פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
23/11/2020


מושב שני


פרוטוקול מס' 56
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, ז' בכסלו התשפ"א (23 בנובמבר 2020), שעה 9:40

הגשת הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנושא: "צל מגפה: השלכות משבר הקורונה על נפגעות ונפגעי אלימות מינית"

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
עאידה תומא סלימאן – מ"מ היו"ר
קרן ברק
תמר זנדברג
ע'דיר כמאל מריח
מרב מיכאלי
תהלה פרידמן
קטי קטרין שטרית

קארין אלהרר
אורנה ברביבאי
סונדוס סאלח
יואב סגלוביץ'

ליאנה בלומנפלד-מגד - עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

בת-עמי ברוט - ראש יחידת הסיוע הארצית לנפגעי עבירה, פרקליטות המדינה, משרד המשפטים

אושרה שוהם - ראש פורום עבירות מין, פרקליטות המדינה, משרד המשפטים

אורית סוליציאנו - מנכ"לית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

כרמית קלר-חלמיש - ראשת תחום מחקר, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

איילת רזין בית אור - עו"ד, יועצת משפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

טוהר שני זייתון - נותנת עדות מטעם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

רוני בלונדהיים ברין - עו"ד, רכזת ליווי ויועצת משפטית, מרכז סיוע לנשים דתיות

ענת מימון

דלית אזולאי

אלון דמלה


הגשת הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנושא: "צל מגפה: השלכות משבר הקורונה על נפגעות ונפגעי אלימות מינית"

אנחנו עוברים לסדר-היום המתוכנן שלנו. הדיון הראשון – הגשת הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בנושא: "צל מגפה: השלכות משבר הקורונה על נפגעות ונפגעי אלימות מינית". ראשית, אני מקדם בברכה את המשתתפות ואת חברי הכנסת שהצטרפו לדיון, וגם את מי שמצטרף אלינו בזום.

שנייה, אני אפעיל את הזום.

אני יודע. אני אמשיך לדבר כדי שאתם בינתיים תוכלו להפעיל את הזום. אני אמשוך זמן. אני אעסיק את הקהל. אני אעסיק את הקהל.

כמו קואליציה עכשיו.

בסדר, בסדר. אני אתן להם. אני חושב שגם המצטרפים בזום ראוי שישמעו את הדיון כולו ולא ייכנסו פתאום באמצע המצגת.

אני רק אולי בפתח הדברים ועד שיצטרפו אלינו כל מי שמשתתף בזום – תראו, לא צריך להיות מדען טילים או איזה אסטרטג גדול כדי להבין שכשאתה סוגר אנשים בבית בסגר, כשאתה מפטר ושלוח מיליון איש לאבטלה, כשאתה רואה עסקים מתמוטטים, והיום נחשפנו שיש גידול של 41% בבקשות לפשיטות רגל השנה, אתה מבין שסף הלחץ וסף הרגישות והעצבים החשופים גם מדרדרים ומובילים לאירועים שאולי בשגרה פחות היינו פוגשים. ומטבע הדברים יש העצמה של כל האירועים, גם ואולי בעיקר, כשאנחנו מדברים על סגר ועל סגירה של אנשים בתוך הבתים, הנושא של אלימות בתוך המשפחה. ברור לחלוטין איך שהתחיל האירוע, אגב, למי שעוסק בנושא וגם למי שלא עוסק בנושא. אמרנו את זה. זה לא איזה משהו צץ. אמרנו שתהיה עליה במקרי האלימות במשפחה. ואני אומר עוד פעם, הנתונים שאנחנו נראה כאן היום, אלה רק מה שאנחנו יודעים עליהם. יש הרבה מאוד מקרים שאנחנו לא יודעים עליהם. וכשאתה סוגר ילדים בבית והם לא הולכים לבית ספר גם כאן הם לא פוגשים את הצוות החינוכי, אין מפגש כזה שגם הוא מאפשר איזושהי חשיפה למה שקורה בין ארבע הקירות.

ולכן, לצערי, אני הייתי מצפה מהממשלה שבצד כל התוכניות האחרות שהיא מתכננת, הלוואי שהיא הייתה מתכננת, אבל גם במקרה הזה לייצר איזשהו buffer שאומר: בתוך השנה הזאת, בתוך התקופה הזאת, אנחנו גם מייצרים added value כדי למנוע מקרים של אלימות במשפחה ושל פגיעה מינית. ובתוך זה אנחנו נחשף כאן להרבה מאוד נתונים מאוד מאוד מטרידים שהממשלה תהיה חייבת להתייחס אליהם.

אני רוצה להתחיל את הדיון, חברי הכנסת, ברשותכם, עם מצגת של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקופה מינית, שיציג באמת את ההשלכות משבר הקורונה על הנפגעות ונפגעי אלימות מינית. במאמר מוסגר, אני רק אומר שבתחילת הכהונה שלי, בפגישה הראשונה שלי עם אורית שהייתה במהלך מגפת הקורונה, הסיפור היה שעדיין תקציב לא היה, התקציב הרגיל. אני לא מדבר על תקציב מיוחד - -

כן.

- - שצריך לתקופה הזו. לשמחתי, לפחות את החלק הרגיל הם קיבלו. אבל ללא ספק הנושא הזה חייב לקבל תוספת משמעותית, תקציבית. וגם מבחינת תשומת הלב בכלל של הרשויות, אם זה תגבור של עובדים סוציאליים, אם זה תגבור מחלקות הרווחה. לא הכול צריך ליפול על המגזר השלישי. יש גם אחריות למדינה.

אז יש לנו את המצגת?

יש לנו את המצגת.

אז בבקשה, אורית.

בוקר טוב. תודה רבה. המשפט שלך באמת, שלא צריך להיות מדען טילים כדי להבין באיזו מציאות אנחנו חיות, זה המשפט. אבל, לצערי הרב, מה שאנחנו מבינות והרבה חברי כנסת מבינים לא מובן ברמה המערכתית.

אז אני אציג בקצרה כמה נתונים שקשורים בכלל ל-2019, בגלל שהם מעידים על הבעית שאנחנו מתמודדות איתן שנים וחייבות להשתנות. וכמובן נתונים שקשורים ספציפית לדוח האחרון שערכנו. אז קודם כול, אפרופו גם תקציבים שאמרת, אנחנו כל שנה חוות גידול בפניות למרכזי הסיוע. בשנת 2019 היה גידול של 54,000 פניות. ואני כן אחבר את מה שאתה אמרת לסוגיית התקציב. אז מצד אחד, אני רוצה לומר תודה לשר הרווחה שדאג גם לביטול הקיצוץ ולתוספת עוד מיליון שקל. אני כן אומר שאנחנו קיבלנו את הפעימה הראשונה כבר מזמן ומחכות בימים הקרובים שיגיע שאר הכסף לכל השנה שעדיין לא הגיע בגלל כנראה סיבות - - -

מה זה בימים הקרובים?

אני לא יודעת. אבל ככה נאמר לי ממשרד הרווחה, שזה יהיה בימים הקרובים.

אז כבר אני אומר לנציג או נציגת משרד הרווחה שנמצאים איתנו בזום, שזאת השאלה הראשונה שתופנה אלייך מייד כשתקבלי את רשות הדיבור. אז אנא, צרי קשר עם מי שממונה על התקציבים אצלכם במשרד, למי שרלוונטי לנושא. בבקשה, אורית.

אני רוצה להגיד שיש מזל גדול – וזו לא התנהלות תקינה של מדינה ושל ארגונים – שמזל גדול שהרבה אזרחים טובים במדינת ישראל וגם חברות תרמו לנו, כי אחרת פשוט לא היינו מחזיקות מעמד. אני חייבת לומר את זה. זה לא מובן מאליו.

אחר כך, אני רוצה להמשיך ולציין שהציבור חייב לדעת – ואת זה אנחנו יודעות היטב אצלנו – בסופו של דבר המסה הקריטית של מי נפגעים מינית ושפונים אלינו, שזה מעיד על הרבה, הוא שהרוב הם קטינים. בשנה האחרונה זה היה 62% קטינים. הנתונים האלו די יציבים במהלך השנים. מכל הנתונים כאן, אני רוצה להצביע על החטא הזה, וזה עוד היה טרם הקורונה, יש עליה אצלנו מאוד גדולה של 33% בפניות על גילוי עריות, כלומר פגיעות בתוך המשפחה. זה היה טרם הקורונה וטרם הסגר. מה קורה עכשיו? אנחנו נדע את זה בשנים הקרובות, את המחיר האדיר של המגפה הזו. אנחנו עוד נשלם וחייבים להיערך לכך הרבה, וזה גם חלק מהמסקנות, בהיבטים של טיפול שאותם נשים וגברים יצטרכו.
47% מהפגיעות טרם הקורונה התחרשו במגורי הנפגעת. זאת הסטטיסטיקה. ולכן ההשלכות של הסגר הן כל כך קרדינליות, ולכן כל פעם מחדש שיש סגרים חייבים לאפשר פתרונות, כמו מלוניות או כל מיני מקומות שאפשר לפחות חלקית, לחלק מהנשים שעדיין נפגעות, שיהיה להן איפה לחיות. אלו הנתונים. 47% ממי שנפגע, נפגע במגורים או של הנפגעת או של הפוגע או במגורים משותפים.

הנתונים של משטרת ישראל די יציבים. בהשוואה ל-2014, הייתה עליה של 4%. בהשוואה לשנה שעברה – ירידה של 2%. אלו הנתונים של פניות למשטרה בעוד אצלנו הנתונים כל הזמן עולים. ואפשר להסיק מזה הרבה מסקנות. גם כאן הנתונים של המשטרה די דומים למרכזי הסיוע שאחוז גדול בזמן הפגיעה זה צעירים. זה 50%. אצלנו זה 60%, זה קצת יותר. והשאר זה בגירים.

זה נתון שמאוד חשוב לי להגיד, כי זה מראה על פער אדיר. הפער בין מרכזי הסיוע לבין המשטרה בהיכרות עם הפוגע, וזה מעיד על סטריאוטיפים ודעות קדומות. רואים שאחוז גדול, 42% ממי שפונה למשטרה וכשלא הכירו את הפוגע, כלומר, מי שקופץ מבין הסיחים, אונס מהסוג הקלאסי שאין בו שום האשמת קורבן ושום דבר יחסית, בעוד שלמרכזי הסיוע הרוב מי שפונה זה בתוך המעגל המשפחתי, ששם התלונה למשטרה הרבה פעמים מוכיחה את עצמה כמאוד מאוד מורכבת ובעייתית.

אם אנחנו רוצים להסתכל על נתוני הפרקליטות גם כן אין הבדל גדול בהשוואה לשנה שעברה. זה פחות או יותר אותם תיקים. אבל אני תכף אדגיש נתון מסוים, שזה מבחינתנו קריטי. אנחנו מנסות ויש לנו הרבה ניסיון בקריאת הנתונים ולנסות לפרש מתוך הררי הנתונים מה עומד מאחורי זה. והשנה החלטנו להסתכל על הסוגיה של תיקי האונס, שהאונס הוא עבירה הכי הכי קשה. והנתון המאוד מאוד עצוב שאנחנו יודעים שמחר מתחיל הדיון על האונס באילת, האונס הקבוצתי שזעזע מדינה שלמה. 92% מתיקי האונס נסגרים ללא כתבו אישום. תראו גם את הגרף. במהלך השנים יש לא רק ירידה - -

אחלה מדינה.

- - במספרי תיקי האונס, אלא גם שיעור הולך וקטן של תיקים שמגיעים לכדי כתב אישום. והדבר הזה מתחבר למסקנה שאני כבר אומר אותה, שלמרות שנשיאת בית המשפט העליות אסתר חיות לא קיבלה את ההמלצה הזאת, אנחנו חושבים שזה לא נכון, המלצה של ועדת ברלינר. חייבים להקים בתי דין ייעודיים לעבירות מין. אחרת, נמשיך לבוא שנה אחרי שנה לכאן ולהגיד את הנתונים והמציאות לא תשתנה. וזה לא יכול להיות.

רגע, אורית?

כן?

אלה תיקים שנסגרים ללא כתב אישום באיזו עילה? יש לכם פילוח?

יש לזה פילוחים. זה או חוסר ראיות או חוסר אשמה. את יכולה כאן גם לראות עילות של גניזת תיקים ללא כתב אישום. את רואה ש-67% זה בגלל חוסר ראיות. חוסר אשמה – נתון יותר נמוך. מה שפעם קראו חוסר עניין לציבור והיום קוראים: נסיבות העניין אינן מצדיקות.

