פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



20
ישיבת ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב
20/01/2021


מושב שני



פרוטוקול מס' 8
מישיבת ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב
יום רביעי, ז' בשבט התשפ"א (20 בינואר 2021), שעה 10:30

חילופי הגברי באגף השיקום (מינוי מ״מ לראשות האגף) והצורך בטיפול דחוף בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות אירועי לחימה

חברי הוועדה: אופיר סופר – היו"ר
משה אבוטבול – מ"מ היו"ר

עוזי דיין
אבי דיכטר
מיכל וונש

אלזה ביסמוט - אשת הלום קרב

אברהם אבוטבול - נכה צה"ל

דן אמנון קלע - פסיכולוג קליני

לי נעים - כתבת ערוץ N12

איתמר גרף - מ"מ ראש אגף השיקום, משרד הביטחון

עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל

נחום לאמור פרידמן - פעיל, בשביל המחר

יעל סלנט

ענת כהן שמואל

הדר אביב



חילופי הגברי באגף השיקום (מינוי מ״מ לראשות האגף) והצורך בטיפול דחוף בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות אירועי לחימה

בוקר טוב לכולם, אנחנו מתחילים דיון של ועדת המשנה לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, דיון שעוסק בנפגעי פוסט-טראומה בעקבות לחימה.

בפתח הדברים אני אגיד שהדיון הזה היה חשוב, כיוון שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת מבחינה פוליטית, ואנחנו נמצאים במינוי זמני של ראש אגף השיקום, וככל שאפשר לעשות בתקופה קצרה ותחת מינוי זמני, אני מאחל לו בהצלחה. אבל דווקא בגלל זה היה לי חשוב מאוד לקיים את הדיון. הייתה כתבה כואבת בשבוע שעבר, וגם עליה נדבר קצת, ונראה מה המשמעות של כתבה, איך היא יכולה לעזור ולשנות מציאות במדינת ישראל.

אני אומר את זה כי כשכתבו לי בקבוצת ווטסאפ מצומצמת שקרה משהו, אז כתבתי שזה כואב ועצוב. זה מדהים, אבל עצוב. זה מדהים כי אתה רואה שדברים זזים, אבל עצוב שצריך כל כך הרבה דברים בשביל שהדברים יקרו, ונדבר על זה בהמשך.

בפתח הדיון, אני רוצה להודות לחבר הכנסת מיקי זוהר וחבר הכנסת מאיר כהן, וליושב-ראש הכנסת יריב לוין, שתמכו בדיון הזה. חשוב לי שהדיון הזה, כיאה לנושא החשוב שאנחנו עוסקים בו, לא יהיה דיון פוליטי, אלא יהיה דיון לגופו של עניין.

שוחחתי השבוע עם מנכ"ל משרד הביטחון, והוא אמר לי, אנחנו רוצים להביא לשם מישהו טוב מאוד ומתאים מאוד. אני לא בטוח שאני מדייק במילים, אבל זה היה המסר. ולכן הם לא בחרו כרגע מנהל אגף השיקום, אלא בחרו מנהל זמני, ועדיין זה הופך לנו את הסוגיה לסוגיה מורכבת בגלל כל ההיבט החוקי של איך מנהלים מכרזים במדינה.

אני חושב שמדובר פה בשעת חירום, ואנחנו לא יכולים לחכות איתה חצי שנה לבחירות, הקמת קואליציה, מינוי, ועד שהשר הבא ימצא את מקומו בתפקידו. לכן קבעתי גם פגישה היום עם דניאל הרשקוביץ, יושב-ראש הנציבות, בהקשר של איך אפשר לצאת מהמסגרת הנוקשה מאוד של ביצוע מכרזים, לחשוב על כל דרך יצירתית. ואני מזמין כמובן את החברים והשותפים לחשוב על כל דרך יצירתית בשביל שנוכל להגיע למינוי קבוע, טוב ואיכותי לאנשים שראויים לנו, לאנשים שעשו את היקר מכל למדינת ישראל.

אני מודה לחברי הכנסת שטרחו להגיע בתקופה הזאת, וגם עם הקורונה. ואני אכנס לסיפור של מה שהיה בכתבה. אחת הדמויות שהייתה בכתבה נמצאת על חוף הים כבר חודשים ארוכים. לוחם 202 מאירוע כל כך ישן. אני זוכר את האירוע הזה כי זה גדוד שאני התגייסתי אליו וזה היה יומיים לפני הגיוס שלי במוצב בגלגלית. אני זוכר כי עם האירוע הזה התגייסתי לצה"ל. השבוע, מסתבר שחלה התקדמות משמעותית בתהליך ההכרה בעקבות הכתבה של לי נעים, כתבת 12N. לי תרחיב את העניין.

אני לקחת את עצמי ממקום מגוריי בצפון ונסעתי לאילת כדי לראות את הפעילות שמדבר עליה דני קלע, שמספר כל הזמן על גיא דואק, שגם הוא לוחם פוסט-טראומתי, שהקים בית בסביון, בית מאזן, בשביל לטפל בפוסט-טראומתיים שאגף השיקום לא מצליח להגיע אליהם. ורציתי לראות את העבודה שגיא עושה בצורה מדהימה. גיא הוא איש מדהים, הוא עושה עבודה מדהימה, בסיוע של אנשי מקצוע כמו דני, ויש עוד כמה מיזמים כאלה. אנחנו נפגוש בהמשך עוד בחור שיציג את הפעילות שהוא עושה. ואני אומר שהמדינה צריכה לעשות את זה ולא האנשים הפרטיים. החברים, החברים בארגון נכי צה"ל, החברים הפוסט-טראומתיים, יכולים וחשוב שהם יהיו חלק – זה טוב לנו, מה שנקרא, לסייע בשיקום, לעזור, זה עושה טוב לכולם. ואני מברך על כל הדברים האלה.

אני כמובן רוצה להודות לארגון נכי צה"ל ששותף איתנו לאורך כל הדרך, לחברי חבר הכנסת עוזי דיין שהיה שותף איתנו לכל אורך הדרך ויש לו כמה הצעות להמשך.

אנחנו נתחיל איתך, אבי. גם לאבי יש קצת בשורות טובות, אבל לקח להן 10 שנים, לדעתי.

שמי אבי. חלקכם מכירים אותי. אני הייתי קצין בגולני. נפצעתי שלוש פעמים. יש לי שני בנים, שניהם נכי צה"ל. אני עוקב מקרוב אחרי הוועדה, אבל לצערי הרב, אני חייב להגיד לכם שהיד שמצדיעה לחללי צה"ל היא לא היד שמצדיעה לנכים. היד שמצדיעה לנכים היא יד נקמנית, היא יד זדונית. ואני לא כל כך יכול לבוא בטענות לאגף השיקום מכיוון שמסתבר שבאגף השיקום יש אנשים טובים, יש הרבה אנשים טובים, אבל אין לו תקציבים. ובלי תקציבים הוא משול לסוס שלא נותנים לו לאכול, הוא מת, הוא לא יכול לסחוב את העגלה.

אבי, רק שתדע שראש אגף השיקום היה פה ואמר שאין בעיה תקציבית.

אני יודע. שמעתי את זה.

אז הבעיה היא כן באגף השיקום, אם הוא טוען שאין בעיה תקציבית.

אני לא יודע אם זה נכון. במבחן התוצאה כולם נכשלו. המדינה הזו קיימת למעלה מ-70 שנה, 70 שנה לא מצאו לנכון להסדיר את היחסים בין נכי צה"ל למדינה. המדינה בשבילי זה משרד הביטחון, אגף השיקום זה בשבילי היינו הך. 70 שנה. הוועדה הראשונה בכנסת שדנה בנושא הזה הייתה ב-24 בפברואר 2010. עשר שנים כולם פה מלאים רצון טוב, והתוצאה היא תוצאה של כישלון.

אני הייתי מנכ"ל בהרבה חברות במשק לפני שיצאתי לפנסיה. מנכ"ל שלא מביא תוצאות הולך הביתה. אני לא ראיתי אנשים באגף השיקום ששלחו אותם הביתה בגלל שאגף השיקום הגיע למסקנה שהם לא נתנו את השירות הראוי לנכי צה"ל.

נכי צה"ל הם הכדור, תסלחו לי שאני מתבטא בצורה כזו – נכי צה"ל הם הכדור הזה. הכדור הזה הוא כדור קטן. הכדור הקטן הזה היה פעם גדול. הוא נהפך לקטן מכיוון שכולם בועטים בו, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, אף אחד לא בועט בכדור הזה כלפי מעלה ומבקיע שער. למה? אתם יודעים למה? כי לא אכפת לאף אחד. אני לא רוצה לראות את הכתבות בטלוויזיה, ולאחר מכן יש כותרת: משרד הביטחון מגיב. למה משרד הביטחון מגיב? איפה ראש הממשלה? איפה שר הביטחון? איפה מנכ"ל משרד הביטחון? איפה כל ראשי המפלגות מימין, משמאל, מהמרכז? למה הם לא קמים וצועקים את הצעקה של נכי צה"ל?

נכי צה"ל, בגלל שלא נותנים להם טיפול, הם גורמים לזה שהילדים שלהם והנכדים שלהם לא יתגייסו ליחידות קרביות. יש ירידה של 16% בהתגייסות ליחידות קרביות. זה פגיעה בביטחון המדינה, וזה בגלל ראשי המערכת השלטונית במדינת ישראל לאורך כל הדורות, לא משנה איזו מפלגה.

אתם אומרים, נכי צה"ל, צריך לטפל בהם. מי יטפל בהם? אין תקציב, אין רופאים, נכים קונים מכספם את התרופות שהם צריכים להשתמש בהן, עולה להם 2,000 שקל כל חודש, עד שהם מקבלים את הכסף לוקח חמישה-שישה חודשים, בינתיים יש להם גירעון תקציבי במשפחה של 10,000–15,000 שקל, והם צריכים להחליט, או שהם קונים תרופות, או שהם קונים אוכל, או שהם משלמים שכר דירה.

אתם יודעים כמה נכי צה"ל סילקן אותם מהדירות שלהם בגלל שלא היה להם כסף לשכר דירה? אתם יודעים כמה נכי צה"ל לא טיפלו בהם והם התאבדו? לפני שמונה שנים הייתי בוועדה, ישבה לידי מישהי שאמרה, הבן שלי הלום קרב, הוא ניסה להתאבד לפני שלושה ימים, ולצערי, הוא לא הצליח. אני מסתכל על אשתי, אשתי מסתכלת עליי, ואמרתי, האישה הזו לא נורמלית, איך היא מעזה להתבטא ככה, שהבן שלה לא הצליח בזה שהוא ניסה להתאבד. לאחר מכן הבנתי מה עובר נכה צה"ל, איזו התעללות, איזה חוסר טיפול, גם בו וגם במשפחתו.

