פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



52
הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה
16/11/2020


מושב שני

פרוטוקול מס' 80
מישיבת הוועדה המיוחדת לעניין נגיף הקורונה החדש
ולבחינת היערכות המדינה למגפות ולרעידות אדמה
יום שני, כ"ט בחשון התשפ"א (16 בנובמבר 2020), שעה 10:30

השפעות סגירת מערכת החינוך על בני הנוער

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר
משה אבוטבול
אימאן ח'טיב יאסין
יוראי להב הרצנו
ג'אבר עסאקלה
יואל רזבוזוב

קארין אלהרר
אורנה ברביבאי
תמר זנדברג
ווליד טאהא
יבגני סובה
איימן עודה

ורד וינדמן - עו"ד, מנכ"לית המועצה לשלום הילד

איתי קרויטורו - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית

שבו אישטוב וינשלבאום - נציג מועצת התלמידים הארצית

אראל נדלר - נציגת מועצת התלמידים הארצית

עדי שוורצמן - נציגת מועצת התלמידים הארצית

מיכל וייס - נציגת מועצת התלמידים הארצית

יובל פנר - נציגת מועצת התלמידים הארצית

ד"ר שרון אלרעי פרייס - ראש שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

אינה זלצמן - סגנית בכירה למנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

עינב לוק - מנהלת אגף בכיר שפ"י, משרד החינוך

חיים ביבס - יו"ר מרכז השלטון המקומי

פרופ' עמוס רולידר - פרופ' לחינוך

אליה פרנק - נציגת מועצת התלמידים הארצית

לאה גופר

ס.ל., חבר תרגומים



השפעות סגירת מערכת החינוך על בני הנוער

בוקר טוב לכולם, אנחנו פותחים את הדיון בנושא השפעת סגירת מערכת החינוך על בני הנוער. היום אנחנו לא רק נדבר על ההשפעה על בני הנוער, אנחנו נשמע את בני הנוער מספרים על ההתמודדות שלהם בתקופה הקשה הזו, אותם בני נוער שפשוט שכחו אותם בבית כבר הרבה מאוד חודשים. אנחנו סופרים מאומתים של קורונה וחולים קשים והרבה מאוד נתונים שקשורים בקורונה, אבל אנחנו לא סופרים מאות אלפים של ילדים ובני נוער שיושבים בבית כבר הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד חודשים, הם אפילו הספיקו לעלות כיתה בתוך התקופה הזו ולא כולם תמיד זוכרים לומר איפה הם היו ואיפה הם עכשיו, כל הרצף הזה נפגע.

כמי שבאה ממערכת החינוך אני זוכרת את הימים הראשונים שהיינו חוזרים מחופשת הקיץ ותמיד היינו מדברים על זה שלוקח כמה ימים לאסוף את הילדים בחזרה ולהכניס אותם לאיזה שהיא שגרה. תחשבו מה קורה לתלמידים שנמצאים כל כך הרבה זמן מחוץ למסגרת, מה קורה להם מבחינת ההרגלים הבסיסיים ביותר, מבחינת ההרגלים החינוכיים, החברתיים, מבחינת ההיבטים הרגשיים. ילדים שמעידים על עצמם שנמאס להם להיות קובייה על המסך, כי זה מה שהם.

עבודה של הרבה מאוד שנים של לנסות לסגל אורח בריא בבית הספר, להוציא את הילדים מהמסכים, לאפשר להם פעילות אחרת, כל זה הלך לפח כי הדבקנו את הילדים למסכים. אנחנו מצפים מהם ללמוד רגיל מול המסכים, לא לוקחים בחשבון את המורכבות הלימודית פדגוגית שגם ככה קיימת בתהליך הלמידה, אותם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, והם לא מעטים, שצריכים היום להתמודד עם אתגרים וקשיים עוד יותר גדולים, אנחנו מאבדים אותם שם. יש הרבה מאוד נשירה סמויה, אבל אף אחד לא סופר אותם.

חודשים אחרי והם עדיין מחוץ למסגרת. הדיון על ה'-ו' ו-י"א-י"ב נגרר משבוע לשבוע לשבוע, אף אחד לא לחוץ, כולם בסדר עם זה. ומשום שאנחנו כל הזמן מרבים לדבר עליהם כאן וזה פחות מקבל תהודה בחוץ החלטנו שאנחנו הפעם נביא אתכם כדי שאתם תספרו מהחוויה האישית שלכם, איך אתם מתמודדים עם התקופה הזו.

נמצאים איתנו חברי הכנסת, אנחנו נאפשר בריצ'רץ' כי אני מאוד מאוד שמחה על ההיענות של חברי הכנסת ואני חושבת שזה מעיד על החשיבות של הדיון. נמצא איתנו גם יו"ר השלטון המקומי, שגם הוא מנהל מאבק בנושא הזה. אני מוכרחה לומר שאני רוצה, ברשותכם, לפתוח דווקא עם השלטון המקומי כי אנחנו כבר הרבה מאוד זמן פשוט קוראים לתת לשלטון המקומי את הסמכויות הנדרשות כדי שהם יוכלו לנהל גם את מערכת החינוך בתוך היישובים שלהם. ביישובים שהם ירוקים אין שום סיבה שהתלמידים לא יחזרו ללמוד בצורה מלאה. ראשי הרשויות יודעים למצוא את הפתרונות היצירתיים יחד עם אנשי החינוך ומנהלי בתי הספר. אפשר לעשות את זה.

מאשימים אותנו לא פעם בחוסר אחריות, רוצים לפתוח את הכול. חברים, אפשר לפתוח את מערכת החינוך בצורה זהירה ואחראית. היה לנו מספיק זמן להיערך לזה, אם זה במבנים נוספים שאפשר ללמד בהם, אם זה בחלוקה למשמרות. אם יחלקו, כמו פעם אגב, למדו כאן במדינת ישראל במשמרות, עד 12:00 בצהריים ואחר כך עד ארבע. אז ילמדו אולי פחות שעות, ירכזו קצת את הלימודים מבחינת התוכן, ילמדו רק מקצועות ליבה ומקצועות נבחרים. לא יקרה כלום אם יצמצמו גם את זה ואז מורים בתוך המערכת שיש להם משרה חלקית, יוכלו להרחיב להם את המשרה למשרה מלאה ואז גם זה לא דורש הכפלה של כוח אדם כשמלמדים את כולם בקפסולות באופן רוחבי. חברים, יש הרבה מאוד פתרונות. אם היו רוצים למצוא דרך להחזיר את הילדים הנפלאים האלה שנמצאים כאן מולנו למערכת החינוך היה אפשר לעשות את זה, רק צריך לרצות.

חיים ביבס איתנו? הוא עוד לא. אז אנחנו נתחיל. אנחנו נעשה את זה לפי סדר. בבקשה, חבר הכנסת משה אבוטבול, נפתח איתך.

בוקר טוב. ראשית אני חושב שהדיון מצוין וחייבים לקדם אותו ולמצוא כל דרך בנושא הזה. אנחנו מבינים, וגם אנחנו שומעים את התלמידים, הקושי זה לא רק העניין של הריבוע, הריבוע זה דבר שהוא מצוין, אנחנו גם קוראים שילדים פחות מוצלחים שבזמן הזה כשהמורָה או כשהמורֶה מסבירים את - - -

הילדים הם כולם מוצלחים, הם פחות עם הרגלי למידה.

אני אסביר את דבריי שגם את תסכימי איתי. לפעמים הנושא משעמם, אז הם תחת הברכיים משחקים גם במשחקים אחרים, מעבירים את זה ואנחנו מפסידים פעמיים, אין את הביקורת ואין את הדברים שצריך שיהיה ולילד גם כן קשה לו עם הנושא הזה. אני רק רוצה, כדי להבין כמה שזה חשוב, יש לנו אחרי זה דרישות מאוד גבוהות גם מהשירות הפסיכולוגי, זה מגיע למצבים שגם שם יש קריסה המונית.

ואני אסיים בסיפור קצר כדי שנבין את הנושא הזה. היה פעם יהודי צדיק, קראו לו הרב שך, הוא הנהיג את היהדות החרדית הליטאית העולמית הרבה מאוד שנים, אבל לקראת סוף ימיו לצערנו היה קשה לו ללמוד מתוך הגמרא כי האותיות קטנות והוא עבר כמה ניתוחים בעיניים, אז מישהו המציא לו משהו מאוד יפה והביא לו את הגמרא עם זכוכית מגדלת שכל האותיות מאוד גדולות, כדי להקל עליו ככה. זה החזיק בדיוק יומיים, אחרי יומיים הוא אמר שהוא לא יכול, אמרו לו מה, למה, מה הבעיה? אני רוצה גמרא שאני יכול גם באמצע לנשק אותה כשאני רואה משהו טוב, איזה פנינה, איזה משהו כזה.

עם כל הטכנולוגיה, הלמידה מרחוק זה אולי דבר טוב, אבל לתקופה, לעשות מזה רצף זה מאוד קשה לתלמידים, הם יאבדו את הסבלנות, ואמר כבר מי שאמר, למידה מרחוק זה רחוק מלמידה. לכן אני באמת מבקש שנמצא את הדרך. גם ראשי הערים, שהם יודעים, ואני הייתי ראש עיר, למצוא כל מיני דברים יצירתיים. אני רק מזכיר לך, גברתי היושבת ראש, יש הרבה אפשרויות, יש מתנ"סים, יש בתי נוער, יש כל מיני אולמות כאלה, אפשרי לעשות את זה בכל מיני קבוצות כאלה ואחרות כדי שניתן יהיה לתת מענה לכולם.

אני מברך על הדיון ואני מקווה בעזרת ה' שגם נוכל לחזק את המערך הפסיכולוגי, כי אני מקבל הרבה תלונות, גברתי, שהדרישות שם גבוהות. גם ביום רגיל, גם בשנה רגילה, אני יודע מה זה, היו תמיד חסרים תקנים, עכשיו זה עוד יותר נעשה. בואו נמצא דרך. יישר כוח לתלמידים הנחמדים שהגיעו לכאן ויבואו לידי ביטוי בהמשך הוועדה, אבל אנחנו מחזקים אתכם, מבקשים מכם שתהיו עוד קצת סבלניים ונמצא את הפתרון גם לזה. תודה רבה.

תודה רבה, חבר הכנסת משה אבוטבול. חברת הכנסת קארין אלהרר, בבקשה.

תודה רבה, גברתי, על קיומו של הדיון הזה. אני רוצה באמת להזכיר שבית הספר הוא לא רק מקום למידה. הוא גם מקום למידה, אבל הוא גם, ובעיקר בגילאים שנשכחו בבית, מקום ליצירת תהליך חברות, הוא מקום לקשרים חברתיים ולא וירטואליים, הוא מקום להפגת הבדידות הרבה פעמים.

אני רוצה לדבר גם על הילדים שבאים מהמשפחות הנורמטיביות, אבל אני רוצה לשים זרקור על נערים ונערות, ילדים וילדות שהם בסיכון. גברתי, יש 420,000 צעירים וצעירות בישראל שזכאים להזנה, מתוכם אולי 80,000 מקבלים את ההזנה הזו. זהו. למה? כי השאר לא בבית הספר. מה שזה אומר, וחשוב שהממשלה תדע את זה, שיש ילדים בישראל שהולכים לישון רעבים. גם כי מערכת החינוך לא פתוחה עבורם וגם כי משרד החינוך ומשרד הרווחה לא מתקשרים ביניהם. במקום שישלחו את הארוחה החמה הזאת לבית, לא באים, אין לי מה לעשות.

עכשיו תראו, הילדים נמצאים בבית, הם נמצאים בתוך איזה שהוא סיר לחץ, המשפחות שלהם עסוקות בקשיי הפרנסה, לצערי לא כולן מצליחות להתפרנס, אף אחד לא יודע מה קורה בתוך הבית, אף אחד לא בוחן, אין אפילו את היועצת שניתן היה לפנות אליה או שהיא הייתה עושה את הריצ'ינג אאוט לפנות לאותם ילדים. אני לא רוצה לחשוב מה אנחנו לא יודעים. את מה שאנחנו יודעים ואפשר לשים עליו את האצבע זה ברור, הם לא לומדים, הם רואים אחד את השני באינטרנט, הם מייצרים קשיי קשב וריכוז.

אני הייתי מפתחת קושי קשב וריכוז משמעותי אם כל היום היו שמים אותי מול המחשב כשבאמצע לי קופצות לי הודעות ווטסאפ ובאמצע נבדוק מה קורה באינסטגרם, ברור, לא צריך להיות איזה מומחה לחינוך, אבל זה הרבה מעבר לזה, והממשלה לא תתעורר אחרי כל הדיונים שהיא עושה, שעות על גבי שעות, ואת הברור מאליו עוד לא קיבלו החלטה לגביו.

אז אני באמת קוראת גם לקבל את ההחלטה שהיא בעיניי הברורה מאליה בכל דרך, רוצים בדיקות? שיהיו בדיקות, רוצים באוויר הפתוח? שיהיה באוויר הפתוח, אבל להפסיק לכלוא ילדים בבית, זה לא מוסרי וזה גם לא הגיוני. תודה רבה.

תודה רבה, חברת הכנסת קארין אלהרר. העניין שבימים האלה הם גם לא בהכרח בבית, הם נמצאים במקומות אחרים ונדבקים במקומות אחרים. מעל 500 תלמידים שנדבקו, אגב, הם מחוץ למערכת, תלמידי העל יסודי, לפי דיווח מה-2 בנובמבר. זאת אומרת הם נדבקים גם בחוץ וזו אותה סכנה כלפי המשפחות, אבל מה שחשוב לכולם שהם לא נבדקו בבית ספר.

אני רוצה לתת ליושב ראש מועצת התלמידים, עד שיושב ראש השלטון המקומי יעלה לזום. לפני כן אני רק מחויבת לקרוא לפרוטוקול: אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים או ככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו. כידוע, ישיבות הוועדה מוקלטות ומשודרות והפרוטוקול וגם שידור הישיבה יפורסמו באתר של הכנסת. מזמן לא הקראתי את ההודעה הזו, מזכיר לי נשכחות. בבקשה, איתי קרויטורו.

קודם כל אני רוצה להודות לך, גברתי יושבת הראש, על הבחירה להביא לפה בני נוער ולשמוע באמת את מה שקורה בשטח, לא להסתמך על עדויות, לא להסתמך על מספרים, אלא להבין ברמה האנושית מה עומד מאחורי ההחלטות הקשות שמתקבלות, או יותר נכון לא מתקבלות, לעניין בני הנוער.

אני רוצה לפתוח עם משהו שהוא אולי קצת מכעיס. אני לא יודע כמה מכם ראו, אבל בסוף שבוע שעבר ובמהלך השבוע שיהיה מתקיימות המון המון הפגנות של בני נוער. ההפגנות האלה, והאחרונה והגדולה שבהן של 1,200 בני נוער בכיכר רבין, קוראות לחזור לבית ספר. אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה מעלה על דעתו שבני נוער במדינת ישראל יבקשו לחזור לבית הספר לפני הקורונה.

למה אני אומר את זה? ואני לא בעד לכנס 1,200 בני נוער, אבל זה מראה עד כמה אנחנו לא יכולים יותר. בני הנוער לא נמצאים במצב שהם אומרים טוב, נסבול עוד קצת, אין לנו כוח, זה לא נחמד לנו. יש כאן באמת שני סיכונים, יש כאן סיכון שהוא בריאותי פיזי וסיכון שהוא בריאותי נפשי וזה נראה שפשוט במשך שמונה חודשים מתעלמים מהסיכון הבריאותי נפשי. ולא שאין נתונים. לפני הדיון הזה, בדיוק לפני חודש ראמ"ה פרסמו שביולי האחרון 27.5% מהתלמידים, 400,000 תלמידים, התחברו לפחות מחצי מהשיעורים בזום. זאת נשירה בפועל של אחד מתוך ארבעה תלמידים.

זה לא נתפס שאנחנו נמצאים במערכת ויש לנו זכות לחינוך ואף אחד לא רוצה לתת לנו אותו. אני באמת לא מצליח להבין גם איך אנחנו מגיעים למצב שבו משרד הבריאות רואה עלייה בתחלואה בגילאים שלנו. מתריעים לו ואומרים לו תקשיבו, יהיו מפגשים חברתיים ככה או ככה ומסרבים להחזיר אותנו למסגרת שבה יש שליטה על האופן שבו אנחנו נפגשים. זה מסוכן בעשרות מונים שאנחנו ניפגש בלי שום פיקוח כי אנחנו ניפגש, כי זה צורך קיומי, זה לא מותרות, מאשר לתת לנו להגיע למקום שבו אנחנו נפגשים בקפסולות, בכיתות.

וזה לא שזה לא אפשרי. יש קונספציה כנראה שזה רק אם אנחנו יושבים מול מורה בכיתה 18 או 20 או 30 או 40 תלמידים ומגיעים כל השכבה, רק ככה אפשר להחזיר את כל בית הספר. זה לא נכון. אנחנו אתמול, ביחד עם ארגון המורים והשלטון המקומי וההורים וכל הגורמים שצריכים להיות מעורבים בדבר הזה הצענו לקבינט מתווה שמאפשר להחזיר שלושה וארבעה ימים את התיכונים והחטיבות. והוא אפשרי. והצענו באמת לדעתי למעלה מעשרה מתווים. כל כך הרבה ישיבות, כל כך הרבה שעות ובסוף תלמידים נושרים.

אנחנו רואים כבר עלייה באובדנות, אובדנות אמיתית, לא ניסיונות אובדניים, אובדנות בקרב בני נוער בשטח. אין לנו כבר שום יכולת להכיל את הדבר הזה, שמונה, תשע, עשר, 12, 13 שעות בזום זה לא מסגרת. אנחנו נשמע היום מתלמידים מכל הגילאים מה זה אומר לילד בכיתה ז' שלא ראה את המחנכת שלו לשבת עשר שעות מול הזום ולחשוב שזה נותן לו איזה שהיא מסגרת חברתית, שהוא לא יודע איך נראים הפרצופים של החברים שלו איתו לכיתה, מה זה אומר לילד בכיתה י"א או י"ב שהוא צריך לגשת לבגרויות מבלי שהוא בכלל פגש את המורה שלו שמכין אותו למבחן כל כך כל כך לחוץ. איך אנחנו אמורים לעשות את זה?

אני רוצה לומר, זה עניין של סדר עדיפויות, איך זה שהקניונים, או שהמסחר יכול להיפתח, צריך להיפתח בכל מחיר, אבל מערכת החינוך לא יכולה להיפתח בכל מחיר. היא יותר נכון בכל מחיר נסגרת. זה הדבר הראשון, ברגע שראו את העלייה במקדם התחלואה, שאמרו במשרד הבריאות, בכירי משרד הבריאות, זה: אנחנו לא מחזירים את מערכת החינוך ויהי מה. אין שום עדות, והם אמרו את זה בעצמם בישיבות איתנו, לזה שאנחנו מקדם התחלואה. לא יודעים את זה. העלייה ב-1 בספטמבר קרתה ב-1 בספטמבר, אז היא קרתה שבועיים קודם לכן, היא קרתה ממפגשים, היא קרתה מחוסר יכולת שלנו לקיים את הדברים. אנחנו לא איזה מפלצת, צריך להפסיק לעשות לנו דמוניזציה. אנחנו לא שקופים ואנחנו לא הרע בסיפור הזה, אנחנו סובלים.

השטח הגיע לסף ספיקה, בשבועות האחרונים יש התפרקות טוטאלית, זה מתבטא בהפגנות האלה. אנחנו כל יום מקבלים עשרות גופי מחאה של בני נוער שאומרים שהם לא הולכים להתחבר יותר לזום, שהם לא הולכים לעשות שום דבר. תלמידים שאומרים לנו: אני לא הולך לעשות בגרויות, אני לא הולך לעשות כלום, כי אני לא יכול יותר.

כשאנחנו נצא מהקורונה השאלה זה לאיזה נוער אנחנו נצא וכרגע הסיטואציה היא שהנוער מרוסק. אנחנו נמצא את זה במצב שאנחנו לא יכולים לתקן. שום פיצוי שהמדינה תיתן, שום פיצוי כספי לא יתקן את העוול שבני הנוער עוברים כרגע.

צריך להבין כאן, בסדר העדיפויות של מדינת ישראל ובסדר העדיפויות הבריאותי שצריך לעשות את זה וצריך למצוא את הדרך לעשות את זה, לא להגיד כמה אי אפשר לעשות את זה. נמאס לנו לשמוע את זה.

תודה רבה, איתי, על הדברים החשובים. אני חושבת שאתם מיטיבים לתאר את זה יותר מכל אחד אחר. הכנסת פה אלמנט שהוא חדש, לפחות בתפיסה שלכם את מה שאתם חווים, זה שאתם מרגישים שעושים לכם דמוניזציה והופכים אתכם לקטליזטור של הקורונה, מה שכולנו יודעים כבר שזה לא. אתם פחות או יותר משקפים את התחלואה בקהילה, כשהתחלואה עולה אז גם בבתי הספר עולה מספר ההדבקות ולהיפך.

ברשותך, אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, לא ברור לנו איך זה שברגע שכבר הגיעו להסכמות על י"א ו-י"ב ועל ה'-ו, למה החזרה של י"א-י"ב קשורה ב-ה'-ו'? אנחנו נמצאים בשני מבנים נפרדים. אנחנו בעוד חודשיים אמורים לגשת לבגרויות, דחו אותם, אבל זה לא יעזור אם אנחנו לא נוכל ללמוד בכלל. אנחנו פשוט לא מצליחים להבין מה הקשר הבריאותי בין י"א-י"ב ו-ה'-ו' אם אנחנו בשני מבנים שונים.

שאלה מצוינת. אנחנו שואלים על ההיגיון שאנחנו מחפשים בהרבה מאוד דברים. אגב, חשוב לומר, לא אמרתי בפתיחת דבריי, אבל בכל המדינות האחרות, גם במקומות שיש בהם עלייה בתחלואה, מערכת החינוך עובדת. זאת אומרת כולם מכירים בחשיבות של מערכת החינוך. נמצאת איתנו ד"ר שרון אלרעי, אנחנו עוד מעט נשמע אותה, אבל גם ה-JAMA, שהוא ירחון רפואי, פרסם מאמר על החשיבות בהחזרה של התלמידים לבתי הספר, על זה שהם משלמים בשנות חיים. הם משלמים בבריאות שלהם, באופן אמיתי, ואנחנו נבקש התייחסות גם לעניין הזה.

