פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



15
ועדת החוץ והביטחון
01/12/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 69
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"א (01 בדצמבר 2020), שעה 13:00

יום הוקרה לפצועי צה"ל ומערכת הביטחון.

חברי הוועדה: צבי האוזר – היו"ר
אורנה ברביבאי
יאיר גולן
עוזי דיין
אבי דיכטר
מיכל וונש
משה יעלון
מאיר כהן
אלעזר שטרן

פטין מולה
חמד עמאר
אופיר סופר

עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל

שמואל בר-דוד - נכה צה"ל

אברהם מוזס - יו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה

מאיר חלבי - משנה לראש עיריית חולון, נכה צה"ל

אברהם יולזרי - נכה צה"ל

ריזק סאלח - נכים קשים, ארגון נכי צה"ל

מוניר חלבי - נכה צה"ל

רותי פרמינגר - ארגון נפגעי פעולות האיבה

יוסי צרפתי - שתדלן, ארגון נכי צה"ל

חזי משיטה - ראש אגף השיקום, משרד הביטחון

סגן מאיה ראודניץ - ע' דוברת אכ"א, דו"צ, צה"ל

פזית הדר - יועצת משפטית, משרד הביטחון

שמואל לטקו

אסף דורון

שרה צוובנר

חפציבה צנעני




יום הוקרה לפצועי צה"ל ומערכת הביטחון

אפתח בכל זאת. צוהריים טובים לכולם. אנחנו מקיימים ישיבה מיוחדת של ועדת חוץ וביטחון. זו ישיבה פתוחה, והיא ישיבה מיוחדת במסגרת יום ההוקרה שמתקיים כאן בכנסת כהוקרה והצדעה לפצועי צה"ל ומערכת הביטחון. את הדיון הזה נייחד לפעילותם של ארגון נכי צה"ל ושל הפעילויות של בתי הלוחם. האמת היא שלפני מספר שבועות קיימנו דיון כללי בסוגיות המאתגרות את נכי צה"ל, את הארגונים, ואנחנו עוד נמשיך לקיים את הדיון הכללי, הגדול, אבל את הדיון הזה נקדיש, במסגרת היום המיוחד הזה, לפעילויות של בתי הלוחם.

אגב, אני רוצה לציין או להודות לחבר הכנסת אופיר סופר, שבהתעקשותו, במאמציו- - -

- - -

עכשיו זה נשמע תיאור פלסטי מידי, אבל כן – הוא זה שדחף ווידא שאנחנו מקיימים את הדיון הזה שמוקדש גם לנפגעי פעולות האיבה כמובן.

קודם כול, אבקש מיושב-ראש ארגון נכי צה"ל, עידן קליימן, אולי להציג הצגה כללית את הארגון ואת בתי הלוחם שמופעלים על-ידי הארגון, את המטרה, החזון והיעדים של הארגון וכן את הפריסה שלכם ואת אותם הדברים שמאתגרים אתכם נכון היום.

בוקר טוב לכולם. תודה לך, אדוני יושב-ראש הוועדה – אני יודע את הלו"ז הצפוף שלך – על שהצלחת להכניס אותנו לדיון ביום החשוב הזה ובוועדה הכל כך חשובה הזאת; ליושב-ראש השדולה, עוזי דיין, שבאמת כשאני אומר "לילות כימים" אז זה הרבה דיונים בלילות, ולחבר הכנסת אופיר סופר פה במיוחד שגם מתכלל את יום ההוקרה וגם אמרתי לו בדיון הקודם שממש לא מובנת מאליו כמות השעות שהוא משקיע בפצועי מערכות ישראל בכלל ובהלומי הקרב בפרט. בכלל, יש פה הרבה מאוד חברי כנסת שליוו אותי במהלך השנים, אם זה חבר הכנסת אבי דיכטר או חבר הכנסת בוגי יעלון כשר הביטחון, והם מכירים את ארגון נכי צה"ל וחלקם – נחמד לומר את זה – חברי ארגון בעצמם; יש פה ארבעה, ויש פה את סגן השר פטין מולה שהוא גם בכלל ממשפחתנו. נכי צה"ל נוגעים בכולם.

אשמח להציג מצגת, ותוך כדי זה, כדי לחסוך זמן, לדבר על הארגון וגם להציג את המצגת.

כך הכול התחיל...)

כמו שרואים פה בפתיח, זה ארגון נכי צה"ל. כך הוא קם. ביתן 19 בתל-השומר ב-1949. בית החולים תל-השומר הוא בית חולים צבאי. אגף השיקום טרם קם, משרד הביטחון רק נולד ויש לנו כבר אלפי פצועים. ביתן 19 הוא ביתן של הנכים המשותקים, ולכן כולם באו והתקבצו סביב הביתן הזה. למשרד הביטחון היה איזשהו רעיון להעביר את נכי צה"ל לחיות ביפו – לעבוד בחנויות ביפו ולגור בבתים מעל. כמובן שהנכים הגיעו מקיבוצים ומערים אחרות והרעיון הזה לא מצא חן בעיניהם, והתחילה התמרמרות מסוימת. מי שיושב בלבן ליד בן-גוריון זה פרופסור שיבא שעל שמו קרוי היום תל-השומר. הוא שם לב להתמרמרות של הפצועים, וקרא לראש הממשלה להגיע מייד לתל-השומר ולדבר עם פצועי מערכות ישראל. כמובן ששם החבר'ה נתנו לו את המשנה שלהם, ולמעשה, ראש הממשלה הראשון הבין את הבעייתיות, פתר את הבעיה, וכשהוא נסע – פרופ' שיבא פנה לחברים ואמר להם: אתם צריכים להקים ארגון. ב-1949 קם ארגון נכי מלחמת השחרור, ששינה את שמו, אחרי מבצע סיני, לארגון נכי צה"ל.

חזונו של דוד בן-גוריון.)

זו הצעת החוק של דוד בן-גוריון. "הערב אני מגיש לכם, בשם הממשלה, חוק על החוב,", ובצניעותו הוא אומר: "נכון יותר – על חלק מהחוב" – כי, למעשה, הוא מבין שאת הפצועים אי-אפשר יהיה להחזיר אחורה – "שאנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לשחרור האומה והמולדת". המשפט החשוב פה הוא: "תשלום התגמולים אינו גורע מזכותם של הנכים לשיקום", "התגמול אינו פוטר את המדינה מדאגה לשיקום הנכה. אנו נעזור לנכים, כמו לחיילים משוחררים, ללמוד מקצוע, להמשיך בלימודים, להסתדר בעבודה, בהתיישבות או בעסק אחר".

ארגון נכי צה"ל.)

העיקרון שמנחה את ארגון נכי צה"ל זה: נכי צה"ל ובני משפחותיהם במרכז העשייה. למעשה, ארגון נכי צה"ל היה הארגון הראשון בעולם שזיהה שכאשר חייל נפצע, יש לו גם בני משפחה, המעגל הקרוב, אם זה הורים, אחים, אחיות, ילדים, אם זה מילואימניק שנפצע, שהם גם נפגעים מהדבר הזה, ואם לא תטפל בהם לא תוכל לשקם את החייל שנפצע. לכן, הארגון, מיומו הראשון, מסתער גם על המשפחות ודואג, במיוחד בבתי הלוחם, להקים מרכזים שרלוונטיים – חוגים ומרכזים, כולל גן ילדים – שמטפלים בפצועים

פרופיל ארגון נכי צה"ל.)

* שנת ייסוד – 1949.

* עובדים בו כיום כ-530 עובדים ו-94% מהם באים במגע ישיר עם הנכה. חדר הכושר בבית הלוחם מצריך יותר מדריכי כושר, בריכה ויותר מצילים, וגם בבריכת הפעוטות יש מצילים כי אדם עם מגבלה כמו שלי שרוצה שילדתו בגיל שנתיים תשחה לא יכול להציל אותה ולכן אנחנו מטפלים בכל הסוגיות האלה.

אגב, יש לכם בני ובנות שירות לאומי?

כן, בהחלט – בעיקר במחוזות. אתה רואה שבמוסדות הארגון יש ארבעה בתי לוחם ויש חמישה מחוזות. במחוזות עצמם, ששם עושים את הטיפול הפרטני מול אגף השיקום או מוסדות המדינה, יש בני ובנות שירות לאומי.

* יש לנו 70 שלוחות שכולם מלאות במתנדבים. הדבר היפה הוא ששם, ב-70 השלוחות האלה, זה נכי צה"ל עצמם שעוזרים לחבריהם. זה הכול בהתנדבות.

* יש לנו ועידה ארצית. ארגון נכי צה"ל הוא ארגון דמוקרטי, ומותר להיות רק שתי קדנציות בתפקיד, וכל חמש שנים יש בחירות, ויש קלפיות בכל הארץ, ומורכבות המועצות בחמשת המחוזות ומתוכם יוצא יושב-ראש הארגון.

* ארגון נכי צה"ל מונה היום כמעט 50,000 איש – 49,000 איש – וחברים בו יהודי, דרוזים, צ'רקסים, בדואי, נוצרים ומוסלמים. מבחינתנו, כולם שווים, כולם היו בנינו. בארגון נכי צה"ל אין שום טופס ששואל אותך מה עמדתך הפוליטי או איזה לאום אתה. כל מי ששירת בצבא הגנה ישראל או בכוחות הביטחון וממשלת ישראל קבעה שהוא זכאי להיות נכה צה"ל מטופל אוטומטית על-ידי ארגון נכי צה"ל.

