פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



15
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
17/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 96
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, א' בכסלו התשפ"א (17 בנובמבר 2020), שעה 12:04

במסגרת ציון יום הנגב בכנסת על סדר היום ישיבה בנושא המחסור בשירותי בריאות בכפרים הבדואים בנגב

חברי הוועדה: טלי פלוסקוב – מ"מ היו"ר
היבה יזבק
איימן עודה

סעיד אלחרומי
אימאן ח'טיב יאסין
ווליד טאהא[]

צביה ירדן - סגנית אחות מפקחת מחוזית, משרד הבריאות

יעלה רענן - המועצה לכפרים הבלתי מוכרים

רוני בלנק - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

פלורה קוק-דווידוביץ' - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מוריה הלמן - קלינאית תקשורת, האגודה ישראלית של קלינאי התקשורת

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

עופרה ארגס – חבר תרגומים


במסגרת ציון יום הנגב בכנסת על סדר היום ישיבה בנושא המחסור בשירותי בריאות בכפרים הבדואים בנגב

צהריים טובים לכולם. היום ה-17 בנובמבר 2020. השעה 12:04. אני פותחת את ישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות. הנושא לדיון היום במסגרת ציון יום הנגב בכנסת ועל סדר היום המחסור בשירותי בריאות בכפרים הבדואים בנגב.

הנושא של הנגב הוא בכלל נושא מאוד חשוב, אני חלק מהם ואני שמחה מאוד שיש פה הרבה שותפים, ויש לנו הרבה נושאים שהיינו רוצים לדבר עליהם שקשורים לנגב. נמצאים כאן חברי הכנסת שיזמו את היום הזה, הם עוברים מוועדה לוועדה. חברי הכנסת סעיד אלחרומי, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין - - -

אני שותפה ויוזמת. אבל יוזם את היום הזה ח"כ סעיד אלחרומי.

בואו ניתן לסעיד אלחרומי להציג את הנושא. בבקשה.

תודה גבירתי היו"ר. אנחנו אכן מציינים את יום הנגב בכנסת, אני מאוד שמח שאת מנהלת את הישיבה, כתושבת הנגב וכאישה שמובילה במנהיגות הנגב, כראש העיר ערד בזמנו. אני חושב שיש משהו משותף בעשייה שלנו בקשר לנגב, לפיתוח הנגב - - -

עוד מהכנסת העשרים.

נכון. לפיתוח הנגב ולטובת כלל תושבי הנגב. אנחנו היום עוסקים בנושא העיקרי של מחסור בתשתיות בריאות בקרב הכפרים הבדואים בנגב. צריך להבין שהנגב הוא הפריפריה, אבל הכפרים הבדואים בנגב הם הפריפריה של הפריפריה, ובעיקר הכפרים הלא מוכרים, והמחסור הוא עמוק. כאשר אנחנו מדברים על כפרים שלמים שאין בהם אפילו סניף של קופת חולים, למשל באל פורעה, שהוא כפר לא מוכר מזרחית לכסייפה, ואנחנו נאבקים - - -

בשדה בריר.

כן. שם יש בערך 6,000 תושבים, ואפילו סניף של קופת חולים אין. למרות שיש מרכז שירותים, יש בתוך הכפר בתי ספר ויש כביש גישה לבתי הספר אבל באל פורעה אין סניף של קופת חולים.

אגב, אני אישרתי את הכביש הזה אז אני יכולה להיות גאה בזה, כי זה שטח שיפוט של ערד.

רק אנשי הנגב יעשו את זה. בישוב תל ערד, אותו דבר, יש בית ספר, אין כביש לבית הספר, אין מים לבית הספר ואין גם סניף של קופת חולים. אנשים מקבלים שירות או בערד או בכסייפה. כמובן שאי אפשר לדבר על טיפות חלב, טיפת חלב לא באל פורעה, לא בתל ערד ולא בזרנוג. בזרנוג יש סניף של קופת חולים, יש בתי ספר, אפילו נבנה בית ספר תיכון לפני שנה, אבל אין טיפת חלב בישוב הזה. ועוד ועוד ישובים.

למה זה מוביל אותנו, גבירתי היו"ר, חבריי חברי הכנסת והאורחים היקרים? זה מוביל אותנו לתוצאות שאנחנו רואים מול עינינו בדו"חות השונים של משרד הבריאות, של הלמ"ס ושל שאר הגופים. א. שכיחות של מחלות מאוד קשות, גם סכרת, ומחלת הסכרת היא בשיעור גבוה בקרב החברה הבדואית בנגב, ועוד ועוד מחלות, כי אין הסברה. נשים שלא יכולות להגיע אפילו לטיפת חלב לקבל את ההסברה. יש נשים בדואיות שפוגשות את הרופא בחדר הלידה, כי היא לא הגיעה, היא לא קיבלה הסבר בטיפת חלב מסיבות שונות ומשונות, והמחסור העמוק בתשתיות, כאשר אישה מכפר לא מוכר אמורה להגיע לטיפת חלב, כמובן שאין תחבורה ציבורית, והיא צריכה רכב פרטי שייקח אותה לטיפת חלב. אם הבעל נמצא בעבודה, סלמאת, אם בכלל יש רכב במשפחה הזו.

לכן הסוגיה מאוד מורכבת, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להדליק את האור בקצה המנהרה. אם ניקח את הנגב, והמדינה משקיעה כסף לכאורה, ויש תקציבים שם, אבל משום מה התקציבים האלה צבועים בשם הנגב ובסוף מוחזרים למשרד האוצר.

תארו לעצמכם שיש מרכז שירותים, ואי אפשר להכניס שם קרוואן לטיפת חלב, או שהמדינה, משרד הבריאות, בטענה שלדעתי בכלל לא מקובלת, למשל בזרנוג, שאין מספיק, יש 200 או 300 תינוקות שנולדים שם. מה זה? יש מסביב לזרנוג עוד אלפי אנשים, אבל במתחם עצמו, יכול להיות שכן, אם לוקחים את זרנוג כמשפחת אבו קויאדר, לוקחים ממרשם האוכלוסין את משפחת אבו קויאדר וזה זרנוג, אבל יש עוד משפחות מסביב.

גבירתי היו"ר אני שוב מודה לך על קיום הדיון וניהול הישיבה הזאת, בוודאי המומחים יחכימו ויספרו לנו בצורה מפורטת על הסוגיות וגם חבריי חברי הכנסת, אבל אנחנו צריכים לצאת מהישיבה הזאת בקריאה חד משמעית. לא ייתכן שכפרים עם אלפי אנשים יישארו ללא סניף של קופת חולים וללא סניף של קופת חלב. זה דבר שזועק לשמיים ואנחנו צריכים לקבל החלטות. משרד הבריאות וקופות החולים השונות צריכים לתת את הדעת בנושא הזה.

החסם העיקרי היום לפיתוח הנגב ולמתן שירותי חינוך, רווחה ובריאות, הוא העמדה של מינהל מקרקעי ישראל שלא מרשה בכפרים הלא מוכרים לשים אפילו את המבנים היבילים האלה בכדי שאנשים יקבלו טיפול.

שוב, אנחנו בתחילת הדרך ואני מקווה שיהיה גם דיון המשך לדיון זה, שנתעמק יותר בסוגיות. הכל, גבירתי היו"ר, פתיר. אם יש רצון טוב הכל פתיר. תודה.

תודה ח"כ אלחרומי. יש לנו כאן עבודות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. נשמע אותם ואחר כך נעבור לחברי הכנסת. הראשונה שאבקש ממנה להציג היא פלורה קוך דוידוביץ' שעשתה עבודה מאוד רצינית בנושא, ואחר כך הבנתי שיש גם את רוני שעשה את העבודה. בואו נשמע את פלורה ולאחר מכן רוני. קודם כל תודה על העבודה שעשיתם, יישר כח.