חיים ביבס, יושב ראש השלטון המקומי נמצא איתנו בזום, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב ליושב ראש הוועדה, לאיתי היקר שדיבר באמת מהלב וביטא יותר טוב מכל אחד אחר את מה שאנחנו רואים וחווים ביום יום יחד עם בני הנוער כשאנחנו נפגשים איתם בבתים ובכל מקום שאנחנו מגיעים.

אחד הדברים המרכזיים והחשובים זה מערכת החינוך ולצערי היא לא מקבלת את המקום המתאים והראוי לה, בטח לא בקבינט ולא בטח על ידי הממשלה. אני חושב שאחד הדברים שצריך לעצור אותם ואני מנסה לעשות את זה לא מעט זמן, להפסיק לשחק בילדים שלנו ולהפוך אותם למפיצי המגפה, למפיצי הקורונה. מדובר בדבר שהוא לא נכון בעליל. אני חושב שעם כל הכבוד, כאשר אנחנו בנתונים של הגל השני מסתכלים אנחנו רואים הדבקה משפחתית 57%. אפשר לא להאשים את הילדים, אפשר להאשים את ההורים, אולי הביאו את זה מהעבודה או מכל מקום אחר ולכן הניסיון הזה להפוך אותם למשהו מדבק – אפשר לנהל את המערכת דיפרנציאלית ולפתוח אותה באופן מלא.

זאת הייתה עמדתנו בתחילת הדרך, זאת עמדתנו גם היום. דרך אגב, גם הנושא של כיתות ה'-ו' עם י"א-י"ב סוכמו עם משרד הבריאות ועם כולם כאשר לקחנו משהו שאנחנו אפילו לא מאמינים בו, אבל אמרנו שאנחנו מוכנים לדרישת משרד הבריאות, לקחת את הצהרונים ולעשות כיתות אורגניות וצהרון אורגני גם של חמישה ילדים. סגרתי מול משרד האוצר את התקציב הנדרש כדי שנוכל מה שנקרא ללכת איתם ולא נגדם וביום ראשון היו צריכים להתחיל לחזור הילדים, גם ה'-ו' וגם י"א-י"ב. אלא מה? שהם גוררים רגליים ומושכים.

ועכשיו בסוף במדינת ישראל, בוא נגיד את האמת גם, 80% מהתחלואה ב-20% מהערים. דרך אגב, בערים האלה לומדים בכיתות מלאות, לא סופרים את אף אחד. לא סופרים, לא אותנו, לא את הממשלה, לא את משרד הבריאות ולא את אף אחד אחר. זאת אומרת יש פה איזה שהוא מחיר שמשלמים על חוסר היכולת לנהל את זה דיפרנציאלית, מתוך חששות, פוליטיים או כל דבר אחר, ואני חושב שהגיע הזמן לשים את הילדים שלנו בפרונט לפני הכול. אי אפשר לשים אותם בני ערובה של קניונים או מסחר או כל דבר, אלה שני דברים נפרדים.

מערכת החינוך זה הדבר היקר ביותר. אנחנו מאבדים פה דור שלם בגלל חששות וחוסר יכולת לקבל החלטות, בגלל ניתוק שקיים בין הראש לבין הרגליים. בסוף כדי להחזיר את הילדים באומץ, וכן, מחר בבוקר, אם תהיה בעיה במקום מסוים נטפל בה דיפרנציאלית, נקודתית, אם יש בעיה בכיתה נסגור כיתה. אי אפשר לסגור מערכת שלמה, 2,200,000 תלמידים בגלל שבמקום כזה ואחר מישהו לא מטפל. אין פה היגיון.

קחו דוגמה את העיר שאני עומד בראשה, 100,000 תושבים, 30,000 תלמידים, יש לנו 32 חולים בכל המערכת מתוכם תלמיד אחד. אי אפשר לסגור מערכת שלמה – עכשיו מה קורה גם? הילדים, וגם יושבים פה חלקם, זה לא שהם לומדים כל אחד בבית בזום לבד, הם כבר למדו את השיטה, ואני רואה את זה, אני נמצא איתם, מסתובב איתם, אנחנו עדיין נמצאים בגיל שיש לנו את הילדים סביב הלימודים. אתה מגיע, הם מתכנסים כולם בבית אחד, מזמינים קצת פיצות, קצת דברים, לומדים כולם בטלוויזיה גדולה, 75 אינץ', לומדים בבית ביחד.

אנחנו יודעים לשמור על הילדים האלה הרבה יותר טוב במערכת מאשר בבית. בתוך המערכת אנחנו נקפיד עליהם, נעשה כל מה שצריך, נעשה את כל הדברים. גם נתנו את האופציות לדברים מסוימים שאפשר דרכם בסופו של דבר לשחרר את המערכת, אם זה נושא של בדיקות מהירות, שמדברים עליהם כבר חודשים ולא נכנסים. ואותן בדיקות, דרך אגב, אצלי יש חברה בפארק הטכנולוגי שפועלת ב-13 מדינות ורק במדינת ישראל היא לא מצליחה לעבור את הבירוקרטיה של משרדי הממשלה, משרד הבריאות וכל התהליך מסביב. ואפשר לנהל את זה דיפרנציאלית, אפשר לנהל את הנושא של 72 שעות בטוחות, אפשר לעשות הרבה דברים, הבעיה שרוצים לנהל את האירוע או הכול או כלום. בשיטה הזו הכול יקרוס.

ידברו על הרמזור. הרמזור, הסכימו להכניס אותו בשבוע ש-90% ממדינת ישראל כבר הייתה אדומה, לא היה לו שום סיכוי, מראש הרגו אותו, ואני אומר לכם בצורה ברורה, אין אחד שיודע יותר טוב לנהל את המערכת שלו מאשר ראש רשות ברשות המקומית. שחררו אותנו, נפעיל את מערכת החינוך, נחזיר את הצעירים, נפעיל אותם בקפסולות.

אין שום בעיה, דרך אגב, כיתות ז' עד י"ב מחר להחזיר אותם. חצי שבוע בקפסולות ילמדו ז' עד ט' וחצי שבוע י' עד י"ב והשאר נשלב עם היברידי. אפשר להביא אותם בשיטה של משרד הבריאות, קפסולות, 18 או 20 תלמידים, מסכות עם כל מה שצריך. אפשר לעשות את זה. צריך אומץ ואומץ חסר פה וכולם פוחדים ובסוף אנחנו הולכים עד הקצה עם הבריאות ואנחנו מאבדים דור שלם כי אף אחד לא מבין שמחר בבוקר, אני רואה אותם, את החבר'ה שמתאמנים לגיבושים של הסיירות, מחר הם יתגייסו, הם יהיו הלוחמים הטובים ביותר, המפקדים הטובים ביותר, אבל בגרות לא תהיה להם כי מישהו פה שכח אותם בדרך. הגיע הזמן לעצור את זה, להחזיר אותם. זה לא בושה להגיד: רבותיי, טעינו, בואו נחזיר אותם, בואו נשמור עליהם במערכת. אפשר להציל אותם.

גם תנועות הנוער שאני מסתכל, מה הבעיה להפעיל תנועת נוער ב-15 או ב-20 ילדים? מה הבעיה? בדבר הערכי, היסודי, המשמעותי, גם זה לא. בסוף לא מקבלים שום דבר ואותם ילדים שלא נמצאים, לא בבית הספר ולא נמצאים בבית, נמצאים בפארקים, יושבים ביחד, מזמינים פיצות ביחד, יושבים כל היום ואנחנו מאבדים אותם לגמרי.

זה הזמן של כולנו לעמוד על כך. הוצאנו אתמול מכתב, גם השלטון המקומי, גם יושבי ראש הפורומים, גם יושב ראש המועצה, איתי, גם ארגון המורים, שהוא איתנו במאה אחוז, נמצא בתוך התהליך, זה הזמן, רבותיי, להחזיר את הילדים. עזבו אותם, נשמור עליהם כמו שצריך, תנו לנו לנהל את האירוע, תעסקו בהנחיות ואל תנסו לנהל את המערכת כאשר אנחנו כולנו בני ערובה של דברים אחרים. תודה רבה, יפעת.

תודה רבה, חיים, על הדברים המאוד חשובים האלה. אתה דיברת פה על שני אלמנטים שצריך לחדד אותם, פעם אחת זה אומץ ופעם אחת העניין של או הכול או כלום, לצערנו הדיפולט פה הוא כלום. ועכשיו בואו נתחיל לדבר. אני מקווה שהמציאות הזאת תשתנה בכל מה שנוגע למערכת החינוך. אנחנו כמובן נציג את הדרישה הזו גם בסיכום הדיון. תודה, חיים.

תודה רבה.

חבר הכנסת רזבוזוב, בבקשה, ואחר כך אנחנו נשמע את שבו.

תודה, היושבת ראש. שמענו כאן את איתי, יו"ר מועצת התלמידים, אנחנו חווים את זה בבית, לנו יש ילדים בבית, אני רואה את בשיחות שלי עם מורים, שהם גם רואים קוביות שחורות בזום, לא כל הילדים מתחברים. אנחנו רואים שבאמת כלאו את הילדים בבית, הם כלואים בבית, אין להם לא מערכת חינוך, אין להם גם מערכת חינוך בלתי פורמלית, לא חוגים, לא חדרי כושר, לא ספורט, שום דבר, הם פשוט כלואים בבית ואנחנו עדים להרס של דור שלם, דור העתיד של מדינת ישראל. אנחנו פשוט רואים איך הוא נהרס ואנחנו יושבים מהצד ומסתכלים על כך.

המצב שאני מגיע לכאן לדיון בוועדה, באמת מפעם לפעם, עכשיו אפילו בדרך לדיון דיברתי עם מישהי בטלפון, אמרתי שאני באמת מתוסכל, אנחנו מגיעים לכאן, אנחנו שומעים פתרונות, אנחנו שומעים מערכות שלמות שמוכנות לקחת אחריות, שמוכנות ליישם ולפתוח ענף כזה או אחר. עכשיו אנחנו מדברים על מערכת החינוך אז אנחנו יודעים שהשלטון המקומי, הרשויות המקומיות יודעות לפתוח את בתי הספר ואנחנו עדיין סגורים. אנחנו רואים שהקבינט לא מקבל החלטות והתלמידים, שאלה הילדים שלנו, סובלים ולא קורה שום דבר. אז יוצא שדיון אחר דיון אנחנו מעלים נושא, מעלים פתרון, פתרון יעיל שיכול לעבוד כבר מאתמול ובסוף אנחנו קמים והקבינט לא מנהל את זה. זו תחושה מאוד מתסכלת.

אני מדבר כחבר כנסת, כחבר ועדת קורונה, התחושה היא קשה. ראיתי את הבת שלי, היא בכיתה ז', היה להם מפגש, הביאו אותם למפגש לשעה אחת, שעת חינוך הם קראו לזה, לבית הספר. שבועיים היא דיברה, שבועיים התכוננה, ילדה בכיתה ז' שבועיים התכוננה לשעה הזאת להגיע לבית הספר לפגוש את התלמידים. זה לא נתפס. זה ש-1,200 תלמידים הגיעו להפגין שיחזירו אותם ללימודים, איפה אנחנו חיים?

אז עוד פעם אני פונה למקבלי ההחלטות. אנחנו כחברי הכנסת אנחנו נלחמים כאן בוועדת הקורונה, אנחנו לא מהמכחישים, אנחנו רוצים להוריד את התחלואה, אבל לא על חשבון הבריאות של הילדים שלנו, לא על חשבון העתיד של דור שלם. אז אני מקווה מאוד שישמעו אותנו, שישמעו את התלמידים. לא אותנו, את התלמידים, שהם במצוקה אמיתית, ויפתחו את מערכת החינוך כמו שצריך. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת רזבוזוב. אנחנו נשמע את התלמידים ואז אני אאפשר לכם, חברי הכנסת, גם להתייחס, בסדר? רשמתי את כולכם. שבו, בבקשה.

תודה רבה קודם כל על הדיון הזה, זה דיון חשוב מאוד. אני רוצה שנדבר על זה ש-י"ב, מעבר לפן הלימודי, מעבר לבגרויות, זה פן חברתי מאוד חשוב. מי לא יודע מכם, אתם זוכרים את שנת ה-י"ב שלכם, תלמידים בכל זאת מאוד רוצים להגיע ל-י"ב, כי הם כביכול הכי גדולים בבית הספר, זה גאווה. תלמידים באמת מגיעים ל-י"ב, אנחנו מגיעים, וואו, תראו, אני פה ראש שרשרת המזון.

זה חלק מהחוויה.

יש פה פן חברתי מאוד גדול, בין אם זה לדבר עם תלמידי י"א ולהראות להם לאן העתיד פונה, בין אם זה הכנה לצבא מאוד גדולה, תלמידים כל היום יושבים ומתאמנים לצבא, כי הגיבושים כבר פה, התלמידים במערכת לא מקבלים הכנה מספקת. יש הכנה, כן נותנים הכנה, כן נותנים להם להבין מה זה, קצת טעימה מהצבא, צו ראשון אולי, זימונים לגיבושים, אבל מגיעים בסופו של דבר לגיבוש והם לא יודעים לאן הם נכנסו, הם לא יודעים לאיזה יחידה ללכת, הם לא יודעים לבחור ולדעת איזה יחידה מתאימה להם.

חוץ מזה אני רוצה לומר שכל הפן החברתי הזה ב-י"ב, תלמידים מגיעים אליי, חברים שלי לכיתה, חברים לספסל הלימודים, מבתי ספר אחרים, והם אומרים לנו שהם הולכים לעשות שביתה איטלקית. מערכת החינוך לא פונה אלינו, לא אומרת לנו, לא נותנת לנו אלטרנטיבה לזום הזה. אין לי למה להיכנס, אני מעדיף לעשות את שנת ה-י"ב שלי בצורה כיפית, בצורה חווייתית, באותה צורה שכיתה י"ב הייתה עד עכשיו, ולא לשבת ולהירדם בשיעור, לשים את המצלמה על השתק ואת המיקרופון ולישון.

תלמידים מגיעים לשיעורים בידיעה שהם לא הולכים ללמוד, שהמערכת לא נותנת להם מספיק כלים ללמוד, לא נותנים למורים כלים ללמד. חברים שלי לספסל נושרים מחמש יחידות, אומרים שאין להם למה, המורים לא מספיקים ללמד אותם את החומר, הכול לחוץ, הכול לא ברור.

ואני פונה אליכם ואומר לכם, בבקשה, תחזירו אותנו ללימודים, אנחנו רוצים ללמוד, אנחנו רוצים להיפגש עם חברים, אנחנו רוצים לחוות שנה, אנחנו לא רוצים לסיים את מערכת החינוך בשביל לצאת עם התעודה הזאת ולהגיד, כן, כל י"ב שלי נרדמתי בשיעור, או כן, ישבתי בשיעור הזה בשביל שיגידו שאני נוכח. אבל להיות נוכח בשיעור זה לא לשבת בשיעור עם מצלמה סגורה, זה לשבת ולהשתתף וללמוד ולהשיג דברים ולשאול שאלות, זה לשבת עם החברים שלך לכיתה ולדבר איתם על החומר של השיעור.

אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, יש מתווה, יש דרכים להחזיר אותנו ללימודים, בבקשה תחזירו אותנו. זה אבסורד שתלמידים יוצאים לרחובות בשביל להגיד למורים ולמשרד החינוך תחזירו אותנו. באיזה מציאות זה קורה שאנחנו חושבים על החינוך שלנו יותר מהמורים, יותר ממי שעובד בזה ביום יום? תודה רבה.

תודה רבה לך, שבו. ואנחנו נשמע את אראל.

קודם כל תודה רבה על זכות הדיבור. שמי אראל נדלר ואני לומדת השנה בכיתה י"ב ואני רוצה להתחיל בכאב אישי. אני מסתכלת סביבי, חברים ללימודים, אני בעיקר מדברת כנציגה של י"ב.

איפה את גרה?

אני גרה באשקלון, אבל לומדת במחוז ההתיישבותי. אני מסתכלת סביבי, נוער באמת משולב, מדהים, מצוין, ערכי, עם כאב בעיניים, עם מרמור, עם תסכול, סגרו אותו בבית, תלמד, תשב מול המסך. זה נוער שהוא מצוין ברמה של אנחנו כיתה י"ב ורצינו להרים דברים, רצינו לעשות דברים, רצינו להוביל את בית הספר ואין לנו איך, באמת אין לנו איך.

המחשבה הזאת באמת מדאיגה אותי כי את רואה את חוסר האמון, רואים פה את חוסר האמון. אני מסתכלת לאנשים בעיניים, אין אמון במערכת, אין אמון במשרד החינוך. זה אחר כך מתגלגל, אנחנו י"ב, הולכים לצבא, אנחנו אחר כך אזרחים, איך יכול לגדול פה עוד דור של חוסר אמון במערכת? זה כואב לי כי אני רואה מה קורה בחדשות, אני רואה מה קורה ביום יום וזה מדאיג אותי כי אני אוהבת את המדינה שלי, אני אוהבת את מה שקורה פה.

אני פה, אני רואה כמה שעות נכנסות לדבר הזה, אני רואה כמה אנשים יושבים פה ומשקיעים ורוצים לקדם את החזרה שלנו ללימודים. בני נוער לא רואים את זה, הם רואים את מה שבסוף החליטו, אין החלטה כרגע. זה מה שאני רואה.

חוסר הוודאות הזה מביא למצב שאנחנו לא יודעים מה קורה בעתיד, אנחנו דור שמסומן, דור הקורונה. מי מבטיח לנו שאנחנו לא נסומן גם בהמשך? יש לנו בגרות, במקרה אחד היא תהיה גרועה, באמת לא טובה, לחלק לא תהיה בגרות, במקרה אחר אנחנו דור הקורונה, בגרות שמסומנת. מי מבטיח לנו שזה לא יקרה? מי מבטיח לנו שאחר כך אוניברסיטאות לא יצביעו, יראו בדיוק באיזו שנה עשינו את הבגרות שלנו, אתם דור הקורונה, היו לכם הקלות, היו לכם דברים שאנחנו לא יכולים להחשיב. זה יכול לקרות.

אותו דבר לגבי הצבא. חיים ביבס ציין, ונכון שכך, שאנחנו נהיה מצוינים, אנחנו נתגייס ואנחנו נעשה תפקידים ערכיים ומשמעותיים, אבל איך? יש הכנות. יש הכנות בזום, אבל כמו שתלמיד לא ייכנס, והבאנו פה את הסטטיסטיקה, כמו שהוא לא ייכנס לשיעור הוא לא ייכנס להכנה בזום. אין לנו הכנות, אין לנו תמיכה. וזה לא שהמורים לא תומכים, את לא יכולה להפוך את המורים לגננות, התלמידים לא נכנסים, פיזית. התלמידים לא יתקשרו ליועצת או למחנכת כשיש להם משהו על הלב, כשיש להם מלחמה מול מיטב, כשיש להם מלחמה מול הצבא לנהל.

אני אומרת את זה בלב כבד כי אני אחת מאלה שרוצים להתגייס ולתרום למדינה שלי. הבעיה היא לא במיטב, הבעיה לא במורים, הבעיה לא ברשות המקומית, הבעיה היא בזה שאין החלטה, אין איך לגשת, לעמוד מול המחנכת שלי, להסתכל בעיניים שלה ושהיא תעזור לי. זה משהו שמדאיג אותי מאוד. זו זעקה של כולם, של תלמידים שאין להם מוטיבציה, של מורים שכבר לא יכולים להתמודד עם זה, לא יכולים להתמודד עם העומס ששמים להם וזאת ההרגשה שלי. אני חושבת שצריכה להיות אלטרנטיבה, אני חושבת שיש אלטרנטיבות, מסך לא יעבוד. אני באמת לא יודעת כבר כמה זמן אנחנו פה. אנחנו מול מסך יום ולילה וזה פשוט לא יכול להמשיך ככה.

אני מאוד מעריכה, אני יושבת פה פעם ראשונה בכנסת, אני מאוד מעריכה שהזמינו אותי, אני מאוד מעריכה את כל מי שיושב פה. אני באמת בהתרוממות רוח, באמת, כי אני רואה את העבודה שעושים פה, אבל חייבת להיות הצעה בסופו של דבר. אז בתקווה שמי שאחרינו והשכבות שמתחתינו יוכלו לחוות את י"ב שהיא באמת חוויה חד משמעית וחד פעמית בחיים שלנו על הצד הטוב ביותר. תודה רבה.

תודה רבה, אראל, את מדברת ובאמת עולה לי רק שאלה אחת בראש, כמה אטומים צריך להיות בשביל לא להסתכל עליכם ולהבין שמאבדים אתכם.

למה לא מזמנים אותם לקבינט?

פשוט ביטאת את הדברים, אני חושבת, בצורה הכי נכונה ומדויקת שאפשר.

יש גם תשובות לאראל, יפעת. יש תשובות מאוד ברורות, זה הבית שצריך להגיד את התשובות, למרות שהן לא פוליטיקלי קורקט, תיכף אני אתייחס לתשובות, תיכף אנחנו נתייחס.

אוקיי, חבר הכנסת יבגני, אנחנו מיד נאפשר לך, אני רוצה שניתן את הבמה לילדים.

בוודאי, בהחלט.

נמצאת איתנו ד"ר שרון אלרעי שאני מקווה שזה יפתח משהו לגבי ההחלטות שמקבלים, אולי מישהו סוף סוף יסתכל עליהם ויבין שיש לנו פה דור שלם שנוזל לנו מבין הידיים.

יפעת, תאפשרי לנו לשאול אותה.

כן, בטח. בשביל זה אמרתי שאנחנו נשמע קודם כל את התלמידים, נאפשר להם באמת את הבמה הזו ואחר כך אנחנו ננהל את זה.

רק הערה קטנה, כבוד היושבת ראש. אני באמת רוצה לברך את הצעירים והצעירות שבאו לכאן להשמיע את הקול וזה קול חשוב ונחוץ וצריך להגיע למקומות של מקבלי ההחלטות, אבל אני רוצה להפנות גם ליו"ר הוועדה ולהנהלת הוועדה, יש עוד חלק של נוער באוכלוסייה שהוא מודר מלכתחילה בהרבה מקומות, הייתי רוצה ומצפה לראות אותו גם כאן מביא את המצוקה שהיא כפולה. את ההערה הזאת אני מקווה שתיקחו בחשבון.

ההערה מתקבלת, אני לא יודעת אם יש לנו נציגים, אנחנו פרסמנו ומי שביקש, אבל יכול להיות שבפעם הבאה אנחנו באופן יזום נעשה את זה.

