פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
הוועדה לענייני ביקורת המדינה
01/12/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 103
מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה
יום שלישי, ט"ו בכסלו התשפ"א (1 בדצמבר 2020), שעה 10:00

נוער בסיכון בתקופת הקורונה - דוח מבקר המדינה 70ב - הטיפול בנוער בסיכון

חברי הוועדה: עפר שלח – היו"ר
קארין אלהרר
סעיד אלחרומי

סונדוס סאלח

אילן שמש - סגן מנהל אגף חינוך ילדים ונוער, משרד החינוך

יחיאלה ארבל - מנהלת השירות לשיקום נוער, מינהל תקון וסיוע לבתי המשפט, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אלין אלול - סמנכ"לית בכירה ראש מינהל תקון וסיוע לבתי המשפט, משרד העבודה, הרווחה והשירותים ההחברתיים

מאיה רוז - מנהלת ביקורת, משרד מבקר המדינה

שרי בכר טסה - מנהלת ביקורת בכירה, משרד מבקר המדינה

מיטל בק - המחלקה המשפטית, המועצה הלאומית לשלום הילד

רועי חומרי - ראש תחום עבודת רחוב, על"ם - עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

אבנר בן שושן - מנהל תחום, על"ם - עמותה למען נוער במצבי סיכון

רננה וייס - מנהלת מחלקת נוער, עיריית לוד

ענבל ברק - רכזת מדור נוצ"ץ - אגף הרווחה, עיריית רמלה

סיגל שפיץ טולדנו - הנהגת ההורים הארצית

פלורינה הלמן לוין

יפעת קדם



נוער בסיכון בתקופת הקורונה - דוח מבקר המדינה 70ב - הטיפול בנוער בסיכון

הדיון הראשון שלנו הבוקר יעסוק בנוער בסיכון בתקופת הקורונה. אנחנו נצא מתוך דוח מבקר המדינה 70ב שעוסק בנוער בסיכון בכלל. אני רוצה לציין בהתחלה, אפרופו העניינים האלה במערכת החינוך, שהיה דיון שעסק בפתיחת מערכת החינוך החרדית. הייתה שם, כמובן, הפרה של ההנחיות. נציגות משרד הבריאות הגנה על ההחלטה לעשות מדורג למרות הנתונים. בערב, הקבינט החליט שמה שלא יהיה מערכת החינוך תישאר פתוחה. אני לא חושב שזה היה בגלל הדיון בוועדה לביקורת המדינה, אבל איכשהו אנחנו רואים את הניסיון של המערכת, ואני לא בא בטענות לנציגות שהיו פה, כל פעם להגן על עמדתה הקודמת, כשעד שהיא גומרת להגן עליה מתברר שהיא השתנתה. אני מקווה שאולי נועיל אותו דבר גם בסיפור הזה של נוער בסיכון.

נוער בסיכון זה נושא שדורש טיפול ועיסוק גם בימים רגילים, כשהוא עוד יותר מועצם בתקופת הקורונה. אנחנו מדברים על תקופה שיש בה קשיים כלכליים, שיש בה מתחים נפשיים, שיש בה עלייה בגורמי הסיכון. השאלה איך מטפלים בנוער הזה בתקופה הזאת היא שאלה חשובה והיא מתחילה באיך מטפלים בו בכלל. נתחיל עם דוח מבקר המדינה.

בדקנו את הטיפול בנוער בסיכון גבוה, נערים ונערות בגילאי 12 עד 18 שמתקשים בקשיים רבים בחייהם, בתחומים שונים, שאינם מצליחים להתמיד בלימודיהם עד כדי נשירה וניתוק מבתי הספר. הם נמצאים במצבי סיכון שונים, כולל התמכרויות, חשש לניצול מיני, ועשויים להידרדר עד כדי עבריינות.

הבדיקה נערכה ברוב שנת 2019 והתמקדה בשני הגופים המבוקרים המרכזיים המטפלים בבני נוער בסיכון גבוה. משרד החינוך הופקד על הטיפול מכוח חוק לימוד חובה, כשהוא מטפל בהם באמצעות היחידות של קציני ביקור סדיר שאמורים לאתר בני נוער נושרים ולהחזיר אותם לתלם הלימודי, ובאמצעות יחידות קידום הנוער ברשויות שאמורות לתת מענה לבני נוער שכבר נשרו, שכבר התנתקו ממערכת החינוך, ולספק להם מענה טיפולי או מענה לימודי המותאם להם במסגרת תכנית המוכרת בשם "היל"ה". גוף שני שאותו בדקנו הוא משרד הרווחה. משרד הרווחה מטפל בבני נוער בקהילה באמצעות יחידת "נוצץ" ובאמצעות שירות שיקום הנוער – שירות שמפעיל מסגרות יום כוללניות המיועדות לבני נוער בסיכון גבוה. בדקנו גם את רשות חסות הנוער המטפלת בבני נוער במסגרות חוץ ביתיות. המיקוד היה במעונות הממשלתיים מתוך המסגרות האלו. יחידה נוספת שלא בדקנו ולא דנו בה בדוח הזה היא שירות מבחן הנוער ונוער עובר חוק.

כיצד המדינה מטפלת בבני נוער בסיכון; אלו פעולות היא מבצעת על מנת לאתרם; באיזה מענים היא מסייעת לאותם נערים ונערות בקהילה לאחר איתורם; ולגבי אלה שמושמים במעונות ממשלתיים - כיצד היא מטפלת בהם במסגרות האלו.

הערכה של משרד הרווחה ב-2018 דיברה על כ-110,000 בני נוער, צעירים וצעירות עד גיל 25 המצויים במצבי סיכון גבוה. כ-17,200 בני נוער באותה שנה היו משובצים באחת משלוש המסגרות המרכזיות. מסגרת אחת היא של משרד החינוך, שאלה מרכזי חינוך טכנולוגיים שמיועדים לבני נוער שאינם יכולים להתמיד בלימודים בבתי ספר מקיפים ורגילים, ושתי מסגרות אחרות הן של משרד הרווחה: מפתנים ומיתרים. יש בין המסגרות האלו דמיון וגם כמה הבדלים, כשהמרכזי הוא מעורבות משרד החינוך. משרד החינוך נמצא במפתן עם סמל מוסד, הוא מספק מענה לימודי כפי שהם זכאים לו, ואילו במיתרים משרד החינוך לא מעורב, למעט בתכנית היל"ה. משרד הרווחה מפעיל באמצעות עמותת על"ם ניידות רחוב. ב-2018 היו 18 כאלו, כשבמעונות הממשלתיים היו תשעה במספר בשנת הביקורת, בתקופת הביקורת. מספר המקומות במסגרות רשות חסות הנוער מסוג הוסטלים, פנימיות וחלופות מעצר - 827 בשנת 2019. בתקופת הביקורת, וקצת קודם לה, 14 מתוך 48 המסגרות המופעלות במיקור חוץ על ידי משרד הרווחה נסגרו במשך שנתיים מסיבות שונות, כשמרביתן היו הוסטלים.

אחת הנקודות המרכזיות שעלתה בדוח ובדוחות קודמים, וזה גם נדון בכנסת בהזדמנויות רבות, היא שאלת ההשמה של בני נוער וההמתנה שלהם לכניסה למעונות הממשלתיים. 195 המתינו ביוני 2019 - חלקם תקופה ממושכת של חצי שנה. הנתון האחרון מבקש להמחיש את ההבדל מבחינת העלות של הטיפול בהם. המספרים גבוהים הרבה יותר כאשר שמים ילד במסגרת חוץ ביתית נעולה.

ניסינו למפות את מספר בני הנוער שהיה בידי משרד הרווחה, את שיעורם מכלל בני הנוער בסיכון בחלוקה לפי מחוזות. הנתונים הנכונים היו רק לשנת 2016, הם לא היו עדכניים לאותה ביקורת. שני שליש מבני נוער בסיכון נמצאים במחוז צפון ובמחוז מרכז, אבל שיעור גבוה של בני נוער בסיכון ביחס לשיעור כלל בני הנוער באותו מחוז בולט במחוז צפון ובמחוז דרום. הסוגיה הזאת רלוונטית לעניין היצע המענים הטיפוליים המיועדים לילדים האלה.

תחילת העבודה היא בלדעת מול מי אנחנו מתמודדים, אלו פעולות אנחנו צריכים להפעיל, ולכן צריך להכיר את אוכלוסיית היעד. אנחנו מצפים שלמשרד הרווחה יהיה מידע על מספרם של בני נוער בסיכון גבוה, על מיקומם. לא מצאנו שהיו בידו, למעט אלה המוכרים. כדי לטפל באותם בני נוער צריך לאתר אותם. יש כמה זירות בהם בני נוער נמצאים. אנחנו מצאנו שהפעולות של משרד הרווחה בהקשר הזה היו חסרות - בדגש על שיטוט ברחובות. אמנם יש 18 ניידות, אבל יש הרבה מאוד בני נוער בסיכון גבוה. באותה שנה הם נפגשו עם כ-10,000 בני נוער. עם שליש מהם זה היה הקשר הראשוני שנוצר. המרחב המקוון זו זירת השוטטות הווירטואלית של בני הנוער, רבים מהם נמצאים בה. משרד הרווחה החל לפעול לא באופן מלא כדי למצוא גם אותם, גם את המשוטטים הווירטואליים. ישנן פעולות שאמורות לסייע לבני נוער הנמצאים ברשת האינטרנט. אנחנו מכירים את מערך מאו"ר ומוקד 105 בתוכו, אנחנו יודעים שיש סיירות הורים לעניין זירת הרחובות, אבל כל אלה לא מתאפיינים באיתור יזום. הפעולה הפרואקטיבית לאיתור ולאיסוף של אותם בני נוער היא דרמטית בקרב בני נוער, בוודאי בסיכון, כי הם לא יפנו לעזרה מיוזמתם. מצאנו שמשרד הרווחה לא פעל דיו בעניין הזה. נציין שיש מיזמים שונים שבהם מעורבים גם הביטוח הלאומי, גם איגוד האינטרנט הישראלי.

