פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וארבע

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
16/08/2021


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 4
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ח' באלול התשפ"א (16 באוגוסט 2021), שעה 10:00

מענים רגשיים לתלמידי מערכת החינוך בזמן הקורונה

חברי הוועדה: מיכל שיר סגמן – היו"ר
מופיד מרעי
עלי סלאלחה

מאיר יצחק הלוי
מיכל וולדיגר

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שפ"י, משרד החינוך

חוה פרידמן - ד"ר, מנהלת אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך

מירי כהן - מנהלת קשרי ממשל ותכניות לאומיות, משרד הבריאות

רות דיין מדר - מנהלת מחלקת חברה, מרכז השלטון המקומי

נעם יצחקי - פסיכולוגית חינוכית, הסתדרות הפסיכולוגים

ורד וינדמן - מנכ"לית, המועצה הלאומית לשלום הילד

אופירה הוניג - חברה בווע. חקיקה במועצת המטפלים באמנויות

בטי כהן - העמותה הישראלית לגיל הרך

צמרת אביבי - מנכ"לית מורי תל"ן

עינת טסלר - עמותת "אגדל"

אורן הלר - ד"ר, חוקר

ליהי ממן - מזכ"לית מועצת התלמידים והנוער הארצית

תמי ברנע

שלומית כהן יוסף



מענים רגשיים לתלמידי מערכת החינוך בזמן הקורונה

בוקר טוב. אני רוצה לפתוח את הישיבה. היום יום שני, 16 באוגוסט, ח' באלול התשפ"א. הנושא היום הוא מענים רגשיים לתלמידי מערכת החינוך בזמן הקורונה, בתקופת הסגרים.

אני רוצה לפתוח עם המועצה לשלום הילד, בבקשה. עו"ד ורד וינדמן.

תודה רבה. זו אחת הישיבות הראשונות של הוועדה הכי חשובה בכנסת, אז בהצלחה ליושבת-ראש הוועדה הכי חשובה בכנסת. לצערי אני אומרת יותר מפעם אחת, אבל אולי הפעם זה יקרה. הוועדה הזאת, נוכח חשיבותה, צריכה להיות ועדה סטטוטורית. תודה על בחירה בנושא הזה, שהוא בעיני אחד החשובים ביותר שיש בכלל, בפרט לקראת תחילת שנת הלימודים. אנחנו עדיין בעיצומו של המשבר. צריכים לומר למי שחושב אחרת – כנראה לא אלה שיושבים סביב השולחן הזה – שהשלכות הקורונה על ילדים ונוער עוד כאן, ובגדול. כיאה לוועדה לזכויות הילד, אני חושבת שחשוב מאוד לשמוע את הקול של הילד והילדה, הנער והנערה.

נראה עכשיו סרטון קצר שערכנו, של פרלמנט הנוער שלנו, יחד עם נציגים של מועצת התלמידים. זה סרטון מעכשיו, מסוף יוני. זה פרי של עבודה של פרלמנט הנוער שלנו, חבר'ה מבאר שבע ומרהט, שאנחנו עובדים איתם שנה שלמה ומממשים באופן הזה את הזכות שלהם להשתתפות בקביעת מדיניות שקשורה לחייהם. ניתן לנוער לדבר ואחר כך אמשיך. תודה.

(מקרינה סרטון)

התקופה שעברנו היא תקופה מטלטלת לכל התלמידים. זה משהו שהכניס הרבה ילדים לחרדות. יצא שבגלל כל מה שעברנו בשנה האחרונה יש הרגשה של לבד מאוד מאוד גדול. במהלך הקורונה נוצר איזשהו בידוד וריחוק חברתי, שלאחר הקורונה, כשלאט לאט חזרנו לבתי הספר, היה אפשר לראות את זה בבירור. בקורונה הרבה מהקשר היה בזום ובמסכים, מה שגרם להרבה התמכרות. במהלך הקורונה מבחינה לימודית נחפר איזשהו בור ואנחנו בני הנוער צפינו בו נחפר. נראה לי שגם המורים חוו את הקושי של ללמד. זה לא משהו שרק התלמיד אשם בו. זה משהו שאנחנו נמצאים בחוסר ודאות, והוא מכניס למקום אפל ומקום קשה שאתה לא יודע איך לצאת ממנו.

כשפונים אלייך ודואגים לך ורוצים לבדוק שאת בסדר – זה מה שהיה חסר באותה תקופה, ומה שחסר גם עכשיו. יש בבתי ספר פסיכולוגים, אבל המון תלמידים לא מודעים לקיום של פסיכולוגים כאלה בבתי ספר, וגם מבחינת כוח אדם אין הרבה כאלה. צריך לשים דגש ענק להכניס עוד עובדים סוציאליים. בנות השירות, שזה משהו שהוא מדהים. צריך לשים דגש על הפן הנפשי ולהבהיר על פני השטח את העובדה שזה בסדר ומותר להרגיש ומותר להגיד שאתה במקום לא טוב מבחינה רגשית ונפשית ולהנגיש את העובדה שיש מי שיעזור לך.

הדבר שהכי צריך טיפול מיידי לטעמי זה הגיבוש בין בני הנוער. לתת מקום שיש קשר שהוא מחוץ לזום ומחוץ לטלפונים ומחוץ לווצאפ. אני חושבת שצריך לתת השתלמויות והדרכות למורים וצוותי חינוך איך להתמודד עם המצב הזה, לתת להם כלים להתמודד איתנו ולפתח איתנו שיח ולעודד אותנו לדבר על מה אנחנו מרגישים בתקופה כזאת.

למידה בכיתה בקבוצות קטנות יותר, נניח 15, תעזור לשנת הלימודים לעבור הרבה יותר חלק. לתגבר את כל התלמידים, לתת מורים פרטיים בלי תשלום. לנצל את התקופה של החגים להגיע למצב שבהמשך השנה כל התלמידים יהיו בקו אחיד, יהיו בנויים להתקדם משם הלאה גם לבגרויות וגם באופן כללי עם החומר ביחד, ולא שיהיו פערים בתוך הכיתה.

אנחנו נמצאים בשטח, אנחנו יודעים מה קורה. אנחנו פה, אנחנו באמת רוצים להשפיע. לתלמיד יש עמדה. זה כל כך קל, רק תפנו. אנחנו כאן.

הסרטון הזה היה חלק ממפגש היוועצות שנעשה במסגרת השולחן הבין-מגזרי לילדים ונוער תחת משרד ראש הממשלה. עומדות בראשו שתי נציגות, אחת מהממשלה, מיכל גולד, נציגת משרד המשפטים, ואני כנציגת חברה אזרחית במועצה לשלום הילד. מי שנועץ בנוער זה גם משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים ונציגה של משרד הרווחה. בשולחן הבין-מגזרי לקחו חלק נציגים בכירים של כל המשרדים, בין היתר עינב לוק שנמצאת פה בזום.

אני רוצה לומר רק שלושה נתונים כדי לסבר את האוזן. נעשתה פה עבודה מדהימה של מריה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. אלה דברים שגם אספנו במהלך הקורונה, הרבה בעזרת משרד החינוך. אחד הדברים המדהימים הוא התחושה של הבדידות שעלתה מכל הנתונים, בעיקר מיועצות השפ"י שדיווחו שאחד הקשיים העיקריים היה הבדידות וחרדות ומצוקה רגשית. אבל גם עלייה מאוד דרמטית, ואני מניחה שעינב תציג נתונים עדכניים מאלה, עלייה של 24% במספר הערכות הסיכון שנערכו בשירותים הפסיכולוגיים במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. אני מדברת על ספטמבר-דצמבר, וההשוואה היא לתקופה המקבילה של שנה שעברה, וגם עלייה מאוד מאוד משמעותית, מאוד דרמטית, של 40%, במספר הילדים בסיכון אובדני שטופלו על ידי הפסיכולוגים החינוכיים. במחקר שערך מכון חרוב עולה שיש ירידה באחוז הילדים המדווחים על רגשות חיוביים, וזה אומר שהילדים והנוער היו במצוקה רגשית מאוד גדולה. הרבה מאוד תחושות של בדידות, ועלייה במדדי סיכון מאוד מגוונים שהקיצוניים שבהם הם בעיות נפשיות, אבל גם קשיים רגשיים שלא מגיעים לכדי קיצון אבל הם מאוד שכיחים ודורשים מענה.

אני מניחה שרוב הדוברים ידברו גם על הקשיים והאתגרים. אני רוצה לומר לכם מה היו ההמלצות של השולחן הבין-מגזרי. אנחנו נמצאים לקראת תחילת שנת הלימודים, אחרי תקופה מאוד מאוד ארוכה שהרבה מאוד ילדים ונוער לא פקדו את מערכת החינוך, חודשיים של הקיץ אבל גם הרבה לפני. אנחנו נמצאים לפני תקופה מאוד ארוכה של חגים, כך שהם ימשיכו להיות לא במסגרת החינוכית, ולכן אני גם רואה חשיבות מאוד גדולה בכך ששנת הלימודים תיפתח וילדים יפגשו את המורים שלהם ואת החברים שלהם בגלל היתרון הגדול של איתור וזיהוי של מצוקות בתוך מערכת החינוך שאחראית בימי שגרה, בוודאי כך צריך להיות בימי משבר, על איתור וזיהוי לא רק של סיכון אלא גם של מצוקות רגשיות.

אני רוצה לשתף אתכם בהמלצות של השולחן הבין-מגזרי שהן גם פרי של מרתון שלקחו בו חלק 250 נשות ואנשי מקצוע מהשלטון המקומי, מהממשלה ומהחברה האזרחית, כולל שולחן היוועצות נוסף של עשרות הורים ושל כ-20 בני נוער. אנחנו מדברים על בין 300 ל-350 אנשים ונשים שהשתתפו בגיבוש של ההמלצות האלה. כאמור, גם הממשלה, גם החברה האזרחית וגם השלטון המקומי.

אחד הנושאים העיקריים שעלו קשורים ליעדי חיזוק חוסן ברמה הבית-ספרית. החשיבות – וזה עלה גם מהנוער – שיהיו שיעורים ייעודיים לעיבוד הטראומה, כי התקופה הנוכחית היא לא פחות מאשר טראומתית, וחיזוק החוסן על ידי היועצות והמחנכות. ושתיעשה מדידה, לא רק מדידה של יעדים לימודיים אלא מדידה של חיזוק חוסן בבתי הספר, כמו למשל כמה שיחות אישיות נעשו, כמה פעילויות בכיתות נעשו בהקשר הזה.

המלצה נוספת בהקשר של יעדי חיזוק חוסן היא מתן מידע והכשרה למחנכות. והנושא שעלה שוב ושוב גם על ידי הנוער וגם על ידי מערכת החינוך, האטה לימודית שמוכוונת להורדת לחץ ויצירת פניות להסתגלות רגשית וחברתית, לא פחות חשוב. שמעתם גם מהנוער שמדברים על הקושי לחזור לחיי חברה. וכן סיוע לגורמי הייעוץ והחינוך במטלות שגרה כדי לפנות אותם לחיזוק חוסן ותגבור צוותים במקום שנדרש. ולא פחות חשוב, מידע והכוונה להורים. יש צמא גדול מאוד בקרב ההורים למענים זמינים להיוועצויות והדרכות קצרות טווח.

חשוב שייעשה איתור של ילדים ונוער שדורשים חיזוק רגשי נוסף וייעשה שימוש בשאלון לאיתור, כולל שימוש בכלי איתור דיגיטליים שיהיו כלים לאיתור גם ברמה הבית-ספרית וגם ברמה היישובית, ולהנגיש מענים מהירים במידע איך לצרוך את המענים האלה. הרבה פעמים הם לא יודעים לאן לפנות. וכמובן להתאים את הכלים וההכשרות לאוכלוסיות השונות, גם הערבית, הבדואית והחרדית.

פיתוח כלים לחוסן אישי בקרב התלמידים עצמם. להנגיש להם מידע שמותאם לנוער, למי צריך לפנות. גם פה, לעשות שימוש בכלים הדיגיטליים, כי בני הנוער עושים כידוע הרבה שימוש בכלים דיגיטליים, וכן להתאים את הכלים לאוכלוסייה הערבית והחרדית.

יש חשיבות לבנות גם תוכנית יישובית לחיזוק החוסן. בעניין זה צריך להיעזר ביחידות הנוער ושתהיה תוכנית המשך של רצף מענים גם כשאין מסגרת לימודית. מי ממשיך להיות בקשר עם מי שזוהה במערכת החינוך כדורש ליווי גם בתקופה של החגים.

להסתייע בכוחות טיפוליים יישוביים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, שהם יבנו תוכנית ויעבירו אותה למי שנמצא בקשר עם הנוער. ולדאוג שתהיה מעורבות נוער בבנייה של התוכניות.

בהקשר של החזרה ללימודים, ואני יודעת שחלק מזה כבר נעשה על ידי חיים ממשרד החינוך, איך מאתרים את מי שזה כבר לא נשירה אלא מה שנקרא הניתוק החדש, איך לאפיין את הכלים לאיתור תלמידים כאלה שהמצב שלהם מעורר דאגה, איך לזהות אותם ואיך להתאים את כלי האיתור לאוכלוסיות השונות.

ברמה הבית-ספרית, לבדוק באופן עקבי את המצב של כלל התלמידים, להגיב בצורה מהירה להיעלמות של תלמידים ממערכת החינוך, לשנות ערכי מדדים של הישגיות, גמישות ניהולית שמשרד החינוך מדבר על כך הרבה בעת האחרונה ומערך סיוע בית-ספרי, רכזי התמדה, חונכים בבתי הספר שיסייעו בהתארגנות ולמידה במה שמכונה "מישהו לרוץ איתו". להצמיד אדם משמעותי לסייע, כולל תלמיד בוגר. חלק מההמלצות האלה דורשים תקצוב תוספתי ועיבוי של הכוחות הטיפוליים שנמצאים בתוך בתי הספר, וחלק דורשים התארגנות והיעזרות בכוחות שכבר נמצאים בשטח, כמו ש"ש ומורות חיילות ותלמידים בוגרים וכו'.

צריך לדבר על פנאי משמעותי, במיוחד לקראת תקופת החגים. לפתח פעילויות חברתיות לחיזוק כישורי חברה ושייכות אחרי תקופת בדידות ממושכת. להרחיב מענים לא פורמאליים. אם יש משהו משמעותי שלמדנו בתקופת הקורונה הוא שיש חשיבות לא רק למה שנעשה בתוך בתי הספר ומערכת החינוך הפורמאלית, אלא גם מערכת החינוך הלא פורמאלית, ולאפשר מסגרות שמאפשרות פנאי משמעותי. גם פה לא לשכוח לתת מענה ייעודי לקבוצות אוכלוסייה שונות.

צריך להנגיש מידע לילדים ונוער על פעילות פנאי משמעותית ועל מקומות ביישוב עבורם ומקומות אפשריים עבורם להתנדבות. אחד הדברים שהם דיברו עליהם גם בסרטון הוא הצורך במשמעות. לבנות עם הנוער תוכניות שמייצרות משמעות ולייצר ליווי וקשר בין הרמה הבית-ספרית לרמה של החינוך הלא פורמאלי ולמה שקיים ברשויות המקומיות. לפתח ולחזק פעולות מניעה, מענה קהילתי זמין לתופעות פנאי לא נורמטיבי ולהיות כל הזמן עם היד על הדופק לזיהוי תופעות. חלק ממה שקרה בקורונה זה תופעות חדשות שהתפתחו שמסכנות נוער, ואותם צריך לאתר בזמן אמת.

לא פחות חשוב מכך, ועינב לוק ממשרד החינוך ניהלה קבוצת היוועצות כמרתון במסגרת השולחן הבין-מגזרי, זה תמיכה בצוותי החינוך והטיפול. לתמוך במי שתומך בבני הנוער, לפתח כלים לחיזוק ותמיכה בצוותים האלה ולתת גם להם מענים לתסמינים הפוסט טראומטיים ולהתמודדות הכל כך קשה שהייתה להם בזמן הקורונה ולעומס הכל כך קשה, שאני חושבת שרבים מנשות ואנשי המקצוע עוד לא התאוששו ממנו לגמרי והם עוד יידרשו להרבה מאוד כוחות. לכן חשוב מאוד לתמוך גם בהם, לסייע להם במשימות הטכניות השוחקות כמו היעזרות בתומכי הוראה ותעדוף משימות והפחתת לחץ, מה שמכונה האטה לימודית. ולא לשכוח לתגבר את הצוותים במקום שנדרש. אחד הנושאים שעלו שוב ושוב היה צורך בפורום להיוועצויות.