תודה רבה גבירתי היו"ר. זה המסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שמונח לפניכם, נכתב לבקשת ח"כ אימאן ח'טיב יאסין - - - שירותי הבריאות שניתנים בישובים הבדואים בנגב בתחומי רפואת המשפחה, בריאות האשה ותחנות טיפת חלב.

כפי שאתם יכולים לראות במסמך בפרק 1, הצגנו נתונים שונים לגבי האוכלוסייה הבדואית בנגב ואני אציג כאן כמה דברים עיקריים. הצגנו את - - -המיוחד שערכה הלמ"ס עבורנו, ממנו עולה כי בישובים הבדואים בנגב מתגוררים לכל הפחות כ-269,000 תושבים, מהם כ-70% מתגוררים ב-19 הישובים המוכרים בנגב וכ-30% מתגוררים ב-22 הישובים הלא מוכרים. מדובר באוכלוסייה צעירה יחסית שמחציתה בקבוצת הגיל 0-17 וזאת לעומת כשליש באוכלוסייה הכללית, ורק כ-2% ממנה הם בני 65 ומעלה לעומת כ-12% ברמה הארצית.

כפי שכבר צוין, מדובר באוכלוסייה עניה, לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי. שיעור העוני בקרב משפחות ערביות המתגוררות במחוז הדרום הוא הגבוה ביותר מבין הפילוחים לפי קבוצות אוכלוסייה - - - במחוז שצוינו, הוא עומד על כ-66% לעומת כ-17% מקרב המשפחות היהודיות במחוז הזה, כמו כן כל הישובים הבדואים מדורגים באשכול 1 שהוא האשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר לפי דירוג הלמ"ס.

כמו כן אנחנו מציגים במסמך נתונים על שביעות רצון נמוכה של האוכלוסייה ממצב הבריאות ומנגישות לשירותי הבריאות במחוז דרום בכלל, וגם פרמטרים על מצב הבריאות, למשל תוחלת חיים נמוכה במחוז הדרום ביחס לכלל האוכלוסייה, ובעיקר שיעור תמותת תינוקות גבוה מאוד ל-1,000 לידות חי, שעומד על 9.2% בקרב האוכלוסייה המוסלמית בדרום.

באשר לחברות בקופות חולים, כפי שניתן לראות בתרשים 2 במסמך שלפניכם, כמעט 70% בנפת באר שבע מבוטחים בכללית, לעומת כ-51% בשאר הארץ. אם מתייחסים רק לישובים הבדואים, אז בקרב השבטים הכללית מבטחת כ-86% ויש ישובים מוכרים שבהם היא מבטחת מעל ל-90%. כלומר מדובר בקופה הגדולה ביותר בשיעור ניכר משאר הקופות באוכלוסייה הזאת, כשלשם המחשה, הקופה השניה בגודלה היא לאומית שמבטחת רק כ-7%.

כדי להציג מיפוי של שירותי רפואת המשפחה או בריאות האישה פנינו לארבע קופות החולים שאחראיות על הספקת השירותים האלה וביקשנו נתונים בתחומים הבאים: מספר המבוטחים תושבי הישובים הבדואים המוכרים והלא מוכרים בנגב, מספר רופאי המשפחה ורופאי הנשים שפועלים במסגרת הקופות בכל אחד מהישובים לפי הפילוח, וגם נתונים על היקף שעות הפעילות השבועי של הרופאים בשני התחומים. מבחינת הנתונים על טיפות החלב, פנינו למשרד הבריאות שהוא בעצם הספק הכמעט בלעדי של השירות הזה במחוז דרום.

כפי שהצגנו במסמך, המידע שהתקבל במענה לבקשתנו מארבעת הקופות הוא לא אחיד, הוא שונה במידת הפירוט שלו, כשמכבי גם הייתה הקופה שסירבה למסור לנו נתונים בטענה שאין באפשרותה להפיק את הנתונים המבוקשים, לכן המידע שנמסר לנו לא מאפשר להציג תמונת מצב מלאה ואחידה על היקף השירותים של כל הקופות באוכלוסייה הזאת.

לשונות של התשובות יש גם להוסיף קשיים אחרים ונוספים שנובעים מהיעדר מידע מלא על תושבי ישובים הבדואים בנגב, כאמור, האוכלוסייה מתגוררת גם בישובים מוכרים וגם בישובים לא מוכרים, ויש קושי להעריך במדויק את גודלה של כל אחת מהאוכלוסיות האלה, גם בישובים שמקבלים שירות קצת קשה יותר להעריך כי לפעמים אדם רשום בישוב מסוים ומקבל את השירות בישוב אחר.

בשל המגבלות האלה התמקדנו במסמך בהצגת מיפוי ראשוני בלבד של שירותי רפואת המשפחה ורפואת נשים בישובים הבדואים ונדגיש שלא ערכנו בו השוואה לישובים אחרים בארץ ומהמידע הקיים אי אפשר ללמוד אם ועד כמה השירות הוא אכן מספק.

חלק מהממצאים המרכזיים במסמך, כפי שאתם יכולים לראות בטבלה 1 במסמך, שלוש הקופות: כללית לאומית ומאוחדת מפעילות בישובים הבדואים בסך הכל 73 מרפאות המספקות שירותי רפואת משפחה, 60 מרפאות מתוכן הן בישובים המוכרים, 13 מרפאות בישובים הלא מוכרים, ו-47 מתוך סך 73 המרפאות הן מרפאות של הכללית.

המרפאות שונות בגודלן, ולכן בפירוט לגבי כל אחת מהקופות השתמשנו בנתונים על מספר הרופאים אם הם הועברו לידינו וגם על מספר השעות השבועי המצטבר והם מפורטים במסמך.

הכללית התייחסה באופן ספציפי גם ברפואת ילדים, ומהנתונים שלה בטבלה 5 אפשר לראות שהיא מספקת שירות באמצעות רופאי ילדים ב-18 מרפאות ב-8 ישובים מוכרים בדרום בין אם באמצעות מרכזי בריאות הילד כמו ברהט, לקיה ותל שבע, ובין אם במסגרת מרפאות כללית או עצמאיות אחרות.

במרפאות הקופה מעסיקה 41 רופאים של רפואת ילדים שמעניקים שירות ל-56,720 ילדים. רק בישוב אחד לא מוכר, - - - צוין כי יש שם רופא שמעניק שירות לילדים והיקף פעילותו 4.5 שעות שבועיות. אדגיש בהקשר הזה שבמרפאות אחרות בישובים הבדואים השירותים בתחום רפואת ילדים ניתנים על ידי רופאי משפחה.

בתחום בריאות האישה (טבלה 2) ניתנים שירותים אלה במרפאות רק בתשעה ישובים מוכרים ובשלושה ישובים לא מוכרים. אנחנו מפרטים במסמך את היקף השעות בכל אחד מהם, ולגבי שירותים שמעניק משרד הבריאות בתחום טיפות החלב – פרק 6 במסמך – עולה שהמשרד מספק שירות ב-23 תחנות בישובים הבדואים בנגב ובתחנה נוספת אל מול האוכלוסייה הזו בעיר באר שבע וגם באמצעות ניידת שאמורה להגיע לישובים מרוחקים, ובנוסף המשרד מסר שיש גם שש תחנות בישובים היהודיים שמספקים שירות גם לאוכלוסייה הבדואית.

המשרד בהקשר זה העלה בפנינו את מצוקת כח האדם הקיימת בתחנות טיפת החלב במחוז הדרום ולדבריו יש כיום ברחבי הדרום 25 תקני אחיות שהוא לא מצליח לאייש.

