פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
19/10/2020


מושב שני



פרוטוקול מס' 35
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, א' בחשון התשפ"א (19 באוקטובר 2020), שעה 10:00

כניסת ילדים פלסטינים חולים לטיפולים בישראל ללא הוריהם

חברי הוועדה: יוסף ג'בארין – היו"ר
תמר זנדברג
יוסף טייב

ווליד טאהא
מתן כהנא
ע'דיר כמאל מריח
אופיר סופר
מנסור עבאס
אורלי פרומן

ד"ר אשר שלמון - מנהל המחלקה ליחסים בין-לאומיים, משרד הבריאות

יסמין טאו יצחק - רמד תיאום אזרחי, משרד הביטחון

רס"ן אמיר אבו ג'נב - רמד תיאום אזרחי מת"ק עזה, משרד הביטחון

הילה טנא גלעד - עו"ד, ממונה, זכויות אדם, ייעוץ וחקיקה, משפט בין-לאומי, משרד המשפטים

רן גולדשטיין - מנכ"ל רופאים לזכויות אדם

ד"ר לאה גולדין - אימא של הדר גולדין שבוי בעזה

נעה גלילי - רכזת פעילות ציבורית, ארגון גישה

רוני פלי - עו"ד, האגודה לזכויות האזרח בישראל

ראיד בלעום - מנהל יחידת תיאום, בית החולים שיבא

ולאא אבו שארב - מנכ"לית עמותת לחשוב על האחר

גדיר מסלמני - מנהלת פרויקטים, עמותת לחשוב על האחר

תמי ברנע

אהובה שרון, חבר תרגומים

כניסת ילדים פלסטינים חולים לטיפולים בישראל ללא הוריהם

בוקר טוב לכולם. אני פותח את ישיבת הוועדה לזכויות הילד בנושא כניסת ילדים פלסטינים חולים לטיפולים בישראל ללא הוריהם, וגם בגדה. הדיון מתקיים גם בעקבות פנייתה של חברת הכנסת תמר זנדברג וגם בעקבות פניות ארגוני חברה אזרחית שעוסקים בנושא, רופאים לזכויות אדם, גישה, חשוב על האחר, האגודה לזכויות האזרח, מה שמדגיש את חשיבות הנושא.

מצטברות עוד ועוד עדויות לפיהן רשויות הצבא אינן מאשרות ליווי של הורים לילדים פלסטינים שזקוקים להיכנס לשטחי ישראל לקבלת טיפול רפואי דחוף ומציל חיים. זה יכול להיות בין אם לקבלת טיפול במוסדות רפואיים בישראל, בירושלים המזרחית, מוסדות רפואיים פלסטיניים או בגדה המערבית.

לפי הנתונים שאני מקבל – ותכף נשמע מנציגי הארגונים ומחברי הכנסת – כנראה שבשנה-שנתיים האחרונות הייתה נסיגה משמעותית מבחינת אישור הבקשות הללו. אני מקבל נתון של האגודה לזכויות אדם לפיו כחמישית מהילדים שנזקקים לטיפול מציל חיים, לא קיבלו את האישורים הנדרשים. ראיתי את הקריאה המאוד מפורשת של הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות של האו"מ שמדגישה את זכותו של כל ילד לקבל טיפול רפואי בליווי הורה אחד לפחות ולכן בדיון הזה יש גם את ההיבטים של המשפט הבין-לאומי.

אין ספק שאסור שהמצור על עזה ומדיניות ההיתרים יהוו כלי שבסופו של דבר פוגע באופן קשה ובאופן נואש בילדים פלסטינים שזקוקים לטיפול מציל חיים. אני חושב שניתן להפנות לשיח מקצועי על החשיבות של נוכחות הורה לצד הילד או הילדה בתקופת הטיפול שהיא חיונית, הן ביחס לתוצאות הטיפול והן ביחס למצב הפסיכולוגי והסוציאלי של הילד והילדה. לכן אין ספק שיש חשיבות רבה לליווי, לתמיכה הנפשית, להקשה לטיפול של ההורה בעת שהילד מתמודד עם מחלה קשה. לכן אני אומר שהתפשרות על ליווי זה של ההורים היא התפשרות על סיכויי החלמה של אותם ילדים ואין ספק שהיא גם פוגעת בזכות לבריאות הילדים.

נפתח את הדיון עם חברת הכנסת תמר זנדברג שכאמור פנתה כדי ליזום את הדיון הזה. בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב ראש. אני חברת כנסת שבע ומשהו שנים. בשנים 2003 עד 2008 הייתי עוזרת פרלמנטרית. אני אומרת את זה מאחר שחלק אינטגרלי מהעבודה של חברי כנסת היא טיפול בפניות שמגיעות אלינו והנושא של טיפול בפניות של פלסטינים באופן כללי מעזה אל גם מהגדה המערבית, פנייה לבקשות מעבר, ביקורי משפחות, יציאה לחוץ לארץ ובתוך זה טיפולים רפואיים, הוא חלק קבוע מהעבודה שלנו כל הזמן מול המתפ"ש, מול המינהל האזרחי, וזה חלק שהוא כמעט בשגרה.

אני יכולה להגיד שבשנה האחרונה, בשנה-שנתיים האחרונות, יש הצפה בפניות. אני זוכרת שהפניות הראשונות שקיבלתי, אלה היו לגבי ילדים, תינוקות שחולים במחלות קשות ורוצים להגיע לטיפולי סרטן, לטיפולים מצילי חיים, בהתחלה אתה מקבל את הפניות ואתה אומר איך יכול להיות. אתה בטוח שאתה תרים טלפון וזאת בטח איזו טעות או משהו שתפספס למישהו איפה שהוא אבל אז הפניות ממשיכות להגיע וממשיכות מצטברת תמונה מבהילה בה ילדים קטנים שלא חטאו, נולדו לתוך כיבוש, לפעמים גם ההורים שלהם נולדו לתוך המציאות הזאת, אבל ההחמרה בשנתיים האחרונות של ילדים שצריכים להגיע לטיפול רפואי למחלות קשות ומצילות חיים, היא פשוט לא מאפשרת לנו לומר, בסדר, זה המצב. אומרים לנו שזה בגלל הפסקת התיאום הביטחוני, ואלה אשמים ואלה אשמים, אבל בתווך הזה נופלים ילדים קטנים שלא חטאו בשום דבר והומניטרי היא המילה היחידה שיכולה לתאר את המצב הזה.

לכן חשבתי שזה ראוי לאיזשהו טיפול מערכתי מצד הוועדה. אתה יודע, כשאני לוקחת את הבת שלי לבדיקת דם שגרתית או לטיפול רופא או לבדיקת קורונה לא מזמן, אני הולכת אתה ואנחנו שתינו הולכות בחשש ובדאגה ובאיזשהו סוג של ידיעה שהאימא עם הילדה, שזה הדבר המינימלי.

את לא יכולה לדמיין שהיא הולכת לבד.

בדיוק, והיא בת 14. בוודאי שאני לא יכולה לדמיין שהתינוקת שלי הולכת לבד לאן שהוא, שלא לדבר על החשש שנוסף עם מחלה קשה שגם כך מתמודדת עם סרטן וגם כך מתמודדת עם מציאות של כיבוש ושל חיים במקום שתנאי החיים והטיפול הרפואי הוא לא משהו שאנחנו רגילים כאן מדינת ישראל.

לכן אני חושבת שבמנותק מכל מצב אחר – פוליטי, דיפלומטי, מדיני, צבאי, ביטחוני, לא יודעת מה – זאת מחויבות קודם כל ראשונה לילדים, לתינוקות ולמשפחות שתחת שליטתנו כמדינת ישראל. המצב שבו שנה-שנתיים האחרונות אנחנו רואים זינוק כזה, ותכף נשמע את הארגונים שאני בקשר אתם, הרבה פעמים חוסר האונים שמגיע מהארגונים הוא שובר לב במיוחד כי זאת מציאות אי אפשר להתרגל אליה אבל לצערי יש כאלה שכבר מורגלים אלה והתרגלו אליה וזה אולי הדבר הנורא ביותר.

לכן, אם אנחנו יכולים להגיע לאיזשהו סטטוס קוו נורא אבל חדש שבו לפחות הילדים האלה שמגיעים לטיפול מציל חיים והם במחלות קשות, נוכל במעט להקל על סבלם ועל התנהלות המשפחות, כי אז נעשה באמת את המינימום של המינימום של המחויבות שלנו קודם כל כבני אדם. תודה.

תודה. אכן נרצה לקבל תשובות לגבי מדיניות ההיתרים, גם לגבי הקפיצה המדאיגה שהצבענו עליה מבחינת אי מתן היתרים להורים. תכף נשמע גם את הרשויות.

אין ספק שאנחנו צריכים לדאוג לכל ילד ולא משנה מהיכן הוא מגיע. אני שואל את עצמי, תמר, האם באמת כואב לנו אותם ילדים, וזה חשוב, ככל שזאת תהיה מצווה גדולה ואני לא מתווכח על כך.

עדיף לשים כאן נקודה. למה להתנות על זה?

כשיש לי הורים וילדים שנמצאים כחיילים נעדרים כבר משנת 2014 ויש החלטת קבינט מדצמבר 2017 שאומרת שלא ניתן להכניס משפחות של אנשי חמאס לישראל, ולא משנה מה תהיה הסיבה, אני חושב שהפעילות ההומניטרית הגדולה במעלה היא קודם כל בואו תחזירו את ילדינו. ההורים לא ישנם בלילה, אני לא ישן בלילה כשאני שומע שהדר ושאול נמצאים כרגע ואנחנו יודעים היכן ואנחנו לא יודעים באילו תנאים. הם זכאים לקבל קבורה בישראל. עם כל הכבוד, תמר, אני חושב שאם היית נלחמת כמו שאת נלחמת כרגע על הדבר הזה, נלחמת בשביל ילדינו, יכול להיות שמזמן הם היו כאן. אותי לימדו שעניי עירך קודמים וכרגע יש לנו חיילים שלא זכו לקבורת ישראל, שנמצאים שם ואני חושב שחובתנו כאנשי ציבור, כאנשי פרלמנט, לבוא ולתת את המענה, להחזיר את האנשים האלה הביתה. במקביל אין שום בעיה, כמובן שהדבר הזה הוא פעילות הומניטרית שאנחנו צריכים לדאוג לה אבל יחד עם כך, אני בכל מקרה, אני חושב שצריך להתנות את זה בהחזרת החיילים האלה לגבולנו, להחזיר אותם לקבורת ישראל. אני חושב שזה הדבר הראשון במעלה.

אדוני היושב ראש, ברשותך, אני חייבת להתייחס. אתה מתפרץ לדלת פתוחה ואני אסביר לך למה. אגב, אלה לא רק אורון והדר אלא גם הישאם ואברה, כולם ישראלים ואנחנו רוצים לראות את כולם, כל אחד במשפחתו וכל משפחתו היא עולם ומלואה. אתה יודע שכל גורם ישראלי – ימין ושמאל – שנוסע לאו"מ, לכל פורום בין-לאומי, מעלה ומזכיר את הנושא הזה. המשפחות שהבנתי שנמצאות בכנסת, הן ביקרו בסיעת מרצ לאורך השנים ובכל סיעות הבית. אני אומרת את זה כי הנושא הזה נמצא על סדר היום וגבוה על סדר היום בכל מקום עם כל נציג ישראלי בכל מקום ובכל תנאי. כמו שאמרת, זה נושא הומניטרי ודווקא מי שחשוב לו הנושא הזה כנושא הומניטרי וחשוב לו כאבן וסבלן של המשפחות, לא יכול לעמוד מנגד ולא יכול להיות עיוור למשפחות ולילדים עליהם אנחנו מדברים כאן שלהם כמעט ואין פה ואין להם קול.

גם זה נושא הומניטרי. בואי נפתור את הנושא בבת אחת.

הנושא הזה נמצא גבוה על סדר העדיפויות של כל נציג ישראלי מהכנסת ומהממשלה בכל פורום. לא יתכן שכמו שאמרת, במקביל, אנחנו נהיה עיוורים ונטאטא הצידה באיזו אמירה האומרת כן, גם זה, נעשה קודם.

אני לא אמר קודם. אני אומר שנעשה ביחד. בקנה אחד.