חייבת להיות תוכנית יישובית להשלמת פערים, להיעזרות במרכזי נוער ולהיעזר בכוחות העירוניים כמו מתנדבים, בנות שירות ומורות חיילות.

הדבר האחרון זה מערך איתור וטיפול במצבי סיכון. פה גם המענים של בריאות הנפש, גם המערכות של הפסיכולוגים החינוכיים, של היועצים החינוכיים וגם המערכות של בריאות הנפש ששייכות למשרד הבריאות, אנחנו יודעים שהם היו בחסר מאוד גדול גם בתקופה שלפני הקורונה. הצורך בהם התחדד והתגבר במהלך הקורונה, ולכן גם פה חשוב שייעשה חינוך של המערכות האלה, תגבור של הכשרות לאיתור וזיהוי סיכון ומצוקה.

אסכם בשלוש נקודות. השלכות הקורונה עוד כאן. יש המלצות שמבוססות על תגבור של כוח אדם ותקצוב, אבל חלק מהן דורשות יישום ברמה הניהולית, ויש כאן תוכנית שמחכה ליישום של הגורמים הממשלתיים. הנקודה השלישית, שבה פתחתי ובה אסיים, לנהל דיאלוג עם הנוער ולהקשיב להם. אני יודעת שאמרתי המון נקודות. כל הדברים הללו כתובים והם רק מחכים ליישום. אחד התפקידים הכי חשובים של הוועדה בכנסת הוא לוודא יישום. תודה.

תודה רבה, עו"ד ורד וינדמן. סקירה מעניינת מאוד וחשובה. אחד הנתונים שנחרתו לי בראש הוא ש-21% מבני הנוער במדינת ישראל בין הגילאים 17-16 מדווחים שהם מכירים ילד אובדני, שזה נתון מזעזע. החלק הטוב בנתון הזה הוא שאנחנו רואים מה קורה כשיש העלאת מודעות. 51% מדווחים להורה, שאר האחוזים הולכים למורה, ליועץ, לחבר, למישהו קרוב. זאת אומרת, המודעות כן יוצרת מענה, שזה נתון מדהים בעיני.

חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה.

תודה. קודם כל, אני רוצה לברך. אני נמצאת בוועדה להתמכרויות, ואצטרך ללכת לשם.

בסרטון שהקרנו בני הנוער דיברו על כך שיש עלייה משמעותית בהתמכרויות.

נכון. אחת הנשים שעלו לזום אמרו שיש כאן דיון בוועדה, ולא ידעתי על כך, אז אמרתי שאני חייבת לקפוץ לכאן לשנייה. אז אני רוצה קודם כל לברך. שמעתי רק קטעי דברים. הנושא של צרכים רגשיים הוא כל כך קריטי. הוא קריטי בשגרה. אני חושבת שלהכניס לתוך מערכת החינוך כבר מהגיל הרך את החוסן הנפשי והאישי של ילדי ישראל, כולל לתת להם כלים לכישורי חיים איך להתמודד עם קשיים, איך לצמוח ממשברים, זה קריטי לא פחות מביטחון פיסי כזה או אחר. במשולש מאסלו בעיני זה בדיוק שווה, לא פחות מזה. לכן אני מברכת. בוודאי בתקופת הקורונה. תקופת הקורונה הגבירה אצל מבוגרים, אבל לא פחות אצל צעירים וילדים, את החרדות, את הקשיים, את הריחוק החברתי. הפניות לקופות החולים כדי לקבל מענים – אתה מתקשר ובמקרה הטוב נותנים לך תור לעוד חצי שנה או שנה. אוקיי, ואז מה? ולכן אני בהחלט קוראת גם לך מיכל, כיושבת-ראש הוועדה, גם למשרד הבריאות, גם לחינוך, גם לרווחה, בעצם לשלל המשרדים, כמובן למשרד האוצר, להשקיע בימים שבשגרה יותר בחוסן האישי והנפשי, בוודאי בתקופת קורונה. גם תקציבים, גם משאבים, גם תוכניות, ולא לזנוח את הנושא הזה כי הוא הכי קריטי בעיני. תודה.

תודה רבה. ד"ר אורן הלר, בבקשה.

תודה. אני מייצג פה את פרופ' גרינשטיין וייס, ראש המכון למדיניות חברתית באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. זה מכון מחקר למדיניות חברתית שהמטרה שלו היא ניסיון לצמצם פערים חברתיים בדיסציפלינות שונות ומשונות ומגוונות בשדה החברתי, עם שיתופי פעולה עם המגזר הציבורי, המגזר הפרטי, המגזר השלישי. בתקופה האחרונה אנחנו נכנסים לפעילות בישראל.

אציג ממצאים מתוך סקר שערכנו בתחילת משבר הקורונה. יצאנו בסדרה של סקרים, גם בארצות הברית וגם בישראל, שמכסים את העניין בקשת רחבה של שאלות. אחד הדברים זה המצב הרגשי של הילדים.

(מציג מצגת)

הסקר נעשה בקרב כ-1,000 הורים לילדים במערכת החינוך, זה מדגם מייצג. ממצאים עיקריים מתוך המחקר: תסמיני חרדה מאוד מאוד גבוהים ביחס למקובל, סדר גודל של 20%, אחד מתוך חמישה ילדים בישראל סובל מתסמיני חרדה. זה יותר נפוץ ככל שהכנסת ההורים היא נמוכה. זה נפוץ יותר במגזר החילוני, פחות נפוץ במגזר החרדי. יותר נפוץ כאשר ההורים עובדים מחוץ לבית. זה מלמד על זה שכאשר יש מישהו שנמצא איתך ונותן לך מענה של הורה אתה מקבל יותר מהצרכים הרגשיים שלך כילד.

סדר גודל של רבע עד מחצית מההורים מעריכים שהילד שלהם זקוק לסיוע נפשי כלשהו בעקבות הקורונה. ההורים מרגישים שהמורים עושים כמיטב יכולתם, אבל זה לא מספיק.

יש פה תצוגה של שיעור הילדים שנמצאים בחרדה. זה מבוסס על דיווח של ההורים על הילדים שלהם. כאמור, 20% מהילדים, אבל זה יותר נפוץ בקרב החברה החילונית, פחות בקרב החברה החרדית, וגם בקרב הדתיים והערבים זה די גבוה.

מדובר על גילאים?

גיל גן עד 18. זה כל הגילאים.

שאלנו את ההורים סט של שאלות לגבי חוויית הלמידה המרוחקת בזום. פה אנחנו מראים את הממוצעים של התשובות של ההורים, מי ענה תשובה חיובית. לדוגמה, 52% מההורים מעריכים שהילד מתייחס ברצינות ללימודים בזום, משקיע בלימודים. מצד שני, למעלה אנחנו רואים שיחסית מעט מההורים מרגישים שהלימודים המקוונים מקדמים את הילדים שלהם ושהילד נהנה מהלימודים.

אם נמשיך עוד שקופית קדימה נראה שהחוויה החיובית גם היא מתואמת עם ההכנסה של ההורים. אם לקחנו את סט השאלות שהראיתי בשקופית הקודמת, עשינו מעין שקלול של כל השאלות האלה לציון אחד, ואנחנו מראים פה את הקשר של הציון הזה לשכר של ההורים. אני יכול להראות פילוח יותר מפורט על ההכנסה של ההורים. ככל שהורים מדווחים על הכנסה מתחת לממוצע, הם מדווחים על חוויה חיובית בשיעורים יותר נמוכים.

נעבור לסט של שאלות שמעיד על חוויות שליליות. כמה הילד חרד ומתוח מהמצב, האם הוא זקוק לסיוע רגשי או משתלב בלמידה המקוונת, האם השיעורים מטילים עומס, הוא מרגיש בודד או משועמם. בשקופית הבאה אנחנו רואים שגם סט השאלות האלה מתואם, אפילו בצורה יותר ברורה, עם ההכנסה של ההורים. ככל שההכנסה נמוכה יותר, הילד תופס את החוויה בצורה יותר שלילית, קשה לו יותר עם הלימודים המקוונים.

האם במחקר הזה בדקו לכמה ילדים שהוריהם בעלי הכנסה נמוכה יש מחשבים בבית, או קליטת אינטרנט שהם לא לוקחים מהשכן?

כן, יש לנו הנתון הזה.

התנהגויות שליליות. התנהגויות קיצוניות יחסית של ילדים. הפרעות אכילה, אלימות פיסית, התקפי חרדה. אנחנו רואים משהו שאפשר לצפות לו, שימוש ממושך מדי במסכים. 54% מדווחים על שימוש מופרז מדי יום ומספר פעמים בשבוע. כ-20% מדווחים על כמה פעמים בחודש. אנחנו מסתכלים מסביב, אני לפחות יכול להבין את זה. אבל הפרעות אכילה וביטויי אלימות פיסית והתקפי חרדה גם כן מופיעים בתדירויות גבוהות. 9% מההורים מדווחים על הפרעות אכילה מדי פעם, כמה פעמים בשבוע, 13% כמה פעמים בחודש. כמו שאתם יכולים להבין, בשקופית הבאה אני מראה שגם הנתונים האלה מתואמים עם הכנסה. כלומר, 42% מההורים שהכנסתם היא מתחת לממוצע, לפי הדיווח שלהם, מדווחים גם על תדירות יומית לפחות שהן יותר מהתופעות שהראיתי בשקופית הקודמת, הפרעות אכילה, שימוש יתר במסכים וכו'.

התעניינו גם בסט של שאלות של תפיסה של ההורים את תפקוד בית הספר במערכת. נתחיל מתחתית התרשים שמראה שההורים בגדול מרוצים מהמנהלים ומהמורים, מעריכים שהם עשו למעשה את מה שהם יכולים. אין תלונות כלפיהם. המנהל והמורים עושים כמיטב יכולתם, אבל זה עומד באיזשהו מתח לנתון שמוצג בראש התרשים, לתוצאה. בית הספר מספק פתרונות טובים, בית הספר מאורגן. אבל החוויה של ההורים היא שזה הרבה פחות. קצת יותר משליש מההורים מרגישים שהם מזדהים עם האמירות האלה שבית הספר מספק פתרונות טובים. למרות שיש רצון טוב, הביצוע הוא לא מיטבי לפי התפיסה של ההורים.

עד כאן ממצאים. אגש לסיכום. למשבר הקורונה השלכות מדאיגות על מצבם הרגשי וההתנהגותי של הילדים. אני מבקש להדגיש שההשלכות האלה הן כנראה מרחיבות פערים חברתיים, משני טעמים. הטעם הראשון הוא מה שהראיתי לכם, שהן יותר נפוצות בקרב אוכלוסיות חלשות יותר. הטעם השני הוא שגם ברגע שהילד חווה קושי, יש להניח שהורים אמידים יותר – יש להם האמצעים לטפל בקושי בצורה טובה יותר. הם יכולים לרכוש שירותים במגזר הפרטי, יכולים למצות את הזכויות שלהם במגזר הציבורי וכו'.

המלצות. הדבר הכי חשוב זה שהמערכת צריכה להכיר בפגיעה הרגשית של התלמידים ובמשמעות החינוכית והחברתית, וככל הנראה גם משמעות כלכלית בטווח הארוך. צריך לשים את זה על השולחן. נקודה שנייה, הקצאת משאבים להכשרות לצוותי הוראה למתן מענה רגשי הולם, בדגש על קבוצות אוכלוסייה חלשות שלא יכולות לתת את המענה בעצמן, או יותר קשה להן. שינוי מערכתי, שיאפשר פגיעה מצומצמת, לא עלינו, אם יהיה סגר נוסף בעתיד.

נקודה אחת לפני האחרונה. לבדוק מאמץ לאומי כדי לתמוך בתלמידים. למה לאומי? כי זה לא רק מערכת החינוך. הילדים שנפגעו בשכבות החלשות יותר מאשר בשכבות מבוססות יותר זו גם תוצאה של הפגיעה של ההורים במשבר הקורונה. אכן השכבות החלשות נפגעו יותר במשבר הקורונה, יותר פוטרו, מי שפוטר נפגע יותר והכניס סטרס הביתה. כשניתן מענה להורים האלה, צריך לשים לב שחושבים גם על הילדים, גם על התועלת שלהם.

הנקודה האחרונה, אנחנו לקראת פתיחת שנת הלימודים. מה שהצגתי לכם זה ממצאי סקר, אומנם של מגוון מייצג אבל יש לנו פה הזדמנות לאסוף נתונים, להתבונן בילדים שמגיעים ממערכת החינוך ולעשות את המיפוי הסיסטמתי שמערכת צריכה. אמסור ממצאים נוספים בשמחה רבה, ככל שהוועדה המכובדת תבקש. אנחנו יוצאים עכשיו לסקר נוסף, ואם מי מהנוכחים מעוניין בפריט מידע זה או אחר, בשמחה רבה.

תודה, ד"ר הלר. ללא ספק, כל שקל שהמדינה תשקיע היום בילדים היא תחסוך פי כמה וכמה בשנים הבאות על צמצום פערים. הערה קטנה לגבי השכבות החלשות שנפגעו יותר. לדעתי הן נפגעו יותר בגלל סימפטומים אחרים שקשורים לקורונה, אבל אני חושבת שמעמד הביניים הוא הנפגע העיקרי בתקופה הזאת, ושם היה גם אתגר לפיטורים הגדול ביותר, כך שהשכבות החלשות נפגעות בגלל סיבות נוספות, אבל לא רק בגלל גל פיטורים, כי פה מעמד הביניים חווה לא פחות ולעיתים משפחות שרגילות שיש כסף בבית ופתאום שני ההורים או הורה אחד מאבד את מקור פרנסתו, ההלם והלחץ יכולים להיות הרבה יותר גבוה פשוט מתוך הרגל חיים.

נעבור למשרד החינוך, לד"ר חוה פרידמן, מנהלת אגף פסיכולוגיה.

אני רוצה לברך על כך שאנחנו עוסקים בתחום הנפש של התלמידים, תחום שאני חושבת שהקורונה באמת גובה מחירים מאוד מאוד כבדים מילדים, ובזה אנחנו עוסקים בשירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך. אני רוצה לדייק כמה מושגים כדי לעסוק בקשר בין צרכים למענים. כי אנחנו פוגשים פה גופי מידע וגופי ידע מאוד מאוד חשובים, והם נר לרגלינו, כולל הדוח המשמעותי והמרשים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. כדאי להבחין בין מצבי מתח, לחץ, חרדה.

או אובדנות.

אני אגיע לאובדנות, שזה הקצה. כמו שכדאי להבחין בין בדידות לדיכאון. כל המושגים האלה הם מצוקה של ילדים. לילדים האלה אנחנו רוצים להגיע, ולא משנה לילד אם זו חרדה או מתח. לילד עצמו זה לא משנה. ילדים במצוקה הם ילדים במצוקה נפשית. האתגר העצום שלנו זה להגיע לילדים האלה ולמנוע מצב שילדים הם שקופים. הדאגה הגדולה ביותר שלנו היא ילדים שקופים, ילדים שלא יראו אותם, שלא ידברו איתם. יחד עם זאת, האחריות שלנו היא להבטיח שהמענים הם מדויקים, משום שאני לא אגלה סוד שיש פער בין הצרכים של הילדים לבין המענים הטיפוליים.

לא הזכירו כאן במחקרים, וגם בסקירה של המועצה לזכויות הילד, לא רק מה קורה בתקופת הסגר, אלא מה קורה גם בבתים עצמם, לא רק מבחינת חרדה של ההורים אלא פגיעות מיניות בתוך הבית, אלימות בתוך המשפחה, מצב שילד כלוא בבית ומשם נובעת המצוקה, היא אפילו עולה וגדלה. זה משהו שעדיין לא הוזכר כאן באף אחת מהסקירות ויש לתת על זה את הדעת. כי את הנתונים האלה אנחנו יודעים, וזה אחד מכל חמישה ילדים, שזה לכשעצמו נתון כבד ורציני שצריך לתת עליו את הדעת.

