פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
17/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 104
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, א' בכסלו התשפ"א (17 בנובמבר 2020), שעה 9:30

ההזנחה והמחסור בתשתיות והשפעתם על הישגי התלמידים הבדואים בנגב - לציון יום הנגב

חברי הוועדה: יוסף טייב – מ"מ היו"ר
סמי אבו שחאדה
ווליד טאהא

סעיד אלחרומי
אימאן ח'טיב יאסין
סונדוס סאלח

אסף וינינגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

ד"ר יעלה רענן - נציגה, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים

הדס סינה - מדריך במסגרת תוכנית החומש לחברה הבדואית, משרד החינוך

סאלימן עמור - מנכ"ל שותף, עמותת אג'יק

אלה גיל - רכזת פרויקט קידום שוויון בנגב, עמותת סיכוי

מירב ישראלי

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

ההזנחה והמחסור בתשתיות והשפעתם על הישגי התלמידים הבדואים בנגב - לציון יום הנגב

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך והתרבות והספורט ליום הנגב, שיזם חברי, חבר הכנסת סעיד אלחרומי.

בשתי מילים לפני שאני אתן את דברי הפתיחה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי. קודם כל אני חושב שזו יוזמה מבורכת. ב', אני רוצה לומר שמבחינתי, ואני חושב שרוב חברי הכנסת פה במשכן יסכימו שילד הוא ילד הוא ילד ולכן אנחנו צריכים לתת לו את האפשרויות להצליח, שוויון בחינוך, כדי שבסופו של דבר יוכל להיות אזרח מן המניין עם כל הזכויות. אין לזה שום קשר לחילוקי דעות שיש על קרקעות או הכשרה או הכרה. הדבר הזה של חינוך, רווחה, הם דברים שהם חשובים ביותר, לכן אני חושב שאנחנו צריכים יחד לעשות עבודה משותפת כדי לראות איך פותרים את הבעיה הזאת.

אחרי דברי הפתיחה של חבר הכנסת סעיד אלחרומי, הייתי רוצה לשמוע ואולי שהממ"מ יפרוס בפנינו את הנקודות, ואז ברשותכם, חברי הכנסת יתייחסו לדברים לאחר מכן ואנחנו נקבל את הנתונים.

תודה רבה חבר הכנסת סעיד אלרומי. בבקשה.

תודה אדוני היושב-ראש שאתה מנהל דיון בעיניי מאוד חשוב, דיון שעוסק בפריפריה של הפריפריה ועוסק באוכלוסייה שהיא הכי ממודרת בארץ. יש גם הקבלה מסוימת בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה הערבית וגם אוכלוסיות אחרות שהן מודרות במדינה וסובלות. כאן אנחנו מדברים על חינוך, אדוני היושב-ראש. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שיש בה מעל 100,000 ילדים במערכת החינוך, כאשר עשרות אלפים מהם נמצאים בכפרים הלא מוכרים בנגב.

יושב-ראש הוועדה, רם שפע, וועדת החינוך והוועדה לזכויות הילד סיירה בנגב בתחילת השנה והתוודעו למצב העגום של תשתיות החינוך בנגב. היינו בתל ערד, יישוב לא מוכר, בית ספר שאין בו מים זורמים. אין צינור מים שמגיע לבית הספר הזה. 500 תלמידים ללא מים. תאר לעצמך האווירה. אין כביש גישה לבית הספר הזה מהכביש הראשי.

עברנו ליישובי ואדי נעם שבאל עזאזמה, בית ספר אל עזאזמה. חברי וואליד היה בסיור. ראינו שם צפיפות נוראית בבית הספר הזה, כאשר יש שם אלפי ילדים. למה זה גורם? א', נשירה גבוהה, כאשר מחסור בתיכונים בכפרים הלא מוכרים האלה, למשל בוואדי נעם. דרך אגב, היישוב ואדי נעם, רבותיי, זה ישוב שיש בו מעל 15,000 תושבים והוא לא מוכר ועדיין אין תיכון שם. יש 3,000 תלמידים בערך או 2,700 ביסודי ובגני הילדים במתחם הזה, אבל הוא מחנה פליטים. ממש דחוס.

סוגיה שנייה זה ההסעות ממרחקים להגיע לבתי הספר. תארו לעצמכם שבתקופת החורף כאשר הגשם שוטף את הנגב, האוטובוסים אינם יכולים לנוע בכבישים האלה כי אין תשתית. אף אחד לא הכין את התשתית שם והילדים נשארים בבית.

כמובן שהסוגיה הידועה מכל ונידונה כאן בוועדה הזאת יותר מפעם – היום קרוב ל-4,000 תלמידים ללא מסגרת. 4,000 ילדים בנגב, אין להם מסגרת חינוכית. הם בגילאי גן, בגילאי 3 עד 5 ואין להם. פשוט מאוד אי אפשר להסיע אותם מפאת גילם למקומות מרוחקים, ולכן הם נשארים בבית.

איפה זה מוביל אותנו, אדוני היושב-ראש? חוסר הטיפול באוכלוסייה הבדואית, חוסר ההשקעה בחינוך שם מוביל אותנו למצב שהנשירה גוברת. גם מי שמגיע לכיתה י"ב, הוא לא מסיים בגרות. תוצאות הבגרויות, כולם רואים שהאחוזים הם הנמוכים בארץ. אחוזי הבגרויות אצל הבדואים בדרום הם הנמוכים בארץ. גם מבחני המיצ"ב, אדוני היושב-ראש, בכיתות היסודי הם מהנמוכים בארץ.

מה כן אפשר לעשות? פשוט שהמדינה תיישם את ההחלטות שלה. לא יותר מזה. אני לא מבקש שום דבר חוץ מאשר שהמדינה תיישם את החוק ותיישם את החלטות בג"ץ בכפרים הלא מוכרים. למשל, יש החלטה לחבר את בתי הספר לחשמל. יש החלטה לסלול כבישים וכבישי גישה לבתי הספר האלה. אין. ברוב בתי הספר, ודווקא בתי ספר שאנחנו צריכים שם את ההשקעה, לכן זה דיון, אני יזמתי את זה כחלק ממספר דיונים היום בנגב על האוכלוסייה הבדואית.

אני כאן רוצה פתרונות. לפעמים לא אוהב להסתכל על העבר. אני מסתכל תמיד על העתיד, על פעילות משותפת. אם נשקיע את התקציבים המושקעים, הם צבועים לאוכלוסייה הבדואית. הכסף צבוע בתקציב המדינה אבל בסוף השנה הוא לא מושקע, הוא לא מנוצל. אם אנחנו נשכיל להשקיע את הכספים האלה לעשות עבודה משותפת, גם משרד החינוך, גם רשויות אחרות.

אני כאן צריך לציין, אדוני היושב-ראש, למשרד החינוך לא חסר תקציב. אמרו לי את זה נציגי משרד החינוך, אבל רם זהבי, מנהל מחוז דרום במשרד החינוך לא יכול לשים קרוואן בבית ספר אל עזאזמה כי מינהל מקרקעי ישראל מתנגד, כי מדיניות הממשלה לא מכירה ביישוב ואדי נעם, אבל ריבונו של עולם, זה בית ספר. אנחנו רוצים קודם כל שהתלמיד ילמד ואחר כך נדון על היישוב. המאבקים על היישובים ועל ההכרה לא צריכים להיות, כפי שאמרת אדוני היושב-ראש, מחסום בפני הילדים האלה ללמוד ולהתפתח בצורה נכונה.

התפתחות הנגב, השקעה בחינוך בילדי הנגב היא לטובת המדינה בכלל, לטובת כלל תושבי הנגב. אנחנו לא רוצים שבנגב יהיו שתי אוכלוסיות, אוכלוסייה עם השכלה ועם מצב סוציו-אקונומי גבוה, ואוכלוסייה אחרת שחס וחלילה תדרדר לפשיעה וכולנו נשלם את המחיר.

אני אסתפק בזה, אדוני היושב-ראש, וברשותך גם אתנצל שאני עוד מעט אצא גם לדיונים אחרים, אבל זה דיון חשוב מאין כמותו. אני אבקש גם שיהיה דיון המשך, אפילו סיור נוסף בנגב לסיכום הישיבה הזאת, ואני מניח שחבריי תיכף יתייחסו וגם יביעו דעה שתתרום למסקנות מאוד חשובות לדיון הזה. תודה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה. אני באמת רוצה לומר לך, סעיד, אני מתחבר לכל מילה שאמרת, כי בסופו של דבר אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שבמחוז אחד במדינת ישראל יהיה פער כל כך גדול ברמה סוציו-אקונומית 1.9 ו-1.1. אני חושב שצריך פה תוכנית אמיתית איך אנחנו מתגברים על הפערים האלה, וברור, אם יש כבר החלטות שנלקחו, אז צריכים לדאוג ליישם אותן בצורה הטובה ביותר.