קודם כל אנחנו בקשר כמובן עם כל אותו נוער גם אצלנו במועצה והוא קיים, לא תמיד זה נוער שרוצה לבוא ולדבר גם כשאנחנו מציעים ואנחנו תמיד מציעים. אני לוקח את זה ברמה האישית כמשימה להביא לדיונים מהסוג הזה.

אני מאוד מעריכה שאתה לוקח גם אחריות על זה.

הייתי מביאה אותם להחליף, אני חושבת, אותנו לאיזה שהיא תקופה, יכול להיות שהדברים ייראו אחרת.

כל הכבוד. כל הכבוד.

את הקבינט.

כן, להחליף את הקבינט, זה בכלל רעיון לא רע. אוקיי, עדי, בבקשה.

גברתי היושבת ראש, אני מודה לך על הזכות. אני בכיתה י', אני גרה בבת ים ואני לומדת בהתיישבותי.

אני מניחה שכולכם רגילים לשמוע הורים או לומר לילדיכם לבלות כמה שפחות שעות מסך בימים כתיקונם, הרי ידוע שבילוי במחשב ובטלפון לאורך שעות ארוכות גורם גם לנזק נפשי, אבל גם כמובן לנזק בריאותי ברמה הפיזית. כיום אנחנו נמצאים במצב מנוגד והפוך לגמרי שבו תלמידים יושבים חמישה ימים בשבוע מול מסך המחשב שעות מרובות מאוד ובעצם נוצר מצב שאנחנו מעתיקים את כל החיים שלנו, את החוגים, את תנועות הנוער, את בתי הספר, כל מקום שכביכול אמור לשמש לנו מפלט מהרשתות החברתיות, מקום שאנחנו לא אמורים להיות בו, בטלפון או במחשב.

בעצם החיים שלנו הועתקו לצורה דיגיטלית ומנסים למצוא איזה שהוא חיקוי לשגרה, לדבר שהורגלנו אליו, לעולם האמיתי, ואין תחליף. אין תחליף להליכה לבית הספר וללמוד ולפגוש חברים, אין תחליף לחינוך בלתי פורמלי של תנועות נוער, גם כשהוא מתקיים בזום, ואין תחליף לכל מיני חוגים.

תלמידים נמצאים כיום במצב שהם יושבים בחדר שעות על גבי שעות ועסוקים בלמידה מול הזום ובעבודות ושקועים לחלוטין בעבודה בלי לצאת מהחדר ופשוט נוצר מצב שהמסגרות שלנו, השגרה שלנו, הכול מתפרק. אנחנו בחוסר ודאות מוחלט, אנשים לא יוצאים מהחדר, לא פוגשים חברים כמעט וכמובן שיש לזה השלכות, קודם כל גם בריאותיות פיזית שאנשים מבלים זמן ממושך מאוד מול המסך וגם נפשיות, כי אנשים נמצאים במצב גם של אי ודאות. אני יכולה גם להעיד על עצמי באופן אישי שאין לי חברים שגרים בעיר שלי אז גם אני לא ממש ראיתי אנשים בתקופה שהעבירו את הלימודים בזום.

כמובן גם הלמידה דרך הזום מפחיתה את האינטראקציה החברתית שלנו. יש במערכת תלמידים שהצטרפו לבתי ספר חדשים, לכיתות חדשות ואני אומרת את זה באמת בכאב, שלא בטוח שהם מכירים את החברים שלהם לכיתה, שזו סיטואציה הזויה ואני יכולה להעיד על עצמי שבבית הספר שלי ארגנו לנו לפני שבועיים מפגש של כמה שעות בבית הספר, באוויר הפתוח, מפגש שכבתי, ואין לי דרך לתאר כמה שהמפגש הזה השפיע גם עליי באופן אישי וגם על המצב של השכבה שלנו מעצם העובדה שאנחנו יצאנו מהבית, יצאנו מהחדר, מהזום, ראינו אנשים. זה אפילו לא עניין של הלימודים בזום כי העניין החברתי משפיע באופן ישיר על הצורה שבה אנחנו לומדים, באופן חד משמעי. אני יכולה לומר שכל מפגש חברתי שבתי הספר יוזמים מאוד מאוד מועיל וזה רק מדגיש כמה הזום משפיע עלינו גם מבחינה חברתית, גם על הכישורים החברתיים שלנו.

לסיכום אני רוצה לומר שהזום באמת יש לו השלכות כמובן על החינוך שלנו, אבל גם על המצב הנפשי והפיזי שלנו שזה לא פחות חשוב וכמובן באופן ישיר משפיע על הלמידה שלנו. לכן אפילו אם לא תתקיים חזרה ללימודים חשוב לפחות להקפיד על מפגשים כדי לעודד את הרוח שלנו לפחות, שזה גם מעודד למידה וזה מה שרציתי להגיד.

אגב, לכולכם היה מחשב בתחילת הדרך כדי לקיים את הלימוד?

בתחילת הדרך לא, אבל אני יכולה להעיד שהדברים האלה הוסדרו, אני יודעת שכל עניין ודבר טופל מול ההנהלה וסודר, אבל גם, שוב, בתחילת הדרך עדיין אולי היו לנו אנרגיות, נאמר כך, וכוח נפשי ללמידה הזאת בזום, אבל אנחנו רואים שזה עניין שמתמשך ומתגלגל ויש גבול ליכולת שלנו. הזום לא יכול להיות תחליף ללמידה. אנחנו לא יכולים להעתיק את החיים שלנו, חוגים, תנועות נוער, בתי ספר, אנחנו לא יכולים להעתיק את זה לזום, הזום הוא לא תחליף ראוי.

תודה, עדי. שתי נקודות מאוד חשובות שעלו כאן, גם הסוגיה של התשתית הרגשית חברתית שמשפיעה בסופו של דבר על הלמידה. אנחנו יודעים שמערכת החינוך עשתה לאורך שנים את שאלון אח"מ ובודקת את האווירה בתוך בית הספר, כי ברור שעל היסוד הזה אחר כך נבנית גם הלמידה. כל זה גם כן אינו בנמצא היום, כל הפוקוס בלמידה ואנחנו גם מבינים את המשמעות של זה.

והעלית נקודה חשובה, חברת הכנסת קארין אלהרר, אנחנו ככה מדברים על זה שצריך להחזיר אותם מכל ההיבטים החינוכיים, פדגוגיים, רגשיים, חברתיים, אבל יש הרבה מאוד ילדים שנמצאים בבית שגם את זה אין להם. זאת אומרת הם מודרים לגמרי אפילו מהמעט שבמעט הזה.

את יודעת, גברתי, התפרסם בשבוע שעבר שגם אלה שמקבלים מחשבים ממשרד החינוך הם מקבלים את זה תחת פיקדון של 400 שקלים ויש משפחות שאין להם את זה, אז מעניין מה קורה עם אותם ילדים.

אנחנו נבקש שיתייחסו גם לזה. תודה רבה, עדי. אנחנו נשמע את מיכל, בכיתה ז', נכון? מהצעירים כאן.

ככה נגיע ל-א'-ד', שחזרו לבתי הספר.

תודה על זכות הדיבור. שלום, אני מיכל וייס, אני תלמידה בכיתה ז' מירושלים. אני אתייחס בדברים שלי לשלוש נקודות מרכזיות.

כמה זמן את לא לומדת?

מתחילת הסגר השני ועד עכשיו.

מראש השנה למעשה.

הם עדיין שקופים, הם אפילו לא חלק מהשיח, אגב.

חודשיים מראש השנה.

על ז' לא מדברים בכלל, כאילו חטיבה.

מראש השנה, חודשיים.

בואו נאפשר לה לדבר, בבקשה, מיכל.

אז האחד זה הקושי להתגבש ככיתה ולהכיר ילדים חדשים בלמידה מקוונת. אני רוצה לתת את הדוגמה האישית שלי. אני הגעתי לבית הספר, לחטיבה, בלי חברים, ויש הרבה מאוד תלמידים שהגיעו לבד כמוני, אני חושבת שזה קשה וכמעט בלתי אפשרי ליצור קשרים חברתיים דרך הזום וגם להתגבש ככיתה דרך הזום. בסופו של דבר התקופה הזאת מעצימה את התחושה של הבדידות ומציפה הרבה קשיים חברתיים. המעבר לחטיבה הוא גם ככה מספיק קשה וגם ככה מספיק מלחיץ, אז לעבור לחטיבה דרך הזום זה ממש ממש קשה.

הדבר השני הוא הקושי ללמוד חומר חדש בלמידה מקוונת. ככל שעולים בכיתות, ובמיוחד במעבר מבית הספר היסודי לחטיבת ביניים, הרמה הלימודית הולכת ועולה והיכולת ללמוד ולקלוט חומר חדש וקשה הרבה יותר ממש נפגעת. תדמיינו לכם שהמורה למתמטיקה מנסה ללמד משוואה בשני נעלמים ובדיוק כשהיא מסבירה איך פותרים תרגיל כזה הזום נתקע ומתנתק. מה התלמיד עושה באותו רגע? איך הוא משלים את החומר? אנחנו שכבת ז' לא נצליח לעשות את עליית המדרגה הזאת דרך הזום. אנחנו פשוט לא נצליח.

הדבר השלישי הוא החדירה למרחב הפרטי שלנו. המורים דורשים, ומבחינתם בצדק, שתלמידים ישתתפו בשיעורים בזום עם מצלמה פתוחה כדי לרשום השתתפות מלאה. מצד שני, הרבה ילדים בני גילי מרגישים חוסר נוחות, בין אם מסיבות של דימוי עצמי ובין אם מסיבות של חדירה לפרטיות וכניסה למרחב הפרטי שלהם וזה מייצר קושי מאוד גדול לשני הצדדים. בגלל החיוב לפתוח מצלמה תלמידים מחסירים משיעורים ונרשמים להם הרבה חיסורים ויש לזה הרבה מאוד השפעה על התעודות.

אני רוצה לציין לטובה את המפגשים החברתיים שהחלו בשבוע שעבר שאפשרו לכיתות להיפגש בקפסולות במרחבים פתוחים. כולנו מאוד שמחנו להזדמנות להיפגש אחד עם השני. המפגש הזה הרים לי אישית את מצב הרוח ונתן לי אנרגיה לכל השבוע, המפגש הזה נתן לי תקווה, תקווה שנחזור לחיים הרגילים שלנו, תקווה שאני אוכל להתחיל את החטיבה ואת כיתה ז' כמו כל ילד וילדה רגילים שבסך הכול רוצים להכיר ילדים חדשים ולהתחיל דרך חדשה, כמו שמגיע לנו ולכל השכבה. חשוב לי לבקש שתשימו את פתיחת חטיבות הביניים והתיכונים גבוה בסדרי העדיפויות שלכם ולא תרשו שזה יידחק לשולי העשייה או משהו שאפשר לוותר עליו. תודה.

תודה רבה, מיכל. אני חושבת שהכאב והזעקה שלכם אפילו חזקים יותר מהבחינה הזאת שאתם בכלל לא חלק מלופ השיחות, זאת אומרת אתם בכלל לא על שולחן הדיונים, ואת אמרת נכון, המעבר לכיתה ז' הוא מעבר מאוד משמעותי מהרבה מאוד בחינות, זה גיל מאוד מיוחד ואנחנו יודעים שחטיבות הביניים מתמודדות בשגרה עם אתגרים שהם לא פשוטים כמערכת חינוכית וכנראה שהכי פשוט זה פשוט לא להתמודד איתכם. אני אומרת את זה בציניות כמובן, וסליחה, אבל אני יכולה רק להבטיח לך, תסתכלי על כל מי שיושב כאן, שאנחנו נילחם על זה שאתם תחזרו למערכת. בצורה זהירה, אחראית, אבל שאתם תחזרו.

אורלי פרומן בזום, היא גם מבקשת לדבר.

אני אתן לה, אנחנו רק נשמע עוד שני תלמידים ואז נאפשר לצוות, אנחנו נשמע את ד"ר אלרעי, נשאל שאלות ונאפשר אחר כך גם לאחרים הנוספים. אליה, בבקשה, תציגי את עצמך, איזו כיתה את, היכן את לומדת.

אני אלי פרנק, אני בת 14 מתל אביב, אני לומדת בבית ספר עירוני א' וכרגע אני לומדת בזום. אני רוצה להגיד שבתחילת הסגר הראשון דווקא חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לראות איך סדר היום שלי יהיה כשאני אעצב אותו ולהכניס דברים שדווקא לא בהכרח קיימים במערכת הרגילה. אבל אני היום הבנתי כמה אני, ואני בטוחה שעוד נערים ונערות רבים, זקוקים לשגרה.

אני משערת שחלקכם קמתם יום אחד בבוקר ופשוט לא עשיתם כלום כל היום, היום נמרח, הכול התבלבל ובאמת היום פשוט נהרס. אז ככה אצלי היו החודשים האחרונים. לפי דעתי למידה בזום היא אופן בו רק מעטים יכולים ללמוד, רק הילדים שבאמת מצליחים לשים את כל ההפרעות בצד ואת כל ההתראות של המחשב יכולים באמת להצליח ללמוד וגם זה צריך להיות מלווה בכוח רצון ומשמעת ענקית.

בנוסף לא לכולם יש מחשב וחדר לבד, אז זה פותח גם פער שוויוני ענק וגם פער לימודי ענק. רק היום, כשאני הולכת למפגשים חברתיים, באוויר הפתוח, כשגם הם מצומצמים מאוד, אני שמה לב כמה החברה חסרה לי, כמה אני זקוקה לחברה מעבר לאחים שלי, ולי עוד יש מזל שיש לי משפחה גדולה, אני לא יכולה לדמיין איך זה להיות ילד יחיד.

אין אינטראקציה אמיתית עם המורים, כיום הדבר היחיד שהמורה שלך יודע עליך זה אם הגשת שיעורי בית, מה היה הציון שלך במטלה האחרונה ואם אתה משתתף בשיעורים בזום. איך המורה אמור לדעת אם יש ילד ביישן? איך הוא אמור לדעת את זה? או אם יש ילד שנפתח לו פער? איך הוא אמור לדעת את זה?

כל החיים שלי עברו לזום. אני שרה בזום, אני משחקת בזום, אני לומדת בזום, הצופים שלי בזום, הרצאות אני שומעת לזום, הכול הפך לזום, אפילו עשיתי אודישנים בזום.

הנזק הנפשי והחינוכי שאנחנו התלמידים בישראל חווים הוא עצום, זה מתבטא בחרדות, בדיכאון, בבדיקות ועוד מלא. אני אישית נערה חרדתית ולמרות שחשבתי שאני דווקא בסדר עם המצב ושאני מצליחה להתמודד עם זה ממש יפה ובסדר, אני שמה לב להשפעות של זה היום, אני שמה לב שכל החרדות שלי מפעם חזרו, אני פתאום שמה לב שכל הפחדים שלי חזרו, יש לי יותר זמן להיות לבד עם הפחדים שלי ואני ממש משתגעת.

בנוסף אין גם מפגשים חברתיים וגם הנזק החינוכי הוא ענק, הפערים ענקיים בין התלמידים בחומר הלימודי וכל יום שעובר הפער רק גדל. תמיד אומרים לנו שאנחנו דור העתיד, נכון? אבל אני אומרת שדור העתיד במצוקה.

אי אפשר להישאר אדישים לדבר הזה. תודה רבה, אליה, המון תודה על הדברים, אנחנו מחזקים אתכם מכאן.

איזה כיתה היא?

היא בת 14. יובל, כיתה ט', בבקשה.

תודה, גברתי יושבת הראש, על זכות הדיבור. שלום לכולם, אני יובל פנר, אני בכיתה ט', מפתח תקווה. אני רוצה להתחיל בזה שאני מרגישה שקופה. גם כשיצא המתווה החדש אפילו לא התייחסו לשכבת הגיל שלי במתווה הזה. בעוד עשר שנים איך הנוער שלנו ירגיש? שאפשר לדלג עליו? שאפשר לוותר עליו ככה בקלות?

אני ארצה להתייחס למצב הזה בשלושה היבטים. ההיבט הראשון הוא ההיבט הלימודי. מה זה בעצם החטיבה? זה לצמצם את הפער בין היסודי לתיכון, שנגיע לתיכון עם כמה שיותר מידע וחומר. לאור המצב הנוכחי אנחנו פספסנו הרבה חומר וכרגע אנחנו נעלה לתיכון ואני לא יודעת איך אני אעלה אליו ככה במצב הזה. אז לפחות שייתנו לנו אולי את הכלים ללמוד, איך אפשר ללמוד, אסטרטגיות למידה, איך לכתוב סיכומים, איך לחפש בגוגל. אולי במקום שיעורים שבזמן שגרה, כמו ערבית וספרות, שאני לא מזלזלת וזה מאוד חשוב, אבל כרגע אפשר לעשות לנו שיעורים שבעצם ייתנו לנו את הכלים, שבשנה הבאה אנחנו נגיע מוכנים ואנחנו נדע איך ללמוד.

ההיבט השני הוא ההיבט החברתי. אני כבר לא רואה את החברים שלי, מה שאני רואה זה קוביות שחורות בזום. המגע האנושי, השיחות, המפגשים, זה משהו שמאוד חסר לי ואני בטוחה שגם לשאר החברים שלי זה חסר. אני אתן לכם דוגמה, אני עם הטלפון בזמן של הזום, אני עם הטלפון נגיד מתחת לשולחן, אז אתם לא יכולים לראות שאני עם הטלפון, אבל כשאני פה איתכם אתם רואים אותי ואתם רואים שאני מתרכזת רק בכם.

כשנעלה לתיכון יש כמה שאלות, איך אנחנו נכיר חברים, איך נכיר את המורים, את הסביבה, את בית הספר? איפה הפתרונות החברתיים? אני מרגישה שהמצב החברתי שלנו הפך למותרות בעיניהם של מקבלי ההחלטות וזה השלב שאני גדולה, אני בונה את הקשרים החברתיים ואני חווה רגעים שלא יחזרו שוב פעם ואני לא מוכנה שיוותרו על זה ואני לא מוכנה שיוותרו עליי.

ההיבט השלישי והאחרון הוא ההיבט הרגשי והנפשי. לאף תלמיד אין מוטיבציה לקום בבוקר לשיעורים ולהיכנס לזום. אני לא צריכה להשקיע בלהתארגן, לקום בבוקר, להכין לי פרי ולאח שלי כריך, להתלבש, לסדר את השיער שלי, לסדר את עצמי ולצאת מהבית. אני יכולה להיכנס מהמיטה וזה בעצם מראה על זלזול גדול מהזום.

יש גם כל מיני השלכות, יש לדוגמה עלייה בשימוש בסמים ואלכוהול, יש עלייה בהטרדות במדיות החברתיות, שעמום שגורם לעשות שטויות ובנוסף אנחנו נמצאים בחוסר ודאות ובבלבול לגבי העתיד שלנו, בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, איך יסתכלו עלינו? לא יסתכלו עלינו כמחזור קורונה? כתלמידים בלי השכלה? כמחזור פגום? ואני לא מוכנה שהעתיד שלי ייפגע כי לא ידעו לקבל את ההחלטות בזמן הנכון. היחס האישי בין התלמיד למורה פחת מאוד. יש על המורים המון לחץ ועומס והם לא מצליחים ליצור קשר עם כל תלמיד ותלמיד בכיתה כמו שקורה בדרך כלל בשגרה.

לסיכום מפה אני קוראת למקבלי ההחלטות לשים לב אלינו ואף אחד, לא אני ולא אף אחד מבני גילי, לא שקוף. אני מבקשת שתחזירו אותנו למסגרות ותנו מענה לבעיות שלנו. תודה.

תודה רבה, יובל. אנחנו לא מוותרים עליכם. יש עוד מספר תלמידים שביקשו לדבר או שאתם רוצים להגיב?

אנחנו חייבים לצאת.

אז בבקשה, חבר הכנסת יבגני סובה.

תודה רבה, גברתי יושבת הראש. אני רוצה שני משפטי הקדמה ואז אני אתייחס לתוכן. קודם כל אני רוצה לענות לאראל ולכל התלמידים הנפלאים, אתם לא רק שגם משדרים מנהיגות אמיתית, אתם גם הדור הבא שלנו, כלומר אנחנו עושים את הדברים וחושבים על – אתם הילדים שלנו. אמנם יש לי שתי בנות עדיין בגיל עשר ושש, אבל אתם מבחינתי כמו ילדים שלנו.

אני רוצה להגיב ולענות לשאלה שאראל שאלה פה, שהיא רואה כל יום חדשות והיא רואה מה שקורה והיא גם בחרדה והרבה נוער בחרדה. במשך שישה חודשים שהוועדה הזאת קיימת לא פסקו ניסיונות להטיל רשף על הוועדה הזאת, על הלגיטימיות שלה. יושבת ראש הוועדה לא זקוקה לתמיכה מהאופוזיציה, אבל זו גם תהיה הכותרת, הנה, היא נהנית מתמיכה של אנשי אופוזיציה, אבל אני חושב שהניסיונות האלה על ידי הייתי קורא לזה שופרי תעמולה להטיל ממש דה לגיטימציה בוועדה הזאת, זה בין היתר גורם לכך שכל הדברים הטובים שעולים גם בוועדה הזאת, בוועדת הקורונה, וגם בוועדות אחרות בכנסת פשוט לא מגיעים לרמה של דיון רציני.

צר לי, צר לי שככה ממשלה מתנהגת, צר לי שככה משרד החינוך מתנהג. לגבי משרד החינוך אני רוצה להגיד, יש לי הרבה דברים טובים, אבל יש לי דברי ביקורת. כל הזמן הם במגננה, לא משנה אם זה נושא של השבת כספים על ביטול נסיעות לפולין, אם זה פתיחת מערכת החינוך, כל הזמן יש פקידים שעולים בוועדות בכנסת ומתחילים להתגונן, מגוננים על החלטות של אם זה שר החינוך, אם זה מנכ"ל המשרד.

חברים, אני אומר לכם, לא לכם התלמידים, אני אומר לכל מקבלי ההחלטות, לא בושה לשמוע לעצות טובות גם כשהן באות מוועדות וגם כשהן באות מאנשי אופוזיציה. אני חושב שמה שנעשה פה בשישה החודשים האחרונים זה תהליך שהוא פגום ותהליך שבסופו של דבר מביא לכך שהכנסת מנוטרלת. כל הדברים הטובים שעולים בוועדה הזאת, אם זה בוועדת הקורונה או בוועדת חינוך, פשוט לא מגיעים לקבינט, לשולחן הממשלה.