באותה מידה שאנחנו רואים את המשפחות של האזרחים הישראלים, ארבעתם, לא יתכן שאנחנו נהיה עיוורים לילדים ולמשפחות שנמצאים כאן וחייהם יכולים להיות מוצלים בטיפול רפואי, ואתה יודע מה? ולו בגלל שראשית, הם בני אדם, ושנית, הם תחת שלטוננו ואחריותנו לכן הדיון הזה מוקדש לזה. בואו נקיים אותו באותה חרדת קודש שאנחנו רואים לכל משפחה בעולם הזה על פני כדור הארץ, באותה חרדת קודש נקדיש את השעה המסכנה הזאת לילדים ולמשפחות האלה.

היושב ראש, בבוקר הקשבתי לרדיו ושמעתי את הוויכוח על הטיפול בנותנים לסעיב בריקאת בהדסה. טייב לא הביע כאן דעה יוצאת מהקונצנזוס כנראה של רבים בחברה הישראלית היהודית.

לא הייתי אומר קונצנזוס.

אמרתי של רבים. לא אמרתי של כולם. דייקתי. אני אגיע לנושא הילדים שנזקקים לטיפולים, אבל טייב צריך להבין שמאחורי מוקד כל רע באזור הזה, זה הכיבוש. יש כיבוש שמתקיים על העם הפלסטיני.

על איזה כיבוש אתה מדבר?

תסלח לי, לא קטעתי את דבריך. על פי כל דין כוח כובש חייב במתן שירות לעם שהוא כובש אותו ובכלל זה שירות רפואי. דרך אגב, לא נותנים שירות רפואי בחינם, כולל לילדים האלה שאתה רוצה לקשור אותם בסוגיות אחרות. גם הם לא מקבלים שירות רפואי בחינם כאשר אם מגיעים לכאן.

כן. זה בתשלום. ברור.

אפילו בתשלום גבוה ולא נמוך. אני רוצה לומר לך חבר הכנסת ולכל אלה ששומעים אותנו שמספר הילדים שמתים עוד בטרם נותנים להם את האישורים להגיע עולה בהרבה על מספרם של אלה שמגיעים אליך והם מתים בגלל שאתה לא נותן להם רישיון להיכנס. אנחנו מדברים על ילדים.

סוגיה הומניטרית שצריכה להתמודד מול סוגיה הומניטרית אחרת. לא אמרתי את זה.

אתה מתפרץ לדברים. עזוב אותך מזה. עכשיו הגעתי מישיבת ועדת החינוך ושם אמרתי שילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד ולא משנה אם הוא יהודי או ערבי או כל ילד אחר. אם אתה כוח כיבוש, אתה חייב לתת את השירות הזה לילד שנזקק לטיפול. זה לא משהו שאתה בוחר בו. אין. אי אפשר להיות גם כוח כובש וגם לקבל את כל הזמן שבעולם כדי להחליט אם לתת או לא לתת. אין לך את הזכות - וכך זה בכל אמנה בין-לאומית – להיות בדילמה הזאת אם לתת או לא לתת. הוא מנוע מלצאת מההגדרות שלו כדי לקבל טיפול במקום אחר כי אתה מונע ממנו. אי אפשר גם למנוע ממנו לצאת לקבל טיפול במקום אחר, כי אני מניח – חברת הכנסת זנדברג - שאם הייתה לו הזדמנות, הוא היה בוחר לצאת למקום אחר.

נכון.

לא נותנים לו את האפשרות הזאת ולא רוצים לטפל בו. אנחנו מדברים על הרבה מאוד ילדים שמתים לפני שהם מקבלים אפשרות להיכנס. דרך אגב הדיון כאן הוא על ילדים אבל אני אומר לך שהרבה מאוד אנשים, נשים, צעירים, קשישים מתים בגלל אותה סיבה כי מדינת ישראל לא נותנת להם להיכנס על מנת לקבל טיפול והסוגיה הזאת היא סוגיה מזעזעת והיא גם סוגיה בעלת השלכות משפטיות בין-לאומיות. אי אפשר גם להיות כוח כובש וגם למנוע מאנשים לנהל חיים נורמליים של טיפול. זה נשמע מזעזע. תודה רבה.

תודה רבה. אתה הזכרת את דוקטור סעיב בריקאת חבר ההנהגה הפלסטינית. אני שולח תקוות להחלמה מהירה.

אדוני, כבוד היושב ראש, אני בוחרת דווקא להתחבר לדבריו של ידידי ווליד טאהא. אמרת שילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד. זו הסיבה שאני נמצאת כאן היום כי כל דיון שדן בבסיסו בנושא הומניטרי, מאוד חשוב לקחת חלק בו. אני לא רוצה שאף ילד ימות בגלל שהוא לא זכה לטיפול רפואי ואני לא אשאל אותו אם הוא ערבי או יהודי, אם הוא ישראלי או פלסטיני. זו קודם כל חובתנו המוסרית כבני אדם.

יחד עם זאת, אנחנו בוועדה לזכויות הילד והייתי רוצה במקביל לדיון זה או בסיום דיון זה לנהל דיון לא פחות חשוב – היכן הילדים שלנו, היכן הדר, היכן אורון, היכן מגיסטו, איפה הישאם סעיד. שני חללי צה"ל שמוחזקים, גופותיהם עדיין מוחזקות בידי חמאס למעלה משש שנים והם עדיין לא אתנו. אם מדברים על זכויות הילד, גם אלה הילדים שלנו. לאה גולדין, האימא, נמצאת כאן ב-זום ומחכה לזכות הדיבור כדי להילחם על זכויות הילד שלה, על זכותו של הדר שלה. תמר יקירתי, אנחנו מדברים על הנושא הזה, ואם משווים אותו, לצערי הרב, אני בטוחה שגם לצערך, זה נושא שאינו נמצא בראש סדר העדיפויות של המדיניות שלנו, של המנהיגים שלנו. אני חוששת שנושא זה מזמן הפסיק להדיר שינה מעיניהם של המנהיגים שלנו ומחובתנו כנבחרי ציבור מכל סיעות הבית להזכיר לבית העליון, כך הייתי קוראת לו, שיש כאן חללים שמחובתנו להחזיר אותם הביתה. אני מאוד אשמח, ומאוד חשוב לי, שניתן ללאה גולדין, האימא, להשמיע את דבריה דווקא בדיון זה על זכויות הילד כי ילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד.

תודה אדוני היושב ראש. אנחנו מדינה הומנית, אזרחים הומניים, מאוד מאוד רוצים לטפל בילדים חולים, מהיכן שהם מגיעים, בכל מקום שהם נמצאים. רוצים לתת להם את השירות הרפואי הכי טוב שיש לנו.

למרות שלא כל הבקשות הן לבוא לכאן. אנחנו מדברים על סוגים שונים של בקשות, לרבות מעבר לשטחים, למשל לבתי חולים בשכם, ולרבות כמובן לבתי החולים במזרח ירושלים.

אדוני היושב ראש, אנחנו אנשים הומניים ורוצים לתת לילדים את השירות הרפואי הכי טוב שאפשר. אנחנו רוצים שבאמבולנס בו הילדים נכנסים למדינת ישראל, יחד אתם יגיעו החללים והנעדרים שלנו. אם החמאס הם חיות אדם והם לא אנושיים, הבעיה היא שלהם. אנחנו צריכים לשנות את הפרדיגמה. אנחנו רוצים לטפל בילדים חולים מעזה אבל החמאס עוצר את הטיפול הזה. קל מאוד לטפל בילדים האלה. פשוט שיגיעו יחד עם החללים שלנו ועם הנעדרים שלנו. כמו שע'דיר אמרה כאן, לא יתכן שאנחנו נטפל בילדים של האויבים שלנו – ואנחנו רוצים לעשות את זה - אבל הם במקביל יתייחסו אלינו כמו אל חיות. אנחנו צריכים לשנות את הפרדיגמה. אנחנו נקבל את הילדים האלה בשמחה לטיפול בארץ במחלקות הכי טובות שלנו כשהם יגיעו יחד עם החללים שלנו הנעדרים שלנו באותו אמבולנס. תודה.

אני מציע שנשמע את גורמי הממשלה והשלטון שאחראים על הנושא הזה. קיבלתי פנייה מנציג משרד הבריאות שבגלל מחויבות אחרת הוא ירצה לדבר בהתחלה. דוקטור אשר שלמון, מנהל המחלקה ליחסים בין-לאומיים במשרד הבריאות, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. שמי דוקטור אשר שלמון, מלבד העובדה שאני מנהל המערך הבין-לאומי של משרד הבריאות, אני גם אחראי לא מעט על הקשר עם הרשות הפלסטינית ועם גופים אחרים מיהודה ושומרון ועזה. ברקע אני אונקולוג כך שיש לי שנים רבות של טיפול בחולים אונקולוגים כולל חולים רבים מהרשות, פלסטינים גם מעזה וגם מיהודה ושומרון.

אני אומר כמה דברים כי הדברים צריכים להיאמר בצורה מדויקת. ושוב, אני כלל לא נכנס לסוגיה הפוליטית אבל כרגע לפי הסכמי אוסלו והסכמי פריז, האחריות על הטיפול הרפואי היא על הרשות הפלסטינית. זה חלק מההסכמים שחתומים אתה. בתוקף כך הרשות הפלסטינית היא זו שקובעת מי יגיע ומי לא יגיע לישראל. אנחנו כמערכת בריאות – ואני אומר לכם בצורה מובהקת – אף פעם לא אומרים לא לילד פלסטיני וזה קודם כל מסיבות הומניות, ואני אגלה לכם עוד סוד, כי לבתי החולים יש עניין לטפל באותם ילדים גם מסיבות כלכליות.

מערכת האיזונים והתשלומים היא מערכת בנויה וטובה ועובדת הרבה שנים. מה שקורה בעיקר, למעשה מזה כשנה וחצי, בהתחלה המחלוקת על תשלומי המסים שכולם מכירים ואחר כך סוגיית החלת הריבונות. שתי הסוגיות האלה גרמו לכך שהרשות הפלסטינית כמעט ולא מפנה ילדים לטיפול בישראל. לכשהיא כבר מפנה, אני אומר לכם שאני כמעט לא מכיר שום עיכוב. אם היה ומישהו מכם נתקל בעיכוב, אתם מוזמנים להתקשר אלי לפלאפון האישי שלי ואני אתערב בזמן אמת בנושא הזה.

זו האמירה הכי חשובה שנאמרה כאן. אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך? זה קורה לנו כל הזמן.

בסדר. למזכירת הוועדה יש את מספר הטלפון שלי. אני מאתגר אתכם. אני מבקש לשלוח לי ווטסאפים. אני עובד עם לא מעט חברי כנסת בסוגיות רבות ובעניינים אחרים. אני מבטיח לכולכם מענה מיידי.

סוגיית העיכוב עלתה בעיקר לפחות בדיון הזה, אלא אם יש חברי כנסת או נציגי ארגונים שנשמע אותם, אולי בעקבות אי אישור של היתרי כניסה לאחד ההורים.

זה הנושא הבא. אני אתייחס לזה כי זה נושא מורכב. אנחנו ככלל מאפשרים לילד להיות מלווה על ידי אחד ההורים. לא עם שניהם בו זמנית. יש על כך ויכוח. יש לכך כל מיני סיבות. דרך אגב, מאפשרים גם להורים להתחלף ביניהם, כלומר, להיכנס ולצאת, ובמקרים חריגים יש אישור לשני ההורים. יש מעט מאוד עניינים עם הורים שהם מנועי כניסה. גם בנושא הזה אנחנו כמערכת בריאות, דרך מתאמי הבריאות, גם באיו"ש וגם בעזה, מנסים לשבת ולמצוא פתרונות לעניינים האלה כולל שיח, אם צריך, מול משרד הביטחון למציאת פתרון. אני חייב לומר שנכנסה מתאמת בריאות חדשה לעזה שהיא מאוד מאוד נמרצת. למעשה אחרי הישיבה אתכם אני יושב לשיחת עבודה אתה. מסוף החודש הזה נכנס, אחרי הרבה מאוד שנים שדליה בסה עשתה עבודה קודש, מתאם חדש לאיו"ש ואני מניח שהוא עם הרבה כוחות. איש עם הרבה מאוד הכרות וניסיון בשטח. אני מקווה שאותם תהליכים ילכו וייעשו פשוטים יותר.

אחרי כל מה אני אומר, פה ושם יש תקלות, בין אם הן תקלות נקודתיות ברמת המחסום או ברמת האישור ובין אם הן תקלות שנובעות ממורכבות אחרת. אני מרים דגל לכולם ללא קשר לתפיסות פוליטיות או אחרות ברמה ההומניטרית והבסיסית הבסיסית. לצורך העניין אני משרד שמרכז את העניין ואני אנסה לתת מענה. עד כאן.