איתור בני נוער בסיכון גבוה הוא גם באחריות משרד החינוך, בעיקר בדגש על אותם נושרים סמויים. אלה שהתנהגותם הלימודית איננה רציפה, איננה מותאמת לתכנית הלימודים, עשויים לנשור. מצאנו שלמשרד החינוך אין די מידע לגבי אלה, למעט אלה שהוא כבר מכיר והשים במענים שלו. המלצנו למשרד החינוך לפעול בעניין הזה. משרד החינוך כבר עדכן אותנו כי הוא פועל להקמת תכנית עבודת מטה בהקשר הזה.

בטיפול בבני נוער בסיכון במסגרות בקהילה התמקדנו במשרד הרווחה. היצע המענים מסוג מפתנים ומיתרים המיועד לבני הנוער האלה היה מאוד מצומצם. הצמצום בא לידי ביטוי בעיקר במחוז דרום. במחוז דרום אין אף מפתן. יש אמנם שלושה מיתרים, אבל רק אחד מהם מיועד לאוכלוסייה הבדואית. המלצנו למשרד הרווחה לגבש תכנית לפריסה ארצית שתיתן את המענה הנדרש לאותם בני נוער בריכוזים הגבוהים בהם הם נמצאים.

שיתוף פעולה בין משרדי החינוך והרווחה. כאשר שני משרדים או יותר מטפלים באותה אוכלוסייה, חשוב לפעול בשיתוף פעולה ביניהם, זאת כדי למנוע את מצב הנופלים בין הכיסאות, כדי להבטיח מענה הוליסטי ומקיף, כדי לאפשר את איגום המשאבים שלהם תחת קורת גג אחת - מה שמבטיח טיפול טוב יותר וגם חוסך בעלויות למדינה. אנחנו יודעים שמשרדי הרווחה והחינוך במשך 50 שנה דנים בשאלה הזאת. עד לתום הביקורת לא הצליחו להגיע לאיזה שהוא מתווה של שיתוף פעולה אחוד ומסודר בין השניים. עד כאן זה החלק של הקהילה.

חלקו השני של הדוח התמקד בחלק החוץ ביתי, בדגש על המעונות הממשלתיים שבאחריות רשות חסות הנוער. יש תשעה נעולים וסגורים שמיועדים לאבחון והתערבות בטווח קצר, או לטיפול בטווח הארוך. 200 בני נוער המתינו במהלך עבודת הביקורת להשמה. כאשר לא משימים - לא מטפלים. אנחנו יודעים שמשרד הרווחה פעל, וכנראה עדיין פועל כדי להרחיב את המענים האלה, אבל לא די בכך, עדיין רבים מידי ממתינים. כדי לטפל בהם צריך לדעת מה הם צריכים. מצאנו שמשרד הרווחה לא ערך סקר צרכים מקיף, לא הסדיר את שיטות הטיפול המיטביות, בדגש על פגיעות מיניות רבות, ורבים מהם חוו טראומות מיניות קשות בעברם, בדגש על ייעוץ פסיכולוגי וטיפול משפחתי. השאיפה היא להחזיר אותם לחיק משפחתם בתום הטיפול. בני נוער במעונות האלה נמצאים במצבים קשים. חלקם יכולים לסבול מהתפרצויות זעם, חלקם עלולים לסכן את עצמם ואחרים ואפילו לברוח. לנציגי הצוותים במעונות יש את הסמכות להשתמש באמצעי ריסון פיזיים, להפעיל כוח בצורה מידתית, על מנת למנוע את הפגיעה או את הבריחה האפשרית. כדי להשתמש באמצעי קיצוני מהסוג הזה חייבת להיות הכשרה והדרכה, חייב להיות נוהל, חייב להיות פיקוח על אופן השימוש בו. בכל אלה מצאנו ליקויים מבחינת משרד הרווחה. המלצותינו הן להסדיר את שיטות הטיפול, לבדוק מה הילדים האלה צריכים, להסדיר את נושא הטיפול בהם באמצעים הפיזיים - ולצמצם את הממתינים. במעון מסילה הייתה בדיקה יותר ממוקדת מבין אותם תשעה מעונות. זה מעון שלאורך שנים היו בו ליקויים בכמעט כל אספקט, אם מבחינת תנאים בסיסיים שבהם חיות אותן נערות מבחינת פיזית, מבחינת הטיפולים בהן, מבחינת כוח האדם שלא היה דיו או התאפיין בחוסר יציבות לאורך שנים. אנחנו, וכפי שמשרד הרווחה כבר החל לעשות, המשכנו להמליץ על שיקום המעון הזה והסדרת אורך החיים של אותן נערות ששוהות בו לאורך זמן.

לסיכום - בני נוער בסיכון הם אחת האוכלוסיות החלשות שהמערכת צריכה לעשות ככל שהיא יכולה כדי לטפל בהם. על משרדי הרווחה והחינוך לפעול יחד עבור אותה אוכלוסייה, לספק לה את המענה המיטבי מתוך ניהול כלכלי ויעיל של המסגרות האלו.

אני אתחיל במשפט שאני מאוד מאמינה בו: אין ילד רע, יש ילד שרע לו. בני נוער בסיכון, במידה ולא נושיט להם יד ולא נטפל בהם, יהפכו בקלות לקבוצה מסוכנת לכל האזרחיות והאזרחים. אם שמתם לב למה שהציגה בפנינו נציגת המבקר, ותודה רבה על הנתונים, יכולתם לראות שהיא השתמשה לפחות 15 פעמים במילה "איתור". זה אומר שבני הנוער האלה חמקו מהמערכת והמערכת מחפשת אותם חיפוש מתמשך. יש פער בין הכמות שיש במציאות לבין הכמות שאותה הצליחו לאתר. עוד מילה שנציגת המבקר השתמשה בו היא "נושרים". אני חושבת שהמילה הזאת מטעה, היא מוליכה אותנו שולל. הילדים האלה לא נשרו ממערכת החינוך, אלא מערכת החינוך לא הצליחה לטפל בהם, לא הצליחה להכיל אותם, לא נתנה להם את העזרה בזמן הנכון, במינון הנכון, במקום הנכון. אלה תלמידים שסבלו מכיתה א', אפילו לפני, ובתיכון הוציאו אותם מהמערכת בקלות. המערכת פלטה אותם, לא נתנה להם את המענה בזמן הנכון בתוך בית הספר.

אחת ההמלצות של הוועדה צריכה להיות, ואני מקווה שזאת תהיה ההמלצה, להחמיר את ההוראות, לבדוק את הוצאת בני הנוער מבתי הספר האלה, לבדוק על מה הם מוצאים מבית הספר, באיזה מצב הם מוצאים, מה הטיפול שניתן להם עוד לפני שהוציאו אותם, כי אחר כך אומרים שאלה בני נוער שנשרו, שאלה בני נוער שבחרו לא להיות בבית הספר. הם רצו להיות בבית ספר, גם ההורים שלהם רצו שהם יהיו בבית הספר, אבל בית הספר כשל בלטפל בהם, מערכת החינוך כשלה בלטפל בהם, משרד העבודה והרווחה נכשל בלטפל בהם. אם יהיה בכל בית ספר תקן אחד של פסיכולוג, מדריך או מלווה לנוער, לא נידרש לפתוח את כל המעונות והמוסדות האלה שצריכים לאתר, לטפל ולהנגיש שירותים וטיפולים. אני חושבת שהטיפול צריך להיות בתוך בתי הספר. אני חושבת שצריך לתת להם מענה בשלבים מוקדמים יותר, בכיתות נמוכות יותר, כי אם לא נושיט להם יד, אם לא נעזור להם, יהיו קבוצות אחרות שקשורות למשפחות פשע שייקחו אותם. אני יודעת על עשרות ומאות בני נוער שהופכים למוכרי סמים, שעושים ונדליזם, שמשרתים משפחות פשע. חובתנו לטפל בהם בזמן הנכון, במקום הנכון, בשלב מוקדם יותר.

זה כמובן מחמיר עוד יותר כשבתי הספר לא מתפקדים כמקום שמגיעים אליו. כל המערכת שאת מדברת עליה שחסרה בימים כתיקונם, היום בכלל לא מתפקדת כי היא לא רואה את התלמידים בעיניים.

זה שהמשפחה היא המקום הבטוח, גם זה לא תמיד נכון. יש נוער בסיכון שנמצא בבית והוא מסוכן. לסגור אותם בבתים מסוכנים זה הוספת חטא על פשע, זה החמרה של המצב הקיים. אין מיפוי לאוכלוסייה הזאת. המספרים במציאות יותר גרועים מהמספרים שנמצאים בידנו, לצערי הרב, ויש יותר בחברה הערבית.

