, כנגד כל הסיכויים, להפריד ולתת לבריאות עולם של כבוד, כאשר באמת אחד הנושאים שקרובים לליבי והתעסקתי בו בכל השנים האחרונות הוא בריאות הנפש ולתת לזה מקום של כבוד בוועדה הזו.

אז אנחנו ביחד נוריד את הסטיגמה וניתן תקווה, וביחד עם ההסתדרות הרפואית שהפיקו השנה לוחות שנה מדהימים שיכלתם לראות את התערוכה בחוץ של לוחמי הנפש. הם החליטו לשים את אותם מתמודדים ביחד עם המטפלים בחזית בלוחות השנה של כולנו ולהפיק את זה בצילומים מקסימים, ייחודיים, רגישים מאוד ואנחנו כאן מוקירים תודה והערכה על העשייה הזו ובאמת אנחנו נביא את הסיפורים של אותם מתמודדים ואותם מטפלים שמצולמים פה עוד מעט הלכה למעשה. אז תודה רבה להסתדרות הרפואית ואיגוד הפסיכיאטריה בישראל.

לקראת סוף הדיון נשיק גם ח"כ קטי שטרית ואני את השדולה למניעת אובדנות, נושא שנמצא בליבה של חברת הכנסת והגישה גם הצעת חוק לרשות למניעת אובדנות שהיא עבדה עליו בשנים האחרונות וקיבל דחייה בוועדת השרים ואני מאמינה שזה עוד יעלה בהמשך.

אחר הצהריים גם יתקיים דיון במליאה לציון יום בריאות הנפש ובו ישאו חברי כנסת מכל הסיעות דברים. מחר בע"ה תעלה במליאת הכנסת הצעת חוק שיזמו תקווה חדשה ח"כ שרן השכל ואנוכי בעניין העברת שירותי הגמילה לאחריות קופות החולים לקריאה טרומית. הנושא הזה מוסמר באותם הסכמים קואליציוניים מתוך ראיה שזה נושא שהוא בנפשנו ובליבנו ואותה רפורמה שהחלה ב-2015 צריכה להיות מושלמת.

ביום חמישי השבוע אנחנו נקיים דיון מיוחד בוועדה בנושא טיפול גורמי הבריאות בנוער בסיכון שמאושפז במוסדות לבריאות הנפש לאור מקרה רציחתה של ליטל יעל מלניק ז"ל.

השתדלנו, כפי שאתם רואים, לתת תשומת לב מיוחדת ומרבית לתחום הזה מזוויות שונות כדי להקיף ולהעמיק ככל שניתן בקידום הסוגייה, כדי להעלות אל המודעות, להוריד את הסטיגמה ולתת תקווה.

ברמה האישית, זה נושא שהוא חשוב לי, כשיצאתי מלימודי תואר ראשון ואחר כך לימודי תואר שני מווינגייט התמחיתי בתחום שנקרא מגמה של שיקום נכים ושם אני חשבתי שאפגוש באותן נכויות פיזיות, כאשר המפגש הגדול ביותר היה מול הנכויות הנפשיות וההתמודדות הנפשית. ומשם נשאבתי לנושא, זכיתי אחר כך לעבוד גם בחברות תרופות שהשיקו תרופות אנטי-דיפרסנטיות ונחשפתי לתחום הזה מזווית שונה. אני ניסיתי להעלות רמות סרוטונין על ידי פעילות גופנית, אחר כך גם השקתי את ציפרלקס וניסיתי להעלות ביחד איתה, וכשהבנתי שבסוף הנפש זה דבר מאוד מאוד מיוחד באמת בחרתי לעסוק בזה בהרבה דרכים, גם כמנהלת תחום מנהיגות אזרחית בחברת הגג של החברה האזרחית עם פורום בריאות גדול שהקמנו, ולאורך כל השנים בפעילות באמת ענפה גם בשירותי בריאות כללית וגם בלאומית שירותי בריאות בעשייה מרבית ואני שמחה שאני זוכה להביא את זה ביחד אתכם לכנסת.

אז תודה גדולה לצוות הוועדה שנמצא כאן לצידנו וישים את זה כנושא בחזית ובקדמה לצוות הפרלמנטרי שלי, להסתדרות הרפואית על הפקת היום הזה, שיתוף הפעולה התמידי, משרדי הממשלה, חברי הוועדה וכמובן אנשי מערכת הבריאות והמתמודדים. יש כאן ממש מטפלים מול העיניים שהערתי אותם בשבועות האחרונים ב-24:00 ו-01:00 בלילה וביקשתי מהם פשוט לפנות מקום ולעזור לי. אין ספק שזה לא פשוט והמלחמה הזאת היא של כולנו, יום יומית. אני אעביר את הדברים לשותפתי חברתי ח"כ קטי שטרית ואחר כך נתחיל ביום. בבקשה.

תודה רבה עידית. אני חושבת שהקמת ועדת הבריאות וההתעקשות של עידית להקים את ועדת הבריאות ולהחריג אותה מוועדת העבודה והרווחה, אני חושבת שזה הרבה בזכות הנושא החשוב הזה. כי לצערנו הרב בשנים עברו נהגו להתייחס לנושאי הבריאות באופן של 1:3 בוועדות הללו. ובאה הקורונה והראתה כמה שמאוד מאוד חשוב להחריג כי הנה אנחנו נמצאים במצב שבו נושא הבריאות הוא נושא חשוב כשלעצמו ויש בו הרבה מה לעשות.

אז כמי שהייתה יו"ר השדולה למניעת אובדנות בעבר בהווה ובעתיד, אז קודם כל אני שמחה מאוד להמשיך ולהוביל את זה גם בכנסת ה-24, התחלתי בכנסת ה-21 בזכות שני אנשים נפלאים, חברי כנסת שהיום לא נמצאים בתחום הזה, האחת זה יעל גרמן והשני זה יעקב מרגי שהנושא הזה היה קרוב לליבם. ומה שנקרא, גם עידית וגם אני הצצנו ונפגענו. פשוט אי אפשר היה שלא להיכנס לתחום הזה ולא להתאהב בו. ואני חד משמעית אומרת להתאהב בו כי יש בו הרבה עבודה ויש בו הרבה מה לעשות.

אז ביום מיוחד זה שבו אנחנו בעצם משיקות את המשך העשייה בשדולה, כשלמעשה מדובר בשדולה שהיא הלכה למעשה מצילה חיים, היא מצילה נפשות. והשדולה הזאת שדואגת לבריאות הנפש הציבורית ומסייעת לנו להעניק לאוכלוסיה הנרחבת עתיד ובעיקר תקווה, כי אני זוכרת בשדולה שהופעתי בה בכנסת ה-21 היו הרבה משפחות של נפגעי נפש, של ארגונים שיצאו מאותו דיון 'הנה מה שהיה הוא שיהיה' אבל מה שקורה, זה שהדברים מתקדמים. נכון, גם קילומטר מתחיל בצעד, אבל הוא מתחיל.

ועצם העובדה שהיום בוועדת בריאות אנחנו מקדישים את כל הנושא הזה של בריאות הנפש בדיון בוועדה, זה דבר חשוב. ויצא לי להכיר את הארגונים, גם לי וגם לעידית, את בתי החולים, את הארגונים השונים, את בתי החולים הפסיכיאטריים, את הבתים המאזנים, כולם עושים עבודת קודש שלצערי הרב לא באה לידי ביטוי. פתאום כשרואים איזו מחלקה, מספר מיטות וצמצום, אז כל מערכת בריאות הנפש פסולה, ואני באה לומר, לא. זה לא נכון. יש פה אנשים נפלאים.

יש לי רופא אישי, קוראים לו צבי פישל, אני מבלבלת לו את המוח מהבוקר עד הלילה.

אני קוראת לו פרופסור תמיד.

מבחינתי הוא לא רק פרופסור. הוא לא רק דוקטור. הוא חבר ורע, הוא שומע אותי עם סבלנות כל כך רבה, וכשאני מפעילה אותו וכשאני מסתייעת בו אני מבינה כמה שכל המערך הזה הוא כל כך מחמם את הלב, גם דוד מער"ן עם טיפול מדהים ונהדר שנעשה במהלך פניות שאנחנו פונים, וזה מביא אותי לכך שאני פעלתי מהכנסת ה -21 למען שני חוקים שבזכות העמותה בשביל החיים אני חושבת שהצעות החוק האלה הן באמת הצעות שמצילות חיים. האחד זה הרשות הלאומית למניעת אובדנות.

כולנו מכירים את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ויגידו חלק מהאנשים שזה לא מי יודע מה, אבל אני יכולה להגיד לכם כמי שבאה ממערכת החינוך, הרשות הזו פועלת ועובדת מצוין וכן מונעת תאונות. נכון, יהיו תאונות, ימשיכו להיות תאונות לצערנו הרב, אבל היא כן מונעת.

ומה שגם עידית וגם אני חושבות זה שצריך להיות גוף מתכלל. היום הנושא הזה של בריאות הנפש מפוצל לחמישה משרדים, ומי שיודע מה זה להיות מפוצל לחמישה משרדים זה אומר כפל של תפקידים, זה אומר ביזבוז תקציבים, זה אומר חוסר יכולת לבוא מחקרית ולבדוק מה צריך, מה נחוץ ואיך עושים את זה.
הרשות הזו, ברגע שהיא תתכלל בתוכה אז יהיה שם גם מחקר, גם דרכי פעולה ואין בעיה, כל משרד יכול להיות שותף. החוק השני שגם ביקשתי לחוקק ואני מקווה שהוא יהיה גם בכנסת הזו זה החוק כדי להקים את הרשם לענייני אובדנות שבעצם ירכז בסיס ידע וכלים למניעת האובדן הבא ואני מתכוונת להעמיק ולחקור כיצד אפשר לשפר את נושא מניעת האובדנות. אז בוא נאמר עכשיו משהו קצת רכילותי. יש הרבה מאוד חברי כנסת שנבחרו וזה מצוין שהדגל שלהם של בריאות הנפש נמצא אצלם וזה מבורך ויש מקום לכולם, ואנחנו נמצאות כאן גם עידית וגם אני כדי לבוא ולדבר על נושא של בריאות הנפש מבחינת המשרדים, מבחינת החוקים וכמובן הדבר הכי חשוב זה שנתקדם עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד. כי הנתונים מאוד מדאיגים. הקורונה לא שיפרה, להיפך, היא תרמה לצערנו הרב למספרים לעלות וברגע שהמספרים האלה עולים צריך תשומת לב יתרה.

לכן חברים יקרים, אני קוראת לכל סיעות הבית, לכל חברי הכנסת בלי יוצא מן הכלל, בנושא בריאות הנפש ומניעת אובדנות אין ימין ושמאל, אין קואליציה ואופוזיציה, אין דתיים וחילוניים או ערבים ויהודים, בנושא החשוב הזה החובה שלנו זה לשתף פעולה יחד ולהצעיד את ענף בריאות הנפש מהמקום שהוא נמצא למקום ראוי יותר, וכדי להיות במקום ראוי יותר כולם צריכים להירתם וכולם צריכים לסייע וכולם צריכים לתת יד. אנחנו תמיד משתמשים ב'כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו'. יושבים כאן אנשים שעושים את זה ברמה יום-יומית, כל רגע, כל שעה. ואנחנו כאן נבחרי הציבור צריכים לתת לכם יד, להקל עליכם. לא לתת לכם להתעסק בפרוצדורה, במנגנון וכל מה שהיה לנו בוועדה הקודמת אלא באמת לתת לכם ולסייע לכם כדי שתדעו שיש פה אנשים שבאמת מצדיעים לכם ואם זה הזמן להצדיע, אז זה הזמן להצדיע.