* דמוגרפיה – בגלל שזה ארגון שלמעשה הוא סמי-צבאי, כלומר אנחנו ממשיכים את הצבא, רואים ש-94% הם גברים ו-6% הם נשים. מבחינת הגילאים, כן, יש לנו גם נכה צה"ל שהוא בן 102.

* אוכלוסיות שהן תחתינו – צה"ל, מוסד, שב"כ, משטרה, שב"ס, משמר הכנסת, רבש"צים וצד"ל.

מוסדות הארגון.)

* ארגון נכי צה"ל הוא הארגון הרשמי היציג היחיד על-פי חוק במדינת ישראל, והוא מייצג את מי שנפצע, שנפגע, במהל ועקב שירותו הצבאי.

* הארגון מוכר כמלכ"ר.

* תקציבי הארגון הם מדבי מבר, מתרומות ומתמיכת משרד הביטחון. בסוף המצגת נגיע לפאי הזה.

שמירה ושיפור זכויות נכי צה"ל וייצוגם בפני כל מוסד וגוף; ליווי הנכים בשיקומם ודאגה ליחס נאות כלפיהם – על זה חלק מהמאבק שלנו היום; לכוון את הנכים לחיי עבודה ויצירה. אני רוצה להבהיר שלארגון נכי צה"ל יש מטרת-על שהיא לקחת את הפצוע, וכמו שאנחנו אומרים בחיוך, להדביק אותו מחדש ולהחזיר אותו לחברה בתור אזרח חיובי ותורם.

בית הלוחם – פריסה ארצית.)

אלו בתי הלוחם שעליהם מדובר בהצעת החוק של יושב-ראש השדולה, עוזי דיין: בית קיי בנהריה – שנוסד בעזרת דוד בן-גוריון וורה ויצמן ב-1955; בית הלוחם בתל-אביב –ה בית הראשון שקם ב-1974. הסיפור הטראגי שמתלווה לבית הזה הוא שמנהל הבית הראשון, יוסק'ה לוטנברג פתח את הבית הזה ב-1974 במקום ב-1975 בגלל שהיו 10,000 פצועים במלחמת יום הכיפורים, והבן שלו עצמו נהרג במלחמת יום הכיפורים; הוא היה נעדר תשעה חודשים, והוא נמצא בדרום, בסיני, אחרי תשעה חודשים. בתשעת החודשים האלה הוא עדיין ניהל את בית הלוחם לעילא ולעילא וקלט את 10,000 הפצועים הראשונים; אחריו קם בית הלוחם בחיפה; אחריו – ירושלים; והאח הצעיר הוא בבאר-שבע; ימים אלו אנחנו יוצאים לשלב ב' בבית הלוחם אשדוד והוא יהיה, כמובן, האחרון בארץ.

חברים.)

נכון להיום, בממוצע, פוקדים 27,975 חברים את בתי הלוחם, ובממוצע כל יום נכנסים 11,000 נכי צה"ל ובני משפחותיהם.

טיפולים.)

ביקשתי מהמנכ"ל שלי להציג לכם נתונים לטובת הוועדה. יש קרוב ל-50,000 טיפולי הידרותרפיה בשנה, קרוב ל-35,000 טיפולי פיזיותרפיה בשנה וכמעט 23,000 טיפולים אחרים של יציבות של נפגעי עמוד שדרה.

פעילויות ספורט.)

(המתנדבים שלנו בלב פעילויות הספורט.)

יש לנו 440 חוגי ספורט, 5,084 נכים שבאופן קבוע משתתפים בזה ו-784 נכים קשים, 100% ו-100% פלוס. אין תקדים לזה בשום מקום בעולם המערבי.

למעשה, אנחנו נלחמים על כל אחד. כל פצוע שמגיע אלינו, ולא משנה, אדוני, מה סוג הפגימה שלו, אנחנו שואלים אותו מה הוא עשה לפני כן. אם יש ספורט שהוא מאוד מאוד אהב לפני כן – אנחנו עושים לו את ההתאמות, אם מגיעים אלינו חבר'ה שרופים שכפות הידיים שלהם נדבקו – אנחנו מרכיבים להם כפפות מיוחדות, והם אלופי פינג-פונג, ואם הוא עיוורים – הם עושים, כמו שאתם רואים בצד שמאל למטה את אורן בליצבלאו, איש מודיעין, שמחבל התפוצץ עליו בתוך מכולה, שרץ מרתון, "איש הברזל", ואנחנו ספונסרים שלו וחלק מהמימון הוא דרכנו, וכן עיוורים – באופני טנדם וכדו'. כל סוג נכות – יש לנו מנטרה ברורה מאוד: לא מוותרים על אף אחד. לא משאירים פצועים מאחור.

פעילויות וחוגי תרבות.)

חוגי תרבות – 227 חוגי תרבות שונים: ציור, פיסול, ויטראז' וכל מה שמתאים לאנשים. זה מאוד מאוד מתאים להלומי קרב, וזה גם בקטע של סוג של מרגוע. אתם רואים את כמות האנשים שמשתתפים – עוד יותר אפילו מחוגי הספורט.

משלחות בארץ ובעולם.)

* פרויקט "אחיעד" הוא פרויקט שנועד לטובת נפגעי הלומי קרב. יש להם גם פרויקט של הנשים שלהם שנקרא "ליאת". בצד ימין למטה אתם רואים תמונה משלשום. החבר'ה עלו, בגשמים המטורפים, למצדה ועשו לילה במצדה – והתמונה היא מלפנות בוקר – תוך שהם לוקחים איתם שני חבר'ה משותקים כמוני בעגלה מיוחדת שהם סוחבים במעלה מצדה, וזאת מתוך התפיסה שהחבר'ה האלה הם לא הלומי קרב מסכנים. הם אנשים שיכולים לעזור לאחרים. פרויקט "אחיעד" לקח על עצמו, לדוגמה, לצבוע בית של הומלסים. פרויקט "אחיעד" – הלכו וקטפו 30 ק"ג דובדבנים והביאו את זה לאותו בית של ההומלסים, כדי לתת להם פירות שהם לא יכולים לטעום במקום אחר. הלומי הקרב על עצמם לומדים ויודעים שהם יכולים לעשות הרבה מאוד.

* יש לנו את פרויקט "טיול שחרור", שזה פרויקט תחת אגודת הידידים בראשותו של עדי שטראוס. לדעתי, יצאו כבר ארבע או חמש פעמים למקומות מאוד מאתגרים, להרים מאוד קשים – מקומות שאותם אנשים שנבחרו לפרויקט לא היו יוצאים לטיול הזה לבד. אם מדובר בהלומי קרב ואם מדובר בקטועים, גם כן עם עגלות מיוחדות, עם חמורים, ולא משנה מה, עולים את ההימלאיה והם יעשו את הכול. זה פרויקט שבסיומו הם משתחררים מהדברים הרעים שלהם ועוברים לשלב שני שנקרא: פרויקט מנטורינג (mentoring), שבו אנחנו נותנים להם מנטורים לטובת לימודים ועבודה.

* יש לנו משלחות ספורט – לא צריך לספר – אלופים אולימפיים.

* יש לנו אירוח בקרב לא מעט קהילות יהודיות בעולם, שבו, למעשה, ארגון נכי צה"ל, אנחנו, לקח על עצמו, כמטרת משנה, לחבר בין יהדות העולם לישראל. הביקורים האלה מאוד מרגשים את הקהילות בעולם, וזה קיים כבר מעל 20 שנה.

* יש לנו גם טיולים מאורגנים שאנחנו יוצאים אליהם, במיוחד לנפגעי הלם קרב, כי לצד המשלחות כשנפגעי הלם קרב לטיולים, מצמידים להם פסיכיאטר – ראש יחידת תגובות קרב בעבר, ד"ר אופיר לוי – ועושים להם פעילויות שמתאימות להם. רק כדי לחדד, אני לא אקח הלום קרב למופע של תופים ומחולות, כי זה לא יעשה לו טוב; אנחנו נמצא לו משהו שיותר מתאים לאופי שלו – משהו יותר שקט, משהו שיותר מתאים לו. לטיולים האלה יש הצלחה גדולה מאוד.

מלגות ומענקים.)

ארגון נכי צה"ל – כל חבר בארגון נכי צה"ל נותן. אצלנו הערך הבסיסי של המילים "נכה צה"ל" הוא נתינה. מי שנתן למדינה לא סיים לתת – ייתן גם לחבריו. כל חבר מקדיש סכום של שלושה או ארבעה שקלים בחודש לטובת קרן עזרה הדדית. אנחנו מספקים הלוואות, ואתם רואים את הסכומים. כל חבר ארגון זכאי ל-15,000 שקלים הלוואה, ולא צריך ערבים ולא צריך כלום. הוא מחזיר את זה דרך התגמולים. לצערי הרב, בשנים האחרונות יש לזה דרישה הולכת וגוברת, ואתם רואים את הסכומים.

זה סכום לשנה?

כן.

51 מיליון זה סכום שנתי, כן?

כן, אבל, למעשה, החברים מחזירים את זה לתוך עצמם.

מלגות ומענקים.)

אנחנו מחלקים גם מלגות לימודים, יוצרים וספורט. הערך של לימודים, של יצירה ושל ספורטאים הישגיים – למדנו שזה הדבר המשקם מספר אחד, ואנחנו עומדים שם מאחוריהם בעניין הזה. זה הסכום שהוציאו השנה על מלגות. אנחנו מנסים כל שנה להגדיל את זה כמה שיותר מתורמים ולחלק כמה שיותר. אגב, זה לא תלוי מוסדות אחרים; אצלנו – שמוסד אחר ייתן מה שהוא רוצה.

מקורות לפעילות בשנת 2019.)

