פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
17/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 52
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, א' בכסלו התשפ"א (17 בנובמבר 2020), שעה 10:30

תלונות על בדיקות וטיפולים גניקולוגיים

חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר
תמר זנדברג
מרב מיכאלי
עאידה תומא סלימאן

יואב סגלוביץ'

יעל ברקן - מנהלת רפואת נשים, שירותי בריאות כללית

רוני מימון - יו"ר האיגוד למיילדות וגינקולוגיה, ההסתדרות הרפואית בישראל

תמי קרני - יו"ר הלשכה לאתיקה, ההסתדרות הרפואית

דליה אדמון - אחראית מיון נשים, בית החולים תל-השומר

לנא שגיא-דאין - חברת ועד, האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה

נעמה קונסטנטיני - רופאה, בית חולים שערי צדק

איילת רזין בית אור - היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

שרה טנקמן - מנכ"לית, קרן בריאה

הילה בניוביץ'-הופמן - יוזמת "זה לא אמור לכאוב"

רביד אדרי - פעילה - חולת אנדומטריוזיס

שילה רחימי - עדה

ענת מימון

דלית אזולאי

יפעת קדם



תלונות על בדיקות וטיפולים גניקולוגיים

בוקר טוב לכולן, אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי. היום ה-17 בנובמבר 2020, א' בכסלו התשפ"א. נושא הדיון: תלונות על בדיקות וטיפולים גניקולוגיים.

אני חייב להתייחס לשני נושאים על סדר היום. אתמול נרצחה שוב פעם אישה. לצערי, כמו במקרים קודמים, הכתובת הייתה על הקיר. הרוצח או החשוד ברצח ישב בכלא על עבירות דומות, שוחרר מהכלא ללא תכנית שיקום. פעם אחר פעם פנינו כאן בוועדה למשרד לביטחון פנים, לשר לביטחון פנים, להכניס את נושא המלחמה באלימות במשפחה כאחד היעדים בשנה הזאת, דווקא בגלל הקורונה. אין התייחסות. פעם אחר פעם ביקשנו שלא ישוחררו אסירים שעברו עבירות של אלימות במשפחה ללא תכנית שיקום וללא פיקוח, בוודאי שלא שחרור מוקדם. השר הקודם, השר ארדן, הבטיח שעד ה-1 בספטמבר תהיה יחידת פיקוח שתפקח על אסירים משוחררים בנושא אלימות במשפחה. כלום לא קרה ב-1 בספטמבר. השר הנוכחי מגלגל עיניים לשמיים ואומר: "אני אבדוק שוב את הנושא". בזמן הבדיקה עוד אישה נרצחת, בזמן הבדיקה עוד נשים סובלות מאלימות וכמעט מרצח. ראינו את שירה איסקוב שכמעט נכנסה לסטטיסטיקה של הנשים שנרצחו.

אני מעלה מפה שוב פנייה למקבלי החלטות לעשות את מה שצריך, אבל אנחנו לא מסתפקים בזה. משבוע הבא הוועדה הזאת תתחיל להתנהל כמו ועדת חקירה פרלמנטרית ספציפית על הנושא הזה של הטיפול באלימות במשפחה. אנחנו נעבור משרד-משרד, אגף-אגף. אני אומר למשרדי הממשלה, תכינו את עצמכם. משטרת ישראל, הפרקליטות, שירות בתי הסוהר, משרד הרווחה, השלטון המקומי, כל אחד שנוגע בדבר יצטרך לבוא לפה ולתת תשובות לציבור, כי אי אפשר להמשיך במציאות שבה אלימות במשפחה הופכת להיות איזו שהיא גזירת גורל שהציבור הישראלי משלים איתה.

אדוני היושב-ראש, אני מחזקת כל מילה שאמרת. רביע כנאענה, הרוצח של ופאא מאתמול, היה אמור לשבת בשעה זו, ברגע זה בכלא. הוא נשפט וישב ב-2019 על עבירת אלימות במשפחה. אם הוא היה מקבל את העונש שהפרקליטות ביקשה, הוא היה ברגע זה עדיין יושב בכלא ומרצה עונש מאסר. אני רוצה להתחיל יוזמה, ואני רוצה לבקש את ההצטרפות שלך ושל כל שאר חברות הוועדה, להטלת עונשי מינימום על אלימות במשפחה. היום יש לנו עונשי מקסימום שלא ממולאים, שלא מגיעים לרף. אני יודעת שבאופן מסורתי משרד המשפטים מתנגד לעונשי מינימום בכל עבירה, אבל אני חושבת שבעבירה הזאת הגיע הזמן להתחיל בעונש מינימום. אני חושבת שאת המקרה הזה אפשר לקחת כדוגמה בשביל להתחיל ולהחיל עונשי מינימום בעבירה הזאת.

זה בהחלט אחד הנושאים החשובים, נצטרף בשמחה.

בערוץ 13 נחשפו אתמול שתי נשים שנאנסו באמצעות סם אונס. מדובר באנסים סדרתיים, מדובר באנסים עם דפוס פעולה חוזר ונשנה. האבסורד הוא שעד לרגע זה האיש הזה משוחרר. גם שכבר הגישו את התלונות וחקרו, בסוף סגרו את התיק הזה עם איזו שהיא עבירה דלה של קבלת דבר במרמה. זה מגולגל בסוף גם לפתחו של משרד הבריאות, כי יש צורך לייצר מתווה שיאפשר הליכה לבית משפט כדי להוכיח את הדברים האלה, כדי להרשיע את מי שאנס, כדי להושיב בכלא את מי שמסוכן לציבור. לפחות ממה שאנחנו ראינו אתמול על אותו חשוד, האיש מהווה סכנה לציבור, לא פחות. ממשלת ישראל חייבת להתעשת לגבי הגברת המודעות של התופעה הזאת. אני מצפה שייקחו את זה כמשימה. לא סתם התעקשנו על פתיחה של חדרים אקוטיים נוספים כדי שיוכלו לאסוף גם שם ראיות פורנזיות. אנחנו נקיים דיון ספציפי על התנהלות כל תיק החקירה הזה, כולל החלטות שהתקבלו בפרקליטות על העמדה לדין או הסדר כזה או אחר שהגיעו אליו. אנחנו רוצים לבחון את זה כאן, להבין ברמה הציבורית האם אנחנו בסוף, אחרי שכל המערכות עבדו, מוצאים את עצמנו עם אדם מסוכן לציבור שמסתובב חופשי, או שבאמת יש פה איזו שהיא בעיה גם ברמת בדיקות שצריך לטפל בה.

אנחנו עוברים עכשיו לנושא הדיון, שגם הוא בעקבות פרסום שנחשפנו אליו בסוף השבוע. ביקשתי להעביר לחברי הכנסת את העדויות שחשפו בדיקות וטיפולים גניקולוגיים שמלווים בכאב מאוד-מאוד גדול וחוסר התייחסות ראויה. אני אוגר סיפורים כאלה ועדויות כאלו מאז תחילת כהונתי בוועדה. הצבר הזה, שהפך להיות כבר משהו שאי אפשר להתייחס אליו כאיזו שהיא תופעה ספורדית, מחייב בהחלט תשובות מבתי החולים ומהרופאים הרלוונטיים. לצערי, לא כל בתי החולים ענו על השאלות שהפנינו אליהם. אגב, חלק מהשאלות הופנו עוד לפני הכתבה שפורסמה, עוד לפני שנקבע הדיון. נתנו מספיק זמן לענות על השאלות האלו. ההתעלמות והבריחה של חלק מבתי החולים מלדבר על הנושא הזה מצביעה שאולי יש מה להסתיר. אני מקווה מאוד שלא נגלה במהלך הדיון שעל רופאים שביקשנו שיבואו לכאן לדבר אסרו לדבר מההנהלה שלהם כדי שלא יגידו את מה שאולי מישהו לא רוצה שישמעו.

אני רוצה לפתוח את הדיון דווקא עם עדויות. נמצאות איתנו פיזית שלוש עדות שמוכנות להיחשף ולספר מה עבר עליהן. גברת הילה ביונביץ'-הופמן, בבקשה.

כבוד היושב-ראש, חברות הכנסת, כל מי שאיתנו בזום, המון תודה על הדיון החשוב הזה, תודה שאפשרתם לי לבוא ולתת עדות כאן היום. שמי הילה בניוביץ'-הופמן, אני בת 44, אני סובלת מתסמונת שנקראת וסטיבולודיניה, לפעמים גם נקראת וסטיבולוטיס, שזה מצב שגורם לעצבוב יתר של פתח הנרתיק, פי עשרות יותר עצבים ממה שאמורים להיות. זה גורם לכאבים מאוד חזקים במגע מאוד קטן. כדי לאבחן את המצב הזה, לוקחים מטוש, שזה כמו מקל לניקוי אוזניים, ולוחצים בעדינות הכי קלה על האזור הזה, מה שמרגיש כאילו נגעו בך בשיפוד מלובן. כמו הרבה בעיות גניקולוגיות אחרות, למשל אנדומטריוזיס ווולבדיניה, גם התסמונת שלי אובחנה אחרי עשרות שנים של בורות מצד רופאים. היא אובחנה, לצערי, רק בגיל 39. קיבלתי אישור לאבחון הזה משתיים מהרופאות המובילות בתחום בארץ.

