פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה
23/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 83
מישיבת הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה
למגפות ולרעידות אדמה
יום שני, ז' בכסלו התשפ"א (23 בנובמבר 2020), שעה 10:30

הקמת יחידות "נאמני המאבק בקורונה" ברשויות המקומיות

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר
אימאן ח'טיב יאסין
יואל רזבוזוב

בן רביד - סמנכ"ל מדיניות, הקבינט האזרחי

ירדן קוגן - סמנכ"ל תקשורת, הקבינט האזרחי

ד"ר גל אלון - ראש המיזם, הקבינט האזרחי

אורי פרידמן - ראש צוות נאמני המאבק בקורונה, הקבינט האזרחי

שרונה שיר זבלודובסקי - צוות מדיניות, הקבינט האזרחי

פרופ' חגי לוין - יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל

יונתן ווינברג - מקים יוזמת נאמני חיים

עידית סילמן - חכ"ל, מנהיגות אזרחית, ונאמני חיים

אנה לרנר-זכות - מנהלת תחום חדשנות, משרד הבריאות

דליה לב שדה - מנהלת אגף משאבי קהילה ועבודה קהילתית, מינהל שירותים אישיים וחברתיים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ראובן אדרעי - מנהל תחום הבטחת הכנסה, שירות התעסוקה

רות דיין מדר - מנהלת מחלקת חברה, מרכז השלטון המקומי

טל מדר - סמנכ"ל ארגוני נוער, מועצת תנועות הנוער

ד"ר אליעזר יפה - סמנכ"ל מינהל קהילה, מגן דוד אדום

שלי אבן צור - מייסדת הרשת האפידמיולוגית הקהילתית

נירה לאמעי רכלבסקי

לאה גופר

אירית שלהבת


הקמת יחידות "נאמני המאבק בקורונה" ברשויות המקומיות

בוקר טוב לכולם. ברשותכם, אני פותחת את דיון הוועדה בנושא הקמת יחידות "נאמני המאבק בקורונה" ברשויות המקומיות.

הדיון הזה מביא למרכז הבמה שתי סוגיות עיקריות: האחת היא החשיבות שאנחנו הסברנו לאורך כל הדרך של השותפות עם הרשויות המקומיות, שהן שחקן משמעותי מאוד במאבק בנגיף, והשנייה היא הציבור – דיברנו לא פעם על כך שהציבור הוא הצבא שלנו, צבא העם באופן הכי אמיתי שיש כדי להיאבק בקורונה. אם אנחנו נאבד אותו אז אנחנו בעצם נפסיד מראש את המאבק הזה.

כאן אנחנו לוקחים את זה צעד אחד קדימה. נמצא איתנו גם הקבינט האזרחי, נמצאים איתנו ד"ר גל אלון ופרופ' חגי לוין, שיציגו את התוכנית להקמת יחידות נאמני קורונה בקהילה. לא רק נרוויח שנגייס את הציבור ונהפוך אותו לשותף באופן אקטיבי במאבק, אנחנו יכולים לפתור גם סוגיות נוספות שנוגעות גם לנושאים של פרנסה, תעסוקה וכולי ואז להרוויח בהרבה מאוד זוויות.

אעביר, ברשותכם, את השרביט לפרופ' חגי לוין ולד"ר גל אלון. אני מבינה שאתם מציגים ביחד.

קודם כול, תודה, גברתי היושבת-ראש, ושלום למכובדי, על ההחלטה לקיים את הדיון הזה. אני מבקש לומר בכמה משפטים מה הוא מיזם הקבינט האזרחי ואז להתחיל את הצגת הרעיון, ואז אעביר לפרופ' לוין.

הקבינט נוסד בחודש מרס השנה, נוכח התחושה שקיים שיח חסר בכל הקשור למדיניות ציבורית, גם בנושא קורונה וגם בכלל. הגענו למקום שכמעט ואין פתרונות חדשים בשיח הציבורי והמקום הזה, בית המחוקקים, וגם הרשות המבצעת כמובן, אמורים כל הזמן לייצר ריענון של פתרונות שבאים, מתווספים, נכנסים לדיון ואת חלקם גם מחליטים לממש.

הקבינט הוא מכון חשיבה ציבורי. למה ציבורי? כי אנחנו חושבים שזה לא רק עניין למומחים שיושבים בחדר סגור לגבש את הפתרונות האלה. המידע על מה נכון לעשות ומה תמונת העתיד פורצת הדרך שצריכה להיות למדינה הזאת, מדינת העם היהודי, המידע הזה מפוזר בהרבה מאוד מקומות. הייעוד של המיזם ההתנדבותי הזה – כולו התנדבותי – בניסיון להביא קול מקצועי נוסף לשולחן הדיונים הלאומי, שירענן קצת את שיח המדיניות.

מבחינת מבנה, אנחנו משלבים בין מומחים מובילים בתחומים שונים. פרופ' לוין נמצא כאן, הוא המומחה היום בתחומים האלה במגזר האזרחי. הקבינט משלב בין סטודנטים מצטיינים, אנשי צוות מקצועי מהאוניברסיטאות הכי טובות בארץ והוא משלב בין ציבור רחב כפלטפורמה טכנולוגית שבאמצעותה אנחנו שואלים שאלות ומקבלים אינפוטים. פרסומי המדיניות האלה הולכים לערוצים שונים, גם בתחום קידום המדיניות, גם בתקשורת וגם לציבור הרחב, ומכאן אנחנו מגיעים לנושא שבו אנחנו עוסקים היום.

עד היום הקבינט יצר 30 פרסומים בתחומים שונים, מהנושא של כפל הקצבאות והניתוח שלו ועד לנושא של איך צריכה להתנהל אסטרטגיית הכניסה לישראל בימי קורונה. שורה של נושאים, והיום אנחנו בנושא הקורונה.

הסוגיה שנדון בה היום עלתה מהציבור. לפני כחודש–חודשיים נעשה תהליך ביחד עם אחד מכלי התקשורת המובילים בארץ, שבו שאלנו את הציבור איך ניתן להימנע מסגר שלישי. אנחנו מתנהלים בסיטואציה שבה הפתרונות שהיו אמורים למנוע מאיתנו להגיע לסגר השני לא יושמו ואנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת מצב שבו נגיע שוב לאותה נקודה. הלוואי ויהיה חיסון, אבל אם הוא לא יהיה אנחנו נמצאים בסוג של סרט חוזר.

יש היום – אז היו קרוב למיליון, היום יש 845,000 איש בישראל שלא עובדים. הם אנשים שמתרגלים, וזו הסכנה הגדולה, לחיים בלי סדר יום רוטיני של לעשות משהו. אמר הציבור באותה התייעצות שעשינו אז: למה לא לשלב אותם במאבק המדינה כולה בקורונה? גברתי היושבת-ראש, מדברים על הרבה אסטרטגיות יציאה מן המשבר הזה. נדרשת גם אסטרטגיית יציאה קהילתית.

השילוב של ארבעת הדברים שאתם רואים הוא השילוב שהוביל לרעיון להקים יחידות "נאמני המאבק בקורונה".

גם אבטלה גבוהה מאוד;

גם ההבנה שהמענה המדינתי לא יכול להיות מענה אחיד לכולם. לכל רשות יש את הצרכים שלה ואת האתגרים שלה. מי שחושב שהממשלה תחליט וכך יקרה במודל אחיד, זה פשוט לא עובד כך, זה לא יכול להצליח;

אנחנו היום משלמים כולנו מן הקופה הציבורית תקציב גדול מאוד לסיוע למובטלים, תקציבי עתק שהולכים וניתן בעוד תוספת קטנה, לא להעסיק אנשים אבל באיזו הכרה לרתום אותם למאמצי המלחמה בנגיף הקורונה בהיבטים שונים;

וכפי שאמרתי, אנחנו נמצאים, לצערי כי רב – הדוקטורט שלי הוא במדיניות חברתית – אנחנו בחשש כבד מיצירת מצב של תלות. היינו שם בערך לפני 20 שנים, אם אתם זוכרים, ברפורמות הראשונות שקראו לפגיעה בקצבאות הבטחת ההכנסה. אנחנו עלולים להגיע לזה, אם לא עכשיו אז ביוני. מתישהו הסיפור הזה צריך להיגמר.

כל זה הוליד את הרעיון של "נאמני המאבק בקורונה". כאן אעביר את רשות הדיבור לעמיתי פרופ' חגי לוין.

קודם כול, תודה לאורי פרידמן, שותפי לכתיבת המסמך, ולבן רביד, ירדן קוגן ושרונה שיר זבלודובסקי מן הקבינט האזרחי.

אנחנו אומרים כל הזמן שאין בריאות הציבור בלי הציבור. הדרך להתמודד עם המגפה הזאת היא על ידי חוסן קהילתי. בדבר הזה צריך לצקת תוכן. אנחנו רואים הרבה מאוד יוזמות מן השטח. ראוי לארגן את הדברים האלה. וגם ראוי – אנחנו כל הזמן מדברים על מגבלות, כל הזמן מדברים על הגנה. ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. אם אנחנו יוצאים לשטח, נמצאים איפה שאנשים חיים ושם מתוך הקהילות עוזרים להם על ידי נאמנים שחיים באותה קהילה – זאת הדרך הכי טובה להתמודד.

לכן אנחנו מציעים מנגנון של תמרוץ הרשויות המקומיות והציבור הרחב להתגייס למאבק בקורונה דרך הקמת יחידות "נאמני קורונה" שפועלות ומופעלות על ידי הקהילה. כשאנחנו מדברים על קידום בריאות, זה תהליך שמאפשר לבני אדם להגביר על שליטתם על בריאותם ולשפרה, גם בקהילה. ברגע שהקהילה מועצמת ויכולה לשלוט על מה שקורה אצלה, היא רוצה להפוך להיות ירוקה, היא רוצה למנוע, לא רק את התחלואה בקורונה אלא, אני מזכיר לך, יושבת-ראש הוועדה, את מה שחשבנו עליו, שאולי בכל דיון נציין לא רק את הנפגעים מן הקורונה אלא את הנפגעים מן המשבר בכללותו.

הקורבנות השקופים.

בדיוק, השקופים שהם כרגע גם הקשישים וגם הילדים שנפגעים וכן הלאה, ציבור רחב מאוד שצריך להתייחס אליו. בשביל זה צריך לדעת מי הוא ומה הוא. מי שחי בקהילה יודע לזהות, יודע לאתר את אותה מצוקה נפשית לפני שהיא מגיעה לכדי אלימות או מגיעה חס וחלילה לכדי דברים אחרים.

קיימנו סדרה של פגישות עם גורמים שונים שרוצים לקדם את הגישה הזאת. כל פעם אנחנו למדים כמה צרכים יש בשטח. בתוכנית התערבות בקידום בריאות הדבר הראשון הוא מיפוי הצרכים והנכסים. אנחנו מגלים שיש הרבה מאוד צרכים בשטח. אתמול שוחחנו עם שר העבודה והרווחה, השר שמולי, והוא ציין למשל את נושא הדואר, שלא חשבנו עליו, אנשים שלא יכולים להגיע לדואר ולקבל את החבילות שלהם ויש מי שיכול לעזור להם.

עזרה לחקירות אפידמיולוגיות – מיזם שצמח מן השטח, הרשת האפידמיולוגית הקהילתית שאחר כך אולי יציגו. אני בתור מי שעושה חקירות אפידמיולוגיות, לפעמים אתה לא יודע איפה האדם נמצא, אתה לא מבין במה מדובר. אם יש מישהו בשטח שיודע לחבר ולהגיע לאנשים – יש חוסר שיתוף פעולה עם חקירות אפידמיולוגיות אבל כשפונה אליך מישהו מן הקהילה שיתוף הפעולה הוא הרבה יותר טוב;

מיפוי התפשטות המגפה בדרכים שונות; סיוע לסקרים, מענה טלפוני; תגובה קהילתית; סיוע לקופות חולים, מד"א ובתי חולים. יש כל כך הרבה דברים שצריך את הקהילה, שצריך לגעת בשטח, לגעת באנשים.

במרחב הציבורי – אנחנו מדברים על איך שומרים על ריחוק במרחב הציבורי. מצד אחד, כן לאפשר פעילות, ואנחנו היינו מאלה שקראו לפתוח את גני השעשועים ולאפשר פעילות, אבל צריך גם שהפעילות הזאת לא תגיע לכדי סכנה. בשביל זה צריך אנשים מתוך הקהילה. לא הכול הוא בשיטור ואכיפה. גם להם יש מקום, אבל יש מקום לנאמנים מתוך הקהילה שמזכירים לאנשים לשים מסכות, שמזכירים לאנשים לא להתקהל, שמוצאים פתרונות איך לקיים את האירוע אם אתה מרווח אותו ושם את הדברים בצורה מסודרת, כך אתה יכול לאפשר את האירוע הקהילתי. בשביל זה צריך לתכנן, בשביל זה צריך אנשים שחיים שם ויודעים למצוא את הפתרונות.