התוודעתי למחדל, לגודל המחדל בתקופת הקורונה. לנוער בסיכון מגיעה הזנה. גילינו בתקופה האחרונה שיש 420,000 שזכאים להזנה ורק 90,000 קיבלו אותה בפועל בתקופת הקורונה. כששאלנו את משרד החינוך איך זה קרה, הם אמרו שהתלמידים לא מגיעים לבתי הספר. אני לא מדברת על תקופות סגר, אני מדברת על תקופות שהם חזרו. כשאמרנו, "אוקי, אבל אם הם לא מגיעים, אתם לא מחפשים אותם"? הם אמרו, "לא, כשהם יבואו ניתן להם". זה מלמד על איזו שהיא תפישה של לסמן "וי", של להגיד: אני בקובייה שלי, יש לי משימה, ואם לא מגיעים אלי כל הנתונים אני לא מתאמץ. אם לא נשנה את הנוסחה ולא נבין שמדובר באוכלוסייה שצריך להתאמץ כדי לטפל בה, שום דבר לא ישתנה.

יחיאלה, קיבלנו תמונה ממשרד מבקר המדינה על ימים כתיקונם, על טרום משבר הקורונה. האם את יכולה להגיד לנו מה המצב עכשיו אל מול האוכלוסייה המאותרת מלפני המשבר, אל מול כל מה שקרה מאז שהוא התחיל?

כל המסגרות שלנו לבני נוער בסיכון בקהילה היו סגורות בסגר הראשון. הגיעו אלינו הרבה מאוד נתונים על קשיים של בני הנוער בזמן הסגר. מכיוון שהם לא היו יכולים להיות בבתים שלהם הם שוטטו, הם הסתכנו. הקורונה היא סיכון נמוך בהשוואה לסיכון שהם היו בו. הצלחנו להגיע בעזרת כל השותפים להחלטה שהמסגרות לנוער בסיכון בקהילה תהיינה פתוחות גם כשיהיה סגר, ובאמת בסגר השני, גם כשמשרד החינוך לא הפעיל את המסגרות הרגילות שלו, המסגרות שלנו ושל משרד החינוך לבני נוער בסיכון פעלו. ראינו שחל שינוי מאוד גדול, אם מבחינת ההזנה שיש במפתנים ובמיתרים, כשההזנה הזאת מאוד חשובה לבני הנוער האלה, אם מבחינת תעסוקה משמעותית, אם מבחינת תמיכה לבני הנוער וטיפול.

בכמה בני נוער כאלה מפתנים ומיתרים מטפלים?

המפתנים והמיתרים מטפלים בכ-2,600 בני נוער בשנה. זה לא רק מפתנים ומיתרים, יש גם את הבתים החמים, את המת"לים, את מרכזי עד"י, את מרכזי הלב. למינהל תקון יש עוד מסגרות רבות לטיפול בקהילה מעבר למפתנים ולמיתרים.

בכמה אתם מטפלים?

במסגרות של שירות נוצ"ץ יש כ-30,000 בני נוער, אבל אלו מסגרות לא כוללניות, אלו מסגרות הרבה יותר מצומצמות. מדובר על מסגרות שיכולות לפעול פעמיים בשבוע אחר הצוהריים. אלו מסגרות שהן פחות הוליסטיות, הן לבני נוער שעדיין לא ממש על הקצה.

כמה מסגרות טיפוליות לנוער בסיכון סגרתם בשנתיים האחרונות? איזה מענים נתתם לאותם צעירות וצעירים?

אני מדברת על מסגרות בקהילה. דוח מבקר המדינה דיבר על החוץ ביתי, על חסות הנוער. בקהילה נסגרה מסגרת אחת באוגוסט האחרון. מפתן משולב עם מיתר זאת מסגרת של בני נוער שהם על קצה רצף הסיכון, עם קשיים בכל תחומי התפקוד – החברתי, הרגשי, הלימודי, המשפחתי. מדובר בבני נוער שמרביתם הם עם פוסט טראומה מתמשכת מילדותם, בני נוער שזקוקים למסגרת ההוליסטית הזאת. מפתן מיתר חרמון באשדוד נסגר בהחלטה של הרשות המקומית ושל משרד החינוך, בניגוד להחלטה שלנו, בניגוד לעמדה שלנו.

איזה מענים ניתנו לבני הנוער שטופלו שם?

הרשות המקומית לקחה על עצמה לתת את המענים, היא דאגה להפנות את הילדים האלה לעמל באשדוד. אילו הילדים האלה היו יכולים להיות בעמל הם לא היו מגיעים מלכתחילה אלינו. אלינו מגיעים הילדים שלא יכולים לקבל מענה בשום מקום, שחייבים לקבל מענה משולב של טיפול וחינוך. המענים החינוכיים לא פוגשים את הילדים האלה, כי הילדים האלה נושרים בנשירה סמויה ובנשירה גלויה. הם חייבים את המענה הטיפולי שרואה את הילד, את הצרכים שלו, בונה לו תכנית אישית, יוצר איתו קשר מאוד משמעותי, מלווה אותו מ-08:00 בבוקר עד 22:00 בלילה.

יש פה איזו אי התאמה בין גודל הבעיה לצורת הפתרון. איך זה שרשות מקומית יכולה להחליט על דעת עצמה שהיא סוגרת מסגרת כזאת? מתוקף מה זה?

הרשות מפעילה את המסגרת. אנחנו נותנים מענים במקום שהרשות המקומית זקוקה ומצביעה על הצורך. המענה של המשרד הוא על ידי תקצוב, על ידי פיקוח, אבל הרשות המקומית היא זאת שצריכה לרצות להפעיל.

אני מנסה להבין את הבירוקרטיה פה. הכספים הם בסוף כספים מדינתיים שהרשות המקומית מהווה צינור ואולי גם על פי יכולותיה מוסיפה עליהם ככה וככה.

25% לפחות.

מצד שני, לרשות יש סמכות, לפי מה שאת אומרת, להחליט על דעת עצמה שהיא סוגרת. יש פה איזו אי התאמה בין מי שנותן את המשאבים לבין מי שמקבל את ההחלטה.

נכון, אתה כל כך צודק. יש מצבים בהם בוקר אחד ראש רשות, וסליחה שאני נשמעת בוטה, חושב שלשטח שעליו מוקם המפתן יש ערך נדל"ני גבוה, או שחינוך מעצים ורווחה מחלישה, ואז מחליט לסגור את המפתן. מדובר ב-60,70 בני נוער שאין להם כוח פוליטי, שאין להם ולהורים שלהם כוח להקים צעקה.

יחיאלה, זה מצב שלא נולד היום.

למשרד יש אפשרות להטיל סנקציות במקרים כאלה, לא?

או לתת מענה חלופי מתאים והולם.

הנושא של מפתנים, לצערי, הוא תלוי הסכמה של משרד החינוך. משרד החינוך לא הסכים לפתוח ב-10 השנים האחרונות אף מפתן, למרות פנייה שהתקבלה לאחרונה ממחוז דרום. מאיה רוז ממבקר המדינה דיברה על כך שאין אף מפתן במחוז דרום. הייתה פנייה של רהט, ואתם יודעים מה המצב של בני נוער בסיכון ברהט, ומשרד החינוך ענה להם שאין צורך במפתן ברהט, שהוא לא מוכן לפתוח. אנחנו פותחים מיתרים. ב-2019 עמדו להיפתח עוד שבעה מיתרים שמבוססים על תעסוקה, שזה מענה מצוין לבני נוער בסיכון. מצאנו שתעסוקה זה כלי טיפולי יוצא דופן לשיקום בני נוער. בהעדר תקציב מדינה, כמו שאתם יודעים, הם לא נפתחו. המשרד בימים אלה נמצא בשלהי פיתוח של תכנית חדשה בשם בטו"ח. אנחנו יוצאים לפיילוט ביום שיהיה תקציב מדינה. אנחנו ערוכים לפיילוט בשמונה רשויות. זה יהיה מודל שיתכלל את כל המענים שיש ברשות המקומית לטובת הנוער שיעמוד במרכז, זה ייתן את המענים לכל הצרכים שלו מכל הסוגים.

את הנקודה המרכזית שעולה פה לדיון, שהיא שאלת המשאבים אל מול הסמכות, אנחנו נשים בפני מבקר המדינה כי זה דבר מערכתי. האם את יכולה לתת לנו הערכה על ביקוש מול היצע בזמנים האלה? הרי ברור שסגירת המסגרות, הלחץ בבית והמשבר הכלכלי-חברתי הגדילו את מספר הנערים והנערות בסיכון, הקטינו את המענים שיש להם, וגם החמירו את המצב למי שכבר היה בתוך זה. לכמה מהביקוש אתם יכולים לתת תשובה?