הבחור הזה לפני שמונה שנים ניסה להתאבד. זה הבחור שאני מדבר עליו. ולפני כמה חודשים הוא התאבד. הוא הצליח להתאבד. מישהו יודע מזה, מראשי הממשלה, משר הביטחון, ממנכ"ל משרד הביטחון? כולכם נכשלתם. שר האוצר קפלן בשנת 1950 אמר, בוא נחוקק חוק שייתן כבוד לנכים ולמשפחות שלהם. מאז נאדה. שום דבר לא קרה. אין תקציבים. נכי צה"ל, כמו שאמרתי, קונים את התרופות מכספם הפרטי, והתגובה של משרד הביטחון: אנחנו מטפלים בנושא. יש דוח של איל בן ראובן מלפני כמה חודשים. התגובה של משרד הביטחון הייתה: אנחנו נלמד את הדוח ואנחנו ניישם אותו. מה נעשה מאז? כלום.

אתם מבינים שלוחמים של צה"ל לא מתגייסים ליחידות קרביות וזה פוגע בביטחון המדינה? עם כל הכבוד, מדינת ישראל לא יכולה להישען על 8200. 8200, כבודה במקומה מונח. בדרום יש לנו את חמאס, בצפון יש לנו את חיזבאללה, במזרח יש לנו את סוריה, לא רחוק מפה יש את איראן. עוד שנה-שנתיים אנשים לא ירצו שיהיו פה בכלל לוחמים? מה, אנחנו בשוויץ? וזו פגיעה בביטחון המדינה. אני לא רוצה להתבטא בצורה יותר קשה ונוקבת, כפי שצריך לקרוא לזה.

אני מצפה שראש הממשלה, שיכול לעשות הרבה מאוד דברים, והמדינה הזו שמתיימרת לשלוח אנשים לאיראן ולחסל את ראש מערך הטילים שלה, תיישם את החוק שהם צריכים לעשות ונלחמים על החוק הזה כבר 10 שנים. כולם פה מלאים ברצון טוב. מה יוצא מהרצון הטוב הזה? עם זה לא הולכים למכולת.

אני מצפה מראש הממשלה, היום, ומשר הביטחון, היום, וממנכ"ל משרד הביטחון, היום, להופיע בטלוויזיה ולהגיד, רבותיי, תוך שבוע אנחנו פותרים את הבעיה הזו. מה זה, התקציב של משרד הביטחון צריך להעביר לאגף השיקום? פינאטס. זה כמו מסטיק בתקציב של משפחה. ממש כמו מסטיק בתקציב של משפחה. וההוא מוסר לזה, וזה מוסר להוא, ושום דבר לא קורה.

אתם יודעים, חלל צה"ל נחשב לגיבור. חטוף, ההגדרה שלו, נהפך לנסיך. ההגדרה של נכה צה"ל שרוצה את הזכויות שלו בלקבל טיפול רפואי זה גנב. לזה משרד הביטחון הביא את אגף השיקום. אגף השיקום לא יכול לעבוד יש מאין. כמה זמן אפשר להתברבר ולתת – אני שומע את בני גנץ, עם כל הכבוד לו, שהבת שלי שירתה תחתיו, היא הייתה קצינה והיא סיפרה לי עליו סיפורים נפלאים, אומר, אני הקצבתי לנושא 50 מיליון שקל? מה זה 50 מיליון שקל? צריך מאות מיליונים. מאות המיליונים האלה צריכים ללכת לתרופות, להגדיל את מערך הרופאים במשרד הביטחון, באגף השיקום, שיהיו יותר אנשים שיטפלו בנכים. לא יכול להיות שעובד סוציאלי אחד יטפל ב-1,800 איש. עם כל הרצון הטוב שלו הוא לא יכול לעזור.

אני מצפה מכל ראשי המפלגות להתאחד ולטפל בנושא הזה כי זה בנפשנו. אני לא רוצה להאריך יותר מדי, אבל באמת זה פוגע בביטחון המדינה והגיע הזמן לשים לזה סוף. ובחמש דקות אפשר לשים לזה סוף. תודה רבה לכם.

תודה רבה, אבי. גברת אלזה ביסמוט, בבקשה.

שלום לכולם. אני אשתו של יאיר ביסמוט, הלום קרב ממבצע חומת מגן. הוא נפצע בג'נין לפני כמעט 20 שנה. לפני כמה שנים הבנו את חומרת הבעיה והבנו שיש לו פוסט-טראומה, ואז התחיל תהליך מייגע, אין סופי. ואני באה כנציגת המשפחות והנשים, ואני רוצה להגיד כמה דברים. ברשותכם, אני אקריא, כי פעם שעברה כל כך התרגשתי והרגשתי שאני מתפזרת, והיום באתי ממוקדת מאוד. אני מבינה שהזמן שלנו קצר ויש לנו הרבה עבודה.

אני רוצה לפנות לאגף השיקום ולהגיד, שפשוט הדם שלנו על הידיים שלכם, דם של אנשים תמימים, של משפחות שלמות, דורי דורות שעזבו הכול והתיישבו בארץ ישראל מתוך ציונות, מתוך אמונה תמימה בעם שמקדש את החיים, נלחם על כל גופה, פודה את שבוייו בכל מחיר, שומר על שקניו וחוליו גם במחיר של קריסה כלכלית. במשך 2,000 שנות גלות הרגשנו על בשרנו את המשמעות של הערבות ההדדית. לאורך כל ההיסטוריה, רק בזכות אהבת חינם, מוסר והתלכדות, הצלחנו באמת ליצור משהו ולהתעלות על השאר.

אתם היום באמירה ובהתנהלות שלכם דואגים לגייס, לשלוח לקרב, אך דואגים גם לוודא הריגה של הנפצעים שם בשדה ומפקירים אותם; חיילים שממשיכים לחיות את הזוועה יום אחרי יום, שנים, והם, למרבה האירוניה, רואים את עצמם עוד חיילים שלכם, הם ממתינים לפקודות, להדרכה, הם לא מבינים מה קורה פה. הם מלאים במלחמות פנימיות כשהם עומדים ותובעים מכם עזרה בסיסית כשהם מבינים אחרי שנים שהם הופקרו, אבל רק ככה הם והסביבה שלהם הצליחו אולי להתגבר על כל השחור הזה.

אבל תחושת הבגידה שהם וכולנו נושאים היא קשה מאוד. מול המשפט המפורסם על חיילים שנפלו במערכה ובמותם ציוו לנו את החיים, הם בחייהם ציוו לנו למות, ציוו לנו לא להאמין, ציוו לדור ההמשך לא להתגייס ולפחד. ואת הפער הזה אתם יצרתם במהלך השנים.

אני מדברת פה היום שם בנות הזוג, בשם ההורים, בשם הילדים, וגם בשם אלה שאין להם את המותרות האלה ונותרו לגמרי לבד, ללא יכולת נפשית לעמוד מולכם היום. כמו הרבה חברים של בעלי שלחמו איתו בג'נין לפני כמעט 20 שנה, ועד היום לא מצליחים להתייצב, לא מצליחים לבנות זוגיות ולא משפחה. ואלה שכן הצליחו להיאחז בחיים, כמו בעלי, ונלחמו, קרסו גם הם בסוף אחד אחרי השני. אי אפשר לקרוא לזה מקרה, ומישהו פה צריך לתת את הדין.

אף אחד בצמרת לא השכיל לזהות צורך של חיילים לפרוק ולעבד משא רגשי כבד מנשוא בתום ימי לחימה, בהם איבדו חברים טובים והתמודדו עם מצבים לא הגיוניים, ובמקום זה ארגנו להם ערב קריוקי ושחררו אותם לביתם ללא תשאול או השגחה. אף אחד גם לא זיהה במשך השנים את הירידה בתפקוד, את הקושי, כשהם נקראו למילואים שלוש פעמים בשנה והם התייצבו כל פעם בלי להסס בכלל.

אני יכולה להגיד לכם שכל לידה שלי, כשילדתי באוגוסט, בעלי כל פעם היה במילואים. הוא אמר לי, קודם כל המדינה. את, יש לך משפחה, הכול בסדר. אני קודם כל הולך למילואים.

גם בבית, התפקוד יורד. עם השנים ישנו אובדן כושר עבודה הולך וגובר ופוגע בשגרת היום-יום של המשפחה ורק מגדיל את מעגל הקושי, מעמיק את תחושת התסכול שלו, ובמקביל בת הזוג צריכה גם היא לעבוד פחות ולהיות יותר נוכחת, לוותר, לוותר. הפכנו להיות מטפלות הסעד של הבעלים שלנו, פשוט מטפלות. אי אפשר לתאר את הבדידות שלנו, את האובדן שלנו, את כל ארוחות השבת שאנחנו מקיימות לבד עם הילדים, את האירועים המשפחתיים, הלידות, ואפילו את הקפה של סוף היום שאין לנו באמת עם מי לחלוק. אנחנו חיות עם איש שלמד לא להרגיש, לא לאהוב ולא לסמוך על אף אחד. הוא פשוט מתהלך חי-מת בעולם.

לפני כמה זמן בעלי התראיין בגל"צ, וכששאלו אותו אם הוא היה מעדיף למות ולא להיות פגוע, הוא אמר שהוא היה מעדיף למות. אי אפשר לתאר את הסבל הזה, אי אפשר לתאר את המלחמה שלו בבוקר לפתוח את העיניים, להתחיל את היום. אי אפשר להסביר את זה בכלל. כל הבית נשאב לסימפטומים של הפוסט-טראומה שלו, לעוררות, לחודרנות, להימנעות, בית חרדתי והישרדותי. אני יודעת שזה נשמע ככה מאוד גדול ויבש, אבל תאמינו לי שמאחורי כל מושג כזה ישנם אירועים קשים, רבים, שאשמח לפרט למי שרק יתעניין.

אין לנו דרך לצאת מהלופ הזה ללא סיוע מערכתי ומקצועי. לחלקנו יש ילדים עם קשיים רגשיים בלתי נמנעים שחיים במציאות טראומה משותפת. הם כבר 19 שנה חיים בשדה הקרב בו נלחם אביהם. במקרה שלנו, הם למדו לשמוע את הטילים, את הצעקות, הם מריחים את הדם באוויר, הם כבר יודעים לזהות כשזה מגיע, הם יודעים מתי לתקוף, מתי להיזהר, הם חיים בתודעת הקרב של אבא שלהם. הם כבר פצועים בעצמם ואף אחד לא מכיר בהם ולא לוקח אחריות.

בשנים האחרונות כבר אי אפשר היה לפספס את הפוסט-טראומה, אך כשפניתי למטפלים שונים כולם אמרו לי שאין לי מה לעשות כל עוד הוא לא מבין שהוא זקוק לעזרה, מאפשר ופותח לשם כך את הלב.

לו רק הייתם מלווים את החיילים שלכם לאזרחות בצורה מסודרת ואחראית, ולא כשני גופים של צה"ל ומשרד הביטחון ללא גוף המקשר ביניהם ועושה סדר, כפי שהסבירו לי פעם כשהייתי בקריה – אם רק הייתם מסבירים להם שגם זה דבר שעלול לקרות, ושלא יתביישו לשתף או לפנות לעזרה כשהם מרגישים שמשהו לא בסדר ולפני שהמצב מחמיר, הם בטח לא היו מרגישים שהם הדפוקים וממתינים לקריסה מוחלטת שלהם בזמן שהם ממוטטים גם את ביתם.