אם נתחבר לביטוי הזה, אחד האתגרים הוא לקחת ילדים שחשבנו שהם בסדר, כולל ההיבט הסוציואקונומי, כולל ההיבט הלימודי, זאת אומרת להסתכל מחדש על ילדים. משום שבהחלט יכול להיות ילד בכיתה ח' שמגיע מבית שלכאורה כשהוא בתחילת 2020 היה במצב נתון, יכול להיות שהוא חוזר למערכת החינוך כשתתחיל שנת הלימודים במצב נפשי אחר. היכולת להסתכל מחדש היא יכולת שאנחנו מנסים להקנות למורים, ופה התפקיד שהוזכר כאן היטב קודם בדברים של המועצה לשלום הילד, האתגר הגדול הוא להסתכל מחדש על ילדים ולאתר את הצרכים האלה. וכשמאתרים את הצרכים האלה, להסתכל באופן יותר מדויק מה הילדים צריכים. אני כן רוצה להכניס כאן מושג של החלמה ספונטנית. אתייחס לזה רגע בהקשר של הבדידות. ראינו את זה בסקר של יועצות שפ"י שהדיווח שלהן נגדם בשלוש יחידות זמן. ככל שהילדים חוזרים למערכת חברתית, יש גם יכולת החלמה ספונטנית. אנחנו צריכים להיזהר מלהפוך את האוכלוסייה הישראלית שלקתה בפנדמיה העולמית לקליניקה. מצד שני, אנחנו כן רוצים לדעת מי הם הילדים שזקוקים לקליניקה, ולכן אנחנו מסתכלים באופן מובחן. מבחינים בין בדידות שחזרה לחיים חברתיים יכולה לשקם אותה באופן טבעי בין ילדים ובני נוער בחלק מהמקרים, לבין מצבים של דיכאון. נלך רגע לסוגיית הערכות הסיכון שעשו בשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים בתוכנית הלאומית למניעת התאבדויות שמשרד הבריאות מוביל אותה, בשותפות בין משרדי ממשלה. מה שראינו שם זה הרבה יותר פנייה, אבל אנחנו גם רואים הרבה יותר מודעות. הזכרת את זה קודם, יש הרבה יותר מודעות היום. אני לא מייחסת את המספרים למודעות, וזה בדיוק ההבחנות שצריך לעשות.

פסיכולוג חינוכי אחד על 3,000 ילדים – אין לו שום יכולת להסתכל על שום דבר, למרות כל הרצון הטוב שלו.

נכון. ואז צריך לעשות את ההבחנה בין מי הוא הילד שצריך את הפסיכולוג, מי הוא הילד שצריך את המורה שרואה אותו לנגד עיניו ומגייס את האקוסיסטם המשפחתי חינוכי, ומי הוא הילד שצריך את היועץ החינוכי. באמת להבחין. בבסיס יש תנאי חסר בכוח אדם מהסוג הזה.

אני רוצה להכניס את זה לציר הזמן. כתוב כאן בכותרת של מרכז המחקר והמידע: מצבם הרגשי והנפשי של ילדים בעקבות משבר הקורונה. הייתי אומרת: בעקבות ובתוך משבר הקורונה. משום שהוא לא מאחורינו. בסוגיית ציר הזמן, איך תשפיע החזרה ללימודים? מה יקרה לאורך זמן? מי מהילדים יחלימו ספונטנית ממצבי טראומה קשים? אנחנו יודעים ש-85% מהילדים מחלימים ספונטנית. זה הנתון שקשור למצבי טראומה. אלא שמצב כזה מתמשך, רב-שנתי, שקשור בהיבטים כל כך רחבים, גם כלכליים, גם נפשיים וגם חברתיים, לא הכרנו. אז אני נזהרת מלעשות כלל ממה שאנחנו יודעים. זה בדיוק מה שאנחנו עושים, לומדים את המציאות, וצריכים לראות על ציר הזמן, לאורך השנה הזאת. האתגר של שנת הלימודים הקרובה הוא באמת לאתר ולזהות באופן מאוד מאוד מדוקדק את הילדים, לראות מה הצרכים, לחבור בין גופים שונים כי אין גוף אחד שיכול להחזיק את זה בעצמו בקרב משרדי הממשלה.

אני רוצה להדגיש עוד היבט שעלה פחות, והוא מצוקתם של ילדים בגיל הרך. זאת סוגיה שההשלכות ההתפתחותיות שלה לנגד עינינו. הסיפור של ילדים צעירים שגם הם מראים סימפטומים של מצוקה והם סיסמוגרף מאוד מאוד רגיש למצבם של ההורים, כך שצריך לשים לב גם אליהם. אנחנו עושים כל מאמץ להתאים את המענים לילדים בתנאים הקיימים, ונצטרך להיות עם היד על הדופק אכן לאורך זמן כדי לראות איזו מצוקה מתפתחת לכלל מצוקה מתמשכת.

אפרופו הגיל הרך, אנחנו רואים עלייה מאוד משמעותית באחוזי הגירושים. דיברתי עם כמה וכמה אנשי חינוך וגננות שאמרו שבאופן חד-משמעי זה משפיע על הילדים. הילדים שחזרו לגן גם בהפסקות בין הסגרים, רואים שזה לא אותם ילדים, כולל הגיל הרך, מעצם העובדה שהלחץ בבית עולה. הרבה מאוד תהליכי גירושים קורים, וזה משפיע מאוד, עד כדי כך שהן אומרות שהן לא מזהות את אותו הגן, בצורה מאוד גדולה.

האם יש סוג של מודל שאתם כבר עובדים עליו על איך לאתר את אותם ילדים שכן זקוקים? איך מתכוונים לעשות את זה, מעבר לעובדה שצריך? אנחנו יודעים שצריך, השאלה היא מה עושים. שנת הלימודים בפתח, עם כל תקופת החגים, ומדובר על עכשיו.

אגיד מה המודל שאנחנו מביאים אותו מתקופות חירום של מדינת ישראל. חירום אחר, לא כזה, כי כזה מעולם לא היה פה. מודל החירום שאנחנו מביאים הוא מודל שבו הזמינות של יועצים של פסיכולוגים בתוך מערכת החינוך, מאפיין ישראלי, שיש נוכחות של פסיכולוגים ושל יועצים חינוכיים בתוך הגנים ובתוך בתי הספר, זה מודל שבו אנחנו מקנים למורים את היכולת לחפש סימני מצוקה. אנחנו נותנים בהם סימנים, כמו שאומרים בהגדה, ומלמדים אותם לאתר את הילדים ולחפש את סימני המצוקה שקשורים בתקופה כזאת, גם באופן ישיר לתלמידים עצמם וגם דרך ההורים שהם גורם מאתר חשוב מאוד.

מדובר על 100 אחוז מהמורים שיעברו את זה?

מאה אחוז מהמורים, כשיש יועצים ופסיכולוגים בבתי הספר, שזה מרבית בתי הספר. יש הבדלים בין היסודי לחטיבות הביניים ולחטיבות העליונות. זה לא מאה אחוז בכולם. ביסודיים זה מאה אחוז. ככל שעולים בגילאים יש פחות פסיכולוגים, ויש גם מענים נוספים שמיד תסביר עליהם עינב לוק, שנעלה אותה לזום, שיאפשרו הרחבת השירות הזה לתוך מערכת החינוך.

אני רוצה להגיד על זה עוד עיקרון אחד שעלה כאן ואני רוצה להדגיש אותו. כדי שמורים יאתרו ילדים וגננות יאתרו ילדים, הם צריכים להרגיש שמישהו רואה אותם. הם צריכים להרגיש שמישהו מכיר בחוויה שהם עברו ובשינוי שהם עברו מבחינת מה קרה לתפקיד המורה. לכן אנחנו עובדים בשני המישורים האלה, גם במישור של לתת למורים תחושה שהם לא אובייקט שמפנה ילדים, הם אנשי מקצוע שעברו טלטלה בעצמם וצריך גם אותם לחסן ולחזק.

אדרבה, אני מאמינה שכל ההכשרות, גם ההכשרות השוטפות שאנחנו מכירים עוד מלפני כן של זיהוי ואיתור, בלי קשר למשבר הקורונה, צריך להתחיל אותן עוד לפני שמורה נכנס לתפקיד. זה משהו שכאשר לומדים להיות מורים אפשר להקנות את הכלים האלה מעבר למצב חירום שעכשיו צריך להכשיר.

אני מסכימה איתך, אבל דווקא מתוך ההסכמה יש צורך גם בליווי תוך כדי עבודה. משום שיש גם משהו מאוד שוחק במקום הזה. בעיקר בתקופה כזאת שכולם חוו את הקשיים, את השחיקה, וגם את התקווה שנצא מזה.

שתי שאלות נוספות. האחת היא לגבי מספר היועצים בבתי הספר, האם כל בתי הספר מאוישים על ידי יועצים. שאלה שנייה, אנחנו עומדים לעבור מעבר בינואר 2022 בין משרד הכלכלה למשרד החינוך, כל מה שקשור לגיל לידה עד שלוש. מה ההיערכות בנושא הזה? כי אנחנו יודעים שגם היום 25% מהגנים שנמצאים תחת משרד הכלכלה, עדיין יש 75% מהגנים שלא נכללים ועכשיו הכול עובר למשרד החינוך. אתם הולכים לקבל מאסה עצומה של ילדים. אגב, הגננות שאני דיברתי איתן כאשר סיפרתי על אחוז הגירושים, דיברתי עם גננות בגיל לידה עד שלוש, אפילו לא על גננות של ילדים בוגרים יותר. האם אתם ערוכים גם לזה? עם כל העומס שקיים היום על משרד החינוך והכשרת המורים והגננות, אתם מקבלים מהם מתנה בינואר עוד מאסה עצומה של ילדים בגיל הרך.

אין לי הרבה משפטים ארגוניים להגיד על הדבר הזה בשלב הזה, משום שזה שלב שקודם כל צריך לעבור את החלק של התארגנות של משרד החינוך לעצם הקליטה והפיקוח. בתוך זה אנחנו כן מכילים, זה היה בשיח כמובן עם מנהלת האגף הקדם יסודי, את ההכרה בכך שיהיה לנו מאוד חשוב לתת שם גם שירות פסיכולוגי ושירות ייעוצי. מיד נדבר על החסר שיש מגיל שלוש ואילך, אז אין לי כרגע מידע שיכול לספק איזושהי הרגעה בהקשר הזה, אלא רק שאנחנו לחלוטין רואים את הצורך. כמובן שיש צורך, יש פסיכולוגים התפתחותיים שיהיה צורך לשקול איך עובדים איתם, יש היום רשויות שירותים פסיכולוגיים חינוכיים שבתוכם יש גם התמחות התפתחותית של פסיכולוגיה התפתחותית. כך שבמובן המקצועי יש הדרך לתת שם מענה.

מקבלים את השיתוף עם הרשויות המקומיות, שהזרועות יתחילו להתפזר קצת?

כן. השירותים הפסיכולוגיים עובדים בתוך הרשויות המקומיות. אז אנחנו מחכים להיערכות במהלך השנה הקרובה. אשמח אם לעניין היועצות תתייחס עינב, מנהלת שפ"י.

בוודאי. עינב לוק, מנהלת אגב שפ"י.

צהריים טובים. גם אני רוצה לברך על הוועדה ולברך על הנושא החשוב, על הסקירות המשמעותיות שהוצגו כאן גם על ידי ורד מהמועצה לשלום הילד, שהיינו שותפים משמעותיים לשולחן העגול וזה היה תהליך משמעותי מאוד. גם על המחקר שהוצג, וכמובן על הדברים שחוה פרידמן הציגה בשם משרד החינוך.

לפני שניכנס ליועצות אני רוצה להציג את סקר היועצות. אני חושבת שיש שם כמה נתונים מאוד משמעותיים. דיברנו על המצב הרגשי של הילדים שאנחנו מסתכלים עליו לאורך ציר הזמן. אחד הדברים המעניינים שראינו בסקר הוא שהנתונים משתנים בנקודות זמן שונות, ונדמה לי שזה אולי הדבר המהותי שאנחנו לוקחים מהסקר הזה ומבינים שנצטרך להיות כל הזמן עם היד על הדופק ולראות מה שלומם ומה מצבם הרגשי של הילדים ובני הנוער עם החזרה ולאורך תקופת הזמן.

אפשר לראות בסקר שהועבר בקרב כ-3,000 יועצות שבדקנו אותו בשלוש פעימות. הפעימה הראשונה, והנתונים שלה הוצגו על ידי ורד, הייתה בסוף תש"פ, ביולי שנה שעברה. נקודת הזמן השנייה הייתה בתקופת הסגר השנה במרס. הנקודה השלישית הייתה בסוף שנת הלימודים הנוכחית, ביולי 2021. מעניין לראות שיש פרמטרים שהשתפרו מבחינת מה שהיועצות דיווחו, יש פרמטרים שנשארו אותו דבר ויש פרמטרים שאפילו ראינו בהם עלייה. אז אתן דוגמה של הבדידות שדיברה עליה חוה, שבסוף תש"פ 63% מהיועצות אמרו שזה הדבר העיקרי שמגיע לפתחן. בתקופת הסגר 58% אמרו שזה הדבר העיקרי, שתלמידים והורים מפנים אליהם. ועם החזרה לבית הספר זה ירד ל-22%. אנחנו יכולים לראות בוודאות שהחזרה לבית הספר, המפגש החברתי זה צורך מאוד מאוד בסיסי, הבדידות יורדת בצורה משמעותית, הפניות בגין הבדידות יורדות בצורה משמעותית, ולכן ההחלמה הטבעית שעליה דיברה חוה היא משמעותית מאוד. יחד עם זאת אנחנו רואים שהקשיים הלימודיים שהילדים מדווחים עליהם והמצוקות הרגשיות לא משתנים באופן מיידי כשהם חוזרים לבית הספר. זה מסוג הדברים שצריך להשקיע בהם, לטפל בהם, להמשיך ולאתר ולזהות ולראות איזה ילד זקוק לאיזה מענה.

יכול להיות שילד כל כך שמח לחזור למסגרת חברתית, שהוא עונה על סקר בצורה מסוימת, אבל בעוד חודשיים, מתוך הנחה שאין סגר, פתאום זה חוזר לו. פתאום הוא כן מרגיש את הקשיים דווקא כשחוזרים לשגרה של הלימודים ושיעורי הבית והמבחנים וכל מה שקשור לזה.

אני לגמרי מסכימה איתך. את מחזקת את העובדה שאנחנו מדברים על זה שנצטרך כל הזמן להיות עם היד על הדופק. באמת ההנחיות שלנו הולכות לצוותי החינוך, לקבל את הילדים בתחילת השנה, לעזור להם להסתגל, לקיים שיחות אישיות באופן יום-יומי, אישי, קבוצתי, כדי כל הזמן לאתר ולזהות. לעודד את ההורים לפנות ולשתף אותנו, לעודד את הילדים לפנות ולבקש עזרה. אני חושבת שזה לא בהכרח קורה באופן טבעי. צריך לעודד את זה, צריך לעשות את זה באופן פרואקטיבי, ליזום את זה. ככל שאנחנו נייצר את הקשר האישי ונאפשר להם לפנות, כך זה יקרה.

שאלת לגבי מורים שעברו הכשרה לאיתור וזיהוי ילדים במצוקה וסיכון.

מורים וגננות.

מורים וגננות. השנה ב-3,900 מוסדות חינוך נערכו הכשרות לצוותי חינוך על ידי יועצים ופסיכולוגים, והמורים והגננות, הפסיכולוגים והיועצים, בהחלט נגעו והשתמשו בכלים ובנורות שמסבירות איך לאתר ולזהות גם מקרוב וגם מרחוק.

כשאנחנו אומרים בתי ספר, האם מדובר על כל איש חינוך שנמצא בתוך אותו מוסד?

כן. זאת השתלמות שנעשתה בחדר המורים, לכל חדר המורים, על ידי אנשי המקצוע. זאת אומרת, הכיוון היה שכל חדר המורים עבר הכשרה על ידי אנשי המקצוע. הרעיון הוא שהכשרה היא לא חיצונית, היא פנימית. אנשי המקצוע, היועצים והפסיכולוגים, ממשיכים ללוות את צוותי החינוך. זו לא הדרכה חד-פעמית, אלא כל הזמן הדרכה תוך כדי וכל מורה שמגלה איזושהי מצוקה, מגלה קושי, פונה לאיש המקצוע שהכשיר אותו בתוך בית הספר.

זה קיים גם במגזר הלא יהודי? גם במוסדות החינוך של המגזר הלא יהודי?

זה קיים בכל המגזרים, בכל שלבי החינוך, יסודי, חטיבת ביניים והחטיבה העליונה. הגננות עברו את זה באופן אחר על ידי יועצות בכנסים של המפקחת והגננות שלה באופן קבוצתי, כי הם נמצאות כל אחת בגן אחר. אז הן עשו את זה למפקחת והגננות. בבתי הספר עברו את זה בחדר המורים כקבוצה אחת. זה לגבי ההכשרה.