נושא ההסברה – לא רק הסברה מלמעלה בקמפיינים אלא בסוף בשטח, כשיש לך את המידע הרלוונטי, למשל על איך אתה מסתפר נכון. בסוף אנחנו לא תמיד יודעים לגעת בנקודות הקצה ולתת מענה לשאלות האמיתיות של הציבור, למשל איך אתה נפגש בבית הכנסת ועושה את זה נכון.

בנושא החינוך – כמובן סוגיה כל כך מרכזית. אנחנו חוזרים ואומרים: אין דבר כזה שסוגרים את מערכת החינוך. צריך לשאול איך, ולא מתי, פותחים את מערכת החינוך. גם פה אפשר לסייע למוסדות החינוך, לראות איך מווסתים את ההגעה, איך מווסתים שלא יהיו תורים בכניסה, איך מפעילים חינוך קהילתי, משלבים במקומות ציבוריים שאפשר לעשות את זה בקהילה.

ובתוך הקהילה – עזרה לחולים ולמבודדים, גם במזון, גם בתרופות; גם לבעיית הבדידות – אפשר לאתר מי זקוק למגע אנושי ולמצוא את הדרך לתת לו את זה בתוך הקהילה; איך אנחנו מנהלים שמחות אבל בצורה מסודרת ומאורגנת ונכונה;

אחר כך אולי המיזם של "נאמני החיים" ירחיב על כך. הם מדברים גם על החיסון האזרחי לקורונה, ואנחנו מדברים על כך שחיסון, מי יודע מתי יהיה, יהיה מתישהו. בינתיים אנחנו צריכים חיסון חברתי או חיסון אזרחי כדי לתת מענה, וזה מה שהתוכנית הזאת יכולה לתת.

שמירה על ילדים להורים עובדים – אלה הצרכים של הציבור, צריך לתת להם מענה. כולנו ביחד בסירה הזאת. צריך גם לעזור;

ואמרתי, גם נושא המצוקה הנפשית, שצריך לזהות אותה מלכתחילה כי לא כולם פונים. האנשים השקופים גם לא יודעים למי ואיך לפנות. אם יש חבר שלהם, שכן, מישהו מתוך הקהילה שיודע להפנות אותם ולעזור להם, זה חשוב מאוד.

אנחנו מדברים על מהלכים משלימים. יש פה בעצם Win-Win situation.

מצד אחד, לרשות התעסוקה יש מאגר של מובטלים ומידע עליהם, וגם הם רוצים לעבוד ורוצים שתהיה להם משמעות, ויש להם הרבה כוחות שיכולים להירתם.

מצד שני, לתת את המסגרת שנותנת את זה – יש דמי אבטלה, יש ביטוח לאומי, יש סוגיה של ביטוח, גם של חשיפה לקורונה וגם של חשיפות אחרות. דיברנו אתמול עם מנכ"ל הביטוח הלאומי. הוא אומר שיש פתרון לעניין הזה. אם מסדירים אפשר למצוא את המענה של הביטוח. מימון, תמרוץ מתאים – יש היום כבר מנגנון למתנדבים. צריך לעשות סדר בדבר הזה כדי לאפשר אותו.

מענה דיפרנציאלי – כל קהילה יודעת מה הצרכים שלה. גם בחקירות, למשל, יש עניין של שפה, יש עניין של תרבות. כל קהילה יודעת לאתר את הצרכים שלה ולתת את המענה הטוב ביותר. זו הדיפרנציאליות שאנחנו מדברים עליה.

כך בעצם גם נשיג את אמון הציבור הכל כך חמקמק באירוע הזה. עדיין המקום שהציבור הכי מאמין בו הוא אנשים שחיים ביחד איתו באותה מסגרת.

יש כבר דוגמאות מן השטח שיצאו לדרך ויוצגו כאן בהמשך: גם מד"א שעושה פעילות נרחבת מאוד של "נאמני קורונה", גם המיזם "נאמני חיים" שיוצג בהמשך.

צריך להבין, לא המצאנו פה את הגלגל. לקראת חלק מן העבודה גם הוצאתי מסמכים של ארגון הבריאות העולמי, גם לפני חמש שנים, וגם לפני 100 שנים, גם במגפות קודמות.

אני חבר סגל בבית ספר לבריאות הציבור ורפואה קהילתית. אנחנו מדברים על כך שהדרך היא לשלב את בריאות הציבור בתוך הקהילה. יש ספרות מדעית ענפה בנושא הזה, כיצד עובדי בריאות קהילתיים ובמגזר השלישי בתקופת הקורונה מביאים לשיפור בתנאים הפיזיים, הפסיכולוגיים ובגישה לשירותי בריאות, כיצד התגובה האפקטיבית מחייבת את המסגרת הזאת של הקהילה ושל נאמני הבריאות בקהילה, כיצד הפעולה הקהילתית מספקת את המענה למי שהכי זקוק לו, מה שאנחנו מפספסים כשאנחנו עושים את זה בגישת הליקופטר ומנסים לפזר את זה מלמעלה.

שיתוף פעולה אזרחי-ממשלתי – וגם הרשויות המקומיות, שהן בתווך במדינת ישראל – יש לו תפקיד מרכזי. יש לכך עדויות מן העולם, כיצד הפעילות הזאת מצמצמת את ההדבקה בקורונה ומאפשרת הרבה יותר פעילות. זה מה שאנחנו צריכים לעשות יותר גם בישראל.

לא ארחיב כרגע, אבל אם תרצו בהמשך אורי פרידמן יכול להרחיב על דוגמאות מוצלחות מן העולם שאנחנו יכולים ללמוד מהן.

באנו בגישה מאוד פרקטית. כאמור, נפגשנו גם עם השר שמולי שנתן את ברכת הדרך. אבל צריך עכשיו בדיון הזה, זו בעצם פעם ראשונה שמתקיים כזה דיון אמיתי, לרדת לפרטים ולנסות להתוות ביחד איזו תוכנית.

1) העברת חוק לתמרוץ מקבלי דמי אבטלה המסייעים במערך נאמני הקורונה, תגמול דרך הביטוח הלאומי. יש כבר מנגנון איך לעשות את זה. לפעמים מספיק התמרוץ הקטן כדי לעודד את אותם אנשים שרוצים להתנדב בקהילה, או כאלה שכבר מתנדבים היום. בעצם זה יאפשר להם להרחיב את ההתנדבות.

2) מערך להפעלת המתנדבים דרך משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כדי לעשות את זה בצורה מסודרת וכפי שצריך. אנחנו לא רוצים שיהיו מיזמים שונים שמתחרים זה בזה. זה בסדר, כל קהילה תעשה את מה שהיא צריכה, אבל צריכה להיות איזו מסגרת שמתווכת את הדבר הזה ומסייעת לו לקרות בצורה מאורגנת.

3) חשוב לחבר. לכל אחד יש את המומחיות שלו. למד"א או ל"נאמני חיים" או לכל ארגון אחד, "הרשת החברתית האפידמיולוגית הקהילתית" או כל ארגון אחר יש לו את הידע שלו. זה שמייצרים גג אחד אפקטיבי, מסגרת, רשת שמחברת את הדברים, מאפשר לעשות את הדברים בצורה הרבה יותר מדויקת ונכונה.

4) לכן צריך לגבש תוכנית ניהולית ותפעולית למערך הנאמנים. להגדיר תפקיד של "מקדם בריאות קהילתי".

מה ההבדל בין זה לבין 2? מצד אחד אנחנו מדברים על יצירה – סליחה שעצרתי אותך, פשוט כדי להבין – אנחנו רוצים לבנות מערך שיפעיל הכול ויאגם, וזה גם מתכתב עם 3, שגם שם זה איגום של כל המערכות שכבר עושות את זה.

קודם כול, הדברים מתחברים זה לזה. אנחנו מדברים על מערכת שהיא קצת מודולרית ושלא אומרת שיש רק אפשרות אחת. למשל ברשויות המקומיות יש היום בישראל רשת ערים בריאות, וברשת ערים בריאות יש מקדמי בריאות בתוך הרשת.

החזון שלנו, שיהיו מתנדבים שמעוגנים, ואחר כך חלקם ייקלטו בתור עובדים של העירייה. אז יש לנו מצד אחד את המסגרת הארצית, שהיא נותנת את ההכשרה ואת הניהול ברמה הארצית, קובעת עקרונות וכן הלאה.

כלומר 2 זה דרך המנגנון של משרד הרווחה שקיים היום ברשויות המקומיות. אתה אומר: ניקח את המנגנון הזה, אפילו לא צריך להמציא אותו, והוא ישרת גם את המטרה הזאת.

נכון. השר יכול להגדיר באילו גופים נוספים מותר להתנדב ויכול לתת אפילו תשלום של עד 5,000 שקלים.

יש גם את הסוגיה של הפעלת המתנדבים עצמם והצרכים ברמה הקהילתית. צוות הקבינט שעשה את העבודה מיפה סוגיות שונות, כאשר המשמעות היא לחלק את זה לשתיים. מצד אחד, צריך גורם ברשות המקומית – קצת כמו השולחן העגול של הילדים והנוער בסיכון – גורם שיידע להניע את המהלך, לא להפעיל ברמת פיקוח וניהול צמוד, ומצד שני, שתהיה יכולת לשלב צרכים שעולים בקהילה. כלומר יש כאן גם הפעלה מלמעלה, ובעיקר 80% הפעלה מלמטה.

אדגים את זה. נניח שרוצים לאתר אנשים במצוקה נפשית בקהילה. דיברתי עם הנציגים של הפסיכולוגיה הציבורית. לא צריך בשביל זה להיות איש מקצוע, אבל צריך גורם שעבר איזו הכשרה מינימלית כדי לדעת איך לזהות סימני מצוקה, איך לפתוח את השיח הראשוני. לכן יכול להיות מערך הכשרה ארצי, שנותן את הכלים, ואחר כך כל רשות משתמשת במתנדבים לפי הצרכים שלה.

תודה לך שיזמת את הדיון הזה. אנחנו רוצים לפתוח את הדיון, לשמוע מן הגורמים השונים, ממשרדי הממשלה, מגורמי החברה האזרחית, את הצרכים שלהם והרעיונות שלהם ואז לראות איך מעבירים את זה לפסים מעשיים ועושים את זה בפועל.

האתגר גדול מאוד. אנחנו צריכים לעבוד ביחד בשטח. צריך שהכסף יגיע למקום הנכון. יש כסף, אבל בסוף הוא לא מגיע למי שהכי זקוק לו. נאמני הקורונה מחברים את הדברים. גם מה שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, על להתעסק לא רק בנגיף הקורונה אלא במשבר הקורונה – בדיוק האנשים שחיים בתוך הקהילה ומקבלים הנחיה מקצועית הם אלה שיודעים לעשות את החיבור הזה ביחד עם כל הגורמים האחרים. זו האינטגרציה שהיום חסרה מאוד. אנחנו נשמח, ביחד איתך, לראות איך מקדמים את זה. תודה.

תודה רבה, פרופ' חגי לוין וד"ר גל אלון, על הדברים. מה שמיוחד כאן הוא שאתם אומרים: יש לנו את התשתיות בשטח, יש לנו את המערכים. אנחנו רק צריכים להשתמש בהם נכון כדי לשרת את המטרה של כולנו, כאשר מי שעומד כאן במרכז הבמה זה הציבור. הציבור, פעם אחת, כמי שצריך לקבל, ופעם שנייה, כמי שיכול לתת. רק צריך לעשות סדר בתוך הדבר הזה.

בבקשה, חבר הכנסת רזבוזוב.

תודה. קודם כול אני רוצה לברך על הדיון, הוא דיון חשוב. רואים שנעשתה כאן עבודה רצינית ומעמיקה, לקחו את כל הדברים בחשבון.

אני רוצה להביע ולהסב את הדעת על כך שאנחנו חווים שינוי הרגלים. כמו הציבור, אנחנו נמצאים כבר תקופה באירוע. כפי שהציבור מתרגל לא לעבוד, כפי שהציבור מתרגל לא להתאמן, לדוגמה, או ילדים שלא לומדים ונמצאים בבית, זה שינוי הרגלים ואנחנו צריכים להבין שיהיו לכך השלכות.