בבקשה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, אנחנו נשמח לקבל את הנתונים שתוכלו לפרוס אותם. לאחר מכן ניתן לחברי הכנסת להתייחס לדברים שתפרסי בפנינו. בבקשה.

(הצגת מצגת)

תודה רבה. חוקרי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, אוריאנה אלמסי, אסף וינינגר ואני, הכנו לבקשת חברי הכנסת שיושבים פה, אימאן ח'טיב וסעיד אלחרומי, מסמכים על הבדואים בנגב לקראת יום הנגב.

אני אציג כמה נתונים מרכזיים על חינוך מתוך המסמכים הללו. אני אציג על זכאות לבגרות ונשירה, ואסף שפה לידי יציג נתונים על לימודים אקדמיים.

במערכת החינוך הבדואי בנגב לומדים בשנת הלימודים הנוכחית, תשפ"א, 2021, כ-103,000 תלמידים שהם כ-28% מהתלמידים במחוז הדרום של משרד החינוך. כמו שאנחנו רואים, ב-20 השנים האחרונות מספר התלמידים הכולל בחינוך הבדואי בנגב גדל פי שניים וחצי בערך. מספר התלמידים בגני הילדים וגם בחינוך העל-יסודי גדל פי יותר משלושה.

אם אנחנו עוברים לנתונים על הזכאות לבגרות, אז שיעור הזכאות לבגרות עד למעשה שנת 2018 היה במגמת עלייה והגיע בשנת 2018 ל-52% מהלומדים בי"ב ולכ-38% משכבת הגיל. בשנת 2019 שהיא השנה האחרונה שיש לנו נתונים עבורה, חלה ירידה ניכרת בשיעור הזכאות לבגרות, של 4% מתוך הלומדים בי"ב וגם כ-4% מתוך שכבת הגיל, ונמחקו הישגים של השנים האחרונות. כך או כך, הפער בין הזכאים לבגרות גם בהקשר של הלומדים בי"ב וגם בקשר לכלל הלומדים, הוא הנמוך ביותר ביחס לאוכלוסייה, והפער הזה הולך וגדל, ובשנה האחרונה הוא היה 21%, שזה הפער הגדול ביותר בעשור האחרון.

אפשר שאלה לגבי הזכאות לבגרות?

בבקשה.

יש לכם גם נתונים לגבי בנים/בנות?

בנות יותר מבנים בזכאות.

זה ברור. השאלה בכמה.

במסמך הזה לא דיברנו על זכאות לבגרות אבל זה משהו שאפשר לבדוק. כרגע אין לי את זה, אבל באופן כללי - - -

תרשי לי רק משפט. בכללי, הבנות יותר. זה מעיד על זה שיותר בנות בתואר ראשון, אבל זה לא מנחם אף אחד מאיתנו, כי אנחנו יודעים על איזה אחוזים אנחנו מדברים.

כמו שאנחנו רואים בגרף הבא שמתייחס לנשירה, גם בנים וגם בנות בחינוך הבדואי בנגב נושרים במעבר משנת לימודים אחת לשנייה, בשיעור גבוה יותר מקבוצות אוכלוסייה אחרות, אבל בנות נושרות פחות מבנים. אני חושבת שמה שמדאיג בתמונה הזאת זה מגמת העלייה. אנחנו רואים שבשנים האחרונות, למרות שיש תוכנית חומש ולמרות דברים נוספים שנעשו, הנשירה בחינוך הבדואי בנגב הולכת ועולה והגיעה למעשה ל-5.3% מהבנים בחטיבה העליונה, שנושרים במעבר משנת הלימודים תשע"ט לשנת הלימודים - - -

באיזה מעבר, בין יסודי לחטיבת ביניים?

זה רק הנתונים על החטיבה העליונה. במסמך שכתבנו לחברת הכנסת אימאן ח'טיב יש נתונים מלאים על כל שכבות הגיל, אבל פה הצגנו רק על החטיבה העליונה, שם באמת זה הנשירה הגבוהה ביותר.

כמה המספר?

מה שאנחנו רואים פה זה במעבר משנת הלימודים תשע"ט, 2019, לשנת הלימודים שאחריה, 2020. נשרו בעצם 5.4% ממי שהיו רשומים בתשע"ט ולא היו רשומים בשנה שלאחריה.

זה לא משכבת הגיל, זה ממי שהיו רשומים.

מי שהיו רשומים.

כלומר שהמצב הרבה יותר קשה. זה המינימום.

נכון, זה מי שכבר היו רשומים. אם אנחנו מסתכלים בגרף הבא של נתונים על נשירה מצטברת, אז בצד ימין אנחנו רואים בהשוואה בין בנים לבנות.

זה לא כולל כמובן את הנשירה הסמויה.

נכון.

שילדים לכאורה רשומים במערכת אבל לא מגיעים אליה בכלל.

יש 4,500 ילדים שלא מגיעים לבתי הספר, בנשירה סמויה.

לא, לא, זה משהו אחר. זה 4,500 תלמידים ללא מסגרת חינוך בכלל, והם מגילאים 3 עד 5 ואומרים לך שהם גרים בפזורה, אוקיי, בסדר, גם אז כשהיינו קטנים, לא למדנו עד גיל 5. ככה אמרו באחת הישיבות.

נתייחס לזה גם אולי בהמשך. כן, בבקשה.

אם נעבור לגרף הבא, אז אנחנו רואים פה את הנושא של שיעורי למידה, כלומר נשירה מצטברת.

את יכולה להתייחס לנשירה המצטברת, שאני אבין? אני פשוט לא רואה. אני רוצה שתסבירי לי.

נשירה מצטברת זה אומר בעצם עיבוד מיוחד שביצעה עבורנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בעבור המסמך הזה, שבו נבדק כמה מתוך קבוצת בני הגיל הזה, גיל 13–17, בדקנו את הנושא של החינוך העל-יסודי, שרשומים במרשם האוכלוסין, היו מופיעים גם כרשומים במוסדות חינוך בשנת תש"פ, 2019-2020, שזה בעצם מדד על נשירה מצטברת. מה שאנחנו רואים פה זה שבעצם גם נמוך מאוד ביחס לקבוצות אוכלוסייה אחרות, כלומר בקבוצות אוכלוסייה אחרות יש לנו קרוב ל-90% , אפילו לפעמים יותר, מבני נוער בגילאים האלה רשומים במוסדות חינוך. 30% מהבנים בגיל 17 וכ-20% מהבנות בגיל 17 לא היו רשומים במערכת החינוך.

סליחה, רק שאלה בבקשה. כשאת אומרת מצטברת, הציפייה שלי זה מצטברת מגילאים יותר קטנים, לא רק 17.

נכון.

כי במסמך שלפני, שדובר על המעבר בין היסודי לחטיבה, יש שם עוד אחוז ומספר של 1,600 תלמידים בשנים 2019–2020 שגם נשרו מבית הספר בצורה רשמית, אז זה לא כלול במה שאת אומרת עכשיו, נכון?

הכוונה במצטברת זה אומר, לכן ציינתי את הנתון של גיל 17, זה כל מי שנשר בשנה קודמת ועוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, והגיע בסופו של דבר לכך שבגיל 17 הוא לא היה במוסד חינוכי, לכן זה נקרא מצטברת. חשוב להדגיש שהנתונים בגרף הקודם הם נתונים ממשרד החינוך. מי שנרשם למסגרות היל"ה, מסגרות בפיקוח של משרד העבודה, הוא לא כלול בהן, כלומר זה בלי התלמידים האלה, ובנתונים האלה שהם נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מי שנמצא במסגרות היל"ה, הוא לא יהיה כלול בנתונים האלה. כלומר, בנוסף לאותם תלמידים, יכולים להיות גם תלמידים במסגרת היל"ה ושלא נראה אותם כאן.

תלמידים שעברו יישוב, נמצאים בתוך הרישום? ה-30% האלה זה כולל שנולדו בשנתון מסוים X. יש חלק שעבר ליישובים אחרים.

זה כל מי שהיה באוכלוסייה הבדואית בדרום. לא חילקנו פה לפי יישוב.