ביולי השנה, הגעתי לבית חולים בלינסון לבדיקת פאפ, לבדיקת היסטרוסקופיה בהרדמה. זה קרה אחרי שהיו לי כמה דימומים לא סדירים. עלה החשד שאולי מתפתח משהו ממאיר וחייבים לבדוק. היה ברור לי ולרופאה הגניקולוגית שלי שאני לא יכולה לעבור בדיקת פאפ בלי הרדמה. עברתי בדיקה אחת כזאת פעם אחת בחיי, והתוצאה הייתה שהתעלפתי מרוב כאבים. ביקשתי וקיבלתי אישור לעבור את הבדיקה בהרדמה. כשאני אומרת הרדמה, זו הרדמה קלה כמו בקולונוסקופיה או באנדוסקופיה, הרדמה של כמה דקות. כשהגעתי לבית חולים בלינסון, עברתי שרשרת חיול. הייתי עם החלוק מוכנה לרדת לחדרי ניתוח אחרי שטורטרתי במשך כמה שעות, אחרי ששאלו אותי: "בשביל מה באת לפה", "למה את צריכה את ההרדמה". ושוב פעם הייתי צריכה להסביר לרופא אחד, לרופא שני ולרופא שלישי. כל פעם הייתי צריכה להסביר להם שאני יודעת מה זה כאבים. היו לי אבנים בכליה, הייתה לי פריצת דיסק קשה, אבל הכאב הזה הוא כאב מעבר לסבל שאני מסוגלת. אם מדברים בסולם של אחד עד 10, הכאב הזה הוא 25. זומנתי לחדר שבו היו שלושה רופאים: מנהל המחלקה, רופא בכיר ועוד רופא. הם הודיעו לי שהם לא מוכנים לבצע בדיקה בהרדמה. נאמר לי בפסקנות: "אין דבר כזה פאפ בהרדמה". כשאמרתי להם: "אתם הזמנתם אותי לפה, אתם נתתם לי את הזימון לבוא לבדיקה תחת הרדמה, הכל כבר מוכן, הכל כבר אושר", הם אמרו לי: "לא, אנחנו לא מוכנים". אחר כך הם התחילו לדבר ביניהם בז'רגון רפואי שאני לא הבנתי, המונחים עברו לי מעל הראש. בסוף הם פנו אלי ואמרו: "נשתמש באיזה מכשור מיוחד וחדיש שאת לא מכירה, הוא מאוד-מאוד דק, את לא תרגישי כלום, זה לא יכאב לך בכלל". היו לי ספקות.

הם אמרו לך מה הסיבה שהם לא מוכנים לבצע את זה בהרדמה?

אין דבר כזה פאפ בהרדמה, זה מה שנאמר לי בפסקנות.

אף על פי שהרופאה הגניקולוגית שלך שלחה אותך עם הפניה לעשות את זה כך?

אמת. היא גם פירטה בדיוק למה אני צריכה את זה. היו לי ספקות, רציתי לרגע לקום וללכת, אבל גם ככה בגלל הקורונה התור עצמו נדחה ביותר מחצי שנה. גם אחותי מרב ז"ל נפטרה מסרטן השד לפני חמש וחצי שנים, אז יש מודעות מאוד גבוהה לגילוי מוקדם במשפחה שלנו. אמרתי, אוקי, אולי באמת הם צודקים, זה איזה שהוא מכשור, איזה קונץ שיש להם שאני לא מכירה. לא נתנו לחברה שליוותה אותי להיכנס לחדר הבדיקה. מהרגע שנכנסתי התחילו להפגיז אותי בהוראות: תשבי, תורידי את הזה, רגליים, לא לדבר, לא לזוז. לא היה לי מקום לשאול, לא היה לי מקום להבין. היו בחדר הבדיקה הרופא הבכיר ומנהל המחלקה. הרופא הבכיר לא הסביר כלום, לא שאל שאלות, לא אמר לי: עכשיו אני עושה x. הוא לא שאל אם אני בסדר או לא, הוא התחיל ישר לדחוף צינור מתכת דק, נדמה לי שקוראים לזה וגינוסקופ. בהתחלה הכאב היה מאוד קשה אבל נסבל, אחרי זה הוא התחיל להזרים מים לנרתיק ולצוואר הרחם. לא נאמר לי מראש שזה מה שיקרה. זה גרם להתכווצויות מאוד חזקות, זה גרם להתקף של כאבים, ממש נאבקתי לנשום, ואז הם גם ביצעו את בדיקת הפאפ, בלי להגיד לי, בלי לשאול אותי אם אני מסוגלת להמשיך. האחות צעקה עלי כל הזמן: "את נהדרת, את נהדרת, הכל בסדר". בשלב הזה של בדיקת הפאפ הרגשתי את אותו כאב מוכר של השיפוד המלובן שפשוט דוקר אותי ואני נקרעת מבפנים. החדר התערפל, הרגליים שלי רעדו בלי שליטה, שמעתי את עצמי צועקת. חברה שלי, שהייתה בחוץ, אמרה ששמעו אותי בכל המסדרון ופציינטיות התחילו לצאת כי הן לא הבינו מה הרעש. לא נתנו לה להיכנס לחדר. כשהבדיקה הסתיימה, הרופא משך הכל החוצה בבת אחת, הרגשתי את המים מתפרצים מהגוף שלי. האחות התחילה לדחוף אותי בכתף: "קומי, קומי, זהו, נגמר". לא יכולתי לנשום, שלא לדבר על לקום. בשלב הזה הכניסו לחדר את החברה שלי. אחרי כמה דקות איתה הצלחתי קצת להירגע ולחזור לעצמי, ואז הרופא, מנהל מחלקת נשים בבלינסון, ניגש לשתינו ואמר לי: "עכשיו אני מבין". למה רופא צריך לראות אותי מתפתלת, צורחת את נשמתי ומתעלפת לו על הכיסא, בשביל להבין שצריך איזה שהוא אלחוש? כשאני הולכת לרופא שיניים, לכל סתימה הכי פשוטה, לכל בדיקה יש אלחוש, בין אם מקומי, בין אם הרדמה. יש פרוטוקולים. למה הכאב שלנו, הנשים, הוא כל כך מובן מאליו? קשה לי להבין, במיוחד כשזה בא ממנהלים בכירים, ואני בטוחה שהכוונות שלהם טובות, למה הכאב שלנו לא נחשב. למה לא צריך לשאול, למה לא צריך להסביר? למה צריך להגיד לי אחרי זה את המילים "עכשיו אני מבין"? מאז אני מפחדת ללכת לרופאים בכלל, לא רק לגניקולוגים, כי אני חוששת שלא יאמינו לי שוב. ההרגשה שם הייתה שלא מאמינים לי.

וסטיבולודיניה היא תסמונת שאחת מכל חמש שנים תחווה בצורה כזאת או אחרת במהלך החיים שלה - משהו כמו 20% מכלל הנשים. זה יכול להיות מולד כמו אצלי, זה יכול להיות בעקבות טיפול הורמונאלי של גלולות, זה יכול להיות אחרי הריון ולידה, זה יכול להיות אחרי טראומה מינית. זה קורה, וזה קורה לאחוז ניכר של נשים. נראה שבאמת הגיע הזמן ליצור איזה שהם פרוטוקולים שיקלו על נשים, כי התוצאה כרגע היא שכל כך הרבה נשים מפחדות מהרופאים שלהן, מפחדות לבוא לבדיקות, נמנעות מבדיקות שיכולות להיות מצילות חיים. גילוי מוקדם זה דבר שמציל חיים. אם יש משהו שאתם יכולים לעשות בשביל לקדם את הנושא הזה, בשביל להעלות את המודעות, בשביל שרופאים לא ייקחו כמובן מאליו את הכאבים שלנו, זה יהיה צעד כל כך חשוב. תודה לכם.

תודה. שילה רחימי, בקשה.

שמי שילה, אני בת 40, יש לי ילדה בת שלוש וחצי. בפברואר השנה התבשרתי שאני בהריון. אחרי שעברתי בדיקת מי שפיר נמצא שיש תסמונת דאון בעובר והייתי חייבת להפסיק את ההיריון הזה. הרופא המטפל שלי המליץ לי ללכת לוועדה להפסקת היריון בתל השומר. הלכתי לוועדה בתל השומר, שם דיברו איתי על התהליך הזה שאני צריכה לעבור, שזה בעצם ניתוח גרידה. הייתי בחודש חמישי. אמרו לי שאני הולכת לעבור ניתוח גרידה בחודש חמישי, ושיש איזה שהוא הליך לפני הניתוח. ההכנה לניתוח הייתה ביום שבת, הניתוח היה ביום ראשון. כששאלתי אם ההליך הזה כואב, ההליך של ההכנה לניתוח, אמרו לי שזה הליך לא נעים. נאמר לי שההליך שמתבצע הוא החדרה של למינריות, שזה דבר שמרחיב את צוואר הרחם. אמרו לי שזה מונע נזק לצוואר הרחם. אמרו לי שאם לא יהיה נעים, אני יכולה לעשות את זה בשלבים, בפעימות.

מי זה "אמרו"?

אמרו לי במיון בבית חולים.

האם הרופא?