בזמנו, בסבב הראשון של האירוע, כשלוועדה הייתה סמכות חוקתית לשנות, תיקנו את הטעויות של הממשלה. היום לצערי אין לנו סמכות, אבל אנחנו עדיין לא מן המתייאשים. אנחנו עורכים כאן דיונים, אנחנו שומעים דברים נכונים ופתרונות.

אני מקווה שגם עכשיו מישהו שומע אותנו בזום, משרדי הממשלה וכמובן מקבלי ההחלטות, יישבו אתכם בחדר הזה ואז יבינו שלא הכול כל כך מסובך. אני מבין שקשה וזה אירוע חריג בקנה מידה עולמי אבל יש פתרונות. כל אחד מכם ישב וחשבתם לעומק על פתרון לכל דבר, ואת זה ניתן ליישם כבר עכשיו.

כפי שאמרתי, אנחנו לא מן המתייאשים. יושבת-ראש הוועדה עורכת דיונים ואנחנו באמת מפעילים. אני חושב שהדיונים של הוועדה כן עוזרים, כן מביאים לידיעת הציבור, וגם מקבלי ההחלטות שכביכול מתנתקים כן שומעים את זה וזה כן משפיע ומחלחל.

עוד פעם, לא צריך להיות כאן עניין של אגו. זה משבר לאומי וצריך לשמוע אתכם, אנשי המקצוע, שאתם מביאים את הפתרונות הנכונים. באמת יישר כוח. עם הסמכויות שיש לנו ועם הכוח הפרלמנטרי שיש לנו ננסה לעזור ולקדם את זה. באמת תוכנית חשובה מאוד. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת רזבוזוב. לפני שאנחנו עוברים לחברים בחדר אני רוצה לשמוע את טל מדר ממועצת תנועות הנוער. גם הם גורם שיכול בהחלט לסייע ולהיות שותף במאמץ כזה. בבקשה, טל.

גם הילדים יכולים להתנדב.

ברור. להיפך, אולי זה יעודד קצת את המערכות להחזיר אותם בחזרה לחינוך הבלתי פורמלי.

הלוואי.

בוקר טוב. קודם כול, תודה על הדיון הזה. הוא חשוב מאוד.

זאת הזדמנות אדירה להזכיר שסדר גודל של חצי מיליון ילדים ובני נוער מתנועות נוער ומארגוני נוער, שהם חלק מן המסגרות, שהם חלק מגופים ערכיים שביום-יום ובשגרה שלהם רגילים לעשות, לתרום למען הקהילה, לראות את הקהילה, לפעול בתוך הקהילה, יושבים כרגע שפופים ומרותקים לבית. הכוחות האדירים האלה פשוט לא באים לכדי ניצול ומימוש כפי שהיה אפשר לעשות.

אנחנו מציעים, וגם הצענו, ואנחנו בדיאלוג בנושא עם משרד הבריאות, שאנחנו נהפוך להיות הפתרון לבעיה שאנחנו נמצאים בה. חלילה אנחנו לא הבעיה. כשבני ובנות נוער נמצאים בתוך פעילות של תנועות וארגונים בצורה מסודרת, בצורה מנוהלת, בקפסולות, במעקב, כשהמדריכים הבוגרים שלנו וגם הצעירים שלנו, שאנחנו כל כך סומכים עליהם שהם מסוגלים להוביל מחנות, טיולים, סמינרים, לייצר תהליכים ערכיים משמעותיים, כרגע נמצאים בצד ולא נותנים בהם את האמון שהם יכולים להיות אלה ששומרים גם על הבריאות ובפועל מונעים תחלואה. אנחנו נמצאים במצב נורא מוזר, שלצערי גם שולח את הילדים ובני הנוער לאותן התקהלויות שאנחנו מנסים למנוע, ללא מעקב, ללא פיקוח ובקרה.

אני יכולה לספר עוד בנושא הזה, שבמשך חודשיים אנחנו מנהלים קבוצת בני ובנות נוער, ביחד עם סמנכ"לית הסברה של משרד הבריאות, שמבקשת שאנחנו נהיה נושאי הבשורה והשגרירים של מניעת התחלואה והשמירה על ההנחיות, דבר שבני הנוער עושים בנאמנות מדהימה, ואפשר לראות את התוצרים ברשתות החברתיות כרגע.

כל הדבר הזה לא יכול להיות משמעותי בלי שאנחנו נחזור לפגוש את החניכים ונוכל לייצר את האפשרות של המגע ושל החינוך, כפי שאנחנו רגילים לעשות. את הדבר הזה אנחנו יודעים לעשות ביחד עם המדריכים הבוגרים, ביחד עם הרשויות המקומיות, ביחד עם המטות הארציים של התנועות והארגונים. אנחנו ממש מבקשים ומפצירים במשרד הבריאות, במשרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה שפועל ביחד איתם, שנחזור לפעילות בהקדם האפשרי כי אנחנו יכולים להיות הפתרון למצב שאנחנו נמצאים בו כרגע. תודה.

תודה רבה לך, טל מדר. נצא מכאן בקריאה ברורה להחזיר את החינוך הבלתי פורמלי. השר אלקין מאוד רוצה שזה יקרה. אנחנו כנראה צריכים לעזור לו מול הממשלה כדי שהדברים האלה באמת יתממשו וכולם ירוויחו, גם בני הנוער וגם הקהילה, כפי שאנחנו שומעים כאן.

נעבור לנציגי "נאמני חיים". אני רואה שיש פה מספר נציגים.

אני הקמתי עם עידית סילמן ועם עוד כמה חברים וחברות את "נאמני חיים". הקמנו את זה ממש ערב הסגר השני. דיברתי עם בכירים במשרד הבריאות. ביום-יום שלי אני לא יזם חברתי, אני מתעסק בייעוץ, בעולמות כאלה. רציתי שהממשלה תעשה את זה. אמרתי להם: אתם מכניסים אותנו לסגר שאנחנו לא נצא ממנו. עברו יותר מחודשיים וצריך להודות: עדיין לא יצאנו מן הסגר. צריך להגיד את זה בצורה ברורה.

הבשורות הטובות על החיסון בהקשר הזה הן בשורה רעה, כי הן מכניסות אותנו לתוך תקופת המתנה. אפשר להגיד: ארבעה חודשים, אבל כולנו יודעים שזה לא ארבעה חודשים. זה בעצם תמריץ למערכת לא להשתנות. דיברתם עכשיו על תנועות הנוער, על חתונות, על חנויות עם ארבעה אנשים, אין ספור דוגמאות. זה נקרא להישאר בסגר.

אם לא נגייס את הקהילה, אם לא נייצר שינוי בהלך הרוח החברתי שום דבר לא יקרה. זה מה שהבנו וזה מה שאנחנו עושים. כלומר, זה לא רק תוכנית. אנחנו עושים את זה כבר בסדר גודל של 20 רשויות מקומיות, חצי מהן מן החברה הערבית.

הקימה איתי את "נאמני חיים" רתיבה דבור עלי סאלח מיפיע. אנחנו פועלים באבו סנאן, בג'וליס, בשפרעם, בג'דידה-מאכר, באיכסאל, בדבורייה. ביום שישי יתחילו קבוצה בינוח-ג'את ובעוד מקומות.

מה שאנחנו עושים, אנחנו הופכים את ההנחיות, שכפי שפרופ' חגי לוין אמר, נוחתות עלינו מן המסוק, מן השמיים, הופכים אותן לנורמות. כפי שיש חולצה שלא תבוא איתה לכנסת, כפי שיש משהו שהוא לא באופנה, אנחנו הופכים את זה שאתה מסתובב בלי מסכה למשהו שהוא לא שייך, אבל הוא לא שייך במסגרת החברתית קהילתית שלך.

ככל שקהילות וציבורים רחוקים יותר מן המיין-סטרים של החברה הישראלית כך הם יותר רחוקים מן הקורונה, כך אנחנו שומעים יותר על קונספירציה, יותר על "קח קצת בצל ושמן זית וזה יפתור לך את זה". כאן הקשר בין האפידמיולוגיה לקהילה. זה לא כמו סרטן ולא כמו סוכרת. ההדבקה קורית במפגשים, ולכן אנחנו צריכים אנשים מתוך הקהילה – וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא רק עושים הסברה בתוך שפה קהילתית אלא אנחנו מעצבים מחדש את המפגשים.

דיברנו על תנועות הנוער. תלכו עכשיו לתנועת נוער שפועלת. תנועות הנוער פועלות למרות שאסור, חלק גדול מהן עדיין פועלות. תראו נוער בלי מסכה, בני נוער שתמיד אומרים "נקרע לי" וכן הלאה. אם באים אנשים מתוך הקהילה, והם לא באים לאכוף, הם באים עם כמה מסכות בכיס, באים למדריך בצד, ברשות הקומונרית או מרכזת השבט, ואומרים: חבר'ה, במקום שכולכם תצבעו את אותו חדר, אולי הקבוצה הזאת תצבע תחנת אוטובוס והקבוצה הזאת תעשה גינון? תעשו משהו אחר השנה, השנה זה יהיה אחרת, אבל זה יהיה, זה לא יכול לא להיות.

האתגר פה הוא העייפות. בגל הראשון של הקורונה היה לנו זרם מתנדבים אדיר. לא לנו, כל המדינה חוותה את זה, כי אתה מרגיש גיבור-על, אתה מביא למשפחה ענייה אוכל. פה זה אירוע אחר. צריך פה הכשרה וחוכמה. אתן לכם דוגמה, סיירת קורונה בתל אביב, מחר היא יוצאת לפעילות. השאלה היא לא רק איך אתה מדבר עם מישהו לשים מסכה בלי שהוא אומר "למה, מי אתה?" או סתם מתעלם ממך. בשלב הראשון סיירת קורונה עושה סיבוב בשוק והיא הופכת את הסוחרים לחברים שלנו. אנחנו פה לא כדי שתשים מסכה, אנחנו פה כדי שהשוק יפעל. ואז בשלב השני עומדים בכניסה ומחלקים לאנשים מסכות, ומי ששם מסכה מקבל איזה פתק: "בזכות אנשים כמוך נתגבר על הקורונה".

צריך פה הרבה מאוד מחשבה, יש פה הרבה מאוד ידע קהילתי שכבר מתפתח. השטח לא מחכה לכנסת כי השטח הבין שהוא צריך להתחיל לפעול, אבל זה משתנה ממקום למקום. לכן בלי תמיכה, בלי הכשרה ובלי יכולת יהיה קשה מאוד לדחוף את זה קדימה.

יש לזה השלכות, גם לוועד ההורים. לא מספיק ממונה קורונה אחד בבית הספר כדי שלא תהיה הדבקה. צריך שההורים ידברו עם הילדים, מה היה, מה לא היה, ואז המורים גם מקבלים רעיונות. למשל אצל הבת שלי בכיתה א' יש מורה חכמה ששמה כיסא בפינה של הכיתה, כיסא אוורור. מי שקצת קשה לו עם מסכה הולך לכיסא, יושב במרחק מן הילדים האחרים ואז חוזר למקומו. זה מגביר את ההקפדה.

שמחות משפחתיות, אירועים משפחתיים בחברה החרדית ובחברה הערבית – הדבר הזה שנקרא שמחה של 20 אנשים זה שקר שלא קורה. כל ערב יש עשרות חתונות בחברה החרדית. סוגרים חתונה ב-11 בלילה ברמת גן, פותחים אותה מחדש באולם גיבוי ב-11:30 בבני ברק. בהזמנות לחתונות כתוב: "הודעה על מיקום החתונה תימסר ביום החתונה", כמו חומה ומגדל, כמו מסיבות סמים. אנחנו הופכים אזרחים ביום-יום מאזרחים שומרי חוק לאזרחים פושעים, וזה גם בחברה החרדית וגם בחברה הערבית. אנשים מתחננים: "תנו לי לעשות חתונה של 80 אנשים בקפסולות, לפי צבע, לפי מסכות, תתחמו לי את המרחב שרוקדים בו, תעשו בדיקות לפני," אבל החתונה הזאת צריכה נאמן. כלומר בעולם הכלכלי, שכאשר אדם נכנס להיות שר האוצר הוא צריך נאמן שינהל לו את המניות, צריך פה אנשים שעוזרים לאנשים. הם לא שוטרים, הם מזכירים. רוב האנשים רוצים להקפיד.

נאמן של שר האוצר – זה לא תמיד קורה.