מה זאת אומרת "נסיבות העניין אינן מצדיקות"?

זה שם אחר לחוסר עניין לציבור. רצו לקרוא לזה בשם פחות פוגע.

זה מה שהיה חוסר עניין לציבור.

המילים המכובסות של חוסר עניין לציבור.

יש לנו נציג של פרקליטות בדיון?

יש.

אז כבר אני אומר, הפרקליטות, אני מבקש התייחסות ל-11% האלה של נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין.

לא. אבל, הרי כל הזמן אומרים לנו: יש המון תלונות שווא, יש המון תלונות שווא.

לא. זה לא נכון.

אני יודעת שזה לא נכון. אני רק אומרת - - -

גם הפרקליטות לא אומרת את זה, אגב.

לא. הפרקליטות גם לא אומרת את זה. זה שיעור של כמה אחוזים בודדים של תלונות שווא. ואני ממש, ביום המאבק הבין-לאומי לאלימות נגד נשים, שאנחנו במרכזי הסיוע שנושאות פה, אני לא אוהבת את המשפט, אבל מתחת לאלונקה את כל התופעה הזו, יודעות על 54,000 טלפונים שהגיעו אלינו זה שום תלונת שווא. זה הכול סיפורי חיים שמאוד מאוד קשים שלרוב לא יצאו החוצה.

בגלל שיש לי קוצר זמן, אני כן רוצה ממש עוד כמה שקפים. יש כאן נתון מאוד מעניין שאנחנו יכולות להגיד שזה שיפור, אבל זה לא שיפור. בשנה שעברה בגרף הזה על ערערים על סגירת תיקים –כאמור, אפשר להגיש ערער על סגירת תיק. בשנה שעברה היה רק אחד כזה מלא. אז השנה לכאורה יש לנו 10% ערערים על סגירת תיקים, שזה שיפור בהשוואה לשנה שעברה. אבל בסופו של דבר, מתוכם רק בשלושה מקרים זה או השלמת חקירה או הגשת כתב אישום, כלומר 3%, וכל השאר זה שינוי עילת הסגירה. למה אנחנו מדגישות את העניין הזה? לאדם יש זכות, על פי בית המשפט, על פי חוק, להגיש ערער על סגירת תיק. זכות שקיימת. השימוש בזכות הזאת הוא מועט מדי והתוצאות מינימליות מדי. וזה אומר שהזכות שקיימת על פי חוק לא ממומשת. ויש כאן בעיה.

עכשיו, ההתמודדות שלנו עם תקופת הקורונה, שנת 2020 – בחודש יוני, ואת זה אני בוחרת להדגיש, הייתה לנו את העלייה הגדולה ביותר של 43%. זה החודש שבו הייתה איזושהי יציאה מהסגר. ואז, אחרי השוק של הקורונה, האנשים, נשים וגברים, הרגישו שיש להם יכולת לפנות. בסך הכול, כל השמונה החודשים של הקורונה יש לנו עלייה כמעט ברבע במספר הפניות. שוב, כשאנחנו מתפקדים רק מתרומות כמעט ובלי שום תקצוב מדינתי. ממש על הקצה. אבל יש לנו עובדות מדהימות במרכזי הסיוע שחל"ת או לא חל"ת הן עובדות ונמצאות שם, הן מתנדבות. וצריך להכיר להן תודה בצורה אדירה.

היה לנו גידול אדיר בפניות וואטסאפ אלינו. אתם יכולים לראות את החודשים, למשל, יוני – 154%. אנחנו הבנו היטב שהשירותים און-ליין הם כרגע קריטיים, בעיקר שבבתים הכי קל לעשות את זה ולא צריך לדבר. אז זה פשוט רק מראה איזשהו נתון.

והנתון האחרון שחשוב גם להגיד, שקיבלנו ממשטרת ישראל, על הגידול בפגיעות מיניות ברשת. גם כן רואים חלוקה לפני חודשים. גם כן שם דווקא בחודש מאי היה את הנתון הרע ביותר.

עכשיו, לסיכום, אני רוצה להגיד שני היבטים של מסקנות, לפני שחברתי ד"ר כרמית קלר-חלמיש תציג את המחקר שהיא ערכה. אז יש לנו מסקנה אחת כללית. כל הזמן מדברים על פרויקטור הקורונה. אנחנו רוצות לראות מישהו, מישהי שהתפקיד שלהם הוא להסתכל על האוכלוסייה של נשים וגברים שממילא בסיכון יותר גבוה לפגיעה ויש להם צרכים ייחודיים. זה אחד. והדבר הזה מתחלק לשלושה היבטים. אחד, סוגיית הטיפולים הנפשיים שעולה בכנסת בהרבה מאוד היבטים. בריאות הנפש עכשיו היא צורך השעה כדי לפחות לתמוך במשפחות שלמות שהאימהות שם קורסות בגלל טריגרים של פגיעה מינית.

גם כן סיוע כלכלי בניגוד לתוכנית של אלמ"ב, שגם שם יש הרבה מאוד בעיות, אבל של הרשויות המקומיות. יש איזושהי קופה קטנה לעזור לנשים נפגעות אלמ"ב. בתחום האלימות המינית אין קופה קטנה כזו. ושוב, אנחנו במרכזי הסיוע מצאנו את עצמנו מחלקות סלי מזון ועושות הרבה מאוד דברים. אבל ה-capacity הכלכלי שלנו מאוד מוגבל. זה חייב להיות משהו מדינתי. וסוגיית מיצוי הזכויות מאוד בעייתית. דיברנו קודם על העובדים הסוציאליים והעומס האדיר עליהם. ולכן הם גם לא מצליחים לתת מידע.

ועכשיו, בכלל על התפיסה הכוללת שלנו. אנחנו מרכזי הסיוע בתקציבים מאוד מעטים. אנחנו תשעה ארגונים שחברים באיגוד ועוד שלושה ארגונים שהם לא מרכזים של האיגוד, באמת קיבלנו העלאה של עוד מיליון שקל, משמונה לתשעה מהשר יצחק שמולי. ובאמת אני שוב מברכת, זה לא מובן מאליו בתקופת הקורונה.

עם זאת ולנוכח גידול מתמשך במהלך השנים של הפניות אלינו, צורך לפתח שירותים חדשים, העובדה ששנה הבאה כנראה תהיה שנה של קריסה כלכלית עוד יותר עזה, היכולת שלנו לשרוד כשאין אירועי התרמה והרבה מאוד עסקים קורסים ולא יכולים לתרום – אנחנו בכסף מאוד צנוע עושות עבודה אדירה. לכן אנחנו מבקשות שיגדילו את התקציבים שלנו ל-12 מיליון שקל.

אנחנו רוצים ודורשים את זה הרבה מאוד שנים, שמערכת אכיפת החוק במדינת ישראל תהיה מערכת מיודעת טראומה מינית על כל מה שמשתמע, והדבר המרכזי בכך הוא שיוקמו סוף-סוף בתי דין ייעודיים לעבירות מין כדי שנשים וגברים יזכו לצדק. לצערי הרב, אנחנו עוד רחוקות מרחק אדיר מצדק. אז זה הסיכום שלי. אני מעבירה לך, כרמית.

ד"ר כרמית קלר-חלמיש, בבקשה.

תודה. אנחנו בעצם מבקשים להציג מחקר שעשינו על מה קרה לנפגעים ולנפגעות שמתמודדים עם פגיעה מינית ועל עבודת מרכזי הסיוע בגל הראשון. המחקר נעשה בשיתוף ד"ר קרן גואטה מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

בעצם אני רוצה להחזיר אתכם לתקופת הגל הראשון. אנחנו חיים במציאות מאוד דינמית. אבל הגל הראשון או ההתפרצות של המגפה תפסו אותנו לא מוכנים עם איזשהו שינוי גדול במציאות החיים שהיינו צריכים להתרגל אליה. אני אעשה את זה מהר. מקורות המידע שהסתמכנו עליהם הם גם סטטיסטיים וגם איכותניים הם גם בחינה של הפניות למרכזי הסיוע וגם ראיונות שנערכו עם נפגעות ונפגעים ועם עובדים ומנהלות במרכזי הסיוע.
בעצם זה מציג את הפניות למרכזי הסיוע, שבחינה שנעשתה לגבי החודשים מרץ, אפריל, מאי ויוני 2020 ביחס לאותם חודשים בשנה הקודמת. כפי שניתן לראות, בהתחלה אין גידול משמעותי בפניות. יש אפילו ירידה קלה שמוסברת בכך שהמגפה בעצם דחקה הצדה, ההתפרצות שלה דחקה הצדה את העיסוק בפגיעה המינית. אבל ככל שהחודשים עוברים, אנחנו רואים עלייה בפניות החדשות, בפניות החוזרות, בפניות הכלליות, שמגיעות לשיאן בחודש יוני 2020 באמת עם 42% גידול בפניות חוזרות של נפגעות שאנחנו מלוות באופן קבוע, ו-40% גידול בפניות בסך הכול.

נפגעות ששאלנו אותן על החוויות שלהן בתקופה הזאת, תיארו הצפה והתדרדרות במצב הרגשי והפיזי שלהן, תחושה של בדידות, של כליאה, תחושות של חוסר ודאות ופחד. הן ציינו את ביטול וצמצום השירותים. הן תיארו הפרעות האכילה, קשיי תפקוד. תכף אני אביא ציטוטים שמסבירים את זה. אני רוצה לציין שהיו גם חלק מהנפגעות שתיארו את התקופה הזאת כתקופה שהיטיבה איתן ושנתנה להן מין תחושה של מוגנות בתוך הבית שלהן. זה לא באמת שהקורונה עשתה טוב למישהי, אלא פשוט ייתרה את הצורך שלהן להתמודד עם מציאות החיים ועם ההתמודדויות הרגילות שלהן.

"הרגשתי כלואה, תקועה. זה החזיר אותי לזמנים שלא הייתה לי אפשרות לברוח ולא הייתה לי שליטה על החיים שלי. זה שקובעים לי פיזית מה ייעשה איתי היה ממש קשה".

"איך הוא כפה עליי בדידות, ניתוק מכל מה שמסייע לי ביום-יום לצלוח את ההתמודדות הלא נגמרת הזאת". לגבי השינוי באופי החיים: "התחלתי לאכול הרבה יותר כי נלקחו ממני כל שאר מנגנוני ההתמודדות שלי. בעיות השינה גברו, התקפי האכילה גברו, תחושת איבוד השליטה גברה". בעצם שינוי במציאות החיים, אין יום, אין לילה. הכול מתערבב ומיטלטל.

"נאלצתי להפסיק לחלוטין את הטיפול הפסיכולוגי שאני בו כבר שנה. דווקא בתקופה כל כך מורכבת בשבילי שבה אני זקוקה לטיפול כמו אוויר לנשימה". פה מתארת אחת הנפגעות איך מצד אחד הצרכים הרגשים שלה והצורך בטיפול גובר, ומצד שני אין אמצעים טיפוליים, כל המקומות נסגרים.

כשאלנו נפגעות ונפגעים מה יכול היה לעזור להם בתוקפה הזאת, הם ציינו סיוע כלכלי, אפשרות לקיים פגישות פנים אל פנים, הרחבה של אפשרויות הסיוע גם בצ'אט – הסיוע מקוון, כי הם שהו הרבה פעמים לא לבד – והתאמות בהנחיות משרד הבריאות, אם זה האפשרות לצאת החוצה או הקלות בעטיית מסכה, שנחוותה אצלם מאוד מורכבת.

"אם הייתי מקבלת איזושהי עזרה כלכלית, זה היה מאוד עוזר, גם כדי שיהיה לי מחשב נורמלי לתקשר עם העולם וגם כדי שאוכל לנשום, לדעת שיהיה לי מה לאכול בחודש הבא. גם ככה אני על הקצה, ועכשיו בלי עבודה, ואף אחד לא יודע מה יהיה". באמת פה מתואר המצב הקשה שהיא הגיעה אליו. גם העבודה וגם השינוי באסטרטגיות ההתמודדות הרגילות שלה.

"היה עוזר לי אם היה ניתן לקיים פגישות פיזיות עם הפסיכולוגית, או אישור למפגשים עם חברות טובות אפילו ממרחק, או איזושהי מסגרת מחוץ לבית שיוצרת שגרת יום". הרעיון של פגישה פיזית עם אנשים עלה הרבה מאוד, ובאמת מרכזי הסיוע גם מצאו פתרונות גמישים ויצירתיים לקיים את האפשרות הזאת.