כן, אבל יכול להיות שהם עברו מהדרום למרכז. ה-30% זה מספר מאוד מסוכן. אני פשוט מנסה להבין אותו.

אני צריכה לבדוק את זה. אני לא בטוחה. אנחנו רואים שיש עלייה בשיעורי הלמידה בשנים האחרונות ביחס לשנים קודמות.

האם יש לנו חתך של נשירה בגילאי היסודי וחטיבת הביניים? כאחד שהתעסק בתוכניות לעולים אמנם, הבעיות הן פחות או יותר חופפות. יש לנו נשירה אמיתית שמתחילה בגיל הנמוך של היסודי וחטיבת הביניים, ומובילה בסופו של דבר לנתון שאת מביאה לנו פה. אני הייתי רוצה אולי כן לקבל איזשהו נתון של נשירה ביסודי וחטיבת הביניים כדי לראות האם הפעולות שאנחנו עושים היום - - -

היושב-ראש, בדרך כלל הנשירה קורית בתחנות המעבר, במעבר בין יסודי לחטיבה ובמעבר בין החטיבה לעליון. תמיד הנתונים ביסודי הם נתונים מעטים, אבל כשאתה עולה מהחטיבה לעליון, אז הנתונים קופצים.

יש לנו נתונים של החטיבה?

כן, כל הנתונים מופיעים במסמך שכתבנו לחברת הכנסת אימאן ח'טיב.

לגבי גילאים צעירים יותר, הנשירה בחינוך הבדואי בנגב היא גבוהה יותר מאשר קבוצות אוכלוסייה אחרות, אבל עדיין נמוכה יותר. בקבוצות אוכלוסייה אחרות יש לנו 100% נגיד, פחות או יותר, ובחינוך הבדואי בנגב זה טיפה נמוך יותר אבל עדיין הוא 95%, 96% ורק בחטיבה העליונה יש לנו נשירה הרבה יותר משמעותית. אפשר להגיד אולי בקרב בנות, יש כן נשירה יותר משמעותית דווקא במעבר מהיסודי לחטיבה העליונה, כיתות ח' ו-ט'.

מה שיש לנו כאן זה גם נתונים של עיבוד מיוחד שהוכן לבקשתנו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מה שבדקנו זה בעצם כמה מתוך האוכלוסייה בגילאי 18 עד 30 הם סטודנטים לתואר ראשון בשנה נתונה, כלומר, זה לא נתונים מצטברים, זה איזושהי תמונה על שנה מסוימת.

איזה שנה?

יש שם שלוש שנים, 2018–2019, 2014–2015 ו-2009–2010. לצורך ההשוואה בדקנו כמה קבוצות. כלל הנשים בישראל, נשים יהודיות במחוז דרום, נשים ערביות לא במחוז דרום, נשים מוסלמיות, נשים בדואיות במחוז הדרום, ואת הגברים הבדואים במחוז הדרום. מה שאפשר לראות אם נסתכל רגע על שנת 2018–2019, אז הנשים הבדואיות, הנתון שלהן הוא גבוה רק מזה של הגברים הבדואים, ונמוך יותר מיתר הקבוצות. אם אני אסתכל בהשוואה לכלל הנשים בישראל, אז הנתון של הנשים הבדואיות נמוך בכ-80%. בהשוואה לנשים הערביות לא במחוז דרום, הוא נמוך בכמעט 50%, והוא גבוה ב-200% בערך מזה של הגברים הבדואים. יחד עם זאת, אם נסתכל לאורך השנים, אז נראה שהשיעור בקרב הנשים הבדואיות, הוא עלה באופן יחסית משמעותי יותר מאשר העלייה שהייתה ביתר הקבוצות.

אנחנו הכנו כמה מסמכים לקראת היום הזה. המסמכים האלה מופיעים באתר של מרכז המחקר והמידע. מי שרוצה להרחיב, להסתכל, מוזמן להיכנס לשם. תודה רבה.

תודה רבה על הנתונים המדויקים.

ברשותכם, אנחנו נעבור לחברי הכנסת. בבקשה.

בוקר טוב, כבוד היו"ר, חברים, חברות. אין ספק שאנחנו דנים, אני לא אגיד נושאים חשובים, אני חושבת שזה דיני נפש וחיים כי חינוך הבסיס לחיים. זה הכלי שביכולתנו להשתמש בו כדי לתת אפשרות ובסיס מטיב עם האדם שיהיו לו חיים שיוכל לחיות בהם ודרכם בכבוד.

לצערנו הרב מה שקורה, אנחנו לא נתייחס לשנה האחרונה. בהחלט השנה האחרונה והקורונה וכל מה שקרה, היו להם השלכות גם על הנגב, אבל חשוב גם שנשכיל להבין שההשלכות היו כפולות ומכופלות בנגב בגלל שהבסיס ונקודת הזינוק במשבר הקורונה הייתה יותר בתחתית, וזה אומר שצריך שאנחנו נסתכל על הדברים בצורה אחרת ולשים תוכניות, לא רק להסתכל.

תרשה לי, ידידי, חבר הכנסת יוסף טייב. האמת, אני לא יכולה לא להגיד את זה. אנחנו בוועדת החינוך, והיום הזה הוא היום של הנגב, ואנחנו מדברים במיוחד על הערבים בנגב. יש כאן חברים שזה לב העשייה שלהם, וחברים בוועדה. זה לא לך. אני רוצה שיגיע לרם. מהמקום של גם מתן במה לאנשים שמרגישים כל הזמן מקופחים, ולא עניין של הכיסא עצמו אלא מי שינהל את הדיון הזה, וחס וחלילה שלא תבין אותי לא טוב. יש לנו אנשי חינוך בוועדה, שמכירים את הבעיה מאוד מקרוב. הייתי מצפה שהם יהיו במקום הזה.

למה אני אומרת את זה? אני אומרת את זה כי זה שוב מעיד על הראיה המסתכלת מלמעלה על הדברים, ולא מוכנה לרדת לשורשים של הדברים ולתת להם אפשרות קצת לעלות מעל לאדמה. אני חושבת שההערה הזאת, כמה שהיא קשה, אני יודעת שהיא לא נוחה - - -

נוחה מאוד. את יכולה להמשיך.

אני חושבת שצריך לשים אותה על השולחן כי זה בדיוק מה שקורה גם בנגב, שזה הנושא שלנו. הילדים של הנגב מופקרים. דיברתי בתחילת דבריי על החינוך כמנוף בסיסי לחיים מכובדים וטובים. תסתכל מי יושב כאן. באתי עכשיו מהוועדה לזכויות הילד. במקרה יושב-ראש הוועדה הוא ערבי, אז היינו רק ערבים. כל עוד שהדיסקט הזה לא ישתנה, אנחנו נישאר באותו מקום.

תודה רבה באמת לממ"מ על העבודה המקצועית ועל מה שהם עשו. נמשיך לשים את הנתונים ונסגור את הדפים ונמשיך הלאה בחיים. אם במקום הזה, במדינה הזאת חפצים בחיים משותפים, הנגב הוא הכתובת, כי האפליה שנמצאת שם בל תתואר. הכאב של הילדים האלו, המשפחות, האימהות, ותיכף אנחנו נעבור לעוד ועדות ונדבר גם על הנשים, בל יתואר, לכן אם יש כוונות טובות, אני מצפה דווקא ממך שאתה יושב עכשיו במקום זה, לקחת את הדברים ולפעול שיהיה משהו אחר.

תודה רבה. אני אתייחס לדבר אחד ואז נעבור לחבר הכנסת הבא. תראי, אני גם כחבר כנסת גם בוועדת חינוך אבל גם בוועדה לזכויות הילד, אני יכול לומר לך שאני, ויעידו עליי חבריי מהרשימה המשותפת.

אמרתי, לא אישית. דיברתי על העיקרון.

אני רוצה מפה, הפוך, לצאת בקריאה ובדוגמא לשאר חברי הכנסת, והרבה, אגב, כן מזדהים עם האפליה, ויש פה אפליה וצריך לשים את זה על השולחן. יש פה אפליה במספר מגזרים ולכן אני כן מקפיד להגיע לכלל הדיונים, ולא משנה אם הם קשורים לאוכלוסייה שאני מייצג או לאוכלוסייה אחרת. כנציגי ציבור אנחנו מייצגים את כלל האוכלוסיות, ובעבודה שלנו הפרלמנטרית אנחנו צריכים גם לדאוג לכך שאנחנו נציג את כלל האוכלוסיות, לכן אני מקבל את הביקורת שלך, היא נרשמה בפרוטוקול, ונקווה, אולי באמת בשנה הבאה אנחנו נראה שהדברים משתפרים.