כששאלתי את הרופאה הגניקולוגית בוועדה, היא אמרה שזה הליך לא נעים. לא שמעתי אף פעם על העניין הזה של החדרת למינריות. חזרתי הביתה אחרי הוועדה, התחלתי לחפש באינטרנט מה זה החדרה של למינריות. כשקראתי פוסטים של נשים שכתבו שהם חוו את החוויה הזאת, פשוט יצאתי מפוחדת ומבוהלת. נשים שם כתוב שהן עברו כאבי תופת בלתי נסבלים, עם חוויות טראומטיות מהטיפול הזה. אחרי שקראתי את הפוסטים הייתי צריכה לבוא לניתוח. אחרי בכי רב וכדור הרגעה שלקחתי וממש לא עזר, הגעתי למיון. כשהגעתי למיון, שמעתי מאחד המסדרונות מישהי צועקת, מישהי צורחת מכאבים. כששאלתי את אחת האחיות למה היא צורחת, אמרו לי שהיא עוברת החדרה של למינריות. אני חייבת לציין שלא הייתה לי שום אופציה אחרת, שלא הניחו לי על השולחן אופציות אחרות.

באיזה בית חולים זה היה?

תל-השומר. לא נתנו לי לבחור שום אופציה אחרת, פשוט קבעו לי שזה מה שאני הולכת לעשות. אחרי שהבחורה יצאה, נכנסתי לעבור את ההחדרה של הלמינריות. כמו שסיפרתי לכם, ילדתי, אני יודעת מה זה כאבים של צירי לידה. ההחדרה של הלמינריות גרמה לי לכאב שפשוט לא יתואר. זו הרגשה של סכין שחותכת אותך בצוואר הרחם. הייתי צריכה לעבור כמה פעולות כאלו, כמה החדרות של למינריות. אני צועקת, אני צורחת שם, אבל שום דבר לא עוזר, אני חייבת לסיים את ההחדרה של הלמינריות. אחרי שהיא סיימה את ההחדרה הראשונה, פשוט הקאתי. בדרך כלל אחרי הטיפול המטופלת אמורה לחזור הביתה, לא מחזיקים אותה בבית חולים. מזלי שבאתי עם בעלי ואימא שלי, כי לחזור הביתה לא יכולתי לחזור לבד. מיד התחילו גם הכאבים של אחרי הטיפול. כשהגעתי הביתה, צרחתי שלוש שעות בבית. אחרי שלוש שעות חזרתי עוד פעם לבית חולים כדי לקבל את הטיפול השני של ההחדרה של הלמינריות. אחרי כמה שעות עברתי החדרה שלישית, ואחר כך הכניסו אותי לחדר ניתוח. אני חייבת לציין שהכניסה לניתוח עצמו הייתה כבר מעין שלווה בשבילי, כי ידעתי שאני הולכת לעבור הרדמה מלאה. במהלך הניתוח היה לי דימום חזק בעקבות קרע בצוואר הרחם. יכול להיות שאם היו עושים לי את ההחדרה של הלמינריות בהרדמה מלאה, היו יכולים לשים יותר למינריות שירחיבו לי את צוואר הרחם. ניסו למנוע נזק, אבל בסוף עשו נזק. אני פשוט לא מצליחה להבין איך יכולים להיות כל כך חסרי אכפתיות, כל כך חסרי רגישות לכאב הזה שאישה עוברת.

אני בת 24. מגיל 12 אני מתמודדת עם מחלה כרונית בשם אנדרומטריוזיס. אני חווה כאבים עצומים ומתמשכים כבר 12 שנים. המחלה שלי מתבטאת בעצבים של האגן. הכאבים שלי הם כאבי תופת גם כרגע כשאני יושבת פה. יצא לי לחוות את מערכת הבריאות מכל כיוון אפשרי מגיל מאוד צעיר. הייתי בהרבה מאוד ביקורים במיוני נשים, אשפוזים, בדיקות גניקולוגיות מאוד פולשניות. אני כאן לא רק כדי לדבר בשמי, אני כאן כדי לדבר בשם כל חולות האנדומטריוזיס שמתמודדות עם אותם דברים. אני באה מטעם אנדומטריוזיס ישראל, שזאת עמותה. תודה על ההזדמנות לבוא ולשתף.

אני אשתף במקרה שקרה לי בבית חולים העמק לפני שנה, בקיץ. הגעתי לאשפוז כדי לאזן כאב אחרי שמומחה אנדומטריוזיס שטיפל בי באותה תקופה המליץ לי להגיע לשם. הייתי בהתקף מתמשך של שבועיים שלא יכולתי לעמוד, התעלפתי מרוב כאבים, לא ישנתי. האולטרסאונד עצמו בזמן התקף זה הדבר הכי קשה שיכול להיות, כי האגן כולו מכווץ, הכל פשוט דלקתי מאוד. אפילו לעבור בדיקת אולטרסאונד פשוטה עם החדרה של הספקולום זה כאבים איומים. מצאתי את עצמי עוברת את האולטרסאונד במיון. אחרי שהרגשתי שאני לא עומדת בזה, נתנו לי אקמול בווריד, שזה בדרך כלל מה שנותנים בהתחלה. אחרי כמה ימים של אשפוז מומחה האנדומטריוזיס שטיפל בי באותה עת החליט שנכון לשים לי התקן הורמונלי באשפוז, וזה כדי למקד את ההורמונים יותר לכיוון של הרחם, דבר שיאפשר לי שיקום יותר ארוך מאשר גלולות. ביקשתי שההחדרה של ההתקן תהיה בהרדמה או בטשטוש בגלל הכאבים העצומים שאני נמצאת בהם. לא יכולתי לדמיין מה זה לשים התקן. אמרו לי שזה לא יהיה נוח ולא נעים. לרוב עושים את ההתקן הזה לחולות אנדומטריוזיס בהרדמה, בניתוח, לא בצורה שבה החדירו לי אותו, שזה היה בהכרה מלאה. המומחה ניסה לעשות הכל כדי לתת לי להרגיש בנוח עם המצב, הוא נתן לי כדור הרגעה ווליום כדי שאוכל לשתף פעולה בבדיקה. הוא גם נתן לי כדורי ציטוטק להרחבת צוואר הרחם, שאלה כדורים שנותנים לפני הפלות בחודשים מתקדמים כדי שצוואר הרחם יהיה יותר פתוח ותהיה גישה יותר קלה להכניס את ההתקן. אמרו לי שהווליום אמור להרגיע אותי, אמרו לי שהפרוצדורה היא לא נעימה אבל קצרה מאוד ויהיה בסדר. לא יכולתי לדמיין שזה מה שיהיה. הכניסו אותי לחדר של ההתקנה, השכיבו אותי. האחות החזיקה לי את היד ועודדה אותי. אני באמת מעריכה את ההתראה שנתן לי הרופא לפני כל שלב, אבל הפרוטוקול יכול היה להיות לגמרי אחרת. הרגשתי שאני מתעלפת. בשלב ההחדרה של ההתקן הכאבים היו כל כך קשים. בהחדרת התקן צובטים את צוואר הרחם, מושכים אותו קצת, רק אז מכניסים את ההתקן. הרגשתי שאני לא עומדת בזה, צרחתי. אני חושבת שכל מחלקת נשים שמעה אותי צורחת. קיבלתי קריאות עידוד מהאחות שאני גיבורה ועוד רגע זה נגמר, אבל לא ראיתי את זה נגמר. נתנו לי משככי כאבים בווריד לפני ההחדרה של ההתקן, וגם קצת אחריה, אבל זה היה כמו כוסות רוח למת. יצאתי מהאשפוז עם טראומה נוראית מההחדרה של ההתקן. הכאבים שלי היו כל כך קשים. לקח לי כמה חודשים טובים להחלים, אבל נשארתי עם טראומה מאוד מאוד קשה מהחוויה.

הרבה נשים עם אנדומטריוזיס ומחלות כאב למיניהן חוות כל מיני סיטואציות שהן מאוד מאוד לא פשוטות בבדיקות האלו. אפילו החדרה של ספקולום יכולה להיות קשה, במיוחד בדיקות פאפ, היסטרוסקופיה, וכל הדברים האלה. אני מרגישה שנכון להציע לנשים שמתמודדות עם מחלות כאב למיניהן, בין אם זה וסטיבוליטיס, וגינוזיס, אנדומטריוזיס, או כל דבר אחר, את האפשרות לעבור פרוצדורות בטשטוש קל או בהרדמה. חשוב שתהיה האפשרות הזאת.

מגיעים לעמותה הרבה מאוד סיפורים. חלק מהעדויות גם הגיעו אליכם. אני חושבת שצריך להיות איזה שהוא פרוטוקול בבתי חולים ובמרפאות עצמם להתנהלות מול פציינטיות שמתמודדות עם מצבים של כאב. אנדומטריוזיס היא מחלה גניקולוגית כרונית שפוגעת גם בנשים וגם בנערות בגיל מאוד צעיר. אחת מתוך 10 נשים מאובחנת עם המחלה הזאת, מתמודדת איתה. זה מאוד-מאוד נפוץ. כמעט כל אחת יכולה לחיות עם זה, להיות מאובחנת בזה. לפעמים לוקח עד 10 שנים לאבחן את זה. יש בורות, לצערי, של גניקולוגים ושל מערכת הבריאות בכלל. לרוב לא יודעים מה לעשות איתי, כי לא רואים את זה בהדמיות בכלל. קרה הרבה פעמים שהגעתי למיון ושלחו אותי הביתה בלי לקבל את הטיפול שאני צריכה. הרבה נשים מגיעות למצב שהן גוררות את התקפי הכאב שלהן כל כך הרבה ימים וחודשים רק בגלל הפחד מאיך שהרופאים יגיבו. זה פשוט מגיע למעין מסרים פנימיים שאנחנו אומרות אם בכלל שווה לנו ללכת, האם זה כואב לנו, האם זה עד כדי כך. אנחנו חיות עם כאב חי ובועט. אנחנו מכירות את הגוף שלנו הכי טוב. כשהרופא מחליט שהפרוצדורה היא לא נעימה או סבילה, זה לא בהכרח נכון במקרה שלנו. אנחנו חוות את הגוף שלנו, אנחנו יודעות בדיוק איך הגוף שלנו יגיב לזה. חשוב שתהיה את האפשרות לבצע את הפרוצדורות הבסיסיות בהרדמה או בטשטוש כדי להקל עלינו.