אני לא אומרת שהכל ורוד, יש עוד הרבה מה לתקן, נכון פרופ' חגי?

נכון.

הרבה מה לתקן. אבל מאו צה טונג אמר את זה, אני מאמצת: קילומטר מתחיל בצעד. נדמה לי שאנחנו נמצאים בצעד השני. הוועדה הוקמה, מטפלים, מעלים את הנושא הזה לסדר היום, עכשיו צריך להמשיך קדימה ולעשות עוד, כי אנחנו רוצים לשבור את הסטיגמה. סטיגמה שלא מדברים על זה, זה נגמר. כן מדברים וברגע שמדברים נותנים גם תקווה. תודה.

תודה רבה ח"כ קטי שטרית. נמצאים איתנו כאן שני חברי כנסת. אתם רוצים להתייחס עכשיו?

בהמשך.

אני ברשותך רוצה להתייחס.

בבקשה ח"כ ניר אורבך שותפי לסיעה.

תודה רבה. אנחנו כל חברי הכנסת מפרפרים בין הוועדות לכן אני מראש מתנצל, אבל היה לנו חשוב להגיע. קודם כל תודה רבה לחברתי יו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן שהתעקשה קודם על הקמת הוועדה ואחר כך על קיום השדולה המאוד מאוד חשובה הזאת ולחברתי קטי שטרית שבאמת תענוג לשתף איתך פעולה. אני אומר לך את זה באמת מה- - -

אתה הורס לי עכשיו את הפריימריז שלי. אוי ואבוי. מה יהיה?

למרות ש- - -

זה הבדיחותא.

זה הכותרת שתצא מפה, ימינה מפרגנת לקטי. בקטע מקצועי.

אז אני אעזור לך בכל אופן בפריימריז ועדיין היא יודעת לעמוד על שלה. אבל באמת זה דיון מאוד מאוד חשוב ותודה רבה לכן. אני חושב שהנושא הזה של כל מה שקשור בבריאות הנפש שבמשך שנים לווה בבושה ובהסתרה, טוב לו שיעלה לאור השמש וטוב לו שידעו שזה דבר טבעי, כמו שאנחנו רובנו יש לנו מחלות בגוף, אז יש ודאי אנשים לא מעטים שגם פגועים בנפש ברמות כאלה ואחרות והטיפול בהם לא צריך להיות בהיחבא ולא צריך להיות תוך בושה והסתרה אלא צריך להיות באמת בצורה שנותנת את האפשרות לקבל את העזרה הכי טובה שיש.

אנחנו כאן בכנסת כמובן בהובלת חברותיי, אנחנו נירתם לכל מה שצריך, ושתיהן, גם ח"כ סילמן וגם ח"כ שטרית יודעות בהחלט להפעיל אותנו ואנחנו מגוייסים קודם כל בשביל הציבור ובשביל החברות שלנו בנושאים האלה. תודה שהזמנתן אותנו.

תודה רבה ח"כ ניר אורבך. ח"כ טטיאנה מזרסקי.

אני אגיד שתי מילים עכשיו ואתייחס גם בהמשך. אני באמת שוב מברכת על הוועדה, מברכת אותך כיו"ר. היום בכנסת מציינים גם את יום העליה וגם את שבוע המודעות לבריאות הנפש. אני מכירה את התחום, ביקרתי בבתי חולים וראיתי מחלקות אישפוז שיש בתי חולים כמו בית ה חולים מזור שעובד בעומס ענקי. נקרע לי הלב שראיתי שמונה מטופלים בחדר לא מרווח, לא מספיק מרווח, ומה התנאים שנמצאים בהם המטופלים וחשבתי 'טוב, אנחנו צריכים לעשות משהו ואנחנו צריכים לשנות' הממשלה החדשה והקואליציה, אנחנו פועלים רבות ואני מאמינה שנצליח לעשות שינויים ושזה ישתקף גם בהחלטות הממשלה, שהמצב ישתנה. אני מכירה וראיתי בתי אישפוז חליפי בקהילה שמצבם שם של המטופלים הרבה יותר טוב אבל זה לא יכול להחליף טיפול מקצועי בהשגחה של צוות מקצועי.

אני מברכת על זה שעולה מודעות בקהילה וברפואה על מקצועות תרפיה נוספים ואלטרנטיבות בטיפול במטופלים של בריאות הנפש כמו תרפיה באמנות, והיום ביקשתי לצרף לדיון את דן נייגר שהוא אחד המטפלים באמנות, אני מבקשת אחר כך לתת לו את זכות הדיבור שהוא יספר על דרך הטיפול בחולים מטופלים בבריאות הנפש.

אני מאמינה מאוד שנוכל ביחד, יחד עם משרדי ממשלה לגרום לצמצום ההמתנה לטיפול בפריפריה. לפעמים ממתינים חודשים כדי לקבל טיפול בתחום וזה גורם להחמרת המצב של המטופלים ואנחנו חייבים לפעול ביחד לטובת האזרחים.

תודה טטיאנה. אז חברים, לפני כשבועיים בערך הערתי את ד"ר ורד בר באמצע הלילה אני חושבת, ואמרתי לה שאני חייבת את העזרה שלה והייתי צריכה את העזרה שלה כי יש מי ששמר את הדברים לעצמו ויש מי שלא רצה לשתף בהם משפחה נהדרת ותומכת, וחברים, ויש מי שיכל לעזור כמה דקות קודם לכן, אבל הבושה והסטיגמה באמת העיבו על הכל. אז בעזרתה הנהדרת של ד"ר ורד בר שעושה באמת ימים ולילות, איך אומרים, בנפשך באמת ומעבר לשעות העבודה, הם החליטו ביחד בהסתדרות הרפואית להוריד את הסטיגמה, להעלות את המודעות ובאמת לתת תקווה.

אז ביחד עם ההסתדרות הרפואית אנחנו משיקים פה את לוח השנה שלהם, לוחמי נפש שנמצא בחוץ וכל מי שלא לקח יהיה מוזמן לקחת ולתלות את זה אצלו. אני מזמינה את ד"ר צבי פישל שגם מצולם בתוך החוברת, לפתוח בכמה מילים שלך ואחר כך נעבור לאותם צמדים של מטפל/מטופל מתוך הלוחות. בבקשה.

תודה רבה עידית, תודה רבה קטי. תודה לכולם. אני רוצה לפתוח בכמה מילים. המפגש הראשון שלי עם הסטיגמה היה דרך אחותי הבכורה פנינה. פנינה הייתה ילדה טובה ועדינה, ילדה שקטה, הילדה הכי יפה בשכונה. היא הייתה ילדה של אבא היא נקראה על שם אמא של אבא שנספתה בשואה. אני נולדתי כשפנינה הייתה בת שנתיים וחצי. בניגוד לפנינה אני הייתי ילד שובב, ילד של אמא. כל חיי הסתכלתי עליה כמו כל אח צעיר, ביראת כבוד ששמורה לאחים הבכורים. כשהייתי בן 7 אבא נפטר באופן פתאומי מסרטן במוח, המכה הייתה קשה, לפנינה קצת יותר.

אחרי שאבא נפטר נותרנו משפחה קטנה, אמא פנינה ואני. נכנסתי באופן טבעי לתפקיד של הגבר בבית, ברגע אחד הכל התחלף והבכורה עברה אלי. אני הייתי זה שדאג לפנינה ולמעשה זה המצב עד היום. ב-1980 התחלתי ללמוד רפואה. הייתי עתודאי בגיל 18. באותה שנה פנינה חלתה בסכיזופרניה, היא הייתה בת 21. ההתמודדות הייתה קשה מנשוא. פנינה הייתה רדופה וחשה בסכנה, מוצפת קולות ופחדים שמובילים אותה לאלימות בעיקר כלפי אמא. ההבנה שזהו עולמה הייתה בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לשאת. האשפוז לא איחר לבוא. היא אושפזה בירושלים ואמא הייתה נוסעת כל יום מאשקלון לירושלים באוטובוסים. הביקורים בבית החולים שינו את חיינו מקצה לקצה. מלבד המחלה התמודדנו עם הסטיגמה, היא הייתה כואבת ומפחידה ברגעים מסוימים לא פחות מאשר המחלה עצמה. במהלך השבוע למדתי רפואה, בסופי שבוע הייתי מבקר בסתר את אחותי בבית החולים הפסיכיאטרי.

כמו הרבה בני משפחה שאני פוגש, גם אני חששתי מה יגידו השכנים, איך זה ישליך עלי, האם גם אצלי קיימת המחלה, מי האשם במחלה. בעצם ההסתרה הייתי שותף לסטיגמה ולא התמודדתי איתה. החברה חושבת שמחלות נפש הן דבר שצריך להסתיר, למרות שאין סיבה. אחרי שלוש שנים של אשפוזים פנינה שוחררה מבית החולים הביתה תחת טיפול תרופתי. מרבית החולים הפסיכיאטרים יכולים עם טיפול מתאים לנהל שגרה תקינה. הסטיגמה וההתמודדות עימה הם נטל שאפשר ורצוי להוריד מהעול שנושאים החולים ובני משפחותיהם.

והנה היום אנחנו עומדים כאן ומשיקים את הלוח, יוזמה נהדרת של ההסתדרות הרפואית בהובלה של פרופ' ציון חגי, זיוה הדוברת של הר"י, בהשתתפות איגוד הפסיכיאטריה בישראל. אנחנו יושבים כאן, מטפלים, מטופלים, בני משפחה ולצידנו נציגי ממשלה, נציגי הכנסת, תקשורת ונציגי הרפואה. לכאורה סוג של אחרית הימים. את אמרת 'התקדמנו שני צעדים' אני חושב שקצת יותר. אני רוצה להיות אופטימי, אני חושב שקצת יותר.

אתמול בצורה מוזרה הצמידו את יום בריאות הנפש ליום היציאה מהארון. יום היציאה מהארון אומר לא רק לאנשים הומוסקסואלים, אומר גם כנראה לאנשים עם בעיות פסיכיאטריות. גם להם יש ארון שהם צריכים לצאת ממנו ואנחנו כאן בעצם הבאנו אנשים שהסכימו לצאת מהארון. למה הם בארון? מסיבות פנימיות אבל גם מסיבות חיצוניות. תחשבו על מילים שבהן משתמשים. קללות שילדים מקללים את החברים שלהם, 'משוגע' 'חולה נפש' 'לך לגהה' 'לך לאברבנאל'. בתקשורת לא מדברים על בית חולים פסיכיאטרים מדברים על מוסד פסיכיאטרי. תחשבו על הקונוטציה הזאת. בבית חולים, מדברים על מוסד. שמות בתי החולים הפסיכיאטריים מתקראים רק על שמות דברים ערטילאיים. שלווה, מזור, גהה, אף אחד לא קרוי על שם ראש ממשלה, שר בריאות, יו"ר ועדת בריאות שחי במאה השנים האחרונות. אברבנאל זה השם היחיד שקרוי אבל המשפחה שלו כנראה לא נמצאת כאן כדי להתנגד לזה.