אגב, אנחנו רואים שכן בשנים האחרונות ישנה השתפרות בעבודה שנעשית בנגב, לא מספיק, צריך לומר את זה על השולחן. יש עוד הרבה עבודה. כמו שאמר קודם חבר הכנסת סעיד, אנחנו חייבים קודם כל ליישם את ההחלטות שכבר נמצאות כאן על השולחן, ולקחת גם החלטות חדשות כדי שבסופו של דבר אנחנו נראה כן שוויון, נראה שוויון הזדמנויות, שוויון בחינוך, כי בסופו של דבר כמו שאמרת, חינוך הוא מקור החיים. אני חושב יותר מכך, חינוך הוא המפתח להשתלבות אמיתית בין הציבורים בתוך החברה הישראלית.

רק משפט אחד, ברשותך. בסקירה שראיתי כתוב משפט אחד על הנושא של הבנות, כאילו שלא הולכות ללמוד בגלל מאפיינים תרבותיים. נכון, אנחנו מכירים מאפיינים תרבותיים וצריך לכבד מאפיינים תרבותיים, ובשביל זה צריך לשים בתי ספר בתוך היישובים ולא מחוצה להם, אבל הבנות בחטיבה ובעליונה ובאוניברסיטה, הן יותר מהבנים, אז המשפט הזה הוא מופרך.

תודה רבה. בבקשה.

תודה רבה היושב-ראש, אני רוצה להודות גם לחברינו סעיד אלחרומי בן הנגב, שהוא תמיד מעלה את הסוגיות הבוערות של הנגב על שולחן הוועדות בכנסת, ותמיד הוא רודף אחר פתרונות. אין לנו אהבה גדולה רק להעלות סוגיות. אנחנו מעלים סוגיות כדי להביא באמת לפתרונות להרבה נושאים אקוטיים, קרדינליים בוערים מאוד עימם מתמודדת החברה הערבית בנגב.

אני רוצה גם להודות לחברים מהרשימה המשותפת שדואגים להיות נוכחים בדיוני כל הוועדות ביום חשוב זה, ציון יום הנגב, וגם להודות לך, חבר הכנסת היהודי היחיד. אולי רם שפע, אימאן, אני כמובן לא מסנגר עליו. אולי הוא ידע שאם הוא לא יבקש מחבר כנסת יהודי לנהל את הישיבה, כי אז לא יהיה אף אחד כאן, אז אולי הוא רצה בכל זאת שיוסף טייב יהיה נוכח, ואני לא מסנגר עליו.

דווקא זה מעיד שאנחנו טוענים תמיד שבתפיסה הכללית כלפי מדיניות שהופנתה כלפינו, אנחנו לא יודעים להבחין בין ימין ושמאל ומרכז. כולם היו שותפים למצב העגום שאנחנו נמצאים בו כיום, והמסר הזה צריך להגיע למישהו. בכל זאת אני רוצה, כבוד היו"ר, להודות גם למרכז המחקר והמידע על המידע שהם תמיד מביאים לנו. הם דיברו על הנושאים באמת הבוערים, המציקים לתלמידים, שאגב, הם גם ילדים. כשאנחנו אומרים תלמיד, אנחנו מתכוונים לילד, והיום הוא היום הבין-לאומי לזכויות הילדים, אז כל כך חשוב לחבר את הדברים.

כל מה שמניתם במרכז המחקר ועוד הרבה מאוד נושאים שאתם לא התייחסתם אליהם כי לא נתבקשתם אולי, נגיד על טיב השירות שמקבל הילד בטיפול הפרא-רפואי והטיפול הפסיכולוגי. אנחנו מדברים על עשרות אלפי ילדים שחווים הריסות בתים מול העיניים. ילד אוחז חזק באימא שלו כשהוא מביט בקצה העין על הכלי הכבד שהורס לו את הבית. מי שמבין, כמובן שלזה יש השלכות קשות ביותר על ההתנהלות האישית של הילד, העכשווית והעתידית, וגם על ההתנהגות שיוצאת מגדר הגבולות שאנחנו לא היינו רוצים לראות.

כל הדברים האלה ביחד, היושב-ראש, וכל פרמטר אחר אפשרי שעוד אפשר להעלות על הדעת בתחום החינוך שאנחנו נדבר עליהם, הם לא תנועות טבע. שום דבר כאן לא נולד כתנועת טבע. זה לא משהו לבד כי זה המאפיין של האנשים האלה. יש הרבה שאוהבים לתייג גם אותך, לתייג גם אותי, לתייג כל אדם אחר. לא, זה לא תנועת טבע. אנחנו מדברים על מדיניות רשמית של מדינת ישראל. בשנת 2020 במדינת ישראל יש למעלה מ-4,500 ילדים שאינם נמצאים בשום מסגרת חינוך, והנתונים של מרכז המחקר, אני לא יודע אם אתם יכולים לבדוק את הסוגיה הזאת לגבי ילדים מגילאים 3 עד 5. אנחנו מלווים אותם מזה שנים רבות והסוגיה הזאת רק מעידה עד כמה אנחנו נמצאים במצב כל כך קשה.

אני הייתי בנגב עשרות פעמים. לאחרונה גם ערכנו ביקור כאן בוועדת החינוך, היושב-ראש. ערכנו ביקור לבתי ספר בנגב, ליישובים מוכרים ולא מוכרים. חברתי סונדוס, ביקרנו במעין מחנות שיש בהם ריכוז של בתי ספר. אני רוצה להיות עדין במילים שלי. במעין מחנות שיש בהם מעין ריכוז של בתי ספר, והתמונות מזעזעות. אתם צריכים להיות שם בשעת סיום הלימודים ולראות איך שעשרות אוטובוסים מעמיסים עשרות ילדים בתנאים קשים ביותר, בכבישים לא-כבישים, כבישי עפר וכבישים שאינם מוכשרים אפילו לנסיעה של כלי רכב.

הייתם צריכים לראות את הכיתות היבילות שאין בהם שום תנאי בסיסי של זכות ילד וזכות אדם. לעיתים לא מקבלים חשמל כי אין להם חשמל, והגנרטור שמיועד לתת חשמל מתקלקל או מפסיק לפעול מכל מיני סיבות. אתם צריכים לראות את המצב הפיזי של הכיתה היבילה, שלא לדבר על מים וחשמל.

יש דברים מזעזעים והדברים האלה, כבוד היושב-ראש, הם לא מסתיימים רק עם כוונות טובות ורק עם הצהרות טובות של חברי כנסת יהודים וערבים. הדברים האלה צריכים החלטות של ממשלה וצריכים צעדים ממשיים כדי להביא לסיום שלהם, כי פשוט זה כתם על המצח של מדינת ישראל. זה כתם בל יתואר.

אני ואתה יודעים שילדים במדינת ישראל מופלים בתקצוב בחינוך, ואני ואתה מקדמים נושא אחר שיש בו אפליה כלפי ילדים יהודים, חרדים, ערבים, לא משנה, אבל בסוגיה של הנגב, האפליה שם משוועת. אי אפשר לתאר לעצמך. צריכים צעדים ממשיים כדי להביא לסיום המצב העגום הזה. כל חבר כנסת שיתגייס ללא קשר לשיוך הלאומי, הדתי, המפלגתי שלו, הוא עושה מעשה קודש לפתרון הסוגיות. תודה רבה.

תודה רבה.

סמי, בקשה.

בוקר טוב, אדוני היושב-ראש, אני מצטרף לברכות על הדיון החשוב הזה ועל העשייה הנפלאה של חברנו סעיד אלחרומי וכל הסוגיות הקשות שהוא עובד עליהן בנגב. סעיד עובד הכי קשה, כי האוכלוסייה הערבית סובלת מאפליה בכל תחומי החיים, וכל דבר שאנחנו בודקים אותו במספרים בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ, המצב בנגב לצערנו הוא הרבה יותר קשה.