איך זה עובד בשטח? ברמה של בקשת ההיתר. הבקשה מגיעה אליך?: זה מתחיל אצלך ואחר כך רשויות הצבא או להיפך? אולי תוכל לחדד את הפרוצדורה.

לרוב נוצר קשר בסיסי בין הגוף הרפואי למשל בגדה עם בית החולים הישראלי. הרבה פעמים זה קשר מקדים ובודקים אם המקרה מתאים ואם בית החולים יכול להיענות. במקביל מוגשת בקשה דרך המינהל האזרחי למשרדי מתאמי הבריאות. הבקשה עצמה צריכה ללכת בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור שהוא דרך המלך, אישור של הרשות הפלסטינית. צריך לומר שברגע שהרשות מאשרת העברת מקרה לישראל, כל סוגיית ההתחשבנות מתבצעת ישירות דרך המשרד הכלכלי מבלי לערב את ההורים. היה ומדובר במקרה שהרשות לא מאשרת והוא מקרה פרטי, אפשר גם את זה לעשות. אנחנו פחות אוהבים את זה. המטרה היא אותם ילדים שצריכים טיפולים מאוד מורכבים בישראל, בעיקר ילדים אונקולוגים, ילדים מושתלים, ילדים עם בעיות רפואיות קשות מאוד כדי שבאמת יגיעו לכאן בלי בעיה. שוב, אני אומר שבמהלך השנה וחצי האחרונות אנחנו ירדנו בין 80 ל-90 אחוזים במספר ההפניות. אמנם התרחקנו מכל מיני סוגיות כפי שהזכרתי קודם אבל עדיין לא נראה שהרשות משחררת באופן משמעותי מספר רב של ילדים. בתקופת הקורונה האתגר היה מאוד גדול ועדיין ההנחיה החד משמעית שלנו כמשרד בריאות הייתה שכל טיפול שהוא טיפול מציל חיים או מחלה קשה שאין פתרון בגדה או בעזה, לאפשר העברת הילד גם בתקופת הקורונה.

יש לך אולי נתונים שאתה יכול לשתף אותנו בהם? בעיקר לגבי ילדים.

אני אמסור לכם נתונים לקראת הוועדה הבאה. יש לי היכן שהוא אבל הם לא עלי כאן. כפי שאמרתי, יש ירידה של בין 80 ל-90 אחוזים במספר ההפניות שמגיעות מהרשות הפלסטינית.

מתי חלה הירידה?

מאז אפריל 2019.

יש לך נתון לגבי השיעור? אם אין מספרים, יש לך נתון לגבי שיעור הדחיות שהיו לגבי ילדים? אנחנו מתמקדים כרגע בדחיות של כניסת הורים.

מהצד הישראלי או מהצד הפלסטיני?

מהצד הישראלי.

אין לי נתון מדויק.

אני אחדד. דיברת על כך שאתה מטפל בכל פנייה של ילד שצריך טיפול מציל חיים.

היכן שזה נתקע, היכן שהצינורות לא עובדים דרך מתאמי הבריאות ויש סירוב או בעיה, אני מוכן להתערב באופן אישי. אני לא מתערב אלא אם יש בעיה אישית. אני אומר שוב בצורה מאוד ברורה שהיכן שזה ייתקע, אני מוכן להתערב באופן אישי.

תודה. אתה לא יכול לתת לנו הערכה לגבי שיעור בקשות של הורים שנדחו.

אני אנסה להשיג את הנתון. אני אהיה אתכם בקשר בעוד כמה דקות. אני פשוט לא רוצה לתת נתון שגוי. אני כמעט לא מכיר מקרים כאלה כי המוטיבציה של בתי החולים היא כן לטפל. אני אנסה להעביר לכם נתון בדקות הקרובות.

נשמח לקבל את הנתונים ולראות את התמונה מבחינה מספרית. תודה לך דוקטור שלמון.

נשמע את גורמי הצבא, משרד הביטחון. אני מבין שיש לנו ב-זום את יסמין טאו יצחק, רמ"ד תיאום אזרחי. כמו כן נמצא אמיר אבו ג'נב, רמ"ד תיאום אזרחי מת"ק עזה.

צוהריים טובים. אני מיחידת המתפ"ש. כבוד יושב ראש הוועדה, אני רוצה להסביר את רקע הדברים. חשוב להפריד בין איו"ש לרצועת עזה. תהליך בחינת הבקשות בין שני האזורים הוא שונה, בשל שיקולי גורמי הביטחון. אני רוצה להתחיל קודם באיו"ש ואחר כך אתייחס לרצועת עזה.

ביהודה ושומרון המינהל האזרחי הוא עובד בשגרה מול המשרד לעניינים אזרחיים וגם אל מול התושב. התושב שמתגורר באיו"ש ומגיש בקשה לקבלת צרכים רפואיים בישראל, יכול לצאת לקבלת טיפול רפואי בישראל בין אם מדובר במקרה מציל חיים וגם אם מדובר במקרה של טיפול רפואי שהוא יחסית פשוט ושגרתי. הבקשה נבחנת על ידי גורמי המקצוע המוסמכים לכך והם מאפשרים לכל תושב שזכאי לקבל מלווה ולהגיע לפחות עם מלווה אחד. אני גם יכולה לדבר על מקרים שיצא יותר ממלווה אחד לטיפול הזה.

המתפ"ש עושה את כל מה שניתן כדי לאפשר להורים ללוות את הילדים שלהם לטיפול הרפואי שהם מקבלים בישראל ובמקרים בהם נמנעת היציאה של אותם הורים, וזה לאור מניעה ביטחונית, זו השאלה שנצטרך להפנות יותר לפן הביטחוני. אני לא יכולה לומר לך על מקרה אחד של ילד שיצא לטיפול רפואי בישראל ללא מלווה של אחד ההורים. אני יכולה לספר לך אפילו על מקרים של ילדים שההורים שלהם מנועי שב"כ אבל עדיין הצלחנו לאפשר את היציאה שלהם.

את אומרת שלגבי ילדים מהגדה, את לא מכירה מקרה של ילד שלא היה לו ליווי של אחד ההורים.

אני יכולה לומר ש-93 אחוזים המבקשות שהוגשו לטיפול רפואי לקטינים מהגדה המערבית, יצאו והבקשות שלהם אושרו. מקרים ספציפיים בהם ילד לא יצא לטיפול רפואי עם אחד ההורים שלו – אני מדברת על איו"ש – אני לא מכירה. במידה ויש כאלה, תוכלו להעביר לי ונבחן את הבקשה. אלה מקרים מאוד חריגים באיו"ש.

בנוגע לרצועת עזה, שם המצב הוא קצת שונה. שם ניתן לצאת רק לטיפולים שהם מצילי חיים ובשונה מאיו"ש הבקשות שם בפן הרפואי הן נבחנות בצורה קצת אחרת. אם באיו"ש תושב יכול לצאת ולקבל טיפול לבדיקת שמיעה בישראל, בעזה הטיפול צריך להיות מציל חיים. זה מבחינת המדיניות שאנחנו מאשרים. מבחינת האבחון של גורמי הביטחון, מדובר כאן בעיסוק מאוד רגיש והוא בפן הביטחוני. שוב, אני לא הגורם המוסמך לתת לכם את התשובות לכך. לכן יש מקרים בהם לא מתאפשר לאחד ההורים לצאת עם הילד וזה בגלל סיבות ביטחוניות, אך עם זאת אנחנו כן עושים את מרב המאמצים על מנת לאפשר להורה של ילד לצאת וללוות את הילד שלו בטיפול הרפואי. במידה והדבר לא מתאפשר מבחינה ביטחונית, אנחנו מוודאים שאחד מקרובי המשפחה הקרובה ילווה את הילד לטיפול הרפואי. אין ספק שמדובר כאן במקרים הומניטריים ורגישים מאוד אך חייבים להבין שלעתים השיקולים הקשורים לפן הביטחוני קשורים גם לביטחון מדינת ישראל ויש להם משקל כבד בהחלטה בנושא.

יש לי גם את הנתון. אנחנו פעלנו לפתוח מטרת היתר, שהיא מלווה להורה כדי שנוכל להבחין בין הבקשות בהם מדובר באמת בהורים שבאים ללוות את הילדים שלהם ולתת סדר עדיפויות יותר גבוה ולהסתכל על זה ברגישות גבוהה יותר. זה מאיץ את הטיפול בבקשה בגלל הרגישות של הנושא.

כמה שאלות. האם יש נוהל כתוב לגבי ליווי של ילדים? אם יש, מה בדיוק נאמר בו?

תהליך הבקשה, אני אדבר עכשיו על רצועת עזה, כאשר אנחנו מקבלים בקשה מהוועדה האזרחית – ואני אציין שבתקופת הקורונה אפשרנו לתושב להגיש בקשה בדרכים נוספות לצאת לטיפול רפואי בישראל או בגדה המערבית – אנחנו בוחנים אותה לגבי המלווים עליהם הוא הגיש בקשה שילוו אותו. במידה והדבר לא מתאפשר מסיבה ביטחונית, אנחנו מאפשרים לו להגיש בקשה לקרוב משפחה, מי שלא ההורים שלו. ככלל אני יכולה לומר לך שהמדיניות היא שאין יציאה של קטין לטיפול רפואי, הן בגדה והן בישראל, ללא ליווי של אדם מבוגר, בין אם אלה ההורים שלו, במידה ומתאפשר, ובין אם זה הסבא או הדוד, וזה לבחירתם.

אנחנו כאן בוועדה לזכויות הילד לכן אנחנו מתמקדים במצבם של ילדים שצריכים את הטיפול מציל החיים ומובן מדגישים את חשיבות הליווי של ההורים. האם יש לך נתונים כדי שנוכל להבין את ההיקף והקושי שאנחנו דנים בו כרגע? מקרים ששני ההורים נדחים ויכול להיות שקרוב משפחה אחר מתלווה לילד ויכול להיות שהילד לא מצליח לצאת לטיפול. יש לכם נתונים?

60 אחוזים מתוך הבקשות שהוגשו על ידי ההורים אושרו וההורים יצאו ללוות את הילדים שלהם בבתי החולים. ברצועת עזה, אני מדברת על 60 אחוזים ובאיו"ש אני מדברת על 92 אחוזים.

את אומרת ש-40 אחוזים מבקשות הליווי של ההורים לא מאושרות.

לאו דווקא. יתכן שיש בקשות שגם לא הוגשו עם ההורים ואנחנו נתקלים גם בבקשות כאלה בהן התושב עצמו מחליט להגיש בקשה עם קרוב משפחה אחר וזה מסיבותיו הוא. אני לא יודעת לפרט לך כרגע את כל ה-40 אחוזים אבל זה יכול להיות משיקולים של הצד שמגיש את הבקשה או משיקולים של מניעה ביטחונית שקיימת.

לגבי אותם 40 אחוזים, את יכולה לומר מה מספר המקרים שהילד לא מצליח לצאת ולקבל את הטיפול בגלל הקושי שאת מצביעה עליו?

בשאר המקרים, הילד ילווה על ידי קרוב משפחה מדרגה אחרת והוא כן ילווה אותו.

אני שואל מה קורה בפועל. מתוך אותם 40 אחוזים, לפי הנתונים שיש לכם, כולם יוצאים עם ליווי אחר או שיש מקרים שבגלל היעדר ליווי של הורים הילד לא מצליח לצאת?

מתוך סך הבקשות שקיבלנו, 60 אחוזים אושרו לליווי עם ההורים שלהם. בשאר המקרים המלווים הם לא ההורים אלא קרבה שונה וזה לבחירת אותו תושב שהגיש את הבקשה.

דיברת באחוזים. יש לך נתונים מספריים שתוכלי לשתף אותנו?

אלה המון נתונים. אולי תצליחו למקד אותו על איזה נתון תרצה לקבל.

לגבי קטינים. אישורים של קטינים.

בנתונים שאני מביאה, מדובר רק על קטינים מגיל אפס עד 18. אני לא מדברת כרגע על בגירים. ברצועת עזה, 70 אחוזים מסך הבקשות שהוגשו על ידי קטינים אושרו ובאיו"ש אנחנו מדברים על 93 אחוזים של בקשות לקטינים ליציאה לטיפול רפואי שאושרו.

מבחינת מספרים. יש לך את הנתונים הללו לגבי הילדים? לא בשיעורים. לא באחוזים.

אנחנו מדברים על 1,384 בקשות ברצועת עזה ו-9,315 באיו"ש.

ה-1,384 מעזה, זה לגבי קטינים.

נכון. אני כרגע מציגה לך נתונים רק של קטינים.

