פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



23
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
04/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 42
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום רביעי, י"ז בחשון התשפ"א (4 בנובמבר 2020), שעה 9:00

יעדים בתחום בטיחות ילדים לשנת 2030 - הצגת ארגון בטרם.

חברי הוועדה: יוסף ג'בארין – היו"ר

ווליד טאהא
בועז טופורובסקי
אוסמה סעדי

אורלי סילבינגר - מנכ"לית, בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

אמיר פלק - חוקר, בטרם - המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

רותם זהבי - מנהל אגף בטיחות סביבתית במוסדות חינוך, משרד החינוך

זהבה רומנו - מנהלת המחלקה לשירותים רפואיים, משרד הבריאות

אילן גורן - רמ"ד מחקר ומידע את"ן, המשרד לביטחון פנים

יעקב וכטל - הממונה על התקינה, משרד הכלכלה

אלה פונאמרב - מנהלת תחום בכיר לרשויות ובטיחות, משרד התחבורה

נחמה לאור דרורי - מנהלת חטיבת חינוך והסברה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

תמי ברנע

חנה כהן


יעדים בתחום בטיחות ילדים לשנת 2030 - הצגת ארגון בטרם

בוקר טוב לכולם, אני פותח את הישיבה של הוועדה לזכויות הילד, היום יום רביעי, 4 בנובמבר, בנושא המאוד חשוב בעבודת הוועדה ובכלל בחברה בישראל, הנושא של בטיחות ילדים ויעדים לבטיחות ילדים לעשור הקרוב, עד שנת 2030.

אנחנו שמחים לארח את ארגון בטרם, כדי שגם ישתף אותנו ביעדים שהוא חשב עליהם ועבד עליהם בתקופה האחרונה. נשמח לשמוע אותם ולשתף אותם עם האורחים והמשתתפים היום בדיון הוועדה.

אני מודע שהראש של כולם היום הוא אולי בענייני בחירות בארצות הברית ואולי כל שלוש דקות בודקים מה קורה שם - - -

למה כל שלוש דקות? זה און-ליין, ישר.

בינתיים שניהם מנצחים.

רציתי לומר שכשאני רואה שכל שלוש דקות בממוצע ילד מגיע לחדר מיון בישראל, עקב היפגעות בתאונה, זה נתון קשה מאוד. זה אומר 560 ילדים כל יום, 200,000 ילדים נפגעים כל שנה. בממוצע מתים בכל שנה 124 ילדים. אלה מספרים קשים מאוד, מסוכנים מאוד. אנחנו מדברים על הילדים של כולנו שנפגעים בתאונות שונות, בין אם זה תאונות דרכים, תאונות חצר, טביעה, שכחה ברכב וכד'.

בעניין הזה, אני רואה שלפי הנתונים של ה-OECD, מדינת ישראל נמצאת בחצי העליון מבחינת שיעורי התמותה – בחצי העליון שהוא החצי היותר גרוע. מדינת ישראל מדורגת במקום ה-21 מבין 36 מדינות הארגון.

אני רואה באופן ברור שככל שהנתונים מתייחסים לאוכלוסיות המוחלשות, גם כאן הן נפגעות יותר. האוכלוסייה הערבית מהווה 20% מאזרחי המדינה, אבל 25% מהתאונות הקטלניות הן בחברה הערבית. בולט לעין הנתון לגבי האוכלוסייה הערבית בנגב, שם הילדים מהווים 4.5% מהילדים באוכלוסייה הכללית, אך הם 18% מכלל המתים בתאונות לא מכוונות.

אין ספק שהנתונים הללו מחייבים את כולנו לפעול באופן מיידי, הייתי אומר באופן בהול, כדי לצמצם אותם, לצמצם את הנתונים. מכאן החשיבות של המצגת שהכין ארגון בטרם לעניין תוכנית עבודה מקיפה במטרה לצמצם, אני מקווה שגם באופן משמעותי, את הנתונים הללו. לכן חשוב מאוד לראות מה ההצעות שעומדות על השולחן לצמצום פגיעות ילדים בתאונות בעשור הקרוב.

אני חושב שדווקא בזמן המשבר הזה, שאולי העצים את הקשיים הרבים שילדים מתמודדים איתם, בעיקר ילדים, בהרבה תחומים, יש בהחלט חשיבות ניכרת לדיון הזה, ככול שהוא גם מתקשר להיבטים של חקיקה, של שיפור תשתיות, הגברת מודעות בחינוך, הגברת האכיפה. אני מניח שההמלצות יתייחסו גם לנושאים הללו.

אני אסיים ואומר שאין ספק – מהדיונים שקיימנו בחודשים האחרונים בוועדה גילינו שאחת הסיבות המרכזיות להתעצמות משבר הקורונה והפגיעה הקשה שלו בחברה בישראל היא העובדה שהממשלה, המדינה, הרבה ממשרדי הממשלה פשוט לא היו ערוכים למשבר הזה. הדבר בולט במיוחד בשירותים החברתיים, בשירותי הבריאות, שקוצצו בשנים האחרונות וכך הגענו למשבר הזה בהחלט לא מוכנים.

אני אומר שאי אפשר אפילו לחשוב על הנתון הזה שבעוד עשור, אם לא ננקוט בצעדים משמעותיים ומקיפים, בעוד עשור ימותו כ-1,200 ילדים – זה לפי הנתונים הסטטיסטיים של היום – מתאונות שאפשר בהחלט למנוע. לפחות את רובן אפשר למנוע ואפשר גם למנוע את אשפוזם של מאות ילדים בבתי חולים.

אני מברך את חבריי חברי הכנסת ווליד טאהא ואוסמה סעדי. אני מברך גם את מנכ"לית ארגון בטרם אורלי סילבינגר ואת החוקר ד"ר אמיר פלק.

אני מציע לפתוח בהקדמה של מנכ"לית ארגון בטרם, בבקשה.

תודה רבה, כבודו. בוקר טוב לכל חברי הכנסת, לכל השותפים לנו בזום ולך כבודו, ד"ר יוסף ג'בארין. אני מאוד מתרגשת לפתוח את הדיון הזה הבוקר ורוצה בראש ובראשונה להודות לך, כבוד יושב-ראש הוועדה, על הזכות להיות במקום הזה ולהציג את המצגת שלנו. הוועדה לזכויות הילד כבר הפכה מזמן להיות בית לבטיחות ילדים, אתה שמלווה את הנושא שנים והוועדה עצמה.

ליוויתי בקדנציה הראשונה כחבר ועדה ואני שמח שנפל בחלקי גם להיות היו"ר.

זכות גדולה לנו.

לפני שאני אציג את המצגת, אני רוצה לחבר אותנו, כולנו, למה שקורה היום בפועל. ביום ראשון האחרון פתחתי את המחשב, כדרכי אחת לשבוע, ולמרות שאני שומעת כל יום חדשות ויודעת מה קורה במדינת ישראל, הופתעתי לגלות שצוות המחקר שלנו, שעושה אחת לשבוע תמונת מצב של השבוע האחרון, שלח לנו הודעה שבשבוע האחרון מתו בתאונות חמישה ילדים. חמישה ילדים שחייהם כבר לא יחזרו, חמש משפחות שאיבדו את היקר מכול: בן 5 שרכב על אופניים ומשאית פגעה בו והוא נהרג; בן 13 שנדרס למוות בבאקה אל-גרבייה; ילד בן 17 שהתחשמל למוות בקלנסווה; בת שנה שנדרסה למוות בגליל המערבי ועוד ילד שנהרג כתוצאה מהיותו נוסע ברכב. אנחנו הולכים להציג היום נתונים, אבל בסוף נורא חשוב לי שנזכור שמדובר בחיים של ילדים חסרי ישע.

אנחנו, בטרם, עובדים שנים רבות עם משרדי הממשלה. אני רוצה לומר שכל מה שנציג היום וכל מה שהצלחנו לעשות עד היום זה באמת תודות לשותפות ארוכת שנים עם אנשים מדהימים, מלאי מוטיבציה.

העבודה שנציג היום, והתוצאות שלה, נעשתה על-ידי צוות רב-תחומי אצלנו בארגון, שכולל חיבור בין ידע מחקרי, נתונים, תהליכי מדיניות ציבורית ושינויים חברתיים רצויים, לצד שינוי במודעות שבסופו של דבר מובילה לשינוי בהתנהגות. זאת אומרת, שילוב האסטרטגיות האלה בחשיבה נותנים לנו את ההזדמנות להראות לכם ולהציג בפניכם את הדברים.

זו הזדמנות בשבילי להודות על גבי הבמה הזאת לצוות המקצועי שלנו: לעליזה פישר, סמנכ"לית הארגון ושמובילה את העבודה; ד"ר דניאלה אור ויעל מיטלמן, שנמצאות איתנו בזום; לד"ר אמיר פלק שנמצא לצדי. זה הצוות שהוביל את המהלך הזה בארגון.

מבחינתנו המטרה היום היא להציג בפניכם את ההמלצות שלנו, של ארגון בטרם לבטיחות ילדים, להצבת יעדים לאומיים לבטיחות ילדים לשנת 2020. אני מתעכבת ואומרת "יעדים לאומיים". אנחנו ארגון מקצועי שעובד לצד הממשלה ועם הממשלה. המטרה שלנו להביא את הידע המקצועי, כי אנחנו לא מחליפים את הממשלה, אלא שותפים שלה.

כגילוי נאות, אני מבין שאתם בהחלט שותפים, גם בעניינים התקציביים והמשאבים, לפרויקטים ממשלתיים.

לגמרי.

הממד הראשון זה צמצום היפגעות ילדים, כמו שכבר הצגנו בעבר ביחד עם משרד הבריאות בתוכנית הלאומית לשנת 2020. שמנו יעדים לירידה בתמותה. למה ירידה בתמותה? מכיוון שאלה מספרים אבסולוטיים שנהוג לעשות בהם השוואה בכל העולם.

היעד החדש בשנה הזאת, יעדים שלא שמנו בעבר, וזה שיפור עמדות הורים ביחס להיפגעות ובטיחות; עלייה בידע ובמודעות ובכלל זה, בסוף, שינוי התנהגות, כי הם סוג של מנבאים למה שהולך להיות בעתיד בירידה בהיפגעות.

הצבת היעדים מצד אחד והמעקב עליהם באופן ספציפי מאידך, יחד עם העבודה של השותפים, תסייע לנו לבחון את ההשפעה של הפעילות הכוללת לאורך השנים. להבדיל מדוח לאומה, שזו תמונת מצב היפגעות הילדים שארגון בטרם לבטיחות ילדים מגיש לממשלת ישראל, ולמשרד הבריאות המוביל את המהלכים, אחת לשלוש שנים, שזה סוג של תמונת מצב איפה אנחנו נמצאים היום, פה הסתכלנו על מגמות היפגעות לאורך שנים, ראינו ירידה, עלייה, אמרנו שאם לא נעשה שום דבר לאן אנחנו עלולים להגיע, ומצד שני למדנו מה קורה בעולם, מה עשו מדינות אחרות, איזה יעדים הם הציבו ובמה הן השתמשו כדי לעשות שינוי. למדנו את זה, עשינו אדפטציה למה מתאים למדינת ישראל, ובעצם על זה בנויות ההמלצות שנציג לכם כרגע.

תמונת מצב היום לפני שיוצאים לדרך – כמו שאמר כבוד יושב-ראש הוועדה, אנחנו מדברים על כך שכל שלוש דקות בממוצע מגיע ילד לחדר מיון עקב היפגעות בתאונה; 560 ילדים כל יום; 200,000 ילדים בשנה מגיעים לחדר מיון. זה מעל שליש מהפניות למיון מכלל הסיבות. זאת אומרת שאם אמרו לכם שילדים שמגיעים לחדר מיון הם ילדים שחולים במחלה, מעל שליש לא חולים. הם הגיעו כי משהו קרה בדרך ולא היה צריך לקרות.

רק לחדד את זה - מעל שליש בקרב ילדים או בקרב כלל המגיעים למיון?

אנחנו מדברים רק על ילדים. יש חדר מיון ילדים. בסופו של דבר, אם אנחנו מחלקים את כמות הילדים שמגיעה לשם כל שנה, מעל שליש מהילדים שנכנסו בדלת לא היו חולים, הם נפגעו בתאונות.

המספרים האלה הם על פגיעות, על תאונות, לא על מחלות.

רק תאונות. ה-100% זה כלל הסיבות, מתאונות מעל 30%.

26,000 ילדים התאשפזו בגלל התאונה שלהם.

מתוך ה-200,000.

נכון. זאת אומרת שהתאונה קצת יותר משמעותית ודורשת השגחה או טיפול צמוד.

קצה הקרחון הזה מדבר על 124 ילדים שמתים מתאונות כל שנה. אני כבר אומרת שזה נתון חדש של דוח לאומה 2020, שאנחנו בוודאי נתכבד להציג פה ברגע שהדוח יהיה סגור. אבל כבר מצאנו לנכון להביא לכם את הנתונים האלה.