למעשה, פה השקף שבעקבותיו חבר הכנסת עוזי דיין אמר והוא יציג את זה. אני עושה רגע פאוזה ואומר פה: אני לא מתייחס לחוק הזה – יתייחס אליו חבר הכנסת עוזי דיין, כי מבחינתנו זה כבוד גדול שמי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ואלוף במילואים מציג את החוק ולוקח את זה על עצמו. לנו, לנכי צה"ל, זה כבוד.

כשאני נכנסתי לתפקיד, הסתכלתי על הפאי הזה, אדוני, והפאי הזה מגלם בתוכו: מצד אחד – מקור לגאווה, ומצד שני – מקור לדאגה ולחוסר היגיון מסוים. מהפאי הזה אתה למד שארגון נכי צה"ל, בעשור האחרון, התקציב שלו נע סביב 150 מיליון שקל. אתם רואים, שלמעשה, נכי צה"ל מממנים את עצמם: דמי החבר מכיסיהם של הנכים – 43%, ועוד 36% – תרומות שגם אנחנו, למעשה, עובדים בשבילן. יש לנו 11 אגודות ידידים ברחבי העולם. כשאני ראיתי את זה, עוד לפני משבר הקורונה, קפצתי כי אמרתי: "מחר יכולה להיות מלחמת עולם ויכול להיות משבר כלכלי. לא חשבתי על וירוס עולמי שיסגור לי את כל אגודות הידידים, אבל חשבתי על איזשהו משבר עולמי ואמרתי: זו כלכלה בסיכון שהיא לא הגיונית בכל מה שקשור למוסד שמטפל בפצועי מערכות ישראל. אין לנו את האפשרות, את הפריבילגיה, ליפול בעניין הזה. למעשה, מה שקורה הוא ש-80% מכלל ההכנסות של ארגון נכי צה"ל מגיעות מהנכים עצמם. למעשה, נכי צה"ל משקמים את עצמם. חבר הכנסת עוזי דיין אמר משפט מאוד יפה על זה, ואני גונב לו אותו: זה כמו שניצולי שואה יממנו את יד ושם. זה מה שקורה פה. אגב, אני פניתי לרשם העמותות וקיבלתי נתון שהעמותות האזרחיות המקבילות אלינו מקבלות 72% תמיכות מהמדינה, ואנחנו – רק 17%. אגב, 17% זה רק בשנים האחרונות. בכל השנים הקודמות זה היה גג 8 מיליון מתוך זה – בסביבות 5%-6%. נכון שזה מקור לגאווה שנכי צה"ל הרימו את הכפפה בעצמם. נכי צה"ל המציאו את בתי הלוחם. בתי הלוחם הם המצאה בדיוק כמו "צ'קפוינט", "אמדוקס" וכל החברות שאנחנו מתגאים בהן. אין מקבילה לזה בעולם. לפני שנה – ובזה אני מסיים – היה אצלי השר האמריקאי, secretary of veterans, רוברט ווילקי, שנדהם לראות שזה קיים מ-1974. אין כזה דבר בשום מקום בעולם. אני יכול להגיד לכם שיש לנו קשרים עם ארגונים צבאיים מקבילים בארצות-הברית, שסיפרו לנו שכשהוא חזר הוא אמר: הלוואי שהייתי יכול להקים דבר כזה בארצות-הברית.

פצועי צה"ל מוכיחים שוב את הגדולה שלהם, את היכולות שלהם, את הערך שלהם, את העצמאות שלהם ואת העובדה שהם יודעים הכי טוב לעצמם מה צריך. מצד שני, אני חושב שהגיע הזמן – וזה משפט אחרון – אחרי שחזרתי מסיור בחו"ל והרגשתי – אני חייב לשתף את זה – מושפל. ישבתי בבית של יהודים חמים אומנם, אבל ביקשתי מהם כסף. ביקשתי מהם כסף כדי לממן טנדם לעיוורים, לאורן בליצבלאו שהתפוצץ עליו מחבל. ביקשתי מהם כסף, כדי לממן את הבריכה שעולה 5 מיליון שקלים בשנה, מים, כי מדינת ישראל לא פוטרת אותנו מארנונה. היא כן פוטרת הרבה מוסדות – את בית הלוחם לא. זו בריכה שקופצים אליה שרופים, משותקים, עיוורים והלומי קרב. למה? טסתי טיסה מאוד ארוכה מטורונטו חזרה לתל-אביב, מעל 11 שעות – ומי שיודע, בשביל משותק טיסה כזו היא סיוט – ואמרתי לעצמי: לא עוד, פשוט לא עוד. לא ייתכן שמדינת ישראל לא תעזור לנו לשקם את עצמנו. אגב, אם לא היו בתי לוחם וזה היה נופל, כמו שזה נופל על הממשל האמריקאי, אז מדינת ישראל הייתה משלמת מאות מיליונים, אדוני, כי היא הייתה צריכה לפזר עשרות מרכזים כאלה בארץ והעובדים של אותם מקומות היו, כמובן, על ה-payroll של משרד הביטחון. אני חושב שמעבר לעובדה שאנחנו חוסכים, אנחנו גם עושים עבודה נהדרת; אני מזכיר ש-75% מכלל נכי צה"ל עובדים ומשוקמים. אני נפצתי ב-1992 בהיתקלות עם מחבלים, ואני ירושלמי במקור. כשהשתחררתי מהשיקום, שקלתי פחות מ-54 ק"ג על גובה של 1.84 מטר. מעבר לשיתוק שלי, גם הכתף שלי הייתה ירויה ובקושי יכולתי להזיז את עצמי. היה בית לוחם רק בתל-אביב, ואני הייתי נוסע ארבע פעמים בשבוע מירושלים לתל-אביב. שם לימדו אותי הכול. שם לימדו אותי מה זו תקווה, שם לימדו אותי שאני יכול ללמוד, לעבוד, להתחתן ולהביא ילדים – דברים שהם לא כל כך טריוויאליים למי ששוכב בבית חולים כשהוא משותק וחושב שהעולם קרס עליו. אני חייב הרבה מאוד לבניין הזה, וכמוני – עשרות אלפי פצועי מערכות ישראל חייבים לבניין הזה ולמוסדות האלה של בית הלוחם. עליכם חלה האחריות שהבניין הזה ימשיך להתקיים גם בימי קורונה ולעזור לנו להמשיך לתפעל אותו. היום – אני אומר לך, אדוני – התחרות לשקם נכי צה"ל היא הרבה יותר קשה מאשר היה כאשר אני נפצעתי; כדור בראש זה כדור בראש, קטיעה זה קטיעה והלם קרב זה הלם קרב. אבל, היום העולם של הרשתות החברתיות הוא עולם הרבה יותר מהיר וקשה, ואני עומד על זה שכל נכה צה"ל שנפצע – אנחנו נעשה את המקסימום כדי לשקם אותו, כדי שיחזור לעבוד ולהתפרנס ולא להישען על משרד הביטחון. לכן, אנחנו צריכים את העזרה שלכם. תודה.

עידן, תגיד מילה על הפאי הזה. אם אתה היית צריך לצייר אותו, איך הוא היה נראה גם בגובה וגם בחלוקה? איך הוא היה נראה?

בגדול, באופטימום, כמובן שמדינת ישראל הייתה באה ואומרת: אנחנו לוקחים את זה על עצמנו. אבל אני לא מאמין בזה. אני כן מאמין באחריות, ואני באתי בהצעה, שחבר הכנסת עוזי דיין אמר לי שהיא נראית לו באמת הוגנת: על כל שקל ששם נכה צה"ל – תשים המדינה. הפאי הזה היה צריך להיראות חתוך לשניים: נכי צה"ל והמדינה כשותפים בדרך.

הסכום השנתי זה הסכום הזה או יותר?

התרומות היום – אם לא הסברתי את עצמי, זו טעות שלי. במשבר הקורונה אנחנו נפלנו מ-54 מיליון ל-11 מיליון. זאת אומרת, אני הוריתי למנכ"ל שלי לתת תקציב שהוא מוריד ב-40 מיליון. המנכ"ל חזר עם תשובה אחת: יהיה לך רק בית לוחם – בניין, שיהיו בו בריכה וחדר כושר, וכל 440 החוגים שראיתם וכל ה-250 נעלמים, ועובדים נוספים יפוטרו. אנחנו נאלצנו, בגל הראשון, להוציא אנשים לחל"ת, ובגל השני – הצלחנו להחריג את בית הלוחם. אם מישהו לא יודע, כשחזרנו מהסגר הראשון, הגיעו אנשים במצב מאוד קשה, פגועי עמוד שדרה. שוחחתי עם פרופ' גרוטו ותכללנו עם משרד הבריאות, משרד המשפטים ומשרד האוצר את הפתיחה של בתי הלוחם, ובתי הלוחם בסגר השני הם פתוחים תחת המגבלות כמובן. כמו שאמרתי לו, חדר הכושר בבית הלוחם לא נועד לנפח שרירים, אלא נועד לשמור על אנשים עם פגיעות עמוד שדרה, וכנ"ל הבריכה הטיפולית. נכון להיום, בסוף השנה אנחנו מציגים נפילה של כמעט 80% בתרומות. אני מקווה מאוד שאנחנו נצליח, לקראת 2021, להתרומם.

זה לא פתור כרגע.

לא.

אין כרגע כיסוי לנפילה בתרומות.