לאיזה תקופה מתייחסים המספרים?

מינואר עד ספטמבר 2020.

רק כדי לחדד את הנתונים, גם כדי שחברי הכנסת יוכלו להבין את התמונה המספרית. בקשות שהוגשו על ידי קטינים – 1,384.

נכון. 70 אחוזים מסך הבקשות. 69 אחוזים.

ה-1,384 הם אלה שנכנסו?

כן. אלה הבקשות שנכנסו. אלה אושרו.

אם כן, 1,384 בקשות אושרו וזה מהווה 70 אחוזים מסך כל הבקשות לגבי קטינים.

נכון. ברצועת עזה. באיו"ש הנתונים שונים.

מה קורה עם ה-30 אחוזים הנותרים שמהווים מאות בקשות?

קודם כל, ייתכן מאוד שאלה אותם תושבים שיש להם כבר קרוב משפחה שממתין להם באיו"ש והם בחרו להיפגש אתו שם. קיבלנו את הבקשה שלכם להפיק את הנתונים האלה אתמול בלילה, ואלה הנתונים שהצלחנו לשלוף מהמערכת בזמן שניתן לנו.

מה הכוונה שיש להם קרוב משפחה בגדה והוא ממתין להם שם?

אתם מדברים כרגע על הליווי או על אישור הבקשות?

המספר שקיבלנו, ותקני אותי אם אני טועה, 1,384 בקשות של קטינים שאושרו. נכון? קטינים למעבר. זה יכול להיות או בישראל או בגדה?

70 אחוזים מתוך סך הבקשות שהוגשו אלינו מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי של קטינים בישראל או בגדה – 70 אחוזים מתוך הבקשות אושרו. 30 אחוזים נוספים שלא אושרו, ככל הנראה נבחנו על ידי גורמי המקצוע המוסמכים לדבר ויתכן שהבקשה לא עמדה בקריטריונים. צריך להבין שמדובר כאן במקרים מצילי חיים בלבד. יתכן שחלק מהבקשות לא היו בקריטריונים של מציל חיים בלבד. כל הנתונים נמצאים ברשותי ובמידה ותרצו, אנחנו נוכל להעביר לכם אותם בתום הישיבה כדי שתוכלו לבחון אותם, להסתכל עליהם ולהכיר גם את הנתונים.

יש לכם הערכה כמה מקרים שהטיפול עצמו אושר אבל בגלל אי מתן אישור למלווה, אחד ההורים, הוא לא קיבל את הטיפול?

אין לי הערכה כזאת. נוכל לבצע את הבדיקה בהמשך אבל כרגע אני לא יודעת לומר לך ואני לא רוצה להטעות.

בסדר. תכף נעבור לשמוע את הארגונים. נשמח לקבל את הנתונים, הכול לגבי קטינים, לגבי בקשות שהוגשו, בקשות שאושרו אבל להתאים את הנתונים לגבי ליווי של הורים, מקרים שלא ניתן אישור לליווי של הורה. בסדר?

בסדר.

תודה רבה לך. אני רוצה לשמוע את נציג רופאים לזכויות אדם שמלווים את הסוגיה הזאת. נמצא אתנו רן גולדשטיין, מנכ"ל הארגון.

רן, תישאר אתנו. אנחנו רק נשמע את הנתונים מדוקטור שלמון.

אני חוזר אליכם ואני אומר בקצרה. לגבי איו"ש – דיברתי עם דליה בסה שפרשה – בשנה האחרונה לא היה סירוב לטיפול של אף ילד, מהמקרים שפנו. לגבי עזה, דיברתי עם אולגה והדבר היחידי שנדחה היה טיפולים אלקטיביים, לא ממש טיפולים אלא ביקורות לילדים במרפאות חוץ של בתי חולים ישראלים בתקופת הקורונה. דרך אגב, מרפאות בוטלו גם לאזרחים ישראלים. במקביל מה שבוטל לאזרחים ישראלים, בוטל גם לילדים מעזה. מה שהתקיים ברמה של טיפולים אונקולוגיים או טיפולים מצילי חיים, היא לא יכלה לתת נתון של ביטול טיפול מציל חיים. כלומר, רק מעקבים.

היה ואם לאחד הארגונים יש מידע אחר, אני אשמח לקבל אותו ולבדוק.

תודה רבה לך.

תודה רבה חבר הכנסת ג'בארין וחברת הכנסת זנדברג על העלאת הנושא. אנחנו באמת מתעסקים בכל הנושא של ילדים שיוצאים בליווי בהיתרים כבר שנים רבות ואני שמח שמשרד הבריאות כאן ושדוקטור שלמון יהיה מוכן לקבל מאתנו את הפניות כי עד היום משרד בריאות – אולי לפני תקופתו – התשובות שקיבלנו בנושאים האלה היו שזה עניינו של המשרד וזה בעיקר ענייני משרד הביטחון.

אני רוצה למקד את הדיון. אני רוצה לדבר על נתונים כי אנחנו כן קיבלנו נתונים מהצבא והנתון שיסמין הזכירה הוא באמת הנתון הנכון. בעצם 40 אחוזים מהילדים יוצאים ללא ליווי של הורה שלהם. ההשפעה של זה, ההשפעה הנפשית, על בריאותם של הילדים והיכולת להחליף היא אדירה.

חשוב לומר שכל עניין התשלום או הכיסוי הרפואי של הרשות הפלסטינית הוא לא רלוונטי כי רוב הבקשות הן לצאת לגדה ולירושלים המזרחית. מעט מאוד בקשות הן בקשות לטיפול בתוך ישראל.

אנחנו מדברים על כך שהמון בקשות הן בכלל לא מסורבות אלא אין תשובה. יש עיכוב. אז ילדים מפספסים תור לא כי יש להם תור אלא ההורה לא מקבל את ההיתר או אפילו לא יודע אם יש לו היתר או לא ואז זה מתעכב.

אני רואה כאן אנשים שאנחנו בקשר אתם יום יום, גם אמיר מהצבא כאן, ואני יודע שבסופו של דבר יש כאן מדיניות ביטחונית, לא יודע אם זה שב"כ שלצערי הוא לא מגיע לדיונים האלה, ואני יודע הרבה פעמים, אני שומע גם את האנשים שאומרים לנו שזה לא אנחנו אלא זה בסוף גורמי ביטחון של השב"כ. אנחנו רואים את השרירותיות. אנחנו רואים איך מישהו שהיה מעוכב או מישהו שהיה מנוע ואז מגיעה פנייה שלנו, פתאום הוא מקבל היתר. לכן גם הטיעון הביטחוני לאורך השנים, הראינו שזה שרירותי.

הנתונים שהצבא מסר לנו, הנתונים שאתה ביקשת לקבל, מדברים בשנת 2019 על כך שאחד מכל חמישה ילדים יצא ללא הורה. המטרה שלנו היא שכל ילד יצא עם הורה שלו. זה לא יכול להיות שילד יוצא בלי ההורה שלו כאשר לפעמים אלה מקרים של פעוטות בגיל שלושה וחצי חודשים, בן שבעה חודשים שנמצאים שבועות ולפעמים גם חודשים בבתי החולים והם נמצאים ללא ההורה שלהם. זה מחריד ואין סיבה שזה יקרה. אני חושב שבסופו של דבר המטרה שלנו כאן היא החשובה. אנחנו יכולים להגיע למצב שאין כזה דבר שילד יוצא ללא הורה כי זה פשוט בתי מתקבל על הדעת.

אני מבין שאלה מאות מקרים. נכון?

מאות מקרים. אחד מכל חמישה ילדים.

כשאתה אומר אחד מכל חמישה, 20 אחוזים בעצם נכנסים ללא ליווי הורה, כך שמדובר במאות ילדים.

זה הנתון מ-2019. עכשיו אני חושב שיסמין נתנה לנו נתון אפילו רע יותר, ש-40 אחוזים יוצאים ללא הורים.

כן. כנראה בסביבות 30 עד 40 אחוזים. כך אני הבנתי מהנתונים. ביקשנו גם לקבל את זה בכתב. רן, אתה מודע למקרים שילדים לא נכנסו, לא קיבלו אישור מעבר? האמת היא שאולי מטעה לומר לא נכנסו לטיפול רפואי כי מה שאתה אומר זה שרוב הבקשות של מעבר מעזה, הן בכלל כדי לקבל טיפול רפואי או בירושלים המזרחית, בעיקר בית חולים אל מוקסד למשל, או ברשות הפלסטינית.

נכון. זה נכון מאוד שמאז שהרשות החליטה לצמצם באופן דרסטי את התשלום לכיסוי טיפולים בתוך ישראל, הרוב יוצאים לגדה ולירושלים.

בעצם זה יותר מ-50 אחוזים מהבקשות.

אני מבין שכן. הנתונים אצל המתפ"ש והם מדויקים. אנחנו ביקשנו נתונים. אני יודע שגם הוועדה ביקשה נתונים לקראת הדיון ואני לא יודע אם הם התקבלו אבל באמת הסיפור העיקרי הוא היציאה של ילדים שיוצאים ללא הליווי ואפשר לפתור את זה. אנחנו גם מכירים את נוהל הורה וזה עדיין לא מספיק טוב. עדיין אמיר יודע כמה טלפונים הם מקבלים מאתנו וכמה פניות מגיעות מאתנו למת"ק עזה, למת"ק ארז, ופשוט אין מענה או שאין שיקוף.

מתוך אלה שלא מקבלים, המאות שלא מקבלים, לפחות לפי הנתונים של 2019, אתה יכול לומר אם הרוב הוא לטיפול בישראל או לטיפול בגדה או גם וגם?

עד כמה שאני יודע, הרוב הוא לטיפול בגדה או בירושלים. כך זה מאז אפריל 2019. אני גם רוצה לחדד נקודה. יש הורים שהילד בסוף לא יצא. זאת אומרת, אם הורה מעוכב, לפעמים הם לא רוצים לשלוח ילד עם קרוב משפחה אחר. גם אני לא הייתי שולח את הילד שלי עם מישהו אחר לטיפול רפואי בבית חולים, אפילו לא עם סבתא שלו, אם זה עניין של שבוע ולא יום. אני מבין מאוד את ההורים שבסוף לא ישלחו את הילד שלהם.

יש לכם נתונים? יש הערכה כמה מקרים כאלה שבעצם הטיפול לא התאפשר בגלל אי מתן התר לליווי הורה?

לנו השנה יש 75 מקרים של בקשות של הורים, מתוכם 48 קיבלו היתר. אני לא יודע לך כמה בקשות מאלה עדיין תלויות אבל יש כאן בסביבות 20 ומשהו אנשים שההורים לא קיבלו היתר ועד כמה שאנחנו יודעים הילדים לא יצאו. זה רק מה שהגיע אלינו. אנחנו מטפלים במעט מהבקשות. אלה אלפי אנשים.

אני מניח שרשמת את ההצהרה של דוקטור אשר שלמון שהוא ישמח לסייע ככל שניתן.

בהחלט.

תודה רבה רן גולדשטיין מרופאים לזכויות אדם.

חברי הכנסת, תאמרו לי מתי אתם רוצים להתייחס.

אני מתקשה לראות שמדינת ישראל תתעלם מכאב ראש של ילד. אתה יודע, בשבוע שעבר דיברתי על הסכמי אברהם ואומרים לי שהיהודים הם גומלי חסדים, רחמנים, וכל זה חשוב ונכון. זה שיח שהוא שיח אמיתי. בסופו של יום אני רוצה להזכיר למדינת ישראל, לבית הנבחרים במדינת ישראל, שיש לנו שני בנים שלא שבו מן הקרב בצוק איתן ומדינת ישראל לא יכולה להתעלם מהמציאות הזאת. גם החוק הבין-לאומי שמדבר על סיוע הומניטרי, מדבר על הדדיות בסיוע הומניטרי, שגם מי שמקבל את הסיוע ההומניטרי, צריך לנהוג בהומניטריות, דבר שאינו מתקיים כאן. אם שמעתי את הדובר הקודם שמלין על כך שלפעמים המניעות, לפחות לתחושתו, הן שרירותיות, אני חושב שהמניעות לא צריכות להיות שרירותיות.

אני אומר יותר מזה. אני לא חושב שאת כל המדיניות ההומניטרית צריך לקבוע, לצערי, לפי הסיפור של שני הבנים אבל אני אדרוש על זה דיון בוועדת חוץ וביטחון, לקחת שתיים, שלוש, ארבע נקודות הומניטריות שהן יהיו למשא ומתן הומניטרי, שהמדינה תוכל לעמוד בגזרה הזאת ותוכל לעמוד בדרישה הזאת. זה דבר שהוא קריטי והוא הכרחי וזו חובתנו כנבחרים לדאוג להשיב את אותם בנים לקבר ישראל. תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת סופר. נציגת ארגון גישה, נעה גלילי. ארגון גישה עוסק רבות בנושא הזה.