יש נתונים של שנים קודמות לגבי תמותה?

אלה נתונים של ארבע השנים הקודמות. אלה ממוצעים שאנחנו עושים. המספר הזה הוא מספר מאוד קשה וכואב.

מכאן היה הנתון שפתחתי בו, שלמעשה אנחנו מדברים על חייהם של יותר מ-1,200 ילדים בעשור הקרוב.

אני רוצה להסתכל איתכם על שקף אחד שיראה קצת את הבסיס לקביעת היעדים שנציג בפניכם היום. לפני מספר שנים עשינו מחקר מאוד מעניין. לקחנו את אוכלוסיית מדינת ישראל וחילקנו אותה ל-56 קבוצות. החלוקה נעשתה לפי קבוצות גיל שונות, לפי מצב סוציו-אקונומי ולפי השתייכות חברתית. בתוך ה-56 קבוצות האלה בחנו איפה הייתה ההיפגעות הקשה ביותר, כלומר גם תמותה וגם היפגעות. ראינו פניות למיון וראינו אשפוז. למדנו לגלות שיש קבוצות מסוימות שהייצוג שלהן באוכלוסייה הוא מאוד מצומצם, יחד עם זאת הנטל של ההיפגעות שלהם הוא מאוד כבד. מה שהשקף שמוצג לפניכם – היפגעות ילדים לפי קבוצות אוכלוסייה – מראה זה ארבע האוכלוסיות שברמת ההיפגעות הן מאוד משמעותיות: האוכלוסייה הבדואית בנגב שמהווה 4.5% מאוכלוסיית הילדים, מהווים 18% ממקרי התמותה. אנחנו רואים את שיעורי התמותה שלהם ל-100,000. לא צריך להיות כלכלן או מתמטיקאי גדול להבין שרמת ההיפגעות שלהם היא בערך פי ארבעה מהייצוג שלהם באוכלוסייה. רמת התמותה שלהם היא פי ארבעה מהייצוג שלהם באוכלוסייה.

אני רוצה לחדד את זה. שיעור התמותה כאן הוא לא בהכרח מתאונות או שזה רק מתאונות?

זה רק בתאונות. אנחנו מדברים רק על תאונות. אם אנחנו מדברים על האוכלוסייה הכללית, הסיכון של ילד למות בתאונה הוא 4.6% ל-100,000. האוכלוסייה הבדואית בנגב השיעור שלה הוא 18.6. זאת אומרת, שהם פי ארבעה מהממוצע הארצי.

זה כתוצאה מהיפגעות, לא מוות טבעי.

רק תאונות – טביעה, נפילה מגובה, חבלות, הרעלות.

לא מוות טבעי.

כן.

אחרי החברה הבדואית בנגב יש לנו את החברה הערבית שאינה בדואית. שוב, שימו לב, אם אנחנו מסתכלים על הגודל של האוכלוסייה הזאת, הם מהווים 20% מאוכלוסיית הילדים, אבל האחוז שלהם מכלל התמותה הוא 25%. יותר מהממוצע שלהם באוכלוסייה, אבל לא ברמה קיצונית כמו החברה הבדואית. אגב, זה טיפה משמח אותנו, אבל רק טיפה. למה טיפה? כי זה שהם יותר, זה לא טוב, אבל בעבר הם היו הרבה יותר. זאת אומרת שהעבודה שנעשתה לאורך השנים כן שיפרה את המצב שלהם. עוד לא מספיק טוב, אבל כן שיפרה את המצב שלהם.

יש מספרים? מה המספרים? יש אחוזים, אבל גם המספרים זועקים לשמיים.

כמו שאמרתי, snapshot מה קורה עכשיו זה דוח בטרם לאומה. היום לא ניכנס למספרים הספציפיים, אבל כן נשמח לבוא ולהציג, אם כבוד יושב-ראש הוועדה ייתן לנו את ההזדמנות ואת הזכות. ברגע שהדוח יסתיים, ממש בימים הקרובים, נשמח לבוא ולהציג לכם פה בוועדה.

לא הבנתי. אם אתם קובעים יעדים - - -

יש, אין לי אותם איתי כרגע. נשמח להעביר לך אותם.

זאת אומרת, אם אנחנו מוסיפים את האחוז של האוכלוסייה הבדואית לאחוז של האוכלוסייה הערבית, האחוז הוא הרבה יותר מ-25%.

חד-משמעית. אנחנו מדברים על זה שכ-40, 45 אחוז מהתמותה הם ילדים מהחברה הערבית והבדואית. אבל כשאנחנו עושים עכשיו חלוקה ורואים אם זה החברה הערבית הכללית או החברה הספציפית, שגיאוגרפית מוגדרת סגורה, בעיקר האוכלוסייה הבדואית שנמצאת באזור הדרום היא הנטל הכבד יותר. כדי להציב יעדים ולדעת לעשות בהם את הדבר הנכון, מאוד חשוב לדעת איפה הגודל הכי גדול.

חלוקה לפי אוכלוסיות. אוקיי, בסדר.

אני רוצה לעצור ולתת לד"ר אמיר פלק, החוקר שלנו, את ההזדמנות להציג. לפני כן חשוב לי לומר שני דברים: כמו שאמרתי, העבודה שלנו נעשית על בסיס הנתונים שתראו, בחינת מגמות, למידה – מה נעשה בעולם, איזה מדינות מאוד דומות לנו או מאוד שונות מאיתנו, מה הם עשו ואיך הם הצליחו. חיברנו את כל הדברים האלה כדי שמצד אחד נציג לכם היום גם את הנתונים, אבל גם מה אנחנו ממליצים לעשות כדי שזה יקרה.

תודה. אני מבקשת להעביר לד"ר אמיר פלק את המשך ההצגה.

אם לוקחים עשור אחורה, 2020-2010, הייתה נסיגה או הייתה התקדמות?

זה בדיוק מה שאמיר הולך להראות במצגת.

תודה. לפני שנצלול ליעדים שלנו בישראל, אני אראה תמונת מצב של ישראל בהשוואה בין-לאומית למדינות מפותחות אחרות, מדינות ה-OECD. כמו שאמר היושב-ראש, ישראל, נכון לשנת 2016, ממוקמת קצת מעל החציון בשיעורי התמותה כתוצאה מהיפגעות לא מכוונת. אנחנו במקום ה-21 מתוך 36 מדינות ב-OECD. כל זה לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי. בשנת 2000 המיקום של ישראל היה קצת יותר טוב, אז היינו מדורגים במקום 15, כלומר יש כאן נסיגה של שישה מקומות. זה לא שלא השתפרנו, אנחנו כן השתפרנו משנת 2000, פשוט מדינות אחרות ב-OECD השתפרו עוד יותר ולכן הם קצת עקפו אותנו.

בשקף המוצג אפשר לראות את תמונת המצב שלנו בהשוואה בין-לאומית.

כעת נציג בקצרה את כלל היעדים שקבענו לעצמנו. לפני שנצלול לכל אחד מהם בנפרד, יש לנו יעד כללי לצמצום התמותה כתוצאה מהיפגעות לא מכוונת בקרב כלל הילדים באוכלוסייה. אנחנו שואפים להוריד את שיעור התמותה מהיפגעות ב-35%. אם אנחנו מניחים שהאוכלוסייה תמשיך לגדול באותו שיעור שהיא גדלה בשנים האחרונות ושנתקדם לעבר היעד שלנו בהדרגה עד שנצליח להגיע אליו בשנת 2030, אז נצליח למנוע בסך הכול 324 מקרי תמותה. אם נעמוד ביעד שלנו של להוריד ב-35% את שיעורי התמותה, נמנע 324 מקרים של תמותת ילדים.

להגיע עד 3? זה אחוזים?

כרגע שיעור התמותה הוא 4.6 ילדים ל-100,000, אנחנו רוצים ששיעור ההיפגעות ירד לשלושה ילדים ל-100,000. זו המטרה שלנו.

יעדים מוצעים - יעדים ספציפיים שקבענו בחלוקה לפי מנגנונים שונים, בחלוקה גילאים שונים. קודם כול, יש לנו יעד להורדת שיעור התמותה כתוצאה מתאונות דרכים ב-35%; יש לנו יעד לצמצום התמותה כתוצאה מתאונות של רכב ממונע. הכוונה לאופנועים, קטנועים, טרקטורונים, אופניים חשמליים, קורקינט חשמלי. אנחנו מתמקדים ביעד הזה בגילאי 15 עד 17, בבני נוער; יש לנו יעד שמכוון לתאונות של הולכי רגל בגילאים 10 עד 14; יעד נוסף שמכוון לתאונות בבית בקרב פעוטות בגילאי 0 עד 4; יעד ספציפי לטביעה בבריכה. זה מנגנון שראינו שיש עלייה משמעותית מאוד במספר הטביעות במהלך השנים ובמספר הטביעות בבריכה, כפי שנפרט בהמשך. גם היעד הזה מכוון לגילאים הספציפיים של לידה עד 9; בנוסף לכל היעדים האלה שמתמקדים במנגנונים מסוימים, יש לנו גם יעד אחד כללי שמכוון לאוכלוסייה הבדואית – צמצום התמותה באוכלוסייה הבדואית לאור שיעורי התמותה הגבוהים שראינו שמאפיינים את האוכלוסייה הזאת. התלבטנו והחלטנו להתייחס לכל שאר האוכלוסיות כמכלול, כלומר לא לקבוע יעדים ספציפיים עבור האוכלוסייה הערבית שאינה בדואית או עבור האוכלוסייה החרדית. אנחנו כן ממליצים במקומות מסוימים לתעדף יישובים מאשכולות נמוכים, מאשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים. אנחנו משערים שלפחות חלק מההסבר להבדל בשיעורי התמותה בין ערבים ליהודים טמון ברמה סוציו-אקונומית של היישובים שלהם. גם אם זה לא כל ההסבר, זה לפחות חלק ממנו.

לגבי ההערה הזאת - האם יש לך יעד באחוזים לגבי כל קטגוריה? זה לא מובן מאליו שגם בקרב האוכלוסייה הערבית הבדואית זה יביא ליעד של 50%. אם יש לך יעד ספציפי שם, הייתי מצפה שהשיעור יהיה יותר גבוה. כלומר, מבחינת השיעורים, לא ראיתי שיש יחס מיוחד.

יש יחס מיוחד, כי היעד שלנו לאוכלוסייה הבדואית הוא צמצום ב-50%, שזה יותר מהיעד הכללי. היעד הכללי שלנו הוא צמצום ב-35%. כמובן שנשאף להגיע לכמה שיותר רחוק גם באוכלוסייה הבדואית ובכל אחד מהיעד שלנו. כמובן שבאיזושהי רמה הם גם תלויים זה בזה, זאת אומרת שככול שנצליח לעמוד ביעד לגבי האוכלוסייה הבדואית, זה גם יקרב אותנו ליעד הכללי באופן משמעותי.

בהחלט.

בנוסף ליעדי ההיפגעות, שעליהם דיברנו עד עכשיו, יש לנו גם יעד ספציפי שמתייחס לעמדות של האוכלוסייה, בעצם לחשיפה וידע של הורים. ביעד הזה אנחנו מתבססים על תשובות של הורים לסקר שאנחנו מבצעים כל שנה. אנחנו שואלים אותם עד כמה הם נחשפו לנושאי בטיחות בשנים האחרונות. זה סקר שאנחנו מבצעים במדגם מייצג של הורים גם באוכלוסייה היהודית וגם באוכלוסייה הערבית. אנחנו שואלים אותם עד כמה הם נחשפו לנושאי בטיחות בשנתיים האחרונות, ומי שהשיב בחיוב נשאל גם עד כמה החשיפה הזאת הניעה אותו לפעולה. אנחנו מודדים בזה את אחוז ההורים שענו בחיוב לשתי השאלות האלה. בסקר שביצענו בשנת 2019, 42% מההורים בשתי האוכלוסיות, גם באוכלוסייה היהודית וגם באוכלוסייה הערבית, השיבו בחיוב לשאלות האלה של חשיפה לנושאי בטיחות והנעה לפעולה. השאיפה שלנו היא שעד סקר עתידי שנבצע בשנת 2030 האחוז הזה יגדל ב-33% ובסקר שנבצע 56% מההורים ישיבו בחיוב לשתי השאלות האלה. זו המטרה שלנו ביעד לגבי חשיפה וידע של הורים, מתוך הנחה שהחשיפה והידע הם אלה שמגדילים את המוטיבציה של ההורים לדאוג לנושא הבטיחות, לרכוש ידע, לשפר את ההשגחה שלהם על הילדים. זה מה שבסופו של דבר יוביל לשיפור שיעורי ההיפגעות.

אני מניח שזה מסתמך על מה שקורה בעולם. בדקתם איך מצליחים לצמצם את הפגיעות בעולם? זה היה אחד הקריטריונים החשובים?