אנחנו פה במישור האזרחי. יש הרבה מאוד אנשים אכפתיים, זה בדיוק הסיפור. אנשים שהם אכפתיים נכנסו כבר לתוך תיבה, הם סגרו את עצמם. הסיפור של "נאמני חיים", הסיפור שצריך לצאת מן הכנסת הוא להפסיק את הריב הזה בין הכנסת, שהיום היא מקור האיום עם ההנחיות, לייצר שותפות אזרחית שקשורה לכל הקהילות, שמייצרת את ההתמודדות עם הקורונה והיא תעזור לנו לצאת עד שיהיה לנו את החיסון. זה יכול לקחת שנה, זה יכול לקחת שנה וחצי ואנחנו לא יכולים לחכות.

תודה רבה, יונתן. מישהו מן החברים רוצה להוסיף?

אני הייתי ראש הצוות ששותף ביחד עם פרופ' לוין לכתיבת המסמך.

חשוב לי להתחיל קודם כול בהזדמנויות. אנחנו רואים שיש אנשים שהם מובטלים, בין אם הם מובטלים מרצון ובין אם אסור להם להיות במסגרות החינוכיות שלהם, כפי שראינו כאן ממועצת תנועות הנוער. אנחנו רואים יוזמה אזרחית שקיימת. אנחנו רואים את זה כאן ב"נאמני חיים", אנחנו רואים את זה במד"א, בהיקפים מדהימים. אנחנו רואים שהתקציבים קיימים כי כשאנחנו מדברים עם הביטוח הלאומי ועם שר הרווחה אנחנו רואים שיש רצון לתת אותם ושיש אותם, אנחנו רואים שהתקנים קיימים ברשויות המקומיות, ואנחנו רואים רשויות מקומיות שיוזמות ועושות.

ועדיין אנחנו רואים אתגרים. אנחנו רואים שצריך עוד קצת תיקונים ואנחנו רואים שצריך ניהול קהילתי לדבר הזה, שיקבל איזו גושפנקה ושאותם מתנדבים יקבלו הכרה מן המדינה, כי ללא הכרה וללא תמרוץ הם לא ייצאו לעשות את זה. אנחנו רואים ש"נאמני החיים", כל אותן יוזמות עירוניות ואזרחיות לא מצליחות לתאם ביניהן ולא מצליחות להגיע בצורה שוויונית לכל הקהילות.

אני חייב להגיד שבתור מי שערך את המחקר ההשוואתי שעומד מאחורי המסמך שאנחנו מציעים כאן והיוזמה, אין לזה אח ורע בעולם. ברוב המדינות המפותחות בעולם יש היום תווך קהילתי. כפי שפרופ' לוין אמר, בלי התווך הקהילתי הזה אנחנו פשוט לא נצא מן המצב שבו אנחנו נמצאים עד שיהיה לנו חיסון. האבסורד הוא הפוך, שאין לנו את המערך הזה. חשוב לי להגיד כאן, זה פשוט אינטרס של כולנו, של הציבור ובעיקר של המדינה, שיהיה את התווך של בריאות וקידום בריאות הציבור בקהילה המקומית ושהציבור יהיה חלק מן הדבר הזה. אם זה לא יקרה אנחנו נמשיך לחכות לחיסון, אבל אם זה יקרה נוכל גם אולי להרים את הראש ולהמשיך לפתוח עסקים, להמשיך לפתוח מסגרות חינוך ולדאוג שאנשים יהיו בריאים יותר ובודדים פחות. המאמצים יהיו שווים את זה, והם לא גדולים.

תודה רבה, אורי.

לגבי החיסון, זה עלה כאן כבר מספר פעמים. אי אפשר לבנות מדיניות פעולה בהתמודדות עם הנגיף על סמך החיסון, וגם התפיסה שמחר בבוקר יהיה פה חיסון ואז בקסם הכול ייעלם היא תפיסה שגויה. אנחנו עדיין נצטרך לשמור על עצמנו, לפחות לתקופה מסוימת, כדי להבין מה קורה כאן. לכן מה שאתם מציעים הוא יותר מרלוונטי, במיוחד בנקודת הזמן הזו שאנחנו נמצאים בה, אם אנחנו באמת רוצים להיות עם אורך רוח לאורך זמן, ואנחנו צריכים להיות עם אורך רוח לאורך זמן כי אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן אנחנו נצטרך להתמודד עם זה. כפי שאמרתם, הציבור עייף ולכן אנחנו צריכים יותר מתמיד לראות איך אנחנו עוזרים מתוך הציבור לציבור ומשנים את מה שקורה היום.

חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, בבקשה. מייד אתייחס גם אליך, חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן שנמצאת איתנו.

בוקר טוב לכולם. ראשית, אני רוצה לחזק את היוזמים על היוזמה. כאישה שעבדה בעבודה קהילתית המון שנים אני יודעת מה הכוח של האנשים בתוך הקהילה, מה היכולת שלהם לתת מענים באופן מיידי וגם לחולל שינוי לטווח ארוך.

אני יודעת באופן אישי שיש אישה מיפיע שמעורבת בנושא. הייתי רוצה שהדבר יהיה בכל החברה הישראלית, גם בתוך החברה הערבית, לא רק במקום אחד, שניים או שלושה. אני חושבת שהשינוי שמתחולל מלמטה הוא שינוי יותר יציב. במקום להביא החלטות מלמעלה ולהנחית אותן על התושבים, ותמיד אנחנו יודעים, באופי של האדם יש התנגדות למשהו שקורה מלמעלה, יש התנגדות למשהו שבא לכפות, זה יוצר תחושה לא נוחה. אבל כשאנשים בתוך הקהילה מדברים על הנושאים בצורה עניינית, זה לא אומר שהם יודעי כול, צריך לתת להם מערך הדרכה וליווי מקצועי מכל הצדדים, גם בריאותית, גם כלכלית וגם חברתית איך לגשת לאנשים. כמובן מי שמוביל את זה צריך שיהיה לו את הבסיס לזה. אני חושבת שזה יביא את התוצרים.

אני שמחה על היוזמה ומברכת עליה ורוצה שזה יקבל יותר לגיטימציה והכרה גם מן הממסד. בסופו של דבר מה שהאנשים האלה מביאים זה לעשות עוד עבודה שלצערנו הרב הרשויות הרשמיות שצריכות לעשות את העבודה הזאת לא מצליחות. אני לא רוצה להאשים ולהגיד משהו אחר. במילה הכי עדינה: לא מצליחים לעשות את העבודה, אם זה מסיבות כלכליות, אם זה מסיבות שהם לא נמצאים שם, אם מסיבות שהם עסוקים בדברים אחרים, אבל באופן כלשהו זה גם כישלון, זה גם רשלנות. אנחנו צריכים להמשיך לחיות עם הדבר הזה. אם היינו יודעים שאנחנו כבר מאחורי המגפה היינו אומרים: לא צריך, אבל לצערנו הרב אנחנו יודעים שנמשיך עוד כמה חודשים טובים במצב הזה.

תודה רבה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב. חברת הכנסת לשעבר עידית סילמן, בבקשה, ואחר כך נשמע את אלי יפה ממד"א ואת שלי אבן צור.

תודה רבה. אני רוצה לברך על הדיון החשוב הזה וגם לברך את יונתן ווינברג על המיזם הנהדר הזה של "נאמני חיים".

בסוף אנחנו צריכים לזכור שאנשים חיים בתוך קהילות. המגזרים והקהילות השונים שיש פה במדינת ישראל, משהו שמהווה ביום-יום חוסן חברתי משמעותי מאוד, אסור לו שיהפוך להיות בעוכרנו דווקא בתקופה הזאת וצריך לראות איך מנצלים את היתרון של הקהילה.

אני פחות מסכימה עם הטענה שהציבור התעייף. מי שקורא את מה שארגון הבריאות העולמי כל הזמן מפרסם על הנושא של התנהגות אנושית, בסך הכול מבחינת ההתנהגות האנושית אנחנו יודעים שיש היצמדות מאוד מאוד נמוכה להנחיות, גם באנשים שלוקחים למשל תרופות כרוניות לאורך זמן. צריך לזכור שרק 50%, על פי מחקרים, נצמדים ומבצעים את ההנחיות באופן שוטף, כי זו התנהגות אנושית. מי שלא כולל התנהגות אנושית בתוך סך השיקולים כשהוא יוצא לתוך מלחמה כזאת במגפה למעשה לא עושה חסד עם הציבור. צריך לקחת את זה בחשבון ולראות איך אנחנו מעודדים היצמדות להנחיות, לוקחים את ההתנהגות האנושית והופכים אותה להיות טובה יותר ולאורך זמן.

אני מצטרפת לדברים, ייקח זמן עד שנגיע אל החיסון ועד שיתחילו לחסן פה אנשים, ואנחנו עוד לא יודעים מה השיקולים ותופעות הלוואי לכאן ולשם. אנחנו עוד נצטרך להתמודד בחברה הקהילתית. בסוף, אלה הנחיות פשוטות מאוד.

צריך לזכור שדי הרבה ילדים ובני נוער במדינת ישראל נדבקו, גם ביחס למדינות בעולם, והעבירו את ההדבקה הלאה לבני המשפחה. המפגשים החברתיים האלה יכולים לקרות באחריות. זה שיש איסור מלמעלה, כפי שיונתן אמר, לא אומר שהדבר הזה לא קורה בפועל.

אנשים רוצים להיות חלק, להיות שגרירים, אנשים מחפשים איפה לתרום. אנחנו צריכים לתת להם כמה שיותר פלטפורמות לתרום.

כאשר "נאמני חיים" באים לארגונים, לעמותות, ואני היום יושבת ב"מנהיגות אזרחית", שזה ארגון הגג של העמותות של החברה האזרחית, ואנחנו גם עושים עכשיו שיתוף פעולה עם משרד הבריאות, אנחנו רואים שבסך הכול יש היענות עצומה לעמותות שדווקא עכשיו נפגעו כלכלית והן מחפשות את המקום החברתי הקהילתי.

אז למה זה לא קורה? את מתארת פה מצב אוטופי, הלוואי שזה כך, אני אשמח, אבל אנחנו יושבים כאן במציאות שאנחנו אומרים: חבר'ה, יש פה משהו שאפשר לעשות אותו והוא לא נעשה, לא בהיקפים שאנחנו צריכים.

צריך לתת כלים לאנשים וצריך להוריד את זה לרמת השטח. השטח יודע, ביום-יום החברה האזרחית יודעת לעבוד, והיא פועלת בצורה מיטבית, אם זה למשל עם ילדים בסיכון. תנועות הנוער יודעות לעבוד. צריך לתת להם את הכלים.

צריך קודם כול לתת להן לעבוד כי אין תנועות נוער.

צריך לזכור שלפעמים החלטות שמתקבלות, ניקח לדוגמה את "הרמזור", שפועל כרגע ברמת - - -

לא פועל.

עדיין לא החלטנו אם זה יעבור לרמה אזורית, לרמת יוממות, אני לא יודעת איפה זה יושב עכשיו. אבל גם כשעבד "הרמזור", האם באמת כל אדם בעיר שלו ידע באיזה צבע העיר שלו צבועה היום? האם הוא קיבל שיקוף של המצב, של ההתנהגות האנושית שבה הוא נמצא? כדי לשקף לאנשים ולגרום להם להתנהג טוב יותר אנחנו צריכים לשקף להם את המציאות. אם עיר יודעת שהיום היא כתומה – אגב, לא בטוח שעדיין אילת היא בתחום הירוק, יכול להיות שהיא כבר עברה לצבעים אחרים – אם אנחנו משקפים את זה לאזרחים אז אזרחים יודעים שהם צריכים להקפיד יותר.

אנחנו צריכים לקחת אחריות על הדברים שנאמרים כאן. תקשיבו, קודם כול "הרמזור" לא עבד. עוד לא התחילו אותו וכבר ביטלו אותו והפכו אותו לעוצר לילי, וגם "הרמזור" מסתבר שהוא לא תורה מסיני. כל מי שרוצה לצטט אותי עכשיו, אני מבינה שזה ספורט לאומי כזה, לקחת את מה שאני אומרת ולנסות לעוות אותו, אבל גם זה לא תורה מסיני. רק השבוע ראינו שמשרד הבריאות – ויש אצלי ציטוטים למי שמעוניין לראות – אמר שהם ישנו את הציונים של הערים האדומות כדי שיותר ערים ייכנסו ויהיו ערים אדומות. ואז הציבור מסתכל ואומר: רגע, מה זה, אנחנו משנים את הציונים ואת כללי המשחק תוך כדי משחק לפי מה שמשרת את האג'נדה? או שאני אדום או שאני לא אדום. זה חלק מן הסיפור.

