פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
13/10/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 73
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, כ"ה בתשרי התשפ"א (13 באוקטובר 2020), שעה 10:15

דיון מהיר בנושא: "לימודי המשך לאוטיסטים בתפקוד נמוך".

חברי הוועדה: טלי פלוסקוב – היו"ר
אורלי פרומן

אריאל קלנר
משה ארבל

דניאל כץ - עו"ס, מנהל שירות בוגרים ומזדקנים, אגף בכיר קהילה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

מלכי איציק - יו"ר ועד הורי חטיבת קהילה, אלו"ט

עמנואל כהן - היוזם והמקים של התעסוקה בחוות אייל

עופר זאבי - אבא של תאומות אוטיסטיות

חגית קציר - אימא של בוגר על הספקטרום

ענת כהן שמואל

רונית יצחק

"לימודי המשך לאוטיסטים בתפקוד נמוך"

בוקר טוב לכולם, אני מתכבדת לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. היום 13 באוקטובר 2020, השעה 10:17. הנושא לדיון היום: דיון מהיר בנושא "לימודי המשך לאוטיסטים בתפקוד נמוך", של חברי הכנסת אריאל קלנר, משה ארבל וישראל אייכלר. כרגע נמצא כאן אריאל קלנר, ולכן ניתן לו, בבקשה, אדוני, להציג את הנושא.

תודה רבה, גברתי יושבת-הראש, בוקר טוב לכולם, ותודה רבה לכל מי שלוקח חלק בדיון החשוב הזה גם בזום. אני רוצה להודות לחבריי, חבר הכנסת משה ארבל וחבר הכנסת ישראל אייכלר, שהצטרפו אליי לדיון הזה, זה לא מובן מאליו, ואני מודה על כך מאוד. תודה גם לעופר זאבי שנמצא איתנו בזום וידבר בהמשך, והוא זה שהביא לידיעתי את הנושא החשוב הזה.

עופר אבא לתאומות אוטיסטיות בתפקוד נמוך, הוא רוצה להעניק לבנותיו השכלה לאחר גיל 21, והוא מוכן לשלם על כך, אבל מה? נאמר לו שאי-אפשר. ולמה? נאמר לו שזה לא שוויוני. וזה קומם אותי מאוד.

מה הכוונה? הכוונה שרק למי שיש לו כסף?

כן. הוא רוצה לשלם, מוכן. למה? כי ייתכן שיש הורים שידם אינה משגת, ואולי אין להם את הרצון ואת היכולת. האם בשם ערך השוויון כולם צריכים להיות אומללים במידה שווה? זו השאלה שלי. גישת השוויון הביאה מספיק אומללות לאנושות. ואנחנו יודעים שגם ביורוקרטיה לפעמים יכולה להביא תוצאות הפוכות לגמרי מהכוונה המקורית שלה.

בחרתי להגיש דיון מהיר. לא לפנות לשר ולא לפנות לגורם אחר, אלא דווקא לקיים דיון, כי לא יעלה על הדעת שבמאה ה-21 אדם לא יוכל לרכוש השכלה. ואני רוצה לשמוע כאן את מגוון הדעות ולהבין כיצד אנו יכולים להירתם על מנת לפתור את הבעיה.

ברשותך, קצת רקע. ילד אוטיסט בתפקוד נמוך נמצא במסגרת לימודית מותאמת מגיל שש עד גיל 21, ואני חייב לציין שנעשית שם עבודת קודש של ממש. אני רוצה למסור מכאן את תודתי והערכתי לכל הצוותים ולכל מי שעוסק במלאכה הזאת. בגיל 21 הוא יופנה למרכז תעסוקתי, ושם להבנתי הוא יישאר עד יומו האחרון, ובזה הוא יעסוק. במרכז התעסוקתי הוא יבצע עבודות זעירות, זה שם הקוד. התהליך הלימודי שחוו הילדים עד כה ילך ויישכח עד שיכהה אולי לגמרי.

בשנים האחרונות חל שיפור מדהים ביכולות הקוגניטיביות של אותם בוגרים עקב שכלול מתודות הלימוד בחלק מבתי הספר לחינוך מיוחד, בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. ההשקעה באותם תלמידים מניבה התקדמות ושיפור בתחומים רבים, אבל בגיל 21 באבחה אחת הכול נקטע וכל בוגר עובר לעסוק בעבודות מונוטוניות כמה שעות ביום למשך שנים רבות. האם משרד העבודה והרווחה מעריך שבשל היכולות הקוגניטיביות הנמוכות של אותם אוטיסטים אין טעם להשקיע במתן השכלה ממשיכה עבורם? אני אשמח שתינתן תשובה במהלך הדיון לשאלה הזו.

אני מאמין כי כל אדם ראוי להשכלה מותאמת עבורו, ומעבר לכך אני סובר שכל אדם המעוניין לרכוש השכלה עבור עצמו או ילדיו אמור להיות בעל אפשרות לעשות זאת. במקרה דנן, כאשר אנו עוסקים בילדים עם אוטיזם בתפקוד נמוך אני חושש כי ישנם פרמטרים נוספים אליהם אנו נדרשים לשים לב ועליהם לשים דגש: אחד, הלמידה וההתקדמות לאורך שנות בית הספר יורדות לטמיון; שתיים, ההתפתחות הקוגניטיבית נעצרת; שלוש, עלולה להיגרם הידרדרות בהתנהגות שלהם; ארבע, העיסוק הבלעדי בעבודות זעירות עלול לגרום לשעמום, לאובדן עניין בנעשה סביבם. אני סמוך ובטוח כי המומחים הנמצאים כאן יוכלו להצביע על בעיות נוספות.

לילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך אין מסגרת למידה קיימת אחרת, בעוד שבפני אוטיסטים בתפקוד גבוה ובוגרים שאינם על הרצף האוטיסטי קיימות אפשרויות לרכוש השכלה ממשיכה. מדובר בילדים, באנשים שגם ככה גורלם לא שווה לגורל של ילד רגיל, מדובר במשפחות שגם כך מתמודדות יום יום עם אתגר שאינו שווה למשפחות אחרות. נדרש כאן דיון מהותי וענייני, ואני מקווה שבסוף הדיון נוכל גם לגבש מסקנות להמשך. תודה רבה.

תודה רבה לאריאל קלנר. ברור שהנושא שאתה מעלה מאוד חשוב, ותודה לך על כך. הייתי מאוד רוצה לשמוע את האבא עופר זאבי, בוקר טוב, בבקשה, תספר לנו.

בוקר טוב, אקח שתיים עד שלוש דקות מזמן הוועדה, גם הכנתי פה איזשהו תקציר ואני פשוט אקרא אותו. אני אב לתאומות אוטיסטיות בתפקוד נמוך בנות 21. ביום ראשון הקרוב, 18 באוקטובר, נפתחת שנת הלימודים האקדמית החדשה ואלפי ישראלים יתחילו את או יחזרו אל ספסל הלימודים, גם אם בעזרת למידה מרחוק. שתי בנותיי, ביחד עם רבים אחרים על הרצף האוטיסטי, לא יהיו שם. מהתאומות שלי נשללה הזכות ללמוד. מכיוון שהן נמצאות במרכז תעסוקה של משרד הרווחה, כי הן זקוקות למוגנות ולסיוע רב, ולפי החלטה ישנה נושנה מרכז תעסוקה מכיל בעיקר תעסוקה, הן לא מקבלות למידה. אין להן כל אופציה אחרת מלבד ללכת למרכז התעסוקה, ועקב כך המערכת מחריגה ומפלה אותן.

הנזקים שנגרמים לבנותיי ולעוד בעלי מוגבלות רבים אחרים הם כבדים: מחד, העסקה במלאכות זעירות וחסרות משמעות, דבר שאני מכנה בשם הקוד "מיון ברגים". עבודה מונוטונית, משעממת, חסרת כל תועלת למשק ולבנות, יום אחרי יום לכל החיים. מאידך, אי למידה כמעט מוחלטת. זה המצב, ואם לא נשנה אותו, בנותיי ועוד רבים אחרים יסבלו עד יומם האחרון. העיסוק הבלעדי בעבודות זעירות בלבד גורם להם לשעמום ולאובדן עניין בנעשה סביבם; כל הלמידה וההתקדמות של ילדינו לאורך שנות בית הספר יורדות לטמיון; ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם נעצרת ונפגעת; אי המשך למידה ורכישת השכלה עלולה לגרום להידרדרות בהתנהגות שלהם; ובעיקר, הם לא מקבלים הזדמנות שווה.

בשנה האחרונה הצגנו בפני הדרג הניהולי הבכיר במשרד הרווחה תוכנית עבודה לגבי הכנסת למידה משמעותית לתוך מרכז תעסוקה אחד. ביקשנו לבצע פיילוט באותו מרכז על מנת לאתחל את התהליך וללמוד מהן הדרכים הטובות והנכונות ביותר לביצועו. הדרג הבכיר של משרד הרווחה דחה כל אפשרות לביצוע הפיילוט. מה שקיבלנו מאותם מנהלים היה רצף של תירוצים, התחמקויות, משפטים כגון: "זה לא מחליק לנו טוב בגרון", "תסתדרו עם מה שיש", "תסתדרו עם הזכיין שמפעיל את מרכז התעסוקה". אותם מנהלים סגרו כל פינה וחנקו כל רצון להביא לשינוי המצב הקשה.

הורים שאני מייצג, ואני, אומרים לאותם מנהלים: עד כאן. התאומות שלי ועוד אלפי בעלי מוגבלויות במרכזי תעסוקה לא צריכים לסבול עוד. מה שאנחנו מבקשים זה מהלך כפול בעצם, פתרון טווח קצר: משרד הרווחה יאפשר הכנסה מיידית של למידה ומלמדים למרכזי תעסוקה; פתרון טווח ארוך: חקיקה לגבי תוכנית מסודרת להפעלת למידה ממשיכה במרכזי תעסוקה. כל התירוצים וההתחמקויות לא יספיקו יותר.

