פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



6
ועדת החינוך, התרבות והספורט
24/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 109
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ח' בכסלו התשפ"א (24 בנובמבר 2020), שעה 8:32

לציון היום למניעת אובדנות בכנסת - "בוחרים בחיים"- קידום מניעת אובדנות במערכת החינוך

חברי הוועדה: קטי קטרין שטרית – מ"מ היו"ר
תהלה פרידמן – מ"מ היו"ר
עופר כסיף

אבשלום אדרת - חבר הנהלה, עמותת בשביל החיים

דבי צפתי - עמותת בשביל החיים

סיגל פרייס - עמותת בשביל החיים

עידית סילמן - חברת כנסת לשעבר

יוכי סימן טוב - מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ, משרד החינוך

רחל משה אברהם - מדריכה ארצית, משרד החינוך

אלה שראל מחלב - שותפה לפרויקט "בוחרים בחיים", משרד החינוך

יעל שחר - רכזת ארצית למניעת אובדנות, אגף פסיכולוגים, משרד החינוך

יעל פומרנץ - סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

גל תמים סיקולר - מנהלת שירות פסיכולוגי, הסתדרות הפסיכולוגים

ד"ר איריס כהן-יבין - נציגת החברה לבריאות הנפש בקהילה, ההסתדרות הרפואית בישראל

יעל טל פואה - ראש תחום חינוך והסברה, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקינה מינית

רויטל שמר - חברת הנהגת ההורים הארצית

סיון גתי - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אסף הרשקוביץ - תלמיד כיתה ט'

מיקה פרסס - תלמידה

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

"בוחרים בחיים"- קידום מניעת אובדנות במערכת החינוך
לציון היום למניעת אובדנות בכנסת

בוקר טוב, היום יום שלישי, ח' בכסלו תשפ"א. לציון היום למניעת אובדנות שאנחנו מציינים היום בכנסת, נושא הוועדה היום יהיה "בוחרים בחיים", קידום מניעת אובדנות במערכת החינוך.

כמדי שנה מגיעים לחדרי המיון בבתי החולים כ-6,000 בני אדם כתוצאה מניסיון פגיעה עצמית. למעשה מדובר בנתון חלקי בלבד. הרבה מן האנשים המגיעים לקבלת טיפול אחרי ניסיון פגיעה עצמית, אינם מדווחים ואינם מדווחים על הסיבות האמיתיות לפגיעתם. הסיבה לכך היא הבושה המלווה את הפגיעה העצמית.

"בוחרים החיים" היא תוכנית שפותחה על ידי השירות הפסיכולוגי-החינוכי במשרד החינוך במטרה להנגיש לתלמידים את נושא בריאות הנפש, והדרכים להתמודדות עם מצבי מצוקה. התוכנית פועלת במערכת החינוך כבר מספר שנים וזוכה להד חיובי בדמות מחקר הערכה המצביע על הישגים בכל הקשור להעלאת המודעות לנושא בקרב צעירים ובני נוער. מדובר בפריצת דרך של ממש בהתגברות על המיתוס ארוך השנים, לפיו אין לדבר על התאבדות כדי לא לעורר שדים.

ממצאי מחקרים חוזרים ונשנים מראים שדיבור אחראי בנושא אובדנות, לא רק שאינו מעלה את הסיכון לאובדנות, אלא מאפשר לצעירים שחשים מצוקה קשה, לדעת שניתן להתמודד עם המצוקה ולהקל באופן משמעותי על הכאב שלהם העשוי להוביל אותם למחשבות אובדניות. תופעת ההתאבדות היא אחת התופעות האנושיות העתיקות ביותר, והיא עדיין מלווה בדעות קדומות כמו למשל, מי שרוצה להתאבד, יתאבד בסופו של דבר ואין דרך למנוע מהאדם לשלוח יד בנפשו. ובכן מכובדיי, ניתן ורצוי שכולנו, נבחרי הציבור, נתגייס להעלאת המודעות סביב נושא האובדנות. ניתן להפחית באופן משמעותי את ניסיונות ההתאבדות באמצעות פעולות איתור, הסברה וטיפול מצד רשויות המדינה.

כל חיי אדם שנצליח להציל יהווה הישג אדיר, ועלינו, נבחרי הציבור, מוטלת האחריות לטיפול בנושא. אני מתייחסת ביראת קודש לתפקידי כחברה בוועדה זו, ואני משוכנעת שלטובת הצלת חיים ניתן להניח את המחלוקות הפוליטיות בצד ולשלב ידיים למען חוסנם הנפשי של כלל ילדים ובני נוער במדינת ישראל.

אני מבקשת להזמין כל אחד ואחד מכם שהנושא חשוב בעיניו, לקחת חלק בשדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות, שאני יחד עם חברתי, חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן מקיימים היום בכנסת. תודה רבה לכם.

ראשון הדוברים, אנחנו נזמין את משרד הבריאות, את יעל פומרנץ, סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות.

בוקר טוב לכולם, היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, אנחנו הגורם המתכלל והמוביל של התוכנית הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם משרד החינוך על כל נושא ההטמעה. אני חושבת שעיקר הבמה היום, היא באמת לתת אותה לשותפים שלנו, למשרד החינוך שפה על הזום.

אני אגיד בקצרה ששיתופי הפעולה שלנו עם משרד החינוך הם הן ברמת המטה והן ברמת השטח בתהליכי הטמעה של התוכניות השונות בתוך הרשויות. אני חושבת שאת הפירוט של התהליכים השונים, הייתי שמחה לתת לאנשי משרד החינוך לפרט בעצמם. אני רואה פה את ד"ר יוכי סימן טוב, יעל שחר. אני חושבת שזה בעיקר ברמה שלהם. אנחנו באמת גורם שותף חשוב אליהם.

חשוב לציין שמשרד הבריאות השנה הגדיל את התקציב עבור משרד החינוך כדי לאפשר את הפעילות והשותפות רבת השנים הזאת. אנחנו נמצאים ביחד היום ב-90 רשויות ונכנסים סך הכול לעוד 120 רשויות בהטמעה של התהליכים השונים.

אנחנו נחזור למשרד החינוך. השאלה, אם עדיין יש ממשרד הבריאות, אורית, מירי, שיראל. האם יש מישהו מכם שרוצה להוסיף דבר מה?

את רוצה שנפרט טיפה על שיתוף הפעולה ביחד?

הייתי רוצה שתתייחסי בבקשה לתופעת הגילאים שיורדים. אם פעם שמענו שמדובר בנוער, היום אנחנו שומעים ויודעים לפי הנתונים שמגיעים אלינו, שמדובר גם בגילאים צעירים יותר.

הגילאים אכן יורדים. זו תופעה שהיא ידועה גם בישראל, גם בעולם. אני חושבת שמשרד החינוך עושה עבודה מאוד יפה בלנסות ולהגיע לאותן אוכלוסיות כמה שיותר צעירות ולתת להן את המענה המותאם. הסיבה שאני מציגה שיש לנו שיתוף עם משרד החינוך, מכיוון שהעשייה במסגרת שיתוף הפעולה הבין-משרדי בתוכנית, העשייה בתוך מערכת החינוך היא באמצעות השותפים שלנו במשרד ולכן גם התקציבים מועברים אליהם, ולכן אני מעבירה להם את רשות הדיבור כדי לפרט על ההיבטים השונים.

בשמחה. תודה רבה לך, יעל.

אנחנו נעבור ליוכי סימן טוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ במשרד החינוך. היא נמצאת איתנו בזום. נשמח לשמוע סקירה.

תודה רבה לחברת הכנסת קטי שטרית ולשותפים במשרד הבריאות, לעמותת בשביל החיים, לצוות הנפלא שלנו וגם לאורחים שבאו מהשדה, שאני חושבת שיהיה הכי מרתק לשמוע אותם. אנחנו שמענו אותם וזה פשוט דברים מופלאים.

אני אגיד שאנחנו פתחנו את היחידה בשפ"י לפני 17 שנים וחצי, והיה לנו מבחינה זאת יתרון, שברגע שקמה התוכנית הלאומית בסוף 2013, תחילת 2014, היו לנו כבר תשתיות מקצועיות לקבל את התקציבים ולהתחיל לעבוד בשדה. אנחנו עבדנו על כמה דברים. הדבר הראשון זה הסרת הפחד לגעת.

אני אשמח מאוד, יוכי, אם תוכלי להגביר את קולך כי לא שומעים אותך טוב.

אני אנסה. אני מקווה שזה לא בעיה באינטרנט. הדבר הראשון שהתחלנו לעשות, זה להפסיק את הפחד לגעת בנושא, כי הנושא כמו שאת הזכרת, חברת הכנסת קטי שטרית, היה מאוד מאוד מוחבא ופחדו לדבר עליו כי חששו שמא זה מביא אנשים לבצע את הפעולה.

הדבר השני זה הגברת מודעות לסימני המצוקה ונורות האזהרה כדי שכמה שיותר אנשים שפוגשים את הילד, כמו מורים, תלמידים, עמיתים והורים וכמובן אנשי מקצוע, השירות הפסיכולוגי ויועצים, ידעו היטב את סימני המצוקה, ידעו לאתר וידעו להפנות לטיפול.

הדבר שעשינו באמת בעקבות כניסתה של התוכנית הלאומית, הרחבנו מאוד את הפעילות, ותודה שוב למשרד הבריאות, ועשינו כמה פעולות מאוד מאוד רציניות: אחד, הנגשת טיפול, כי חלק מהדברים שהיו מאוד מאוד קשים בעבר, הם עדיין לא מושלמים. יש עוד הרבה מה לעשות, אבל שלא היה מי שיטפל. גם כשתלמיד אותר, לפעמים לקח שלושה חודשים, אלא אם כן הוא הלך למיון פסיכיאטרי או למיון בבית חולים, ופה פסיכולוגים שלנו, ועל זה יעל שחר תרחיב, למדו איך לבצע הערכות סיכון וטיפול. דבר נוסף היה הכשרות רחבות של שומרי סף, של אנשים שיידעו איך להכיר את התופעה ואיך להתנהל כנותנים עזרה ראשונה בתחום הזה.