למעשה כל היעדים שלנו התבססו גם על מה שקורה בעולם, על מה שקורה במדינות מפותחות אחרות. הסתכלנו גם על מה שקורה בארצות הברית וגם על האיחוד האירופי. זה מה שהניע אותנו לקבוע יעדים יחסית שאפתניים, יעדים של יותר מ-30% של צמצום בשיעור התמותה. ראינו שאלה יעדים שמדינות מפותחות אחרות מצליחות לעמוד בהם.

אני שמח שאתה אומר יעד שאפתני. מנקודת המבט שלי, כיו"ר הוועדה, זה לא נראה שאפתני מדיי. תוך עשור אפשר וצריך להגיע ליעדים כאלה.

בהחלט. כשקבענו אותם התלבטנו עד כמה להסתמך על המגמה עד היום ועד כמה לשאוף למשהו שהוא הרבה יותר טוב. אם אנחנו מסתמכים על מה שקורה עד היום, על מה שקורה בשנים האחרונות, אין כל כך סימנים של ירידה. בשקף שלפניכם אפשר לראות את שיעורי התמותה מהיפגעות לא מכוונת ל-100,000 ילדים. אנחנו רואים מגמות לאורך שנים, מ-2009 עד 2019, ולכל שנה רואים ממוצע תלת-שנתי שלוקח בחשבון את אותה שנה, את השנה שלפני ואת השנה שאחרי. בסך הכול, לאורך כל התקופה, אנחנו מדברים על ירידה של 9% בשיעור התמותה, ירידה מתונה. אם אנחנו מפרקים את התקופה, אנחנו שמים לב שבשנים הראשונות, 2016-2014, הייתה ירידה יותר משמעותית, ירידה של כמעט 3% בשנה.

איך אתם מסבירים את זה?

האמת שאין לנו הסבר מלא לתופעה, למה הירידה נעצרה.

יכול להיות שזה קשור לשאלה איפה זה נעצר.

הכניסה של אופניים חשמליים.

הכניסה של אופניים חשמליים השפיעה. אנחנו נראה שיש שם עלייה. אנחנו נראה שיש עלייה משמעותית בתמותה כתוצאה מטביעה, במיוחד בטביעה בבריכות.

בגלל גידול בבריכות הפרטיות.

יש עלייה בתאונות של הולכי רגל אצל ילדים בגילאי 10 עד 14. יכול להיות שזה קשור לכניסה של הניידים. אבל אף אחד מהמנגנונים האלה לא מסביר את הכול. זו איזושהי תופעה שהיא מעבר למנגנונים ספציפיים שיכולים להסביר חלק ממנו.

האם תוכל לומר שבקצב השינוי הזה, שהוא לא משמעותי – הצבעת על האוכלוסייה הערבית, במיוחד האוכלוסייה הערבית הבדואית – מה המגמה שם? בהסתכלות של עשור פחות או יותר הפער הולך ומתעצם?

צריך להפריד, אנחנו מתייחסים לאוכלוסייה בדואית ואוכלוסייה ערבית. באוכלוסייה הערבית הלא בדואית הפער מצטמצם במידה. לפי הנתונים של מאגר התקשורת שלנו – אלה הנתונים שאנחנו מסתמכים עליהם פה – השיפור באוכלוסייה הערבית הלא בדואית הוא השיפור היותר משמעותי מבין כלל האוכלוסיות. אם אנחנו לוקחים את האוכלוסייה הבדואית ספציפית, שם אנחנו לא רואים מגמה של שיפור, אנחנו רואים מגמה של יציבות. מגמה של יציבות במספרים שהם מאוד גבוהים, כמו שראינו עד עכשיו, הם גבוהים במיוחד אצל ילדים בגילאים של 0 עד 4. שיעורי התמותה במגזר הבדואי בגילאים האלה הם 30 מקרים ל-100,000.

תלוי מה נעשה כדי להוריד. אתה מתכוון שאתה לא רואה רמה של שיפור למרות המאמצים שנעשים או שבכלל לא נעשה הרבה?

אלה השאלות שנפנה עכשיו למשרדי הממשלה.

בעיקרון כן נעשים מאמצים מצדנו באוכלוסייה הבדואית. אם אנחנו רואים שיפור, זה שיפור שהוא ממש בשנתיים האחרונות והוא עוד לא נכנס לסטטיסטיקות שלנו כאן. כלומר, אנחנו מציגים את הנתונים שלנו לתקופה יותר רחבה.

מה קורה באוכלוסייה החרדית?

באוכלוסייה החרדית זה משתנה מאוד לפי גילאים. בעיקרון המגמות אצלם הן אותן מגמות כמו בכלל האוכלוסייה, מגמה של שיפור מתון כמו בכלל האוכלוסייה. נקודת התורפה של האוכלוסייה החרדית בהשוואה לאוכלוסייה הלא חרדית היא בגילאים הנמוכים, גילאי 0 עד 4 ו-5 עד 9, שיש להם שיעור גבוה של פגיעות בבית, בסביבה של הבית. בגילים יותר מאוחרים החרדים לא בהכרח נפגעים יותר מאשר האוכלוסייה הלא חרדית. מבחינת כל הקבוצות שבסיכון, הקבוצה החרדית פחות בסיכון בהשוואה לאוכלוסייה הערבית ובמיוחד בהשוואה לאוכלוסייה הבדואית.

אמיר, תודה. השליטה שלך בנתונים, בחתכי הגיל וכו', מרשימה. אנחנו נחזור אליך בהמשך, תנסה למקד את החלק השני בחמש דקות, כדי לאפשר מספיק זמן גם לנציגי הממשלה.

אני מברך את חברי הכנסת שהצטרפו – חבר הכנסת בועז טופורובסקי וחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. שניכם מלווים את הנושאים האלה. אני מכיר את העבודה שלכם בתחום.

חבר הכנסת ווליד טאהא, ביקש להתייחס. בבקשה.

תודה, כבוד היושב-ראש, ותודה גם לחברים מארגון בטרם. מי שעבד ברשות מקומית יודע שיש לכם נגיעה בעבודה השוטפת ברשויות המקומיות. לא הזכרתם את זה, אבל אני מכיר את זה.

חבר הכנסת ווליד טאהא היה עד לפני כשנה ראש מחלקת החינוך בכפר קאסם.

אובדן חיים בכלל הוא קשה מאוד, אבל אובדן חיים של ילדים הוא נורא, הוא מזעזע. המשפחה נושאת את הכאב הזה ללא סוף. לכן צריך לעשות כל מה שרק אפשר כדי למנוע היפגעות של ילדים בתאונות. אנחנו מדברים פה על נתונים מאוד קשים שמתייחסים אך ורק לתאונות, להיפגעות של ילדים כתוצאה מתאונה, לא ממחלות רגילות, וזה מה שבאמת מזעזע.

כמובן שהדיון הוא כללי וחשוב לשמור על כל הילדים, ללא קשר לסוג האוכלוסייה ולמוצא, זה מובן מאליו, אבל הפילוח שעשיתם הוא משום שגם אתם מבינים שיש הבדלים בין היישובים ברמת התשתיות ובדברים אחרים, שמן הסתם גם משנים את אחוזי ההיפגעות בין האוכלוסיות. לצערנו יש הרבה כבישים ביישובים הערבים שאין בהם מדרכות או שיש מדרכות שנעשה בהן שימוש זדוני שלא לצורכי הולכי הרגל. שני הדברים מגבירים את הסיכויים להיפגעות ילדים. על כך אני רוצה לשמוע מכם, מהפעילות השוטפת שלכם מול הרשויות, אם אתם שמים דגש על הצורך במדרכה שאפשר ללכת בה, שילד לא יצטרך לרדת לכביש ולסכן את עצמו. צריך גם לתת דגש על הנושא של מעברי החצייה. לפעמים אתה הולך בכביש ואתה לא רואה מעבר חצייה. איפה הילד צריך לחצות במצב כזה? בכל נקודה שהוא יחשוב לעבור, היא תהווה סכנה לגביו. כמובן שהנושא הזה חשוב ביתר שאת היכן שיש מוסדות חינוך ומוסדות מסוג אחר שיש בסביבתם תנועה של הולכי רגל. הנושא הזה חשוב מאוד.

הנושא השלישי שאני מבקש התייחסות לגביו הוא עניין התקציבים. האם התקציבים שאתם מקבלים מהממשלה ומגופים אחרים, אני מניח שגם תומכים בארגון, מספיקים כדי לאפשר את התנאים להורדת אחוזי התמותה כתוצאה מהיפגעות מתאונות? האם הרשויות המקומיות אכן מקצות את החלק שלהן לטובת הנושא החשוב הזה?

הדבר האחרון, איזה מבין שכבות הגיל, לידה עד 17, איזה גיל ספציפי הוא הכי פגיע מבין כל הגילאים?

תודה רבה, ותודה גם על המאמץ שלכם.

תודה רבה, חבר הכנסת טאהא. חבר הכנסת אוסמה סעדי, בבקשה.

בוקר טוב, סבאח אל ח'יר. קודם כול, תודה לכם, לארגון בטרם, על העבודה שאתם עושים בתחום הזה.

היעד לצמצם ב-35% הוא יעד שאפתני. היינו רוצים להגיע ל-100%, אבל בכל זאת אנחנו רואים את הסטטיסטיקה.

אבל יחסית לעשור האחרון, שלא היה שיפור כזה, זה - - -

בדיוק. לכן אני אומר שזו הורדה בשליש. אנחנו מדברים על חיי אדם שיינצלו ואם היעד הזה יתממש זה 324 ילדים. תמיד אמרנו שגם אם נציל חיי ילד או חיי אדם אחד, זו מצווה, קל וחומר שאנחנו מדברים על מאות ילדים.

מהמספרים האלה אני מבין שאם אנחנו רוצים להוריד בשליש ויינצלו בערך 300, אז מניח שהמאה אחוז זה בערך אלף ומשהו. לכן כאשר אנחנו מדברים על 1,200 ילדים שמתים מתאונות, האחריות כולה היא עלינו כולנו – על המדינה, על הרשויות, על ההורים, לא על הילדים. אי אפשר להאשים ילד במוות שלו, בין אם זה בטביעה בבריכה ובין אם זה בתאונה. המספרים והפילוח הם גם נותנים את התשובה, כי אם אני מסתכל על הקבוצה של יהודים, ללא חרדים, שמהווים 57% מכלל הילדים, אחוז התמותה הוא 38%, הוא מוריד את העקומה. אם אני מסתכל על האוכלוסייה הבדואית – הנקודה המרכזית היא בקבוצה של הילדים הערבים הבדואים בדרום, שמהווים 4.5% מכלל האוכלוסייה, אבל שיעור התמותה שלהם כתוצאה מתאונות הוא 18% . גם בקבוצה של הילדים הערבים בכלל, ששיעורם הוא 20%, אחוז ההיפגעות שלהם הוא 25%.

לכן אני הולך להמלצות שלכם. צריך לרכז את המאמצים והמשאבים בשתי הקבוצות האלה. לא רק שכך נשיג את היעד של 35%, אלא אפילו יותר. לכן כאשר מדברים על המצב בכפרים המוכרים והלא מוכרים בפזורה הבדואית, כאשר מדברים על תשתיות פיזיות, צריך לדבר על אי-קיום של תשתיות פיזיות בכלל. לכן צריך להשקיע פה את המאמצים והתקציבים הדרושים, על מנת להביא להכרה ביישובים האלה ולהביא תשתיות שיחסכו חיי אדם.

לגבי חקיקה וגיבוש מדיניות – על איזה חקיקה אתם מדברים? אנחנו פה המחוקקים וכדי שנוכל לסייע ולדחוף בעניין הזה, אנחנו צריכים לדעת איזה חקיקה דרושה. למשל, חברי בועז הזכיר את העניין של אופניים חשמליים – האם ללכת בכיוון של חקיקה? אני יודע שכל תאונות החצר הן בדרום ובשיעורים גדולים. אולי פה צריך חינוך או הסברה, כפי שכתבתם בסעיף האחרון בהמלצות שלכם.

לכן, כבוד היושב-ראש, אני מבקש פירוט בנושאים האלה של חקיקה, על מנת שאולי אתה, כיושב-ראש ועדה, עם הוועדה תדחוף ותקדם.

בעניין התשתיות הפיזיות – צריך לתרגם באופן מעשי, כי אנחנו לא נתרגם את זה למעשים, מספרים ותקציבים, אז לא נשיג את היעד. תודה לכם.

תודה, חבר הכנסת סעדי. חבר הכנסת טופורובסקי, בבקשה.