העקרונות המנחים שלנו, וכמובן שנשמח לפתוח אותם לדיון: מרכזי התעסוקה יהפכו ל"מרכזי למידה ותעסוקה"; "מרכזי הלמידה והתעסוקה" יובילו שתי מטרות – מטרה מקצועית שמהותה ביצוע הכשרות מקצועיות, מותאמות ומונגשות, עבור ילדינו; מטרה לימודית שמהותה הכנסת למידה מגוונת בהיקף של לפחות 50% מזמן שהיית הבוגרים במרכז. זכייני מרכז התעסוקה יחויבו ברכישה ובזיווד של אמצעי לימוד עבור כל כיתה ובה שמונה תלמידים, שיאפשרו למידה ממשיכה, ובתוך הציוד מערכת לוח חכם, שזה לוח דיגיטלי פלוס מחשב פלוס מקרן, שולחנות וכיסאות, וכל עזרי הלמידה הנחוצים הנוספים. יגובש מודל מימון הפעילות באופן שיאפשר את הקמתה והפעלתה לטובת כלל הבוגרים בהסכמת המשרד, הזכיינים וההורים. הגיע זמן שינוי. תודה רבה.

תודה רבה. עופר, אני חושבת שנגעת פה לליבם של כל מי שנמצא כאן. הצטרפה אלינו גם חברת הכנסת אורלי פרומן, בוקר טוב.

בוקר טוב.

מאוד הייתי רוצה שתעביר לנו את הנייר שעכשיו הקראת, יש לך את זה כקובץ? הגיע?

בהחלט.

אפילו עכשיו בווטסאפ לאריאל. שוב, תודה. בשלב זה אנחנו יכולים רק לחזק. אבל לגבי כל מה שאתה אומר אני חייבת להגיד לך שנעשה הכול כדי להפוך את זה לתוכנית פעולה, כי באמת יש פה צעדים מאוד קונקרטיים, מאוד נכונים, וניקח את זה לתשומת ליבנו. אתן עכשיו לחברת הכנסת אורלי פרומן להתייחס, ואז נעבור, יש לנו פה גם עובדים סוציאליים, גם משרדים ממשלתיים, גם הנציגים של האגודה הלאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. נשמע את כולם. בבקשה, חברת הכנסת אורלי פרומן.

תודה רבה לחבר הכנסת קלנר על ייזום הדיון החשוב הזה. כידוע, אני מלווה את מסגרות האוטיסטים ואת ילדי החינוך המיוחד הרבה מאוד שנים. אני רוצה רגע להפנות את תשומת לב כולנו, מדינת ישראל הכירה כבר פעם אחת בייחודיות של אותם נערים ונערות, בחורים ובחורות בעלי הצרכים המיוחדים, במקרה הזה האוטיסטים, בכך שמסגרת הלימודים הפורמלית שלהם נמשכת עד גיל 21, להבדיל מגיל 18 לשאר התלמידים. זאת אומרת שהכירו בצורך הייחודי ובשונות שמצריכה הארכת חוק חינוך חובה עד גיל 21. האם בזאת תמה משימתה של המדינה? לא. ממש לא. הילדים האלו נשארו, הפכו להיות בחורים ובחורות, והצרכים עדיין ישנם. זה שהם טופחו ופותחו – ובאמת המסגרות משקיעות כולן בילדים ובבני הנוער האלו – הם חייבים להמשיך לקבל ליווי כמו שצריך גם כדי לאפשר להם חיים נורמליים, חיים שמחים, חיים נורמטיביים. הם צריכים לצאת לטייל, הם צריכים לצרוך תרבות, הם צריכים לעשות ספורט, הם צריכים ליהנות ממה שכל אדם נורמטיבי עושה מיוזמתו, והם צריכים את הליווי. אין ספק שמרכזי התעסוקה האלו זה אחד הפתרונות, אבל גם שם אני מזהירה, יש מרכזי תעסוקה שזאת עבודה – טלי, אני ראיתי, הם לוקחים את הבורג ושמים פה ככה כל היום.

אני גם ראיתי.

אחר כך עובר חדר, ואלה מעבירים את הבורג משם לשם. חברים, אי-אפשר לזלזל בבחורים ובבחורות האלו, הם הילדים של כולנו. הם צריכים עיסוק משמעותי, הם צריכים עיסוק דיפרנציאלי. הרי הם ילדים שונים עם יכולות שונות, צריך לעזור להם להתפתח. השכלה זה חלק מהתפתחות שכולנו רוצים היום וחושבים שזו חוזקה של החברה. חברה משכילה היא חברה אחרת. ולכן, השילוב של מסלולי למידה מלמידת מקצוע עד השכלה אקדמית, הכול אפשר, אבל זה צריך להיות מותאם, זה צריך להיות מונגש, זה צריך להיות כנראה בחקיקה. כי אם המדינה היום לא לוקחת אחריות מעבר לגיל 21 וצריך עמותות וצריך הורים יזמים – ומה יקרה כשההורים האלה יזדקנו? מי ידאג לילדים האלו? הרי זה החשש הכי גדול של המשפחות. שימו לב שמאחורי כל בחור ובחורה כזאת עומדת משפחה שלמה שמושקעת תרתי משמע בלסייע לילד שלהם.

ברור.

ואיפה מחויבותה של המדינה? הם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין. ולכן, כדי לאפשר לבחורים ולבחורות האלו מעל גיל 21 חיים נורמליים, חיים שמחים, חיים טובים, שמאפשרים גישה - -

חיים משותפים, קהילתיים.

- - חיים משותפים, כל מה שאנחנו רוצים, חיי זוגיות אחר כך, וכו', אז הם צריכים את הליווי של המדינה, וצריך להשקיע בזה כסף. יש מספיק בעלי מקצוע שייצרו את התוכניות המתאימות, ויש ניסיון גם להורים וגם בקרב בעלי המקצוע. רק צריך להחליט שזה נכון וזה חשוב, ואנחנו מוכנים לחזק ולשמור על החוליות החלשות האלה, להגן עליהם ולאפשר להם להיות אזרחים לכל דבר ועניין.

ולצערנו, כמו כל דבר כנראה שצריך לעגן בחקיקה, כמו שמסגרת עד גיל 21 מעוגנת בחקיקה, צריך לעגן גם את מסגרות ההמשך, את המסגרת של התמיכה של המדינה. אני אחיה עם זה הרבה יותר טוב.

כולנו.

כולנו נחיה עם זה הרבה יותר טוב. תודה רבה לחברת הכנסת אורלי פרומן. זה המקום אולי לציין את הכנסת, בכנסת יש לא מעט עובדים שהם עם מוגבלויות.

נכון.

נכון.

והכנסת יודעת באמת לתת להם מקום מכובד, ואני רואה איך בבוקר הם רצים ואומרים בוקר טוב, ואיך הם באמת גם מכוונים, ראיתי שיש גם כמה סדרנים. לכן, באמת יישר כוח לכנסת ולמנכ"לי הכנסת לשעבר.

זה השירות הציבורי. זאת הייתה הנחיה לכל השירות הציבורי.

ועדיין את לא רואה את זה בכל מקום.

אבל בכנסת זה מודל שלא קיים.

כאן זה ממש מודל שלא קיים, ואני באמת חושבת שחשוב מאוד לציין את זה. אני רוצה לשמוע מהאגודה הלאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. אני מבינה שנמצאת איתנו מלכי איציק, יושבת-ראש ועד הורי חטיבת קהילה, שלום, גברתי, בבקשה.

שלום רב. דבר ראשון, תודה שאתם מעלים את הנושא, ותודה לעופר. הנושא הזה הוא נושא מאוד מורכב ומקיף, ואני רוצה דבר ראשון למקד את זה שמדובר בתפקודים הנמוכים, ורק לתת על זה איזשהו פוקוס. מדובר על אוכלוסייה שעם כל המאמץ שנרצה היא לא מסוגלת לעבוד בכנסת. צריכים להבין, יש גם את זה. נעשה את כל המאמצים. יש אוכלוסייה מאוד מאוד קשה, כלומר, עם צרכים מאוד מאוד גדולים.

כשמדברים על מה שצריך במרכז כזה, אני רוצה להקריא לכם מה היעדים של המרכז, זה לא מרכז תעסוקה, זה מרכז טיפול יומי, דרך אגב. בתפקודים הנמוכים אנחנו מדברים על הגדרה של מקום שהוא מרכז טיפול יומי סיעודי. אלו ההגדרות והמטרות של המקום הזה: להוות מסגרת יום ולפעול לשיפור המיומנויות האישיות של כל אדם עם אוטיזם לסיפוק צרכיו הבסיסיים בחיי היומיום; לפעול לשיפור המיומנויות החברתיות של האנשים עם האוטיזם; להקנות הרגלי עבודה בסיסיים לאנשים עם אוטיזם, שיוכלו להשתלב בעתיד במסגרות תעסוקה מוגנות, טרום תעסוקה; הכנה לעצמאות בתחומי החיים השונים, אכילה, רחצה, לבוש, וכו'. כלומר, על היעדים משרד הרווחה מסכים איתנו ואנחנו מסכימים איתו, זה פחות או יותר. כלומר, יש למידה יש תכנים, מכניסים לזה, אבל אלו היעדים שלנו.

מה שקורה, כדי ליישם את היעדים האלה לתפקודים הנמוכים צריך ליצור את התנאים, וכיום למרכזים האלה אין את התנאים האלה. לשמחתנו – לא יודעת איך להגדיר את זה – עמותת אלו"ט מגייסת תרומות, ואז היא מצליחה להוסיף במרכזים שלה עוד תכני למידה במידה מסוימת, אבל לפעמים זה אבסורד. אני אתן לכם דוגמה, יש מקום שנקרא "נווה רבקה", ששם נמצאים אוטיסטים בתפקודים הכי הכי נמוכים שיש, ומבחינת תקציב הם מקבלים אותו תקציב כמו שמקבלים בכל מקום של תפקודים אפילו הרבה הרבה יותר גבוהים, לא במרכזי טיפול יומי. במרכזי טיפול יותר קלים לא סיעודיים הם מקבלים אותו תקציב. מדובר על יחס כוח אדם 1:4. עם תפקודים נמוכים אין מה לעשות ביחס כוח אדם 1:4, ומפה נובעת הבעיה.