במחקרים האחרונים נמצא שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא לא בהכרח שומרי סף, אלא להדגיש את הנושא של שיח ישיר עם תלמידים, וזו התוכנית "בוחרים בחיים" שאותה הזכרת, ועליה אנחנו שמים את מרב המאמץ. את תשמעי אחר כך מחברותיי לצוות, ד"ר אלה שראל ורחל אברהם, על התוכנית בהרחבה, ובעיקר מהאנשים בשטח שמיישמים אותה. אלו הדברים שבעצם תורמים לאיתור, תורמים לרצף טיפולי, תורמים לשיח ישיר בין תלמידים למורים, ומה שנמצא מאוד מאוד מחזק ומאוד משמח, שבתקופה המורכבת הזאת שאנחנו מרחוק, זה גם מחזק קשר מורה-תלמיד וזה מחזק קשר בין התלמידים לבין עצמם, ועל זה אתם עוד תשמעו.

לגבי השאלה שלך לגבי הגילאים הצעירים, אנחנו מאוד מאוד מודעים לזה שהגיל ירד. אני חייבת להדגיש וחשוב גם להגיד את זה, שמספר ההתאבדויות הכולל לא עלה. הפוך.

יוכי, בבקשה, האם תוכלי לתת לנו נתונים לגבי ילדים, נוער, תלמידים שניסו להתאבד בתקופה האחרונה בהשוואה לתקופה אשתקד?

גם מעניין לדעת אם יש לכם בכלל נתונים על הנושא של בריונות ברשת, שזה אחד מהדברים המרכזיים שמעלים את שיעורי ההתאבדות בקרב צעירים.

לגבי בריונות ברשת אני רוצה להזהיר במשהו. זו תופעה חמורה ובשביל זה הוקם מוקד 105 שיש לנו נציגות מאוד מאוד נכבדה שם. שישה מפקחים של שפ"י נמצאים שם. אנחנו בשיתוף פעולה מלא איתם. רק ביום ראשון האחרון ישבנו איתם בישיבה. אנחנו פועלים ביחד יד ביד. צריך מאוד מאוד להיזהר בלקשור קשר סיבתי בין פגיעה ברשת לבין התאבדות, אני אסביר למה. זה לא שזה לא גורם מצוקה. בהחלט גורם מצוקה ואפילו מצוקה חריפה. אין הוכחה שיש קשר סיבתי ישיר. דבר שני, זה שזה כאילו אומר, אתה יודע מה? אנחנו פוגעים בך ברשת, זה הפתרון. אנחנו מאוד מאוד זהירים בזה.

אנחנו כן חושבים שצריך לטפל בבריונות ברשת בדיוק כמו שמטפלים בכל מצוקה. כמו מצוקה של עוני שהיא משפיעה, כמו מצוקה של כישלון מאוד חזק או חס וחלילה פגיעה מינית שהיא גורם סיכון מאוד בהיר לאובדנו, הפרעה נפשית או אנורקסיה. יש לא מעט גורמי סיכון ואנחנו מטפלים בהם מאוד מאוד בצורה משמעותית. זה לא מדויק להגיד שאובדנות ברשת היא הדבר המרכזי שגורם להתאבדות.

שאלתי, לא קבעתי.

זה לא מה שהוא אמר, כי מה שקורה זה שכל מה שאמרת וציינת עכשיו, אם זה מצב כלכלי או מצב חברתי, אנחנו מכירים את זה וזה לא חדש. הפן החדש שנכנס לכל נושא של מערכת החינוך, זה לנושא של המדיה, של הרשתות החברתיות, שאנחנו יודעים שבאמצעות השיימינג זה יכול לגרום. השאלה אם אתם הסבתם תשומת לב בנושא הזה במסגרת התוכנית שלכם?

לגמרי כן. תשמעו אחר כך. כדאי שתשמעו גם מרחל אברהם שהיא הבאה בתור אחריי וגם מד"ר אלה שראל, ואחר כך מהתלמידים, המורים, היועצת שהגיעה. ממש כדאי לשמוע מהם.

כן, אנחנו נשמח לשמוע מהם.

אחר כך אם יהיו שאלות, אני אשמח לענות על כל שאלה.

אנחנו נשמח לשמוע מהם, אבל לפני שאנחנו שומעים אותם, אני מבקשת שוב את השאלה. האם למשרד החינוך יש נתונים לגבי ילדים שניסו להתאבד בתקופה הזו? אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מאתגרת. היא תקופה של מגפה, היא תקופה של קורונה, סגרים וכו'. האם התופעה הזו בהשוואה לאשתקד, האם את יכולה לתת לנו איזה שהם נתונים, איזה שהן תובנות לגבי מה שקורה כרגע במערכת החינוך?

אני יכולה להגיד נורא בזהירות. לגבי התאבדויות מוגמרות, יש לנו דיווחים שוטפים, אין פספוס בזה, מכל המגזרים ומכל הארץ. המספר לא עלה. כל אחד הוא עולם ומלואו. קשה לי להגיד את זה, אבל היו שמונה מקרים השנה. אנחנו מקווים שעד סוף דצמבר זה מה שיישאר ולא חלילה יעלה. זה לא עלה. זה מספרים דומים לשנים הקודמות. אפילו אם נתייחס למספר התלמידים שגדל כל הזמן, אז זה אפילו ירידה בשנים האחרונות.

מספרי הניסיונות זה יותר מבתי החולים. אני חייבת להגיד, אנחנו מקבלים דיווחים. הם לא שלמים כי אנחנו לא מקבלים ממרפאות בריאות הנפש, אנחנו לא מקבלים מבתי החולים, אז המספרים היותר איתנים וכבילים הם מה שיש למשרד הבריאות. לעת עתה, אני אומרת נורא בזהירות. יכול להיות שיש לנו חסר באיתור כי הילדים מרחוק.

למה אני אומרת את זה? אני אומרת את זה נורא בזהירות, כי זה שאנחנו נמצאים מרחוק, למרות שאנחנו עובדים מאוד קשה על כלי איתור של סיכון, אנחנו רואים שהמספרים שאנחנו מקבלים דיווחים עליהם על מצוקה אובדנית, לא עלו משנה שעברה. יכול להיות, אני אומרת את זה נורא בזהירות כי זאת השערה, שזה מכיוון שהילדים, אנחנו לא מספיק מתחככים בהם כמו שהתחככנו קודם. אנחנו מאוד משתדלים ותיכף תשמעו איך אנחנו עושים את זה, אבל אני יודעת גם להגיד שביולי–אוגוסט כשהילדים לא במערכת, מה לעשות, יש פחות דיווחים כי פחות נפגשים, וכשפחות נפגשים, אז יכולות האיתור נפגעות. גם משרד הרווחה אומר לנו. בדרך כלל 30% מהדיווחים זה מבתי הספר על פגיעות מיניות ואלימות במשפחה, וזה נפגע.

אין ספק, ואמרתי את זה אתמול בוועדה לביקורת המדינה, שיכולת האיתור שלנו כשאנחנו מרחוק, היא נפגעה במידת-מה ולכן אנחנו נורא שמחים שהילדים חוזרים לבתי הספר, כי חלק מזה זה לראות את כל הילד, לא רק את הראש שלו בזום, ולהתחכך איתו בשיעורים ולראות אותו במסדרונות ולראות איך הוא מתנהג עם החברים. כל זה חסר לנו היום, וייתכן, אני אומרת את זה באמת נורא בזהירות, שזה קצת פוגע ביכולת שלנו לאתר, אבל אנחנו עושים מאמצי על.

יש לנו ועדה שאון-ליין, כל הזמן עובדת איך לאתר יותר טוב. שותפים בה כל חברותיי כמעט בשפ"י, כי זה כל כך חשוב לנו גם להגדיר מחדש את הסיכון, לא רק הסיכון לאובדנות, כי יש לנו הרבה כמו שאמרתם, ילדים חדשים שנכנסו למעגל הסיכון, כנראה בגלל מצוקה בבית בגלל כל הסגרים, ואנחנו בודקים כל הזמן את עצמנו אם הכלים שלנו מספיק טובים או איך מחדדים אותם. זה משהו שהוא כל הזמן, on going נעשה. כל שבוע אנחנו יושבים וחושבים על השכלול של הדברים האלה.

את המלצת על שני גורמים נוספים ממשרד החינוך, רק שהם לא רשומים אצלנו, אז אם הם לידך, את הצעת שנשמע אותם.

הבאנו גם ילדים וגם מורה וגם יועצת, אז חשוב לי מאוד שיהיה להם את הזמן. תודה רבה.

נשמח לשמוע.

רחל.

שלום, רחל, שמך ותפקידך.

אני מדריכה ארצית ביחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך.

בהמשך לדברים של יוכי, אני אציג לכם קצת את התוכנית "בוחרים בחיים". קודם כל נקודת המוצא שלנו שכבר הוזכרה כאן, זה שהנושא של אובדנות, של התאבדויות, הוא נמצא בכל מקום. הוא נמצא ברשתות החברתיות, הוא נמצא במקצועות הלימוד, הוא נמצא היום בקורונה גם בחדשות כמובן, אבל גם בהפגנות. אנחנו רואים את החיבור האוטומטי כמעט בין כל המצוקות לבין התאבדויות. השאלה המרכזית שלנו היא לא אם לדבר על זה כי זה כבר נמצא, אלא איך לדבר על זה ואיך לתווך את זה נכון, כך שההבנה של הנושא תהיה מקדמת ובונה ולא חס וחלילה מסוכנת ופוגעת.

הנחת היסוד שלנו היא באמת שדיבור ישיר ופתוח עם תלמידים בכיתה, מזמן אפשרות לשתף בחוויה רגשית לשתף במצוקות, ומעביר מסר שמותר לדבר ושיש מי שמקשיב ומוכן לסייע, ולכן זו באמת האסטרטגיה המרכזית של "בוחרים בחיים" שתיכף אני אפרט עליה קצת.

