פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
01/12/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 109
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"א (01 בדצמבר 2020), שעה 11:11

במסגרת ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה על סדר היום: טיפול בחוסן וטראומה לנפגעי פעולות איבה

חברי הוועדה: אופיר סופר – מ"מ היו"ר

משה אבוטבול
עוזי דיין

סגן שר במשרד ראש הממשלה פטין מולא
מאיר שפיגלר - מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי

אסנת כהן - מנהלת אגף איבה, המוסד לביטוח לאומי

אייבי מוזס - יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה

רות פרמינגר - ארגון נפגעי פעולות איבה

עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל

טליה לבנון - עו"ס, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה

אפרת גלזר - ארגון משפחה אחת

רחל דדון - נפגעת פעולות איבה

עדן דדון - נפגעת פעולת איבה

אפרת שפרוט - מנכ"לית עמותת נט"ל

גלי דגן - ראש מחלקת שיווק והסברה, נט"ל

מולי להט - נשיא ומייסד משאבים - לפיתוח משאבי התמודדות

ענת כהן שמואל

עופרה ארגס – חבר תרגומים


במסגרת ציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה על סדר היום: טיפול בחוסן וטראומה לנפגעי פעולות איבה

בוקר טוב לכולם. ישיבה מיוחדת של ועדת העבודה והרווחה לציון יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעות ונפגעי פעולות האיבה. הדיון כאן יעסוק בנפגעי פעולות האיבה, טראומה ופוסט טראומה. כולם מכירים או מי שמכיר, יודע שאני עוסק דווקא בעניין הזה בקרב לוחמי צה"ל בפעילות השוטפת.

יום ההוקרה יחול ביום חמישי הקרוב. אתמול התפרסמה כתבה על שילה נעמת בן שדרות, שנפצע בהיותו בן שנה וחצי ב-2002, והוא יתגייס לנח"ל ביום חמישי הקרוב, יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אני חושב שאין סיפור יותר חשוב ומשמעותי מהסיפור של שילה בן שדרות, שנפצע בתור ילד קטן בפעולות איבה, המתגייס לנח"ל ביום חמישי הקרוב. זה בערך הסיפור שלנו כעם, זה הסיפור שלנו כמדינה, והמשמעות החינוכית, לא רק החינוכית אלא גם המשמעות של החוסן אבל גם המשמעות של כל ההמשכיות שלנו, של תפקידנו כאן במדינת ישראל. זהו, אני חושב שזה הסיפור. אני רוצה לדבר פחות בדיון הזה ויותר לאפשר לכם לדבר ולספר. בסך הכול הדיון יחסית די פתוח ורחב.

מכבדים אותנו גם ארגון נכי צה"ל, ואני חושב שזה חשוב ומחבר. נמצא איתנו מנכ"ל הביטוח הלאומי. אני חושב שמאוד חשוב, בעיני מאיר, אם אפשר לפרגן לך, למרות שכולם כל הזמן מפרגנים לך, בסוף אני חושב שעשית מהלכים למופת בביטוח הלאומי. אנחנו היינו שמחים לראות את זה, את המהלכים האלה, קורים בעוד מקומות אחרים. תפתח את הישיבה הגב' אסנת כהן, מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה בסקירה כללית ואחר כך נמשיך את הדיון.

בוקר טוב לכולם. שמי אסנת כהן ואני מנהלת אגף נפגעי פעולות איבה במוסד לביטוח לאומי. נתבקשתי על ידי כבוד חבר הכנסת לספר על מה עושה המוסד לביטוח לאומי בנושא של נפגעי הנפש, הטראומה והפוסט טראומה. בעצם אני רוצה להגיד שהמוסד לביטוח לאומי עשה כברת דרך מאוד ארוכה בנושא של הטראומה.

המוסד לביטוח לאומי מטפל בכל הנפגעים, בכל האזרחים שנפגעו כתוצאה מפעולות טרור או מצב בטחוני. מדובר בקשת מאוד רחבה של אוכלוסייה שלעתים שלא באשמתה נקלעת לאיזה שהוא או פיגוע טרור המוני או מצב בטחוני שמערער את מצבם. אז כשיש לנו נפצעים פיזית, אין בעיה, אתה יודע, חלילה נשברה רגל, פגיעה כזאת או אחרת, בנקל אפשר לזהות ולהגיד 'אוקיי, הוא הלך לחדר מיון, קיבל את הטיפול, מה שנשאר – נשאר, מה שצריך להמשיך לטפל, אנחנו מטפלים'.

איפה בעצם אנחנו נכנסים לאיזו שהיא בעיה? אנחנו נכנסים לאיזו שהיא בעיה כשיש חרדה. מישהו, נפל לידו טיל והוא נכנס לאיזו שהיא טראומה וחרדות ולפעמים החרדות האלה, התסמינים שלהם מאוד מידיים ולפעמים הם מגיעים קצת יותר מאוחר, והם למעשה הנפגעים השקופים שאתה לא יודע מה קרה להם, אם קרה להם בכלל משהו, ובשביל לבוא ולקבל אישור ומוכר במוסד לביטוח לאומי, אתה צריך להוכיח שנגרם לך נזק, שקרה לך משהו באותו אירוע.

מה קרה עם כל הנפגעים האלה שאקרא להם נפגעים שקופים? לא יכלו להוכיח ש'בלילה אני לא ישן, אני נמנע, אני מריח' או משהו כזה, ואז בעצם הטיפול בהם נמשך הרבה מאוד זמן כי אם הם הלכו לרופא או שלא הלכו לפסיכולוג או כן לפסיכיאטר, ולא היה להם שום תיעוד רפואי לא ידענו מאיפה בכלל להתחיל להסתכל עליהם.

במלחמת לבנון השנייה, כשכל אזור הצפון טווח, הרבה מאוד נפגעי החרדה הגיעו לחדרי המיון כתוצאה מבהלה, ובצדק. אתה נוסע בכביש, נופל עליך טיל. אתה יושב בבית, נופל עליך טיל. ובאותם ימים בתחילת יולי 2006 אנחנו בעצם, אני זוכרת שישבתי בבית ואני מבינה שלמעלה מ-4,000 איש הגיעו לחדרי המיון בצפון בשל העובדה שיש להם חרדה. ואנחנו צריכים להבין מה עושים למחרת בבוקר, איך מטפלים ב-4,000 או 5,000 איש שמגיעים כל יום לחדר המיון ואנחנו צריכים לתת להם מענה. כי למעשה בהגדרה הם יהיו נפגעי פעולות איבה בסופו של דבר, ואם אנחנו עכשיו נמתין להליך הבירוקרטי, להכיר בתביעה, שהוא יגיש לנו תביעה ואנחנו נכיר בו ונשלח את זה למשרד הבטחון וזה יחזור ממשרד ה בטחון והוא כן הלך לרופא ולא הלך לרופא, היה בחדר מיון או לא היה בחדר מיון, אנחנו סתם נסתבך, סתם נעשה בירוקרטיה לאזרחים ויותר גרוע מזה, אתם יודעים שאם לא מטפלים בטראומה מוקדם אז בעצם בשלב היותר מאוחר מתפתחת פוסט טראומה, ומי צריך את זה כחברה ומי צריך את זה כאומה.

אז באמת באותה עת, בתחילת יולי 2006, בימים הראשונים של לבנון השנייה הנחתי על שולחן מינהלת המוסד, יגאל בן שלום היה אז המנכ"ל, אמרתי שאנחנו רוצים לעשות משהו שהוא בעצם הפרדה בין פיצוי וטיפול. קודם כל בואו נטפל, כי בארצות הברית ב-9.11, מה הם עשו? קודם כל נתנו טיפול ואחר כך בדקו מה הפיצוי. אמרתי שאם לאמריקה הגדולה זה טוב גם לנו זה יכול להיות טוב. בואו קודם כל נטפל באוכלוסייה שזקוקה לטיפול, ואם האוכלוסייה הזאת לא תקבל טיפול אנחנו ממש יכולים להידרדר כחברה.

באמת on going בתוך המלחמה התחלנו את המסע שלנו מול בתי החולים בצפון ונתנו להם אישור, כמובן היה אישור של האוצר, ויד ביד עם משרד הבריאות שהוא האוטוריטה המקצועית לטיפול בנפגעי הנפש במדינת ישראל, כל הטיפול הנפשי הוא באחריות משרד הבריאות, לא באחריותנו. אגב, אנחנו רק הגורם המממן. לכאורה לא היינו צריכים להכנס לנישה הזאת, כי אנחנו הגורם המממן, המטפל היה צריך להיות משרד הבריאות.

אבל מכיוון שלנו כמוסד, כארגון – ומאיר קיבל פה מחמאות ומגיעות לו כל המחמאות – אז אנחנו כארגון תמיד חושבים מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור יותר לחברה. לכן אמרנו 'אנחנו הולכים להניח את זה ורוצים להתחיל בהם'. באמת טיפלנו בתושבי הדרום, הענקנו להם טיפול. וזה לא בא סתם כך, זה בא בעצם מהמקום שכשנכנסתי אני לתפקידי ראיתי שזו אוכלוסייה קצת שקופה ולא מטופלת מספיק טוב.

