פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



37
ההועדה המיוחדת להתמודדות עם סמים ואלכוהול
01/11/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 25
מישיבת ההועדה המיוחדת להתמודדות עם סמים ואלכוהול
יום ראשון, י"ד בחשון התשפ"א (01 בנובמבר 2020), שעה 11:30

סיור ודיון בקהילה טיפולית אילנות

חברי הוועדה: מיכל וונש – היו"ר
אליהו ברוכי

שבי אהרון - מנהל השירות לטיפול בהתמכרויות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ד"ר מוטי שמושקוביץ - מפקח אזורי התמכרויות, משרד הבריאות

אבי ריכטר - מנכ"ל עמותת בית אור אביבה

ספי שכטר - מנהל ארגוני קהילת בית אור אביבה

אולגה בן אדיבה - מנהלת קהילת הרטוב

מירה כהן - מנהלת קהילה טיפולית אילנות

אייל טל - מנהל מפעל, חברת אין דה בוקס בע"מ

ג'האד אבו פריח - דובר הוועדה

בת שבע פנחסוב

ס.ל., חבר תרגומים



סיור ודיון בקהילה טיפולית אילנות

בוקר טוב. שמי אבי ריכטר, אני מנכ"ל עמותת בית אור אביבה שמפעילה את הקהילה הטיפולית אילנות. אני עובד בעמותה 15 שנים, שמונה שנים אני מנכ"ל.

מירה כהן, אני מנהלת פה את המסגרת. יש פה בעצם כמה קהילות טיפוליות, יש פה קהילה טיפולית אחת שנקראת אילנות, שהיא מיועדת לגברים בגילאי 17 ומעלה, מכורים לסמים ואלכוהוליסטים. מסגרת שנייה נקראת שילוב, מיועדת לתחלואה כפולה, אנשים שמאובחנים גם עם מחלת נפש וגם עם התמכרות. בתוך המסגרת הזאת יש לנו שתי יחידות, יחידה נפרדת לגברים ויחידה נפרדת לנשים. המסגרת של הנשים שיש כאן היא המסגרת היחידה בארץ, קהילה טיפולית, שמיועדת לקהילה פנימייתית לתחלואה כפולה.

יש לנו הוסטלים, שזה מסגרות תוכניות המשך. יש לנו מטופלים שסיימו את ההליך בתוך הקהילה וממשיכים לקראת היציאה לחיים החוצה, אחר כך נדבר על זה קצת יותר, אבל זה בגדול. בכל זמן נתון יש פה משהו כמו 120 מטופלים במסגרות.

אני מנהלת את קהילת הרטוב והוסטל אביבים שהם גם מסגרות שמופעלות על ידי עמותת בית אור אביבה. קהילת הרטוב היא קהילה גם למכורים לסמים ואלכוהול, טיפול של שנה בתוך הקהילה ועוד חצי שנה הוסטל, יש לנו הוסטל בבית שמש, גברים, בוגרים, הרבה מאוד בחלופות מעצר מגיעים אלינו.

המסגרת השנייה זה הוסטל אביבים שהוא הוסטל לשיקום תעסוקתי עבור דרי רחוב ונפגעי התמכרויות שהם אחרי השלב הראשוני של הטיפול והם באים לחלק של השיקום התעסוקתי. אנחנו ממוקמים בתוך אזור תעשייה ולכן יש לנו נגישות להרבה מאוד מפעלים באזור ומצליחים לשלב את האנשים בעבודה.

נוסיף ונרחיב.

(המשך סבב נוכחות).

אני יושבת ראש הוועדה להתמודדות עם סמים ואלכוהול. הוועדה בחרה להאיר את הזרקור של כל הנושא, לתקופה שבה אני היו"ר, דרך נושא ההתמכרויות. העליתם פה כבר כמה סוגיות שבעיניי הן מעידות על הפערים המאוד גדולים שכיום אנחנו חייבים להיות מודעים אליהם ולטפל בהם. גם התחלואה הכפולה, גם ההתמכרויות באופן כללי, גם הקהילות הטיפוליות והרצף הטיפולי לאחר הטיפול והליווי בהמשך.

אני מודה לכם על זה שאתם מארחים אותנו. אנחנו מחדשים את הסיורים כדי שאנחנו גם נראה, כי אין כמו מראה עיניים, וגם נבין לעומק את הפערים הללו כי אנחנו חייבים להשתמש בכלים הפרלמנטריים שיש לנו כדי לנסות ולסגור אותם, את הפרצות הללו שנוצרו בחוק לאורך הזמן.

שבי, מנהל השירות להתמכרויות במשרד הרווחה. המשרד הוא זה שמנהל את מערך הקהילות, מערך המסגרות החוץ ביתיות והפסיכוסוציאליות והאמבולטוריות. אנחנו מדברים סך הכול על כך שהמשרד מנהל 240 מסגרות ברחבי הארץ, מתוכן כ-23 קהילות, הקהילה הזאת גם כן נמצאת במערכת הזאת והוסטלים במערכות נפרדות כאשר יש דגשים לכאן ולכאן. בגדול אפשר לציין שבאמת המסגרת כאן, שהיא מסגרת ותיקה ותיקה בכל מה שקשור לטיפול באוכלוסייה מכורה ויש לה סיי ומתודה מאוד מובהקת, אותו דבר בהרטוב בהקשר הזה, היא חלק באמת ממערך שאומר שאוכלוסייה מסוימת זקוקה למהלך של הוצאה מהמסגרת הקהילתית והימצאות לתקופת זמן במערכת כאן ולקבל סל מאוד עשיר של פעילויות ועשייה.

בכל מה שנוגע באמת לכך תיכף זה יוסבר, רק להסביר שיש כאן בעצם איזה שהוא רצף בין המערכת האמבולטורית שנמצאת ברשויות המקומיות אל מול הקהילות ואיך זה מסתנכרן ביחד בכדי להגיע לתוצאה שהאוכלוסייה תעמוד על הרגליים בלא סמים ובלא אלכוהול ועם שיפור תפקודי.

קודם כל ברוכים הבאים, אנחנו שמחים לארח אותך, יושבת ראש הוועדה, ואת חבר הוועדה ואת המצטרפים והשותפים, בעיניי אני רואה את משרד הבריאות והרווחה כשותפים שלנו. אנחנו מפעילים חמש מסגרות טיפוליות במסגרת העמותה, אני אדבר באופן כללי והמנהלות ייכנסו קצת יותר לפרטים.

מבחינת סדר היום אחרי שאנחנו נציג את הדברים אנחנו נפגוש שני מטופלים שיספרו את סיפור החיים שלהם, מה זה המקום הזה עבורם, איזה תיקון הם מנסים לעשות בחיים שלהם, כמה אנחנו עוזרים להם לעשות את התיקון ואחר כך נצא לסיור ונשמח לסכם את הדברים בחזרה פה.

רק לתקן, שלושה, כי זה כל המסגרות, המסגרת של אילנות, במסגרת תחלואה כפולה יש שם אחד לגברים ואחד לנשים. כל אחד ידבר בקצרה.

ממש טעימה כי אין טוב ממראה עיניים ואין טוב ממשמע אוזניים. אני חושב שהמטופלים יודעים להביע את המקום שממנו הם באים, כמה מורכב המקום שממנו הם באים, למה הם מגיעים לטיפול, מה זה הטיפול עבורם, האם זה נותן להם איזה שהוא אופק, האם זה נותן להם איזה שהוא אור.

העמותה. עמותת בית אור אביבה הוקמה ב-1990 ביוזמה של אנשים אזרחים, גב' אביבה ועמיאל נג'ר, אנשים שהיה להם קשר לסמים והם דחפו להקים את הקהילה הראשונה בישראל. הקהילה הראשונה בישראל הוקמה ממודל אמריקאי, תיכף נדבר קצת על מה זה קהילה, וב-1987, עוד טרם הקמת העמותה הוקמה הקהילה הראשונה בישראל תחת אגודת אל-סם במושב נחם בסמוך לאזור התעשייה הרטוב א', ליד בית שמש. המושב הקיא את הקהילה מיד עם הקמתה של הקהילה ולצערי אלה דברים שאנחנו נתקלים בהם השכם והערב וב-1990 הוקמה העמותה והקהילה קיבלה שטח בתוך אזור התעשייה הרטוב א', כחמישה דונם, שם היא פועלת עד היום. המרכז השני הוקם ב-1991 פה באילנות.

כמו שאמרתי, העמותה מפעילה חמש מסגרות, בהרטוב שתי מסגרות, מסגרת לשיקום נפגעי סמים במסגרת קהילה של כ-48 מטופלים. סך הכול יש לנו כ-220 מטופלים בתנאי פנימייה בחמש המסגרות. אנחנו, להבנתי, הזכיין היותר גדול של משרד הרווחה בתחום של שיקום נפגעי סמים בתנאי פנימייה.

לכל הגילאים?

אנחנו קולטים מגיל 17, אנחנו לא קולטים נוער.

נוער נמצא תחת חסות הנוער. יש שתי קהילות בעיקרו של דבר, מלכישוע ורטורנו, אבל זה עדיין משרד הרווחה.

רטורנו ומלכישוע זה לילדים?

לא, רטורנו ומלכישוע מחולקים לשלושה חלקים, יש שם אשפוזית ששייכת למשרד הבריאות, יש שם נוער ששייך למשרד הרווחה, אבל לחסות הנוער, ויש שם מבוגרים ששייכים למשרד הרווחה לשירות טיפול בהתמכרויות. אותו דבר במלכישוע. לפעמים זה מבלבל, יש שם שלושה מערכים. כאן יש בעיקרו של דבר את הקהילות עם הדגשים שלהן.

באילנות אנחנו מפעילים שלוש מסגרות. מסגרת אחת שהיא קהילה טיפולית לגברים מגיל 17 והלאה, משך הטיפול 12 חודשים ועוד עד שישה חודשים בהוסטלים שיש לנו בכפר סבא. שתי מסגרות נוספות פה, גברים ונשים בהפרדה מלאה, לוח זמנים נפרד, סגל נפרד, תוכנית נפרדת. תחלואה כפולה, אנשים שאובחנו כחולים במחלת נפש על ידי גורם מוסמך והם מאוזנים תרופתית ומוכרים בדרך כלל בביטוח לאומי. משך הטיפול של שתי הקהילות האלה הוא עד 18 חודשים בקהילה פה ועד שישה חודשים בהוסטלים שנמצאים פה בגלל המורכבות של האוכלוסייה.

בקהילת הרטוב אנחנו מפעילים קהילה טיפולית, 48 מטופלים גברים מגיל 17 והלאה, עד 12 חודשים ועוד עד שישה חודשים בהוסטלים בבית שמש. בתוך הקהילה נמצאת עוד מסגרת שנקראת הוסטל אביבים, הוסטל לדרי רחוב ו/או התמכרויות, אנשים שכבר עשו טיפול, אבל הם צריכים יותר אוריינטציה תעסוקתית, איך עובדים, איך חיים בקהילה, הטיפול שלהם הוא עד שנה.

סך הכול, כמו שאמרתי, עד 220 מטופלים בתוך שני מכרזים של משרד הרווחה. אנחנו גם ספקים של משרד הביטחון בתחום של תחלואה כפולה, אנשים שהם פוסט טראומה, בדרך כלל מהצבא, הם באים לתוכנית של התחלואה הכפולה.

רק לכאן?

רק לפה כי פה התוכנית של התחלואה הכפולה.

כמה מסגרות כאלה יש בארץ בכלל?

של מה, של תחלואה כפולה?

כמו שאמרתי, אנחנו מדברים על תשע קהילות שיש להם ענפים, סך הכול 23 מסגרות. לגבי התחלואה הכפולה אנחנו מדברים על שתי מסגרות, אחת כאן ואחת בקרית שלמה ויש עוד מסגרת, ציינתי את זה בפני מיכל, של אוכלוסייה עם קשיים נפשיים והתמכרות, שזה בכפר איזון. כל היתר נותנים מענים למגוון האוכלוסייה שהוא מגילאי 17.

גם אשפוזית לתחלואה כפולה בבאר שבע.

צריך להגיד שאלה מסגרות של משרד הבריאות, שהן לא קהילות טיפוליות.

אני רוצה רק לחדד, ושאתם תוסיפו לזה, חלק מהבעיה עם התחלואה הכפולה, יש פער מאוד גדול בין מי שמוגדר תחלואה כפולה היום ומקבל טיפול ומי שהוא בפועל תחלואה כפולה, גם כיוון שהמנעד של קושי נפשי יכול להיות מאוד רחב, אבל אנחנו מכירים בעצם תחלואה כפולה, תקנו אותי אם אני טועה, רק במחלות נפש יחסית קשות. זאת אומרת דיכאון או חרדה זה לא מספיק לתחלואה כפולה.

המנהלות יוסיפו על זה, זה חד משמעית נכון וברור, יש אנשים שמאובחנים ויש אנשים שנזקקים לשירותי פסיכיאטריה ותרופות והם לא מאובחנים, והם נמצאים בקהילות האחרות.

הם מאובחנים, אבל לא כחולי נפש ואז הם כן מקבלים סט של טיפולים רפואיים. גם יש לנו, נגיד, עובד שנמצא כאן היום, שהוא היה בקהילה הרגילה, בעברו הוא היה בבית חולים ולא קיבל אבחנה שהיא חד משמעית, במהלך הטיפול שלו כאן הוא אובחן וגם אושפז לתקופה מסוימת - - -

בתחלואה הכפולה?