ומי שחושב שאלו חיילים חלשי אופי, טועה בגדול. מדובר בחיילים הכי גיבורים שלכם, מלח הארץ, וידעתם את זה כששלחתם אותם לחזית. בעקבות כל הדיונים שהיו פה כבר הספקתם בטח ללמוד שאלו הסובלים מפוסט-טראומה מגיעים מבתים חזקים ויציבים מאוד, בעלי אמונה גדולה, בעלי אחריות ונתינה אינסופית. לכן הפגיעה היא כל כך אנושה. הם פשוט מגיבים נורמלי למצב שהוא בלתי נורמלי.

ואני רוצה שכולם ידעו היום שמאחורי כל בירוקרטיה הגיונית מסננת ויעילה שאמורה להיות, עומד מערך מסורבל, רוע מכוון, הבא לייאש ולהתיש אנשים שמותשים ממילא. הם כבר יודעים שהם יתקשו לעמוד במלחמה נוספת. אנחנו כבר שנים בתוך תהליך ההכרה ועדיין לא רואים את הסוף. כמה זמן עוד נחזיק?

אמרתי כבר באחת הוועדות שהילדים שלי איבדו את אבא שלהם. הם בדרך לאבד גם אותי. אני באפיסת כוחות ובחוסר אונים מולכם, אגף השיקום. ב-20 דקות של ועדה בה אתם מטילים ספק, מזלזלים באדם שהקריב את חייו כדי שאתם תישנו טוב בלילה, ישנם חודשים של בקשות, של אבחונים חד משמעיים, של חוות דעת, של תחנונים, ואיש יקר מוצף מדי שממשיך לשקוע. הוא כבר ויתר, אך נגרר לשם פעם אחרי פעם בעקבות אוהביו שלא מוותרים לו, אבל יודעים שזה בטח יעלה להם בעוד כמה חודשים שלו במיטה במקרה הטוב, ובאובדנות במקרה הפחות-טוב.

ומאחורי כל הכרה שהושגה בדם, יזע ודמעות, עומד v קטן במחשב, מנוכר, לא מספיק, אפס נכונות ללמוד את השטח, לקבל ביקורת בונה ולהתייעל, ופקידה אחת שקורסת תחת אלפי תיקים, וכל תיק כזה הוא חיים של משפחה שזו תקוותה האחרונה לצאת מזה איך שהוא, להתחיל להחלים.

אך עם הזמן גם המשפחות האלה מבינות שבדרגת סדרי העדיפויות הן באות אחרי הגדלת היצע הרכבים של גמלאי המשרד. הגיוני בעיניכם שבאגף השיקום של משרד הביטחון רק 15% הם פצועים בגוף או בנפש? זה פשוט בלתי נתפס. פצוע פוסט-טראומתי שפציעתו מדומה לפצוע בטיפול נמרץ שבקושי פותח עיניים, בקושי מגיב, מקבל טיפול נקודתי שעה בשבוע ביחידה לתגובות קרב עד לקבלת ההכרה. הם בעצמם קוראים לזה טיפול ביניים, פלסטר, אבל זה מצב שיכול להיגרר שנים.

ובתום השעה הזאת הוא חוזר לביתו מוצף וכאוב, והמשפחה לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב לזה, כי להם לא נותנים אפילו שעה, לא נותנים לנו כלים להתמודדות למרות שמאחורי כל התנערות כזאת הם מבינים את החשיבות שלנו לריפוי הפצוע, להיאחזות, למתן תקווה ומשמעות, אבל הם לא יעשו עם זה כלום, כי הקמת מערך קריטי כזה תגבה מהם עוד קצת תקציב, וחבל. כי בכל מקרה אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, ובמקרה הכי גרוע יפנו אותנו למחלקת רווחה, והם לא יודעים כלום בנושאים האלה.

אני קוראת את כל זה ועדיין לא מאמינה שאנחנו, שאלופים בהקמת מערכי טראומה בכל העולם, ראשונים להתייצב לעזרת האומות, פשוט מזניחים את עניי עירנו. אני מזכירה לכם שכל זה יכול לקרות גם לאחיין, לשכן או לחבר שלכם. פצועים שקופים כאלה יש כל הזמן ובכל מקום.

ואני קוראת לכם, אגף השיקום ובכלל, לכולכם, להפסיק להתעסק בפוליטיקה קטנה, במעמדות, בכוח. תתחילו לחשב מסלול מחדש, תנצלו את הכאוס שנוצר בעולם, את כל השסע והחולי, לניקיון הרפש, לחשיבה משותפת, לחשבון נפש מעמיק, לשינוי האמירה ודימוי המאפיה שיצרתם לעצמכם.

אני קוראת לכם להתייצב קודם כל עבורנו, עבורכם, מתוך הבנה אמיתית שבלעדיהם, בלי הבנים שלנו פשוט אין אותנו. אם לא תבנו את אמון הציבור מחדש, לא תצליחו לגייס את דור העתיד, ובטח שהוא לא יתמסר לכם כמו שהתרגלתם לראות עד היום. תפתחו את הלב ותעזרו לנו לעמוד על הרגליים, תנתקו אותנו בזהירות ממכונות ההנשמה, ממכונות החמצן, עד שנלמד לנשום בכוחות עצמנו, כי אתם אחראים למצב הזה, זרקתם אותנו לגוב האריות ללא כל הכנה. לא הגשתם לבעלים שלנו טיפול רפואי ראשוני, ועכשיו תיקחו אחריות ותתקנו.

אני יכולה לומר לכם בוודאות שלא נשתוק עוד על הדברים. אנחנו לא מוחים פה על דבר קטן. אנחנו מוחים פה על החיים שלנו, ואם נצטרך, נעלה הילוך ונתבע תביעה ייצוגית שכמותה עוד לא נראתה. הכול בשטח מבעבע ומתחיל להישמע, ואין עוד דרך להתחמק מזה. פשוט תצעדו איתנו יד ביד. תתחילו מהקמת מערכי טראומה הפרוסים ברחבי הארץ לשירות המשפחות, תמנו אחראים איזוריים אשר ילוו מרחוק את המשפחות ויתווכו למוקדי סיוע בשעות הצורך, תנגישו מידע, תזרזו הליכים, תהיו קשובים לבקשות ולצרכים שעולים בשטח ביום-יום, תייעלו את שיטת העבודה הכל-כך נושנה ולא הגיונית שלכם, תתעדכנו במחקרים החדשים, בשיטות רפואיות, תגדילו את ההיצע של הרופאים, כמו שאבי אמר. אפילו הביטוח הלאומי כבר עשה את זה.

מעכשיו תרכינו ראש, תתחילו מהתחלה, ותגידו לבנים שלכם שכמו שהם היו איתנו בלי למצמץ, בלי להסס ובלי לפקפק, גם אתם תשמרו על הנשימות שלהם, כמו שהם שמרו על שלנו, ולא תשקטו עד שהם ישקטו, עד שהם ישנו טוב בלילה.

זהו, אני יודעת שהצפתי. אני מדברת פה מדם ליבי. אני יודעת שזו ההזדמנות האחרונה שלי פשוט לתאר לכם את היום-יום שלי, את החיים שלי מהבוקר עד הערב. אין אצלנו יום ואין אצלנו לילה. ואני פונה אליכם כדי שפשוט תעזרו לכל הנשים כמוני, לכל הילדים כמו הילדים שלי, להצליח לגדול בכבוד. הם לא צריכים לקבץ נדבות כמו שהם מקבצים היום. הם לא צריכים לבקש טובות. זה מגיע להם. יש להם אבא גיבור, וכל זה מגיע להם. ואתם לא רוצים לאבד את דור העתיד שלכם. זהו. סליחה.

יישר כוח.

את לא צריכה להתנצל.

אלה דברים מרגשים, ותמצת את זה בצורה - - -

תודה רבה, אלזה, את השמיים בטוח קרעת, אני עדיין לא בטוח שאת השמיים של כלל הנבחרים. אבל אנחנו במערכה.

אתמול קיבלתי שיחת טלפון – זה קורה לי בערך שלוש פעמים בשבוע – ממישהי, בת לשורדי שואה, שני בנים נכי צה"ל, אחד מהם פוסט-טראומתי והשני כנראה שגם פוסט-טראומתי, אבל הוא גם פצוע פיזית. היא בת 64. היא אומרת לי, אני לא מרשה לעצמי לצאת לפנסיה. מי יחזיק? אני כל הזמן משלמת 6,000 שקל. היא מספרת שהסיפור היהודי מתגלגל מרחוק דרך העוצמות של השואה, דרך מה שהיא עברה פה, והיא בוכה בטלפון 20 דקות, וכמובן לא יכולה להופיע.

יש הרבה הורים שחוששים להופיע כי הכול מאוד רגיש, וילד אחד גר בדירה כאן ואחד גר בדירה כאן, וכולנו מכירים את זה. והיא אומר לי, תוך כדי שאני מקבל את הדיווח על המקרה מאילת, איך הוא ילך ליחידה לתגובות קרב? איך הוא ימלא את כל הטפסים? אנחנו צריכים עוד 1,000 גיא דואק.

עידן קלימן, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, מי שמוביל בכבוד רב את המאבק של נכי צה"ל בכלל ושל נפגעי פוסט-טראומה בפרט, בבקשה. כבר באים לסדר את זה.

דני ידבר שלוש דקות. אנחנו קצרים בזמן יחסית. ואז נחזור לעידן. אם אפשר לקצר יותר כי אני רוצה שכולם יספיקו לדבר.

שמי דני קלע, אני גם נכה צה"ל, אבל הדבר המרכזי הוא שבנושא של עבודה עם פוסט-טראומתיים נמצא 40 שנה. ואי לכך, אני מתאר לעצמי, חלק מחברי הוועדה, כמו דיכטר, למשל, מכירים את הנושא של פוסט-טראומה כבר הרבה מאוד שנים. הניסיונות לדבר אל מצפונם של ראשי העם לא עלו יפה כבר עשרות שנים.

אני טוען שצריך להביא לשינוי תפיסתי בהתייחסות למושג ה-PTSD ונגזרותיו. המטרה שלי להוציא אותו ממיטת הסדום הפסיכיאטרית, ולהעבירו למרחב השיקומי, קיומי, תודעתי.

הדבר השני שצריך לחשוב עליו הוא שינוי האתוס הלאומי, ופה אני מצדיע לחבר הכנסת אופיר במאמר שהוא נתן למוטי חיימוביץ', הוא הדגים שאפשר להיות גם פוסט-טראומתי וגם מתפקד, גם פוסט-טראומתי וגם בן אדם רגיש שחי חיים מלאים. אולי זו תהיה דוגמה לחלק מהפוסט-טראומתיים שמפחדים שברגע שהם יתחילו לדבר, הם לא יוכלו להחזיק מעמד.