והכי חשוב, וזה בקשר לשאלה שאראל שאלה, אין שקיפות וכתוצאה מהיעדר שקיפות אין גם אמון. אמר פה ראש העיר חיים ביבס, בעוד שנה אתם תיקחו נשק, אתם צריכים להגן עלינו, עוד שנה אתם תלכו לצבא, אז אנחנו מאבדים את הדור הזה וחשוב לנו לחשוב במונחים של שנים קדימה, לא במונחים של מה יהיה בחודש-חודשיים עד שתיפתח מערכת החינוך.

אני קורא לראש הממשלה, אני קורא לראש הממשלה הרזרבי, אני קורא לשר החינוך, לא בושה, תקשיבו לעצות שעולות במסגרת ועדת הקורונה כי זה הרבה דברים טובים ואל תנסו כל הזמן לדבר במושגים של דה לגיטימציה של הוועדה הזאת.

ודבר נוסף ואחרון, מאז פרוץ המשבר, למעשה אני מדבר על חודש מאי, העלינו אין ספור הצעות. למשל 8,000 מורי דרך נשארים כבר שישה-שבעה חודשים בבית בלי עבודה, למה לא להעסיק אותם במערכת החינוך? למה לא לעשות למשל שיעורים במרחב הפתוח? למה לא להעסיק אנשים בדברים שהם יכולים לעשות? מורה דרך יכול להעביר שיעור בגיאוגרפיה הרבה פעמים יותר טוב ממורה לגיאוגרפיה, ואני לא מזלזל ביכולתם של המורים לגיאוגרפיה. הרבה אנשים שנשארו בלי עבודה יכולים גם להעביר שיעורים באזרחות. הרבה אנשים יכולים להעסיק את התלמידים. אף אחד לא אומר שצריך לעשות את זה 45 שעות שבועיות, תעשו את זה ארבע שעות בשבוע, אבל תעסיקו, תשבו, תיפגשו עם תלמידים.

כמו שאמרתי, הבת הגדולה שלי בכיתה ה', חודשיים היא בבית, חודשיים היא יושבת בזום ואני חרד לה כמו שאני חרד לכל התלמידים. היום בבוקר פעם ראשונה שהיא נפגשה עם התלמידים, אושר להם בבית הספר להיפגש, שימו לב, מחוץ לשערי בית ספר. אמרתי: מה זאת אומרת מחוץ לשערי בית הספר? היא אמרה לי בבוקר, כשאני לקחתי את הקטנה לכיתה א', שזה בבית הספר, והגדולה מחוץ לשער בית הספר, שאלתי מה המשמעות, אבא, תן לי אישור שאתה מאשר לי שאני אצא בזמן הלימודים מחוץ לבית הספר, אמרתי: אבל את נכנסת לבית הספר, יש לכם מגרש ספורט גדול, לא, לא, לא, אמרו לנו שאנחנו נוכל להיות בדשא מחוץ לבית הספר וזה האישור שבית הספר קיבל ממשרד החינוך וממשרד הבריאות. תגידו, אנחנו השתגענו? פשוט השתגענו.

לכן מה שאני מבקש ממך, את צריכה לזעוק את הזעקה הזו ואם את צריכה את התמיכה שלנו אנחנו ניתן לך את התמיכה. אני כבר צופה את הכותרת, הנה, יפעת שאשא ביטון נהנית מתמיכה באופוזיציה. לא לפחד מהכותרת האלה, לא לפחד, ניתן לך את כל התמיכה, אבל שההצעות הטובות שאנחנו מעלים יגיעו בסופו של דבר לשולחן הקבינט, לשולחן הקורונה, לשולחן הממשלה וככה נוכל לעזור לילדים, לכם, כי אתם דור הילדים שלנו. אין פה אופוזיציה קואליציה, תשכחו מזה, תבואו, תיתנו את ההצעות ואנחנו ננסה לקדם כמה שאנחנו יכולים. תודה רבה.

תודה רבה, חבר הכנסת סובה. אני חושבת שהזעקה שנשמעת כאן מהילדים, אף אחד מאיתנו לא יכול להתחרות בה.

נכון.

חבר הכנסת טאהא, בבקשה.

תודה רבה, יושבת הראש, דיון מאוד מאוד מאוד חשוב. אכן אולי אחד הנושאים המובהקים, מובהקים אפילו ביותר, שמעידים על כישלון ההתנהגות בניהול משבר הקורונה הוא נושא מערכת החינוך ובני הנוער ותלמידים וילדים. אנחנו צריכים להבין שעבור עשרות אלפי ילדים מסגרת החינוך היא מסגרת הביטוי החברתי שיש להם וכאשר אנחנו זורקים אותו מהמסגרת הזאת, אגב, אומרים לבית, זה לא נכון, זורקים אותו מחוץ למסגרת החינוך ולא יודעים לאן, אולי בבית, אולי ברחוב, אולי בהרבה מאוד מקומות שאף הורה לא רצה לראות את הבן שלו. אז שלא יחליטו שזרקו אותו ממסגרת החינוך ושמו אותו בבית, אמירה לא נכונה.

מה עוד שגם אם הוא בבית ההורים שלו בעבודה, ואנחנו מכירים את התופעות של לסגור את מערכת החינוך גם של הגילאים הקטנים, גנים ו-א'-ב', ולבקש מאמא שיוצאת לעבודה, כי היא חייבת לצאת לעבודה, להסתדר עם ילדים שצריכים ללמוד בזום בכיתה א', כשהוא עוד לא יודע כלום על למידה ותנו לו להתחבר לבד ולהסתדר לבד, שזה מזעזע לכשעצמו.

אנחנו מדברים מזמן, גם בוועדת החינוך וגם כאן בוועדת הקורונה, שצריכים למצוא נוסחה להחזרת התלמידים למוסדות החינוך, החזרת התלמידים לבתי הספר. לא יכול להיות שבכל העולם כשמכריזים על סגרים מוציאים מהכלל את בתי הספר ורק בישראל יודעים להחליט קודם כל על סגירת מוסדות החינוך. כאילו מה זה לסגור מוסדות חינוך? להודות, הודאה של הממשלה שאני מרים ידיים, לך תסתדר עם ההורה שלך, לך תסתדר ברחוב, אבל לא אני אחראי עליך, אתה לא אצלי במוסד.

ועל כן בנוסף לכל הקשיים שבני ובנות הנוער דיברו עליהם, והם באמת מרגשים, תארו לעצמכם שיש כמוכם מאות אלפים במדינה, בני נוער שאין להם את האפשרות לדבר בזום כי אין ביישוב שלו תשתית של תקשורת, כי אין ביישוב שלו קליטה של הנייד כדי שיוכל להיכנס דרכו וללמוד. במדינת ישראל מאות אלפי ילדים הולכים לאבדון מוחלט, שולחים אותם לעזאזל, ביודעין, ביודעין, זה לא משהו שקורה כי לא ידענו, זה משהו שקורה מתוך החלטות של הממשלה, של המדינה, כאילו מסירים אחריות ממאות אלפי צעירים.

דרך אגב, את ההשפעות על מערכת החינוך, זה לא השפעות, צריך להגיד בפירוש שהפגיעה הקשה ביותר בבני נוער, זה כבר לא השפעה, מדברים על פגיעה קשה מאוד בבני הנוער שאת אותותיה, היושבת בראש, אנחנו נראה בצורה קשה ביותר בכל התחומים בעתיד.

נלך עם זה עוד הרבה מאוד שנים.

בדיוק. כי זה לא משהו שקורה ולא ישליך על כל התחומים, כלכלה, חברה וכל התחומים. על כן, היושבת בראש וכל חברי הכנסת, אנחנו כבר מתחננים שהמערכת תחזור לתפקד. אינני מבין למה עד עכשיו רק מערימים קשיים על האפשרות הזאת של חזרה לפעילות תקינה. אנחנו צריכים ללחוץ ולהתגייס כדי ללחוץ שכל שכבות הגיל, וגם החינוך המשלים שהוא החינוך הבלתי פורמלי צריך לחזור לפעילות כי אנחנו בהפסד אחד גדול, וחבל. תודה.

תודה רבה לך, חבר הכנסת טאהא. חברת הכנסת אורנה ברביבאי, בבקשה.

תודה לך ותודה לתלמידים שהגיעו ולתלמידים שמדברים איתנו בזום. אני חושבת שאין סיכוי שהשרים שיושבים בקבינט לא מבינים ולא מכירים במחיר הקשה ביותר שהצעירים האלה נושאים על גבם בגלל ההחלטות שלהם. ההחלטות שמתקבלות לא מתקבלות כי מישהו לא יודע לחשוב שם, הן מתקבלות כי הקורונה כבר מזמן הפכה לקורונה פוליטית, כי הניהול שלה מותנה בתהליך קבלת החלטות שגוי מתחילתו ועד סופו ואת המחיר משלמים הצעירים האלה בכיתות השונות.

אין פה ייצוג של תלמידי ה'-ו', אבל אנחנו מבינים שמערכת החינוך שיכולה ומחובתה לאפשר לצעירים האלה להתפתחות גם בלימודים, גם בהיבט החברתי, גם בהיבט השכלי, גם בהיבט הרגשי, בכל היבט שהוא, סוגרת את שעריה, לא כי אין ברירה, עובדה, יש לנו קבוצת ביקורת את כל העולם מסביבנו, כי המשמעות של לפתוח את בתי הספר מפריעה למישהו באיזה צורך פוליטי שלא משרת את הדבר.

ואני שואלת איזה משאב יותר גדול ומשמעותי יש למדינה מהעתיד שלה, איזה יכולת של ההווה, למי שמנהיג את המדינה הזאת להתעלם ממי שיוביל את המדינה הזאת בשנים הבאות, והאם הפוליטיקה העקומה הזאת היא דוגמה לצעירים האלה שהגיעו לפה היום, מסתכלים עלינו ושואלים איך יכול להיות שכל מה שהם אומרים זה פשוט נתקל באוזניים ערלות, שהם פשוט לא מעניינים אף אחד. שמענו פה, ילדים בחרדות, ילדים במחשבות על איך ייראה העתיד שלהם, ילדים בתחושה של שאלות מסוגלות לגבי היכולת שלהם להתפתח. זאת אומרת ערערנו את היסודות הבסיסיים ביותר של צעירים במדינה חפצת חיים.

אני מכאן קוראת פה, ואני מודה לך, יושבת ראש הוועדה, גם על הדיון הזה ובכלל על העשייה הנפלאה שלך, אני קוראת פה לדרוש נתונים מובהקים. אני ניסיתי להתחקות אחרי נתונים, אין סוף נתונים, כל נתון אומר משהו אחר. ניסיתי אפילו לחפש מגורמים אחרים שהם לא הרשמיים.

המגמות כבר ברורות, רק צריך לטפל בהן.

זאת אומרת יש נתונים, אפשר עכשיו להחליט איזה נתונים רוצים לאמץ ומה משרת את האג'נדה הפוליטית. אני מצפה ממך, כמו שעשית עד עכשיו, לאמץ את האג'נדה העובדתית, לא עם הפרשנות הפוליטית, ולהגיד לציבור במדינת ישראל, כמי שאמונה על הוועדה הזאת גם בהקשר החינוכי, להגיד אפשר או אי אפשר לפתוח את מערכת החינוך. אני חושבת שצריך לנקוט במשנה זהירות ולקבוע את הכללים, הצעירים הנפלאים האלה שמחר בבוקר יילכו לצבא, וצעירים ממקומות אחרים שאת דיברת עליהם, שהם מודרים מכאן, וצריך גם לראות אותם, גם במגזר החרדי, גם במגזר הערבי, צריך לראות את כל הנוער שלנו ולשאול את עצמנו איך מייצרים שגרה לצד קורונה. תיגמר הקורונה תבוא מגפה אחרת, לצערי, או כל איום אחר, איך מייצרים שגרת חיים שמאפשרת למדינה הזאת לצמוח ולהתפתח למרות הקורונה ולא בגלל המנהיגות הגרועה שיש כאן, תודה.

עוד 30 שנה, אורנה, הרי יש חיסיון, נכון?

תודה רבה, חברת הכנסת אורנה ברביבאי. תודה רבה לך על הדברים. אנחנו נשמע את חבר הכנסת יוראי להב, הוא היה כאן לפני ויצא, אנחנו נחזיר לו את רשות הדיבור. יש איתנו גם את עורכת דין ורד וינדמן שאנחנו רוצים לשמוע אותה, פרופ' רולידר שנמצא איתנו ואנחנו נשמע אותו לפני שנשמע את שרון ויש עוד שני תלמידים שאנחנו לא נאכזב אותם וכמובן גם את, חברת הכנסת אימאן. בבקשה.

תודה רבה, גברתי יושבת הראש, חבריי חברי הכנסת ונציגי מועצת התלמידים הארצית והמחוזית. הממשלה הזאת מתפרקת מאחריות, האחריות שלה כלפי בני הנוער, כלפי הצעירים בישראל, כלפי העתיד שלנו במקום הזה. אני יושב פה בכנסת ישראל רק בגלל בית הספר התיכון שלי, רק בגלל הפעילות שלי במועצות התלמידים והנוער בישראל. בתי הספר ותנועות הנוער, מועצות התלמידים, הם החממה הכי טובה שיש לנו למנהיגות ציבורית, פוליטית, עסקית, מדעית, שם גדלים המנהיגים הבאים של ישראל. כשהממשלה הזאת בוחרת להפקיר אותם, לסגור את בתי הספר, לסגור את תנועות הנוער, לא לאפשר לאנשים להתפתח ולגדול היא מפקירה את גורלם ומייבשת את חממת המנהיגות הבאה של ישראל.

שמענו פה את איתי ועוד תלמידים מדברים, אנחנו מבינים מה קורה כאן, אנחנו מסתכלים למציאות נכוחה ומביאים שהממשלה הזאת – לא הקורונה היא זו שגורמת למשבר הזה, אלא המדיניות של הממשלה, ממשלה שמחליטה להתעלם מעובדות, להתעלם משיקולים ענייניים ומפקירה את בני הנוער לגורלם, מסכנת את הבריאות שלהם. אנחנו מייצרים פה דור של זומבים מול מסכים מרצדים שמאבדים מגע עם המציאות, מתנתקים מההוויה ומההתפתחות ההדרגתית שלהם, ולמה? אני רוצה להבין למה, מה הסיבה.

אתמול הממשלה, אני לא יודע אם אתם יודעים, ישבה שבע שעות, שבע שעות שלמות ודנה, אבל ברחה מלקבל החלטות ודחתה את הדיון או את ההחלטות להיום. למה? אילו נתונים יהיו היום שאין אתמול? אילו דעות לא נשמעו בשבע השעות שהממשלה או הקבינט דנו בהן? מה חדש היום? למה הם בורחים מלקבל אחריות, בורחים מאחריות ומפקירים אותנו, את הדור שלנו, אנחנו בסופו של דבר באותו דור, את הדור שלנו, יוצרים דור אבוד שפשוט מייבש את המנהיגות הבאה של ישראל. כמה מדענים אנחנו מפספסים בגלל ההתנהלות של הממשלה, כמה רופאים, כמה מנהיגות ומנהיגים?

ושוב אני שואל, גברתי היושבת ראש, השאלה שלי למה, מה יתחדש היום שלא ידענו אתמול? למה הם בורחים מלקבל אחריות על עצמם ועל העתיד שלהם? המציאות הזאת עוברת כחוט השני בכל ההחלטות הביזריות שהממשלה הזאת מקבלת - - -

הנה הספורט החדש, לא לקבל החלטות.

ולכן אני אשמח לשמוע למה. ואם הם לא יודעים להסביר לי למה אז מה החלופה. כמו שאיתי אמר, בני הנוער ימשיכו להיפגש במסגרות בלתי מבוקרות, בלתי מפוקחות, ימשיכו להדביק ולהידבק, כמו כולנו, אגב. כשאין אמון, כשאין אחריות, כשיש הפקרות של הממשלה כל דאלים גבר.

תודה רבה, חבר הכנסת יוראי להב. בבקשה, חבר הכנסת ג'אבר.

טוב, אני מתנצל שנאלצתי לצאת לדיון דחוף בוועדת הפנים ומסתבר שדיון סרק, גם יוראי היה שם.

לגמרי, נכון.

אבל קודם כל אני רוצה לברך את בני הנוער, תלמידי התיכון, שיצאו להפגנות. הגיע הזמן שאתם תצאו לרחוב, קולכם יישמע רק אם אתם תפגינו ותצעקו את הדרישות שלכם.

למה על כל דבר צריך להפגין במדינה הזאת?

מה שחשוב, במדינה הזאת לא מקשיבים לאלה שיושבים בבית, לומדים או לא לומדים דרך הזום, אלא ישמעו אתכם כשאתם תהיו בכיכרות המרכזיות בערים.

אני רוצה להגיד, הממשלה מתנהגת כאילו מערכת הלימודים פועלת. רק לפני שבועיים היינו בדיון בוועדה אחרת בעניין התשתיות של האינטרנט, מסתבר שבפריפריה, ופריפריה זה לא רק פריפריה גיאוגרפית, יש פריפריה גם במרכז הארץ, שהאינטרנט שם ממש לא עובד. זאת אומרת אנשים חושבים, ואללה, שר החינוך יושב לו ואומר שהמערכת מתנהלת, המערכת לא מתנהלת, גם בגלל שאין תשתיות וגם בגלל שנמאס לתלמידים לשבת בקוביות האלה מול המחשב או מול הטלפון. לכן אני אומר שהגיע הזמן כן לפתוח.

ואני רוצה טיפה, ברשותך, להרחיב את היריעה. אנחנו מדברים על המצוקה של תלמידי התיכון והנוער שנמצאים כלואים, סליחה על המילה, בתוך הבתים, אני רוצה לדבר על הסטודנטים משפט אחד, שהם גם צעירים, הם גם איבדו את מקום העבודה שלהם, גם לא מקיימים לימודים נורמליים, גם משלמים שכר לימוד מלא, גם משלמים שכר דירה, והחבר'ה האלה נמצאים במצוקות כלכליות, נפשיות.

אתה צודק, חבר הכנסת ג'אבר, אבל אני רוצה לתת לילדים הצעירים האלה את המקום שלהם, כי כל הזמן מביאים אותם ובסוף בורחים למקומות אחרים.

ברור, כן. במשפט אחרון אני אגיד לכם, תמשיכו להיאבק על הזכות שלכם ללמוד ולהיות במגעים ובאינטראקציה חברתית בתוך מערכת החינוך, בתוך בתי הספר. כולנו יודעים, מי שעבד בתחומי החינוך יודע שלפעמים הקטע החברתי בין השיעורים הוא יותר חשוב מהשיעורים עצמם. תודה רבה.

תודה רבה לך, חבר הכנסת ג'אבר עסאקלה. חברת הכנסת אימאן ח'טיב.

בוקר טוב, צהריים טובים לכולם. תחילה אני באמת רוצה לחזק את ידיהם של הנערות והנערים שהגיעו עד לפה להשמיע את קולן וקולם. אני רוצה לספר לכם שאני נמצאת משני צדי המתרס, מצד אחד יש לי בן בכיתה י"ב וגם יש לי סטודנט, ג'אבר, וגם יש לי בן זוג שעוסק בהוראה ובסופי שבוע אני יושבת בבית ורואה ושומעת מה מתרחש שם, איזה מאמצים אדירים משני הצדדים, המורה מצד אחד רוצה להתחבר לתלמידים ולתת להם את המענה, במיוחד אם אנחנו מדברים על הצעירים והתלמידים שהם בתיכון, שהם ב-י"א וב-י"ב, לא שאני מזלזלת חס וחלילה באלה שהם בחטיבות הביניים או בכיתות יותר נמוכות, התקופה היא תקופה קריטית.

ואני גם כהורה, כאמא, יודעת וחוששת, אותם חששות שמלווים גם אתכם לגבי הדור של הקורונה ומה יגידו עליהם מחר כשהם יילכו לאוניברסיטה ואיך יסתכלו עליהם. זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת עכשיו, לא אחר כך, אחרת אנחנו נהיה בבעיה. צריך להוציא החלטה בנושא הזה אחרת עשרות אם לא מאות אלפי תלמידים יתמודד כל אחד לבד בסוגיה הזאת.

הדבר השני, גם כעובדת סוציאלית, גם כעובדת סוציאלית שעבדה שנים רבות עם בני נוער, אני יודעת שבני הנוער, מה שחשוב להם בתקופה הזאת של החיים זה קבוצת הגיל שלהם. אי אפשר לנתק אותם מהמקום הזה ושלא ישלו אותנו, שלא ישלו את עצמם, כי אנחנו לא מוּשלים בנקודה הזאת, שלא ישלו את עצמם, אין תחליף למגע הפיזי ולמגע הישיר בין האנשים. הבחור או הבחורה, למי יילך כדי לדבר? האם הוא חש ביטחון כדי לשתף במה שהוא עובר? אין אינטימיות בתוך הבתים, כל המשפחה נמצאת. ומי אמר שהילדים שלנו חיים בארמונות ולכל אחד יש את הסוויטה שלו? זה בכלל לא המצב. ועוד יותר גרוע, על הבסיסי ביותר אנחנו מדברים, מה שאמר חברי ג'אבר לגבי התשתיות, גם תשתיות אין.

אוקיי, אבל בואו רק נוסיף על הדברים שנאמרו כי אנחנו אחר כך נפספס - - -

לא, אני לא מוסיפה, אני רוצה לחזק את הדברים והעליתי נקודות שלא נאמרו קודם ואני חושבת שצריך להעלות אותן ולדרוש שיהיה פתרון ויהיה מענה. וכן, אני קוראת לכם ילדיי וילדותיי, ואנחנו איתכם. אני אישית איתכם ולרשותכם בכל מאבק. אני אומרת, אם אתם לא תצאו ותצעקו את הזעקה שלכם, כמה שאנחנו נגיד כאן, זה לא ייראה ולא יהיה עם הקול שלכם. אז איתכם עד סוף הדרך.

תודה רבה, חברת הכנסת אימאן ח'טיב. נציגת משרד הבריאות צריכה לרדת מהזום, זה כנראה לא מספיק חשוב כדי להישאר כל הדיון, אני ממש מתנצלת שאני אומרת את זה, אנחנו גם הארכנו את הדיון הזה כדי לאפשר לתלמידים להשמיע את קולם, אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב, אז אנחנו נשמע את פרופ' רולידר ומיד אחר כך את נציגת משרד הבריאות, את ד"ר שרון אלרעי, ואחר כך נמשיך עם חברי הכנסת והתלמידים הנוספים וגם נציגי הורים שנמצאים כאן. אנחנו נאפשר לכולם להביא את דברם לוועדה. בבקשה, פרופ' רולידר. גם שי חג'ג' נמצא איתנו, אז כולכם כמובן תדברו.