אנחנו רוצים לבדוק את הצורך. אתה קורא לזה ביקוש, אני קוראת לזה צורך. בתחושה שלנו יש גידול מאוד משמעותי בבני נוער על קצה הרצף. קצה הרצף מאוד התרחב - אם הוא היה פעם כזה, היום הוא כזה. ב-24 בנובמבר יצאנו למענה חירומי של ניידות בכל רחבי הארץ, בכל הרשויות, בשיתוף עם שלוש עמותות: על"ם, נירים ויחדיו, ל-240 לילות בשבוע של איתור בני נוער בסיכון. זאת תהיה תכנית דינאמית שתתאים את עצמה לרשויות שנמצאים בהן הרבה בני נוער. אני יודעת שהתקציב שניתן לנו לשם האיתור ניתן גם לאגף נוסף אצלנו במשרד, לאגף שירותים חברתיים ואישיים, לשם מתן מענה טיפולי לאותם בני נוער שנאתר ב-240 לילות בשבוע. זה מענה חירומי לשלושה חודשים בתקופת הקורונה.

איפה מאתרים אותם?

ברחובות.

אלין, כמה מסגרות נסגרו בשנתיים האחרונות, ומה המענים שנתתם לאותם צעירות וצעירים שיצאו מהמסגרות תחת אחריותכם?

האם את מתכוונת למסגרות של נוער בסיכון, או שאת מדברת בכלל על צעירים וצעירות?

רק נוער בסיכון.

מסגרות חוץ ביתיות של נוער בסיכון הן מסגרות שמופעלות בחסות הנוער. במהלך השנתיים האחרונות היו מסגרות שנסגרו, היו מסגרות שנפתחו, והיו גם הרחבות של מסגרות קיימות, כך שבמאזן הכולל יש לנו תוספת של מקומות לבני נוער בסיכון שצריכים מסגרת חוץ ביתית.

אלין, איזה תוספת? כמה?

תוספת משמעותית. אנחנו מדברים על עשרות רבות של מכסות. לאחר שהורדנו את המסגרות שלא פעלו מכל מיני סיבות, והוספנו את המסגרות החדשות שנוספו בשנתיים האחרונות, ונוספו הרבה מסגרות - -

אל מול צורך של כמה? הצורך הוא במאות, באלפים?

בכל המסגרות החוץ ביתיות שלנו בחסות הנוער יש קרוב ל-400 מקומות זמינים, פנויים.

הם לא מגיעים כי אין, או הם לא מגיעים כי אתם לא מאתרים אותם?

אם בתקופת הביקורת היו 200 בני נוער שהמתינו למסגרות נעולות, היום אנחנו עומדים על קרוב ל-80 בני נוער שממתינים למעונות נעולים. בכל המסגרות הפתוחות על כל הרצף יש קרוב ל-400 מקומות פנויים, זמינים. צריך לזכור שמערכת החינוך לא עובדת כרגע, ואם היא עובדת, היא עובדת בצורה חלקית. הרבה מאוד מבני הנוער בסיכון מאותרים במסגרות - יועצת של בית הספר, מחנכת של בית הספר. המקומות שבהם נמצאים בני הנוער, גם אם הם לא מגיעים לבית הספר, אלה המקומות שבהם עובדים סוציאליים לחוק הנוער מקבלים דיווחים, בודקים, ומתוך המקומות האלה בני הנוער מופנים למסגרות חוץ ביתיות ולשילוב במסגרות בקהילה. ברגע שהמערכת לא רואה את הילדים האלה באופן יום יומי ולא עוקבת אחרי רמת הסיכון שלהם, ניתן להניח שיש פה קושי.

מה הפתרון?

מתוך המקום הזה יזמנו, באמת בהתקשרות חירומית, הפעלה של ניידות איתור בפריסה ארצית מלאה, לא תלוית רשות מקומית כזאת או אחרת. הניידות יוצאות לכל המקומות שבהם הן יכולות לפגוש את אותם בני נוער בסיכון.

אני יכול להבין איך יועצת, עובדת סוציאלית, או אפילו מורה בבית ספר מאבחנות נער או נערה בסיכון. מה עושה הניידת? היא רואה חבר'ה יושבים על הברזלים ומנדנדים ברגליים כמו שהיו מספרים פעם? איך היא מאבחנת שזה לא סתם חבר'ה שמעבירים את הזמן, אלא חבר'ה שהם באמת בסיכון?

המודל הוא מודל כזה שמוטמעים בו בעלי תפקידים שזאת המומחיות שלהם – עבודת איתור, עבודת רחוב. בכל ניידת כזאת נמצא עובד סוציאלי, נמצא מדריך ורכז. המשמעות היא שקודם כל הולכים למקומות שבהם הם נמצאים. זה יכול להיות בחורשות, בזולות, ביערות, בפארקים. צריך לזכור שאנחנו לא באים אליהם לבתים, שגם שם יש רמה גבוהה של סיכון. בכל המקומות שבהם הם משוטטים הניידות נמצאות. כמו שיחיאלה הזכירה, מדובר על תוספת של 240 לילות בשבוע. יש פריסה מלאה בכל הישובים, בכל המגזרים, גם החרדי וגם הערבי.

בפועל זה עוד לא התחיל, נכון?

זה התחיל.

יש לכם נתונים כמה כאלה מצאתם וטופלו?

זה פחות משבוע. ההתקשרות הזאת נחתמה ב-24 לנובמבר. אנחנו ממש עכשיו מתחילים את הפעילות ברמה הראשונית, בלילות הראשונים. המודל הזה הוא מודל שאנחנו מקבלים מידע עליו און-ליין. אנחנו יודעים מה קורה בכל לילה - מי אותר, מה אותר, מה פרופיל בני הנוער. המשימה שלנו לא מתמקדת אך ורק באיתור. האיתור הוא אמצעי. המשימה שלנו היא להביא את אותם בני נוער שאנחנו מתרשמים שהם בסיכון לתוך לשכות הרווחה. עובדים סוציאליים, עובדים לחוק נוער, עובדים להתמכרויות ולמגוון רחב של גורמי סיכון אמורים להיות אלה שמחזיקים את אותו נער או נערה שאותרו, הם אלה שצריכים לבנות לאותם בני נוער את התכנית הטיפולית. המשימה לא מונחת בידיים של אותם עובדי איתור. המשימה של עובדי האיתור היא ליצור את האמון, לחבר אותם עם גורמי הטיפול.

מה ממשק היחסים עם הרשות המקומית?

זה נכון שיש רשויות מקומיות שהן יותר חלשות. מרגע שהן יותר חלשות הן יכולות לוותר על תכניות מסוימות. דווקא בגלל שמה שעומד לנגד עינינו הם אותם בני נוער בסיכון באשר הם, לא משנה איפה הם גרים, עשינו את ההתקשרות הזאת כהתקשרות של המשרד בצורה ישירה מול המפעילים. התקצוב הוא תקצוב של 100% משרד, לא קשור ליכולות הכלכליות של רשות כזאת או אחרת. החיבור שלנו לרשות המקומית הוא באמצעות גורמי הפיקוח. מרגע שאותרו בני נוער שגרים ברשות מסוימת מי שלוקח אחריות על המעקב והפיקוח הם עובדי הפיקוח של המשרד, עובדים של משרד הרווחה שעובדים באופן ישיר מול הרשויות המקומיות, מפקחים עליהן, מוודאים שבאמת אותם בני נוער שאותרו נכנסו למסלול של טיפול והשמה בהתאם לצרכים של כל אחד מהם.

כולנו יודעים שבני נוער בסיכון באים ממשפחות מצוקה. גם המשטרה המקומית או המשמר האזרחי מכירים אותם. מה האפקטיביות של ניידת כזאת? לא שמעתי ממשק יחסים ממש הדוק עם הרשות המקומית. אני בספק בנוגע לאפקטיביות. צריך לעבות יותר את הצוותים המקומיים, לתת להם את הכלים לבצע את עבודתם.

יצרנו חיבור לכל הרשויות המקומיות, יזמנו מפגש של כל הגורמים שעובדים ברשות המקומית עם גורמי הפיקוח, יצרנו סנכרון מלא בין אותם גורמים שמאתרים לבין העובדים ברשות. הייתה פה סדרה של מפגשים של כל הגורמים שנוגעים בדבר, כדי שבסופו של יום נצליח להגיע לכל אחד ואחד מבני הנוער שאנחנו מאתרים. המשרד לקח פה החלטה ארצית, לא מקומית, מול הרשויות ומול הגורמים

תודה רבה, חבר הכנסת שלח, וכל חברי הכנסת והשותפים בדיון החשוב הזה היום. בתקופה הזאת ההתייחסות לנוער בסיכון צריכה להיות שונה - אי אפשר להתייחס רק להגדרה הקלאסית, כי אין ספק שהמעגל של ילדים בסיכון התרחב מאוד. אנחנו שומעים על מנעד רחב של מצוקות, החל מנשירה גדולה, מצוקה נפשית ורגשית, פגיעות ברשת, חשיפה להתנהגויות מסכנות, לחומרים מסכנים, לחומרים ממכרים.

אחוזי הנשירה הם ככל הנראה גדולים יותר מאלה שמדווחים. הנשירה היא לרוב סמויה בתקופה הזאת, כי אנחנו מתקשים לזהות נשירה של זום. אנחנו שומעים על ילדים שפותחים שיעור ובמקביל גולשים ברשת או מכבים מצלמות. עוד לא ברור מי יחזור ללימודים, במיוחד כשכיתות ז' עד י' עוד לא חזרו למסגרת מלאה. בני הנוער שכן חזרו לא מגיעים כל יום לבית הספר. צריך להיערך למניעה של נשירה מבעוד מועד, לחשוב על היום שאחרי המגיפה.