גם בתרומות, אתם רואים את התרומות שהולכות למערכת הבריאות. מהילדים האונקולוגיים לילדים הנוירולוגיים, למבוגרים האונקולוגיים למבוגרים הנכים, ובסוף בסוף בסוף התרומות מגיעות לבתי החולים הפסיכיאטריים וגם זה בהסתרה, בלי פלאק, אף אחד לא רוצה שהשם שלו יהיה כתוב, אף אחד לא רוצה להיות מזוהה, גם אם הוא מוכן ומבין שצריך לתרום. זה מצב שאנחנו צריכים לשנות אותו. זה מצב שאי אפשר להמשיך איתו במאה ה-21. בשנת 2021 אני חושב שעצם זה שההסתדרות הרפואית בחרה לייחד את לוח השנה לנושא של בריאות הנפש, עצם זה שבכנסת יש כל כך הרבה חברי וחברות כנסת שמודעים ורוצים להרים את הנושא, עצם זה שיש לנו שר בריאות שבא ונתן boost מאוד יפה למערכת, אני חושב שצריך לנצל את ההזדמנות, לא לחכות, לנצל את ההזדמנות ולבצע את המהפכה כי אני רואה שאחרי המהפכה בסטיגמה תגיע גם המהפכה האחרת של תקציבים, של כח אדם, של אטרקטיביות וכולי.

אני שמח כאן להזמין לדבר סוג של שותפה לדרך, מירב, שאני מכיר אותה כבר מעל 20 שנה, דרך ארוכה שאנחנו הולכים ביחד, והיא תספר את הסיפור שלה.

היי צבי, דברים יפים אמרת. היום הייתי בבית וחשבתי מה להגיד לכם, לאנשים שלא חוו את המחלה הנפשית הקשה אז מצאתי שיר שכתבתי בזמן התפרצות מה שנקרא, בזמן של מחשבות אובדניות או ניסיון אובדני, שהיו לי אפיזודות לא מעטות איתו. אז כתבתי ככה: "יש בי עצב תהומי שלא ייגמר כנראה לעולם. בקצה פנס אורו לבן, אני יושבת חרדה, אני כותבת וקוברת וכותבת וקוברת ושונאת שונאת. אין סוף לסוף. אלי, שייגמר כבר".

אני חושבת שככה פגשתי בעצם את צבי לראשונה, לא רציתי לחיות. אחר כך כמובן אתה מבין שזה גנטי ושניסיתי כל דרך אפשרית חוץ מפסיכיאטריה. כמובן פחדתי מהסטיגמה. אז חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה, מידטטי בוקר ערב, שום דבר לא שינה את הכימיה הלקויה אצלי במוח. אצלי זה כמובן קשור לזה שאבא ניסה להתאבד לנגד עיני חמש פעמים לפחות, כי הוא ניצול שואה. זה מאוד קשור לדור השני של השואה שגם לזה צריך להתייחס באופן מיוחד. אני זוכרת שבעצם לצבי הגעתי אחרי שישבתי עם הבן שלי שרק נולד, על הגג, עם הרגליים בחוץ, הוא עליי והתגריתי בגורל. זזתי כל פעם עוד טיפה קדימה. בתקווה שאולי מישהו יראה אותי למטה ויציל, כי לא יכולתי לעצור את זה.

ואז כמובן ביקשתי להתאשפז והביאו אותי לצבי. ולמה אני אומרת כל הזמן 'צבי צבי צבי', ולא קוראת לו רופא נפש? בגלל שהייתי אצל מטפלים, הייתי אצל אנשים, אבל הגישה שלכם, אני מתארת לעצמי שאם זה מה שאתם לומדים שם בפקולטה, היא כל כך אישית שהרגשתי שהעמדתי אותו באין ספור מבחנים אם הוא באמת אוהב אותי. שאלתי אותו, צרחתי פעם אחת, 'למה אתה מטפל בי? כי אני שחקנית?' אני שחקנית קצת מפורסמת. הוא אומר לי 'כי אני אוהב אותך'. אני מקווה שלא הסגרתי יותר מדי. אבל כן, אני פה היום, אני בת 56 ומשהו, לא האמנתי שאני אגיע לגיל הזה. אני משערת שאני עוד אחווה ניסיונות אובדניים כי זו מחלה שהיא מאוד מאוד קשה. השיר הזה הוא כלום, הוא ריק, הוא הריק המוחלט.

אני מתרגשת עכשיו כשאני מדברת כי אני גם חושבת שבסופו של דבר גם צריך שיהיו את הכדורים הכי טובים. זו מחלה שצריכה לקבל יחסי ציבור הרבה יותר טובים, ואני מתחילה עם זה. תודה.

כל הכבוד. מרב את מאוד מרגשת והאמת היא שהתמונה שלכם מרגשת הרבה יותר, כל סט התמונות שלכם.

אנחנו 21 שנים ביחד.

האמת שזה נוגע ללב וזה מרגש. זה פשוט מדהים ואני יכולה להגיד שצבי אתמול שלח לי תמונה עם עין אדומה ושאלתי אותו 'מה קרה' אז הוא אומר לי 'אני חטפתי אגרוף ממטופל שאני כל כך אוהב'. אהבה היא אין סופית ולפעמים היא גם כואבת במקום הזה, וצבי מוכן לקחת על עצמו הרבה כדי לטפל, כדי שאנחנו כולנו נרגיש מטופלים בידיים טובות. צבי אליך.

נעבור לצוות מטפל/מטופל הבאים, איילת סומך ואחר כך ד"ר ורד בר.

אני הייתי מטופלת של ד"ר ורד בר במרפאת חווה בגלל דיכאון אחרי לידה וכנראה זה משהו ששזור בדיכאון כי כמו מירב גם אני רוצה להתחיל בלהקריא משהו שכתבתי לעצמי ביום שהבנתי שהדיכאון שלי חמור מכדי שאני אוכל להמשיך להתעלם ממנו ושהגיע הזמן לבקש עזרה. "ומה יקרה אם פתאום יופיעו בדלת נציגי רווחה כדי לבדוק מה שלום אלון ויהיו להם תיקיות חומות וטוש שחור ועם הטוש הזה הם יכתבו על התיקיה שלי 'לא כשירה להורות, לא כשירה לאימהות, לא כשירה'. ומה אם הם יראו שבפנים אני בכלל מתה, ואיזו אמא אני יכולה להיות אם אני לא מצליחה להיות בכלל".

מבחינתי הדבר הכי מפחיד בלהודות שאני מתמודדת עם בעיה נפשית זה בדיוק זה, להודות בזה כלפי חוץ. שידעו מה אני חווה, מה אני מרגישה, להתמודד עם כל מה שעובר עלי ובנוסף לדאוג מה חושבים עלי, מה אומרים עלי. ה עולם הזה של בריאות הנפש כל כך מושתת שבהתחלה באמת פחדתי שאם אני אודה שיש לי דכאון אחרי לידה יקחו ממני את הבן שלי.

בגלל זה מהרגע שהבנתי שאני צריכה לבקש עזרה ועד הרגע שבאמת ביקשתי אותה עבר כמעט חודש שלם, חודש של סבל שבאמת אי אפשר לתאר אותו במילים, של רצון יום-יומי לא להיות בעולם הזה יותר. במהלך החודש הזה גם כמעט הצלחתי לא להיות בעולם הזה יותר, והכל כי פחדתי לבקש עזרה. פחדתי מהסטיגמה הזאת שמרחפת מעל כל מי שמתמודד עם בעיה נפשית, מעל מי שמתמודדת עם דכאון אחרי לידה. פחדתי כי לא היה כמעט שום גורם מקצועי שראיתי אחרי הלידה, לפניה, במהלך הלידה, שיכין אותי לתחושות האלה, שיסביר לי שזה בסדר להרגיש ככה, עד שאחרי חמישה וחצי חודשים אחרי הלידה הגעתי לורד במרפאת חווה. שם הבנתי מהר מאוד שהכותרת הזו 'מחלת נפש' לא צריכה להפחיד אותי יותר מלהגיד שאני חולה בכל דבר אחר, לא צריך להפחיד אותי יותר מלהגיד שאני חולה במחלת לב, בסכרת, אבל כמה אימהות יש שלא 'זוכות' להגיע לורד, כמה אנשים מתמודדים עם דברים כאלה שאין להם ד"ר ורד בר שתגיד להם את זה.

זה התפקיד שלנו כחברה, זה התפקיד שלכם כקובעי מדיניות, לשנות את השיח סביב בריאות הנפש, אבל באמת זה צריך להפוך לנושא שהטיפול בו לא מעורר את הפחד הזה, לא מעורר את החשש ממה יגידו ואיך יראו אותנו. תודה שאתם נותנים את הבמה הזאת היום.

אני כבר בוכה אז אני מתנצלת מראש. כפי שראיתם ושמעתם, איילת היא אישה חכמה, שנונה, רחבת לב. אם היינו נפגשות בנסיבות אחרות כנראה היינו חברות. ואל תתבלבלו, כשפגשתי את הילד ה יא הייתה אמא למופת לאלון שהוא תינוק מהמם ומלא אור כפי שאיילת מתארת, אבל היא חוותה את עצמה מלאת חושך. הייתה לי הזכות להחזיק את הפנס עם אלומת התקווה שהאיר דרכה מהחשיכה. איילת נתנה עדות חיה לכוחה של הסטיגמה להרוג. הידעתם שבעולם המערבי הגורם המוביל לתמותת נשים בתקופה של ההריון ואחרי לידה הוא האובדנות? מרבית הנשים האלה לא פנו לבריאות הנפש בחודשים שקדמו לרגע בו לקחו את חייהן בידן והשאירו תינוק יתום לגדול בצל הידיעה שאימו התאבדה עם לידתו. זה מרגש אותי מירב שגם את הבאת את אירוע הקיצון הזה עם התינוק בידייך שאולי שניכם לא הייתם פה היום.

איילת גם מדגימה איך התגברות על הסטיגמה ופניה לעזרה יכולה להביא אדם מהתהומות, לחיים טובים ומלאים. בעיות בריאות הנפש הן הבעיות הכי נפוצות בעולם. אין כאן אחד בחדר שלא חווה בעצמו או אצל הקרובים שלו אפיזודה של דיכאון, חרדה, מניה, פסיכוזה, הפרעה פוסט-טראומטית, התמכרויות ועוד. אבל אנחנו עדיין בארון, צבי. וכל הכבוד לאיילת שיצאה מהארון ולמירב ולצבי.