אני מסכימה עם עופר שיש מצב שיש חלון הזדמנויות בגיל 20 ויש על זה מחקרים. בגיל 20 עד 25 יש חלון הזדמנויות ללמידה נוספת, אבל אנשים בתפקודים האלה צריכים למידה ושימור יכולות לאורך כל החיים שלהם. זה מאוד יפה שכתוב: הרגלי עבודה שיוכלו להשתלב בעתיד במסגרות מוגנות טרום תעסוקה, אבל אם נשאל – דני נמצא פה ממשרד הרווחה – כמה עוברים מהמרכזים האלה כשמדובר באוטיסטים בתפקודים נמוכים במרכז טיפול סיעודי, מעטים מהם. כלומר, זאת העובדה. אז אם צריכים במקום הזה לאפשר להם מיומנויות אישיות, לאפשר להם את הצרכים הבסיסיים, לאפשר להם את שיפור היכולות – כי תראו, כשאנחנו מדברים על שיפור יכולות אלו דברים ממש, ממש בסיסיים. כלומר, אם בן אדם מצליח אחרי עבודה קשה להגיד מה הוא מעדיף לאכול, איזו פעילות פנאי הוא מעדיף – הרבה פעמים אנחנו לא יודעים – מה כואב לו, כל דבר כזה, זה משהו שתורם לו לחיים. אם אנחנו מאמינים שלאנשים האלה מגיעים חיים איכותיים, אז זה אומר על העתיד שלהם המון. זה לא רק שהם מסוגלים להגיד את זה, אלא שהם יהיו מסוגלים להגיד את זה לכל אחד, לא רק למדריך שמכיר אותם באופן אישי ויודע את הקודים שלהם, אלא גם למדריך חדש שמגיע, כי זאת סוגיה נפרדת שמדריכים מתחלפים. אז גם שהם יהיו מסוגלים להגיד את זה לכל אחד, זה מה שייתן לנו שקט לחיים ושיהיה לילדים שלנו עתיד יותר טוב.

אם עופר דיבר על חקיקה, אז בוא נגיד שבאופן כללי אין חקיקה בכלל לכל הנושאים של אוטיזם, וזה תלוי תקציב בכל שנה. אבל עדיין מרכזי התעסוקה, המרכזים לטיפול היומי שמקבלים, אז הם מקבלים תקציב לתפקודים הנמוכים. יש צורך לעשות רה-ארגון וחשיבה איך משרד הרווחה מסוגל באמת לממש את היעדים שכתובים אצלו במסמכים, ואני חושבת שזאת הנקודה שצריך לעבוד עליה.

תודה רבה, מלכי, העמדה מאוד ברורה. נשמע את דניאל כץ ממשרד הרווחה. שלום וברכה, דניאל, שמעת פה טענות גם של ההורים וגם של האגודה, שבעצם מלווים את העבודה הזאת. מה אתה חושב? אני גם רוצה להזכיר לך שלפני כמה שנים עלתה איזושהי הצעת חוק של כמה חברי כנסת לגבי אוטיזם, והיא לא עברה. אני לא זוכרת מה היה בדיוק בחקיקה, אבל אני דווקא בעד לא להעביר את הדברים האלה בחקיקה, אלא בשיתוף עם המשרד, ושהמשרד ילווה את זה על פי רצונו, נקרא לזה ככה. השאלה באמת איפה אתם נמצאים פה. בבקשה.

שלום, גברתי יושבת-ראש הוועדה. תראו, אני רוצה לפתוח ולומר שמשרד הרווחה מינהל מוגבלויות, שהוקם לפני שנתיים, פועל ללא לאות כדי לתת רצף של שירותים שמותאמים לכל האנשים עם מוגבלות, ובטח ובטח לאנשים על הרצף האוטיסטי, שיהיה כמה שיותר רחב וכמה שיותר מותאם לצרכים של האנשים. יש לנו תוכניות רבות, שלצערי קצרה היריעה פה מלתאר אותם, אבל בהתייחס לנושא הזה של למידה, השכלה, המשך מתן האפשרות לרכוש השכלה או לקבל השכלה, שהיא כמובן מותאמת – ואני מאוד מסכים עם הדברים שאמרה מלכי לפניי, שצריך לראות מה באמת רמת התפקוד של האדם. יש אנשים באמת בתפקוד גבוה שמשתלבים היום באקדמיה. ואמרה חברת הכנסת פרומן, ואני מסכים לגמרי, והשכלנו לפתח תוכניות שתומכות באנשים בתפקוד שמסוגלים להשתלב בהשכלה הגבוהה. יש לנו היום אוטיסטים שמשתלבים בתוכניות מותאמות, תוכניות רגילות, יש אנשים עם אוטיזם בתפקוד שמסוגלים אפילו להיות בעלי תארים אקדמאים, וכו'.

פה אנחנו מדברים על אנשים ברמת התפקוד היותר נמוך, מה שאנחנו קוראים בתפקוד הקלאסי, שהוא הבינוני-נמוך, וגם לגביהם יש לנו הרבה מאוד תוכניות שאנחנו היום מפתחים. אנחנו כמובן מפתחים יותר ויותר כל הזמן. יש לנו תוכנית מאוד יפה שנקראת "מכללה תעסוקתית", שבעצם עושה שילוב בין הכישורים האקדמיים, ההשכלה לבין האוריינטציה התעסוקתית. כי צריך לזכור שאנחנו אומנם מדברים על זה שאנשים מגיעים לגיל 21 ומסיימים את החינוך המיוחד, אבל המעבר הזה לעולם הבוגרים לא יכול להמשיך להיות אותו עולם כמו שקיבלו אנשים כשהיו במערכת החינוך. מערכת החינוך בחינוך המיוחד היא חממה, היא חממה לימודית, היא חממה טיפולית, וגם הסכומים שמדינת ישראל משקיעה שם הם מאוד מאוד גדולים. כשאנשים עוברים לעולם התעסוקה, לעולם הבוגרים, בעצם קצת משתנה האוריינטציה, והאוריינטציה הופכת להיות אוריינטציה תעסוקתית שמאפשרת לאנשים לנוע על רצף התעסוקה.

יש לנו תוכניות תעסוקה, כמו שציינת למשל, גברתי היושבת-ראש, התוכנית של העסקת אנשים עם מוגבלות בכנסת. זאת תוכנית שהוביל משרד הרווחה יחד עם העמותות, שהם אלה שאיתרו את האנשים עם המוגבלות יחד עם יושבת-ראש הכנסת לשעבר דליה איציק. ואנחנו ליווינו ונתנו את התמיכות ונתנו את התקציבים על מנת שעמותת אלווין, לצורך העניין, תוכל לשים את האנשים וללוות אותם בכנסת וללמד אותם את התפקידים שנדרשים לעבודתם בכנסת. וככה יש לנו היום מאות אנשים עם מוגבלות בכל רמות התפקוד. ואנחנו יורדים היום גם לרמות התפקוד הנמוכות של אנשים שמשולבים בתעסוקה, מהכנסת, שכמובן נמצאת במרום החשיבות, ועד כל תחומי התעשייה והמסחר והשירותים. אנחנו כל הזמן מקדמים את היוזמות האלה.

אני גם רוצה להודות למר זאבי, גם שוחחתי איתו וגם הייתי ברקע של כל הפנייה שלו והבקשה שלו. אנחנו בהחלט מחשיבים מאוד את התוכניות שההורים מציעים ומובילים, גם מלכי תוכל להעיד שאנחנו נמצאים בשיח כל הזמן, אנחנו שומעים את הרעיונות ואת ההצעות של האנשים, אנחנו מוכנים לקחת מודלים נוספים ולנסות לאמץ אותם. כמובן שיש לנו את המגבלות שלנו, יש את חוק חובת המכרזים, יש דרכים להתקשר, יש נהלים שאנחנו צריכים לעמוד בהם, יש תקציבים שכמובן אנחנו צריכים להקצות. אבל לצורך העניין, בנושא הזה של השכלה באמת אין לנו כרגע סוג של מגבלת תקציב. זאת אומרת שהאוצר לחלוטין מתקצב היום את התוכניות, כמו שאמרתי, תוכנית של מכללה תעסוקתית או תוכנית אחרות, לגמרי מתקצב את הדברים.

זה לא שאנחנו יושבים על המדוכה ושמחים עם מה שקורה. כמו שאמרתי, אנחנו משקיעים כל הזמן ברעיונות חדשים, בפתרונות חדשים, ברעיונות שבסופו של דבר לוקחים בחשבון את זה שאנשים עם מוגבלות זה לא כמו שהיה בעבר. היום אנשים עם מוגבלות בהחלט נמצאים בראש מעיינינו, קודם כל אצלנו כמינהל מוגבלויות. אנחנו כל הזמן לומדים את ההתקדמות ואת השיפור ביכולת ההשכלתית, ביכולת השכלית שלהם, וביכולות התנהגותיות שלהם. זה מבחינתנו האתגר העיקרי שאנחנו עוסקים בו ברמת היומיום. ואנחנו כמובן מנסים כל הזמן להתקדם עם הכיוונים האלה, ולא סגרנו את הדלת. גם כשדיברנו עם מר זאבי אז גם הצענו אפשרויות לתת מענה בטווח הקצר, וכמובן שגם אמרנו שיש לנו כרגע תוכניות לצאת למכרז. יש לנו מכרז דגל מאוד גדול שהמשרד, מינהל מוגבלויות מוביל כרגע, שהוא מכרז שאמור לתת מענה של השכלה והכשרה מקצועית לאנשים עם מוגבלות נמוכה ברמת תפקוד בינונית-נמוכה.