שלום. אני רוצה להודות ליושב ראש הוועדה, לחברת הכנסת זנדברג ליתר חברי הוועדה שמארחים את הדיון הסופר חשוב הזה. אני חושבת שידוע לכולנו שכבר זמן רב ישראל מקשה על תנועה של מלווים שרבים מהם הם הורים שמבקשים להתלוות לילדים שלהם שיוצאים לטיפולי רפואיים מרצועת עזה. ילדים ונוער עד גיל 18 שנאלצים לצאת לטיפול מציל חיים שלא קיים ברצועה, הם רשאים לפי הקריטריונים שישראל קבעה שילווה אותם הורה או מבוגר אחר. הדבר הזה כמובן דורש אישור ישראלי וכרוך בהגשת מסמכים ובאבחון ביטחוני. אבל למרות הנוהל הזה ניכר פער ואנחנו שומעים את זה מהנתונים שקיבלנו ממתפ"ש ומהצבא וניכר שהפער הולך וגדל בין מספר הילדים החולים שיוצאים לטיפול לבין מספר המלווים.

הבעיה המרכזית היא שבפועל – ואני חושבת שצריך להתעקש על זה – הורים רבים לא מקבלים היתר ללוות את הילדים שלהם לטיפול ויש לכך כל מיני סיבות ואני אתמקד בסיבה שעדיין לא הוזכרה. בעצם כבר ב-2015 דיווחנו בארגון גישה על כך שישראל מגבילה בפועל – גם אם באופן לא רשמי – את גיל המלווים שרשאים ללוות את הילדים שלהם לטיפול רפואי והגיל הזה הוא גיל 55 ומעלה. משמעות מגבלת הגיל הזו היא שבעצם בקשות שמוגשות על ידי הורים צעירים לליווי הילדים שלהם, בעצם עוברות תהליך בידוק ממושך שהוא עלול לקחת שבועות רבים וכך קורה בפועל. העובדה הזאת מביאה הורים רבים להימנע מלכתחילה מלהגיש בקשה לליווי הילדים שלהם וזאת מהחשש שהגשת הבקשה עצמה תוביל לכך שהטיפול הקריטי, טיפול מציל החיים, יידחה והילדים לא יקבלו מענה הולם.

אני רוצה בקצרה לציין כאן נתונים של ארגון הבריאות העולמי ממארס 2019 לפיהם נכון לאתו חודש אושרו רק 53 אחוזים מבקשות המלווים של חולים מרצועת עזה שהוגשו אז לישראל. גם נייר עמדה חשוב של ארגון רופאים לזכויות אדם שמספרים על הקריטריון, אחרי הקריטריון של הורה מלווה שנקבע באוקטובר 2018, מאוקטובר 2018 עד יולי 2019 חלה עלייה משמעותית בשיעור אישור הבקשות להורים מלווים אבל גם אחרי השיפור הזה עדיין ילדים מוצאים מעזה לטיפול רפואי מציל חיים ללא ההורים שלהם.

אני רוצה לציין בקצרה שהמדיניות הישראלית של הגבלת התנועה וכמובן האיסורים הגורפים שמוטלים על תושבי רצועת עזה בעצם עושים גם הפרדה בין חולים שזקוקים לטיפול מציל חיים לבין חולים שנדרשים לטיפול שנועד לאשפוז בחיים. הקריטריון הזה הוא רלוונטי גם לילדים ובעצם ילדים שצריכים טיפול לאיכות חיים, אם זה שתל שמיעה, שתל שבלול או כל דבר אחר, הם בכלל לא רשאים להגיש בקשה לצאת מרצועת עזה ולקבל את הביקור הזה.

אני אסכם ואומר שבאמת המדיניות של הסגר של ישראל מביאה למצבים בלתי נסבלים מבחינה אנושית והיא חייבת להיפסק. על ישראל לאפשר לתושבי עזה לממש את זכויות היסוד שלהם ואת הזכות לנוע לצורכי משפחה ובריאות.

תודה. אם יסמין או אמיר ממשרד הביטחון ירצו להתייחס, נשמח לשמוע את ההתייחסות שלכם לנקודות שעלו כאן. האם יש את אותה הגבלה לגבי הגיל. נעה, הנקודה שאת העלית בסוף שילדים ברצועת עזה שצריכים טיפול שהוא לא בהכרח מוגדר כמציל חיים אבל הוא לא בנמצא בעזה. אלה לא נכללים בקריטריונים? לא נכללים. תודה.

ביקשה לדבר דוקטור לאה גולדין, אימא של הדר גולדין.

בוקר טוב. תודה רבה. האמת היא שאני מאוד מתרגשת. כבוד היושב ראש, תודה רבה על הזכות שנתת לי לדבר ואני אשתדל לעשות את זה מאוד קצר.

קודם כל, אני רוצה באמירה אחת, בצורה הכי מנומסת, להגיב לכל המכובדים שדיברו ובהחלט אמרו דברי טעם. המילה במנותק, חברת הכנסת זנדברג, היא המילה הכי גרועה לומר היום. בכל ההפגנות אנחנו רואים את המילה מנותקים ואסור לנו בכלל לחשוב במנותק על שום דבר ובשום נושא, במיוחד כאשר אנחנו מדברים על עניין הומניטרי. הנושא הוא הומניטרי ואנחנו אנשים הכי הומניטריים שבעולם ורוצים לעזור ועוזרים בצורה הכי הומניטרית. אני מדברת עכשיו בשמי ובשם משפחתי.

העניין הוא שנושא הומניטרי הוא הדדי. זאת אומרת, מי שמקבל סיוע הומניטרי, צריך להתנהג הומניטרית וכאן מתחילה הבעיה. הנושא שלנו, וזה הנושא של הבן שלי הדר גולדין, ואורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם אסייד, יש לנו את הילדים שלנו שנמצאים בעזה והם בעזה עכשיו במצב של הפרה מתמשכת של החוק הבין-לאומי ההומניטרי. לחטוף חסרי ישע, למנוע קבורה, למנוע ממשפחות לקבור אותם על פי כל הדתות. גם לפי הקוראן, גם לפי הנצרות ובעיקר לפי היהדות – זה הדבר הכי לא הומניטרי, הכי לא מוסרי. הדבר הזה מבחינת הדין הבין-לאומי – ואני הופעתי במועצת הביטחון – הוא הפרה בוטה של הדין ההומניטרי הבין-לאומי. לפני שנה הם העבירו במועצת הביטחון חקיקה 2474 בהובלת הכווייתים שהמשמעות שלה היא שבכל מקום בעולם שיש קונפליקט ונותנים סיוע הומניטרי, חייבים לבדוק שמי שמקבל את הסיוע ההומניטרי, הוא מרצה ועומד בעקרונות ההומניטריים. מכיוון שיש לנו עכשיו מצב של הילדים שלנו, החללים שצריכים להחזיר אותם לקבורה, והאזרחים שהם חיים ויש להם בעיות נפשיות, יש כאן הפרה בוטה של החוק ההומניטרי. זאת אומרת, כל מי שנותן סיוע היום לעזה, הוא בהגדרה מפר חוק בין-לאומי. זאת המציאות שלנו.

הסיפור שלנו הוא עוד יותר בעייתי כי מדינת ישראל, הקבינט הביטחוני-מדיני, בינואר 2017, ב-1 בינואר 2017, החליט, כדי להפעיל לחץ על החמאס, לא לאפשר טיפולים רפואיים למשפחות חמאס בישראל. הם יכולים לקבל את הטיפולים הרפואיים בירדן, הם יכולים לקבל את הטיפולים הרפואיים בקטאר, בתורכיה, בכל מדינה אחרת שתרצה לתת להם אותם. זה נוגע גם לטיפולים מצילי חיים ואנחנו זכינו בבג"ץ על הדבר הזה.

כשאני שומעת עכשיו שבעצם כל הילדים מגיעים לטיפול רפואי, אלא יש בעיה עם ההורים שלא מלווים אותם, אני מבינה שזה לא קורה אפילו שבג"ץ החליט על הדברים האלה.

הפתרון לבעיה שלנו, כמו בעיה הומניטרית, הוא קל. כמו שהציע קודם האיש. באמבולנס הראשון שמגיע עם הילדים, פשוט תחזירו לנו את החללים ואת השבויים. תחזירו אותם. זה לא עולה כסף, לא צריך ועדות על הדבר הזה, צריך פשוט רצון הומניטרי נכון לבצע את זה.

אני בעד כל הטיפולים ההומניטריים לילדים, רק אל תתבלבלו, מדובר כאן על ילדים מגיל שנה עד 18. תמר, אל תטעי את האנשים. אלה לא תינוקות שרק נולדו. מדובר כאן באנשים רבים שהם גם שותפים לטרור והתמימות מהם והלאה. זה לא שהם נולדו לתוך זה אלא הם שותפים לזה, המשפחות שלהם שותפות לזה וכל מה שאנחנו מבקשים זה אנא, תעזרו לנו שבאמצעות הילדים הם יפנו שם לרשויות שלהם, כי מי שפוגע בהם אלה החמאס ולא אנחנו, ויגידו להם תהיו הומניטריים, תעזרו לנו, תעזרו לנו להיות הומניטריים כי גם לפי הקוראן – ואמר את זה הנביא – אתם יודעים שכשאתם מונעים מהנשמות להגיע לקבורה, אתם מונעים מהם להגיע לגן עדן ואתם מונעים בכלל את שלום העולם מבחינה דתית.

אני מדברת עכשיו כאימא. יש כאן מצב קשה מאוד של פגיעה בזכויות אדם שלנו וכשאנחנו מדברים על הומניטריות והדדיות, זה מאוד פשוט. לנו יש זכויות ולהם יש זכויות. למה להם מגיעות זכויות מבלי שיינתנו לנו? כל מה שאנחנו אומרים זה אין בעיה, תחזירו לנו קודם את הילדים שלנו. זה לא עניין פוליטי, זה לא עניין צבאי, זה עניין דתי, זה עניין הומניטרי, זה עניין חברתי וזה עניין מאוד פשוט. אם אנחנו רוצים לחיות לפי כללים של זכויות אדם, אז כולם צריכים לשחק לפי אותו משחק. אי אפשר להגיד אני פטור מזה ורק בגלל שהוא ילד, הכול בסדר. אלה תירוצים ואני אומרת את זה גם לרופאים שבינינו ואני אומרת את זה גם לאנשי המתפ"ש. העולם הוא לא חד ממדי, אתה לא יכול לראות את העולם דרך הסטטוסקופ והילד שהפסיד את הביקור שלו במרפאה, אתה צריך להסתכל על החברה שלנו, מי אנחנו, ובמצב כזה, אתה, רן, לא עוזר לי להחזיר את הילד שלי – אתה מפר את החוק ההומניטרי הבין-לאומי.

אני מדברת עכשיו אל חברי כנסת ישראל. אתם צריכים לייצג אותנו, את הישראלים בראש ובראשונה. יש לנו שם גם יהודים, גם בדואים, גם בחור מהעדה האתיופית, יש לנו כמעט את כל הפנים שלנו שם.

אני מאחלת ראשית שכולם יהיו בריאים ושתהיה הרבה בריאות לכולם, אבל אני אומרת, חבר'ה, אל תיתממו, אל תשחקו את המנותקים, תגידו כן, בוודאי, אבל אנחנו רוצים שאתם תפתרו את הבעיה של הילדים שלנו, הישראלים, תחילה. זה הכול. זו הבקשה שלי ותודה רבה על זכות הדיבור.

תודה רבה דוקטור גולדין. תודה לך.

נציג האגודה לזכויות האזרח. עורך דין רוני פלי.