בתחלואה הכפולה, הוא היה בקהילה רגילה. הוא אובחן אחר כך והמשיך לטפל את הטיפול, סיים, היום הוא עוזר מדריך כאן ועובד כאן, אבל בהחלט הגבולות הולכים ומצטמצמים, גם בגלל סוגי הסמים, גם בגלל ההשפעות שיש להם. כשאנחנו מדברים על תחלואה כפולה אנחנו נותנים בצורה מאוד ברורה לאנשים שאובחנו על ידי הביטוח הלאומי על ציר אחד, זאת אומרת הם מקבלים גם נכות לפי 33, 34, זאת אומרת זה משהו שהוא מאוד מאוד ברור.

יש אנשים שיש התחבטות והתלבטות לגביהם, יש לנו פה פסיכיאטר שאנחנו עובדים איתו באופן צמוד וקבוע ואם יש לנו התלבטות אנחנו מתלבטים ביחד ואז עושים החלטה יחד עם הפיקוח, גם של משרד הבריאות וגם של משרד הרווחה, ויש יוצא מן הכלל. אתם תראו נגיד היום מישהו שהוא לא אובחן במחלת נפש ברורה, אבל ברור שיש דיכאון מאוד מאוד עמוק ושהוא שייך לתחלואה הכפולה וזו התוכנית שהוא היה צריך. אני חושבת שהאבחון הוא מאוד מאוד משמעותי כי התוכניות הן שונות, לכל קהילה יש את התוכנית הייחודית שלה, את הדגשים הייחודיים שלה ואם אנחנו לא נותנים להם את המענה המתאים אז אנחנו עלולים גם לפספס ולפספס אותם.

אני סתם אתן דוגמה קטנה, אפילו בקבוצות, מאחר שהם הרבה פחות מווסתים והרבה יותר מוצפים, אז אם אנחנו נכניס אותם לקבוצות שהן קבוצות הרבה יותר קשות שנוגעות בליבה של ההתמכרות הם יכולים להתפרק, בגלל זה הקבוצות שעושים איתם הן קבוצות יותר פסיכו חינוכיות, קבוצות מסוג אחר. זאת אומרת גם ההתאמה וגם ההבדל בין גברים ונשים, למרות ששניהם הם תחלואה כפולה, הוא מרכיב דרמטי, בגלל זה ההבנה והלמידה כל הזמן וההתייחסות כל הזמן מה האוכלוסייה ומה הצרכים הייחודיים שלה היא קריטית כדי לתת להם את המענה הנכון.

אם אני אמשיך את זה ואני אומר שבאופן כללי מנקודה מסוימת ישנה החלטה שנשים וגברים לא מטופלים ביחד, אף על פי שהם יכולים להימצא במתחם, אבל יש להם את שלהם, אוכלוסיות ייחודיות, חרדים, ערבים, תחלואה כפולה, נשים בהקשרים מסוימים גם כן נמצאים, זאת אומרת בסך הכול בכיוון של מירה נקודת המוצא היא לתת חליפה אישית לאוכלוסיות מסוימות.

אבל במסגרת אילנות למשל אין לכם הפרדה בין גברים ונשים.

יש.

רק בתחלואה הכפולה שיש כאילו את ה - - -

ביתר המסגרות זה רק גברים. יש פה ארבע מסגרות לגברים ומסגרת אחת לנשים.

יש מחסור גדול במסגרות לנשים.

אני אגיד משהו, אני 30 שנה בתחום כבר ובמקור במקור כשאני ההתחלתי, הייתי עובדת סוציאלית בקהילה טיפולית במלכישוע, הגברים והנשים היו ביחד. זה היה אסון, זה היה לא נכון, בגלל שהנשים והגברים היו מביאים את האוטומט שלהם, היו נוצרים שם יחסים, נוצר שם חוסר גבולות, היו בעיות ונשים לא היו שורדות בגלל הגברים. לפני משהו כמו 11 שנים משרד הרווחה הגיע להחלטה, שהייתה מאוד מאוד נבונה, שלנו בהתחלה היה מאוד מאוד קשה, אני כבר אז הייתי מנהלת בקהילת מלכישוע, לעשות הפרדה ולייצר יחידות נפרדות לנשים. אנחנו מאוד חששנו כי תמיד היו מעט מאוד נשים בתוך מסגרת גברית, והפלא ופלא, מרגע שפתחנו, אני פתחתי במלכישוע את בית מיכל, ברגע שפתחנו יחידה נפרדת פתאום התמלאו המכסות מהר מאוד וראינו שינויים דרמטיים, גם ברמה של הנשר, הנשירה ירדה באופן דרמטי ומשמעותי, גם ברמה של מסיימי הטיפול. זו הייתה אחת ההחלטות היותר נכונות.

גם פה היה לנו את זה, ברגע שיצרנו הפרדה מלאה בין נשים לגברים פה בתחלואה הכפולה, אז הנשר ירד פה, גם בקרב הגברים וגם בקרב הנשים.

אבל אני חוזר, במסגרת של אילנות.

אין נשים.

אין נשים, זה גברים בלבד.

זה מיועד, בחלוקה שאנחנו עשינו בתוך מערך הקהילות, וכבר מזמן זה התקבע, הנשים נמצאות במסגרת אחרת.

אנחנו ניגשנו למכרז של הגברים ולא ניגשנו למכרז של הנשים.

זה בניסיון, הוועדה הייתה בעיקרו של דבר בצפון, בחיפה, בהקשר הזה, בדרך אריאלה, ושם זו מסגרת ייחודית לנשים שהוקמה כחלק מקונספט מסוים, אז זה בדיוק אותו דבר בעניין הזה, התמחות מסוימת שמאפשרת מתן מענה.

בכל זאת רק משפט אחרון, אין בכלל במערך הכללי שמשרד הרווחה מפעיל נשים וגברים ביחד, גם לא ביחידות. זה מאוד קשה תקציבית להעמיד יחידות, היינו שמחים להעמיד יחידות רק של נשים במקום מסוים, זה מורכב, אבל אין קבוצות משותפות, זה עומד בפני עצמו.

ויש לזה הרבה הרבה הרבה היגיון, אחר כך נדבר על זה, יש לזה המון היגיון שגם נשים וגם גברים מגיעים עם טראומות לא פשוטות, אבל כשאישה יושבת ומדברת נגיד על התעללות מינית, דברים מאוד קשים, זנות וכל מיני דברים שהיו שם והגברים יושבים, זה בלתי ניתן, זה לא מאפשר, זה לא נכון. דווקא הנפרדות מאפשרת משהו אחר ותהליכים הרבה יותר משמעותיים. ברור שכשהם אחר כך מסיימים אז הרצון הוא לחבר אותם לעולם הרגיל ולכל מה שקורה, אבל בשלבים שהם מגיעים הם כל כך מוצפים והם כל כך עדיין אין להם את הכלים הראשוניים.

אני חושבת שהיום איך שהקהילות והמסגרות בנויות זה משהו מאוד מאוד נכון, כי זה בעצם מאפשר גם את החליפה האישית לכל אוכלוסייה וגם את ההתמקצעות של הצוות. נשים זה לא גברים והן צריכות דברים אחרים, ותחלואה כפולה זה לא אותו דבר וחרדים זה לא אותו דבר ואנשים עם בעיה גופנית שמגיעים ויש להם התמכרות זה לא אותו דבר. אני כמישהי ש-30 שנה כבר בתחום יכולה לראות מה קרה ב-30 שנה האלה ולראות את היכולת של האנשים המסוימים למצוא את המסגרת המתאימה ולקבל את הטיפול והמענה המתאים לכל אחד ואחת.

רק לציין אולי דבר אחד קטן, בעיקרו של דבר כל האוכלוסייה שמגיעה לכלל הקהילות לא משלמת דבר. זו עלות מטורפת כאן של תקציבים ושל שירות ומשרד הרווחה לקח את זה באופן מלא. בניגוד לתוכניות אחרות כאן מי שמגיע לא משלם.

זה נקרא להרים להנחתה, אבל אני לא אדבר על כסף, אני לא רוצה לדבר על כסף.

אני רק אגיד בנושא הזה, זה להרים להנחתה, אבל זה גם להבין שכשאמרתי שיש פער מאוד גדול אז מי שכבר מגיע לא משלם שום דבר, אבל אנחנו מפספסים הרבה מאוד אנשים, גם בגלל הקריטריונים, המון אנשים, כיוון שאנחנו מגדירים תחלואה כפולה כפי שאנחנו מגדירים אותה - - -

את מדברת על תחלואה כפולה.

גם וגם התמכרויות אנחנו מגדירים כפי שאנחנו מגדירים, זאת אומרת התמכרויות היום לא נמצא תחת משרד הבריאות, בהבנה של בריאות הנפש התמכרויות בעצם הוצא החוצה מתוך משרד הבריאות.

זה במסגרת של קופות חולים.

נכון ויש לכך השלכות מאוד מאוד משמעותיות. הרבה מאוד פעמים, בטח ובטח בנושא, למשל, של תרופות מרשם, אז מצד אחד אתה מקבל את המרשם מקופת החולים, ומצד שני כשאתה מתמכר לתרופה שקיבלת מהרופא של קופת החולים, אז אומר לך הרופא: סליחה, אני לא מטפל בך, זה לא אני. יש פה בעיות.

כל בריאות הנפש לא נמצאת בקופת חולים.

לא, בריאות הנפש כולה נמצאת חוץ מהתמכרויות. זה פער מאוד גדול שאם הוועדה תצליח לעשות משהו, חבר הכנסת ברוכי, הנושא הזה, מה שקרה פה בעצם זה לא הושלמה המהפכה של בריאות הנפש מהבחינה הזאת.

תוספת שלישית, ההתמכרויות, אידיאלית אם גם התמכרויות יהיו תחת החסות של קופות חולים. גם בריאות הנפש לא הייתה לפני שלוש-ארבע שנים.

נכון, בעצם לא השלמנו את המהפכה של בריאות הנפש במובן הזה שהתמכרויות לא נמצאת שם ויש לזה המון המון השלכות שלחלק מהן אנחנו מתוודעים בסיורים הללו.

רק עוד דבר אחד, לגבי נשים, גם מהסיור, שבאמת אין כמו מראה עיניים ומשמע אוזניים, עם הנשים בעמותת הדרך בחיפה הרבה מאוד פעמים הכול שזור בכול, זאת אומרת פגיעות מיניות ששזורות בקשיים נפשיים או באתגרים נפשיים שהמובילים להתמכרויות. ההתמכרות היא סוג של תרופה ויש מין מעגל סגול ולכן גם הטיפול מצריך כמובן את הטיפול בצורה אחרת לחלוטין. נשים מגיעות בצורה אחרת לגמרי, הרבה פעמים כי יש ילדים וכי זה אומר להשאיר את הילדים וזה ללא הילדים, ויש עוד הרבה מאוד השלכות. אתם יכולים לספר לנו הרבה יותר על זה, אבל יש למעשה עולם שלם ושונה לכל אחד מהקבוצות והמגזרים.

לחלוטין.

לפני נעבור לסרט, אנחנו נראה לכם סרט קצר, אני רוצה להשלים מבחינת ההתפתחות. הייתה פה יחידה של אימהות וילדים שזה דבר שנעלם מהנוף ב-2012.

שזו מציאות קשה, שזה אומר שאימהות לא מגיעות. אימהות לא מגיעות כי הן לא רוצות לעזוב את הילדים.

ב-2012 זה נעלם מן הנוף מסיבות כאלה ואחרות, אולי נכונות, אולי פחות נכונות, זה היה אמור להיות ממורכז ב-2018 וזה לא קרה עדיין. בשנת 2012 אנחנו פתחנו את אותו הוסטל של אביבים שפועל בהרטוב. זאת אומרת יש פה התפתחות, גם בראייה של המשרד של אוכלוסיות נפרדות, יש גם התפתחות של העמותה ואני שמח על זה. יושב ראש העמותה ב-20 שנים האחרונות ויותר זה האלוף במילואים יורם יאיר, האלוף במילואים יא יא, העמותה שמה לנגד עיניה - - -

רק מכיוון שהכנסת את זה, בעיקרו של דבר מכרז לאימהות וילדיהם, שזה אמור להיות לא רק של משפחות אלא גם ילד ונוער מתוכנן לצאת בשנה הבאה. היו עיכובים כאלה ואחרים, ייצא. עכשיו יש את הצורך במשאב או משהו זה. אבי מעלה משהו מאוד חשוב, עם צורך מאוד גדול, שאימהות לא יגיעו למסגרת כאשר לילדיהן אין פתרון. אז מהבחינה הזאת זה יושב על המדוכה.

אבל אימהות וילדיהן זה משהו מאוד מורכב, כאילו כמה ילדים?

פה היו אימהות עם ארבעה ואפילו חמישה ילדים. הייתה פה אמא עם חמישה ילדים.

היו ילדים קטנים, לא ילדים גדולים. סודר להם כאן גנים ובתי ספר והם לא היו מגיעים בשלב הראשון, הם היו מגיעים אחרי האימהות, היו עוברים חודשיים-שלושה והיו רואים שהן קצת נמצאות במצב יותר טוב והיה מלווה אותם טיפול משפחתי.