אבל יחד עם זאת, כשיש פיגוע המוני, בוא נגיד שיש פיגוע חלילה בקניון בנתניה. אם הפיגוע בקניון בנתניה בעצם היו 17 פצועים פיזית, עליהם היו בערך עוד 50 פצועים נפשית כי היו להם תסמיני חרדה, בעצם מי מקבל אותם? אף אחד לא מקבל אותם. עד יולי 2015 לא היה טיפול נפשי בסל הבריאות אם אתם זוכרים. הרפורמה בבריאות הנפש נכנסה רק ביולי 2015. זאת אומרת מי שנזקק לטיפול, קופת החולים לא טיפלה, רק המרפאה לבריאות הנפש המקומית היא זו שיכלה לטפל. המרפאות לבריאות הנפש היו עמוסות, כי יש להם הרבה מאוד חולי נפש שהם מטפלים בהם. אז אם עכשיו יש לנו פיגוע ויש 50 איש, למרפאה לבריאות הנפש אין תקנים באותה שעה או באותו חודש לקבל את כולם.

אז מה צריך לעשות? צריך למצוא פתרון. ובאמת יחד עם משרד הבריאות, פתחו חדרי מיון קדמיים, פתחנו מרפאות ועם המרפאות האלה בעצם הסטנו, למד"א אמרנו 'אתם מעבירים' – כמובן משרד הבריאות, אני לא לוקחת את כל הקרדיט אלי – אמרנו להם 'את כל נפגעי החרדה תסיטו לחדרי המיון הקדמיים שם הם יקבלו טיפול', ואז גם פינינו את העומסים בחדר המיון שהם היו צריכים לטפל בנפגעים פיזיים. אם בחדר המיון היו 1,000 נפגעים שהם נפגעי חרדה ועוד 30 שצריכים לקבל טיפול מציל חיים עכשיו, אז הדבר הנכון הוא לטפל בטיפול מציל חיים ולא להתעסק עם האוכלוסייה הזו שצריכה אולי כדור, אולי ליטוף, אולי כוס מים, אולי הרגעה קטנה ולשלוח אותם בשלב ראשון הביתה. זה בעצם מה שעשינו.

ואמרתי קודם, אין מרפאות שמטפלות. אין מספיק תקנים של מטפלים. אז מה עושים? נותנים לאנשים לחכות? לא. וזה היה התפקיד שלנו. ומעבר לזה, בחוק הביטוח הלאומי, בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה המימון של הוצאות הריפוי על פגיעת איבה חלות עלינו. אנחנו מממנים את כל הוצאות הריפוי. אבל אנחנו נממן אותם רק כאשר הנפגע מוכר. אם הוא לא מוכר ולא עבר את כל הויה דולורוזה, בעצם אני לא יכולה לטפל בו. והוא לא הלך לקבל טיפול. אז אני צריכה להפעיל את כל החשיבה, להגיד מה אני עושה כדי לתת לו את הטיפול בשביל שהוא לא ישתהה בטיפול, ונעזור לו להתמודד ולחזור לשגרה באופן רגיל.

מה היו התוצאות של כל הסיפור הזה? משך הזמן הארוך והסחבת בטיפול, כי עד שלא הכרנו בו, אני מודה ומתוודה שלפעמים היה לוקח גם שמונה ועשרה חודשים לטפל בתביעה, כי אם הוא הביא אישור מהרופא, לא הביא אישור מהרופא, אנחנו יודעים מה יש לו, אנחנו לא יודעים מה יש לו, או שהוא בכלל לא הלך לקבל טיפול, נורא קשה לעשות את האבחנה ולהכיר בו. ומעבר לזה, מרגע שלא טיפלנו בזמן מתפתחים תסמינים כרוניים עד למחלה כרונית, וזה ה-PTSD המוכר אצלנו ואצל נכי צה"ל, ואני אומרת אצל כל אחד זה מוכר, גם באלימות במשפחה יש פוסט טראומה. זה לא רק של נפגעי פעולות איבה או נפגעי צה"ל. כל המחקרים מוכיחים שכשאתה נכנס בזמן ומטפל מידית, אתה יכול לעזור לנפגע להחלים.

מעבר לזה, פגיעה בחוסן האישי והחברתי. אנחנו לא צריכים חברה חולה. אנחנו צריכים חברה בריאה. אנחנו צריכים חברה נורמלית, חברה שחוזרת לנורמליזציה, נכנסת לתפקד, חוזרת למעגל העבודה, מטפלת בתא המשפחתי שלה ומתחילים את הכול מהתחלה.

אני עוד פעם אומרת, הפגיעה במרקם המשפחתי, אם זה מגיע לפוסט טראומה, היא קשה. רק מי שחי את זה וגדל בבית כזה יכול לומר מה בעצם ההשלכות של הדברים האלה על כל הבית. ואני חושבת שאנחנו כארגון, מדינת ישראל כמדינה, צריכה לקחת אחריות על הבריאות הנפשית של התושבים שלה, ופה זה הדבר שבאמת לנו הייתה נגיעה, לנו הייתה יכולת לעשות איגום משאבים ולהגיד 'אנחנו פה אתכם' וכל המשחק הזה, ממשיכים בדבר הזה.

אז מה בעצם עשינו? ביקשנו מהאוצר תקציב ייעודי רק לטיפול נפשי לנפגעי החרדה. אמרנו להם 'אנחנו נקבל תקציב, נצבע אותו, הוא לא ילך לשום מקום אחר, רק לתת טיפולים נפשיים לכל מי שנפגע. אנחנו רוצים לתת להם טיפולים' אז הם קיבלו טיפול נפשי. אני תיכף אגיע למהלך הטיפול אבל אני קודם רוצה להגיד גם איזה רציונל היה בכלל לקדם את התהליך הזה. הרציונל היה העדפה לטיפול בקהילה. הרבה מאוד אנשים לא מוכנים ולא רוצים להכנס למרפאה לבריאות הנפש כי זה מתייג אותם, כי זה עושה להם שם לא טוב, כי השכן שלהם יראה אותם שהם נכנסו למרפאה הזו ומה יגידו עליהם, ולכן היו הרבה מאוד אנשים שנמנעו. כאשר אנחנו פתחנו את המרפאות הייעודיות והסטנו את זה מהמרפאה לבריאות הנפש בתיוג, זה מאוד עזר להם וזה איפשר להם לגשת לטיפול.

מתן הטיפול המידי מנע כרוניזציה, החזיר את האנשים למעגל החיים ולשגרה בזמן קצר, וההפרדה בין הפיצוי והטיפול מנעה את כל הבירוקרטיה, כי אנחנו בעצם לא ביקשנו שום דבר מהנפגעים האלה. לא אמרנו להם 'תשלמו כסף', לא אמרנו להם 'תמלאו תביעה', לא אמרנו להם כלום. הנגשנו להם את הטיפול ואמרנו להם 'אוקיי. זה עכשיו התפקיד שלנו לעשות את כל ה- -', מה שרק ביקשנו מהם, ביקשנו מהם מספר טלפון, דבר מאוד פעוט ופשוט בשביל לעשות להם reaching out אחר כך, שהמטפל שפגש אותם או מטפל אחר מרים אליהם טלפון ושואל אותם מה שלומם. ואז מתפתח התהליך של המשך אישור והטיפול.

מה עוד הרווחנו בכל התהליך הזה? בכל התהליך הזה עוד הרווחנו, אם קודם אמרתי שלא היו מרפאות, לא היו מטפלים, מי שבעצם יכול ללכת לטיפול זה רק מי שהיה לו כסף בכיס. טיפול נפשי פרטי עולה 350 שקל, לפחות. מי יש לו בכיס 350 שקל פעם בשבוע? אין להרבה אנשים. הרבה אנשים כתוצאה מזה נמנעו מללכת לטיפול, והמצב שלהם הלך והחריף.

ברגע שאמרנו 'זה לא עולה לכם כסף, אל תשלמו כלום, אל תמלאו כלום', אנשים התחילו ללכת, להבין שהם צריכים לקבל טיפול ואם זה לא עולה כסף, אז אנחנו בהחלט יכולים ללכת לטיפול. ומה אנחנו הרווחנו מכל הסיפור הזה? אנחנו הרווחנו שכשהם הלכו לטפול פתאום נהיה לנו תיעוד, נהיה לנו דאטה-בייס. היה מהלך של טיפול, היה מטפל, ישב מול הנפגע, שאל אותו 'מה שלומך, איך אתה מרגיש', תיעד את מהלך הטיפול ובעצם מה שקרה לו והוא מרגיש במהלך החיים שלו הנורמטיביים, איפה הם נפגעו ואיך הם נפגעו. הדאטה-בייס הזה עזר לנו גם אחר כך בלטפל בהם בהמשך.

בנוסף, אנחנו הודענו למרפאות באותה עת שאם יש מישהו שמגיע לטיפול חמישי, שישי, שביעי, והמטפל מזהה שבאמת נותר לו נזק, בואו תהיו פרואקטיביים, אנחנו שמים לכם תביעות להכרה, יש לכם פה תביעות, תעזרו לו למלא את התביעה הזו כדי שהוא יגיש לנו ויקבל, ואנחנו נעשה לו מיצוי זכויות של התהליך הזה. לא היינו שם בשביל לחסוך. היינו שם בשביל לעזור, בשביל להקל, בשביל לחסוך בירוקרטיה.