אני רוצה לצאת מהארון גם ולספר על הדיכאון של בתי הבכורה. התסמינים החלו סביב גיל 16 אבל אובחנה והתחילה טיפול תרופתי רק בגיל 18, ואני פסיכיאטרית. העיכוב עלה לה בבידוד חברתי ומזל שהיא ילדה מחוננת ושהיו לה מורים שלא ויתרו עליה, אחרת היום לא הייתה לה תעודת בגרות. לאורך כל הדרך היא הייתה בטיפול שיחתי. בהתחלה היא סירבה לטיפול תרופתי, היא הרגישה שזה אומר שהיא דפוקה, בהמשך בעלי התנגד בגין חששות מתופעות הלוואי, כשהתחילה טיפול תרופתי בגיל 18 חזר החיוך לבית שלנו. אני כתבתי את זה עם הבת שלי גלי. אני רוצה לצאת מהארון ולומר שלאורך כל הדרך עד היום אני חשה בושה גדולה והכשלון שלי כאמא. איך אני מצליחה לעזור לנשים, לאימהות אחרות ולילדה שלי, האהובה שלי, זאת שהפכה אותי לאמא, אני לא מצליחה לעזור. מרגישה אשמה שנכנעתי לסטיגמה שלה, של בעלי, אבל גם של עצמי. רוצה לצאת מהארון ולספר על סבא שלי שהיה בעלים של חנות ספרים קטנה שנמכרה, שקע בדיכאון והתאבד. כל כך חשוב שכולנו נצא מהארון על מנת שאף אדם לא ימות יותר מהסטיגמה. תודה.

חנקת אותי ורד. בגלל שאני מכירה את ורד כל כך טוב אז, טוב, זה מרגש גם בשבילי. תודה. פרופ' ציון חגי.

קשה בהחלט לדבר אחרי אירוע מרגש כזה ששמענו פה את הרופאים ואת המטפלים ואת הרופאות והמטפלות והמטופלים. קודם כל אני רוצה ראשית להודות לח"כ עידית סילמן על היוזמה המבורכת הזאת, ולח"כ קטי שטרית יו"ר השדולה. אני חושב שזה אירוע מכונן למדינת ישראל, לכנסת ישראל ולמערכת הבריאות.

פסיכיאטריה היא החצר האחורית שנים של מערכת הבריאות. אנחנו כהסתדרות רפואית חושבים שהיום חייבים לשנות סדרי עדיפויות. לא יכול להיות שהתנאים הפיזיים של בני אנוש יהיו כפי שהם היום. במבנים מיושנים, מבודדים, בצפיפות נוראית. ואנחנו מתפללים ליום הזה שבאמת נראה בתי חולים פסיכיאטרים שייכנסו לבתי החולים הכלליים. כי חלק מהסטיגמה זה כאשר הם בנפרד מבתי החולים הכלליים.

אני לא רוצה להאריך כי עם תכנית כזאת אסור לי לדבר, אני רק צריך להקשיב. ואני רוצה באמת להודות לכם מקרב לב, והגיע הזמן שנבין שפגיעת נפש או פגיעת גוף זה היינו הך. והציבור ואנחנו והמשפחות, קשה מאוד למשפחות גם, לא רק למטופל. גם המשפחה מסביב, וצריך לחזק אותן והתהליך שאתן מובילות פה, יש לו משמעות גדולה מאוד ואני רוצה להודות לכן. תודה.

תודה רבה פרופ' ציון חגי, תודה רבה על השותפות האמיצה הזאת בכל דבר פה בוועדת הבריאות, גם כשזה עולה לכם ביוקר הרבה פעמים, בהחלט, אני מודה לכם מקרב לב. פרופ' יובל מלמד בבקשה.

תודה רבה. אני מאוד נרגש לשבת פה ולשמוע, וגם את הצירוף של כל הכוחות הטובים בחברה שמאחדים פה כוחות למען מטרה כל כך חשובה של קידום בריאות הנפש. תודה ח"כ עידית סילמן וח"כ קטי שטרית ולמשרד הבריאות והשר שמוביל את הרוח הזאת, ופרופ' חגי שמסייע לנו מטעם הר"י. כל הפעילות בכנסת זה יום מרגש.

כמו שנאמר, צריך חומר מעבר לרוח וחלק מהמאבק בסטיגמה זה של מיצוב הפסיכיאטריה כחלק אינטגרלי מהרפואה הכללית. פסיכיאטר צריך להיות כמו כירורג, כמו כל רופא אחר, צריכה להיות נגישות כמו של רופא המשפחה, כמו כל מומחה אחר. במקום מרכזי, בקופה, כחלק משירות של בית חולים כללי, לא בשולי העיר. כל אדם זכאי לשירות רפואי בבריאות הנפש כמו כל שירות אחר. מה שיש בשירות אחר, צריך לעשות העתק-הדבק. טיפול בית, טיפול יום, התערבות בזמן משבר, שירות חירום, בית מאזן. כל דבר שקיים. אם הוא זקוק לשירות של מיון אז זה צריך להיות חדר מיון טיפולי שישב שם מטפל ואולי יהיה אפשר למנוע את האשפוז, אם הוא זקוק לאשפוז שזה יהיה בתנאים מכובדים, לא בצפיפות, במחלקה נאותה ובתפוסה סבירה.

יש פה רצף אחד והרבה פעמים אני חושב שלא השכלנו לראות את הרצף, יש קהילה, טיפול, אישפוז שיקום וקהילה. צריך לראות את הכל ביחד. אנחנו נשמע בהמשך את המשרד על התכנית החדשה להציב את בריאות הנפש במקום המרכזי שראוי לה, על הקצאת תקציבים חיוניים לקידום בינוי ושיקום של בתי החולים ועל התכניות לשיקום מטופלים וחזרה לקהילה. אלה צעדים פורצי דרך ולצידם יש צורך לדאוג גם למשאב האנושי.

שמענו פה, וכל המערכת בנויה על אנשים שעושים מעל ומעבר ופי 10 וזה בסדר גמור, לכן אנחנו פנינו למקצועות הטיפוליים. אבל בריאות הנפש צריכה עוד מטפלים מכל המקצועות, ובאמצע עומד הרופא המטפל הפסיכיאטר ופה אני רוצה לשתף אתכם בדאגה לגבי המקצוע שלנו, אנחנו מקצוע במצוקה. גיל הפסיכיאטרים גבוה, קשה לאייש תקנים פנויים, כבר היום יש 100 תקנים לא מאויישים וזה לא רק בפריפריה. כל בריאות הנפש זו פריפריה חברתית. צריך להתגייס לנושא הזה. בעזרתכם, בעזרת התכניות האלה ובעזרת קידום של המשאב האנושי נביא את בריאות הנפש למקום המרכזי שראוי לה.

תודה רבה. פרופ' גיל זלצמן בבקשה.

תודה, תודה על היום הזה, הוא מרגש ביותר. אני הרבה שנים בא לוועדות בכנסת, בדרך כלל צועקים ועושים רעש. פה כולם עם דמעות.

אם היית מגיע בשעה 9:30 בבוקר על דיוני הקאפ, וגם בדיוני הקאפ אגב אם כבר העלית את זה, לפסיכיאטריה יש קאפ מיוחד בדיונים ואנחנו גם בו נטפל, וקטי אמונה על זה ביחד איתי. בבקשה.

זה פשוט מאוד מרגש וכולנו פה מנגבים דמעות, רק הגברים לא מעזים לקחת טישיו, עושים את זה בהיחבא.

אבל אתה יודע איך מקדמים דברים לסדר היום, נושאים כאלה חשובים לסדר היום, כשהתקשורת מציפה את זה וכולי, אבל אתה יודע על מה מתעסקת כל היום התקשורת? מה אמר אדלשטין, מה אמר סער. במקום לבוא לשמוע את סיפורי ההצלחה המדהימים האלה, שנמצאים פה שיכולים לתת תקוה. אנחנו מחפשים את התקווה הזאת, היא נמצאת עכשיו פה בדיון הזה.

הסיבה שיש סטיגמה והיא כל כך קשה, ואנשים פה אמיצים ביותר שמספרים סיפור אישי, זה באמת כי גם השיגעון וגם הייאוש שהולך עם אובדנות זה דבר שנורא מפחיד את כולנו כי הוא קצת קיים בכולנו. והחברה פוחדת מזה מאוד כי כל אחד, הדבר הזה מקנן אצלו.

אני רוצה להגיד מילה כמנהל בית חולים ואחר כך כיו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות. כמנהל בית חולים יובל שם פה על השולחן משהו מאוד משמעותי, אנחנו מקצוע במצוקה שיש לנו שישה חולים בחדר, עם מקלחת משותפת, עוד בימי קורונה זה תנאים שמתאימים לדרום הודו, הם לא מתאימים למדינה מערבית. אנחנו לא עושים פה מהפכה, אנחנו פשוט מצטרפים למערב ושמים את בריאות הנפש כמקצוע ככל המקצועות ברפואה וזה מדהים שזה לקח כל כך הרבה שנים אבל רק נשים לוחמות כמוכן יכולות להזיז את זה.

הבעיה השניה מעבר לתקציבים ולבינוי זה הנגישות. יש מקומות בארץ שאי אפשר להשיג פסיכיאטר, יש מקומות בארץ שאי אפשר להשיג פסיכולוג, וגם אם יש, יש להם תור של חצי שנה. אנחנו הולכים לעשות מהפכה ענקית ולשפץ הכל, אבל בסוף אם אתה אובדני, אתה יושב על אדן חלון עם התינוק שלך ואתה רוצה לקרוא לפסיכולוג והוא אומר לך 'יש לי תור לעוד חצי שנה' ופסיכיאטר בכלל אין, אז לא עשינו כלום ולכן פה חייבים לעשות מהפכה במובן הזה של מקצוע במצוקה להכשיר עוד מטפלים, לפתוח עוד שירותים, כדי לשנות את הסטיגמה צריך לעשות פעולות כמו אחת הפעולות שעשינו, יושב פה גדי רוזנטל מעמותת משפחות בריאות הנפש, אבא לשני מתמודדים שהזמנתי וצירפתי אותו להנהלת בית החולים. הוא יושב אצלי בהנהלת בית החולים ומשמיע את קולן של המשפחות שנזכרו כאן, והלקוחות, כדי שהחלטות מקצועיות יהיו תמיד בשיתופי מתמודדים. הם הלקוח הסופי, הם חייבים להשתתף בכל ועדה שתקימו, בכל דיון שתקיימו.

מילה כיו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות. כל שנה הרבה אנשים, במשכן הזה לא יודעים את זה, 650 איש בממוצע שמים קץ לחייהם.

ו-6,000 ניסיונות.

כנראה הרבה יותר אנשים שלא מדווחים גם ואנחנו לא יודעים עליהם אפילו, ואם היו מתים 650 איש כל שנה מאיזה תא טרור, כל מערכת הבטחון הייתה עוסקת בו, ואם היו מתים אנשים מאיזה וירוס 650 איש כל שנה, אז מערכת הבריאות הייתה עוסקת בו. וזה חייב לשבת בסדר היום, זה צריך להיות בתקציב המדינה.

מה שח"כ קטי שטרית הזכירה, רשם לאובדנות הוא קריטי, כי אני אומר 650 אבל אני לא יודע אם זה המספר, כי אין לנו שום דרך לדעת מה המספר האמיתי, כי אף אחד לא רושם אותו, יש רישום של מקרי סרטן, יש רישום של כמה אנשים יש להם רישיון להיפנוזה, אבל אין לנו בעצם פונקציה שעוסקת ברישום כמו כל מדינה מתוקנת של מספר ההתאבדויות, ואם תצליחו ליצור רשות למניעת אובדנות זה יהיה בתקציב המדינה, זה יהיה עם מסמרים, אז נצטרף לעולם המערבי. תודה רבה על היום הזה.