אני חושב, פה אנחנו ראינו את המספרים הקשים. כל הגרפים מדאיגים ומפחידים מאוד. הכי מפחיד פה, אני חושב, זה הנתון לגבי הנשירה, כי אנחנו יודעים מה המצב בנגב גם מבחינת עוני וגם הקשר הברור שבין עוני לפשיעה בכל העולם, ויכולת ההתדרדרות למקומות מאוד קשים. כשמדובר על 30% מהגברים לפחות, וכמו שאמר חברי ווליד, זה לא כולל את הנשירה הסמויה ולא כולל את הילדים שהם בכלל בלי מערכת. זה אומר שמעל לשליש מהתלמידים הבנים בנגב נושרים מהמערכת. זה ינציח את הפערים וינציח את המצב המאוד קשה ואת ההבדלים בין יהודים לערבים בנגב, ולזה יהיו השלכות מאוד חמורות על החיים של הילדים האלה, על החיים של המשפחות שלהם, על החיים של החברה הערבית בנגב וגם בכלל על החיים במדינה וגם על חיי האזרחים היהודים באזור.

אני חושב שאם אנחנו רוצים לעשות משהו בנוסף להמלצה שסעיד כבר הציע לנו, שהמדינה לפחות תבצע את ההחלטות שלה. אני חושב שיהיה חשוב מאוד גם בסיכום שלנו שנתייחס באופן ספציפי לגבי הנשירה, ונבקש ממשרד החינוך תוכנית ברורה עם זמן ועם תקציב.

לגבי הורדת אחוזי הנשירה בצורה משמעותית, כי אחרת אנחנו כבר רואים את האסון. אין מה לנחש. אנחנו רואים לאן זה מוביל את החברה, אז לפחות בנושא הזה שיהיה לנו גם המלצה ברורה וננסה שהדבר הזה יתקדם. תודה לך.

תודה רבה.

בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. תודה רבה לחברנו, חבר הכנסת סעיד על היוזמה המאוד חשובה. בהחלט האתגרים, הקשיים העומדים בפני האנשים בנגב הם קשים מאוד ומחייבים שכל הוועדות ידונו בסוגיות ויבחנו את תמונת המצב ויבחנו איך אפשר לעזור. לצערי, הייתי מצפה לראות עוד יותר חברי כנסת משאר סיעות הבית, אבל כמו שאמרתי בוועדת החוקה, זה תמונת ראי לסדר עדיפות עגום של הממשלה וגם של סיעות הבית הזה, ואנחנו רואים את התוצאות בפועל.

בהקשר של החינוך, כשאנחנו מדברים על חינוך, אנחנו מדברים על שני תחומים, גם חינוך לערכים, שזה חסר ברוב המערכות הבית-ספריות הישראליות, ואפשר ללמוד אותו שם מהנגב. הערכים, אפשר ללכת שם, סדנא מרוכזת, לקחת את כל הילדים מכל בתי הספר ולראות וללמוד שם ערכים חברתיים מאוד מאוד טובים, ויש את החינוך למקצועות ליבה ומקצועות שאנחנו מלמדים את הילדות והילדים שלנו בבתי הספר, שם יש קשיים מאוד קשים שעוברים התלמידות והתלמידים בנגב.

בנגב אתה לא תמצא ילד או אבא שיגיד, אתה רוצה להאכיל יהודי? ואתה לא תמצא מנהיג או מנהיגה שתגיד, היהודים הם פצצה לנטרול. זה דברים שאנחנו צריכים להגיד, כמה אנשים בנגב הם אנשים אצילים ועם ערכים חברתיים ואנושיים שהם מעל כל חינוך אחר.

הנתונים מדאיגים מאוד ואני רוצה להגיד לכם שהנתונים בפועל, יש גם פער בין הנתונים המדווחים לבין הנתונים הנמצאים בשטח. אתם מוזמנים ומוזמנות לבקר בבתי הספר ביישובים ולראות שהמסלול, כמה קשה. זה לא רק ללמוד בתוך בית הספר. להגיע לבית הספר, זה מאבק אחד גדול לכל התלמידות והתלמידים בנגב. זה יכול לקחת שעות להגיע לבית הספר. דמיינו לעצמכם בגשם, בחום שהוא בלתי נסבל, מה עושים תלמידים שהם עם רקע ומצב סוציו-אקונומי קשה, איך מגיעים לבתי הספר, באיזה בגדים הם מגיעים לבית ספר, איזה תיקים יש להם, איזה כלי כתיבה, איזה מחברות וספרים. הם מגיעים לבית הספר עם משברים גדולים, חברתיים קשים מאוד, עם חוסר בציוד הבסיסי המינימלי שהוא נמצא בידי רוב התלמידים שנמצאים בישראל.

בשבוע שעבר הגשתי שאילתה לגבי נשירת התלמידות בנגב. ב-2018 מספר התלמידות במחוז דרום היה 137,148 תלמידות, מתוכם כ-40,000 תלמידות בדואיות, כלומר שליש מסך כול התלמידות הן תלמידות מהנגב. מבחינת נשירה, נשרו באותה שנה 1,056 תלמידות, מתוכן 690 תלמידות בדואיות, כלומר, אחוז התלמידות הוא שליש מסך כל התלמידות, אבל אחוז התלמידות הנושרות, מעל ל-70%.

מה עושה משרד החינוך ומה עושה משרד העבודה והרווחה, מה עושה משרד הבריאות? כל המשרדים לא עושים כלום מלבד לסקר את הנתונים האלה ולהביא עוד תמונת מצב עגומה ולתאר את המציאות. כולנו יכולות ויכולים לתאר את המציאות. מישהו כאן צריך להרים את הכפפה ולקחת צעד אחד קדימה ולעשות משהו. אמרתי בוועדת זכויות הילד, בעוטף עזה מקנים טיפול רגשי לילדים נפגעי הלם, אבל ילדות וילדים בנגב שהם כל הזמן נמצאים במציאות שהיא פוגעת בהם רגשית, אף אחד לא טורח שם להמציא תוכנית טיפול רגשי לילדות ולילדים שם, בטח לא לאימהות, בטח לא להורים שסובלים מכל האתגרים שם.

הנתונים המדאיגים החינוכיים, כולנו נשלם על זה מחיר. אדם מבוגר וחכם אמר לי, את צריכה לדאוג לילד שבכיתה שלך, שיהיה ילד טוב, שילמד ויתקדם מבחינת רמת ההישגים שלו, כי זה אותו בן אדם שיהיה השכן שלה ויפגע בה בעתיד. כולנו צריכות וצריכים לדאוג למצב חינוכי ותרבותי ורגשי ובריאותי וחברתי נאה ומכבד את כל האנשים. תודה.

תודה רבה.

אני חושב שעלו פה מספר סוגיות חשובות וקשות, ביקורת נוקבת באמת מחברי הרשימה המשותפת, ובצדק, כלפי לכאורה מדיניות של אפליה כלפי המגזר הבדואי בנגב. הייתי רוצה להתקדם לפי סדר הדברים שעלו, ולהתייחס קודם כל לסוגיית הבנייה של בתי ספר והתיכונים בנגב, שהעלה חבר הכנסת סעיד. לכאורה, קיימת כבר החלטת ממשלה כדי להתקדם עם הדברים האלה ולכן הייתי רוצה להעלות את משרד החינוך ולראות איפה הדברים עומדים כלפי אותן החלטות.

דרך אגב, היושב-ראש, אני בזמנו העליתי דיון במליאה על המחסור בכיתות לימוד בחברה הערבית, וזה עבר לדיון בוועדה שעד עכשיו לא נקבע. אני מדבר על לפני חודש, אפילו יותר, אז יהודית, תבדקי את הנושא בבקשה.

זה נמצא על סדר-היום של הוועדה, ברשימת הנושאים.

אדוני היושב-ראש, אם אפשר, אחד האנשים שאיתנו בזום הוא סולימאן עמור, הוא מנכ"ל שותף בעמותת אג'יק שעושה עבודה מדהימה בנגב. יש להם גם נתונים ומחקרים משלהם. אם אפשר גם לשמוע אותו.

מעולה. נשמע אותו אחר כך. קודם כל נשמע את הדס סינה, מדריך במסגרת תוכנית החומש של החברה הבדואית. נראה מה יש לכם לומר על הנתונים המדאיגים האלה.

שלום, בוקר טוב לכולם, תודה על העיסוק בנושא. כמו שנאמר כאן, לבקשתך אני אתייחס גם לנושאים של הבינוי אבל קצת מהדברים שנאמרו. באמת אירחנו את חברי הכנסת של ועדת החינוך וגם של הוועדה לזכויות הילד במוסדות חינוך גם בפזורה וגם במועצות האזוריות בחברה הבדואית, והם ראו את הדברים. באמת יש פערים גדולים בנושא של תשתיות ונושאים פיזיים, שבאמת נדרשת פעולה בין-משרדית בשביל לענות עליהם, אז אני אענה קודם על הדברים שנוגעים לעשייה של משרד החינוך.