בעצם מה עשינו? תהליך הטפול היה כזה, סיכמנו שאנחנו עושים, אם קודם אמרתי שמד"א העביר את הנפגעים לחדרי מיון קדמיים בצפון, בעצם הוא העביר אותם לשם, וכשהם הגיעו לשם היה לנו ריכוז. אמרתי שאנחנו ביקשנו רק מספר טלפון, לא היה צריך יותר. עם מספר הטלפון הזה, הרימו אליו טלפון אחרי 72 שאלו אותם 'מה שלומך, איך אתה מרגיש, איזה תסמינים יש לך', על סמך הריאיון הטלפוני שבנינו אותו עם 17 פריטים של עדנה פועה, בעצם עשו מיקוד ושאלו ואמרו 'אם יש לו ניקוד X, סימן שהוא צריך לקבל טיפול'. מה השלב הבא? בשלב הבא הזמינו אותו לאינטק של שעה וחצי, לשאול אותו פנים אל פנים, לחוש אותו, להרגיש מה קורה לו, איך הוא מרגיש, איזה תסמינים יש לו, ובעצם אחרי הריאיון הזה של השעה וחצי, המטפל שישב מולו החליט אם הוא צריך 12 טיפולים פרטניים ואם לא. ואם הוא היה צריך הוא אמר לו 'ידידי, בוא, יש לך 12 טיפולים פרטניים, תבוא, אנחנו נקבע מועדים', אנחנו ביקשנו שזה יהיה פעם בשבוע, לא כל השבוע אלא פעם בשבוע, כדי שאפשר יהיה להקל את הטיפול ולעשות את שיעורי הבית, ובמשך שלושה חודשים הם קיבלו טיפול במימון שלנו. אף אחד לא שילם כלום, אף אחד לא נדרש לעשות שום דבר, רק אנחנו היינו שם.

באוקטובר 2006 אנחנו הנגשנו את כל הטיפול הזה לתושבי הדרום. בית חולים ברזילי באוקטובר 2006 קיבל ממני אישור שאנחנו הגורם המממן של כל הטיפולים הנפשיים, והתחלנו לטפל גם באשקלון בתושבי הדרום וגם בשדרות במרפאה לבריאות הנפש. ב-2008 נפתחו מרכזי החוסן. יושבת פה טלי לבנון מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה שיחד איתה עשינו שיתופי פעולה ומרכזי החוסן בדרום נותנים היום באופן שוטף את הטיפולים לתושבי הדרום בחרדה.

במהלך הזמן אנחנו עשינו הרבה מאוד חשיבה, הרבה מאוד ועדות היגוי. ישבנו בוועדות היגוי, חשיבה, קשר עם משרד הבריאות, קשר עם הקואליציה הישראלית לטראומה, כדי לזהות מה הצרכים הנוספים של האנשים. הגענו לזה שלפעמים 12 טפולים לא מספיקים, אז אולי צריך להעלות. אז באמת, בגמישות ניהולית, אמרנו 'אוקיי, אנחנו מעלים את מספר הטיפולים ל-24 למי שזקוק', אם המטפל אומר 'אנחנו צריכים עוד כמה טיפולים בשביל להחזיר אותו למסלול, אז אנחנו מימנו גם 24 טיפולים. לפני שנתיים וחצי הייתה הסלמה מאוד גדולה בדרום והמטפלים ומרכזי החוסן וועדות ההיגוי אמרו שהמצב נורא קשה, העלינו גם ל-36 טיפולים ואמרנו 'אנחנו מנגישים 36 טיפולים'.

הגיעו לשם ילדים. אם יש ילדים בתוך כל התהליך הזה שהם נורא מבוהלים, הם נמצאים בחרדות, ואם מטפלים בילדים ולא מטפלים בהורים, אז לא עשינו הרבה. כי אם אימא נבהלת ולא יודעת לתחזק את הילד שלה, ולא נתנו לה כלים, אז הרבה מהטיפול הלך פייפן. לכן בחשיבה וברצון מאוד גדול של המוסד לביטוח לאומי לא לעשות בירוקרטיות ולא לשים מקלות בגלגלים, אמרנו 'אנחנו מממנים גם טיפול משפחתי למשפחות האלה שיש ילדים', ואם היה צריך טיפול זוגי בתוך זה כדי לתפעל את המערכת המשפחתית בבית, כי מערכת משפחתית היא מערכת אחת, נתנו גם את זה.

בנוסף נתנו גם טיפול קבוצתי. כי אם יש חמישה ילדים בגן שחוו את נפילת הטיל ולכולם יש את הקושי המשותף, אפשר לדבר על זה ביחד ולעשות קבוצת שווים ולהבין שאנחנו יכולים להתגבר על זה אם נעשה איזה שהוא טיפול קבוצתי. גם את זה אנחנו מממנים ברצף הזה.

בעצם כך נוצר לנו דאטה בייס וטיפולים. אנחנו כמוסד אסור - - -

סליחה. אני לא צפיתי כל כך הרבה משתתפים ולכן אנחנו נצטרך קצת יותר לקצר.

אז אני אקצר. מה שאני רוצה רגע לומר, שאנחנו בעצם נותנים את הטיפול. כשמישהו מגיע לוועדה רפואית והוא מקבל ליקוי, הרי ועדה רפואית קובעת איזה סעיף ליקוי יש. אם יש לו סעיף ליקוי נפשי אז הוא זכאי לקבל גם את הטפול הנפשי במסגרת החוק. החידוש האחרון שאנחנו עשינו, שלא כמו במשרד הבטחון, אנחנו נותנים גם טיפול רפואי לנפגעים שהם בדרגת נכות עד 19%. נכים שעד דרגת נכות 19% יכולים לקבל רצף טיפולי. אנחנו נותנים אותו במרכזי החוסן כדי שיהיה רצף של אותו מטפל והם מקבלים גם טפול נפשי במרכזי החוסן.

אנחנו פתחנו בשותפות עם משרד הבריאות, הקואליציה הישראלית לטראומה, עוד ארבעה מרכזי חוסן. יש לנו חמישה מרכזי חוסן של הקואליציה בדרום, יש עוד ארבעה ביהודה ושומרון, כשהבנו שהמצב הביטחוני בדרום מאוד רעוע, אנשים מאוד מבוהלים, מאוד מפוחדים ממה שקרה שם.

בסך הכול זה מה שאנחנו עשינו. הכי חשוב לי לומר שהדבר הכי טוב שקרה מזה, זה החזרה לשגרה בזמן קצר וחברה בריאה. אני יכולה להעביר לכם את המצגת הזאת. זה פחות או יותר מה שעשינו, אנחנו שם בשבילם כל הזמן עם רגישות ניהולית וחברתית. תודה.

תודה רבה. לפני שאתן לחברי הכנסת להתייחס, אני אבקש ממנכ"ל הביטוח הלאומי להתייחס. אני רק אגיד חברים שאנחנו חייבים לעבור לשלוש דקות של כל אחד, יש כאן גם נפגעי פעולות איבה שאני רוצה לכבד אותם ולהספיק לתת גם להם לדבר. אבל מאיר, אתה חייב לספר לנו מה הסוד שלך.

קודם כל כבוד היו"ר, תודה רבה. אין לי סוד. יש לי מוטיבציה ואמונה. קודם כל תודה רבה, אני ברשותך אומר כמה דברים במקרו ולא במיקרו ואני אדבר לא רק על נפגעי פעולות איבה, גם על נכי צה"ל. אנחנו נמצאים באופן שוטף בממשקי העבודה השוטפים איתם, בייחוד לאחרונה עם עידן שנבחר להיות יו"ר הארגון שהוא קואופרטיבי מאוד והוא בהחלט מסתכל גם כן לא רק על המסגרת שאותה הוא מייצג אלא גם על המסגרת של נפגעי פעולות האיבה, וביחד על משקל האמירה שעדיפה תמיד פעילות של שילוב ידיים ולא כיפוף ידיים.

אפשר לקדם הרבה מאוד דברים וכך נעשה גם לאחרונה, שהם בהחלט הועילו וסייעו רבות גם לצרכים של נפגעי פעולות האיבה שאייבי מוזס מייצג אותם. אנחנו מעבר למה שאמרה אסנת, המדיניות הגישה, ראיית העולם היא להקל, להנגיש את השירות כמה שיותר מהר, לא להערים קשיים, לפשט תהליכים, למזער בירוקרטיה שלא לצורך והיכן שניתן לקבל החלטות עוד בטרם עוברים את הויה דולורוזה הנהוגה במחוזותינו, קודם כל לתת מענה ואחר כך לשבור את הראש מה נדרש לקבל כדי לתת את המענה שכבר נתנו. אנחנו קודם כל רוצים לתת מענה כי אנחנו יודעים בדיוק באיזה מסגרות אנחנו פועלים.

אני מקווה שלא ירחק היום ואנחנו פורסים את מערך הענקת הסיוע באמצעות אגף נפגעי פעולות איבה למספר מוקדים בכל הארץ וזה לא יהיה תחת מוקד אחד במטה הארצי של הביטוח הלאומי, זה דבר אחד. אנחנו בהחלט מקדמים פרויקטים שהם ברמה לאומית כמו למשל היכל ההנצחה של נפגעי פעולות האיבה, אנחנו עושים את זה בעצה אחת ובתיאום עם מזכיר הממשלה בדחיפה ותמיכה של ראש הממשלה, כמובן עם כל הצוות של אייבי וארגון נפגעי פעולות האיבה.

אנחנו כמובן גם בהקשר של חוסן, אנחנו חושבים שזה גוף חשוב מאוד שבהחלט תומך רבות בכל מי שנפגע, בייחוד בדרום הארץ כתוצאה מהאווירה שהיא כבר מנת חלקם לצערי הרב הרבה מאוד שנים. הייתי שם בסיור לפני כשנה, אנחנו נוקטים בצעד שיש בו כדי לחזק את היציבות הכלכלית שלהם כדי שהם יוכלו לשרוד גם בתקופות של משבר כגון התקופה הזאת, זאת אומרת בין יתר הדברים שעומדים כרגע על הפרק ואני מקווה שאנחנו גם נסיים את הנדרש כדי להפוך את הרצוי למצוי, זה הנושא של מתן מענה גם במצב שבו אנשים שמוזמנים למרכזי החוסן ולא מגיעים בנסיבות שישנן שם, שמרכזי החוסן לא יהיו אלה שיצאו נפסדים מכך, זאת אומרת שהם יקבלו את מלוא התמורה עבור אי ההגעה כי אנשים לא מגיעים בגלל שהם לא רוצים, אלא בגלל שהם לא יכולים, הם לא מסוגלים. אז אנחנו בהחלט בוחנים גם את המצב של מרכזי החוסן כדי לגרום לכך שהם ימשיכו לתפקד ובהחלט יוכלו לתת את השירות הטוב ביותר לאלה שנדרשים לסיוע שלהם.