זו קהילה מאוד מורכבת. קח לדוגמה, מגיעה אמא עם כמה ילדים והאמא נעלמת מהקהילה. הילדים מאורגנים במסגרות וכל השאר, מה קורה? האמא לא נמצאת, הילדים נמצאים במסגרות. זאת אומרת יש צורך לעצב משהו מאוד מיוחד. בזמנו העמותה ניסתה להתמודד עם העניין הזה, היו סיבות ותיקות, זה היה טרם זמננו בהקשר הזה, אבל צריך לבנות את זה בשום שכל.

זה אתגר מאוד גדול.

אתגר מאוד גדול בשביל להבין מה המשמעות של אמא וילד.

מצד אחד צורך, מצד שני אתגר.

ואמא מכורה בדרך כלל.

חשוב לי להגיד משהו על העתיד. בהנחה שתהיה לגליזציה, השוק יוצף, אין פה חוכמות בכלל.

תחושת הדחיפות שלי זה מה שהוא אומר עכשיו, אנחנו אל מול לגליזציה. כל זה אל מול לגליזציה.

אנחנו יודעים לדוגמה שאנשים שבאים לתחלואה כפולה, הם עומדים מעבר לגדר ומחכים שנפנה להם מקומות, יש פה רשימות המתנה וככל שאנחנו קולטים יש עוד רשימות המתנה. אין ספק שהשירות הוא מיטבי, והנחתום אינו מעיד על עיסתו, אבל מקצתה הוא יכול להעיד, אנחנו משתדלים לעשות שירות טוב ואנחנו רואים לנגד עינינו את המטופל ולתת לו את המרב ואת המיטב. אנחנו קוראים לזה כל צורכו, מבחינתי המטופל יכול להגיע בלי כלום, הוא יקבל את כל מה שהוא צריך, ברמה הטיפולית, ברמה הפיזית, טיפולי שיניים, הוא יקבל סיגריות, הוא יקבל שמפו, הוא יקבל סבון, הוא יקבל בגדים.

הדבר הנוסף שאנחנו רואים לנגד עינינו זה הצוות. ככל שאנחנו נשקיע בצוות, ולשמחתי יש פה שתי נשים שהן מנהלות שהן 30 שנה בתחום, אני מאחל לכל המסגרות שיהיו להם מנהלות עם ותק כזה ועם ניסיון כזה. אנחנו משקיעים באנשים. ככל שאנחנו נשקיע באנשים אנשים ישקיעו במטופלים וכך יצא שכרנו.

אנחנו נוקטים בפירוש הרמב"ם למצוות הצדקה. הרמב"ם אומר שיש תשע מעלות בצדקה והמעלה הפשוטה היא תיתן צדקה למי שזקוק לה, המעלה הכי גבוהה היא תיתן לו כלים כדי שהוא יצליח. מה שאנחנו עושים פה, אנחנו משתדלים לתת למטופל כשהוא מטופל כלים כדי שכשהוא ייצא יהיו לו כלים יותר טובים להיות אדם תורם לחברה, אדם פרודוקטיבי, ולא אדם שהוא טפיל והוא נטל על החברה. טרם הגעת מטופלים לפה הם טפיל על המשפחה, על החברה, הם עבריינים, הם יושבים במוסדות כאלה או אחרים, אם זה בית סוהר או בית חולים לנפגעי נפש וכל אחד שיוצא מפה ואנחנו מצליחים שהוא יהיה אזרח תורם יצא שכרנו.

אם נגיד שאזרח תורם זה אזרח שמשלם מס הכנסה, שהפסיק לקחת מהמדינה את דמי הבטחת הכנסה או הנכות, גם אם הם מקבלים את הנכות הם יכולים עדיין גם לעבוד ולהרוויח והם בעצם כבר תורמים לחברה. זה מבחינתנו המדד, שהם לא חוזרים לבתי סוהר ועבריינות, לאותן אוכלוסיות שהם היו שם והם מתחילים לתת לחברה ולא לקחת מהחברה.

ואפילו מהפריזמה הזאת למדינה עולה הרבה פחות לטפל כמו שצריך בסופו של דבר.

בדיוק. ושאלת העתיד, תמיד אני מסתכל, ובלי ביקורת, האם המערכת, אני קורא לזה המדינה, מסתכלת על היום שלמחרת. האם עכשיו מישהו עוזר לי לקבל את הקרקע שממזרח לי שהיא למוסדות ציבור כדי שאני אפתח עוד מסגרת של תחלואה כפולה. אז אנחנו לבד בזה. בעיניי זו ביקורת, אני אומר את זה גם לבכיר משרד הרווחה, בלי להתבייש.

תחבר את זה אלינו, בשביל זה באנו.

אנחנו פה לשמוע את הכול.

אתם שגרירים שלנו.

בצדק.

מועלה כאן משהו מהותי, משרד הרווחה ועוד משרדים נוספים לקחו אחורנית בכל מה שקשור למתחמים, לכל מה שקשור לחלק הפיזי. האם זה נכון, האם זה לא נכון, זו שאלה, אבל אכן משרד הרווחה לא עוסק בקרקעות ולא בהקשר הזה, עם המורכבות של זה, ואבי מעלה את מה שהוא מעלה.

נראה את הסרט.

(הקרנת סרטון).

אני רק אגיד קצת על הדמויות שראיתם כאן. דניאל היה מטופל פה בקהילה והוא נקי כבר שלוש שנים, דניאל עובד פה היום כמדריך מוביל ביחידת שילוב, הוא עושה היום תואר ראשון בקרימינולוגיה, תואר שאנחנו מממנים לו. בחור מאוד מוכשר, בחור עם הרבה יכולות שעם קצת השקעה וקצת עבודה, יש לו המון נתינה לאנשים, הוא גם עושה קידום שהוא לגמרי אחר.

יש לנו עובד אחר, שהוא עובד בקהילת אילנות, קהילה אחרת, הוצאנו אותו לווינגייט והוא למד הדרכת חדר כושר והוא מפעיל את כל המערך של חדר הכושר כאן. הוא גם משמש כמדריך ויש פה ערך נוסף שהבחור באמת רכש השכלה, הוא יוכל לעסוק בזה גם בעתיד אם הוא יילך. זאת אומרת אלה דברים שאנשים יכולים להראות גם למטופלים שיש תקווה, שאפשר לעשות דברים אחרים.

עוד אחד שראיתם אותו פה, איציק, למד, הוצאנו אותו לקורס בנושא של גינון וגם כאן כל המערך של הגינון והעבודה שאנחנו נראה בהקמה שלה, חממת פרפרים, פינת החי וכו', הוא היה שותף מאוד מאוד משמעותי, גם מתוך הניסיון וגם מתוך הלמידה ומה שהוא עושה.

אני רוצה רק להוסיף למה שאת אומרת, זה שאנחנו מגיעים הנה ולוקחים את זה איתנו לכנסת זה בזכות ולא בחסד, זאת אומרת המדינה ומה שאתם עושים פה, שזו עבודת קודש, נותנת לאנשים האלה לקבל את הכלים כדי לעשות את מה שמגיע להם לעשות. הם יכולים לעשות, מגיע להם לעשות אותם.

מה שהכי מדהים אותי, בכל מי שפגשתי עד כה בין המכורות והמכורים לשעבר, זה רמת האחריות האישית, שכל אחד מהאנשים האלה מהווה דוגמה ומופת לנו, אחריות אישית להסתכל במראה ולהגיד: אני לוקח את עצמי בידיים ואני לוקח את הכלים האלה כי זה לא חוכמה לקבל את הכלים אם אתה לא עושה איתם כלום. הם הגיבורים שבסיפור. אני מתרשמת שוב ושוב בכל פעם שאני פוגשת את האנשים הללו עד כמה האתגר היום יומי והאומץ הזה והדוגמה האישית הזאת אמורה להוות עבורנו השראה בעבודתנו, כל אחד ועבודתו, אבל גם עבורנו.

אני יכול רק לומר שמתוך 1,000 עובדים שיש לנו במערכת סדר גודל של 150 עובדים הם מטופלים לשעבר, חלקם ותיקים, חלקם בקהילות. הם מדריכים טיפוליים, הם גם עוברים קורס, חלק מהם הלכו עוד צעד ועשו תואר עבודה סוציאלית. זאת אומרת יש כאן פיתוח של משהו מלמטה שמתקדם הלאה.

בהקשר למה ששבי אומר, כמעט כל המדריכים הם מדריכים מעשיים טיפוליים, הם חונכים את המטופלים ביום יום, למרות שמודל הקהילה אומר שהמטופלים מפעילים ומנהלים את הקהילה, אבל הם עושים את זה בפיקוח וכמעט כל המדריכים הם בוגרים שלנו והם מהווים מודל למטופלים ללכת אחריהם.

נספר לכם שאנחנו בקהילה בהרטוב תמכנו ומימנו לימודי קרימינולוגיה למדריך, הוא רכז מדריכים, שסיים את הלימודים, ויש היום פה באילנות שני מדריכים שאנחנו תומכים בהם בלימודי קרימינולוגיה בבית ברל והם רוצים להתפתח ולהתקדם ולדעת יותר ולעשות יותר.

אחד גם לומד עבודה סוציאלית.

אני אגיד שכל העבודה איתם היא לא קלה, יש ים של מכשולים בחוץ. זאת אומרת החבר'ה האלה מגיעים והם מגיעים עם מורכבות משפחתית מאוד מאוד גדולה, אנחנו גם עושים התערבויות וטיפולים משפחתיים, יש הבדלים מאוד מאוד גדולים ברמות שלהם, זאת אומרת חלק מגיעים והם למדו באוניברסיטה וחלק מגיעים והם לא יודעים קרוא וכתוב ואנחנו צריכים לתת להם ממש את הבסיס, ויש פה אולפן שמלמד.

הם מגיעים, להרבה מהם יש חובות מפה עד להודעה חדשה ואנחנו עוזרים להם בכל הנושא של הסיוע המשפטי, בנושא של הוצאה לפועל וכל הדברים האלה. זה קשה, זה מורכב. הרבה פעמים גם כשהם מנסים קצת להרים את הראש מגיעים אליהם חובות מהעבר, פתאום רואים שיש כסף. אנחנו צריכים כל הזמן לעשות עבודה ומסמכים ומכתבים. הם מגיעים מסובכים, חלקם לפחות, מבחינה משפטית, וגם פה יש ליווי, או שירות המבחן, או קציני המבחן, או השופטים, כדי שייתנו הזדמנות ויאפשרו.

זאת אומרת בכל מקום שאתה נוגע יש שם מורכבות מאוד גדולה. אם אלה הורים, אז יש מורכבות בקטע של הילדים והרבה פעמים נתק וקשיים מאוד גדולים וניסיון להחזיר שם נושא של הכשרה ותעסוקה. יש אנשים שמגיעים והיה להם מקצוע בעבר ובגלל שהם הרבה שנים היו בתוך עולם הסמים, או בגלל מחלת הנפש, יכולות שהיו להם – עוד מעט תכירו מטופל ביחידת שילוב שהוא עם תארים וכו', ואיך קריירה או יכולת מקצועית או יכולת השכלתית נקטעת בגלל מחלת הנפש, בגלל ההתמכרות, ואתה צריך אחרי תקופה, אחרי שאתה מאזן ומטפל, להחזיר אותם עוד פעם למגרש התעסוקה.

זה לא קל, גם בזה אנחנו משקיעים הרבה מאוד, בנושא של הכשרות מקצועיות. רק עכשיו עשינו סיכום של הכשרה מקצועית, אז עשינו מגוון גדול של הכשרות, יש לנו פה מאפייה ואנחנו עושים הכשרות בנושא של אפיה וקונדיטוריה, גננות ושתלנות, עבודת ברזל, עבודה לגובה, עבדנו גם דרך השוברים של משרד הרווחה והוצאנו את המטופלים להכשרות.

משרד העבודה. הפעם זה משרד העבודה.

בזרוע העבודה. שלא נתבלבל.

בהכשרות מקצועיות. זאת אומרת יש פה המון עבודה, איפה שאתם לא נוגעים צריך לעשות שם הרבה מאוד עבודה כדי לתת להם את הסיכוי בסופו של דבר להצליח. זה לא אומר שכל מי שנכנס בדלת, בשער, יוצא ונקי, אבל אני נורא שמחה שבזכות עבודה מאוד מאוד קשה אחוז הנשירה שלנו הוא מהקטנים. אנחנו מדברים על נשירה שכבר תשע שנים שהיא לא עולה על 24% בין 18% ל-24% כל שנה.

שזה ממוצע יוצא מן הכלל, כי אנחנו נמצאים בסוגיה של נשירה בסדר גודל של 40% ואנחנו מנסים לשפר אותה מאוד.

40% בעולם או - - -

בין מי שמתחיל ומסיים.

אנחנו מדברים על זה ש-40% מהאוכלוסייה שמתחילה טיפול, אבל ישנה דלת מסתובבת, חלק חוזרים, זאת אומרת יש כאן תהליכים, גם בגלל שמדובר על תהליך מאוד ארוך ועל מחלה מאוד מורכבת.

אבל אנחנו יודעים למקם שזה בגלל שאין את הרצף הטיפולי? זאת אומרת החוזרים זה כיוון שלא היה ליווי מתמשך? אתם יודעים לומר את זה?