"הייתי שמחה אם היה איזשהו בן אדם או מישהו להתכתב בצורה אנונימית רק כדי לפרוק לפעמים את התחושות ולא להגיע למצב שאני פוגעת בעצמי כדי לשחרר. והיכולת לצאת לנשום קצת אוויר בלי לפחד שיתפסו ויעצרו אותי הייתה מאוד חיונית בשבילי". באמת בתקופה של הסגר הראשון, שאנחנו כבר קוראים לה בדיעבד, זה היה מאוד משמעותי בשביל לצאת החוצה והאפשרות להתאוורר.

כששאלנו את העובדות והמנהלות של מרכזי הסיוע כיצד הן חוו את התקופה, הן תיארו את השינויים בעבודת המרכז ובפניות בהתחלה בדחיקה הצידה של התחום, כמו שאמרנו, ועד להצפה של שיחות גם בימים וגם בלילות. פניות אקוטיות וקשות יותר הנוגעות לצרכים הישרדותיים של מזון, של כסף, של מקום בטוח לחיות בו. הצפה בפניות שנבעה מחוסר של מענים הטיפוליים. בעצם כל הפניות התנקזו למרכזי הסיוע שהמשיכו לעבוד 24/7 בדרכים מאוד יצירתיות וגמישות גם כשכל שאר המענים נסגרו. ועלייה תלולה במספר הפניות לאמצעים המקוונים, באמת בגלל שחלק גדול מהנפגעים והנפגעות לא יכלו לתקשר בטלפון, נמצאו פתרונות ומענים מאוד יצירתיים בהקשר הזה.

אלה תיאורים של מנהלות ועובדות במרכזי הסיוע ורכזות: "בגלל השיבוש בסדר-היום, אין משמעות לסדר-יהום ושינה בלילה. היו המון פניות בלילות ביחס ללילות שבשגרה, הכול התנקז לשם".

"היו המון שיחות של פונות קבועות שבתקופה הזו נותקו מכל מקור תמיכה שהיה להן ופנו לקו מכיוון שזה מקור תמיכה שאותו הן מכירות".

"מקרי הקצה נותרו ללא טיפול פרטי וללא מרכזים טיפוליים. חלק מהנפגעות מצאו את עצמן במצב רגשי שהידרדר והמענים לא היו אופציה. לא אשפוז. היה רק את המרכז".

אז בעצם גיבשנו שורה של המלצות לגבי ההתנהלות בתקופה הזאת שיכולות להיות נכונות גם לכל תקופת חירום שתתרחש עלינו בעתיד: מינוי יועץ מקצועי לאוכלוסיות מיוחדות, שיראה לנגד עיניו את הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה שבעצם נעלמים הרבה פעמים בתוך ההתמודדות; הגדלת תקצוב לטיפול נפשי במערכת הציבורית – על זה נראה לי שדיברנו כבר הרבה; שיפור הממשק בין משרד הבריאות למשרד הרווחה – הרבה פעמים הדברים נופלים שם בתווך; סיוע כלכלי לנפגעות ולנפגעים; הנגשת מידע לציבור – חלק מהנפגעות לא מכירות מה יש ומה אין, בטח בתקופה שמשתנה באופן תמידי; תגבור ופיתוח של השירותים המקוונים של מרכזי הסיוע.

אורית, את רוצה להוסיף משהו?

לא.

זהו.

תודה. נעבור להתייחסויות של חברי הכנסת. אני תוך כדי אחתוך את זה ונצא להתייחסויותיהם של המוזמנים בחוץ. נתחיל איתך, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. את האמת זה קצת מעורר גם כעס וגם תדהמה לראות שוב ושוב איך באמת במקום לראות שאנחנו מצליחות כן לשפר את המצב, במקום לראות שאנחנו שהעלינו שנה אחרי שנה את הנושא של חוסר הגשת כתבי אישום וסגירת תיקים על ימין ועל שמאל, אנחנו רואים שדווקא אחוז התיקים הנסגרים עולה במקום שירד, במקום שיטפלו בתיקים האלה בצורה אחרת.

בזמנו נאבקנו בעניין של הגדרת התיק כאשר נסגר – חוסר עניין לציבור. ועכשיו קיבל התבטאות אחרת דרך שימוש במונח אחר. אני חושבת שכדאי לחזור באמת לסיבה הראשונה שהיו כותבים: חוסר עניין לציבור. לפחות זה היה מגלה את הפנים האמיתיות של איך מטפלים בתיקים האלה. כנראה ככה בדיוק חושבים עליהם, שהתיקים האלה לא מעניינים את הציבור. אז אנחנו הציבור אומר: כן מעניינים אותנו, וכן רוצים לדעת מי בדיוק פוגע מינית בנשים. במיוחד כאשר סוגרים תיקים כאלה בקלות כזו של 96%, קודם כול, פוגעים במאבק הזה, שהציבור יבין שיש פגיעה, ויש פגיעה מאוד קשה. והינה, עולים הקולות וראינו את זה גם כן בעבר. אם נסגרים 96% מהתיקים, אז אולי באמת אלה תלונות שווא. אז אולי באמת רוב התלונות על פגיעה מינית הן תלונות שווא.

אני הייתי מציעה שאולי אנחנו צריכות להיאבק שכאשר סוגרים את התיק, שיכתבו שזו לא תלונת שווא. כלומר, לא הוכח שלא הייתה פגיעה. יכול להיות שלא הצליחו לקשור את הפוגע לפגיעה, אבל שלא יכתבו מונחים כאלה.

תודה.

אני חושבת שגם כן התדהמה היא שהמדינה עדיין לא מבינה שבזמן הקורונה חייבים לתגבר גם את השירותים שהמדינה נותנת וגם את החברה האזרחית שמספקת את השירותים האלה.

תודה.

אני זוכרת שנאבקת על העניין התקציבים. אנחנו נאבקנו בוועדת הכספים, וכדאי מאוד לשמוע מתי הם רוצים להעביר את התמיכות. אבל נצטרך לנהל עכשיו עוד מאבק, שיתנו תוספות תקציביות לארגונים האלה כדי שיחזיקו את עצמם מעל לקו המים.

נכון. תודה. תודה רבה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח, בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. תודה והערכה כל כך גדולה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפות מיניות על החוברת ועל עיבוד הנתונים ועל הדאגה לפרסם את הנתונים שמביישים את כל המשרדים שמתעסקים בגדול בכלכלה, בבריאות ופעם אחר פעם מזניחים את בריאות הנפש, את הפגיעות שמתמשכות וגדלות, הפגיעות המיניות במיוחד כשעכשיו גדלו באופן משמעותי.

מי שחשב שהמגפה תעצור את הפוגע המיני לנהל את סדר-היום שלו או להמשיך לפגוע בילדות במיוחד או בנשים במיוחד, טועים. אז הפוגע המיני ימשיך את העבודה שלו. הוא פשוט משנה את הכלים שלו ואת השיטות שלו. וכאן נשאלת השאלה: האם למשרדים השונים יש תקנות חדשות, יש להם שיטות חדשות לזהות נפגעות ונפגעי מין בזום, במערכי השיעור בשיעורים שמתנהלים במערכת החינוך? האם יש נהלים חדשים, תקנות חדשות והוראות חדשות? מה עושים כשמזהים פגיעה מינית? מה עושים כדי לזהות את הקורבנות? האם יש מיפוי?

אנחנו מתחילת הקדנציה הזו קראנו לעשות מיפוי חדש, לזהות נפגעות נפש, נפגעות מיניות. ועד עכשיו זה לא נעשה. פשוט סומכים על הנפגעת שתרים טלפון, שתפנה דרך המחשב. ורק לדעת שלחלק הגדול מנפגעות המין אין מחשב, אין להן אישה לאינטרנט, והן עדיין סובלות וסובלות הרבה.

אנחנו רואות שבמשך השנים יש ירידה בכתבי אישום. ולצערי, המשטרה מבססת את המידע כאילו יש ירידה בפגיעה המינית, וזה לא נכון. רוב התיקים, 70% מהתיקים נסגרים בפחות מחצי שנה. אין החמרה בענישה.

תודה.

ואנחנו רואים שזה מוביל לעוד ולעוד נפגעות מיניות.

תודה.

תודה.

חבר הכנסת סגלוביץ', בבקשה.

אני רוצה להעלות עוד כיוון. הנושא של טראומה מינית עלה פה כמה פעמים בדיוני הוועדה. ההשלכות ארוכות הטווח, זה נכון, והנתונים שהוצגו פה הם נתונים בעייתיים. אבל בסוף הטיפול בנפגעות ובנפגעים לוקה ברמה המערכתית. אני אתן דוגמה לתחום אחד. הטיפול האקוטי, שדיברנו על החדרים האקוטיים, הוא לא נגמר שם. יש טיפול אקוטי גם פסיכיאטרי ופסיכולוגי. אני אגיד לכם כמה זמן נשים מחכות בתור לטיפול שאחרי. אין פה ראייה כוללת של הסיפור הזה.

אני אספר לכם חוויה. אני הייתי ביום חמישי האחרון בבית החולים לב השרון. ופגשתי את ד"ר שמואל הירשמן שהיה פה אורח כמה פעמים בוועדה. אני אתן נתון אחד שצריך לזעזע פה את כולם. 50% מהמאושפזים הפסיכיאטריים, 50%, בעברם יש פגיעה מינית. כלומר, מעבר לכל מה שאנחנו עושים פה, ניתוחים, וכנראה שנלך לכיוון עוד פעם של מה מערכת האכיפה – אני שם את מערכת האכיפה, למרות שאני בא ממנה, רגע בצד – מה קורה בטיפול הכולל. אין ראייה כוללת, אין טיפול כולל. זה נמצא בשוליים של השוליים. וזה הצער הכי גדול בסיפור. אין ראייה כוללת פה. משרד הבריאות צריך להגיד מה הוא עושה בעניין. עדיף שהוא גם יגיד. אני יודע שלא עושים מספיק. בבתי החולים הפסיכיאטריים היום אין, בצורה מוסדרת ומאורגנת, טיפול כולל בנפגעות של טראומה מינית.

עכשיו, זה סיפור עמוק, שבסוף משליך על דורות שלמים קדימה. בהזדמנות הקרובה נדבר על האיתור של נפגעים ונפגעות, שהמספרים הם פשוט מדהימים, לפי המחקרים הבין-לאומיים וגם בארץ. אבל אם 50% נפגעים בבתי החולים הפסיכיאטריים, צריך להבין את היקף התופעה. זה משהו באמת בלתי נתפס.

תודה. חברת הכנסת קארין אלהרר. אחרייך, אני רוצה לתת – נמצאת איתנו פה טוהר, שתיתן לנו עדות. אחרי זה נחזור להמשך הסבב.

תודה רבה. תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה באמת להודות לאיגוד מרכזי הסיוע, שגם נתן את הדוח המקיף וגם על הפעילות לאורך השנים. אני חייבת להודות שמשנה לשנה אנחנו עדים לסיסמאות מאוד מרגשות על הינה באה התוכנית, הינה בא התקציב. ולא רק שמשנה לשנה יש קופי-פייסט על אותן בעיות בדיוק, השנה הבעיות החריפו בגלל משבר הקורונה.

אני שמעתי על היוזמה שלך, אדוני היושב-ראש, להפוך את הוועדה לוועדה בודקת של כל ההיבטים.

מחר תתחיל העבודה בעניין הזה.

אז אני באמת רוצה לברך אותך על העניין הזה. ובאמת לקרוא לכל מקבלי החלטות – אני שומעת שיש שדולה בהשתתפות ראש הממשלה. במקום כל הטקסים, במקום כל ההכרזות הבומבסטיות, אולי עשייה משמעותית, רצינית, הפניית משאבים למקומות הנכונים, יכולות באמת לתת פתרון ומזור לאותן נשים ולאותם נפגעים. תודה רבה.

תודה. אני רק במאמר מוסגר אגיד שאין לי כוונה להשתתף בשדולה עם ראש הממשלה.

חד-משמעית.

אני חושב שראש הממשלה לא צריך לבוא לשדולה. ראש הממשלה צריך להעביר החלטה ולעשות את המוטל עליו גם מבחינת החלטות, אגב, שכבר ממשלתו קיבלה בעבר.

אין-ספור פעמים.

אני לא צריך את ראש הממשלה בשדולות; צריך אותו בהחלטות. תודה.

טוהר, בבקשה.