אני הייתי במחזור בצנחנים בשנת 1965. נכנסו איתנו 120 לפלוגה, ו-40 יצאו ממנה בתור מוסמכים. שאר 80 האנשים פשוט נשרו כי זה לא עניין את אף אחד מה קורה איתם. לא היו בזמננו קב"נים, כי לא הדאיג אף אחד מה קורה למצבו הנפשי של אדם, והיה המיתוס שכל חייל הוא או גיבור לוחם או פצוע, נכה, שזה בסדר. כל התפיסה הישראלית לגבי פוסט-טראומה זקוקה לניעור מהבסיס.

אני חושב שאנחנו נמצאים במצב של משבר, ובמצב כזה צריך להזמין בן אדם כמו שקלטון. מי שמכיר את הסיפור של "אנדיורנס", האדם שהציל את כל המשלחת שלו מהקוטב הדרומי. כלומר, בשעות חירום צריך לקרוא למנהיגים שיכולים לתפקד. זה לא מנהל שידע להעביר את הדברים משולחן א' לשולחן ב'. זה לא חזי משיטה, שצריך להעביר את הבסיסים לנגב. בזה הוא בטח היה מצטיין, בטיפול בדברים אחרים יכול להיות. פה זקוקים לבן אדם שהראש שלו, שהלב שלו, שהאמביציה המטורפת שלו, ושהדדיקציה שלו עד אין סוף לתפקיד הזה הוא מה שינחה.

לצורך העניין, אני גם מציע שלוועדה הזאת של מינויים יצרפו כמה מומחים. אני יכול למנות לפחות 10 אנשים שנמצאים 40–50 שנה בנושא הזה וידעו בדיוק להגדיר אם הבן אדם הזה מתאים או לא מתאים. זה בן אדם שצריך לקום בבוקר ולטרוף את העבודה. אם הוא לא עושה את זה, שילך הביתה. הכנתי שלושה עמודים רצופים, אבל את זה אני יכול להעביר גם בכתב. זה המסר העיקרי שלי.

תודה רבה. עידן קלימן, בבקשה.

אתה מאפשר גם לנו?

כן, כן. מיד אחרי יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, נתחיל חברי כנסת.

אוקיי.

בוקר טוב. קודם כל, אחרי העדויות הקשות ששמעתם פה, שמצטברות לעוד עשרות דיונים שהיינו בהם, אני לא חושב שיש יותר מה להוסיף כששומעים נשים של והורים של, אני חושב שזה מדבר בעד עצמו.

חבר הכנסת אופיר סופר, תודה רבה לך על כל ההשקעה הגדולה שלך. אנחנו פה בזום, אתה לא רואה אותנו, אבל כל המזכירות הפעילה של ארגון נכי צה"ל, כל הנהגת הארגון נמצאת פה, וזו ההזדמנות להודות לך וליושב-ראש השדולה עוזי דיין, על כל השעות הרבות שאתם מקדישים לטובת העניין של פצועי מערכות ישראל.

לצערי הרב, ואני לא אחזור על הדברים שנאמרו פה, אתה זוכר את היום שבו התחלנו את המסע הזה לשינוי התודעה הציבורית של האתוס מול המציאות הקשה שנכי צה"ל נמצאים בה, וגם כמובן הנשים של ובני המשפחה. לצערי הרב, לך ולעוזי ולי ולהנהגת הארגון יש חוב גדול מאוד כלפי הנכים. אני אומר את זה בחצי חיוך של כאב כי מהרגע שהתחלנו את המאבק, אנחנו למעשה רק חוטפים כרגע על הפעילות שלנו לטובת הפצועים.

ב-24 בחודש אני הולך לבית המשפט עם נכה צה"ל שלנו על תרופה של 30 שקלים שמשרד הביטחון מסרב לתת לו אחרי 12 שנה שהוא קיבל אותה; נכה פוסט-טראומתי עם 70% נכות, בן 74, שמשרד הביטחון מוצא לנכון להשקיע בפרקליטות וברופאים בזמן עבודה כדי למנוע ממנו לקבל תרופה בסך 30 שקלים.

לצערי הרב, אנחנו מתמודדים עם רוח מאוד רעה כנגד נכי צה"ל. אנחנו שומעים את העדויות, ועדיין, במשרד שמטפל בנו יש התנגדות עזה לשינוי ושיפור. ויכול להיות שזה הרגע להסיק מסקנות שאותן אמרתי, להפתעת כולם, בישיבה הראשונה, אם אתה זוכר, שצריך לבחון אם נכי צה"ל צריכים להישאר במשרד הביטחון או אולי להיות מועברים לרשות מינהלית או משרד ראש הממשלה או משהו כזה.

אני לא ארחיב כי יש בטח אנשים אחרים שרוצים לדבר. אנחנו בארגון נכי צה"ל, לצערי הרב, כמו שהעדתי, מיום כניסתי לתפקיד ועד היום הייתי במעל 66 פגישות, שלא הניבו הרבה ולכן הנהגת הארגון קיבלה החלטה לצאת למחאה ברחובות ישראל. כנראה שהגענו למצב המביש שפצועי צה"ל צריכים לצאת לרחובות על כל המראות הקשים שיראו וייראו, כי בסופו של דבר, אין אוזן קשבת ברמה שאני חשבתי שתהיה, ואני רק שומע תירוצים וסיבות שלא תואמים את המציאות ואת הצורך השעה הדחוף לפעול לשיפור מידי. כמו גם, העובדה שאני מצפה ממשרד הביטחון לצאת בהצהרה מידית לאור העדויות האלה, על אימוץ דוח ועדת האלוף איל בן ראובן, כמו גם שהוא מקבל לידיו את האגף כדי לפתור את הבעיה הזאת או לפחות לפקח על העניין.

אני אסיים בדבר אחד טוב, ברשותך. בנסיבות העניין אני מוצא בהחלטת המנכ"ל משהו מעודד בעובדה שהוא לא מיהר למנות ראש אגף השיקום שלא מתאים. אני לא מכיר את המועמדים שהעמידו את עצמם לתפקיד. הכרתי אולי שניים מתוך כולם, אז אני לא יכול להביע דעה עליהם. אני לא רואה בזה דבר רע. אמרתי למנכ"ל משרד הביטחון, וזו עמדתנו הרשמית כארגון נכי צה"ל, שאנחנו מעדיפים להמתין אם נצטרך גם מספר חודשים עד שיהיה מועמד מתאים ושלא יהיה סוג של פלסטר, מכיוון שמבחינתי מינוי ראש אגף קרוב ל-60% עד 70% מפתרון הבעיה.

אני מוצא שהדבר השני שהמנכ"ל קיבל לגביו החלטה נכונה הוא המינוי של איתמר גרף כממלא מקום. מכל האנשים שאני מכיר במשרד הביטחון, ואני לא מכיר את כולם, איתמר הוא בהחלט הבן-אדם הכי מתאים שאני מוצא לקדם את מה שאפשר לקדם בתקופה שהוא יהיה ממלא מקום. אני בטוח שנוכל לעבוד איתו לקדם דברים. אני יודע מה הוא חושב, ואני חושב שזה בהחלט הבן-אדם שיכול לקדם איתנו מספר מטרות.

עם זאת, צריך להעיר בשולי הדברים, אבל לא שולי בכלל, שלא היינו צריכים להגיע למצב הזה, ואני מאוד מקווה שבאירוע הזה יהיה לכולם ברור – מדובר במגה אירוע, מדובר באגף שקרס. זו לא בדיחה. זה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בצורה חובבנית. מדובר באירוע שדורש חד משמעית את הרוח הגבית של ראש הממשלה ושל שר האוצר, כי משרד הביטחון לבד באירוע הזה לא יצליח, ואם משרד הביטחון כל הזמן יהיה עם הסיפור – אני קורא לזה הסיפור הילדותי, אבל הסיפור הזה של טילים מול כיסאות גלגלים ופגזים מול פרוטזות, אז אנחנו לא נוכל להתקדם לשום מקום. ואם כל פעם שיגיע נציג משרד הביטחון לאוצר ויגיד להם שצריך עוד כסף לטיפול בפצועי צה"ל, ויגידו לו שזה על חשבון חימוש או תרגילים, אז נכי צה"ל ימשיכו להיות שק החבטות של כולם פה ואנחנו לא נתקדם לשום מקום.

אז אני מצפה לשינוי, ואנחנו בכל מקרה בהנהלת הארגון נחושים להביא את השינוי הזה. אם אתה זוכר, אדוני יושב-ראש הוועדה, בהתחלה צחקו עלינו, אחרי זה התעלמו מאיתנו, עכשיו יוצאים נגדנו, זאת אומרת, שבסוף אנחנו ננצח ונביא את השינוי. אנחנו בארגון נחושים ללכת עד הסוף, בדיוק כמו שלימדו אותנו להיות לוחמים בצה"ל, ככה נילחם למען הפצועים. תודה.

תודה רבה, עידן. חבר הכנסת עוזי דיין, בבקשה.

תודה רבה כבוד היושב-ראש, תודה רבה לכל המשתתפים.

חבר'ה, אני אמור להיות בדיון אחר, אני כנראה אאחר, אז אני מבקש שלוש דקות כל אחד.

תודה רבה ליושב-ראש, לידידי יושב-ראש נכי צה"ל עידן קלימן, ותודה לכל האנשים שהגיעו לכאן ודיברו. הדברים שלכם נופלים על אוזניים קשובות, אבל כל המילים כבר נאמרו. אנחנו במצב שזה לא יעזור להגיד עוד מילים נכונות, כואבות, משתתפות, מחויבות, נוזפות. אין, הכול כבר נאמר. ויותר מזה, אין אי הסכמה גדולה. זה לא שבא מישהו ואומר, כל מה שאתם אומרים זה שטויות. לא. פשוט לא נעשה.

צריך לעבור מהשלב של מה זה עושה לי שאנחנו תמיד אוהבים נורא לדבר על זה, מה זה עושה לי, למה אני עושה עם זה. וכל דבריי מעכשיו – אין לי שום תפקיד אקזקוטיבי, נדמה לי שאני אפילו לא חבר בוועדה הזאת, אני יושב-ראש שדולה של נכי צה"ל בכנסת, זאת המחויבות שלי. האחריות כולה נמצאת במשרד הביטחון. אבל ברגע שהאחריות הזאת לא מיושמת, אז גם מי שחושב כמוני שמשרד הביטחון הוא הבעיה, אני אומר גם שראש הממשלה הוא הפתרון. וזאת המחויבות שלנו. זאת המחויבות שלי.

לכן אני קבעתי פגישת עבודה עם ראש הממשלה ואני אגיד לכם מה סוכם בה. היא הייתה ב-4 בינואר. אני זוכר את זה לא רק בגלל שזה יום ההולדת שלי, אלא בגלל שזו הייתה פגישה מאוד מאוד חשובה. אני מיקדתי בה את כל הדברים, את כל הנושאים, לדברים שניתן לעשות עכשיו ומיד. לא להקים ועדה, לא עוד ארבעה חודשים ידונו, שום דבר. עכשיו.