מתי אמור לצאת המכרז?

המכרז כבר פורסם?

המכרז עדיין לא פורסם, אנחנו עובדים עליו, יש לנו עיכובים בגלל כל הנושא של הקורונה. אנחנו חושבים שברבע הראשון של 2021 בעזרת השם נוכל להיות כבר עם המכרז באוויר. וכמובן שעמותות וגופים מקצועיים יוכלו לגשת למכרז ולתת את המענים האלה.

רק הערה קטנה לגבי הנושא של השוויוניות, לא התייחסתי לאמירה של חבר הכנסת קלנר וגם למה שאמר מר זאבי. ההתייחסות שלי לנושא הזה של השוויוניות לא הייתה לנושא הזה שאנשים בתפקוד גבוה כן יכולים לקבל ואנשים בתפקוד נמוך לא יכולים לקבל. ההתייחסות שלי הייתה לזה שאם משרד הרווחה מתקצב תוכנית ונותן מענה, וקובע במדיניות שלו שהתוכנית הזאת היא תוכנית רשמית של מדינת ישראל, לא יכול להיות מצב שהורה שיש לו את האפשרות הכלכלית לשלם עבור תוכנית יוכל לשלם, ולהורה שהילד שלו יושב ליד אותו ילד של הורה שמשלם אין אפשרות לשלם. אני יודע שהמצב של המשפחות לא טוב, והוא קשה מאוד, ובמיוחד בתקופה הזאת. ולכן אמרנו שמבחינתנו זה יוצר אי שוויוניות שהורים שיכולים לממן יוכלו לממן והילדים שלהם יקבלו שירותים, והורים שלא יכולים לממן לא יקבלו שירות שהוא שירות של מדינת ישראל.

סליחה, זו בדיוק השאלה שלי. אני באמת לא חושב שצריך לנקר עיניים ולהושיב ליד מישהו שאין לו מישהו שיש לו. אני אומר דבר אחר, אם יש קבוצה של הורים שמתארגנים ורוצים לשלם ולהוסיף לילדים שלהם יותר, אז אני לא רואה סיבה למנוע את זה מהם, בואו נרכז אותם ביחד. את אלה שאין להם ושההורים לא מעוניינים או לא יכולים לא נשים ביחד איתם. בסדר, לא ננקר עיניים, לא נשים ילד באותה כיתה אחד ליד השני, אבל למה למנוע מאלה שרוצים ויכולים? למה להפוך את כולם לאומללים במידה שווה? זו השאלה שלי.

כי המדיניות של המשרד היא די ברורה, היא אומרת שאם אנחנו נותנים שירות למסגרת ואנחנו מממנים אותו אז בגדול כולם זכאים בצורה שווה. ואם יש הורה שלא יכול לממן אז אנחנו מסייעים מהכיוון של לעזור לאותו הורה לממן. אבל אנחנו לא יכולים ליצור מצב שיהיו לנו תוכניות של הורים שמממנים, ויהיו לנו אנשים שאולי גם כן רוצים להשתתף בתוכנית הזאת אבל לא יכולים לממן את התקציב הנוסף. ולכן אמרתי שיש פה אי שוויוניות. אני מוכן שנקיים איזשהו שיח ממשיך בנושא הזה, אבל כמו שאני רואה כרגע את המדיניות של המשרד, אני חושב שאם אנחנו בונים שירות אנחנו בונים אותו תמיד בהסתכלות רוחבית, שכל מי שיכול - - -

אבל, שוב, המטרה היא לא למנוע מאחרים, ממי שאין לו, שירות מסוים, המטרה היא לאפשר.

אריאל, אני רוצה ברשותך להבהיר נקודה. דניאל, יש הרבה תוכניות של המדינה שהשתתפות של המשפחה היא דיפרנציאלית. אני מבינה את ההיגיון אחרי המילה שוויון, ואני אומרת לך, אז למה לא לעשות גם פה גישה דיפרנציאלית, ההשתתפות של המדינה לפי מבחן הכנסות של המשפחה. זה אחד מהדברים שהייתי מבקשת לשקול, כי להשאיר את זה "בכלל לא" רק בגלל שאנחנו לא רוצים שאחד יקבל והשני לא יקבל זה גם לא נכון. צריך לתת את ההזדמנות הזאת, והמדינה תשתתף בהתאם למבחן הכנסה של המשפחה. יש לנו פה אין ספור דיונים, וזה המפתח לפתרון.

נכון.

זאת הייתה, גברתי היושבת-ראש, בדיוק הכוונה שלי. ברגע שנתקצב את התוכנית הזאת אז יש השתתפות כמובן דיפרנציאלית למשפחות לפי מבחן הכנסות, ואנחנו גם מסייעים למשפחות שלא יכולות. העניין הוא שהתוכנית לא קמה. זאת אומרת שהדרישה או הפנייה של ההורה, של מר זאבי, הייתה להקים תוכנית מאפס ללא מימון המשרד. ואמרנו שניתן את חסותנו וניכנס וניתן תעריף וניתן תקציב והתוכנית הזאת תתחיל לרוץ, ואז נעשה את ההשתתפות הדיפרנציאלית – לא הגענו עדיין לשלב הזה. מר זאבי הציע בעצם להקים את התוכנית הזאת שלו, והפנייה אלינו למשרד הייתה שהמשרד לא יתקצב, אלא שהוא יתקצב את המענה עבור הילדים שלו. אמרנו שמבחינתנו אם זאת תוכנית שנכנסת באופן מחייב למסגרת, ברגע שנוכל לעשות את ההתקשרות עם הזכיין, עם אותו גוף שכרגע מפעיל את מסגרת התעסוקה שהבנות שלו נמצאות בה, אז כמובן שנאפשר השתתפות דיפרנציאלית של המשפחות, וגם נוכל לסייע למשפחות שידן לא משגת והם לא יכולות לממן את ההשתתפות הזאת, ואז יש בזה מידה של שוויוניות.

אם פונה אליי משפחה ואומרת לי: דני, תשמע, יש פה תוכנית שלא יודע מי הקים, שאיזשהו הורה הקים אותה, ורק הילדים שלו, הילדים האחרים שיכולים לשלם משלמים, אז אני כמדינה נמצא בבעיה, כי אני רואה את זה כמשהו לא שוויוני.

ברור לנו שההורה לא יכול להקים תוכנית, לכן אתה פה, ולכן אנחנו שומעים אותך. אתן לחברי כנסת לשאול, בבקשה תקשיב ותשיב בהתאם.

העניין הוא כזה, שבעצם קודם כול יש פה איזושהי אמירה שלך שעד שאחרון ההורים לא יוכל לעמוד בתשלום אנחנו לא פותחים את התוכנית או שאנחנו מחכים שהמדינה תבוא ותשים את הכסף. אנחנו יודעים שהמצב שזה כבר גורר השלכות תקציביות ותקנות וחקיקה ואלף ואחד דברים.

הוא אמר שאין בעיית תקציב.

אבל הוא אמר שאין בעיה תקציבית.

אז אם אין בעיית תקציב אז על אחת כמה וכמה. אני מציע מכאן לקחת את זה, שאני ואתם נעשה ביחד עם עופר פגישה כולנו – אני מוכן, אני מציע את עצמי ואת זמני – עם הסמנכ"ל האחראי גדעון שלום, כולנו נעשה פגישה ונראה איך אנחנו מקדמים את הדברים האלה.

מצוין.

אין בעיה, גדעון שלום הוא הבוס שלי, וכמובן שאם חבר הכנסת המכובד מבקש ישיבה אז נשב ונדון בעניין.

גם נוציא המלצות של הוועדה. ויחד עם זאת, אני חושבת שפגישת עבודה כאן היא מאוד חשובה. באמצע דבריך אחרי שהצגת לנו תוכניות רציתי להתפרץ ולשאול האם ההורים בכלל מעורבים, והאם הם יודעים את מה שאתם עושים? וענית לי בלי ששאלתי, ואני מאוד שמחה על כך. פה שיתוף הפעולה עם המשפחות ועם ההורים הוא קריטי בעיני. זאת אומרת שלא יכול להיות שתכינו תוכנית והם לא ידעו. זה אחד.

שתיים, הייתי מאוד שמחה להבין למה המכרז תקוע. למה המכרז הרבה זמן לא יוצא? אנחנו צריכים לעשות את הכול כדי שהמכרז יצא. אם יש לכם תוכנית טובה והיא צריכה לצאת כי האנשים האלה – אני לא אומרת על יומיום שלכם, במיוחד בתקופת קורונה, למה אנחנו צריכים להתעכב עם המכרזים האלה? הביורוקרטיה בכל משרד ממשלתי משגעת אותי. למה אנחנו תקועים? למה המכרז מחר לא מתפרסם? אתה יכול לתת לנו תמונת מצב מה קורה עם המכרז?

כרגע בנינו מודל שעל פיו נצא למכרז.

מתי?

המודל מורכב היות והמינהל שלנו הוא מינהל רב-נכותי.

דניאל, מתי?

הוא אמר שברבע הראשון של 2021.

אנחנו כבר לא מדברים רק על אוטיזם או רק על מוגבלות שכלית והתפתחותית, אלא אנחנו מדברים על רב-נכותי. הוא מכרז דגל של המינהל ושל האגף שלנו. אני יכול לתת לך ממש לוח זמנים, אין לי אותו פה לפניי, אבל אם תבקשי אז אני אעביר לך את הפרטים ותוכלי לראות בדיוק איך אנחנו עומדים מבחינת לוח זמנים. אנחנו מאוד מאוד משתדלים להתקדם כמה שיותר מהר, כי באמת המכרז הזה חשוב. אני מוכן לבוא ולהציג לך את המודל, גברתי היושבת-ראש.