אני חושב שלא צריך לשכנע אף אחד כי הנתונים מדברים בעד עצמם, הנתונים שמחייבים אותנו, ולכן הדיון הזה מתקיים ולכן העבודה שאת עושה, יפעת וכל חברייך בוועדה, היא עבודת קודש. המסקנות של הנתונים, אם זה כשאנחנו מסתכלים על העבודה שנעשתה על ידי פרופ' אשר בן אריה, שרית ברוק וחמוטל פרקש מ'חרוב', טל ארזי, יעל סבג, ממליץ לכולם, אמרה ברביבאי שהיא לא יודעת נתונים, אני ממליץ להסתכל, הנתונים מדברים בעד עצמם.

הילדים, הנערים, מבחינת הצרכים הספציפיים שלהם ושלנו כהורים, סבים, סבתות, מדינה, חייבים לחזור לספסל הלימודים. הייתי יכול להוסיף פה, כאיש מקצוע, כמנתח התנהגות, על מה קורה היום כשאין סדר יום בבתים. אני נפגש שלוש-ארבע פעמים בשבוע עם קבוצות של בין 100 ל-200 משפחות מכל המקומות והדילמות והכאב של ההורים הוא כאב גדול מאוד. לא אעשה את זה, אבל אני רוצה להבטיח לילדים, לתלמידים, כולם ילדים, שיושבים שם ושומעים, אין מישהו שכולם מדברים פה כנגדם שלא רוצה שתחזרו.

יושבת פה ד"ר שרון אלרעי פרייס, אני לא מכיר אותה, אני באקדמיה, אני לא בפוליטיקה, ויש לזה יתרון עצום, אני בטוח שהיא רוצה שתחזרו. אני גם חושב שכמבוגרים אחראים, בניגוד למדינה גדולה שהראש שלה לא רצה לעשות זאת, אנחנו צריכים להקשיב לאנשי המדע כי הבריאות לפני הכול, אבל אני אומר לך, ד"ר שרון אלרעי פרייס, שיכול להיות, ואם אני צודק, אני עוקב, אני מעריך את הדברים שאני שומע ממך, אם אני מבין נכון, בהערכה המקצועית שלך, שלכם במשרד הבריאות, המהלך הזה שמדברים עליו כל הבוקר בכאב לא בשל עדיין. אם הבנתי נכון. אני מכבד דעות מקצועיות, אבל נדמה לי שאם משרד החינוך או מי שאחראי שם היה בא ואומר לך, תראי מה אנחנו ניתן כדי שיהיה לכם, כאנשי מקצוע, את היכולת לומר חבר'ה, קחו את הצעירים האלה לבית ספר. אם היו באים ואומרים לך ולכם, תראו, אמר את זה אחד הילדים כל כך חכם, אחת, כשאנחנו בתוך המסגרת אנחנו פחות פגיעים כי אנחנו כרגע מתכנסים, אני רואה אותם בזכרון יעקב, אני רואה אותם בכל מקום, אנחנו מתכנסים. אז זה לא רשמי, אבל אנחנו עושים, שם יש לנו ציבור שיכול לשמור עלינו. זה אחת, אבל זה לא מספיק.

אם הייתי אומר לך, כראש רשות, כאזור, תראי, ארגנתי את בית הספר כך שההיערכות הפיזית, יפעת אמרה את זה קודם, חילקתי למרחבי התכנסות, לקחנו את חצי הדונם הקרוב, בנינו פה משהו כדי שנוכל להביא אותם לשהות היברידית, יומיים בשבוע. דיברה על זה ילדה, תנו לי יום אחד להיות ביחד. אנחנו נהיה שם בקפסולות, יש לנו שם כיורים למרחץ, נבדוק את החום, קופות החולים נמצאים שם, אנחנו ארגנו. איפה היוזמה, מדינה עם יוזמה בשעות חירום, במלחמה? יבדקו שם את הכול. אנחנו נוסיף כוח אדם, ריבונו של עולם, לא נפתח את שנת הלימודים במכללות להוראה וניקח את הסטודנטים שנה ג'-ד' והם יסייעו למורים כדי להיות שם וללמד, כדי שאלה לא יצטרכו לעשות יותר ממה שהם צריכים. ארגנתי לך את זה, ד"ר פרייס.

לא, סליחה. אני מבקשת שד"ר שרון אלרעי תעלה לזום, אני מבקשת שהיא ורק היא תתייחס לדברים שהיו כאן. היא הייתה במהלך כל הדיון, אני מבקשת שהיא תישאר. הנה, היא איתנו. שרון, אני ממש מבקשת שתישארי, הילדים רוצים לשמוע אותך.

בבקשה, פרופ' רולידר, אני מבקשת שתנסה לתמצת את הדברים. אתה מביא רעיונות חשובים, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות, צריך רק לרצות לעשות אותם.

זה הסיפור, צריך להיות אופרטיבי פה, כי אני חושב שההחלטות צריכות להיות דיפרנציאליות במדינה הזאת, דיבר פה יושב ראש היישוב המקומי, הן צריכות להיות דיפרנציאליות, אבל הן צריכות להיות כאלה שמשרד הבריאות ירגיש נוח. כן, אני מוכן לעשות את הניסיון, והכי חשוב, תאספו נתונים, ואם הנתונים הדיפרנציאליים מוכיחים שאנחנו עומדים בזה כולם יעריכו את זה, הילדים, ההורים, ואנחנו נצא מפה מהעניין הזה בניצחון הגדול.

זה הסיפור היום, כי הכאב ידוע וברור, השאלה באופן אופרטיבי איך עושים ואני תמה איך אלה שאחראים לחינוך ילדים, מקבלים על זה את הכסף, לא עושים את זה. זה הכאב הגדול שאני מביע אותו כאזרח במדינה הזו.

תודה רבה, פרופ' רולידר. אנחנו נעבור לד"ר שרון אלרעי פרייס, כי אני מבינה שזמנה קצר איתנו. שרון איתנו?

כן.

ד"ר אלרעי, אנחנו שמענו כאן את הילדים אומרים, אנחנו דור העתיד שלכם, דור העתיד שלכם במצוקה, אנחנו לא רוצים שתוותרו עלינו, איבדנו את האמון במערכת, נמאס לנו להיות קוביות שחורות על המסך.

שמעתי הכול.

אמרו פה עוד הרבה מאוד דברים, באמת מדם ליבם, זה פשוט לשבת להסתכל להם בעיניים ולשאול את השאלה הפשוטה, איך אנחנו יכולים להמשיך ולוותר עליהם, לא לספור אותם, לשכוח אותם בבית וכאן בסך הכול מה שהם מבקשים: תנו לנו לחזור למערכת החינוך.

רק עוד משפט, כדי שתוכלי גם להתייחס לזה. אנחנו מכירים את הנתונים שהציגו מפעם לפעם לפני החזרה ללימודים, אנחנו רואים גם היום שיש לנו בני נוער שהם מאומתים, הם לא בתוך מערכת הבריאות, אבל הם מאומתים, וזה אומר שאם אנחנו נחזיר אותם למערכת יכול להיות שגם בזה אנחנו נוכל יותר לשלוט, כי אנחנו נוכל לדעת איפה הם היו, מבחינת חקירות אפידמיולוגיות, אולי אפילו לשמור יותר על הכללים, אז גם תהיה פחות הדבקה. אז גם בזה יש יתרון.

ואני אשאל את השאלה, למרות שאמרתי שאני לא אעשה את זה, כי באמת אין מה לדון בעבר, אבל אנחנו כבר כמה חודשים בתוך האירוע הזה, היה אפשר להתארגן באיך חוזרים למערכת החינוך. יש הרבה מאוד אפשרויות, פרופ' רולידר העלה כאן חלק מהרעיונות, חיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי, העלה חלק מהרעיונות, אמרנו שנעביר את הסמכויות לשלטון המקומי, נאפשר לראשי הרשויות לעשות את זה בתוך המסגרות שלהם. אני יכולה לתת ונתתי גם בתחילת הדברים עוד הרבה מאוד אפשרויות, יש דרך, צריך רק לרצות והשאלה איך אתם עכשיו, משרד הבריאות, עוזרים לנו להחזיר את הילדים האלה לשגרה של שפיות בתוך מערכת החינוך. בבקשה, הבמה שלך.

טוב, אני אתחיל מזה שאנחנו בטח לא עושים דמוניזציה של הילדים ולא של אף אחד אחר, וגם כשהנתונים לגבי התחלואה בבית הספר הוצגו האמירה הייתה מאוד ברורה, שבתי הספר הם לא אלה שהתחילו את התחלואה והתחלואה כן נבעה מאירועים שקרו בסוף אוגוסט או במהלך אוגוסט, אבל אין ספק שבבתי הספר, במקום שבו נפגשים יותר ילדים מאשר הם נפגשים רק עם החברים שלהם ועם הורים, שאחרת הם לא היו נפגשים איתם, יכול לייצר כר לאינטראקציות ולהעברת הנגיף בצורה אחרת. אבל זה בוודאי ובוודאי שלא דמוניזציה של הילדים ואף אחד מעולם לא אמר את זה, בוודאי שלא אני.

אני רוצה קודם כל להפריך כמה דברים. אתם מדברים על עובדות ונזרקים פה דברים שהם פשוט לא עובדות, הם לא נכונים. הם נזרקים ככה ואחר כך יש איזה שהיא תחושה של למה לא נעשים דברים אחרת, אבל זה מבוסס על נתונים שהם לא נכונים.

כמו למשל?

80% מהתחלואה זה ב-20 יישובים. זה פשוט לא נכון, זה נתון שהוא לא נכון. אנחנו יודעים שנכון לאתמול יש לנו 17% מהתחלואה בערים אדומות, עוד 18% בערים כתומות, שסך הכול הערים והכתומות והאדומות, שביחד הן פחות מ-20, הם 35% מהתחלואה. אין פה מטה קסם שאתה יכול להגיד שיש פה עשרה יישובים שהם אדומים, אדומים חזקים בוהקים, אם אני רק אסגור אותם הכול פה יהיה טוב. לצערי זה לא המצב. אם זה היה המצב היה הרבה יותר פשוט. התחלואה במדינת ישראל היא יותר מפושטת מזה ולכן זה לא המצב של חוק פארטו ש-20% מהמקומות גורמים ל-80% מהבעיה. זה פשוט לא המצב, לצערנו.

אוקיי, אבל זה לא נתון שהוא רלוונטי כרגע. סליחה שאני נכנסת בדברייך, אבל זה לא נתון שהוא רלוונטי כרגע לדיון על החינוך - - -

זה רלוונטי מאוד.

רגע, כי אם אנחנו נתייחס, בואי נתייחס דווקא לנתונים של מערכת החינוך. בכמה מסגרות חינוכיות או באיזה אחוז של מסגרות חינוכיות יש מאומתים ואנחנו נראה ששם האחוזים הם מעטים.

אין בעיה, אבל אני רוצה קודם להתייחס. אני ישבתי בשקט, לא התפרצתי, אני רוצה קודם להתייחס לדברים שנאמרים כי הם לא מדויקים. ואז כשיש תחושה שבערים ירוקות אין תחלואה אפשר להגיד כל מיני דברים מה לעשות שם, אבל צריך להבין שזה לא נכון, יש שם תחלואה יותר נמוכה, אבל זה לא שאין שם תחלואה.

הדבר השני זה האמירה שהחינוך נפרד מכל היתר. לחינוך יש ערך עליון, גם במשרד הבריאות מסתכלים על זה ככה - - -

זה לא בא לידי ביטוי.

גם השר אומר את זה בצורה חוזרת ונשנית, אבל אי אפשר להגיד שאנחנו נפתח את החינוך ולא קשור מה קורה ביתר המשק כי הילדים האלה שהולכים למערכת החינוך אחרי הצהריים באים להורים שלהם וההורים הולכים לחנויות והולכים לעבודה והכול קורה בעולם אחד בסופו של דבר. אני יכולה לנתק את זה בשקפים ולהראות שקופית של חינוך ושקופית של מסחר, אבל בסוף כשמקדם ההדבקה עולה, ותיכף אני אראה לכם גם אותו היום, זה עולה בכל המדינה ביחד ואי אפשר לעשות את הניתוק הזה.

אבל, שרון, מה את חושבת שהילדים עושים כשהם לא נמצאים במסגרות?

סליחה, אבל היא לא הכתובת. היא לא הכתובת. היא אחראית לעצירת ההדבקה, איפה משרד החינוך? עם איזה פתרונות הוא נערך? זו הכתובת. היא אחראית על נתוני ההדבקה, היא לא תעלים את ההדבקה בגלל שהיא משרד הבריאות.

חברת הכנסת זנדברג - - -

הדיון הזה הוא לא בכתובת הנכונה.

משרד הבריאות הוא המתנגד הראשי לפתיחה של מערכת החינוך וצריך להגיד את זה.

בסדר, כי יש הדבקה. חברים, ככל שפותחים פעילויות תהיה הדבקה, נקודה. השאלה היא איך לפתוח פעילויות - - -

זה ברור, לא צריך להיות גאונים גדולים בשביל לדעת את זה.

בדיוק, יפה. השאלה היא איך לפתוח פעילויות בצורה ש - - -

זה מה שאנחנו מבקשים לדעת, אנחנו כבר כמה חודשים בתוך הסיפור הזה.

אבל זה לא משרד הבריאות. אנחנו שמונה חודשים, הבת שלי בכיתה ט', אתמול פעם ראשונה הם נפגשו פעם ראשונה עם המחנך בחוץ.

חברת הכנסת זנדברג, אני מבקשת - - -

אנחנו מדינה חמה, איך עברנו את כל האביב, קיץ וסתיו בלי שום פעילות בחוץ?

חברת הכנסת זנדברג, אני מבקשת לאפשר ל - - -

ומה התשובה לזה?

אוקיי, אני קוראת אותך לסדר פעם ראשונה. אני מבקשת לאפשר לה לדבר. והוועדה הזאת תהיה כאן כדי לשאול את השאלות ככל שנידרש לשאול אותן.

סבבה לגמרי, אבל בכתובת הנכונה.

יושבים פה ילדים שמתארים לכם את התחושה שלהם - - -

מאה אחוז, הם צודקים.

אף אחד לא סופר אותם. חודשים אף אחד לא סופר אותם, שום לחץ - - -

הם צודקים מאה אחוז, בואו נדרוש פתיחה בצורה שלא - - -

אז את יושבת פה ומגנה על משרד הבריאות? באמת.

היא מתנגדת לפתיחה של מערכות החינוך.

ברור שהיא מתנגדת, כי אם יכניסו 30 ילדים בכיתה ה' ו', ז', ח', ט' לכיתה אז תהיה הדבקה, זה ברור.

אף אחד לא ביקש את זה.

איפה משרד החינוך עם הפתרונות שהוא נערך אליהם?

היא מדברת על פתרון.

שמונה חודשים ואין שום מתווה חוץ מלחזור לאותו דבר באותה צורה.

חברת הכנסת זנדברג, אני מבקשת. אף אחד לא אמר להכניס 30 ילדים בכיתה. תמצאו פתרונות, נקודה.

יפה, בדיוק, זאת הדרישה שלנו, אבל זו דרישה ממשרד החינוך. הוא זה שאמור להיערך לזה.

בבקשה, ד"ר אלרעי.

עוד משהו שאני חייבת להגיד, שנאמר פה ואני חייבת לתקן אותו. זה לא הכול או לא כלום, אמירה שאין אומץ לפתוח היא אמירה בעיניי שלא מסתכלת למה שעשינו בעיניים ואומרת שהייתה פה פתיחה של מערכת של המשק בצורה מדורגת, נכון, בצורה אחראית, נכון, אבל פתיחה ב-2,000 מאומתים ליום אי אפשר להגיד שזה לא לקיחת סיכונים, אי אפשר להגיד שאין פה אומץ. זה דבר אחד. אני רוצה להראות לכם כי ביקשתם את הנתונים של התחלואה.

בקרב בני נוער, בבקשה.

בקרב בני נוער, ביקשתם שנביא נתונים של תחלואה אז אני רוצה להראות אותם, מפתיחת שנת הלימודים. ביקשתם, אז הבאנו את זה. מה שאתם רואים פה קצת מורכב, אבל אני אעבור משמאל לימין, לימין ושמאל למטה. בריבוע העליון זה מספר בדיקות יומי ל-10,000 תושבים. אתם רואים את זה, כשהקו הכחול הוא גילאים אפס עד שתיים והכתום הוא שלוש עד חמש והאפור הוא שש עד עשר, הצהוב הוא 11 עד 18 והירוק הוא 18 ומעלה.

אתם רואים, כמו שאנחנו יודעים לאורך כל הזמן, באמת התחלואה עולה ככל שעולה הגיל ולכן גם במתווה הפתיחה אנחנו פותחים את זה מדורג, מהגילאים היותר נמוכים לגילאים היותר גבוהים. קודם כל אני אגיד שברגע שעושים איזה שהוא צעד של מדיניות השינוי בתחלואה מתבטא אחרי עשרה ימים ואני רוצה שתסתכלו על הקובייה הימנית למעלה ועל הקו הכחול והכתום, שזה התחלואה בגנים. התחלואה בגנים נשארת יחסית סטטית, יש לנו בערך 1% מהגנים שהם סגורים, תיכף אתם תראו את זה, אבל התחלואה בכיתות א' עד ד', יש איזה שהוא, אני אומרת את זה בזהירות רבה, איזה שהוא רושם של מגמה שמתחילה לעלות. אנחנו מנטרים אותה, זה בדיוק הזמן לראות את המגמה הזאת. זה לא קטסטרופה, זה לא עלייה מטורפת, זה אומר שאנחנו כן פתחנו את זה בזהירות כמו שהתכוונו ביחד עם משרד הבריאות במתווה שהיה מתווה מוקפד, אבל אנחנו כן רואים התחלה של מגמה.

אני אעבור על השניים למטה, פשוט מקוצר זמן, אתם יכולים לראות את המוסדות הסגורים, גם בתי הספר מצד שמאל. מרגע שהייתה פתיחה מן הסתם יתחילו להיות סגירות של בתי ספר. שוב, אנחנו לא נבהלים מזה, אנחנו יודעים שברגע שיש ילדים מאומתים בבתי ספר אז כיתות ובתי ספר ייסגרו. אנחנו לא רואים איזה שהיא קפיצה אדירה, אבל אנחנו כן עוקבים אחרי זה מאוד מאוד מקרוב. וגם עם הגנים, שפשוט פתוחים תקופה יותר ארוכה, אנחנו רואים 1% מהגנים סגורים.

אתם רואים פה את הגרף של תלמידים ועובדי הוראה מבודדים, שהאדום זה התלמידים והאפור זה עובדי הוראה. כמובן ככל שאנחנו פותחים יותר, ככל שעובר הזמן, אז באמת רואים איזה שהיא עלייה בכמות התלמידים ועובדי ההוראה המבודדים.

אני כן רוצה לעשות זום אאוט ולראות איפה היינו. איפה שהיינו זה כאן, זה גם גרפים רק של תחלואה בילדים כשהאדום זה אותם – אתם רואים את התחלואה בגילאים השונים, הכחול זה אפס עד שניים, שלוש עד חמש זה כתום, האפור זה כיתות א' עד ד'.

מאוד קשה לראות ככה.

אחר כך צהוב, אחר כך סגול, 12 עד 14, אחר כך גילאי 15 עד 17. כמה שאנחנו יותר עולים בגיל הסיכון לתחלואה עולה. אנחנו מסתכלים עכשיו מפתיחת המוסדות, שעשינו את זה ביחד עם משרד החינוך, במתווה מאוד מאוד מוקפד, ואתם רואים שאנחנו מצליחים בסך הכול לשמור את זה וזה מה שאנחנו רוצים לעשות את זה גם הלאה, לעשות את זה בצורה מדורגת ואחראית.

ולמה אנחנו רוצים לעשות את זה ככה? אני רק אסגור את זה ואעבור לאיזה שהיא מצגת אחרת, מאוד ברורה.

אני רק יכולה להצטער על זה שלא שלחתם את המצגת לחברי הוועדה כדי שנוכל לראות אותה, היה מאוד קשה לראות את זה, אני לא הצלחתי לקרוא כלום.

אנחנו יכולים לשלוח נתונים מהערכת מצב של היום בבוקר.

אז אנחנו נשמח לקבל אותם.

אנחנו - - - אתמול ורצינו להראות הערכת מצב ממש של היום בבוקר.

מצוין, אנחנו נשמח לקבל את זה. אני הייתי רוצה, ד"ר אלרעי, שתתייחסי למספר המאומתים היום בקרב בני הנוער כשהם מחוץ למערכת החינוך. כמה מאומתים יש לנו היום.

זה היה בשקופית הקודמת.

אנחנו לא יכולים לראות כלום, זה נורא קטן מכאן.

בסדר, אז אני יכולה לסכום את המספרים. בגילאים אפס עד שתיים זה 142, שלוש עד חמש 137, שש עד שמונה 165, תשע עד 11 205, 12 עד 14 201, 15 עד 17 236, שכשאנחנו היינו במצב של בתי ספר פתוחים או תחילת ספטמבר היינו במצב של 2,860 ילדים מאומתים בגילאי 15 עד 17. אז מבחינת פרופורציה אנחנו - - -

וכמה יש היום מ-15 עד 17? קודם כל זה ברור שככל שנפתח יהיו יותר – בואו, תסגרו את כולם, אני מבטיחה לך שלא יהיה נגיף.

נכון ולכן הפתיחה צריכה להיות הדרגתית ואחראית. אף אחד פה לא נגד חינוך של הילדים, כל הילדים האלה הם ילדים שלנו. לי בעצמי יש ארבעה ילדים, אני רואה את המשמעות של ללמוד בזום, חלקם יותר קטנים, חלקם יותר גדולים, אני רואה בכל קשת הגילאים איך זה נראה ללמוד בזום ועד כמה זה קשה.

ד"ר אלרעי, איך אתם מתמודדים עם האמירות - - -

רגע, אני רוצה להראות - - -

רגע, שנייה, זה חשוב לי גם שנקבל תשובות, לא רק שתשמיעו את מה שאתם רוצים. אנחנו שומעים את מה שאתם רוצים להשמיע כל הזמן. איך מתמודדים עם האמירות של רופאי בריאות הציבור ואפידמיולוגים בכירים שאומרים שקצב הפתיחה לא משנה כי בסוף נפתח את הכול, איך פותחים זה מה שמשנה, אז למה לא משנים רגע את הדיסקט ואומרים הילדים האלה יושבים כבר כל כך הרבה חודשים בבית, בואו נדבר על האיך. אגב, הייתם צריכים לעשות את זה לפני כן, אבל לא נורא גם אם נעשה את זה עכשיו.