העברה מידית של 35 מיליון שקל מהאוצר ומשרד הביטחון לכיסוי של שנת 2020. דבר שני, פגישת עבודה של ראש הממשלה עם יושב-ראש ארגון נכי צה"ל. שם יעלו עוד נקודות וכולי, אבל זה דבר שאפשר לקבוע אותו מידית.

לקחת את הצעת החוק שהנחנו מזמן והיא כבר הבשילה וקיימת של בתי הלוחם, ולתת לה עדיפות ראשונה בוועדה המשותפת. יש לנו מכתב שכתבנו לראש הממשלה ולשר הביטחון, חתומים עליו יותר מ-30 חברי הכנסת, נמצאים פה חבריי, וכולל יושב-ראש הקואליציה ויושב-ראש האופוזיציה. ולכן צריך פשוט לקחת אותה עכשיו, ולמרות שאנחנו בפגרה, לכנס את הכנסת ולהעביר אותה, חוק בתי הלוחם. מי שלא מכיר, רק לידיעה, בתי הלוחם מוחזקים וממומנים רק ב-17% על ידי המדינה ואת כל השאר נותנים נכי צה"ל. זה כמו שיגידו, להבדיל אלף הבדלות, שניצולי השואה צריכים לממן גם את יד ושם.

לבטל מיד את מבחן ההכנסה. אין לזה שום הצדקה, וזה דבר שפשוט צריך להחליט עליו. דרך אגב, כל הדברים שאמרתי, יש להם תג מחיר, יודעים אותם, וזה סיכום של ראש הממשלה אחרי כל הידיעה הזאת. יש נושא שקשור להתניידות של נכים. אני לא אעסיק אתכם כי יש קצת יותר פירוט בעניין. והקפאה של כל תשלומי היתר בזמן הקורונה לתקופה של אחרי.

כל מה שאמרתי לא מייתר את הצורך בלקחת את דוח ועדת איל בן ראובן – אני מכיר אותו מצוין, הוא היה סמג"ד שלי, אני מכיר אותו מכל הצדדים. הדוח הזה הוא מצוין וכולם אומרים שהוא מצוין. והוא תוכנית עבודה. צריך פשוט ליישם אותו. ולמנות איש מתאים לאגף השיקום. אם אתה עושה את שני הדברים האלה – אני אומר את זה למשרד הביטחון – עשית את רוב הדברים שצריך לעשות מבחינה ארגונית.

את המסמך הזה של הסיכום עם ראש הממשלה אני מגיש פה לוועדה. הוא יוגש גם כמובן לוועדת החוץ והביטחון. אולי אצליח להוציא אותה מהאימפוטנציה הבלתי-רגילה שלה בטיפול בנושא, כי גם היא עשתה את הדיונים הנכונים, ואפילו הורתה למשרד הביטחון תוך 45 יום להגיש דוח. 45 יום עברו כבר.

בסוף צריך למנות איש מתאים. למרות מה שאמר ידידי עידן קלינמן, לא הייתי מחכה עם זה מספר חודשים. אני מכיר את העמדה המשפטית בתחום, ואם אתה הולך בעניין הזה לדני, מאוד חשוב, זה דבר שצריך לעשות אותו - - -

להיפך, אני מבקש שבסיכום שלך עם ראש הממשלה - - - נכניס גם נושא של חוק. אם הכנסת מתכנסת לחוקק, נכניס חוק מינוי קבוע לראש אגף השיקום, להוציא אותו מכל חוק המכרזים הרגיל.

זה לא עלה בשיחה שלי.

אני אומר את זה בעקבות הדיון.

אין שום בעיה.

עכשיו אני רוצה להוריד קצת את הכפפות. תקשיבו, יש שלושה אנשים שאני מכיר, ואנשים פה מכירים, שיכולים להיות ראש אגף השיקום מצוינים. אני אגיד את השמות שלהם, כי אחרת אחר כך זה ייקח עוד חצי שנה.

האחד זה איל בן ראובן עצמו, אלוף במילואים, חבר הכנסת לשעבר. השני זה תת אלוף במילואים עמוס בן חיים. השלישי זה מורנו. יש, אני מניח, עוד אנשים. אז להפסיק לחפש אותם ברחבי השלטון ולאפשר לאנשים להגיש את השמות שלהם. הבעיה היא שכל אחד מאלה שהוא טוב, ואני דיברתי עם כולם, יגיד מיד את הדבר הפשוט: אני רוצה מינוי ברור, אני רוצה תמיכה בכל מה שנאמר, בפרט בדוח של איל, ואני רוצה שיתחייבו שהכסף המדובר יהיה. אפשר להתווכח אם זה 300 או 600 מיליון. זה בערך התחום, אם אתה רוצה לעשות סדר בכל העניין, וצריך לעשות אותו. אני מציע שהכסף – אני כבר אומר כאן – יבוא חצי ממשרד האוצר וחצי ממשרד הביטחון. למה? כי זה באמצע.

דרך אגב, אם הייתי שר הביטחון, הייתי מודיע שאני נותן את כל הכסף על חשבון משרד הביטחון. אני יודע שנרתעים מלעשות את זה.

מילה אחרונה, תודה לכל מי שעוסק, אנחנו כבר נמצאים במצב שאנחנו צריכים לממש את המחויבות שלנו. זה לא מספיק שנהיה נחמדים ונדבר ונקשיב. ולכן אני מאוד אצטער אם נכי צה"ל יצטרכו לצאת לרחובות. אבל אם הם יעשו את זה בגלל שאנחנו לא נעשה את הדברים שאמרתי פה היום, אני אהיה איתם.

תודה רבה. אני מאוד אשמח אם אנחנו נצליח לחוקק חוק בנוהל חוקי קורונה. אני ממש מבקש לקצר. חבר הכנסת אבי דיכטר, בבקשה.

קודם כל, מה ששמענו פה, גם מהגברת, גם מאדוני וגם מדני, זה כתב אישום שאנחנו חוזרים ושומעים אותו דרך המקרים הבודדים נוגע בתמונה הקשה, במקרה הזה דרך נפגעי הלם קרב. אנחנו יודעים שהבעיה היא הרבה יותר רחבה. אנחנו ככנסת שואלים את השאלה איך יכול להיות שהמדינה מתקצבת את אגף השיקום ב-2.8 מיליארד שקל, סכום שגדל בעשור האחרון ב-75%, ולמרות הכול אנחנו חוטפים כתב אישום כפי שניצנים ממנו הושמעו כאן היום? זה לא סכום בטל בשישים, 2.8 מיליארד שקל זה סכום גדול.

התשובה נמצאת במה שאמר יושב-ראש ארגון נכי צה"ל, עידן. הוא אמר, שימו ראש אגף מתאים ו-70% מהבעיה תיפתר. אז נניח שהוא טועה וזה רק 60% או 50%, אבל את הבעיה הזו אנחנו מכירים לאורך כל הדיונים, ורובנו פה השתתפנו בלא מעט דיונים, גם בתהליכי חקיקה שעברו בחוק ההסדרים כשהייתי יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. הסיפור הוא שאגף השיקום חייב לעבור פירוק והרכבה. מי שרוצה לחפש דוגמה ילך לאגף משפחות חללי צה"ל. שם הייתה בדיוק אותה בעיה בעבר. האגף עבר פירוק והרכבה, והיום הוא אגף שמתפקד סביר.

אני מקבל את מה שעוזי דיין אמר לגבי הסיכומים והשיחות עם ראש הממשלה. בסופו של דבר, הבעיה שלנו היא להתחיל ממשהו. תנו נקודת משען ונזיז את הסיפור הזה ממקומו. מינוי ראש אגף, ואיתמר הוא אדם מקסים, - -

לאיתמר יש עוד תפקיד.

- - אבל הוא עושה את זה בנוסף על תפקידו. זה לא אגף שאפשר לעשות אותו לאורך זמן בנוסף על תפקידו. ישנם מועמדים. אני אומר לכם. השם שנזרק פה של איל בן ראובן – הוא ללא ספק - -

אנחנו כולנו תומכים באיש הזה.

- - בקי, יודע. אם ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר יגידו, זה האיש שלנו, אנחנו נפעיל עליו מכבש כולנו.

לא צריך להפעיל מכבש.

תמיד צריך להפעיל מכבש. בארץ אי אפשר בלי מכבש.

לא צריך להפעיל מכבש. צריך להגיד שיש תקדים וצריך להגיד שזה קורה. מה שאמר עוזי דיין זה נכון, ואני יכול להעיד מעדות אישית.

גם משרד הביטחון יהיה מוכן לקבל איש חזק.

הדוח שלו הוא דוח של ועדה שעבדה בצורה יסודית. השתתף בה גם עידן קלימן. תוך כדי מחלתו עוד היה בוועדה – בריאות, עידן, ורק בשורות טובות.

אני חושב שהדוח הוא מסטר-פיס לאיך מטפלים, מה נדרש בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח הארוך. אין מה לחפש ולהמציא את הגלגל מחדש. הגלגלים קיימים. אני חושב שבסוגיה הזו ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר צריכים לומר, אנחנו רוצים את המועמד שלנו. במקרה הזה, לדעתי, איל בן ראובן הוא הבקי ביותר, שוחה בתחום, כמו שאתה אומר, יעזוב את עיסוקיו היום ויבוא, מאחר שיציגו לו את זה כאתגר לאומי בסוגיה הזו מהמעלה הראשונה.

אני חושב שצריך להתחיל לראות את הסיפור הזה מתגלגל אחרת. זו לא רק בעיה של תקציבים. זו גם בעיה של תקציבים, אבל לא רק בעיה של תקציבים. זו הקריאה, ואני חושב שאנחנו צריכים להוציא את הקריאה הזו לראש הממשלה ושני השרים המדוברים.

תודה רבה. נחום לאמור, נכה צה"ל, נפגע פוסט-טראומה, איתנו בזום. אנחנו נעשה הפסקה קצרה אחר כך. אנחנו כבר במינוס, אז בקצרה.

אני אהיה ממש קצר. אני פה בשביל להציג את המצב הבוער בשטח, את כל הדיבורים על חירום – בתכל'ס, הפוסט-טראומה, זה מוכח גם מחקרית, יש לה גם פגיעות פיזיות במוח. ההשפעות של הפוסט-טראומה על המדינה שלנו הן כמו סרטן סופני. אם לא נטפל בזה, החברה שלנו תתפרק.

אני לא איש חלש. כל מי שיש לו פוסט-טראומה ונשלח להילחם הוא לא איש חלש. אלה האנשים הכי חזקים בחברה שלנו, והם אלה שגם יכולים להציל את המדינה הזאת.

אני מדבר על פתרונות בשטח, על מרכזים שאנשים יכולים להגיע אליהם, שיהיו מפוזרים בכל המדינה, שהמשפחות שלהם יכולות להגיע לשם, שיש אנשי טיפול שיכולים לקבל אותם, לתת להם מענה. לא הכול זה מענה אשפוזי. רוב האנשים שמתמודדים עם טראומה, עם פוסט-טראומה, הם לאו דווקא פוסט-טראומתיים בהגדרה הקלינית. יש כל כך הרבה מצבי ביניים. אנחנו רואים את זה בכבישים. אנחנו רואים את זה באלימות שיש בחברה שלנו. הגיע הזמן לשים לזה סוף.