קודם כול, אני חייבת להגיד שאני מאוד מאוד מתרגשת. אומנם זו לא פעם הראשונה שלי, אבל ככה כל פעם מחדש אני מגלה את הקשיים ואת ההתפתחויות של הפרעה פוסט טראומטית של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

אז מי שלא יודע, אני טוהר שני זייתון. אני בת 28. ב-19 בפברואר 2017 עברתי אונס מאוד אכזרי. אונס שבעצם כמו תהום הפיל אותי אל עולם הפוסט טראומה. קודם כול, אני חייבת להגיד שחלק מכל מה שאתם רואים בחוץ, זה שהעולם עצר מלכת, זה שלאנשים אין עבודה, זה שצריך לשים מסכה, זה שאנשים נזהרים אחד מהשני, זה שאי-אפשר לצאת, והאי-ודאות, זה קצת ולו מעט ממה שנפגעות ונפגעי פוסט טראומה מרגישים ביום-יום כשהעולם מתנהל רגיל.

אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא עשה את זה כדי להעלות טיפה טיפה את המודעות לקושי היום-יומי, למה זה שהעולם עצר מלכת, למה זה ההסתכלות הזרה על העולם, כדי שאנשים טיפה טיפה ירגישו מה אנחנו חוות ביום-יום, כל רגע, כל שנייה וכל דקה. אני מתנצלת אם אני קצת מתרגשת.

קחי את הזמן. תשתי קצת מים. אנחנו פה.

קודם כול, נאמרו פה רבה הרבה דברים שנורא הזדהיתי איתם, וזה נתן לי הרגשה קצת שבתוך הבדידות הזאת אולי גם קצת הזדהות ואי בדידות של נפגעות אחרות. כל העניין הזה, בתוך כל הכאוס הזה של הקורונה, המון שירותים של בריאות הנפש צומצמו. אני זוכרת שאני פניתי להמון מרכזים. המתנה ארוכה. הפרעת אכילה שהחמירה לי. הרגשה של חוסר ביטחון וחוסר שליטה. הרגשה של אי-ודאות כפולה. זאת אומרת, גם בן אדם סביר שנמצא בתקופת הקורונה מרגיש סוג של טראומה, ומדברים על זה הרבה בחדשות על נפגעי הקורונה, אז תחשבו שלי הוסיפו סלע גדול על התרמיל הכבד שאני סוחבת יום-יום.

אני רוצה לדבר, קודם כול, ולשאול מה אני שונה מחולים במחלקות אונקולוגיות, מחולי סכרת, לב ודם? מה אני שונה? למה? בגלל שהגוף שלי פיזית לא נפגע? העין לא רואה והלב לא מרגיש? מה אני שונה?

אני ב-28 ביוני, כתוצאה מהקורונה, הגעתי להתקף דיסוציאטיבי מאוד מאוד קשה. והייתי לבד, והגעתי למצב – אני לא גאה להראות את זה, אבל אני רק רוצה שתבינו – של חתך מאוד מאוד עמוק. התקף דיסוציאטיבי שהביא אותי למצב של נכות ביד, שסיכן את חיי. דבר שלא נראה לעין אנושית ויכול להביא למצב המסכן חיים בשל ההתקפים הדיסוציאטיביים בלתי נשלטים, המלווים בהרגשה של נטישה וחוסר ביטחון מהמדינה בפרט.

עוד דבר שמאוד מאוד חשוב לי להבהיר הוא שאני זוכרת שפניתי לעובדת סוציאלית וביקשתי ממנה לדעת מה הזכויות שלי בתור נכה, איפה אני בסיפור, בתוך כל הכאוס הזה. היא שלחה לי דף אחרי מספר ימים שלא הצליחה למצוא - - - הנחיות שמתירות לי לצאת לעיתים מעל 100 מטר. אנשים היו מעירים לי, אני זוכרת, בתקופת הסגר כשהרגשתי מחנק ותחושה של דיכאון ודכדוך. אני חושב שאין פה הבהרה מדויקת של הזכויות לנכים. אין פה רגשה של הבנה והכלה. אני כן מצליחה לשפוט לכף זכות, כי אנחנו נמצאים במצב של כאוס, אבל אל תשכחו את האנשים שנמצאים פה, שהעולם מספיק הפנה להם גב. על איזו הרגשה של בדידות וניכור אנחנו מרגישות ביום-יום.

לפני הקורונה העולם לא קרץ לי ולא קרא לי. לא הרגשתי צורך לקום בבוקר. לא היה לי למה לקום בבוקר. הרגשתי שהמדינה מפנה לי עורף. כמו שנאמר פה, תיקים נסגרים מחמת חוסר ראיות, בגלל שהחוק כבר נמצא הרבה הרבה אחורה והעולם המודרני התקדם ואנשים מוצאים את הדרך שלהם לפגוע.

אני רוצה לדבר גם על העניין הזה של – רק לשתף אתכם הרגשה האישית שלי. המסכה. שוב, אני לא אומרת שאני צריכה להוריד את המסכה, כי אין מה לעשות, אנחנו צריכים לשמור באמת על שלום הציבור ועל הבריאות. ובאמת שנצא מתקופת הקורונה. אבל אני חייבת רק לשתף אתכם בתחושה הזאת שהמסכה חוסמת לי את הפה ונותנת לי חיזוק בעצם על זה שאני צריכה לשתוק, לא לדבר, ולא יכולה לספר ולשתף את מה שעובר לי ולצעוק, כי אין מי שיקשיב באמת. כולם נמצאים פה בכאוס. אני מרגישה שהעיניים הן אלה שבולטות אצלי. כל ההתמקדות היא בעיניים, שהעיניים הן הראי לנפש. אני מרגישה חשופה. אני מרגישה שכל הציבור נמצא בתחושה של אי-ודאות, נמצא על הקצה, שאני בעצם הייתי על הקצה עד עכשיו וזה הוכפל. את מקבלת יחס של אנשים עצבניים וכעוסים. את מקבלת יחס של אי התחשבות מעצם היותך נכה, כי כולם נמצאים בבלגן, כולנו נמצאים באי-ודאות.

אני חייבת להגיד שהדבר היחיד שהוקל לי הוא, למרות שצמצמו ולא הייתה לי לא עובדת סוציאלית שהגיעה לבקר, לא הייתה לי מדריכה – אני חייבת לציין שהפגיעה שלי הייתה ממש לא מזמן. אני הייתי לבד. לא היה מי שיעזור לי לשטוף כלים. לא היה מי שיעזור לי להתקלח. לא היה מי שיעודד אותי. הכול היה בזום. כל הביורוקרטיה, מבחינת הביטוח הלאומי, נתנה לי הרגשה שעושים פה איפה ואיפה. כי לוועדה של הביטוח הלאומי אני כן יכולה להגיע, שיבדקו את הנכות שלי ואת התפקוד שלי. אבל ללכת ולבקש מעובדים סוציאליים או מפסיכולוגים להגיע אליי הביתה – זה לא, כי יש קורונה. והביטוח הלאומי עסוק בחל"ת ולכן ועדות הערער נמשכו כשבעה, שמונה חודשים והצריכו אותי להגיע שוב פעם לוועדה. כל פעם אני צריכה להגיע לוועדה. על זה לא מתחשבים. זה חייב להגיע. הנוכחות חובה. אבל שהעובד הסוציאלי יגיע אליי הביתה וידבר איתי ויבדוק את המצב הנפשי שלי – לא, קורונה. זה איפה ואיפה.

אין איוש במשרדים. את מרגישה בדידות. את מרגישה נטישה. כל הביורוקרטיה מספיק כבדה לי בתור נכה. אז את מגישה את הכול בצורה מקוונת והדברים נמשכים ונמשכים, אם זה בסיוע בשכר דירה, ואם זה, שוב, בתשובות בוועדות הערער לביטוח הלאומי.

אני חייבת להגיד גם עוד דבר על מערכות התמיכה של אדם סביר. נפגעות ונפגעי פוסט טראומה מינית סובלים ברובם מקשיים בניהול מערכות יחסים זוגיים, בתפקוד משק הבית, בהתבודדות פנימית ובידוד פנימי מהעולם המסוכן.

סליחה. סליחה, רגע. סליחה, טוהר. סליחה. חברים, אני מבקש שקט באולם. תמשיכי.

בעולם המסוכן. ואני אומרת שיש פה קושי למצוא גם את – כל המצב הזה של הניכור, וכל המצב המקוון הזה מקשה עוד יותר למצוא את בן הזוג שלך, לרכוש אמון חדש בחברה הישראלית. ועוד תופעה שאני שומעת אותה, לא רק ממני, אלא מחברות אחרות, היא שבגלל הקורונה והרצון, אתם יודעם, למצוא את בן הזוג שלך, להמשיך הלאה בחיים שלך, הרבה בנות נאלצות לקבוע בבתים הפרטיים שלהן עם בני הזוג, עם הבחורים פוטנציאליים, דבר שחושף את הנפגעת לתקיפה ולפגיעה מינית נוספת. על זה אתם לא חושבים? יש פה תופעה ממש ממש קשה.

וגם אני מסבירה שוב. כשרע מבפנים ורקוב, הכול חסר ערך בעינייך. הדיכאון שורץ. הדברים הקטנים, ה-self-care היו מרימים אותי קצת. כל הזמן אני זוכרת שהפסיכולוגית שלי הייתה אומרת לי: קומי, קומי מהמיטה; קומי מהתרדמת; קומי מהדיכאון; צאי, לכי לחוף הים; תשמעי גלים, תריחי את הים; לכי קצת לקניון, תתאווררי. את זה אין לי. זה נלקח ממני. הכלים הבסיסיים שעזרו לי להחזיק ביום-יום. אין עבודה. אין קניונים. צריך לשרוד. רק דברים בסיסיים. אין למה לצאת החוצה. הכול מסוכן. להתרחק מכולם. זו הרגשה מאוד מאוד קשה.

שוב, אני לא אומרת שעכשיו הטבות 100% מכל מה שאמרתי, ויאללה צאו לחופשי. אבל אני כן חושבת שיש עניין של שיח, של העלאת המודעות, של גילוי אמפתיה, של התחשבות, של חשיבה קצת מחוץ לקופסה של כל תקנות הקורונה. לבוא ולהראות שבעצם יש פה אנשים חסרי ישע. כשאתם בעצם אומרים: שלום הציבור, שלום הציבור – שלום הציבור פה גם זה הנכים שיכולים להגיע למצב של סכנת חיים.

תודה.

אני רוצה להגיד תודה רבה גם למרכזי הסיוע, שלמרות שהיו כל מיני הפגנות ושביתות של עובדים סוציאליים שלא יכלו לתת לי מענה, הם עבדו 24/7. וזה נורא הוקל לי שהם היו שם בשבילי 24/7 והם תמיד שם בשבילי 24/7. ועל זה באמת מגיע להם תודה רבה. תודה רבה גם לכם על ההקשבה.

תודה, טוהר. תודה על הנכונות שלך לבוא ולדבר כאן. אני חושב שאי-אפשר להתעלם מהעובדה שבאירועי הקורונה יש פה נזקים שנגרמים גם מתחת לפני השטח, גם את הנזקים שלא רואים פיזית תמיד.

חברת הכנסת תהלה פרידמן, בבקשה.

קשה לדבר אחרי טוהר. טוהר, תודה רבה. אני בטוחה שזה לא היה פשוט לבוא לפה. ועל זה תודה.

לפני חודש, לפני כמה שבועות דיברתי עם לילי בן עמי. היא האחות של מיכל סלה, זיכרונה לברכה, שנרצחה. והיא אמרה לי איזה משפט שלא עוזב אותי מאז. היא אמרה לי: אנחנו עשינו טעות; אנחנו צריכים לשנות את הפרדיגמה; כל הזמן אנחנו מתעסקים כאילו בכלים של העבודה הסוציאלית, של שיקום, של רפואה של הקורבנות, ואנחנו לא מספיק מתעסקים במניעה; אנחנו לא מספיק מתעסקים באיתור התוקפים ובהפסקה של הפגיעה.

זה דבר שאני הולכת איתו נורא, נורא חזק. היא אמרה את זה אומנם על רצח נשים. דיברנו על איזה אירוע. היא אמרה: אני לא רוצה שם את שר הרווחה; אני רוצה את שר הביטחון; אני רוצה שישתמשו בכלים לאיתור טרוריסטים כדי לאתר רוצחים. זאת אומרת, היא אמרה: בואו נהפוך את צורת החשיבה שלנו.

אני חושבת על זה גם לגבי אלימות מינית, שכאילו אנחנו מקבלים את זה בתור איזו גזרת גורל: זה ככה זה. וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לראות איך מושיטים יותר סיוע ועושים יותר לכיוון של הנפגע.

תודה.