אוקיי, אז קודם כל אנחנו כל הזמן מדברים על האיך ואנחנו בשיחות עם משרד החינוך לאורך כל הזמן, אבל למרות הרצון לשים בצד את איפה שאנחנו נמצאים לי כן חשוב שהילדים שיושבים שם, שהם ילדים בוגרים, נבונים, חכמים, מתבטאים בצורה נפלאה, ואגב מי שאמר איפה מנהיגי העתיד, הנה מנהיגי העתיד, שומעים אותם.

אתם מרחיקים אותם.

הם לא יגיעו לכנסת אם הם לא יהיו בלימודים.

והם מצליחים מאוד מאוד יפה כי אנשים שהם מנהיגים מצליחים לעשות את בכל גיל. אז קודם כל אני מצדיעה לכם על זה שהגעתם ועל איך שאתם מדברים ומעבירים את המסר. אבל אני רוצה שגם הילדים האלה יראו איפה היינו, אנחנו מסתכלים על שני נתונים כשאנחנו מדברים על יציאה מסגר, אנחנו מסתכלים על כמות מאומתים יומית ואתם רואים שהיינו ברמה, זה ממוצע שבועי, אנחנו בשיא הגענו ל-9,000 ביום אחד, ועם הסגר הדבר הזה ירד וכרגע אנחנו באיזה שהיא מגמת עלייה קטנה. היינו בפחות מ-600 היום אנחנו ב-664, זאת אומרת שאנחנו באיזה שהוא מצב סטטי. הדבר היותר מדאיג זה הדבר הזה שהוא מקדם הדבקה, מקדם ההדבקה אומר - - -

זה הנתון החדש, של הסגר השלישי, אני מבינה. כי כל הדיונים שהיו לנו לפני הסגר השני דיברו על מספר המאומתים, שהוא היה מאוד מאוד גבוה ושיעור הדבקה שהיה מאוד מאוד גבוה. עכשיו אנחנו מסתכלים, אתם כתבתם באסטרטגיית היציאה שהצגתם כאן שבכמה מאות בודדות אתם תפתחו את המערכות. היום אנחנו בכמה מאות בודדות של מאומתים - - -

יפעת, זה לא נכון. הם נתנו - - -

רגע, שנייה. אנחנו בכמה מאות בודדות של - - -

אבל זה לא נכון, הם נתנו - - - במספר המאומתים ומספר החולים קשה ומקדם ההדבקה.

חברת הכנסת זנדברג, את מפריעה לי.

אם מקדם ההדבקה עולה אז תוך זמן קצר נגיע גם למספר מאומתים גבוה.

חברת הכנסת תמר זנדברג, אני מבקשת לא להפריע לי.

לא, להגיד סתם דברים זה לא - - -

אנחנו בכמה מאות בודדות של מאומתים ויש לנו כמה מאות אלפי ילדים שנמצאים מחוץ למערכת כבר הרבה מאוד זמן והשאלה אם לא הגיע הזמן, אחרי כל כך הרבה חודשים שאנחנו באירוע הזה, מבינים גם את הפרופורציות שלו, לא לנהל סיכונים בצורה אחרת. כי ממה שאנחנו שומעים ממומחים, וממה שאנחנו שומעים כאן, ואנחנו נשמע גם פםסיכולוגים שיעלו ושומעים את התלמידים, הנזק בזה שהם סגורים עולה על התועלת. לא הגיע הזמן, כמו במדינות אחרות, גם כשהתחלואה עולה הם משאירים את מערכת החינוך? הם השכילו להבין שמערכת החינוך חייבת להיפתח. אגב, איך שאתם תחליטו, בדרך הבטוחה שאתם תחליטו, אבל היא חייבת להיפתח ורק כאן במדינת ישראל מאוד נוח שהם יישבו ויחכו בבית עד שמישהו שם יחליט שהגיע הזמן.

אז אני אשמח להשלים את דבריי.

בבקשה.

קודם כל לכל הילדים שיושבים שם, והתרשמתי מאוד מאיך שאתם מדברים, צריך להבין שמקדם ההדבקה זה משהו, אגב, שפרופ' רוני גמזו דיבר עליו במסיבת העיתונאים הראשונה שהוא נכנס, זה לא איזה שהוא נתון שעכשיו צץ כי אנחנו מנסים לסגור את המשק. באסטרטגיית היציאה שאני באתי והסברתי עליה בוועדה הזאת ובוועדות אחרות היו קיימים שני הנתונים האלה כל הזמן, ובכולם אמרנו שאנחנו יכולים לפתוח כשמקדם ההדבקה הוא 0.8, שזה אומר מגפה שהולכת ומתכווצת ואז אתה יכול לפתוח יותר ויותר.

מה זה מקדם ההדבקה, רק במילה, זה כמה כל בן אדם מדביק ואם יש מעל 1 זה אומר שזה מגפה שהולכת וגדלה ולא הולכת וקטנה.

ד"ר שרון אלרעי, כמה מודלים מתמטיים יש? כמה מקדמי הדבקה יש?

אני מבקשת להשלים את דבריי. יושבים פה אנשים, יושבים פה ילדים - - -

לא, אבל רק תעני, בבקשה, לשאלה הזו לפרוטוקול, כמה מקדמי הדבקה יש?

יושבים פה ילדים ומגיע להם לשמוע את ההסברים האלה. מגיע להם לשמוע את ההסברים.

לא, אבל ד"ר שרון אלרעי, התפקיד שלנו לפקח על העבודה שלכם ואני לא - - -

אין בעיה, אבל מגיע להם לשמוע את זה.

לא, אני לא מצליח להבין מה כן. את כל הזמן נותנת נתונים - - -

אז תיתנו לי לדבר ואני אגיד מה כן, אבל אני כן רוצה להסביר להם - - -

אבל אני מבקש להבין אם לא לפתוח את בתי הספר מה החלופה שלכם?

הנה, היא רוצה להגיד מה כן.

אבל אני כן רוצה להסביר להם למה זה סגור, אני כן רוצה להסביר להם למה כרגע יש לימודים מקוונים.

ואם אפשר לומר, אם זה סגור, מה החלופה שלך.

היא שמעה את השאלה.

אם מסתכלים על הגרף הזה רואים שאנחנו במגמה שהיא מגמה לכיוון הלא טוב, מעל לקו שהוא קו אחד זה מגמה של מגפה בהתפשטות, זאת אומרת שאנחנו צריכים כרגע כמדינה לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להוריד את זה.

ברור, אנחנו במגפה.

עכשיו אני אגיע למה אנחנו יכולים לעשות במערכת החינוך.

לא, אבל רגע, ד"ר שרון אלרעי פרייס, קודם כל זה ברור שיש פה מגפה והיא מתפשטת ו - - -

לא, זה לא ברור.

ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים איתה. זה לא חידשנו פה, אנחנו כבר כמה חודשים מבינים את זה שיש פה מגפה שמתפשטת. איך אנחנו מנהלים אותה זה סיפור אחר, אבל אני שאלתי שאלה לפרוטוקול, כמה מקדמי R יש? כי אני יודעת שיש את המקדם של משרד הבריאות, יש את המקדם של המל"ל, יש את המקדם של מכון וייצמן, יש מקדם R שבודקים אותו, ואמר לנו את זה פרופ' גרוטו, לפי מספר מאומתים, יש מקדם R שנבדק לפי מספר הבדיקות ויש מקדם R שנבדק לפי חולים קשים. תגידי לנו, לפרוטוקול, כמה מקדמי R יש?

אני יכולה להראות את כולם, אני יכולה להראות את כל ה-Rים האלה, את כולם, אם את רוצה, או לדבר על החינוך, אבל כולם מראים שאנחנו נמצאים באזור של מקדם הדבקה 1, כולם מראים את זה. או מלחכים אותו מלמעלה, או מלחכים אותו מלמטה, אבל כולנו מראים שזה מקדם הדבקה 1. זאת אומרת זה מצב שהוא מצב מאוד מאוד עדין מבחינה בריאותית למדינת ישראל, מאוד עדין, ולכן צריך להבין שכל דבר שפותחים יש בו סכנה של לצאת מהשליטה. זה הכול. צריך להבין את זה.

אנחנו כולנו בעד מערכת החינוך, אנחנו כולנו חושבים שזה ערך עליון לפתוח אותה. עם היציאה מהסגר לא נדחתה הפתיחה של מערכת החינוך, היא פשוט הלכה בצורה מדורגת לפי הסיכון, כי כשמתחילים ב-2,000 מאומתים ליום יש סיכון יותר גבוה מאשר כשמגיעים למאות ביום, וכשאתה רוצה להכניס שכבת גיל שהיא שכבה מסוכנת מבחינת תחלואה, כי במבוגרים הצעירים יש סיכון יותר גבוה, צריך לעשות את זה כשהסיכון הכללי הוא יותר נמוך, כשיש פחות מאומתים ליום. אני אסביר, שאל מישהו מה הבעיה להחזיר את ה' ו-ו' ואת י"א ו-י"ב ביחד.

שאל חבר הכנסת יוראי להב מה אתם חושבים שקורה כשהם לא בבית הספר?

הבעיה היא לא שהם ידביקו אחד את השני, זאת לא הבעיה, גם הגנים וכיתות א' ו-ד' לא נמצאים באותם מבנים ולא מדביקים אחד את השני, הבעיה היא שכמה שאנחנו מחזירים יותר שכבות של ילדים באותו זמן שבאים במגע אחד עם השני בכמויות שהם לא באו קודם, כי אין מה לעשות, אחרי הצהריים יכול להיות שאתה נפגש עם החברים שלך, אבל זה בדרך כלל לא ה-18 ילדים של הקפסולה והמורה הזאת והמורה הזאת. אין מה לעשות שבבתי ספר יש יותר מפגש של ילדים.

ד"ר שרון אלרעי, מה את חושבת שקורה כשאין מסגרות מפוקחות?

אתם הצגתם את זה כמשהו חיובי, אני מסכימה איתכם, אבל הוא מעלה גם את הסיכון, אין מה לעשות. כשאנחנו מחזירים ההחזרה ההדרגתית היא לא בגלל ש-ה'-ו' ידביקו את י"א-י"ב, אלא שכל החזרה של שכבה כזאת היא עוד תוספת סיכון של עוד ילדים שאחרת לא היו נפגשים בכמויות האלה. אז זה ההסבר על הדבר הזה.

בואו נחזיר אותם בזהירות, אלא אם כן המסר הוא שעד שיהיה חיסון פשוט כולם יישבו בבית וזהו.

אני לא הייתי בונה כרגע על החיסון, באמת.

אני גם לא בונה על החיסון.

נו בדיוק, זאת השאלה, אבל איפה משרד החינוך שייתן את המתווה שלו?

אבל בשיחות שלהם מול משרד החינוך האם הנושא הזה עלה?

אז אני אגיד עוד משהו ואני אשלים. קודם כל עם פתיחת מערכת החינוך אנחנו קראנו לכל עובדי ההוראה לבוא ולהיבדק - - -

ד"ר אלרעי, האם בשיח שלכם מול משרד החינוך עלה הנושא של שימוש במתקנים עירוניים כמו ספריות, מתנ"סים?

האם זה נכון שאתם לא מסכימים למפגשים בחוץ?

מי זה אנחנו?

משרד הבריאות.

אנחנו מסכימים למפגשים בחוץ וזה אושר.

בבקשה, מסכימים למפגשים בחוץ. איפה משרד החינוך?

בוא נגיד ככה, הדברים שנעשו עד עכשיו - - -

בחוץ, בחוץ, לא במבנים. איפה משרד החינוך שיעלה פה ויגיד מתחילת הסגר, לפני ראש השנה, כמה מפגשים התקיימו בחוץ בכיתות ה' עד י'?

משרד החינוך יעלה מיד.

שייפגשו פעם בשבוע, פעמיים בשבוע בחוץ בתור התחלה, יכלו כל התקופה הזאת. היה מזג אוויר חם, בזבזנו את כל הקיץ והסתיו בגלל קיפאון.

אנחנו נעלה אותם. בבקשה, ד"ר שרון אלרעי.

יחד עם זה שאנחנו רואים בזהירות את נתוני התחלואה אנחנו מנסים לפתוח ומנסים לעשות את זה בצורה זהירה. אז קראנו לכל עובדי מערכת החינוך להידגם. אתם יודעים כמה הגיעו להידגם? פחות מרבע. אז גם הדבר הזה של שיתוף הפעולה מחייב.

אנחנו הולכים עכשיו לפיילוטים. יש פיילוט של תל השומר, לדגום בבדיקות מהירות ילדים כדי לראות אם זו דרך לפתוח יותר מהר את מערכת החינוך. יש פיילוט שיתחיל השבוע, אני מקווה, על איגום מטושים, על בדיקת PCR באיגום מטושים לכיתות כדי לראות אם זאת תהיה דרך לפתוח כיתות על ידי בדיקת תלמידים, נראה אם הדבר הזה יצליח.

פתחנו את האפשרות ללמוד בחוץ, אנחנו בשיח עם מערכת החינוך לראות מה עושים עם הילדים האלה שהם נושרים מהזום, לא מתחברים לזום ואם לא יהיה איתם מבוגר בחדר הם לא יצליחו להתחבר. גם בכיתות ז', ח', ט', שאנחנו לא יכולים כרגע לפתוח את כל הכיתות ביחד. האם אנחנו יכולים לייצר מתווים בשלטון המקומי שהם מגיעים לאיזה שהיא כיתת מחשבים מופרדים אחד מהשני, יש מבוגר אחראי ששומר עליהם לאחוז מסוים של ילדים שלא יכולים ללמוד בזום לבד. גם את זה אנחנו עובדים לייצר ביחד עם משרד חינוך.

וגם את הרעיון של פתיחה דיפרנציאלית, שאנחנו מוכנים לשקול אותה, רק ביקשנו בואו תגידו את התוכנית. הבעיה של פתיחה דיפרנציאלית שעל הנייר היא נשמעת אידיאלית, גם לי היא נשמעת אידיאלית, מה הבעיה? בערים ירוקות בואו פשוט נפתח. אז קודם כל אני אסביר שבערים ירוקות גם יש תחלואה ויש ערים ירוקות עם מקדם הכפלה מעל 2, אני יכולה להגיד לכם ארבע מאתמול, כרמיאל, כפר סבא, רמת גן, חולון, שמקדם ההכפלה שלהם הוא סביב 2 או מעל 2, זה אומר שמשבוע לשבוע כמות החולים שם מוכפלת.

כן, אבל ראש רשות יכול לדעת - - -

זאת אומרת שגם במקומות ירוקים - - -

רגע, רגע, זו נקודה מאוד חשובה.

רגע, אבל תנו לי לסיים. תנו לי לסיים. תנו לי לסיים. תנו לי לסיים.

אנחנו נאפשר לך, אבל רק תתייחסי גם לנקודה הזו.

לא, אני מבקשת שתיתנו לי לסיים, כי אי אפשר להבין את הנקודה שלי אם לא נותנים לי לסיים את הנקודה.

טוב. תשמעי, אני קצת בשוק כל פעם מחדש מה – באמת, מהתגובות, אבל הסיפור של השלטון המקומי - - -

אני מבקשת לסיים. אני אסביר.

שנייה, את תוכלי - - -

אבל אני אסביר, אני שמעתי את חיים ביבס, שמעתי מה נאמר, זה נאמר במפגש, זה נאמר בקבינט.

הם יכולים לדעת איפה יש מאומתים, איך לנהל את המערכת.

זה נאמר בדיוני מל"ל, אני מכירה את הנקודה הזאת, אני יכולה להסביר פשוט.

אוקיי.

תודה.

בואי ננסה, נראה אם זה מה שרצינו לשאול. בבקשה.

מעולה. ואם לא, אז אתם יכולים להמשיך לשאול. כשאנחנו מדברים על ערים ירוקות זה לא ערים שאין בהן תחלואה, אלה ערים שבאופן יחסי התחלואה בהן יותר נמוכה והיא יכולה לעלות ויש ערים ירוקות שמהבהבות כרגע, אמרתי לכם כרגע ארבע, שמקדם ההכפלה שלהם הוא מעל או סביב 2, שזה אומר שכל שבוע כמות החולים שם מוכפלת, הם יגיעו להיות צהוב, הם יגיעו להיות כתום, הם יגיעו כי זה הטבע של הנגיף הזה.

אבל אולי, רגע, סליחה, ד"ר שרון אלרעי, נתתי לך להמשיך, אבל זה לא ענה על מה שרציתי לשאול.

- - - בוודאי אם אני רוצה לפתוח מערכת חינוך דיפרנציאלית - - -

עם כל הכבוד, אנחנו מנהלים פה רגע את הדיון ואני רוצה שזה יהיה שאלות ותשובות לא הצהרות.

גם אם אני רוצה לפתוח מערכת חינוך דיפרנציאלית בערים ירוקות - - -

ד"ר שרון אלרעי, אני מבקשת, בשם הוועדה, לשאול. קודם כל אנחנו לא - - -

אני רוצה, בבקשה, להשלים את מה שיש לי להגיד כי אחרת - - -

לא, אבל זה לא מספיק שתגידי את מה שיש לך להגיד, אנחנו רוצים לשאול שאלות, אנחנו באנו לכאן כדי לנהל דיון. תראי, התלמידים בשוק, אנחנו מנהלים דיון.

אני מבקשת להשלים מה שיש לי להגיד.

אני אתן לך בשמחה רבה, אני אתן לך, רק בואי, כדי שאנחנו נסיים את הסוגיות האלה נוכל גם לנהל דיאלוג ולא רק מונולוג. את התייחסת לבעיה של השלטון המקומי - - -

אם זה היה - - - זה באמת בסדר - - -

ד"ר אלרעי, באמת, עם הרבה מאוד כבוד, וראית, בסוף אני שתקתי, נתתי לך רגע להשלים, אבל זה לא ענה על מה שרצינו לשאול. אומרים ראשי רשויות בשלטון המקומי, קודם כל זה לא גזירת גורל שעיר צהובה תהפוך לכתומה תהפוך לאדומה, כי אם יאפשרו לנו לטפל בתוך היישוב, וראינו את זה קורה, ראשי רשויות שלקחו את המושכות לידיים והתמודדו עם התחלואה הצליחו להוריד אותה והצליחו לנהל את זה נכון. עכשיו, מה שרציתי לשאול קודם, נכון שיש ערים ירוקות שיש התפשטות של תחלואה, אבל יודעים, לצורך העניין, באיזה מוסד חינוכי יש חולים ואז אפשר לטפל רק בו. יש הרבה מאוד מוסדות חינוכיים בתוך רשויות מקומיות שאין בהם תחלואה ואז אפשר כן לאפשר את הלימודים בהם. ראשי הרשויות שנמצאים כל הזמן עם היד על הדופק ויודעים לאתר את זה יכולים לסייע במהלך הזה.

ביקשתי את ההתייחסות שלך רק לנקודה הזו, כי בסוף אנחנו גם יודעים שמעל 90% מהמערכות בכלל היו ללא תחלואה. אז בואי רגע ננסה לקשור לפחות את הנושא הקודם שהעלית ואחר כך תמשיכי בשמחה לדברים האחרים.

צריך להבדיל בין תחלואה בתוך מוסד לבין תחלואה בקהילה. המוסד הזה, החינוכי, הוא לא מופרד מהעולם, הוא לא אי נפרד. יכול להיות שבמוסד החינוכי אין תחלואה או שאתה לא יודע אותה, שזה משהו שיותר מדויק להגיד, כי אנחנו יודעים שבין 50% ל-70% מהילדים הם א-סימפטומטיים, אז אני לא יודעת שיש שם תחלואה, אבל עדיין בקהילה מסביב יכולה להיות תחלואה והתחלואה כן או לא תיכנס למוסד החינוכי. זה שאני אסגור את המוסד החינוכי כשיש בו תחלואה זה בדיוק מה שעשינו בספטמבר, זה לא עזר להפחית את התחלואה במדינת ישראל, כי התחלואה לא קיימת בנפרד בתוך המוסד ובנפרד ביישוב מסביבו, התחלואה קיימת בעולם המציאותי שהוא חלק מתוך היישוב ולכן אני לא יכולה לנהל את זה שכאשר יש תחלואה בתוך המוסד אני אסגור אותו וזה בסדר ואני אפתח את הכול חוץ מזה.

אבל אתה תסגור את כולו.

כי זה ייכנס לתוך המוסד וזה יחזור לתוך הקהילה. זה הבדל בין ל - - -

מנהלים את זה ביחד, בצורה חכמה.

בין לנהל את זה ברמה של התחלואה האזורית, שמוכתבת על ידי צבעי הרמזור לבין לנהל את זה ברמה של התחלואה במוסד שהיא בעצם נשלטת על ידי התחלואה ביישוב.

בקיצור, לשיטתכם בואו נישאר סגורים כי הכול משפיע על הכול, כולם מדביקים את כולם, במקום לראות איך אנחנו מנהלים את זה חכם אחרי כל כך הרבה חודשים שאנחנו באירוע הזה.

לא, זה לא מה שאנחנו אומרים, אמרתי לפני רגע, אנחנו מנסים לעשות בדיקות בבתי ספר, בין אם בבדיקות מהירות ובין אם באיגום מטושים ומאפשרים לעשות לימודים בחוץ ומנסים לדגום את עובדי ההוראה ומנסים לייצר מתווים לילדים שנושרים מהזום. זה כבר חמישה דברים שאמרתי שאנחנו מנסים לעשות דברים בכל זאת אחרת ולפתוח ולאפשר. אנחנו קשובים לכל רעיון שיעלה שבו אפשר לעשות פתיחות והן פתיחות שלא מעלות את הסיכון, אבל אני צריכה להגיד שהפתיחה בערים ירוקות - - -

כל פתיחה מעלה את הסיכון, צריך רק לנהל את הסיכונים האלה.

צריך להבין שהדבר הזה, 15% מהערים בשבוע זזות מהירוק לצהוב, זה לא דבר שהוא קבוע, ולכן גם את הדבר הזה צריך להבין אופרטיבית איך מנהלים. לדוגמה, אני רוצה לפתוח עכשיו ביום חמישי, אני מכריזה לקראת שבוע הבא איזה ערים הן פתוחות. מבחינת תחלואה יש ערים ירוקות והערים הירוקות של אותו יום חמישי פותחות את שעריהן בבתי הספר לשבוע שאחר כך, אבל אז מגיע יום ראשון וביום ראשון יש עיר שקודם הייתה צהובה, אבל ביום ראשון היא ירוקה, אז היא לא תפתח? ומה שעוד יותר גרוע, אם הייתה עיר שהייתה ירוקה אבל עכשיו ביום ראשון היא כבר צהובה וכתומה, מה עושים איתה אז?