דניאל, כרגע קיבלתי איזושהי טענה ממלכי, שהיא בעיני מאוד חשובה, אבקש אחר כך את ההתייחסות שלך לדבריה. מלכי, בבקשה.

אני רוצה לגעת בשתי נקודות. דבר ראשון, מאוד חשוב לי, דני, שתגיד האם המכרז יכול להתאים לנושא של ההשכלה לאוטיסטים בתפקוד נמוך ביותר? בכלל אם הם יוכלו להיות בתוך המכרז הזה. אני ממש ממש מסופקת, ואני אשמח לשמוע.

דבר שני, אני מבינה שעופר מתמקד בהשכלה כרגע, זה חשיבה לשלוש השנים הקרובות על השכלה. אבל אני יכולה להגיד לך, עופר, שעוד שלוש שנים תיתקל באותה בעיה, הבת שלך תמשיך להצטרך את אותם שירותים באותה רמה, ורק השלושה חודשים האלה לא יעזרו. אני חושבת שלתפקודים הנמוכים חייבת לקום ועדה שתגיד איך משרד הרווחה מיישם את המטרות של משרד הרווחה בתוך המסגרות.

אני רק רוצה להדגיש משהו. כשאמרתי שאלו"ט משיגה תרומות ומשפרת את המרכזים שלה, מה קורה? רוב האנשים עם אוטיזם בתפקודים נמוכים נמצאים אצל מפעילים שהם לא אלו"ט, והם לא מגייסים תרומות. כלומר, אם אני רוצה לחשוב על כל האוטיסטים אז חייבים לעשות משהו, וגם אלו"ט לא מצליחה לתת את כל מה שצריך עם גיוס התרומות. זהו.

וההערה שאמרתי לגבי מימון הורים. אחרי גיל 18 השירותים שבן אדם מקבל הם על סמך ההכנסה שלו, וזאת קצבת הנכות. ואי-אפשר בשירותים לבן אדם בוגר לבקש מבחן הכנסה של ההורים, זה איכותי.

דווקא פה הייתי משנה את זה. הילדים האוטיסטים תמיד יישארו ילדים, הם לא עצמאים שיכולים לצאת ולהרוויח.

אבל זה החוק. בגלל זה המדינה צריכה להיות מחויבת להם מגיל 18.

נכון. נשמע את דני בהיבט הזה.

ולצערי אין חקיקה לגבי אוטיסטים. יש חקיקה לגבי אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, אבל אין חקיקה. בכל אופן זאת חובה של המדינה לדאוג לאנשים אחרי גיל 18.

גם אם צריך לשנות חקיקה – אני חושבת ששר הרווחה של היום מאוד קשור לנושאים האלה. בכל אופן, אני זוכרת כמה הוא היה קשור אליהם כשהיה חבר כנסת, אז עכשיו בתור השר הוא יכול לקדם את מה שהוא הציג לנו כחבר כנסת. דניאל.

אני מבטיח שזאת הסיבה שבגללה הדברים כרגע נדחים או מתעכבים. זה לגבי החקיקה. לגבי השאלה שלך, מלכי, אני חושב שהסוגיה שבגללה אנחנו עובדים מאוד קשה וזה לוקח קצת יותר זמן זה שהמודל של ההשכלה וההכשרה המקצועית מורכב, כי אנחנו לא רוצים להשאיר מאחור אנשים שנמצאים בקצוות. אנשים שנמצאים בקצוות הם אלה שנמצאים בתפקודים הנמוכים. אני מסכים איתך שזה האתגר הגדול שלנו. ואנחנו כמובן חושבים – גם באמצעות המכרז הזה אבל גם באמצעות מענים אחרים שפיתחנו, כמו למשל הנושא של מכללה תעסוקתית, יש לנו אנשים בתפקוד מאוד מאוד נמוך שהולכים היום במשך שנתיים גם לפרויקט מאוד מאוד יפה, שאני מזמין אתכם לבוא ולראות באוניברסיטת בר אילן בבית הספר למוסיקה. יש אנשים, יש קבוצה של עשרה-12 אנשים שהולכים לשם באופן קבוע במשך שנתיים ולומדים כישורים שהם גם קשורים למוסיקה וליצירה וכו', וגם כישורים שמחזקים את היכולת התעסוקתיות שלהם.

אז הדרך שלנו בעצם לפעול היא דרך משולבת. למי שזה מתאים הוא מקבל את המענים בצורה הזאת, ומי שצריך מסגרת יותר מוגנת מקבל מסגרת יותר מוגנת. אנחנו מדברים על מאות אנשים, אם לא אלפי אנשים, והמשמעות היא שכל אדם הוא אדם ומלואו. ההשתדלות שלנו שכל מסגרת תבנה תוכנית אישית לכל אחד, ומי שצריך שימור יכולות ומי שצריך קידום אמור וצריך לקבל את הקידום הזה. וחלק מהתפקידים שלנו זה באמת לבדוק ולעקוב ולראות שהתוכניות האלה מתממשות ומתקיימות.

דני, סליחה שאני עוצרת אותך.

והשיח הזה איתך, מלכי, והשיח עם אלו"ט, והשיח עם מר זאבי ועם כל ההורים הוא כל הזמן שיח שאמור מבחינתנו לראות שאנחנו בכיוון.

דניאל, הבנו, בבקשה לעצור. תודה, אני מצטערת שעצרתי אותך. אני חייבת להגיד לך שאני מאוד מתרשמת מכל מה שאתה מספר לנו, אני חושבת שכולם יסכימו איתי, אבל אני לא מבינה למה דברייך שהם כל כך יפים לא תואמים לתחושות של ההורים.

זהו, של ההורים.

למה ההורים עדיין מרגישים שמשהו לא קורה ומשהו לא עובד כמו שהם מצפים בכל אופן מהמדינה, ואני חושבת שבצדק. שנייה, אני לא מבקשת כרגע תשובה, אני מעלה סוגיות. אני רוצה שנשמע עוד - - -

שנייה, טלי, לו הפער לא היה כל כך גדול בין הכוונות הטובות, ואולי התכנון, ליישום בשטח אז הדיון הזה כנראה לא היה מתקיים.

נכון.

ועוד דבר, דני, בהקשר לדברים של מלכי. אמרתי חיים נורמטיביים, חלק מחייו של עובד זה גם פיתוח מקצועי, זה לא הקורס הזה האחד שהוא עושה ועכשיו שקט לאורך החיים. צריך אחת לתקופה קידום פיתוח מקצועי, כישורים. השכלה והכשרה מקצועית זה משהו שאמור ללוות כל אדם רגיל לאורך החיים, וכך גם לגבי האוטיסטים ברמות השונות.

תודה, אורלי. נמצאת איתנו עוד אימא אחת, חגית קציר, בבקשה.

שלום, תודה רבה. גם אני אימא לבוגר על הספקטרום בתפקוד בינוני-נמוך. הבן שלי אומנם בן 19 ועדיין לומר במסגרת החינוך המיוחד, אבל הוא יסיים בדיוק עוד שנתיים ואני כבר בעצם לא ישנה בלילה. העתיד של הילד שלי לוטה בערפל. זה עתיד שמסליל את הילדים שלנו לכיוון אחד בלבד במרכזי תעסוקה, לעבודה זעירה בלי שום אתגרים קונטיביים, בלי שום אתגרים חברתיים, תקשורתיים, התנהגותיים. ואנחנו רואים איך העבודות הזעירות האלה במסגרות האלה גורמות להידרדרות התנהגותית וגם קוגניטיבית כמובן. אבל אי-אפשר להתפלא על כך, מכיוון שברגע שאנחנו לוקחים את החבר'ה שלנו ומושיבים, למשל, צעירה בת 20 ליד אדם בוגר בן 60 למיון ברגים, למיון סכו"מים, וכו', אנחנו לא יכולים לצפות שמשהו יקרה.

אני חייבת להתייחס למה שנאמר פה על התוכניות היפות של משרד הרווחה. קודם כול אנחנו ההורים מברכים על כל תוכנית באשר היא, אנחנו הראשונים שאומרים תודה, כמו הראשונים שנשמח לקבל כל תוכנית שיפתח המשרד, אבל אני חייבת לומר שלילדים שלנו אין מענה כרגע, וזה צריך להיות מאוד מאוד ברור, אין מענה. אנחנו שומעים פה על כל מיני תוכניות, אנחנו שומעים על כל מיני דברים שנמצאים בהתהוות, אנחנו לא רואים את זה בשטח וזה לא נמצא כרגע בשטח. וזה משהו שצריך להיאמר באופן מדויק.

אני חייבת לומר שהיום יש מחקרים שבודקים את הנושאים הקוגניטיביים בקרב בוגרים עם צרכים מיוחדים או עם מוגבלויות, לא משנה כרגע ההגדרה המדויקת. והמאמרים והמחקרים האלה באמת מצאו שבוגרים שלא ממשיכים ללמוד ולתפעל את החלק הקוגניטיבי שלהם חווים רגרסיה קוגניטיבית משמעותית וירידה מנטלית עד מצב דמנציה כבר בגיל 30. אלה דברים שמעוגנים במחקרים. זה לא שאנחנו ההורים באים וממציאים את זה, וזה משהו שצריך להיות מאוד מאוד ברור.

לילדים שלנו, כמו כל אדם באשר הוא, יש את הזכות לבחור, יש להם את הזכות להתפתח, יש להם את הזכות להמשיך וללמוד. אני שומעת פה המון דיבור ושיח על שוויוניות. כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה הרגילה, ואני אומרת את זה בהחלט במירכאות כי כולנו מיוחדים, מה לעשות, כשאנחנו מדברים על האוכלוסייה הרגילה שממשיכה ללמוד אחרי צבא, אחרי הטיול הגדול, אנחנו לא שומעים את ההתלבטויות האלה של: רגע, להורה הזה יש כסף אז הוא יכול לממן לילד שלו את לימודי ההמשך, ולהורה הזה אין כסף אז בואו ננסה למצוא את האפשרויות כדי לעזור לו.