כאמור, חלק מהחלטת הממשלה 2397 מקצה תקציבים משמעותיים להגדלה של בינוי כיתות לימוד וגם לכיתות יבילות בכל המרחב של הכפרים הלא מוכרים והפזורה. כפי שחברי הכנסת ודאי מכירים, משרד החינוך הוא הגורם המתקצב. הגורם המבצע את כל נושא הבינוי הוא המועצות המקומיות או האזוריות או העיר רהט שבתחומן בעצם נמצאים מוסדות החינוך, וזה נעשה על בסיס פרמטרים מוכרים של הכרה בצורך של גידול טבעי, של מספר התלמידים במוסדות ושל היכולת באמת של המועצות האזוריות לבצע את העבודה הזאת.

זה לא ממש מדויק לגבי הנגב, אבל בסדר. ההכרה בצורך היא לא פרמטר מדויק לגבי הנגב, כי הצורך הוא קריטי ביותר.

בפירוש קריטי. אני מתחבר להרבה מהדברים שאמרתם. הרבה מהתופעות המדאיגות ביותר שציינתם הן תופעות באמת שנוגעות למרחב של הכפרים הלא מוכרים או הפזורה, שבהם בעצם לא קיימת אחריות מוניציפאלית מלאה של אף גורם. משרד החינוך מחויב באופן מלא לכל התלמידים האלו, אבל התלמידים האלו והוריהם הם אינם תושבים של רשות כלשהי. משרד החינוך מתקשר משנה לשנה בהסכמי רכש עם המועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר על מנת שהמועצות האלה יסייעו למשרד החינוך בעצם בהפעלת מוסדות החינוך שנמצאים בשטחי הפזורה, בשטחים שהם גליליים, שהם מחוץ לקווים הכחולים - - -

צריך להגיד ששם לומדים למעלה מ-30,000 תלמידים שבאים מהיישובים הלא מוכרים.

אני מתחבר למה שחבר הכנסת אומר. האתגר הזה מורכב גם מתלמידים שלמדים במוסדות חינוך שנמצאים בכפרים הלא מוכרים עצמם. יש לנו כ-14 נקודות שירות, שזה בעצם נקודות בתוך השטח שבהם מותר על בסיס החלטה של רשויות התכנון להקים מוסדות חינוך או מרפאות. יש לנו כ-14 נקודות כאלה ששם לומדים תלמידים. בנוסף, יש גם כמות של עשרות אלפי תלמידים מהפזורה שהם מוסעים למוסדות חינוך ביישובים המוכרים, וגם זה אתגר גדול. שם באמת נמצא עיקר הפער של אותם תלמידים בגילאי 3 עד 5 ללא מסגרת לימודים, שבעצם הברירות שלהם זה או להגיע למרכזי שירותים שסמוכים למקום המגורים שלהם בפזורה או לנסוע לפעמים מרחק גדול.

בעצם המשולש הזה שקשור לתקצוב על ידי משרד החינוך, אישור מבחינת רשויות התכנון וביצוע על ידי הרשויות, הוא באמת אתגר. נדרש כאן שיתוף פעולה ויכולת ביצועית שכפי שציינו חברי הכנסת, משרד החינוך הוא לא הצלע החלשה כאן. לצערי יש לנו הרבה יתרות של תקציב שאנחנו לא מצליחים לממש, אם זה בגלל מקומות שאסור לבנות בהם או אם זה בגלל יכולת ביצועית נמוכה של הרשויות. אני לא בא להאשים אף אחד. אני אשמח אם הם יהיו כאן בשביל לייצג את עצמם. זה לגבי עולם התשתיות.

עם זאת ולמרות זאת, אנחנו עושים כל שאנחנו יכולים בתוך מוסדות החינוך שכבר קיימים. מדובר כאן באתגר שהוא בין-משרדי, ואני מצטרף למה שאמרו חברי הכנסת. הבעיה היא לא תקצוב אלא באמת שאלות של תכנון, איפה מותר לבנות, וסוגיות של ביצוע ועמידה בכל הכללים של בנייה, אם זה תקנים של משרד הבריאות, תקנים של פיקוד העורף, ביוב וכו'.

אני עובר לשאר הנושאים שהכנו להתייחסות. נראה לי שזה בהחלט מעניין גם את הסובבים לגבי ההיערכות שלנו לכל הנושא של הקורונה. זה מתחבר גם למה שאנחנו כן יכולים לעשות בתוך מוסדות החינוך והקווים הכחולים של היישובים.

משרד החינוך השקיע מעל 18 מיליון שקלים בהתאמה של מוסדות החינוך ללמידה מרחוק בתקופה הזאת של הקורונה. בכלל זה, חולקו מעל 7,000 מחשבים לתלמידים שהם מיעוטי יכולת בחברה הבדואית, לשבע רשויות, ואני כולי תקווה שעד סוף החודש תושלם החלוקה גם לרהט ואל קסום, שזה שתי הרשויות שעדיין לא חולקו להם המחשבים. לסבר את האוזן, זה 11% מכלל המחשבים שמשרד החינוך חילק לתלמידים בתקופה הזאת של הקורונה, לעומת החלק היחסי של התלמידים הבדואים בכלל בארץ, אז זו כמות מאוד משמעותית.

בנוסף, הושקעו תקציבים גם בהצטיידות ושדרוג בתוך בתי הספר. אוישו עוד 60 רכזים חדשים שהם נוספו לעוד כ-80 רכזי תקשוב בכל מוסדות החינוך בחברה הבדואית בשביל לקלוט את האמצעים האלה, לעסוק בהכשרה של התלמידים וההורים שלהם איך להשתמש באמצעים האלה, וזה מאמץ בעצם שאנחנו ממשיכים לעשות אותו לאור השעה הזאת.

עם זאת, אנחנו יודעים שזה לא מספיק ואנחנו יודעים שקיימות בעיות של תשתיות שאינן תלויות אך ורק במשרד החינוך, ולכן ביחד עם צוותי ההוראה שלנו הראו כל מיני פתרונות יצירתיים לאיך כן אפשר לעשות למידה מרחוק גם לתלמידים שאין להם חיבור אינטרנט רציף, כמו למשל שימוש בחוברות מודפסות לתלמידים.

לגבי המים לתל ערד עבור אותם 700 תלמידים ממרכז השירותים, אז משרד החינוך מספק שם מים באמצעות מכרז למכליות מים. לצערי אנחנו לא יודעים לסלול לשם קו מים כי זה לא מתפקידנו.

לגבי אל עזאזמה, מתקיים דיון במינהל התכנון, ועוד היום, גם בסיוע של משרד המשפטים אנחנו מקווים להגיע לפתרון לפחות זמני עד שייבנו מוסדות קבע בתחום המיועד ליישוב ואדי אל נעם. תודה רבה לכולם.

תודה רבה.

היושב-ראש, אני חייב לספר לכם סיפור קצר ביותר. בביקור שערכנו לנגב, כשהגעתי לבית הספר בתל ערד, הייתי צריך לרדת מהכביש הראשי כדי להיכנס לאזור בו ממוקם בית הספר. רק ירדתי מהכביש, קיבלתי שיחת טלפון מאיתוראן. שואלים אותי אם הכול בסדר. עניתי, למה אתם חושבים שמשהו לא בסדר? אמרו, לא, לא, כי אנחנו רק שאלנו אם הכול בסדר, אם אתה ברכב. עניתי שכן, אני ברכב. אתה פונה לבית ספר, יורד מהכביש לכיוון בית ספר, שואלים אותך אם הכול בסדר. לאחר שעה חזרו להתקשר עוד פעם. שאלו אותי, מה הקטע? אנחנו מזהים יותר מחבר כנסת אחד אבל הם לא עונים לנו, אז אמרתי להם שאני עניתי בשם כולם, אנחנו במצב טוב, תודה רבה. רק שתבינו על איזה סיטואציה אנחנו מדברים.

מציאות כואבת.

אם אפשר להעלות בבקשה, סלימאן.

תודה רבה לכולם, אני מאוד מברך על הדיון ואני חושב שכל הנתונים שמוצגים פה הם נתונים מאוד קשים גם מבחינת נשירה וגם מבחינת תשתיות וגם מבחינת ההישגים הלימודיים.