אני יכול לומר לך ששר האוצר, אחרי דיון איתנו, הורה על העברת מענק של 35 מיליון שקלים – 20 מיליון שקל מהאוצר ו-15 מיליון שקל ממשרד הביטחון – וזה לא בוצע עד רגע זה. אם יבוצע? – אני מקווה. לא בוצע. אני חושב שאם אנשים יתעלו פה מעל עצמם ויעבירו את חוק בתי הלוחם, לא נצטרך גם לפנות למשרד הביטחון כמו פושטי יד ולבקש את כספי התמיכות האלה. זה גם תהליך מאוד לא נעים.

אגב, רק אגיד לכם לגבי היהודים בעולם: הייתי בטורונטו, בניו-יורק ובלונדון. בשלוש הפעמים האלה היו לי שיחות סלון עם יהודים שהם מאוד מאוד משמעותיים, שאתם גם מכירים את חלקם, וכולם שאלו איפה אתם, כאילו כולם שאלו איפה המדינה. כמובן שמתפקידי להגיד "לא, זה בסדר" – אתה-יודע, לא להוציא את המדינה, חלילה וחס... אבל אנשים מבינים. אנשים לא פראיירים. תודה.

תודה רבה, עידן.

יש לנו סרטון – אנחנו יכולים להראות אותו? אנחנו חייבים לסיים במשהו משמח שיהיה אופטימי – משהו יפה. אתה לבטח תשמח לראות אותו. אדוני, הוא סרטון מאוד קצר.

בבקשה.

(מקרין סרטון.)

מצטער, נעצור את זה.

תודה רבה.

למה אף נכה צה"ל דרוזי לא מופיע בסרט הזה? התעלמות.

אני חושב שההערה שלך היא מה-זה לא במקום עכשיו, במיוחד כשאת הקמפיין האחרון מוביל לואיי. גם מצולמים שם – אתה לא שמת לב.

תודה רבה.

אברהם מוזס, אייבי, מארגון נפגעי פעולות האיבה, בבקשה.

אני אייבי מוזס, יו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה. שנת 1987 – בקבוק תבערה לעבר הרכב שלי. האוטו מתלקח מייד, כי בן העוולה הזה שם בתוך הבקבוק נפט, סולר, דלק ודבק מגע. הוא עשה פצצה חדשה לגמרי ולא ידענו מה זה. אשתי עופרה, שהייתה בהיריון מתקדם וישבה לידי, נשרפה למוות לעיני ילדיי. אני קפצתי לתוך האוטו הבוער כדי להציל את מי שיכולתי. הוצאתי את שלושת ילדיי מהרכב הבוער. אני לא יודע מי חווה את זה, אבל דרך האש לא רואים כלום. זה ממש כמו מסך עשן. קפצתי לתוך הרכב בלי לשים לב. אתה לא עושה חשבון את מי אתה מציל קודם. כמו ששואלים אבא "אתה רואה את הילדים שלך טובעים – את מי אתה מציל?" – את מי שיכולתי. ואז, אני שומע את הצרחות של הילדים שלי שבוערים: "אבא, תציל את אימא". ניגשתי מקדימה לפתוח את הדלת, וזה כבר ניתך מהחום וכולי התחלתי להישרף ולא שמתי לב. פינו אותנו לבתי חולים. אני לא רוצה להיכנס לנושא הכוויות. זה אחד הדברים שאני לא מאחל אפילו לשונאים שלי. הטיפולים של skin grafting, כשמוציאים עור, ולא אכנס לזה, זה שבעה מדורי גיהינום. תארו לכם שאני שוכב לבד בבית חולים תל-השומר, וילדיי פזורים בבתי חולים אחרים, ואני צריך רק לחשוב מה הם עוברים יום-יום במשך חודשים שלמים. לגבי שיקום, ילד בן חמש, טל בני, הוצאתי אותו מהרכב כשכולו בוער וגלגלתי אותו, ואחרי 90 יום הוא נפטר. אז, איבדתי עוד ילד. נותרתי עם שניים, בן ובת: ניר בן 13.5 אחרי בר-המצווה שלו, ועדי בת 8.

אני הייתי בחברת TWA, כמו ששמואל זכר אותי משם, מנתב"ג, ושנה אחרי זה הרמתי את הכפפה ואמרתי שאני הולך להקים את הארגון הזה, כי לא האמנתי שנגיע לממדים כאלה, למספרים אסטרונומיים של פיגועים, ומאז אני מתנדב בארגון.

בכל נושא הפוסט-טראומה וכל נושא הנכים, פה אחי – אני קורא לו "אחי" באמת, לעידן – שאנחנו יד אחת. לאחרונה, הוא גם עשה לנו חסד עליון, כשהוא לקח נכים שלנו אליו הביתה, לבית הלוחם.

זה לא חסד עליון. זו ערבות הדדית שמחויבים לעם ישראל.

זה לא היה מקובל אז.

אנחנו לא עושים לכם טובה.

לנו אין אף אחד, ומי שמטפל בנו זה ביטוח לאומי – כמה שאפשר להוציא מהם עדיין. אני תמיד אמרתי: מדינה שפושטת יד לעולם לא תפשוט רגל. אז, פה זו הזדמנות לעזור לאנשים כמונו ובאמת לתת איזשהו אור בקצה המנהרה.

כמו שאמרתי, גם ילדיי, עם הפציעות הכי קשות, התנדבו לצה"ל. לא רצו אפילו לגייס אותם. ניר בני היה שלוש שנים נהג של אהוד ברק. בתי נלחמה להתגייס. היא אמרה: אבא, כל החברות שלי התגייסו. אני רוצה לשים גם את המדים. זה היה עד כדי כך שלא רצו לנדב אותה. היא נלחמה והתנדבה. היא הייתה קצינת הקשר בגלי צה"ל, והיום היא אחת המפיקות הכי גדולות בערוץ 12 והיא עושה את כל התוכניות המדהימות. לאחרונה, היא גם ילדה תאומים, עם הפציעה שלה. היא אם חד-הורית. זה כל כך קשה; ילדה בת 8 רואה את אימא שלה נשרפת מול העיניים צריכה לגדל שני ילדים קטנים ושרה להם "אימא יקרה לי". כאילו זו סיטואציה – חבר'ה, אנחנו חיים את זה יום-יום. אנחנו נראים יפה בחוץ וכל הדברים האלה ומשתדלים להיות לא שקופים. זו לא רק הפציעה הפיזית – זו גם הפציעה הנפשית, כשכל דבר מזכיר מה קורה אצלנו: יום הולדת לטל, יום הולדת לאימא. עכשיו ניר התחתן, ואימא ואחיו לא היו בחתונה שלו. עכשיו, כשהיא ילדה, זה הדבר הכי שילדה רוצה את אימא שלה לידה בזמן שהיא יולדת. אני לא צריך לספר את זה לאנשים שחוו את זה גם. הדברים האלה כל כך חשובים.

עכשיו, לך תדע. אין עניין של עזרה. איזו עזרה? הילדה שלי נלחמה בבתי הספר ונלחמה כדי להיות כמו כל אחד ואחד מכם. היא שרופה בכל הגוף – כמעט 100% מהגוף ממש. אותו דבר בני, ואותו דבר אני. אז אני אמרתי להם: חבר'ה, אני נותן לכם איזושהי דוגמה. שנה אחרי הפציעה שלי חזרתי לעבוד בנתב"ג, והייתי שם עד ש-TWA פשטה את הרגל.

אני כאן היום בהתנדבות כבר 30 ומשהו שנים. תודה לך, אדוני.

ישר כוח.

תודה רבה.

לפני שאעבור לחברי כנסת, אני רוצה עוד שתי דקות למאיר חלבי, נכה צה"ל.

תודה רבה ליושב-ראש. אני יושב פה וממש עומד להתפוצץ. אתה-יודע, הסוכר עולה ולחץ הדם עולה. אנחנו יושבים פה, ויושבים פה אלופים, יושבי-ראש ועדות חוץ וביטחון לפני ושרי ביטחון. מה, אתם לא מבינים שיש בעיה לנכי צה"ל?! היום הנחמה היחידה שיש לנכי צה"ל היא שיש לנו יושב-ראש שהוא איש אשכולות שעושה 24/7 ונכי צה"ל זורמים לו בוורידים. זו הנחמה היחידה. תשבו איתו יום אחד מבוקר עד ערב, ואתם פותרים את הבעיות. עידן הוא טיפוס, שגם אם אתם תתנו לו משהו שלא מגיע לו – הוא יגיד לכם: "לא, אני לא צריך את זה".

יום ההוקרה לנכי צה"ל – מה זה יום ההוקרה לנכי צה"ל? לפני יום ההוקרה תוסיפו את 365 הימים הוקרה לנכי צה"ל. כשאומרים "יום הוקרה לנכי צה"ל", זה מעליב, ממש מעליב. לנכי צה"ל יש בעיות יומיומיות, ואנחנו עושים ישיבות על גבי ישיבות. פה, בוועדת חוץ וביטחון, אתם עשיתם מהר מהר מהר מאוד את העברת ועדת גורן, ואחר כך הכול היה הכי גרוע לנכי צה"ל. לא דאגתם לנכי צה"ל. יש בעיות בשיקום, יש בעיות באגף השיקום. יש אדם יחידי שיודע את חוק הנכים בעל-פה במדינת ישראל, וזה עידן קלימן. אז במקום לשבת איתו, בן-אדם משכמו ומעלה – מבחינת ההנהגה של הארגון עכשיו, מקצה לקצה הארגון מאוחד – אתם לא מושיטים יד. אתם לא מושיטים יד. מה זה? הוועדה הזאת היא לעשות "וי"? תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה.

סגן השר פטין מולה איתנו, והוא גם סגן-אלוף במילואים ונכה צה"ל בעצמו. נכון? בבקשה.