נכון. הערה נכונה.

ובעצם אין להם אפשרות להמשיך ללמוד בגלל החלק הכספי. אנחנו לא שומעים את זה שם. אנחנו רוצים את אותה הזדמנות לילדים שלנו כמו שיש לאוכלוסיות האחרות.

הילדים שלנו זכאים לחיים של משמעות. אני שומעת פה המון שיח על חיים טובים, ואנחנו מדברים על חיים של משמעות. אדם שלומד ומתפתח הוא אדם שיש לו חיים של משמעות, וזה לא משנה באיזה תפקוד הוא. אז נכון, הם לא יוכלו לעבוד בכנסת, ונכון, יכול להיות מאוד שהם לא ישתלבו בקהילה והם יעבדו בחוץ. הם עדיין יצטרכו לעבוד במסגרות מוגנות, ועדיין הם זכאים לחיים של משמעות, ועדיין הם זכאים לחיים איכותיים, ושיהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

ואני חייבת לציין שבתור אימא שכבר מתחילה לבדוק לגבי העתיד של הבן שלה אני הולכת לכל מיני מרכזי תעסוקה. אני אימא מאוד פעילה פה בעיר שלי פתח תקווה ואני נכנסת למרכזי תעסוקה. ואני חייבת להגיד שכרגע מה שמציעים בתוך מרכזי התעסוקה האלה זה שירותי בייביסיטר. ואני מצטערת שאני כל כך קיצונית, אבל זה בדיוק כך, שירותי בייביסיטר. אנחנו לא רואים עבודה קוגניטיבית, אנחנו לא רואים עבודה חברתית, אנחנו לא רואים עבודה תקשורתית, ולא התנהגותית. ואחר כך אנחנו גם מתפלאים שיש לילדים שלנו רגרסיות התנהגויות כל כך קשות, ואז אנחנו כבר מתחילים לחשוב איך אנחנו מטפלים בנושא הזה.

אנחנו מדברים באמת על להכניס למידה למרכזי התעסוקה. שוב, אנחנו רוצים למידה משמעותית. אין שום סיבה שהילדים שלנו שלמדו עד גיל 21 והושקעה בהם כל כך הרבה עבודה יפסיקו ללמוד בגיל 21. אני פה שומעת כל מיני הצעות, מוסיקה ואומנות, אז, חבר'ה, לא רק, יש גם אקטואליה ויש גם אפשרויות להמשיך ולעבוד על נושאי שפה וקריאה. דרך אגב, יש מחקרים שמדברים על פיצוי קוגניטיבי בגילאים הבוגרים יותר, ואנחנו יכולים גם להמשיך לעבוד על נושא של חשבון. את כל אלה אנחנו יכולים לקחת ולשייך לעבודה בהקשרים יומיומיים, מה שנקרא "כישורי חיים". אסור לנו להישאר בתחום כישורי החיים בלבד, להתלבש, לצחצח שיניים, להתקלח, הכול טוב ויפה, הכול חשוב, אבל אנחנו צריכים גם להקפיד ולהתקדם גם בנושאים אקדמיים אחרים.

תודה.

אני מסכימה עם מה שמלכי אמרה. נכון, שלוש שנים זה מה שבדרך כלל אנחנו חווים כאנשים, שוב, במירכאות, רגילים שהולכים ללמוד שלוש שנים באקדמיה. כל מה שקשור לילדים שלנו חייב להיות באופן קבוע ושגרתי עד יומם האחרון. אם לא ננגיש לילדים שלנו, אם אנשי המקצוע, אם אנחנו המשפחות לא ננגיש להם את כל החלקים האלה זה פשוט ייעלם. ואני חייבת להגיד שאני לא מבינה למה אם יש השקעה כל כך משמעותית עד גיל 21 אנחנו נאלצים להפסיק אותה, ואז אנחנו חווים את כל הרגרסיות המשמעותיות.

והדבר הכי נורא, ובזה אסיים, וזה הדבר הכי נורא, לחוות חיים חסרי משמעות, לחוות חיים שאין לי בשביל מה לקום בבוקר, יומיום עבודה מונוטונית בלי שום גירוי חברתי, קוגניטיבי, תקשורתי והתנהגותי. תודה רבה לכם.

תודה, חגית, אני חייבת להגיד לך שנגעת מה זה, הגעת באמת עמוק ללב עם כל הדברים שאמרת, ושיתפת אותנו בכל התחושות.

כן.

ואני באמת חושבת שהתוכניות שאנחנו מדברים עליהן היום הן הצלת חיים, כי אם לא נהיה ליד האנשים האלה הם באמת ידרדרו מאוד מהר ולא יהיה המשך.

מדובר פה בחלשים ביותר בחברה.

בדיוק. ועוד משהו חשוב מאוד שחגית אמרה. היא אמרה שהמדינה משקיעה כל כך הרבה כסף עד גיל 21 וזה בעיני נזרק לפח, כי ברגע שבגיל 21 אנחנו מפסיקים לעשות את זה אין לבן אדם הזה הזדמנות להמשיך בחיים.

נכון.

עוד טענה שבעיני היא מאוד נכונה, ופה, דניאל, אני מקווה שאתה מקשיב לנו, שוויון זה דבר טוב, אבל היא אמרה פה משהו מאוד מאוד חשוב, הרי באמת גם בקהילה הנורמטיבית, כמו שאנחנו קוראים לזה, לא כל ילד ולא כל משפחה יכולה להרשות לאנשים ללמוד באוניברסיטה. האם זה טוב, תשאירו את זה בצד, זה לא טוב, אבל אם כבר אנחנו חיים שם, אז בואו ניתן גם לאנשים האלה להתנהג בצורה כזו. למה פתאום אנחנו מחליטים שבקבוצה הזאת שוויון חשוב לנו, ובקבוצות האחרות "בוא נראה".

כי התפיסה צריכה להיות שאין אדם שלא יכול, כולם יכולים ואת כולם צריך לאתגר, ואמרה את זה חגית מאוד יפה.

נכון, והמדינה צריכה להיות לצידם, כמו שאמרתי פה, בצורה דיפרנציאלית, כמו שעושים בהרבה תוכניות. הצטרף אלינו חבר הכנסת משה ארבל.

הוא גם יזם את הדיון.

אתה גם אחד מהיוזמים, אז, בבקשה, כמובן.

תודה רבה, גברתי יושבת-הראש, חבריי חברי הכנסת, יוזמי הדיון החשוב הזה. הייתי רוצה לפתוח ממש בקצרה במילים שכתב הרב אברהם אליהו קפלן בשיר שלו מלפני 113 שנים, וכך דבריו: שקעה חמה שקעה נפשי / בתהום רעיונות רב כים / נלאו נלאיתי ממלחמתי / עם הבשר עם הדם / ימיי חולפים ימיי באים / מבלי קחת מבלי תת / אם לזאת קראת חיים / אמור אלי מה זה מת. / איך אוכל עוד לחיות ככה / מבלי הבן את כל זאת / אם לשכוח ולשמוח / או לזכור ולבכות. //

המילים הללו מדברות בעד עצמן, כשאנחנו כחברה מאפשרים לאוכלוסיות מסוימות להישאר בחיים מבלי קחת מבלי תת, כפי שציינה הדוברת לפניי, בלי שום משמעות, אנחנו קודם כול פוגעים בנו, אנחנו לא פוגעים בהם. כשאני מסתובב כאן בכנסת ואני רואה את השילוב האדיר של אנשים עם מוגבלויות הלב מתרחב. הלב מתרחב כי זה עושה אותנו חברה טובה יותר. אנחנו לא עושים חסד, אנחנו מקבלים הרבה יותר, אנחנו מדייקים את עצמנו.

לצערי הרב, המצב הקיים היום בנוגע לבוגרים אוטיסטים בתפקוד נמוך לא משביע רצון, הוא גם דורש תיקוני חקיקה. ואני מתכוון לפנות בהמשך לדיון הזה גם ליושב-ראש הוועדה הקבוע ולממלאת מקומו כדי שהוועדה תהיה זאת שתקדם. אני בטוח שאף אחד פה לא מחפש קרדיט, המטרה בסוף בסוף היא לשנות את המציאות. המטרה היא שבאמת מדינת ישראל תדע לקבל מאותן אוכלוסיות את המרב שהן יכולות לתת.

אני חושב שצריך לשלב גם במסגרת הדיון הזה וגם באופן כללי את נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים. אתמול הייתה לי שיחה ארוכה מאוד עם הנציב ועם צוות הנציבות. ובסוף בסוף המצב הזה שבו אנחנו יודעים שיש לא מעט נערים בוגרים כבר ובוגרות, שהתרומה שלהם לחברה יכולה להיות מאוד משמעותית, ודווקא לצערי הרבה מאלה שכן משתלבים, אנחנו רואים בתקופה הזו של הקורונה, הם הראשונים להיות מפוטרים ממקומות עבודה, הם הראשונים להיפגע, למרות שיש חוקי מגן שמגנים עליהם, שהם אמורים להיות האחרונים. ולכן אנחנו באמת חייבים לשים את הזרקור על הסוגיה החשובה הזאת. אני מודה לך על קיום הדיון, ומבחינתי אני מגויס לכל מה שיידרש גם אל מול ועדת שרים לחקיקה אם יהיה צורך. יישר כוח.

תודה רבה לחבר הכנסת ארבל. באמת מחמם את הלב גם לשמוע את דבריך, יש שם חוכמה כל כך חזקה.

אני רק ציטטתי.

אבל גם אמרת על התחושות שלך בכנסת, ולא היית פה, דיברתי על הכנסת, ובאמת אלו התחושות, אני ממש שמחה לראות את האנשים האלה פה. יש לנו פה עוד מישהו אחד שאתן לו לדבר, ואז נסכם את הדיון.