לסיכום נציין כי במהלך השנים דובר רבות על צרכיה ומאפייניה של האוכלוסייה בישובים הבדואים ועל הצורך לפעול ביתר שאת באוכלוסייה הזאת ובאזורים האלה ביחס לאזורים אחרים. מהמסמך עולה כי כדי לתכנן מענה מושכל יש צורך גם בעצם במידע שיטתי ואחיד יותר שייאסף מהגורמים השונים באופן שוטף ושיאפשר בעצם הצגת תמונת מצב מלאה ומקיפה יותר. רוני שיציג אחריי יתייחס לשכיחותן של מחלות שונות באוכלוסיית הנשים הבדואיות בנגב. תודה.

תודה רבה. שוב יישר כח על העבודה הבאמת מאוד רצינית. אני לא יודעת אם נעשתה כזאת קודם אבל עבודה מאוד רצינית. תודה. אנחנו עוברים לרוני בלנק, בבקשה.

תודה רבה. לבקשת ח"כ ח'טיב יאסין בחנו את שכיחותן של כמה מחלות בקרב נשים בדואיות בנגב והשווינו אותן לשכיחותן בקרב כמה קבוצות אוכלוסייה אחרות. בהמשך למה שאמרה פלורה, צריך להביא בחשבון גם את ההקשר שבו חיה החברה הבדואית בנגב, כולל מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים, כלכליים ומאפיינים נוספים כשדנים בשכיחות של מחלות, אבל במסמך אנחנו עסקנו אך ורק בשכיחות המחלות ולא דנו לא בגורמים בשכיחות ולא באופן הטיפול במחלות.

אני אציג בקצרה כמה ממצאים מרכזיים שמפורטים יותר במסמך שבפניכם ונמצא גם באתר של מרכז המחקר והמידע. אתחיל במידע על מחלת הסרטן. הנתונים האלה מבוססים על נתוני הרישום הלאומי לסרטן שמנהל משרד הבריאות, ומה שאפשר לראות בתרשים זה את השכיחות בשנת 2017, שזו השנה האחרונה לגביה היה לנו מידע, של כלל סוגי הסרטן החודרני ושל כמה סוגי סרטן חודרניים ספציפיים, בקרב נשים בדואיות בנגב למול נשים ערביות בשאר הארץ – שזה התרשים העליון, ובתרשים התחתון – נשים יהודיות בנגב ונשים יהודיות בשאר הארץ.

אפשר לראות שבאופן כללי השכיחות של סוגי הסרטן החודרני שאובחנו בקרב נשים בדואיות בנגב נמוכה יותר מאשר בקרב נשים ערביות בשאר הארץ וכמו כן באופן כללי השכיחות של כלל סוגי הסרטן החודרני בקרב יהודיות גבוהה יותר מאשר בקרב נשים ערביות.

בגלל שהיא באמת נמוכה או בגלל סיבות אחרות?

אני גם חשבתי על זה, אני חושבת שאורח החיים של הנשים ה- - -

יכול להיות שאין נגישות לבדיקות?

זה אחד, אבל אני חושבת שיש קשר חיובי בין מחלות סרטן מסוימות לילודה והנקה, ואנחנו יודעים שהנשים הבדואיות מניקות ויולדות וגם דבר נוסף שאני חושבת שזה האווירה הכללית, מבחינת אורח חיים, שהם עדיין נמצאים לא בתוך המרחב העירוני, האוכל הוא עדיין אוכל ביתי, בריא. יש סיבות.

לנו מציגים כרגע מספרים. הסיבות, אנחנו - - - זה בדיוק הדיון. צריך להבין למה קורים דברים כאלה, טובים ולא טובים.

בהמשך להערה של חברי הכנסת אני רוצה להדגיש, שבגלל זה אני כל הזמן אומר וגם במסמך מאוד ניסינו להדגיש, שאנחנו מדברים על מקרים שאובחנו. לגבי השכיחות בפועל, יש פער בין הדברים ואנחנו לא יודעים מה ההיקף שלו. אבל באמת זו סוגיה שלא בדקנו במסמך הזה ואנחנו לא מתיימרים להגיד משהו לגביה.

הממצא הזה של השכיחות היותר נמוכה בקרב נשים בדואיות בנגב בהשוואה לנשים ערביות בארץ, ונשים יהודיות שיותר גבוהה מנשים ערביות באופן כללי, חוזר על עצמו גם בבדיקות שעשינו לגבי השכיחות של מקרים חדשים בשנים 2014-2017 בסוגי סרטן ספציפיים שבדקנו: סרטן השד, סרטן רחם וכולי. יש הבדלים בגודל הפער בין שכיחות סוגי הסרטן הספציפיים וזה מפורט יותר במסמך, יש לנו תרשימים על כל אחד מסוגי הסרטן.

מה שכן היה ממצא מעניין בהמשך למה שגם נאמר, מצאנו שיש הבדל בדירוג היחסי של שכיחות סוגי הסרטן המאובחנים בין קבוצות האוכלוסייה. זה בלט לנו במיוחד במקרה של סרטן המעי הגס והחלחולת, סרטן קולורקאטלי בשם היותר מוכר אולי, שהוא החמישי בשכיחותו בקרב נשים בדואיות בנגב אבל השני בשכיחותו בכל שאר קבוצות האוכלוסייה שבדקנו, חשבנו שזו נקודה מעניינת.

אני עובר לדבר על סכרת. הנתונים על סכרת גם מבוססים על נתוני הרישום הלאומי לסכרת שמנהל משרד הבריאות. באופן כללי שכיחות הסכרת בקרב ערבים יותר גבוהה מאשר בקרב יהודים ומהתרשים אפשר לראות שמגיל 55 והלאה, שזה בעצם קבוצות הגיל שבהם מרוכזת רוב תחלואת הסכרת, שכיחות הסכרת בקרב נשים ערביות בכל הארץ, כולל מחוז דרום, חשוב להדגיש, גבוהה יותר כשמשווים אותה לשכיחות הסכרת בקרב נשים בדואיות בנגב. אפשר לראות את זה ממש בצורה בולטת בתרשים. גם לגבי הגברים מצטיירת תמונה דומה כפי שהצגנו במסמך.

עוד נתון לגבי הסכרת, בתרשימים האלה מוצגת מגמת העלייה בשיעורי הסכרת לפי הגיל בשנת 2016, השווינו נשים בדואיות בדרום לנשים יהודיות בדרום וגברים בדואים בדרום לגברים יהודים בדרום ואפשר לראות שמגמת העלייה בשיעורי הסכרת בקרב נשים בדואיות היא הרבה יותר חדה בהשוואה לנשים יהודיות בדרום, בעוד אם מסתכלים רק בגרפים של הגברים, שם מגמת העלייה היא די דומה.

אני עובר לנתונים לגבי מחלות לב ויתר לחץ דם, הנתונים האלה מבוססים לא על רישומים לאומיים אלא על תוצאות סקרים טלפוניים לאומיים שעורך משרד הבריאות. אני מציג בקצרה נתונים מסקר שנערך בשנים 2018-2020. כמו שאפשר לראות בטבלה שיעור המשיבים "כן" על השאלה האם אי פעם אובחנו עם מחלת לב בידי רופא גבוה יותר בקרב יהודים מאשר בקרב ערבים, גם בקרב גברים ונשים וגם בקרב נשים בלבד. אני רוצה להדגיש שמדובר בדיווח עצמי על אבחנה ולא בבדיקה של אבחנה ממש שתועדה ברשומות רפואיות.

לגבי לחץ דם אנחנו רואים דבר דומה, שוב, שיעור המשיבים "כן" על השאלה האם אי פעם אובחנו עם יתר לחץ דם בידי רופא גבוה יותר בקרב יהודים בהשוואה לערבים. הפער גדול במיוחד במקרה של נשים במחוז דרום. אבל שימו לב בבקשה למספר הקטן מאוד של משיבות ערביות במחוז דרום באופן כללי, רק שלוש משיבות מתוך 28 בסך הכל. כלומר תוספת של משיבה אחת או שתיים היו מציירות כאן תמונה שונה, והבעיה הזאת של מספר המשיבות הקטן מתקשרת לנושא הרחב יותר שעלה גם ממה שפלורה דיברה עליו, ביחס לקושי בהפקת נתונים על נשים בדואיות בנגב.