כן. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, יושב-ראש הארגון, אני פטין מולה, ואני סגן שר במשרד ראש הממשלה, סגן-אלוף במילואים ונכה צה"ל מזה 40 שנה שנפגע בשירות הסדיר ובשירות המילואים. חלק מחבריי פה, אם זה בוגי, וחברי כנסת אחרים ליוו אותי במשפחות שבהן נפגעו הבנים שלהן, אם זה חללים, אם זה פצועים ואם זה חתוכים בדם. אורנה הייתה ראש אכ"א. מאז אפריל שנה שעברה אני אחראי על כל מערך הנפגעים בישראל במגזר הלא יהודי. חוויתי המון הודעות של נכי צה"ל קשים וראיתי את זה בעיניי. האחרון שהיה הוא אסון הכרמל, שבו נשרפו לנו עשרות אנשי ביטחון. חוויתי את זה מאוד – זה קשה. אני נכה 40 שנה ולא זכיתי לקבל את הטיפול ממשרד הביטחון. אבל, היום אנחנו ביום ההוקרה לנכי צה"ל, כמו שאמרו חבריי. ביום ההוקרה הזה צריך לבוא עם תוצאות חיוביות לארגון, שיטפל באנשים שלנו שנלחמו למעננו, שנלחמו למען קיומנו, ולא רק נכי צה"ל אלא נפגעי פעולות איבה. עבדתי 33 שנים בביטוח לאומי, ואני גם טיפלתי במשפחות שנפגעו מפעולות איבה. זה דבר שכל מדינת ישראל צריכה להגיד: ביום הזה אנחנו יוצאים בבשורה טובה לארגון נכי צה"ל, לנכי צה"ל, כך שבאמת מגיעים להם כל הכבוד וכל ההערכה. אם נשלחנו לפה, לבית הנבחרים, לטפל ולהתעסק בסוגיות הקשות בתקופת הקורונה, אני חושב שלבעיה של הארגון צריך למצוא פתרון עם כל מה שמשתמע מכך ומכל הסיעות. אני רואה כאן אנשים מכל הסיעות. כולנו יחד צריכים להירתם למען ביטחון מדינת ישראל ויחד למען נכי צה"ל, כדי שיקבלו את המגיע להם. תודה רבה לכם, ושיהיה להם המשך יום מוצלח.

תודה רבה.

אני רוצה שנשמע את נציגת משרד הביטחון, בזום, קרן שוחט מאגף שיקום נכים.

את ב-mute. לא שומעים אותך.

לא שומעים ולא רואים.

מה התפקיד שלה?

היא מאגף השיקום. היא ראש תחום פניות הציבור.

למה אנחנו צריכים לדבר עם ראש תחום פניות הציבור?

שאלה טובה.

לאגף הזה יש ראש, ובמשרד הביטחון יש שני שרים. אנחנו תמיד מביאים לכאן את התת-זה של ההיא.

זה מה - - -

אני לא מכיר אותה. אין לי שום דבר נגדה. אני לא חושב שנציגת פניות הציבור צריכה להופיע פה בכלל.

אבל תכבדו. אני רואה שהיא קיבלה את המלצתך ונעלמה... הבעיה היא אצלנו או אצלה?

שר הביטחון ממונה על הנכים.

למה הם לא פה, באולם?

עד שהיא תתחבר להתחבר, נשמע את סגן-אלוף הדר יוסף, רע"ן קשר ומשפחות מאכ"א.

זו תקופה של מעבר, לא?

מי יש לכם שם מצה"ל?

היא היחידה. היא ירדה.

ירדו? למה הם ירדו?

מי? הדר יוסף? זו היא? היא ירדה?

שלום, שומעים אותי?

כן. מי את?

אני פזית הדר, היועצת המשפטית, אבל ראש אגף השיקום מבקש לדבר. אבל, צריך לאשר לו לדבר. הוא מבטל את ה-mute, אבל לא שומעים אותו.

עכשיו שומעים אותי? קודם כול, חבר הכנסת דיין, אני נמצא פה מראשית הדיון.

לא רשום.

לא רשמו אותך. לא אמרו לנו.

- - - מספר פעמים.

אגף השיקום פה כדי לטפל בנכי צה"ל, והוא עושה את זה יום-יום ושעה-שעה גם ביום ההוקרה. אולי בהזדמנות הזאת של יום ההוקרה, אני באמת רוצה לברך את כלל נכי צה"ל. אנחנו כאן עבורם יום-יום, לא רק ביום ההוקרה, למען השיקום שלהם ושובם לתפקוד מיטבי בחברה ובקהילה.

כמובן שיכול להיות ברור ליושבי הוועדה וגם למציגים שהציגו שאגף השיקום הוא הזרוע של מדינת ישראל לבצע את שיקומם של נכי צה"ל. יש לו את הסמכות, את האחריות ואת התקציבים הרבים לעשות את זה – והוא עושה את זה. הוא עושה את זה בטיפול הרפואי ומשקם אותם, אם מגיעה להם זכאות, ואנחנו עושים את המסלול של הלימודים כמסלול עיקרי בשיקום. אנחנו כמעט שואלים את הנכה שנכנס ומוכר באגף השיקום מה החלום שלו, ואנחנו מגשימים לו את זה בלימודים ובסיוע גם במלגת קיום במהלך הלימודים וכמובן תשלום מלא של כל שנות הלימוד ולא משנה מה הוא בחר ללמוד, מסייעים לו בתעסוקה, בתגמולים ובקיום הרווחתי והכלכלי ככול שמאפשר החוק. אנחנו עושים את זה בוועדות חריגים ובוועדות ל' ככול שנדרש, אם נדרש.

אני אתייחס בקצרה לנושא בתי הלוחם. לדעתי, הם עושים עבודה מצוינת כדי לתמוך את נכי צה"ל בשיקום שלהם. הם צריכים את הפיזיותרפיה, את ההידרותרפיה ופעילויות נוספות, ורק צריך לזכור שבתוך העוגה הזאת יש את התמיכות שעלו מ-2008 ו-2009, כשהיו פחות מ-10 מיליון שקל לשנה. בעשור האחרון רבע מיליארד שקל ניתן לבתי הלוחם: קצת יותר מ-25 מיליון שקל כל שנה. אגף השיקום רוכש את השירותים. בתי הלוחם הם הספקים שנותנים לנו שירותי הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ופלדנקרייז ועוד ועוד. תמורת תשלום ממוצע, כמובן, של 10 מיליון שקל אנחנו רוכשים את הדברים האלה.

אבל צריך לזכור שבתי הלוחם נמצאים במקומות מסוימים בלבד, בערים המרכזיות – בתל-אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר-שבע – והם לא יכולים לספק לכל נכי צה"ל. עובדה היא שיש רק 12,000 נכי צה"ל שהם חברים בבתי הלוחם. כל היתר משתמשים בשירותים שאגף השיקום עושה איתם התקשרות. זה מאות מכונים של פיזיותרפיה וטיפולים פרטיים שהם עושים. אתן רק דוגמאות: בבית אייל בצפון, בבית החולים שיבא, במועצה האזורית מבואות חרמון, בעלי נגב ועוד. הם ספקים שלנו, כדי לאפשר לכלל הנכים לקבל את הטיפולים האלה שעולים כאן. טיפול בבתי הלוחם, שהם בתי לוחם מפוארים, כפי שעידן אמר, אין להם אח ורע בעולם, ואני חושב שהם עושים עבודה מצוינת.

אגף השיקום מקיים את הפעילויות לנכי צה"ל, מתקנים מהצפון ועד הדרום, פעילות של תשעה מועדונים בניהול של אוניברסיטת בר-אילן ומרכז שנמצא על יד בית החולים שיבא בסדנה לפוסט-טראומה. יש לנו את בית מרגוזה ביפו שמטפל בפגועים הקשים ביותר, פגיעות ראש בעיקר, על מנת שתהיה להם סיבה טובה לצאת מהבית, מהבית הראשון שלהם, כדי לעשות פעילויות. אנחנו עושים את זה בכל הארץ, כפי שאמרתי, בפיקוח ישיר של העובדים הסוציאליים של המחוזות. אנחנו מאוד גאים בעשייה הזאת.

אני חושב שהדברים נאמרו בחלקם – אני רוצה להגיד שזו זכאות קיימת. אורן קיבל את אופני הטנדם שלו מאיתנו, כמו גם דברים אחרים. אני לא רוצה להיכנס לשמות ולחשוף מי מקבל מה. אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו מסוגלים לספק להם על-פי חוק. אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו יכולים להביא לוועדות חריגים כדי להרחיב את הנתינה שלנו. אנחנו מאוד מאוחדים יחד עם ארגון נפגעי פעולות האיבה בביטוח לאומי. יש לנו ועדת ל' שלפעמים אם יש מצוקה ואי-אפשר לפתור אותה, אז בוועדת ל', שבראשה עומדת שופטת, אנחנו יכולים לדרוס את החוק ולהביא ישועה גדולה לנכה במצוקה שהחוק לא אפשר לנו לתת לו את הסעד, ואנחנו עשינו נפלאות בפלטפורמה הזאת של ועדת ל'.

אני שוב אומר: ביום הזה, אני באמת רוצה לברך את כלל נכי צה"ל. בהזדמנות הזאת, אני מאחל להם אריכות ימים ובבריאות טובה. אני מזמין שוב את ראש השדולה ואת השדולה עצמה לבקר באגף השיקום במשרד הביטחון, ללמוד מה עושים, כמה עושים, לטובת מי עושים ומי הם האנשים שעוסקים בזה יומם וליל. תודה רבה לכם.