המטרה של התוכנית היא באמת לאפשר גם את הדיבור הישיר, אבל גם לתת ידע מציל חיים, גם לאפשר לימוד של מיומנות התמודדות במצבי מצוקה, לזהות קשיים בתוך עצמי, לראות מה קשה לחברים שלי, ולדעת שחשוב לשתף, איך לשתף ואת מי לשתף. אנחנו מתרגלים את הדברים האלה בכל המפגשים. המסרים שעוברים לאורך ולרוחב של התוכנית מתחילים דווקא מדברים שמשמחים אותי. אנחנו לא מדברים רק על עצב, דיכאון ואובדן והתאבדות, אלא גם על כל המנעד של הרגשות והחיים, ואנחנו מדברים על רגעי שמחה בחיים, איך אנחנו מתחילים לשים לב אליהם ולראות שזה בעצם חלק ממשאבי הכוחות שלנו. אנחנו מדברים על מאגרי כוחות פנימיים שעומדים לרשותנו בעת משבר, את מי אנחנו משתפים בחוויות, גם חוויות טובות וגם חוויות קשות, וכשאנחנו עושים מיפוי כזה, אז הילדים הרבה פעמים מופתעים לראות את המפה האישית שלהם, כי אנחנו בונים אותה.

אחד המסרים הכי חשובים זה בקשת עזרה. לבקש עזרה זה עדות לכוח ולא עדות לחולשה. בסופו של דבר אנחנו מחזקים גם אחריות אישית וגם ערבות הדדית. בתוך כל מה שאמרתי אנחנו מדברים גם באופן יזום וישיר על התאבדויות ועל דיכאון, כי אנחנו כן רוצים גם לתת ידע שהוא מציל חיים ושחשוב גם לדעת איך להשתמש בו ולא רק להכיר אותו.

התוכנית מכילה בתוכה ארבע אסטרטגיות, אני חושבת ששתיים כבר הוזכרו פה. הראשונה כמובן זה דיבור ישיר, שמוכחת כיעילה היום, וחשובה ומפחיתה מחשבות אובדניות, מפחיתה דיכאון. השנייה שיוכי הזכירה קודם, זה הכשרות שומרי סף שאנחנו לא רוצים לוותר עליה, כי בעצם זה להגביר את המסוגלות של צוותי החינוך ושל הצוותים המנהליים גם במקצועיות שלהם אבל גם ביכולת שלהם לזהות מקרי מצוקה, לראות מתי אנחנו מדברים בסיכון אובדני, ובעיקר להיות מסוגלים לשוחח שיחה ראשונה עם תלמיד או תלמידה בסיכון אובדני. לא להיבהל אלא לנסות לערוך שיח שהוא גם שואל את שאלת האובדנות, גם מציע עזרה וגם לא עוזב לבד. אומר, אנחנו אתכם. כל עוד אנחנו מתמודדים עם זה, אתם לא לבד.

האסטרטגיה השלישית היא אסטרטגיה שקיימת בעצם כל הזמן במערכת, אנחנו רק מרעננים ומחזקים ופותחים אותה, וזה הרצף החינוכי-טיפולי שכל הפרופסיות שותפות בה. מתחיל מבית ספר, מהמורים, מהיועצים, מהפסיכולוגיים החינוכיים, דרך השירות הפסיכולוגי-החינוכי ודרך הפסיכיאטרים, עד אם צריך גם אשפוז חזרה לבית ספר. כל המעגל הזה זה מעגל שיש בתוכו שיתוף פעולה ותקשורת כל הזמן לטובת הילדים שאנחנו רוצים לסייע להם גם ברמה הקלינית אבל גם ברמה החינוכית. לבית ספר יש תפקיד שהוא ערך מוסף חינוכי, שמאוד חשוב לא לדלג עליו.

התוכנית באופייה היא אוניברסאלית, כלומר אנחנו נכנסים לכיתה רגילה לגמרי בהרכב המלא שלה טרום קורונה ובהרכב המיוחד שלה אמצע קורונה, ואנחנו מדברים עם כל התלמידים, לא דווקא עם אלה שנמצאים בסיכון. זה בא אחרי שעשינו מיפוי מעגלי ואנחנו יודעים מי יושב בכיתה. אלה שנמצאים בסיכון, אנחנו בקשר אישי איתם כל הזמן, ועם כלל התלמידים אנחנו עושים שיחות פתוחות וישירות על התכנית.

את יכולה למקד אותנו בבקשה, בעידן הקורונה, מה ההבדל? כי מה שאת אומרת עכשיו זה התיאור של התוכנית שאת מדברת עליה. היא בזמן נורמלי ללא קורונה, אבל הכול משתנה בהיעדר תלמידים בבית הספר, בהיעדר צוות. איך אמרת? הגדרת את יפה לגבי התלמידים, רואים רק את הראש.

בעצם התוכנית מאוד יציבה בעקרונות, במסרים ובתפיסות העולם שלה. מה שעשינו, זה שהפכנו את כל המפגשים למקוונים, כולל שאלון המחקר שאנחנו עושים אותו. משקיעים הרבה מאמץ לשאול את התלמידים. זה, אגב, האסטרטגיה הרביעית שעוד לא הזכרתי אותה, וד"ר אלה שראל תרחיב תיכף, אבל כל האסטרטגיות הן מקוונות היום ואנחנו משקיעים הרבה מאמץ גם בכלים טכנולוגיים בתוך כל מפגש, בהרבה מאוד סרטונים, בהפעלות של הילדים, וכל שיעור ושיעור היום הוא במקוון. מה שיקרה כשהקורונה תלך לעולמה סוף סוף, זה שאנחנו לא נוותר על המקוון אלא נעשה שילוב ונדע להוציא את הטוב גם מהמפגשים פנים אל פנים שאנחנו לא רוצים להפסיד אותם, וגם מהכלים הטכנולוגיים והסרטונים, שאגב היו לפני הקורונה בתוך התוכנית.

הקורונה כמובן מציבה גם אתגרים מבחינת מצבי סיכון. יותר חרדות, אולי יותר פניות בדיכאון, ואנחנו מאוד מכוונים לזה לא רק ב"בוחרים בחיים", אלא בכל העבודה של היחידה שלנו שעוסקת בנושא של מניעת אובדנות, עם כל המדריכים בשטח בכל המגזרים.

התוכנית, יש בה שלוש יחידות לימוד, בסך הכול שבעה מפגשים, וכל אחד מהם 45 דקות בלבד, כי זה מתואם למערכת הרגילה של בית ספר. אני לא יודעת אם אני יכולה להראות את הסרטון. אם היינו יכולים להראות את הסרטון, זה היה מסביר נורא בקלות.

אם יישאר לנו זמן, כי אני רוצה לשמוע את העמותה שעוסקת גם ביום וגם בלילה בנושא הזה, ולכן אנחנו נעבור לאבשלום אדרת, יושב-ראש עמותת בשביל החיים. אני מציעה שתישארו, כי אני בטוחה שאנחנו נחזור אליכם גם עם שאלות.

רק אם יורשה לי רגע להעביר את רשות הדיבור לד"ר אלה שראל מחלב, שתציג את המחקר. חשוב מאוד להראות את ההיבט הזה.

מאה אחוז, אז בואו נשמע את המחקר לפני שאנחנו פונים לבשביל החיים.

אני שותפה לכתיבת התוכנית וחוקרת אותה. כמו שד"ר יוכי סימן טוב אמרה, יש כאן ילדים, מנהלים, שאני חושבת שחשוב שנשמע. אני אספר על המספרים ואחר כך אתם תשמעו את הסיפורים מאחורי המספרים.

המחקר שלנו המלווה הוא גם מחקר איכותני וגם מחקר כמותי, והוא אפשר לנו להבין שזו לא רק תוכנית התערבות של שבעה מפגשים שנחוצה פה, אלא יש כאן שפה בית-ספרית שנרכשת, ודווקא המורים המקצועיים חידדו לנו בניתוח של הממצאים של מה שהם כתבו לנו במחקר האיכותני, כמה הם משמעותיים בתוך תהליך מניעת האובדנות. יש כאן מורה לקולנוע שיוכל לספר אחר כך על פיילוט שאנחנו עושים אצלו בבית ספר. התוכנית הזאת מעלה את תחושת השייכות לכיתה, מחזקת את הקשר מורה-תלמיד, וזה מימד אחד של חוסן שהוא מאוד חשוב במניעת אובדנות.

השתתפו במחקר 1,639 תלמידים, מתוכם 5.6% שיתפו במחשבות אובדניות. מתוך ה-92 תלמידים ששיתפו במחשבות אובדניות, ל-36 הייתה תוכנית התאבדות, שהם מהווים 39% מאלה שיש להם מחשבות. אנחנו רואים את הקשר, אם יש לך מחשבות, גם לשלב הבא שיהיה לך תוכנית. מתוך ה-36 שהייתה להם תוכנית אובדנית, 16.3% מהם דיווחו גם על ניסיון אובדני. אנחנו ראים שהמספרים האלה מתאימים לממצאים אחרים בארץ וגם לממצאים בעולם.

אני אגיד שכשבדקנו את היעילות של התוכנית לפני ואחרי, ראינו שהיתרון שלה, היא מפחיתה סימפטומים של דיכאון. התלמידים סיפרו על הפחתה של סימפטומים של דיכאון, אלה שהשתתפו בקבוצת המחקר בהשוואה לאלה שהשתתפו בקבוצת הביקורת, ועלייה בתחושה של רווחה נפשית. זה אפקט מראה, זאת אומרת, אנחנו רואים לא רק ירידה בתחושה של דיכאון, אלא גם עלייה ברווחה נפשית, ואני אגיד שכמערכת החינוך הנושא של רווחה נפשית ובריאות נפשית בכלל, חשוב לנו מאוד. זה בגדול הממצאים של המחקר שלנו. אנחנו בתחילת הדרך.

אני כן אגיד שאנחנו יצרנו ממש קבוצת מחקר, פרופ' ענת בורשטיין קלומק, פרופ' גיל זלצמן, פרופ' ניר מדג'ר, פרופ' שרונה, פרופ' ג'וי בנטוב, ממש קבוצה של חוקרים גם בארץ, וגם חברנו לחוקרים מובילים בעולם ואנחנו נמצאים איתם בקשר. גם ההתאמות שעשינו לקורונה, חשוב לי להגיד את זה, הם בתוך קבוצת היוועצות מקצועית. אנחנו עושים את הדברים לאט אבל נכון ומדויק, בגלל שמדובר פה בדיני נפשות.