פה אני רוצה לציין, באמת כמו שאמרנו, הנתונים במסמך מבוססים על רישומי מחלות לאומיים ועל סקרים. במקרה של רישום לאומי לסרטן משרד הבריאות לא מעביר נתונים על פילוחים שיוצרים קבוצות קטנות מאוד, בין השאר כדי לשמור על הפרטיות של החולים והחולות ובגלל זה אין בידינו מידע על חלק מסוגי הסרטן שהתבקשנו לבדוק, לדוגמה מיאלומה.

לגבי הסקרים, המספר הקטן מאוד של משיבת במחוז דרום מעלה את השאלה עד כמה אפשר ללמוד מהן, אם בכלל, על אוכלוסיית הנשים הבדואיות בנגב, גם לגבי יתר לחץ דם וגם לגבי מחלות לב. במקרה של מחלות לב חשוב לציין שיש עוד מאגר מידע, של התכנית הלאומית למדדי איכות ברפואת הקהילה שמבוסס על נתוני כלל מבוטחי הקופות כלומר מדובר בכלל המבוטחים ולא בסקר. אבל הפרסומים של התכנית הזאת לא כוללים פילוח לפי מחוז ולפי קבוצת אוכלוסייה. פרסום של הנתונים האלה, אם נאספים, היה יכול לסייע מאוד ללמוד על תחלואה בקרב נשים בדואיות בנגב וגם בקרב פילוחי אוכלוסייה נוספים מעבר לזה.

באופן רחב יותר, המחסור בנתונים, כפי שעלה גם מדברי פלורה, מצביע על כך שלצורך הפקת תמונה מקיפה הן על הנגישות לשירותי בריאות והן על מצב התחלואה של נשים בדואיות בנגב יש צורך באיסוף מידע שיטתי ומקיף על ידי כל הגורמים הרלוונטיים שיתמקד באוכלוסייה הזאת. תודה.

תודה רבה רוני. שוב, אני מאוד מעריכה את העבודה הרצינית שעשיתם בנושא. יש פה הרבה נתונים ואני עדיין תוהה, זה שנשים לא משיבות, זה גם אומר משהו על מנטליות.

זה עוד סיבה למה אין את הנתונים, לא רק שנשים לא עונות. אולי לנשים אין אפשרות לתקשר.

נדבר על זה, ואתייחס גם בסיכום הדיון. ח"כ אימאן ח'טיב יאסין בבקשה.

צהריים טובים לכולם, כבוד היו"ר, למרכז המחקר תודה ענקית על המאמץ, הפקתם ממש מסמכים כמעט לכל הוועדות היום, ומסמכים מאוד רלוונטיים שיכולים להוות בסיס למה שאנחנו צריכים לשאוף ולעשות כדי שיהיה שינוי במציאות בכלל של הנגב, ואני מתכוונת לאוכלוסייה הערבית בנגב, כי זה העיסוק שלנו היום.

אין ספק שהנתונים שהועלו כאן הם נתונים, למרות שדיברנו על זה, במיוחד במחלות קשות, אם אנחנו מדברות על מחלות כמו סרטן וסכרת, האחוזים נראים נמוכים, כמובן יש את שלל הסיבות, ואחת מהן שאפשר להגיד שלא בדיוק אלה הם הנתונים בשטח. נכון שאורח החיים של הנשים הבדואיות הוא שונה ומאפשר עדיין משהו יותר טבעי, אם מדברים גם על סכרת, ההליכה, המרחקים, כל הדברים, אלה דברים שאנחנו לא מזלזלים בהם אבל מצד שני אני אישית יודעת בוודאות, אני שם פעמים רבות ואני רואה ומרגישה את החוויה הקשה של הנשים הבדואיות בדרום. פשוט מאוד איך אפשר שנקבל נתונים על מחלות כשאין אפשרות לנשים להגיע בכלל לקבל ייעוץ רפואי.

אנחנו במאה העשרים ואחת, ומדינת ישראל שמחשיבה את עצמה למדינות אירופה, ואנחנו עדים לישובים, אנחנו מדברים על רבע מיליון אנשים, לא על 10,000, 15,000 אנשים ובלי לזלזל במספר הזה גם. בריאות זו זכות בסיסית ולכן הנושא הכאוב הזה, אני חושבת שא. צריך להתחיל במקום של הנגשת שירותי הבריאות. אחר כך לעבוד על הנושא של העלאת המודעות, לעבוד על הנושא של ההסברה, אבל קודם כל לתת תשתית. איך אפשר לתקשר עם אותה אישה שלילד שלה שהוא בבית הספר אין אפשרות ללמידה? אין תשתית אינטרנטית, אין איך להתקשר, שלא לדבר על זה שמתקשרים ובצדק, אני אומרת, שיש להם את כל הסיבות שבעולם לחשוד בזה שמתקשר ומתשאל ולא יודעים למה הוא שואל אותי, מה פתאום הוא מתעניין בי.

מציאות החיים הקשה של האוכלוסייה הבדואית בדרום שמה אותם במקום שהם כל הזמן צריכים להיות חשדניים. אז גם במקום הזה צריך לקחת את כל הנתונים האלה ולשבת עליהם כמו שצריך ולבקש לעשות אחרי הניתוח המעמיק והמקיף, לדרוש פתרונות. ואני בטוחה שבדיון הזה לא נגיע להכל, אבל לפחות שזה יהיה עוד נדבך, כמו שהיה בעוד דיונים במקום הזה, אבל היום אנחנו באמת שמים את כל ה אור, ובתקווה שיצא קצת אור גם מהמקום הזה.

אני חושבת שלכל דיון יש משמעות. אף פעם לא מגיע פתרון במיידי, אבל אתם מעלים כאן סוגיות שמשרדי הממשלה שומעים אותנו, ובתכניות שלהם גם מציגים שם. וזה נורא חשוב. זה לא רק הנושא הזה, זה בכל נושא. צריך תהליך עד שזה מגיע - - -

עד שזה מחלחל. אבל חשוב להגיד שהיום יותר, לפחות בהצהרות מדברים על זה שיש הכרה. אז הכרה צריכה להתלוות למעשים ולא רק להצהרות.

תודה ח"כ ח'טיב יאסין. ח"כ ווליד טאהא בבקשה.

תודה רבה היו"ר, תודה באמת שהעלית את הנושא החשוב הזה על סדר היום. מהבוקר אנחנו מסתובבים בין הוועדות השונות - - -

אני חייבת לצאת למעמד האישה.

ומעלים באמת את הסוגיות החשובות ביותר של הנגב, ויש מלא, בכל תחומי החיים. גם בתחום זכויות הילד, הילדים, התלמידים, גם בתחום הדיור, גם בתחום הישובים הלא מוכרים, בתחום הבריאות ובכל התחומים שרק אפשר להעלות על הדעת. לא בגלל שאנחנו אוהבים לדבר ורק לדבר, כפי שציינת היו"ר, אלא כדי להביא את הסוגיות האקוטיות הבוערות הקרדינליות של הנגב ליותר מודעות מצד אחד, ולמקבלי ההחלטות, כדי שבאמת ישפרו את התנאים.

אני כמובן מודה למרכז המחקר והמידע על המידע שיש פה וגם על המידע שמסרה פלורה קודם. אני לא רוצה להתווכח עם הנתונים כי אני באמת לא יודע לקשר בין המספר של אלה שענו לסקר לבין המציאות בשטח, לבין אלה שיש להם את האפשרות לענות בכלל, ובין מצב התחלואה בשטח.