אני חושב שכדאי שגם עופר יגיד עוד כמה מילים על מה שהיה פה.

אין בעיה, בסדר גמור. אחרי שעופר ישמע את הכול ניתן גם לו להגיב על מה שהוא חושב על הדיון ועל התשובות של המשרד. עמנואל כהן, בבקשה.

תודה רבה על הזכות. הבן שלי הוא בן 21 והוא אוטיסט בתפקוד נמוך. רק כדי להבהיר במילה אחת מה זה תפקוד נמוך, המשפט הכי ארוך שהוא אומר, וגם זה לא כל הזמן, זה שלוש מילים ברצף. להבין מה המשמעות, כי קודם קצת דיברו גבוה ולא כל כך מבינים מה המשמעות של תפקוד נמוך. אז זאת רק דוגמה אחת קטנה לתפקוד נמוך.

באמת בשנה האחרונה, כמו שחגית אמרה קודם, היינו במצב של פחד עצום, כי מעבר ממסגרת חינוך של חמישה ימים בשבוע, שלושה ימים עד חמש, יומיים עד שבע בערב, כולל יום שישי, עוברים למסגרת שהיא בסך הכול משבע וחצי עד שלוש בצוהריים.

והדבר המשמעותי זה שכשהלכנו והסתכלנו וראינו מסגרות כאלה אני יכול להגיד שחזרנו לפעמים, אשתי ואני, עם דמעות בעיניים ולא ישנו בלילה. ולכן, התגייסתי כדי להקים איזושהי מסגרת חדשה לאוטיסטים בתפקוד נמוך במקום שנקרא "חוות אייל", שנמצא בתוך קיבוץ רמת רחל, בשיתוף פעולה עם שק"ל. אני חייב לתת המון מחמאות לארגון שק"ל, והמון מחמאות לקיבוץ שקיבל אותנו בזרועות פתוחות למרות הקושי, ושלא ידעו כל כך לקראת מה הם הולכים.

בעצם אנחנו מדברים על מקום שבו החבר'ה לא יושבים כל הזמן מסביב לשולחן אלא עובדים עם חיות כמו כבשים, עיזים, תוכים, דגים, כלבים, חתולים, וכו'. הם עובדים בגינון, באתר ארכיאולוגי שיש ברמת רחל, מי שמכיר. הכוונה היא שכשהקורונה תאפשר את זה שגם יהיו בבריכה, וגם הכוונה הייתה שכל יום תהיה גם איזושהי פעילות כמו בישול, מוסיקה, ריפוי בעיסוק, דברים מעין אלה, אבל לצערי התקציב כרגע לא מאפשר את זה. אני אומר שהוא לא מאפשר את זה, אבל בסך הכול המקום זה נמצא היום בסכנת סגירה ממש, יכול להיות שבחודש-חודשיים הקרובים. אנחנו נמצאים כרגע בתהליך של גיוס המונים כדי להשאיר את המקום הזה פתוח. אגב, אנשים תורמים לשק"ל, אבל הם יכולים בתרומה לשק"ל – שק"ל עשו פה דבר מאוד מאוד יפה – שבתרומה לשק"ל הם יכולים להגיד שהם מפנים את זה למטרה מסוימת. אבל היום התקופה קשה גם לגיוס המונים, ולצערי הוא לא כל כך מתקדם, ולכן באמת יש פה את הסכנה הזאת.

אגב, קודם מלכי פירטה את המטרות של משרד הרווחה והייתה חסרה לי – והמטרה הראשונה שהייתי שם שם זה שהאוטיסטים עוד לפני השכלה ולפני עבודה ולפני הכול יהיו אנשים מאושרים ושמחים, זאת המטרה מס' אחת. כשהבן שלי בבוקר אומר אני רוצה לנסוע לתעסוקה, וכשהוא חוזר ואני שואל אותו איך היה והוא אומר, הוא לא תמיד אומר, אבל החיוך שלו אומר הכול, או שהוא אומר היה לי כיף במסגרת שלוש המילים שהוא כן יכול להגיד, זה הדבר שאני מחפש. והשילוב הזה זה מה שעשינו שם – מקום מדהים. אגב, אני באמת מזמין את כל מי שפה ואת חברי הכנסת לבוא לבקר במקום ולראות, דבר מדהים.

גם הקיבוץ אמור לתת את השיתוף. הכוונה היא, שוב, כשלא תהיה את הקורונה שהם יהיו בבריכה של הקיבוץ, הקיבוץ הסכים לזה, למרות שזאת בריכה שגם אורחי המלון נמצאים בה, והם עדיין מוכנים שהם יהיו. הם יאכלו בחדר האוכל. בקיבוץ רמת רחל עדיין אוכלים כל יום ארוחת צוהריים בחדר האוכל. והכוונה היא שהם יהיו יחד עם אנשי הקיבוץ בחדר האוכל. הכוונה שתהיה אינטראקציה בינם לבין הנוער של הקיבוץ. אבל כל הדברים האלה כמובן שמחייבים תקציב הרבה יותר משמעותי ממה שמשרד הרווחה נותן היום.

וההוא אומר שאין בעיה תקציבית.

גם השתתפות הורים לבד לא הייתה עוזרת כאן, לכן אנחנו צריכים לעשות את הגיוס. אני חושב שלמרות כל המצב הקשה שאנחנו נמצאים בו ראוי שתיעשה חשיבה, להקים אולי צוות היגוי עם נציגים של העמותות, של ביטוח לאומי, של הרווחה, ונציגי ההורים, לראות איך לפחות בשלבים מעלים את התקציב ומאפשרים – אני לא אוהב את המילה תעסוקה, אני קורא לזה יותר פנאי ותעסוקה – מעלים ומתאימים את הדבר הזה למאה ה-21 ולא לזמנים שבהם נקבעו הדברים האלה, שזה היה איפשהו כנראה עמוק במאה ה-20.

אז מבחינתנו כהורים, כשאנחנו מדברים פה אולי קשה להרגיש את זה, אבל אנחנו הולכים לישון עם הדאגות האלה, אנחנו קמים עם הדאגות האלה, אנחנו יודעים שלא נחיה כשהם יהיו קצת יותר בוגרים, ויש לנו חשש כבד מהתקופה הזאת. חשוב מאוד להקים מקומות כאלה, וזה באמת מקום לדוגמה "למרחבים". אגב, כל אחד יכול לעשות "למרחבים" בפייסבוק ויראה סרטונים ודברים ומה באמת עושים שם, אבל א'. הוא אמור להיסגר; ו-ב'. יש הרבה רבה הרבה אחרים שאין להם את האפשרות הזאת. תודה רבה.

תודה, עמנואל. תודה, מה אני אגיד לך? אני חושבת שאנחנו מאוד מרגישים את מה שאתם מרגישים, במיוחד עכשיו אחרי הדיון הזה, וטוב שהוא שוב פעם היה. ואני שוב מברכת את אלה שיזמו את הדיון, ונחשוב ביחד איזה צעדים גם אנחנו יכולים לעשות.

חזרה למשרד הרווחה, אם אין בעיה תקציבית אז איך לא עוזרים למקומות כאלו? איך זה יכול להיות?

רציתי באמת לשאול, בחוות אייל אין בכלל השתתפות של משרד הרווחה? מי יכול להשיב לי?

בחוות אייל יש את ההשתתפות הרגילה של משרד הרווחה אבל זה תת-תקצוב עצום. מבחינת הצרכים כאמור, שוב, התקצוב הולך על מדריך אחד לארבעה חבר'ה. כשיושבים מסביב לשולחן ועושים מיונים, מרכיבים, או דברים כאלה, יכול גם לשבת אחד עם שמונה או שניים עם שמונה, אבל כשיוצאים עם הכלבים לטיול בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ כל יום, כשמטפלים בחיות, אחד נמצא פה ואחד נמצא שם, חייבים להיות צמודים.

אני יכול להגיד שבת שירות לאומי שהייתה השנה עזבה מרוב הלחץ והאינטנסיביות שיש במקום. ואנחנו צריכים גם להביא מישהו כנראה יותר בוגר ואולי גם בחוג ושיוכל להתמודד. יש פה התמודדויות באמת באמת לא קלות. אבל מצד שני כשרואים את התוצאה, אני מבטיח לכם, כל מי שיבוא לשם לביקור יגיד: אנחנו רוצים לשכפל את זה בכל הארץ. זה פשוט דבר מדהים. רק תבואו באמת לראות ואז תבינו מה אפשר לעשות אבל עם תקציב יותר גדול. תודה רבה.

עמנואל, קודם כול יישר כוח. כמה שיותר אנשים כאלה עם היוזמות לאנשים שזקוקים לתשומת הלב שלנו זה מאוד מבורך. מישהו יכול להגיד לי על כמה אנשים אנחנו מדברים ברמת המדינה ברמת תפקוד נמוך?

דניאל יענה לך.

דניאל, בבקשה.

קיבלתי את זכות הדיבור. תראו, יש לי הרבה דברים לומר לגבי כל ההתייחסות של האנשים שדיברו. לא אכנס כמובן כרגע למשא ומתן או לשיח אישי עם כל הורה. אני מאוד מאוד שמח ומכבד ומזמין לשיח את כל ההורים. אנחנו עושים, דרך אגב, קבוצות זום בתקופה הזאת כדי לשמוע את המצב, כדי לשמוע את ההורים, כדי לשמוע את המפעילים. רק לומר במאמר מוסגר, כשאדון עמנואל כהן אומר שק"ל הוא אומר משרד הרווחה, כי את עמותת שק"ל בכל הפרויקט הזה של חוות אייל אנחנו ליווינו מאחורי הקלעים עם הפיקוח שלנו, אנשים שלי ליוו את כל התהליכים האלה.

מצוין.

זה נכון שהתקצוב צריך להיות תקצוב יותר גבוה, אבל תמיד אנחנו מדברים על זה שהתקצוב צריך להיות יותר גבוה.