שאלת לגבי כמות היועצות. יש בארץ כ-6,700 יועצות חינוכיות. כמעט ואין לנו בתי ספר שאין בהם יועצות חינוכיות בכלל. כן אני יכולה להגיד שיש בתי ספר, לצערי, שאין מספיק שעות ייעוץ ליועצת, ובחלק ממשרתה היא עובדת בהוראה ושעות הייעוץ לה מועטות. אז אם יש לנו קושי זה לא שאין יועץ לבית הספר, אלא מספר השעות.

איך אפשר לתקן את זה? כי להגיד שיש יועצת שלא מתפקדת כיועצת, שאין לה זמן, זה סוג של לסמן וי שיש יועצת.

לא אמרתי שהיא לא מתפקדת, רק אמרתי שלצערי בחלק מבתי הספר לחלק מהיועצות יש חוסר בשעות ייעוץ. אז כבר בשנת הלימודים תשפ"א משרד החינוך הכפיל את שעות הייעוץ בגיל הרך. זה היה הדבר הראשון שנעשה בתשפ"א, והוא כמובן ימשיך לתשפ"ב. בנוסף אנחנו מיפינו את בתי הספר, את מוסדות החינוך בשלבי החינוך השונים, ובדקנו איפה יש חוסר בשעות ייעוץ, ואנחנו נתגבר בשנת הלימודים הבאה את בתי הספר שיש בהם חוסר בשעות ייעוץ, נוסיף שעות ייעוץ לבתי הספר כדי להגדיל את שעות הייעוץ. כי מבחינתנו יועצת במשרה שיש לה מספיק שעות ייעוץ יכולה לתת מענה משמעותי, במידה שאין לה מספיק שעות ייעוץ זה בהחלט משפיע על היכולת שלה לתת מענים משמעותיים לתלמידים, לצוותים, למורים.

בכמה שעות משרד החינוך מתכוון לתגבר?

כרגע אין לי מספרים סופיים. אנחנו יושבים על זה, אנחנו ממפים את הצרכים, ומתוך התקציב שניתן למשרד החינוך לצמצום פערים לימודיים, רגשיים וחברתיים אנחנו נקצה תקציב לשעות ייעוץ כדי לתגבר את היועצים החינוכיים בבתי הספר שבהם יש חוסר בשעות ייעוץ.

דבר נוסף שחשוב לי להגיד, גם לגבי השירותים הפסיכולוגיים, וחוה תוכל להרחיב, אנחנו מקצים חבילות סיוע לשירותים הפסיכולוגיים, מתגברים בתקציב תוספתי כדי שיוכלו לתת מענה טיפולי ליותר ילדים ממה שהם נותנים ויכולים לתת בשוטף. אנחנו נבדוק באילו שירותים פסיכולוגיים יש חוסר, כמה הם יכולים לתת עוד מענים, מה הם הצרכים באזור, ולפי זה אנחנו נתגבר בחבילות סיוע לשירותים הפסיכולוגיים.

המיקוד בשנת הלימודים הבאה מבחינתנו הוא קודם כל להקדיש את תחילת שנת הלימודים לזמן להסתגלות לחזרה לגן, לחזרה לבית הספר. הזכירה את זה גם ורד, זה היה אחד הנושאים של השולחן העגול, לא לרוץ מיד למענים הלימודיים אלא להסתכל, לאפשר להם הסתגלות, לבסס את הקשר ואת היחסים גם בין הצוות החינוכי לבין התלמידים, אבל בעיקר לחזק את הקשר בין הילדים, בינם לבין עצמם. לחזק את תחושת השייכות, את החברות. כי רק לחזור, כמו שאמרת, אז בהתחלה מרגישים פחות בדידות. אבל אם לא נבסס את היחסים של קשר, של שייכות, של תמיכה הדדית, של יחסים, ונעודד את העזרה ההדדית, אז לא נצליח לאורך זמן לשמור על אותה חוויה שראינו מיד עם החזרה ללימודים.

דבר נוסף שנקיים בתחילת השנה, וזאת אחת ההנחיות לצוותי החינוך, לקיים מעקב צמוד אחר ההגעה של התלמידים, לקיים שיחות אישיות, לראות שהילדים מגיעים בצורה סדירה ולהשתמש בכל הכלים שהוכשרו השנה לאיתור וזיהוי ילדים שמגלים קושי, מצוקה, סיכון. וכמובן, להפנות בהתאם לצורך. יש ילדים שמה שנזדקק זה רק שיחות אישיות עם מחנכת הכיתה, נזדקק לחזק את הקשר שלהם עם הילדים. יש ילדים שיזדקקו לשיחות אישיות עם יועצת בית הספר. יש ילדים שיזדקקו לטיפול פסיכולוגי. יש הורים שיזדקקו לליווי, תמיכה וסיוע. ויש ילדים שנצטרך להפנות אותם גם לטיפולים בתוך הקהילה.

האם שקלתם אחד על אחד שכל מחנך ישב עם תלמיד חצי שעה? אני חושבת שאפילו אחרי שעות הלימודים, זה יהיה איזשהו מאמץ אבל ייתן יחס אישי של מחנך מול ילד. לתשאל אותו, להוציא ממנו מה קורה בבית, מה קורה איתו. אגב, לא רק בתקופה שוטפת של חזרה ללימודים, אלא אם חלילה ניאלץ לעוד סגר, אפילו להתקשר, למרות שלא רואים את התלמיד. אבל חברת הכנסת קרן ברק, שהייתה כאן בדיון הקודם בנושא הזה, הציעה מפגש או שיחת טלפון, איזשהו מענה כשהמחנך נמצא. מדובר על 40-35 ילדים בכיתה, מחנך יכול חצי שעה לקבוע פגישות עם כל ילד בנפרד. האם שקלתם לא לפי מי שמראה מצוקה, אלא ממש לכולם?

כמובן שיש כאן גמישות וחשיבה שמותאמת לכל בית ספר ולכל ילד. אבל ההנחיות הן בהחלט לקיים שיחות אישיות עם כל הילדים, לשאול לשלומם ולא לעשות את זה באופן חד-פעמי, אלא לעשות את זה באופן קבוע ושיטתי כחלק מהמערך. יש לנו מגוון של כלים שאנחנו הגשנו ליועצים, לפסיכולוגים, והם ינחו את צוותי החינוך איך מקיימים שיח. דרך אגב, זה לא מובן מאליו איך מקיימים שיח אישי רגשתי בזום, בטלפון. גם את זה צריך ללמוד. איך מקיימים שיחה אישית, מתי מאתרים, מתי ממשיכים, מתי מקיימים את השיח בפרטני ומתי בקבוצות קטנות, במליאה. אנחנו נותנים מגוון של אפשרויות לבתי הספר, וההנחיה היא לקיים שיח אישי שמטרתו גם לחזק את הקשר, גם לאתר ולזהות וגם להראות לילדים שהם יכולים לפנות במצב של מצוקה. אני יודעת להגיד שיועצים חינוכיים ופסיכולוגים מדווחים שברגע שאתה פותח את השיחות האישיות, מאפשר אותן, גם באופן פרטני, גם בקבוצות קטנות וגם במליאה, ילדים מזהים שהמבוגר המשמעותי הוא דמות שאפשר לפנות אליה, הוא דמות שכדאי לפנות אליה. אז אנחנו גם מדברים על שיחות אישיות, אנחנו גם מדברים על מפגשים כיתתיים בפתיח של הבוקר ובסיום יום הלימודים. אנחנו מדברים על הגברת שיעורי כישורי חיים, שיוקדשו למפגשים חברתיים אישיים. פרסמנו איגרת השבוע לכל היועצים והפסיכולוגים החינוכיים ולכל צוותי החינוך שיש כלים שונים, בין לעשות את זה באמצעות משחק, באמצעות שיחות, באמצעות סדנא כיתתית, באמצעות פעילות חווייתית. בכל דרך אפשרית לפנות זמן ומקום לשיח רגשי ולפעילות חברתית מקרבת ומאפשרת חוויה רגשית חיובית. כי הרווחה הנפשית עומדת לנגד עינינו.

אנחנו נמשיך להפעיל את קו הסיוע הרגשי שהפעלנו בתשפ"א. בקו הרגשי פועלים מדריכים מומחים של השירות הפסיכולוגי. פונים תלמידים, הורים, צוותי חינוך. היתרון המשמעותי של הקו הזה, שעונים אנשים מטעם משרד החינוך ובתחילת השיחה השיח הוא אנונימי לחלוטין. רק אם ההורים או הילדים רוצים להביע ורוצים המשך של השיח הזה, המדריכים מאפשרים להם המשך מענה על ידי אנשי המקצוע במוסד החינוכי על ידי היועצת, על ידי הפסיכולוג, והיא זאת שעושה את הקשר בין הפונה לבין הגורמים הטיפוליים, בין אם זה בבית הספר, בין אם זה בקהילה. כמובן, נמשיך לתת מענים על ידי קו הסיוע הרגשי. נמשיך לתת מענה על ידי מפקחות שפ"י במוקד 105. לצערי אנחנו רואים גם עלייה בהתנהגויות הסיכון, עלייה בפגיעה ברשת. כמובן שלשימוש הרב ברשתות החברתיות יש הרבה מאוד יתרונות, גם של שמירה על קשר וגם למידה, אבל יש לו גם השלכות לא פשוטות של זמן שימוש רב במסכים וגם פגיעות רשת. אנחנו רואים את העלייה, אנחנו רואים את הפניות. גם על זה אנחנו נקיים מפגשים ונדבר על זה בכיתות במפגשי כישורי חיים, וגם ניתן מענה לפגיעות רשת. הנושא של למידה רגשית חברתית הוא הדבר המרכזי שאנחנו הולכים להכניס בשנת הלימודים הבאה.

אני חייבת לקטוע אותך, אני מתנצלת. היינו יכולים להמשיך את הדיון רק איתך, כי זה מאוד מעניין וחשוב. שאלה לסיום, וממש בקצרה אם אפשר. כמה יש מהמדריכים שדיברת עליהם? שאלה שנייה, האם אתם משתמשים בתגבור נוסף, למשל כמו שהזכירו כאן קודם, מורות חיילות, גופים חיצוניים נוספים? מישהו שיכול לעזור למשרד החינוך לתת את המענה הרגשי ולא רק להצטמצם פנימה, אלא באמת לפתוח את זה רחב עד כמה שניתן.

אענה בקצרה. כרגע יש בשפ"י כ-500 מדריכים מומחים וכמובן מדריכים ורכזים של השירות הפסיכולוגי. אנחנו הולכים להגדיל את מספר המדריכים בשנת הלימודים הבאה. שוב, אנחנו יושבים על הנתונים ועל המספרים ואני מקווה שגם כאן יהיה גידול משמעותי. זה לגבי מספר המדריכים. מה הייתה השאלה השנייה?

השימוש במורות חיילות בגופים חיצוניים שיכולים לסייע. מרכזי נוער, מתנ"סים, קהילה, כל מה שקשור לזה. אחרייך נפנה למרכז לשלטון מקומי ונשאל אותו את אותה שאלה.

אחת ההזדמנויות הגדולות שהיו בתקופת הקורונה, ואנחנו רואים את זה גם עכשיו, זה חיבור עם הרבה מאוד גורמים, גם עם המגזר השלישי, משרדי ממשלה אחרים, עם הרשות המקומית. נעשים הרבה מאוד חיבורים, ולרשות המקומית יש תפקיד מאוד מאוד מרכזי בגיוס שותפים משמעותיים, ואנחנו עושים את זה בדיבור, בדיאלוג, בהידברות, ובעיני זאת הזדמנות מאוד גדולה לחבר מאמצים משותפים של כל הגורמים. הציגה את זה גם ורד, מאמץ משותף של משרדי ממשלה ושל גופים מגזריים. תודה.

תודה רבה, עינב לוק.

אשלים את התשובה לשאלה שלך. מערך החינוך המיוחד של המשרד מפעיל 3,500 מטפלות באומנות, ואחת הגמישויות שיופעלו פה זה אפשרות של תלמידים שהם לא מוגדרים באופן סטטוטורי דרך ועדות סטטוטוריות כתלמידים בעלי צרכים מיוחדים. הם יוכלו להיכנס לקבל תמיכות רגשיות בקבוצות שמתקיימות בתוך בתי הספר.

תודה רבה. אני רוצה לעבור לחברי הכנסת בקצרה, ומיד אחריכם המרכז לשלטון מקומי ייתן את הסקירה. חברי הכנסת, אתם רוצים לדבר לפני הסקירה של המרכז לשלטון מקומי או אחריה? כי ספציפית לחברי הכנסת שיושבים כאן זה רלוונטי.

היא נעלמה מהזום.

אז נשמע את חברי הכנסת ומיד אחר כך נעלה אותה.

חבר הכנסת סלאלחה נמצא בזום. הוא כנראה בבידוד.

גם אני בזום.

שלום, חבר הכנסת סלאלחה.

אדוני בבידוד?

לא.

מה הפריבילגיה שלך, שאתה נשאר בצפון ואני מגיע מהצפון לפה?

חבר הכנסת סלאלחה, אנחנו צריכים לבדוק את זה, כי הכנסת לא מאפשרת בעיקרון בזום. אנחנו בודקים אם מותר לנו להעלות חברי כנסת בזום.

חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי, ראש העיר אילת לשעבר, בבקשה.

אני מתנצל שלא הייתי בתחילת הדיון. יכול להיות שאני חוזר על דברים שכבר נאמרו, אבל משום שתחום הנוער זה תחום שבו אני מומחה אז אני רוצה להתייחס לנושא הזה בשני היבטים, וכמובן להגיד שאני, כראש עירייה שניהל במשך הרבה מאוד חודשים את משבר הקורונה בעיר אילת, ראיתי את הטלטלות האיומות שעברו בני הנוער בעיר אילת. בעצם שגרת חייהם השתבשה לחלוטין. אם אתם שואלים אותי מי אוכלוסיית הסיכון המשמעותית ביותר, זו אוכלוסיית הנוער.

קיבלנו כאן סקירת נתונים בנושא.

אגיד שני דברים שצפו באופן מאוד מאוד משמעותי. תמיד אני אומר שבכל משבר יש הזדמנות. נגיף הקורונה הביא איתו הרבה מאוד הזדמנויות של הערות שהעירו לנו. הדבר האחד הוא להשיב לפרופסיה את מקצוע מדריך הנוער. אני אומר שבעידן הזה שבו כל הדבר הזה הפך להיות הדבר שמניע את כל העולם וגם את בני הנוער, הגיע הזמן להשיב את מקצוע מדריך הנוער. אני, דרך אגב, הייתי חבר האיגוד של מדריכי הנוער במדינת ישראל. מנינו 7,000 מדריכים, היה איגוד, למדו את זה. זה היה במסגרת שצריך לעבור השכלה מוסדרת.

איפה למדו את זה?

למדו את זה בסמינרים. בבית ברל, בירושלים, בחיפה בבית רוטנברג. זה מקצוע שנעלם, התאדה. אני חושב שהתקופה הזאת מלמדת יותר מכל שהגיע הזמן להחזיר קצת את האמירות הערכיות, את המפגש החם בין המדריך לתלמיד. שיהיו מתווכים, אם תרצו, בין עולמו הסוער של הנער או הנערה לבין אותו מדריך, שכמובן צריך את ההכשרה המיטבית ביותר כדי לעבוד מול נערות ונערים.

דבר שני, שגם בו ביקשתי את שיתוף הפעולה שלך, גברתי היושבת-ראש, ונעניתי בחיוב, הוא דבר שצף חזק מאוד והוא האלימות ברשתות החברתיות בעת הזאת.

עלייה של 67%.

הנגזרת מכך, גם הנטיות האובדניות שראינו אותן בגידול דרמטי. היום היושב-ראש אישר לי להקים שדולה שעניינה טיפול באלימות ברשתות החברתיות. כמובן שזה חייב להיות מחובר לוועדה שאת עומדת בראשה, ואני חושב ששני הדברים הללו צריכים להדליק אצלנו נורות אדומות. כי אנחנו הרבה פעמים מסתכלים על המבט הכלכלי, אבל גם המבט הכלכלי, במשפחה שקרסה כלכלית יש נערות ונערים, ילדות וילדים, שגם הם רואים את הטלטלה גם בהיבט הזה. זאת אומרת, העולם שלהם הוא עולם נפיץ לחלוטין ואנחנו צריכים לעשות מעשים יוצאי דופן, שוברי שגרה וקצת מחוץ לקופסא כדי לדעת איך אנחנו תומכים בכך.