אני חושבת שצריך לתת כלים לציבור.

עידית, אני מבינה את הרצון. הסיפור הוא לא אוטופי. אנחנו נמצאים במציאות שהאנשים היקרים שיושבים כאן מנסים להכניס קצת סדר בתוך כל הבלגן הזה שאנחנו נמצאים בו ולהגיע לציבור, כי בסוף הכול מתרחש מלמעלה, הציבור בעצמו לא מבין מה קורה, מי ירוק, מי אדום, מי צהוב, האם יש "רמזור" או אין "רמזור". פה התפקיד של כולנו לראות איך אנחנו גורמים למשרדים, אותם משרדים שאת אומרת שאתם בקשר איתם, לאמץ את התוכניות האלה ולאפשר לגופים האלה לעבוד בשטח מול הרשויות המקומיות. ראינו שרשויות מקומיות שלקחו מושכות לידיים ניצחו.

אגב, היוזמה של "נאמני חיים" קורית בשטח והיא מצליחה מלמטה. זה התחיל מ-bottom up, במקום מלמעלה למטה, כי ראינו שזה פשוט לא קורה מלמעלה למטה. צריך לאמץ את זה וצריך לשכפל את זה. צריך לקחת את כל מה שמד"א עושים, וצריך להכניס גם את איחוד הצלה, מה שאנחנו מנסים לעשות היום, אל תוך המשחק הזה. בסוף כל הארגונים הנפלאים האלה, צריך לתת להם את הכלים ואת התקציבים לפעול כדי להביא חוסן אזרחי חברתי.

אם אפשר, גברתי היושבת-ראש, רק מילה על תפיסה. חברת הכנסת דיברה קודם על כך שהממשלה הייתה צריכה לעשות דברים ומאחר ואולי יש בעיה בהתנהלות הממשלתית הקהילה נכנסת. אני חייב להגיד שהיום – ואורי פרידמן שסקר קודם חלק מן הדברים הסתכל על זה במקומות שונים בעולם – אנחנו בתפיסה הרבה יותר משולבת. ברור שזה לא הממשלה לבד, וברור שהממשלה צריכה לאפשר ולתת את הידע, אגב בעיקר ידע, וגם קצת תמריצים לאותם ארגונים מפעילים בשטח, כמו תנועות נוער, כמו מד"א, כמו מה שיונתן מתאר, אבל גם ברור שלא ננצח במאבקים כאלה אלמלא נדע לאפשר את ההפעלה הקהילתית, לאפשר לאנשים לעשות דברים. השילוב הזה הוא הנכון, ולכן אני מציע לא לצאת נגד. אנחנו צריכים את הקהילה לא כי הממשלה לא עובדת, בלי קשר לכך שלממשלה יש בעיות משלה.

אמרתי: או שהיא כשלה או שהיא לא הצליחה. אנחנו לא באים להתנגח בממשלה. אנחנו רוצים פתרונות לאנשים. אני כן מאמינה בכוחה של הקהילה. זה היה פתח הדברים שלי. מן המקום הזה אני גם מצדדת ביוזמה.

לדעתי אין פה מחלוקת. ניר טופר, מנהל המתנ"ס בג'וליס, אחרי שהתנענו את "נאמני חיים" אמר לי: יונתן, מה שעשינו הערב היינו צריכים לעשות בחודש מרץ. למה זה לא קרה במרץ?

כי המתנ"סים סגורים.

בדיוק, כי כל העובדות הקהילתיות שלו בחל"ת. יש פה בדיוק את האירוע של המערך הקהילתי בישראל, שהוא יחסית "מיובש", אין לו את הכוחות. החיבור בין המקצועי להתנדבותי הוא חלש בהרבה מאוד מקומות. כאן צריך לבנות את זה מחדש. הוא ביקש ממני – זה ניואנס מעניין מאוד – שנכתוב "נאמני חיים" אבל נוריד את הסלוגן של הקורונה. שאלתי אותו: למה? הוא אמר: כי יש פה חוסן אזרחי שעכשיו צריך לבנות אותו ומחר תהיה צרה אחרת.

נכון.

הכוח הזה יכול להחזיק, אם נדע לייצר את שיתופי הפעולה האלה לאורך זמן עם תשתיות שעובדות, להמון אתגרים קהילתיים.

ו"הרשת האפידמיולוגית", שעושים עבודה נפלאה.

תודה רבה, יונתן. הייתי לוקחת מכאן שני דברים עיקריים. קודם כול, עניין אמון הציבור, שגם נכתב אצלכם. הרעיון של לעבוד עם הציבור זה לגייס בחזרה את הציבור. זה מתכתב גם עם מה שאתה אומר, יונתן. ובעיקר לזהות את הקורונה כהזדמנות. בסוף אנחנו יכולים לבנות בחסות הקורונה כל כך הרבה מנגנונים, לבנות רשתות אזרחיות חדשות שישרתו אותנו גם הרבה אחרי שהנגיף יחלוף, ואנחנו מקווים שהוא יחלוף לו בקרוב.

ד"ר אלי יפה, בבקשה, ואחר כך שלי אבן צור, ואחר כך נעבור לנציגת משרד הרווחה, דליה לב שדה. בבקשה, אלי.

כארגוני צלב אדום אחרים בכל העולם שפועלים באסונות ובמגפות, גם מגן דוד אדום הפעיל את התחום הזה של נאמני הקורונה מעבר לתחום הבדיקות, מעבר לתחומים האחרים שמגן דוד אדום עוסק בהם מתחילת המגפה.

מה אנחנו עושים? בנינו פלטפורמה אינטרנטית להכשרת "נאמני קורונה". הם לומדים במשך שעתיים, אוף-ליין לומדים לבד, עוד שעה בזום עם מדריך, מקבלים אוגדן פעילות ונכנסים לעבודה. איפה הם עובדים? הם עובדים בקרב המשפחה, בקרב החברה, בקרב המכרים, בקרב החברים בסביבה הקרובה שלהם.

לכן כל מה שנאמר פה עד עכשיו – למעשה מילים כדורבנות. הדבר הזה נעשה, מבוצע וקיים. יש לנו היום יותר מ-10,000 כאלה, שיוצרים לאט-לאט שינוי כי יש לנו עוד הרבה הרבה זמן להתמודד. לכן מה שאמרה טל מדר – מילים כדורבנות. הרי מה קורה היום עם הנוער? אנחנו לוקחים את הנוער שיידבקו אחרי הצוהריים לבד עם עצמם ולא נותנים לארגונים ולתנועות להפעיל את מנגנוני הריסון. כולם היו צריכים להיות "נאמני קורונה", כל התיכוניסטים וכל אדם בישראל.

אנחנו עושים את זה נכון להיום על ידי מפגשים שבועיים של "נאמני הקורונה" והרצאות העשרה שאנחנו מתחילים השבוע. "נאמני הקורונה" גודעים בפועל – יש סיפורים מצמררים. בני נוער, בני 16, 17, שפתאום מתחילים לדבר עם השכן הבודד ממול שאף אחד לא נכנס אליו, מדברים עם הסבא והסבתא. מתנדב נוער שלנו, שהיה מתנדב נוער עוד לפני כן ועכשיו הוא "נאמן קורונה", התחיל לדבר עם האח של הסבתא, שאף אחד לא פוקד שנים, בהתחלה בשיחה אחת ועכשיו יום-יום. יש כאן ממש תהפוכה מלמטה, דברים נפלאים שקורים.

כפי שאמר פרופ' לוין, עכשיו צריך לחזק, לחבר ולעבוד ביחד. לממשלה יש צרכים, לעירייה יש צרכים. לנו יש המון חיילים. החיילים האלה עומדים לשירותכם. עכשיו רק צריך לתפור את הדברים מלמטה. פרופ' לוין, באמת כל הכבוד, וגם חברת הכנסת שאשא ביטון. זה דבר לא טריוויאלי שמביאים לכנסת דיון שהוא בכלל לא עניין לכנסת אלא עניין אזרחי לחלוטין. רק לחזק את ידי כל העושים במלאכה. אנחנו כאן ואנחנו נמשיך בשמחה רבה לפעול עם כולם.

תודה רבה, ד"ר יפה. רק אומר שהכנסת היא הבית של האזרחים אז מבחינתי לגמרי טבעי שנעסוק בזה. תודה רבה לך. שלי אבן צור מן "הרשת האפידמיולוגית הקהילתית", בבקשה.

קודם כול, תודה רבה על ההזדמנות. שמי שלי אבן צור ואני, ביחד עם מרב פרקש, הקמנו את "הרשת האפידמיולוגית הקהילתית". שתינו באות מתחום בריאות הציבור. אני דוקטורנטית באפידמיולוגיה, מרב עוסקת בקידום בריאות, יש לה גם כן תואר בבריאות הציבור.

הרעיון של המיזם שלנו הוא לקחת אנשים כמונו, שמגיעים ממקצועות הבריאות, ולקשר אותם לאנשים פעילים בשטח, כמו כל מה ששמענו היום, ולתת להם את הגיבוי המקצועי ואת הערך המוסף בפתרון בעיות מן השטח, בעצם לתת איזשהו מענה ראשוני, מהיר ויעיל בתוך הקהילה עצמה.

העקרונות שלנו הם ממש בהמשך לכל מה שדיברו פה היום. אנחנו מגיעים לשטח עצמו. הנציגים שלנו בשטח יכולים להנגיש את המידע לפי הבעיות שעולות מן השטח, אפילו אם זה ברמה שלמשל עשינו פוסטר על איך נכון להיות בגינה ציבורית: לא לשבת באותו ספסל ולא לשתף מזון. אפשר למצוא המון המון דברים שלא מגיעים מן ההנחיות הגדולות אבל בשטח בפועל אפשר לתת אותם ככלים להתנהלות נכונה יותר. כמובן שהכול בהתאם לערכים המקומיים ולתרבות המקומית.

עוד דבר שאנחנו יכולים לעשות הוא כמובן תמיכה בקהילה עצמה. אנשים שנמצאים בבידוד – לראות איזו תמיכה אפשר לתת להם, מערכת תמיכה, גם סוציאלית וגם אם הם מפתחים סימפטומים אז אפשר כבר לעשות איזו עצירה בשרשרת ההדבקה, אפשר כבר לראות עם מי הם נפגשו, לדבר איתם, לומר להם שיכול להיות שהם נחשפו למישהו שהוא מאומת ואז להגיד להם שהם ייכנסו לבידוד עד שתתקבל תשובה. אפשר לעשות הרבה דברים.

מכשולים שיש לנו בינתיים, קודם כול, הקמה של תשתיות מתנדבים – יש המון בשטח ואנחנו ממש נשמח לחיבור אליהם. אני לא רוצה להמציא שום רשת מחדש. אני חושבת שיש המון מקומות שאפשר להשתמש כבר במה שקיים, כאשר אנחנו ניתן את התמיכה שלנו מלמעלה.

קבלת הכרה – התחלנו לא מזמן אבל אני נתקלת הרבה ברשויות שחושבות שיש פה כפילות עם משרד הבריאות או עם פיקוד העורף. חשוב להבין שכאשר דברים מגיעים מן השטח יש להם משמעות שונה. זה בדיוק מה שדיברנו פה. לנו כמובן אין תקציבים. שתינו מתנדבות בדבר הזה, אנחנו כבר חודשיים עוסקות בזה. כמובן שלתת תקציב לנציג בשטח או לגורמים המקצועיים שאנחנו איתם, כמובן לעיצובים שאנחנו עושים, כל מיני דברים, זה גם חשוב. ולהשתמש בשיטות של שיווק חברתי.

יש המון המון דברים שאפשר לעשות, המון שיתופי פעולה שאפשר לעשות, שאנחנו כמובן מאוד מאוד בעד. נשמח לעזור בכל הדבר הזה.

תודה רבה, שלי, ויישר כוח על היוזמה. אני שומעת כאן מבחינת אופציות, שיכולתם אולי להרחיב למספר סטודנטים גדול יותר, כלומר אתם כקהילה של סטודנטים, לבנות pool שהוא מספיק משמעותי ולחבור לארגונים או לקבוצות של מתנדבים, יכול להיות שגם דרך משרד העבודה והרווחה – תיכף נשמע את דליה לב שדה – שגם שם יש רכזי מתנדבים, ולראות איך מתוך הרשויות אתם יכולים לפעול ולהוציא זרועות החוצה. אני בטוחה ששתיכן לבד לא תוכלנה לעשות את זה, בטח לא בהיקפים כאלה, אבל אם תתחברו למערכים קיימים יכול להיות שזה יהיה הרבה יותר אפקטיבי לכל מי ששותף.