שלום. אין לי נתונים אבל חשוב לי לומר שאני מנסה מהדיון הזה להבין את המדיניות ואת המניע לאותה מדיניות. זאת אומרת, היה שינוי. נותנים להרבה פחות הורים להיכנס. הצבא אומר את זה וקושרים את זה באחזקת שבויים בעזה. ברגע שהקשר הזה נעשה, אנחנו למעשה מדברים על סוג של ענישה קולקטיבית של מי שלא עשה את זה. זאת אומרת, אני בטוחה שגם דוקטור גולדין שדיברה לפני מדם ליבה, אמנם היא לא אומרת שלא מדובר באנשים תמימים ושחלקם קשורים לטרור, אבל לא מדובר במי שמחזיק בבנה ובשאר השבויים ולכן מרגע ש-40 אחוזים מאותם הורים או ילדים לא זכאים לליווי הזה בגלל שחמאס מחזיק בארבעה ישראלים, אנחנו מדברים כאן על איזושהי מדיניות שהיא מדיניות הענשה קולקטיבית של החלשים ביותר. זאת אומרת, הם ילדים חולים במחלות קשות סופניות. אני לא מצליחה להבין את הבחירה בהענשתם באותה ענישה קולקטיבית ולתלות את הליווי המאוד בסיסי הזה של ילד שמישהו שצריך להיות אתו זה ההורה שלו, מישהו שיחזיק אותו. אני מניחה שגם בית החולים צריך שההורה יהיה שם כדי שהטיפול יהיה מיטבי. אני מוכרחה לומר שאני לא רואה את הלגיטימיות של הקשר הזה שנעשה כאן.

לא הצלחתי להבין האם זו באמת הסיבה להקשחת הקריטריונים. אם כן, היא מאוד מאוד בעייתית. אנחנו צריכים לראות במי המדינה פוגעת ובעניין הזה אני חושבת שאנחנו לא יכולים למצוא כל הצדקה של פגיעה מעין זו דווקא בילדים הכי חולים. זה באמת ללכת לבטן הכי רכה שאפשר.

תודה. נציגי משרד הביטחון, יסמין או אמיר, אני אשמח אם הם יוכלו להתייחס. בינתיים נשמע את ראיד בלעום, מנהל יחידת התיאום בבית החולים שיבא.

היושב ראש חבר הכנסת יוסף ג'בארין הנכבד, שלום לכם. תודה שניתנה לי ההזדמנות לדבר ולהעלות את הסוגיה מהמקום שלי כנציג של בית חולים שיבא. אני מנהל יחידת התיאום שמטפלת או אמונה ואחראית על החולים שמגיעים משטחי הרשות, בין אם מדובר בחולים שמגיעים מהגדה ובין אם מדובר בחולים שמגיעים מעזה.

אני רוצה להתייחס ולומר מי הם ילדים שמגיעים אלינו. מדובר בעיקר בילדים שהם חולי סרטן, מחלות מאיימות חיים שלא הצליחו לטפל בהם שם ולכן הם מופנים בעיקר על ידי הרשות לטיפול בבתי חולים ישראלים. בימים אלו מרבית החולים מרוכזים בתל השומר, זו החלטה של הרשות, ובעצם אני רוצה להתייחס לשתי נקודות עיקריות.

נקודה ראשונה מתייחס לחשיבות הגעת ההורה עם הילד. לא די שהילד בעצמו מתמודד עם מצב חדש, מחלה מאיימת חיים עם כל הפגיעה המשתמעת מכך ההשלכות, אלא גם נוצר מצב שהוא יוצא מסביבתו הטבעית, יוצא ממקום מגוריו ופונה לקבל טיפול במקום שהוא זר לו. זאת בעצם פגיעה נוספת שהילד חווה. במצב כזה, כשהילד מנותק מהסביבה שלו, מהלימודים שלו ומרשת התמיכה החברתית והמשפחתית הנורמלית, נכון יהיה לפחות לאפשר לו להיות עם ההורים שלו, כך שנוכחות ההורים לסעוד את הילד יש לה חשיבות רבה מבחינה מורלית ומבחינת תמיכה וליווי הילד שקרוב לוודאי יימצא בטיפול בבית החולים לתקופה ממושכת.

כאשר אותו הורה לא מגיע, ואני רוצה לציין כאן שתי סיבות עיקריות. במקרים בודדים ביותר ההורה בעצמו בוחר לא להגיע וזה יכול להיות בגלל שלאימא יש עוד חמישה-שישה ילדים והאבא עובד לפרנסת המשפחה ואם האבא ילווה אותו, אין מי שיפרנס אותם, אבל יש לציין שכאן מדובר במקרים נדירים יחסית. החלק הגדול של ההורים שלא מגיעים נובע בעיקר מהסיבה הביטחונית. כפי שצוין קודם, מצב זה יוצר בעיה של ממש עבור הילד, או שהמלווה הוא סבתא או אדם מבוגר שהוא בעצמו זקוק לטיפולים רפואיים ולא יכול להכיל את הילד עם כל התהליכים הרפואיים שהוא עובר.

נקודה נוספת אליה אני רוצה להתייחס ולצערי הרב היא לא עלתה כאן. סוגיית האפוטרופסות. ברגע שילד מגיע עם מלווה שאינו הורה, אותו מלווה הוא לא האפוטרופוס על ילד ואנחנו כבית חולים צריכים להתחיל לרוץ אחר אפוטרופסות וזאת עוד פגיעה בטיפול הצפוי לילד.

אני רוצה לציין שטיפול אופטימלי צריך ודורש תנאים מיטביים וכאשר אני מדבר על תנאים מיטביים, אין מדובר רק ביכולות הרפואיות אלא בדברים שמסביב כמו מלווה שאינו הורה שיכול לסעוד את בנו ושיכול לגרום לילד להישאר בטיפול כי לא פעם הילד בעצמו ביקש לחזור למקום מגוריו כי הוא מתגעגע למשפחה שלו, לאימא שלו, לסביבה הטבעית שלו, וזה בעצם יוצר מצב של פגיע בטיפול או בגלל סבתא שהיא אישה מבוגרת – וזאת העדפה של גורמי הביטחון לגבי המלווים – דבר שגם הוא יוצר בעיה. ותוסיפו על כך את בעיית האפוטרופסות. הפגיעה הזאת היא פוגעת במתן טיפול מיטבי לילד ואי מתן הזדמנות שווה, ואני לא מדבר רק על רמת הרפואה. אני עד להרבה מקרים של ילדים שנמצאים אצלנו כרגע - בכל מצב נתון יש בתל השומר עשרות ילדים מאושפזים כאשר רובם המוחץ הם ילדים חולי סרטן - וכרגע לפחות 30 אחוזים מהם ללא נוכחות הורים. כפי שציינתי הדבר מאיים על המשכיות הטיפול, מאיים מבחינת פרוצדורות רפואיות שמצריכות אישור ההורים, יכול ליצור מצבים של עיכוב מתן טיפול והמקום שלנו כבית חולים בסופו של דבר לתת את ההזדמנות לכל ילד באשר הוא, זה דבר שהוא לוקה בחסר.

אלו הנקודות אליהן רציתי להתייחס.

תודה רבה. אתה אומר שלפי הניסיון שלכם בשטח, אתה מדבר על כ-30 אחוזים מסך כל הילדים מטופלים ללא ליווי של הורה. אנחנו מדברים על ילדים מרצועת עזה או מיהודה ושומרון?

בעיקר מרצועת עזה.

בסביבות 30 אחוזים מהם מטופלים כיום ללא ליווי של הורה והטיפול יכול להימשך שבועות ארוכים.

נכון. הטיפול יכול להימשך חודש, חודשיים או מצבים מסוימים שלושה חודשים. יש לציין שאותם ילדים שמגיעים אלינו, מגיעים אלינו באמת במצב רפואי מאוד מאוד רדוד וקשה והם צריכים טיפולים מצילי חיים. לכן השהות שלהם מתארכת.

עוד דבר שאני רוצה לציין. לפעמים נוכחות ההורה דרושה מסיבות רפואיות כמו בדיקה של המוח. יש מצבים שההורה בעצמו אמור לתרום מח עצם. אני לא יכול להטיל את הקושי הזה בהגעת המלווים, ההורים כמלווים, על מתאמות הבריאות בגדה או בעזה כי בדרך כלל התשובה שאנחנו מקבלים היא שזה בבידוק ביטחוני או אבחון ביטחוני ובעצם זאת עבודתו של השב"כ. לשם מופנות האצבעות ואת זה יש לבדוק.

לחדד את העניין הזה. לפי מיטב ידיעתך אותם 30 אחוזים שמהווים עשרות ילדים, ההורים לא הגיעו כי לא קיבלו אישור.

במרבית המקרים, כן. לסייג מקרים שההורים בעצמם העדיפו לא להגיע וגם כאן יש להתייחס לכך שיש את אותה פגיעה באותם ילדים. הרוב המוחץ של אי נוכחות ההורים עם הילדים שלהם לסעוד אותם, זה בגלל אי מתן אישורים ביטחוניים להורה להיכנס.

בדרך כלל זאת דחייה של שני ההורים, גם של האבא וגם של האימא?

בדרך כלל לא. יש מצבים שהאימא היא המאושרת אבל לאימא יש עוד הרבה ילדים בבית ואין מי שיטפל בהם. אני מדבר כאן על מקרים שהם יחסית מועטים, שהאימא מסרבת להגיע. אני אומר ושוב פעם חוזר ואומר שעיקר הסיבות של אי הגעת הורה נעוצה באי מתן היתר ביטחוני. היתר כניסה.

אתה מודע להגבלת גיל כפי ששמענו בדיון? אנשים צעירים יותר מתקשים יותר לצאת? דיברו על גיל 55. אתה פוגש את זה בעבודה שלך?

מדי פעם נקבעים שם קריטריונים. אנחנו עובדים בצורה מאוד אינטנסיבית מול אולגה כץ ודליה בסה שעכשיו מסיימת את תפקידה. כן, ככל שהגיל הוא יותר צעיר, יש קושי יותר ממשי לקבל אישורים. כאשר אני מדבר על 30 אחוזים, אלה 30 אחוזים מהילדים שכרגע מאושפזים ומתחלקים ביניהם בכל זמן נתון, הם שמתמודדים עם אי נוכחות הורה ועם כל ההשלכות מכך, ולא רק הילד עצמו אלא ההורה שנמצא בצד השני של המתרס, הוא זקוק לאינפורמציה דחופה אודות מצב בנו. גם הוא שם במצוקה וגם הצוותים שלנו שצריכים את נוכחות הילד בגלל האפוטרופסות. אי נוכחות או היעדר אחד מההורים לפחות עם הילד, פוגעת במתן טיפול מיטבי וביצירת תנאים אופטימליים של תשתית טיפולית.

תודה רבה על העבודה שלך.

חשוב לשמוע גם את נציגת משרד המשפטים. עורכת הדין הילה טנא גלעד.

אנחנו במשרד המשפטים מלווים את הנושא. אני ממחלקת ייעוץ וחקיקה, משפט בין-לאומי. הנושא עלה בוועדות לזכויות האדם האחרונות, בדיון בפני הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות שבה גם השתתף דוקטור אשר שלמון נציג משרד הבריאות וגם נציגי מחלקת הדין הבין-לאומי בצבא, סגן אלוף רוני קציר. הם העלו את הנושא שם בפני הוועדה. את מסקנות הוועדה, אני מבינה שהוועדה ראתה לפני הדיון היום. אכן הנושא הזה עלה. הוועדה ביקשה מאתנו נתונים לגבי הגעה והנתונים הוצגו בפניה, כולל הירידה המשמעותית שעלתה גם בדיון שהיה באוקטובר שנה שעברה בהגעה של ילדים מאיו"ש ומעזה לטיפולים רפואיים בתוך ישראל, ממערך שיקולים שהוא אמור לא תלוי במדינת ישראל. ההחלטה העקרונית שהושגה הייתה, כפי שדוקטור שלמון ציין, שנעשה כל מאמץ על מנת לאשר בקשות של ילדים להגיע לטיפולים רפואיים בתוך ישראל. הנתונים שהוצגו היו ברמת הנתונים המספריים שהוצגו כאן. אכן באיו"ש הנתונים הם מאוד גבוהים ובעזה הנתונים יותר נמוכים. לא הוצגו אז הנתונים שהוצגו היום כי הם לא היו בפנינו.

הנתונים ששמענו גם מגורמי הממשל אבל גם מהשטח, ושמענו עכשיו מבית החולים תל השומר, אם ההערכה היא ש-30 אחוזים מהילדים לא מקבלים את הליווי, זה ביטוי בפועל או יישום של החלטת ועדת האו"מ לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. שמענו גם על הפגיעה גם ברמה הרפואית, הפסיכולוגית והסוציאלית באותם ילדים. השאלה מה אתם עושים בעניין הזה ואיך אתם יכולים לקדם מצב שאכן כל ילד יוכל להיות לפחות עם אחד מההורים לפי המלצת הוועדה באו"מ.