זאת אומרת הביטוח הלאומי בהחלט נמצא בקשר שוטף גם עם נציגי נפגעי פעולות האיבה וגם עם נציגי ארגון נכי צה"ל, אלה ואלה בהחלט הם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה שמקבלת שירותים מהביטוח הלאומי לאו דווקא בפן הספציפי, למשל סיעוד ודברים נוספים שאנחנו עושים ביחד עם נכי צה"ל ואני אומר משהו, אנחנו מאושרים שנפלה בזכותנו האפשרות להיות אלה שמסייעים ומטפלים בעיקר לאוכלוסיות האלה.

תודה רבה. אני אבקש מחבר הכנסת עוזי דיין יו"ר השדולה למען נכי צה"ל לדבר.

תודה רבה. קודם כל לכבוד הוא לנו לשרת בעיקר את האנשים שנמצאים פה בחדר וכמובן את כל מי שהם מייצגים. אני אישית חושב שחללי ופצועי ונפגעי פעולות האיבה, זאת היום המערכה שעומדת בפנינו. לכן מבחינתי חד הם עם חללי ונפגעי מערכות ישראל. אני יודע שאני נכנס פה לנקודה מאוד עדינה, אני לא מציע שזה יהיה כמו חללי צה"ל או נכי צה"ל וכולי, אני לא גוזר גזירה שווה, אבל אני חושב שבהתייחסות ובהערכה ועד כמה שאני יודע בצד של הביטוח הלאומי ה דברים דומים. היום זאת המערכה שאנחנו נמצאים בה.

אני באתי לפה רק בשביל, אני אפילו לא רוצה להגיד שאני מבשר בשורה, אבל אני רוצה לומר שאני בשיחה הבוקר גם עם משרד האוצר וגם עם משרד הבטחון, יש התחייבות שלהם שהיום הם סוגרים את הסיפור של הקפאת התגמולים. הם טוענים שזה בסך הכול כ-400 מיליון שקל, לא להתרשם, קודם כל יש גם הערכות אחרות, וב. יש מאיפה לקחת את זה. בתפיסה שלי, הרווחה והשיקום של נכי צה"ל, גם אם הוא בא מתוך תקציב הבטחון, אז הוא יבוא מתקציב הבטחון.

אני הייתי סגן רמטכ"ל ראש אג"ם, ראש המועצה לביטחון לאומי, אני לא טוען שיש שם עודף כסף, אני לא טוען על בזבוז, אני טוען שעושים סדר עדיפויות בכסף ובהתעצמות, אז הכוח שלכם והחובה שלנו אליכם היא חלק מהעוצמה שלנו. ומי שלא מבין את זה, שילך למקום אחר. לכן המאבק הזה הוא רק בראשיתו.

אני כן רוצה לומר מילה טובה לביטוח הלאומי, אני מכיר את המנכ"ל והוא באמת משב רוח מרענן, הלוואי שהייתי יכול לומר אותו דבר על אגף השיקום, אני לא יכול לומר את זה. אני חושב שזה חלק מהדברים שאנחנו צריכים לעשות, לדעתי אגף השיקום משרד הבטחון הוא הבעיה ולא חלק מהפתרון, ממה שאני רואה. כלומר מההתנהגות שלו. לכן זה דבר שצריך לשנות אותו. דבר שני, כיוון שאני אוהב אלתרמן ובזה אני אסיים, אז בכ"ט בנובמבר היה נאום של לא מאוהבינו הגדולים אנדרי גרומיקו שרוסיה הצביעה בעד כידוע בהצבעה שם, ואלתרמן כתב שיר שיש לו בית אחד שמתאים לנו כאן. הוא אומר בסוף השיר "לפעמים זהו רגש בריא חם וטוב של שחיין שנלחם בגלים עד בלי סוף ופתאום משליכים לו גלגל מהחוף. עוד דרכו יגעה, עוד הפור לא נפל, אך תודה הוא צועק למשליך הגלגל".

אם היום יסגרנו את הסוגיה הזאת אנחנו יודעים שהיא אחת מרבות, אנחנו יודעים שזו סוגיה שלא היה צריך ליצור אותה בשביל לפתור אותה, אבל עדיין אם זה יהיה כך, נגיד תודה, ונגיד תודה לכם ונמשיך ונצהיר על המחויבות שלנו, אנחנו לא נשאיר אתכם לבד בשום מצב. לא אכפת לי מה החשבון המפלגתי ולא אכפת לי מה סדר העדיפויות שהוא לפעמים שגוי, ולא אכפת לי גם אם צריך למצוא לזה פתרון עם מקורות תקציביים גם בזמן הקורונה. תודה לכם.

תודה רבה לידידי ח"כ עוזי דיין. כשאני הייתי מ"מ צעיר ונפצעתי עוזי דיין היה אלוף פיקוד מרכז. יש לנו כך איזה קשר וירטואלי.

אני רוצה להודות ליו"ר אופיר סופר לא רק על הישיבה והדיון הזה, אלא לי היה הכבוד לתת לו צל"ש אחרי הקרב בשכם באירועי המנהרה. זה כבוד גדול למפקד.

תמיד כשאני חושב שאנחנו עוסקים בזה ביחד, אז אני אומר שזו זכות. תודה רבה עוזי. ח"כ אבוטבול ואחר כך ניתן לנפגעי פעולות האיבה. רק בקצרה אם אפשר.

ברשות ידידי, עוזי היקר, שהוא באמת עושה רבות בתחום הזה, סגן השר שנמצא איתנו פטין מולא, אני רוצה גם להודות לך, אופיר, על הכינוס החשוב הזה. אנחנו פה רק באמת, את הנאום היותר גדול אופיר, אני אעשה מעל בימת הכנסת, מחר יש לנו דיון בנושא הזה ושם נוכל יותר להרחיב ולספר על הרצון הגדול שלנו להודות לכם על כל מה שאתם עושים למען האנשים הללו.

היה לי את העונג ואת הזכות להיות לפני כשלושה שבועות במקום נפלא שאני חושב שהוא עושה את הכול למען נכי צה"ל בארגון נכי צה"ל בתל אביב, ראיתי את העבודה של היו"ר, של המנכ"ל, של הצוות שעושים עבודת קודש קודשים. אני מאוד שמח שעל הקו הזה נמצא איתנו גם כן המנכ"ל היקר של ביטוח לאומי וכל הצוותות שנמצאים שם כדי לתת שירות. אנחנו פה כדי לעשות את הכול למען אלה שנפצעו, למען זה שאנחנו נישאר שלמים.

אחרי הסיור, אספר לך אופיר, שלחתי משהו מאוד מרגש למנכ"ל שם. תמונה מאוד יפה של לפני 50 שנה בערך של מר"ן הרב עובדיה יוסף זצ"ל מבקר את החולים בבתי החולים הפצועים שנפצעו במלחמת יום הכיפורים. כלומר האהבה שהייתה לו כלפי אותם אלה שמסרו את נפשם למען עם ישראל, וזה מסתעף מכל מיני פיגועים שאחרי זה קורים וכל מיני דברים, אבל אנחנו נמצאים במדינה כזאת שעל זה נאמר 'ואומר לך בדמייך חיי'. אנחנו חיים על החרב ועל הספר.

לכן אני מחזק אתכם. באתי ממש במיוחד להודות לכם על מה שאתם רוצים, תמשיכו את העשייה. אנחנו, אני, עוזי והחברים היקרים נעשה את כל מה שביכולתנו בע"ה להצלחתכם, להצלחת אותן משפחות יקרות שמסרו את נפשן. איך אמרתי פעם ליו"ר, שאני מאוד מקווה שיום אחד, וזה יבוא היום הזה, ואל תגידו יום יבוא, הביאו את היום שגם כן לא נטפל בזה כי בע"ה יהיה שלום גדול בעם ישראל'. אבל עד אז אנחנו מחויבים לכם בכל הצעדים. תודה רבה.

תודה רבה. סגן השר במשרד רוה"מ פטין מולא בבקשה.

בוקר טוב לכם חברים, מ"מ יו"ר הוועדה ידידי ח"כ אופיר, עוזי דיין ח"כ, יו"ר השדולה לנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, ח"כ אבוטבול, מנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר, מפקדי לשעבר ומנהלי לשעבר של הביטוח הלאומי אוסנת, שאני עבדתי 33 שנים בביטוח הלאומי וכשנכנסתי לכנסת נאלצתי לצאת לפנסיה. אני יכול להעיד במילה אחת, הביטוח הלאומי עושה למען נפגעי פעולות איבה מאז שאני מכיר 33 שנים, עבודת יושר, מסירות, שעל זה צריך להגיד לכם תודה ותמשיכו כך. זה מתוך זה שאני חייתי את זה על בשרי במלחמת לבנון הראשונה והשנייה ולאורך כל הדרך ליווינו ועשינו המון טוב לנכי ונפגעי פעולות איבה.