נשמע את דליה לב שדה, שתוכל לקחת את הפרטים של שלי אבן צור ואולי אחר כך אפילו ליצור קשר ולראות איך אתם יכולים להרחיב את מעגלי ההשפעה. דליה לב שדה ולאחר מכן ראובן אדרעי.

שלום. קודם כול, רציתי לומר שכל הרעיון של הפעלת נאמני קורונה באמצעות תמרוץ של אנשים שנמצאים בחל"ת או מובטלים הוא רעיון חשוב ומבורך ויש לו ערך חברתי גבוה מאוד. גם הנושא של "נאמני החיים" – כבר שמעתי על זה מכיוון אחר, מגלי סמבירא, שכנראה עובדת איתם, וזה כבר מתחיל להיות מיושם בחלק מן הרשויות המקומיות. עוד לא הספקנו להכיר את הנושא הזה לעומק.

כבר בתקופת הסגר הראשון אנשים שהיו בחל"ת ומובטלים, כ-25% מכוח ההתנדבות היה מבוסס עליהם כמתנדבים, לא כעובדים. כמובן שכל הסיפור של להפוך אותם לסוג של עובדים מייצר אתגרים חדשים.

יש לנו היום ברשויות המקומיות תשתיות של התנדבות ותשתיות של עבודה קהילתית. לא בכל הרשויות המקומיות, למרות שאני רוצה לציין בברכה ששר הרווחה אישר כ-180 תקנים חדשים בימים אלה, אמנם עד יוני כרגע, לתגבר את הרשויות המקומיות בנושא של התנדבות ועבודה קהילתית. הרשויות נמצאות עכשיו באיתור אנשים לתפקיד הזה, אבל נצטרך כמובן להכשיר אותם כדי שיוכלו לפעול.

בינתיים הרשויות פועלות, הן ממש לא שוקטות על השמרים. יש אין ספור תוכניות יפהפיות שפועלות, אם זה "אמץ אזרח ותיק", אם זה עדיין חלוקת מזון, רוב הרשויות עדיין עסוקות גם בחלוקת מזון. יש היום את פרויקט "מגן הזהב" – הפגת הבדידות לאזרחים ותיקים. יש עשרות אלפי אזרחים ותיקים שביקשו שיהיו איתם בקשר. אנחנו פועלים באמצעות המתנדבים של הרשויות המקומיות, דרך ארגונים חברתיים נוספים כדי להרים טלפונים, כדי להיות בקשר איתם. יש תוכניות רבות להפגת בדידות גם דרך משרד הרווחה, אגף אזרחים ותיקים, שמפעילים דרך מערכות טלוויזיה ומערכות אייפדים למיניהם, כל מיני תוכניות. היום השטח עוסק בפעילות התנדבותית חברתית ביחד עם אוכלוסיות נזקקות שונות. כל הארגונים החברתיים שפועלים, חלקם פועלים באופן עצמאי, כפי שכבר שמענו, וחלקם פועלים באמצעות רשת ההתנדבות שקיימת ומפעילה היום את הארגונים החברתיים, גם כהשלמות לרשויות שהן חלשות יותר.

הנושא של תמרוץ אנשים שנמצאים בחל"ת או מובטלים דורש מנגנונים שצריך לפתח אותם, הם עדיין לא קיימים, כי אין דומה מתנדב לעובד בתוך מערכת. אני מניחה שגם הדרישות שונות, גם המעקב יהיה שונה, וגם על התשתיות צריך לחשוב, איך נפעיל אותם והאם נכון להפעיל אותם בדיוק על רשתות ההתנדבות. אני לא בטוחה שיהיה נכון שבאותו מקום יהיה מתנדב ויהיה עובד על אותה תשתית, אבל אם לא אז יש תשתית אחרת, של משאבי קהילה, שאפשר להשתמש בה ולנצל את הכוח הזה, משום שהצרכים קיימים בשטח. אנחנו לא מצליחים להגיע לביתם של כל האזרחים הוותיקים, אנחנו לא מצליחים להגיע לבתיהן של משפחות עם צרכים מיוחדים שונים ומגוונים. כלומר הצרכים הם רבים ומגוונים, מעבר לצרכים שכבר הוזכרו, גם בנושאים של סדר חברתי וגם בנושאים של בריאות. אני דיברתי רק על נושאים של רווחה.

חשוב לי לומר שזה רעיון מבורך, אבל צריך לבנות אותו כתוכנית עבודה מסודרת. רצוי וחשוב שזה יהיה על התשתיות של הרשויות המקומיות, כך אנחנו עובדים, שם יש את היחידות ואת הכוח שיכול לנווט את כל המהלכים האלה. זהו בינתיים.

תודה רבה, דליה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב רוצה לשאול שאלה, בבקשה.

בקשר לתקנים שהוקצו עכשיו, דיברת על 180 תקנים חדשים. האם יש חלוקה מסוימת שמתייחסת למציאות, איפה שיש יותר תחלואה להקצות יותר תקנים לאותם מקומות? איך נעשית החלוקה? זה דבר אחד.

דבר שני, אני חושבת שאכן חשוב לחלק סלי מזון, אבל גם מתנדבים שהם לא אנשי מקצוע יכולים לעשות את זה. חשוב לקחת בחשבון שלא רק אזרחים ותיקים צריכים סלי מזון. יש משפחות במצוקה ויש משפחות שהצטרפו למעגל העוני ולא רשומות עדיין בלשכות הרווחה וצריך לקחת אותן בחשבון. השאלה אם משרד הרווחה דואג למקומות האלה.

הקריטריונים היו לרשויות שאין להן רכז התנדבות, לפחות להן, כדי שיהיה להן את המינימום הנדרש, תוך העדפה לרשויות ערביות וחרדיות בעקבות התחלואה הגבוהה יותר. הקצאת התקנים נשלחה כבר לרשויות השונות. כולם יודעים בדיוק כמה הם יקבלו, איזה חלקיות של תקן. המינימום הוא חצי משרה לרשות מקומית. כך שמן הבחינה הזאת באמת לקחנו בחשבון גם את מצב התחלואה וגם את מצב התקינה כמובן.

תוכלי להגיד כמה הוקצו למשל לחברה הערבית? אנחנו יודעים שכמעט כל הישובים האדומים הם ערביים.

הרשויות הערביות קיבלו עדיפות.

אם תוכלי להגיד כמה.

אלה מסמכים שכבר יצאו והופצו למחוזות ולרשויות המקומיות, הם לא סוד, אפשר לראות בדיוק את הנתונים, אין בעיה.

לגבי האזרחים שנזקקים לתמיכה השונה, זה לא רק אזרחים ותיקים. משרד הרווחה הקצה הרבה מאוד משאבים למזון גם למשפחות בעוני וגם לאזרחים ותיקים ואנשים שנמצאים בבידוד. נכון שהם צריכים להיות רשומים בשירותי הרווחה, אחרת הם לא נספרים אצלנו, אנחנו לא רואים אותם, הם שקופים למערכת. כאן הרבה פעמים נכנסים לפעולה הארגונים החברתיים לגבי מי שלא רשום ונזקק, הם הרבה פעמים מספקים את הצורך.

נגעת בדיוק בעניין, באזרחים השקופים, שאנחנו רוצים שיפסיקו להיות שקופים. בשביל זה אנחנו חייבים שיתוף פעולה בין משרד הרווחה לבין הארגונים השונים. אי אפשר לסמוך על זה ש"הם לא רשומים אצלנו אבל יש מישהו אחר שרואה אותם", לא. אנחנו כמדינה צריכים, דווקא בגלל שיש לנו יותר מדי שקופים בתקופה הזאת, לראות איך אנחנו יוצרים שיתופי פעולה. זה דבר אחד.

דבר שני, חברת הכנסת אימאן ח'טיב ביקשה לדעת מה ההקצאה של אותם רכזים או תקנים לטובת המגזר הערבי. אני מבינה שאין לך את הנתונים מול עיניך. אנחנו נבקש עד מחר בבוקר שתעבירו את המספרים, עם כל הפילוח, למנהלת הוועדה ואז נוכל להעביר את זה לחברי הכנסת.

דבר נוסף, את יודעת לומר בכמה אזרחים המערך של משרד העבודה והרווחה מטפל ברשויות השונות?

את מתכוונת כמה אנשים מקבלים סיוע? אין לי את הנתון הזה.

אשמח שגם אותו אתם תעבירו מחר לוועדה.

עוד פעם אני אומרת – אני אומרת את זה כמעט בכל דיון, לא רק אליך אישית – משרדי הממשלה מגיעים לדיונים, תגיעו עם מספרים. אתם יודעים שהוועדה הזאת כל הזמן נוגעת באותה נקודה. תבואו עם נתונים כדי שנוכל לבחון את הדברים בצורה אמיתית ולהבין איפה אנחנו נמצאים.

חשוב לי לציין, המסתייעים – זה יהיה אך ורק האזרחים שרשומים במערכות שלנו, כי אחרת אנחנו לא יכולים לספור אותם. לגבי האזרחים הנוספים, השקופים כפי שתיארתם אותם, ברשות המקומית הם לא שקופים. הם מגיעים ליחידות ההתנדבות ומקבלים את הסיוע. מחברים אותם לארגונים התומכים. הם רק לא יכולים לקבל את התקציב של משרד הרווחה, לכן הם מקבלים את התקציב דרך הארגונים האזרחיים. הרשות מתכללת את המהלך.

הסיפור של התקציב הוא סיפור אחר. אנחנו לא מדברים על התקציבים.

גברתי, שאלה היושבת-ראש שאלה שהיא לדעתי נדרשת. יש כאן שתי תפיסות. משרד הרווחה בדיסקט ההפעלה שלו כבר שנים רבות רגיל לחשוב על אוכלוסיות מסוימות. להבנתי, מהפגישה אתמול עם השר, יש תפיסה אחרת חדשה, שמסתכלת על כלל החברה הישראלית, כלל הציבור וצרכיו החברתיים ומנסה לעבור ממדיניות חברתית מגיבה על אדם שנרשם ויש לו בעיה למדיניות חברתית יוזמת, פרואקטיבית. ממה שאת משקפת – ואני אומר את זה בהערכה רבה לך ולמשרד, אני מכיר ומוקיר את פועלך – יש כאן איזשהו שינוי דיסקט כי משרד הרווחה, שרוצה להסתכל על כלל האוכלוסייה, נותן כסף, לא בהכרח תקנים, נותן כסף לאותם ארגונים שתפעילו או שיהיו ברשויות המקומיות. הוא לא חושב על זה במונחים של הפעלה. את אומרת: אנחנו מפעילים את העמותות. זה לא עולמות של הפעלה. העמותות רצות לבד. אבל כן חשוב מאוד שתהיי מסוגלת להבין, לנטר ולשאול אפילו מה קורה בשטח, בדיוק כפי שקרה בדוח שמיד ובדברים אחרים. כאן אני מאוד עם חברת הכנסת. אם זה היה קורה הייתם יודעים בדיוק לאן הכספים הולכים.

עוד שאלה. במקרה אני עובדת סוציאלית במקצועי, רק שתדעי. לגבי התקנים שהוקצו, כולנו יודעים בכמה עלה היקף האלימות בתוך המשפחות מאז הגל הראשון. היינו עדים להרבה רציחות. המקרה האחרון היה בעיר עראבה, שהיא במקרה העיר שלי. מפה אני פונה גם אליך לבדוק את המחדל הגדול שהיה שם, גם עם לשכת הרווחה וגם עם המשטרה. בביקור של השרה לשוויון מגדרי וחברתי מירב כהן בעירייה, אני גם הייתי שם, כהצעה לפתרון היא הציעה להתחיל בתוכנית פיילוט בעראבה, להקצות תקנים של משפטנים שיוכלו ללוות את אותן נשים ויהיו זמינים להן. אני העליתי את הסוגיה שבד בבד עם הצד המשפטי צריך גם לתת את הטיפול הרגשי לאותן נשים, למשפחות שלהן, לילדים שלהן. מצמרר מה שקורה באותן משפחות. התשובה שלה הייתה: זה לא בתחום האחריות שלי, זה בתחום הרווחה. השאלה האם עכשיו, כשיש עוד מחשבה, וייקח לנו כנראה הרבה זמן עד שנגיע לשלב הפרואקטיבי, ליזום דברים, אבל דברים קורים בשטח, פשע קורה בשטח. האם בתוך זה הוקצו תקנים לטיפול בסוגיית האלימות או לא? מה שקורה – ואני אחזור לחברה הערבית – יותר מ-70% מן הנרצחות השנה הן נשים ערביות. זה לא יכול להיות. היית צריכה לראות את האימא ואת הילדים שם. מצמרר, מצמרר מה שקורה, וכולם ידעו שזה מה שהולך לקרות, והמחדל הוא בכל הרשויות, גם הרווחה, גם המשטרה, גם בית הדין. עד מתי? עד מתי נמשיך בסחבת הזאת? חיי הנשים גם יקרים.