לגבי המצוקות הרגשיות והנפשיות – צריך להיערך גם בנושא הזה, כדי למנוע כניסה למעגלי סיכון, כדי שהמספרים של בני הנוער שנמצאים במצוקות, בחרדות ובדיכאון ירדו. ההיערכות פה היא כפולה: קודם כל, צריך להגביר את הפעילות של הפסיכולוגים החינוכיים, להגדיל את כוח האדם, לתקצב אותם. כמו שאנחנו יודעים, המפגש עם אנשי המקצוע האלה היה לרוב בבית הספר. כרגע המענה הזה לא קיים. מה שצריך לעשות פה זה תהליכים של reaching out, למצוא מענים יצירתיים יותר כדי לאתר את החבר'ה, אם זה ברחוב, בפארק, בחוף הים, דרך הרשת. צריכים למצוא דרכים יצירתיות, כדי לראות אותם באמת, כדי להבין את המצוקות שלהם. מענה נוסף בתחום הזה הוא התחום של שירותי בריאות הנפש. אנחנו מניחים שהתורים כבר ארוכים עכשיו, אבל ככל שהמגיפה הזאת מתמשכת התורים הולכים ומתארכים. צריך לתת מענה מבעוד מועד להגדלה של השירותים, של כוח האדם, וגם לצמצום משך ההמתנה לתורים.

אנחנו יודעים שיש יותר בני נוער שנמצאים ברחוב. צריך לתת גם להם את המענים החירומיים. שמענו על הפרויקט של ניידות רחוב לאיתור בני נוער משוטטים שנעשה בשיתוף עם על"ם וגורמי חברה אזרחית. הפרויקט הזה הוגדל לאחרונה. זה פרויקט חשוב שצריך להמשיך לתקצב אותו, להגדיל את התדירות שלו. שמענו שההגדלה קרתה רק בנובמבר. אנחנו תשעה חודשים מפרוץ המשבר. את כל המענים שעכשיו מניתי אפשר וצריך היה להגדיל עוד קודם. אין סיבה שתשעה חודשים מפרוץ המשבר אנחנו שומעים על הדברים האלה כאילו לראשונה.

בסקר שהופץ לקראת הדיון היום אנחנו רואים הליך של בדיקה משמעותית שנעשה מול בני נוער. אנחנו מבינים את החשיבות שיש לעצם ההיוועצות עם בני נוער, לכך שצריך להתאים את השירותים לבני נוער. אנחנו במועצה לשלום הילד מפעילים פרויקט מיוחד בהשתתפות של בני נוער. במסגרת התהליך הזה יש שיתוף מלא עם בני נוער מכל המגזרים ברחבי הארץ. אנחנו בוחנים מה הצרכים של בני הנוער, מה המענים והשירותים שהם היו צריכים, כשהמסקנות וההמלצות של אותו סקר מועברות ישירות למקבלי ההחלטות במשרדים הרלוונטיים, לצורך היישום שלהן. סקר כזה נערך כבר בגל הראשון. הפצנו את המסקנות שלו בדיון בשבוע שעבר בכנסת. המועצה תשמח לעמוד לרשות הוועדה וכל הגורמים הרלוונטיים בהליכי היוועצות מוסדרים עם בני נוער.

יחיאלה ארבל סיפרה על זה שבגל הראשון נסגרו המסגרות לנוער נושר, לנוער בסיכון. בתחילת המשבר הוקם שולחן בין מגזרי במשרד ראש ממשלה, בראשו עומדות עורכת הדין ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, ועורכת הדין מיכל גולד ממשרד המשפטים. יושבים בשולחן הבין מגזרי גם נציגי ממשלה, נציגי חברה אזרחית. לשולחן הבין משרדי הגיעו מגוון של המלצות ופניות. בין היתר הייתה המלצה להשאיר את המסגרות של נוער בסיכון פתוחות, ואכן בזכות הפעילות של השולחן הבין מגזרי רוב המסגרות כבר נפתחו במהלך הסגר הראשון.

אדוני היו"ר, תודה על הדיון הזה, ותודה לכל חברי הכנסת. משרד הרווחה הוא הראשון מבין המשרדים שסוף סוף יצר מענה חדש למציאות החדשה: הגברת משאבים והקצאת משאבים. כולנו יודעים כמה קשה במציאות הנוכחית לגייס משאבים חדשים שלא מופיעים בשום תקציב, שלא מופיעים בשום מקום. הוא יצר מענים בשביל להפעיל פרויקט חדשני שנותן מענה לצרכים החדשים בעקבות הקורונה. יחד עם זאת, צפה מחודש מרץ ביתר שאת לקונה קיימת - שכשרשויות מוחלשות כושלות, בין אם זה כי יש חשב מלווה, בין אם כי אין להן יכולת תקציבית לממש את התכנית, בין אם כי מי שעומד בראש הרשות מתעסק באינטרסים אחרים ולא באינטרסים של נוער בסיכון, מי שנפגע זה הנוער בסיכון. אני מכיר מקרוב את התקציבים שחוזרים למשרד הרווחה. כשהאוצר רואה את התקציבים חוזרים למשרד הרווחה, הוא אומר: אם לא מימשתם, כנראה שאין צורך. האחריות של המדינה היא לבוא ולהגיד שאם יש רשות מסוימת שלא מצליחה לממש, היא תקבל כלים אחרים לפתוח את התכניות האלו. זה שהיא לא מצליחה לממש לא אומר שאין צורך. העוולה הזאת מתקיימת ביתר שאת ברשויות חלשות, ביתר שאת ברשויות חרדיות וברשויות בחברה הערבית, ואת זה אנחנו רואים בעמותה שלנו באופן מאוד מאוד מובהק. לדבר הזה המדינה צריכה להתייחס.

בנוגע לאיתור ברשת, גם כאן המדינה החליטה להישאר מאחור, מדינת ההייטק היא מאחור. מי שמוביל את הפיתוח של המענים בכל מה שנוגע לאיתור אקטיבי ברשת, אם על ידי מילות מפתח, אם על ידי תמונות וכו', זה העמותות. לנו כעמותה יש יכולת להיות קלים, יש לנו יכולת להיות גמישים, אנחנו פחות כפופים לבירוקרטיה ממשלתית, אבל בואו תעזרו לנו ותתגייסו לתמוך במאמצי הפיתוח האלה, בסוף זה לטובת הנוער. שילוב זרועות בין משרדי ממשלה לבין עמותות חברתיות זאת אחת הדרכים לאתר.

בני הנוער צמאים שמישהו יקשיב להם, ישוחח איתם וישמע מה שיש להם להגיד. כשאנחנו יוצאים לרחוב ורואים אותם על הברזלים ובפארקים, אנחנו פשוט מקשיבים להם. המציאות שהם מתארים היא כאוטית. אנחנו משקפים אותה אחת לשלושה חודשים בדוחות, ואנחנו שותפים עם משרד הרווחה בעדכונים של הרשויות המקומיות. המציאות הזאת מוכרת, נוכחת, אי אפשר לטאטא אותה, רק השאלה מה אנחנו עושים איתה. כל מה שצריך זה לצאת ולהקשיב, אחר כך לייצר את הפתרונות.

מתוך 80,000 בני נוער וצעירים בחברה החרדית, 30% לא חזרו לישיבה - מה שאומר שיש 24,000 תלמידים שנמצאים היום ברחוב. לגבי החברה החרדית ישנם מענים. משרד הרווחה מקיים כל הזמן חשיבה איך לפתח מענים לחברה החרדית, רק שבתפר שבין המשרד לקהילה החרדית, ואני מדבר גם על רשויות חרדיות וגם על רשויות מעורבות, אנחנו רואים שיש פער בדיוק של המענה לחברה החרדית. יש גם חוסר באנשי מקצוע שיכולים לעשות את עבודת האיתור והטיפולים. מקודם שמענו על כל מה שקשור לנושא של פגיעות מיניות וכו'. החוסר באנשי מקצוע מהחברה החרדית מעצים את הקושי של אותם בני נוער וצעירים. אם אנחנו רוצים לתת מענה לאוכלוסייה המוחלשת, לאוכלוסייה החרדית, צריך לחשוב על הדיוק לחברה החרדית, שיהיו אנשי מקצוע מתוך החברה החרדית, לא מבחוץ, כי אותם אנשים יוכלו להבין את הקהילה הרבה יותר טוב מאנשים אחרים.

אני רוצה לקבל דוגמה מהשטח העירוני.

תודה רבה ליושב-ראש ולחברי הכנסת על הדיון ועל כך שהזמנתם אותנו להשתתף בו. אנחנו ברשות המקומית רואים עלייה של 300% בפניות לשירות הפסיכולוגי סביב מצוקה נפשית ואמירות אובדניות בשלושת החודשים האחרונים, לעומת תקופה מקבילה בשנים קודמות.