אגב, ראינו במחקרים שבאמת העלאת מודעות כחלק מהכלים, לא רוב הכלים, כמה העלאת מודעות בקרב בני הנוער וההורים פותרת הרבה מאוד.

אני מסכים. אין לי ספק שאת הוויברציות של התקופה הקשה הזאת אנחנו נראה אצל בנות ובני הנוער במהלך החודשים הקרובים, אם זה בנושא התמכרויות, אם זה בנושא שגרת חיים שהשתבשה ואז כל החוסן הנפשי שלהם יכול להיסדק, ולכן צריך להיות מאוד קשובים ורגישים למה שקורה איתם.

תודה רבה, חבר הכנסת מאיר יצחק הלוי. חבר הכנסת מרעי, בבקשה.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אגע במשהו שנגעתי בו בישיבה הקודמת. ככל שאנחנו עוסקים בילדים וככל שאנחנו עוסקים במצב הקיים, מה שמטריד אותי זה מה שאנחנו לא יודעים, ולשם אנחנו צריכים לכוון. כי ברגע שאנחנו מציגים נתונים, מחקרים, אנחנו יודעים בדיוק מה קורה, אנחנו יודעים גם לבנות או לתפור את החליפה כדי לטפל. אבל מטריד אותי מה שאנחנו לא יודעים. ופה אני מעלה רעיון חשוב לדעתי להתעמק בו, משהו שעשיתי אצלי בחורפיש. בשביל הגילוי הנאות, אני גם יושב-ראש השותפות עם ניו-ג'רזי בתוכנית "פותחים עתיד". התוכנית הזאת לא קשורה לקורונה, היא לא התחילה בגלל הקורונה, אבל היא קיימת אצלי וקיימת בעוד הרבה יישובים בארץ. התכלית של התוכנית הזאת היא לאתר ילדים שיש סיכוי שהם ינשרו מבית הספר, ואז בונים תוכנית מול המנהל והמחנך והמורה של הילד, מול ההורים שלו, סוגרים מעגל משולש, ופתאום בחורפיש אין נשירות. שואלים אותי איך אני עושה את זה. זאת התוכנית שעושה את זה. ניקח את המודל הזה של התוכנית – נכון, היא במימון של הקהילה היהודית בניו ג'רזי, שאנחנו איתם בשותפות מלאה, הייתי אצלם, הם היו אצלי – ונראה איך אנחנו אולי בונים תוכנית כזאת שתצמצם במיוחד בעידן של הקורונה, כי אנחנו לא יודעים מה קורה. אומנת כזאת שבסופו של דבר התפקיד שלה הוא ללכת ולנסות לדלות מידע מהילד ולחבר את המידע הזה למה שההורה יודע ולמה שהמורה יודע, אני חושב שבכך אנחנו מצילים את הילדים שלנו וכדאי לחשוב בקונספט הזה כדי להציל עוד ילדים שאנחנו לא יודעים לאן ילכו. בעידן הקורונה הרבה ילדים יכולים ללכת לאיבוד, הם יושבים עם המחשבים, עם הטלפונים הסלולאריים שלהם, ואנחנו לא יודעים לאן הם הולכים.

נכון. תודה רבה. אני רוצה מאוד להעלות את המרכז לשלטון מקומי, לצערי הרב המרכז לשלטון מקומי החליט שילדי ישראל נמצאים רק בידיים של משרד החינוך וכנראה שכל מה שקשור לרווחת הילד, לחוסן הנפשי שלו, לטיפול במתנ"סים, קהילה, חינוך בלתי פורמלי שנמצא בתוך הערים ובתוך היישובים כנראה שזה לא מעניינם, כפי שהם טרחו ליידע את הוועדה.

למרות שהם הוזמנו והם נרשמו לדיון.

כנראה שילדי ישראל לא קשורים למועצות המקומיות, כנראה שהם לא קשורים למרכז לשלטון מקומי. אני חושבת שזאת בושה וחרפה, ואני חושבת שכל גוף שמשעין את כל האחריות רק על משרד החינוך, זו חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. כל מה שקשור לרווחת הילדים ולמענים הרגשיים שלהם כשהם יוצאים מבית הספר לחלוטין קשור קשר ישיר אל השלטון המקומי, שיש לו הרבה מאוד מה לעשות וחבל מאוד שהם בחרו לזרוק את האחריות אל משרד החינוך וביטלו בכוונה תחילה את השתתפותם פה בוועדה. כי אני חושבת שמן הראוי שנקבל מענה על מתנ"סים, על החינוך הבלתי פורמלי, על איך הרשות המקומית מטפלת בכך. יושבים פה ראשי רשויות, ואני בטוחה שכראשי רשויות לשעבר אתם יודעים כמה דברים אפשר לתת לילדים החל מגיל לידה עד שלוש, בגילאי הגיל הרך, על אחת כמה וכמה בני הנוער, בתוך היישובים שלהם. אני מזועזעת מהתגובה של המרכז לשלטון מקומי ומהביטול שלהם, וזה כמובן יטופל. האם גם מרכז המועצות האזוריות ביטל?

הם הוזמנו, נרשמו לדיון ולא נמצאים.

לא הבנתי, מה הטענה?

כשאנחנו רואים עלייה כל כך משמעותית ודרמטית בערעור החוסן הנפשי של הילדים שלנו, של בני הנוער שלנו, של הילדים שלנו בכל שכבות הגיל, כשאנחנו רואים את המצוקות, כשאנחנו רואים את הנתונים המזעזעים, כשאנחנו רואים שיש כאן בעיה עם דור ההמשך שאנחנו עדיין לא יודעים את ההשלכות עשר שנים קדימה, כשאנחנו לא יודעים מה יקרה לנו במהלך שנת הלימודים הקרובה, כשאנחנו עדיין לא יודעים מה קורה כאן בסגרים, העובדה שהמרכז לשלטון מקומי ומרכז המועצות האזוריות ביטלו את השתתפותם בדיון כל כך חשוב, זה לא פחות ממחדל. זו התנערות מאחריות וזריקת האחריות על משרד החינוך. וילדים זה לא רק משרד חינוך.

הם עולים.

חבל שצריך לגעור בהם כדי שזה יקרה.

זה חמור מאוד אם הם לא משתתפים. זה מחדל. הם יעלו, כי הם נושאים באחריות. היום ראשי רשויות הם אלה שנושאים באחריות על מה שקורה עם הילדים שלהם. ופה אני הולך להעלות נושא שנגעתי בו, והוא נושא המתנ"סים.

עדיין לא נגענו בו. זה הרשות.

אני רוצה להתייחס לזה, במיוחד במגזר הלא יהודי, במיוחד בפריפריה, במיוחד במגזר הדרוזי והצ'רקסי. 80% מהמתנ"סים לא עובדים. נכון שיש לנו בית הספר והמורה והמחנך שאנחנו מטילים עליו את האחריות, ויש לנו גם ההורה. אבל איפה המתנ"סים שאחראים על הפעילות של הנוער? היום המתנ"סים הם באחריות של משרד החינוך, והמתנ"סים האלה צריכים להיות פעילים.

למה הם לא פעילים?

כי נכנסו לגירעונות, אלה מועצות עניות, אין להן מקורות הכנסה ובסופו של דבר פירקו את המתנ"סים. כשמפרקים מתנ"ס התהליך המשפטי של הפירוק שלו עובד, אבל מה קורה עם הנוער? מה קורה עם הילדים? בחורפיש לא היה מתנ"ס, כמו בהרבה יישובים כאלה. נדרשתי להביא תוכנית פעילות לנוער שהיא לא במתנ"ס, וזה לא בסדר.

חבר הכנסת מרעי, זה הרבה מעבר ללא בסדר, כי מדברים גם על עלייה של אלימות.

זה מחדל. אתמול קרה דבר, והבוקר קרה עוד דבר. נרצח סאהר איסמעיל, היועץ של שרת החינוך בביתו. היום ירו על ראש מועצה בעין קנייא, על הבית שלו, ושרפו לו את הרכב. כל נושא האלימות עולה וגובר, והאלימות הזאת מתחילה מלמטה. אנחנו צריכים להעסיק את הנוער שלנו, אנחנו צריכים להביא להם חוגים, לחנך אותם לדברים טובים. אנחנו לא עושים את זה ואנחנו אומרים מחדל שראוי לכל גינוי. אנחנו יכולים לשבת כאן ולגנות מפה ועד להודעה חדשה, השאלה מה אנחנו עושים. אני מסכים איתך ואני מכבד כל מילה שאת אומרת, שאנחנו צריכים לפעול עכשיו ולא לחכות להקמת המתנ"סים בחזרה, בכל היישובים, לא משנה אם זה יהודי, דרוזי, נוצרי. זה לא עקרוני. אלה הבנים שלנו, זה דור ההמשך. אנחנו צריכים לדעת לחנך אותם. לא ייתכן שכל בוקר נער או ילד בישראל קם ורואה בחדשות רצח, ירי, גניבה ופשע.

כדי לאזן את מה שנאמר, אני לא רואה את העיר אילת בלי מתנ"ס. יש לנו מתנ"ס שהוא הדבר הכי טוב שיש בעיר.

אני מדבר על מה שאין. אצלך התחלנו את הפרויקט "עיר ללא אלימות". הפיילוט היה אילת, ובאמת השקיעו שם. רצינו בשלטון המקומי להעתיק את הדוגמה של אילת לכל היישובים. אבל אנחנו חייבים לקדם את זה, אבל הלכה למעשה ולא בדיבורים.

תודה, חבר הכנסת מרעי. ללא ספק ילד, ילדה, נוער משועמם בכל עיר ובכל מגזר, כשמשעמם לו זה מזון לגופי פשע, שבהתחלה זה נראה מגניב, כי זה סוג של אקשן בתוך השיממון שאחרי שעות הלימודים, ובזמן סגרים כשאין שעות לימודים. אנחנו רואים את העלייה באלימות גם בחברה היהודית וגם בחברה הלא יהודית. אנחנו רואים את העלייה הדרמטית במקרי האלימות, במיוחד בשנה הזאת. לצערי הרב, כפי שהוזכר כאן, אחי וחברי סאהר אסמעיל נרצח אתמול על ידי בני עוולה. שמענו על עוד מקרה רצח. אומנם זה לא נושא הדיון, אבל אם יש מישהו שחושב שאין קשר ישיר בעובדה ש-80% מהמתנ"סים סגורים במגזר הלא יהודי, או שפעילויות מחוץ לשעות הלימודים שהן לא תחת משרד החינוך, הן כן תחת המועצות המקומיות, ושאין מענה לילדים אחרי שעות הלימודים ובתקופת סגר, יש לזה השלכה ישירה לאלימות בכל המגזרים, על אחת כמה וכמה בעלייה החדה שאנחנו רואים במגזר הלא יהודי.

הבנתי שהמרכז לשלטון המקומי הסכים לעלות לדיון. רות דיין מדר, מנהלת מחלקת חברה, בבקשה.

שלום לך. אנחנו מתנצלים, הייתי בדיון אחר.

ככלל אנחנו נערכים לתקנות חדשות לקראת החוגים שייערכו אליהם בחודש ספטמבר על מנת שהילדים יוכלו להמשיך ולקיים פעילות. גם בערים אדומות כתומות, בפעילות בחוץ. אני מקווה שהתקנות יובאו לאישור בהקדם כדי שהרשויות המקומיות יוכלו להתחיל בתהליך הרישום. ככלל, לצערנו, אירועי תרבות שנקבעו להתקיים נאלצו להתבטל בעקבות העלייה בתחלואה והצורך להיערך לסוג של אירועים מסוג אחר. אז אנחנו במן מטוטלת כזאת שנפתחת ונסגרת, לצערנו.

מה עם כל מה שקשור לחינוך הבלתי פורמאלי ברמת המועצות המקומיות? איך אתם כן מתכוונים לטפל בזה? הרי ברור שזה לא יכול להמשיך בצורה כזאת. אם יהיה עוד סגר, מה קורה ביום לאחר הסגר?

אנחנו פועלים בהתאם להנחיות של משרד הבריאות. משרד הבריאות קובע לנו איך לקיים את האירועים, את ההתכנסויות, אם זה בתנועות הנוער, אם זה באמצעות חוגים. הרשויות המקומיות פועלות בהתאם. ברור שהרשות המקומית מעוניינת להמשיך ולקיים את הפעילות שלה בשגרה. הבעיה של הילדים היום היא לא שהם נמצאים ברחובות, אלא שהם נמצאים בבתים וכבר לא יוצאים. אנחנו כבר במציאות עגומה אחרת של 16 ו-17 שעות מול המחשב. זה מה שאנחנו רואים היום עם הילדים. צריך ממש לגייס כוחות רבים כדי להוציא אותם מתוך הבתים. אנחנו פחות רואים אותם בחוץ, גם בשעות היום וגם בשעות הלילה. אולי גם בגלל שזה חודש אוגוסט עכשיו וחם. אבל ככלל יש רצון להוציא את הילדים מתוך הבתים, לקיים פעילות על פי הוראות משרד הבריאות. נקווה שנתחיל את השנה ב-1 בספטמבר.

האם יש להם איזושהי תוכנית או איזשהו מודל איך כן גם למשוך את הילדים החוצה מהמסכים וגם לתקופה של פתיחת שנת הלימודים, סוג של שגרה בהנחה שאין לנו עוד סגר נוסף? האם יש בכלל התייחסות לבני נוער ולסגרים, מה עושים לפני ומה עושים אחרי? אני לא אומרת שזה מושלם, אפילו רחוק, אבל אני לפחות רואה השתדלות מצד משרד החינוך כדי לפתור את זה. אני רואה השתדלות של גופים אחרים גם בדיונים אחרים. אני רוצה להבין מה ההתייחסות שלכם, מה תוכנית העבודה שלכם, איך אתם מתכוונים לטפל בזה בפתיחת שנת הלימודים. במידה שיהיה סגר, איזו תוכנית המשך יש לכם? איזו התייחסות יש מעבר לעובדה שהם לא יוצאים מהבית אז אין מה לעשות איתם? כי זאת לא תשובה.

לא זה מה שאמרתי, ואבהיר שוב את מה שאמרתי. ידוע שחודש אוגוסט הוא לא חודש שמתקיימים בו חוגים. החוגים מתחילים בספטמבר, ויש היערכות לחוגים. כרגע אנחנו מחכים לחתימה על התקנות כדי שיבהירו לרשויות המקומיות איך הן יכולות לקיים את החוגים, באיזה מתווה. ככלל אנחנו נגד סגרים. הפעילות שנקבעה לחודש אוגוסט לאירועים והפנינגים לילדים, חלקה בוטלה בעקבות העלייה בתחלואה והחשש, מאחר שהילדים בגילאים האלה רובם לא מחוסנים, בני שלוש ומעלה, ואין כרגע חיסון. הפנינגים שמתקיימים היום הם דווקא לגילאי 16 ומעלה כדי לעודד אותם לבצע חיסון. אבל ככלל השלטון המקומי נגד סגרי, ככלל אנחנו מבקשים לקיים פעילות בכל מצב תחת התניות כאלה ואחרות, ואנחנו נערכים להתחיל את החוגים ב-1 בספטמבר.

האם יש איזשהו שיח שקורה בין משרד החינוך לבין מרכז השלטון המקומי כדי להשלים את מעגל הטיפול בילד? הוא קם בבוקר, הוא הולך לבית הספר או לגן, מסיים את מערכת החינוך. האם יש איזשהו מודל שמשלים מהצד השני את הטיפול?

בוודאי. מבחינת מרכז השלטון המקומי והרשויות המקומיות, מאחר שהאוכלוסייה רובה ככולה מחוסנת וגם נערכת לחיסון השלישי, אין שום סיבה ששנת הלימודים לא תתחיל כסדרה ותקיים את מערך החוגים ותנועות הנוער כסדרם. יכול להיות שיהיו קצת הגבלות כאלה ואחרות, אבל אנחנו נערכים בשלב הזה לשנה רגילה, עם פעילות של חינוך בלתי פורמלי בשעות אחר הצהריים כהמשך ליום הלימודים. אם זה בצהרונים במתווה כזה או אחר, ואם זה באמצעות החוגים אחר הצהריים.

מה עם השירות הפסיכולוגי ברשויות המקומיות?

מה עם השירות הפסיכולוגי? מה השאלה?

כמה אנשים יש? האם נותנים מענה?

האם עובדים בשיתוף פעולה עם משרד החינוך?

אני אשיב על זה.