תודה רבה.

אנחנו עוברים ליו"ר עמותת בשביל החיים. אבשלום היקר, אנחנו נשמח לשמוע אותך.

קודם כל אני לא יושב-ראש. הייתי עד לפני שנתיים יושב-ראש. יש לנו הנהלה אחרת, אבל אני חבר הנהלת עמותת בשביל החיים, פעיל שם כמעט 20 שנה מאז היווסדה. אני רוצה לומר כאן שבאמת מערכת החינוך זאת דוגמא מופלאה לשינוי הדרמטי שחל בעשר השנים האחרונות בנושא הזה במדינה.

עד לפני עשר שנים, היחידות שכנראה יכלו לדבר על הנושא הזה בבתי הספר זה היו היועצות החינוכיות. המורים כמעט ולא ידעו דבר על זה, והמנהלים. בוודאי לא התלמידים. העובדה שתוכנית כזאת נכנסת לדיבור ישיר על הנושא הזה עם התלמידים, גם בעקבות תוכנית מהסוג הזה שהוכנסה באיחוד האירופי והראתה שאחרי חמישה–שישה מפגשים של תוכנית דומה כזאת, בסוף השנה הראשונה כבר ירד מספר ניסיונות ההתאבדות של הצעירים ב-50%. זאת תוכניות באמת מאוד אפקטיביות, ובאמת יישר כוח למשרד החינוך, ליוכי סימן טוב, לכל הצוות כאן שמוביל את הנושא הזה באומץ לב.

אני מוכרח לומר שצריך לזכור שעדיין יש לא מעט בתי ספר שהמנהלים מאוד מסתייגים מזה, חוששים עדיין מהסטיגמה שתהיה לבית הספר. מה, אנחנו נכניס תוכנית כזאת? זה סימן שאצלנו יש יותר מתאבדים? יש יותר מחשבות אובדניות? אני מאוד מקווה שהפעילות הזאת וישיבה מהסוג הזה, שמעלה את המודעות לעניין הזה, תאפשר כניסה של התוכנית הזאת להרבה יותר בתי ספר, בפתיחות ובדרך שהם עושים את זה, שגם ההורים מעורבים. זה באמת פריצת דרך.

חברת הכנסת קטי שטרית, את יודעת שבימים אלה אין לנו יותר מדי דברים להתגאות במדינה. זה אחד הדברים שאנחנו יכולים בהחלט להתגאות בהם, שמערכת מורכבת מאוד כמו מערכת החינוך, לקחה נושא, השתלטה עליו והכניסה אותו בצורה באמת מופלאה. הבקשה היחידה שלי, שכמה שיותר מהר התוכנית הזאת תהיה לשנתון מלא.

וגם לכל בתי הספר, לכל הרשויות. זאת הבעיה. אני הבנתי שזה 90. במדינה שלנו יש כמעט 300 רשויות, זאת אומרת שיותר מחצי מהרשויות לא מקבלות את התוכנית, וצריך לבדוק את הנושא הזה. אם אתה מציין את זה ועם הניסיון הרב שיש לך בתחום, אז אם אתה מציין שהתוכנית הזאת, ואנחנו יודעים שגם בצבא הייתה תוכנית שגם עובדת, זאת אומרת שככל שמתעסקים יותר בנושא, כך גם פוחת.

אמרת לגבי סטיגמה, אז יש משפט שאני זוכרת שקראתי אותו באיזשהו מקום, של אלברט איינשטיין, שאמר שפצצת אטום אפשר לפרק, סטיגמה קשה מאוד לפרק, לכן הנושא של הסטיגמה חוזר על עצמו הרבה מאוד פעמים בכל ההתייחסות שלנו לנושא הזה. אם יש איזשהו מסר שאנחנו יוצאים אליו, זה שהסטיגמה קיימת אבל צריך להתגבר עליה כמו כל בעיה אחרת, ומפה להתקדם ולעשות כמה שיותר כדי שאנחנו נוכל להציל, וכל מי שמציל נפש אחת בישראל, הציל עולם ומלואו, אז קודם כל תודה רבה לכם גם כעמותה שעושה רבות למען הנושא הזה ומציפה כל פעם מחדש את הבעיות הקיימות, וכמובן גם מציינת ומצביעה עם זרקור גדול, הנה, זאת תוכנית שעובדת, זאת תוכנית שהיא מצליחה וצריך רק לתגבר אותה.

אם יהיה לנו זמן, נוכל להמשיך ולחזור בחזרה למשרד החינוך ולשאול מה ניתן לעשות לנו כנבחרי ציבור אם התוכנית הזו מדברת רק על 90 רשויות. אנחנו גם לא יודעים איפה 90 הרשויות, איפה זה מחולק, לאיזה מגזרים, מי נהנה מזה.

לגבי צוותי ההוראה, אבשלום, אתה העלית נקודה שהיא מאוד מאוד חשובה. האם ניתנת הזכות למנהלי בתי הספר להחליט האם התוכנית הזו נכנסת או לא נכנסת, משיקולים שהם לא ענייניים? האם השיקול שיש לי סטיגמה על בית הספר גובר על כך שתוכנית כזאת יכולה להציל את הילדים האלו ולהביא אותם למצב טוב יותר ולמנוע בעתיד? אני חושבת שזאת סוגיה מאוד מאוד חשובה שאין לנו כל כך זמן לדון בה כרגע, אבל היא סוגיה שאנחנו צריכים לדון בה, מה תפקידו של מנהל בית הספר לא רק ברמה החינוכית, אלא ברמה הבריאותית. איך אתה יכול למנוע טיפול בריאותי מילד, שיכול להיות שבאיזשהו שלב אנחנו חס וחלילה נוכל לראות אותו בסטטיסטיקה המאוד מחמירה וכואבת?

יש לי שאלה. אני מתנצלת שהגעתי באיחור. רציתי לשאול אם דיברתם על התקינה המיושנת של פסיכולוגים חינוכיים?

לא.

שתי שאלות שהייתי רוצה התייחסות אליהן. אחד, התקן היום הוא פסיכולוג אחד ל-1,000 ילדים בגילאי בית הספר. בגן זה 1 ל-500 וגם זה לא מתוקצב היום. גם התקן המיושן הזה מתוקצב היום רק מ-5 עד 15, זאת אומרת גיל 15 עד 18, שזה ממש גיל קריטי כשאנחנו מדברים על הדבר הזה, לא מתוקצב בכלל. גם אני פחות מכירה נתונים. אני פחות יודעת עד כמה זה משמעותי. זה בטח סוגיות אחרות בכלל.

אני חושב שיעל שחר שהיא האחראית על הנושא של השפ"ח - - -

אז לגבי השאלה הזו אנחנו נוכל לקבל תשובה לגבי התקינה.

העניין הזה של גילאים 15 עד 18, זה באמת גיל, למי שמכיר באמת, נגיד הפסיכולוגיה של אריק אריקסון שמדברת על תקופה של משברים, זה גיל באמת הגיל המשברי ביותר. זה נשמע אבסורד מוחלט.

והשאלה גם, אנחנו יודעים שעקב משבר הקורונה הנוכחי, אנחנו מודעים לנתונים שהגיעו לידנו. אנחנו מודעים לעובדה שילדים ישבו כמעט עשרה חודשים בבית מול מסכים, והשאלה היום, האם לאור המשבר הנוכחי מתקצבים את התקינה הזאת שהיא גם ככה בחסר, במיוחד בגילאים הקריטיים האלה?

התוכנית המיוחדת הזאת שהציגו לנו ממשרד החינוך, אני רוצה לפרגן עליה ויישר כוח גדול, של "בוחרים בחיים", ועמותת בשביל החיים שנמצאת כאן ועושה עבודת קודש בתחום הזה.

את ציינת את הרווחה הנפשית ואת הבריאות הנפשית. אנחנו יודעים תמיד שנפש בריאה בגוף בריא, ולא נאמר סתם נפש, כי הנפש של האדם היא מאוד קריטית במקום הזה.

אם אנחנו מדברים על 90 רשויות, אז האם לאור האתגרים של הקורונה אנחנו מרחיבים את זה? האם תוכנית שמצליחה, אנחנו רוצים לתקצב אותה הלאה בגלל ההצלחה שלה? האם אנחנו רוצים להכשיר את כלל הצוותים? ילדים מגיעים אלינו אחרי תקופה בבית. כל הצוותים, לטעמי, צריכים לעבור איזושהי הכשרה בסיסית.

אז אולי כדאי לגבי כל השאלות שנשאלו עכשיו, דווקא לחזור ליוכי סימן טוב, מנהלת היחידה, אם לה יש את הנתונים והיא יכולה להשיב לנו לשאלות של חברי הכנסת.

יוכי, מה שאתם תחליטו. יעל תענה?

יעל תתחיל לגבי הפסיכולוגים. היא הנציגה שלנו. היא הרכזת הארצית לפסיכולוגים בתחום האובדנות. היא עושה באמת עבודת קודש, מהפכה של ממש כמו שאבשלום אמר. תשמעו קודם אותה, אחר כך אני אשתדל לענות.

יוכי, יש פה שאלות של נתונים.

כן, כן, יש לה הרבה מאוד נתונים שקשורים ספציפית לתחום שאנחנו עוסקים בו. כדאי לשמוע אותה.

מאה אחוז, אז יעל, בבקשה, תוכלי לתת לנו בקצרה?

קודם כל תודה באמת לכל שותפי הדרך. מה שאני כרגע אתאר בכמה מילים, זה לגבי המהלך המשמעותי שהתוכנית הלאומית עושה כהנגשה וכיצירת הימנעות מההימנעות מהסוגיה של אובדנות בכל הרשויות שאליהם אנחנו נכנסים. אני חושבת שזו באמת עבודת קודש. אני אנסה לדייק את החלק של השירותים הפסיכולוגים החינוכיים. בכל כניסה לרשות, ואני רוצה רגע לתקן. אנחנו כרגע עומדים על כניסה ל-120 רשויות, לא 90. 90 היינו עד השנה הקודמת. בשנה הזאת אנחנו כרגע נמצאים בתהליך בתנאי קורונה, של כניסה לעוד - - -

בגלל הקורונה?