מה שאת קוראת מדלת לדלת בהקשר הזה. זה לא בהכרח זה. זו נשירה שנוגעת למאפיינים אישיים, סביבתיים, משפחתיים, הרבה מאוד דברים שתורמים לזה.

אבל זאת נקודה שגם מאוד מעסיקה אותנו בגלל שיש את סוגיית הבוגרים, זה קצת לקפוץ, אבל אלה שכן מסיימים הפלטפורמה להמשיך לטפל בהם היא לא מספיק מפותחת לטעמי, זאת אומרת הם אנשים שממשיכים להתמודד עם כל הדברים שמירה מנתה, עם החובות והבעיות.

זה מה שאני מנסה לשאול, הסיכויים שהם לא ייפלו חזרה הם כל כך קטנים.

זה נורא נורא קשה ואין להם מספיק רשת תמיכה בחוץ ואנחנו מנסים לבנות כרגע איזה שהיא תוכנית שנותנת אופק לבוגרים שלנו.

אני אשלים.

אז אני לפני שאתה משלים, אני חייב לומר, בסופו של דבר זו מערכת - - -

לא, תמשיכי, יש לנו תוכנית, אולגה. הצגנו תוכנית הרי.

זה מה שהתחלתי להגיד, הגשנו תוכנית, לביטוח לאומי?

לקרן לשירותים מיוחדים בביטוח לאומי.

תוכנית שפירטנו ליווי של בוגרים, הן ברמה קבוצתית, הן ברמה פרטנית, עם סיוע בכל המישורים שעדיין נשארו שם לאקונות כדי באמת להבטיח מעבר יותר בטוח שלהם לחיים, כי עדיין נשאר הרבה מאוד.

אני רוצה להוסיף לכל הסקירה של מירה גם את הנושא הבריאותי, שלא תמיד נותנים את הדעת, אבל בריאות שיניים ובריאות פיזית, החבר'ה מגיעים לפה די מרוסקים ואנחנו ממש מנסים להוציא אותם במצב אחר. כל מה שקשור להפטיטיס סי, שהיום יש טיפול הרבה יותר ידידותי. אין היום מטופל בעמותה, אני חושבת, שיוצא החוצה בלי שהוא כבר הכחיד את הנושא הזה של צהבת סי. זו מחלה קשה. טיפולי שיניים, יש לנו תמיכה של קרן אריסון.

שמסתיימת השנה.

כן, היה לנו שלוש שנים שהם לקחו כמה מקרים וטיפלו בהם מ-א' עד ת', מושתלים והכול, שזה באמת למיעוט, אבל כל השאר אנחנו מנסים לפחות בעזרות השונות לעזור להם, אבל אין ספק שהנושא של רפואת שיניים בהמשך יכול להפיל בן אדם, גם מבחינת התדמית ואיך הם מציגים את עצמם למעסיקים, עלויות של עשרות אלפי שקלים. אז זה גם חלק מהתוכנית שבנינו, לעשות קשר עם מרפאות שיניים.

חלק מהאתגר, כפי שהוועדה מבינה אותו שוב ושוב, זה שיש הרבה מאוד אנשים מדהימים שעוסקים, כפי שאמרתי, בעבודת הקודש הזאת, אבל זה מהרבה מאוד כיוונים וכתוצאה מכך נופלים דברים בין הכיסאות, כיוון שאין ראייה הוליסטית של הבן אדם.

אני רוצה רגע לומר משהו בהקשר הזה, אפילו זה ייצא טיפה ב – זה מורכב וזה יוצר איזה שהיא הוגנות מסוימת. המערכת בנויה בצורה הזאת, יש את האשפוזית, שיכולה להיות תחנה ראשונה, של משרד הבריאות, לאחר מכן זו העברה או ליחידה בקהילה, יחידה אמבולטורית קהילתית, או יכולה להיות לקהילה ישירות, או ליחידה ולאחר מכן לקהילה, או ורסיות כאלה ואחרות.

עכשיו, נקודת המוצא שבסך הכול יש מאמץ לשמור על איזה שהוא רצף. זאת אומרת אכן ישנה אוכלוסייה שיוצאת מקהילה ואולי לא – בהנחיות שניתנו לכוון אוכלוסייה שהצוות חושב שהם לא השלימו את כל המהלך, לכוון אותם בכדי שהם ישתלבו בקהילה האמבולטורית. כל הקהילות יקלטו אותם, אין מצב שבו יהיה מישהו שייאמר שהוא לא מתקבל, אלא מה? יש הרבה מאוד דברים סביב זה.

גם בשאלה ביציאה מאשפוזיות אז עשינו איזה שהוא רצף, אפילו מבקר המדינה התייחס לזה, בקשה לאיזה שהוא רצף שלא איך מעבירים אוכלוסיות. יש אוכלוסיות שלא רוצות את ההמשכיות הזאת וזה מורכב כשלעצמו, צריך לשכנע, צריך לעשות. לא נראה לי שיש אוכלוסיות שלא ירצו את זה, יש אוכלוסיות שאכן יכולות ליפול בגלל איזה שהוא חוסר תיאום, אבל אם בונים את זה נכון, ואנחנו כבר עבדנו על זה, ודיברנו לא מעט איך בעצם מעבירים אוכלוסייה שהצוות המקצועי חושב שהיא צריכה, ויכול להיות שיש אוכלוסייה שסיימה והיא יוצאת עצמאית לחיים והצוות כאן יחליט לגבי איך בעצם מייצרים את זה. אין ספק שצריך לשפר, אבל לא לשים את זה על איזה שהוא מקום שאומר שזה באוויר, זה לא באוויר.

לא, חלילה.

לי חשוב להגיד, כולם מה שנקרא בנינו וכולם בניי במובן הזה של מערכת.

צריך לדעת שלא יוצא מטופל או מטופלת במערכת בלי שחיברנו אותו לתוכנית המשך, אין דבר כזה. זאת אומרת מטופל מסיים כאן, אנחנו מחברים אותו, אם הוא של בריאות הנפש אנחנו מחברים אותו למסגרת של הוסטל בחוץ, דיור מוגן בחוץ, אנחנו עושים את ההכנה. אם מטופל בקהילה רגילה אנחנו מחברים אותו ליחידה העירונית, הוא הולך לשם עוד לפני לביקור. אין דבר כזה שמטופל יוצא בלי שאין לו כתובת.

רק כדי לחדד, יש דבר כזה כי אנחנו יודעים שיש רשימות המתנה של מי שצריך ואין יכולת להכיל אותו.

ביחידות?

פה, למשל.

נכון, ואנחנו מנסים לתת כל מיני - - -

למה? כי אנשים רוצים ליחידות מסוימות?

לא, בעיקרו של דבר אדם צריך להיכנס לאזור מגורים. מה עושים? אנחנו נמצאים מבחינת יחידת ב-165 רשויות, מה עושים ביתר המקומות? היחידות הן יחידות אזוריות. הם יקבלו מבחוץ, זה מיוחד, כי מרכז השלטון המקומי לא ממש מסכים לעניין הזה, אנחנו עושים את המאמץ. יכול להיות מצב שבו – אז אם הוא לא ימצא אנחנו נמצא לו פינה. יחד עם זאת, הנגישות וכל השאר ואפרופו מרחק אז אדם אומר לעצמו כן ללכת, לא ללכת, לעתים הוא לא יקבל את השירות, חבל, בהקשר הזה, אבל מבחינה זאת הוא שייך למקום מגורים ומירה ואולגה בהקשר הזה יפנו אותו כאשר הוא מסיים ומשלים, אם הן חושבות. דרך אגב, שוב, יש אוכלוסייה שהיא קיבלה את מה שצריך בקהילה והיא עומדת על הרגליים.

ועדיין תוכנית כמו שאולגה מדברת יש לה משמעות מאוד גדולה, כי הרצון הוא באמת לעשות קפיצה, בלימודים, בהכשרה, בהוצאות ולתת להם באמת את הצרכים הייחודיים ולקחת אותם כמו ספונסרים שיש שם שעוזרים להם.

ברצף הטיפולי.

בדיוק.

אנחנו זיהינו כמה חולשות בסיום טיפול של המטופלים שלנו ואנחנו רוצים לתת להם את המיטב והמרב. אחת זה מגורים, אז בכוחות שלנו הקמנו דירות בוגרים, טיפול שיניים, בכוחות שלנו הבאנו את קרן אריסון, כרגע זאת שנה שלישית, לדעתי זה ייפסק. הבאנו הכשרה מקצועית לתוך הקהילה, ניסינו לעשות הכשרה מקצועית באמצעות זרוע העבודה. ישב פה ראש זרוע העבודה, מי שהיה, לא משנה, וניסינו להגיע לסיכומים שהוא יביא לפה הכשרות, שתהיה תעודה מסודרת, זה לא עבד ואנחנו לבד עושים פה הכשרות. הקמנו מאפייה יחד עם הביטוח הלאומי, הקרן לשירותי נכים, אנחנו עושים פה קורסי לחם ואפייה, אנחנו עושים לחם ואפייה גם בהרטוב, בלי שיש לנו מאפייה, בתוך המטבח, עם אופה מוסמך ומוכשר שהוא מתחבר מאוד למטופלים. מירה אמרה, קורסי ברזל, קורסים לעבודה בגובה, נגרות ועוד כהנה וכהנה.

בעיקר אנחנו מנסים לגרות את המטופלים והמטופלות שירצו ללמוד עוד משהו, כי לצאת מפה ולהיות סוג שף רביעי באיזה מסעדה או סגן מחסנאי, אז אנחנו גוזרים עליהם גורל ומעמד סוציואקונומי מאוד ברור ומשם הם רק יתגלגלו אחורה, לא קדימה.

אנחנו נתחיל עם המטופלים והמטופלות כדי שתחוו קצת?

רק אומר, שקודם אמרת שאין הנחתום מעיד על עיסתו.

על מקצתה הוא יכול.

אני רוצה לומר שאני נכנסתי לפה, אין מילים. אם יש מושג של אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, נקי, מסודר, ובאמת הנפש מתחברת מאוד למקום הזה.

תודה רבה. אמרתי ליושבת ראש, למיכל, הירוק מעביר מסר קודם כל לנו, לעובדים, ולמטופלים ולמבקרים ואנחנו גם מאוד מקפידים עם על האסתטיקה כי האסתטיקה החיצונית משפיעה על האסתטיקה הפנימית, בלי שום ספק.

כן, אנחנו מאוד מאמינים בזה שכדי שבן אדם יוכל לעבוד על הבפנוכו שלו, ששם מאוד מאוד כאוב וקשה ומורכב, הוא צריך לא להתעסק בדברים החיצוניים, לא באוכל, שיהיה תמיד שפע.

במים החמים, במיזוג.

לא בנראות, לא במיטה, לא במים החמים. שהדברים האלה יהיו ברורים מאליהם. אנחנו גם כל הזמן עסוקים בלייצר פה, אתם תראו את חממת הפרחים - - -

לשפר ולשדרג ולקדם.

לתת להם עוד מקומות שהם יכולים להרגיש טוב, כי גם ככה בפנים הם לא מרגישים טוב, גם ככה זה מורכב, וכל פעם שמדברים וכל פעם שמזכירים, כל פעם שעובדים הכול צף ולכן אנחנו מנסים, זו טיפה ככה קטנה בגן עדן, כדי שיוכלו קצת להרגיש יותר טוב. ועדיין קשה ועדיין זה לא קל, ועדיין פה כמה שהמקום יפה ומטופח הטיפול באוכלוסייה הוא מאוד מורכב וקשה והמאמץ שנעשה פה הוא כל הזמן מאוד מאוד גדול כדי לתת את מקסימום הסיכוי. אני רוצה כל הזמן שכשמטופל מסיים להגיד שעשינו הכול, עשינו הכול.

גם אם מטופל או מטופלת רוצה ללכת אנחנו נלחמים עליהם מלחמת עולם, בגלל זה גם הנשירה מאוד מאוד קטנה, כי אנחנו נלחמים. אנחנו יודעים שיש להם נקודות חולשה, שיש קשיים, שיש ימים לא טובים ואם אנחנו ניכנע או הם ייכנעו לזה אז הם הרבה יותר ינשרו ויחזרו לאותם מקומות אפלים, נוראיים, קשים, בתי חולים, בתי סוהר, מוות. אנחנו מאוד מאוד מנסים ובגלל זה יש פה השקעה מאוד מאוד גדולה, גם במשאבים הפנימיים שלנו, באיך אנחנו עושים ואיך אנחנו עובדים, וגם במשאבים החיצוניים, כל הזמן זה בשדרוג כל הזמן. אז תודה רבה, אני שמחה שזה מגיע אליכם, שאתם חווים את זה.

נכנסים ורואים.

זה גם מאוד מתחבר לנושא שאת אמרת, לנושא של האחריות האישית. הקהילה מתחזקת את המקום, הם לוקחים אחריות על איך המקום שהם חיים בו ייראה וזה משהו שבסופו של דבר הם מפנימים לגבי החיים של עצמם.

גם הערך העצמי.

זה בבסיס המתודה של קהילה טיפולית, אחריות אישית.