הייתי מצפה מיו"ר אגף השיקום של משרד הבטחון שמטפל בנכים שיבוא לכנסת ויילחם למען נכי צה"ל כמו שמאיר שפיגלר נמצא שני ורביעי וראשון ושבת, אפילו אם הוא צריך להגיע לכנסת, בא להילחם למען הנכים ולמען הנזקקים בביטוח הלאומי מפעולות איבה. זה מה שציפיתי לראות את יו"ר אגף השיקום במשרד הבטחון.

אני באמת כשנבחרתי לכנסת שמתי מול עיני את הנושא החברתי לעבוד ולעשות למען אזרחי מדינת ישראל, לא משנה מאיזה מין הם ולאיזו עדה הם שייכים, אבל זה נושא שכולנו צריכים להקדיש לו חברי הכנסת מכל הסיעות, להיות מאוחדים ומלוכדים מאחרי הדבר הזה.

נוסף לכך אני באמת רוצה להגיד ביום מיוחד זה של יום הוקרה לנכי צה"ל ופעולות איבה, כולנו יחד פה במדינה צריך להגיד להם תודה לכם נכי צה"ל, 54,000 איש, שהקריבו את גופם למען בטחון מדינת ישראל ולהגיד לכם תודה. אנחנו מאחוריכם. אפילו אם צריך לשלם מחיר אישי שלנו, אני ועוזי ושאר החברים, נשלם מחיר בשבילכם על מנת שיהיה לכם טוב ולא תצטרכו לבקש נדבות מאף אזרח או מאף שר או מאף גורם במדינת ישראל על מנת לעזור לכם.

אני מקבל אלפי הודעות ווטאסאפ לעזור. אנחנו חייבים לעזור לכם, אנחנו באנו לכאן, הציבור שלח אותנו לכאן על מנת לטפל בכם ולפתור לכם את הסוגיה. אני מאמין בדבריו של ידידי עוזי, שלא נח, ואנחנו עובדים יחד בשיתוף פעולה, כדי שבאמת לא יקוצץ שקל אחד מהתגמול של נכי צה"ל. שקל אחד לא יקוזז, אנחנו נפעל בנמרצות ולא ניתן להם לעשות את זה, אפילו אם צריכים להילחם ולהצביע נגד במליאה, אני פטין מולא אצביע נגד קיצוץ שקל אחד מתגמולם של נכי צה"ל. אני מודה לכם, שיהיה לכם יום מוצלח. תודה רבה לכם.

תודה רבה לך. אני אבקש מעדן דדון נפגעת פעולת איבה שתשתף אותנו. נותרו לנו 40 דקות. אני מעריך שיש לנו כעשרה דוברים.

אני עדן דדון, אני בת 20. נפגעתי בשנת 2016 באוטובוס. מחבל שהתאבד באוטובוס. אני מאז סובלת מפוסט טראומה. זה התחיל בבית החולים, בפעם הראשונה שפתחתי את העיניים בבית החולים, הדבר הראשון שיצא לי מהפה זה שמנסים להרוג אותנו. לא סמכתי לא על המשפחה שלי, לא על הרופאים, לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי, לא מבית החולים ולא מהמשפחה. פחדתי מכולם, חשבתי שכולם מחבלים, שכולם מנסים להרוג אותי.

אחר כך כשיצאתי מבית החולים עברתי לבית חולים שיקומי והכל היה בהתניידות עם מוניות כי אני לא עולה על אוטובוסים. כל מונית שהייתי עולה אליה הייתי מסתכלת, בוחנת את המונית מכל כיוון שאפשר, הייתי מפחדת מהנהג, הייתי מפחדת מכל דבר שנראה לי מוזר במונית.

אני עוברת ברחוב ואני שומעת את הרעש של האוטובוס ואני מפחדת מזה. יש לאוטובוס מצב שהוא כאילו מוציא אויר, יש לו רעש שהוא מוציא אויר, ואני לא יכולה לשמוע את זה, זה עושה לי רע. אני סובלת בלילות, יש לי סיוטים, אני חושדת בכל בן אדם, גם היום אני הולכת ברחוב וחושדת בכולם, אני לא סומכת על אנשים, קשה לי מאוד לסמוך על אנשים.

בלילה יש פעמים שנהיה לי ממש חם במיטה ואז יש לי כאבים ברגליים כי אני נכנסת ללחץ שאני לא נשרפת שוב, שלא קורה לי עוד פעם את אותו דבר. וזהו. זה משהו שמלווה יום יום, אתה נמצא איתו בכל מקום, זה משהו שאתה לא מספר לאף אחד כי זה שלך, ואתה לא רוצה שירחמו עליך, אז אתה שומר את זה לעצמך ואף אחד לא יודע את ההתמודדות הזאת כי אנחנו מנסים, אני ואני מאמינה שגם רוב הנפגעים, אנחנו מנסים לשדר לכולם שהכול בסדר איתנו, שאנחנו מתקדמים בחיים ואנחנו משאירים את זה שם, אבל זה לא שם. זה איתנו וזה ממשיך איתנו לא משנה לאן נלך ולאן נגיע.

אז נכון, עכשיו אני לומדת ועשיתי שירות לאומי והוצאתי רישיון ובאמת עשיתי הכול ואני רוצה להודות למשפחה אחת שנמצאת איתי, תמיד כשאני צריכה להתקשר למישהו הם שם והם תמיד דואגים לי. וזהו.

תודה רבה. גברת רות פרמינגר בבקשה.

קודם כל תודה רבה. אני רוצה להודות לכל מי שמאפשר את היום הזה. זה ממש תמיד מרגש לשמוע את הנפגעים ולראות שלפעמים, אני נפגעתי בשדה מוקשים ואיבדתי רגל אבל לא צריך תמיד לאבד משהו בגוף, לפעמים הנשמה שמאבדת חלק ממנה, זה נזק מאוד מאוד קשה שקשה מאוד לספק תחליף לחלק הזה בנשמה.

אני רוצה בקצרה רק להגיד, אני מייצגת את ארגון נפגעי פעולות איבה פה בכנסת בכל ימות השנה יחד עם נכי צה"ל שאני רואה לעצמי כבוד להיות יחד איתם, ובעניין הזה אני רוצה להכיר תודה לביטוח הלאומי שהוא קשוב בצורה יוצאת דופן וכל פעם מחדש אנחנו רואים את התהום הפעורה בינינו לבין ההתייחסות של משרד הבטחון. אני מאחלת שמשרד הבטחון יידע להשתמש, אני חושבת שכל האנשים רוצים לסייע ולעזור, אני חושבת שיש לנו זכויות שקבועות בחוק, יש עוד מה לשפר אבל יש ואפשר לעבוד איתם. העניין הוא הנשמה היתרה של האנשים שעוסקים בזה, ולא להחשיב אנשים שיש להם איזה אג'נדות נסתרות לנכים שרוצים לממש את הזכויות שלהם.

אני רואה לנגד עיני את החשיבות של מימוש ה זכויות של האנשים ואני שמחה לשמוע את הדרך שבה גם המנכ"ל של הביטוח הלאומי, האיש המיוחד הזה, וגם אסנת, האישה ששנים נמצאת שם, אני רוצה להודות לכם, להגיד לכם תודה רבה. הקשב שלכם, הסימפטיה והאמפטיה שלכם היא נפלאה. אני מודה לחברי הכנסת, יש עכשיו נושאים שנמצאים על הפרק, עידן ידידי הטוב שאני רק מאחלת שלא תשלם יותר מדי בבריאות שלך, הוא טוטאלית מוקדש ונלחם על הנושא הזה, ואני מאחלת לך שהמלחמה שלך תישא פרי. אייבי מוזס, היו"ר של הארגון שלנו שתיכף ידבר, הוא דוגמה לאדם מיוחד במינו שכולכם מכירים את הסיפור שלו, ואת החיים שלו, אתם יודעים שבארגון יש לנו נציגים של נכים, אלמנים ושל הורים שכולים ואייבי שאני מאחלת לו אריכות ימים, ושעכשיו יש לו נכדים חדשים מקסימים, שאלוהים יברך אותך ואת המשפחה שלך, הוא גם אלמן גם אב שכול וגם נכה. וכשאנשים מסתכלים מי בצד השני קשוב לצרכים שלנו, לרצונות שלנו, ולתהפוכות החיים שלנו ותמיד נמצאים שם, אני חושבת שיש הרבה מקום לתת תודה ואני מקווה שיהיה לנו המשך של עבודה פורייה ביחד וגם נכי צה"ל יוכלו להיות בפעם הבאה, לבוא ולהגיד תודה גם למשרד הבטחון שכך הוא נוהג איתם.

תודה רבה רות. אני מבקש מאייבי מוזס, יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה לדבר ואחר כך מעידן קליינמן, יו"ר ארגון נכי צה"ל.

אדוני היו"ר שמעת את הסיפור, אולי חלק מהאנשים כאן לא שמעו. בשנת 1987 בקבוק תבערה לעבר הרכב שלי, האוטו התלקח מיד, עופרה אשתי שהייתה בהריון בחודש השישי נשרפה למוות מול העיניים שלנו. מה זה שלנו? זה שלושת הילדים שלי, אני וחבר של ניר. אני קפצתי לאוטו אינסטינקטיבית בלי לשים לב את מי אני תופס קודם כל כי אני לא נפגעתי ברגע הזה. קפצתי לתוך האוטו הבוער, כי דרך האש אתה לא רואה אף אחד, זה כמו מסך. תפסתי כל ילד, הוצאתי החוצה, גלגלתי, הגעתי לעופרה, לא יכולתי לפתוח את הדלת וכל ילדיי שם צועקים 'אבא תציל את אמא גם'. לצערי לא הצלחנו, היא נשרפה למוות מול העיניים של ילדיי, כשהקטן יותר, טל, היה בן חמש, עדי בת שמונה וניר בן 13.5.