אני הסתובבתי שנים מת-חי, ובלי עמותה כמו 'בשביל המחר' ובלי אנשים טובים, ובלי זה שבמקרה יש לי את הזכות להיות בקיבוץ, אז לא הגעתי לכלא או לקבר עם המצב שהייתי בו. אני דוגמה לזה שעם קצת עזרה אנשים יכולים לפרוח.

בניתי מודל למרכז יום שיכולים להגיע אליו. הוא ברוח הקיימות, מגוון פעילויות. אני משתף פעולה עם המכינה הקדם-צבאית. המרפאה ברמב"ם אומרים, איזה יופי. באגף השיקום אומרים, איזה יופי. אבל אף אחד לא ניגש ועושה בשטח. מה שאני לא הלכתי ועשיתי לבד בשטח לא קרה. זו המציאות שצריך לשנות. יש עוד הרבה יוזמות כאלה, הרבה עמותות, הרבה אנשים טובים, הרבה פתרונות. צריך לעשות בשטח.

דיברתם על חקיקה, דיברתם על תקציבים. לא צריך חקיקה. צריכים לקחת את התקציבים ולעשות עכשיו, מחר, פעולות בשטח, לאתר כמות מסוימת של מרחבים שאפשר בהם לתת מענה נגיש לכל האנשים שיוכלו להגיע ולטפל, ולתת מענה, וללוות ולתת כלים. והאנשים האלה, אתם תראו, יפרחו, ולא יתאבדו כמו רבים מהחברים שלי.

אני יכול עוד לדבר שעות בנושא. אני עכשיו סותם את הפה ולהוכיח במציאות שאתם יכולים לעשות.

תודה רבה, נחום. חבר הכנסת אבוטבול, אחר כך לי נעים, כתבת 12.

ראשית, אופיר, אני מאוד שמח ומאוד מודה לך שקיימת את הדיון הזה למרות הפגרה.

אנחנו עכשיו גם נחוקק חוק בפגרה. יש לנו התחייבות - - -

זה דבר שישלים את זה. וזה גם יוכיח יותר מהצהרת כוונות וכמה אנחנו רציניים בנושא הזה. אני חושב שכחבר ועדה אצלך, הדבר הזה, אסור שיעבור בשתיקה. שמענו את דבריה של רעייתו של מי שבעצם תרם את עצמו למען המדינה ועשה את הכול כדי שאנחנו נוכל לשבת בשקט ובשלווה במדינה. שמענו גם את עידן, ואני בקשר עם המנכ"ל עם אבי לרמן. וההתרגשות שלי הייתה מושלמת כשהייתי שם בסיור בבית הלוחם בתל אביב לפני מספר שבועות, וראית בדיוק כמה מתאמצים בכל כוחם למרות כל המשברים הכלכליים כדי להחזיק את זה באצבעות מאוד מאוד חזקות וכדי שהמקום שם יצליח להתפתח ולשגשג.

ואני חושב שלנו, למדינת ישראל זו בושה אחת גדולה שאנחנו צריכים כביכול להילחם עבור האנשים היקרים האלה. צריך לדעת שיש גם גבול על מה לא נלחמים. זה מבזה אותנו שאנחנו צריכים עבור אנשים כאלה שמסרו את נפשם למען המדינה, העם והמולדת, צריכים לעשות להם חוק או לובי או דברים. זה צריך להיות כל כך מובן מאליו. הרי אנחנו כל כך משבחים אותם ויודעים כמה הם מסרו את נפשם. אסור שדבר כזה יגיע למחוזות מהסוג הזה.

וכמובן, אם עכשיו חושבים על מינוי בן אדם בנושא הזה, זה צריך להיות, כפי שציינו פה האחרים, אדם שפנוי 24 שעות. לא 12 שעות. 24 שעות כיצד להיטיב עם אותם האנשים. לא אדם שעסוק בכל מיני דברים אחרים, אלא ממש מבוקר עד ערב הוא צריך לקום, מה עוד לא עשיתי למען האנשים האלה.

מי שהיה שם, מי שביקר בתערוכה שם, מי שרואה את הפסל שהוצב שם של חייל בשבי, בקומה שנייה, פסלון מרגש, ועין לא נשארה יבשה לראות את הפסלון הזה – אני חושב שזו חובה להגיע לבית הלוחם לראות את זה – אז מבין בדיוק שהדברים שלה מיותרים. זה צריך להיות מצידנו, מעצמנו, לתרום לאותם אנשים.

ואני גם מבקש לקדם ולזרז את בנייתו של בית הלוחם באשדוד. התחילו לעשות מאמצים – המדינה צריכה להכניס יד לתוך הכיס כדי להשלים כל מיני דברים מהסוג הזה.

- - -

אני לא יודע. אני יודע דבר אחד. בית הלוחם אומר, אצלי הכול, ואם הם מבקשים להצטרף לכל מיני חקיקות בדברים האלה למען אותם לוחמים, אז אנחנו צריכים להיות שם כולנו. תודה רבה.

תודה רבה. כתבת 12, לי נעים, שמלווה - - -

גם לפני הכתבה וגם אחרי שתי הכתבות שעשינו קיבלנו עשרות תגובות וזעקות של משפחות שפשוט מספרות כולן, גם הלוחמים, גם נשים של לוחמים, על מערכת אטומה ובירוקרטית שגורמת להם להרגיש גנבים ושקרנים, ושהם לא בסדר. בהתחלה די הופתענו. חשבנו שמדובר על קומץ אנשים שנופלים בין הכיסאות, ולאט לאט - - -

תאמיני, אנחנו מכירים. אנחנו לא צריכים את הכתבת שעשתה כתבה בשביל להבין מה המצב.

אין בעיה. אני רק אומרת שאחרי הכתבות חשבנו שבחרנו את המקרים הכי קיצוניים, והופתענו לגלות כמות היסטרית של פניות.

אני רוצה להתחבר למקרה של גב' ביסמוט. אברהם דננברג זה מקרה שיחד עם חבר הכנסת אופיר סופר איתרנו באילת, ונראה לי שהדוגמה שלו ממחישה את הבעייתיות במערכת.

אדם שמגיש בקשה ובמשך שנתיים לא חוזרים אליו מאגף השיקום בגלל שהוא לא מצליח להביא את כל המסמכים, זה בעיניי פשוט מחדל היסטרי. אחרי שכבר קוראים לו אחרי שנתיים, הוא יושב מול פסיכיאטר שעושה לו בדיקה מאוד מאוד לא נעימה ומנסה כל הזמן להוכיח אותו ולגרום לו להרגיש כאילו אולי הוא היה פצוע נפש לפני שהוא התגייס. אם הוא היה במצב נפשי לא טוב, למה גייסו אותו? זאת אומרת, גורמים לאנשים שמגיעים לפסיכיאטר להרגיש אשמים. ואז הוא מגיע למצב שבו הוא נמצא באילת חצי שנה, ואגף השיקום יודע שהוא נמצא שם וקורא לו להגיע למכון אבחון. אני לא פסיכיאטרית, כולנו פה לא פסיכיאטרים, אבל אפשר להבין שהמצב שלו קיצוני.

אני מרגישה, מכמות התחקירים המועטה שעשיתי, שזה לא רק תקציבים, כמו שחבר הכנסת דיכטר אמר, אלא גם יחס. אנשים שנמצאים באגף השיקום, שיודעים ללוות משפחות, לעטוף אותם, להתגמש בירוקרטית עבור האנשים שנמצאים במצבי קיצון, ולא רק במצבי קיצון, ליווי משפחות – בחוויה האישית שלי ככתבת, זה היה משהו שאני עוד אמשיך ללוות ולהציף, אבל נראה לי ממש חבל שרק אחרי שמעלים את המקרה של אברהם דננברג בחדשות 12, כשהוא כבר חצי שנה יושב שם, וגם ראש עיריית אילת יודע, ואנשים לא מפנים אותו, ובאגף השיקום יודעים, רק אז הוא מקבל טלפון ועושים לו מעין אבחון בווטסאפ ומקדמים את הבעיה שלו. אז אני שמחה להיות פה בשביל זה, אבל נראה לי הזוי שצריכים אותי בשביל הדברים האלה. באמת.

יש לי בשבילך הרבה סיפורים, גברתי הכתבת.

אנחנו יוצאים לחמש דקות הפסקה.

זה יהיה קצר. אני חייבת ללכת. אני אגיד ממש בשתי דקות.

מחכים לי בוועדת הכנסת. זה עניין בירוקרטי דחוף. חמש דקות הפסקה. את רוצה לדבר דקה?

אני אדבר דקה.

תן לעוזי לנהל ותחזור.

הוא לא יכול. הוא לא חבר ועדה.

חבר הכנסת אבוטבול, אתה יכול לשבת כאן?


(היו"ר משה אבוטבול, 11:36)

אני מצטערת שאופיר לא ישמע את הדברים, כי חשוב בעיניי שדווקא הוא ישמע אותם, אבל אני אומר אותם.

אנחנו פה, מיכל.

אני אכבד אותך לומר את דברייך.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

בבקשה. בשמחה רבה.

דווקא בהמשך לדברים החשובים מאוד שנאמרו עכשיו על המקרים שעולים מהשטח – אני מגיעה לכאן גם כיו"ר הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול, אולי לכאורה לא קשור, אך קשור גם קשור. ואני מגיעה, קודם כל, להודות לכם ולכל מי שבזום על השמעת הקולות החשובים מאוד שלכם, אבל התובנה והידיעה שמדינת ישראל מפקירה כבר עשורים את הנושא של המשבר הנפשי, וזה המקרה הכאוב ביותר שבא לידי ביטוי של ההפקרה של הנושא הזה, של חוסר ההבנה שזוהי המגפה השקטה שפוגעת בעולם כולו, לא רק במדינת ישראל, לא רק בנפגעי פוסט-טראומה, וצודק מי שאמר שדרוש שינוי תפיסתי עמוק והבנה מהו משבר נפשי ומה בא בעקבותיו.

ואני אספר מחוויותיי כיו"ר הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול – אני קוראת לה להתמכרויות כיוון שזה לא רק סמים ואלכוהול, זה כל החומרים בממכרים וההתנהגויות הממכרות. אדוני היושב-ראש, מדינת ישראל אפילו אינה מגדירה את ההתמכרות כמחלה. אנחנו בדיליי של עשור. כדי להגדיר עד כמה הדבר הזה חמור – כל מי שחולה במה שנקרא תחלואה כפולה, וגם זה נושא שלם, שכל נפגעי הפוסט-טראומה נכנסים אליו כיוון שזה גם משבר נפשי וגם התמכרות במקביל – אין מי שמטפל בנושא הזה במדינת ישראל. יש 70 מיטות שיודעות לטפל בתחלואה כפולה ו-160,000 חולים שאנחנו יודעים עליהם בתחלואה כפולה.