יהיה לי קצת קשה להתייחס למקרה ספציפי שקרה בבית חולים העמק, או למקרה ספציפי שקרה בבית חולים בלינסון, כי שמעתי את העדויות רק כרגע. אפשר בהחלט לבדוק.

העדויות האלו פורסמו. הייתה כתבה מאוד מפורטת שדנה ספקטור ונועם ברקן כתבו ב"ידיעות אחרונות" בסוף שבוע.

לא על המקרים האלה.

בין היתר גם על המקרים האלה.

היו מקרים אחרים. לגבי המקרים הספציפיים האלה נערוך בדיקה מסודרת. נשמח להעביר לכם סיכום מלא, בין אם בכתב או בעל-פה, של שתי התלונות האלו. אנחנו נבדוק ונפיק לקחים.

תתייחסי לפרוטוקול של למינריות, תתייחסי למקרה שבו מגיעה אישה עם הפניה מגניקולוגית שלה שהיא צריכה לעשות את הבדיקה בהרדמה מלאה.

פעולת הכנסת למינריות היא פעולה שהיא בין לא נעימה לכואבת. התגובה היא מאוד אינדיבידואלית. יש אישה שסובלת מכאבים מאוד חזקים כמו שתואר לנו כרגע, ויש כאלו שלא אומרות אפילו "איי". אנחנו מיישמים ביום-יום גם פרוטוקולים למניעת כאב בנושא של החדרת למינריות. כמה מהנשים שהעידו כאן דיברו מאוד-מאוד בקלות על הרדמות כלליות, אבל מטבע הדברים ייתכנו סיבוכים להרדמות כלליות ואנחנו משתדלים להמעיט בזה. את מה שקשור להרדמה מקומית אנחנו יכולים להפעיל בליבראליות יותר גדולה. יש בהחלט פרוטוקולים של לשים חומר מאלחש.

ללפחות שתיים משלוש הנשים שהעידו כאן יש תסמונות מוכרות של כאבים. זה שיש נשים שיחוו את זה כך או אחרת, זה בסדר גמור, זה יפה. גם אני הייתי בפרוצדורות גניקולוגיות בחיי. האם התסמונות המוכרות של כאב מופיעות בפרוטוקול שלכם? האם כשמגיעה אישה עם הפניה, או כשמגיעה אישה שבעצמה מעידה שיש לה כך וכך, זה מופיע בפרוטוקול כהתייחסות?

כן. כשאישה מגיעה להכנסת למינריות, כשאישה מגיעה לביצוע בדיקת פאפ, היא עוברת קבלה מסודרת על ידי רופא. היא לא מגיעה מהרחוב ומיד עולה על הכיסא הגניקולוגי ועושים לה פעולה. היא עוברת קבלה מסודרת, מחתימים אותה על טופס הסכמה. זה חלק מהפרוטוקול שמבוצע בכל בית חולים, בכל קופה, בכל מקום. אם עומדת על הפרק אבחנה או תלונה של האישה על כאב חריג, צריך לדון איתה ולשקול באיזה אופציה של אלחוש הולכים. אם מחליטים שהרדמה כללית זה לא מתאים, צריך לדבר עם המטופלת על הרדמה מקומית.

מה אם מגיעה מטופלת עם אבחנה מהרופאה הגניקולוגית שלה שאומרת שהטיפול צריך להיות בטשטוש, בהרדמה מקומית או כללית?

יהיה דיון על זה, יוחלט ביחד עם המטופלת על איזה סוג של אלחוש הולכים.

כשמטופלת מגיעה לקוורום של רופאים לקראת טיפול עם אבחון מהגניקולוגית שלה, הגניקולוגית לא מגיעה איתה לבית החולים. אני לא מצליח להבין מדוע שכשמגיעה מישהי עם הפניה ברורה מהרופאה שלה שהבדיקה צריכה להתבצע בטשטוש או בהרדמה, זה לא קורה. מה ששמענו כאן אלו עדויות ספורדיות, אבל הצבר של העדויות הוא באמת באמת גדול, לצערי. מדוע זה בכלל לא חלק מהפרוטוקול? אני מחזיק בידי פרוטוקול של בית חולים לא פחות טוב מבילינסון, של בית חולים מאיו קליניק. מאיו קליניק: "שימוש בלמינריות רק עם הרדמה מקומית או כללית". כששולחים מישהו לבדיקת קולונוסקופיה, לא אומרים לו: "תשמע, פה זה לא כל כך יכאב לך", אלא עושים את זה עם טשטוש.

אני מעריכה שמעל 95%, אולי קרוב ל-100% מהרופאים יוצאים מהבית בבוקר עם רצון לעזור למטופלים. הגישה לפיה אנחנו איזה סוג של בית משפט או פוסק עליון שמודיע למטופלים מה נכון ומה לא נכון, זו גישה שעברה מן העולם. אם היא בכלל הייתה קיימת, בוודאי שכיום אינה קיימת. בכל דיון אנחנו מקפידים על הסכמה מדעת, על הסברים. זה לא דבר שנתפשר עליו. אם תבוא ותגיד לי שהיה מקרה שבוודאות לא הסבירו, לא אמרו, לא דנו, אני אגיד לך שזה לא בסדר.

יש כאן את שני המקרים שהוצגו. בשבוע הבא נזמן אותך שוב, כדי לשמוע את התגובה שלך לשני המקרים האלה.

בשמחה רבה. לנושא של הכאב חייבים להתייחס. אם יש תלונות או תקלות שקורות, צריך לדון ולהפיק לקחים מכל תלונה ומכל בעיה.

את אומרת לנו דברים כלליים.

השיקול אם לעשות למטופלת הרדמה כללית הוא שיקול רפואי. ברור שצריך להכניס את המטופלת לשיקולים.

קל ללכת להרדמה כללית. אף אחד כאן לא דיבר על הרדמה כללית. אף אחת מהעדויות שעלו כאן לא דיברה על הרדמה כללית, חוץ מאחת שעברה הפלה. את פעם ראשונה שומעת על כך שכשנשים באות יש זלזול בכאב שלהן? את פעם ראשונה שומעת שכנשים באות נותנים להן ווליום, למרות שהן סובלות מתסמונת של כאבים חזקים שאת בתור גניקולוגית אמורה להכיר את התסמונת הזאת? מה קורה? את קראת "ידיעות אחרונות" בסוף שבוע? זה המקצוע שלך. זו ספרות מקצועית. את יכולה להתייחס כאמירה כללית לתופעה של זלזול בכאב של נשים בטיפולים מגדריים?

אין במערכת הבריאות זלזול בכאב של מטופלים, זאת האשמה שווא, זאת האשמה חמורה מאוד.

מה שאמרו פה הנשים זה האשמת שווא? זה לא פשוט לאישה לבוא לוועדה בכנסת ולספר על טיפול גניקולוגי שהיא עוברת.

זה לא פשוט.

את אומרת שזו האשמת שווא.

להאשים סקטור שלם בזלזול בכאב של מטופלות, זו האשמת שווא.

את עכשיו מזלזלת במה שאמרו כאן שלוש נשים. את אומרת שזה לא קיים.

אני ממש לא מזלזלת. נהפוך הוא, אני והקולגות שלי נסערים ונרגשים מכל הכתבות האלו. בהחלט יש פה מתן תשומת לב, בהחלט יש פה הסתכלות פנימה. אנחנו עושים לא מעט פעילויות כדי לשפר את כל מה שקשור בתקשורת עם המטופלים, אם במתן מידע, אם בהסכמה מדעת, אם בתיעוד של הדברים. הכל מאוד מאוד חשוב. אין פה שום עניין של זלזול.

מה אומר הפרוטוקול של קופת חולים כללית לגבי טיפול בלמינריות?

למינריה זאת פעולה שנועדה לביצוע לאו דווקא במסגרת של הרדמה, של טשטוש או של אלחוש. זה מאוד אינדיבידואלי. כשיש צורך אינדיבידואלי באלחוש, הפרוטוקול אומר לאלחש.

איך אתם קובעים את זה? מה ההנחיות שלכם לרופאים?

ההנחיה לרופאים שלנו היא להשתמש באלחוש מקומי. אנחנו לא נוהגים לעשות הרדמה.

יושבות פה שלוש נשים שאומרות שלא הציעו להן את האופציה הזאת.

אם צריך לקחת משטח פאפ במצב של וסטיבולודיניה, אנחנו ניתן אלחוש מקומי.

לא רק שלא הציעו לי, גם הציגו את זה כאילו אין דבר כזה פאפ באלחוש.

אלחוש מקומי זו פעולה פשוטה, לא מזיקה.

היא לא נעשתה. אם יש פציינטית שמתפתלת מכאבים, שצורחת, איך לא עולה בדעתם של הרופאים לעצור באותה שנייה?

חד-משמעית מפסיקים.

בשטח זה לא קורה.

האם בכל נקודת זמן יש רופא מרדים שיבצע את ההרדמה, אם צריך? אני מדבר על מצב של כאב, לא על חירום. אני יודע שיש חוסר ברופאים מרדימים.