תודה רבה. תודה רבה על העבודה הנהדרת שאתם, ארגון בטרם, עושים. אני רוצה להגיד קודם כול את דעתי האישית. דעתי האישית היא שכשמדברים על חיי אדם, בטח חיי ילדים, כשקובעים יעדים, צריך לשאוף לעולם אוטופי, עולם שבו יש אפס הרוגים, ומה היינו רוצים לקבל. ואז, כשבאים אל מקבלי ההחלטות וגם אלינו, כשאנחנו מבינים שמאפס הרוגים נקבל חמישה הרוגים, אם נצמצם כאן וכאן, אז נשיג יותר. ברגע שאתם הולכים ל-35%, אז עכשיו מכאן יצמצמו את הדברים וזה היעד. היעד הוא עדיין לחיות עם כמות הרוגים מסוימת. אני חושב שבמיוחד בילדים כך צריך לעבוד. זו דעתי.

אני מגיע לנושא הספציפי, ברשותכם אני רוצה להתמקד בתאונות דרכים, אבל זה נוגע לכל. אני רואה מה כתבתם, עברתי על זה קצת, גם הכנתי הרבה סטטיסטיקות, אבל נשים את זה בצד. תוכנית עם יעדים בלי שהיא תהיה מורכבת עם צעדים ברורים, עם תקציבים ועם שותפות מלאה של כל משרד ואחריות שלו, היא לא תצא לפועל. אנחנו רוצים שהדברים ייצאו לפועל ולכן אני אשמח שאתם תגידו לי מה שיתוף הפעולה שלכם עם הגורמים הרלוונטיים, למשל הרלב"ד, משרד החינוך – כי יש משמרות זה"ב, יש הכנת בגרויות, יש תקציבי הדרכה שירדו – משרד התחבורה. אנחנו צריכים להבין גם אם יש סביב ההמלצות הכלליות גם המלצות ספציפיות, עומד לידן סעיף תקציבי, מה עמדת המשרד בכל דבר. כך תתנו לנו גם כלים לעבוד, כדי להציל ילדים. אם נדע מה הצורך הספציפי, כמה זה עולה, מה עמדת המשרד, מה הפער, נדע לעבוד בשבילכם, כדי לגשר על הפער הזה. אני יודע שלא יהיה לכם זמן עכשיו לתת לנו פירוט מלא, אבל מה שתוכלו בכלליות, אבל אם אחר כך תשלחו לי באופן אישי, אני גם אעבוד בשביל זה.

תודה רבה. האמת היא שאלה חלק מהשאלות שהעליתי בשיחה שהייתה לנו קודם. אני מניח שיתייחסו לשאלה הזאת.

חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, בבקשה.

תודה, היושב-ראש. האמת היא שאני מלווה את העבודה של בטרם כבר כמה שנים ואני חייבת לומר שחלק מהשיפור מתבטא בהורדת מספר התאונות, אבל יש גם עלייה בצורת העבודה ובמידה שאתם מנגישים עבורנו, כדי שנוכל להתקדם.

כולנו יודעים שכל הנושא של תאונות ותמותה של ילדים הוא דבר כואב מאוד, במיוחד כאשר אנחנו יודעים שמאחורי זה גם משפחה שלמה שעולמה לתקופה מסוימת חרב עליה ולוקח הרבה זמן להתאושש מזה. זה במיוחד אם זו תאונה בתוך הבית או בסביבת הבית, כך שהאחריות של ההורים במקרה הזה היא גדולה מאוד. אבל כמו בכל נושא, אי אפשר לדבר רק על הגורם האנושי ורק על האחריות האישית, אלא חייבים לראות את זה כנושא פוליטי כללי ולהסתכל מה המדיניות בטיפול בנושא הזה, ומשם לנסות להבין.

אחד הדברים שחשבתי עליהם ברגע שראיתי שיש עצירה מסוימת – כמובן הפילוח של תת- קבוצות ואיך זה מתבטא בתת-קבוצות, זה דבר חשוב מאוד, גם כדי למדוד את הדרכים שהביאו להורדה הזאת. אבל בלי לקבוע את כל הפרמטרים שאכן יכולים לעזור לנו בהורדת הפגיעות והתאונות ולנסות לפלח, כמו שאמרו חבריי חברי הכנסת, מה נעשה בכל תחום, בכל פרמטר, כדי להוריד אותו וכדי לנסות לשפר את המצב, לא נוכל לדעת למה נעצרנו פה. למשל, יכול להיות שהמאמצים שהושקעו בהעלאת מודעות שיפרו קצת את המצב, אבל לא חל שינוי אמיתי בתשתיות, למשל בעניין ילדים ערבים בדואים. התשתיות עדיין אותן תשתיות וחוסר התשתיות עדיין אותו הדבר. אני יודעת שכל העניין של התכנון של המרחב שהילדים נמצאים בו הוא לא תכנון שלוקח בחשבון את העניין הזה. אני יודעת למה יש תאונות דריסה בחצר הבית של הילדים. זה כאשר חצר הבית היא גם חניון וגם מקום משחקים וכו'.

אני חושבת שכדי שנוכל לפרק את הנושאים, אנחנו צריכים לדעת מה נעשה בכל פרמטר שעשוי להוריד את התאונות, כמה מאמצים השקיעו משרדי הממשלה. אנחנו לא מדברים רק על מסע העלאת מודעות שעושים בטרם או עושים ארגונים אחרים, אנחנו רוצים לשאול מה המדינה עושה כדי לשנות. פה התפקיד שלנו. כמה הושקע בהעלאות מודעות, כמה הושקע בשינוי התשתיות, כמה הושקע בכל מיני גורמים אחרים. כמובן התפתחויות לאורך השנים גורמות לסוג אחר של תאונות, כמו כניסת הסלולריים לשימוש ילדים. פעם הלכתי בשכונה חרדית בירושלים, ואחד הדברים ששמתי לב אליהם היה שלא ראיתי אפילו ילד אחד קטן עם סלולרי. פתאום קלטתי כמה ילדים אנחנו רואים שקופצים לכביש תוך כדי דיבור בסלולרי.

הוזכר עניין הצעות החקיקה. אתם אנשי המקצוע וזה יעזור לנו מאוד, כחברי כנסת, אם תפרטו בנושא.

תודה רבה. כל חברי הכנסת בעצם אומרים תנו לנו רעיונות פרקטיים שנוכל גם לאמץ, גם לעקוב, גם לקדם. גם אם לא נספיק היום לעבור על כל הרעיונות, נוכל בוודאי לקיים דיוני המשך.

אני מודע לכך שחלק מהמשתתפים בדיון – משרד החינוך, משרד העבודה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - ביקשו להתייחס, אבל לפני כן אני מבקש שנסיים את הצגת הדוח.

לפני שאני מתייחסת לנושאים החשובים מאוד שעלו פה, אני רוצה להסביר שהעבודה שעשינו ומה שרצינו להציג בפניכם, וכנראה שאולי לא נצליח את הכול, זה שלכל אחד מהיעדים ששמנו גם נתנו הסבר למה היעד הזה נקבע, מבחינת מגמות, איפה אנחנו נמצאים, מה קורה בפועל, וגם מה ארגון בטרם, כארגון חוץ-ממשלתי, מקצועי, ממליץ לממשלה ברמה של אסטרטגיות. אני מציעה שנטעם לפחות שניים-שלושה יעדים כדי שתראו איך זה נראה. אני כבר אומרת, כל המלצה שלנו כארגון חוץ-ממשלתי לא יכולה להיות מתוקצבת מראש. השותפים המשמעותיים שלנו זה מצד אחד משרדי הממשלה ואנשי המקצוע שיושבים שם ומצד אחר אתם, חברי הכנסת, שעושים איזושהי עבודת השלמה. השילוב הזה עובד מאוד-מאוד נכון.

כדי לעשות שינוי, אין אסטרטגיה אחת. זה לא רק חקיקה. זה חייב להיות גם חקיקה, וגם חינוך, וגם תשתיות פיזיות שהיום הן מאוד קשות, וגם הסברה. השילוב הוא זה שעושה את השינוי. אתם תראו שבכל אחד מהנושאים אנחנו קצת משנים את ההמלצות, כך שגם חבריי מהממשלה שנמצאים היום בדיון בזום, אני כבר פונה ואומרת שמה שאנחנו שמים פה זה המלצות, מה שנקרא באסטרטגיות, את המה בסוף, איך עושים את זה, אנחנו יושבים יחד איתם, חושבים יחד איתם ומביאים את הידע מחו"ל.

אני אתייחס לכמה שאלות שנשאלו. לגבי התשתיות – כפי שתראו, יש לנו הרבה המלצות לשיפור בתשתיות.

בכל הנוגע לחקיקה – יש לנו המלצות לתהליכי חקיקה רחבים, ובעיקר הקצאת משאבים. הקצאת משאבים מסוגים שונים זה דבר משמעותי מאוד. אנחנו חיים במציאות שאנחנו מכירים אותה, תמיד נהיה מעוטי משאבים, אבל בסופו של דבר צריך לבחור נכון. אחד הדברים שבטרם מאוד מתגאה בהם זה שאנחנו מחפשים את העבודה הכי אפקטיבית שאפשר. כמו שאמרה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, יושבים פה חברי כנסת שהם שותפים לדרך של בטרם הרבה מאוד זמן, ובכלל לבטיחות הילדים, ולא סתם העליתם את הדברים שהעליתם, כי העליתם אותם מדם ליבכם. בכל הנוגע לנושא של המשאבים מצד אחד והתשתיות מצד שני, ככול שנדייק יותר איפה צריך להתמקד, נוכל לעשות את העבודה המתאימה יותר ולהגיע לתוצאות טובות יותר. לגבי משאבים אני יכולה לשבת פה ולהתבכיין ולהגיד שאין מספיק משאבים ובטרם לא מקבל מספיק והמשרדים לא מקבלים מספיק, אבל המטרה שלנו היא לייצר יותר משאבים ולעשות יותר טוב עם המשאבים שיהיו לרשותנו.

לגבי רשויות מקומיות – הן שותפות מאוד משמעותיות לקידום בטיחות ילדים. אני אומר משהו שהוא אולי לא פופולרי, אבל לפעמים לראש עיר יש יותר מנדט מאשר לראש ממשלה לעשות שינוי. יש לו יותר יכולת. בחודשים האחרונים גיבשנו תוכנית מאוד עשירה לפעילות בנושא רשויות מקומיות ומתכוונים עכשיו לחשוף אותה לכלל הרשויות המקומיות ומזמינים אותם לקחת חלק.

לגבי האוכלוסייה הבדואית – יש שם בעיה אמיתית ואקוטית. לא סתם אנחנו חוזרים אליה. אני ממליצה שהיא תקבל התייחסות בעבודת הממשלה, בהחלטות ממשלה ייעודיות וספציפיות.

לגילאים ספציפיים – ילדים בגיל לידה עד ארבע הם קבוצת סיכון כללית, אבל ככול שאתם תראו את היעדים ששמנו, לכל תחום היפגעות יש גילאים יותר ספציפיים שהם יותר פגיעים, ולכן למשל גם שמנו יעדים לבטיחות הולכי רגל בגילאים 11 עד 14, כי שם מצאנו את האוכלוסייה הכי פגיעה שאפשר לעשות בה שינוי הכי גדול.

דבר אחרון – חבר הכנסת בועז טופורובסקי, אני רוצה להתייחס למה שאמרת. יש תמיד פער בשאלה אם אנחנו צריכים לשים יעד אפס, כי אי אפשר להסכים לפחות מזה, לבין כשאתה רוצה לרתום שותפים. שמנו יחד עם ממשלת ישראל יעד – השותף הכי ותיק של בטיחות הילדים במדינת ישראל זה משרד הבריאות. חברתי זהבה רומנו, שמובילה את כל המהלך של התוכנית הלאומית שמשרד הבריאות מוביל עם ארבעה משרדי ממשלה שונים – ותמיד אנחנו שואלים את עצמנו אם לשים יעד אפס או לשים יעד שהוא שאפתני, אבל ריאלי, כדי לגרום לאנשים יותר להתחבר. תמיד אין תשובה אחת לזה, כי יש כאלה שיגידו שאם תשימו יעד אפס והוא בלתי אפשרי, יהיה קשה להירתם. אני מסכימה איתך בהוויה הכללית, אתה צודק שאסור לנו להסכים שילד אחד ייפגע, אבל כששמנו את יעדי 2020, אפילו ליעד ההוא היה קשה מאוד להגיע, כי חסרים משאבים, אולי חסר ידע או יכולת למקד בתוך המשרדים.

אין ספק שמבחינת הצלחה יהיה יותר קל להגיע ליעד של 35% מאשר לומר שזה מה שצריך בשביל אפס, אבל כדי להגיע ל-35% אפשר לוותר על זה ועל זה ועל זה.

אני מציעה שד"ר אמיר פלק ייתן לנו טעימה של איך נראים היעדים ואיך אנחנו מציבים אותם.

לא ראיתי פילוח של מקור התאונות.

נעבור ליעד של צמצום תאונות דרכים ב-35%.

מה שיעור האחריות של תאונות הדרכים על הפגיעות?

כ-50% מהפגיעות הן תאונות דרכים.

אתה שומע, בועז, 50% מכלל התאונות הן תאונות דרכים וכל השאר זה טביעות - - -

השאר זה טביעות, נפילות, מקרי חנק, שריפה. המקור הכי משמעותי שמשפיע על מספר הנפגעים אחרי תאונות דרכים זה טביעה.