אני רוצה שתתארו את התמונה הזאת, אוטו בוער, אמא בפנים, שלושת הילדים צועקים, שלושת הילדים בוערים, כמה שניסיתי לכבות את האש. טל בני בן החמש לא שרד את התופת, נפטר אחרי שלושה חודשים. נותרתי עם שני ילדיי פצועים קשה מאוד, שרופים בכל הגוף, מעל 80% כוויות, ופוסט טראומה.
דיברנו על זה, קודם כל רציתי באמת לחזור לאוסנת ולמאיר, תודה על כל מעשיכם בנושא הזה. זה לא דבר של מה בכך, זה המון עבודה ואנחנו מקבלים את זה בברכה. רק הייתי רוצה שתמשיכו לעשות פולו-אפ לאותם אנשים שנפגעו, מה מצבם היום. איך הם שורדים באמת היום, מה קורה איתם היום, האם הם צריכים עוד עזרה. כי לפעמים הפוסט טראומה, למשל עכשיו כמו שרותי אמרה, בתי בת 42, אם חד הורית, ילדה תאומים, היא לבד. היא לא נשואה והתמונה של אמא שלה מול הפרצוף שלה והיא כל ערב בוכה למה אמא לא פה כדי לעזור לה להיות עם הילדים. אז לצערי הפכתי להיות גם אמא, גם אבא, גם סבא וגם סבתא. וכמה שאני משתדל לעזור, אני עוזר לה.

הנושא של ילדים פגועים, לנו בארגון יש כ-5,000 נכים שמוכרים על ידי ביטוח לאומי, מתוכם 180 ילדים עד גיל 18. כמו שאדוני הזכיר, ילד בדרום בן שנה וחצי, אצלי הילדים נפצעו גם כן בגילאים האלה. כלומר לתת את היד, לתת להם את כל החופש הזה שהם ירגישו כמו כולם, כמו שהבת והבן שלי נלחמו להתגייס לצה"ל, צה"ל לא רצה לגייס אותם בגלל הפציעות שלהם. הם נלחמו, ועובדה, ניר היה הנהג של אהוד ברק שלוש שנים, בתי הייתה בגלי צה"ל והיום היא מפיקה תכניות בערוץ 12. לתת להם את ה - - - .

זה שאין להם בעיות ואין להם צרות – יש. כי אני רואה את ההתנהגות שלהם לפעמים. אני רואה את מה שחסר. ימי הזכרון, ימי הולדת. ניר התחתן בלי אמא ואח שלו. עדי עדיין לא התחתנה לצערי, אני מקווה מאוד שבאיזה יום היא כן תעשה את זה. כל הנושא הזה, איך אתה מרים את הראש מעל למים. למעשה ילדיי החזיקו אותי, הם אלה שהרימו אותי. נתתי להם דוגמה גם איך לעשות את זה, לחזור לעבודה מיד. אני הייתי מנהל חברת תעופה TWA בנתב"ג, ילדיי הלכו לבתי ספר, סיימו את הלימודים וכל אחד לדרכו. עד עכשיו אני איתם לתת להם את כל הכוח.

נולדו לי שני נכדים מניר ועכשיו זוג תאומים מעדי. כלומר אני בורכתי בארבעה נכדים יפים ואני מספר להם את הסיפורים, אני מספר לנכד הגדול שהיום הוא בן 15, כל מה שקרה. כשהוא היה בן חמש או שש הוא שאל אותי 'סבא למה אתה שרוף ואבא שלי, ולמה אמא שלי לא שרופה'. אז הסברתי לו 'אמא שלך אז לא הייתה, ואנחנו נפגענו'. זו הדרך. כאילו לתת להם את ההיסטוריה של עם ישראל.

כמו שתמיד אמרתי, הפצועים שלנו אלה חיילים ללא מדים. בגלל זה אני מבקש את השוויונות בין פצועי צה"ל ופצועים שלנו, שאכן חד הם. זה אותו דם. לא ייתכן שחייל ואזרח יושבים באוטובוס ושניהם נפצעים בפיגוע, ולא יקבלו את אותם התנאים.

תודה רבה אייבי. אני אעבור לפרופ' מולי להט שנמצא איתנו בזום, ומלווה אותנו בעוד דיונים אחרים.

קודם כל אני באמת מתרגש להיות אתכם. אני זוכר את הימים שהתייחסו לנפגעי פעולות איבה בצורה אחרת מאשר לנפגעי צה"ל, לחיילים ולנכים, ואני חושב שעשו כברת דרך עצומה. בהחלט ביטוח לאומי עשה צעד עצום במה שהוא הגדיר כנפגעי פעולות איבה והנושא שנקרא 'נוהל חרדה' וכל הפיתוח של הסיוע במרכזי החוסן.

אני בכל זאת רוצה להגיד מילה אחת על הנושא הזה כיוון שאנחנו מתעלמים אולי מנקודה חשובה. בעבר, בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות היו מרכזי דחק בכל הארץ, היום הם מרכזי חוסן. יש מרכזי דחק. אם אתם מסתכלים בנוהל החדש של משרד הבריאות בעצם יש לנו רק, הייתי אומר באופן מובהק, מרכז דחק אחד בבית חולים זיו ואחד בבית חולים נהריה. בעצם כל קו העימות, אין בו מרכזי דחק נוספים, והבניה על בריאות הנפש של משרד הבריאות מחייבת בדיקה רצינית, כי למרבית הארגונים האלה אין בכלל מקלטים מוגנים ששם יכולים לנהל את מרכז הדחק.

זאת אומרת שחס ושלום אם יקרה משהו בגליל, ממטולה ועד נהריה וגם יותר דרומה, אין מקומות שיכולים לקלוט את האנשים, ואני אגב בין אלה שמתנגדים לזה שישלחו אותם לבית חולים כי בבית החולים הם נחשפים לדברים הרבה יותר קשים.

אז עם כל השמחה, עם כל מה שאני חושב שנעשה בצורה מדהימה, יש בהחלט מקום לשים את הדעת על זה מכיוון שבהיעדר מרכזים כאלה ברשויות, למרות שמנסים להטיל את זה על קופות החולים, אני חושב שאנחנו נהיה לפני שוקת שבורה וחשוב חשוב שזה גם יירשם בפרוטוקול הוועדה. אז אני מאחל לכולם קודם כל בריאות. אני עוד זוכר את הסיפור של אייבי מהשנים שעוד עבדתי בישוב שהוא הגיע ממנו, אני זוכר את הסיפור שלכם והרבה שנים ליוויתי אתכם מרחוק. אז לכולכם שלוחה באמת בריאות רבה ותודה לביטוח לאומי שעושה יוצא מן הכלל בגישה הזאת של טיפול בנפגעי פעולות האיבה. יום טוב לכם.

תודה רבה. עידן קלימן יו"ר ארגון נכי צה"ל בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אדוני יו"ר הוועדה, אני חושב שזו קודם כל הזדמנות להגיד לך באופן אישי תודה על המסירות שלך וכמות השעות שאתה משקיע לפצועי מערכות ישראל, לא מובנת מאליו, וזה שיגידו שאתה עצמך נכה צה"ל, אז אני אגיד שהיו מספיק חברי כנסת שהם היו נכי צה"ל בהיסטוריה של הכנסת שלא השקיעו 10% מהשקעות שהשקעת, אז על כך התודה. גם לח"כ עוזי דיין שהוא יו"ר השדולה, לבשר מבשרנו סגן השר פטין מולא, וגם לח"כ משה אבוטבול שאכן עשה אצלנו ביקור מאוד מרשים ומרגש.

שים לב שבתפיסה שלי כיו"ר ארגון נכי צה"ל, זה לחבק. לחבק את מי שאפשר לחבק. אני לא מתחבר לשיח הזה של השוואה בין נכי צה"ל לבין נפגעי פעולות איבה. נכי צה"ל כבודם במקומם מונח, מי שיערער על כבודם ועל מקומם אני אלחם בו. אני מתייחס למה שדומה ולא מה ששונה. אני חושב שאייבי לימד אותי הרבה מאוד בחיים בשיחה של סיפור קצר, ששוחחנו על המחיר שמשלמים פצועי צה"ל ומחירים של נפגעי פעולות איבה, ואז אייבי אמר לי 'אתה נפצעת בגיל 19 וחודשיים, אמנם בהיתקלות עם מחבלים עם כל הפאתוס של לחימה ולוחם והכל, אבל אני הפכתי להיות נכה, אב שכול ואלמן ברגע אחד'.

אני אומר במקום שנחפש מי מעל מי ומי איך, פשוט, ארגון נפגעי פעולות איבה הוקם ב-1996, ארגון נכי צה"ל קם ב-1949, היה לנו פור עליהם, הקמנו בתי לוחם, יש לנו מוסדות מסודרים, יש לנו את הכוח הארגוני שלנו, ופשוט מתבקש שנחבק אותם, נעזור להם בכל מה שאפשר, וזו הרוח של נכי צה"ל. נכי צה"ל קודם כל נותנים. במינוח הזה נכה צה"ל זה נתינה. מה זה נכה צה"ל? זה אדם שנתן למדינה, ואנחנו ממשיכים לתת גם אחרי הפציעה שלנו. זו הייחודיות של הארגון הזה, זו הייחודיות של נכי צה"ל, ופה אני חושב ששווה לסיים את כל מה שקשור לדיפרנציאציה שבין פגועים בצורה כזו או אחרת ורק להסתכל על הדומה.