תודה רבה.

עוזי דיין, יושב-ראש השדולה, בבקשה.

היום זה יום חגיגי. זה יום של הודיה. נשתדל לא לקלקל את זה. מה עוד שבחדר הזה לא צריך לשכנע אנשים. אני אשכנע את אורנה שזה חשוב?! את עמאר?! את יאיר?! את דיכטר?! בקיצור, כולם – מה, אני אשכנע אותם?! נמצא איתנו אופיר סופר – אחרי הקרב בשכם אני נתתי לו צל"ש לא על הפציעה אלא על גבורה שהוא גילה שם. אין פה מה לשכנע אחד את השני.

דבר שני – שימו לב, ובואו ונודה בכך, שאנחנו במקום שבו שבעים מהבטחות, ואנחנו צריכים נורא להיזהר בסיפור הזה, בגלל שהיו הבטחות שנים ארוכות. כולם אומרים שחייבים להפעיל את החוק, זה ערכי, מוסרי וכו'. אז אני אנסה להיות מעשי. יש חוק אחד שעומד על הפרק – הוא לא הדבר הכי חשוב. הדבר הכי חשוב זה רפורמה יסודית באגף השיקום ובהתייחסות של משרד הביטחון. אבל, בית הלוחם הוא דבר שנורא צריך אותו היום. חזי נתן כדוגמה את בית אייל, אבל סגרו את בית אייל. למה סגרו אותו? – כי לא היה כסף להמשיך להחזיק אותו. אני יודע, כי אני תורם שם כסף כל חודש. אז, אל תספרו לי על בית אייל. לכן, אנחנו צריכים לא להגיע למצב הזה. מה שקורה עם החוק של בתי הלוחם הוא שאנחנו צריכים לקחת את עצמנו – הליכוד עם האוצר וכחול לבן, וכל השאר ממילא יצטרפו – ולהעביר אותו ולא לתקוע אותו בוועדת שרים לחקיקה כבר שלושה חודשים, לדעתי. זה חוק עם פ' והכול. הגיע הזמן לשלם את הסיסמאות האלה. למרות הקורונה, למרות המצב ולמרות שהזוגיות שלנו ידוע איך היא, יש דברים שלגביהם מתגברים ועושים אותם.

כנ"ל לגבי המקור התקציבי. אם יש בעיה של מקור תקציבי, אני הצעתי כך: לאוצר ולמשרד הביטחון – חצי-חצי. אתם לא יודעים להסתדר? אז אני אומר לכם: משרד הביטחון, תכסו את זה מתקציב הביטחון. הייתי ראש אג"ם, וגם יאיר היה. יש פה אנשים שיודעים בדיוק איך בנוי התקציב. אני לא חושב שהוא בזבזני, ואני לא חושב שזורקים כסף סתם. אני לא חושב את כל זה. אבל, אם היו מעמידים לי ברירה "אתה מכסה את זה או שזה לא יהיה", אז לקחת את זה כן מתקציב הביטחון.

לגבי חוק בתי הלוחם, כולו בנוי על דבר פשוט: במקום שהמדינה תיתן 17% - היא תיתן 70%. זה כל מה שאני אומר. זה עולה כסף. כמה זה יעלה?

עוזי, משרד הביטחון לא יכסה את זה. למרות שזה יום חגיגי, גם אתה יודע וכל אחד מהיושבים כאן, ושנה שלמה עבדנו על זה, שמשרד הביטחון לא יכסה את זה. לא יקרה מצב כזה.

רגע. תכף אבהיר.

הוא אומר: אני לא אכסה. אתם רוצים? – תביאו כסף תוספתי.

אמרתי: אם אי-אפשר – אפילו משרד הביטחון נותן. אחרת, אתם רוצים? – חצי-חצי. הם לא רוצים? אני חושב שלמרות הקורונה, את זה הייתי לוקח מכל דבר אחר. פשוט מצביע על זה שיש מקורות שאפשר. אתה צודק בזה שעובדה היא שלא הצלחנו, ותכף אגיד מילה על זה ואני לא רוצה להרחיב.

לכן, צריך להעלות את ה-17% ל-70%. יתווכחו המון, וזה יהיה 60% – בסדר, 60%. מה עוד שבאים אנשים ואומרים: תעשו לנו מאצ'ינג על הכסף שנכים משלמים כדמי חבר.

יש דברים אחרים, החל מביטול מבחן ההכנסה וכלה ברפורמה שאמרתי. יש את המתודה – אתם יודעים שאין מתודה כתובה? יש ספר כזה, תוכנית של איל בן-ראובן. ביקשו ממנו שיעשה תוכנית. הוא עשה תוכנית וכו'. אפשר להתווכח מי אישר וכמה אישר וכו', אבל כתוב בדיוק ויש איזה שמונה נקודות שצריך לעשות את זה, ואני לא אחזור על זה.

עוזי, זו לא תוכנית בן-ראובן – זו ועדה שהקים מנכ"ל משרד הביטחון. איל היה חבר בוועדה הזאת. צביקה, אני אומר לך שהם שמו מסטר-פיס (master piece). אם לא ראיתם את התוצר, אני ממליץ לכם לראות את זה. זה מסטר-פיס. חודשים עבדו על זה, וסוף-סוף יש תוכנית. זאת אומרת, זה לא שאתה לוקח רכיב אחד. יש תוכנית שלמה.

זו גם תוכנית מעשית ולא רק עקרונות. זו תוכנית. תתחילו ממשהו: הלומי קרב – אין להם אפילו מרכז. אין לזה מתודה. יש את בית קיי; אני לא רוצה לעשות במקום זה, אבל אם רוצים – אפשר להתחיל מחר בבוקר לעשות את זה.

דבר אחרון – הבוקר היה דיון על סיפור חוק השכר הממוצע, שבין השאר פוגע קשות בנכי צה"ל שגם כך כבר בשנה האחרונה לא עשו איתם אפילו את ההתחשבנות, שצריך לעשות אותה על-פי חוק, לגבי התגמולים. זה עלה לאישור בוועדת העבודה והרווחה – מה שהיה ב-2019, ולגבי 2020 עוד לא עשו את ההתחשבנות. זה לבד 13.5% בערך?

כן.

בסוף, יש הבטחה מהבוקר – צר לי שאני אומר עוד פעם "הבטחה" – של משרד האוצר ומשרד הביטחון שעד הערב הם סוגרים את זה. אז, סימן שאפשר. אם אפשר וזה קורה, נראה בערב.

עוזי, בהנחה שזה יתממש. אל - - -

ויהי בוקר ויהיה ערב...

לכן, יושב-ראש הוועדה, אני מציע לוועדה שלנו: זה הוצג אצלנו. חזי משיטה היה פה ודיברו ועסקו בזה, ויש סיכום של הוועדה. לדעתי, הסיכום של הוועדה לא מתממש. אמרנו שנבדוק אחרי 45 יום. בואו נעשה פעם בשלושה חודשים סיכום של כל הדברים שהחלטנו. יכול להיות שזה ירגיז, אבל נראה מה עושים עם זה.

בקיצור, הדבר הזה ממש בידינו. אני אומר פה: בנושא הזה אני לא אתחשב – לא בהסכמות קואליציוניות ולא בריבים קואליציוניים וכו'. נפצעתי שלוש פעמים, ולדעתי, באמת נורא קל. למה? כי כשקמתי ראיתי שהיד עובדת והרגל והצלחתי לקום. וואלה, לא היה מאושר ממני. מי שנפצע יודע שהדבר הראשון שהוא חושב עליו זה "בוא נראה מה נשאר בדיוק ומה לא נשאר". אתה רואה אנשים ששילמו כך. מה ההבדל בינינו? ממש מזל, ולא איזושהי מיומנות מיוחדת. זה סתם מזל. תודה.

תודה רבה.

מיכל וונש, אני מבקש שזה יהיה ממש שתי דקות כי, בעצם, כבר סיימנו את הזמן, אבל יש פה עוד מספר חברי כנסת שרצו לדבר. בבקשה.

אין בעיה, שתי דקות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, ותודה רבה לעידן ולאייבי שאתם חולקים; לוקחים כמשפחה שכולה שנפגעת פעולות איבה. אני מכירה ומעריכה את הצורה שרואים את זה כערבות הדדית וכמובן את הכריכה יחד של הנושאים הללו, ולא לוקחת את זה כמובן מאליו כיוון ששנים זה לא היה כך.

חבריי וחברותיי בוועדה הזאת, אני רוצה לקחת את הדיון הזה למקום – אני מודה גם לעוזי שהעלה פה את נושא בית אייל, כי אני מקבלת הודעות מאורנה שמעוני שכבר כל כך חולה ומחזיקה את בית אייל בכל השנים האלה בלי פרוטה מהמדינה – של דיון שכבר היה סביב השולחן הזה, וזה בנוגע לאחריותנו לריבונותה של מדינת ישראל שמכירה באחריותה, והעוגה של התרומה שראינו מייצגת בכלל את כל מה שאנחנו קוראים לו המגזר השלישי או החברה האזרחית שבעצם נכנסו בתוך נעלי המדינה בתעדוף של דברים שאמורים להיות הערבות ההדדית שעל בסיסה קמה וקיימת מדינת ישראל. אני רוצה להזהיר אותנו מהצונאמי שלאחר מגפת הקורונה הכלכלית, הבריאותית, החברתית והנפשית, כיוון שהתורמים הפילנטרופיים שאתה פגשת בטורונטו ובניו-יורק, ואני מכירה היטב, לא רק שואלים כבר אותך – הם כבר אומרים: אין לנו את היכולת. הם מחזיקים את הקהילות של עצמם. בתי הספר קורסים, בתי הכנסת קורסים ובתי הקהילות קורסים. אנחנו יכולים להפסיק להידפק על דלתות ולהפסיק לפשוט יד, כיוון שאין ולא יפתחו את הדלת. אני כבר מודיעה לנו.