לרבות בבריכות בית כמובן.

הרבה מאוד. שם גם הייתה הכי הרבה עלייה בשנים האחרונות.

בשקף המוצג אנחנו רואים מגמה של שיעורי תמותה של תאונות דרכים. בעצם אותה מגמה שראינו קודם עבור כלל ההיפגעות, אנחנו רואים אותה גם לגבי תאונות דרכים ספציפית. אנחנו רואים ירידה עד אמצע התקופה ומאמצע התקופה אנחנו רואים עלייה בשיעור התמותה.

שקף: פילוח לפי מנגנונים של תאונות דרכים. כאן אנחנו רואים את מספר מקרי התמותה לשנה בחלוקה לפי תקופות: תקופה מוקדמת, 2009 עד 2014; תקופת אמצע – 2014 עד 2016; התקופה הכי מאוחרת – 2017 עד 2019. כאן אנחנו יכולים לראות באיזה מנגנונים הייתה עלייה ובאיזה מנגנונים דווקא הייתה ירידה. שימו לב למנגנון השלישי – רכב ממונע אחר, כולל אופניים חשמליים. שם אנחנו רואים את העלייה הכי משמעותית. זה אומנם לא המנגנון שמסביר הכי הרבה פגיעות, אבל מספר מקרי התמותה לשנה הכפיל את עצמו במנגנון הזה של רכב ממונע שהוא לא מכוניות, אלא בעיקר אופניים חשמליים, טרקטורונים ואופנועים. עוד מנגנון שהיה בו גידול זה אופניים לא חשמליים. גם באופניים לא חשמליים היה גידול משמעותי.

המלצות בנוגע לצמצום תאונות הדרכים – דוגמה להמלצה שלנו לשילוב בין ארבע אסטרטגיות: הדבר הראשון שאנחנו מדברים עליו הוא תיקון חקיקה בנושא שימוש במושבי בטיחות ומיקום הושבת ילדים ברכב. אנחנו יודעים שהיום ההמלצות הבין-לאומיות, החקיקה הבין-לאומית מקדימה את החקיקה בישראל. החקיקה בישראל מפגרת אחרי החקיקה הבין-לאומית. אנחנו מדברים פה על תיקון חקיקה, הטמעת שימוש באמצעים טכנולוגיים - - -

בשבוע שעבר היה לנו על זה דיון בוועדת הכלכלה.

נכון, יש דיון שלם על זה ובטרם הוא חלק ממנו. נעשה היום דיון מאוד מקצועי בין כל השותפים.

היה פה גם דיון עם סגן השר בנושא הזה. אגב, עכשיו צריך לחזור ולקיים דיון מעקב.

הדבר היחיד שהן כן שוקלים זה הגבלת הגיל בישיבה מקדימה. את כל שאר ההמלצות שלכם הם לא מקבלים.

כרגע אנחנו עדיין בפערי חקיקה עם ישיבה נגד כיוון הנסיעה וכו'.

זה מחייב פה טכנולוגיה.

אני מבין שבתאונות דרכים, שזה 50% מכלל מקרי התמותה, זה כולל שכחת ילדים.

כן.

אנחנו מדברים על הטמעת שימוש באמצעים למניעת היפגעות בסביבת הרכב, לרבות נסיעה לאחור, באמצעות חקיקה, תמריצים, הסברה וכו'.

אנחנו מדברים בהמלצות גם על נושא התשתיות. חייבים להקצות משאבים לשיפור תשתיות תחבורה ודרך במיוחד באשכולות במצב סוציו-אקונומי נמוך ובפרט ביישובים ערבים. כמו כן, הקצאת שטחים ותשתיות עירוניות לרכיבה על אופניים, מגרשים ייעודיים, שבילי הליכה, רכיבה וכו'.

הגברת האכיפה המשטרתית על נסיעה על פי חוק באזורים מרובי תאונות. אנחנו יודעים שיש סימון במקומות כאלה; הגברת אכיפה בנושא רכיבת אופניים על פי חוק, כי יש היום חוק ואם תהיה אכיפה אז תהיה גם יותר היענות של הציבור. אנחנו יודעים שזה עובד במדינות מערביות .

אנחנו ממליצים לקיים פעולות הסברה לשימוש במושבי בטיחות; לחגור ילדים באופן בטוח; לעדכן את תוכניות הלימוד בנושא זהירות בדרכים בתוך מערכת החינוך בהתאם לחקיקה, לחידושים הטכנולוגיים ונתוני ההיפגעות הקיימים; לקיים שיעורי רכיבה בטוחה בגילאי היסודי והחטיבה, מה שנעשה היום ולהגביר את זה; להמשיך ולקיים פעולות הסברה וחינוך לרכיבה נכונה שפונות גם לילדים וגם להורים, כי בסופו של דבר ילד בגיל 11 שעולה על אופניים חשמליים, יש פה אחריות ראשונית של ההורים על זה שהם נתנו לילד לעלות על האופניים הללו, כי יש לחץ חברתי. אבל עצם העובדה שילד בגיל 11 יכול להבין שאסור לו לעשות את זה, אם תהיה הסברה יותר משמעותית, לזה שחברתית הוא לא יכול להרשות לעצמו – השילוב הזה הוא קריטי.

היעד הבא – אני רוצה להמחיש מה שקורה בכל מה שקשור לרכב ממונע אחר. הרוב המכריע של הפגיעות של רכב ממונע אחר הן בגילאי 15 עד 17. היעד שהצבנו כאן הוא להוריד שאת שיעור התמותה ב-50%, בעצם להחזיר את שיעור התמותה לרמה שהייתה לפני מספר שנים. הייתה עלייה משמעותית מאוד בשיעור התמותה כתוצאה מתאונות רכב ממונע אחר.

שקף - פילוח של התאונות לפי תקופות: גם בשקף הזה אנחנו רואים את מספר מקרי התמותה לשנה בחלוקה לפי התקופות שראינו קודם. בצד שמאל של השקף אפשר לראות את כלל התאונות וניתן לראות שעלינו מארבעה מקרי תמותה בשנה בין השנים 2009 – 2014 לשמונה מקרי תמותה בשנה בשנים האחרונות. בעצם מספר המתים כל שנה הכפיל את עצמו במהלך השנים. בצד ימין של השקף אנחנו רואים באיזה כלים העלייה הזאת התרחשה. אנחנו רואים שיש הרבה תאונות באופנועים וקטנועים. גם קודם, לאורך כל השנים, היו הרבה תאונות עם אופנועים וקטנועים, אין כאן עלייה משמעותית. העלייה המשמעותית היא בטרקטורונים, שזה קורה בעיקר ביישובים ערבים, וכן באופניים חשמליים, מה שקורה בעיקר ביישובים יהודים. למעשה עלינו ממצב שלא היו מקרי תמותה מאופניים חשמליים למצב שיש לפחות שני הרוגים בשנה. כמובן שזה נובע מהשימוש הגובר באופניים חשמליים.

היעדים שלנו הם לא רק בתחום תאונות הדרכים. חשוב לי להגיד שמה שאני מציגה פה זה לא דברים שלא קורים בכלל. כשאנחנו מסתכלים על מה שאנחנו ממליצים, חלקם קורה ואולי צריך להגביר, חלקם קורה וצריך להמשיך. אז לרגע שלא יישמע שכשאני מציגה את הדברים פה לא קורה שום דבר בשטח. אנחנו לא חיים בוואקום.

המלצות ברמת תשתיות – כשאנחנו מדברים על היפגעות של ילדים מרכב ממונע אחר, הקצאת תשתיות ושטחים עירוניים מותאמים לרכיבה, כמו מגרשים ייעודים או הפרדה מפלסית או שבילי רכיבה, הם קריטיים; להקצות שטחים ותשתיות עירוניות לרכיבה על אופניים, אם זה מגרשים ייעודיים, שבילי רכיבה וכו', אלה דברים שגורמים להפרדה בין הילדים לבין הכביש.

חייבים לאכוף את גיל המשתמש, במיוחד על כלים חשמליים. הם קטלניים, הם לוקחי חיים. יש לחייב להשתמש בקסדות שהוכחו כיעילות ברמה של 88% במניעת היפגעות ראש קשה, שזה בדרך כלל ההיפגעויות הקשות ביותר; כמובן לרכב על פי חוק.

משרד החינוך התחיל בעבר. כל הנוגע לקיום שיעורי תיאוריה בנושא נהיגה לתלמידי כיתות י' עד י"ב, הם מעולים; קיום פעולות הסברה וחינוך לרכיבה נכונה באמצעי מדיה שונים, לרבות התנסות שקיימת היום בחלק גדול מהרשויות המקומיות. מאוד-מאוד מבורך ברמה של לקדם את הנושא.

גם כאן, הבנתי שהתקציב ירד מ-30 מיליון שקל ל-7 מיליון שקלים. אני מתכוון לתמיכה ברשויות המקומיות כדי לקיים את כל ההדרכות וכו'.

הדרכה והסברה הם בסיס קריטי, מאחר שבסופו של דבר אנחנו מגדלים היום ילדים שבעתיד יהיו אזרחים יותר מודעים, יותר שומרי חוק, וזה יהיה חלק מהתרבות שלהם. הם לא יחשבו פעמיים. אנחנו קמים בבוקר מהמיטה, מכניסים את הרגליים לנעלי בית, רגל ימין לנעל ימין, רגל שמאל לנעל שמאל.

אלה משאבים של משרד החינוך?

קודם כול, זה בתקציב של הרלב"ד לרשויות המקומיות. יש כמאה חברות שמדריכות והבנתי שירד להם התקציב. דבר שני, משמרות הזה"ב, שזה חשוב מאוד, כל מה שקשור להדרכות הזה"ב עלה, אבל עדיין בחצי מבתי הספר אין את זה. יש בעיה – אומרים שיש בעיה של תשתיות, אי אפשר לעשות שם משמרות זה"ב, אבל אף אחד לא מטפל בתשתיות. לא מזמן היה דוח של הרלב"ד שהראה על בעיית תשתיות בסביבת בתי ספר. הראו ששנה לאחר מכן כמעט כל התשתיות, בעיקר בפריפריה, התיקון שלהם לא טופל. כך למעשה אנחנו משלימים עם הסכנות האלה לילדים שלנו.

בשבוע הבא נייחד דיון לנושא הזה במסגרת היום המיוחד בכנסת.

נעבור לנחמה לאור דרורי, מנהלת חטיבת החינות ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בבקשה.

שלום לכולם. אני מבקשת לברך את הוועדה ואת ארגון בטרם על הדיון המאוד חשוב הזה על היפגעות ילדים. מבחינת הרלב"ד הנושא הזה נמצא, יחד עם השותפים שלנו, בראש סדר היום .

לרלב"ד יש את מרכז המידע הלאומי על נתונים שקשורים לתאונות הדרכים. אנחנו מוכנים להעמיד את מסד הנתונים שלנו לטובת כל ארגון שפועל בתחום הזה. אנחנו עובדים עם בטרם בשותפות קבועה, ארוכת שנים.

אני רוצה לענות על כמה שאלות ששאלו חברי הכנסת ולמקד בשתי דוגמאות מפעילויות, מהדרך שהרשות פועלת בהם בנושאים המרכזיים שבהם ילדים נפגעים: 1. נשאלנו לגבי הגילאים שבהם יש היפגעות גבוהה יותר בחברה הערבית. רק לסבר את האוזן, הסיכון של ילד בגיל 0 עד 4 בחברה הערבית להיפגע מתאונת דרכים ביחס לילד אחר בחברה היהודית הוא פי 4.4. רמת הסיכון היא כמעט פי חמישה, הם בעיקר נפגעים כהולכי רגל. הפער הזה נמשך בצורה יותר מתונה גם בגילאים בוגרים יותר. ילד בגיל 5 עד 9 בחברה הערבית הסיכוי שלו להיפגע הוא פי 2.7; בגיל 10 עד 14 זה פי 1.7 ובגיל 15 עד 19 פי 1.9. אז ברור לנו שכאשר אנחנו ממפים את בעיות הילדים, יש לתת מיקוד משמעותי בהיפגעות ילדים בחברה הערבית. ברלב"ד יש יחידה שלמה שעוסקת בהסברה ובחינוך בחברה הערבית, היא נפרדת מהטיפול שלנו באוכלוסייה הכללית. יש מיקוד והעמקה בטיפול בנושאים הללו. אני אתן רק דוגמה אחת, אנחנו בשיתוף פעולה עם אגף זה"ב במשרד החינוך. השבוע השקנו יחידת לימוד עבור כיתות א' עד ג' בערבית שעוסקת בנושא של חגורות בטיחות. אנחנו יודעים שרמת החגירה בחברה הערבית היא יותר נמוכה משמעותית מהחברה הכללית. אנחנו גם יודעים להגיד שזו אחת הסיבות המשמעותיות להיפגעות קשה וקטלנית של ילדים. המערך הזה ממוקד לחברה הערבית, כיוון שנאמר כאן, בצדק, שהתשתיות בחברה הערבית שונות מהתשתיות האחרות ומבחינת הילד צריך ללמד אותו להתמודד גם עם מצב שבו מבחינת התשתית אין מעבר חצייה והוא צריך לעבור את הכביש או אין מדרכה והוא צריך לדעת איך לעבור את הכביש במצב שאין מדרכה. החשיבות של המערך הזה עבור הילדים היא מאוד-מאוד גבוהה.