ואני גם אוסיף עוד דבר אחרון, אולי זה לא הדבר הנכון לומר שזה משהו מאוד רוחני, החיבור לטבע, אני לא יודע אם ראית, ברקע הייתה מין אמירה כזאת, שראיתי גם ב'הדרך', לקבל את כל מה שאני.

כן.

יש בזה משהו, אני לא רוצה להגיד דתי, כיוון שזה נכון לכולם וזה נכון לכל הדתות.

אין לזה מקור דתי, המשפט הזה.

לא, אני יודעת שאין לזה מקור דתי, אני רק אומרת שמי שכן דתי, אנחנו מתחילים את הבוקר עם 'מודה אני', יש משהו שמאוד בִּילְד אִין בתודעה של מי שכן מתחיל כך את היום יום, פה יש משהו מאוד מאוד רוחני בגישה וגם אני חושבת שהטבע מאוד קשור לזה.


(בהמשך הסיור)

מאוד ברור איזו קהילה היא, איפה, מה מותר ומה אסור כדי לשמור על הביטחון שלהם. כל החלק הזה זו יחידת הנשים, אנחנו תיכף ניכנס ונראה, בצד השני זה יחידת הגברים ולמטה זה קהילת אילנות.

כשאת אומרת אין גדרות, לא עוברים מצד לצד?

נכון.

יש חוקים לבית. קודם כל אנחנו קוראים לזה בית, יש לבית חוקים.

כמו בכל בית.

אין יחסים אקסקלוסיביים בין נשים לגברים, אין אלימות, כל אלימות, ואין שימוש בחומרים ממכרים.

ואם מישהו משתמש?

קודם כל מחוץ לגדר. מחוץ לגדר. זה אומר שיש פה שוט.

אבל מישהו שעכשיו אמרת לו: כאילו חזרת להשתמש, זה הסימפטום של המחלה.

עברת על חוקי הבית, אתה יכול לקלקל לי את הבית, יש לי פה עוד 130-120 מטופלים.

אני מבינה, אני רק אומרת כמה זה קשוח.

כן, וזה כמעט לא קורה. אין פה אלימות כמעט לחלוטין.

לא, דיברתי יותר על השימוש דווקא.

גם שימוש. שימוש יכול להיות בניסיון להבריח פנימה משהו, זה בדרך כלל החדשים.

אפשר לספור את זה ממש על כף יד אחת. אני רק אגיד לפני שאנחנו נכנסים לחממה שכל מה שאתם רואים כאן, מ-א' עד ת', נעשה על ידי המטופלים ומדריך שליווה את כל הפרויקט הזה מיחידת שילוב. יחידת שילוב ביחד איתנו, בעצם הייתה למידה של מה צריך לעשות בחממת פרפרים, הם בנו פה מ-א' עד ת'. אם גם נסתכל קצת יותר למעלה אז יש שם מדרך, ממש אנחנו עושים פה שביל, כל הקהילה הולכים, רוכבים על אופניים, רצים. זאת אומרת יש פה שעות ומסלולים שאם תהיו פה אתם תראו אותם, גם מתאמנים, גם עושים כל מיני דברים, יש פה גם חדר כושר.

כל מה שכאן נמצא, כל מה ששתול, זה הם עצמו בעצמם, כולל הבנייה פיזית, הכול הכול. חשוב לי שתדעו שזה עבודת ידם. ייעוץ שלנו, הדרכה, הנחיה, אבל הכול שלהם.

נכנסים לעסק תורמים חיצוניים?

התשובה היא כן. ההתנהגות שלנו בכלל בקורונה, מסכות, כל ההתנהלות, הפתיחות, אנשים הרי יוצאים לעבודה, היה סגר, מה עשינו איתם, אנשים יוצאים לביקורי בית, בסגר לא יצאו לביקורי בית. אפשרנו למשפחות.

ומשפחות הגיעו?

כשהיה מותר הגיעו, אבל בצורה מסוימת, לא לתוך הקהילה, אפשרנו להם מחוץ לקהילה, ביער.

אנחנו תיכף נכנסים לחממה.

ברח לכם פרפר אחד.

זה בסדר, גם פה מותר. באמת המטרה היא לתת להם גם חוויה של הנשמה, של הנפש, שהם ייכנסו וירגישו ויריחו, ויחיו. פתאום הם מתחילים לשמוע את הציפורים ואת הפרפרים ואת המים, אנחנו תיכף ניכנס, והכול מעשה ידם. צריך לדעת שזו גם היצירה שלהם, זאת אומרת הם רואים שאפשר לבנות, כמו שאפשר לבנות את החממה אפשר לבנות את החיים. כמו שזה היה הרים ובלגן ואדמה ופתאום הם רואים משהו אחר ככה אפשר. דרך אגב הסמל זה בעצם עוף החול, שקם מהמקומות הכי הרוסים והכי קשים וחזר לחיים. זה מה שקורה להם וזה ממש להפריח את השממה.

צריך להגיד שאנחנו כל שנה לוקחים כמה פרויקטים ועושים אותם לטובת הדיירים, אז יש כאן את המגרש של הספורט שנראה אותו, יש אחר כך את חממת הפרפרים, יש כאן את המאפייה, יש לנו את מרכז ההכשרה ותעסוקה, ואנחנו עכשיו לקראת הפרויקט הבא. אנחנו עכשיו משפצים את השירותים והמקלחת, עשינו גם מבנים, את הבתים שלהם, את הבתים של קהילת אילנות.

אנחנו לא שוקטים על השמרים, אנחנו כל הזמן מחפשים איפה אנחנו יכולים לשפר.

ושהם בעצמם יהיו חלק.

חלק מהתהליך.

בדיוק, חלק מהעובדים שלנו הם בעלי מקצוע עם יכולות מאוד גבוהות בתחום השיפוץ והאמנות והם באים לידי ביטוי.

הם תורמים, הם מרגישים שהם עושים משהו והם גם תורמים לבית שלהם.

אנחנו נסענו לגן החיות בבאר שבע, יש שם חממת פרפרים ושלחנו שני עובדים כדי ללמוד מה זה חממת פרפרים, מה זה פרפרים. הצלחנו לגייס שני מתנדבים שהם אושיות בתחום גידול פרפרים בארץ והם מתנדבים ומייעצים לנו. הם מביאים לנו גלמים מסוגים מסוימים.

ובכלל כל התהליך הזה של פרפר, מגולם שהופך ל - - -

של למידה, כן. כל התהליך, מעגל החיים שלו. הם לימדו אותנו איך שותלים צמחייה שהיא מוכוונת משיכת פרפרים. כל הצמחייה מסביב היא צמחייה כזאת. יש פה הרבה מאוד חשיבה ואיך המטופלים משתלבים בפעילות, בתעסוקה, בגידול, זה חלק מלמצוא להם עיסוקים שיקומיים.

מישהו חכם אמר לי שההתמכרות היא בעצם אסקפיזם, פשוט לברוח מהמציאות שלך, לא להתמודד ואתה מאבד את שריר ההתמודדות, אבל אתה גם מאבד את השריר של לשמוח מיופי, מטבע, מריח, מפרפר. אז יש בזה חשיבה כל כך מדהימה בדבר הזה.

תחשבו מבחינתם, כשיש לחץ וכעס ובכי וכאב ומביאים אותם לכאן והם יושבים על הספסל, שגם זה יוצר כאן, יושבים כאן וקצת חושבים וקצת נרגעים.

לגיטימי לבוא כשאתה - - -

לא, יש להם את הלו"ז ואת הזמן, אבל אם מישהו ירגיש לא טוב נביא אותו. הוא לא יכול להגיע באופן עצמאי כי בזמן הזה הם מתפקדים וכאלה, אבל יש להם כל מיני פינות כן לבקש. נגיד מישהו מרגיש לא טוב והוא יבקש הקפצה ואז יתכנסו אנשים וידברו והוא יוכל לדבר והם יחבקו אותו אחר כך, או הוא יבקש רגע של חשיבה וייקחו אותו לפינת חשיבה. זאת אומרת יש כל מיני דרכים לתת להם קצת להירגע. בזמן החופשי הם יכולים להגיע, בזמנים אחרים הם צריכים לבקש ולהגיע באופן מסודר ועם מישהו, לא לבד.


(בהמשך הסיור)

היחידה של הגברים היא בדיוק אותו דבר. אתם תראו כשתיכנסו אפילו יותר ריח של בושם בחדרים של הנשים, יותר תמונות, זה יותר מתאים לנשים עצמם.

למה שקט פה עכשיו?

כי הם אוכלים עכשיו, שתיים. בגלל הקורונה הם אוכלים בקפסולות, אז הם בשתיים באוכל, הם עוד מעט יחזרו.

יש פה גם מצלמות במעגל סגור במתחם כאן בחוץ, לא בפנים, כדי לשמור על הביטחון שלהם, ויש פה בחוץ פרוז'קטורים.

ואסור לגברים להיכנס הנה?

אסור לגברים להיכנס וגם בחוץ יש פרוז'קטורים וגם מצלמות חיצוניות שוב כדי לשמור על המוגנות שלהם במאה אחוז, כי לצערי היו דברים בעבר במקומות אחרים שקרו כל מיני דברים, גברים, נשים, נשים שמגיעות ממקומות מסוימים, גברים שמגיעים עם צרכים, גם נשים שמגיעות עם צרכים, ואז נוצרים כל מיני דברים אחרים. פה הרעיון והמטרה זה באמת לייצר משהו אחר. אני לא אגיד שברגע שעשינו את ההפרדה אין בעיות אחרות, מתחילות בעיות הומוסקסואליות וכל מיני, לא שהן נוצרות, הן היו לפני זה, אבל הן עולות יותר על פני השטח.

ניכנס ונראה חדרים כדי שתוכלו להתרשם מהמגורים שלהם. אתם תראו, תמיד אצל הנשים יהיה יותר ריח של בשמים ותמונות של המשפחה.

לכל אחד יהיה את הפינה האישית, תמונות ויכולת לקרוא ספר. הכול בא ממקום של כבוד. אנחנו רוצים לתת מקום של כבוד למטופל.

גם הבנות תמיד אצלן, אם אנחנו נפתח להן נגיד צהרון, הלוואי עליי, תמיד יהיה מאורגן ומסודר.

דיברנו על זה שאנחנו דואגים להכשרה מקצועית, אז אנחנו עושים את זה הלכה למעשה, אנחנו עושים קורסים, אתם תראו את המאפייה, אנחנו נותנים להם תעודות שיוכלו לאפשר להם לפתוח קצת דלתות, כמה שניתן.

וגם אם בסופו של דבר הם לא יתעסקו באפייה, א', יהיה להם תחביב נהדר, ו-ב', הם לומדים לעבוד ולרכוש מיומנות איך עובדים בעבודה וזמנים וסמכות וכל אותם דברים.

זה המתחם שלהם. גם פה הם עובדים. זאת אומרת גם אם הם יעבדו במפעל, אנחנו עוד מעט נראה אותו, אז הם עובדים במפעל בחלק של הנשים.

כשיוצאים לעבודה כל יום יוצאים בהסעה?

לא. רק כשהיה עכשיו סגר וקורונה. עד יום ראשון הוצאנו אותם בהסעות בגלל הקטע של הקורונה, גם לא היו אוטובוסים, גם היה חשש להדבקה. עכשיו כשהחזירו את זה במאה אחוז אז הם יוצאים באוטובוס.

בעצמאות? הן יוצאות, הצורך בעצמאות.

בעצמאות. רצינו שהם ייצאו, זה חלק מהעניין של האימון שלהם. הרבה ממה שאנחנו עושים זה אימון אישי.

ויש מקרים שלא חוזרים?

לא, הם מתקשרים, מבקשים עזרה. נגיד אלה שבשילוב הם עובדים במקומות שהמעסיקים הם מעסיקים ידידים, אנחנו במגע איתם, בקשר, אם קורה משהו אנחנו מדברים. גם אלה שעובדים באילנות, אנחנו בקשר עם המעסיקים, גם לזה יש איזה שהוא חלק חשוב מאוד כדי לנסות לייצר להם את הבמה הנכונה. אם יש קושי זה יכול להיות ביקור בית, אבל גם מדברים איתם, הם צריכים להתקשר, לדבר.

לציין לגבי החלק הפיזי, שכל המוסדות עם נפגעי סמים פועלים על פי חוק הרישוי, זאת אומרת יש סטנדרט אחיד לאיך צריך להיות. חוק הרישוי פועל, אתה לא יכול להפעיל מסגרת - - -

כמו מינימום.

אתה לא יכול להפעיל מסגרת בתחום הזה, זה לא חוקי. אם מישהו חושב שהוא יעשה את מה שהוא יעשה, לכן יש ביקורי פיקוח, לכן הסטנדרט היפה שאנחנו רואים כאן אמור להיות ביתר המסגרות על פי הכללים שקבע המחוקק.

אנחנו בין היפים.

מוסכם.

זה גם במלכישוע. יש מקומות שהם יפים בפני עצמם.

הלכנו על הכול בגדול. זו מאפייה שבעצם עושים בה קורסים לכל הקהילות.

הם גם מכינים את האוכל שנאכל פה?

הם מכינים גם את האוכל וגם את זה.

בזמן הקורסים.

אבל גם את האוכל עצמו.

בחדר האוכל, לא פה.