וזה מקומם. אנחנו מוכרחים לא להתייאש מהיכולת להפסיק את הפגיעות. חלק מלא להתייאש מהיכולת להפסיק את הפגיעות הוא לא להיות מוכנים בשום פנים ואופן לנתון המחריד הזה של 92% שאפילו לא עומדים לדין. 92% מתוך אלה שכבר הלכו להגיש תלונה.

כן.

אלה שכבר עשו את התהליך ופשוט שום דבר לא קורה עם הדבר הזה.

תודה.

ויש איזה מילה נגד מילה. ובפדופיליה, כשמדובר בילדים רכים, הנתונים אפילו יותר קשים. זאת אומרת, כשמדובר באנשים שפגעו ממש בפעוטות, אז שם ממש אין העמדה לדין.

תודה.

אז את הדבר הזה אנחנו חייבים, חייבים לא לקבל בתור גזרת גורל.

תודה. חברת הכנסת תמר זנדברג. אחרייך אני אתן לנציג של פרקליטות המדינה שיענה על מה שעלה פה קודם.

תודה, אדוני היושב-ראש.

חברי הכנסת שגם הגיעו עכשיו, אני עושה ככה: שני חברי כנסת, מישהו מבחוץ. בבקשה, חברת הכנסת זנדברג.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני חייבת לומר שהישיבה הזאת היא מצד אחד ריטואל שנתי, ומצד שני היא הדבר האחרון משגרתי שיש, אלא היא ממשיכה לקומם כל שנה מחדש. והשנה זה אפילו חטא על פשע. יש כאן את המצב כביכול הרגיל, שכביכול התרגלנו אליו, שלמעלה מ-90% מהתלונות, למעלה מ-90% מהמקרים לא מגיעים למיצוי של הצדק. הם נושרים בסגירת התיקים. הם נושרים בזיכויים. הם נושרים באי הגשת תלונות לכל אורך חייה של מערכת האכיפה. נושרים המקרים האלה. נושרים הפשעים האלה. אני בכוונה לא קוראת להם תלונות, ואני לא קוראת להם תיקים, ואני לא קוראת להם הרשעות. כל אחד מהם נופל באיזשהו שלב אחר. אבל המציאות, בסופו של דבר, היא שמתרחשים פשעים מיניים ללא צדק, נקודה. זה מצב שכל שנה אנחנו רואים אותו. זה הנתון אולי הכי קבוע בדוח של האיגוד שחוזר כאן כל שנה ולא משתנה.

והשנה, בשנת 2020, נוסף משבר הקורונה – שאני חייבת לומר שכאן בוועדה רואים את זה פעם אחר פעם; רואים את זה גם בוועדות אחרות – שהשאיר את הנשים מאחור. בכל שדרות הדברים המגדריים, בין אם זה פיצויים, שאנחנו ראינו שהקצבאות שייעודיות לנשים, כמו לדוגמה אותם דמי לידה שנאבקו כאן לנשים שהיו עצמאיות בשנת 2019, זה הדבר האחרון שתוקן. אחרי שתוקנו כל העוולות שהיו קשורות לגברים. אנחנו רואות את זה באלימות המינית. אנחנו רואות את זה בהתמודדות הנפשית. אנחנו רואות את זה בפיטורים. כל אירוע, כל תופעה שהיא ממוגדרת, שהיא קשורה לנשים בלבד או בעיקר, נדחקה אחורה במשבר הקורונה.

תודה.

והשאירה מאחוריה קורבנות של נשים, כמו טוהר, שהפגיעה המינית היא הרבה פעמים היא פגיעה נפשית מורכבת, של אלימות במשפחה כלפי נשים וילדים שבהתמודדות כלכלית וכל אותן ההתמודדויות. לכן אני חושבת שהיציאה מהמשבר הזה או ההתמודדות עם המשבר הזה מצריכה מאיתנו חשיבה מחודשת על משבר הקורונה כמשבר נשי. יש לזה המון המון היבטים, בראשם האלימות המינית וההתמודדות הנפשית והכלכלית. ויכול להיות שבצד ועדת החקירה שהכרזת עליה, הייעודית לנושא - -

אלימות במשפחה.

- - של אלימות במשפחה, בהחלט צריך גם שהוועדה הזו תהפוך לאיזשהו שולחן שיקיף את משבר הקורונה כמשבר נשי מכל הזוויות שלו, כתמה חוזרת.

כן.

כי פשוט אחרת – קראתי, בגלובס הייתה השבוע סקירה מדהימה על המצב הכלכלי של הנשים. לא קשור לאלימות. אני רק אומרת שתבינו. היה שם מחקר שאמרה החוקרת שמשבר הקורונה החזיר נשים 100 שנים אחורה.

100 שנים אחורה.

זה קשור לעבודה מחוץ לבית ולשכר וכו'. אבל אנחנו רואים כאן שגם בתחום האלימות וההתמודדות הנפשית רואים את הדבר הזה.

תודה.

וזה השולחן. זאת הוועדה. אני זורקת את הדבר לכאן, שכולנו נרים את הכפפה. תודה.

תודה.

עורכת הדין בת-עמי ברוט מפרקליטות המדינה, איתנו?

כן. אני מציעה שעורכת הדין אושרת שוהם תתחיל בתשובה של הפרקליטות ואני אשלים אחר כך.

היא לא רשומה אלצנו, אבל בסדר. אין לי בעיה. מי שיכולה לתת לנו את התשובות. בבקשה.

מאה אחוז. קודם כול, בוקר טוב. אני אושרת שוהם. אני עומדת בראש פורום עבירות מין בפרקליטות המדינה. מדובר בפורום חדש שהוקדם אך לפני שנה, שבעצם הוא חלק מהעבודה של הפרקליטות, עבודה פנימית גם בנושא של עבירות מין, בנושא שנועד לאחד את ההתמודדות שלנו, וכמובן לשפר את העבודה שלנו גם ממשקי חוץ. אנחנו עובדים הרבה מול המשטרה, גם בהכשרות של המשטרה וגם בהכשרות של חוקרים על מנת לשפר את החקירות ולהביא לאחוזי העמדה לדין גבוהים.

אני אתייחס מעט לנתונים. אני אומר כך שנתונים שלנו, כפי שעולה בדוח הפרקליטות, הם לא נתונים זהים לדוח שקיבלנו רק הבוקר ממרכזי הסיוע. אצלנו הנתונים הם: 86% מהתיקים נסגרים, זה לא 92%.

זה היה בשנה שעברה.

וזה דומה מאוד, אפילו קצת יותר לטובת עבירות המין, לצערי, אבל זה דומה מאוד לנתונים שיש שלנו בכלל התיקים. אנחנו נמצאים במטריה משפטית שבה המבחן, למשל, כתב אישום, הוא מבחן - - -

את מתייחסת לסטטיסטיקה של שנה שעברה.

אושרת, בואי נתייחס - - -

רגע.

לא, לא. תשמעי, רגע. אנחנו חייבים למצות את הדיון הזה ויש פה הרבה דוברים, ואני כן רוצה להתמקד במשהו ספציפי. בואי תתמקדי. 86%, 92%. בואי תתמקדי בנסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין. אני רוצה להבין מה הכוונה בזה.

מאה אחוז.

זה פשוט לא - - -

אני הבנתי מה הכוונה, קרן.

אני אומר ככה. מרבית התיקים נסגרים, לצערנו, למרות שאנחנו גם שולחים להשלמות חקירה וגם עושים מאמץ גדול למצות את החקירה, נסגרים מחוסר ראיות מספיקות. מיעוט התיקים נסגר מחוסר אשמה, במקום שבו באמת אין בסיס מספיק בתלונה.

נסיבות העניין אינן מצדיקות, אני יכולה לפלח אותן. אין לי את הנתונים שלנו בפילוח ואני יכולה להגיד ממה זה נובע. זה לא חוסר עניין לציבור ושמעתי את חברת הכנסת בכבוד. אני אומר כך: חוסר עניין לציבור יכולים להיות תיקים של קטינים, שפוגעים מינית, או אפילו, לצערנו הרב, אנחנו נמצאים במציאות שבה יש קטינים שעושים עבירות מין חמורות. אבל לפעמים הם עושים את זה בגיל מאוד צעיר. לפעמים יש הליך שיקום משמעותי. ולפעמים יש המלצות כאלו ואחרות אם זה קורה בתוך המשפחה, והתיקים נסגרים לא כי מישהו חושב שזה לא מעניין את הציבור, אלא כי יש הליכים אחרים שהם הליכים, במיוחד כשמדובר בקטינים, שהם מתאימים יותר. זה יכול להיות גם כאשר המתלוננת מבקשת שלא לנהל את התיק. היא מבקשת שלא להמשיך לשתף פעולה עם ההליך. היא הגישה תלונה. היא עשתה את המאמץ. ואנחנו נתקלים לעיתים במתלוננות שמבקשות שלא להמשיך את ההליך.

עכשיו, זה לא תיק שאני אסגור אותו מחוסר ראיות, כי יש לי ראיות. אבל יש לי מתלוננת שמבקשת שלא להמשיך את ההליך ולא להמשיך לשתף פעולה. אז אני נאלצת לסגור את התיק הזה, לא כי הציבור לא מעוניין בניהול הליך כזה, אלא כי הנסיבות לא מאפשרות לי כרגע לנהל את התיק הזה והמתלוננת – ואנחנו מאוד מאוד קשובים. אנחנו בשנים האחרונות מאוד מאוד קשובים למתלוננות בכל צומת אפשרי שאנחנו יכולים. וזה נימוק נוסף. אני יכולה להגיד שמי שמעוניין בכך - - -

סליחה, אושרת, את יודעת להגיד לי לגבי הנושא של חוסר ראיות, כמה מזה משהו שניתן לתיקון? אם זה בבתי החולים לא אספו את הראיות, אם זה הגשת התלונה הייתה מאוחרת. כמה מתוך זה אתם עושים? ואילו פעולות אתם עושים מול המשטרה כדי לצמצם את ההיקף הזה?

אז אני אומר ככה. אנחנו עושים – א', אנחנו שותפים למערכי ההכשרה של המשטרה, ונמצא כאן גל ספן שאחראי על כך מטעם המשטרה. ואנחנו עושים גם השתלמויות מחוזיות שבהן אנחנו בעצם מבקשים לשפר את החקירות. אני כן חייבת לומר שהרבה מאוד מהתיקים של עבירות מין מטבע הדברים מתרחשים בין שני אנשים. אבל זו מגבלה. אנחנו משתדלים מאוד מאוד לחזק את התיק באמצעות, האם הם יכולים לחזק אותו באמצעות ראיות חיצוניות. הבעיה היא שזה אינהרנטי. וזה הקושי הגדול שאנחנו מאוד מאוד משתדלים לעשות הכול כדי להתגבר עליו, זה שהתלונות מגיעות הרבה פעמים שבשלב מאוחר, כעבור זמן. ואז היכולת שלי היום למצוא ראיות לדבר שקרה לפני עשר שנים, ראיות מחזקות, למצוא אפילו ראיות, כמו שאנחנו קוראים, ראיות דיגיטליות וסרטונים שמראים את המפגש.

אוקיי.

או מראים איזשהן התכתבויות וואטסאפ וכו'. אלה דברים שמאוד מאוד קשה לקשר.

תודה.

מדובר בעבירות שבאות בתקופה הכי מאוחרת. זה אינהרנטי. אבל אנחנו עושים כל מאמץ באמת להכשיר את החוקרים וגם אצלנו נשלחות להשלמות חקירה. אני חייבת להגיד כראש הפורום לעבירות מין שאנחנו לא שוקטים במובן הזה שהתיק לא עובר ככה ונגנז. התיקים נשלחים להשלמות. אנחנו עושים מאמצים מאוד מאוד גדולים. מראיינים את המתלוננת. הרבה פעמים אחרי הראיונות עם המתלוננת, אנחנו שולחים עוד פעם להשלמה כי מצאנו בכך עוד איזשהו משהו שיכול לסייע.

ברור. תודה.

אבל עדיין, שוב, אני אומרת שאחוזי הסגירה שלנו, לצערי, בגלל המבחנים המשפטיים, הם גבוהים. אבל אחוזי הסגירה הם לא שונים מאשר בתיקים אחרים.

אוקיי.

והיינו רוצים לשפר את הדבר הזה בעולם המציאות.

תודה.

אבל אנחנו בסופו של דבר מחויבים משפטית ועושים כל שלאל ידינו לשפר את הסיטואציה הזאת.

תודה רבה.

חברת הכנסת קרן ברק, בבקשה. אחרייך – חברת הכנסת אורנה ברביבאי.