אני רוצה גם לתת תקווה – בהמשך אני אדבר גם על היעדים של הרלב"ד לעשור הבא – ולדבר על האופן שבו עושים שינוי בהתנהגות של חגירת חגורות. כשהתחלנו לעבוד על נושא החגירה ברמת המודעות והחינוך, רמת החגירה בחברה הערבית הייתה מתחת ל-50%. אחרי עבודה של כשלוש שנים, סגר התצפיות האחרון שלנו מראה על עמידה ברמת חגירה של 68%. מי שעוסק בשינויים התנהגותיים ברמה הלאומית יודע שזה שינוי מאוד-מאוד משמעותי. אין ספק שהשיפור הזה מציל חיים ומציל חיים של ילדים שחשוב מאוד לחגור אותם ברכב. אנחנו עדים לתאונות טרגיות שקורות בהקשרים הללו. אני חושבת שהפעולה הזאת, ההתעקשות והאופן הסיסטמתי שבו לא רק הרלב"ד, אלא גופים נוספים שלקחו חלק בתוכנית הזאת, כמו התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים שקידם משרד הבריאות והקצה יחד איתנו תקציבים לפרויקטים לקידום של חגירת ילדים בחברה הערבית. בסופו של דבר כל המאמץ המשותף הזה נושא פרי. אז כשאנחנו שמים לעצמנו יעד, ויעד שאפתני, צריך להבין שכן, זה פשוט גם משאבים, אבל זה גם קשור לעבודה קבועה וסיסטמתית ולא מתפשרת לאורך זמן, כי בסופו של דבר היעדים האלה יושגו במאמץ משותף של כל הנוגעים בדבר.

אין ספק שנושא החינוך והעלאת המודעות זה הדבר המרכזי כדי לחולל את השינוי. ראינו גם את הדוגמה שנתת.

מה קורה עם נושא קריטי בעניין הזה, וזה שיפור תשתיות? אני מבין שאת לא מופקדת על כך, אבל חשוב לנו לשמוע על כך. אם מדברים על פערים – סיירתי בכפרים הלא מוכרים בנגב, ראיתי את התשתיות, לרבות מערך ההסעות של תלמידים בבוקר וחזרה. בעצם אין תשתיות, זה לא שיש רמת תשתיות נמוכה. כמעט שאין תשתיות. לכן יש כאן סוגיה מאוד מרכזית שהרלב"ד צריך להתייחס אליה.

אני מסכימה לגמרי עם נושא התשתיות. נושא התשתיות נמצא באחריותו של משרד התחבורה ואנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה.

אני רוצה לדבר על תשתיות עירוניות בחברה הערבית. ככלל, המיפוי שהרלב"ד עשתה הראה שלערים רבות ולרשויות מקומיות רבות בחברה הערבית אין בכלל תוכנית תמרור, שזה האל"ף-בי"ת של התחלה של תכנון של תשתיות משמעותיות בחברה הערבית. לפני כשנתיים הוקצה התקציב לרשויות ערביות שמי שרצה יכול היה לגשת לקול קורא הזה ולקבל תקציבים לתכנון של תשתיות. רשויות רבות ניגשו, הגישו תוכניות יחד עם מהנדסים, תוך מאמץ משמעותי ברשויות רבות, ועכשיו אנחנו מחכים לתקציבים של מימוש. צריך להבין שללא תוכנית תמרור אי אפשר להתחיל לתכנן את העיר ולראות איך ומה לעשות איתה. יש כאן סוגיה תקציבית שהרלב"ד יחד עם משרד התחבורה מנסים עכשיו להשיג תקציבים כדי לממש את תוכניות התמרור האלה ולהתחיל עבודה משמעותית של שינוי.

זו תוכנית מיוחדת ליישובים הערבים או תוכנית כללית?

היא לא תוכנית כללית, היא תוכנית מיועדת לחברה הערבית. אין לי כאן את הנתונים לגבי מספר הרשויות שניגשו ומספר התוכניות שאנחנו מבקשים לממן, אבל אני אשמח לשלוח את זה לוועדה בתום הדיון.

אני רק רוצה להזכיר משהו – אני מסכימה שיש בעיית תשתית וצריך לקחת אותה בחשבון, אבל הטיפול בכל הנושא של בטיחות בדרכים הוא טיפול רב-מערכתי וצריך לגשת אליו מכל הכיוונים: חקיקה, תשתית, חינוך, הסברה, אכיפה, כל הדברים האלה ביחד. אבל בצד זה אני רוצה לומר שכאשר אנחנו מנתחים את ההפיגעות של החברה הערבית בתאונות דרכים, אנחנו רואים שמרבית התאונות הקטלניות מתרחשות לא בערים ובכפרים הערבים, הן מתרחשות בכבישים שאנחנו חולקים יחד, בכבישים הבין-עירוניים. אז גם לזה צריך לשים לב. יש כאן מימד מאוד חשוב של תרבות, תרבות של תפיסת בטיחות, של אקלים בטיחות ועל זה אנחנו עובדים. אנחנו אופטימיים מאוד ביכולת לעבוד על זה ולשנות את העניין.

לא הייתי משתמש במילה "תרבות", הייתי מדבר על התנהגות מסוימת וכד'. אני לא חושב שזה עניין תרבותי.

אני מסכימה, זה עניין של אקלים בטיחות ועניין של שיח ציבורי. אני חייבת לומר שכשאנחנו מגיעים לדיונים בכנסת, חברי הכנסת שותפים מלאים לעבודה של הרלב"ד. הרבה פעמים אנחנו מנסים לקדם דברים בשיתוף פעולה איתם. הם מאוד מחויבים לנושא הזה, ובעיניי זה אחד הדברים הכי חשובים שגם מקבלי ההחלטות שותפים לעניין.

בסוף דבריי אני רוצה להעיר שתי הערות: 1. צוין פה הנושא של אופנועים והעלייה בהיפגעויות בשל כך. ממש השבוע השקנו קמפיין הסברה בנוגע לאופנועים. הוא לא רק קמפיין הסברה, אלא הקמפיין מכוון לפעולה משמעותית שהרשות, יחד עם משרד התחבורה ואגף הרישוי, מבקשת לקדם עכשיו, שקשור בהכשרה של האופנוענים. על פי הניתוח שלנו, אחת הבעיות המרכזיות בתחום הזה היא תפיסת תיקון מאוד-מאוד נמוכה של רוכבי האופנועים. הרלב"ד תשיק עוד מעט תוכנית הכשרה שתיועד גם לאופנוענים בחברה הערבית, שבעצם מלמדת אותם איך לא להיכנס למצבי סיכון, שזה המפתח בשינוי של האופנועים.

דבר נוסף, הרלב"ד מקדמת בשנה האחרונה תוכנית לאומית שנקראת תוכנית "50 - 30", שהכיוון שלה דומה למדינות שונות בעולם, כדי להגיע ליעד של ירידה ב-50% בתאונות הדרכים, כולל הנושא שהוועדה דנה בו עכשיו, כולל היפגעות ילדים, עד 2030. התוכנית הזאת תקרום עור וגידים יחד עם כל השותפים שלנו, בין השאר, כמובן, גם עם ארגון בטרם , שאנחנו מורגלים בעבודה יחד. היעד שלנו הוא שאפתני, אבל בשיתוף פעולה ניתן לעמוד בו.

תודה לך. אני בהחלט חושב שהיעד הזה ניתן להשגה, בהתחשב גם בשיפור שצריך לעשות בכל מיני תחומים, החל בתשתיות, עבור בסוגיית התמרור שלא קיים וכמובן סוגיית החינוך והגברת המודעות. בהתחשב בתמונת המצב היום, עם כל החסרים הקיימים, אני חושב שהחסרים הללו הם בוודאי משהו שצריך לעשות, לדעתי חלקם מאוד בסיסיים לבטיחות הילדים, למשל עניין התמרור, ולכן אני בהחלט חושב שזה אפשרי ומקווה לשיתופי פעולה איתנו, עם בטרם. בהמשך גם נשמע את משרדי הממשלה.

בשבוע הבא נקיים – אולי כבר הוזמנתם – דיון בכנסת במסגרת יום מיוחד לבטיחות בדרכים. אולי בדיון הזה ניכנס יותר לעובי הקורה בנושאים הללו, לרבות בעניין התשתיות. תודה רבה לך.

אני מבקש לעבור לרותם זהבי, מנהל האגף לבטיחות בסביבת מוסדות החינוך, משרד החינוך. רותם זהבי, הקשבת לדברים?

אחרי דברי הפתיחה שלך והסקירה של מנכ"לית בטרם יצאתי לדיון אחר. אם תוכל למקד אותי במה שהיית רוצה שאני אתייחס.

השאלה היא איך משרד החינוך מתחבר ליעדים שהציגה מנכ"לית בטרם, יעדים של צמצום הפגיעות והתמותה בקרב ילדים. לפי הדוח, בעשור האחרון השינוי לא היה כל כך משמעותי ולכן יש כאן ניסיון מבורך להצבת יעדים וכדי להתוות דרכים איך להגיע ליעדים הללו. השאלה אם משרד החינוך – אני מניח שהוא מחויב, אז אני לא אשאל אם הוא מחויב ליעדים האלה, אבל מה בכוונת המשרד לעשות כדי לקדם בטיחות ילדים. אחת הסוגיות הקשות שאני רואה היא סוגיית הבטיחות בסביבת מוסדות החינוך. זה נושא שנחזור אליו גם בעוד כשבוע. מלבד זאת יש את הסוגיה של הגברת המודעות, של תוכניות לימודים.

יש לנו אגף שלם שמתעסק בנושא של בטיחות בדרכים. יש לו עובד בשם מקס אבירם, אפשר גם להזמין אותו כדי שייתן סקירה. יש תוכניות לימודים, וגם לימודים חינוכיים פדגוגיים וגם היבטים והתייחסות בחוזרי מנכ"ל לכל הנושא של הסביבה, זה נעשה יחד עם הרשויות, במעטפת הבטיחות סביב בית הספר. זה דבר שהוא מוטמע, יש חוזרי מנכ"ל ועובדים על זה.

בימים האלה שכולנו עוסקים בקורונה, לצערי גם התוכניות שלנו בנושא של הטמעה וטיפול במגזרים הספציפיים, גם אלה שהוצגו כאן מבחינת יעדים, לצערנו עצרנו אותן. גם התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים לא פועלת כרגע. אנחנו רואים את עצמנו שותפים גדולים בכל הנושא של הטיפול, בהיבט זה שאנחנו שמים את הדגש על המגזרים, המגזר הערבי, באותם יעדים. אני מעריך שככול שייפתחו בתי הספר וככול שתחזור השגרה ונוכל להפעיל מחדש את התוכנית הלאומית לבטיחות, כפי שהייתה בשנה שעברה ובשנים שעברו, אז נוכל כולנו להתגייס למשימה הזאת. משרד החינוך רואה את עצמו שותף גדול לכל הפעילות הזאת.

נדמה לי שבשנים האחרונות גם היית שותף בוועדה הזאת ויכולת לראות את הסקירות והדברים שאנחנו עושים יחד עם משרד הבריאות וארגון בטרם. לאורך כל השנים ארגון בטרם הוא שותף גדול איתנו, אנחנו עדיין עובדים איתו וגם בשעות הקשות האלה אנחנו מנסים לשמר שיתופי פעולה. אנחנו רואים את עצמנו עובדים יחד עם משרד הבריאות בשיתוף עם זהבה, שהיא מנהלת את התוכנית הלאומית. היא נותנת לי הנחיה, אני מתייצב, ובהתאם לכך אנחנו מגייסים גם משאבים מאיתנו. זה למגזר הערבי, לשחייה, לפעילות של מנהיגות במגזר ועוד. יש לי תוכנית שלמה, אני יכול להציג את זה. כרגע היא לא עובדת.

בהמשך נדבר גם עם זהבה לגבי התוכנית, אבל אם תוכל לסבר את האוזן לגבי התקציבים – מדאיג אותנו שהנתונים לגבי היפגעות ילדים לא כל כך משתפרים. לכן השאלה היא מה קורה בענייני תקציבים, האם באמת יש עלייה בתקציבים שמועברים לנושאים הללו? ואם לא – נראה לי שזה אחד הקריטריונים או אחד הדברים החשובים שצריך לעשות כדי להבטיח שאפשר לשפר את המצב ולהגיע לחלק מהיעדים.