עד שנת 2024. בתקווה שהתקציבים יעמדו לנו והכול יתרחש כמתוכנן, השאיפה שלנו זה להיכנס לכל השירותים הפסיכולוגיים, לכל הרשויות, כלומר בכל מרחב ההתערבות של משרד החינוך. במובן הזה זאת רשת מניעה רחבה.

אני רגע אדייק את החלק של השירותים הפסיכולוגים החינוכיים, כי התפקיד שלהם זה הנגשה של המענים הטיפוליים, כלומר גם הערכת הסיכון הראשונית וההתערבות, לפגוש את ההורים, לתת את ההדרכה לצוות, ליועצות, למנהלים ולאנשי החינוך, מה המענה שצריך לעשות עם אותו ילד. לפגוש את הילד ואת ההורים, לאחר מכן לבצע הערכת סיכון ראשונית כדי לחסוך את ההגעה לחדר המיון על כל רצף האובדנות.

תחשבו רגע כשלפעמים ילד אומר מתוך רצון לשתף כי הוא פוחד, אומר שהוא רוצה למות. התגובה שעד לפני שש שנים הייתה, לך לחדר מיון. היום זה, רגע, בוא נקשיב לך, בוא נסתכל על זה, בוא נבין מה קורה לך, מה המצוקה שלך, ואם אפשר לתת מענה בתוך בית הספר, בתוך הקהילה, מענה על ידי פסיכולוג חינוכי, זה המענה שניתן, ואני לא בורחת משאלת התקן. זה סוגיה סופר מסובכת ואנחנו נמצאים בדיונים עמוקים, אבל אני כן רוצה לדבר מה עשינו עד עכשיו כדי ליצור את הרצף הטיפולי.

נכנסנו להטמעה של ההכשרה עצמה. זאת הכשרה ברמה של פסיכולוגים, של קיומם של הערכות סיכון ומענים טיפוליים ממוקדים ל-2,200 פסיכולוגים ב-90 רשויות מקומיות. זה מענה למעשה אדיר, שהמשימה שלו זה להכשיר אותם ולאפשר להם את המסוגלות לעשות את ההנגשה הזאת. נותנים מענה לכ-4,000 פניות. אני רוצה רגע לדייק. 4,000 פניות, מתוכם מבוצעים ישירות הערכות סיכון. רק לסבר רגע את האוזן, בשנתיים האחרונות אנחנו מדברים על 4,190 תלמידים שנעשו לגביהם התערבויות של הערכת סיכון, שזו התערבות ראשונית ובניית תוכנית ביטחון, וטופלו כ-1,127 תלמידים, טיפול פסיכולוגי בתוך הקהילה, בתוך בית ספר, אלה שרמת הסיכון שלהם עוד לא גדלה והיו צריכים להפנות אותם לחדר המיון.

הנתון הזה הוא לגבי תקופת הקורונה?

אני רוצה רק לדייק. מתחילת השנה הזאת אנחנו רואים עלייה של פניות. למרות שהתלמידים לא בבית ספר, אנחנו מדברים כרגע על 900 הערכות סיכון שכבר נעשו, וכ-210 טיפולים. זאת עלייה שאנחנו מזהים אותה, עלייה של כ-30%. אני רוצה, הכול בזהירות, כי אנחנו בסך הכול מספטמבר ויש לנו עוד שנה להיערך אליה. למרות שהתלמידים לא נמצאים בבית ספר, יש עלייה בפניות של מצוקה בכל רמות הסיכון, סימפטומים של דיכאון. הפניות הן דרך 105, דרך הקווים החמים ודרך בתי הספר, זאת אומרת יש שונות גם באופן הפניות. בתי הספר מדווחים על יחסית פחות פניות, אבל מצד שני יש מקומות שבהם יש עלייה של מאות אחוזים בפניות, זאת אומרת זה מאוד משתנה.

יעל, יש לי שאלה. מה שכרגע דיברת עליו זה בעצם הנושא של מספר הפניות, אבל יש גורמי סיכון שהם לאו דווקא באים לידי ביטוי בפנייה אל האפריורי. למשל נושא של ילדים חולים, נושא של ילדי עובדים זרים למשל, וכן הלאה. השאלה היא אם יש לכם עכשיו בזמן הקורונה כשבתי הספר מושבתים, יש לכם עדיין אפשרות מעקב כמו שיש בימים כתיקונם? השאלה השנייה, איזה מענה אתם יכולים לתת במסגרת המגבלות הקיימות גם לאותם ילדים שהם עם גורמי סיכון, שלאו דווקא פנו?

אני אתייחס לשאלה הזאת. אתה קודם כל צודק. הנושא של החזקת ילדים בסיכון ולא רק בסיכון אובדני, כי הסיכון עלול להוביל לסיכון אובדני בכל האספקטים של הסיכון, על כל רצף הסיכון, הוא סוגיה שאנחנו עוסקים בה כל הזמן, בקורונה בוודאי. הסיפור הגדול שלנו זה איך לחתור למגע, והאופנים שבהם אנחנו מנסים, זה קודם כל דרך השיתופים הכי חשובים שלנו, זה היועצים והמורים והמנהלים. אנחנו כל הזמן במגע איתם, בחשיבה על מי האוכלוסיות, מי התלמידים שכבר היו מוכרים לנו ואלה תלמידים גם הצטרפו למעגל הסיכון. אני חושבת שד"ר יוכי סימן טוב תיארה את זה. במקביל לזה, בהרבה מאוד מהקהילות שלנו יש שותפות גם עם הרווחה, כלומר, השירות הפסיכולוגי נמצא בקשר גם עם גורמי רווחה ויש הדדיות וחשיבה משותפת איך יוצרים החזקה יותר טובה, אני מדברת על מבנים שונים שנעשו, דרך אגב, בזכות הכניסה של התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות שיצרה שולחנות עגולים ועבודה משותפת בין-משרדית, וכל הכבוד לה על כך, אני חייבת לומר את זה.

אספקטים נוספים של חתירה למגע זה בזמן הקורונה בכל השירותים הפסיכולוגים. כמעט בכולם נפתח קו חירום לקהילה, ישיר, זאת אומרת קו טלפוני, קווי מצוקה נוספים על קווי המצוקה שמשרד החינוך פתח וכו', כדי שזה יהיה זמין לקהילה. 105 הוא גורם מפנה מאוד משמעותי שדרך בית הספר זה עובר אלינו. במובנים האלה יש לנו ניסיון להגיע. להגיד לך אם אפשר היה להרחיב אותו? התשובה היא בכנות, הלוואי, בוודאי שכן.

כן, אבל הייתם צריכים לזעוק את הזעקה הזו, כי להערכתי הנתונים שאת עכשיו ציינת הם נתונים מאוד משמעותיים שצריך להתייחס אליהם בכובד ראש. הרי את מדברת על צוות הוראה שנמצא בבית הספר בזמן נורמלי כשהתלמידים פיזית נמצאים בבית הספר. אנחנו מדברים על סגר. אנחנו מדברים על הישארות בבית. אנחנו מדברים על כך שהצוות לא רואה את הילד. הוא לא רואה אותו ביום-יום ולא חש את המצוקה שלו, אלא אם כן הוא פונה, אבל אנחנו יודעים שהפנייה, גם לוקח זמן ואומץ וסטיגמה ועוד מיליון ואחת סיבות, וזה לא קורה, אז האיתור כאן הוא מאוד מאוד קשה.

לפי גורמי הסיכון, בין השאר.

חד משמעית.

האיתור הוא הרבה יותר קשה, מחד. מאידך, יש סוגי מצוקה שבאים לידי ביטוי. מתבגרים יותר כותבים, יותר מחפשים דרך לבטא את הכאב ואת המצוקה שלהם.

אנחנו כרגע בתוך זה, ואנחנו מנסים ככל שאנחנו יכולים להיות במגע ובחתירה למגע. את צודקת לחלוטין שאפשר היה לחשוב כל פעם על עוד ועוד אופנים להיות במגע. אני חושבת שיש מאמץ אדיר. אני רק לא רוצה לומר שאין צעקה. הייתה צעקה מאוד גדולה, לפחות מהזווית של הפסיכולוגים החינוכיים, בכך שבחלק מהרשויות המקומיות צמצמו, הפכו אותם ללא עובדים חיוניים, וקם קול זעקה על כך שאיך אפשר להפסיק התערבויות בטיפול בילדים בסיכון. זו הייתה זעקה גדולה בכל הארץ, במיוחד לגבי הנערים והנערות שכבר היו בטיפול, בסיכון אובדני.

את יכולה לחזור על הנתונים בבקשה? זה מאוד מאוד חשוב לנו.

מתחילת השנה אנחנו מדברים על 900 הערכות סיכון שבוצעו בפועל בדרכים-לא דרכים, בכל דרך שהיה דרך לחתור במגע, כלומר, אם אפשר היה לראות אותם פנים אל פנים, ואם לא, בכל אמצעי שניתן היה.

יעל, זה אומר שיש הרבה הערכות סיכון שאנחנו לא יודעים עליהם בעצם.

הערכות הסיכון זה הערכות סיכון כשנער או נערה מראים לנו סימפטומים של דיכאון או אומרים שהם רוצים למות. הם מגיעים לפסיכולוג שרואה אותם, מסתכל ובוחן קודם כל מה כואב להם ומה רמת הסיכון. רובם לשמחתנו, זה המשמעות של מניעה, לא מגיעים בכלל חדר המיון כיוון שצריך לעשות שם חיבורים, והתערבות יכולה להיות ברמה מיידית של התערבות במצוקה שבין ההורים והילדים באותו רגע. ההתערבות היא התערבות קצרת טווח, שהמשמעות שלה זה לתת חוויה של קשר ומגע, לייצר איזושהי חוויה של החזקה לאותו נער או נערה כדי לתת לכאב שלו להישמע באופן שאפשר גם להקשיב לו, שלפחות הסביבה המחבקת שלו. ליצור לו תוכנית ביטחון. אלה ההתערבויות שאנחנו מבצעים.