בגלל שאני לא יודע אני רוצה לדבר על נושא הבריאות באופן כללי. אני יודע ולא ראיתי פה נתון שיפריך, שמצב התחלואה בקרב ילדים בנגב הרבה יותר גבוה מאשר בשאר האוכלוסיות במדינה בגלל הסיבות של היעדר מרפאות והיעדר מעקב שוטף, וזה גם נושא ששווה בדיקה, מהן המחלות שקשורות בילדים בכל הגילאים, ומשם גם אפשר להבין על ההשלכות בעתיד. מי שחלה במחלה כשהוא ילד, או שמטפלים בו כדי להבריא, או שהוא מושך את זה איתו לשנים רבות.

אז באמת נושא חשוב שמציג את המצב העגום, גבירתי היו"ר, של האוכלוסיות בנגב בכל התחומים, ואנחנו רוצים להתחיל לראות שינוי, להתחיל לראות פתרונות של הסוגיות שדיברנו עליהן. תודה.

תודה. ח"כ היבה יזבק בבקשה.

תודה. אני קודם כל מברכת את חברנו סעיד אלחרומי שהיה ובטח נדרש לעבור לעוד ועדות, היוזמה לציון יום הנגב מאוד חשובה. כפי שאנחנו רואים כנראה שזה מעניין רק את הח"כים הערביים מהרשימה המשותפת. לצערי אנחנו לא רואים כאן ח"כים לא מהאופוזיציה ולא מהקואליציה – כמובן שחוץ מהיו"ר - וזה מראה על מדיניות.

אני רוצה לציין שגם אני אשת הנגב. זה לא סתם.

נכון. זה מעיד על מדיניות כוללת כלפי הנגב והסוגיות והבעיות של החברה הערבית בנגב, ואכן הנתונים שהוצגו כאן הם נתונים שמראים עד כמה מצד אחד זה נראה כאילו אורח החיים האותנטי בנגב קצת עוזר לאנשים ולנשים שם להיות יותר בריאים, במיוחד בעניין של סכרת, סוגים מסוימים של סרטן, אבל מצד שני אני חושבת שחלק גדול מזה זה בגלל שהן לא עונות ולא מגיבות ולא משתפות פעולה, ויש הרבה חסמים תרבותיים, מחקרים דיברו על הרבה חסמים תרבותיים למה אנשים, במיוחד מקבוצות מוחלשות, לא משתפים פעולה ולא נותנים את התשובות הנדרשות.

אבל זה נושא אחר. אני חושבת שהעניין של ההנגשה, והיה כאן דיון לפני שבועיים-שלושה, שניהלת אותו גבירתי היו"ר, בנושא המחסור בשירותי בריאות בפריפריה ובמיוחד בנגב, וגם בשירותי רווחה, ואנחנו רואים שכאן לא התייחסו למשל לאחוזי העוני, שאנחנו יודעים שיש אחוזי עוני יותר גדולים בנגב בקרב החברה הערבית.

פלורה ציינה את זה.

לא שמעתי טוב - - -

לא היית בהתחלה אבל באמת פלורה ציינה את זה.

אנחנו יודעים שיש בעיה מאוד מרכזית בקרב הישובים הבלתי מוכרים שלא מקבלים טיפול הולם, גם אם זה ברמת של הטיפול ושירותי הבריאות וגם אם זה שירותי רווחה, הם כמעט מנותקים. ח"כ אלחרומי דיבר על העניין של התחבורה, אז אנחנו יודעים שהבעיות של הנגב דורשות ראיה כוללת ולא ספציפית. הסתכלות ברמת המקרו. אבל לצערנו הנוכחות שקיימת כאן באולם בישיבה המאוד חשובה הזאת, מלמדת על המדיניות הכוללת של המדינה ושל הממשלה כלפי החברה הערבית בנגב, וזה רק מחזק את הדרישות שלנו והמאבק שלנו ושל החברה הערבית בנגב, לדרוש עוד יותר ולהיאבק יותר ויותר למען הזכויות. אנחנו מדברים על זכויות בסיס. זכויות של בריאות, רווחה, חינוך, על א'-ב' של זכויות. אנחנו לא מדברים כלל על פריבילגיות. תודה.

תודה ח"כ היבה יזבק. ח"כ איימן עודה בבקשה.

כבוד היו"ר, אי אפשר לנתק את כל הסוגיות הקונקרטיות מהתפיסה הפוליטית. הרי הם מופלים לרעה לא בגלל שהם אזרחים. לו היו יהודים למשל, הכיוון היה אחר לגמרי. מדינת ישראל מאז 1948 עד עכשיו בנתה 942 ישובים כולם ליהודים ואפס לערבים. כלומר יש פילוסופיה להקמת המדינה שהיא קמה למען העם ובפועל על חשבון עם אחר.

בסוגיות התכנון זה והבניה ממשיך עד עצם היום הזה. אבל השאלה שאת, טלי, בהיותך מהנגב, וגם אני בהיותי ערבי, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו האינטרס של שנינו. מהו האינטרס של הנגב. האם האינטרס של היהודים בנגב שיש כפרים בלתי מוכרים שאין בהם מערכת בריאות, מערכת חינוך, אפילו חשמל או מים, האם זה באמת האינטרס של הנגב, האינטרס של היהודים בנגב?

לכן עם כל הכבוד לשאלות הקונקרטיות שהן כל כך חשובות, ואני מאמין בדרך הזו, שלא רק צריך לדבר ברמה הכללית אלא ממש לקדם ברמה הכי פרטנית והכי קונקרטית, אני ממש תומך בגישה הזו, אבל אל לנו לשכוח שבלי שינוי מדיניות ותפיסה לגבי האזרחים הערבים כל שיפור קטן פה ושם, שהם שיפורים כל כך חשובים לחיי היום יום, אבל הם לא יגיעו לשוויון ולפתירת הבעיה בצורה הוליסטית. לכן אנחנו צריכים להיאבק למען שינוי כללי בגישה. תודה רבה.

תודה רבה איימן. אני אשיב לך אבל בסיכום. ח"כ ג'אבר עסאקלה בבקשה.

כבוד היו"ר, חבריי חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ואין אחרים לצערי, אני רוצה להגיד שהסטורית אני מחובר לנגב כבר אפשר להגיד מהמאה הקודמת, משנת 1994, אני הגעתי לנגב כדי להקים סניף של שתיל בנגב, וכמובן הבעיה או הסוגיה הכי בולטת בנגב זו סוגיית הכפרים הבלתי מוכרים.

כשאנחנו מדברים על הבריאות, אנחנו מדברים על כך שממשלת ישראל לא דאגה לא לבריאות האזרחים האלה ולא לשום זכות או צורך אחר. אני אומר לכם, כל טיפת חלב שנפתחה בכפרים הבלתי מוכרים אז, נפתחה דרך מאבק ציבורי ודרך בג"צ. המדינה מעצמה מעולם לא הייתה נדיבה כדי להרשות לעצמה לפתוח טיפת חלב בנגב.

גני הילדים הראשונים שנפתחו בנגב בטרום חובה גם נפתחו על ידי אזרחים פעילים ולא על ידי המדינה. המים, ביקרתי המון פעמים גם בכפרים הבלתי מוכרים, יש אפילו סרט שנקרא 'סואווין' על שם הכפר, שאני בעצמי התנסיתי בלהגיע אליו, בערך 10, 12 קמ' של דרך עפר שמגיעים ואין להם לא חשמל, לא מים, יש פחונים, ואיך אפשר לשמור על בריאות של אזרחים שחיים בתנאים האלה? פחונים בקיץ זה גיהינום ובחורף זה סיביר, אז איך אנשים באמת יכולים לחיות ולשמור על הבריאות שלהם?