והדבר הראשון שיעשו זה לשנות את שמות בתי החולים. צבי, אימצתי את זה.

צבי רוצה לקרוא לזה המרכז לבריאות הנפש ע"ש עידית סילמן אבל היא עדיין חיה ובריאה.

אני אשמח. זה יהיה לכבוד לי. באמת. למרות שאני לא צריכה תארים.

אז תודה לכם על כל היום הזה.

תודה רבה ואני באמת חייבת לומר שכשנכנסים בשער בית החולים שלכם, הלוואי והמוסדות הפסיכיאטרים כולם היו נראים כך והלוואי ודברים כאלה יהיו בתוך בתי החולים הכלליים כי זה מה שמגיע לנו באמת, ולעשות את העבודה הטובה הזאת כי אז אפשר לפתח את זה, אפשר להקים באותו בית חולים גם מרפאת חווה שהיום צריך להילחם כדי להגיע למקום הזה, מלחמה אמיתית. ורד יודעת כמה נלחמתי בשביל אנשים שם. זה לפעמים באמת לא נעים ואנשים צריכים את העזרה הזו. אז באמת תודה רבה. מנכ"לית אנוש הילה הדס בבקשה.

צהריים טובים. אני רוצה להצטרף לתודות ולברכות לכן ח"כ סילמן ושטרית, בלעדיכן זה לא היה קורה. יום כזה פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואני רוצה לומר שגם השזירה של הדוברים והסדר, בעיני יש בו הרבה ברק, אז גם על זה שאפו.

אני מרגישה שאני נמצאת כאן בשם אימהות שהתחילו את הדרך לפני 43 שנה. למעשה אני קיבלתי את הזכות לנהל את עמותת אנוש אבל הן יצקו את היסודות ומהעבודה שלהן שלו הן היו יכולות לשבת כאן, חלקן כבר לא איתנו, לא בחיים, אני חושבת שהן היו רוקדות משמחה כי מי יכול היה להעלות על הדעת לפני 43 שנים שיהיו צמדים כאלה ויהיה אפשר לדבר.

אני רק רוצה להצטרף לדברים שעדיין לא נאמרו כי נאמרו הרבה מאוד דבירם חשובים. אני חושבת שיש לנו אחריות עצומה לעשות עבודה בקהילה ולהוציא את כל מה שאפשר להוציא מבתי החולים לקהילה. כל מה שיכול להיות נגיש חייב להיות נגיש, זה ישפיע על כך שיהיו בסופו של דבר שירותים נוספים והנגישות לצעירים במיוחד, תשתנה. קשה היום לאדם צעיר להיכנס לבית חולים פסיכיאטרי, עם כל המראה והסטיגמה שיש לו, אנחנו צריכים להביא הרבה יותר שירותים, הרבה יותר מידע ואת הדברים בגובה העיניים כדי שהם יתאימו למי שצריך את העזרה.

מעבר לכל מה שצריך לצאת מבתי החולים שיצא לקהילה, צריך להמשיך לחזק את בני המשפחה כי בסופו של דבר בתים חזקים, וזה מופיע בחוק שיקום נכי נפש בקהילה, כשהמשפחות יהיו חזקות אני מניחה שיהיה עומס שונה על מערך הרפואה הפסיכיאטרית ורפואת המשפחה. בלי רפואת משפחה חזקה גם היא לא תספיק עבודה בפסיכיאטריה וזה יוביל אותנו להרבה יותר עבודת מניעה.

ושימו לב, הגיל יורד. אתה דיברת פרופ' זלצמן על מספר המתאבדים, לא ציינת שגיל האובדנות הולך ויורד. זאת אומרת אנחנו רואים ש- - -

אתמול נער בן 13 קפץ מהחלון בחיפה.

כבר יש בגיל 9.אז כדי שהעבודה שלנו תהיה שלמה וכדי שבסופו של דבר נוכל לקחת את החגיגה שהיא היום חגיגית מאוד וחשובה עוד כמה צעדים קדימה, יש לנו אחריות להוריד את הסטיגמה ברמה נוספת, להנגיש על הצעירים, להבין שבלי עבודת מניעה אנחנו לא נהיה שלמים. תודה רבה על כל מה שאתן עושות.

תודה רבה, שותפה, חברה שבאמת אני חייבת לומר שהחנוכיות של אנוש מאירות לנו את הבתים תמיד. אז תודה רבה. ד"ר עידו לוריא, שלוותה. בבקשה.

צהרים טובים, תודה רבה על ההזמנה ועל האפשרות לדבר. אני יו"ר החברה לבריאות הנפש בקהילה שהיא חלק מההסתדרות הרפואית, חברה בת של איגוד הפסיכיאטריה ואיגוד הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.

אם אנחנו בכל זאת נוגעים בנושא של סטיגמה, אז אין אפשרות שלא לדבר על לטפל בבן אדם בסביבה הטבעית שלו. כמה שיותר להנגיש את השירות או בבית או במרפאה, עדיף באמת במרפאה שקשורה לרפואה ראשונית, כך שאותו אדם שמתמודד עם איזו שהיא מצוקה רגשית יכול להישאר בבית, לחוות טיפול שלא מפר את זכויות האדם שלו ככל האפשר, ולמנוע את האישפוז שהזכירו פה החברים המכובדים שדיברו עד עכשיו.

ככל שיהיו יותר ויותר שירותים בקהילה, כולל מענים של בתים מאזנים, מרפאות, מענה טלפוני, כל זה ימנע את האשפוז בסופו של דבר ויאפשר לבן אדם לחיות אורח חיים ככל האפשר רגיל, וזה מונע סטיגמה. את הסטיגמה כלפי אותם אנשים שהולכים ומתאשפזים והם לא חלק מאיתנו.

פעם בתי החולים, עוד לפני עידן הנדל"ן, בתי החולים הפסיכיאטריים היו מאוד מרוחקים ממרכז הערים, היום הם בתוך העיר אבל עדיין אנשים נעלמים לתקופות מסוימות וצריכים לחזור אחרי זה לחיים הרגילים.

דבר נוסף, הייתי רוצה גם להדגיש את הנושא של, כמו שאמרו, המחסור האדיר שיש במטפלים. קורה שיש לנו גם כל מיני מריבות וסכסוכים בתוך המקצועות, אבל טיפול נפשי בקהילה לפחות וגם בבתי החולים הוא טיפול רב מקצועי. פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, טיפול באמנות, סיעוד פסיכיאטרי, ובטח גם פסיכיאטריה, אנחנו חייבים לתת מקום וכבוד לכל המטופלים האלה, כדי שיוכלו להיות זמינים ונגישים למטופל.

אני אגיד, רוב העבודה שלי בבית החולים, היום בגלל הדיון שלי בוועדה ביטלתי תורים, היו 24 איש מוזמנים אלי היום למעקב פסיכיאטרי, וזה יום רגיל אצלנו בעבודה. בסופו של דבר אפשר לפתור הרבה מצוקות רק אם היה יותר זמן למטפלים לשבת עם מטופלים ולעזור.

צריך לזכור גם את מגפת הקורונה בכל זאת אני אגיד, 30% עליה ככל הנראה, כמה שהצלחנו למפות את השטח, יש עליה של 30% בפניות לבריאות הנפש בקהילה. גם אגב מטפלים פרטיים, כרגע אין זמינות לתורים. ושוב, אנחנו חייבים לשים את הדגש הזה כדי שלא תהיה סטיגמה כלפי בריאות הנפש, המקצוע, וכלפי המטופלים.

הייתי יכול להמשיך לדבר הרבה יותר גם על הכשרות לאנשי טיפול, אנשים שמגיעים בפעם הראשונה, שוטרים, עובדים סוציאליים, רווחה וכולי, אבל נדבר על זה בישיבה אחרת. אני רוצה באמת להגיד תודה לשתיכן, לח"כ שטרית, ח"כ סילמן על המוקד שאנחנו מקבלים עכשיו. אני מאוד מקווה שבסופו של דבר כמו שנאמר, זה יתבטא גם בכסף. תרומות שאנשים מעלימים וזה בסוף עם איזה שהוא פלסטיק קטן על שם של חדר זה בסדר, אבל אין תקציבים בבריאות הנפש.

אתה צודק, אני חייבת לומר שאתמול נכנסתי לפייסבוק שיטוט באמת לא מכוון, וראיתי שיש את הקבוצה, קבוצת פייסבוק נהדרת שמגייסת כספים למטרות נעלות והם החליפו שם באיתנים את כל החדרים של הילדים, בצורה נפלאה. שיפצו, סידרו, עשו עבודה נהדרת, כולה בהתנדבות ומתרומות של אזרחים. אני מזמינה אתכם להיכנס ולראות, אבל ככה חדרים בטח בתחום הזה צריכים להיראות. זה מדהים. זה יפה וזה מרגש וזה צריך להיות אחריות שלנו. בהחלט. תודה רבה.

אנחנו עוברים למנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. אורית סוליציאנו.

קודם כל תודה רבה ח"כ עידית סילמן על המחויבות שלך לתחום בריאות הנפש. אנחנו במרכזי הסיוע מתחברים לתחום הזה, זה ברור מאליו, מכיוון שהעולם של תקיפה מינית הוא עולם שנושק מאוד לבריאות הנפש. אנחנו הבאנו היום, אני רוצה להגיש לך אחר כך דו"ח שעשינו במשך חודשים ארוכים, קראנו לזה 'זעקה לעזרה'. המטרה הייתה לכתוב את מה שאנחנו יודעים כתורה שבעל פה, מה קורה למישהי שהיא נפגעת תקיפה מינית והיא מרימה טלפון לקופת חולים או גם לרווחה ולא מקבלת מענה בבריאות הנפש. רצינו להבין איך זה עובד. אני ממש אגיד בקצרה, זה לא מתחבר אולי לנושא של הסטיגמה ספציפית אבל באופן רחב כמובן שכן.

יש בעיה מאוד גדולה, כל מה שנאמר כאן אנחנו מכירות היטב, וכשאת עוברת פגיעה מינית ואת צריכה את שירותי בריאות הנפש, לפעמים הפגיעה מופיעה לך פתאום באמצע החיים ואת קורסת לגמרי או אתה, כי זה גברים ונשים. לפי הדו"ח שלנו השנה וחצי המתנה לקבל סיוע להגיע לטיפול מהטלפון הראשון במשרד הבריאות דרך שירותי הבריאות, שנה וחצי זה בלתי אפשרי, וגם ב-44% מהמקרים שבדקנו – ושוב, אני לא אכנס כאן לכל הפרטים, הכל כתוב בדו"ח ומי שירצה כמובן יוכל לקבל – ב-44% מהמקומות שנעשו אליהם טלפונים בכלל לא ידעו להגיד מתי יהיה הזמן או המועד.

אני רוצה למנות שלוש בעיות גדולות. 1. משך ההמתנה, חוסר בכוח אדם, הדברים נאמרו כאן בצורה מאוד ברורה. אין כוח אדם מתמחה, אני מדברת בדגש על מטפלים בקהילה כמובן שזה גם הפסיכיאטרים והמתמחים אבל מטפלים בקהילה לעוברים טראומה מינית, אין מספיק במערכת הבריאות וראינו בישיבה אחרת בכנסת, אישה שנפגעה מינית והיא סיפרה שהמטפלת שהייתה לה דרך קופת החולים פשוט האשימה אותה לפני כמה שנים. היא אמרה לה שזה אשמתה הפגיעה המינית שהיא עברה, כשהפוגע שלה הוא היום בכלא, והפוגע שלה הוא אלון קסטיאל.