טוב, תודה. אנחנו רוצים לשמוע אבל ממש בקצרה את יעל טל פואה, כי זמננו קצר ואנחנו גם רוצים לשמוע את הילדים שנמצאים איתנו וגם ההורים.

מי יידע לומר לי על התקינה? זה קריטי, כי עם זה אנחנו כוועדה - - -

יעל, את מודעת לתקינה?

כן, אני אתייחס לנושא התקינה. נושא התקינה הוא סיפור מורכב ביותר. חלק מהכניסה לתוכנית, התקציבים מיועדים להרחבת השעות של התקן. בפועל, אני מוכרחה להודות שהרוב לא נעשה בתוך ההרחבה הזאת, אלא לצערי בתוך התקן, אבל שירותים פסיכולוגים עושים מאבק מתמיד כדי להרחיב את השעות האלה ולבצע את הערכות הסיכון, והטיפולים לא בתוך התקן כי ברור לנו שלא ניתן להחזיק את זה בתוך התקן, כי כמו שאתם אומרים, המציאות היא מאוד מורכבת.

אז בואו נשמע רגע, יעל, את גל תמים, מנהלת השירות הפסיכולוגי. אני רוצה לדעת ממך בהמשך למה שחברת הכנסת פרידמן ציינה. אנחנו רוצים לשמוע ממך מה את חושבת היום לגבי התקינה ומה צריך לעשות.

קודם כל תודה רבה על רשות הדיבור. אני גם נציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מעבר להיותי מנהלת שפ"ח.

אני מאוד מצטרפת למה שיעל שחר סיפרה. התוכנית הלאומית מאוד מאוד חשובה בשטח, ופסיכולוגים עברו הכשרה מאוד מאוד אינטנסיבית כדי לתת את המענה למען נערים ונערות בסיכון אובדני, אבל לצערנו יעל וכל השותפים מנהלים כל שנה מאבק כדי שהתוכנית הלאומית תמשיך וגם תשרוד. כל עוד התוכנית לא בבסיס התקציב, זה אומר שכל שנה אנחנו לא יודעים האם התוכנית הזו אכן תמשיך. הרבה מאוד פסיכולוגים עושים את זה על שעות התקן שלהם עם שכר מאוד מאוד נמוך.

אנחנו בתור מנהלי שירותים פסיכולוגים נאבקים כל שנה כדי לגייס פסיכולוגים, וקשה מאוד לגייס פסיכולוגים כאשר השכר הוא כל כך נמוך. פסיכולוג היום משתכר 30 ש"ח לשעה ויש לו אחריות אדירה על בריאות הנפש של כלל הילדים בתך מסגרות החינוך, והמון שירותים פסיכולוגים בעצם נמצאים עם תת תקינה. רוב השירותים הפסיכולוגים נמצאים באחוז כיסוי של 50% ומטה וזה מביא לזה שבעצם אנחנו לא נותנים מענה מיטבי, יעיל עבור מסגרות החינוך שלנו.

בגלל שהמשכורות נמוכות לא מצליחים למלא את התקנים?

נכון. המשכורות מאוד מאוד נמוכות וגם תנאי ההעסקה. כל עוד זה נמוך, זה לא מאפשר לנו לגייס פסיכולוגים לשטח. פסיכולוג, למי שאולי עוד לא שמע על זה, בעצם צריך לעבור הכשרה של תשע שנים כדי לצאת לשטח. תואר ראשון, שלוש שנים, תואר שני, שנתיים, ולאחר מכן ארבע שנות התמחות ורק אז הוא יוצא לעבודה. לאחר תשע שנים הוא בעצם מקבל 30 ש"ח לשעה, ועם זה קשה מאוד לגייס פסיכולוגים לעבודה החשובה בפסיכולוגיה הציבורית, בתוך השירותים הפסיכולוגים וגם בתוך בתי החולים.

קטי, חשוב לדעת גם כמה זמן לוקח עד שילד שפונה או משפחה שפונה, מקבלת אינטק אצל פסיכולוג. ממה שאנחנו שמענו מהנתונים, זה לוקח כמה חודשים טובים.

כן, לקצר את זמני ההמתנה.

ככל שיהיו יותר פסיכולוגים, ככה נוכל באמת לתת מענה קצר יותר וגם מקצועי יותר.

את יודעת כמה זמן זה לוקח היום עד שמקבלים אינטק ראשוני של פסיכולוג בפסיכולוגיה הציבורית?

את מתייחסת בתוך בתי החולים או בתוך השירותים הפסיכולוגים? בתוך משרד החינוך או תחת בתי החולים?

גם וגם.

בתוך בתי החולים, אני עובדת בתוך יחידה פסיכיאטרית בסורוקה, ההמתנה שלנו לאינטק הוא לפחות חצי שנה, שלא לדבר על המתנה של שנה לטיפול.

תודה רבה.

אנחנו רוצים לעבור ליעל טל פואה מהמרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שתוכל לתת לנו סקירה קצרה. זמננו קצר, אני מתנצלת. אי אפשר להכניס נושא כל כך חשוב לזמן כל כך קצר, אבל לצערנו הרב אנחנו צריכים לפנות את המקום גם לישיבות האחרות ולכן ננסה כמה שיותר מהר, את הדברים החשובים ביותר.

שלום, אני מגיעה מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בעצם הסיבה שאני כאן זה לקשור בין אובדנות לבין פגיעות מיניות, כי אנחנו כן מכירים גם קשר אמפירי הדוק ברמה המחקרית וגם בשטח. אני רוצה לציין כמה נתונים.

ראשית, אנחנו מצאנו שיש עלייה בפניות למרכזי הסיוע בנושא של פגיעות מיניות. יש עלייה של 43% כשאנחנו בוחנים את התקופה הנוכחית לעומת אשתקד. הדבר השני זה שיש עלייה ניכרת בתיקי עבירות המין בכל מה שקשור להטרדות מיניות ופגיעות מיניות ברשת. בקרב הנוער, עלייה שנעה בין פי חמש או שבע. זה עלייה דרמטית, קיצונית. יש עלייה של 92% במעשים מגונים שנעשים בחסרי ישע ובני משפחה מתחת לגיל 14, וזה מתכתב עם הנתון שהוא יציב לאורך השנים, שכ-65% מהפגיעות המיניות בעצם מתבצעות בילדים וילדות, נערים ונערות מתחת לגיל 18. נוסיף עוד נתון שהוא לא קשור לימי הקורונה, אבל שאחד מתוך חמישה ילדים וילדות הם נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. בעצם מה שאני רוצה להגיד, זה שיש לנו פה תופעה דרמטית של פגיעות מיניות, וכל הדברים שנאמרו פה, גם התוכנית עצמה, מתכתבים עם הנושא.

חשוב להבין כמה דברים. אחד, אני מבינה שהתוכנית היא לא מנדטורית, היא נתונה לבחירת מערכת החינוך. הדבר השני, שאתם מדברים על התקינה שהיא לא מספקת. צריך גם להבין שיש לנו גם בעיה של הפסיכולוגים, אבל גם הייעוץ פה הוא כוח טיפולי סיועי משמעותי.

הנושא של הכשרות צוותים, אני חושבת שיש פה איזושהי הפרדה דיכוטומית בין כל הנושא של אובדנות לבין כל הנושא של פגיעה מינית, כשאנחנו יודעים באופן משמעותי להגיד שהרבה מאוד מהתופעות גם הסומטיות, גם הנפשיות, במיוחד כשיש בידוד בתקופה הזאת.

אנחנו עושים סדנאות לבני נוער. אנחנו החלפנו את הפורמט למפגשים בזום, אז גם כשיש בידוד או גם כשבכלל לא רואים את אחד את השני פלוס אין יועצת נגישה או אין מחנך/ת שנפגשים איתם כל הזמן, מעבר לזה שהמרחק לאובדנות מתקצר, אז אנחנו גם יודעים להגיד שהם גם יותר פגיעים, ואז הרבה מאוד סימפטומים. אתם דיברתם על סימפטומים של דיכאון. אני ארצה לטעון שהם לאו דווקא סימפטומים של דיכאון, כמו שזה סימפטומים של פגיעה מינית שמתרחשת זה עתה, שהם עכשיו נפגעים ונפגעות.

מה שאני רוצה להציע או להוסיף פה לדיון, זה שההכשרות צריכות להיות מנדטוריות, זאת אומרת, כל אדם בישראל שפוגש נער ונערה שהוא בתוך משרד החינוך, איש הוראה, הוא צריך לעבור הכשרה בנושא. מה שאני מציעה, זה לחבר בין הנושאים של פגיעות מיניות ואובדנות, כי הדיכוטומיה בזה שאנחנו עובדים באיזשהו ספליט, זה לא נכון ואנחנו עלולים לפספס פה הרבה מאוד דברים, ואני יכולה להגיד לכם שזיהוי של פגיעה מינית הוא זיהוי מאוד דומה. יש קווים מאוד דומים לאובדנות, אבל הטיפול הוא אחר והוא יכול להיות מאוד מאוד מהיר ומאוד יעיל ומאוד אפקטיבי בהפחתה של רמות האובדנות.

תודה רבה.

אנחנו רוצים לעבור לד"ר איריס כהן-יבין, נציגת החברה לבריאות הנפש בקהילה. היא נציגת ההסתדרות הרפואית לישראל.

בוקר טוב, אני פסיכיאטרית ילדים. אני גם מנהלת מרפאה של בריאות הנפש בקהילה ואני גם מייצגת את החברה לבריאות הנפש בקהילה.

שני דברים רציתי להעלות. אחד, כשהתוכנית התחילה, הייתה לנו תוכנית רצף. אני הייתי שותפה לתוכנית רצף, שבה בעצם היה שיתוף פעולה בין המרפאות לבריאות הנפש, לאפשר גם בדיקות פסיכיאטריות דחופות במקרים שאותרו על ידי גורמי בשפ"ח כמורכבים יותר וזקוקים לבדיקה פסיכיאטרית. היה רצף טיפולי וזה היה מצוין. זה היה רק בכמה ערים בארץ. למיטב ידיעתי זה הופסק, התוכנית הזאת לא המשיכה. זה שאנחנו נהנים מהקשר מאז, עם הנציגה של השפ"ח, הקשר נוצר בעיר שלנו, זה משהו אחר, אבל מבחינה לאומית אני חושבת שזו תוכנית חובה ומאוד מאוד חשוב להחזיר אותה בחזרה.