כן. בחדר עצמו מי שנמצא שם זה קהילת אילנות. אנחנו בכוונה עושים הפרדה, למשל יחידת שילוב נמצאים כאן, בחממת פרפרים, בפינת חי, בגינון, לאילנות יש - - -

יש להם מרחבי אחריות משלהם.

יש מרחבים שונים כדי לא לייצר את הערבוב ביניהם ולשמור על המוגנות. אז כאן לפחות פעמיים בשבוע, בין פעמיים לשלוש, יש קורס שאנחנו עושים אותו, שהחבר'ה, גם הנשים וגם הגברים, כל אחד בקורס שלו, עושים גם קורס אפייה וקורס קונדיטוריה. הם מקבלים שתי תעודות שאיתן הם יכולים אחר כך לצאת לחיים עצמם.

שוב, גם הקטע של הריח, הקטע של היצירה, הקטע שמביאים משהו אחר כך לחדר אוכל, עוגות, עוגיות, לחמים, והלחמים הטובים ביותר, לחמי מחמצת. גם בלי האופה שנמצא כאן אנחנו מכניסים אותם לתרגול עם מדריך, בוגר שלנו, שבעברו עבד במאפייה, התקדם במאפייה עד כדי לנהל את המאפייה, והוא נכנס עם המטופלים לכאן ועושה איתם תרגול. אז ביום שישי, למשל, ביום חמישי הם מכינים את הבצק, שמים אותו במקרר המיוחד ואחר כך הם עושים חלות ולוקחים אותם לחדר האוכל.

בכנות עולות מחשבות, מכזאת מאפיית איכות אפשר לייצר - - -

רציתי לשאול אתכם אם אתם משווקים החוצה.

זה בדיוק מה שאני רוצה להסביר, למה לא. אפשר לייצר 400-300 כיכר לחמי איכות ביום. אם אני אכניס לפה אופה הוא יגיד לי תודה והוא ישלם טוב מאוד, אבל הוא יפריע למטופלים. הוא יתחיל להסתובב, הוא יביא פועלים, הוא ישלח – הופ, אני אומר נעצור, לא זאת המטרה.

והם עצמם, שהם עצמם ייצרו?

אבל הוא יכול איתם ביחד ליצור.

אולי, אבל לבד זה לא יכול לעבוד, זה צריך להיות עם בעל מקצוע.

הקורס הוא חלק מהטיפול שלהם, מבחינתי גם הכשרה וגם תעסוקה זה חלק מטיפול. טיפול זה לא רק שיחה וקבוצה, טיפול זה גם הכשרה, טיפול זה גם חברות, טיפול זה גם דברים נוספים. מבחינתי אם אני אצטרך לעמוד בסטנדרטים של להתחיל להוציא עכשיו, שזה יהפוך למטרה, אני לא אוכל לקחת אותו לשיחה, לקבוצה. אני רוצה שזה יהיה משהו נוסף. כמו שהקבוצה היא חשובה והשיחה וההכשרה המעשית וההכשרה התעסוקתית גם הדברים האחרים. אני לא רוצה שמשהו לא יבוא על החשבון, אני רוצה גם את זה וגם את זה.

אם הם רוצים את התוצרת שלכם בחוץ משווקת יש להם - - -

קודם כל הם גאים על זה שזה הולך למטבח והחברים שלהם אוכלים את זה.

יכול להיות שבעתיד חלק מהדברים.

יכול להיות.

אנחנו מנסים לראות מה העיקר. העיקר, למשל גם כשהם יוצאים החוצה לחיים בחוץ זה לנסוע באוטובוס, זה להתעמת עם הפיתויים, זה להיות במקום של לעמוד מול אנשים שלא מכירים אותם ולהתאמן על הסמכות. הרעיון הוא באמת לייצר מצבים שזה מבחינתי בית ספר לחיים, שהם בעצם עושים אימון לקראת החיים עצמם. אז הרצון שלי זה לא איך אני מנצלת את המשאב הזה הכי הרבה ומוציאה ממנו הכי הרבה כסף, אלא איך אני נותנת כלים הכי טובים למטופלים והמטופלות לצאת לחיים, זה הדבר הכי חשוב.


(בהמשך הסיור)

מחשבים. בעצם עושים קצת הכנה לכתיבת קורות חיים, מתאמנים, לומדים דברים בסיסיים במחשב, כי היום המחשב, מה לעשות, הוא בסיס. פה במקלט השני אנחנו עושים מוזיקה, מגיעים אנשים שחלקם כישרוניים מאוד וזה עוד כלי דרכם להוציא ולהתבטא.

יש אפשרות גם ללמוד?

כן, הם גם שרים וגם מנגנים.

הם מופיעים בטקסים שלנו.

יש פה חוג נוסף של תופים, שהוא אחר מהחוג הזה, שהם גם עושים תופים, גם עושים אחר כך קצת הרפיה וכל מה שזה אומר. חלק מגיעים, כמו שאמרתי, עם איזה שהוא בסיס, חלק לא יודעים בכלל והם מגלים ולומדים כאן, גם את הנגינה וגם את השירה והם מופיעים אחר כך בטקסים שלנו. שוב, זה איזה שהיא דרך להרגיש שאני מצליח, אני קיים, אני יכול להתבטא בדרך כזו. יש אנשים מאוד ורבליים שמדברים ויש אנשים שדווקא זה לא משמעותי אצלם והם יכולים לבטא את עצמם בדרך אחרת. אז זה עוד כלי וזה גם כלי שהם פורקים בו וקצת מרגישים אחרת.


(בהמשך הסיור)

פה בנים. יש כזאת פרגולה לבנים ויש פרגולה לבנות. זו ההתכנסות שלהם, כאן הם יכולים גם לעשן סיגריה, גם קצת להירגע ולפטפט ולדבר גם בחברותא. צריך להגיד שגם את זה הם בנו. הפרגולה עד לפני פחות מחצי שנה הייתה עד לכאן, ומאחר שגדלנו, גם יחידת השילוב גדלה מאוד מאוד, לא אמרתי שהיום היא מונה 67, 55 בתוך הקהילה ועוד 12 בהוסטל שלנו, היו צריכים להגדיל אז הגדלנו ומי שעשה את ההגדלה היו המטופלים שעשו יחד עם הצוות שלנו את כל עבודת הנגרות, כולל את זה שבחורף אנחנו שמים, או בסוכות, או כל מה שזה אומר. הם עשו, כולל ניקיון, עבודה, הכול הם עושים.

יש לנו פה כמה מטפלים. הכנסנו לפני משהו כמו חודשיים מטפלת שאפילו שבי לא יודע.

הם מגדלים את כל מה שהם אוכלים?

הם מגדלים הכול, כן.

אבל הכול נאכל פה?

כן, הכול רק לכאן.

נדבר עוד דקה על פינת החי. יש לנו פה לול עם סימון של מועצת הלול, תרנגולות לבנות, הם אוספים את הביצים ויש וטרינר מפקח והכול מסודר.

התחלתי להגיד שפה יש לנו חדר של אמנות, יש פה גם חדר של מטפלת בשיאצו, זה חדש.

שזה בעצם עבר משם לכאן.

השיאצו, וגם מטפלת שעושה דיקור. זה לבנות. לבנות הכנסנו דיקור ואת השיאצו, גם בגלל שהן נורא סוערות, גם לדברים אחרים, וגם עובדים איתן הרבה בתנועה, יש להן חוגי ריקוד, קצת נושא של הגוף, כי כל הנושא של דימוי הגוף, בגלל הטראומות, בגלל הדברים היינו צריכים לחשוב על דברים נוספים.

אז יש להם כל מיני דרכים להתבטא, אם זה מטפלת בבעלי חיים, מטפלת באמנות, מטפל במוזיקה וגם עכשיו הכנסנו שיאצו ודברים אחרים כי אנחנו לא יודעים מה ייגע בהם והניסיון הוא כל הזמן לעשות עוד ניסיון ועוד דבר כדי בסופו של דבר להגיע לנשמה של הבן אדם, ליצור שם איזה שהוא אמון, איזה שהוא קשר ולהתחיל שם עבודה.

סדר היום הוא מאוד מעניין, הוא פורה, הרבה מאוד חוגים, הרבה מאוד תרפיות.

צריך להגיד שאת הכול עושים המטופלים, זאת אומרת המטופלים עובדים.

מה מגדלים פה?

יש פה פלפלים, יש פה חצילים. עכשיו זה הזמן לשתול את גידולי החורף, אז הכינו את הערוגות, יש לנו פה גם חממה של צמחים שאנחנו מגדלים לבד ואנחנו שותלים פה גם עצים. אנחנו לא רק מגדלים מטופלים, אנחנו קונים עצים או מקבלים אותם מקק"ל ושותלים אותם רכים. אנחנו מנסים גם להחיות את היער, שזה חלק מתפקיד שאנחנו רואים לעצמנו, אנחנו עכשיו בתוך היער, היער הזה הוא יער ייחודי, הוא יער בוטני לאומי, יער אילנות, הוא בא ממקום של ארבורטום. לפני כ-100 שנה באו לפה אגרונומים מגרמניה והביאו את כל סוגי העצים שהם מצאו בעולם והם גידלו אותם פה בתוך 700 דונם ביער שאנחנו חלק ממנו. היער הפך ב-2014 ליער בוטני לאומי ואנחנו ביחסים עם קק"ל איך אנחנו משמרים את העצים, אבל בצורה שהיא מונעת סיכון, שזה לא פשוט. זה להביא אגרונומים, שיסמנו לך איזה עצים להחזיק ואיזה לא.

הגענו לפינת החי שלנו, גם פה יש חינוך. החינוך הוא מוטמע. שימו לב, כשאנחנו מדברים על מחזור אנחנו מנסים ללמד אותם מה הולך לאן, פסולת לפסולת וקרטון לקרטון. אנחנו מחנכים בסופו של יום. אנחנו מנסים. יש פה ניסיונות מאוד גדולים.

הם עושים את הכול, הם נותנים את האוכל, הם אוספים את הביצים. יש פה כל מיני סוגים של תרנגולות, אני נגיד לא יודעת להגיד, קצת יודעת, אבל הם יודעים הרבה יותר טוב להגיד מה ואיזה סוג של ביצה ואיך היא נראית ומה היא צריכה להביא. יש פה גם אינקובטור. יש עוד דלת, שם בפנים יש לנו מדגרה.

הלול, אתם רואים את מספר הלול, הוא לול של תרנגולות לבנות, יש לנו 100 תרנגולות וכל התוצרת של הביצים הלבנות הולכת למטבח. כל התוצרת של הביצים המיוחדות, הכהות, מהתרנגולות הכהות, מכניסים אותם לאינקובטור, 30 מעלות, 21 יום, הביצה אמורה לבקוע. הביצה בקעה, יש גוזל, משמרים אותו בתוך אומנה, בתוך מקום לגוזלים קטנים ונותנים להם לגדול ולנסות שהם ישתלבו במרחב שלנו, בפינת החי. אמרה מירה, יש תוכים, יש עזים, יש תרנגולות. בקיצור יש פה תעסוקה. אנחנו מנסים ללמד אותם אסתטיקה.

לכל אחד עושים סדר יום משלו?

הוא שייך לצוות.

הם עובדים על פי צוותים, צוות פינת חי, צוות חממה, באילנות זה צוות מטבח, צוות פנים, צוות תחזוקה, והם עושים תחלופה אחרי חודש וחצי, משהו כזה. הרעיון הוא שהם יוכלו לעשות סבב וללמוד. לא כולם מתחברים לכול, יש כאלה שאומרים לי שהם לא יכולים להתחבר לריח, למרות שאנחנו מנסים שיהיה פה פחות ריח, או לפינת חי, אז הוא לא יהיה, לא בכוח. יש פה גם מטפלת בבעלי חיים. יש כאלה שלא יכולים לעבוד בפינת חי, אבל יכולים ללטף איזה שהיא חיה, אז גם זה משהו שעושים אותו.

ספי, הוא המנהל הארגוני בעמותה.

אני בטוח שכל מה שסופר סופר.

סופר הרבה, אני בטוחה שגם לך יש מה להוסיף.

אני זוכר את הביקור של הוועדה הקודמת כאן, של חברת הכנסת ממרצ.

זה ממש לא קשור. זאת ועדה שהיא חוצה הכול.

יש דברים שהם חוצי עדות, חוצי מפלגות.


(בהמשך הסיור)

עשינו לו חנוכת בית לפני חודש.

נמצא פה בקהילה אדם שהוא לא קשור אלינו, אבל הוא קשור אלינו, אייל הוא בעלים של חברה שנקראת אין דה בוקס.

והוא חושב מחוץ לקופסה.

יש פה שילוב של הצרכים שלנו והצרכים שלו שהם מגיעים למצב של שיתוף.

שלום. המפעל הזה הוא מפעל לייצור מארזים במיתוג אישי. אתם יכולים להסתכל, המוצרים פה מדברים בעד עצמם. המוצר שאני משוויץ - - -

אתה יודע מה חסר לי עליו, אבל אחרי זה.

מה?

חסר לי הלוגו.

טוב, לאבי תמיד חשוב, והאמת שזה גם לי חשוב. זוגלובק עשתה את ההזמנה הזאת אצלנו. יש פה מגוון של דברים מאוד טעימים ובריאים, ממרח רימון, זיתים וכו', זה אחד המוצרים שאנחנו מייצרים.