ד"ר אלרעי פרייס, אנחנו כל הזמן שומעים כמה הכול מורכב וכמה אי אפשר והילדים נמצאים כאן וכל מה שהם רוצים זה תשובות, ואם למדינת ישראל היה חשוב העתיד הזה של הילדים היא הייתה אומרת קודם כל מערכת החינוך ונפתח אותה בצורה שהיא בטוחה וזהירה וימצאו את המתווה, ואני כל הזמן ממך שומעת למה לא.

אבל זה הניסיון - - -

אבל אני לא מבינה למה אנחנו תוקפים את המציאות במקום לבקש את המתווה שיאפשר את זה.

המציאות היא לא בעייתית, המדיניות היא בעייתית, תמר.

אפשר להגיד כל מיני אמירות שהן נשמעות נורא טוב, אבל בסוף כשצריך לממש את - - -

רק כל הזמן שואלים אותה מה מקדם ההדבקה, אולי טעינו בחישוב מקדם ההדבקה. אין מה לעשות, מקדם הדבקה זה מקדם הדבקה, איך נגיע למצב - - -

איפה הוא היה לפני כן כשהיו - - -

הוא כל הזמן היה, יפעת, זה לא נכון. זה היה מהתחלה.

זה הפך להיות מקדם הפחדה, עכשיו אין מספרים גדולים להיתלות בהם אז נתלים בדברים אחרים.

טוב, אז נחכה שנגיע לדברים הגדולים כי הם יגיעו הרי, זה ברור, כי מקדם ההדבקה מוביל למספרים גדולים. זה פשוט מאוד.

חברת הכנסת זנדברג, התנהלות נכונה. אפרופו דיון של חינוך צריך לחנך את הציבור להתנהג נכון.

אז יפה, אז במקום חצי שעה לשאול אותה, לתקוף אותה על הנתונים, לנסות לעקם את המציאות, בואו נשאל איפה המתווה.

אוקיי, אנחנו נשמע תיכף את משרד החינוך, אבל בסוף - - -

זאת השאלה פה.

בסוף זאת מדיניות של משרד הבריאות, נקודה.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד - - -

כאילו הוא מנהל את ההדבקה. ההדבקה קיימת, אפשר לעצום עיניים ואפשר לדרוש - - -

חברת הכנסת זנדברג, בפעם הבאה שאת מתפרצת אנחנו פשוט נוציא אותך, זה הפך להיות בלתי אפשרי.

טוב, חבל שהמציאות היא זו שמפריעה לנו להסתכל עליה.

יש גבול גם כמה אפשר להתנהל מתוך חרדות. באמת, תסתכלי את התגובות שלך לפעמים, גם כאן בוועדה, אני שומעת פה את המדיניות, הכול מונע מחרדה. במקום לבוא ולדבר עם האנשים ולהסביר להם איך אנחנו כאזרחים - - -

תמשיכי להסביר שאין מחלה ואז אולי הכול יהיה בסדר. בואו נעצום עיניים חזק חזק חזק ואז הכול יהיה בסדר.

את יודעת מה הבעיה? אני יותר מכם מאמינה שיש מחלה, כי אני לא מוכנה לוותר על הציבור, אנחנו מוותרים על הציבור - - -

את יודעת מה? כשמדברים אליי בלשון רבים אני יודעת שיש בעיה. אין פה אתם, זאת רק אני. את יכולה לדבר אליי, זאת אני, ואני אדבר אלייך. ואם אנחנו נעצום עיניים המציאות לא תיעלם.

חברת הכנסת זנדברג, אני קוראת לך לסדר פעם ראשונה.

גם אם אני אצא מהדיון זה עדיין לא ישנה את המציאות.

בבקשה, ד"ר אלרעי.

אני חושבת שקשה לכנות את המדיניות של משרד הבריאות מובלת על ידי חרדה כשיוצאים מסגר ב-2,000 מאומתים. מצטערת. קשה לי לקבל את האמירה הזאת. אם היינו בחרדה היינו מחכים בסגר של כל מדינת ישראל עד שהיינו ב-100 מאומתים, אז אי אפשר לקרוא להתנהלות שלנו התנהלות מתוך חרדה, אבל כן התנהלות מתוך אחריות ומתוך זהירות ומתוך הסתכלות רחבה על המערכת ומה יקרה אם תהיה פה עכשיו עלייה של אלפי מאומתים ומה יקרה במערכת הבריאות מצד שני ואנחנו בחורף. אז אנחנו כן אחראים וזהירים ועושים את זה בצורה מסודרת.

אני רק אסיים לגבי מערכות חינוך בעולם. קודם כל אני חושבת שקשה להשוות, מערכת החינוך שלנו ומערכות החינוך בעולם שונות מבחינת גודל כיתות, מבחינת המשמעת, רואים את הילדים בטאיוואן ובסין עומדים בשורות במרחקים של שני מטרים ביניהם ומנקים את התחתית של הנעליים ועושים להם היגיינת ידיים כשהם נכנסים. זה פשוט משהו אחר, אנחנו משהו אחר, אנחנו עם אוהב, מחבק וחם ואנחנו משהו אחר ומספר הילדים בכיתות הלימוד שלנו הוא שונה. אבל אני רק אסיים ואומר שאם מסתכלים על מה שקורה באירופה אני לא בטוחה שמדינות באירופה פיצחו את הדרך לנצח את הנגיף. אז הם השאירו את מערכת החינוך פתוחה והמגפה עולה עם או בלי מערכת החינוך, אני לא יודעת אפילו להגיד איזה חלק יש למערכת החינוך בזה, אבל לתת את הדוגמה של אירופה כשרואים מה קורה שם עם התחלואה הגואה כרגע אני לא בטוחה שזו הדוגמה שאנחנו רוצים להיות.

אוקיי. תודה רבה, ד"ר שרון אלרעי פרייס. אני רק אשאל את השאלה שעלתה כאן והדהדה, מה אנחנו חושבים שקורה עם התלמידים שלא נפגשים, מתחבקים ומתנשקים בתוך בית הספר כשהם מחוץ לבית הספר. שאלה שאני שמה כאן על השולחן. איתי, בבקשה, רצית להתייחס.

טוב. קודם כל תודה, ד"ר אלרעי פרייס, על ההתייחסות, אני רק רוצה גם להעמיד כמה דברים על דיוקם וגם להגיב. קודם כל אני רוצה להתייחס למה שהיה באוגוסט, כשאנחנו מדברים על אירועים שהיו בסוף אוגוסט. בסוף אוגוסט היו אירועים שבהם תלמידים היו בכזאת חרדה שהם נפגשו בלי סוף כי הם סיימו את השנה גמורים והמסיבות שהיו, למרות שהתרענו, גם למשרד הבריאות, וביקשנו להחיל אותם, מסיבות של השמיניסטים, שרק שיוועו לסיים את השנה או להתחיל את השנה כמו שצריך היו אדירות. אנחנו אמרנו, המשטרה ידעה גם מהדברים האלה, בכנות, ידעו, ובכל זאת לא אכפו והנשפים הפיראטיים שהיו. למרות שביקשנו מתווה, אמרנו להם תקשיבו, אנחנו לא נצליח למנוע את זה כי לא היה מפגש חברתי בכלל כי היינו בסגר חודשים ובהתחלה הייתה הבנה של זה ובני הנוער הכילו והכילו והכילו, אבל בסופו של דבר אנחנו בני נוער וזה לא יעבוד, ולכן הייתה עלייה בגילאים האלה, כי התעלמנו מאיך שזה נראה.

עכשיו, אם נמשיך לכלוא את כל בני הנוער במדינת ישראל בתוך הבתים סביר להניח שזה בסוף יגיע עוד פעם למצב שבו אנחנו נרצה להיפגש ואנחנו ניפגש המון, והנה, אנחנו רואים את ההפגנות. אני יכול לומר שבאופן אישי הפגנה של 1,200 איש בכיכר רבין חרה לי, הרגיש לי לא טוב. ראיתי 1,000 בני נוער בכיכר, אמרתי שזה מפיץ, זה לא נכון, זה לא טוב, התנגדתי באופן אישי לדבר הזה, אבל אין לנו שליטה על זה. אף אחד לא מסוגל יותר לשלוט על זה. בהתחלה קיבלנו פניות מכל מיני גופי מחאה של בני נוער שרצו למחות ואמרנו רגע, חברים, יש סיכון בריאותי, אנחנו לא יכולים, עלייה במקדם ההדבקה. אני מדבר כרגע על עשרות גופי מחאה, כמו זה של ה-1,200 תלמידים בכיכר רבין שרק רוצים לקום. אנחנו לא נשלוט בזה. אם אנחנו מדברים על אירועים כאלה זה מה שיקרה.

אני רוצה רגע להתייחס לנושא של איך פותחים וזה שמבקשים מאיתנו להביא מתווים. אנחנו הבאנו שלושה מתווים, האחרון שבהם הוגש אתמול לקבינט ולמשרד הבריאות. המתווים האלה, שלנו לפחות, מצד התלמידים, הם המתווים הכי מחמירים. יש כאלה שקראו להחזיר שכבות שלמות ביחד, אנחנו אמרנו שזה סיכון בריאותי גדול מדי. אנחנו הצענו מתווה למחר בבוקר שמדבר על מקסימום 25% מתלמידי ביתה ספר שיכולים להגיע באופן פיזי, עם ניהול דיפרנציאלי של הדבר הזה בתוך מוסד החינוך עם התחשבות ברמה רשותית ברמזור. המתווים האלה מונחים במשך חודשים ואנחנו מגישים ומגישים ונמצאים בדיונים ואני באופן אישי מדבר עם שרים בקבינט ובאופן אישי מדבר עם משרד הבריאות, אנחנו באים, אנחנו מדברים.

ד"ר אלרעי פרייס, אני באמת אומר לך, אני חושב, ואני לא אפידמיולוג, אבל שזה לא אפשרי להכיל בני נוער, להכיל צורך קיומי של מפגש חברתי בזה שאומרים אין לנו (נתק) - - - אנחנו לא נהיה כאן, הדור הזה שאמרת על המנהיגים, אני הדור - - -

יפעת, אפשר רגע רשות דיבור?

רגע, הוא יסיים.

אני הדור אולי כמעט האחרון שיהיה, כי חברים שלי לא רוצים להגיע לפה. את יודעת כמה זה היה לי קשה להביא בני נוער לדבר פה? - - - לא רוצה לצאת, לא מאמין לזה יותר, לא יהיה שינוי, שכחו אותנו, זה לא יהיה. אני באמת אומר, אנחנו לא מכחישים, יש קורונה, יש עלייה, צריך לעשות את זה בצורה הכי אחראית. אנחנו חושבים שאפשר לפתוח את זה, אפילו אם אנחנו נותנים לפי הרמזור ברשויות שרואים שיש בהם את ה – לא יודע, מה שמשרד הבריאות יקבע, להחזיר 10% מהתלמידים בשלב ראשון ללמידה פיזית, לפי איזה שהוא ניהול, עם כללים מאוד מחמירים.

הצענו את זה, הכול נמצא על השולחן. אני באמת ובכנות אומר, גם עד שיגיעו להסכמות, ולא הסכמנו איתם, אבל זרמנו איתם, והשלטון המקומי, אני לא יכול להבין למה.

אוקיי, תודה רבה, אני חושבת שזה מקפל את הכול, את כל מה שגם אמרנו כאן. הסיפור הוא בסופו של דבר שצריך לקבל אישור למתווים האלה וחודשים זה מתגלגל ולא מקבלים אישור. וכן, אני אדגיש ואחזק, שאם לא היינו מאמינים שיש כאן מגפה לא היינו יושבים כאן בכלל. הסיפור הוא משום שאנחנו רוצים לנהל את זה ומשום שאנחנו לא רוצים לאבד שליטה ומשום שאנחנו מבינים, ואני רואה, גם לי יש ילדה בת 14, ונכון, אני שומרת על הכללים והם לא מתכנסים הרבה ותמיד החלון פתוח ומסכות, כי יש לה מישהי שיושבת פה כל הזמן על הצוואר, אבל הם נפגשים. היא מספרת לי על כל החברים האחרים שיושבים בבתים של חברים וזה שם ואנחנו חייבים ללמוד לנהל את זה נכון ולווסת את זה נכון.

ורד וינדמן, שמחכה הרבה, ואחר כך חברת הכנסת תמר זנדברג. בבקשה. ואנחנו נשמע את משרד החינוך ונציגות הורים, אנחנו חייבים לפחות נציג הורים אחד, אי אפשר בלי הורים במערכת החינוך.

משרד החינוך הוא קריטי.

יפעת, קודם כל תודה רבה על קיום הדיון הזה שאולי הוא הדיון הכי חשוב שנערך בכנסת בזמן האחרון. אל ייאוש, אל תתייאשו, אסור להתייאש, וכמו שאתם יודעים היטב, אני פונה לנוער, יש מועצה שעובדת, אתם יודעים, אנחנו בקשר ואנחנו איתכם ואתם לא לבד.

התחלתי לחשוב, כשאני שומעת את הדיון הזה, אולי אנחנו לא בסדר, אולי כדי שיתחילו לספור את הנוער צריך לעשות תחשיב כלכלי כמה עולה דיכאון של ילד, כמה עולה הנשירה, כמה עולה חרדה של נערה, כמה עולים קשיים רגשיים של ילדים ונוער בכיתה ז' שלא מכירים אף אחד מבית הספר מאז שהתחיל בית הספר. אולי אם היינו עושים תחשיב כלכלי זה היה מגיע לדיון בקבינט, דיון רציני, כי מסתכלים כנראה רק במשקפיים כלכליים, כי את מי החזירו? החזירו את הילדים הצעירים, וטוב שהחזירו אותם, אבל כי חשבו איך להניע את גלגלי המשק.

שזה גם חשוב.

שזה גם חשוב, אבל מה עם הבריאות הנפשית של בני הנוער? מה עם הלחץ שלהם? מה עם החרדה שלהם? מה עם להסתכל עליהם כבני אדם שכל מה שהם צריכים כמו כולנו זה קשר אנושי? הם לא יכולים יותר לנהל את החיים שלהם במסך של מחשב. ואף אחד לא קורא לפתיחה בלתי מבוקרת, אמרת את זה יותר מפעם אחת בדיון, יפעת, אלא לתת להם פתרון כלשהו, לתת להם מסגרת. לא כל הימים, לא כל השעות, זה פחות חשוב כמה הם ילמדו, אבל שיחזרו לאיזה שהוא מפגש פיזי וזה לא הכול או כלום. השיח הזה של הכול או כלום מאפשר לממשלה להתעלם מהנושא הכי חשוב שנמצא עכשיו על הפרק.

זה מצב חירום, הנוער בישראל נמצא במצב חירום וצריך להפסיק את הבירוקרטיה. מפגשים בשטח פתוח, לקח שבועות הדבר הכול כך פשוט הזה שהרשויות המקומיות אומרות שהן יכולות מזמן לעשות את זה, הלוך ושוב, הלוך ושוב עד סוף סוף - - -

כשמתחילת המגפה אומרים לנו שבחוץ זה הכי בטוח.

בדיוק. אז עד שסוף סוף קיבלו את ההחלטה המתבקשת הזו התחיל לרדת גשם. אני מודיעה לכם, בכמה בתים ביום ראשון כשהיה מבול היה בכי ביום הזה, ילדים שחיכו, ילדים בכיתה ז', בכיתה ח', שחיכו לראות את החברים שלהם כמעט בפעם הראשונה מאז שהתחילה שנת הלימודים, הם מצאו את עצמם חוזרים לזום כשהם תכננו מה הם ילבשו באותו בוקר, את מי הם יפגשו, פשוט לחזור לחיים.

וצריך להפסיק עם הבירוקרטיה הזאת, הפתרונות ישנם. זה האבסורד הגדול, הרשות המקומית אומרת, אנחנו כבר מוכנים, אנחנו יכולים, יש לנו את הפתרונות, כמה מסובך זה יכול להיות? ואני רוצה לשאול אותך, יפעת, הדיון הכול כך חשוב הזה, איפה השרים שמקבלים את ההחלטות? איפה הם? למה הם לא באים לשמוע אתכם ואת בני הנוער? שהם ישמעו אתכם, שישמעו אתכם, שראש הממשלה יבוא ויקשיב לכם ויבין מה עובר עליכם ביום יום. כל שרי הממשלה היו צריכים לבוא לפה ולהסביר איך הם שכחו את הילדים בבית ומי נותן להם תקווה. אין להם תקווה, אפילו טבלת ייאוש הם לא יכולים לעשות, אין להם מושג מתי יחזירו אותם, אם יום אחד יחזירו אותם.

נכון, חוסר ודאות.

בעוד כמה ימים מציינים את יום זכויות הילד הבינלאומי והזכויות הכי בסיסיות של בני הנוער נרמסות, הזכות לחינוך, הזכות לבריאות הנפש, הזכות לכבוד בסיסי, להיות עם בני אדם. את זה הממשלה פשוט ברגל גסה, וצר לי להגיד את זה, רומסת, מתעלמת מבני הנוער. כבר לפני חודשים ארוכים ישבנו עם הרבה מאוד בני נוער שיסבירו מה הם מרגישים, בגל הראשון, הם סיפרו אז עוד על בדידות, על חרדות, על לחץ. מה שקרה אז זה כאין וכאפס לעומת מה שקורה היום. אני רוצה לשאול מי מייצג את האינטרסים של הילדים והנוער האלה בתוך הקבינט, מי משמיע את הקול שלהם? מי זועק את הזעקה הזאת?

הסקירה הבינלאומית שמוזכרת פה טיפה בזלזול, אבל תסתכלו על מה אומרים המנהיגים באירופה, מה הם אומרים. הם לא פתחו את זה כמו שזה, הם מצאו דרך לפתוח את זה בצורה בטוחה, אבל המנהיגים, הקנצלרית של גרמניה, הנשיא של צרפת, הם מדברים למה חשוב החינוך, הם מדברים על הטראומה וזאת טראומה של בני הנוער שנשכחו והם אומרים שהם מחזירים את בני הנוער - - -

תסתכלי על הפרסום של ארגון הבריאות העולמי שמראה שמדינת ישראל מבין הבודדות שהחינוך לא חזר שם.

כן, כי זה לא עוזר לנתניהו לחמוק ממשפטים החזרה של בני הנוער.

עזבו, תצאו רגע מהאמירות הפוליטיות האלה, זה לא משרת אף אחד.

בזה הוא מתעסק.

ביום שבני הנוער הם פוליטיקה אבוי לנו. הקול הזה, אני מחזקת את ידך, יפעת, זה הדיון הכי חשוב שהיה פה בזמן האחרון בכנסת ישראל, אבל עם הקול הזה של בני הנוער, שכל דקה פה שווה זהב. אם הקול הזה לא יגיע למי שמקבל את ההחלטות אנחנו לא נתקדם. ויש אפשרויות, הסקירה הבינלאומית, הגשנו גם לשר החינוך, יש דרכים, צריך רק להתקדם.

אוקיי. תודה רבה, ורד. חברת הכנסת תמר זנדברג, בקצרה, לפני שנשמע את משרד החינוך כי אנחנו כבר באיחור של חצי שעה.

כן, תודה. זה מאוד טוב שאני מדברת בדיוק לפני משרד החינוך כי אני חושבת שכל הדיון הזה צריך להיות מופנה למשרד החינוך. עם כל הכבוד, משרד הבריאות אחראי על נתוני ההדבקה. וכן, גם ה-R היה שם כל הזמן, כשהוא יעבור את ה-1 ויגיע ל-2 זה יתפשט בצורה אקספוננציאלית, כמו בגל הראשון, למה? ככה, כי ככה עובד הנגיף הזה, הוא מדביק מאחד לשני, וכשכל בן אדם מדביק חצי בן אדם המגפה מתכווצת, כשכל בן אדם מדביק שני בני אדם וכל אחד מהשניים האלה מדביק עוד שניים המגפה מתפשטת. זה נורא נורא פשוט, זה דבר שלמדנו אותו במשך חודשים. לכן זה ברור שככל שנעלה מפגשים וככל שנפתח יותר כיתות תעלה ההדבקה, בכיתות עצמן, במשפחות שלהם, בהעברה הבין דורית מה שנקרא, באנשים המבוגרים וכו'.

ולכן משרד הבריאות, אנחנו יכולים להאשים את השליח, אבל הוא זה שמציב בפנינו את תמונת המגפה, אני שואלת איפה משרד החינוך, איפה משרד החינוך שאחראי למה שאנחנו כבר יודעים. כבר ידוע לפי ההנחיות של היום, מותרת התקהלות, במרכאות, של עשרה אנשים בפנים, 20 אנשים בחוץ, אני רוצה לשאול את משרד החינוך כמה כיתות נפגשו בחוץ מחודש מרץ או כמה כיתות נפגשו בחוץ מחודש ספטמבר, מה-18 בספטמבר, שאז נכנסנו לסגר שתיים.

הבת שלי בכיתה ט' בבית ספר בתל אביב שנמצא על שפת פארק הירקון, יוצאים מבית הספר, עוברים כביש במעבר חציה כזה קטן, יש את פארק הירקון. ביום חמישי האחרון, ה-12 בנובמבר, הם עשו מפגש של שעה עם המחנך בחוץ פעם ראשונה מאז מרץ. בית הספר נמצא על גדות הפארק, זה פארק ענק, כל בתי הספר של תל אביב היו יכולים להיפגש שם לפחות פעמיים בשבוע כל כיתה, מחטיבה ומכיתות ה' והלאה. איפה זה היה? איפה המפגשים בקבוצות קטנות? כן, במדינות אירופה קפסולה של 18 ילדים זה כיתה רגילה, למה? כי ממוצע הילדים בכיתה ב-OECD זה 21 וזה כולל הכיתות הצפופות של ישראל וכו'.

כן, אבל אנחנו לא מתווכחים על האיך, אנחנו מאפשרים למשרד הבריאות שיגיד איך, אנחנו לא קובעים לו.

אבל זאת בדיוק הנקודה שלי, שהשאלה צריכה להיות כן בדיוק על האיך, כי את נתוני התחלואה אנחנו לא נשנה, אבל את האיך לעשות את זה. איפה המתנ"סים? איפה מבני ה - - -

משרד הבריאות לא מאפשר פתיחה של הבלתי פורמלי, תמר.

לא, לעשות - - -

כן.