ולכן אני מתחברת למה שנאמר פה. ואני מאוד מעריכה ומוקירה את ידידיי, זה לא מינוי של אדם זה או אחר. אסור לחכות או לצפות לאיזשהו משיח שיתקן את הכול. דרוש פה שינוי תפיסתי עמוק של מדינת ישראל, שאנחנו הרשות המחוקקת והמבצעת נכשלות בו כבר עשורים, לפקח עליו ולחוקק אותו.

תפיסה שונה שמבינה שהמשבר הנפשי העמוק שחווים כל אזרחי מדינת ישראל – אגב, הקורונה לא המציאה כלום, היא רק הציפה והנגישה - - -

מיכל, זה מקובל. תדעי לך שהאנשים המדוברים והדוח, בעיקר של איל, מבינים את העניין הזה.

(היו"ר אופיר סופר, 11:38)

זה מצוין, ויכול להיות שהוא האדם הנכון. עוזי, מה שאני אומרת, זה שדרוש פה שינוי תפיסתי עמוק שבא לידי ביטוי – ואני יכולה לספר לכם אנקדוטה, שהצלחתי לשריין שמונה מיליון שקלים ומיזם משותף לתוך משרד הביטחון לנושא של ההתמכרויות, ספציפית, מאוד ממוקד, כיו"ר הוועדה, ולא מצליחים להוציא אותו לפועל. זה רק אנקדוטה.

אדוני היושב-ראש, ללא שינוי תפיסה עמוק של מהו משבר נפשי וכיצד מתמודדים איתו, הרפורמה בבריאות הנפש שהתחילה לא שריינה מספיק תקנים, היא לא אפשרה להכניס את ההתמכרות לתוך המקום שהיא שייכת לו. ההתמכרות נמצאת בתוך משבר נפשי, והיא מוחרגת, והיא לא מאפשרת טיפול במי שמכור, אגב, גם לתרופות מרשם. הרופא שנותן לך את תרופת המרשם שלה אתה מתמכר, הוא לא יכול לטפל בך כשאתה מכור. זה אבסורד, ואנחנו כושלים ואנחנו מפקירים.

ופה אני רוצה לתת עוד תיקון עצוב מאוד, כמי שמלווה את משפחת גולדין יותר מארבע שנים בקייס שלה, והחללים, גם החללים כפר מופקרים על ידי מדינת ישראל. גם החללים כבר אינם "נסיכים", לצערי הרב. ואני חושבת שאם אנחנו לא נתעורר פה, מהמקום הזה, בבית הזה, אדוני היושב-ראש, ונבצע את סמכותנו גם לחוקק – ולא ראיתי את הצעת החוק, אולי היא מצוינת – אבל גם להוביל שינוי תפיסתי עמוק ולפקח עליו, ולייצר את שיתוף הפעולה הבין-משרדי שכושל, הוא פשוט כושל, הוא לא קיים, אין שום דבר שמתכלל.

ובסופו של דבר, מה שאמרתי עכשיו עולה למדינת ישראל הרבה יותר מאם היא הייתה מתקצבת מראש את כל מנעד הטיפול הדרוש, מאיתור ועד טיפול ועד זיהוי ועד חינוך, וליווי כמובן, וכל מה שדרוש בכל הנושא הזה של בריאות הנפש, בטח ובטח למי שנתנו את חייהם להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה; וכל מה שקשור כמובן גם לנושא ההתמכרויות שקשור בצורה ישירה גם לנושא שאנחנו מדברים עליו היום. תודה.

תודה רבה. את הזכרת את משפחת גולדין ושאול. אין ספק שכשלוחם מסתער, ואמרתי את זה לא פעם, הוא רוצה לדעת שלפחות את גופתו - - -

הם חללים. יש לנו מילה לזה, אדוני היושב-ראש. אני מבקשת בשם המשפחות – הם חללים, הם לא גופות. אנחנו לא מתייחסים ככה אל חללינו.

מקבל.

יושב-ראש אגף השיקום, בבקשה. קודם כל, הוועדה מאחלת בהצלחה. אנחנו מדברים פעם ראשונה.

אני פעם ראשונה עם הוועדה, ואני חושב שזו ועדה חשובה, מרגשת, ופעילות ציבורית חשובה ונדרשת, ואני אומר לכם שגם הסיפורים ששמעתי מטלטלים אותי, ואני חושב שזה יעשה טוב למשרד ולאגף, כל האירוע הזה, כי אנחנו כנראה צריכים את זה, ואנחנו מחבקים את הוועדה. אנחנו מחבקים את מה ששומעים ומפה נלך קדימה ונתעצם.

אני נקראתי לתפקיד בנוסף למה שאני עושה, ואני אומר בכנות שזה לא טוב. צריך מינוי קבוע, מאה אחוז משרה. אבל זה לא מאה אחוז, זה באמת מישהו שיבוא ל-24/7 ומישהו שכל כולו יהיה בזה לכמה שנים. אני אעשה את זה כל עוד אני אהיה בתפקיד, כי אני מחויב למשרד, ויותר מזה, אני, קודם כל, מחויב לנכי צה"ל ולנכות צה"ל, אבל זה ברור שחייבים למנות מישהו. ובהתאם לתהליכים במדינה, אם אין מינוי בתהליך הפנים-משרדי, שזה השלב הראשון, אז הולכים למכרז פומבי, ואנחנו מקדמים כרגע את התהליך הזה עם הנציבות.

כמובן, אני לא יכול להגיד שם כזה או אחר. זה מכרז. אם הנציבות תחליט שהולכים לתהליך אחר, אז אנחנו נצדיע. זה כרגע הכיוון. אני שם בזמן שאני מתחלק עם זה שאני מנהל גם את משאבי האנוש של משרד הביטחון, אבל אני מחויב למשימה הזאת עד הסוף.

איתמר, סליחה, שאלה קצרה. כרגע ההליך הוא שהסתיים החיפוש בתוך המשרד ובמערכת הממשלתית ואפשר לצאת למכרז פתוח?

חיובי.

כלומר, את זה לא חוסמים, לא אומרים עוד כמה חודשים וכולי?

לא.

זה מתקדם.

אני אסביר. יש מינויים שהם בוועדת איתור. התפקיד הזה מוגדר בתהליך מכרזי במכרז לכל דבר ועניין. התהליך הפנימי הסתיים, זה תהליך בתוך משרדי הממשלה. היו מועמדים, המועמדים האלה נבחנו, ועדת הבוחנים החליטה לא לבחור אחד או אחת מהמועמדים – הייתה גם מועמדת. זו הייתה החלטת הוועדה, וכמו שאמר גם עידן ואני שמעתי את זה כמה פעמים מהמנכ"ל, המנכ"ל מחויב למצוא את האישה או האיש הכי טובים ומתאימים למשימה הזאת, והוא לא הולך להתפשר בקמצוץ. ולכן אני נקראתי למשימה הזאת עד שזה יימצא.

בתהליך כרגע זה ייפתח לציבור. יכול להיות שנעשה הצצה על פורשי צבא, כי זה מותר – פורשי צבא, שב"ס, משטרה. יש איזשהו הליך לפני כן. אבל הכול אנחנו עושים כרגע בהליך מאוד מאוד מהיר. הרעיון הוא לשנס מותניים עם הנציבות ולעשות תהליך כמה שיותר מהיר, כדי שזה לא ייסחב, וכדי שיהיה האדם הכי נכון לתפקיד הזה.

אני אגיד כמה מילים כי אני כן רוצה להתייחס למה ששמעתי.

אני שלושה ימים בתפקיד, ואני הרבה שנים במשרד ואני גם הייתי עוזר של חמישה מנכ"לים, כך שאני מכיר את אגף השיקום ואני מכיר את הארגון היציג, אני גם זה שגישר ופישר והביא הסכמה עם הארגון ב-2016 לתזכיר חוק נכים. ותיכף אני אגיד מה כן צריך לעשות.

אני חושב שיש פה אגף עם 240 עובדים ועוד הרבה בנות שירות וחיילות, ואף אחד מהאנשים האלה לא קם בבוקר, לא להתעמר ולא להתעלל, אלא בדיוק הפוך. אלה אנשים שעושים עבודת קודש ועושים את העבודה הכי חשובה שהמשרד עושה. במשרד הזה יש 24 אגפים, וזה האגף הכי חשוב והכי גדול, ואנחנו מחויבים לתפקיד שלנו עד הסוף.

האם אנחנו לא צריכים לשפר בצורה דרמטית כל מיני דברים? כנראה שצריך. אתמול הייתי שבע שעות עם עידן ורפי ואבנר, ואנחנו דיברנו על הרבה מאוד דברים. אנחנו צריכים להיות ביחד עם הארגון, ביחד עם הנכים, לחשוב מה לעשות יותר טוב. מדינת ישראל משקיעה המון כסף, מיליארדים של שקלים לטיפול בנכי צה"ל. וזה שיש כל כך הרבה תלונות, אז משהו כנראה לא נעשה טוב. אז אנחנו נבדוק את התהליכים, אנחנו נבדוק לקצר, לפשט, אנחנו נבדוק תהליך הכרה, אנחנו נבדוק את הוועדות הרפואיות.

כשאני אומר לבדוק, תגידו עוד פעם, זה משפטים מחוזיים כאלה ששמענו 200 פעמים. לא. זה חייב להיות מהר. זה חייב להיות קצר. זה חייב להיות מותאם לעידן. זה חייב להיות מותאם להרבה מאוד ארגונים שהצליחו. ואני מסתכל על ביטוח לאומי וקופות חולים ואחרים, שהשירות השתנה דרמטית. אנחנו נהיה שם. אנחנו מחויבים, כי המשרד, מי שלא יודע, הוא משרד עוצמתי וחזק. ואנחנו נעמוד במשימה הזאת ונשנה את המציאות.

אני לא יודע כמה זמן אני אהיה בתפקיד, אבל אני אומר את זה בשם אמיר אשל שכרגע לא פה, הוא בחו"ל – מחויב לשנות את המציאות עבור נכי צבא, מחויב ונעמוד ונעשה. ואנחנו נקבל בחיבוק את הביקורת, ואנחנו נאמץ הרבה מאוד רעיונות, ואנחנו נכניס את הציבור לחשוב איתנו, ואנחנו נכניס את הארגון לחשוב איתנו, ואנחנו נשנה את המציאות עד שהיא תגיע למצב הנדרש.

ועוד פעם, אני אומר, אגף השיקום בנוי מהרבה מאוד אנשים טובים. יש תהליכים בעייתיים, ביורוקרטיים, יש הרבה מאוד צורך בבחינה והכרה וכולי. אסור להעניש את הציבור ולכן אנחנו חייבים לשנות את האירוע הזה ואנחנו נשנה אותו.