תודה רבה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב. נושא כואב וחשוב. יכול להיות שגם נקדיש לו דיון בוועדה, לכל נושא הפגיעות בנשים ופגיעות מיניות בכלל. בכל זאת, אם לדליה לב שדה יש מענה אז נשמח לשמוע.

אם אין מענה אני מבקשת שיעשו חישוב חדש ויקצו לנושא הזה תקנים.

זה דיון אחר. דליה, את יודעת לומר?

יש שתי תוכניות גדולות מאוד בנושא הזה. אחת היא התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה, שמשרד הרווחה מוביל. זו תוכנית בין-משרדית. דובר בה רבות גם בדיוני הכנסת. יש משאבים, יש תוכנית עבודה.

את יודעת לומר כמה מתוך זה הוקצה לחברה הערבית?

זה תוכנית אחת. התוכנית השנייה, יש תוכנית כוללת שמשרד ראש הממשלה מוביל למיגור האלימות, נדמה לי שבאמצעות הרשות לביטחון קהילתי של המשרד לקידום קהילתי. הם מובילים למיגור האלימות. זו תוכנית בין-משרדית, שלא קשורה רק לאלימות במשפחה אלא בכלל למיגור האלימות בחברה הערבית. זה ספציפית מתמקד בחברה הערבית. התוכנית הלאומית היא כללית, היא לכל החברה באופן כללי, את זה אני יכולה לומר.

בהקשר לדבריו של גל אלון, אני רוצה לומר שהמשרד שלנו בהחלט תומך בארגונים החברתיים בנושא של הקורונה, גם באמצעות התמיכות וגם באמצעות הקרן שהשר הקצה לתמיכה, שעכשיו יצאה הפעימה השנייה לתמיכה בארגונים החברתיים. הגישה היא בהחלט פרואקטיבית, גישה אוניברסלית, זה מה שהשר שלנו מוביל, וגישה מניעתית, למנוע בעיות לפני היווצרותן. אלה הכיוונים שאליהם אנחנו חותרים. עדיין זה לא מייתר כמובן את כל רישומי שירותי הרווחה והפעולות דרך מערכות המחשוב שלנו, שאנחנו יודעים מי לקוח ומי לא לקוח פורמלי.

תודה רבה, דליה. אני מוכרחה לומר לך שתשובות לשאלות רבות לא קיבלנו כאן, בטח לא בצורה מדויקת. אני מוכרחה לומר, נכון שמשרד הרווחה עושה עבודת קודש, אתם מטפלים, אתם עמוסים גם בלי הקורונה, יש לכם את האתגרים שלכם.

אנחנו נמצאים היום בסיטואציה ייחודית מאוד. האנשים שנזקקים היום הם לא "הדמות הקלסית", ואני אומרת את זה בכאב, שמוכרת לרווחה לאורך השנים. יש פה אנשים שהיו מבוססים מאוד, ממעמד הביניים, שעבדו בעבודות מאוד יוקרתיות, חלקם עם רכבי חברה שרק מוסיפים עכשיו על העול כי הם משלמים עליהם מס מהכלום וחצי שהם מקבלים. יש פה מציאות חדשה שצריך להתמודד איתה.

ברור לי שבמצוקה שלכם, של העובדים הסוציאליים, שצריך לתגבר אותם בלי קשר לקורונה אז על אחת כמה וכמה בתוך המציאות החדשה הזאת, אתם לא יכולים לעשות הכול לבד. יושבים פה גופים שאומרים: אנחנו נייצר איגום של המתנדבים בכלל, לא רק של מה שאתם מכירים. בואו תשתפו פעולה. בסך הכול צריך שמשרד הרווחה יתכלל את הסיפור הזה, שאותו רכז מתנדבים, שעושה את זה ממילא בתוך הקהילה, ייצר קשר עם הגופים השונים שיכולים להיכנס אל תוך השירות, לעודד את הדבר הזה. לייצר קשר עם שירות התעסוקה, ותיכף נשמע את ראובן אדרעי, ועם הביטוח הלאומי ולראות איך מגייסים משם גם אנשים. אגב, הם לא חייבים להיקרא עובדים, הם יכולים להיקרא מתנדבים, שיקבלו איזשהו תמרוץ או משהו, שתמורת דמי החל"ת שהם ממילא מקבלים כשהם יושבים בבית הם יעשו משהו למען הקהילה. אפשר להיות יצירתיים ולעשות פה משהו אחר. מה לעשות, זה צו השעה. לא הזמנו את זה אבל זאת הזדמנות שיכולה לעזור לנו גם הרבה קדימה. את יודעת, האסונות – אחד הולך ואחד בא. אני מקווה שלא יבואו אבל שלפחות נהיה מוכנים בצורה קצת יותר טובה לכל מקרה שלא יקרה.

תודה רבה, דליה. נשמע את ראובן אדרעי.

צוהריים טובים, גברתי היושבת-ראש. אשמח להגיד, קודם כול, צר לי על כל מה ששמעתי. במקרה אני ממונה על תוכנית "מעגלי תעסוקה" אז גם יצא לנו לראות את התפקוד שלנו בתוך העניין הזה.

כמה דברים ואני חושב שזה גולת הכותרת. בסוף צריך להסתכל שהקורונה הביאה איתה גם הרבה הזדמנויות. בעבר משרדי הממשלה לא עשו המון שיתופי פעולה ברמה הזו. היום אנחנו עדים – ואני אומר לכם כמי שנמצא בתוך כל זה החל מחודש מרץ – לשיתופי פעולה אדירים בין משרדים, שיצרו גם יוזמות חשובות.

כדי לגייס את האנשים האלה – היום יש 340,000 צעירים עד גיל 30 שנמצאים באבטלה. מהרבה שיחות שלנו, עשינו מהלך של תקשורת עם כל האזרחים, קרי: שיחות אישיות עם אזרחים כדי להבין איפה אנחנו נמצאים. הרבה מן הצעירים, זו אחת השאלות הגדולות שלהם, אומרים: תשמע, אז ייקחו לנו את דמי האבטלה? אני רוצה לחזור לעבודה שלי אבל אני לא רוצה שייקחו לי את דמי האבטלה, זה חשוב לי, אני שוכר דירה וכולי וכולי.

ערבות הדדית קיימת, יש דברים שקורים, אבל לא יכול להתבצע גיוס גדול בפריסה ארצית. אנחנו יכולים לבצע חיבור לדבר הזה אבל אנחנו חייבים להבין פה שזה צריך להיות אטרקטיבי. אי אפשר לדרוש מאנשים: בואו תעשו, אם הם לא יהיו מחוברים לרעיון וגם לכך שהם לא יינזקו מבחינה כספית. זה דבר שצריך לפתור. זה קורה, זה אפשרי, כי הרבה דברים שביצענו – אתן לכם דוגמה: כשיצאנו עם הסיפור של עוזרי ההוראה, כשזה היה אטרקטיבי, בלילה אחד תוך 12 או 14 שעות נרשמו 17,000 דורשי עבודה. ברור לכולנו שאף אחד לא עושה את הצעד הזה אם הוא לא מבין שזה משתלם לו. המציאות מורכבת.

ראובן, אני רוצה להבין, גם ממך וגם מן החברים כאן. אנחנו לא מדברים על זה שאנחנו משחררים אותם עכשיו מן האבטלה ומעסיקים אותם בעבודה חדשה, זה לא הסיפור. הסיפור הוא שאנחנו רוצים לעודד אותם, לתמרץ אותם בתקופה שבה הם נמצאים באבטלה או בחל"ת, עד שהם יחזרו לעבודתם או ימצאו עבודה אחרת, בינתיים הם יוכלו להתנדב. אז איפה הבעיה?

זו הייתה גם הכוונה שלי. על פי השיחות שלנו – וגם אני ביצעתי שיחות כדי לחוש את הדופק – האזרחים יש להם רצון להירתם להרבה משימות. צריך להגדיר את המשימה, לעשות איגום של כל מי שמתעסק עם הדברים האלה, ואנחנו נוכל לבצע את שיתוף הדברים.

צריך לזכור, כרגע נוצרים הרבה נזקים חברתיים דווקא אצל צעירים. גברתי אמרה את זה קודם ואני שותף גם למה שאמר יונתן ווינברג. בסוף זה סוג של מלכודת דבש, שאנשים נמצאים במציאות לא פשוטה, לא מוצאים את עצמם, ואין טיול אחרי צבא, וחבר'ה צעירים שעבדו בכל מיני עבודות רכות, מה שנקרא, לא במשרות מלאות, אז גם דמי האבטלה שלהם נמוכים. אם הם כבר מקבלים צריך לחבר אותם לרעיונות שכבר קיימים ולנסות להשיג שיתוף פעולה גדול. אנחנו נשמח.

זה מה שביקשנו. ראובן, זה בדיוק מה שיושב כאן על השולחן. בואו תראו איך אתם יוצרים איגום של משאבים, יוצרים שיתופי פעולה עם הגופים השונים, מעודדים את האנשים לצאת. הם לא צריכים לעבוד בזה עכשיו במשרה מלאה, בפול-טיים-ג'וב, אלא לייצר איזה מנגנון, שגם מוציא אותם החוצה, מאפשר להם לתרום לקהילה, מתמרץ אותם קצת אבל הם ממשיכים לקבל חל"ת ודמי אבטלה כרגיל. זה מה שמוצע כאן.

גברתי היושבת-ראש, אוסיף עוד דבר. ההיסטוריה של התוכנית היא מתוכנית ויסקונסין של לפני 15 שנים, ואם ממש נלך להיסטוריה אז תוכנית ויסקונסין התחילה מן האמירה – לא הישראלית כמובן, ייבאנו אותה – שאין אופציה חמישית. כלומר או שאתה עושה משהו או שאנחנו נותנים לך בייביסיטר ואתה מחפש עבודה. אנחנו נותנים לך בעצם מרווח של אפשרויות אבל אתה צריך לקחת אחריות ולבחור.

כאן זה גם קצת שינוי בדיסקט שלכם, לחזור למקורות מבריטניה ומוויסקונסין, אגב יותר מבריטניה, שאמרו: אנחנו מרימים טלפון ובאופן אקטיבי מציעים לאדם, בטקסט שונה לגמרי מן הטקסט הרגיל של שירות התעסוקה או של "מהלב" או של התוכנית היום. אנחנו אומרים: "תשמע, יש משימה. אנחנו רוצים לגייס אותך למאמץ ברשות המקומית הזאת והזאת, הם צריכים אותך. אנחנו יודעים שאתה גר שם, יש לנו את קורות החיים שלך. האם אתה רוצה להצטרף?" אלה טקסטים שונים לגמרי מן הטקסטים הרגילים של חיפוש עבודה.

מה התמריץ? איך זה עובד?

אפשר גם לייצר מנגנון שלא אתם תתקשרו.

אני יכול להגיד לכם שבתוכנית "מעגלי תעסוקה", החל ממרץ האחרון יצאנו בקריאה. אנחנו לא מחפשים איך לשלוח לעבודה אלא אילו כלים אנחנו יכולים להעניק לאזרחים על מנת שהם יוכלו לצעוד צעד אחד קדימה. אם הוועדה – ואני מזמן את כל החברים שנמצאים כאן – תגיד: יש על השולחן דברים קונקרטיים, קרי: עובדים סוציאליים, נדע לשכנע אותם ולהוביל אותם למשימות האלה. העניין הוא שצריך שתהיה הגדרה. אם הוועדה הזאת תוציא מכאן הגדרה מסודרת שאנחנו צועדים לכיוון הזה, אני מבטיח לכם שאנחנו יודעים, הצוות שלי לפחות יודע לעשות את זה בצורה הכי טובה.