דבר מאוד חשוב, חשוב גם הקשר בין משרד הבריאות למשרד הרווחה ושיח משותף איך נראה באופן כולל את שירותי בריאות הנפש, כי אין שיח מספיק הדוק בין המרכזים, אין תכלול של כל השירותים. להרבה נשים וגברים לא משנה מי ייתן להם את הטיפול, העיקר שהטיפול יגיע, וכאן בעצם יש וקום גדול וחייבים לחזק את זה. אנשי המקצוע במשרדים בהחלט מודעים לזה, היו פעם ועדות ואני ממש חושבת שצריך להקים ועדה בין-משרדית ושתעשו גם בכנסת דיונים משותפים על הנושא הזה.

אז אני חושבת שזה יום מאוד חשוב, באמת תודה שאת מאפשרת את ההצפה של הנושא הזה וחייבים שבתקציב הבריאות יקדישו בתחום בריאות הנפש כספים צבועים לתחום הפגיעה המינית, זאת התמחות וגוף ידע מיוחד. תודה רבה.

תודה רבה. נמצא איתנו בזום אורן הלמן מייסד דף הפייסבוק 'סיכוי שווה' שמדבר הרבה על הנושאים האלה ומעלה אותם למודעות.

קודם כל תודה שהזמנתן אותי, גם עידית וגם קטי, ועל כל היוזמה החשובה הזאת. אני יודע כמה זה חשוב לכן. אני לא איש מקצוע, ואני רוצה לדבר בזווית הציבורית. מה שהביא אותי להתעסק בעולם הפסיכיאטרי זה דוד שלי שנפטר לפני 26 שנים במחלקה סגורה בבית חולים לבריאות הנפש. לא מזמן עלינו לקבר שלו ואבא שלי הזכיר לי שבגללי הוא לא ביקש נתיחה של הגופה שלו כי אבא שלי בטוח עד היום שהוא הוכה למוות בבית החולים, וזה עורר אצלי טריגר בפעם הראשונה עלינו לקבר אחרי הרבה מאוד שנים לפני שנה וחצי. דוד שלי היה סוד במשפחה, הוא נולד בערך לפני 100 שנים, הוא היה סוד, היו הרבה מאוד סטיגמות וכשאני מסתכל על מה שקורה היום אני לא בטוח שהמצב שונה מאוד בצורה מהותית.

אני רוצה לדבר על העניין הסטיגמטי כי בסופו של דבר יש בישראל 250,000 אנשים עם מוגבלות נפשית. אני רואה בכל מקום את המנהיגים שלנו שלועגים להם, כשהם לועגים אחד לשני או כשהם רוצים לרדת אחד על השני והם קוראים לאחר 'חולה נפש' 'פסיכופט' 'פסיכי' ומילים כאלה, בעצם תורמים לסטיגמה שיש כלפי אנשים עם מוגבלות.

אני רוצה לתת לכם שלוש דוגמאות של סקרים שבוצעו רק לפני שלוש שנים פחות או יותר. 67% מהציבור, ואני מקריא, אמרו שהיו נרתעים מהשתתפות בפעילות בקבוצה שחברים בה גם מתמודדים עם מוגבלות נפשית, 48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם, ו-67% הודו שיירתעו מללכת לבית קפה או מסעדה שמעסיקים אנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית.

מוגבלות נפשית זאת מוגבלות שקופה, חבר'ה, כולם יודעים את זה, אבל צריך גם להגיד את זה. המפלה העיקרית של אנשים עם מוגבלות היא מדינת ישראל. למה? משום שיש חוק במדינת ישראל אם אתם לא יודעים, שאותם 250,000 אנשים עם מוגבלות נפשית, ואנחנו יודעים טוב מאוד שמוגבלות נפשית זה לא דבר שכרוך תמיד באלימות או במסוכנות, כל אדם או אישה שיש לה מוגבלות נפשית אסור לה לעבוד במעונות ילדים, תקראו את תקנות הפיקוח על מעונות ילדים, אני אפנה אתכם, זה סעיף 22.ג, בושה למדינת ישראל שלוקחת קבוצה שלמה של אנשים עם מוגבלות ומדירה אותם משוק העבודה.

זה דבר אחד שאני רוצה להגיד לכם. הדבר הנוסף שאני רוצה להגיד, אתם מדברים פה על אנשים שמגיעים ומתקשים בקבלת טיפול, אני מדבר על אלה שמתביישים לגשת לטיפול בכלל. אלה שמתביישים ללכת לפסיכיאטר, ואני מכיר אנשים כאלה שמפחדים שיהיה כתוב איפה שהוא שיש להם יותר מ-40% מוגבלות משום שאז הם מוגדרים כאישיות פסיכוטית. האנשים האלה מפחדים שלא יתקבלו לשוק העבודה, הם מפחדים מהסטיגמות, ומה קורה למוגבלות נפשית שלא מטפלים בה, אתם בעצמכם אמרתם, קטי את אמרת, 6,000 ניסיונות, 650 אנשים שמתאבדים.

הסטיגמות האלה שהמנהיגים שלנו מתחזקים אותם, שהמדינה שלנו מתחזקת אותם ואני מצטער שאני קצת פוגע באווירת האופטימיות שיש בוועדה, אז האחריות היא קודם כל על המדינה, היא קודם כל על המנהיגים שלנו, שיפסיקו להשתמש במונחים האלה, שיפסיקו לרדת אחד על השני ולקרוא לו חולה נפש או sick in the head כמו שאיזה נשיא בארצות הברית כל הזמן היה אומר.

אז אני לא משנה את ארצות הברית אבל אני כן רוצה לשנות את ישראל. ושיפסיקו לייצר סטיגמות ושיבינו שמי שלא מטפל בעצמו בגללם בסוף מתאבד. עוד דבר, חייבים לשלב את האנשים האלה בשוק העבודה, חייבים לדאוג לזה שהחוק שמחייב 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי יחול וימולא וייאכף כולל גם מוגלות נפשית.

אז תודה רבה לכם על הוועדה, על הכינוס החשוב הזה ועל היוזמה המשמעותית הזאת.

תודה רבה. אנחנו עוברים ליונית אפרתי מנציגות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

תודה ותודה על הדיון המאוד מאוד חשוב ומשמעותי הזה. באמת הנושא של סטיגמות בבריאות הנפש, אני אתחבר לנושא של התעסוקה, הנושא האחרון שדנו בו, אנחנו פוגשים אותו הרבה באמת בתחום התעסוקה גם בקרב אנשים עצמם שמפחדים להצהיר על כך, מפחדים להודות במוגבלות מול המעסיקים. אנחנו פוגשים את זה גם בקרב המעסיקים שכאשר נודע להם על ההתמודדות של האדם עם מוגבלות נפשית נמצאה הדרך המהירה לפיטורים של אותו אדם. אלה דברים שאנחנו מתמודדים איתם, מטפלים בהם בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, זוהי אפליה ואנחנו מגיעים גם לתביעות בנושא הזה וגם יש תביעות שטיפלנו ועוד שעכשיו אנחנו עדיין בתהליכים. אז חשוב להכיר ולדעת. זה בחיבור האחרון לנושא התעסוקה.

אני רוצה כן להתייחס פה לנושא שעלה ועיקר המשקל פה ששמעתי בדיון בוועדה היה על הנושא של בתי החולים ואם אנחנו מדברים על הסטיגמה, הסטיגמה הרבה פעמים מתחילה בקושי של האדם בעצמו לפנות לטיפול בקהילה. זה מתחבר אחר כך למחסור במשאבים, זה מתחבר אחר כך לתורים ארוכים, זה מתחבר אחר כך למיעוט פגישות בקהילה. כל אלה יחד מגבירים או מחמירים את המצב של האדם שבסופו של דבר מביאים לאשפוז.

אם אנחנו רוצים להפחית את האישפוז, אם אנחנו רוצים לשפר את התנאים באשפוז, אנחנו חייבים להגביר את הטיפולים בקהילה. אנחנו חייבים לפתח עוד שירותים בקהילה, אנחנו חייבים לתת את המשקל לקהילה גם אם זה בטיפול, גם אם זה בפיתוח מענים, כפי שכבר התחיל הנושא של בתים מאזנים ועוד לא מעט שירותים שעדיין צריך לפתח טיפולי בית והחשוב מכל זה הטיפולים בשעת משבר.

כי מה קורה בשעת משבר? כאשר כמו שתיארתי לפני כן בעצם האדם נמנע מטיפול, אם זה מפאת הסטיגמה, אם זה מפאת היעדר משאבים מספיקים בקהילה, האדם נמנע מטיפול, הרבה פעמים בעצם מגיעה החמרה עד שמגיעה התפרצות, באותו שלב נכנסים כוחות, הרבה פעמים מגיעה המשטרה, וכבר פועלים מתוך איזו שהיא סטיגמה שהרבה פעמים מוזנת גם מהתקשורת, סטיגמת המסוכנות והמענה שצריך להיות הוא מענה טיפולי, הוא מענה גם בשעת משבר, מענה שנכנס, יכול לתת את השירות בבית האדם ולא מענה משטרתי בהכרח, לא מענה שיוביל לאישפוז.

אני רוצה להזכיר רגע את אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות שאנחנו כמדינה חתומים עליה ואמורים לפעול בהתאם לאמנה. האמנה מדגישה את החיים בקהילה ובהתאם אנחנו באמת צריכים לשים את המשקל על הקהילה. אני רוצה עוד לומר גם על הנושא של אשפוזים.

משפט אחד כי אנחנו פשוט - - -

משפט אחרון גם על הנושא של האשפוזים בכפייה. 1/3 מהאשפוזים במדינת ישראל הם אשפוזים בכפיה, שזה לא תואם את ערכי האמנה. כל הדברים שאמרתי, טיפול בקהילה, הגברת המענים בשוטף, הגברת המענים בשעת משבר בקהילה יכולים להביא גם להפחתת האשפוז הכפוי. תודה.

תודה רבה. עו"ס אבי אורן ממשרד הבריאות, יו"ר המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי בבקשה.

תודה רבה. גבירתי היו"ר תודה רבה על היום המרגש הזה. אני חושב שכמו שהרישא של הישיבה הזאת התחילה בסיפור אישי, אני מרגיש מחויב לספר גם סיפור אישי. שנת 1993, אני הייתי בן 20, קצין צעיר בחטיבת גבעתי. במהלך סיור במקום שנקרא בית להייה בצפון הרצועה נפתחה עלינו אש שלאחריה אירעו אצלי כל מיני אירועים שלאחר הקרב שנגמר פחות או יותר בסדר, פיתחתי כל מיני אירועים שבהתחלה היו לי אפילו נעימים אבל לאט לאט התחילו להיות יותר ויותר חריגים. הפסקתי לישון, פחות אכלתי והגעתי בסופו של דבר לבית חולים פסיכיאטרי בבאר שבע.