קודם כול, לנו אין הרבה שנים של קופי-פייסט משנה לשנה, תמר, על הוועדות. אנחנו רואים את זה בעצם שנה שנייה שאנחנו נמצאים ביום הזה, בשבוע של המלחמה באלימות נגד נשים.

ואני מודה שאותי זה לא הפתיעו המספרים האלה. כי גם הן יודעות, במרכזי הסיוע, שממש ברגע שהתחילה הקורונה, ממש באותו שבוע, פניתי לשר לביטחון הפנים. ראיתי את התוצאות, שזה מה שיקרה שנה אחרי. ופניתי לשר לביטחון הפנים ואמרתי לו: זה מה שהולך לקרות; נשים יהיו כלואות, נשים וילדים יהיו כלואים בתוך בתיהם; לא יהיה להם לאן לברוח. אנחנו כמדינה סגרנו אותם בתוך שבי שיתרחשו בו הזוועות הכי גדולות. ולכן אני מבקשת ממך כשר הממונה לשלוח כוחות של שיטור. מקום לראות אם אוכפים את המסכות או כל מיני דברים כאלה, פשוט שהכוחות האלה ידפקו בבתים של המשפחות שידוע שיש שם בעיות ויבדקו מה קורה שם.

פנינו גם לשר החינוך וביקשנו שיעשה אותו דבר ושמערכת החינוך תרים טלפונים לבתים שיודעים שיש שם בעיות וישאלו מה קורה בבתים, וינהלו שיחות ארוכות יותר, לא לימודים בזום, אלא עם הילדים. שישאלו מה קורה בתוך המשפחות האלה. וצר לי שבאמת כל מה שחשבתי שיקרה לפני שזה קרה באמת ואנחנו רואים את המספרים האלה. וצר לי שאחרי שביקשתי מאותו משרד לביטחון הפנים, אחר שהשר, לזכותו ייאמר, הוציא הנחיה בעקבות הפניה שלי, וגם אמר שבעקבות הפניה שלי, הוציא הנחיה למשטרה לעשות את הבדיקות האלה.

השר הזה או הקודם?

לא. הקודם, גלעד ארדן.

אותו שר שהכריז שתקום יחידת פיקוח על עצירת האלימות במשפחה עד הראשון בספטמבר.

כן. נכון. אבל אחרי שפניתי לבקש את הנתונים מה היה באותן בדיקות של המשטרה, אין נתונים ולא הסכים לתת לי נתונים. זו הייתה ההוראה שלהם למערכת אכיפת החוק. אבל הוא לא הסכים לתת אחרי זה נתונים, מה הממצאים שלהם היום.

לסיכום.

אני חייבת להגיד כמה דברים. אין ספק שמניעה היא קריטית וצריך להתחיל במניעה כי אנחנו שולחים הרבה מאוד ילדים בגילים צעירים למסלול כזה שכשהם יתבגרו הם יהיו תוקפים ואנחנו לא עוזרים להם בשלבים שהם קטנים.

ברור.

ודבר שני, ופה – חכה, אני חייבת להגיד משהו לגבי הפרקליטות ובכלל. גם נושא פדופיליה שאני מטפלת בה וגם בנושאים האלה יש משהו בלתי נסבל ביכולת של הפרקליטות כל הזמן לדאוג לזכויות הנאשם, לזכויות הנחקר. כל הזמן דואגים להם ולא דואגים בעצם לחברה ולפוגעים ולנפגעי העבירה. אנחנו הציבור נפגעי העבירה. זה לא נפגע עבירה אחד. ברגע שאתה לא עוצר את אותם תוקפים ונחקרים ואתה כל הזמן דואג לזכויות שלהם ולא חושב על החברה מבחוץ כמה היא סובלת, וזה האירוע וככה זה נגמר בסוף. מדינת ישראל היא גן עדן לפדופילים. ישראל היא גן עדן להרבה מאוד תוקפים כאלה. בגלל שאנחנו כל הזמן שומרים עליהם ולא על החברה שאנחנו צריכים לדאוג לחברה, ולא לזכויות הנחקר.

מאה אחוז. תודה.

ופה אני מבקשת שבהקשר הזה, אם אנחנו נעצור אותם נעשה מניעה זה מצד אחד וזה מצד שני, אולי זה לא יהיה ריטואל קבוע כל שנה שאנחנו שנגיע לאותם מספרים.

תודה. הייתה גם הצעת החוק שלי לעניין מאגר הפדופילים. פשוט הזכרת את זה.

גם לי יש חוק כזה. לי יש חוק כזה גם, אוקיי?

מצוין.

תקועה. פעם אחר פעם מופלת על ידי משרד המשפטים שוב ושוב.

נכון.

בלי שום הסבר מניח את הדעת. אין שום סיבה שבמקומות אחרים בעולם אפשר להקים מאגר כזה. אנחנו מדברים על אנשים שהורשעו. לא מדברים על חשודים, אלא על מורשעים.

חברת הכנסת אורנה ברביבאי, בבקשה.

(היו"ר עאידה תומא סלימאן, 10:39)

תודה. אני חושבת הדיון הזה הוא דיון קצה שמלמד על המציאות החברתית שאנחנו נמצאים בה. גם עוד לפני הקורונה אנחנו עדים שכל המענה לנפגעות אלימות, להטרדות מיניות בכל היבט שהוא היה תמיד, תמיד, תמיד, בקצה סדרי העדיפויות של החברה בישראל. תוסיפו עכשיו את הקורונה כאירוע קצה של בדידות, של חוסר יכולת לתפקד, של מערכות שקוראות – את דיברת על עובדות סוציאליות, שמישהו ירים אלייך טלפון. בואו נראה מי תומך בעובדות סוציאליות כדי שיתמכו במי שכל כך זקוקה לזה, בעובדה שנדרש ארגון וולונטרי לייצג את נפגעות המין ונפגעות האלימות. והפארסה הזאת שיש תוכניות גדולות שמסבירות למה חשוב וצריך והמימוש שלהן הוא אפס, כלום, שום דבר, ומשנה לשנה אנחנו רואים יותר נפגעות, ומשנה לשנה אנחנו רואים את החומרה ואת ההשפעה ארוכת הטווח שיש לנשים שנפגעות יום-יום ומסתכלות למעלה, למדינה, לריבון, ואף אחד לא סופר אותן.

אני מרגישה קצת ציניות בוועדה הזאת לא בגלל אופי הוועדה, חלילה. אני חושבת שעצם זה שהנושא עולה לסדר-היום הוא חשוב ומשמעותי. אני רק חושבת שהחידלון של הבית הזה כמחוקק, במקום שמה עשו ממנו במדינה דמוקרטית, בעובדה שאנחנו לא מצליחים לקדם כלום, אפילו חברת כנסת, חברה מהקואליציה לא מצליחה לקדם חוקים שנועדו למען הכלל. אז אני שואלת: מה אנחנו עושים פה כשאנחנו מסתכלים על הקורבנות והאופן שבו אנחנו מתמודדים איתן? זה מחייב שינוי מיידי. תודה.

תודה.

עורכת הדין ליאנה בלומנפלד-מגד, ייעוץ וחקיקה משרד המשפטים, בבקשה.

כן. שלום. בוקר טוב. אני רציתי להתייחס למספר נושאים. קודם כול, אני מזכירה לוועדה, ומי כמוכן מכירות את הנושא הזה, אני מזכירה לוועדה שבעצם בחודש דצמבר שעבר הוגשו המלצות דוח ועדת ברלינר לנשיאת בית המשפט העליון, לשר המשפטים ולשר לביטחון הפנים. אני מזכירה שעוד לא קיימנו דיון בוועדה לגבי ההמלצות האלה. ונראה לי שזה זמן חשוב לקיים את הדיון הזה. כי יש שם לא מעט המלצות שנועדו להיטיב עם נפגעי עבירות מין וגם עם נפגעי עבירות בכלל.

אני מציינת את הדבר הזה כי בהמשך השבוע, ואני לא אעשה פה ספוילר, אבל בהמשך השבוע שר המשפטים יודיע על כמה יוזמות חקיקה שבכוונת המשרד שלנו לקדם, שנועדו להיטיב עם נפגעי העבירה בכל מיני מישורים. נפגעי עבירות מין הם לגמרי אוכלוסייה שאנחנו רואים אותה באופן מיוחד כאוכלוסייה פגיעה. זאת הסיבה שהוועדה הזו הוקמה מלכתחילה. וזאת הסיבה שיש רפרנטים ייעודיים בפרקליטות ובגופים נוספים. ואנחנו ממש כרגע בעבודה על כמה יוזמות חקיקה מאוד משמעותיות. אני באמת יכולה לומר שאנחנו שמים מאוד מאוד דגש על נפגעי עבירות מין ואלימות. ונפגעי עבירות מין הוכרו גם בפסיקה וגם באמת בדוח ועדת ברלינר שמציינת בצורה מפורשת מה המאפיינים המיוחדים של הנפגעים האלה. אנחנו שמים דגש מיוחד על הנפגעים ועל החוויה שלהם בהליכים המשפטיים.

מאוד מאוד חשוב לשים לב שחלק מהקושי המיוחד של נפגעי עבירות מין, מעבר לנזק שנגרם להם כתוצאה מהפגיעה עצמה, הוא הקושי המיוחד לעבור את ההליכים המשפטיים גם בגלל הפגיעה בפרטיות שנלווית לדבר הזה וגם בגלל ההליך המאוד חושפני שהם צריכים לעבור. ולכן, מבחינתנו, יש מאוד מאוד מאוד משמעות להקל במה שניתן מבחינת ההתנהלות של ההליכים הפליליים בהקשרים האלה.

ליאנה, בינתיים, 92% מהם לא צריכים לעבור את התהליך החושפני הזה. אתם לא מאפשרים להם. הם לא מגיעים לבתי משפט.

אני מסכימה עם הקושי הזה. אני כן חייבת לומר שאנחנו היינו שמחים לקבל את דוח האיגוד לא במועד הזה, כדי שנוכל ללמוד את הדברים גם אנחנו, לראות איפה הקשיים והבעיות אצלנו. אני רק אגיד, בטח הפרקליטות לא הספיקה, אבל גם אני לבדוק את הנתונים. גם מבחינת תחושה אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע.

אוקיי.

זאת אומרת, הקורונה לא נגמרה. גם ההגבלות לא נגמרו. וגם הבחינה של תיקים, אנחנו יודעים שלוקח זמן לבדוק תיקים. גם לוקח זמן להגיש את התלונה. וגם לוקח זמן לקבל החלטה לגביהן. לכן, רק מתחושת בטן, יש לי תחושה שמדובר בדברים חלקיים. קשה כבר להעריך מה נעשה מבחינת הפרקליטות ומה הם הנתונים האמיתיים כשאנחנו מדברים על דבר שהתרחש או מתרחש רק בשמונה החודשים האחרונים.

(היו"ר עודד פורר, 10:43)

אז כך שהדברים עדיין בעבודה. אני מניחה שיש לא מעט תיקים שעדיין נחקרים, עדיין פתוחים. ולצערנו, חלק מהתיקים גם בטח עוד לא הגישו תלונה.

מה שרציתי לומר, ואני לגמרי מסכימה בהקשר הזה, הוא שהראייה שלנו צריכה להיות רחבה יותר מההליך הפלילי. כי קודם כול אנחנו יודעים שיש לנו תת-דיווח בעבירות האלה. בעבירות מין באופן מיוחד, לעומת עבירות אחרות, הנפגעים מתקשים להתלונן, מתקשים לחשוף את התביעה גם כשמדובר - - -

ועל פניו, יש לי שאלה אלייך, עורכת הדין בלומנפלד-מגד.

כן.

אחת מהסיבות שהנפגעות חוששות להתלונן היא גם החשש של חקירות על עברן המיני. עכשיו יש הצעת חוק שאומרת שלא יחקרו נפגעת על העברה המיני. השאלה היא: אם הצעת החוק תוגש, מה תהיה העמדה המקצועית של מחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים?

תודה על השאלה. זו באמת שאלה חשובה ואני חושבת שגם בוועדת ברלינר אנחנו הלכנו בין הטיפות בהקשרים האלה. יש פה איזונים לא פשוטים.

אגב, בשבוע הבא יתקיים כאן הדיון על הדוח של ברלינר יחד עם השופטת ברלינר.

מעולה. אני שמחה. תודה.

אני כן יכולה, קודם כול, לומר שיש הוראה בחוק זכויות נפגעי העבירה בהקשר הזה. ובגדול לא אמורים לשאול על העבר המיני, אלא אם כן זה רלוונטי לחקירה.