איך הם עושים את זה, מה הם עושים?

תיכף אני אעשה סיבוב ואני אראה להם. כל החבר'ה כאן, כל המטרה כשבניתי את העסק הזה זה ליצור מצב שהם מייצרים את המוצרים מ-א' עד ת', מטכנולוגיה שהיא די פשוטה לאנשים ברמה הזאת עד מכונת לייזר שהיא חורטת ועד ייצור של קופסאות פח עם סגירה שאתם מכירים של הטונה. הם עושים פה את הכול, אנחנו נראה לכם, מהנייר עד המילוי של מה שיש בפנים, אם זה עוגיות, אם זה שוקולד, אם זה אדמה עם זרעים, אם זה פחית הקסם, הכול מיוצר על ידם.

ואתה בחרת לשבת דווקא כאן?

אני יזם שלפני שמונה שנים החלטתי לעזוב את בני דודינו ולהעסיק, בעקבות הדרישה של השוק, את כל העולם החברתי ופתחתי מפעלים מדימונה עד חדרה. יזם חברתי. המפעל שלי היה בכלא השרון, בכלא אילון, הוציאו מדעתי, הגעתי למקום הזה, ראיתי אותו וראיתי אותה וכל יום אני מברך אותם על מה שקיבלתי פה.

והם אותך.

כשנכנסתי למקום הזה פשוט התאהבתי, שמתי את כל כולי כאן, סגרתי את כל המקומות, ואנחנו כאן כבר שלוש שנים.

שתבינו, אנחנו בעצם עבדנו במקום שהוא לא היה ראוי, אבל הייתה לנו תוכנית וביחד עם ביטוח לאומי, הקרן לשירותי נכים, עשינו פה פרויקט מאוד גדול של שיקום ותעסוקה והכשרה, המאפייה היא חלק מהעניין והמפעל הוא חלק מהעניין ובנינו את המפעל הזה מהמסד עד הטפחות תוך תפיסה איך אנחנו רוצים שהמטופל יחווה את התעסוקה שלו, תאורה ומיזוג ומקום מכבד ומקום לשבת והפסקות וסדר ובטיחות. תיכף נראה בטיחות, איך אני ניגש למכונה, יש לי הוראות בטיחות, אני מקבל הדרכה.

יש פה שני חבר'ה. הן שמות כאן את הדבק הדו"צ והן מדביקות את הנייר. זה כמובן לא שייך אליו, אבל אתם מבינים את העניין. אחרי שהמוצר מוגמר אנחנו שמים פה נרות וקופסת גפרורים, יש כאלה שאנחנו מוסיפים להם מטבעות של שוקולד וכאלה וזה התהליך.

יש פה עוד הפתעה, זה המוצר הזה, זה מוצר שאני מייבא אותו. זו שעועית מיוחדת שאני חורט את השם שלכם על השעועית, אנחנו שולחים את זה בתוך קופסה עם אדמה שנקראת ורמיקולייט, זו אדמה קלילה, תוך שבוע ימים השעועית נפתחים עם השם שלכם גדל. זה נקרא 'פחית הקסם'. עושים הרבה דברים, גם לחו"ל.

זה הזמנות שאתה מקבל מחברות שונות.

הוא רץ אחרי ההזמנות כדי שתהיה להם עבודה כל הזמן. כל הזמן יש. לגבי התעסוקה אני אגיד שיש כל מיני סוגים של תעסוקה, יש תעסוקה ביד לעומת תעסוקה שהיא פיזית.

זה בטח יעניין אותך, מצות שעשינו במיוחד לחברה שמכרה לרוסיה ולמזרח אירופה לפני חמש שנים בערך. זה מוצר שהלך מאוד יפה וגם נייר מיוחד, חברה של עולים מרוסיה שהגיעו לכאן והשקיעו הרבה כספים ואנחנו עשינו להם את הפיילוט של כל המוצרים עם ייצור של מצה מיוחדת.


(בהמשך הסיור)

אתם רואים את המתקנים? אז הם פה עושים ביום יום, הם באים בשלוש חצי, רבע לארבע, עצמאית, בזמן החופשי שלהם.

נגיד בהכרת תודה שזה פרויקט שעשינו גם עם הקרן לשירותי נכים של ביטוח לאומי, המגרש פה, את מתקני הספורט, את שביל ההליכה, ויחד עם זה משתלב חדר הכושר. גם כאן שדרגנו אותו, שיפצנו אותו, הגדלנו אותו. תתרשמו, זו הנקודה האחרונה.

שימו לב לחשיפה של הגג ושל הקורות, יש פה ניסיונות לשמור על חלונות רטרו, אלה חלונות ישנים של המבנה, חלונות עץ, שימרנו אותם, והשימור של הצבע, של המסגרת. יש פה הרבה מאוד חשיבה מרחבית שנותנת אסתטיקה.

ומי מפעיל את זה? זה מדריך שלהם שהוא מכור כמוהם שנקי כבר 16-15 שנים.

הוא מוביל את השיפוצים.

הוא מוביל את השיפוצים והשני מוביל את הספורט, את הפעילות כאן.

אנחנו מצפים לאיזה תרומה מביטוח לאומי.

ואז יהיו פה עוד מתקנים, לנשים שמחכות, כי המתקנים הנוכחיים לא מתאימים להן. אז גם זה, זה כל הזמן לתת להם עוד משהו להוציא את האדרנלין ולהוציא את החלקים האחרים.


(ישיבת סיכום)

נתתם טעימה, אין לזה סוף, אנחנו יכולים מטעימה כזאת להעריך את כמות עבודת הקודש שנעשית כאן ומכל טעימה כזאת אנחנו יודעים שכל דקה מלאה באתגרים שכל הגורמים, גם משרד הבריאות, גם משרד העבודה והרווחה, ובטח ובטח אנחנו, צריכים למצוא את הדרך לטייב את שיתוף הפעולה של כל הגורמים, לטייב את היכולת שלכם, לעשות בשליחותנו.

אני מסתובבת פה ומרגישה שאתם מייצגים ומייצרים את כל מה שהחברה הישראלית כולה אסירת תודה והאחריות שלנו, כפי שאמרתי לכל אחד ואני מתכוונת לזה, וגם לכם, האחריות האישית. יש בעלים של קבוצת פוטבול שאמר לשחקנים שלו, לכל אחד מהם, just do your job. אם כל אחד מאיתנו רק נעשה את התפקיד שלנו אז כל מדינת ישראל תהיה טובה יותר. אז תודה על זה שאתם עושים, you are doing your job.

אני רוצה להאיר כמה דברים שחשובים לנו, שתלכו איתם, בוא נגיד צידה לדרך. אחת, דיברנו קצת על הלגליזציה ועל הדאגה שלנו, אני חושב שהדאגה הזאת צריכה להדאיג את כולם.

הוועדה מאוד מאוד דואגת. בשם הוועדה.

השאלה מה היא עושה עם זה.

היא עושה.

אוקיי. דיברנו קצת על קהילת הבוגרים ואם תרצו בוועדה שאנחנו נרחיב ונציג אז אנחנו נשמח. אנחנו חושבים שזו תוכנית שיכולה להוות סגירת מעגל. המדינה משקיעה הרבה מאוד באדם כשהוא בטיפול, אם זה אשפוזית, אם זה קהילה, אם זה יחידת יום. אנחנו חושבים שיש פערים מסוימים בחלק הבא, בחלק של הבוגר ובהתערבות שלו הנכונה והטובה והמוצלחת בחברה והצענו הצעה שלדעתי היא מצוינת.

אנחנו מוטרדים מאוד ממשך המכרז. משך המכרז שלנו הוא שלוש שנים ועוד שנתיים הארכה. אנחנו יודעים שיש הנחיות של משרד האוצר שמכרז יכול להיות חמש שנים עם הארכות.

אתם לא הראשונים שאומרים לי את זה.

בסדר, שאבי ישלים ואני - - -

אנחנו מוטרדים מזה, אנחנו חושבים שהמשרד יכול במקרים שיש לו אמון בזכיינים לעשות איתם מכרז ארוך והארכות, וכשיש לו בעיות עם זכיינים אז עומדת לזכותו הרשות בתוך המכרז להפסיק את ההתקשרות. אני נתתי דוגמאות, באוטיזם זה חמש שנים ועוד שלוש הארכות של חמש שנים. זה עומד בהנחיות של משרד האוצר, אלה הנחיות בתכ"ם של משרד האוצר להתקשרויות חברתיות ומשרד הרווחה הוא בתוך העניין.

על פניו עוד חודשיים היה אמור כאן להסתיים המכרז, כל הקהילות מקבלות שנה הארכה, עדיין זה בתהליך של המכרזים, אבל הסוגיה של ההארכה לא בשל ההארכה שלעצמה, אלא בסל הסוגיה והניסיון לקדם תעריף משופר לקהילות. מה שאבי מעלה הוא מעלה משהו עקרוני יותר, משרד הרווחה ככלל עובד על שלוש שנים ושנתיים, רוחבית, כל המסגרות.

התעריף לא ניתן לשינוי תוך כדי מכרז?

לא, אתה מעלה משהו יפה. העיכוב עכשיו הוא שלא יהיה מצב שבו למשל ועדת התעריפים תשנה את התעריף לאחר שהסתיים המכרז ואז יבואו ספקים ויגידו: רגע, אתם עשיתם מכרז ופתאום המחירים גבוהים יותר.

לא ידעתי, לא נכנסתי.

לא השתתפנו במכרז הזה היות שאנחנו ראינו שאלה תעריפים נמוכים מדי. לכן העיכוב הזה עכשיו, במקום לסיים בעוד חודשיים את הקהילות, את העבודה, ולצאת ולחפש ספקים יש עוד בקשה לעוד שנה, בשנה הזאת בתקווה, כמובן אנחנו שותפים לזה, הצוות המקצועי רוצה להעלות את זה, למשרד האוצר יש את העמדות שלו, אבל אני מקווה שהצלחנו לשכנע שאכן צריך תעריפים משופרים יותר.

אתה רואה את זה כחלק ממהלך גדול יותר של רפורמה בכל בריאות הנפש, מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו?

אנחנו לא קשורים לבריאות הנפש, אנחנו מדברים על משרד הרווחה.

אני יודעת, אבל בהנחה שתהיה רפורמה כוללת, הוליסטית, של כל בריאות הנפש, האם לא נכון שגם הדבר הזה יהיה בעצם, דיברנו בהתחלה על ההכרח לכלול בתוך בריאות הנפש את הנושא של התמכרויות.

אני אוכל להגיד משפט קצר? אני לא חושבת שאת כל המכורים צריך להכניס תחת המטרייה של בריאות הנפש. אני חושבת שמטופלים שאין להם זיקה לבריאות הנפש ולא היו מאושפזים, להכניס אותם לשם זה בעצם לתייג אותם למקום הלא נכון.

לא, זו לא הכוונה שלי, אני אולי אחדד. אני לא יודעת אם יש הרבה מאוד מכורים שאין להם גם עניין של בריאות נפש, רק השאלה איך אנחנו מכירים אותם.

הרבה, כן.

חרדה, דיכאון.

הוא לא יהיה בבריאות נפש אם הוא לא יהיה מאובחן, את צריכה להבין את זה.

נכון, אבל ההחרגה של ההתמכרויות מתוך בריאות הנפש כן גורמת ל - - -

ההחרגה של תחלואה כפולה יותר אולי בהקשר הזה. צריך להבין משהו, יש כאן איזה שהיא תערובת. לא מעט, ומירה ציינה את זה, מהאוכלוסייה איננה בעלת מאפיינים של תחלואה כפולה, זו אוכלוסייה שיש לה סיבות אחרות - - -

לא אמרתי תחלואה כפולה.

לא, בסדר, היא לא צריכה להיות בבריאות הנפש. בריאות הנפש צריכה להיות במיקום מסוים.

נכון, אני חושב שהוא צודק.

תלוי איך מגדירים בריאות נפש.

וגם סטיגמטי, מיכל.

הפוך, צריך קודם להיפטר מהסטיגמה.

אבל אנחנו חיים בעולם הזה.

לא, אנחנו עובדים עם 14,000 מטופלים, אני אשלח לכם גם את הנתונים, כי הוא אמר לי שלא קיבלתם את 2019, יחד עם סל הבריאות אני אשלח, סך הכול 1,700 תחלואה כפולה. עכשיו, יש תחלואה כפולה נוספת, אבל זה מעיד על כך שרוב האוכלוסייה איננה עם מחלת נפש או הקשרים כאלה ואחרים, אלא היא בעלת מאפיינים של קושי אחר ושאכן הסמים הם ריפוי וכו'. זאת אומרת החלק הזה שייעשה הוא חלק מול אוכלוסייה מסוימת.

משרד הרווחה אמור לעבוד עם אוכלוסייה גדולה מאוד, כמו שדיברנו בזמנו, ההערכה שלנו במינימום, בהצלבות שונות, שיש עוד 100,000, מינימום שבמינימום. במשרד הרווחה, אנחנו כשירות, מטפלים ב-14,000, במשרד הרווחה רשומים 18,500 איש, עד 20,000 נאמר, כן כאלה שהיו בטיפול וכבר לא, אבל עדיין נמצאים והעובדים לא משנים את זה, וההערכה היא שעוד 100,000 איש בישראל מסתובבים.