נכון, מותאם. תקצוב מותאם.

כרגע האפשרויות שלנו הן האפשרויות, וזה המקסימום שאנחנו כרגע יכולים לתת. אבל כמובן שכשיש תוכניות או כשיש דרישה או כשנוצר צורך למשהו נוסף אז כמובן שהעמותות פונות אלינו, אנחנו מנסים לגייס, גם את ביטוח לאומי וגם את קרן שלם – אולי פחות רלוונטית לאוטיסטים, אבל יותר רלוונטית לאנשים עם מש"ה, עם מוגבלות שכלית התפתחותית. זה נכון שהמערכת מאוד גדולה, מאוד מורכבת, התקופות כרגע מאוד מורכבות. עבודה עם אנשים עם מוגבלות בתפקוד כזה נמוך מאוד מאתגרת. אני לגמרי מבין את הדוגמה שאדון עמנואל הביא לנושא הזה של אותה בת שירות או אותה מדריכה, אני לא רוצה להיכנס לזה. לשאלתך, גברתי היושבת-ראש, יש לנו 800 אנשים כרגע על רצף האוטיזם, ואנחנו מממנים את זה היום בקרוב ל-40 מיליון שקל לשנה.

כולם בתפקוד נמוך?

וכמה יש כאלה?

ל-100%.

לכמה אזרחים?

800 אנשים עם אוטיזם.

כמה מהם בתפקוד נמוך?

דיברתי על אנשים בתפקוד נמוך. לאנשים בתפקוד גבוה יש לנו תקציבים אחרים.

דני, אבל אתה מבין שיש פה פער בין התוכניות שנשמעות מאוד יפה מפיך לבין מה שקורה בשטח. האם באמת תיתנו לחוות אייל להיסגר? יש שם מפעל וצריך לעודד יוזמות כאלה שצצות מן השטח. רק קודם אמרת שתקציב זה לא בעיה. והתקציב צריך להיות מותאם, אין תמיכה אחידה במקום סגור ובמקום פתוח, כל פעילות וההתאמה שלה. אז באמת תיתנו למפעל כזה, ואני בטוחה שיש עוד כמה, אנחנו פשוט לא שומעים, להיסגר?

חברת הכנסת פרומן, חוות אייל קודם כול לא בסכנת סגירה, עכשיו מעדכנים אותי מהעמותה. אני אבדוק את הסיפור, אני לא יכול לתת לכם תשובה מהשרוול.

לפני שדניאל משיב. דניאל, אני מאוד מכבדת את הרצון שלך לתת לנו את כל התשובות בדיון, אבל לא נראה לי שנצא מפה עם התשובות האלה. עוד חמש דקות מתכנסת הוועדה הבאה לדיון, ואני רוצה לתת לעופר להגיב כאבא אחרי ששמע את מה ששמע, ואחר כך אסכם את הדיון. עופר, בבקשה.

דניאל, אני פונה אליך ישירות. חייבים להתחיל לחשוב קדימה. אנחנו מקבלים את התשובות האלה – יש פה בעיה ארצית. אני דיברתי על הבנות שלי, אבל הבעיה היא ארצית. ובסוף זה מסתכם בשני דברים, בכסף ובניהול, ושני הדברים האלה פתירים, יושבים, מגבשים תוכנית ומוציאים אותה לפועל. זה לא צריך להיות משהו כל כך מסובך. אני מודע למגבלות שלכם עם המכרזים ועם התקציבים. ודרך אגב, אין לכם כסף, כי אלו התשובות שקיבלנו בשנה האחרונה, ותסתדרו עם הזכיין שלכם, וכו', וכו', ללמידה אין כסף.

ומימון המונים.

אז אחד מהשניים, או שאתם משלמים ונותנים, או שההורים משתתפים ונותנים, או שבונים איזשהו מודל משותף שגם אתם נותנים וגם ההורים נותנים עם תשלומים דיפרנציאליים. הכול פתיר. כל מודל שתרצו וכל מודל, אבל להגיד: אנחנו לא נותנים כסף כי אסור לנו לתת לזכיין, ולכם אסור לשלם כי אתם עושים אפליה מול הורים אחרים, חנקת את הפתרון. אז אין פתרון. והחשיבה צריכה להיות חיובית, החשיבה צריכה להיות בדיוק הפוך – איך אני מאפשר לילדים לקבל למידה וחינוך והשכלה ממשיכה. אז כסף זה עניין אחד וניהול זה עניין שני.

ניהול, מוצאים את המודל הנכון, יש לנו הרבה מאוד רעיונות, ומתחילים מלחם וחמאה. גם אני רוצה שהבנות שלי יהיו בקמפוס עם ציפורים מצייצות על העץ, אז מה? אז זה לא יקרה. אוקיי. הן נמצאות עכשיו במרכז תעסוקה, אין להן למידה, אני רוצה פתרון עכשיו. אני רוצה לשבת איתכם, נגבש איזשהו מודל שאפשר להתניע אותו יחסית מהר, ונתקדם קדימה.

תודה רבה, עופר.

וכל הפתרונות האחרים בשטח, משפט אחרון, הכול טוב ויפה, העמותות מגייסות, וזה איזשהו פתרון ארצי מערכתי. ואני אומר לך, זה לא בשמיים, הדברים פתירים. תודה רבה.

אמת. חד-משמעית. תודה רבה לכל המשתתפים. תודה קודם כול ליוזמים. אני רוצה לסיים את הדיון בכך שאני רוצה להודות גם להורים המודאגים, לחזק אותם, לחבק אותם, ולחשוב שאנחנו פה לרשותם כדי לפתור את הסוגיות, ובכל אופן לקדם אותם כמה שיותר מהר.

בהחלט.

אני רוצה גם להודות לצוותים שעובדים עם האנשים האלה, זאת עבודה שבלי לב אי-אפשר לעבוד שם, ולא כל אחד באמת מסוגל. לכן אני חושבת שזה הזמן גם להודות להם.

אם אני מגיעה לסיכום יש שני דברים שאני רוצה להגיד. אני בטוחה שלא נמצא אדם אחד שלא מתחבר לרצון שלנו ולרצון של כל האנשים לעזור לאנשים האלה. לא נמצא. השאלה איך אנחנו עושים את זה – עושים את זה מהר, עושים את זה יעיל, עושים את זה באמת עם כסף. ושמעתי מדניאל שאין בעיית כסף, אבל נבדוק.

אני רק אומר לפרוטוקול ש-40 מיליון שקל שהוא ציין ל-800 ילדים בשנה זה אומר 4,100 שקל בערך לילד בחודש.

בחודש, נכון. הבעיה היא שאת הילדים האלה אתה לא יכול להושיב בכיתה של 30, אתה מבין שהעלות מאוד גבוהה.

בוודאי.

בסדר, הטיפול הוא דיפרנציאלי.

כי בעצם אתה צריך להצמיד כמעט לכל בן אדם כזה עוד אדם, בגלל זה אני מבינה איפה הבעייתיות של הנושא. לכן אנחנו נעשה דבר כזה, לא הייתי מתחילה מייד עם חקיקה, הייתי באמת קודם כול מבקשת פגישת עבודה עם משרד הרווחה – חבר הכנסת קלנר, אתה בעצם כיוזם תהיה שם.

אני אשמח להצטרף.

אם יהיה צורך שגם עוד חברי כנסת יצטרפו, אני גם אשמח.

כל מי שיכול.

עם ההורים, שזה מאוד מאוד חשוב, נעשה את הפגישה, נשמע – אני רוצה להבין למה המכרז תקוע ולמה זה צריך להיות ברבעון של 21. אנחנו רק באוקטובר, למה המכרז לא יוצא מחר? יש פה הרבה דברים שאנחנו צריכים להבין. ואנחנו כפרלמנטרים, כחברי הכנסת, נקפיד באמת לעקוב אחרי כל צעד של משרד הרווחה כדי שהאנשים האלה יקבלו את מה שמגיע להם, ומגיע להם. וכמו שאמרה האימא חגית, אם אני לא טועה - -

כן, עם האתגרים שלו.

- - היא באמת ציינה לפניי את כל מה שאנחנו צריכים להגיע אליו כדי שלאנשים האלה יהיה טוב, כדי שהאנשים האלה ירגישו קודם כול חלק מחברה, חלק מקהילה. אנחנו לא רוצים לסגור אותם בנפרד, אנחנו רוצים לעשות את הכול כדי שהם ירגישו שהם אחד משלנו, מה שנקרא.

ולכן, קודם כול פגישת עבודה כדי להבין, לדוגמה, אם אנחנו צריכים לחזק כאלה פרויקטים כמו חוות אייל, אז צריך לראות כמה כסף אנחנו צריכים לגייס כדי שהפרויקטים האלה יהיו, ויהיו לכל אותם 800 שאנחנו מדברים עליהם, שאף אחד מהם לא יישאר בחוץ. כשנבין את התמונה הזאת גם נדע לפנות לאוצר ונראה איך אנחנו מחזקים את כל הדברים האלה.

ובמקביל לבדוק את הנושא של החקיקה, כי אם צריך לעשות תיקוני חקיקה אז אנחנו - - -

כן, אחרי פגישת העבודה שתהיה לנו איתם נבין בדיוק האם אנחנו צריכים ללכת לכיוון החקיקה, ואני בטוחה שיו"ר הוועדה הקבוע ייתן לנו גיבוי, ונעשה את זה כמה שיותר מהר. לוועדת שרים כמובן שנצטרך אותך, משה. כל אחד יתרום את חלקו כדי שהדבר הזה יקבל מענה ראוי ומהיר.

רבותיי, שוב, אני מודה לכל מי שהשתתף, אני חושבת שהדיון היה מרתק. אנחנו מחזקים את כל אלה שנמצאים לצד האנשים שצריכים את העזרה שלנו, ואנחנו נהיה שם תמיד. תודה רבה. הדיון נעול.


הישיבה ננעלה בשעה 11:34.