שואלים.

ולכן יש כבר הוראה בהקשר הזה.

השאלה היא כמובן שאלת הפרשנות. אני לא יכולה להתחייב פה שתמיד בכל חקירה זה נדרש, ותמיד יכול להיות שצריך לחדד נהלים ולבדוק בדיוק את אופן היישום בכל מקרה ומקרה. אבל אנחנו גם צריכים להיות ערים לזה שכשאנחנו מדברים על עבירה מין, אין לי פה תשובה מספיק טובה. אני אומרת פשוט את האמת. כשאנחנו מדברים על עבירות מין שמתבצעות באופן פרטי בין שני אנשים וזה חלק לפעמים מרצף של קשר, ויש טענה מצד אחד שזה נעשה בהסכמה, מצד שני שזה נעשה לא בהסכמה, אז מאוד יכול להיות שהרצף של הקשר חשוב וגם לפעמים קשרים קודמים יכולים להיות רלוונטיים. למשטרה יש מדיניות בהקשר הזה. אני חושבת שזה חשוב לשמוע ואפשר אולי לקיים דיון ייעודי סביב הנושא הזה, כי הקושי המרכזי, אחד הקשיים הברורים שאנחנו ראינו בוועדת ברלינר וגם לזה אנחנו מתכוונים שאני מאוד מקווה שנצליח לתת מענה באחת מהיוזמות של השר – אחד מהדברים הקשים שראינו בשלב החקירה הוא שלמשטרה יש נהלים מאוד מאוד ברורים לגבי עבירות מין ולגבי הרגישות הנדרשת, אבל הקושי המרכזי של הנפגעים הוא חשיפת חומרים אישיים גם סביב החקירות עצמן.

תודה.

בהמשך לשאלתך, כבוד היושב-ראש, גם שאלות בנוגע לעבר המיני, אבל גם חשיפת חומרים אישיים, כמו למשל, טיפולים פסיכולוגיים, יומנים אישיים, ייעוץ אצל פסיכולוגית של בית ספר. פה יש קשיים לא קלים, כי החשיפה הזאת והפגיעה בפרטיות היא משמעותית גם מול הנאשם ולפעמים גם מול המשפחה של הנפגע.

תודה.

וזה אחד מהדברים שצריך לתת לו מענה יותר טוב, ולא נמצא מענה מספיק טוב כרגע.

תודה.

חברת הכנסת קטי שטרית. אחריה – חברת הכנסת ע'דיר כאמל מריח.

אני חושבת שאת רוב חברותיי וחבריי אמרו לפני. אני רק אחדד שני דברים. קודם כול, גם ככה המענים לנפגעות ולנפגעי תקיפות מיניות הם נורא מעטים. אבל הם עוד יותר הצטמצמו בתקופת הקורונה כמובן בגלל ההנחיות, ולצערנו הרב, הם הותירו את הנפגעים ואת הנפגעות עם אפשרויות דלות מאוד של טיפול.
כל הזמן אני חוזרת לכך שתפיסת הבעיה הזו היא מאוד שולית עבור גורמים במשרדים הממשלתיים. לדוגמה, אם אנחנו נלך לגבי משרד הבריאות, אז משרד הבריאות הכריז שפגיעה מינית לא עומדת בקריטריונים של מצב חירום רפואי. אני חושבת שכשאתה שומע את זה, אז כבר אתה מבין ואתה תוהה אם זו הגישה, אז איך אפשר למצוא פתרונות.

אל בכל זאת ניסיתי לחשוב על מספר פתרונות לעת הזאת. מה גם שהגשתי, ללא קשר לקורונה, הצעת חוק לגבי ערכות האונס שצריך לשמור אותן, כי, אני לא יודעת כמה אתם יודעים, אבל אחרי תקופה מאוד מאוד קצרה, אם הנאנסת לא מגישה תלונה ולא פונה לבית המשפט וכו', פשוט זורקים את זה.

שלושה חודשים, נכון? שלושה חודשים.

לא. כבר לא. כבר לא.

זה מה שהיה, כן.

חד-משמעית.

זה היה בעבר. זה כבר לא. לפחות מהנתונים שהוצגו בפנינו גם מול החדרים האקוטיים גם מול בתי החולים, זה כבר לא.

כן.

זה לא מספיק.

וזה נשאר לנצח?

זה לא נשאר לנצח. זורקים את זה. עכשיו, צריך להבין שהפגיעה היא פגיעה שנכון, יכול להיות שאולי בשלב הראשון היא מייד נגשת למשטרה, היא מייד עושה, אבל יש גם כאלה שיש להן טראומה מאוד רצינית והן יושבות, ועד שהן פותחות את הנושא הזה, ועד שהן נפתחות לנושא הזה לוקח זמן. ולכן אי-אפשר לקחת הערכות האלה ולזרוק אותן, כי זה חבל מאוד. אחר כך לך תוכיח.

חד-משמעית.

ואז הן ניגשות לבית המשפט, ובבית המשפט הן כבר נזרקות. וזה חטא על פשע. לכן אני הגשתי הצעת חוק שלצערי הרב, כמובן, כמו כל הצעות החוק האחרות לא קודמה. היא קראת: הצעת חוק זכויות החולה, שמירת דגימות שנלקחו מנפגעי עבירות המין. ואני מאוד מקווה שאני אצליח עוד בכנסת הזו - - -

קטי, על הצעת החוק הזו חתומים חברי כנסת מהאופוזיציה?

לצערי, זה היה כל כך לפני הרבה הזמן שאני כבר לא זוכרת.

אני אגיד לך למה, כי בתוך הבלגן שנמצאת הממשלה עם ועדת השרים לענייני חקיקה שלא מאפשרים לכם להעלות הרבה פעמים את הצעות החוק הפרטיות, אם חתום חבר כנסת מהאופוזיציה כיוזם הוא יכול להעלות אותה.

בסדר. אבל איך אפשר להעביר את זה? מה זה משנה?

אני באמת חושב שאפשר להעביר אותה.

מה זה משנה? גם ככה לא - - -

אצלנו אפשר להעביר? ראית אותנו מעבירים משהו?

אני לא יודע.

בסדר. הצעת חוק זו דרך אחת. אבל יש לי עוד שתי הצעות. אני בעד לפתוח קווי טלפון.

תודה.

אני מבקשת להציע עוד שתי הצעות, כי הרי - - -

בקצרה, קטי.

כן. המסר המרכזי ששורר בחודשים האחרונים בעקבות הקורונה הוא שההישארות בבית בעצם אמורה לשמור מבחינה בריאותית מפני הקורונה, אבל היא מתעלמת מנפגעי ונפגעות אלימות המינית שעבורם הבית הוא לא תמיד המקום הבטוח ביותר. הייתי מוסיפה ומבקשת להרחיב את נושא קווי הטלפונים לנפגעות ולנפגעי תקיפות מיניות וכן פרסום של אותם קווים טלפון במדיה הרחבה לצורך הנגשה לכלל האוכלוסייה, וגם חשיפה רחבה יותר של התופעה ברשת האינטרנט לצורך מתן ביטחון בפניה לעזרה לאותם נפגעים ונפגעות ותשומת לב סביב הנושא. כי כשאנחנו מקשיבים לבחורה המקסימה הזו שיושבת מולנו, אז עבור הרבה מאיתנו זה מספר. אבל כשחושפים את זה ומביאים את זה בפני הציבור, אז צריך להבין שיש נשמה מאחורי כל מספר.

תודה.

ואנחנו פה מזדעזעים מהסיפור, אבל הציבור הרחב לא כל כך מכיר את הסיפור הזה, וצריך לדבר על זה בקול רם וצריך לעשות את הכול כדי שדברים כאלה לא יקרו.

תודה.

חברת הכנסת ע'דיר כאמל מריח, בבקשה.

טוהר, אני חייבת לציין, אני הקשבתי לך ושמעתי את הקושי שיוצא מבית החזה שלך. ואנחנו כולנו כנשים וכגברים – אני שמחה שגם גברים מצטרפים למאבק שלנו, כי הגיע הזמן שלא נשכנע את המשוכנעות, שנייצא את המאבק הזה גם למין השני כהיבט מגדרי.

ואני מבקשת מחברותיי להפסיק להאשים את הפרקליטות. אני לא חושבת שלהפנות אצבע מאשימה לפרקליטות זה הדבר הנכון, כי אני מאמינה שאנחנו נוגעים ונוגעות בקצה הקרחון של התופעה. התופעה היא לא רק נפגעות תקיפה מינית. יש השלכות רוחב הרבה יותר רחבות ומשמעותיות שדנות בנו ושואלות לגבינו, מי אנחנו כחברה. אנחנו מתמודדים בעידן הקורונה, במגפה, בעוני. ואני מבקשת מכל חברותיי וחבריי לשים לב ולדבר לכל הסקטורים.

אני יכולה להגיד לכם שבחברה הדרוזית והערבית פחות מדברים על זה, זה כאילו לא קיים. אבל זה קיים. מטאטאים את זה מתחת לשטיח ולא מדברים על זה. בגלל זה גם אני עמלה עת הצעת חוק שאני מגבשת כדי לחייב כל מוקד, כל מענה חירום שייתן מענה בכמה שפות נוספות מלבד העברית. גם כן באמהרית, בערבית, ברוסית, כי גם מצאנו שחלק המחסמים הם שכשאישה מתקשרת - - -

- - - את יודעת.

כן, אבל גם לחייב את זה. ונחשו מה, השפה היא קושי. היא יכולה להוות חסם. אז אני גם מבקשת שנבחן את זה בצורה רוחבית, את כלל ההיבטים גם של פריפריה, עוני, מפרנס יחיד, אלימות, רצח, כל מה שצייתן.

תודה.

אבל גם מבקשת מכולנו כנבחרי ציבור לקחת אחריות ולדבר לכלל הסקטורים. להעלות מודעות לזכויות הבסיסיות. תתפלאו, זה לא קיים ולא מודעים לזה כל כך.

תודה.

תודה.

תודה.

נמצאת איתנו כאן עובדת סוציאלית, עורכת הדין רוני בלונדהיים, מאחד ממרכזי הסיוע. אחריה בזום אני אחזור לבת-עמי ברוט מפרקליטות המדינה.

שלום. תודה. אז יש לי כמה דקות להציג עולם שלם. והאתגר שלי הוא לומר מעט שמכיל את המרובה. ולכן בחרתי בשלושה היבטים שאותם אני ארצה להציג על המשמעות של משבר הקורונה ובעיית האלימות המינית ואלימות בכלל בחברה הדתית והחרדית.

הנקודה הראשונה שאני אתייחס אליה היא מאפיין הצפיפות והעומס. זה מאפיין של החברה החרדית שמצאנו אותו משמעותי בתקופת הקורונה באופן שבו השפיע על רמת האלימות והפגיעות המיניות בבית, ריבוי נפשות במרחב קטן יחסית, הצפיפות.

בתקופת הסגר הראשון פנתה אלינו אישה שבעלה הרים עליה יד בפעם הראשונה. עובר לקורונה, היה מתח בבית והייתה אלימות מילולית, אבל זה לא הסלים לכדי אלימות פיזית. לדבריה, הוא למד במשך השנים לווסת את עצמו על ידי התאווררות כשהרגיש שהוא מוצף. הוא היה יוצא לעבודה ולכולל. הילדים לא היו בבית, וזה אפשר לו מרווח נשימה. בתקופת הסגר זה נלקח ממנו, כולם תקועים בדירה קטנה ואין לו לאן לברוח עם הכעס והתסכול. אז הוא הוציא את זה עליה. זו סיטואציה הגיונית בכל חברה. אבל דמיינו את הסיטואציה הזו עכשיו במשפחה עם 12 ילדים ושלושה חדרים, שני חדרי שינה, בלי טלוויזיה ומחשב שעוזרים להעסיק את הילדים ולתת מנוחה להורים.

צריך להבין שהמשפחות האלה מגדלות לפעמים למעלה מעשרה ילדים בדירות קטנות של שניים- שלושה חדרים. הם בונים על היציאה של הילדים הגדולים לישיבות, מה שלא קורה בתקופת הסגר. הצפיפות הזו של מספר ילדים במיטה אחת מייצרת הרבה קשיים. אחד מהם הוא מוגנות נמוכה בהרבה מהרגיל לנפגעים הפוטנציאליים. הגיעו אלינו מקרים של הסלמה של פגיעות מיניות שכבר החלו קודם, כמו גם מקרים בהם הפגיעה החלה בתקופה הזו. גם אם הצפיפות היא לא הסיבה הישירה, היא ודאי תורמת להתרחשות הפגיעה.