אני חושב שהדבר שהכי רציתי לעשות בתוך כל האווירה הזאת זה באמת לנוח. אבל הזכרון הכי חרוט לי מהאשפוז הזה זה שבת הזוג שלי, ביקשו ממנה לצאת בתום שעת הביקור ואני ביקשתי ללוות אותה ולא נתנו לי, והתפתח איזה שהוא דין ודברים ומה שאני זוכר זה שארבעה אחים פשוט התנפלו עליי ופוצצו אותי מכות. זה מה שאני זוכר.

והזיכרון הזה, מכל הדברים שעברתי בחיים, הוא הזיכרון הכי חד שעוד מלווה אותי, אני אפילו זוכר את הריח של האחים האלה. כעבור שלוש שנים עברתי עוד טרגדיה במשפחה, אחי הצעיר בחר לשים קץ לחייו, אני שקעתי בתוך דכאון ואבל מאוד מאוד עמוק, והרגשתי שהדבר שיעזור לי באיזה שהוא מקום זה אולי, זאת אומרת חששתי מאוד ממשבר, והבנתי גבירתי היו"ר שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להגיע עוד פעם למקומות האלה. וכבר אז הבנתי שאם אתאשפז, רק בחו"ל. והגעתי לאוסטרליה ובאמת שם עברתי את המשבר, משבר קשה כמו שרק מי שמוצא את אח שלו הקטן תלוי באמבטיה עובר משבר, והתאשפזתי בבית חולים כללי במחלקה כללית. הפער הזה בין בית החולים באוסטרליה, בית חולים כללי לבין בית החולים הפסיכיאטרי באר שבע, בעצם הפך למשימת חיי. ופשוט משגע אותי הפער הזה.

לימים הפכתי להיות מטפל, ניהלתי יחידות שיקום, ניהלתי הוסטלים, עבדתי עם נוער במצוקה, נוער עבריין, היום אני יו"ר המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי בקהילה במשרד הבריאות, אבל הפער הזה לא מפסיק לעזוב אותי.

גבירתי, כחוקר מדיניות הבריאות אני יכול להגיד לך שאנחנו במדינת ישראל, מערכת הבריאות שלנו מלחכת את המאה ה-19 מבחינה מחשבתית, מבחינה תפיסתית. מי שמסתכל על תקציב בריאות הנפש של ה-NHS מגלה שיש שם 5.5 מיליארד יורו שמושקעים בתחום בריאות הנפש וזה כברל פני כמה שנים, רק 11.6% מהם לאשפוז פסיכיאטרי, כל השאר לקהילה.

אנחנו מדברים על סטיגמה ואני אסיים רק בדברים האלה, איזו סיבה יש לקחת ילד בן 6 עד 12 ולאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש נפרד. האם אנחנו מבינים מה המשמעות של הדבר הזה? בגלל שעבדתי עם ילדים בפנימיות פוסט אשפוזיות אני יכול להגיד לך שמה שקורה היום זה תהליך פשוט מדהים. הם בהתחלה מגיעים למחלקה, הם מתנגדים, אחר כך הם שקטים, אחר כך הם לא רוצים ללכת. כל החיים שלהם הם לא רוצים ללכת. גם כשהם מגיעים לפנימייה, כל מה שהם רוצים לעשות זה לחזור לשם. בעצם החומות בגיל הזה נבנות כל כך מהר שאנחנו אפילו יכולים לראות את זה קורה לנגד עינינו. איזו סיבה אם אנחנו מדברים על סטיגמה יש לא כמו בכל העולם המערבי לפתוח מה שנקרא max security. איך יכול להיות שעבריינים וככל שחומרת הפשע כך עורך הדין ממהר לדרוש הסתכלות פסיכיאטרית, איך אנחנו מגיעים למצב כזה שעבריינים מגיעים לתוך אשפוז פסיכיאטרי רגיל? אנשים שחייהם מתפרקים להם מוצאים את עצמם ביחד עם עבריינים ואנסים ורוצחים.

אני חושב שאלה חלק מהדברים שיש לעשות. יש הרבה הרבה מה לעשות אבל צריך לעשות את זה באומץ, להתבונן בדברים באומץ. תודה רבה.

תודה רבה. נמצא איתנו בזום אבשלום אדרת, 'בשביל החיים' שמוביל יחד איתנו את השדולה למניעת אובדנות. בבקשה. שתי דקות כי אנחנו בסד זמנים לקראת הגעת השר והצוות.

אני רוצה לתת קצת פרספקטיבה היסטורית לאירוע החשוב הזה של הקמת השדולה למניעת אובדנות. השדולה הזאת קיימת כבר ברציפות הייתי אומר לפחות שש-שבע כנסות. היא התחילה עם ח"כ רן כהן ממר"צ שעמד בראש השדולה והמשיך אחר כך עם ח"כ אברהם מיכאלי ולאחר מכן ח"כ מרגי מש"ס שעמדו בראש השדולה, והתפקיד שלה היה פשוט דרמטי בהנעת תהליכים במדינה במניעת אובדנות.

השדולה הצליחה לדחוף להקמת תכנית לאומית למניעת אובדנות יחד עם שרת הבריאות דאז יעל גרמן, אחרי שבמשך 67 שנים לא קרה כלום במדינה בתחום הזה. כשנפגשתי בזמנו עם שרים הם לא ידעו בכלל כמה אנשים מתאבדים במדינה, כמה אנשים מנסים להתאבד. המספרים היו פשוט לא בטווח המודעות שלהם בכלל.

לאחר מכן, לאחר שהוקמה התכנית, השדולה עשתה רבות כדי לעמוד על המשמר כדי שמשרד הבריאות שהוא זה שאמון על התכנית הלאומית והתקצוב מגיע אליו כדי שהוא באמת יעביר את הכספים הנדרשים למשרדי הרווחה ולמשרדי החינוך, כדי שהם ימלאו את תפקידם בתחום הזה של אובדנות. משרד החינוך בהכנסת תכנית בוחרים בחיים לתוך מערכת החינוך ומשרד הרווחה בהקמת תכניות סיוע למשפחות שכולות שיקיריהן התאבדו.

אני רוצה לומר שהתפקיד של השדולה עכשיו בכנסת הזאת הוא אפילו עוד יותר גדול. אנחנו חייבים לעלות מדרגה. התקצוב שקיים למניעת אובדנות במדינת ישראל הוא לא מספק, אנחנו יודעים את זה לא רק מתוך זה שאנחנו רואים שהרבה תכניות שיכולות להציל חיים לא יוצאות לפועל, אלא אנחנו פשוט דיברנו, אנחנו בקשר עם הצבא שבמשך 12 שנים הוריד ב-75% את מספר המתאבדים בצבא של החיילים. התקציבים שם הם אחרים לגמרי. הלוואי שאנחנו נגיע למספרים שם, כאשר מדובר כמובן במערכת הרבה הרבה יותר קטנה מהמערכת האזרחית. רק להשוואה, מתאבדים כל שנה בסביבות 12-15 חיילים שזה גם כן נורא, אבל בהשוואה למצב שהיה לפני התחלת הטיפול בנושא הזה התאבדו כל שנה 30-40 חיילים. בתקופה שהבן שלי התאבד לפני 25 שנים, 45 חיילים התאבדו בשנה. כל שבוע חייל היה מתאבד. המצב השתנה לחלוטין.

אנחנו רוצים, שואפים שהמצב הזה יהיה בתחום האזרחי. ואפשר לעשות את זה. מדינות שהנהיגו תכנית לאומית מתוקצבת כראוי עם נחישות ועם תכניות מוסדרות הורידו בעשרות אחוזים את מספרי המתאבדים, כך שאפשר לעשות את זה. אז התפקיד כרגע של השדולה יהיה כאשר היא תוקם בראשותן של ח"כ קטי שטרית, ח"כ עידית סילמן שלקחו נושא כאוב, נושא סטיגמטי, נושא לא פשוט ואני יודע שכל היום הזה עוסק הרבה מאוד בסטיגמה, הנושא של אובדנות זה סטיגמה בתוך סטיגמה. אנשים לא יודעים, רוב המשפחות שהייתה בהן התאבדות בכלל לא מגלים את זה שהייתה התאבדות. ילדים גדלים והם יודעים שהסבא או האבא מת כתוצאה מהתקף לב או כל מיני סיפורים אחרים. רק אחרי הרבה שנים לפעמים מתגלה הסוד. וכמובן שכשלא מדברים על זה אי אפשר לטפל בזה.

אנחנו צריכים לדאוג לתקציב יותר גדול, אנחנו צריכים לדאוג לאינטגרציה בין משרדי הממשלה. כך זה היה בתחילת הדרך, כשיעל גרמן כינסה כל חודשיים-שלושה את המנכ"לים או סגני השרים במשרדי הממשלה הרלוונטיים שזה משרד החינוך, משרד הקליטה, משרד לשוויון חברתי, משרד הרווחה ומשרד הבריאות כדי לעקוב מקרוב ולראות שהדברים מתבצעים. האינטגרציה הזאת היא קריטית כי הטיפול ומניעת האובדנות יכול להתבצע רק כאשר יש אינטגרציה של כל המערכות האלה. זה לא פשוט, אבל אפשר לעשות את זה.

הגענו להישגים בלתי רגילים בתכנית הזאת. אנשים לא יודעים, למעלה מ-100 רשויות יש בהן כבר ועדות היגוי למניעת אובדנות. הדברים קורים אבל המלאכה מרובה. אנחנו צריכים גם לקדם את הצעת החוק לרישום מקרי אובדנות כי על השאלה הכל כך בסיסית שכולם שואלים אותנו, האם ואיך באמת התכניות השפיעו על מספר המתאבדים, התשובה היא 'אנחנו לא יודעים'. כי כל הרישום של מקרי אובדנות לא נעשה בצורה מוסדרת, הכל תלוי במידה שבה זה ממולא בצורה נכונה על ידי הרופא. ההערכות, עשו מחקרים על זה שהנתונים הם לפחות 30%-40% ממה שמדווח. אנחנו צריכים לקדם - - -

אבשלום סליחה שאני עוצרת אותך, משפט אחרון כי אנחנו פשוט כמה דקות לפני כניסת השר ואנחנו רוצים להספיק עוד כמה דוברים.

אני רק מסיים ואומר שבאמת קודם כל תודה רבה שאפשרתם לי לדבר ולהעביר את המסר הזה לפורום החשוב הזה, המלאכה מרובה וכל כך חשוב שהנושא הזה נמצא בידיים האמונות שלך עידית ושל קטי שטרית. תודה רבה.

תודה רבה אבשלום.

נמצאים פה נציגי משפחות.

בבקשה. ניר איכנבויים, אח למטופלת נפש. בבקשה.

שלום. אני רציתי להציג את הצד של הסביבה, אני לצערי ביקרתי במחלקה הסגורה בגהה שלושה בני משפחה שונים מקרבה ראשונה. המקרה הראשון קרה עם אמא שלי כשאני הייתי איפה שהוא בן 15 בערך והתחושה הראשונה כשקורה משהו כזה במשפחה היא תחושה של חוסר אונים, אתה לא יודע מה לעשות. אתה לא יודע לאן לפנות, אתה לא יודע עם מי לדבר, ואני הייתי נער צעיר. המקום היחידי שחשבתי שאפשר לפנות אליו היה היועצת בבית הספר והאמת זה לא כל כך עזר.