אני חושבת שיש פה גם את ההזדמנות שלצד המשבר, ופה אני מתחברת למה שאמר עוזי. יש גם פתרונות יצירתיים שמדינת ישראל חייבת למצוא אותם בכלל בנושא הזה, אם זה פטור מארנונה וממע"מ ושהארגונים הללו, שבעצם נכנסים לנעלי המדינה ומספקים שירותים לאזרחי מדינת ישראל – צריך למצוא את הפתרונות הללו, והרבה מאוד פעמים זה רק לא לעמוד בדרכם ולגבות מהם גם מיסים בנוסף לעבודתם, ובטח ובטח שחייבים למצוא את הפתרונות התקציביים שמראים על התעדוף של הערכים הללו. בסופו של דבר, אני אומר מכיוון אחר, שאני נתקלת בו כיו"ר הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול וההשלכות של הנושא, גם הזה. בסופו של דבר, זה גם עולה למדינה בריבית דריבית, הרבה יותר ממה שהיינו משלמים לו היינו עושים ומייצרים תוכניות הוליסטיות ארוכות טווח שמטפלות בכל הספקטרום ממניעה, כמובן חינוך וטיפול וליווי לאורך כל הדרך גם בנושא החיוני הזה – ביום זה ובכל שאר ימות השנה. תודה שאתם פה, ותודה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה.

חבר הכנסת בוגי יעלון.

אני רוצה לדבר על נושא פצועי צה"ל וגם נפגעי פעולות איבה, כמי שמכיר את הנושא גם כחבר בארגון וגם כשר הביטחון. קודם כול, צריך להיאמר המובן מאליו: ההוקרה לפצועי צה"ל שמלחמתם לא מסתיימת, וגם נפגעי פעולות האיבה – ממשיכים להילחם כל חייהם יום-יום בשיקום. מדינת ישראל חייבת להיות אחראית לשיקומם ולעתידם גם של פצועי צה"ל וגם של נפגעי פעולות איבה, כדי להחזיר אותם למעגל חיים נורמלי, משפחתי ויצרני, וכך צריך לראות את זה.

מה שעומד כאן בפנינו, ואני מכיר אותו גם מזווית ראייתי כשר הביטחון, הוא, בעצם, תוצאה של זה שקם ארגון נכי צה"ל, כמו בתי לוחם, ובעצם משרד הביטחון, כשמדברים פה על המימון, נתן את מה שנתן כתוספת לאחר תשלום דמי חבר, שגם אני משלם, וגם הפילנתרופיה שאפשרה לארגון להתקיים. ברגע שהתרומות ירדו בזמנו, התמיכה עלתה מ-7 מיליון ל-25 מיליון. במצב הנוכחי, זה ודאי לא מספיק, ולכן צריך לקבוע פה כלל, ויכול להיות שזה 50%-50% מאצ'ינג שמאפשר לבתי הלוחם להתקיים גם במצב שבו הפילנתרופיה יורדת.

הדבר האחר שצריך לטפל בו זה רפורמה בנושא נגישות אגף השיקום לפצועי צה"ל. זה נושא שהתחלתי איתו בזמנו, ולצערי, לא הושלם. נכנסו פה כל מיני אירועים כמו ועדת גורן, שהמסקנות שלה לא היו לרוחי והתנגדתי להן ובסופו של דבר זה הוחלט. לכן, יזמנו אז חקיקה – היא לא הושלמה. אני מדבר על 2016, שאז עזבתי את משרד הביטחון. עד עכשיו היא לא הושלמה. לכן, אנחנו, כחברי כנסת, ללא הבדל בין מפלגות צריכים להוביל את זה. עוזי מוביל את זה כשדולה, וכולנו צריכים להירתם לזה.

הדבר האחרון, שאני רוצה להתייחס אליו, הוא הלומי קרב. לטעמי, זה הנושא הכאוב ביותר בתחום הטיפול בפצועים, משום שהפציעה איננה נראית. אני מצאתי את עצמי, כרמטכ"ל, ראשון שמבקר בסדנת גל בתל-השומר, ואני מלווה את זה גם לאחר שהשתחררתי ועמדתי בראש עמותה שמטפלת בפציעות, שריטות, של הלומי קרב עד היום. כל הנושא הזה מחייב טיפול בסדר-גודל שונה של המדינה, דרך משרד הביטחון, בהלומי הקרב.

תודה רבה.

חבר הכנסת אופיר סופר.

אגיד בקצרה שאני רוצה לברך את יושב-ראש ארגון נכי צה"ל על כך שהוא מכניס רוח רעננה ובריאה, ואני אומר את זה מהיכרותי משנים קודמות עם הארגון, ועכשיו אין ספק שהוא לוקח את זה למחוזות אחרים – למקומות בריאים וטובים. אני רוצה גם להודות למפקדי ושותפי בעניין הזה, חבר הכנסת עוזי דיין, ולאייבי מוזס. זהו, זה מה שאני רוצה לומר.

מייד אחרי הישיבה כאן יש באודיטוריום מופע של אביחי הולנדר, נפגע פוסט-טראומה, ועוד לוחם נוסף. בקיצור, אם אתם יכולים, תגיעו. זה חשוב. תודה.

תודה רבה.

חבר הכנסת יאיר גולן.

אני דווקא לא רוצה לחזור פה על דברים. נדמה לי שבאיזשהו מקום לא שמנו דגש מספיק על נפגעי פעולות האיבה. חיים בינינו היום 3,241 יתומים, 120 יתומים מאב ומאם, 817 אלמנים ואלמנות ו-897 הורים שכולים. זה מה שיש לנו היום. הם מטופלים על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אבל נדמה לי שיהיה נכון להעמיק וללמוד יותר לעומק את הנושא. אני חושב ששיתוף הפעולה עם ארגון נכי צה"ל ראוי לכל שבח והוא מרשים ביותר, אולם אני משוכנע שיש פה עוד פערים במישור התעסוקתי, הפסיכולוגי ואחר שדורשים תשומת לב רבה יותר.

אני רוצה לומר דבר אחד לסיכום: זה שראינו פה תמונה תקציבית כפי שהוצגה על-ידי עידן זה דבר שחייב להשתנות ומיד. זה פשוט לא יעלה על הדעת. מערכת ביטחון שמממנת רק 17% בתקצוב ישיר של הטיפול בנכי צה"ל זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

זה רק בבתי הלוחם.

נכון. נכון שיש לנו את התקצוב של הנכים עצמים שמשלמים מיסים וכן הלאה וכביכול זה יורד מהקצבה, ואני מכיר את המערכת. אבל, עדיין יש פה פער שהוא פער בלתי-נסבל. לא 36% צריכים להיות מתוך התרומות. זה דבר שאנחנו פשוט לא יכולים להסכים עמו. נדמה לי, שבמיידי צריך לוודא שהתקציב עובר כדי לכסות על השנה הזאת שהיא שנה מיוחדת. הנושא הזה חייב להיפתר באופן עמוק, מהותי ולאורך זמן.

תודה רבה.

חבר הכנסת שטרן.

קודם כול, אני מכיר גם את הארגון הרבה שנים. אני צריך להגיד לעידן: אני חושב שכמו שהודגשה פה, ולא סתם, האחדות בתוך הארגון עכשיו – היא מאוד מאוד מאוד חשובה. היא הפריעה לנו גם כחברי-כנסת הרבה מאוד שנים, ואני מקווה שבאמת זה ציון דרך. אנחנו גם מכירים, כמו שכולם מכירים פה, את תחילת העבודה.

מה שאייבי אמר פה ועידן תיקן אולי על ערבות הדדית זה רק הוכחה למה שחבר הכנסת מאיר כהן העיר: זה לא עסק של משרד הביטחון. זאת אומרת, אם חיילי צה"ל ונכי צה"ל, מישהו חשב שאתה אחראי עליהם גם אחרי שהם כבר היו מתוך תקציב הביטחון, אין ספק שהערבות ההדדית הזאת והחיבור של נפגעי פעולות האיבה – אין קשר למשרד הביטחון. יש קשר של לב, של ערבות הדדית. אבל, לגבי תקציב זה לא יכול להיות שזה על התקציב, והמדינה לפחות על זה צריכה לתת את התוספות.

הדבר אחרון, ובוגי ציין את זה וגם אופיר פה ומוביל את זה בכנסת, הוא שאני חושב שהכניסה הזאת לנישה של הלומי קרב, לפציעות שלא רואים אותן – צריך רק להוסיף שבדרך-כלל, ואני אומר את זה בכאב גדול, יש להם גם פחות הזדהות עם החברה בגלל שלא רואים דם ולא רואים את הנכות בעין. זה אתגר חשוב מאוד, שאני שמח שהתעוררנו אליו – לפחות עלי אני מעיד – כולנו אולי אפילו קצת מאוחר מידי, אבל מוטב מאוחר... תודה.

תודה רבה.

חבר הכנסת חמד עמאר.

אדוני היושב-ראש, קודם כול, אני רוצה לברך את כולם. אני רוצה לברך את נכי צה"ל. אני מאוד שמח לשמוע שארגון נכי צה"ל מאוחד היום, כי אני זוכר שלפני כמה שנים קיימנו דיונים כאן, בכנסת, וראינו את המלחמה הקשה שהייתה בתוך הארגון. כל הכבוד לכם שהתאחדתם ונהייתם יד אחת.