המדינה מזניחה והזניחה כל השנים בכוונה ובמתוכנן כדי לעקור את האנשים מהאדמות שלהם, כדי לארגן ולסדר את הנגב בשביל התיישבות יהודית בנגב והיום, אחרי כל כך הרבה שנים של פעילות, אני יכול להגיד שאני ממש מברך את התושבים הערבים בנגב על העמידה על הזכויות שלהם, על העמידה שלהם בפני כל הלחצים בכפרים שלהם והיום אנחנו נמצאים בתהליכים שיביאו, בקרוב אני מקווה, להכרה ברוב הכפרים הבלתי מוכרים ולקבל את השירותים שמגיעים להם. תודה.

תודה רבה ח"כ ג'אבר עסאקלה. לפני הסיכום אני רוצה לתת לנציגת משרד הבריאות שתתייחס כמובן גם לדו"ח וקצת על הדברים שאפשר להתייחס מצד משרד הבריאות, למה שנאמר כאן על ידי חברי הכנסת. בבקשה.

אני סגנית מפקחת מחוזית במשרד הבריאות. לשמחתי או לצערי אני מחליפה היום את ד"ר פרחאן שהוא סגן רופא המחוז אבל הוא בבידוד. אני לא יכולה לענות לכם - - -

רק תתייחסי לדברים שנאמרו כאן.

כאזרחית אני רוצה כן, אני עובדת מדינה ואני גם אזרחית. אז אני יכולה להגיד לכם שבתפיסה האישית שלי ממש לא משנה מי עומד מולי, אני אלחם בכל הכוח שיהיו לו בריאות וחינוך וכל מה שצריך. אמרתי בעדינות את מה שיש לי.

הבעיה שלנו היא לא מול הפקידות הציבורית ששם עומדים אנשים מאחורי התפקידים. הבעיה שלנו היא עם המדיניות.

אני יכולה להגיד לכם שבמחוז דרום, ודרך אגב גם אני תושבת הנגב כבר 61 שנים, נולדתי בנגב ואני תושבת הנגב וזה החיים שלי, ואני יכולה להגיד לכם שאנחנו במיקרו קוסמוס שלנו מחוז דרום עושים את המקסימום, נותנים הכי כוח שיש לנו. כשהתחלתי לעבוד בשירות היו שתי אחיות בדואיות, היום יש לנו כמעט 60 אחיות בדואיות, אנחנו כמעט חצי-חצי.

אנחנו לוחמים הכי חזק למען נשים בדואיות. כשהייתי מפקחת באזור הנגב המזרחי הקמנו את המעון הראשון בתל שבע, הקמנו גני ילדים, השתתפנו במיליון פרויקטים, יש לנו פרויקטים של ספריות כי הרגשנו שזה צורך, בכל טיפת חלב יש ספריה. מבחינת העסקת נשים אצלנו זה אחיות, זה מגשרות, זה מזכירות רפואיות, מי שלא יהיה, אני יכולה להגיד שלא ידעתי מילה בערבית כשהתחלתי והיום אני דוברת ערבית. אנחנו נלחמים בכל הנושא הזה.

אמרתם לא רחוק מהאמת, נכון, הנגב הוא פריפריה, פריפריה קשה אפילו. יש לנו מחסור אדיר בכח אדם, וזה שתי בעיות, בעיה על בעיה, גם משכורות האחיות בבריאות הציבור הן מאוד נמוכות, זה לא אטרקטיבי, אין משמרות וכן הלאה, אנחנו עובדות בקרים בעיקר וגם אנחנו פריפריה וקשה לנו.

דווקא עכשיו מכל הפעילות של ריאן הרבה אחיות סיימו ללמוד בבתי הספר בסיעוד באזור ורק בשבועיים האחרונים קלטנו שמונה אחים ואחיות מבית הספר לסיעוד בברזילי ואנחנו מאוד שמחים על זה, זה מעשיר אותנו.

יש בנגב גם את שירותי בריאות התלמיד, שזה, אף קבלן פרטי לא הצליח להתמודד עם הקשיים שאתם דיברתם עליהם, אנחנו הצלחנו להתמודד. אנחנו עובדים, עובדים הכי חזק למען התושבים שלנו. אני יכולה להגיד לכם, העניין של הנגישות הוא הדבר הכי נכון שציינתם. ישב כאן מישהו וציין את אל פורעה. נכון, הם צריכים עוד טיפת חלב. אני לא מסכימה לגבי תל ערד, יש להם בקושי 12 תינוקות בשנה, זה לא מצדיק פתיחת אחיות ומרפאה בקונטקסט של כח האדם שיש לנו, אבל אל פורעה כן. אבל אם הייתה דרך מסודרת ואוטובוס מסודר, זה 3 דקות מערד דרך המנחת. 3 דקות מטיפת חלב מסודרת והכל.

אז תמיד צריך לעשות מה מול מה, נגישות זו בעיה רצינית וזה נכון, ח"כ ח'טיב אמרה את זה מקודם, זה מכלול של בעיות. אנחנו כאחיות נלחמות על תחבורה, על חינוך, על הרבה דברים שזה לא - - - אני יכולה להגיד לך שמהיום הראשון שעבדתי עשיתי הסכם למשל עם ראש השבט באל סייד שיביא את הנשים. שימצא דרך להביא את הנשים למרפאה, כי הבנתי שללכת 6 קמ' עם תינוק על הידיים זו משימה קשה.

אבל מבחינת טיפות חלב יש לנו הרבה יותר בתוך הקהילה הבדואית, יש לנו הרבה יותר אחיות שמשרתות את הקהילה הבדואית. קחו לדוגמה, שכונת רמות בבאר שבע, יש טיפת חלב אחת ל-50,000 תושבים. נכון, הן יכולות להכנס לאוטו ולהגיע, אני מסכימה. מבחינה תרבותית זה הבדל, אבל יש לנו הרבה יותר אחיות בקהילה הבדואית. מה אגיד לכם שחסר, שאתם צודקים שחסר? חסר הרבה, אבל אני יכולה להגיד לכם שעובדים מאוד קשה. זה הצד שלנו של המטבע. הצד של מחוז דרום. אם יש שאלות קונקרטיות אשמח לענות.

תודה רבה צביה ירדן. קודם כל יישר כח. אני חייבת להגיד לכם, אמי נפטרה לפני חודשיים אבל היא הייתה מאושפזת בסורוקה במחלקה, שרוב האחיות שהיו במחלקה הזאת הן בדואיות. אני חושבת שהגישה שלך כל כך נכונה, כולנו בני אדם, אנחנו צריכים להסתכל ולא לחלק לכאלה ואחרים. זה שיש ישובים בנגב שצריך להנגיש דברים, אני לגמרי מסכימה, צריך לחשוב איך עושים את זה, אבל לא סתם להגיד שצריך אלא לבדוק את הנתונים כמו שלדוגמה עכשיו אמרה האחות לגבי טיפת חלב, איפה צריך ואיפה לא צריך. אני גם רוצה בערד את כל קופות החולים. אתם יודעים שאין בערד נוכחות של כל קופות החולים. זאת אומרת, יש דברים ש- - -

צריך גם לדייק את המצב. יש כפרים מוכרים, יש את הכפרים הלא מוכרים שכבר הוכרו, ויש בהם הכל. זו הרבה עבודה.

אני שמחה שזה כן אצלך בלב, נתחיל מזה.

לגמרי. כבר 20 שנים.

דבר שני אני מרגישה שאת מדווחת על צעדים שנעשים כל הזמן, שזה מאוד חשוב.

דרך אגב, מכיוון שלנו יש תמריצים - - -כדי שיגיעו לכל מקום.

אני חושב שמערכת הבריאות זה המקום כי מתקדם בישראל מבחינת ההשתלבות של יהודים וערבים ביחד, זו דוגמה יפה, הלוואי שיהיה גם בתחומים האחרים.

זו העובדה שציינתי את זה, אני באמת ראיתי את זה.

אני הייתי בבית חולים רק רוסים וערבים היו הרופאים שלי.