המאפיין השני הוא חזרתם הביתה של הפוגעים. בעולם החרדי הבנים הולכים ללמוד בישיבות בתנאי פנימייה החל מכיתה ז'. כשהאח הפוגע נמצא במרבית הזמן בישיבה, האחות הנפגעת יכולה להרגיש בטוחה בבית. כשהוא חוזר היא יכולה לנסות לצמצם את השהות שלה בבית. בתקופת הסגר כולם חזרו מהישיבות לבתי הוריהם ולצעירות לא יהיה לאן ללכת.

הייתה לנו פונה חרדית בת 21 שנפגעה על ידי אח שלה. הוא אנס אותה והוא איים עליה שלא תספר והיא פחדה ממנו פחד משתק. היא לא סיפרה אפילו להורים. זה היה לפני הקורונה. ואנחנו עזרנו לה למצוא מסגרת פנימייתית בסמינר, כי בסמינרים יש אפשרות לפנימייה עבור בוגרות ותלמידות י"ג-י"ד. בסגר, הפנימייה שלה נסגרה והיא נאלצה לחזור הביתה, ונאנסה שוב ושוב ושוב על ידי אותו אח. אז היא פנתה אלינו שוב ואנחנו נעזרנו ברווחה שהצליחה בסופו של דבר למצוא לה מקלט. אבל לא לכולן יש את האפשרות לפנות לעזרה. העזרה לא תמיד נגישה וזמינה. אני רוצה להתייחס גם לאותן נפגעות שאין להן את האפשרות להושיט את ידן לעזרה.

וזה מביא אותי למאפיין השלישי והאחרון: מגבלות התקשורת והסגירות. אקדים כרקע כמה מילים על מושג הצניעות בעולמה של בחורה חרדית בחברה הסגורה. מפגש של אותה בחורה עם נושא המיניות הוא מצומצם עד אפסי. מעל פני השטח, הנושא הזה פשוט לא קיים בספירה החרדית. הוא לא מופיע בעיתונות הכתובה, גם לא בערוצי רדיו של המגזר, וגם לא בספרות שלו. אין טלוויזיה, אין אינטרנט. אין מיניות. זה טאבו.

עכשיו, תחשבו מה קורה לבחורה כזו שעוברת אונס. לא רק שהיא עוברת חוויה מזעזעת כמו כל בחורה, אלא שהחשיפה שלה למיניות עוברת בבת אחת למיניות מאפס למאה אחוז. בפעם הראשונה בחייה היא נמצאת עם גבר זר לבד בחדר. בפעם הראשונה גבר נוגע בה. בפעם הראשונה היא נחשפת לעירום גברי, ובאותה הפעם היא כבר מקיימת יחסים מלאים בכוח.

והבחורה הזו נשארת לגמרי לבד. את כל הסיסמאות החשובות שמחלחלות לתודעה הציבורית מהעיתונות, הרדיו, הרשת: את לא לבד – היא לא מכירה. לפעמים היא אפילו לא מבינה שהדבר הנורא שעברה לא אירע באשמתה. אבל נתקדם שלב ונניח שאותה בחורה מבינה שהיא נפגעה ושהיא זקוקה לעזרה. אם היא מבינה את זה, עומדים בפניה חסמים מפני פניה לעזרה. היא תמיד מודעת לקיומם של ארגונים המטפלים באלימות לסוגיה. קיים טאבו על פניה לעזרה מחוץ למעגל הקרוב וקיים לחץ חברתי המונע פניה לגורמים מחוץ לקהילה, כי זה לשון הרע, כי זה דין מויסר, כי זה חילול השם.

נתקדם שלב ונניח שאותה בחורה מבינה שהיא נפגעה ושהיא זקוקה לעזרה ונניח שהיא מעוניינת כן להיעזר בגורמי סיוע או טיפול. אבל שירותי הרווחה הצטמצמו, מרכזי הטיפול נסגרו וגם מטפלים פרטיים העדיפו להעביר את פעילותם לרשת. הנשים והבנות הללו, שאין להן מחשב ואין להן וואטסאפ, מצאו את עצמן לבד במערכה. מבינות או לא מבינות, אבל מאד לבד. סגורות בדלת אמותיהן, לפעמים עם הפוגע שלהן לפעמים בלי. אבל מאוד מאוד לבד.

הנשים הללו, ששרויות במצוקה, זקוקות למענה מקצועי שבכל מקרה קשה להן להגיע אליו מתוך עולמן המסוגר. אך בתקופת הקורונה כשהמענים, שעוד נותרו פעילים, עברו ברובם למרשתת, על אחת כמה וכמה.

קראתי אנקדוטה יפה של הרב עילאי עופרן שהיא רלוונטית לענייננו ואיתה אני אסגור. במד"א יש כלל בטיפול באירוע רב נפגעים: מי שצועק הכי חזק, צריך אותך הכי פחות. כי מי שצועק יש לו הכרה ויש לו דופק ויש לו חמצן מספיק בשביל לצעוק. הוא יכול לחכות. מי ששוכב לידו בדממה הוא ככל הנראה במצב חמור הרבה יותר.

כשהדר וישמעאל מגורשים למדבר ולהדר אוזלים המים מן החמת היא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים "ותשא את קולה ותבך". מייד אחר כך כתוב: "וישמע אלוהים את קול הנער". זאת למרות שהגר היא זו הבוכה בקול, ואילו ישמעאל כלל לא מסופר שבכה. התורה מדגישה, אם כן, שאלוקים שומע דווקא את בכיו של ישמעאל.

חובה עלינו להיות שם עם לב שומע דווקא בזמן הקורונה. חובה עלינו לשמוע את זעקת הכאב, אך להיות קשובים במיוחד לקול הדממה הדקה, The Sound of Silence. החמלה והחסד דורשים אוזניים מחודדות הקשובות לזעקת הדל, שהרי לפעמים המצוקה הכי גדולה היא חוסר היכולת להביע מצוקה. תודה.

תודה.

ד"ר בת-עמי ברוט, פרקליטות המדינה. אשמח גם אם תסבירי את השונות בנתונים, כי אומרים לי מרכזי הסיוע שאת הנתונים קיבלו מכם.

אז אני אציין שפרקליטות המדינה פרסמה דוח משנת 2019 ממש לאחרונה, ב-8 בנובמבר. והנתונים שמופיעים בו הם נתונים שונים. הם נתונים מדויקים. ומבחינת המדידה של הפרקליטות לשנת 2019, הפרקליטות הגישה כתבי אישום בכ-16% מתיקי עבירות המין שנפתחו בפרקליטות בשנה הזו, ולא יועדו לגניזה על ידי המשטרה. זאת לעומת 14% מכלל העבירות, כפי שעורכת הדין אושרת שוהם אמרה.

בנוסף הוגשו על ידי הפרקליטות בשנה זו כתבי אישום ב-240 תיקים נוספים שנפתחו בפרקליטות בשנת 2019. אם אנחנו מסתכלים – אנחנו בודקים את התיקים על רצף השנים – הרי יש הרבה תיקים גם שמתנהלים או תיקים - - -

הנתונים שהציגו כאן היו על תיקי אונס, לא רק על עבירות אלימות מינית. יש אלימות מינית שאינה אונס.

קודם כול, אנחנו מתייחסים לכל תיקי עבירות המין כשגם יש לנו פילוח. מאחר שבכל שנה כתבי אישום שמוגשים הן ביחס לתיקים שנפתחו בפרקליטות באותה שנה והן ביחס לתיקים שנפתחו בשנים קודמות – אנחנו עשינו גם ממוצע רב-שנתי. ובממוצע הרב-שנתי מגישה הפרקליטות מדי שנה כתבי אישום בכ-25% מתיקי עבירות המין הנפתחים שלא יועדו לגניזה על ידי המשטרה. זאת לעומת ב-22% מכל העבירות. זאת אומרת, אנחנו דווקא רואים שמנתוני הפרקליטות עולה שמוגשים יותר תיקים בעבירות מין באחוזים גבוהים יותר מאשר בעבירות אחרות.

אוקיי. תודה.

סליחה?

כן. לסיכום.

אז בעצם אנחנו יכולים לראות שאנחנו עושים מאמץ מאוד גדול. אני חושבת שהשנה גם הוקדם הפורום לעבירות מין, אנחנו גם עושים עבודה מאוד משמעותית ביחידות הסיוע לנפגעי העבירה כדי ללוות את נפגעי העבירה, להנגיש להם את הזכויות שלהם. אנחנו מקווים שאנחנו נוכל לראות גם לאורך השנים את השיפור.

תודה.

אני רוצה לסכם את החלק הזה של הדיון, כי אני חייב לומר שהדיון הבא שלנו נוגע בדיוק באותו עניין, מה שנקרא, מעניין לעניין באותו עניין. אנחנו נעבור תכף לדיון על הימלטות מדין של חשודים באונס באמצעות סמי אונס. זה נושא, בעיניי, דרמטי על תחום שבו פשוט מתחת לרדאר מבוצעים כאן מעשים מחרידים, ומבחינת המערכות, זה פשוט כמעט לא קיים ברמה הזאת. אנחנו מדברים על כמעט שאין הרשעות בתחום. על זה הדיון הבא.

לפני כן, אני כן רוצה לסכם את החלק הזה של הדיון. אז ראשית, להודות כמובן לאיגוד מרכזי הסיוע על הדוח, כמובן על כל הפעילות שנעשית בשוטף, אבל אני חושב שאיסוף הנתונים והצגתם בצורה מסודרת עם אותו מחקר מלווה שהוצג כאן. אז אני רוצה להודות גם על הצגת המחקר.

אבל כן יש כמה מסקנות מכאן שבהחלט אנחנו לוקחים אותן הלאה. ואני חושב שמשרדי הממשלה צריכים להרים את הכפפה. הדבר הראשון שבהחלט אני חושב שצריך להיות, והוא, צמוד לפרויקטור הקורונה, חייב להיות פרויקטור – אני הייתי מחבר את שני הנושאים גם יחד – לנושא של טיפול ומענה לצרכים מיוחדים של נפגעי אלימות במשפחה ו/או אלימות מינית. אלה שני נושאים שנעלמים מתחת לרדאר בתוך משבר הקורונה, מחייבים התייחסות בכל החלטה של קבינט הקורונה. כשהקבינט מקבל החלטה על סגר, כשהקבינט מקבל החלטה על צמצום פעילויות מסוימות במשק או פעולות מסוימות במשק, חייבים לקחת את הנושא הזה כחלק מסדר-היום.

במקביל, בנושא של טיפולים נפשיים ופסיכולוגיים ובכלל שירותי בריאות הנפש, מצופה מהממשלה בתקופה הזאת – וגם כאן לא צריך להיות, כמו שאמרתי, מדען טילים – שלא צריך לצמצם את שירות בריאות הנפש בתקופה הזאת, אלא להרחיב אותם. זאת בדיוק התקופה שהשירותים האלה צריכים להיות מורחבים ומונגשים לאוכלוסייה, כי אין ספק שתהיה עלייה בצריכה שלהם.

הוועדה קוראת לשר העבודה והרווחה, בשיתוף פעולה עם שר הפנים, למצוא את הדרך למתן סיוע כלכלי לנפגעי ולנפגעות אלימות מינית באמצעות הרשויות המקומיות באיזשהו פורמט שיאפשר מתן סיוע ראשוני וסיוע חירום ברמת הסיוע הכלכלי.
הוועדה קוראת למשרד האוצר לכשיכין תוכנית תקציב סוף-סוף – אולי זה יהיה לשנת 2025, אני לא יודע לאיזו שנה הם מתכננים תקציב – אבל חייבים להגדיל את התקצוב למרכזי הסיוע. הסכומים האלה ברמת תקציב מדינה הם פשוט פעוטים. אבל האימפקט שלהם הוא ענק וחשוב.

לגבי הקמת בתי הדין ייעודיים לעבירות מין ובכלל לגבי המסקנות שעלו מהדוח של השופטת ברלינר, אנחנו מקיים כאן דיון ביום שלישי הבא בשעה 10:30 על הדוח יחד עם השופטת ברלינר ושם גם נעלה את הנושאים הללו.

אני מודה לכל מי שלקח חלק ולקחה חלק והובילו את הנושא. אנחנו ניתן לצוות הטכני פה התארגנות עד 11:10 ונתחיל את הדיון בנושא: הימלטות מדין של חשודים באונס באמצעות סמי אונס.


הישיבה ננעלה בשעה 11:05.