אבל תנו לי לסיים. המבנים האלה עומדים סגורים, אני לא מציעה ל – אני גם חושבת שאין מה לעשות, ככל שפותחים יותר תהיה יותר תחלואה, לכן צריכים לבחור. אם מה שחשוב לנו זה בתי הספר ואני חושבת שבתי הספר הם חשובים כרגע, כי זאת מסגרת ממוסדת וקבועה של מפגש חברתי קבוע, חברתי ולימודי והתפתחותי ומה שלא יהיה, המתנ"סים האלה עומדים סגורים. אני קיבלתי אס.אמ.אס מעיריית תל אביב שהחניון של הבימה ייפתח עד שתחזור התרבות, למה האולמות בהבימה לא יכולים שהתלמידים יהיו שם בקבוצות קטנות?

שאלתי את השאלה הזאת אתמול.

אלה הדברים שאנחנו צריכים לדרוש ועם כל הכבוד, סליחה, זה לא ממשרד הבריאות, זה ממשרד החינוך ולכן אני אשמח באמת לשמוע תשובות ממשרד החינוך, איזה מתווים הוגשו להם, על ידי מי, מה הם שמעו מראשי הרשויות, כמה מפגשים נערכו עד עכשיו, באיזה קבוצות, כל הדברים האלה. זה מה שאנחנו צריכים כל יום לבקש ורק ככה אנחנו נוכל עד לסיום המגפה להיפגש וזה אפשר, וצריך לעשות את זה.

תודה רבה, חברת הכנסת תמר זנדברג. אני רק אומר, משום שיוצא לנו לא פעם ככה להגיע לעימותים בדיונים, אין ספק, וזה ברור כאור השמש שככל שפותחים התחלואה עולה.

בדיוק.

זה לא סוד, לא צריך גם להיות גאון, לא לשבת באמ"ן וגם לא במשרד הבריאות, אבל השאלה איך אנחנו מתמודדים ובתוך הפרופורציות האלה, בניהול הסיכונים שיש, איך אנחנו מנהלים סיכונים שונה ממה שניהלנו אותם במרץ כשהיו פה תחזיות אפוקליפטיות.

דבר שני, תסכימי איתי שאם תהיה פה שמירה על הנושא של הריחוק פיזי, המסכות, הריחוק שאנחנו מדברים עליו, כמו שהתרגלנו לעשות ככה ולא ללחוץ ידיים כי דיברו אל ההיגיון - - -

אבל על מנת שיהיה ריחוק צריך מספר מוגבל של תלמידים.

אז אני אומר לך, את לא היית כאן בתחילת הדיון, אמרתי שהדברים אפילו יכולים להיות יותר פשוטים. פעם בעבר במדינת ישראל למדו בשתי משמרות, לא ילמדו שמונה שעות, ילמדו ארבע שעות.

נכון, אז יפה, איפה המתווה הזה? אבל זאת שאלה למשרד החינוך.

שנייה, הצגנו את זה לא פעם ומה שהיה צריך לקרות פה בחודשים האחרונים זה להגיע למתווה שהוא ישים.

מסכימה.

אמר לך פה איתי, מועצת התלמידים, לא אנחנו, הם, הם הציגו פה מתווים בלי סוף, אף אחד לא מקבל אותם.

אני רוצה להסביר. לנו יש פורום עם משרד החינוך, לא רק אנחנו יושבים בו, כל הגורמים יושבים בו. לפני הדיון הראשוני בקבינט אנחנו ישבנו, כל אחד הלך לכל הגורמים בשטח ובדק ואמרו לנו שהדבר העיקרי שיצטרך להיות זה שנשמור על העקרונות של הבריאות. משרד החינוך הלך איתנו על אותו קו.

נו ו-? איפה ההצגה של משרד החינוך של זה לקבינט?

אני אסביר בדיוק. כי אני כן חושב שצריך לבוא פה בטענות למשרד הבריאות, אנחנו הצגנו מתווה שאומר שלא תהיה תזוזה מקפסולות, אפשר להחזיר בין 10% ל-20% מהתלמידים ללמידה פיזית בתוך בית ספר, שזה כלום, ואם רוצים להחזיר משהו שהוא מעבר לקפסולה האחת הקבועה, של עד 20 תלמידים, שילד פוגש עם הגבלה של כמות המבוגרים שהוא פוגש, אז מביאים אותם בקבוצות של חמישה תלמידים לבית הספר וזה בתנאי שנותנים לקיים את הפעילויות באמת, גם, באופן מאוד מאוד מוגבל, בתוך מרחבים. גם על זה הלכו איתנו, אמרו שאנחנו צודקים, מתוך משרד החינוך הגישו מתווים נהדרים באמת - - -

איפה המתווים האלה?

ואז באו - - - רגע - - -

סליחה, אני מאוד מצטערת, אבל זה לא רציני מצד משרד החינוך - - -

ואז באו ממשרד הבריאות ואמרו לא יקרה.

בואו נשמע את משרד החינוך. איתי, גם אני מכירה את מה שאתה אומר.

מההיכרות שלי אני חולקת על התיאור הזה, לא שלך, אלא אני לא שמעתי שמשרד החינוך הגיש מתווה אמיתי ואמר הנה, זה מה שאני מציע, בוא, משרד הבריאות, תגיד לי זה כן, זה לא. אני לא שמעתי דבר כזה חוץ מאשר הקבוצות של או כמה שעות ביום, שזה התחיל לעבוד ב-1.9 או קבוצות מפוצלות.

דרך אגב, גם המפגשים בחוץ, זה היה מאושר בהתחלה, הרשויות התחילו להפעיל את זה ואז אמרו להם לא, זה לא טוב, ברמה הבריאותית.

אני מאוד רוצה לשמוע את משרד החינוך, מה הם הציגו ומה נאמר להם, כי אני לא שמעתי על שום מתווה כזה.

בואו נשמע.

נציג משרד החינוך, מי מכם יתייחס למה שנאמר כאן?

אני אתחיל ועינב תמשיך אותי. אני חושבת שאין עוררין על כך שאנחנו כולנו רוצים שתלמידים יחזרו ללמוד פיזית. שר החינוך והמנכ"ל אמרו את זה מעל כל בימה, יעידו על כך גם המתווים שהתחילו מתחילת השנה. יחד עם זאת ברור לנו שאנחנו צריכים לחזור בביטחון בריאותי ועל כן יש אולי תחושה פה בוועדה שאנחנו רק רואים חלק מהמסגרות שאתם מכוונים אליהן. אז לא, אנחנו רואים את כל מערכת החינוך, אנחנו מדברים על כל מערכת החינוך, כולם חשובים לנו ואלו שלא יכלו לחזור ללמידה פיזית אנחנו נתנו מענים ככל שיכולנו והם מענים רבים ומגוונים, עינב תיכף תרחיב.

כן חשוב לי לתת תשובה לגבי הלמידה בחוץ. היא אושרה רק ב-7.10, למיטב זיכרוני, באמצע אוקטובר, אני תיכף אבדוק בדיוק. כיוון שלפני כן לא קיבלנו את האישור הבריאותי על המהלך הזה לא יכולנו לקיים אותו. יחד עם זאת במתווים שלנו - - -

רגע, שנייה, זאת נקודה חשובה.

אני רק אגמור משפט.

רגע, רגע, כי חברת הכנסת תמר זנדברג התעקשה על זה. אתם צריכים בעצם את האישור של משרד הבריאות לכל מהלך כזה?

כיוון שזה מופיע בתקנות אז כן. התקנות הן אלה שקובעות את המהלך שלנו בסופו של דבר בשטח. יחד עם זאת חשוב לי להגיד, בכל המתווים שלנו אנחנו באים ואומרים, היכן שניתן ללמוד במבנים סמוכים לבית הספר כדי להגדיל את מספר התלמידים שמגיעים פיזית, זה קיים, גם השימוש במבנים בקהילה, זה גם - - -

איפה זה קיים? מה מה מה?

אינה, איפה זה קיים? יש לימודים בספריות, במתנ"סים? איפה?

במתווים אנחנו מאפשרים את היכולת הזאת.

מה זאת אומרת מאפשרים? מי אחראי על זה? מי אחראי להציג את המתווה?

איפה זה קיים, אינה? את אומרת שמאפשרים.

כמה תלמידים בכיתות ה' עד י"ב לומדים היום במה שאתם מאפשרים? אתם מנטרים את זה, אתם עוקבים אחרי זה?

בכיתות ה' עד י"ב לא יכלו לחזור ללמידה פיזית אלא רק ללמידה שהיא למידה – יותר נכון מפגשים רגשיים ואני אשמח שעינב - -

אז למי אתם מאפשרים את זה?

- - תיתן את הדיווח על כך.

אז כשאמרת שאתם מאפשרים למה התכוונת? כשאמרת: אנחנו מאפשרים למידה במבנים וכל זה, למה התכוונת?

אמרתי שכבר במתווים הראשונים היה לנו ברור שאם אנחנו נצטרך לתת מענה בקבוצות, כבר אז חברנו לשלטון המקומי ואמרנו בואו נראה מה יש בקהילה. זאת אומרת זה לא משהו שעכשיו זה איזה שהוא רעיון שלא חשבנו עליו, זה מהלך שאנחנו חושבים עליו, אבל יחד עם זאת אם התקנות אומרות שיכולים לחזור תלמידים של גני ילדים עד כיתות ד' בשלב הזה ואחרים יכולים מאמצע אוקטובר להיפגש רק ב - - -

אבל זה ביצה ותרנגולת. התקנות אומרות את זה בגלל שחזרה משמעותה חזרה של כיתה שלמה או חצי כיתה מקסימום במשמרות של ארבע שעות כמו שהיה מה-1 בספטמבר עד ה-18 בספטמבר, זה בעצם הדבר היחיד שיש היום. המתווה היחיד שבפועל בא לידי ביטוי זה מה שהיה בין 1.9 ל-18.9, זה היה פשוט חלוקה של כל כיתה לשתי כיתות, או ארבע שעות ארבע שעות, או חצי שבוע חצי שבוע. זהו, זה מה שהיה. חוץ מזה איזה עוד מתווה - - -

אוקיי, בסדר, אבל משרד הבריאות צריך לאשר את החזרה שלהם בלי קשר למתווה.

לא, אבל הוא לא מאשר כי במתווה הזה תחזור התחלואה. נשאלת השאלה האם למשרד החינוך בשיתוף עם משרד הבריאות – אני לא סנגורית של משרד הבריאות - - -

אגב, פרופ' גרוטו וגם ד"ר שרון אלרעי פרייס אמרה חד משמעית שבתי הספר לא הובילו לעלייה בהדבקה, רק שיקפו את העלייה כולה.

בסדר, אוקיי, השאלה שלי היא כזאת, על מנת - - -

אני רק רוצה לדייק שהאישור של המרחבים בחוץ ניתן באמצע נובמבר ולא באמצע אוקטובר.

מה זאת אומרת אמצע נובמבר? אנחנו עכשיו באמצע נובמבר.

אני רוצה, ברשותכם, משום שאנחנו כבר גולשים על הדיון הבא - - -

אז רק עכשיו נזכרתם לאשר בחוץ?

רגע, אבל נורא חשוב שתשמעו מה - - -

רגע, היא אומרת שמשרד הבריאות לא אישר בחוץ.

בסדר, שוב, אין לי, אני לא סנגורית של משרד הבריאות, אני שואלת איפה הממשלה נותנת מתווה שיתייחס, אחת, למפגשים בחוץ, שתיים, התקהלות קטנות בקבוצות קטנות במבנים סגורים ולפזר את זה על פני מבנים. זהו, אלה שני עקרונות הכי פשוטים, איפה זה?

אינה, שאלה פשוטה, במה תלויה החזרה שלכם או יותר נכון החזרה של התלמידים היקרים האלה שיושבים כאן מולנו לתוך שגרת לימודים? ככל שתבנו אותה, אנחנו לא מתערבים באופן, משאירים למקבלי ההחלטות לקבוע את המתווה הבטוח, מה צריך לקרות כדי שיחזרו ה' עד י"ב? במי זה תלוי?

אני חושבת שהבהרתי ואמרתי, אנחנו ערוכים לכל תרחיש, הצגנו את התרחישים של מערכת חינוך פועלת כבר בחודש יולי - - -

אז במי זה תלוי?

מה זה במי זה תלוי? הם אלה שצריכים להציג את התוכנית.

הקבינט והממשלה יקבלו את ההחלטות ואנחנו - - -

אינה, יש לכם מתווה שאתם יודעים להציג לכנסת?

אי אפשר ככה, חברים, ואנחנו צריכים לסיים.

חברים, זה גם לא תורה מסיני, ב-1.9 התחילה מערכת לימודים, ראינו איך זה קרה, זה לא קרה בחוץ.

חברת הכנסת זנדברג, הנקודה ברורה, אני מנסה רגע להבין איפה הבעיה, לא מה היה.

לא, אבל היא אומרת סתם דברים. היא אומרת: אנחנו ערוכים לכל תרחיש, מי מציג את התרחיש הזה? זה הם צריכים.

איפה המתווה? אינה, את לא תגובתית לתרחישים, את רגולטור, את אמורה להציג את המתווה.

היא גם לא הרגולטור, היא המפעיל, היא המבצע.

נכון, אז אני שואל, את לא תגובתית לתרחישים, את אמורה לקבוע איך זה אמור לפעול וגם ליישם את זה בפועל. לכן אני שואל, כרגע התלמידים לא נמצאים בבתי הספר. הקבינט מתכנס כדי לדון, אתמול הוא התכנס שבע שעות, מי יודע כמה היום הוא יישב, מה המתווה שעומד בפניו? כאילו מה קורה?

אגב, גם כל התרחישים האלה, איפה הם היו ב-1.9?

בואו נאפשר לה, בבקשה, לדבר, כי אחרת אנחנו לא נשמע את משרד החינוך.

ב-1.9 נפתחה המערכת לשבועיים, איפה היו התרחישים האלה?

לא ברור.

חברת הכנסת זנדברג. משרד החינוך, אני חוזרת ושואלת - - -

רק להגיד שאני חייבת להיות כבר בדיון אחר.

מה צריך לקרות כדי ש-ה' עד י"ב יחזרו ללמוד? במה זה תלוי עכשיו, בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים?

אני אמרתי ואני חוזרת, התשובה שלי לא השתנתה, התשובה שלי אומרת שאנחנו ערוכים לכל תרחיש, אם יחליטו מחר שמחזירים את כיתות ה'-ו' ו-י"א-י"ב - - -

מי צריך להחליט?

רגע, אם יחליטו אז מה תעשו?

המתווה כבר פורסם.

מהו? אנחנו לא יודעים, מהו?

לא, חברים, אין לנו זמן לפרוס את המתווה ואנחנו גם משאירים להם את הסמכות המקצועית.

כי אין מתווה. יפעת, אין מתווה.

יש להם את הסמכות, אבל שיציגו.

השאלה היא במה זה תלוי ואת לא עונה, אינה. במה זה תלוי? אם יש מתווים והמתווים הם בטוחים, לטענתכם, או לחילופין, אני שומעת את מה שאת אומרת, יש לנו מתווה לכל תרחיש שמשרד הבריאות ידרוש, במה זה תלוי, אם יש לנו את האפשרות לפעול במגוון דרכים, או במי זה תלוי?

אנחנו פרסמנו את המתווה העקרוני לחזרת כיתות ה'-ו' ו-י"א-י"ב, חשבנו שהממשלה תאשר את זה ועדיין הממשלה והקבינט בדיונים על זה, כפי שאת אומרת. היה וזה יאושר אנחנו פרסמנו מתווה עקרוני הרבה זמן מראש על מנת שגם השטח, המנהלים, המורים, כל אלה שצריכים לעשות את השינויים בעקבות המהלך הזה של קבוצות או לא קבוצות וההגבלות הבריאותיות, יוכלו להיערך. ולכן ברגע שיינתן האישור המורים והמנהלים כבר יכולים לחזור ולקבל את התלמידים.

אבל סליחה, יפעת, אין במתווה הזה כלום חוץ מאשר חלוקה של כל כיתה.

רגע, אנחנו לא יודעים. אינה, בלי קשר עכשיו למועד הפתיחה, המתווה כשלעצמו מאושר? משרד הבריאות תומך בו? במי זה תלוי? זה תלוי בהחלטה של הממשלה אם כן לפתוח או לא לפתוח בלי קשר למתווה? תגידי את הדברים פשוט, אני רוצה לקבל תשובות פשוטות. יש הסכמה על המתווה רק אין הסכמה על מועד הפתיחה? אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים.

זאת ההבטחה שלי, כן.

שיש הסכמה על המתווה, אבל אין הסכמה על מועד הפתיחה.

נכון לעכשיו ה'-ו' ו-י"א-י"ב, ברור למשרד הבריאות, אנחנו איתם בדיונים, דיברו עליהם כולם, אנחנו בדיונים קבועים והגענו להסכמות לגבי החזרה של התלמידים, זה גם מפורסם במתווה העקרוני וזה מקובל על משרד הבריאות. ברגע שזה יאושר אנחנו נוכל לצאת לדרך.

אוקיי. אם אני מסכמת את מה שאמרת, יש מתווה שמוסכם על משרד הבריאות, לא ניכנס אליו כרגע, אבל אין לי שום בעיה משום שהדיון כל כך חשוב - - -

אתם יכולים לראות אותו, הוא פורסם.

אוקיי, אם נצטרך גם נקיים דיון נוסף.

אני מציעה לקיים דיון נוסף כי במתווה הזה אין כלום חוץ מאשר חלוקה של כל כיתה לשתי קבוצות, זהו.

שנייה, הסיפור - - -

שום רעיון ממה שהעלו פה מועצת התלמידים לא מופיע שם. לא חוץ, לא כלום.

סליחה, חברת הכנסת תמר זנדברג, אני לא מתערבת למשרד הבריאות, אמרת שהוא אוטוריטה, נכון? את אומרת, אינה, משרד הבריאות מאשר את המתווה שאנחנו עוד לא יודעים מהו, אנחנו רק תלויים בהחלטת ממשלה. זה הסיפור.

אני מדברת על ה'-ו' ו-י"א-י"ב, אכן זה בהסכמות ואנחנו ממתינים לאישור.

אוקיי. אז זה רק אומר שבסוף בסוף אנחנו תלויים בכלל בהחלטה עקרונית של ממשלה אם לפתוח או לסגור בלי קשר ל - - -

אבל זה לא – שוב, בגלל שהאישור הזה תלוי בהתקדמות התחלואה לכן זה לא מגיע, אבל זה לא העניין, העניין שאם יקבלו את ההצעה שהציע פה איתי, של קבוצות קטנות של חמישה, של שילוב עם חוץ, של כל דברים האלה, יהיה אפשר כבר עכשיו.

אבל זה בדיוק הסיפור, חברת הכנסת זנדברג - - -

לא, כי להחזיר עכשיו קבוצות של 18 לתוך בית ספר סגור - - -

הם לא מוכנים לפתוח. את לא שומעת מה היא אומרת? זה לא קשור בכלל למתווה.

אני שומעת היטב, היא אומרת שזה המתווה שהם הציגו, המתווה שהם הציגו מבוסס על דבר אחד בלבד, חלוקה של כל כיתה לשתי קבוצות של עד 18 ובמקום עד חמש קפסולות בשבוע, כמו שהיה בספטמבר, עד שלוש קפסולות לכל ילד.

אבל זה לא רלוונטי, כי משרד הבריאות מקבל אותו.

זה כן רלוונטי, זה מה שרלוונטי.

משרד הבריאות מקבל אותו. הסיפור הוא בכלל אם לפתוח או לא לפתוח.

כי משרד הבריאות אומר: זה מה שהגישו לנו, אם נפתח במתווה הזה תהיה עלייה בתחלואה. לכן לא פותחים.

לא, משרד הבריאות אישר את המתווה שאינה הציגה.

הוא אישר, אבל הוא לא פותח כי יש עלייה בתחלואה.

כי הממשלה הזאת מפחדת לקבל החלטות.

אני, ברשותכם, מבקשת לסכם את הדיון, יכולנו להמשיך כאן עוד מספר שעות בהחלט. אני ממש מתנצלת בפני מי שלא הספיק לדבר בזום, גם חברת הכנסת אורלי פרומן, גם נציגי ההורים שמאוד חשוב לנו לשמוע אותם, אבל אתם רואים את הדינמיקה, אנחנו נקיים דיון המשך, אם צריך, כדי שבאמת נאפשר.

אני רוצה לומר את השמות של התלמידים שבטח היו מייצגים את אותה תפיסה שהייתה כאן, את שירה גנון, עמית כהן היא אמא שביקשה לדבר, את אור שלמה, את אוראל אלוש, את אלעד אסולין מכפר הנוער הדסים. ממש במחילה, אנחנו לא נספיק לשמוע אתכם, נעשה את זה בדיון הבא.

אני מסכמת את הדיון בצורה כזו והוא כולו סיכום מפיהם של ילדים, דור העתיד במצוקה, התלמידים מרגישים שעושים להם דמוניזציה והופכים אותם לאלה שמפיצים את הנגיף, שום פיצוי כספי לא יפצה על המצוקה שהם חשים היום. זמן רב רצינו להוציא את הילדים מהמסכים, חינכנו לזה, הרבה מהתוכניות בבתי הספר ועכשיו בתקופת הקורונה אנחנו פשוט עושים את ההיפך הגמור ומחזירים את כולם למסכים להרבה מאוד זמן. המערכת איבדה את התלמידים, אין לנו אמון במערכת, מערכת החינוך לא יכולה לחשוב שהכול כרגיל ולהתנהג כרגיל כי לומדים בזום בלי להתייחס בעצם למציאות המאוד מורכבת שבה אנחנו נמצאים.

הילדים הציגו פה הרבה מאוד מצוקות ותחושות קשות. אגב, לא דיברנו על הנזקים הבריאותיים שיש. אנחנו מאוד רוצים לשמור על הבריאות שלהם מקורונה ושל החברה כולה, אבל יש פה נזקים בריאותיים לא מעטים, גם מהסיטואציה החדשה שהם נמצאים בה.

אנחנו כוועדה מבקשים מהממשלה להסתכל בעיניים של הילדים האלה, לא לשכוח אותם בבית ולמצוא את הדרך הבטוחה להחזיר אותם לשגרת לימודים. זו הדרישה של הוועדה ואנחנו נקיים דיון המשך. אני מקווה שעד הדיון הבא אתם תבואו ותספרו לנו איך החוויה לחזור לבית הספר ולא למה צריך להחזיר אתכם. תודה רבה רבה לכולכם.


הישיבה ננעלה בשעה 13:07.