יש תקציבים קבועים שהולכים למשל לבטיחות בדרכים, אם איני טועה – אני לא שולט בזה במאה אחוז – זה תקציב של 25 או 30 מיליון, אבל את זה צריך לשאול את מקס. נדמה לי שהם מקבלים את התקציבים האלה - - -

אתה מנהל האגף.

יש לנו פעילות שאני שותף. יש לי מערך שלם של ייעוץ ובקרה, שזה יותר לבטיחות הסביבתית, וייעוץ שאני נותן לאגפים השונים אצלי. התקציב לזה הוא בין 4 ל-5 מיליון. אבל יש לי עוד הרבה מאוד פעילויות – תוכנית החומש שלי היא לבד בין 4 ל-5 מיליון. התוכנית הזאת משולבת עם תקציבים שאני מקבל ממשרד הבריאות ואני מפעיל עוד תוכניות שלי, במימון שלי. זה עוד כ-5 מיליון. התקציבים האלה גדלים בכל שנה, כי אני מגדיל אותם בהתאם להיקף. אם אני רוצה שיהיו עוד 20,000 ילדים שילמדו לשחות, אני שם עוד מיליון שקל. אם אני רוצה להתעסק בנושא של תוכניות לימודים, זה לא הרבה תקציב, אני צריך רק לכתוב תוכנית לימודים וזה עולה לי כחצי מיליון. בהתאם לכך אני מנווט את העניין הזה. גם בימים אלה יושבים וכותבים תוכנית שתשתלב ב"כישורי החיים", ב"מפתח הלב", כדי להתאים את הדברים ולהכווין אותם גם למגזרים וגם למאפיינים שהעלו פה, בין השאר כאלה שקשורים ליעדים. אם השאלה היא אם התקציבים עולים, התשובה היא כן, התקציבים שלי עולים.

אם אני מבין נכון, אתה מדבר על כ-10 מיליון שקל לכל האגף לבטיחות בסביבת מוסדות החינוך?

התקציבים שלנו הם בעיקר לייעוץ, לכתיבת תוכניות לימודים, לשחייה, שזה תוספת למה שקיים. אם במשרד החינוך יש תקציב רגיל שמיועד ללמד 60,000 ילדים שחייה ואני נותן בתוכנית החומש עוד תוספת ל-20,000 ילדים ואני מכווין אותם רק למגזר הערבי, ששם יש פער בנושא הזה של לימוד שחייה, אז זה האינפוט של המיליון שקל שאני שם רק לזה. לא תמיד השינוי תלוי בהיקף של התקציבים. השאלה איך אתה מכווין את זה ואיך אתה מכוון את זה באמת לאותם נושאים ומדדים שאתה רוצה שבהם יהיה אינפוט ישיר.

אני מניח שאתם מודעים לשיעור הגבוה במיוחד של היפגעות ילדים באזור הנגב. השאלה אם בעניין הזה למחוז הדרום יש עדיפות בהתחשב בצרכים היותר גדולים שם.

אפשר לבחון את זה. אנחנו עובדים גם עם ארגון בטרם, גם להם יש מפעלים גדולים והם עובדים גם עם משרדי ממשלה נוספים. המנכ"לית יכולה לפרט לך את העניין הזה. התוכנית הלאומית בהחלט נוגעת גם לדברים האלה.

תכף נשמע על התוכנית הלאומית, אבל הייתי ממליץ לבדוק לגבי המשאבים שמגיעים למחוז הדרום בכל הקשור לעניין הספציפי הזה. אני חושב שהמספרים מדברים בעד עצמם. כדי לשנות את תמונת המצב ולצמצם את הפגיעות בילדים, נראה לי שהשינוי צריך לבוא גם, או בעיקר, דרך האוכלוסייה בנגב. זה בוודאי נושא שצריך לעלות בתכנון לעשור הקרוב.

תודה רבה לך, רותם זהבי. זהבה רומנו, משרד הבריאות, בבקשה. אני מבקש את ההתייחסות שלך גם לנושאים שעלו, אבל בוודאי להתעדכן במה שקורה. היו כמה שבועות שלא היית איתנו, אז נשמח להתעדכן מה קורה עם התוכנית הלאומית.

בוקר טוב לכולם. אני מופיעה לכל המפגשים. אני רוצה להודות לך על המפגשים הקבועים של הוועדה ועל ההתעניינות בנושא. אני מודה לארגון בטרם על הנתונים, על המצגת המדהימה. תמיד מציגים דברים שהם מאוד-מאוד מקצועיים. אני יכולה לומר שזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את המצגת עם הנתונים החדשים ולכן אנחנו נשב ונלמד את המצגת. ועדת ההיגוי של התוכנית הלאומית מתכנסת ביום רביעי הבא. אנחנו נקבל את הנתונים ונלמד אותם. התפקיד שלנו, כתוכנית לאומית – כך בכל אופן אני רואה את זה ואני חושבת שגם חבריי לתוכנית רואים את זה כך – זה לקחת את הנתונים, לקחת את היעדים, ולחשוב איך אנחנו מיישמים את היעדים האלה, באיזה דרכים אופרטיביות אנחנו פועלים ומה הם אבני הדרך בביניים שאנחנו בוחנים את עצמנו, מה כדאי להוסיף, איפה כדאי יותר להשקיע וכו'.

אני חושבת שנכון להתייחס לנתונים האלה וליעדים רק לאחר שנלמד אותם., לאחר שנראה ונבחן את המצב שלנו היום. אנחנו יודעים שאנחנו במצב לא פשוט, כנראה שהקורונה לא מתכוונת לעזוב אותנו בימים הקרובים ונצטרך ללמוד איך אנחנו בונים תוכניות חדשות שהן תוכניות בשגרת הקורונה ומותאמות למצב החדש, איך אנחנו משקיעים בנושא של בטיחות ילדים לצד הקורונה. יש היום זירות שהן קצת שונות. אולי הן דומות, אבל הן קצת שונות. צריך לבחון את כל הסיטואציות האלה, אני מניחה שחבריי שיבואו בשבוע הבא יביאו איתם גם רעיונות, חומרים וכו'.

אני חושבת שאנחנו נמצאים עכשיו בצומת, שהיא צומת מאוד חשובה. כרגע אנחנו עומדים לפני כתיבת תוכניות עבודה לשנת 2021. זו ההזדמנות לבסס את תוכניות העבודה שלנו על בסיס הנתונים שהוצגו לנו היום, וכמובן את התקציבים. עד היום התוכנית הלאומית תוקצבה ב-10 מיליון שקלים, כאשר 6 מיליון שקלים הגיעו מהאוצר ו-4 מיליון שקלים הגיעו מהמשרדים. כמובן שכל משרד עשה את המיטב גם מהתקציבים שלו, אבל לדבר על נושא של שינוי תשתיות ושינויים שהם שינויים מאוד-מאוד גדולים, צריך תקציבים גדולים. 10 מיליון שקל לא מספיקים כדי לעשות שינוי תשתיות למשל, צריך מעבר לכך. אני מניחה שנהיה הרבה יותר מגובשים בעוד כחודש-חודשיים כשנדע פחות או יותר מהן התוכניות, אם יש תקציב, איך אנחנו הולכים לקראת השנה הבאה, ורק אז נוכל להרחיב מעבר למה שהצגתי עכשיו.

לפי מה שאת אומרת, יכול להיות שכבר עכשיו כדאי לחשוב על דיון שנקיים בינואר, ואז נוכל לשמוע מכם מה התוכניות ואיך הן מתייחסות בעיקר לציבור שבאחריות הוועדה, ציבור הילדים, הילדים של כולנו.

לפחות לגבי אותם 10 מיליון שקיימים – אני מקווה שאין בעיות בהבטחת התקציב הזה.

10 מיליון לשנת 2020. בשנת 2020 דרשנו אותם, בחודש ספטמבר דיברנו עליהם בישיבת הוועדה, בה השתתף גם נציג האוצר. דיברנו על הנושא הזה, ביקשנו. עדיין לא ראינו את התקציב. אנחנו יודעים שבגלל השנה המיוחדת, אנחנו צריכים להראות איזושהי משימה שהיא משימה קונקרטית, להביא אותה לוועדת חריגים, לקבל את האישור של ועדת חריגים ורק אחר כך לפנות לאוצר ולקבל את התקציב. כרגע יש לנו משימות, שהן משימות מאוד גדולות שאנחנו עובדים עליהן עם תקציבים שכבר שריינו אותם. כפי שאמרתי, אנחנו נפגשים עם החברים בשבוע הבא. אם ישנן משימות שנמצאות כרגע על השולחן ואנחנו יכולים לקדם ולהשתמש בתקציב הנוכחי, אנחנו נעשה את זה ונפעיל את זה כבר השנה. אני אוכל לעדכן אתכם רק בשבוע הבא, כשנשב עם כל החברים. קבענו לכך ישיבה ארוכה. אני מקווה שבישיבה הזאת נוכל למצות. נותרו לנו פחות מחודשיים, אבל גם בחודשיים האלה אנחנו ננסה לקדם.

אני מניח שלא חסרות משימות שצריך לעשות.

ברור. אני חייבת לציין שכל השנה אנחנו עושים דברים. כל משרד עושה ומקדם דברים. אלה דברים שנמצאים ongoing, בשותפות עם ארגון בטרם. כל השנה אנחנו עושים דברים, אבל אני חושבת שישנם דברים שאנחנו יכולים לעשות יותר, אבל הם דורשים תקציב. אני אומרת שוב, אנחנו נשב על זה, נביא תוכנית מגובשת תוך חשיבה איך היעדים שעומדים בפנינו ניתנים ליישום ובאיזה דרך.

אוקיי, אז קיימנו את הישיבה הזאת בתזמון די טוב לקראת הישיבה האסטרטגית שלכם.

נכון. כרגע כל משרדי הממשלה עומדים לפני תכנון 2021 וזו ההזדמנות לשים – אני קוראת לכל השותפים שלי במשרדי הממשלה, מלבד המשרדים ששותפים לתוכנית הלאומית, זו ההזדמנות שלנו לשים את התוכנית הלאומית על שולחן הממשלה ולהכניס את זה לתוכנית העבודה של המשרדים. ברגע שתוכנית נכנסת לתוכנית העבודה, היא מקבלת משמעות ופוקוס מאוד מיוחד. אז זו ההזדמנות.

בהחלט. זו גם הציפייה שלנו. שיהיה בהצלחה בישיבה ואני מניח שנמשיך לדבר בשבוע הבא, ביום המיוחד שיהיה בכנסת לנושא בטיחות בדרכים.

אלה פונאנרב, מנהלת תחום בכיר לרשויות ובטיחות, משרד התחבורה, בבקשה.

שלום לכולם. כבוד יו"ר הוועדה, חברים, אני רוצה לומר שהזדעזעתי מכל הנתונים שהוצגו על ידי ארגון בטרם. אני רוצה להתייחס לכמה נושאים שמשרד התחבורה מטפל ומקדם. אני רוצה לחדד שמשרד התחבורה לא יושב בחיבוק ידיים, הוא משקיע מאמצים גדולים ומקצועיים לטובת מניעת היפגעות ילדים בתאונות דרכים.

אני אתייחס לכמה סוגיות: סוגיה אחת, קידום תקנות בחקיקה – קבענו סדרת ישיבות במשרד התחבורה. מנכ"ל המשרד מקדם את עדכון תקנה 83 שמתייחסת לאיסור הושבת ילד עד גיל 13 במושב הקדמי. אנחנו נקדם את הנושא, נבחן אותו ונביא לאישור ועדת הכלכלה. אם לא יהיה צורך באישור הוועדה, אנחנו נעדכן ונוסיף את זה בתיקון לתקנה.

סוגיה אחרת – התשתיות. הסוגיה הזאת כרגע בדיון במסגרת נושאים רחבים. הנושאים שכבר טופלו, נידונו ובוצעו במשרד התחבורה: אני מתייחסת לנושא של הסדרי תנועה בקרבת מוסדות חינוך – משרד התחבורה פירסם הנחיות להסדרי תנועה, השקיע מאמצים רבים – בשיתוף פעולה עם רלב"ד, עמותות והמשטרה – ופורסמו הנחיות. אני חושבת שבשלב זה אנחנו צריכים שיתוף פעולה של הרשויות המקומיות כדי שישתמשו בהנחיות, יפעילו את היועצים הנכונים, ישתמשו באנשי מקצוע, במהנדסי תנועה, ויסדירו הסדרי תנועה. דרך אגב, גם העניין של הצבת תמרורים נמצא בהנחיות אלה.

לעניין הסימון על פני הדרך – הוועדה הבין-משרדית להתקני תנועה, שאני עומדת בראשה, מפרסמת מידי פעם עדכון הנחיות. בזמן האחרון פורסמו הנחיות לבחירה והשמה של חומרי סימון. רשויות התמרור המקומיות חייבות להשתמש בהתקנים שמאושרים על ידי הוועדה/על ידי המפקח הארצי על התעבורה. יש שם פירוט הנחיות והשמה של החומרים התקינים. ברגע שרשויות מקומיות משתמשות באותם חומרים תקינים, אני חושבת שזה ישפיע מאוד על בטיחות הילדים בקרבת מוסדות חינוך ובכלל במניעה של היפגעות ילדים.