ד"ר יעלה רענן, המועצה לכפרים הבלתי מוכרים.

תודה רבה. המועצה לכפרים הבלתי מוכרים הוא ארגון של מנהיגות תושבי הכפרים הלא מוכרים. אני חלק מהמועצה, פעילה במועצה הזאת כבר 20 שנה ואני בת ערד, עשיתי את כל הלימודים בערד ובגיל 18 המקום היה קטן עלי ועזבתי והיום אני גרה בכיסופים.

הדוקטורט שלי הוא לא ברפואה, הוא באנתרופולוגיה. ובתור אנתרופולוגית אני מתייחסת לחיי היום יום של בני האדם, אז אני נמצאת המון בכפרים הלא מוכרים, כבר 20 שנה, ואני רוצה לספר על פעם אחת כשנכנסתי לחבר את החבר שלי עלי אבו סבילה, ואני נכנסת והוא עצוב. למה עצוב? באותו השבוע, כמה ימים קודם, אחת האמהות הצעירות, התינוק היה חולה והיא רצתה לקחת אותו לקופת חולים. לה אין אוטו, לבעלה יש אוטו אבל הוא לקח את האוטו לעבודה, אז היא חיכתה לו. אין מה לעשות, כי אין קופת חולים במרחק הליכה, אין אוטובוס במרחק הליכה. יש הליכה של בערך 4 קמ' לכביש ואי אפשר עם התינוק על הידיים ויש עוד תינוקות בבית, אז אין מה לעשות, אז היא חיכתה לבעלה. והתינוק מת.

התינוק מת כי לא הייתה תחבורה ציבורית ולא הייתה מרפאה. אלה הסיבות הכי לא הגיוניות בתוך מדינת ישראל הקטנטונת שלנו. זו דוגמה קיצונית. אבל הדוגמה הקיצונית הזאת מראה את חיי היום יום של האימהות והילדים בכפרים הלא מוכרים. מדובר על עשרות אלפי אנשים.

מדובר על זה שכל תינוק או ילד שעולה לו החום, ונאמר הילד בן 4, את לא יכולה לבקש מילד בן 4 ללכת 3 קמ' ברגל כשיש לו חום. גם כשאין לו חום זה קשה, וודאי וודאי כשיש לו חום. אז האמא צריכה, ואני רואה אותה עם התינוקות על הידיים, הולכות והולכות ומגיעות לכביש הראשי ומחכות בכביש הראשי עוד איזה 20 דקות כדי שיגיע האוטובוס. ואחרי שמגיע האוטובוס ולוקח אותם לבאר שבע יש להם עוד אוטובוס פנימי בתוך באר שבע. כלומר חוסר הנגישות כאן הוא חוסר נגישות ברמות מופרעות.

דיברו על המחלות של נשים, של סכרת, אני עדיין נמצאת עם התינוקות. קודם כל בואו ניתן להם להגיע לגיל מבוגר ולהיות אמהות. אז חוסר הנגישות משווע, ואני מסכימה עם צביה ממשרד הבריאות שהבעיה לא שלהם. הבעיה היא של רשות מקרקעי ישראל ואחרים אשר מונעים, אשר אוסרים על בניית מרפאות. דרך אגב, אחרי שהתינוק הזה נפטר, אותו חבר, עלי אבו סבילה עשה כל מה שהוא יכול, הצליח לשכנע את קופת חולים לשים אם הקרוואן הקטן שתהיה שם מרפאה. בא משרד הפנים ושם עליו צו הריסה. טוב, אז משרד הבריאות או קופת החולים הזיזה את המרפאה. הוא הלך והתחנן בפני קופת חולים לאומית שהם ישימו שם מרפאה כי אצלם זה לא מרפאה אלא זה רופא והם יתנו לו את החדר וכל זה.

עזרה ראשונה.

לא, זה ממש רופא. ממש חדר של רופא אבל לא במבנה שקופת החולים מביאה אלא מבנה שמישהו נתן את הבית שלו כדי שחס וחלילה לא יהרסו ולא בניין חדש. הוא העביר את כולם בכפר לקופת חולים לאומית כדי שיפתחו את המרפאה. קופת חולים לאומית לא פתחה את המרפאה. הוא העביר את כולם חזרה – ואני מדברת על אלפי אנשים – לקופת חולים כללית, כי הייתה איזו הבטחה. - - - בקיצור יש להם היום רופא שמגיע אבל הסיוט הזה של לאבד את התינוק מהכפר ולהעביר את כולם, שלוש פעמים הוא העביר.

את מערד, ויש בערד, ציינת, את קופת החולים שמשרתת את תושבי אל פורעה. ודיברת על 3 קמ'. זה בין 3-5 קמ' תלוי איפה גרים בכפר.

עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים כשזה לא היה סלול - - -

באוטו. אין לכולם אוטו. אנחנו שוכחים שזו אוכלוסייה שבערך ל-10% או 15% יש רכבים. אני גם ברכב שלי עושה את זה בקלי קלות. אבל כשאת צריכה לסחוב את הילד על הידיים וללכת את זה, למה שקופת חולים אל פורעה שיושבת בתוך ערד לא תעבור למתחם שמותר לבנות בו קופת חולים שליד הבית ספר?

גם בוואדי נעאם הסכימו להקים מרפאה. אז מה עשו? לא שמו אותה במתחם בית הספר איפה שמגיעים 1,500 ילדים כל יום, ויש בכל זאת את האוטובוסים שהאמהות עולות עם התינוקות כשצריך להגיע לרופא, שמו במקום אחר, ולשם אף אחד לא יכול להגיע אם אין לו רכב פרטי.

שם זה ממש בדיחה, וגם לאחיות זה סיוט להגיע כל בוקר.

ואנשים בוואדי נעאם, 15,000 איש של וואדי נעאם, צריכים היום להגיע לכביש הראשי באוטו, ברגל, וזה עניין של מזל אם יש אוטו, זה גם רוב שעות היום אין אוטו כי זה אצל הבעל והוא חייב אותו בשביל לנסוע, לנסוע לשגב שלום. כי המרפאה בתוך הכפר במקום כל כך לא נגיש שהיא סתם שם. אבל שמו את זה, ועכשיו אני חוזרת לטענה הראשונה, זה לא קשור למשרד הבריאות. למה שמו את המרפאה במקום המטומטם הזה, סליחה, אבל הוא באמת מטומטם, לא מגיעים אליו אנשים. כדי לשכנע את אנשי וואדי נעאם שכדאי להם לעבור לשגב שלום ואז זה בעצם 2/3 הדרך כבר לשגב שלום וכך אתם תשתכנעו שכדאי לכם לוותר על הכפר שלכם ולעבור לשגב שלום. 70 שנה המדינה מנסה לשכנע את תושבי הכפרים בכל מיני דרכים, גם בחיי התינוקות שלהם לעבור לתוך העיירות. הם לא השתכנעו. אז הגיע הזמן לתת להם קודם כל את המרפאות, המרפאות זה דבר קל.

יש מה שנקרא מרכזי שירותים, בכל מרכז שירות כזה חובה להקים גם מרפאה. זה על פי חוק מותר. רק מסרבים.

הדבר הבא, כמובן אני מצטרפת לכל מי שאמר קודם, הגיע הזמן להפסיק לאמלל את תושבי הכפרים הלא מוכרים. את מכירה אותם, ראית אותם בצדי הכבישים, כל פעם שאת נוסעת לבאר שבע מהבית שלך. אני יודעת, כי עשיתי את זה 30, 40 ו-50 שנה קודם. אז הגיע הזמן לקדם לא רק את המרפאות אלא בכלל את החיים בכבוד של תושבי הכפרים הלא מוכרים. תודה.

תודה גבירתי. בזום נמצאת גב' מוריה הלמן מהאגודה הישראלית של קלינאי התקשורת שרוצה להתייחס לדברים שאמרנו. בבקשה.