אני רוצה לדבר על פתרונות שונים ואחרים שהם יותר יצירתיים, שדורשים מכולנו גם משאבים וגם החלטות קשות. אני אתן נתון עכשיו שבטח לא יפתיע את רובכם, שיש יותר מ-6,500 בוגרי י"ב כל שנה, ערבים, בדואים מהנגב. כמה מהם משתלבים באקדמיה וכמה מהם משתלבים בעבודה? אחוזים מאוד מאוד בודדים, ואז אנחנו מדברים על סדר גודל של בין 60% ל-70% בוגרים שלא מוצאים את עצמם באף מקום, ואז אנחנו יכולים לדבר על תופעות האלימות והתופעות החברתיות והמצב הכלכלי, כי הצעירים האלו, היום שלהם הופך לילה והלילה שלהם הופך ליום בגלל חוסר המעש שלהם.

מהמקום הזה, אם לא נצליח להשקיע גם בבוגרים האלו וגם בצעירים ובנוער מ-י', י"א, י"ב, אני חושב שמהר מאוד נמצא את עצמנו במצב בלתי הפיך שלא ניתן לתקן אותו, כי אנחנו מדברים היום על מצב של צעירים, מאוד קשה, והקורונה עושה אותו הרבה יותר קשה כי כולנו יודעים שאוכלוסיות מוחלשות, במשברים הופכת להיות הרבה יותר חלשה. אם היה 10% ו-12% של צעירים שמשתלבים באקדמיה עד היום, היום אנחנו מדברים על אחוז הרבה פחות.

אני אתן דוגמא. צעירים ערבים שמסיימים י"ב והולכים לאקדמיה, לא היו יכולים השנה ללכת לאקדמיה כי משרד החינוך לא הוציא להם את תעודת הבגרות שלהם. למה לא הוציא להם את תעודת הבגרות? כי אין מה למהר, כי בסך הכול הרוב לא צריכים את תעודת הבגרות, כי הצעירים היהודים לא לומדים מייד אחרי האקדמיה. בסופו של דבר גם ה-10% וה-12%, הם נשארו מאחור בשלב הזה.

אני מציע שכולנו נחשוב על היום שאחרי, איך אנחנו מוצאים פתרון לכל הצעירים האלו שמסיימים י"ב בחוסר מעש, אפס עתיד, בלי שום הכוון, כאשר אנחנו מדברים שהאחוזים האלו משנה לשנה עולים. אני בעד להתחיל להכניס להם תוכנית של כל הנושא של זהות, כל הנושא של עברית מדוברת, כל הנושא של מיומנויות ושפות. זה משהו שחסר, שחייבים להתחיל לדבר עליו.

סלימאן, תסכים איתי שאתה מדבר על הצעירים האלה שלא סיימו בגרות או שהם בבגרות נמוכה בעצם, בסביבות 50–60.

גם וגם, חבר הכנסת סעיד.

כי השאר מן הסתם ילכו לאקדמיה או בארץ או בחו"ל.

היום מי שהולך לאקדמיה, מי שיכול לאפשר לעצמו גם כלכלית וההורים שלו דואגים לו. בסופו של דבר לפי גם הנתונים של כל מי שנמצא, המכון לדמוקרטיה עשה מחקר מקיף בשנים האחרונות על הצעירים הערבים עם דגש עם הנגב. אנחנו מדברים על 50%–70% שלא הולכים לשום מקום, חבר הכנסת סעיד. זה אומר, אוי ואבוי לנו אם כל מחזור, 70% ממנו לא עושים כלום. גם כקהילה אנחנו נשלם מחיר. בסופו של דבר גם כמדינה נשלם מחיר.

על 70%, אתה אופטימי. מהנתונים שיש בידי, הם יותר אפילו.

כי חלקם מתברגים אחרי שנה ושנתיים. בסופו של דבר זה מאוד קשה. חלק מזה, שמערכת החינוך לא נותנת מענה היום לגילאים ולצרכים שלהם. זה מביא את כולנו להתחיל לחשוב על תוכנית מקיפה. בדיון הזה אני מזמין לעשות דיון המשך בוועדת החינוך הבאה, עוד חודש–חודשיים, שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת ואחרים יכולים להוביל, על הצעירים, על המנגנונים שנמצאים בתוך בתי הספר ואיזה בוגר אנחנו רוצים לראות בתוך בתי הספר שלנו ומחוץ לבתי הספר אחרי התיכונים, כי המצב הוא כל כך קשה ומדרדר.

כל צעיר יהודי היום שמסיים, יודע מה המסלול שלו, ודווקא האוכלוסייה המוחלשת של האוכלוסייה הבדואית ובכלל הערבית, לא יודעים מה הם צריכים לעשות. כולנו מופתעים. כל שנה צריכים לסיים יותר מ-6,000 צעירים ערבים בדואים ויותר מ-30,000 צעירים ערבים. אני אגיד שיש אוזן קשבת, אנחנו מרגישים יותר במשרד החינוך. לא מספיק. חייבים לשאוף לזה שתהיה תוכנית מקיפה שתטפל בצעירים האלו בתוך המערכת וגם אחרי שמסיימים י"ב. תודה לכולם.

תודה רבה, דברים חשובים.

קודם כל תודה רבה שטרחתם להגיע לפה, מועצה אזורית לכפרים הבלתי מוכרים. רק אם אפשר, בקצרה, ממוקד, כי אנחנו מתכנסים לקראת סיום.

אני רוצה לדבר על שני נושאים מאוד בקצרה. הנושא של התיכונים שכבר דיברו עליהם, אני רוצה לומר שכאשר פותחים תיכון שהוא בכפר או אזורי כמו אבו תלול שהוא באזור, הנשירה יורדת מ-50% ל-5%. מדובר פה על הבדלים כל כך משמעותיים בעקבות פתיחת תיכון. ראינו את זה באום מתנאן, בגסר א-סיר, ראינו את זה באבו תלול, ראינו את זה באום בטין, ראינו את זה בביר הדאג'. 50%–60% יורד ל-5%. תחשבו על כמה זה לא הוגן שאין להם תיכונים.

יש לנו מספר, כמה תיכונים חסרים? כמה צריך לבנות כדי שנרד לאחוזים האלה?

בין שלושה לארבעה, זה הכול.

מה מספר התלמידים שאנחנו מדברים עליהם?

בכל התיכונים או בחסרים?

על השלושה והארבעה שאנחנו מדברים עליהם.

מדובר על כל תיכון, בסביבות ה-600 תלמידים.

דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא על תחנות אוטובוס לילדים בכפרים. אין תחנות אוטובוס. הדרכים שהאוטובוסים נוסעים עליהם נורא רעועות ואנחנו מאבדים ילדים. ילדים נדרסים על ידי האוטובוס. כל מה שמדובר זה לשים איזשהו משהו קטן מעץ שהילדים יוכלו להיות מאחוריו בזמן שהם מחכים לאוטובוס ובזמן שהם יורדים ממנו. אני מכירה שתי ילדות שמתו, נדרסו על ידי האוטובוס לא כי הנהג אידיוט, אלא כי אין דרך להוריד אותם בצורה שהיא לא מסכנת את חייהם.

אני הייתי רוצה להזמין את הוועדה לבקר בוואדי נעם בשעה שהילדים משתחררים מבית הספר. מדובר על 1,500 ילדים בין כיתה א' לכיתה ח' שעוזבים באותה הדקה את בית הספר, ואוטובוס ודרכי עפר ואחד על השני. זה שאנחנו עוד לא איבדנו יותר ילדים, זה עניין של מישהו שומר עליהם. תודה רבה.

דברים חשובים. אני רוצה לומר לך שבקשר לאמצעי בטיחות ותחנות וסלילת כבישים, הנושא עלה בוועדה לזכויות הילד עם חבר הכנסת בועז טופורובסקי ועם השדולה לזהירות בדרכים, ואכן המסקנות היו שאנחנו נרד שם לסיור, אז באמת אולי בשיתוף עם חברי ועדת חינוך אולי כדאי שאנחנו נגיע לשם ונראה את זה מקרוב, כי אין הדומה ראיה לשמיעה.

הייתי רוצה להעלות בבקשה מעמותת סיכוי, אלה גיל, רכזת פרויקט קידום שוויון בנגב, ולאחר מכן, סעיד, אם תוכל לתת לנו סיכום שלך ואני אסכם את הדברים. אני חושב שהדיון חשוב מאוד. יש פה כמו שאמרתי מקודם, ביקורת נוקבת, ובצדק, ואנחנו צריכים באמת יחד לחשוב איך אנחנו פותרים את הבעיה ולא רק לדבר, אלא באמת להיכנס לשלב של מעשים.