בחדר הטיפולים אין מרדים. מרדים יש בפעולות שמתבצעות בחדר ניתוח, וזה דבר שדורש תיאום. אתם צודקים, יש באמת מחסור במרדימים.

אין שום סיבה שמישהי תסבול מכאב שאפשר למנוע אותו. האם אחת הסיבות שלא משתמשים בהרדמה היא בשל חוסר במרדימים?

זו לא הסיטואציה. כשיש פעולה שמראש צריכה הרדמה, מתכננים לה מקום בחדר ניתוח ואז יש מרדים. אי ביצוע ההרדמה במקרה שלנו לא קשור למחסור במרדימים. ביצוע משטח פאפ או החדרת למינריה, כל אלה דברים שמתבצעים בחדר הטיפולים במחלקה.

מה עושים כשכואב לה עכשיו?

אתה יכול להפסיק או לתת אלחוש מקומי. לא ניתן לעבור להרדמה כללית בחדר הטיפולים.

אפשר לתת טשטוש?

טשטוש זו הרדמה כללית.

זה אומר שיש רק אפשרות אחת למי שכואב לה בחדר טיפולים, וזה להפסיק את הטיפול. התיאור שמתארים פה, ולא רק פה, זה שממשיכים בטיפול למרות שכואב.

זה דבר שאני לא יכולה להגן עליו. אני בטוחה שהכוונה של הצוות הייתה להשלים את הפעולה מתוך מחשבה שזה לא יהיה כל כך פוגע או טראומטי. אין לי ספק שהכוונות היו טובות, רק התוצאה לא הייתה טובה. הדבר הנכון שצריך לעשות, אם האישה כל כך כאובה, זה פשוט להפסיק.

המוסכם הוא שאישה לא צריכה לסבול כאב בזמן טיפול כזה?

חד-משמעית, אין על זה ויכוח.

אני מודה שהתחלתי את הדיון הזה במחשבה שמדובר במצבים של תסמונות כאב, כמו שתיים מהעדויות שניתנו כאן. תוך כדי דיון אני מקבלת המון המון הודעות והמון אס-אם-אסים מנשים שצופות בנו ואני מבינה שכנראה מדובר במצב יותר שכיח ושגרתי מאשר רק התסמונות. האם את יודעת לגבי העולם? האם בחלק מהפרוצדורות האלו בעולם, אם בלמינריה או בהתקנת התקן שאלו פרוצדורות שחודרות צוואר הרחם, ניתן להשתמש בהרדמה לפי עדות או בקשה של האישה, לפי התפתחות הכאב תוך כדי הטיפול?

חד-משמעית לא. אני לא יכולה להעיד ספציפית לגבי הפרוטוקול של מאיו קליניק שצוטט כרגע, אם זה מדויק או לא מדויק. אני אתן את הדוגמה של טיפולי הפריה חוץ גופית. כמו שאתם יודעים, בישראל יש שיעורים מאוד מאוד גבוהים של הטיפולים האלה. שאיבת ביציות בישראל מבוצעת תמיד בהרדמה כללית. בקנדה, שיש שם לא מעט טיפולים, עושים שאיבת ביציות ללא הרדמה בכלל. למה? כי זה יקר. אי אפשר להגיד שבישראל אין הבנה לצרכים ולהתייחסות לכאב בתחום הזה. בתחומים אחרים, כמו שכרגע שמענו עדויות וקראנו עדויות, יש מקום לעשות חושבים. עם כל הרצון הטוב לחסוך בהרדמות, לחסוך אולי בתופעות לוואי של הרדמות, סיבוכים וכו', צריך לעשות הערכה מחדש, צריך לתפור את החליפה לפי המטופלת. אנחנו מאוד מצרים על כל הסיטואציות האלו, על כל העדויות האלו, על כל התלונות האלו, על עצם העובדה שהגענו למצב הזה. אנחנו בהחלט מכירים בזה שצריך לשפר את התקשורת, להבין יותר את הצד השני, להתייחס יותר לכאב, אין ויכוח בנושא הזה.

מעניין היה לראות אם טיפולי שיניים היו מתבצעים רק בנשים האם עד היום הם היו מתבצעים ללא הרדמה.

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו דנים בוועדה הזאת בנוגע להתייחסות של גניקולוגים לטיפולים ולכאבים של נשים בטיפולים כאלה. זה לא רק עניין של התייחסות לכאבים, זה גם ההתייחסות לאישה שמכירה את הגוף שלה ורוצה לדעת מה הולך להיות בטיפול שהיא הולכת לקבל. ב-90% מהטיפולים הגניקולוגיים יש חדירה לתוך הגוף. הגיע הזמן שהגניקולוגים והגניקולוגיות יבינו שאנחנו רוצות לדעת מה הולך להיות איתנו בבדיקות האלו, שאנחנו רוצות לדעת מה אנחנו עלולות להרגיש, כי כל גוף מגיב בצורה אחרת, כל אחת חווה כל בדיקה בצורה אחרת. אני בעצמי עברתי כל מיני פעולות. היו פעולות שבוצעו על ידי שני גניקולוגיים או גניקולוגיות שונים, כשההרגשה בכל טיפול הייתה אחרת לגמרי, סף הכאב היה אחר לגמרי בכל בדיקה. יש את ההבנה הבסיסית הזאת של לקיים שיח עם הפציינטית, לנסות להסביר מה הולך להיות, להקשיב לה מההתנסויות הקודמות שלה. חייבת להיות גישה יותר מבינה

החוויה של ללכת לבדיקות גניקולוגיות היא חוויה שאני חוותי אותה בצורה משפילה. לתומי חשבתי שצריכים לתת חלוק מסוים. כששאלתי אם הם לא מספקים איזה שהוא חלוק חד פעמי למטופלת כדי שתרגיש קצת יותר בנוח, צחקו עלי. זה מתחיל משם. האם קיים פרוטוקול מסודר לגבי נשים עם תסמונות ידועות, מזוהות, כתובות בספרי הרפואה, לגבי איך מטפלים בהן? קיימנו דיון בזמנו וביקשנו בצורה מאוד ספציפית שתהיה התייחסות לתסמונות האלו.

אנחנו שמים בראש מעיינינו, ואנחנו צריכים לשים עוד ועוד את חווית הטיפול וחווית המטופלת שתהיה משהו מיוחד, משהו שונה, משהו שהוא נטול כל הרגשות שתוארו פה. הנשים האלו שדיברו, דיברו מדם ליבן. אני באופן אישי, כיושב-ראש האיגוד, נפגשתי עם חלק מהנשים שנמצאות פה, עם חלק מהנשים שמשתתפות. הנושא הזה של חווית הטיפול וחווית המטופלת הוא נושא שקרוב לליבי ולליבם של אנשים מסביבי. כתבנו קוד אתי שמגדיר בדיוק איך צריכה להתנהל הבדיקה. חלק גדול מהדברים שהועלו קודם על ידי חברת הכנסת שדיברה נכנסו לקוד האתי. אנחנו פועלים בכל המסלולים האפשריים כדי לגרום למודעות של הרופאים, לחינוך של הרופאים, על-מנת שהדברים ילכו ויפחתו וייעלמו מהעולם. אני לא רוצה להיכנס לבעיה רפואית כזאת או אחרת, כיוון שלכל בעיה יש את הפתרון שלה ויש את התהליך שלה, אבל אני רוצה להדגיש שאנחנו מדברים עם המטופלות שלנו, אנחנו מדברים בתוך עצמנו. כבר היום קיבלתי הודעה ממשרד הבריאות שקמה ועדה בשיתוף עם המועצות הלאומיות כדי לחזק עוד יותר את הנושא של המודעות, ההקשבה, בחירת הטיפול האופטימאלי, התקשורת בין המטפל למטופלת. אני רוצה להודות לכם שהעליתם את הנושא הזה למודעות שלנו. אנחנו לא מפחדים להתעמת עם הדברים האלה, להסתכל עליהם נכוחה בעיניים.

אתה יו"ר האיגוד למיילדות ולגניקולוגיה, אתה חי את הדברים האלה מידי יום. אנחנו בוועדה לקידום מעמד האישה לא רופאים, אנחנו עוסקים במכלול נושאים. עם כל הכבוד, אתה מאוד נחמד, מדבר מאוד בנימוס, אבל לא אנחנו צריכות להעלות את הנושא הזה למודעות שלכם. האם אתם שוקלים להוסיף לפרוטוקול הטיפול בפרוצדורות חודרות צוואר רחם, כמו למינריה, כמו התקנת התקן תוך רחמי, אופציה להרדמה מקומית, אלחוש, טשטוש? איפה עומדת השקילה הזאת?

לבחירת המטופלת.

זה מופיע. יש לנו שורה ארוכה של תכשירים, כולל הרדמה מקומית, כולל ספריי אלחוש, כולל הרדמה כללית במצבים מסוימים.

באיזה מצבים זה מופיע היום?

יש ארסנל שלם של תכשירים.

השאלה היא לא אם יש תכשירים כאלה או אחרים, שזה ברור לנו שיש, אלא מתי הפרוטוקול מחייב את הרופאים להשתמש בהם? מתי נלקח מהם שיקול הדעת אם להשתמש או לא להשתמש? הדעת לא סובלת מצב שבו מטופלת מגיעה למצב של עילפון בגלל שלא אפשרו לה את האלחוש המבוקש, כשברור וידוע שישנם מקרים שמגיעים למצב הזה. האם יש פרוטוקול לגניקולוגים ולמחלקות הרלוונטיות בכל בתי החולים? צרך שיהיה קו אחיד, לא משנה אם המטופלת הלכה לבלינסון, לתל השומר או לקפלן. האם יש הנחיה שאומרת: חברים, כשהמטופלת מבקשת בלמינריות אלחוש או הרדמה מקומית, צריך לתת לה, לא להתווכח איתה?