שלום. רציתי לציין עניין שלא עלה כלל, דיברתם על טיפת חלב, על רפואת נשים ורפואת משפחה. התפתחות הילד הוא תחום שיש בו חוסר מאוד גדול במגזר הציבורי בכל מקרה ובדרום בכל מקרה, ובאוכלוסייה בוודאי בכפרים אני לא חושבת שיש מענה כלשהוא גם ברמת התעסוקה של הנשים, של קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק ופיזיותרפיה.

אבל אתם צריכים להכשיר קלינאיות תקשורת דוברות השפה הערבית, אחרת זה לא יעזור כלום.

זה נכון אבל יש היום הרבה קלינאיות, אני יכולה להגיד מהתחום שלי, הרבה קלינאיות דוברות ערבית שלומדות בתל אביב ובירושלים, אבל הן לא מוצאות פרנסה בדרום בוודאי לא בשכר מכבד ואין מספיק סניפים של התפתחות הילד.

חשוב להזכיר שכשמדברים על מענה רפואי אנחנו לא מדברים רק על תינוקות נשים ובאופן כללי, אלא התחום הפרה-רפואי הוא קריטי ומשמעותי והחסרים הם עצומים.

בגלל שאנחנו מדברים על אוכלוסייה עם מנטליות משלה, עם תרבות משלה ואני אומרת את זה לא רק לגבי קבוצת הבדואים בנגב, לכל קבוצה יש איזה שהוא גוון ואם אנחנו רוצים שיתוף פעולה של הקבוצה הזאת אנחנו צריכים להגיע אליהם בשפה שהם מבינים באמצעות האנשים שהם הנציגים שלנו בפרויקטים כאלה ואחרים, ואז אנחנו נראה את שיתוף הפעולה ונראה שיש יותר משיבים לשאלות שאנחנו שואלים. כשבא אדם זר הם באמת נסגרים בתוך עצמם ולכן אנחנו לא רואים שיתוף פעולה. על אחת כמה וכמה בנושא שאת מציגה.

אני לא יודעת למה את מדברת על אנשים זרים, אנחנו מדברים על קלינאיות ומרפאות בעיסוק מהמגזר הערבי, המגזר הבדואי שקיימות, רק לא מספיק, ובוודאי שלא באזור - - - וטיפת חלב זה צד חשוב מאוד אבל הוא צד מאוד ראשוני בהתפתחות הילד.

את עכשיו קוראת לנשים בדואיות ללמוד את המקצוע? אני רוצה להבין - - -

עוד הרבה לפני זה. קלינאיות ומרפאות בעיסוק קיימות ועובדות ודוברות את השפה. כמובן שהאתגרים האקדמיים הם אחרים וצריך גם עליהם לדבר וגם עליהם דיברנו בוועדה לקידום מעמד האשה לפני יומיים. אבל אם אנחנו מדברים על מתן מענה בשירותי בריאות אז סניפים של התפתחות הילד ומתן שירותים של התפתחות הילד. אני לא מדברת עוד על לקויות למידה בגיל בית ספר ובמסגרות החינוך, אבל קודם כל התפתחות בסיסית קריטית, שלא לדבר על זה שהתחומים הם לא רק בהתפתחות הילד, אלא גם בשיקום מבוגרים ותחלואה.

אז את אומרת שאין מספיק, גם את מצטרפת לזה שאין מספיק שירותים כאלה? זו האמירה שלך?

בהחלט. רק לחזק ולהדגיש שהתחומים הנוספים הם הרבה מעבר.

תודה רבה.

בכל מדינה מתוקנת שיש מחסור במקצוע מסוים, אז המדינה נוקטת יוזמה. ואני אומר, אם יש לנו מחסור כל כך גדול בכח אדם ערבי בנגב, אז כמו שעשו, הייתי באוניברסיטה והיה מחסור בעובדים סוציאליים אז המדינה, משרד העבודה והרווחה נתן מלגה מלאה לאנשים. כדי לעודד נשים ואנשים בדואים מהדרום ללכת וללמוד את המקצועות החסרים, זו אחריות של המדינה ואפשר ליזום את הדבר הזה, כי אנחנו בוכים על מחסור בכח אדם בכל התחומים כבר שנים רבות ואפשר לעשות את זה.

תודה ח"כ ג'אבר עסקאלה. אני ברשותכם אנסה לסכם את הדיון. אני רוצה להזכיר לכם כאשת הנגב, שאני חושבת שכן נעשים דברים בנגב, ולא מעט. אנחנו רואים את התפתחות הילד ואת הכבישים, אני מדברת על כביש 31, רק זה מה שאומר, וכביש 6 שהגיע לשם, ואנחנו עכשיו נלחמים כולנו על הקמת שדה תעופה שני בנבטים שיביא מקומות עבודה לתושבי הנגב.

שדה תעופה לא כל כך יביא עבודה לערבים.

אני רוצה לתת לך דוגמה, כשהייתי ראש עיר, ועוד הרבה לפני, לפני 30 שנים, היה מפעל ששמו היה מגבות ערד. והיה שם שיתוף פעולה בין עולים חדשים שלא ידעו מילה בעברית כי הם רק הגיעו לארץ ובדואים שעבדו שם וותיקים, וזה היה באמת משהו נפלא. בעלי עבד שם ולכן אני זוכרת את שיתופי הפעולה של קבוצות שונות של האנשים.

לכן, עמדתי היא שאנחנו לא צריכים לחלק את החברה שלנו לקבוצות כאלה ואחרות. אנחנו באמת צריכים לחשוב איך כולם מקבלים את מה שהמדינה צריכה לתת. אגב, עוד דוגמה טובה בעיני בנגב, נושא של חלוקת ההכנסות. ברגע שהחלטנו שההכנסות ממועצה אזורית תמר מתחלקות בין ישובים, זה מתחלק בין כל הישובים, כולל ישובים בדואים. ואם מדברים על בסיס נבטים שיש הכנסות ממנו, אלה גם הכנסות שמתחלקות בין כל הישובים, כולל בדואים. יש נושאים שבעיני יש אתה התייחסות של המדינה ברמה מאוד רצינית.

דיברתם כאן על שירותי רפואה ואני מסתמכת העבודה של הממ"מ שיש באמת מחסור. אני כאן פונה למשרד הבריאות לבדוק אפשרות למתן שירות רפואי לכל אזרח שגר בנגב או בכל מקום אחר. אם מסיבה כזו או אחרת הוא גר במקום ששם הוא לא יכול לקבל, וכאב לי מאוד לשמוע על תינוק שנפטר בגל שלא יכלו להגיע למרפאה, ברור וברור שכולם צריכים לעשות שהמקרים הללו לא יחזרו על עצמם.

אני רוצה לפנות לאזרחים הבדואים ולכם המנהיגים, הסברה הסברה והסברה. צריך להסביר להם על הזכויות שלהם, צריך להביא אותם למודעות לבדיקות. אגב לא מזמן קיימנו כאן דיון על סרטן השד אצל נשים. האנשים צריכים לדעת שהבריאות היא גם בידיהם. יש דברים שגם תלויים בהם. וכולנו ביחד צריכים לעשות כך שהאנשים ידעו את זכויותיהם ובוודאי ובוודאי מצד שני לדאוג להנגיש להם כמה שיותר שירותי רפואה, זו מחויבותנו כמדינה. זו הפניה שלי למשרד הבריאות.

אני רוצה להודות לכל מי שיזם את הדיון, גם ליוזם יום הנגב ח"כ סעיד אלחרומי ולכל מי שלקח חלק בדיון הזה. תמיד תמיד נעשה את הכל כדי לתת מקסימום שירות לאזרחי מדינת ישראל ללא שום קשר לשייכות לקבוצה כזו או אחרת, ואם צריך לתת לקבוצה אחת קצת יותר, אז צריך לעשות זאת. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:04.