אני רוצה להגיד שאנחנו מוצפים במרפאות לבריאות בנפש, בפניות של בני נוער במצוקה ואובדנים, הרבה מעבר למה שאנחנו היינו רגילים לפני הקורונה. כמה שהילדים מתלוננים שקשה להם, חד משמעית הילדים שחזרו, הילדים מהתלמידים הדיפרנציאליים, הילדים בכיתות הקטנות, הילדים הצעירים יותר שחזרו למסגרות, מצבם הנפשי טוב יותר מרוב הילדים שנמצאים עדיין בבית. יש ילדים שפורחים וטוב להם, זה לדיון אחר, אבל אני כן אגיד שיש המון המון מצוקות. ילדים חוזרים לטיפולים תרופתיים, ילדים חוזרים לטיפולים אחרי שהם סיימו טיפולים. אנחנו עם תורי המתנה מטורפים.

דיברו על זה שהתוכניות האלו לא עובדות בכל הרשויות ויש ערים שבאמת עדיין זה רק לפנות למרפאה לבריאות הנפש. לא בכל מקום יש מרפאה לבריאות הנפש. הייתי אומרת שבאמת בפריפריה בקהילות מסוימות המצב קשה מאוד. אזורים בפריפריה, רשויות עם מצב סוציו-אקונומי פחות גבוה, העולם החרדי, בעולם הערבי. הרבה מאוד אוכלוסיות.

אני חושבת שצריך להרחיב. התוכנית מקסימה. עד כמה שאני שומעת, היא להתעלף. אני פשוט חושבת שצריך יותר וצריך לחדש את הקשר עם בריאות הנפש.

ואת אומרת שבגלל הקורונה אתם רואים עלייה מאוד גדולה בעיקר בפריפריה, במגזר הערבי והחרדי.

אנחנו רואים עלייה בכל מקום, אבל בפריפריה יש הרבה פחות כוחות להתמודד.

תודה רבה. את ממש הארת את תשומת ליבנו לתופעה מאוד מדאיגה, אם זה מה שאת טוענת.

יש תלמידה שמבקשת לדבר. סיון גתי, נציגה של מועצת התלמידים והנוער הארצית.

תודה רבה. בוקר טוב לכולם, אני באמת הנציגה מטעם מועצת הנוער והתלמידים הארצית. אני חושבת שכל הנקודות שהעלו פה הן מאוד חשובות והן מאוד נכונות, בעיקר הנושא של הסטיגמות. הרבה בני נוער, ואני מדברת מחוויות אישיות, אנשים שאני שומעת, שמפחדים לגשת והם מפחדים לדבר בגלל הפחד שלא יקבלו אותם לעבודה או לצבא או שזה יפגע בציונים או בחברויות שלהם רק בגלל הסטיגמה הזאת שכולם אומרים שאם אתה אובדני, אז זה בעיה נפשית חמורה שגורמת לכך שאתה לא מתפקד, ודברים כאלה.

אני חושבת שאנחנו צריכים לשבור את הסטיגמה הזאת, ומהר, בגלל שזה באמת בעיה מאוד קשה. מועצת הנוער פועלת לעשות את זה כל הזמן. אנחנו פועלים עם שפ"י. אנחנו עם ד"ר יוכי סימן טוב בקשר תמידי. אנחנו עם מוקד 105 בקשר תמידי גם, כל הזמן שמים עין, מנסים לחשוב איך אנחנו משפרים את זה. אני חושבת שגם מערכת החינוך מאוד עוזרת לנו לשפר את זה, אם זה לשים יועצות חינוכיות, אם זה לעזור לדבר על זה בבתי הספר, וכדומה.

עוד דבר שאני חושבת שיש לי להעלות פה ושפחות דיברו עליו, זה החינוך הבלתי פורמלי. מה שקורה, הרבה בני נוער מרגישים שהם תקועים בלופ, בשגרה קשה בגלל הקורונה ובגלל המצב, וזה מה שגורם לכך שהם מרגישים אובדנות והם מרגישים את הצורך הזה.

אני חושבת שתנועות הנוער, ובכללי החינוך הבלתי פורמלי, הוא יציאה מאוד טובה מהלופ הזה, מהשגרה הזאת שהם תקועים בה. לא מדברים על זה מספיק. לא מדברים על איך להחזיר אותם לפעילות נורמלית, גם אם זה בקפסולות או בשטח פתוח. יש המון דרכים, אפילו אם זה בקפסולות של ארבעה ילדים או דברים ממש קטנים, הכי מינימלי שיש. אני חושבת שזה מה שיכול לגרום לכך שהרבה בני נוער ירגישו יותר טוב.

(היו"ר תהלה פרידמן)

תודה רבה. הנקודה של החינוך הבלתי פורמלי לא עלתה עד עכשיו והיא גם באמת מאוד משמעותית.

אסף, תלמיד כיתה ט'. אסף, אתה איתנו?

אני מחטיבת ביניים גוונים בראש העין. אני עברתי את הפרויקט הזה בשנה שעברה. אני עברתי אותו יחד עם המחנכת שלי, רונית משיח, ואיילת פישר, היועצת. אנחנו עברנו את הפרויקט הזה איתם ולא עם מישהו מבחוץ. אצלי לפחות, ואני מאמין שאצל עוד הרבה, היה שיח הרבה יותר טוב. הכול זרם. זה בכל זאת אנשים שאנחנו מכירים.

הפרויקט הזה הוא בעצם הפעם הראשונה שיצא לי לדבר על הנושא הזה שהוא נושא נורא חשוב, כל העניין של מחשבות אובדניות, ולא סתם לזרוק את זה באוויר תוך כדי. פעם ראשונה שדיברנו על זה בצורה מסודרת ואני מאמין שאחרי כל מה שעברנו, במידה ואני אתקל במצב כלשהו שקשור לזה, אני אתנהג שונה מאיך שהייתי מתנהג לפני, כי באמת שזה שינה לי את התמונה. אני רואה דברים אחרת. אני מאמין שככה זה שונה אצלי.

אני רוצה לדבר על משהו שהסקתי מהפרויקט. אני הסקתי במהלך הפרויקט, שלא רק במחשבות אובדניות אלא באמת כמעט בכל תחום בחיים כדאי תמיד לחשוב לא צעד אחד קדימה, אלא שני צעדים או אפילו שלושה וארבעה צעדים קדימה. אסור להסס במצבים כאלה. במידה וחבר שלי או כל אדם קרוב אלי, יש לו מחשבות אובדניות, אז אולי המחשבה הראשונה שלי, הצעד אחד קדימה הזה יהיה, רגע, אני אלך, אני אדווח. הוא לא יהיה חבר שלי יותר? הוא יכעס עלי? אני עלול לפגוע בו בגלל זה וזה עלול למנוע ממני לדווח? כל המחשבות האלה. בעצם אם אני אחשוב שני צעדים קדימה או שלושה צעדים קדימה, אז אני אבין שאולי הוא יכעס עלי בטווח הזה, אבל באיזשהו שלב הוא יגדל ויבין שאני מציל אותו מעצמו, וזה גם משהו בתוך תוכי שאם אני לא אדווח והוא יעשה לעצמו משהו, אני לא אוכל לישון בלילה. אני חושב שזה נורא חשוב תמיד בכל תחום ולא רק במחשבות האובדניות.

אני נורא נהניתי מהפרויקט הזה. אני חושב שהדרך שבה העבירו אותו היא דרך נורא יצירתית, אם זה עם פעילויות באמצע או מצגות או שילוב סרטים. זה עבר לי נורא כייף ואני מאמין שלכולם. למרות שהנושא הזה הוא נושא מורכב ורגיש, באמת שהעבירו אותו בצורה טובה. שילבו בין הנושאים הכאובים.

אני חושב שחשוב נורא לעשות את הפרויקט הזה ולהעביר אותו לכולם, לגילאים ח', ט'. זהו, תעבירו את רשות הדיבור למיקה, ותודה רבה.

אסף, תודה רבה. אנחנו שומעים פה לא מעט אנשים. אני חייבת לומר שיכולת ההתנסחות שלך מרשימה מאוד. תודה רבה.

גם, וכל הכבוד. גם ניכר שהפנמת פה ערכים מאוד חשובים ואני מאמין ומקווה שאתה לא היחיד. כל הכבוד.

רויטל שמר, חברת הנהגת ההורים.

תודה רבה. אני קודם כל רוצה להודות לגורמים שנמצאים ומכוונים כל יום לעיסוק בנושא הזה, אם במשרדי הממשלה ואם במגזר השלישי. אני גם רוצה לציין לטובה את התוכנית עצמה, שבערים שבהן היא בוצעה, היה שביעות רצון ואני מקווה שגם מעבר לכך.

הקושי שלנו הוא בסיסי וכפי שאמרה ד"ר איריס כהן-יבין, ילדים ובני נוער בעיקר נמצאו בבית עד עכשיו, כיתות ה'-ו'. מהיום ז' עד י"ב עם תאריך לא ידוע. חוסר הוודאות גוברת. חוסר הוודאות נמשכת כבר כמה חודשים וזה מתקשר לכל הקשיים שעליהם דיברו המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

לנו יש אינדיקציות להחמרה מאוד גבוהה. כל התמונה הוורודה ששפ"י הציפו, היא באמת יכולה לעודד את מי שמקשיב לה, אבל בשטח אנחנו לא רואים את זה. בשטח אנחנו נתקלים ב-30% עד 40% של נשירה סמויה, זאת אומרת משבצות שחורות בזום של תלמידים שלא נפגשים - - - . במצב כזה של חוסר תקשורת, אז בעצם אין שום נתון ספציפי על אותם 30%–40%, וזה תואם את מה שאמרו כאן קודם על בערך 30% עלייה בדיכאונות. מתוכם כמה פניות יש? זו שאלה.