לא חל שינוי. הקורונה לא שינתה את מערך שיתוף הפעולה בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי בתחום החינוך. אולי יש הגבלות כאלה ואחרות, אבל כל השירותים ממשיכים וניתנים. אין הפסקת שירותים.

השאלה אם יש מעבר, בגלל המצב.

ה"מעבר" מגיע ממשרד החינוך. אני יכולה להסביר.

בבקשה.

קודם לכן אסביר איך המערך הזה בנוי. המודל הישראלי, שלרוב העולם הוא נדיר, הוא מודל שבו מערך השירות הפסיכולוגי החינוכי, מדיניות ההפעלה שלו וההפעלה שלו והתקצוב של 68% מתקני הפסיכולוגים מופעלים על ידי משרד החינוך, על ידי האגף שאני עומדת בראשו, והפסיכולוגים הם עובדי הרשויות המקומיות. יש לנו 3,200 פסיכולוגים ברשויות המקומיות. כשאנחנו אומרים במשרד החינוך הפסיכולוגים, אלה הפסיכולוגים שמדובר בהם. זה כ-3,200 פסיכולוגים שעובדים ברשויות המקומיות מטעמנו בהפעלה שלנו. מרבית התקצוב מגיע מאתנו, והפיקוח. מה שאנחנו עושים בגין הקורונה זה בעצם הרחבה של סלי תגבור עכשיו. בגלל שיש חסר בכוח אדם, זאת אומרת אין לנו חסר בתקנים אלא חסר בפסיכולוגים, הקצינו סלי תגבור כך שכל שירות פסיכולוגי שיכול להגדיל את מספר השעות של הפסיכולוגים עצמם שעובדים בתקנים, אנחנו נממן את העבודה שלהם. עשינו את זה באופן ייעודי. הוזכר כאן סיפור הנוער. ייעדנו תקציב של ארבעה מיליון שקלים לטיפול במתבגרים שבבתי הספר שלהם אין פסיכולוגים באופן שוטף. ייעדנו תקציב דומה לעבודה עם הורים בכלל, מתוך אמונה שהורים שיש להם יכולת להחזיק טוב יותר את המצוקה של הילדים יוכלו בעצמם לעזור להם. וככל שמדובר בגיל צעיר יותר, כל המודל הזה יותר רלוונטי. אנחנו עכשיו מחכים לתקצוב של סלי התגבור, והזכירה את זה עינב לוק, מנהלת שפ"י, כך שנוכל גם להבחין בין שירותים פסיכולוגיים בחסר קטן לעומת חסר עמוק ולהקצות להם את הסלים האלה בהתאם לצרכים שהם יראו. צריך להדגיש שזה בכל מגזרי האוכלוסייה. התגבור של השירות הפסיכולוגי מגיע ממערך שלנו.

שאלה נוספת לרות מהמרכז לשלטון מקומי. הזכיר כאן חבר הכנסת מופיד מרעי ש-80% מהמתנ"סים במגזר הלא יהודי נסגרו, ובאופן כללי זה משהו שאני גם יודעת, מאחר שאני מלווה את המגזר כמה שנים, המצב לא היה מזהיר עוד קודם. גם ברמת של תנועות נוער, גם זמינות של תנועות נוער, של פעילות מחוץ לבתי הספר, חוגים, ובכלל מענה לבני הנוער ולילדים שנמצאים במגזר הלא יהודי. מה ההתייחסות של המרכז לשלטון מקומי? האם אתם מודעים לזה? האם יש איזושהי תוכנית לתגבור? האם יש משהו שאתם מתכוונים לעשות בנושא הזה?

החברה למתנ"סים היא גוף עצמאי שממומן על ידי המדינה ביחסיות כזאת או אחרת, ולנו לא הייתה שום יכולת להשפיע על ההחלטה שלהם להוציא את העובדים לחל"ת. אין ספק שזה הקשה מאוד על הפעילות העירונית, כי חלק ממערך החוגים העירוניים התקיים במתנ"ס. אבל החלטה של ההנהלה, ואני חושבת ששווה להזמין את מנכ"ל החברה למתנ"סים ולשמוע את דעתו ועמדתו בעניין, הם פשוט אמרו שלא משתלם להם והם לא יכולים לאפשר מערך חוגים חלקי כזה או אחר, ורק בפתיחה כוללת יש להם היתכנות כלכלית. לכן לא מעט מהשירותים נסגרו במהלך הקורונה בשנה וחצי האחרונות שחווינו. אני חושבת שכאחד מהלקחים בנושא הזה, הרשויות המקומיות תגברו את מערך החוגים שהוא באחריותם האישית ולא באמצעות החברה למתנ"סים.

בכל המגזרים?

אני לא יכולה לדעת אם בכל המגזרים. אין לי נתונים על זה. אבל ככלל בשיחות שהתקיימו עם הרשויות המקומיות זאת הייתה ההבנה, שהן צריכות לקחת אחריות על החוגים האלה בשנה הנוכחית ולא להישען על החברה למתנ"סים, שבזמן שגרה קיימה מערך חוגים גדול וענף ונתנה מענה לכל הגילאים, אם זה ילדים צעירים ואם זה אזרחים ותיקים, אבל נקלעה לקושי משמעותי בזמן הקורונה ולא יכלה לספק רק מעט מהחוגים או לתת את החוגים במספר מועט של משתתפים. כלכלית היא לא יכלה לעמוד בזה והייתה החלטה עקרונית לא לקיים פעילות.

היום אנחנו כבר זמן מה אחרי הסגר האחרון, וכולי תקווה שלא יהיה לנו סגר נוסף. האם שקלתם לתגבר, לעשות משהו בכיוון הזה?

זה מה שאני אומרת, שההחלטה העקרונית שהתקבלה היא לתגבר את מערך החוגים העירוניים, ועד כמה שאפשר להעביר חוגים שהתקיימו במתנ"סים לפעילות עירונית. אבל שוב, הכול תלוי במה יהיה ואיך הדברים יתקדמו. ככלל הרשויות נערכות לפתיחה של החוגים ב-1 בספטמבר. אנחנו מחכים לאישור של התקנות, והרשויות המקומיות יתחילו לקיים הפנינגים להורים כדי שירשמו את הילדים שלהם.

תודה רבה. מאחר שדיברנו על סגרים, מירי ממשרד הבריאות, יש לך כמה מילים לומר?

לא על הסגרים, אלא בכלל. אני באמת מודה על הדיון הזה. אני חושבת שהוא סופר-חשוב, ולכן גם באתי פיסית לדיון הזה, למרות שיש לנו מיליון דיונים מקבילים בוועדות היום, אפרופו תקנות הקורונה וכו'.

אירוע הקורונה מתחילתו הוא אירוע קשה מאוד, לא פשוט. אנחנו רואים את התחלואה, אנחנו רואים את התמותה, ראינו את ההשלכות. לצערי אנחנו הרבה זמן באירוע הזה. בשלב הראשון, כשהתחיל האירוע הזה, כולנו התגייסנו, כל משרד הבריאות, לטפל בקורונה, לטפל בתחלואה הפיסית של הקורונה. אני מודה שהצדדים האחרים בהתחלה היו בצד. אירוע מכונן לגביי היה כששמעתי יום אחד בראיון בתקשורת ששואלים מישהו מהאוצר מה קורה עם כל אותם אנשים שאיבדו את הפרנסה, מה קורה עם מעמד הביניים שאיבדו את הפרנסה, והוא אמר: מה לעשות, יש לנו קושי, אין לנו מה לעשות. ואני מודה שבאותו רגע תפסתי את הראש ואמרתי שאי אפשר להזניח, אי אפשר לא להתייחס להשלכות הנפשיות, ההשלכות החברתיות, ההשלכות הכלכליות מהקורונה. אי אפשר להתייחס רק לדברים הפיסיים.

כמי שהייתה חברה בוועדת הכספים בשנתיים וחצי האחרונות, התפקיד של משרד האוצר הוא לשמור על הכסף. התפקיד של משרדי הממשלה הוא להוציא את הכסף מהם. לא מתפקידו לדעת אילו מענים ואילו צרכים. זה התפקיד שלך להוציא ממנו את הכסף.

דיברתי על התמיכה הכספית לאנשים, בשלב הראשון. לכן אמרתי שאני לא יכולה לדאוג לכלכלה, כלומר שייתנו את המענקים כגון חל"ת וכדומה, אבל אנחנו צריכים לדאוג לכל ההיבטים הנפשיים של התוכנית. לכן אמרנו בואו נעשה מעשה. כלומר, אנחנו צריכים לא רק לחזור לפעילות ולתת דגש להיבטים הנפשיים והאחרים, אלא אפילו להגביר את הפעילות כדי שלא נגיע למצב של אותן השלכות נפשיות שדיברנו עליהן. לכן אני בקורונה גם מטפלת בנושא של התוכנית למניעת אובדנות, אני כפופה למשנה למנכ"ל, והמשנה למנכ"ל, פרופ' גרוטו, שעומד בראש התוכנית, נשאב כולו לטיפול בקורונה. אמרתי שחייבים להגביר את הפעילות הזאת, לא רק לא להזניח אותה אלא גם להגביר אותה. לכן אמרתי שנעשה מעשה ונגביר את הפעילות שלנו גם בהיבטים של הקורונה כדי למנוע את אותם משברים ומצוקות שישנם. וזה מה שעשינו. אספתי את כל מי שיש, כל מי שאפשר, כל אלה שהיו בחמ"לים, במוקדים וכו' מתגייסים לטובת הנושא ומגבירים פעילות. אם בנושאים של הסברה ומסרים לציבור, אם בהכשרות שבשלב הראשוני הופסקו, ההכשרות וההדרכות של שומרי סף. אמרנו שאין בעיה, אנחנו חייבים לתת לזה מענה. אז אם נעשה את זה, נעשה את זה גם בזום ונגביר את הפעילות. גם בפעילות אל מול הרשויות המקומיות, אגב, שזה גם קיבל ביטוי בדוח של מרכז המחקר והמידע, אמרתי ליחידה שלא רק שאנחנו לא עוצרים את הפעילות, אלא אני מבקשת להוסיף רשויות לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות גם מעבר למה שתוכנן במקור לשנת 2020, שוב כדי לתת מענה לאותן מצוקות נפשיות. וזה מה שעשינו. אני שמחה שזה קיבל ביטוי גם בדוח של מרכז המחקר והמידע, שאמרו שיכול להיות שהעלייה שהייתה באותן פניות של המצוקות הן בגלל הגידול ברשויות המקומיות שנכנסו לתוכנית. זו אחת התוצאות של התוכנית שעשינו השנה.

לא רק זה, גם לחצתי להעביר למשרד החינוך, שותף שלנו, ושמעתם את הפעילות שלו שנעשית בנושא של המענים הנפשיים ולמניעת אובדנות, גם את התקציב. כי משרד הבריאות, במסגרת התוכנית למניעת אובדנות, מעביר תקציב גם למשרדי הממשלה האחרים שמפעילים את התוכנית, וחוה הסבירה יפה מאוד את הפעילות שנעשית במסגרת התוכנית. לכן גם ב-2020 לא רק שהעברנו את התקציב למרות שלא היה תקציב, אלא אפילו הגדלנו את התקציב.

אני רוצה לומר שגם השנה, למרות שתקציב המדינה עדיין לא עבר, בגלל חשיבות הנושא משרד הבריאות כבר העביר למשרד החינוך מחצית מהתקציב. אגב, זה לא נמצא בבסיס התקציב, אז זה לא דבר של מה בכך. בימים הקרובים הם יקבלו את מלוא התקציב כדי שיוכלו להתחיל להיערך גם לפעילות ההמשכית עד סוף השנה. כך שבנושא הזה אני חושבת שיש קשב גדול מאוד במשרד הבריאות, הבנה לנושא הזה ותגבור של פעילות.

מניעת אובדנות, אגב, זו מילה רחבה מאוד, כי יש גם מבוגרים.

נכון. כל הפעילות שלנו הייתה בכלל בהקשר של מניעת אובדנות. אני ממש עם יד על הדופק כל הזמן לבדוק את הנתונים, כי אנחנו חוששים מאוד. לשמחתנו לא ראינו ולא רואים עלייה במספר מקרי ההתאבדויות. מתחילת הקורונה אנחנו מנתרים את זה באופן שוטף. אנחנו לא רואים עלייה בכלל במקרי ההתאבדות. גם לא בגילאי הילדים והנוער. אגב, הנתונים שיש לנו הם מהמכון לרפואה משפטית, נתונים שיש לנו ממש באון-ליין שאני יכולה לראות אותם. אנחנו כל הזמן מנתרים את זה, וגם את הנתונים של ניסיונות אובדניים שמגיעים לבתי החולים הכלליים. גם את זה אנחנו רואים, ותודה לאל אנחנו לא רואים עלייה. אבל זה לא משקיט אותנו. זה לא אומר שאנחנו יכולים לחיות עם זה בשלום, כי החשש שלנו הוא תמיד ממה יקרה ביום שאחרי. זאת הפעילות שלנו, ולכן אנחנו עובדים באופן צמוד עם האנשים המדהימים שיש במשרד החינוך ומגבירים את הפעילות, ואנחנו עושים הכול.

אני רוצה לומר לגבי דסק החינוך. הייתי שותפה בפעילות שלנו בכל מה שקשור לקורונה, ובגלל החשיבות שאני רואה לנושא הייתי ממונה על תחום החינוך הבלתי פורמלי. אני כבר אומרת, גם בנושא של המצוקות הנפשיות, ואמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים, מבחינתי החשיבות של המענים הרגשיים היא לא פחות ואפילו יותר מהצורך הפדגוגי. את זה אפשר להשלים. לכן ממש נאבקתי כדי לאפשר את המפגשים האלה גם בתקופה הכי קשה. בואו נאפשר אותם אפילו בחצר, שהמורים ייפגשו עם התלמידים בחצר, אבל העיקר שייפגשו. גם את הפעילות של תנועות הנוער – הייתי בקשר שוטף עם תנועות הנוער כדי לאפשר את הפעילות של תנועות הנוער וארגוני הנוער בתקופת הקורונה.

אפשר גם להשתמש במדריכים של תנועות הנוער. הם יכולים לעבור הכשרה ויכולים להיות גם מענה לתלמידים.

אגב, חלק מהפעילות, גם הסברה של הקורונה, נעשתה באמצעות תנועות וארגוני הנוער, ויש להם חשיבות רבה.

כמה רשויות משתתפות בתוכנית מתוך כלל הרשויות? מתוך 255 רשויות בארץ, כמה משתתפות?

זה מעל 100. השנה התווספו 40. אני חושבת שזה בסביבות 140-130. הגברנו והשנה נכנסות עוד רשויות נוספות. כבר יצאו מכתבים לרשויות ואנחנו עושים את זה לפי תעדוף.

כלומר, אנחנו בחוסר של 50%.

זה לא חוסר, זו תוכנית רב-שנתית שנבנתה בתוכנית למניעת אובדנות. כי זה מענה מלא. זה משרד החינוך. הקדמנו רשויות מקומיות להצטרף לתוכנית בשנת קורונה.

כמה מתוכן שייכות למגזר הלא יהודי?

יש גם במגזר הלא יהודי. אין לי הנתונים כאן, אני יכולה להעביר אותם. אבל שוב אני אומרת, אנחנו בודקים את זה לפי המצוקות. יש לנו מדדים לראות מה סדר התעדוף של רשויות שנכנסות, לפי ניסיונות אובדניים ומשתנים אחרים, להצטרף לתוכנית. יש רשויות נוספות שמצטרפות, גם מהמגזר הלא יהודי, גם מיהודה ושומרון, מכל מיני יישובים.

אשמח שתעבירי לי את הדוח, גם מבחינת הנגשת שפה.