אחרי הרבה ימים שאני פשוט פחדתי לחזור הביתה, פחדתי להיתקל בה, פחדתי שהיא תראה אותי, פחדתי לצאת מהחדר, ואחרי כמה זמן פשוט יום אחד הצליחו להשיג את הפסיכיאטר המחוזי והצליחו לאשפז אותה בכפייה ואני הייתי שם וראיתי איך מוציאים את אמא שלי מהבית בצרחות קשורה בכותונת הזאת. משם אתה לא יודע מה לעשות, מה יקרה עכשיו.

אני לא הייתי מסוגל גם כשאמא שלי אחרי תקופה בגהה חזרה הביתה, לא הייתי מסוגל לחיות איתה באותו בית, אני לא הייתי מסוגל להסתכל עליה, אני נשרתי מבית הספר בכיתה י"א, הייתי תלמיד מצטיין ובכיתה י"א פשוט הפסקתי להגיע לבית הספר. אני גרתי ביער כמה שנים.

אחרי כמה שנים אמא שלי ניסתה ליצור איתי קשר מחדש דרך, אז היא הייתה חברה שלי, היום היא אשתי שתחייה, והיא שכנעה אותי, זה היה כשהייתי חייל, היא שכנעה אותי לבוא לחזור לגור איתה בבית. אז חזרתי לגור איתה בבית וכמו שאמרתי, היא לא באמת חזרה לעצמה אף פעם ויום אחד כשחזרתי מהבסיס היא פשוט החליפה מנעול כי היא חשבה שאני עושה דברים רעים בבית. ונשארתי ברחוב בלי כלום. אבל היה לי מפקד מקסים בצבא שהחזיק אותי ועזר לי.

אני אומר, היה לי המון מזל. באמת. לאורך השנים, שהיו כל מיני אנשים טובים בדרך כאלה שנתנו כתף. משהו כמו 10 שנים אחר כך זה קרה שוב, לא עם אמא שלי, אמא שלי נפטרה, זה קרה שוב עם אחד מבני המשפחה הכי קרובים והכי אהובים שיש לי, ואני כבר הייתי מתורגל בנוהל אז ידעתי מה עושים והגענו לבית חולים תל השומר למחלקה פתוחה כזאת והיינו שם כמה ימים והיה בסדר ואז הוא יצא משם ואז המצב הידרדר, ואז הגענו שוב למחלקה סגורה.

אחר כך פשוט בערב חג של סוכות האחרון, זה קרה שוב עם עוד בן משפחה. ואני חייב לומר שבמהלך השלושים שנים האלה אני מרגיש ששום דבר לא השתנה. היה מאוד מאוד קשה להשיג לאמא שלי טיפל אז, דיברנו על סטיגמות, דיברו פה החברים המכובדים על סטיגמות, אז אני לא יכולתי להראות את הפרצוף שלי בשום מקום, 'הילד ההוא עם האמא המשוגעת', אני לא יכולתי להיכנס לכיתה, כשהתקשרתי ליועצת זה היה באמצע הלילה כי לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת, היא טרקה לי את הטלפון בפנים, היא הייתה בטוחה שאני עובד עליה. אני לא כועס עליה, זה באמת נשמע הזוי.

וכשזה קרה עכשיו בפעם השלישית ממש ערב חג הסוכות, הסתובבנו משפחה שלמה, אנחנו היום כבר כולנו הורים לילדים, והיטרטרנו בין בתי חולים, עובדות סוציאליות, משטרה. הפכנו כל אבן, קראנו כל אתר אינטרנט, כל חוזר של כל וואט-אבר, איך אנחנו מצליחים להביא את אותו אדם לטיפול. וכל מי שדיברנו איתו פשוט זרק אותנו למקום אחר. שלחנו פקסים לפסיכיאטר המחוזי, שלחנו אי-מיילים, נכנסתי לאינטרנט, הוצאתי את כל כתובות המייל של כל הפסיכולוגים באיגוד הפסיכיאטרים. שלחנו תפוצת נאט"ו לכל אחד, היה אחד שענה שצריך לפנות לפסיכיאטר המחוזי, ואת זה כבר ידענו, עשינו את זה. אף אחד לא יצר איתנו שום קשר. דיברתי עם עובדת סוציאלית דרך עירית פתח תקוה, העובדת הסוציאלית אמרה לי 'זה לא ענייני, אין לי מה לעשות עם זה'. אני מסביר לה שמעורבים ילדים בסיפור, לאותה פרסונה יש ילדים, הילדים בבית לא יודעים מה לעשות. זה מקרה שלא יכול עכשיו לחכות ליום אחד כאשר מישהו ייזכר. היא אמרה 'או.קיי, אז לך למשטרה'.

הדבר הכי קשה בעולם זה ללכת למשטרה ולהתלונן על בן משפחה שלך שהוא משוגע. בסוף הבנו שאין ברירה והלכנו ועשינו את זה, והשוטרת אמרה לנו 'אז למה באתם לפה?' 'זה מה שהעובדת הסוציאלית אמרה לנו' היא אמרה לנו 'לא, זה לא עניין שמשטרה מתעסקת בו. אם יש לכם צו בית משפט זה בסדר, אבל אם אין לכם צו בית משפט אין לנו מה לעשות עם זה. אתם רוצים להגיש תלונה, היא עשתה לכם משהו, היא פגעה בכם?'. אתה עומד חסר אונים, אתה לא יודע מה לעשות.

ובסופו של עניין, לולא העזרה של קטי כנראה שבאמת לא היינו יודעים מה לעשות. אני שמח לומר שכבר עברו כמה שבועות והמצב הוא טוב יותר, אבל עדיין הילדים שהיו מעורבים בסיפור בדיוק כמוני לא רוצים להיות בבית עכשיו. ואני מבין אותם. וזה מאוד קשה. זה לא רק הטיפול של הלפני, זה הטיפול של האחרי והליווי.

אני היום כבר בן 43, לא דיברה איתי עובדת סוציאלית אחת מעולם. אני הייתי קטין כשזה קרה. אותן בנות שאני מדבר עליהן עכשיו, דיברתי עם עובדת סוציאלית, אמרתי שמדובר במשפחה - - - שההורה שמחזיק את הילדים הוא בסיטואציה שהוא חייב אישפוז. ההורה הזה אושפז בכפייה ואף אחד לא בא לבדוק מה עם הילדים, אף אחד לא הרים טלפון לשאול מה קורה עם הילדים. אחד מהם הלך לעובדת הסוציאלית במסגרת הלימודית שלו ואמר שהוא רוצה להתאבד. אז למה מחכים? זהו. תודה.

תודה. דן נייגר מטפל באמנות בבקשה. אני ממש מתנצלת מראש, יהיה לנו שתי דקות, כי אנחנו רוצים את התייחסות חברי הכנסת ונעבור הלאה.

תודה רבה ליו"ר ועדת הבריאות, תודה לח"כ טטיאנה מזרסקי על ההזמנה להופיע כאן בפני ועדת הבריאות. אני מטפל באמצעות אומנויות, ביבליותרפיסט מוסמך ופעיל למען הסדרת המקצוע בחקיקה. אני רוצה לומר שיש מאות אלפי בני אדם שסובלים מבעיות של חרדות, דיכאון, הפרעות נפשיות אחרות כמו דברים שקשורים בטראומה, בעיות התנהגות, הורים במצוקה. בימים האחרונים יש סקרים שנעשים בנושא הזה ומעידים שבעקבות מצוקת הקורונה יש התגברות של המצוקות הנפשיות האלה, והם זקוקים כמו שנאמר כאן לפניי, זקוקים לכך שתהיה הגדלה של תקנים במערך בריאות הנפש למטפלים באמצעות אומנויות, לפסיכולוגים, לעובדים סוציאליים כדי שנוכל לתת את המענה הדרוש לאותם מאות אלפים של בני אדם שסובלים ממצוקות נפשיות, לא כולם יכולים לדבר באופן ורבאלי וזקוקים למענה של טיפול באמצעות אומנויות כמרחב יצירתי לנפש ואני מאוד מאוד מקווה שהכנסת והממשלה הזאת תעזור לנו להסדיר את המקצוע בחקיקה כדי לעזור לכל אותם מאות אלפי מטופלים שזקוקים לטיפול נפשי בימים אלה. תודה רבה.

תודה רבה. ח"כ אלינה ברדץ'-יאלוב התייחסות שלך?

זה אחד הימים שאני מעדיפה להקשיב לאחרים ולא לדבר.

או.קיי. אז תודה רבה לכולכם. יש לנו ברשימת הדוברים הארוכה את אברמי מסוטריה, אתה רוצה לומר משפט?

אני אגיד גם משפט, אני כאן כנציג הבתים המאזנים. עד עכשיו לא היה נציג מהבתים המאזנים אז לי קוראים אברמי פרידלנדר, אני בוועד המנהל של עמותת סוטריה, זו עמותה שהקימה את הבתים המאזנים הראשונים בארץ.

אני רוצה לדבר על עוד נקודה שמביאה לסטיגמה, שמגבירה סטיגמה שהיום לא דיברו עליה, שאולי לא כולם מסכימים איתה, לא כולם מרגישים בנוח עם מה שאני אגיד עכשיו, וזה המודל הביולוגי. יש מחקרים שהראו שאומרים לאדם שיש לו בעיה במוח, זה לא מפחית סטיגמה. הוא מרגיש דפוק בעצם מהותו. אבל אם בן אדם מספר את הדבר שלו בתור מצוקה נפשית שהוא מראה את זה שזה קשור לאירועי חיים שהיו לו, זה מעורר אמפתיה. הדבר דומה משל לאשה שעברה אונס ומתחילה לצעוק, וכולם אומרים שהיא משוגעת. לא, היא לא משוגעת, זה תגובה אנושית למצב לא אנושי. וכל עוד אנחנו נדבר בשפה ביולוגית כתיאור, המודל הביולוגי אכן הצליח להוריד סימפטומים, אכן הצליח לעזור במצוקה. אבל המודל הביולוגי נכשל ביכולת להפחית סטיגמה.

אני היום עושה דוקטורט שמשווה בין הבתים המאזנים לבין מחלקות פסיכיאטריות והוא ממש מראה את הפער העצום בסטיגמה העצמית בין בן-אדם שנכנס למחלקה לבין אדם שמגיע לבתים מאזנים שמתייחסים אליו כאל בן אדם שעבר מצוקה מאוד קשה והתגובות שלו הן תגובות נורמליות לסיטואציות לא נורמליות שהוא עבר בחיים. שמענו פה המון סיפורים מזעזעים שהביאו למצבים הקשים האלה, המצבים האלה זה מה שהביא את האדם למקום הזה ולא איזה שינוי כימי כזה או אחר במוח, שיכול להיות שגם, אבל אם שמים את זה במרכז, סטיגמה זה לא יוריד. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו עוברים לחלק השני שלנו. תודה רבה לכולם. אנחנו נועלים את הישיבה הקודמת של אותם מטפלים ומטופלים, השקנו את 'מורידים את הסטיגמה ונותנים תקווה'.


הישיבה ננעלה בשעה 15:10