נכון להיום לא כתוב הנושא הזה, כמו שלא כתובים הרבה נושאים אחרים. אנחנו נכניס את הנושא הזה ונתייחס אליו.

אמירה חשובה מאוד.

אנחנו לא מפחדים מלהכניס, אנחנו לא מפחדים מללמוד. לא אמרנו שאנחנו הכי טובים.

פרוטוקול בטיפול רפואי זה איזה שהוא דבר רשמי שיוצא לרופאים במרפאות ובבתי החולים. זה גורם לכך שהטיפול ילך לפי איזה שהוא פרוטוקול. עולות פה פרוצדורות, כולל למינריה, שאני מבינה שארגון הבריאות העולמי מסווג אותה ככאב קשה עד סביר, שגם אישה שלא סובלת מתסמונות, בוודאי אלו שכן, יכולה לחוות אותן בצורה מאוד כואבת. אישה מכירה את עצמה, היא עברה אי-אלו פרוצדורות, ביניהן לידה, ביניהן פרוצדורות אחרות. האם כאיגוד תמליצו או תכניסו לפרוטוקול מצבים שבהם יוצע לאישה, בהתייעצות איתה, על פי הפניה שהיא מגיעה איתה מהרופאה המטפלת, טשטוש או סוג מסוים של הרדמה מקומית/כללית בפרוצדורות חודרות צוואר רחם?

כן.

הוועדה תקיים ישיבת מעקב. אנחנו נשמח מאוד לעדכון בנושא.

בתור בן אדם מטפל, בתור בן אדם שבחר במקצוע שמנסה להקל על הכאב, קשה לי לשבת פה. אני קודם כל רוצה להודות להילה, לשילה ולרביד על כך ששיתפתן אותנו. כואב לי שזאת הייתה החוויה שלכן. אני מאמינה, וגם רוצה להאמין, שהחוויה הזאת היא לא של רוב הנשים. אני בטוחה לגמרי שזאת הייתה החוויה שלכן, אני לא מתכוונת לחלוק על זה, אבל זאת לא מטרתנו. אנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה בשביל לעשות משהו אחר.

אני לא רוצה לדבר רק על מטופלות, כי אני חושבת שגם הגברים עוברים חוויות לא נעימות, אם זה בדיקות פרוקטולוגיות ובדיקות אחרות. ההתייחסות צריכה להיות למטופלים בכלל, והיא משתפרת. אנחנו יותר טובים ממה שהיינו, אבל רחוקים מאיפה שאנחנו צריכים להיות. הנושא הזה עבר התייחסות שונה לגמרי. אסור לשכוח שבבתי ספר לרפואה יש קורסים על חינוך רפואי, יש קורסים על תקשורת עם מטופלים. ברוב בתי החולים יש מישהו שאחראי על חוויית המטופל, שזה משהו שלא שמענו עליו לפני 20 ו-30 שנה. ביום שישי הקרוב יש השתלמות למתמחים שלנו בנוגע לאיך אתה מבשר בשורה מרה למטופלת, כי המילה שתמסור תישאר איתה לכל חייה.

פעולות בהרדמה היו ויישארו חלק מהעבודה שלנו, לפי הצורך של המטופלת. שמתי התקנים בהרדמה, עשיתי בשני מקרים לאורך כל עשרות השנים שלי צילומי רחם בהרדמה. כשצריך זה לא no-no. ברור שאנחנו לא רוצים שאישה תעבור הרדמה כללית יום אחרי יום, כל ברדק מבין שזו לא החוויה המומלצת, אבל זו גם לא חוויה אסורה. צריך להבין שאין מרדים בחדר טיפולים. האישה בחדר טיפולים גם לא נמצאת בצום.

הייתי בצום.

כאב לי לשמוע את הסיפור. פנו אלי בחודש אוגוסט בנוגע ללמינריות, כי שילה עבר את העניין של למינריות בתל השומר. צר לי שככה היא עברה את החוויה. אנחנו עוסקים באיך להקל על החוויה, כי גם אצלנו היא מסומנת כחוויה קשה. כתבנו מחקרים על כך שלא נמצאה הוכחה שהרדמה מקומית עוזרת - לא בספריי ולא בהזרקה.

אדרבה ואדרבה.

נכון, ולכן אנחנו כל הזמן מחפשים איך להקל על החוויה. בדיוק כשפנו אלי מהוועדה וסיפרו לי על התלונה, זה היה בשבוע ששינינו את המקום של הטיפול בנשים האלו. לכל הנשים עם הפסקות הריון בשליש ראשון ובשליש שני אנחנו מקצים מרכז לחוד, לא ישיבה ליד נשים אחרות שעוברות אולטרסאונד בהריון. ארגנו להן מקום לחוד, כדי לתת להן טיפול פסיכו-סוציאלי ורפואי, הכל על ידי צוותים שאמרו: "אנחנו רוצים לעזור לנשים האלו". אני לא יודעת אם מה שסיפרו לי היה לגבי שילה, אבל סיפרו לי על רופאה שלנו, והיו ציטוטים מהוועדה, שהתבטאה לא בצורה ראויה מול המטופלת. כשהלכתי לשוחח עם הרופאה, היא ממש בכתה. היא אמרה לי: "אני כל כך ניסיתי, אבל לא ידעתי איך להקל עליה". אדישות אינה מייצגת אותנו. מאז, באופן יזום, אנחנו מספרים שיש אופציה של הרדמה כללית. יש לנו דף שנקרא הדרכה לקראת סיום הריון שליש שני, כשבדף ההדרכה הזה כתוב במפורש: "במידה ותתקשי עם הלמינריות, נדון איתך בדרכים נוספות להקלה על הכאב, כולל אופציה של הרדמה כללית קצרה". היו שני מקרים מאז: אחת הייתה מבחירתה של המטופלת, והשנייה הייתה אישה שאנחנו אמרנו לה: "את תעברי את זה בהרדמה כללית". מתוך הרצון שלי להבין יותר אני גם שואלת את הנשים לאחר הלמינריות, שזה הרגע הכי קשה, זה שיא הכאב, אם הן מצטערות שהן לא עברו הרדמה כללית. מאלו שעברו את הטיפול הזה אף אחת לא אמרה לי שהיא מצטערת. אני לא אומרת שזו התשובה הסופית. זה ברור שאנחנו יודעות להיות חזקות ולסבול, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבות. אנחנו לומדים, מתפתחים ומנסים למצוא פתרונות. אני לא קראתי על מאיו קליניק שעושים את זה רק בהרדמה. אחת הטענות הייתה על כך שאנחנו משתמשים בלמינריות ולא בציטוטק. ציטוטק, שהוא כדור שגורם להתכווצויות של הרחם, מספק כשמדובר בהפלות בשלבים מוקדמים. אנחנו משתמשים בלמניריות כשאנחנו רוצים לחסוך לאישה לידה שקטה. הלוואי ונמצא משהו יותר טוב. כולנו רוצים להשתפר בטיפול במטופלות.

חבל לי שלא עברתי הרדמה כללית. אני חייבת לציין שלא הציעו לי את האופציה הזאת בכלל. לא הציעו לי טשטוש, לא הציעו לי הרדמה חלקית או הרדמה מלאה. גם בוועדה להפסקת הריון אמרו לי שהאופציה היחידה היא לעבור את זה בשלבים.

היעד שלנו הוא לשנות את המציאות מעתה ואילך, שמעתה ואילך תונח בפני הנשים שבאות לעשות את הטיפול הזה האופציה הבסיסית של לא לעבור טיפול בסבל ברמות בלתי נתפסות.

תודה לוועדה שזימנה את הפגישה הזאת. נושא הכאב זה נושא מאוד מעניין. ציין היושב-ראש קודם שקולונוסקופיה לא חושבים לעשות ללא הרדמה. בעבר עשינו קולונוסקופיות בלי הרדמה. יש הבדל בין הרדמה כללית בחדר ניתוח, שזה דורש מכשירי הרדמה, צוות שלם שעסוק בזה, הכנה ממושכת של האישה, לבין טשטוש, שזה חומר לתוך הוריד שמרדים לזמן קצר מאוד את הנבדק, וזה מה שעושים ברוב הפעמים בקולונוסקופיות. צריך להבין את המגבלות של כל נושא. מתן החומר הזה כשאין עוד רופא שמשגיח חוץ מהרופא שעושה את הטיפול במטופל, זה דבר שמוריד את הבטיחות. לגסטרואנטרולוגים עשו את הקורסים שמאפשרים להם לתת את התרופות ולהשאיר את החולים כשהם מנוטרים על ידי מכשור לאורך כל זמן הפעולה. עדיין זה מורכב, ואני מדברת כמנתחת, גם לשמור על החולה שמורדם בהרדמה מקומית או כללית וגם לבצע את הפעילות הרפואית שאתה צריך להתרכז בה. יש כאן גם עניין של כוח אדם. אחרי ששמעתי את העדויות האלו על הכאבים, וכאישה אני יודעת מה המשמעות, אני מסכימה לגמרי שצריך לעשות כאן הערכה מחדש ולהוסיף באופן קבוע צוות של מרדימים למרפאות הגניקולוגיות. בכירורגיה כללית אנחנו עושים הרבה פחות פעולות בהרדמה מקומית בגלל הכאב שקיים גם עם הרדמה מקומית.