בשמחה. בתוכנית הזאת הגענו למגזרים אחרים, זה חשוב מאוד ואנחנו ערים לזה. אגב, גם כל המסרים שהעברנו בתקופת הקורונה וכו', היה לנו חשוב מאוד להנגיש אותם שפתית. הפצנו אותם לכל גורם שניתן. אגב, גם בנושא של ראיון בתקשורת, איך מעבירים מסרים, כדי לעודד את התקשורת ולא להכניס אותם לדיכאון בגלל המשבר הכלכלי והאחר. היה לנו חשוב מאוד, כי שמענו דברים שהיו צריכים להתבטא בצורה קצת יותר טובה. יש לנו מועצה לאומית למניעת אובדנות שפעילה מאוד בתחום הזה, ואנחנו עובדים איתה יחד עם כל המומחים בארץ בנושא של מניעת אובדנות. בלי קשר, גם משרד הבריאות בנושא למשל של מוקדי המצוקה הנפשיים תגבר מאוד בתקופת הקורונה. גם ער"ן, גם סהר, שזה מוקד שניתן לתקשר איתו באמצעות האינטרנט וכו'. אם למשל בשגרה במסגרת התוכנית למניעת אובדנות אנחנו מתקצבים את המוקדים האלה בסכום שנתי של שלושה ומשהו מיליון, בשנה שעברה בגלל הקורונה נתנו תוספת של פי שלושה. תוספת של כמעט עשרה מיליון. כי הנושא הזה חשוב לנו מאוד מאוד. מעבר לתוכניות אחרות שיש גם בקופות החולים שעשינו, של מענים מיידיים וכו'. אני חושבת שהובן מהר מאוד שאי אפשר להזניח את הנושא הזה וצריך לתת לזה אפילו יתר מענה, לא רק לתחלואה הפיסית.

אני מודה למשרד החינוך. הם שותפים נאמנים לכל הפעילות שהם עושים איתנו, התוכנית למניעת אובדנות. ושמענו את זה כאן.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע את הנוער, את מועצת התלמידים והנוער הארצית. ליהי ממן, מזכ"לית המועצה. יו"ר מועצת התלמידים עומר שחר לא יכול היה להצטרף אלינו. ליהי מחליפה אותו, בבקשה. בקצרה, אני מתנצלת, אני חייבת להגביל בזמן. חשוב מאוד לשמוע אתכם. שמעתם פה את המומחים, שמעתם פה את הסקירות. יש בעיות קליטה. נחזור אליה בהמשך.

הסתדרות הפסיכולוגים, ד"ר נעם יצחקי.

תודה. אני אקצה בדבריי. אני מייצגת של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית ואני רוצה ממש בקצרה להציג את הזווית של הפסיכולוגיה הציבורית בכלל, גם הפסיכולוגיה החינוכית. לגבי זה שיש עלייה מאוד מאוד משמעותית במצוקות, אני חושבת שאין ספק, ואנחנו רואים את זה גם בשירות הציבורי וגם בקליניקות הפרטיות שמפוצצות בימים אלה, וזה רק מעיד על הצורך. לצד זאת, מערך הפסיכולוגיה הציבורית נמצא כרגע בחסר מאוד מאוד משמעותי. אם זה בפסיכולוגיה החינוכית, שזה הוזכר קודם, על זה שיש חסר בפסיכולוגים, אז צריך להגיד ש-30% מהתקנים של הפסיכולוגים החינוכיים לא מאוישים. זה אומר שהשירות המיטבי ניתן בין גילאי חמש ל-15. גם גילאי טרום-טרום וטרום-חובה וגם גיל התיכון ניתן בהם שירות במידת האפשר על ידי סלים וכו', אבל זה לא חלק מבסיס המענה. וגם המענים בקהילה שהשירות הפסיכולוגי החינוכי הוא חלק מרצף, גם הם נמצאים כרגע בחסר מאוד גדול. פסיכולוגים התפתחותיים – אפשר לחכות חצי שנה ושנה לעדכון בהתפתחות הילד. אני לא צריכה להגיד מה המשמעות בגיל שנתיים או שלוש לחכות שנה לאבחון התפתחותי שיאפשר לקבל מענה, מכל מיני סיבות.

אנחנו נעשה דיון נפרד על כל מה שקשור להתפתחות הילד.

אני מציינת את זה גם בקצה השני של מענה דרך קופות החולים ומרפאות בריאות הנפש. אפשר לחכות שם שנה וחצי שנה, ובפריפריה גם שנתיים. המשמעות היא ששירות פסיכולוגי הוא פריבילגיה שמי שיכול להרשות לעצמו מממן אותו באופן פרטי ומי שלא לא. המענים התוספתיים שניתנים הם גם מה שתיארה הנציגה ממשרד הבריאות וגם במשרד החינוך, כרגע לא מאפשרים לגייס יותר כוח אדם למערכת. צריך להגיד שזה מה שצריך כרגע. יש בישראל 12,000 פסיכולוגים שיכולים לעבוד. רק 5,000 מתוכם עובדים בשירות הציבורי, ורובם בחצאי משרות. התוספות שניתנות מאפשרות למצות עוד קצת מכוח האדם הקיים, אבל מה שאנחנו צריכים הרבה יותר זה עוד כוח אדם שייכנס למערכת, ובשביל זה צריך איזשהם תמריצים שיגייסו פסיכולוגים. פסיכולוגים מעוניינים לעבוד בשירות הציבורי, מבינים את צו השעה, רואים שיש הצורך הזה, אבל צריך תוכנית תמריצים שתאפשר לפסיכולוגים להגיע לשירות הציבורי ולתת מענים ארוכי טווח. אני שומעת על ההכפלה של תקציבים למענים הראשוניים, כמו ער"ן, כמו סהר, שזה מצוין. אבל בקצה השני אני עושה הערכת סיכון אובדני לנערה ורואה שהיא בסיכון גבוה וצריכה לקבל שירות בקהילה והיא מחכה שנה בתור. הדבר הזה לא הגיוני, וזה מקרה הקצה שבלי תוספת תקנים בקופות החולים, במרפאות בריאות הנפש, במכונים להתפתחות הילד, ובלי תמריצים שיאפשרו לנו להעלות את אחוז הכיסוי של התקנים בשירות הפסיכולוגי החינוכי, אי אפשר יהיה לתת לזה מענה.

הבנתי שעכשיו מוסיפים מאה תקנים נוספים כל שנה.

מוסיפים תקנים, אבל אין פסיכולוגים. ד"ר חוה פרידמן אמרה, יש לנו תקנים.

בשביל 3,000 שקלים בחודש אף אחד לא רוצה לבוא לעבוד.

לכן בשביל שיהיה יותר כוח אדם, שזה מה שצריך כרגע, צריך איזשהם תמריצים שהם מעבר. התוספות, סלי התקצוב שניתנים, מאפשרים לי כפסיכולוגית שכבר עובדת להרחיב טיפה את המשרה שלי בעוד כמה שעות שנותנות טיפול. אבל הצורך כרגע הוא לא בעוד כמה שעות האלה. צריך כוח אדם.

תודה רבה. המסר עבר.

ליהי ממן ממועצת התלמידים והנוער, בבקשה. אני מתנצלת, אני מגבילה אותך לשתי דקות.

אין בעיה. צהריים טובים. אני רוצה קצת לחזור אחורה ולעבור על כמה נקודות קצרות. על כל ילד שמשתף בחוויה, ברגש, יש עשרות ילדים שלא משתפים כי הם חוששים, כי יש איזו תחושה של מישהו שלא מקשיב לנו.

ליהי, אנחנו מתנצלים. אנחנו לא שומעים אותך כראוי. אשמח שתסדרי את האינטרנט ונחזור אלייך.

אני רוצה לעבור בקצרה לד"ר אופירה הוניג ממועצת המטפלים באומנויות. יש לנו עוד הרבה דוברים אחרייך, והכול חשוב ומשלים לנו את אותו הנושא שאנחנו דנים בו היום.

אני מטפלת באומנות כבר 30 שנה, ועבדתי במערכות בריאות הנפש, באיתנים בירושלים, בתוך משרד החינוך. אני מנהלת את המחלקה לטיפול באומנות בבית ברל ונציגה של יה"ת, הארגון של המטפלים באומנות ושל המועצה העליונה לטיפול באומנות בארץ. אני חושבת שיש לי פתרונות. אם אני מקשיבה לכל מה שנאמר פה, אנחנו כוח מאוד מאוד משמעותי גם בתוך משרד הבריאות, גם בתוך משרד החינוך, גם במועצה לשלום הילד, גם במועצה לילדים בסיכון. אנחנו 7,000 מטפלים באומנויות בישראל היום, שמתוכם 4,000 עובדים בתוך מערכת החינוך. יש מאות שעובדים בתוך בתי הספר הפסיכיאטריים, בתוך המחלקות הפסיכיאטריות. דיברתי עם המועצה לגבי המועצות האזוריות, אז אנחנו לא נכנסים למתנ"סים, אבל אנחנו כן עובדים בשיתוף פעולה עם ראשי מועצה שאכפת להם וראשי עיריות. יש לנו מודלים לעבודה קהילתית, שאלה דברים חדשים שנבנו, ובכלל המקצוע שלנו הוא בטיפול נפשי משמעותי, שמתוך מקצועות בריאות הנפש הוא נותן מענה טיפולי גם לילדים, מתבגרים, מבוגרים. אנחנו עובדים עם משרד הביטחון בכל תחום של בריאות הנפש. אנחנו עובדים בצורה משמעותית מאוד עם שפ"י ועם כל מערכת החינוך. אנחנו מרושתים.

בואי נדבר על הפתרון.

אני רוצה לקחת כמה דברים ממה שאמרו הילדים שדיברו פה בהתחלה וגם לשתי נקודות מאוד משמעותיות שהיו בדוח. הדוח הזה היה ממש מפורט, עשינו דוח דומה השנה לילדי הגן. הייתה שם נקודה שמדברת על האבחון בטיפול בבריאות הנפש שזה לוקח הרבה זמן. הרישות שלנו בתוך מערכת החינוך הובילה אותנו במהלך השנים להבין שיש לנו גם היכולת כמטפלים באומנויות לתמוך ביועצים, בפסיכולוגים ובמורים ולעזור באיתור של הילדים שזקוקים לעזרה.

איתור וטיפול או רק איתור?

בעיקר טיפול, אבל יש לנו גם הכוחות לאיתור. אנחנו יודעים איך לדבר איתם, אנחנו יודעים מה לעשות. יש מודלים כאלה. יש מודלים מתחילת שנות ה-90, כמו בירושלים, שהיו מופעלים בתוך בתי ספר כשהיינו במהלך כיתה א' בונים קבוצות של שלושה ילדים לשלושה חודשים ואחר כך יודעים לתת את המענים.

הדבר השני זה העניין שמדגישים שם את הטיפול התרופתי שפתאום נהיה ענייני, ואנחנו רוצים להדגיש את המודלים הנפשיים שלא לוקחים בחשבון את זה, אלא שבונים חוסן. והמודלים האלה הם משמעותיים מאוד.

האם המודלים האלה הם גם בשיתוף משרד החינוך?

אנחנו עובדים בתוך משרד החינוך בשיתוף.

במשרד החינוך זה מערך שנמצא בחינוך המיוחד, לילדים בעלי צרכים מיוחדים עם אפשרות להגמיש אותו כך שקבוצות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים שמטופלות יצרפו ילדים נוספים שאינם בעלי צרכים מיוחדים בהגדרה הפורמלית.

לא היו לפני הקורונה והיום כבר כן, ואפשר להשתמש בכלי. לכם יש מספיק אנשים שיכולים לטפל?

יש המון אנשים שיכולים להיכנס ולעבוד. יש אנשים שרוצים, יש אנשים שעובדים במשרד החינוך שאפשר לשנות להם מה שהם עושים.

ההעסקה היא דרך מערך התמיכה היישובי האזורי של החינוך המיוחד.

זה תלוי גם במנהלי בתי ספר יצירתיים. אנחנו עובדים גם עם ילדים בחינוך הרגיל שלא כולם עברו את הוועדות.

אולי שווה לשקול שהם לא יהיו רק מהחינוך המיוחד בהחרגה לילדים שאינם בחינוך המיוחד, אלא אולי לצרף.

בשנות ה-90 זה מה שעשינו. עבדנו בכל בתי הספר, גם עם החינוך הרגיל וגם עם החינוך המיוחד. לאט לאט זה עבר לוועדות.

היה מעניין מאוד לשמוע את הנוער שדיבר, כי הם פשוט ריכזו את כל הסקרים שהובאו. אנחנו מקפידים על הרצף, זאת אומרת הניתוקים הם מאוד מאוד קריטיים וכל המטרה שלנו מבחינה טיפולית ותמיכתית היא לשמור על רצף בתקופה הזאת. אנחנו מדברים על זה שאנחנו שמים דגש על הבריאות הנפשית ועל החוסן הנפשי. אנחנו עוזרים למורים בייעוץ ובסדנאות ובמודלים שאנחנו נותנים להם בשביל שהם גם יוכלו להפעיל את זה עם הילדים שהם עובדים איתם.

אני מתנצלת, אני חייבת שתקצרי ותגיעי לסיכום.

אני חושבת שהפריסה שלנו מהווה פתרון. אנחנו בנינו מודלים שגם מדברים על טיפול פרטני, גם על קבוצתי. אנחנו עובדים בצורה פסיכו חינוכית במודל הגן כקבוצה או הכיתה כקבוצה. זה משהו משמעותי מאוד שהיה עכשיו בקורונה, עשינו את זה עם קבוצות בזום וגם לא בזום. אנחנו עובדים על ויסות רגשי, אנחנו עובדים על ויסות רגשי באמצעות CBT, הדרכת הורים באמצעות CBT, ואנחנו בעצם מתאימים את המודלים למה שצריך במהירות שצריך. יש לנו מערך שלם של התערבות בזמן משבר, בניית חוסן התמודדות עתידית כמובן, וכמובן מודלים לעבודה בעיצומם של תהליכים בטראומה, שזה הוזכר פה. אנחנו עובדים גם עם עוטף עזה. בעצם אנחנו עושים אינטרפרטציה של כל המודלים וכל התכנים האלה.

הכוח הטיפולי שיש בקרב הקבוצה של המטפלים באומנויות שנמצאים בארץ הוא כוח טיפולי משמעותי גם מבחינת תוצאות התנהגותיות, גם של איזושהי תחושת חוסן פנימי והעצמה. הילדה אמרה שהתחושה שלא מקשיבים להם, או לא שומעים אותם. אני חושבת שבתוך המערך הזה יש לנו מודל שלם שאנחנו עובדים איתו גם בבתי ספר וגם עם המורים. יש עוד דברים, וגם הבאתי כמה דוגמאות, וחבל.

אני בטוחה, כי זה נושא שהוא גם חשוב וגם מרתק.

חבל לי שגם חוה לא הזכירה את זה, אבל העבודה היא משותפת בתוך בתי הספר. היא עבודה מאוד מאוד משמעותית. החיבור, ההבנה, הידע שלנו מבחינה טיפולית והידע המערכתי הוא קריטי מאוד בבתי הספר. מול המועצות האזורית הייתי מעורבת בהתנדבות בשנה האחרונה, גם במודיעין ובכל מיני מקומות כאלה, שברגע שידעו לנצל את הכוח שלנו גם בהתנדבות אפשר היה לעשות כל מיני פעילויות שהן לא חברתיות אלא יותר טיפוליות, אבל ברמה של מפגשים, אמפתיה, חוסן ותפקוד להוציא את הילדים מאיפה שהם טבעו.

חשוב מאוד. תודה רבה.

ננסה שוב לדבר עם ליהי ממן ממועצת התלמידים.

אני מקווה שעכשיו אתם שומעים אותי יותר טוב. אחזור בכמה נקודות אחורה. על כל ילד אחד שמשתף יש עשרות ילדים שלא משתפים, בעיקר בגלל התחושה שיש צוות אבל הצוות לא מספיק מוכשר ולא מספיק נכון להקשיב לנו. אני חושבת שיש מי שיקשיב, וגם כשאנחנו פונים אנחנו לא תמיד מרגישים שיש להם תשובה או תשובה מספקת, וזה מונע מאתנו ומהחברים שלנו מאוחר יותר לפנות לצוות החינוכי. זאת נקודה שצריך להעלות ולתת עליה את הדעת מאוחר יותר.

לא אחזור על כל מה שאמרו פה קודמותיי, כן אגיד ששיעורי החינוך ושיעורי החינוך הגופני, שנתנו את ההפוגה מהלחץ הלימודי, דווקא השנה כשהיינו צריכים אותם הכי הרבה לא היו. כל הכלים של חוסן ואיך אנחנו מעצימים את עצמנו במהלך השנה הזאת שהיינו תמיד מאוד בלחץ בלימודים, זה תוכן שלא הגיע אלינו, זה תוכן שלא עבר לתלמידים, זה תוכן שהיה חסר מאוד והרגשנו שאנחנו הולכים לאיבוד בעומס הלימודי, בעיקר בשכבות הגבוהות שהכול התעמק והתעסק נטו בלמידה לבגרות ולבחינות המסכמות. השנה, דווקא בגלל שהיא השנה אחרי או איפשהו בדרך בתהליך, כי השנה הכי קריטית. היא לא קריטית בגלל הבגרות שאני ניגשת אליה, אלא בגלל איך אני יוצאת מחוזקת מהתהליך ומהשנתיים האחרונות שעברתי, ואיך אני לוקחת את כל מה שעשינו ואת כל מה שעבר עלינו והופכת אותי, את הנוער, לאדם יותר חזק.