אני רוצה להתייחס לאוכלוסייה קצת אחרת. דיברנו בדיון הזה בעיקר על אוכלוסייה שנמצאת בקצה הרצף. האוכלוסייה הזאת, לפחות בגל השני, נמצאת במסגרת יחסית שגרתית, כלומר, גם המסגרות החינוכיות תחת אגף א' וגם המסגרות של הרווחה ממשיכות שגרה של פעילות, שגרה של חינוך וטיפול. גם במסגרות קידום נוער בתיכונים ובמסגרות הרווחה אנחנו רואים שיש יציבות, שיש נוכחות יחסית מלאה וטובה, וגם הדיווחים של אנשי המקצוע שם הם דיווחים של איזו שהיא שגרה . דווקא המורכבויות שאנחנו פוגשים בשטח נמצאות בתחום האפור, אצל בני נוער שעל פניו לא מוגדרים בקצה הרצף ולומדים במסגרות חינוך רגילות, רק ששגרת הלמידה שלהם נפגעה, שגרת היום יום שלהם נפגעה, ואז אין לנו מעקב איפה הם נמצאים, מתי הם מתעוררים בבוקר, מה הם עושים. כמו שנאמר כאן קודם, גם אם הם מתחברים לזום, לא בהכרח הם נמצאים שם בקשב מלא. אנחנו רואים שבתקופה הזאת בני הנוער שנמצאים בסיכון גבוה הם לא בהכרח אלה שמוגדרים כך במונחים המקצועיים, או במונחים שהיינו רגילים אליהם עד כה. אנחנו מזהים בעיקר תופעות של בדידות חברתית, שימוש מוגבר בסמים ובגז קצפות. יש את הנושא של ירידה בתעסוקה של בני נוער. בני נוער שהיו רגילים לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה, בתקופה האחרונה מקומות העבודה מצטמצמים והם מתקשים גם בזה - מה שמוסיף להם עוד עומס נפשי.

מה עיריית לוד מסוגלת לספק, ומה היא לא מסוגלת לספק בהינתן המצב הנוכחי?

הדבר המרכזי שהייתי שמה עליו זרקור זה נושא ההיכרות עם השטח והגמישות שיש בתוך הרשות המקומית. דובר כאן קודם על מסגרות שנסגרו בעבר. אני יכולה להגיד שמסגרות שנסגרו בשנים האחרונות ברשות המקומית, נסגרו בעיקר מסיבות של חוסר התאמה בין התכנית לבין המציאות בשטח. הרבה פעמים התכניות של המשרדים הממשלתיים הן מאוד מאוד קשיחות בקריטריונים שלהן לעומת המציאות שהיא קצת אחרת. הרבה פעמים הדברים נופלים בגלל חוסר התאמה.

אני בתפקיד שלי מנהלת מחלקת הנוער, אני אחראית על החינוך הבלתי פורמאלי, אבל התפיסה המקצועית של הרשות שלנו היא החיבור הרב מערכתי בין האגפים השונים. החינוך והרווחה בתוך עיריית לוד עובדים באופן צמוד ומלא - החל מתפקידי היועצות בתוך בתי הספר, דרך קציני ביקור סדיר, דרך מחלקות הנוער של החינוך הבלתי פורמאלי והמענים הטיפוליים ברווחה. מתוך השותפות הזאת שמתנהלת ברמה היום יומית אנחנו מצליחים לייצר מענים גמישים שמותאמים לשינויים המהירים שאנחנו רואים בתקופת הקורונה. המתווים שמשתנים מאלצים אותנו לשנות את מערך המענים שלנו ברשות. בשביל זה אנחנו צריכים את הכלים. למחלקות הנוער יש את האפשרות לייצר הרבה מאוד פעילות. כרגע אנחנו מוגבלים בגלל המתווה שמגדיר רק בני נוער בסיכון. לפי ההגדרה המקורית, רק בני הנוער בסיכון רשאים להיות במסגרת בלתי פורמאלית. פה הפער. אנחנו כרשות מקומית יכולים לייצר מענים מתוך מה שאנחנו מזהים בשטח, אבל יש איזה שהוא פער בין התפיסה של מי הוא היום נער בסיכון לבין המתווה שכרגע מאפשר לפעול.

אני אגע בכמה פתרונות שהצלחנו ליישם מתוך השותפות בין החינוך לרווחה. אנחנו מאתרים בני נוער שבתוך המסגרות ניתק איתם הקשר, ואז אנחנו מצמידים להם חונכים. אותם חונכים יכולים להיות צוותים מקצועיים של רכזי נוער ברשות, הם יכולים להיות צוותים סמי-מקצועיים של סטודנטים מכפרי סטודנטים, הם יכולים להיות חיילי פרק משימה שמשרתים ברשות. אותם מלווים, אתם חונכים בודקים מה קורה עם אותו נער לפחות פעמיים בשבוע. זה יכול להיות על ידי שיחת טלפון, זה יכול להיות על ידי מפגש בלתי פורמאלי בשטח פתוח, זה יכול להיות דרך איזו שהיא חוויה משותפת. הדבר הזה מביא לאיזו שהיא חזרה לקשר ולשגרה של אותו נער. אנחנו יוצאים לרחוב. בשיתוף עם עמותת על"ם הרחבנו בחודש האחרון את ההיקפים של עבודת הרחוב שלנו לשכונות נוספות. בני הנוער פחות נמצאים ברחוב, הם יותר נמצאים בבתים, לכן הרבה מהעבודה היא עבודה וירטואלית דרך האיתור באינסטגרם וברשתות החברתיות. זה חוזר לנקודה הזאת של הבדידות של בני נוער שאנחנו לא בהכרח נדע לאתר אותם, כי הם לא נמצאים ברחוב, הם לא מוגדרים בהגדרה של נוער בסיכון. אנחנו יודעים מתוך הקשר איתם שהם עוברים משברים לא קטנים בתקופה הזאת.

החיבור בשטח בין החינוך לרווחה הוא מאוד מאוד חשוב. הגמישות שיש למחלקות הנוער בלתכלל את הקשר בין החינוך לרווחה, בליישם מענים גמישים עם יכולת שינוי מהירה שמתאימה לתקופת הקורונה, היא קריטית. בשביל זה אנחנו צריכים גם את הגמישות של משרדי הממשלה, גם התאמה של מתווה הפעילות של הנוער בקורונה, וגם את המשאבים הנדרשים לצורך זה.

אני רוצה להתחיל בתודה למשרד מבקר המדינה. שלחנו אליהם פנייה לפני כמה זמן על כך שאנחנו לא רואים הרבה ביקורות בתחום החינוך. אנחנו מברכים על הביקורת ומקווים שיהיו עוד הרבה ביקורות סביב ענייני חינוך ומשרד החינוך.

אני רוצה לדבר על הסיפור של חוסר הקשר בין משרד החינוך למשרדים אחרים. יש כישלון של 50 שנה בניסיון לחבר בין המשרדים. אנחנו לא בדיוק מבינים מי נכשל, אנחנו לא יודעים גם מי ניסה, אבל אנחנו יודעים שאנחנו פוגשים את זה בכל תהליך ותהליך בתוך מערכת החינוך ובתוך הרווחה. היינו מאוד שמחים שמהביקורת הזאת תצא קריאה מאוד ברורה: שמישהו ייקח אחריות על הדבר הזה. אי אפשר בשנת 2020 לנהל איזה שהוא ארגון כשהגבולות הם סגורים, כשגבולות הגזרה לא נפתחים ונסגרים בין משרדים אחרים. שום דבר לא יעבוד אם הדבר הזה לא יקרה. זה ממצא סופר חשוב שחשוב לתת עליו את הזרקור.

עוד נושא רוחבי זה הסיפור הזה של חוסר איסוף בנתונים. דיברה קודם חברת הכנסת אלהרר על הנושא של התזונה, שגם שם אנחנו מאוד מעורבים, על כך שאלפי ילדים לא מקבלים תזונה. אומר משרד החינוך שאין לו נתונים, שהוא לא אוסף נתונים. אנחנו סבורים שאסור לעבור על זה לסדר היום, חייבים לדרוש מכל המשרדים לאסוף נתונים, זה משהו מאוד בסיסי בכל ארגון עסקי אחר. לא ברור לנו למה במשרדי ממשלה זה לא יכול לעבוד.

אנחנו רואים בדוח המבקר שלא יודעים אפילו מה הקריטריונים לאתר נוער בסיכון. אגף שלם שעובד על הנושא הזה של נוער בסיכון לא יודע מה הקריטריונים. יש ילדים בתקופת הקורונה שנמצאים בבדידות ואף אחד לא יודע לאתר אותם. יופי שיש ניידות שמחפשות את אותו נוער שמשוטט בחוץ, אבל היום הנוער נמצא ברשתות. היום האיתור צריך להיות בתוך הרשתות. יש כלים טכנולוגיים שאף אחד במשרדי הממשלה, אם בחינוך ואם ברווחה, לא עושה בהם שימוש. הילדים האלה שבסיכון מגיבים באינסטגרם, מגיבים ברשתות החברתיות, ביוטיוב, הם לא כולם נמצאים ברחוב. אולי הגיע הזמן קצת לשנות את התפיסה.

דוח הביקורת מתחיל באיתור נוער בסיכון. היינו מאוד שמחים לקבל ממשרד החינוך מידע על מה הם עושים כדי למנוע שנוער בכלל יתגלגל לתוך ההגדרה של נוער בסיכון. היינו רוצים לדעת האם מבינים כולם שהשוליים היום מאוד מאוד רחבים. המון ילדים כבר בבית ספר יסודי מהר מאוד יהפכו וייכנסו לתוך ההגדרה של נוער בסיכון. הדוח לא מדבר על שלב המניעה.