לפני ארבע שנים יצאנו לדרך עם משימה לגעת לראשונה בסוגיה של חוויות נשים בבדיקות גניקולוגיות. אחד הצעדים הראשונים שעשינו היה לאסוף נתונים. תוך שנייה אספנו עדויות ממעל 6,500 נשים - הסקר הגדול בעולם שנערך בנושא. מצאנו ששליש מהנשים חוות בדיקה גניקולוגית כמביכה, כ-50% חוות אותה ככואבת, וכ-20%, שזו אחת מחמש, חוות בדיקה גניקולוגית כטראומטית. הסקר שימש כבסיס לנהלים שהתפרסמו בפעם הראשונה בנושא של בדיקה אינטימית.

יש את הנוהל שהזכיר פרופ' מימון ופורסם תחת הקוד האתי, ויש נהלים שפורסמו בקופות חולים, שכוללים לראשונה חובת כיסוי של האישה, חובת הסתרה של המיטה, חובה לתת הסבר מקדים, ועוד. מה שעלה בסקר כדבר הכי חשוב לנשים זה התקשורת בינן לבין הרופא או הרופאה, להבין מה קורה, לקבל אזהרה בכל שלב. הנתונים שלנו מראים שזה משפיע במידה רבה גם על חווית הכאב. כדי לשנות את זה חייבים לעסוק בחינוך רפואי. מאז ועד היום חרשתי את הארץ בעשרות הרצאות לצוותים רפואיים בנושא: תקשורת בזמן בדיקה אינטימית. ההרצאות זכו למגוון של תגובות. בין היתר אני פוגשת מתמחים ומתמחות עם צמא אדיר לשמוע עוד. הם אומרים לי: "איך לא דיברו איתי אי פעם על טראומה מינית", "איך לא דיברו איתי על איך לגשת לבדיקה לאישה מרקע חרדי או רקע אחר", "איך לא דיברנו על כאב בזמן בדיקה גניקולוגית". חייבים להכניס את התכנים כחלק בסיסי מההכשרה הרפואית - משלב לימודי הרפואה, דרך התמחות, ולאחר מכן. חייבים להכניס את הנושאים לבחינות רישוי, כי מה שלא בבחינה נחשב לרך ולפחות חשוב. אם זה יהיה בבחינה, אנחנו נעביר את המסר שמדובר בסוגיה שהיא בליבת המקצוע, לא באיזה משהו צדדי. בנוסף, צריך לפתח הכשרות חוויתיות כמו סימולציות רפואיות עם שחקניות שידמו מצבים שונים, מפגשים עם נשים מטופלות, מנטורשיפ ממושך במהלך ההתמחות שיעסוק בין היתר בנושא הזה. כדי לפתח סימולציות רפואיות יש צורך בתקציב מצד משרד הבריאות, מדובר בעסק יקר.

הקריאה השנייה שלי עוסקת במטופלות עצמן. חייבים להנגיש לנשים את הזכויות שלהן, אחרת אנחנו נוטות להניח שככה זה אמור להיות. ב"קרן בריאה" יצרנו אמנה גניקולוגית שכבר תלויה בעשרות מרפאות ובתי חולים ברחבי הארץ, כולל בשיבא, כדי שכל אישה תדע למה היא זכאית. בשיבא, למשל, כל אישה שמגיעה למיון יולדות מקבלת אמנה שמנגישה לה את הזכויות. אני קוראת לעוד קופות ובתי חולים להצטרף. אני רוצה לסיים דווקא עם עדות חיובית, כדי לספר על רופאים ורופאות נפלאים שנמצאים בשטח ולהדגיש כמה מעשים פשוטים יכולים לעשות הבדל עצום, ואני מצטטת: "הייתה לי חווית היריון קשה ביותר עם כאבים. הרופא תמיד היה אמפטי לכאבים שלי, תמיד הציע לי להכניס את מכשיר האולטרסאונד הווגינאלי בעצמי - משהו שכמעט לא מציעים לנשים. כמה שזה היה משמעותי. בהמשך הוא הסכים בשבוע 38 לעשות זירוז. מאוד חששתי מהכאבים. הוא הסביר לי טרם הזירוז כי זה בכלל לא חייב לכאוב, וביקש שאשמור איתו על קשר עין לאורך הבדיקה על מנת שיבין מתי כואב לי. בכל פעם שקצת מצמצתי הוא עצר וחיכה שאאגור עוד כוח. זה אמנם לקח הרבה זמן, אבל כמעט ולא כאב. לא האמנתי שאפשר לעבור את זה ככה". תודה רבה לכל הוועדה ולכל המשתתפות.

אני מטולטלת ועל סף סערת רגשות אישית מהדיון הזה. גם אני בת 44, גם אני עברתי פרוצדורות גניקולוגיות בחיי, גם אני עברתי לידות. עכשיו אני מבינה שפרוצדורות שעברתי, כמו התקנת התקן, כמו דברים אחרים שהיו כרוכים בכאב משמעותי, לא בהכרח היו צריכות להיות ככה. אני מבינה גם שפרוצדורות אחרות שהיו בעבר ללא הרדמה, כמו טיפולי שיניים, כמו קולונוסקופיה, שמשום מה גם גברים עוברים אותן, היום הן פרוצדורות שבאופן טבעי נעשות בהרדמה ובאלחוש. משום מה רק בפרוצדורות שהן נשיות אנחנו שומעים, כולל כאן, שאנחנו צריכות הרגעה, שזה לא נורא, שזה רק יהיה קצת לא נעים. פתאום יש לי פרספקטיבה אחרת על מה שאני עברתי.

אני רוצה להודות להילה, לשילה ולרביד על ששיתפתן בחוויות שלכן. אני חושבת שהנושא הזה של המעטה בערך הכאב הנשי, המחשבה שאנחנו מגזימות, שאנחנו היסטוריות, שזה לא כל כך כואב, כולל הקטנה בסימפטומים הנשיים כשמדובר בהתקף לב ובדברים אחרים, זה דבר שצריך לעבור שינוי. הנושא של טיפול בכאב, של הקשבה למטופלת, של היענות לצרכים שלה, גם אם הם ספציפיים ואינדיבידואלים, מצריכים הרבה יותר תשומת לב, הרבה יותר כבוד. הכיוון שהלכנו אליו פה, של להכניס לפרוטוקול בחלק מהפרוצדורות הצעה למטופלת טיפול בהרדמה או באלחוש, זה ממש המינימום של המינימום. זו התחלה. אין לי ספק שיש עוד המון מה ללמוד בנושא הזה.

אני רוצה להודות לך, אדוני היושב-ראש, שאתה מקיים את הדיון הזה. הייתה בינינו שיחה שבה אמרתי לך: "בוא נעשה ועדת משנה לענייני בריאות, משום שסוגיית בריאות נשים היא פשוט פרוצה, מוזנחת, מופקרת". נשים שם באיזו עמדה מוחלשת במיוחד, והיא מוחלשת פעמיים. פעם אחת, כי הרבה פעמים נשים מוצאות את עצמן מול גבר. יש לנשים זכות בחירה, זכות ללמוד באוניברסיטאות, זכות להיות חלק מהמחוקקות, חלק ממחלקות המשאבים, אבל הרפואה המערבית, כמו שאנחנו מכירות ומכירים אותה, נוסחה על ידי גברים, מתוך תפישת העולם של גברים, מתוך איך שגברים רואים את עצמם ואיך הם רואים נשים. כל המחקרים במשך רוב החיים שלנו ורוב ההיסטוריה שלנו היו מחקרים של גברים. עדיין, אגב, יש מיעוט ממש זעיר של נשים שעושות מחקרים, מיעוט של נשים שמקבלות מענקים לעשות מחקרים. אנחנו עדיין מיעוט מבוטל שם.

כל התפיסה לגבי בריאות נשים, בוודאי בגניקולוגיה, מתחלקת לנשים כמחוללות רבייה, לכן ההסתכלות הרבה פעמים היא על ההיריון הרבה יותר מאשר על האישה. יש התייחסות לאיברים, לא לאדם. העובדה שתקיפה מינית לא נלמדת בבתי ספר לרפואה, היא מחדל משוגע. פגיעה מינית, אנחנו יודעים ויודעות, שבנים חשופים לה בילדות אותו דבר כמו בנות. הבעיות, שחלקן הן בריאותיות פרופר, ילכו איתם לאורך כל החיים ואף צוות רפואי לא ידע לזהות. זה מחדל שחייב להסתיים. זה חייב להפוך להיות מקצוע, או לפחות על הרוחב של הלימודים בבתי הספר לרפואה. צריך להתייחס לאדם. גם גברים סובלים מזה שמתייחסים לאיברים שלהם בנפרד. כשנשים פוגשות את הדבר הזה מול סמכות גברית, כשבהגדרה אין פה בכלל דיבור בין בני-בנות אדם, יש פה דיבור של סמכות מול איזה נתין או נתינה - זאת עמדה מוחלשת שחייבת להשתנות מהיסוד.

אני רוצה להתייחס, אדוני היושב-ראש, להצהרה שלך בפתח הדברים לגבי הקמת ועדת חקירה בתוך הוועדה לקידום מעמד האישה בכל מה שקשור לאלימות במשפחה. זאת בשורה עצומה שהתקבלה ממש בהערכה רבה בקרב ארגונים שעוסקים בנושא. אנחנו מעריכות את זה מאוד.