מדינת ישראל יכולה לתת להרבה ארגונים אזרחיים תמיכה של 75%, ודווקא לארגון נכי צה"ל היא באה ונותנת תמיכה של 17% – אני חושב שזו תעודת עוני שלנו, של המדינה, שאותם אנשים שתרמו את גופם בעצם למען המדינה הם שצריכים לחפש תרומות, לנסוע לחוץ-לארץ להביא את התרומה ולדאוג לקבל עוד תרומה ועוד תרומה, והתרומות הן יותר מאשר התמיכה תומכת בארגון נכי צה"ל. אני חושב שזה חייב להשתנות.

אתמול, בגלל הדיון הזה, התקשרתי לנכה צה"ל ודיברתי איתו. כשהוא סיפר לי שקשה לו, שעושים לו מלחמת עולם בשביל לקבל פרותזה שמתאימה לו ולאשר לו את הפרותזה זו, לא האמנתי למה ששמעתי ממנו. כשהוא סיפר לי שהוא צריך להגיע לוועדה למלווה, כשהוא מרגיש שם שהוא מרמה את המדינה – נותנים לו את ההרגשה הזאת שהוא מרמה את המדינה, שהוא משקר, שכל המטרה שלו היא רק להוציא עוד ועוד – אני חושב שכל הנושא הזה צריך להשתנות. ההסתכלות על נכי צה"ל צריכה להשתנות. אגף השיקום צריך להסתכל בצורה אחרת על כל נכי צה"ל, ואנחנו צריכים לתת להם את כל התמיכה ואת כל הדברים הטובים שמגיעים להם ושהם צריכים אותם.

תודה רבה.

חבר הכנסת דיכטר.

העבודה שעשה אייל בן-ראובן לוקחת הרבה דברים שעלו כאן והרבה דברים שלא עלו כאן. באמת השתתפו בה כל האנשים הרלוונטיים, כולל עידן. אייל בן-ראובן מאוד מתאים לפורום הזה. בכל אופן, הוא גם אלוף בצה"ל וגם חבר כנסת לשעבר. אני ממליץ לוועדה – לך, כיושב-ראש, הוועדה – לקחת את העבודה שלו, ובתוך חודש לקיים דיון עם משרד הביטחון שיזם את הוועדה הזאת. זו לא סוגיה שצריכה להיגמר במשרד הביטחון. זו סוגיה שמשרד הביטחון צריך להוביל אותה. היא סוגיה לאומית מהמעלה הראשונה. אני אומר לך שהבעיה שם היא לא רק בעיה תקציבית – היא בעיה הרבה יותר רחבה. היא פתירה. לדעתי, העבודה הזאת, וראיתי אותה גם בשלבים שבהם היא נבנתה וגם בסופו של דבר, היא באמת מסטר-פיס (master piece). אני מציע לנו לעקוב אחרי יישום הדוח הזה וביצועו. יש שם מרכיבים שמטבע הדברים - - - לנכי צה"ל.

מה זה "יישומו"? אימוצו.

קודם שיתחילו.

קודם כול, אימוצו.

לא. צריך לבנות את זה כאבני דרך, כמו שאנחנו יודעים שבונים. זה באמת דוח רציני.

הוא לא אומץ עדיין.

משרד הביטחון לא אימץ אותה.

לא אומצו.

אני אומר: אסור לנסות לפורר ולפרק את הדוח הזה. הוא דוח שלם. הוא עוסק בהרבה מאוד מרכיבים. בגלל היום המיוחד הזה והזמן המוגבל הזה, קשה מאוד להקיף את הנושא הזה. זו המלצתי, ואני משוכנע. בזמנו, לפני הרבה מאוד שנים, היינו בבעיה הזאת לגבי המשפחות השכולות. שם הסיפור הגיע לפתרון סביר. סוגיית נכי צה"ל לא נמצאת בפתרון סביר. הדוח הזה מספק את הפתרון הסביר.

תודה רבה.

אורנה ברביבאי.

אגיד רק מילה. אני חושבת שהמיקוד בארגון ולא בנו כחברה או כמדינה ששולחת חיילים לדברים הביטחוניים שלנו לא יעמוד, לצערי, ואנחנו עוד נמשיך לשלוח חיילים לקרב ואנחנו עוד נפגוש נפגעי פעולות איבה במקומות כאלה ואחרים, והלוואי ולא יהיו. בנסיבות האלה, מדינה או חברה שלא יודעת להתארגן ולתת פתרונות, כשיש פתרונות – כולנו, מזווית כזו או אחרת, מכירים את הבעיות, וכולנו גם מכירים את הפתרונות. צריך להחליט, כחברה, כמדינה, שבמצב הפוליטי הבלתי-נסבל שלה אפילו את הנכים, גם של צה"ל וגם של נפגעי פעולות האיבה, משאירה מאחור – צריך להפוך את הדיון הזה לא לדיון אישי מול משרד הביטחון, להוקיע ולהגיד זה או אחר, אלא להגיד מה הצורך, מה הפתרונות, מה המשאבים ואיך נותנים לזה לוחות-זמנים בתוכנית פעולה שאנחנו, כוועדת חוץ וביטחון, עוקבים אחריה. מגיע להם יותר כל יום כל היום ולא רק ביום הזה.

תודה רבה. אורנה, האמת היא שפחות או יותר גנבת לי את הדברים.

לא נחזור, אבל נאמרו פה דברים חשובים. קודם כול, אני מודה לכל מי שטרח, הגיע והשתתף, ובראש ובראשונה לאורחים שלנו וגם לחברי הכנסת שזו השתתפות בהיקף מאוד יפה, והיום הוא גם יום שלישי.

נדמה לי שהמשפט החזק ביותר שלקחתי מהשולחן הזה היא דווקא של מאיר חלבי: זה לא נכי צה"ל ולא נפגעי פעולות האיבה ויום אחד כהוקרה, אלא זה 365 יום, 24/7. כך צריך להסתכל על זה. שוב, היום זה כן היה תחת הכותרת "הוקרה", ובכל זאת ניסינו לשמור על חגיגיות ובאמת לא נכנסנו לעובי הקורה של הדברים שצריך להיכנס אליהם. צריך להיכנס לזה, כי, כמו שאמרתי, זה 365 יום של אנשים שהם נושאים בנטל. זו לא נשיאה בנטל של שלוש שנים או של תקופה מסוימת – זו נשיאה בנטל בכל רגע ורגע בחיים.

אורנה אמרה דבר – כמו שאמרתי: לקחת את זה ממני – הלוואי שנתבדה, אבל אנחנו לא צריכים להסתכל רק בעיניהם של נפגעי פעולות האיבה ונכי צה"ל של היום, אלא, לצערנו הרב, בחברה שנמצאת במאבק, ושבאזור שלנו לא מקבלים את עצם קיומנו ואת מימוש ריבונותנו בחבל הארץ הזה, נגזר עלינו כנראה לשלם עוד מחיר דמים. המשמעות שלו היא שהארגון הזה, המתקנים, ההסדרים, החקיקות וההקצאות יהיו, ואני חושש להגיד: ילכו ויגדלו. שוב, כמו שאמרתי, הלוואי הלוואי הלוואי שאתבדה.

תהיה אופטימי, תהיה אופטימי – קצת אופטימי דווקא ביום החגיגי הזה.

אנחנו נדון בקרוב בהמלצות דוח אייל בן-ראובן. כמו שנאמר כאן, הן המלצות קוהרנטיות וחשובות, אבל הן המלצות שלמיטב הבנתי טרם אומצו. אנחנו מדברים על שאלת היישום והקצב וכו'. הדבר עדיין נשאר תלוי ועומד, ותפקידנו, שוב, בעידן כאוס, להוריד את זה מהעץ אל הקרקע. עוזי, אמרת כאן דברים: מחויבויות קואליציוניות או כאלה ואחרות. אנחנו בסיטואציה כאוטית שמעיבה על כל פעילות תקינה, לרבות באותו קודש קודשים כפי שאנחנו דנים ביום הזה ובנושא הזה. זה קודש קודשים, וזה לא מן הפה אל החוץ. אבל, אנחנו ננסה לעשות ככול שאנחנו יכולים, כדי לתת מענה הולם לעניין הזה. התמונה של ביתן 19 תלויה וירטואלית כאן, אצלנו בחדר הזה. מאז ועד היום הדברים צריכים להיות מטופלים וצריכים להיות במרכז תשומת הלב.

בתי הלוחם – למה שלא נחליט פשוט שהוועדה תומכת בחוק? עושים את זה בהצבעה.

אני לא יודע, אבל אתה יודע, עוזי, שאפשר לתמוך בוועדה. למיטב הבנתי, זה לא הקוורום מעביר החקיקה במדינת ישראל. חבל להטעות אנשים טובים. אתה-יודע, הנושא הזה הוא לא נושא זניח בחיינו והוא לא עוד דבר מה נוסף. אין בכוונתי לזרוע חול פה. אין בכוונתי לעשות פה מופעי ראווה כדי שנסמן "וי" על הדברים האלה. אין כוונתי לקבל חקיקה שאין מאחוריה שום החלטה מחייבת.

- - - זו החלטה - - - חברי הוועדה.

יש יושב-ראש ועדת שרים לחקיקה.

שלא מתכנסת.

עוזי, אתה מכיר אותו אישית. אם לא, אני אשמח להעביר את הטלפון ואני אשמח להצטרף לקריאתך להעביר את הנושא.

אני מודה לכל האנשים. צוהריים טובים, ובשמחות.

הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:12.