אז מה אכפת לך שיבואו עוד ספקים ויגידו שהם רוצים להתמודד על המכרז אם תעלה את זה, אם תשלם את המחיר? כמה שיבואו - - -

שיבואו, לא אמרתי. אני אשנה את המחיר.

דרך אגב, לא כל האנשים שיש בחוץ שהם מכורים רוצים לבוא לטיפול, יש חלק שנמצאים נגיד בבתי חולים, ויש כאלה שנמצאים בהוסטלים.

ברור, חלק מתפקדים.

חלק מזה זה גם הסטיגמה, חלק גדול מזה.

כן, אבל יש גם וגם.

אנשים בעלי ממון לא רוצים לבוא לפה, הם לא רוצים להירשם בשום מאגר.

בגלל הסטיגמה.

יש כאלה בבתי סוהר, יש בכל מיני מקומות, צריך להגיד שמכורים מסתובבים בכל מיני מקומות. אני כן אגיד שבגלל סוגי הסמים אז גם אוכלוסייה שהייתה בעבר מגיעה והייתה נורמטיבית לחלוטין, אצל חלקם אנחנו רואים שיש כבר פגיעות גם קוגניטיביות וגם חלקים אחרים בריאותיים קצת יותר, בגלל זה אמרתי לשבי בהפסקה שכן אני חושבת שנגיד בקהילות הרגילות צריך לתת מכסות, לפחות חמש מכסות של אנשים שהם לא מאובחנים על ציר אחד, הם לא מחלת נפש, אבל כבר יש להם חרדות והם צורכים שירותים הרבה יותר מורכבים ואז נגיד הם צריכים יותר פעמים שיחות פרטניות, הם צריכים יותר פעמים לראות רופא, הם צריכים טיפול תרופתי, ואז התקצוב שלהם צריך להיות אחר. אבל לא הייתי שמה את כולם בבריאות הנפש.

הייתי כן עושה, אני חושבת שדווקא החלוקה היא נכונה, כן הייתי מגדילה, כן הייתי מייצרת לאנשים שיכולים ליפול בין הכיסאות ולא נמצאים במקום, אבל לא הייתי מכניסה את כולם, כי הם לא שייכים לזה, הם לא מכירים, הם לא היו בבתי חולים, הם לא קיבלו טיפול תרופתי.

הם גם לא יצרכו את השירות הזה במקום הזה. אנשים, ברגע שאתה שם אותו בתבנית של בריאות הנפש כאשר הוא לא נמצא במקום הזה הוא יירתע וכמובן אנחנו משאירים אותם בחוץ. המערכת צריכה לדון בשני המאפיינים, רוב האוכלוסייה בעינינו, לפי שנים של עבודה, איננה אוכלוסייה של בריאות הנפש.

למרות שתחלואה כפולה הולכת וגדלה, כל הזמן.

כן, יש פלח גדול, אבל - - -

אני שמח שאני אומר משפט וזה מדליק את המערכת, זה טוב. אני באמת, ברשותכם, רוצה לחדד, אנחנו חושבים שכזכיין של משרד הרווחה אנחנו משתדלים להיות בסדר, משתדלים מאוד ומצליחים, אין הנחתום וכו', למה אני צריך שמכרז יהיה לשלוש שנים והארכה? למה אני צריך כשאני משקיע השקעות לחשוב שאני פה לא לעוד 20 שנה? למה אני צריך לעמוד עוד פעם למכרז ועוד פעם למכרז? זאת הטענה, בסדר?

זה עוד הרבה יותר מזה, כשהוא בא למשקיע במשהו, צריך לחשוב על זה מבחינה כלכלית.

מה עוד שמטריד אותנו זה התעדוף לעמותות ללא כוונת רווח במכרזים. זה נושא שאנחנו מאוד נשמח שהוועדה תיכנס אליו, אני יודע שהוא עלה גם במקומות אחרים. יש לנו חשש מסוים שגורמים תחרותיים כלכליים ייכנסו למערכות שלנו כדי לעשות כסף, פר-אקסלנס, אני אומר את זה שקוף, ולנו היה אינטרס שהמכרז כן ייצא השנה ולא נחכה להעלאת התעריף, אפשר תמיד לכתוב במכרז שהתעריף בעבודה והוא צפוי לעלות, מי שרוצה שייכנס, מי שלא רוצה שלא ייכנס ולא יחפש תעריף גבוה כדי להיכנס. זו סיבה טובה לגורמים כלכליים. חשוב לנו לראות איך אותם גורמים שהם עמותות והם ללא מטרת רווח מקבלות תעדוף במכרזים. גם על זה יש הנחיות של משרד האוצר, במכרזים צריך לראות איך להעמיק את זה. זה לא נכון רק לגבינו, זה נכון לעוד ארגונים חברתיים אחרים.

אני מסתכל, סתם לדוגמה, על המאפייה, אני אומר שאם היית כלכלי ביזנס היית אומר לי בוא נפעיל את זה, אבל אתה מסתכל על טובת המטופל ואתה אומר לא, אני לא רוצה את זה, זה לא מתאים לו.

לא רוצה לבלבל מערכות. אני רוצה להגיד מילה על התעריף. יש עבודה של משרד הרווחה להעלות את התעריף שלנו, אנחנו סברנו ואנחנו סבורים שמזה שנים התעריף שלנו ממש נמצא מאחור ביחס לתעריפים דומים במשרד הרווחה.

ודרך אגב זה נידון בכנסת כמה פעמים, השתתפתי בוועדות.

כן, זה נדון אצל תמר זנדברג, היינו שם במפגש.

ומה קרה עם זה?

לא קרה, כרגע זה עומד בזה שיש הסכמה במשרד להעלאה של סכום ניכר וזה מחכה בעיקרון לתקציב ולוועדת תעריפים. אז אני תומך בזה שתהיה ממשלה, שיהיה תקציב וכו'.

ואבי, נציין שהייתה פעימה אחת של העלאה, ב-2016 הייתה פעימה, המערכת עובדת לאט, אבל ככלל, קודם כל הצוות המקצועי כמובן תומך בהעלאת התעריף, בוודאי שאנחנו תומכים בזה.

נושא אחרון שחשוב לי, גם אפשר לראות את זה בסיכום של חברת הכנסת זנדברג, הנושא של הבטחת ההכנסה. בתוך התעריף שלנו מצוי רכיב של 20% שהוא הבטחת ההכנסה. אני לא מקבל את ה-100%, אני מקבל מהמשרד 80%, 20% אני צריך לדאוג לזכאותו של המטופל לקצבת הבטחת הכנסה ולמשיכתה. מי שבקי קצת בחוק הביטוח הלאומי ובמגבלות שלו, כדי להיות זכאי אתה צריך לעמוד בתבחינים בחוק וכדי לממש את הקצבה אתה צריך לפתוח לו חשבון בנק, להוציא אותו לבנק.

אנחנו מטפלים בזה. אנחנו על זה. אנחנו למעשה ממתינים לתשובה בנושא הזה.

אני אמקד אותך במדויק, אני אתן לכם מידע מדויק, המשרד תומך, הכול בסדר, זה מצוי אצל הרפרנט של הרווחה ושל ביטוח לאומי, מר נתנאל אושרי, באגף התקציבים והוא במוד של להעביר את זה.

זה רק גורם לי להרגיש שאנחנו עושים עבודה.

אני אשמח, באמת.

אני רוצה להגיד משפט אחד אחרון. אני הסתובבתי וראיתי כמה קהילות בכל מיני מקומות גם בעולם ואני חושבת שעם כל כמה שיש לנו עדיין עבודה, ותמיד יש עבודה ובמה להשתפר, אני חושבת שמדינת ישראל צריכה להיות גם גאה במה שהיא נותנת למטופלים, למכורים, גם מבחינת תהליך. אני 30 שנה בתחום, ראיתי מה קרה ב-30 שנה האלה בתוך המערכות, בתוך המסגרות, וגם כשאתם רואים ומסתובבים אלה מערכות שהמשרד מממן אותם, המשרדים השונים, אני חושבת שאפשר להגיד שמדינת ישראל עושה המון למען לשקם. מותר לנו להיות גם גאים. זאת אומרת צריך לשפר, לשקם, לעשות, אבל גם צריך להגיד מילה טובה. זו גם איזה שהיא זכות, זו המדינה היחידה, אני חושבת, בעולם, שמממנת ב-100% עלות של טיפול במחלה. היחידה בעולם. נכון, שבי?

כן.

אנחנו עומדים לרשות הוועדה בכל מה שצריך.

והוועדה עומדת לרשותכם בכל מה שצריך.

אני אשלים לפני שתאמרו, אני חושב שאחד הדברים, כשמירה הציגה את המהלך, צריך לציין כאן, מדובר בקהילה איכותית, טובה, ממוקדת, עובדים ותיקים, שמתם לב, ראיתם באמת, אבי, מירה, בהקשר הזה צוות רב מקצועי, והאמת היא שכל הזמן בגלל זה אנחנו נופלים עליהם במפגשים כאן, זה אמצע הדרך ובאמת אפשר להבין את הרוח של הקהילה כי יש לזה באמת איזה שהוא מיקוד.

אני חושב שהדבר החשוב, שצוין תוך כדי, וזה בעצם מעיד על המשמעות, כשמירה ציינה, לא כולם שמים לב לזה, היא אמרה ש-X רק נשרו ו-Y סיימו. לפעמים לא כל כך עוסקים בשאלה הזאת, משהו שבאופן ספציפי אותי מעניין, כמה בעצם מצליחים, כמה חבר'ה מצליחים להתמיד, כמה מסיימים, זה נלקח כאן כאיזה שהוא אישיו, כאיזה שהוא מוקד, וזו בעצם הציפייה בהקשר שלנו, לעשות איזה שהיא עבודה. כי אם אנחנו מדברים על כך שבממוצע אנחנו מסתובבים סביב 20% הצלחה בשנה, 20% סיימו, הלכו, ניתקו את הקשר, הם נקיים, מסודרים וכו', ויש לנו מה שציינו בנשירה וכל היתר ממשיכים לעבוד, זאת אומרת יש לנו אתגר. אני חושב שהוא דובר כאן, על הרצף ועל השיפור.

כמו ששמתם לב, הדברים הם קצת יותר עם צבע, כי יש רצפים, יש עבודה, יש חיבורים, צריך לשפר אותם ללא ספק כשחשוב לציין במובן הזה שלנו שמעבר לקהילות – על יד אזור הפרפרים נשאלה השאלה מה עושים עם מישהו שמורחק מהקהילה, אז לפחות לגבי מישהי שתורחק מהקהילה מ-1 בינואר נפתחת נקודת חירום למכורות, נשים, מה-1, זה יהיה בדרום, זה יהיה מקלט ארצי ואני מקווה שבשנה הבאה ייפתח מקלט לצעירים. זאת אומרת יהיה לנו את הרצף כי הקהילה היא לא מקום חירומי, זאת אומרת אי אפשר לדפוק בדלת ותוך שנייה מבחוץ. הבחור הנחמד ציין שלקח המון זמן, שימו לב להרגשה, שבוע. שבוע זה שיא המהירות בהקשר הזה, הוא מבחינתו ראה את השבוע הזה, כי באמת בגלל ההרגשה הקשה שלו, הוא ראה את זה כנצח. מבחינת המערכת זה צ'יק צ'ק.

זה לא מערכת חירומית כאן ואנחנו מנסים לבנות את אותו רצף. אנחנו מתחילים עם הנשים, כבר יש לנו זכיינית שעשתה את זה שתתחיל ואז אנחנו נמצא את עצמנו במקום של לתת מענה גם חירומי, גם קהילה, גם ביישובים כשהמטרה והיעד זה לכסות את כל הארץ ביחידות אמבולטוריות. אין מצב, אוכלוסייה שקשה לה לא תיסע באוטובוסים, אלה אנשים שנשארים עם אותה בעיה, לכן הרעיון הוא שיהיה לנו בכל המקומות יחידה אמבולטורית ואז נשים וילדיהן וכו', כשבסופו של דבר היעד שלנו הוא ככה כל שנה להתקדם עם אחוז האוכלוסייה שמסיימים בהצלחה את מערך הלמידה, כולל הקהילה ובכלל.

חבר הכנסת ברוכי, יש לך מילות סיום?

רק סיום אחד, ביהדות יש כל מיני הישגים, נקרא לזה, אחד ההישגים הגדולים זה כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. בעיניי אני רואה פה לא אחד ולא שניים שהצלתם ובאמת אני נפעם מהעבודה שלכם, כל הכבוד פשוט.

ברוך ה'.

תודה רבה.

נכון. ועם סיכום כזה, שזה באמת הדבר הכי גדול לומר, אז הוועדה באמת נמצאת ומנסה להשיג ולהציף את הנושאים וככל שאני יכולה לעזור, לסייע, לקדם בשימוש בכלים הפרלמנטריים שלנו, באמת לייצר שיח, לפעמים פשוט זה השיח בין המשרדים, הסוגיה עולה ועם כל הכוונות הטובות שיש בסוף זה גם נפתר ונותנים לזה את הדעת, אז אנחנו גם לרשות, גם הגורמים וגם בכלל. ותודה על האירוח ועל כל מה שאתם עושים ביום יום.


הישיבה ננעלה בשעה 15:10.