זאת לא ועדת חקירה פרלמנטרית, כי אין לי את הסמכות. כל פעם ניקח משרד אחר, נושא אחר ונקדיש את כל הזמן הדרוש. פעם אחת נבדוק את משטרת ישראל, פעם אחת נבדוק את הפרקליטות, פעם אחת נבדוק את משרד הרווחה, פעם אחת את הרשויות. נתפקד כמעין ועדת חקירה.

לא משנה אם זה ועדת חקירה או ועדת בדיקה, אנחנו איתך בעניין הזה, כל הארגונים שעוסקים בנושא, גם בנתונים וגם בעדויות.

אני רוצה להזכיר את מה שהתחיל את שטף העדויות הזה, וזו ההרשעה בפלילים של הגניקולוג בני שכטר. אותן שלוש מתלוננות אמיצות ופורצות דרך פרצו את הדרך לספר את הסיפור שלהן. מה שקרה זה שהמעשים החמורים, הקשים, שנעשו בכסות של טיפול, קיבלו חותם פלילי. הרבה נשים חיכו לחותם הזה כדי לספר את הסיפור שלהן.

נעשה על זה דיון נפרד.

אני רוצה להתייחס לידע ולמומחיות שיש היום בתוך המרפאות ובתי החולים ונצבר, לצערי, מתוך כאב, צער ופגיעה של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הם יצרו תורת הפעלה, נהלי עבודה, נהלי טיפול שאפשר ללמוד מהם על טיפול בנשים בסיטואציה הכל כך עדינה, רגישה ופגיעה הזאת. אנחנו הזמנו את אדוני לבקר במרכז הסיוע ובמרכז הייעודי שמטפל בנושא הזה. אנחנו עושות הכשרות לאנשי מקצוע על הנגשה של טיפול ייעודי בתחום הזה לא רק לנפגעות. אני מצטרפת לקריאה של מנכ"לית "קרן בריאה", לכך שהדבר הזה חייב להיות חלק מהכשרת הבסיס, חלק מתנאי ההסמכה של כל רופא ורופא, בוודאי בתחום של גניקולוגיה. תודה על הדיון החשוב הזה.

בשנים האחרונות יש, לפחות מאז שאני רופאה בכירה, רוח של שיפור ועשייה. אני לא בטוחה שנכון להתמקד רק בתסמונות הכאב, כי כל אישה שבאה לבדיקה גניקולוגית יכולה לחוות כאב. יש עדויות על חוסר רגישות ויחס לא מכבד מצד רופאים. אני מאוד רוצה לקוות שזה פחות ופחות. רוב העדויות בכתבה, לא כולן, הן 10 שנים ומעלה אחורה בזמן. אנחנו עובדים על זה כבר שנים יחד עם "קרן בריאה". יש מחקרים שיזמנו עוד הרבה לפני הכתבות בנושא של אלימות מיילדותית שלא עלתה פה בכלל בדיון, בנושא של סטיגמטיזציה על רקע שומן, מה שנקרא שמנופוביה רפואית. כמו ששרה טנקמן אמרה, כבר יש סימולציות, יש סדנאות, מלמדים את הסטודנטים ומלמדים את המתמחים. לפני שבוע הייתה אצלנו סדנה לרופאים בכירים, מיילדות, מרדימים ורופאים מחדר לידה, שעסקה באיך לדבר, איך אפשר לשפר את המצב בקטע של תקשורת מול מטופלת. האמנה, שהוכנסה שוב לקוד האתי, אמורה לחייב אותנו לפעול לצידה. מבחינת תלונות, אנחנו פתוחים לחלוטין, אנחנו רוצים לשמוע לגבי התלונות. ניתן לפנות אלינו דרך אתר האיגוד או לפנות לוועדת אתיקה ישירות, אנחנו נשמח לשמוע ולהשתפר.

אני מתנצלת בפני אלו שהציגו פה, בפני כל אלה שכתבו את מה שהן כתבו. זה נורא, זה לא צריך להיות ככה. אני מקווה שמהדיון הזה יצאו דברים יותר טובים. יש מאות ואלפי רופאים שנותנים שירות נכון וראוי. חבל לי שאותם רופאים שלא עושים את זה גורמים לאווירה כמו שקורית כרגע. זה לא רק בבדיקות גניקולוגית. למועצה לבריאות האישה, שאני יושבת-ראש שלה, הגיעו הרבה תלונות לא רק קשורות לבדיקות גניקולוגיות. עסקנו באקו לב במאמץ שנשים מרגישות מושפלות, קיבלנו הרבה תלונות על בדיקות בקהילה שגניקולוגים לא מסתובבים עם תג שמי, לא מציגים את עצמם, לא מסבירים מה הם הולכים לעשות. אני שומעת תלונות גם מגברים שעושים להם בדיקה של ביופסיה מהפרוסטטה ולא מסבירים להם כמו שצריך את הפרוצדורה ואת המשמעות. אני חושבת שהנשים, ובזכות הנשים גם הגברים ירוויחו, צריכות לעמוד על זכותן לקבל רופא שיציג את עצמו, שמסביר את הפרוצדורה, את המשמעות שלה, שמקשיב למטופלת. כמו ששרה אמרה, חייב להיות הסבר על כל פרוצדורה. אני רופאת ספורט. אין אצלי דבר כזה שמישהו עושה מבחן מאמץ בלי שהוא מבין מה המשמעות, במה זה כרוך, מה האפשרויות, למה עושים, למה לא עושים. זה צריך להיות בכל מקום. יש ועדה של משרד הבריאות בשיתוף האיגוד לגניקולוגיה ויושב-ראש המועצה לגניקולוגיה. אני מבקשת מכל מי שהשתתפה פה בדיון לשלוח אלי כל רעיון. עלו הצעות מאוד חשובות. אנחנו נאמץ את הכל. למשרד הבריאות יש מערך של פיקוח בבתי חולים, בקופות. אנחנו נקדם את הנושא של פיקוח על התנהלות נכונה וראויה. אני מקווה שכולנו נזכה לחוויית טיפול, שזה מושג שלא הכרתי. אם נצליח שלכולם תהיה חוויה טובה, הרווחנו מהדיון הזה. עודד, אני ממש מודה לך על כל מה שאתה עושה לטובת בריאות הנשים בישראל.

תודה. הדיון הזה הוא דיון ראשון. בעקבות הדברים שנחשפו בכתבה והעדויות שנשלחו אלינו נערוך פה דיונים נוספים שירדו יותר לפרטים, גם בנושא של הטרדות מיניות ופגיעות מיניות, שזה נושא אחר שעלה ומחייב דיון וטיפול.

תראו, אני לא גניקולוג, אני לא מומחה ברפואה, ובנוסף, אני גם גבר, לכן אין לי שום יכולת להכיר או לחוות את החוויה שחווה אישה בבדיקה גניקולוגית או באיזה שהוא טיפול גניקולוגי כזה או אחר. מנקודת המוצא הזאת אני מצפה מהרופאים וממשרד הבריאות לצאת מכאן. בסוף החוויה היא חוויה שהמטופלת יודעת להגיד. אתה יכול גם ללמוד 20 שנה ולא לחוות מה שהצד השני חווה. זה הבסיס. עם הבסיס הזה צריך לצאת ולטפל באיך שכרגע נחשפנו לחוויית הטיפול שחוות מטופלות.

אפשר להגיד את הדברים החיוביים. שמחתי לשמוע מפרופסור מימון שיועברו פרוטוקולים חדשים לגבי בדיקות למינריות כך שתוצג בפני המטופלת האופציה של טשטוש או הרדמה. אנחנו נוודא באחת מהישיבות בשבוע הבא שאכן זה קרה בכל בתי החולים. בית חולים שלא רוצה להופיע בוועדה, מספיק שישלח לנו מייל ויגיד שהנושא טופל. שמחנו לשמוע שבחלק מבתי החולים זה הנוהל.

אני רוצה התייחסות ספציפית לגבי המקרים שעלו כאן מבית החולים העמק ומבית החולים בילינסון. אני אבקש שבשבוע הבא יעלו הגורמים הרלוונטיים לתת את ההתייחסות שלהם. אני לא מסכים עם זה שעולה פה טענה ואין מישהו שיודע להגיב או לתת את ההתייחסות. התיאורים ששמענו כאן לא מקובלים בעליל במערכת הבריאות של מדינת ישראל.

אני שמח שמשרד הבריאות, בעקבות הפרסומים ובעקבות הדיון, יקים את אותה ועדה בראשות פרופסור קונסטנטיני. זה מראה שיש איזה שהוא שינוי ביחס.

לגבי הנושא של פגיעות מיניות שצריך להיות נלמד בבתי ספר לרפואה, אני חושב שזה צריך להיות דבר בסיסי. אם הייתי שואל את האדם הסביר ברחוב האם הנושא הזה נלמד, הוא היה אומר: בוודאי שנלמד, כי זה משהו שחייבים להכיר, לדעת ולהימנע ממנו. את ההנחיה, את הסיכום או את הבקשה בנושא הזה נעשה אחרי דיון שנקיים ספציפית על הנושא של פניות לגבי פגיעות מיניות בטיפולים כאלה ואחרים.

אני מודה לכל מי שלקחה חלק בדיון, לכל מי שפנתה, שלחה, התלוננה והסכימה ששמה יפורסם, כולל לכתבה ב"ידיעות אחרונות" של דנה ספקטור ונועם ברקן. אני מבטיח שנמשיך ונעקוב אחר הנושא.


הישיבה ננעלה בשעה 12:20.