עוד נושא חשוב שלא הוזכר בהצגת הדברים בהתחלה וחשוב לנו שידברו ויחקרו אותו, זה מה שקרה במסילה. באחד הממצאים בדוח הביקורת מדברים על חבלות גופניות, על השפלה של נערות על ידי עובדים שטיפלו בהן והיו איתן. אנחנו לא חושבים שממצא כזה צריך להישאר כממצא על הנייר בתוך דוח ביקורת. היינו מאוד מבקשים שמהוועדה הזאת תצא קריאה ברורה לחקור את הנושא, וגם, אם צריך, להעמיד לדין את מי שצריך. לא יכול להיות שזה יהיה רק עניין של ממצא לעניין הכשרה כזאת או אחרת. יש כאן נערות שסבלו מחבלות פיזיות ונפשיות, וכנראה לאורך תקופה, כך שהיינו מאוד שמחים מאוד לחקור את זה.

לאורך כל הדוח עולה הנושא הזה של הכשרה. אנחנו נתקלים בזה בהרבה מאוד תהליכים בתוך משרד החינוך, בעניינים כאלה ואחרים. אי אפשר לחכות עם הדבר הזה לדוח הביקורת הבא או למעקב. משרד החינוך חייב להכניס לאלתר הכשרות לכל הצוותים החינוכיים בנושא נוער בסיכון. אם אנחנו נמצאים באיזה שהוא תהליך עם אנשים שהם לא מקצועיים או לא מוכשרים למה שהם עושים, ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אני מצטרפת לקולות שנשמעו פה. אני רוצה להעלות פה קול שלא עלה פה, שזה הקול של נערות בחברה הערבית. אנחנו בתקופה האחרונה נתקלים במקרים רבים של נערות. אני נמצאת מידי שבוע במשטרה בנוגע לנערה שסופגת אלימות קשה עם חשש לסכנה לחייה. זה משהו שהתרגלנו אליו בתקופה האחרונה בעקבות הקורונה. אני מניחה שזה קשור לזה שהנערות נמצאות בבית, לזה שהמשפחה אולי יותר חשופה לכל מיני דברים שהן עושות או לא עושות. אני לא יודעת אם זה משהו שקורה באופן ייחודי ברמלה, או שזאת תופעה רחבה יותר. אני כן יודעת להגיד שהמענים שיש לנו לתת לזה, גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית, הם מאוד מצומצמים. זה שחסרים לנו מסגרות לנערות האלו זאת בעיה שאנחנו מתמודדים איתה באופן שוטף, אבל אין ספק שהיא מטרידה אותנו הרבה יותר כשהמקרים מתרבים. חסרים לנו המשאבים המצומצמים שיש לאגף הרווחה וצריכים לתת מענה, כמו שנאמר פה, לכל שאר הבעיות שעלו פה והן גם מנת חלקנו. אנחנו מאוד מתקשים עם המשאבים המצומצמים האלה לתת מענה לתופעה הזאת, שהיא עניין של חיים ומוות והיא ללא ספק התרחבה בשלושת החודשים האחרונים.

משרד החינוך הקים אגף מיוחד לילדים ונוער בסיכון. באגף הזה הכניסו את מה שמוכר חלקית, אם זה יחידות לקידום נוער, קב"סים, כיתות מב"ר, אתגר, מרכזי חינוך טכנולוגיים. כל זה מתוך הבנה של משרד החינוך שצריך לאתר את האוכלוסיות האלו. אנחנו מדברים היום על סדר גודל של קרוב ל-300,000 תלמידים. שתבינו, מדובר ברמות איתור מורכבות.

אתם איכשהו מסבכים את זה עוד יותר כשאתם מחברים לזה את מב"ר, את החינוך הטכנולוגי וכל מיני דברים שהם לא ממן העניין של נוער בסיכון. מי שלומד במב"ר הוא לא נוער בסיכון.

זה נוער בסיכון, זה לא נוער בסיכון גבוה. נוער בסיכון גבוה שמאותר ונמצא במסגרות הרווחה, זה נוער שנמצא אצלנו בסדר העדיפות הגבוה ביותר לקבל שירותי חינוך והשכלה, כי בלי חינוך והשכלה השיקום שלו נפגע. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם שירותי הרווחה בכל מרכזי החירום לילדים בסיכון, אם זה במועדוניות לילדים בסיכון, במעונות חסות הנוער, במוסדות הגמילה, ברטורנו, במלכישוע, בבתי הכלא, בבתי המעצר, במפתנים בקהילה. המפתנים הם בתי ספר של הרווחה ושל החינוך. בתכניות קהילתיות אנחנו נמצאים בשותפויות מורכבות. חשוב שתבינו, משרד החינוך נותן שירותי חינוך בעדיפות גבוהה ובשירות מצוין דווקא לילדים בסיכון הגבוה ביותר. אנחנו מקבלים על זה חוות דעת טובה מתוך שירותי הרווחה השונים. שמעתם מהעיר לוד על שיתוף הפעולה ההדוק שיש בין חינוך לרווחה. גם אנחנו כמשרד חינוך נעזרנו בשיתוף הפעולה הזה בתקופת הקורונה. כשסגרו לנו את כל המסגרות וילדים היו בחוץ, ואני מדבר על תלמידי מח"ט שלא היו מוכרים לרווחה, מנכ"ל משרד הרווחה בעצמו דאג לכך שנקבל הקצאות מזון. כל זה נעשה מתוך שיתוף פעולה, לא מתוך דברים שלא קיימים.

זה נשמע כמו תפירת פתרונות, נחוצים ככל שהם יהיו, תוך כדי תנועה. בימים כתיקונם שהמסגרות עובדות המאבחן העיקרי זו מערכת החינוך, גם של אלה שנושרים, וגם של אלה שנמצאים בבתי הספר והם במצוקה, כשמי שמטפל בהם הוא בעיקר משרד הרווחה. יש פה תפר שהוא לא סגור לגמרי, על אחת כמה וכמה בימים שמערכת החינוך נפתחת ונסגרת.

זו טעות מה שאתה אומר. יש שלוש צורות של אבחון. יש צורך אדיר במערכת החינוך לאבחון של קשיים ובעיות של תלמידים ותלמידות שהם לא בסיכון גבוה. לצורך כך יש למשרד החינוך את שפ"י ואת שפ"ח, שזאת מערכת מאוד רצינית, מאוד מקצועית, מאוד מוכשרת, עם ידע חבל על הזמן. הם מטפלים, לפעמים בשיתוף פעולה עם הרווחה, לפעמים לבד, בהמון בעיות של ילדים וילדות. המערכת הזאת, דרך אגב, פיתחה כלים ייחודים היום, היא קיבלה תוספת של שעות ושל פסיכולוגים כדי לתת מענים לעומס שנוצר. זה חלק אחד ממערכת אבחונית שמערכת החינוך מפתחת אותה. אגף שפ"י ושפ"ח הוא אגף מקצועי ברמות. אני מסכים שתמיד צריך עוד.

הרמה השנייה של האבחונים היא דווקא של אלה שנמצאים בסיכון גבוה וצריך להפנות לרווחה. משרד החינוך מוציא באופן שיטתי וקבוע חוזרים לכל בתי הספר על אותם מקרים שחייבים לדווח. משרד הרווחה בעצמו מספר שחלק גדול מהפניות של ילדים ונוער מגיע בעיקר ממערכת החינוך, מתוך בתי הספר. אין מצב שאנחנו לא יודעים להפנות. אנחנו מפנים ילדים בסיכון גבוה לשירותי הרווחה.

את הסיפור של נשירה גלויה סגרנו, כי הגענו למצב שהנשירה הגלויה הגיעה לאחוז אחד. לפני 30 שנה הנשירה הגלויה בתיכונים הייתה כמעט 30% מהתלמידים, היום הנשירה הגלויה היא קרוב לאחוז אחד. מהבחינה של נשירה גלויה אנחנו נמצאים במספרים יחסית קטנים. פעמיים בשנה אנחנו מוציאים לשטח את כל הקב"סים ואת כל המערכת שלנו כדי למצוא את הילדים שעדיין שנמצאים בנשירה גלויה.

הנשירה הסמויה היא מאוד קשה. מדוע? כי הנשירה הסמויה היא בתוך בתי הספר. אנחנו צריכים להיות בתוך המערכת הממוחשבת של הדיווחים שנמצאת בתוך בתי הספר, לראות מה המורות רושמות. התחלנו לבצע איתור של הנשירה הסמויה בצורה ממוחשבת באמצעות הכלים הבית ספריים. אתה יכול לאתר לא על ידי כך שאתה שולח אנשים לתוך בתי הספר, אלא על ידי כך שאתה שואל או נמצא בתוך המידע שנמצא בתוך בית הספר על הילדים האלה. בהתחלה עשינו את הפיילוט בדימונה. כשנכנסנו שם למערכות הבית ספריות גילינו ילדים שהיו רשומים בבית הספר וחודשיים לא הגיעו, גילינו ילדים שהגיעו יומיים והחסירו שלושה ימים לאורך זמן. כאשר אתה נמצא בתוך המערכת הבית ספרית אתה יכול לאתר יותר את הנשירה הסמויה. אנחנו עכשיו הרחבנו את הפרויקט הזה לעוד כמה מסגרות, כולל מסגרות של המינהל לחינוך התיישבותי שאלו מסגרות שמשרד החינוך באיזה שהוא מקום נותן מענה טיפולי וחינוכי לילדים בסיכון. זה לא פשוט, כי זה מחייב תהליכים משפטיים שיאפשרו לנו להיכנס לתוך מערכות מחשב שבהן יש את הנתונים של הילדים. תחשבו על מצב שבו מורה מדווחת על ילד ואני כמשרד החינוך רואה מלמעלה את מה שהיא מדווחת על הילד. לא פשוט בכלל כל העסק הזה. אנחנו מנסים לנצל את מערכות המחשב, את המידע שנאגר, כדי לאתר יותר ויותר אוכלוסיות בסיכון.