כאמור, בעקבות הוועדה והמסקנות שלה התקיים דיון במשרד המשפטים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דוקטור רועי שיינדורף, על מנת לבחון את המסקנות וגם הנקודה הזאת עלתה במהלך הדיון. בדיון השתתפו כמובן נציגי הגורמים הרלוונטיים, גם משרד הבריאות, גם גורמי הצבא, גם כל המשרדים הרלוונטיים האחרים ובאמת עלה הנושא והנתונים. אני מודה שדיון המעקב נעשה פחות או יותר קצת לפני שהתחילה מגפת הקורונה וכרגע, כמו שאדוני יודע, גם הולכים להיערך לקראת הדיון הבא בפני הוועדה לזכויות הילד וכן גם בממשק הזה הנושא הזה עולה ואנחנו נקיים שיח על זה גם בהיבטים לקראת ההופעה הקרובה בפני הוועדה לזכויות הילד.

יש את הילדים שצריכים טיפול מציל חיים וכנראה כאן ההנחיות שצריך לאפשר להם ואז יש את הקושי עם ליווי של הורים, אבל אני מבין שאם יש טיפול רפואי שאינו בנמצא בעזה ולא מוגדר כמציל חיים, כאן אין הסדרים כדי לאפשר לילד לקבל את הטיפול? נראה לי שזה נושא בעייתי שצריך לתת עליו את תשומת הלב.

משרד הביטחון יתייחס לנושא הזה כי זה מערך שיקולים שהם מסדירים. חלק מהנושאים עלו גם בהכרעות של בג"ץ אבל בסופו של הנושא הזה מרוכז במשרד הביטחון שעובד כמובן מאוד בצמוד עם משרד הבריאות ובסופו של דבר השקלול נעשה שם.

מתי אמור להיות הדיון הבא באו"מ בעניין הדוח של ישראל?

אנחנו כרגע ממתינים לוועדה. כרגע, כמו כל ועדות זכויות אדם של האו"מ, הכול ממתין להכרעה לגבי המשך ההתנהלות מול הוועדות. הם עדיין לא התחילו בדיונים וירטואליים והדיונים עדיין מתנהלים רק פיזית וכמו שאדוני תאר לעצמו, כרגע יש משלחות מרחבי העולם אינה עומדת על הפרק. לכן כל מערך הדיווחים לאו"מ מחכים להחלטה עקרונית בנושא הזה. להערכתנו הם יעברו לדיונים וירטואליים ואז יקבעו מועדים. כרגע הכול נעשה כהכנה.

אבל הדוח הרשמי כבר הוגש?

הדוח הרשמי אכן הוגש לוועדה. אנחנו מקווים להציג אותו בפניכם באחד המועדים הקרובים. לאחר מכן אנחנו אמורים לקבל מהוועדה רשימת שאלות שאנחנו אמורים להשיב עליה. הרשימה הזאת תתבסס הן על הדוח שהגשנו והן על דוחות חלופיים שיתבקשו להגיש ארגוני החברה האזרחית. הוועדה תעביר אלינו רשימת שאלות עליה נשיב בכתב ואז ייקבע מועד לדיון. כאמור, לגבי המועד, אנחנו ממתינים להחלטה עקרונית של הוועדות.

תודה רבה לך. ביקשתי התייחסות מגורמי הצבא. יסמין טאו יצחק ביקשה להגיב.

אני ארצה קודם כל להתייחס לדברים של נציגת גישה שדיברה קודם לכן ולחדד. כל הורה רשאי להגיש בקשה ליציאה לליווי עם הילד שלו לבית החולים, ללא קשר לגיל. זה משהו שכן חשוב שנדגיש כאן.

בנוסף אני רוצה לחדד ולהדגיש שאנחנו נמצאים במצב שגורמי המקצוע, אלה שבסופו של דבר בוחנים את הבקשות, לכולם ברור שמדובר במצב רגיל, במצב שבו ההורים רוצים ללוות את הילדים שלהם אך מדובר גם בשיקולים שלנו אין יד בהם. אנחנו מנסים לעשות ככל הניתן במגבלות השיקולים הביטחוניים שאנחנו כופים עליהם.

דבר נוסף שאני רוצה לומר ולהוסיף זה שיש בקשות, ולא פעם אנחנו נתקלים במצב שבו הבקשה מוגשת אלינו מלכתחילה עם ילדים שהם לא ההורים. זאת אומרת, כאשר מגישים את הבקשה, מלכתחילה מגישים לנו בקשה כשהיא עם הסבא או עם הדוד מסיבות כאלה ואחרות, מסיבות שהם רואים לנכון, ובמקרים כאלה מאשרים את מה שבאמת הם מגישים לנו. אפילו יש מקרים שאנחנו מבקשים מהם לבחון ולבדוק האם רוצים להוציא את ההורה עצמו. חשוב שנאמר את זה כאן.

זה מבחינת ההתייחסות שיש לי.

לעניין הגיל. דובר על גיל 55. כנראה הם רואים את זה בשטח. את אומרת שאין הוראות כאלה.

הורה גם בן 25 יכול להגיש בקשה ללוות את הילד שלו.

יכול להגיש, אני יודע. השאלה אם יש מדיניות לא לאפשר או להקשות על הגילים מתחת לגיל 50 או 55.

אין מדיניות להקשות על גילים מסוימים. הבקשה תיבחן בהתאם לשיקולים הביטחוניים שיש לגבי אותו אדם שביקש את הבקשה. כל מקרה נבחן לגופו. ככל שניתן להוציא את ההורה בן ה-25 ואין לו מניעה ביטחונית שמועברת אלינו, אנחנו גם נאפשר לאותו בן אדם לצאת וללוות את הילד שלו.

עלה גם הנושא של טיפולים רפואיים שאינם בנמצא בעזה בל הם לא מוגדרים כמצילי חיים. אני מבין שלגביהם ההנחיות לא מאפשרות יציאה מעזה.

אנחנו בסופו של דבר ממשים את המדיניות והמדיניות היא לאפשר יציאת חולים לטיפולים מצילי חיים. אני לא רופאה ואני לא יודעת לאבחן מהי בקשה מצילת חיים ומהי לא כזאת, אבל יש גורם מוסמך ומקצועי שהוא זה שבוחן את הבקשות מלכתחילה ויודע לבצע את האבחנה בין בקשה כזו לבין בקשה מצילת חיים.

השאלה אם יש מקום להתחשבות, ואני חושב שיש מקום להתחשבות, סוג של טיפולים רפואיים שהם חשובים ומהותיים, אמנם לא מוגדרים כמצילי חיים אבל הם לא בנמצא והם לא קיימים בעזה עבור ילדים. אם כן, מה עושים? הילד לא מקבל את הטיפול, לפי ההנחיות?

שוב, גורמי המקצוע שגם דוקטור אשר שלמון הרחיב עליהם, שאלה הן מתאמות הבריאות, אנחנו יודעים לבצע אתן את הבדיקה האם יש את האפשרות לקיים את הבדיקה הזאת בעזה ואם לא. יש מקרים שאנחנו בוחנים, קשה לי להגיד מדיניות כללית. אני יכולה לומר שכל מקרה נבחן על ידי גורם המקצוע הרלוונטי האם הוא יכול בסופו של דבר לקבל את הטיפול בישראל או באיו"ש ובעצם לתת את המענה הנכון לאותו תושב.

תודה רבה לך. חבר הכנסת דוקטור מנסור עבאס.

תודה לך אדוני היושב ראש. אני מברך אותך על קיום הדיון הזה. יש היבט הומני מובהק בנושא הזה, בשני הכיוונים והערכים ההומניים לא מתקזזים אחד עם השני. לכן כן יש למצוא פתרונות לסוגיה הזאת ולתת את הטיפול האופטימלי בתנאים האופטימליים לילדים.

מצד שני, ברשותך אני רוצה להעלות מקרה שאני מטפל בו היום משעות הבוקר. חולה מג'נין שנמצא במצב קשה. משפחתו פנתה למספר בתי חולים מרכזיים בארץ וביקשה להעביר אותו לטיפול על חשבונה. בינתיים שלושה בתי חולים סירבו לקבל אותו. אנחנו מנסים למצוא פתרון ומענה לסוגיה ההומנית הזאת אבל בינתיים לא מצליחים. אנחנו מערבים את משרד הבריאות ופונים ישירות לבתי החולים.

תחדד את הקושי. יש כאן אנשים שאולי אחראים לנושאים האלה.

בדיוק. לכן העליתי את זה. הוא קשור לנושא שלך אבל מהיבט אחר. לא מדובר בנוכחות הורים אלא החולה עצמו.

בן כמה הוא?

בן 50. הוא חולה במצב קשה, מאושפז בבית חולים בג'נין. פנו לבית החולים הדסה ולתל השומר וביקשו להעביר אותו על חשבון המשפחה שמוכנה לתת התחייבות מקדמית לכך. בינתיים קיבלו סירוב מבתי החולים. אני פניתי גם לסגן השר שהעביר אותי לשר עצמו אבל בינתיים אין לנו תשובה, לא מלשכת השר ולא מבתי החולים.

נושא חשוב שמעלה חבר הכנסת מנסור עבאס. עם גורמי המקצוע וגורמי הביטחון ששותפים לדיון, נקווה שיוכל לקדם את הנושא. נציג משרד הבריאות, דוקטור שלמון, אמר הוא ישמח לקבל פניות ולטפל בהן באופן ישיר. יש לנו דרך להתקשר אתו ונוכל להעביר אליו את הפרטים. הוא דיבר לפני שהגעת והצהיר שהוא ישמח לסייע בנושאים הרפואיים הללו. נעביר אליך את דרך ההתקשרות אליו.

אנחנו חותרים לסיום הדיון. אני יודע ואני מכיר יוזמות בחברה האזרחית, בעיקר בחברה האזרחית הערבית, בישובים הערביים, כדי לתמוך ולסייע למשפחות. אני מכיר את היוזמות של עמותת אמנינה, את עמותת פאקר בהיראק, חשוב על האחר, מתנדבים מהרבה ישובים ערביים, עמותת אל עטא אל אחסן ויש לנו הערכה רבה לעבודה ההתנדבותית שהם עושים לרבות סיוע במימון הטיפולים אל מול בתי החולים וסיוע בהסעות. אני מקווה שנמצאת אתנו גדיר מסלמני, נציגת עמותת פאקר בהיראק - חשוב על האחר – ואולי נשמע על היוזמה שלהם בתחום הזה.

בבקשה, תדבר ולאא אבו שארב.

שלום לכל הנמצאים. אני מנכ"לית עמותת לחשוב על האחר. אנחנו בדרך כלל פעילים בקרב כל האוכלוסיות החלשות, במיוחד באוכלוסייה הערבית, ומנסים לעזור כמה שאפשר. במיוחד אנחנו מלווים הרבה ילדים שמגיעים מעזה לקבל טיפול כאן בארץ.

יש כמה נושאים שעלו בדיון ואני רוצה להתייחס אליהם, במיוחד לדבריה של יסמין ואני מקווה שהוא תוכל לענות על חלק מהשאלות ועל הדברים בהם אנחנו נתקעים ביום יום שלנו.

תודה רבה לחברי הכנסת שיזמו את הדיון. זה צעד מאוד חשוב ומבורך.

בהתייחסות לנושא הגיל, נושא בו אנחנו נתקלים כמעט יום יום. השאלה היא למה החברה הפלסטינית לא שולחת אישורים להורים הצעירים בגילם ואתם מקבלים רק את האנשים שהם מעל גיל 55. אני חושבת שבאמת זה לא הוגן. אולי יש סיבה לכך והבקשות שלהם נשלחות על סמך דברים שקרו אולי לפני כן.

יש עוד דבר בו אנחנו נתקלים, כל הנושא הזה של האישורים של הורים שיכולים להיכנס. למשל, אימא שיש לה ילדים בעזה והיא מחליטה להצטרף לטיפול של אחד הילדים שלה בבית החולים. היא נכנסת ויוצא שהיא יכולה להיתקע בארץ למשך שנה או יותר, תלוי בטיפול בו מקבל הילד שלה, ואם היא חוזרת בחזרה לעזה, יש לה מה שנקרא חסימה והיא לא יכולה לקבל אישור כדי שתוכל לחזור בחזרה לילד שלה. נשמח לקבל מענה כי זה משהו בו אנחנו נתקלים כל הזמן.

דבר נוסף שאני רוצה להתייחס אליו. בכניסה, אחרי שילד נשאר בבית החולים במשך שנה-שנתיים ומחליט לחזור לעזה, במחסום הרבה פעמים מחליטים לא לתת להם לקחת את הדברים שלהם שאספו במהלך השנים בבית החולים. האם ידוע לך שזה אכן מה שקורה ואתם מקבלים הוראות שבמחסום אמורים לעשות דבר כזה? זה קורה ולא מעט.