בבקשה, אלה.

שלום לכולם, תודה על הדיון. אני מברכת גם על הדיון עצמו וגם על הדברים המאוד מאוד חשובים שנאמרו פה.

אני רוצה להמשיך את הדברים שנאמרו בנושא ההסעות, שהם באמת הבעיה הגדולה של החינוך בנגב בכפרים הלא מוכרים, ולתת שני פתרונות שאפשר ליישם אותם באופן מיידי. מעבר לכך שצריך להקים מרכזי שירותים נוספים בכפרים כדי להימנע מההסעות, יש פתרונות שניתן ליישם אותם באופן שהוא מיידי. אני רוצה להתחיל ולהתייחס לסיפור של חבר הכנסת טאהא לגבי בית הספר תל ערד. אכן יש היום עדיין שלושה בתי ספר, תל ערד הוא אחד מהם, שבהם כביש הגישה לבית הספר לא נסלל. בית הספר מנותק מהכביש הראשי. הירידה לבית הספר היא לא על כביש ראשי. אני רוצה להוסיף שהדבר הזה תוקצב כבר בשנת 2009. החלטת ממשלה 724 משנת 2009 צבעה את הסלילה לבית הספר תל ערד. היא צבעה את הסלילה לבית הספר אל פורעה ולבית הספר אל אמל, חוות אל ואתן, ולמרות זאת אנחנו היום בשנת 2020 ושלושת בתי הספר האלה עדיין מנותקים מהכבישים הראשיים.

הייתי רוצה לבקש מהוועדה שתבקש ממשרד התחבורה בעצם להציג יעד חדש להשלמה של הפרויקטים האלה, כי כל יום שבאמת בתי הספר האלה מנותקים מהכבישים הראשיים, זה יום שבהם התלמידים נאלצים לנסוע בדרכי עפר כדי להגיע לבית הספר.

הדבר השני נוגע בבעיה הרבה יותר רחבה, וזו הבעיה של דרכי העפר שמובילים בעצם מבתי הילדים אל בתי הספר ואל הכבישים הראשיים. מתווה השיפוץ של דרכי העפר האלה, שכמו שנאמר פה מספר פעמים, במצב רעוע, במצב שבו כל פעם שיורד גשם, הילדים פשוט לא יכולים להגיע לבית הספר. ילדים מפסידים עשרות ימי לימודים בשנה בגלל המצב של דרכי העפר, ומתווה השיפוץ של הדרכים האלה הוגש כבר לפני מספר שנים. למעשה התקציב לשיפוץ הדרכים התקבל. אנחנו לא מדברים על סלילה של דרכים אלא רק על שיפור של מצבם, כך שניתן יהיה להשתמש בהם באופן בטיחותי ועמיד ורציף.

התקציב הזה התקבל על ידי רשות הבדואים ולמרות זאת אנחנו לא רואים שיפור במצב הדרכים. זה לא פתרונות מלאים. מעבר להכרה בכפרים, הפתרון צריך להיות הקמה של מרכזי שירותים מלאים, אבל באופן מיידי יש אפשרות לשפר את התשתית שעליה נוסעות ההסעות, וזה הדבר שהייתי רוצה לבקש שייכנס לפרוטוקול הוועדה. תודה רבה.

תודה רבה.

חבר הכנסת סעיד, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני מודה לך על ניהול הדיון הזה, דיון חשוב מאין כמותו. אנחנו ציינו את יום הנגב. במקביל התקיימו עוד שני דיונים בוועדת חוקה ובוועדה לזכויות הילד, ובהמשך היום יתקיימו עוד מספר דיונים. אני מודה לחברי הכנסת שהשתתפו בדיון, לנציגי המשרדים השונים, לחברה האזרחית, העמותות, לנציגי המועצה לכפרים הלא מוכרים שטרחו והגיעו, יעלה וחוסין, אז תודה מכל הלב.

חברים, הנושא מאוד מאוד חשוב. הדיון כאן הוא הפתיחה. אמורה להיות סדרת דיונים, לדעתי, אדוני היושב-ראש. אני מבקש שהוועדה תקבע ישיבה וסיור בנגב, שאנשים יגיעו, יראו במו-עיניהם מה שאמרה יעלה, מה שאמרתי בתחילת הדיון, תל ערד, אל עזאמה ועבדי ושאר המקומות.

צריכים לחתור לפתרון הסוגיות האלה. זה פתיר, רבותיי. יש החלטות ממשלה, יש החלטות בג"ץ אפילו, בכבישים ובחיבור בתי ספר לחשמל, אבל משום מה זה לא מבוצע מסיבות שונות ומשונות. אני חושב שכולם אינם מגיעים לרמה של לפגוע בחינוך של הילדים. חינוך של ילדי הנגב הבדואים הוא לטובת כלל תושבי הנגב, לפיתוח הנגב וגם להגיע למצב טוב יותר.

אמרת את זה, אדוני היושב-ראש בתחילת הדיון. אין דבר כזה. זה לא נתפס שיש אוכלוסייה בסוציו-אקונומי 8, 7, 9, ו-10 אפילו, ושאר הקבוצה בסוציו-אקונומי 1. תודה, אדוני היושב-ראש.

השכנים.

והם שכנים גם. טוב, תודה רבה.

אני רוצה לסכם במילה אחת. תראו, אני חושב שזה דיון שהוא חשוב. הרבה דיבורים והייתי באמת רוצה שמהדיון הזה נראה מעשים. לשם כך אני מבקש שני דברים: אחד, קודם כל לקבל את ההתייחסות של השלטון המקומי לגבי בניית הכיתות בבתי הספר. אנחנו שומעים ממשרד החינוך שמבחינתם יש אפילו עודף תקציבי והם מוכנים להתקדם עם הדבר הזה. אנחנו רוצים לקבל התייחסות לוועדה, למה הדבר הזה לא קורה.

שניים, לקבל התייחסות ממשרד התחבורה לגבי סלילת הכבישים. ההחלטות נלקחו ובביצוע אנחנו לא רואים שהדברים האלה קורים. כמובן גם אמצעי הבטיחות. אני חושב שזה התפקיד של משרד התחבורה לבוא ולתת את המענה הזה. הוא נותן את זה בשאר המקומות. יש הרבה בעיות גם בשאר המקומות אבל אני חושב שלגבי הנקודה הזאת, אם ביום הנגב עסקינן, אז אני חושב שזה הזמן לבוא בדרישה למשרד התחבורה ולראות מה קורה שם ולמה הדברים האלה מתעכבים. לא יתכן שילדים וילדים קטנים יצטרכו להיכנס לכבישי עפר דרך הסעות שאינן הסעות, ומרחקים כאלה גדולים. הדבר הזה צריך להיכנס לפתרון מיידי.

שלוש, חברת חשמל. שחברת חשמל ייתן לנו את הסיבה בהתייחסות לכך שבתי ספר לא מחוברים לחשמל. אנחנו נכנסים לתקופת חורף קשה. אנחנו יודעים איפה היישובים האלה ממוקמים, איזה רוח ואיזה קור נמצא שם. אין סיבה שילד, וכמו שאמרתי בתחילת הישיבה, ילד הוא ילד ולא משנה מאיפה הוא מגיע. מגיע לו כל הזכויות. מגיע לו ללמוד בצורה הטובה ביותר תחת התנאים הטובים ביותר, ודאי לא בכיתות קפואות שאין שם חשמל וללא אור ותאורה, לכן אני מבקש גם שחברת חשמל תיתן התייחסות שלה לוועדה, למה הדבר הזה לא קורה. אם באמת אכן יש החלטה בנידון, הדבר הזה היה צריך להיות מבוצע.

אני מברך אותך, חבר הכנסת סעיד. מברך את כל מי שהשתתף.

אולי עוד נקודה, היושב-ראש, לגבי אלפי הילדים שאין להם מסגרת חינוך כלל ועיקר.

זה כמובן.

צריך להעלות את הסוגיה ומה הפתרונות שלהם.

העלינו את הנושא הזה גם בזכויות הילד ואני חושב שהנושא הזה חשוב מאוד.

תודה רבה לכל מי שהגיע, לכל מי שנמצא בזום. לצערי אנחנו חייבים לסיים ולכן אנחנו בשמחה, אני ודאי אהיה זמין ושאר חברי הכנסת זמינים בשביל לקבל נתונים ומידע כדי שנוכל לפעול על כך בצורה הטובה ביותר.

תודה רבה, אני נועל את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:50.