אני שומע את מנכ"ל הביטוח הלאומי, שמעתי את אוסנת, גם ראיתי את המצגת שלה, את הניתוח הפנימי איך אתם מנתחים את הטעויות שלכם. לא נותר לי אלא לקנא, וגם רותי שאמרה שהלוואי שבשנה הבאה נכי צה"ל יוכלו לדבר ככה על ביטוח לאומי.

היום בבוקר הייתה כתבה, אני מראה לך אדוני. עם הכותרת 'איזה משרד ממשלתי נותן את השירות המקוון הגרוע ביותר'. מתוך האתר של אנשים ומחשבים. מישהו רוצה להמר על התשובה? אגף השיקום במשרד הבטחון קיבל את הציון הגרוע ביותר. מי בעשיריה הראשונה? גם ניצולי שואה וגם הביטוח הלאומי.

אז אני חושב שאנחנו נפגוש את זה בכל הממדים ובכל המקומות. ואתם חברי הכנסת, אם לא תתגייסו – ואני אומר את זה למי שהתגייס כי אלה שלא התגייסו לא נמצאים כאן. אבל שתצא מפה קריאה, אנחנו ארגון נכי צה"ל, דווקא ביום ההוקרה רוצים לדבר על טוב, אבל אני לוקח דקה אחרונה ומעביר את רשות הדיבור.

אנחנו קיבלנו החלטה בארגון נכי צה"ל לצאת למאבק. מאבק שטרם נראה במדינת ישראל. אני מקווה מאוד שהגופים האחראיים פה, שמישהו יתעשת על עצמו ויעצור את זה, כי זה יהיה מאבק שטרם נראה במדינה, ואני חושב שהפגיעה בחוסן הלאומי נראית פעם אחר פעם. אנחנו כבר לא מדברים רק על הנכים של היום שנפגעים, אנחנו מדברים על החיילים של מחר, וכדאי שמישהו פה יתעורר ויזיז את עצמו מכיוון שהאזרחים במדינת ישראל לא פראיירים ואם הם יראו שלא מטפלים בילדים שלהם התוצאות יהיו הרות אסון, ואתם רואים כבר מה קורה במורל של הגיוס הלאומי.

אז אני באמת אומר לאדוני, מנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר, ולך אוסנת, כל הכבוד לכם, יישר כוח על העובדה שאתם מטפלים באחיות ובאחים שלנו בצורה הזאת. זו עבודה לא קלה. אני ישבתי עם מנכ"ל הביטוח הלאומי ואני חייב להודות שביקשתי ממנו לעבור לאגף שיקום. אני מתנצל בפניכם, אני הצעתי לו את ההצעה. אני חוזר ומציע לו את ההצעה. אני מוכן לתת את המשכורת שלי, רק שיעבור למשרד הבטחון.

אני לא מוותר עליו.

אני מבין למה. אני מאוד מקווה שהמהפכה שאתה, ח"כ אופיר סופר מוביל, יחד עם עוזי דיין ויחד איתך אדוני סגן השר, אל תוותרו עלינו כי אנחנו לא ויתרנו על המדינה. אנחנו אוהבים אותה, הראינו את מחיר האהבה, 56,000 פצועי מערכות ישראל זה מחיר על עצמאות המדינה ואני חושב שלאנשים האלה מגיע הרבה הרבה יותר. תודה.

תודה רבה. תודה רבה על הכול. על השותפות ועל הדברים המרגשים. טליה לבנון מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה בבקשה.

תודה רבה. הקואליציה קמה ב-2001 כדי לטפל בנפגעי טרור, מאז עברנו הרבה התפתחות אבל לא נדבר על זה כרגע. אני אגיד שחרדה לא חייבת להפוך להיות מחלה כרונית, ואחד הדברים שהביטוח הלאומי עשה עם נוהל החרדה שלו זה שהוא איפשר לאנשים לקבל מענה מיידי גמיש במקום איפה שאנשים גרים, וזה שינה לדעתי את פני החברה הישראלית. אנחנו עובדים הרבה מאוד בחו"ל, אין דבר כזה בעולם כולו שאדם מקבל מענה לא רק - ב-9.11 קיבלו שלושה טיפולים. אנחנו מדברים פה על טיפול ארוך טווח ממוקד על ידי אנשי מקצוע משורה הראשונה של מומחים בנושא וזה לא מובן מאליו.

במהלך השנים מאז 2007 אנחנו ראינו איך הביטוח הלאומי התאים את השירות הן מבחינת ההיקף והן מבחינת התוכן, לצרכים לא רק של העוטף, אלא גם במקומות אחרים. אני אתן דוגמה. בעוטף בשנת 2019 שזו הייתה שנה של הרבה מאוד הסלמות, מתוך 61,000 תושבים של עוטף עזה, 38,000 תושבים קיבלו מענה ממרכזי החוסן, לא רק טיפולי, אבל אני חושבת שמה שנוהל חרדה איפשר זה את השיתוף בין טיפול ובין חוסן. בניית חוסן אצל הפרט ואצל המשפחות, זה מאוד חשוב.

אני רוצה להגיד דבר נוסף. הקורונה שעוברת עלינו כסערה בתשעת החודשים האחרונים, מדגישה כמה אדם שקיבל כלים להתמודד עם טראומה קודמת מתמודד טוב יותר, וכמה אדם שלא קיבל את הכלים וסוחב איתו טראומות קודמות מתקשה להתמודד, ואנחנו רואים פה מעגלי פגיעה מאוד מאוד קשים. מנכ"ל הביטוח הלאומי דיבר על האבטלה, דיבר על ההיבטים הכלכליים, ההיבטים המשפחתיים. אני חושבת שזה רק מחדד לנו עד כמה חשובה ההתערבות המידית המקצועית הנגישה לאנשים כדי שהם יוכלו להתמודד. תודה רבה.

תודה רבה. משפחה אחת, אפרת גלזר בבקשה.

שלום. אני אפרת מעמותת 'משפחה אחת'. נמצאים איתנו גם יו"ר ומנכ"לית העמותה, למעשה המייסדים בני הזוג זלצברג. לפני 20 שנה הוקמה העמותה בדיוק כפי שאסנת אמרה על רקע האירועים הגדולים שבאמת נתנו לנו את הדחיפה להבין, אז אנחנו מדברים על גלי האינתיפאדה השנייה, הוקמה העמותה הזאת. אני אקח משפטים שציינתם ואשייך אותם למקומות שאנחנו רואים איפה הדלתה והמקום שעוד אפשר לבוא ולעשות.

דיברתם על מוטיבציה ואמונה. אני מדברת גם בארגונים האלה על המון חמלה. ההבנה של השותפות, של החוסן. החוסן שלנו לא מתבסס לצערנו הרב רק על חיילי צבא הגנה לישראל, הוא מתבסס גם על הקהילה האזרחית. נמצאות איתנו כאן רחל דדון ועדן דדון אם ובת שהיו מעורבות בפיגוע בקו 12 ב-2016. אצל עדן אנחנו רואים באמת, ושמעתם את הדברים המרגשים שלה, לידה יושבת אמא שהתמסרה לטיפול בה וויתרה על הטיפול בעצמה.

אז כשאנחנו מדברים על זה שאנחנו נותנים את המענה הראשוני מהרשויות בו במקום, ונותנים את הטיפול הנפשי, לפעמים הדברים האלה מתפרצים בהמשך. וכאן בדיוק אנחנו רואים את ההתמדה ואת הנחישות של כל הארגונים שעובדים יחד, ואנחנו עובדים שלובי זרועות יחד עם המוסד לביטוח לאומי ויחד עם אגף השיקום בצה"ל. יש אצלנו בעמותה כ-8,740 משתתפים, 3,500 בתי אב. מחלקת נוער ענפה של ילדים ונוער שמתחילה מגיל 18 ומסתיימת בגיל 35, כי האנשים לא רוצים לעזוב את הקבוצה הזאת.

אסנת יקירתי, דיברת באמת על המקום של להרגיש ביחד ולהרגיש את היכולת לתת את המענה המשפחתי, אז אנחנו באמת רואים שלא רק הפצוע ולא רק מי שנפגע באירוע צריך את ההתמודדות הזאת. הפוסט טראומה והחוסן שצריך לבנות מגיעה לכל אחד מבני המשפחה. אם זה פתאום הילד שרואה את האבא לא פרודוקטיבי, עצבני, האמא שפתאום לא יודעת איך לטכס את העצה המתאימה, אז לתת את הליווי המתאים, והרכזים והרכזות שלנו נכנסים לתוך המשפחה ונותנים את זה. ויותר מהכול אנחנו מאמינים שבכוחם של האנשים גם לתת בחזרה. אם אנחנו יוצרים עבורם את קהילת השווים ואת היכולת לבוא ולהיתמך אנחנו מאמינים שהנוכחות שלהם שם באותם המקומות ושהם מרגישים שהם נתמכים, הם גם יכולים לתת בחזרה.

קבוצת השווים הזו שדיברת עליה כאן בצורה מאוד יפה היא גם מה שמחזקת אותנו בפעילות שלנו עם הילדים, שאני חושבת שזה זום-אין - במהלך ימי הקורונה, אז לדבר גם במונחים האלה - זום-אין עיקרי של העמותה שלנו שמבקשת להגיע לכל הילדים בין אם זה של יתומים ובין אם זה אחים שכולים ובין אם ילדים פצועים שאנחנו מבקשים לקרב אלינו ולהכניס, ולתת להם למעשה דרך ההפגה, דרך הפעילות החווייתית, את הבסיס ואת היכולת לתת את המנוע לצמיחה לטיפול ולשיקום. הזמינות והפניות למקרים האלה היא זמינות של 24/7. ממש כך. יעידו על זה גם המשתתפות היקרות שלנו וגם כמובן כולכם שיודעים שאם אנחנו צריכים לתת את המענה ואת הליווי. ויש לנו מקרים של פוסט טראומה שאנחנו מטפלים בהם ללא כל גביית עלות, מצד המשתתפים שלנו הרבה מאוד שנים לאחר פרוץ האירוע, אם אנחנו מדברים על פיגועי האינתיפאדה השנייה, אם אנחנו מדברים על האירועים המז'וריים של הלחימה, חיילי צה"ל, משפחות שסבלו מזה, אזור הדרום שבאמת גם שם אנחנו עובדים עם לשכות הרווחה ועם המוסד לביטוח לאומי ובאמת מבקשים לבוא ולהנגיש את זה.