לעשות מה? אנחנו לא מדברים על "מעגלי תעסוקה". אני יודעת מה זה. אנחנו מדברים על מעגלי התנדבות, שנסמכים על מנגנון שקיים היום, של אנשים שלא יכולים לחזור לעבודה אבל ישמחו לעשות משהו בחלק מן הזמן שהם נמצאים בבית. זה השינוי בתפיסה. אנחנו לגמרי דורשים, אנחנו נבקש את זה גם בסיכום, שאתם ביחד עם משרד העבודה והרווחה, ביחד עם משרד הבריאות, שתיכף נבקש לשמוע אותם, ביחד עם השלטון המקומי תשבו סביב שולחן עבודה ותייצרו שיתוף פעולה, תראו איך כל אחד עוזר לשני כדי שבסוף מי שירוויח מזה זה הקהילה בכל אחד מן הישובים. זה הסיפור.

אפילו הייתי מוסיף שאם תיקחו למשל את מה שעשתה הרשות לזכויות ניצולי שואה, שהוציאה מכרז לוואוצ'רים, בסוף אתה רוצה לתת לאנשים תמריץ שהוא הרבה יותר הכרה במאמץ שלהם מאשר כסף. מה שאתה מתמרץ בכסף – כשנגמר הכסף נגמרת העשייה. כאן אתה רוצה, גם אם ההמרה תהיה לא 100% אלא 10% או 15%, התודה הסמלית, שמתקשר אליי אדם מן המדינה ואומר: אנחנו שולחים לך תלושים לקניון שנפתח או לחנות שנפתחת, כשתיפתח כמובן, אנחנו רוצים לתמרץ גם את המסחר – זה סוג הדברים שהם Win-Win-Win. אני חושב שאתה מגדיל את סיכוייך בטווח הביניים להחזיר את האדם לתעסוקה כאשר היא תחזור, כי אתה ביוני הרי תתמודד עם גל של מובטלים וגל של מקומות עבודה. אני לא יודע אם העובדים שלך בחל"ת עכשיו אבל זו לגמרי משימה שהם יודעים לעמוד בה.

תודה רבה, ראובן. נעבור לאנה לרנר-זכות ממשרד הבריאות. יש איתנו נציגה של השלטון המקומי? אחר כך נשמע את רות דיין מדר ואז נסכם. בבקשה, אנה.

שלום לכולם. קודם כול, אני חושבת שזה נושא מאוד מאוד חשוב ואני שמחה להיות חלק מן הדיון הזה.

כידוע גם ליושבת-ראש הוועדה וגם לחלק מן המשתתפים, כחלק ממדיניות השר אנחנו תומכים מאוד גם בנושא הרשויות המקומיות וגם בנושא הניהול הדיפרנציאלי והרעיונות המעצבים שהוצגו על ידי ד"ר גל אלון ופרופ' חגי לוין בהתחלת הדיון.

אני חושבת שהדיון פה התנהל ברמת המקרו, כלומר כולנו דיברנו על החשיבות של היוזמה ועל החשיבות של שיתוף הפעולה מבחינת היוזמה, אבל בפועל חשוב לקיים דיון מעמיק לגבי מה היוזמה הזאת כוללת, כלומר מה הם תחומי התוכן והפרקטיקה הספציפית שבהם אותם "נאמני קורונה" יעסקו, מה כן נכון ומה לא נכון. אני יכולה לתת דוגמה, בשקף שהוצג היה כתוב: "סיוע למערך האפידמיולוגי". בגדול זה רעיון נכון, אבל השאלה מה הוא כולל, מה הוא אומר, מה בפועל, מי עושה מה, מה חלוקת האחריות. אני חושבת שבגדול, בכותרות, כל מה שהיה כתוב הוא חשוב אבל צריך לצלול ולהבין את הפרטים הקטנים כדי באמת לייצר את תיקוף הפעולה הנכון. כנ"ל לגבי הסברה וכנ"ל לגבי דברים שהיו כתובים בשקף שהוצג כדוגמאות לעשייה שאנחנו רוצים לעשות.

דיברה פה נציגת תנועות הנוער, ויונתן ווינברג ונציגים נוספים, שאנחנו כמשרד נמצאים איתם בקשר שוטף כחלק מתפיסה של היוועצות עם השטח. גל אלון מדבר הרבה על נושא הפער בין הממשלה שנמצאת פה לבין השטח שנמצא שם ובאמצע הרשויות המקומיות. בחודשים האחרונים עשינו התקדמות משמעותית מאוד בקשר בין השטח לממשלה, דרך היוועצויות שונות, גם עם ראשי הרשויות וגם עם גורמים שונים ומובילים בחברה האזרחית.

היוזמה הזאת מבחינתנו לא חדשה. אנחנו נשמח לראות איך אנחנו תורמים ומתקדמים יחד איתה, כאשר צריך לבחון את הפרטים בכל נושא ונושא כדי לראות מה כן ומה לא, ואני כמובן מדברת על דברים שהם בעולמות התוכן של מערכת הבריאות. בדברים אחרים, כמו נושא התעסוקה שדובר פה, מן הסתם הנגיעה שלנו אליהם פחותה.

אם אפשר להגיב בקצרה. יש מצב חריג היום במדינת ישראל. מה שמוצג כאן, כל מיני שיתופי פעולה שבונים אותם עם כל מיני התייעצויות שקורות אחת לכמה זמן עם כל מיני שולחנות עגולים – צריך בתווך הזה מערך קבוע, שעובד לאורך זמן, שלומד, שמאחד, שמדבר עם אנשים כמו יונתן שיש להם יוזמות ויש להם רעיונות טובים, והוא בונה עליהם. הוא לא רק שומע אותם אחת לכמה זמן אלא הוא נותן להם שירות קבוע וליווי, ואין את זה היום.

אני רוצה לציין לטובה את אנה לרנר-זכות ואת עדי בן מרדכי ממשרד הבריאות, שבאמת מייצרים את השיח הזה. זה כל הסיפור היום. יש הרבה יוזמות אזרחיות טובות והממשלה גם מתחילה להבין שהיא חייבת את החברה האזרחית, אבל היום העבודה המשותפת היא לא יום-יומית. אם יש דברים שהחברה האזרחית יכולה לעשות והממשלה לא יכולה לעשות, אם יש חתונה של 200 אנשים אז המשטרה כל מה שהיא יודעת לעשות זה לבוא ולסגור אותה. החברה האזרחית יכולה לגרום לחתונה של 200 אנשים להיות חתונה של 60 אנשים, כי אנחנו לא מחויבים לאף אחד. זה הבדל גדול מאוד. השילוב הוא המבחן, ואני חושב שעל זה מדובר היום, על היכולת להתחיל לייצר מערכים שמייצרים את הדבר הזה באופן מובנה.

תודה רבה, יונתן. מייד אתן לנירה לאמעי רכלבסקי, היועצת המשפטי של הוועדה, לומר משהו.

לפני כן, אני רוצה להתייחס לדבריה של אנה לרנר-זכות. נכון, דיברנו ברמת המקרו, לא הבאנו תוכנית מבושלת עד הסוף ברמת המיקרו והפרטים הקטנים. את יודעת למה? כי בסוף זה צריך גם להתכתב עם משרדי הממשלה ובשיתוף פעולה איתם. אם הייתי באה עם איזו תוכנית ורעיון על חקירות אפידמיולוגיות או כל דבר אחר, זה לא רציני. אני לא באה להכתיב לכם מקצועית.

מה אנחנו כן מבקשים? אנחנו כן מבקשים שאתם כמשרד תרכזו את השולחן העגול. נקרא לו שולחן עבודה כי מרוב שולחנות עגולים שמדברים בהם בסוף הציבור מחכה ולא קורה כלום.

אני כן אומרת, מה לעשות, יש נתק, אין חיבור אמיתי בין הממשלה לבין הציבור. אפשר לספר פה איזה סיפורים שאנחנו רוצים. הציבור לא תמיד מבין מה הממשלה רוצה, הוא לא תמיד מבין מה ההנחיות. כמות הפניות שאני מקבלת על מה מותר ומה אסור – אגב, יש גם שאלות שאני מפנה לנציגים של משרד הבריאות, שגם הם לא יודעים והם אומרים שהם יבדקו, כי הכול בבלבול גדול מאוד, בלי להאשים אף אחד. אנחנו נמצאים במציאות מורכבת וזה חלק מן המציאות המורכבת.

לכן אני מבקשת שאתם תשבו בשולחן עבודה ותפרקו את הדברים האלה לגורמים כדי לראות מה אפשר לעשות ואיך עושים את זה נכון ואיך אפשר לנצל את כוח האדם ואת מה שמציעים כאן לטובת הציבור בשטח בשלטון המקומי. בעיניי זו הדרך לפתור את זה. זה כבר מבחינתי ראשית של סיכום הדיון.

רק הערה מבחינת המבנה. קודם כול, כל הנושא של גלוקליזציה כבר 20 שנים נמצא על הפרק. כל שינוי עולמי, החל ממשבר האקלים והמשך במחלות עולמיות, האו"ם קרא כבר מזמן, וזה גם הוכיח את עצמו בהסכם פריז, שהרמה המקומית היא זו שבעצם מוציאה את הדברים אל הפועל.

ממה שאני מבינה כאן מהצגת המבנה, אני חושבת שאותו שולחן עגול, בואו נקרא לו Hub – חייב להיות איזה Hub שיהיה קצת יותר ממשהו שמציע חשיבה תיאורטית. אני רוצה להציע את מרכז השלטון המקומי אולי. צריך Hub שיהיה יותר מעשי, כי יש רשויות מקומיות שנמצאות הרבה מאחור בכל הקשור לתשתית מתנדבים ואפילו לפעולה של ארגונים שאנחנו שומעים שקיימים פה. אני חושבת שחייב להיות Hub שייתן תשובות מעשיות בפועל, איך מתחילים בכלל, איך יוזמים בעיר שאין בה את היכולות האלה ואת הנכסים האלה שהשר דיבר עליהם. יכול להיות ש-Hub כזה צריך להיות מרוכז בשלטון המקומי עם הגופים המקצועיים.

צריך להיזהר כי את רוצה גוף שלטוני מרכזי, את רוצה את אנה לרנר ואלעד זכות מן המוסד לביטוח לאומי וגם את שירות התעסוקה. בסוף את רוצה גוף ממשלתי שיודע להגיע לשטח.

לכן אמרתי Hub, שזה קרוב יותר למטה.

לא משנה לי איך יקראו לזה. משנה לי שזה יהיה אפקטיבי ושבסופו של דבר הדברים יקרו. אני מסכימה איתך, ולא סתם אמרתי שולחן עבודה ולא שולחן עגול. חשוב שזה יהיה מאוד מאוד מעשי. יש לנו הרבה מאוד כוחות שרוצים לתת. אנחנו רק צריכים לקחת ולראות איך מסנכרנים את זה לשטח. אני מסכימה איתך שיש רשויות חלשות. לכן אני אומרת שהחיבור של השלטון המקומי, יחד עם הרווחה, יחד עם משרד הבריאות, יחד עם הגופים שנמצאים כאן ועוד אחרים שירצו להצטרף, הם אלה שבסופו של דבר יכולים לתכלל את הכול.

רצינו לשמוע נציגה של השלטון המקומי מן הזום אבל אנחנו מבינים שהיא כבר איננה בזום.

אני מסכמת את הדיון.

אפתח באמירה הכללית, שאמר גם פרופ' חגי לוין, שאין בריאות ציבור בלי ציבור. אני חושבת שזה המגדלור שצריך לסמן לנו את הדרך.

אנחנו חייבים לזהות, מלבד את נפגעי נגיף הקורונה, גם את הקורבנות השקופים של משבר הקורונה בכללותו.

"נאמני הקורונה", כפי שעלה כאן בדיון, יכולים לתת מענה מקיף לכל מרכיבי המשבר, עם מגוון מענים בקהילה.

אנחנו מבקשים שמשרד עבודה והרווחה, ביחד עם משרד הבריאות, ביחד עם השלטון המקומי וביחד עם הגופים והנציגים שנמצאים כאן, וכמובן אחרים שירצו להצטרף, יישבו סביב שולחן עבודה כדי לגבש תוכנית פעולה. זה צריך לקרות באופן מיידי. אני מבקשת כבר בעוד שבוע לקבל עדכון ממשרד הבריאות שאכן מתגבש שולחן כזה.

אנחנו מבקשים בהזדמנות הזאת, אנחנו אפילו דורשים להחזיר את הפעילות הבלתי פורמלית של תנועות הנוער. גם הם יכולים להיות גוף שיסייע. גם אותם הייתי מחברת לשולחן העבודה הזה ואז כולם ייצאו נשכרים, גם בני הנוער שלנו וגם הקהילה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:10.