אותי מטריד הנתון שאמרו מקודם. בערך 4,000 פניות, זה אומר שאנחנו מפספסים מאות אלפי תלמידים שלא פנו, כי 30% הם לא 4,000 תלמידים פונים. זה גורם לי להבין שיש פה פער ענק בין הרצון לסייע לבין היכולת לעשות איתור אמיתי בימי קורונה.

אני רוצה שייצא מכאן בסיכום, קריאה אמיתית לגרום לכל בני הנוער מ-ז' ומעלה וכל אלה שיושבים בבית, להיות באיזה קשר פנים אל פנים עם גורמים מסוימים בתוך המערכת, עם הכיתות ושכבות הגיל שלהם, בחוץ או במקומות מתאימים, באופן מיידי. כל ההשבה המאוחרת של התלמידים האלה בעוד כמה חודשים תעמוד לנו לרועץ. אני לא רוצה רק לסייג בזה שזה יהיה רק פנים אל פנים, אלא גם צריך להגביר את הפעילות הפיזית ופעילויות חברתיות שיש בהן כדי להוריד את הדחק וכדי להעלות את תחושות החוסן הרגשי בנוסף לפניות של מחנכים ויועצות.

לצערי הרב גם אלה וגם אלה לא נמצאים בקשר ישיר עם התלמידים. דווקא בהקשר של תוכנית שנקראת דיבור ישיר, זה קושי אמיתי. מחנכים לא יכולים להגיד באיזה מקרים וכמה מהמקרים בתוך הכיתה שלהם, יש קשיים אמיתיים ומאיזה סוגים.

אני רוצה רגע לקשור בגילאים היותר נמוכים. בשנים האחרונות היה קשר בין קשיים חברתיים, החרמות, אם על ידי הרשתות או שלא על ידי הרשתות. אני מבקשת שגם לזה יינתן פה איזשהו מענה בגילאים הצעירים שעכשיו חזרו ללמידה. יש פחות טיפול בתחומים האלה ואין דיבור ישיר על חרמות, ולכן כל עוד אין דיבור ישיר על חרמות, אז בעצם אין הקטנה של מצבי הסיכון האלה שהם מגבירים את האובדנות.

הדבר האחרון שרציתי לדבר עליו זה ההכשרה, הכשרת צוותי חינוך נאמרה כאן בחצי פה. עם כל הרצון ובעיקר לאור מה שקורה עם התקנים של פסיכולוגים, כל עוד אין הכשרה של צוותי החינוך לקראת תעודת ההוראה, וגם של צוותי חינוך הקיימים, לפחות להגביר את האיתור ואת הטיפול במגע הראשוני עם ביטויים של אובדנות, בעצם אנחנו משאירים את הנוער ואת התלמידים ללא טיפול, בעיקר אם אנחנו מדברים על מענה פסיכולוגי של מחצי שנה ועד שנה בפועל. חצי שנה זה לא מענה של טיפול ראשוני.

בנוסף לכל מה שאמרתי, אני רוצה לחדד שכיום בעצם מי שנמצא בחוד החנית, זה לא הפסיכולוגים שאין מספיק תקינה שלהם, אלא ההורים, ולהורים אין הכשרה בכלל. נעשות פעילויות ספורדיות ברשויות חזקות שנותנות מענה להורים אכפתיים, ערבים פתוחים וקו חירום. הורים פחות מעורבים לא מגיעים לכנסים או לערבים האלה בזום ומבחינתם זה לא הכשרה, לכן גם בעניין הזה צריך לעשות מאמץ מאוד ממוקד כל עוד התלמידים לא חוזרים באופן שוטף. הקריאה שלנו זה שיחזירו באופן לפחות פעם-פעמיים בשבוע את בני הנוער כדי שיהיה מבוגר מיומן שרואה אותם.

לגבי שיחות עם יועצות, כיתות לא מנהלות בשטח שיחות עם יועצות, אז אני לא יודעת איך יכולה להיעשות פעולה של איתור בימים אלה. זה לפחות ממה שאנחנו יודעים. אז שוב, להגביר את האיתור, להגביר את המגע הפיזי המותר בימי קורונה, מפגש פנים אל פנים ופעילות פיזית, ולהגביר את ההכשרה של כל הגורמים שמתעסקים בנוער.

לסיכום רק רציתי להגיד דבר אחד נוסף. התמונה הוורודה של שפ"י בתחילת הישיבה, גרמה לי לחשוב מה הקשר האמיתי של מחלקה זו עם מה שקורה עם מורים בשטח. אני יודעת שהמורים עצמם מתלוננים על הקושי ועל חוסר היכולת שלהם ליצור קשר בימי קורונה עם בני הנוער.

תודה רבה.

הדוברת האחרונה שלנו תהיה מיקה. מיקה היא תלמידה.

היי, אני לומדת בחטיבת גוונים בראש העין. בעצם רציתי לדבר על הדברים האופטימיים בתוכנית. התוכנית, מעבר לזה שהיא חשובה מאוד, היא גם מהנה והיא כייפית. הנושא עצמו הוא בעצם נושא עמוק וקשה, אבל כשהוא מועבר בצורה מהנה, זה גם גורם לנו ללמוד ולהסיק יותר ממנו.

אני רוצה להוסיף שהתוכנית לימדה אותנו להסתכל על הדברים האופטימיים. לבני אדם יש בדרך כלל נטייה להסתכל על הדברים הלא טובים, וברגע שיש משהו שמישהו בא ומראה לנו את הטוב שיש במה שאנחנו כנראה מפספסים, זה בעצם משנה את התפיסה שלנו מקצה לקצה, ומראה לנו שלאנשים כן אכפת מאיתנו ומאיך שאנחנו מרגישים.

התוכנית הזאת, בעיקר בכיתה שלי אני יכולה לראות, גרמה לילדים להבין כמה הם אהובים וכמה חברים יש להם, והיא נתנה גם את האופציה לילדים אחרים שאין להם בהכרח אינטראקציה עם אותם ילדים, לבוא ובעצם לדבר ולהכיר אותם, וזאת הסיבה שגם התוכנית מאוד משמעותית גם לילדים ספציפיים שקשה להם בכיתה. פתאום אני רואה אותם באים ונפתחים, וזה ממש כייף לגלות אנשים חדשים.

בנוסף לכך, התוכנית נותנת לנו את הידע להבדיל בין מושגים שרק נשמעים דומים, כמו למשל דיכי ודיכאון. אני עכשיו יכולה להבדיל ביניהם, מה יותר קשה ומה פחות קשה, ובעצם לדעת מה אני חווה באותם הרגעים.

תודה, מיקה.

אני רוצה לסכם. ברוח הדברים של מיקה, שצריך להיות אופטימיים ולהסתכל על הדברים הטובים, אז אני חושבת שאנחנו מצד אחד למדנו על תוכנית שמצליחה לעשות השפעה מאוד מאוד משמעותית, ומצד שני אני חייבת לומר שאני הולכת בלב כבד מהנתון הזה של 50% מהתקנים של פסיכולוגים שבכלל לא מאוישים בגלל תנאי השכר והעבודה, שזה עופר, לשאלתך, התשובה שקיבלנו. אני אמרתי, התקינה היא לא סבירה, פסיכולוג על 1,000 תלמידים.

זה היה לגילאים של 15 עד 18.

כן, ואמרו לי, תקשיבי, גם התקנים שיש, הם לא מצליחים למלא אותם, כי פסיכולוג חינוכי מרוויח 30 שקל לשעה, אנשים לא באים, ותנאי העבודה, זאת אומרת, כמות המטפלים. הדבר הזה הוא נורא מטריד כי המציאות היא שגם משפחה שכבר מתריעה או צוותי חינוך שמזהים ומתריעים, לוקח המון המון זמן עד שהם מקבלים מענה, זמן שהוא לא זמן סביר במונחים של הצלת חיים.

כמובן יש פה פערים בין פריפריה למרכז, בין משפחות שיכולות ללא יכולות. כל הדברים האלה זה מובן מאליו, אז מצד אחד יש משהו משמח ומרגש בלשמוע כמה השפעה חיובית, ובאמת אני מבינה שממש נעשית מהפכה בדבר הזה, ומצד שני הכוס ריקה ומדאיגה. החצי הריק, ריק ומדאיג מאוד. בסוף יש פה שאלה תקציבית.

מעבר לשאלות המערכתיות שהתריעו עליהן רויטל והתריעו עליהן אחרים, של מתי אנחנו נחזיר את בני הנוער ללימודים ומתי יחזרו למגע שוטף, שזה באמת השאלות המערכתיות של הקורונה שאנחנו כל הזמן בוועדה מתריעים ולוחצים על הכיוון הזה של להחזיר את כל מערכת החינוך לתפקוד מיידי, אז יש פה גם את המימד הנוסף, שגם כשיחזרו, עד כמה המערכת יכולה להיות ערוכה בתנאי הרעב האלה, להתמודדות עם מה שאנחנו יודעים שקיים, ועם הנזקים של הקורונה ברמה הנפשית. יכול להיות שאנחנו צריכים לפנות למשרד האוצר ולעשות דיון המשך עם נציגי האוצר.

אני מציע שפה תהיה ישיבה ספציפית שהיא תתמקד בתנאי ההעסקה של הפסיכולוגים.

כן, תנאי העסקה, תנאי תקינה, איוש תקנים.

מה אמרו לך לגבי גילאי 15 עד 18?

על זה דווקא לא קיבלנו תשובה. תראה כמה שכבות של בעיות יש פה, זאת אומרת, את מה שקיים לא מצליחים למלא.

בוודאי, אבל עדיין צריכים גם להתייחס לזה, למרות שהבעייתיות בכלל, זה גיל שהוא מועד לפורענות במיוחד.

נכון. יש ממש אבסורד בדבר הזה.

מה שאנחנו מבקשים זה ישיבת המשך שיהיו בה אנשי האוצר, שתתמקד בסיפור הזה של מערך הפסיכולוגים החינוכיים ופסיכולוגיה ציבורית בכלל.

תודה רבה. תודה לכל מי שהיה איתנו בזום. סליחה ממי שלא הספיק לדבר. אנחנו, כאמור, נמשיך לעקוב.


הישיבה ננעלה בשעה 10:00.