הייתה התייחסות לסוגיית תוכנית התמרור ביישובים הערבים. את מופקדת עליה?

כבוד היו"ר, אני רוצה להסביר. אני מתייחסת לתוכניות שמקודמות על ידי משרד התחבורה. תוכנית התמרור היא חלק בלתי נפרד מתוכניות הסדרי תנועה. גם כאן יש עניין של אנשי מקצוע ורשויות תמרור מקומיות חייבות להשתמש באנשי מקצוע כדי שיעזרו להם וייעצו להם איך לבנות את התוכניות.

בואי נהיה יותר ממוקדים. אני מבין שרשויות מקומיות הגישו את התוכניות שלהן, איפה זה עומד כרגע?

אני לא יודעת להגיד לכם למי הן הוגשו ומי לא טיפל בהן. אני אשמח לבדוק את זה ולברר, רק תפנו אותנו לזה. מבחינתי, כל מה שקשור להסדרי תנועה, מטופל על ידי מפע"תים מחוזיים ומפע"ת ארצי לתחבורה.

בשבוע הבא יתקיים דיון על בטיחות בסביבת מוסדות לימוד ואז נחזור לנושא הזה יותר לעומק. בינתיים, אנחנו מבקשים ממך לבדוק מה קורה עם התקדמות תוכנית התמרור ביישובים הערבים, זה כמובן מתקשר לנושא של הדיון היום, ולעדכן את הוועדה למה זה לא מתקדם.

בסדר גמור. אני רק רוצה לקבל את המידע והפרטים כדי שאבחן את זה לעומק ואוכל לתת לכם את ההסבר ועדכון.

אני מכיר את התוכנית, רק שלשום הייתי בישיבה אצל השרה מירי רגב. צוות המשרד התייחס לתוכנית התמרור בחברה הערבית. הישיבה עסקה באום אל-פחם ולכן גם זה עלה. יש תוכנית כזאת כבר מלפני שנתיים, יש רשויות מקומיות שהגישו את התוכנית שלהן והבנתי שכרגע זו יותר שאלה של תקציבים. אנא, לבדוק את זה ולעדכן אותנו במידע.

אין שום בעיה, רק שאני לא אוכל להתייחס לעניין התקציבי. אני אוכל להתייחס רק לעניין התוכניות.

בסדר. תודה רבה לך.

אני חושב שחשוב לשמוע גם את המשרד לביטחון הפנים בעניין התמרור ותשתיות, כי 50% מהפגיעות בילדים והתמותה הן מתאונות דרכים, גם בתוך יישובים אבל גם ביישובים הבין-עירוניים. נציג המשרד לביטחון פנים, בבקשה.

אני רמ"ד מחקר של אגף התנועה. לעניין התשתיות יש לנו מן הסתם פחות נגיעה, זה נושא של הרשויות המקומיות ורשויות הדרך.

לשאלה מה אנחנו עושים בתחום הזה – אנחנו מקפידים לאכוף גם בנושא של חגורות בטיחות וגם בנושא של אי-מתן זכות קדימה להולך רגל. רבע מהאכיפה שלנו היא למעשה בנושאים האלה. אני מדבר על סביב עבודה בה יש לנו הרבה בעיות של סלולרי, מהירות וכד', אבל אנחנו עדיין משקיעים בזה המון-המון מאמצים במטרה למנוע היפגעות בכלל, והיפגעות ילדים בפרט.

הנושא של משמרות זה"ב – הזכירו את הנושא של חינוך וזה קצת בעייתי בסיטואציה הנוכחית. פיתחנו מערכי למידה בזום ויצרנו סרטונים גם בשפה הערבית. מעבר לזה, אנחנו משקיעים המון מאמצים להגברת הנוכחות שלנו ביישובים הערבים. קודם דובר על הנושא של היפגעות בחברה הערבית ולכן אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים בנושא הזה על פי תוכנית מסודרת, רב-שנתית. השנה למשל, הוקמו שתי תחנות. היכן שהוקמו בשנים קודמות תחנות כאלה, אנחנו רואים שיש ירידה בהיפגעות מתאונות דרכים.

דובר על בעיות תמרור ביישובים הערבים, ביישובים במדד סוציו-אקונומי נמוך. השאלה היא אם אתם עוקבים. צריך להיות ברור שהאינטרס של המשרד הוא שזה אכן יקודם.

אנחנו נמצאים בוועדות תמרור ביחד עם המהנדסים, אבל חשוב להבין שזו לא אחריות של המשטרה להקים את התמרורים האלה, זה באחריות הרשויות המקומיות ורשויות הדרך.

לכן אמרתי שאני מודע לזה שזה לא באחריותכם, אבל אני חושב שזה - - -

אנחנו עוקבים, אנחנו משתתפים ויש לנו מהנדסי תנועה שעובדים יחד עם הרשויות המקומיות, המשרד לביטחון פנים ושאר הרשויות בנושא הזה. כרגע אין לי נתונים מול הדבר הזה.

אני מניח שעודכנתם שבשבוע הבא יתקיים בכנסת היום המיוחד לבטיחות בדרכים. גם הוועדה תקיים דיון ואולי נוכל למקד את הדיון בחלק מהדברים האלה. תודה רבה לך, אילן.

יעקב וכטל, הממונה על התקינה במשרד הכלכלה, בבקשה.

שלום לכולם. התפקיד שלי, כרגולטור, זה לתת הגנה לציבור מפני מוצרים מסוכנים או שעלולים להיות מסוכנים. את זה אנחנו עושים באמצעות חקיקה טכנית, על ידי תיעדוף ותקצוב וכתיבת תקנים, קביעה של התקנים כמחייבים וכמובן גם אכיפה של התקנים – אכיפה על העוסקים שמייצרים, מייבאים, מפעילים את המוצרים האלה.

אנחנו חברים בתוכנית הלאומית. אנחנו משתפים פעולה באופן שוטף עם בטרם. יש לנו תקציב של קרוב ל-400,000 שקל שאנחנו מעבירים לבטרם כל שנה והוא משמש לרכישת שירותי מידע על היפגעויות ילדים, מקורות ההיפגעות, גורמי ההיפגעות. אנחנו גם מזמינים מהם מחקרים שונים שעוזרים לנו בתפקוד שלנו כרגולטורים.

אני רוצה להתייחס לעניין המודעות וההסברה. ברור לכולם שרגולטור, עם המשאבים שיש לו ועם היכולות שלו, גם האכיפה, זה לא מספיק. לכן אחד הדברים המאוד-מאוד חשובים, שעליהם צריך לתת את הדגש, זה עניין של הגברת המודעות. אם אנחנו מדברים על מוצרי ילדים, חשובה גם המודעות ההורית וגם המודעות של מי שמספק או מפעיל את המוצרים והמתקנים האלה שבהם הילדים עושים שימוש.

אנחנו חברים בארגון ה-OECD, בקבוצת עבודה של הרגולטורים המקבילים לנו. אנחנו מקבלים מהם הרבה מאוד מידע. דבר נוסף שאנחנו עושים כבר כמה שנים זה קמפיינים בין-לאומיים וגם מתרגמים אותם לקמפיין לאומי להגברת בטיחות הצרכנים, עם דגש על ילדים. אנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה עם התוכנית הלאומית ועם בטרם. לדוגמה, בשנה הקודמת הקמפיין התמקד ברכישה באמצעות האינטרנט – הגברת הבטיחות ברכישה באמצעות האינטרנט, כי כמו שאתם יודעים, בייחוד בתקופה האחרונה, הרכישות באמצעות האינטרנט גדלו מאוד. הצרכן הפרטי שרוכש באמצעות האינטרנט לא מקבל את ההגנה של הרגולטור, מכיוון שאי אפשר לפקח על הרכישות האלה ולכן הקמפיינים האלה מאוד חשובים ואנחנו מקצים להם את התקציבים שאנחנו מסוגלים להקצות לקמפיינים האלה. אנחנו נמשיך בזה גם השנה.

אני רוצה להתמקד בנושא של מתקני משחקים לילדים. מתקני המשחקים לילדים נמצאים תחת רגולציה, באופן מובן הם חייבים להיות מתאימים לתקן עם התקנתם, התקנה נכונה ולאחר מכן מאוד-מאוד חשוב גם תחזוקתם השוטפת. לכן קיימת פה רגולציה שמחייבת את בעלי המתקנים, בדרך כלל אלה רשויות מקומיות. לצערי הרב, חלק גדול מהרשויות לא מקיימות את הדרישות מהן. בעניין הזה הייתי שמח אם אפשר היה להיעזר בוועדה לצורך הגברת המודעות. אנחנו מקיימים כנסים שנתיים כלליים או שממוקדים למגזרים ולקבוצות אוכלוסייה. השנה אנחנו רוצים להתמקד במגזר הערבי ולקיים כנס אחד או שניים להגברת המודעות. כמובן זה בצד האכיפה, שכאמור, היא כשלעצמה לבד לא מספיקה.

תודה, יעקב. זה נושא מאוד חשוב, לרבות העניין הזה של מתקני משחק לילדים. אני מזמין אותך לשתף אותנו. אם אתם מתכננים כנס, פעילות בכלל, וביישובים הערבים בפרט, אני אשמח להיות שותף. תראה בנו כתובת גם להגברת המודעות והאכיפה בנושאים הללו.

אגב, הזמן לא יאפשר, אבל מוצע שינוי בתקינה לגבי המוצרים המיובאים. אני מבין שזה יכול ליצור קושי לגבי מוצרים שקשורים לילדים.

לגבי מוצרי ילדים אין קושי, מכיוון שעל פי החלטה של השר – כמובן בתמיכה מקצועית שלנו – לא יהיה שינוי במשטר הבדיקות למוצרי ילדים. משטרי הבדיקות למוצרי ילדים מיובאים יישארו משטרי הבדיקות המחמירים ביותר.

בדיוק הגשתי שאילתה בעניין הזה לשר, גם שוחחתי איתו. אני מניח שאני אקבל תשובה בכתב שתרגיע אותנו.

נתתי לכם קדימון, אתם תקבלו תשובה.

תודה, יעקב. יכול להיות שנהיה בקשר בשבוע הבא במסגרת הדיונים על הבטיחות בדרכים.

הייתי רוצה לשתף עוד אנשים שנמצאים איתנו בזום, אבל אנחנו חייבים לסיים לקראת פתיחת ישיבת המליאה של הכנסת.

זה היה בהחלט דיון מאוד-מאוד חשוב. שמחתי מאוד להוביל אותו יחד עם ארגון בטרם. התחושה שלי היא שבתקופה הקרובה נצטרך לחזור לכמה מהנושאים שעלו בדיון ולמקד בהם את הדיון. זה היה פתיח מאוד חשוב להסתכלות כוללת על העשור הקרוב.

אני וחברי הוועדה מודים לארגון בטרם על העבודה המקצועית וגיבוש היעדים הלאומיים להורדת היפגעות ילדים בתאונות לעשור הקרוב. אני מברך אתכם על העשייה הזאת.

הוועדה קוראת לכל המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר לאמץ את ההמלצות ולפעול בשיתוף פעולה עם החברה האזרחית וארגון בטרם, על מנת להשיג את היעד שהוצב. באופן כללי, הם מדברים על צמצום של כ-35% מהפגיעות והתמותה בקרב ילדים.

אין ספק שאנחנו מודאגים מהנתונים שנחשפו על היפגעות ילדים ומודאגים גם מהעובדה שהוצגה בפנינו על כך שבעשור האחרון אין שיפור משמעותי בנושא היפגעות ילדים. יכול להיות שזו הזדמנות לאמץ היום יעד ולפעול להשגתו.

הוועדה מודאגת גם מהפערים העצומים לגבי היפגעות ילדים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אין ספק שזה מחייב השקעה דיפרנציאלית של תקציבים ותוכניות, בעיקר ביישובים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך וביישובים הערבים, לרבות היישובים הלא מוכרים בנגב.

אנחנו מבקשים לקבל ממשרד התחבורה והרלב"ד נתונים ועדכון לגבי תוכניות התמרור ביישובים הערבים: כמה יישובים ניגשו, איזה יישובים ומה הסטטוס של הבקשות שלהם.

נשמח לקבל עדכון גם ממשרד הבריאות לגבי הפעילות במסגרת התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים. אין ספק שהקריאה שלנו היא להבטיח את הימשכותה ופעילותה של התוכנית, למרות הנסיבות המיוחדות של הקורונה.

אני מודה לכל המשתתפים. תודה למנכ"לית ארגון בטרם אורלי סילבינגר ולחוקר אמיר פלק על העבודה המקצועית שהצגתם בפנינו.

תודה לכולם, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.