כמה מטרות שמבחינתנו חשובות מאוד. קודם כל, ליצור סביבה בטוחה לתלמידים לשתף. כי אם אני משתפת, זה נשאר ביני לבין מי שאני משתפת איתו ולא עובר לגורמים שלא אמור לעבור אליהם המידע, כי אני לא מרגישה בנוח לשתף אותם. וכן הכשרה לתלמידים ולמורים להתמודד עם מצבים רגשיים, גם של החברים שלנו וגם של התלמידים האחרים, והפניה לגורמי מקצוע. ההכשרות לא אמורות להיות רק למחנכים או רק לגוף ספציפי בבית הספר, אלא לכל מורה, ואני אחליט למי אני מרגישה בנוח לפנות ומי אני חושבת שנכון לי לפנות אליו באופן הזה. וכן מתן מענה שתואם את תחושות התלמידים ומונע איזושהי אי נעימות, כמו שהצגתי קודם, של פנייה לגורם והמידע מועבר לגורם אחר.

אקצר, כי כולנו פה קצרים בזמן, אבל אגיד תודה שאתם נותנים לנו את ההזדמנות להשתתף בדיון, ואנחנו מצפים לעבוד אתכם הרבה בהמשך.

תודה רבה, ליהי ממן. הרבה מאוד מהנקודות, כפי שאמרת, הזכרנו אותן כאן והן לחלוטין נקודות לטיפול גם ברמת הכשרת המורים ולתת לכל ילד את האופציה לבחור עם מי הוא מרגיש בנוח לפנות אליו. באופן כללי, כל מה שקשור לצמיחה מתוך משבר. דיברנו גם על זה. תודה רבה. אנחנו כמובן מחכים לכם בכל אחד מהדיונים של הוועדה הזאת. אתם חלק בלתי נפרד ממנה.

משרד החינוך, יש משהו שאת רוצה להוסיף?

לא, אין משהו מיוחד. הזכרת את הדיון הנפרד על הגיל הרך.

אעביר לכם את הדוח של הוועדה שעבדה על הגיל הרך בחצי השנה האחרונה.

אשמח מאוד.

גם לגבי הסיכון שהזכרת בראשית הדיון, על מה שקורה בתוך הבתים. יש נתונים וזה גם דורש דיון.

נכון. כמעט לא הצלחנו כאן לגעת בזה, אבל בסוף כשמדובר על מענים רגשיים זו העלייה הדרסטית של מקרי אלימות, אלימות מינית בתוך הבתים עצמם.

ובמקביל תת דיווח ואיתור.

אנחנו כל הזמן אומרים ששלוש הזרועות זה מניעה, זיהוי וטיפול. מניעה אפשר לטפל, זיהוי אנחנו יודעים באילו כלים ניתן לטפל, עדיין לצערי כל המערכות במדינת ישראל עדיין לא מסונכרנות ועוסקות בזה בצורה הראויה. כאשר הטיפול נמצא לוקה בחסר בצורה הקשה ביותר. כפי שאמרתי בדיון הראשון של הוועדה הזאת, זה משהו שאני בהחלט מתכוונת לשים עליו דגש מאוד מאוד גדול בוועדה לזכויות הילד. בלי חוסן נפשי, בלי בריאות נפש לילדים שלנו ובלי שהם יכולים לחזור הביתה ולחיות כילדים מבלי שהגורמים הקרובים אליהם ביותר פוגעים בהם, כל שאר הדיון כאן הוא עקר.

אני רוצה להעלות את בטי כהן מהעמותה הישראלית למען הגיל הרך. ממש בקצרה, כי יש לנו עוד דוברים. זה לא הדיון האחרון בנושא, עוד יהיה מקום וזמן גם להתבטא בצורה רחבה ביותר. בטי, נעים להכיר אותך, מראש אני נאלצת להגביל אותך בזמן.

אני אנסה לקצר. אני נציגה של העמותה למען הילד בגיל הרך, ואני רוצה לייצג פה את הילדים של גילאי לידה עד שלוש, שהם בעצם כמעט לא נוכחים בכל הוועדות, בכל הדברים שמתפרסמים.

שמים על זה דגש. כאימא של לידה עד שלוש אני יכולה להגיד לך שזה יהיה מוטיב חוזר בוועדה הזאת, מטבע הדברים.

הייתי מצפה שיצאו הנחיות ממשרד החינוך גם לגילאי לידה עד שלוש, לגננות הפרטיות, שיצאו הנחיות להורים, שמשרד הבריאות יוציא הנחיות גם לגילאים האלה.

אני מניחה שאת מדברת על תקופת המעבר של לידה עד שלוש למשרד החינוך ממשרד הכלכלה בינואר.

כן, אבל עדיין אפשר להוציא הנחיות. גם אם זה לא משרד החינוך, זה יכול להיות משרד הבריאות, זה יכול להיות משרד הכלכלה. מישהו צריך להוציא. אנחנו עומדים להתחיל עכשיו את ספטמבר, ולגננות הפרטיות אין שום הנחיה, שום הדרכה, שום דבר. אתם דיברתם על כך שמשרד החינוך הנחה את המורים, הנחה את הגננות, אבל את הגננות הפרטיות אף אחד לא מנחה. הן לבד בשטח.

כרגע לידה עד שלוש עדיין לא נמצא תחת משרד החינוך, ולכן משרד החינוך לא יכול לתת מענה. אגב, זאת הייתה אחת השאלות שלי למשרד החינוך, איך הם ערוכים למהלך השנה.

אז נציגי משרד הכלכלה. שמישהו ייתן.

נציגי משרד הכלכלה לא נמצאים פה היום. אנחנו נקיים על כך דיון ב-2 בספטמבר, אם אני לא טועה.

ב-13 בספטמבר.

ב-13 בספטמבר נקיים דיון על זה, ולכן זה יהיה רלוונטי אז. היום אין כאן נציגים של משרד הכלכלה, ולכן אין לי שאלות להפנות אליהם. את צודקת. אכן זה נושא שאין לו המענה היום, ואנחנו נדון בכך ב-13 בספטמבר. כי אנחנו מקיימים על זה דיון מיוחד, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בגלל הדחיפות והחשיבות של הנושא.

אז אשמח להעלות את כל הסוגיות במפגש שיתקיים.

בשמחה רבה. תודה, בטי.

אני רוצה לעבור לצמרת אביבי, מנכ"לית מורי תל"ן, העשרה וחוגים. כבר נפגשנו בעבר.

שלום לכולם. נכון. קודם כל, ברכות על כניסתך המחודשת לכנסת.

תודה.

אני רוצה להביא לכאן דווקא את ההיבט שלנו, של כל המורים שהם בעלי הכשרה והם נותנים ביטוי מאוד מקיף לנפש של הילד, להעצמה של הילד, החל מגיל לידה. אנחנו נכנסים כבר בגיל לידה לגנים פרטיים ולמעונות יום ולמשפחתונים ועוברים גם בגני רשויות, בצהרונים, במתנ"סים אחר הצהריים. אני מייצגת את כל המורים גם בבוקר וגם אחר הצהריים בחינוך הבלתי פורמלי.

עד כמה יש לך היענות מהשלטון המקומי?

אין שיח עם השלטון המקומי. לא רק זה, ראשי ערים מודיעים קבל עם ועדה שהם פשוט לא יאפשרו למורים להיכנס בשנת הלימודים הבאה לגנים שלהם ולמוסדות החינוך.

את מדברת על גנים פרטיים או על גנים ציבוריים?

אני מדברת על גני עירייה וגם על גנים פרטיים. חלק מראשי הערים הודיעו שהם לא יאפשרו שאנחנו ניכנס. אתם צריכים להבין את הפגיעה בילדים. הם מונעים מהם את החינוך המיטבי שהילדים זקוקים לו.

כלומר, מי שמונע זה משרד החינוך או המרכז לשלטון מקומי?

ראשי הערים.

כלומר, ראש עיר בעיר אחת יכול להחליט שהוא נותן ופותח, וראש רשות במקום אחר מחליט שלא מתאים לו בגלל תקנות קורונה כאלה ואחרות או הנחיות של משרד הבריאות. עד כמה שידוע לי, אגב, משרד הבריאות לא הוציא תקנה לגבי חוגים ותוכניות העשרה.

אסביר לך מה קרה. בתוכנית הקיץ של משרד החינוך, בקייטנה, עברה מדריכת ספורט בעשרה גנים והכניסה אותם לבידוד, כי היא הייתה מאומתת והיא לא ידעה. זאת אומרת ש-350 משפחות, 700 הורים נכנסו לבידוד ברמת גן. אני מבינה את העניין הזה שהמשפחות מאבדות את ימי העבודה ויש פה מצוקה. אבל מצד שני אי אפשר להמשיך לנהל את המדינה בצורה כזאת. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אז ראש עיר מחליט שהוא לא מכניס אותנו יותר, אז גם הוא פוגע בילדים וגם הוא פוגע במורים ובפרנסה שלנו. כולם יודעים שמה-1 ביולי אין לנו שום גיבוי מהממשלה מבחינת אובדן ההכנסה. ואני מדברת גם מבחינת הילדים עצמם. בתקופה שחזרנו, הייתם צריכים לראות את הניצוץ בעיניים שלהם, איזו השתוקקות יש להם וצמא, מעבר למערך הפדגוגי והלימודים במתמטיקה ואנגלית ושפה.

המסר עבר לחלוטין. תודה רבה.

עינת טסלר, עמותת אגדל, מומחים ללקויות למידה. בבקשה, עינת.

צהריים טובים. אני שמחה ונרגשת להיות פה, ואני אשמח לתת את הדגש דווקא על הפן הלימודי כעוד משהו שחייב לבוא כשיח ולבוא בישיבות האלה ביחד עם החלק הרגשי, כי אנחנו יודעים שחלק מאוד מרכזי מההשלכות הרגשיות הן כתוצאה מלחצים שמופעלים על הילדים. אני אומרת בואו נגן על אלה שעדיין לא במצוקה רגשית ועלולים להיות כך.

אי אפשר לצפות מילדים שלא ישבו שנתיים ולמדו, ילדים עם לקויות למידה עם פערים מאוד מאוד גדולים שלא הצליחו להיות בתוך הזום וללמוד כמו שאר הילדים, אי אפשר לצפות מהם להיות ברמה של שאר הילדים בכיתה שלהם. לא נשכח שהרבה מהילדים האלה לא קיבלו את התמיכה שהם היו זקוקים לה במהלך התקופה הזאת, כי מורות השילוב וכל מיני אנשים בתוך הצוות היו צריכים להיות פנויים לדברים אחרים, כמו לקחת קפסולות ולתת מענה לשאר בית הספר. אז גם העניין של התמיכה הרחבה שצריכה להיות גם לילדים לקויי הלמידה, שיש גם עניינים רגשיים שנלווים, גם שינוי תוכניות הלימוד. לא נשכח שהילדים עכשיו עולים לכיתה א', ונתון שכדאי לדעת אותו הוא שילדים בשבועות הראשונים של כיתה א' כבר מבססים את התפיסה העצמית שלהם ואת הביטחון העצמי שלהם בכלל בקריאה ובכלל בלמידה. ואם נבוא עם תוכניות לימודים ומפקחות עם כל מיני דרישות לרכישת קריאה וכתיבה, כמו שאנחנו רגילים עד היום, זה יהיה מאוד בעייתי וזה יפעיל הרבה לחץ גם על המורים להשיג את היעדים וגם בסופו של דבר זה ירד לרמה של הילדים עצמם.

חייבים לזכור שבתוך הכיתות יהיו פערים מאוד משמעותיים, והלמידה חייבת להיות דיפרנציאלית. לכן גם ההכשרה של המורים, ממש כמו כיתה של חינוך מיוחד, היא דבר שצריך לקחת בחשבון. זה חלק מההכשרה שלהם לדעת ללמד ילדים עם קשיים שונים, בטח ילדים עם לקויות למידה שנשארו הרבה מאחור, ובכלל כל הילדים.

מאחר שיש הרבה מאוד לדון על החינוך המיוחד, בפרט בתקופת הקורונה, ובתי ספר לחינוך מיוחד שנסגרו, ומענים – זה דיון שהוא נפרד. המסר שלך עבר. יש לך מילה אחת להוסיף לסיכום.

מילה אחת, זה גם שינוי של דרכי ההערכה החלופיים, שדיברתם על זה בתחילת המפגשים. זה חייב להיות חלק מאוד מרכזי. כי ילדים שחזרו עכשיו מהקורונה וכבר צריכים לעבור מבחנים, למשל, או כבר מודדים את ההישגים שלהם, זה מפעיל הרבה לחץ על הילדים, הרבה חרדה.

דיברנו על זה. משרד החינוך אמר שבהתחלה הוא הולך לכיוון של האטה לימודית על מנת לא לייצר את הלחץ בפתיחת שנת לימודים ולהדגיש את החלק הרגשי.

וגם נגיד לגבי ילדים שעולים לכיתה א' שמפעיל החינוך מפעיל עוד טרם הקורונה תוכנית שנקראת א' תחילה, שהיא תוכנית שנועדה ליצור גשר בין הגן לכיתה א'. תשומת הלב לנושא הזה היא מאוד גדולה.

שילדים לקויי למידה יקבלו את התמיכה שהם זקוקים לה, במיוחד עכשיו אחרי שהם חוזרים, עם כל הפערים שנוצרו, ששוב יש לזה השלכות רגשיות ונשירה ודברים שיכולים לעלות למערכת אחר כך הרבה יותר. לדעת לתת להם את המענה ואת כוח האדם ואת ההכשרה המתאימה גם למורים שעובדים איתם בתוך בית הספר.

לחלוטין. תודה רבה.

דוברת אחרונה, בקצרה מאוד, עובדת סוציאלית יונית אפרתי, מנהלת תחום בכיר בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. היא לא אתנו? היא ביקשה לדבר.

אני רוצה לסכם את הדיון. קודם כל, תודה רבה לכל המשתתפים בדיון. דיון ארוך, וניסינו לעשות אותו עד כמה שיותר מעמיק בתוך מסגרת הזמנים שלנו. אנחנו לפני פתיחת שנת לימודים בתקופת קורונה עדיין, אחרי סגרים, אולי לפני סגרים, וללא ספק זה דיון חשוב.

המלצות הוועדה. הוועדה קוראת למשרד החינוך לפעול להעלאת החוסן הרגשי בקרב התלמידים על ידי שיעורים ייעודיים לחיזוק החוסן על ידי היועצות והמחנכות, הנגשת המידע לתלמידים על אודות השגת סיוע, שיתוף עם אנשי הטיפול ברשויות המקומיות, פיתוח פעולות חברתיות ולהרחיב מענים לא פורמליים, עיבוי צוותי החינוך ותמיכה, כמו סייעות שיש, תמיכה בצוותי התמיכה והטיפול, תמיכה בתומכים. לפעול גיוס פסיכולוגים יועצים למערכת החינוך.

הוועדה קוראת לפתח טיפולים על ידי מטפלים באומנויות גם לילדי החינוך הרגיל. הוועדה שמחה לשמוע שבכוונת משרד החינוך להוסיף שעות ייעוץ בבתי הספר. הוועדה שמחה על התקציב התוספתי וחבילות הסיוע לשירות הפסיכולוגים על ידי הצרכים שמופו. הוועדה שמחה לשמוע שהנחיות משרד החינוך הן לקיים שיחות מחנך-תלמיד עם כל התלמידים. אנחנו נעשה על זה מעקב, אגב, על הסעיף הזה ספציפית, העניין של האחד על אחד.

הוועדה קוראת להוסיף את תפקיד מדריך הנוער חזרה לתפקיד, כפי שחבר הכנסת מאיר יצחק הלוי אמר. הוועדה קוראת לתקצוב סלי התגבור של השירות הפסיכולוגי ברשויות המקומיות מטעם משרד החינוך. הוועדה שמחה לשמוע על שיתוף הפעולה בין משרד הבריאות למשרד החינוך בנושא התוכנית הלאומית למניעת אובדנות. הוועדה מבקשת נתונים בנוגע לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. מספר הרשויות בתוכנית בפילוח על פי מגזרים, והצפי.

והחוסן הקהילתי החברתי, שהוא מאוד קריטי.

אנחנו מדברים פה על מניעת אובדנות.

תודה רבה למשתתפים. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:25.