עוד נושא מאוד חשוב שאני חייבת להתייחס אליו וזה כל הנושא של הבירוקרטיה. אני אתייחס לנקודה מאוד ספציפית. אם אנחנו מדברים על ילד סופני שמגיע לארץ והחליטו שהוא לא הולך למות בזמן הקרוב, חודש, חודשיים, אולי שבוע, ומחליטים לקרוא לאחד מההורים שלו. כמו שאמרנו, לפחות 30 אחוזים מהילדים מגיעים לבית החולים ללא אחד מההורים וזה דבר נוראי. זה גורם לבעיות נפשיות, להמשך הטיפול וקשיים שמתפתחים בהמשך. אם האימא רוצה לבוא לבקר את הילד הסופני שלה, היא צריכה להגיש בקשה ו-14 ימי עסקים עוברים עד שהיא מקבלת את האישור לכך. בפעם האחרונה קרה לנו שילד נפטר ורק באותו יום אימא שלו הצליחה לקבל אישור כדי שתוכל לבוא ולבקר אותו. לא לבקר אלא פשוט לומר לו שלום. זה אחד הדברים שקשה מאוד לקבל אותם. אנחנו מצרפים אישורים, אנחנו שולחים אישור על כך שיש מצב כזה חריג והילד הזה ילך לעולמו, אבל עוברים 14 ימים עסקים עד שמאשרים לאימא שלו לבוא לבקר אותו. זה נוראי. זאת אחת מהבירוקרטיות שאנחנו לא מצליחים לטפל בהן.

אלה הנושאים שממש נשמח אם יש אפשרות להתייחס אליהם כי אנחנו רואים את זה בשטח ביום יום. אנחנו מלווים את הילדים, במיוחד לתל השומר, ואלה דברים בהם אנחנו נתקלים. זה משהו שיש אנשים שיכולים להעיד על כך. אני מודה לכם על התייחסות.

תודה רבה. עדות מאוד חשובה מהשטח. אני מברך ואומר לכם יישר כוח על העבודה החשובה שאתם עושים אל מול הילדים והמשפחות.

יסמין הקשיבה לסוגיות שעלו, גם בעניין ההשפעה של הגיל של ההורים, גם בעניין הכנסת חפצים והאם יש הנחיה מיוחדת לגבי ילדים סופניים. ולאא הצביעה על המקרה הטרגי של ילד שהלך לעולמו לפני שאימא שלו הצליחה להיכנס.

אני אתחיל בסוגיה הראשונה, הגיל. גם הנציג הקודם שדיבר מבית החולים, לצערי אני לא זוכרת את שמו, הציף מקרים בהם הורים פלסטינים מעזה בוחרים לא להגיע עם הילדים שלהם וזה מכיוון שהאימא צריכה לטפל בשאר הילדים שנשארים בעזה או לחילופין כי האבא עובד והוא צריך לפרנס את המשפחה ולצאת לעבוד. יש מקרים בהם ההורים יכולים לומר שהם מעדיפים שהסבתא תצא עם הילד ובמקרה הזה אין לי שיקול חוץ מלנסות ולאשר את הבקשה לפי מה שהם מבקשים.

מבחינת החסימה במערכת, לא כל כך הצלחתי להבין על מה מדובר. אני אשמח להבהרה נוספת בתום הדיון בוועדה כדי להבין על מה מדובר.

האם יש הנחיה שאימא שעוברת את הגבול לא אמורה להכניס חפצים אתה?

אתה מדבר על סעיף לאחר מכן, על הכנסת החפצים. אני כרגע מדברת על חסימה במערכת. היא ציינה אימא שחוזרת לעזה, לאחר מכן לא יכולה לחזור לצאת משם. אני לא כל כך מצליחה להבין על מה מדובר ואני אשמח לבדוק.

אם יש נושאים ספציפיים, ולאא, אפשר בהחלט להעביר אותם. אני מבין שאין הנחיה שאם האימא חוזרת לעזה היא לא יכולה לחזור לכאן שוב.

לא. אני לא מכירה הנחיה כזאת. בנוסף, גם הכנסת החפצים, אני לא מכירה. לא הגיעה לפתחנו איזושהי בקשה או מקרה כזה. שוב, אם יש משהו, תעבירי לי ואני אבחן, אבדוק ונחזיר תשובה בהתאם.

בנוגע לילדים סופניים. דיברתם כאן על מקרה מאוד ספציפי. קשה לי לענות על המקרה הספציפי הזה. אני כן יכולה לומר שכל בקשה הומניטרית – ובמקרה הזה מדובר בבקשה הומניטרית – מטופלת בדחיפות ההכרחית לאותה בקשה. לגבי המקרה הנוכחי עליו דיברת, אני לא יודעת להתייחס אליו כי אני לא מכירה את הבקשה לפרטיה אבל אני יכולה לומר שאנחנו בוחנים כל מקרה באותו רגע ומנסים להוציא את אותו אדם בהקדם האפשרי על מנת שיוכל להגיע לבית החולים.

אפשר לומר שבמקרים הללו של ילדים סופניים, אני מניח שיש הנחיה לגלות רגישות לנושא ולזרז את הטיפול.

נכון.

כדי שהבקשה לא תיתקע לזמן ממושך והתוצאה תהיה טרגית.

נכון.

אלה מקרים שחווינו אותם באופן כמעט חודשי, במקרים של חזרת ילדים לעזה וגם בקבלת הורה בחזרה לכאן. אלה דברים שאנחנו נתקלים כמעט כל הזמן. זריקת חפצים במעבר, אי הכנסת טבלטים, אם הם מהרשות או אם הם מהארץ, עגלות שמבקרים מההורים להשאיר במחסום ולא להכניס אותן. אלה דברים בהם אנחנו נתקלים כמעט ביום יום. אנחנו נשמח שתהיה לנו כתובת לפנות ולשאול.

במקרה של ה-14 ימים המתנה, אנחנו באמת צריכים לגלות יחס אחר. אין בירוקרטיה אחרת. אם אומרים 14 ימים, אלה 14 ימים והרבה פעמים מצרפים מסמכים רפואיים שמסבירים שהילד הולך לעולמו בטווח של חודש, שבוע, שבועיים, אבל אנחנו עדיין נקבל את אותו יחס של 14 ימים. לא היה לנו מקרה שהרגשנו שיש אפשרות לזרז את התהליך, במיוחד כמובן שאין חוק שמגדיר את זה או אין איזו תקנון שמאפשר רק במקרים החריגים האלה להתייחס לזה בצורה משמעותית.

יסמין, למי את מציעה ל-ולאא ולעמותות שמקדמות את הנושא לפנות? לפחות במקרים החריגים הללו, כאשר יש קושי, בין אם זה בעניין אימא שרוצה שוב לחזור לבקר את בנה או הכנסת חפצים? מי הכתובת שאת מציעה לפנות אליה?

הכתובת היא מת"ק עזה. גם רן גולדשטיין ציין את זה קודם ואמר עד כמה הוא עובד ומכיר את אמיר אבו ג'נב שהוא רמ"ד התיאום האזרחי והוא נמצא גם כאן בדיון ושמע את כל הדברים שנאמרו. הוא הכתובת לתת לכם מענה לכל סוגיה או בעיה שעולה וכמובן מענה לכל הסוגיות שהצפת כאן ברגעים אלה.

מוקד הטלפון וגם מוקד הפניות של המת"ק מפורסם גם באתרי האינטרנט וניתן להשיג אותם ולהגיע אליהם.

זה כן, אבל אני מניח שלפעמים יש נושאים שמצריכים התייחסות דחופה. אולי עדיף שלעמותות שמלוות את הנושא תהיה כתובת למקרים חריגים שמצריכים טיפול יותר דחוף.

בדומה למקרים עליהם רן דיבר, אמיר ידע לתת את המענה וגם לתת את המענה האישי במקרים שיידרשו לכך.

אני רואה שאמיר אתנו. אמיר, אתה רוצה להתייחס?

צוהריים טובים. אני רב-סרן, רמ"ד תיאום אזרחי של מת"ק עזה. יסמין הציגה את רוב הדברים בצורה מסודרת וכמו שצריך.

לגבי הטענות האחרונות ש-ולאא העלתה. מבחינת חזרת הורה שהיה עם הילד שלו, אנחנו נשמח לקבל דוגמאות שיאמרו מהי חסימה כי אנחנו לא מכירים דבר כזה. יש עובדות שמראים שאנשים חזרו ויצאו בחזרה ללוות את הילדים שלהם.

לגבי החפצים שלהם במחסום, אפשר לפנות לרשות המעברים ולקבל מהם התייחסות. אני לא מכיר מקרים כאלה.

אבל אין הנחיה לא להכניס חפצים.

עובדה שאנחנו נותנים היתרים לחולים ולמלווים. הם יוצאים עם החפצים שלהם. לכן אמרתי שכל טענה כזאת, יש את רשות המעברים שיודעת לתת את המענה לטענה הזאת.

אין חוק שמגדיר את זה כך. נכון? אין חוק שמגדיר שהם צריכים לזרוק. האם יש איזה סעיף ביטחוני שאומר שאסור להם להעביר חפץ כלשהו? אם זה קיים, נעביר את זה למטופלים.

רשות המעברים היא הכתובת לענות על השאלה הזאת.

בדיוק.

הם אחראים על המעברים.

הם לא יודעים באמת אם זה קורה או לא קורה. זאת אומרת, יכולים לקרות מצבים כאלה אבל אתם לא הכתובת לענות לנו על כך.

אני מניח שהשאלה היא ברמה העקרונית והיא האם יש הנחיות מסוימות לגבי חפצים בעייתיים או דברים כאלה. אם זה קיים, כדאי שהמשפחות ידעו על כך ואז יוכלו להתמודד עם המצב. שלא יהיו להן קשיים במעבר עצמו. אני מניח שזה ייבדק. נכון?

כן. אפשר לפנות לרשות המעברים שהם הכתובת בעניין והם ייתנו הסברים כנדרש.

לגבי הטענה השלישית, במקרה של ילד חולה סופני. אנחנו מגלים רגישות במקרים כאלה ונותנים מענה. גם במקרה של בקשות כאלה, נותנים מענה כמה שאפשר יותר מוקדם. במקרים האלה אפשר לפנות ישירות על מנת לתת מענה בהקדם.

תודה רבה. תודה רבה לכולם. אנחנו חייבים לסיים את הדיון. אני רוצה להודות לכל חברי הכנסת שהשתתפו בדיון. אני רוצה להודות לכל המשתתפים בדיון גם כאן וגם ב-זום.

לוועדה חשוב לקבוע באופן מפורש את זכותם של הילדים לקבל טיפול רפואי בליווי אחד ההורים שלהם. שמענו את החשיבות הרפואית, הפסיכולוגית, הסוציאלית של ליווי הורים. לכן הוועדה מדגישה את חשיבות הליווי הזה.

הנתונים שנשמעו בדיון, לפיהם כ-30 אחוזים מהילדים אינם זוכים לליווי הורה בעקבות סירוב, הנתונים הללו הם נתונים מטרידים והייתי אומר נתונים קשים וגם יש בהם הפרה של החלטת ועדת הזכויות הכלכליות, התרבותיות והחברתיות של האו"מ שקובעת את זכותו של הילד לקבל את הליווי הזה.

לכן הוועדה קובעת שיש לאפשר לילדים להיכנס לשטחי ישראל ולקבל את הטיפולים הנדרשים בליווי של הורה.

הוועדה גם מדגישה את הצורך לאפשר טיפולים שאינם בנמצא ברצועת עזה ולא רק טיפולים מצילי חיים. אלה טיפולים מאוד חיוניים לילדים פלסטינים עזתיים ולכן צריך להבטיח גם את הטיפולים הללו, בין אם הם מתבצעים בישראל ובין אם בבתי החולים ברשות הפלסטינית.

הוועדה מבקשת לקבל ממשרד הביטחון את הנתונים אליהם התייחסנו בתחילת הדיון, פילוח לפי הגדה וגם רצועת עזה לגבי הבקשות שהוגשו, בקשות שאושרו ומקרים בהם לא ניתן אישור ליווי להורה. אלה נתונים שיהיו חשובים לנו כדי לקבל את התמונה המלאה.

אני שוב מודה לכל המשתתפים. אני מניח שנקבע ישיבת המשך אולי בעוד כחודשיים-שלושה כיד לוודא שאכן חלה התקדמות בסוגיות שעלו בדיון.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:55.