המאסות הגדולות של ילדים בסיכון שהם לא בשירותי הרווחה מקבלים ממשרד החינוך שירותים. אני אומר שוב פעם, תמיד צריך יותר. אני לא רוצה להראות פה איזו שהיא תמונה יפהפייה, אבל הם מקבלים מענה באמצעות השירות הפסיכולוגי, באמצעות היועצות החינוכיות, באמצעות כיתות מב"ר, באמצעות כיתות אתגר. ב-10 השנים האחרונות נסגרו 15 מפתנים והוקמו 114 מח"טים שעושים עבודה דומה למפתנים, נותנים מענה חדשני ואחר קצת לאותן אוכלוסיות בסיכון גבוה שנמצאות בקהילה.

לא סתם אמרתי ש-300,000 תלמידים מקבלים היום שירותים באגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון, כולל ילדים בכיתות א',ב, ג', ד' שכשהם מסיימים את בית הספר אין להם לאיפה ללכת. אותם ילדים מגיעים למועדוניות משותפות של חינוך ורווחה, כשמי שמפנה את הילדים האלה זה הרווחה. משרד החינוך עושה המון מאמצים, משקיע המון כספים באוכלוסיות האלו, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות. אני לא רוצה ליפות את הדברים, אבל אני רוצה להוריד כמה דברים שנאמרו והם מכעיסים. שיתוף הפעולה שלנו עם הרווחה מצוין. הרווחה עוזרים לנו ואנחנו להם. הילדים זקוקים לזה. בלי שיתוף הפעולה הזה הילדים יינזקו.

יחיאלה, שמענו לא מעט דברים, כולל דברים מעשיים שמתבקשים לעשות בעת הזאת. חלקם במגרש שלכם, חלקם לא. להגדיל את כמות הפסיכולוגים החינוכיים זה לא אצלכם. בסוף, מכל המשרדים הממשלתיים אתם המשרד שהאחריות נעצרת אצלו. משרד החינוך אחראי בעיקר על האבחון ויצירת המגע שהם קשים מאוד בימים האלה. מה אתם מתכננים? מה אתם צריכים? איזה שינויים מהותיים ונקודתיים אתם מתכננים לעשות בהינתן המציאות הנוכחית?

זה נכון למציאות הנוכחית ונכון בכלל. אני חייבת להתייחס למה שאמר אילן שמש ממשרד החינוך. אילן, אני חווה לגמרי אחרת את שיתוף הפעולה עם משרד החינוך, לצערי הגדול. אני חווה נתק מוחלט בכל הנוגע למפתנים שאנחנו אמורים להיות האבא האימא שלהם, להוביל אותם יחד, הפיקוח הוא משותף. לבני הנוער שנמצאים במיתרים יש את הזכות כמו כל ילד במדינת ישראל, אולי אפילו טיפה יותר כי הם חוו כל כך הרבה קשיים בחייהם, לקבל השכלה, לקבל חינוך, אבל משרד החינוך לא שותף במיתרים. יש ילדים שמגיעים למיתרים, ואני מצטטת מדוח מבקר המדינה, ששוטטו שנתיים ברחובות. הם אמנם היו רשומים בבית הספר, אבל הם לא ביקרו שם כלל. זה מה שמאיה רוז ממשרד מבקר המדינה שמעה מאותם בני נוער שהגיעו למיתר. הם מגיעים למיתר ולא מקבלים חינוך, לא מקבלים השכלה, לא מקבלים תעודות על איזה שהם הישגים מינימאליים. איזה צעירים הם יהיו? איזה מבוגרים הם יהיו? אני חושבת ששיתוף הפעולה הזה בינינו חייב להפסיק להילחם אחד בשני ולהפוך באמת לשיתוף פעולה. אני בטוחה שגם אתם במשרד החינוך וגם אנחנו רוצים בטובת הילדים. צריך להבין שיש ילדים שהמומחיות שלכם אינה מספיקה, הם זקוקים גם למומחיות שלנו, של משרד הרווחה. אותם ילדים של ה-15 מפתנים שנסגרו נמצאים ברחוב, הם לא מגיעים למח"טים. אנחנו עושים הכל כדי שילד שיכול להיות במח"ט לא יהיה אצלנו. בפרדס חנה כשנסגר מפתן הילדים שוטטו ברחוב. אני מושיטה שתי ידיים לשיתוף פעולה. אני רואה את התמונה הרבה פחות ורודה מאיך שאתה מתאר אותה. אני חושבת שאנחנו חייבים לשבת בשולחן עגול יחד עם מיכל גולד, שתמיד שמחה לשבת איתנו, ולעשות את העבודה יחד.

ברור לחלוטין שהסוגיה של התיאום הבין ממשלתי, התוך ממשלתי והתיאום בין הממשל המרכזי לבין הרשויות המקומיות זה הסיפור העיקרי שדורש פה שיפור. אם נוצר במסגרת מינהלת הקורונה או הניהול של הקורונה איזה שהוא שולחן בין מגזרי, יכול להיות שהוא צריך להיות שולחן קבוע. אתם צריכים לשבת בראשו, כי בסוף, כמו שאמרתי קודם, האחריות המרכזית אצלכם. בתופעה שהיא תופעה קבועה בתוך חברה שיש בה שכבות יותר חזקות ושכבות יותר חלשות, בטח בעת של משבר מהסוג הזה, מוסד כזה צריך להיות קבוע, אחרת כל הזמן יהיו בעיות בתפרים ויהיו נערים ונערות שיפלו בין הכיסאות. האם יש דברים שאת יכולה לשים עליהם דגש שאתם מתכננים או צריכים?

אני מביאה את קול השטח. צריך הרבה יותר מפתנים שייפרסו בכל רחבי הארץ, צריך הרבה יותר מיתרים. לגבי המיתרים אנחנו מחכים לאישור תקציב המדינה, כי המכרזים כבר כתובים ומאושרים. אני מזמינה את משרד החינוך לחבור אלינו ולהסכים לפתיחת מפתנים. דוח מבקר המדינה מדבר על תכנית לפריסת המפתנים. כבר היום אני שומעת שבעוד שנתיים מתכננים לסגור איזה שהוא מפתן. זאת מגמה. מפתן מצטיין, מפתן פורץ דרך. מה לעשות שיש ילדים, והלוואי ולא היו והייתי מובטלת, שלא יכולים לקבל את המענה שהם זקוקים לו במסגרת בית ספרית רגילה או אפילו במח"ט, הם זקוקים לכלים הייחודיים שלנו, של משרד הרווחה ומשרד החינוך יחד. אני מושיטה ידיים לעשות את המהלך הזה.

אני חושב שהדברים מסכמים היטב את הליקויים כמו שעלו בדוח מבקר המדינה.

הפעלת מפתן כרוכה מבחינה תקציבית בהשתתפות של 25% מהרשות המקומית. זה לא קורה במסגרות של משרד החינוך. רשויות חלשות שמטבע הדברים זקוקות למסגרות כאלו, מתקשות לממן את ה-25%.

ברור לגמרי. זאת בעיה שאנחנו נתקלים בה בהרבה מאוד דברים. אני חושב שקיבלנו תמונה מאוד ברורה של הליקויים כמו שעלו מדוח המבקר, ודי ברור שלא השתנה הרבה. גם קשה לצפות שהדברים ישתנו בתקופת בדיקה שהסתיימה ב-2019, כשאנחנו יודעים מה קרה ב-2020 - שהצרכים רק עולים ומטפסים, והתשובות הולכות ומצטמצמות. נושא רוחב כמו נוער בסיכון נופל בין משרדים ממשלתיים ובינם לבין רשויות מקומיות. אם לא יהיה שולחן אחד שמתכלל אותו, והאנשים האלה מדברים לא רק דרכנו אלא באופן ישיר אחד עם השני, ואם לא תהיה הבנה, אפרופו הדברים שאמרה יחיאלה ארבל - - זה נכון שבכל מיני שירותים ממשלתיים המדינה מממנת ב-75% ומצפים מהרשות שהיא תממן ב-25%, כשהרשויות החלשות לא יכולות לממן את זה ב-25%, אבל העלות של זה למדינה אחר כך היא הרבה יותר מ-25% של הרשויות. כל הנושא הזה של המצ'ינג עולה בכל כך הרבה נושאים שפגשתי מאז שאני בבית הזה. אין ספק בכלל שלמרות כל הבעיות של אישורי תקציב והתקופה העוד יותר בעייתית שאנחנו הולכים להיכנס אליה חייב להיות טיפול מערכתי כולל בנושא. גם דוח מבקר המדינה וגם הטיפול שלנו ושל ועדות אחרות של הכנסת יכול להציף ולשים את הדברים, אבל על המדינה ועל הממשלה לפתור אותם. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:30.