השאיפה ותפילת הלב שלנו היא שבאמת אנחנו נצליח לעשות את זה כך שלובי זרועות, ושהמדינה באמת גם תדע לבוא ולתת את המענה המתאים. אני מאוד אשמח אם גם אמה של עדן, רחל, תוכל לדבר כמי שנכחה באירוע, ולראות איך הפוסט טראומה לא פוגשת אותנו בהכרח רק בסמוך לקרות האירוע אלא גם יכולה להגיע בהמשך.

תודה רבה. רחל דדון, אמא של עדן. אחר כך נעבור לנציגות של ארגון נט"ל, ואנחנו צריכים להתכנס. בבקשה.

תודה רבה לכולם על המעמד הזה שנתתם לנו זכות להביע את עצמנו ואת הרגשות שאנחנו מרגישים. זה לא מובן מאליו. תודה לחברי הכנסת, לביטוח לאומי, למשרד הבטחון וכל מי שנמצא כאן, ממש תודה רבה לכם וזה עוזר לנו מאוד גם לגבי השיקום שלנו.

אני אמא של עדן דדון, נסענו ב-2016 באוטובוס בקו 12. אני הייתי אמורה לקפוץ לתוך האש להציל את הבת של, כאילו אני בטיפול פסיכולוגי ואני לא מצליחה להשתחרר משם. יש לי את הביטוח הלאומי שאני מדברת איתם כל כך הרבה והם עוזרים לי והם כל הזמן אומרים לי 'אנחנו מבינים שאת עם הילדה' אני לא הצלחתי לטפל בעצמי הרבה, לא הצלחתי להגיע לטיפול כי כל הזמן הייתי סביב הילדה, סביב השיקום שלה, סביב מה קורה איתה, הילדה בטיפול נמרץ, הילדה במצב אנוש, הילדה בכירורגיה פלסטית, הילדה בבית חולים, לא היה לי מנוח.

למרות זאת שגם אני בעצמי פצועה, גם אני בעצמי קשה לי להתמודד עם כל מה שאני עוברת, כל יום שעובר מתגלה אצלי עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו וזה גם בפוסט טראומה וזה גם משהו גופני, ומהתחלה אמרתי לכולם שכואב לי כל הגוף, כל המפרקים כואבים לי מהפחד, מהסטרס, והם כל הזמן אומרים לי 'תלכי לטיפול תביאי לנו בדיקות, תביאי לנו זה' אבל אני לא גומרת כי גם את הטיפולים של הילדה עדיין לא סיימנו, לא את השיקום שלה, לא שלי. אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה, מספיק המצב הזה שאני צריכה לקפוץ לתוך אש להציל את הבת שלי מתוך להבות, זה משהו שלא יוצא לי מהראש. אני לא מצליחה להשתחרר מזה. לאוטובוס אנחנו לא מצליחים לעלות, שום תחבורה ציבורית, אני לא מצליחה להגיע לשום אוטובוס, לשום רכבת, שום כלום. בתחנת אוטובוס אני ישר מתחילה להרגיש שכל הגוף שלי בוער, האוטובוס בוער, הכול בוער לי. כל אדם שני הוא חשוד. אז אני באמת, אני לא יודעת כבר איך להביע את עצמי בצורה הזאת, אבל באמת צריכים להסתכל עלינו כאנשים שבאמת עוברים ועברנו וממשיכים לעבור, ואני באמת מודה גם למשפחה אחת שהם לא עוזבים אותנו, שהם כל הזמן מסתכלים ודואגים ושואלים מה קורה. אני לא יודעת, באמת, לי אין גישה למשרד הבטחון ואני בטוחה שהם רוצים לעזור ובטוחה שהם הסתכלו גם עלינו, אבל קשה לי מאוד עם המצב הזה שאני עוברת תקופות לא פשוטות, אני והילדה, ואני בטוחה שיש עוד הרבה פצועים שעוברים את מה שאנחנו עוברות, יש כאלה שיודעים להביע את עצמם, יש כאלה שלא יודעים להביע את עצמם.

גם עם עדן יש לי הרבה בעיות בבית בקטע הזה של הבריאות שלה, פתאום נרדמות לה הרגליים, פתאום כואבות, פתאום זרמים, פתאום חולשות, פתאום תזמיני אמבולנס, היא לא יכולה ללכת, פתאום הידיים שלה עם כאבים וזרמים. היא לא יודעת להביע את עצמה אז אני קצת עוזרת לה, ובגלל זה אני כאן. אנחנו במצב לא פשוט בכלל. גם בני הבית שלי, כמו שדיברו כאן חברי הכנסת, גם להם קשה כי הם עברו איתנו את אותה חוויה. הבת שלי כמעט התעלפה בבית החולים כשראתה אותי ואת הילדה הגדולה. אנחנו עוברים את זה בחיי היום יום שלנו, את כל הקשיים, כל הכאבים, הכול. אני אשמח מאוד שגם ידאגו למצב הזה, שידאגו לנו בכל מה שאנחנו צריכים כי קשה לנו מאוד בחיי היום יום שלנו. תודה רבה לכולם שוב על המעמד הזה ועל כל העזרה הזאת שאתם עושים.

תודה רבה לך רחל. נציגת נט"ל גלי דגן בבקשה.

שלום לכולם. יחד איתי נמצאת אפרת שפרוט המנכ"לית החדשה של נט"ל ואני רוצה לתת לה את ההזדמנות גם שתכירו וגם תשמעו אותה. בבקשה.

אפרת, התנצלותנו.

שלום ותודה על ההזדמנות. אנחנו בנט"ל גם מאוד מברכים על נוהל החרדה וזו הזדמנות, אני אגיד, הרבה פעמים קל להגיד דברים פחות טובים על המדינה, אני חושבת שההתנהלות של הביטוח הלאומי בכלל בכל התפיסה הזו של נוהל חרדה, זו התפיסה שאני חושבת שהאזרח צריך לקבל, אנחנו רואים את זה בחיים כי נט"ל נותנת את הטיפולים באמצעות הנוהל הזה גם בישובים כמו נתיבות, אנחנו מפעילים ניידת שמגיעה עד לבית של האנשים שצריך, מגיעים אלינו גם לטפול, אנחנו רואים את זה גם פה במרכז שאנשים מגיעים לטיפול בנט"ל, ושם באמת אנחנו רואים את האפקטיביות של המהירות כמו שנאמר לפנינו, מהירות התגובה, היכולת לקבל טיפול בזמן, לא לפתח סימפטומים שהם כרוניים, והיינו באמת מאוד רוצים לראות את ההתנהלות הזו שאנחנו רואים עם נפגעי פעולות האיבה האזרחים אותו דבר ובוודאי ובוודאי כמו שנאמר פה, עם חיילי צה"ל, שיקבלו באותה מהירות את היכולת לקבל את הטפול הזה.

אז מבחינתנו אנחנו מברכים על זה, לא צריך רק את יום ההוקרה וזה בהחלט הזדמנות בשבוע החגיגי הזה להגיד שאפו גדול לביטוח הלאומי על המהלך הזה.

ובאמת כשאנחנו מדברים על פציעות, לפני שמתעסקים בחרדה ובטראומה אתה מדמיין באמת פצוע, זה פצוע על כיסא גלגלים או קטוע יד או קטוע רגל ובאמת כל מי שיושב עכשיו בוועדה ופה מבין שהפציעה הנפשית היא לא פחותה, היא יכולה לבוא עם הפציעה הפיזית ולפעמים בלעדיה, אבל היא יכולה באמת להרוס חיים, להרוס משפחות. אנחנו פוגשים את ההורים של החבר'ה מצוק איתן, עכשיו אנחנו פוגשים משפחות של נפגעי פעולות איבה, זה לא נוגע רק בפצוע עצמו, זה ממש פוגע בכל המרקם המשפחתי. זה המקום שחשוב מאוד שהטיפול מאוד יהיה גם טיפול משפחתי.

בהזדמנות הזאת גם תודה לאופיר סופר על כל ההובלה והמחויבות לנושא הזה כל השבוע ולאוסנת מהביטוח הלאומי על הובלת נוהל החרדה. תודה רבה.

תודה רבה אפרת. אני רוצה להודות לכל מי שהיה שותף לדיון הזה. אין ספק שהוא דיון חשוב, הוא הציף פה נקודות שצריך לקדם ואני חושב שהוא הציף פה בעיקר תחושה שניגשים למשימה מתוך שליחות ומתוך אמונה בצדקת הדרך ומתוך שאיפה לתת שירות יותר טוב ולעשות את הדברים בצורה יותר טובה, אז באמת השמיים הם הגבול מבחינת המצוינות, ואני בטוח שהאנשים היקרים בביטוח הלאומי ממשיכים כל הזמן לחשוב איך להשתפר ואיך לעשות את העבודה יותר טוב.

אני רוצה להודות ליושבי ראש הארגונים, אני רוצה להודות לעמותות, כי כולכם בסוף שותפים בעשייה הזאת. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:25.