אני אתייחס במילה ל-PTSD, ואני כנראה המומחה הכי קטן הפורום הזה למושג הזה שנקרא PTSD. אני מספר לכם סיפור אישי שלי כי אני מלווה מישהו שזה פרץ לו בגיל 50, ואני חווה את החוויות שאלזה סיפרה, ואני מתחבר לכל מה שהיא אמרה, גם מה שעובר על המשפחה ועל הילדים, ועל מישהו שתיפקד ופתאום התמוטט, וכמה שנים לא מסוגל לעשות כלום. ולדעתי, המדינה עוד לא מבינה בכלל את האירוע הזה. ולדעתי, זה באמת אירוע לאומי, וזה לא רק משדר הביטחון. צריך לחבר פה את משרד הבריאות וצריך לחבר עוד יותר חזק את הצבא ואת כל מערכי הטראומה של הצבא, ואת המרכז לתגובות קרב ועוד הרבה דברים.

זה תהליך מדורג. אני מכיר את גיא, והייתי אצלו בבית בסביון. אני לא מכיר עדיין את נחום, אבל אני אכיר גם את נחום ואני גם אהיה אצלו. אנחנו מתכוונים מידית לפרוט פעולות. כבר אני אגיד כמה דברים. אנחנו הולכים לתקצב – יש לזה כבר כסף, כדי שכל הלום קרב מוכר יוכל לעשות פעולות בהתאם להחלטתו, אם זה רכיבה על סוסים, אם זה דאייה, אם זה שחייה בים. אנחנו לא רוצים להחליט בשבילו. יש הרבה מאוד פעולות שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב.

אנחנו נעשה בדיקה מהירה. יכול להיות שנקים ועדה בשביל זה כדי לחשוב. כל הנושא שנקרא בית מאזן – אני לא אוהב להשקיע כסף בנדל"ן ואני לא מאמין בזה, אבל יש הרבה מאוד גורמים, גם פרטיים, חברות ועמותות, שכבר שם. אנחנו נחבק אותם ונתמוך אותם גם כלכלית, כמובן עם קריטריונים ובקרה. אני מאמין מאוד בלגעת באנשים ולחבק אותם ובעיקר בטיימינג הנכון. כי אחרי שאתה מוצא אותם במצב מסוים, לפעמים זה כבר מאוחר מדי. אז אנחנו צריכים לתפוס את זה ברגע הנכון, צריך לשפר את תהליך ההכרה, לעשות אותו בחוויה אחרת לגמרי, בטח עבורם. ואנחנו נמצא את הדרך ונשנה את האירוע הזה.

וברורה לכולם המסובכוּת, כי זה באמת נפש ומי יודע לבחון נפש וכליות. אבל נשנה את האירוע הזה. אנחנו נלמד מאחרים ונמצא את הדרך לטפל ולחבור עם כל האנשים הטובים שהיום קיימים וכבר עושים עבודה. דרך אגב, בהרבה מקומות אנחנו שם. לא להגיד דברים אחרים, כי אנחנו עובדים עם עמותות והרבה מאוד הלומי קרב היום נתמכים על ידי משרד הביטחון עם עמותות ואנשים טובים. אבל האם אנחנו עושים מספיק? לא. נעשה הרבה יותר. אנחנו נקים גם מוקד במוקד פניות טלפוניות עבור הלומי קרב כדי להיות הרבה יותר נגישים ומהירים. את כל זה אנחנו נעשה מידית. אלה דברים שעוד אצלי יהיו.

אני מסכים לגמרי עם דני, הפסיכולוג. אני חושב שצריך לעשות ניעור וחשיבה לאומית על הלומי קרב, וזה משהו שמשרד הביטחון יצטרך את כל הכוחות הגדולים שקיימים במדינה, כי זה משהו שהמדינה לומדת אותו. ויש פה אירוע מאוד מאוד גדול, והוא שונה מפציעה פיזית. האם צריך להקים מערכי טראומה ולפזר אותם במדינה? יכול להיות. אבל צריך לעשות פה אירוע לאומי. הלוואי שהכנסת תיקח את זה. הלוואי שהמדינה תיקח את זה. אנחנו בטח נירתם ונעשה את הכול.

אני אומר לאבי שדיבר על הילדים, שזה אסור שזה יקרה. אנחנו מחויבים לילדים, אנחנו מחויבים להורים. אנחנו עושים אלפי פעולות טובות כל הזמן. אבל אם מה שאתה סיפרת קורה, זה רע מאוד. אם מישהו היה צריך לקנות תרופות ואנחנו מחזירים לו את הכסף אחרי חצי שנה, אסור שזה יקרה. אז אנחנו נתחקר את האירועים האלה, אבל אנחנו בעיקר נתחקר את עצמנו עוד יותר לעומק, את התהליכים, את איך שהדברים קורים, את הבירוקרטיות, את החסמים, כל הדברים האלה, כי מעבר לכסף, ותמיד יהיה חסר כסף ותמיד לא יהיו מספיק תקנים, בסוף זה איך אנחנו עושים את הדברים פשוטים, קצרים, ובעיקר שירותיים.

אז לדברים האלה אנחנו הולכים בכל הכוח ואנחנו נאמץ את דוח בן ראובן עם ימינה ושמאלה, אבל אנחנו כבר שם. ברור לנו מה אנחנו צריכים לעשות. יש לנו mapping מאוד ברור.

אנחנו עם הארגון נלך יד ביד. אין לנו שום קמפיין נגד הארגון. הארגון ואנחנו אחים לאירוע. הארגון רואה את הנכים במקומות שאנחנו לא רואים. הוא יכול להביא לנו אינפוטים. אנחנו נקשיב, נשמע, אנחנו נשתף פעולה. ואם הארגון יחליט לצאת לרחובות, אנחנו נחבק אותו גם ברחובות. אין לנו שום רצון שזה יגיע. אנחנו נחפש את הדרך להסביר, למצוא, לפשר, לקבוע דברים, עם תקופת בחירות, עם בעיות של חקיקה, עם בעיות משפטיות. אני אמרתי אתמול לעידן, בוא נשנה את המציאות ביחד. זה לא משנה אם אני אהיה פה כמה חודשים. משרד הביטחון מחויב לאירוע הזה. אנחנו מחויבים לנכים. אנחנו עובדי מדינה ומקבלים כסף מהציבור בשביל זה. בוא נשנה את המציאות.

אז אני יודע שכולם פה כבר שבעים מאמירות ומשפטים מחוזיים. אנחנו מחויבים לאירוע. תודה לכם, ואני מאמץ את הפעילות הזאת, פעילות ציבורית מדהימה, גם לחבר הכנסת סופר שהרים את העסק הזה, גם עידן וכל מי שמשתתף בפעילות.

אם אני יכול להגיד לציבור שהוא הלקוח שלי, שהם נכי ונכות הצבא – אנחנו נשנה לכם את המציאות, אנחנו נבין את הטענות יותר טוב, ואנחנו מחויבים לעשות את זה מהר ומיד. תודה לכם.

תודה רבה, איתמר.

אני רוצה רק מילה, בבקשה.

איתמר, תודה לך. אמרת את הדברים הנכונים. אני מאמין ואני מכיר שזה בא מהלב. להיכנס עכשיו לסוג של מלחמת רחובות בזה יהיה דבר רע לכל הצדדים ולנושא.

הוא אמר שלא.

ולכן אני מאוד ממליץ מהיכרותי, כיוון שישבת כבר הרבה זמן אתמול עם עידן – שיתוף פעולה עם הארגון הוא דבר אחד. והדבר השני הוא לבחור ארבע, חמש סירות דגל של דברים שאפשר לעשות מידית, של רצון טוב; לא הדברים הכי כבדים והכי גדולים, אבל שניתן לעשות אותם מידית. ולדעתי, זה יכניס אותנו, אתכם בעיקר, לסוג של עבודה נכונה. בהצלחה.

תודה רבה, איתמר. אומרים חז"ל, ניכרים דברי אמת, וכנות דבריך בהחלט נשמעת, הגם שאתה רק שלושה ימים בתפקיד, אז גם בקיאות בחומר.

תוך כדי אני מקבל הודעות מכל מיני חברים שהם סקפטיים וכולי – היינו שם כבר, ולא עמותות, אל תסיר אחריות. אני לא חושב שיש כאן הסרת אחריות. אני מקווה שלא, ולא נראה לי שזה הכיוון. להיפך, לא זה מה שאני חש.

אני אגיד בקצרה, וזה מה שאמרתי בדיון הראשון, ואלה פחות או יותר הדברים שאני רוצה להגיד עכשיו, בהקשר של נפגעי הפוסט-טראומה - - -

הערת ביניים, בניית אמון זה מה שהוא התחיל לעשות, וזה הדבר הראשון שצריכים לעשות בכל הנושא של ההתייחסות ל-PTSD.

תודה רבה. זה חשוב מאוד, ואני חושב שיש את זה, במנגינה של הדברים של איתמר כבר שומעים את זה.

סוגיית ההכרה היא סוגיה מרכזית. הכרה אקטיבית, כמו במקרה של הבחור מאילת וכמו מקרים אחרים, פשוט להגיע אליהם. דיברנו על המודל של מנדלוביץ', אתה בטח מכיר את הדברים. אני לא יודע אם הוא טוב, אני לא יודע אם הוא רע. בטוח שיש מה לשפר, אבל זה דבר מרכזי שעלה.

בנושא הטיפול התעסוקתי ובנושא הטיפול האישי, וכמו שאתה רואה, המרכיב של המשפחות, הן הראשונות לסייע, אבל הן גם הראשונות להיפגע, בין אם זה ההורים, בין אם זה האישה, ובין אם זה בני המשפחה האחרים.

אני מאוד מקבל את מה שאמרת, שלא ללכת ולרוץ להשקיע כסף בפיל לבן. אני מכיר הרבה יוזמות של יזמים חברתיים וגם של יזמים כלכליים בהקשר של הקמה של כפרים, בית כמו הבית של גיא שאמר לי שהוא בקשר טוב איתך, וכמו יוזמות אחרות שעלו פה ושהזכרנו אותם במהלך הדיונים. אין ספק שארגון נכי צה"ל הוא בעיניי הכתובת לעבוד איתה.

אני רוצה לברך על הגישה ולאחל לך שתהיה כמה שפחות בתפקיד הזה, לא בגלל שאתה לא מכניס רוח רעננה וטובה, אלא שנמצא את הדרך לאייש את התפקיד הזה כפי שאמר כאן, אני לא זוכר מי, שצריך כאן מנהיג בשביל להוביל את האירוע הזה, וברור שזה מה שצריך לעשות כאן.

תודה רבה, ואנחנו לא מורידים את היד מהמשימה החשובה הזאת. נקווה להיפגש כאם, אם צריך, אז גם בקדנציה הזאת, אבל אם צריך, אז בקדנציה הבאה. תודה רבה לכל השותפים, ולכם למשפחות כמובן.

בהצלחה. ומאחלים לך, אופיר, באופן אישי, שתחזור להיות איתנו עוד שנים רבות בכנסת הבאה גם. אנחנו נעשה את הכול.

נזכה לשנים רבות, נעימות וטובות.



הישיבה ננעלה בשעה 12:00.