פרוטוקול של ישיבת ועדה

ולהכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



24
ועדת החינוך, התרבות והספורט
13/10/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 78
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ד בתשרי התשפ"א (12 באוקטובר 2020), שעה 13:00

חשש לדור אבוד והצורך במדיניות תעסוקה לסטודנטים וצעירים בישראל

חברי הוועדה: רם שפע – היו"ר
מאיר כהן – מ"מ היו"ר
יאיר גולן
יוסף טייב
אורלי פרומן

בועז טופורובסקי
יוראי להב הרצנו
סונדוס סאלח

נועה שוקרון - רפרנטית מו"פ והשכלה גבוהה, אגף התקציבים, משרד האוצר

מתן חמו - מנהל תחום בכיר תעסוקת אוכלוסיות מיוחדות, מינהל תעסוקה, משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים

אלישבע סבתו - מנהלת תחום בכיר צעירים, המשרד לשוויון חברתי

מיכל נוימן - מ"מ מנכ"ל, המועצה להשכלה גבוהה וות"ת

ד"ר אתי גרובגלד - מנכ"לית המכללה האקדמית אחווה, ועד ראשי המכללות

פרופ' אשר כהן - נשיא האוניברסיטה העברית, אוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים

שרי גרינשפון - סטודנטית באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים

שלומי יחיאב - יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית

אבי בוחבוט - יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת קיי, ארגוני סטודנטים

אליעזר בוך - מנהל פילנתרופיה, קרן אדמונד דה רוטשילד

בר גיסין - מנכ"לית ישראל 2050

יהודית גידלי

אירית שלהבת



חשש לדור אבוד והצורך במדיניות תעסוקה לסטודנטים וצעירים בישראל

שלום לכולם. סליחה על האיחור. שלום לחברי הכנסת, שלום למי שנמצא איתנו בזום וגם שלום למי שצופה בנו.

אנחנו מקיימים דיון שכבר תקופה ארוכה, גם אני ובוודאי חברי כנסת נוספים, בוודאי הציבור הצעיר בישראל מרגיש את הצורך בו, על החשש לדור אבוד והצורך במדיניות תעסוקה לסטודנטים וצעירים בישראל, בכלל צורך להבין ולאבחן את העובדה שיש לנו דור שלם שמשבר הקורונה פוגע בו בצורה דרמטית, כמעט בכל אספקט של החיים. אני יודע להרגיש את זה על עצמי אבל זה נכון גם לאנשים בשכבות מעט יותר צעירות.

התאחדות הסטודנטים הארצית פנתה אלינו כמה פעמים בבקשה לדון בנושא הזה ויש להם זכות על העובדה שהדיון הזה מתקיים.

אני חושב שאפשר לקחת אותו להרבה מאוד כיוונים. אנחנו גם יכולים לנסות לתאר את הבעיות, כי הן רבות, וגם לחשוב על אילו מענים אנחנו חושבים שהממשלה יכולה לתת, מי בממשלה יכול לתת מענים לבעיות האדירות. אני הייתי רוצה שניקח את הדיון גם למחשבה ארוכת-טווח ולא רק לשאלה איך אנחנו נותנים מענה עכשיו, כי ברור שהצורך הוא קריטי ומידי. רק השבוע היה לנו דיון על ההשכלה הגבוהה ועל הפערים הכלכליים שנוצרים שם. אגב, ככל שיש פגיעה כלכלית היא מחריפה פערים. אנחנו יודעים שגם כך יש לנו פערים בהשכלה הגבוהה והם רק יחריפו, אבל זה נכון גם לגבי מי שלא מגיע להשכלה הגבוהה או הטכנולוגית.

לכן אנחנו מקיימים את הדיון הזה, שמבחינתי הוא רחב, אבל הייתי רוצה שבסופו ננסה להיות ממוקדים עם כמה דברים שבעינינו נכון שהממשלה תעשה. לי יש הרבה רעיונות אבל לא אתחיל את הדיון עם הרעיונות האלה, אתן לכם להעלות אותם. בסוף כיושב-ראש התאחדות הסטודנטים אתה נמצא בהרבה מאוד מוקדים שקשורים לייצוג הצעירים בישראל, כך שהנושאים האלה קרובים ללבי וגם קרובים לתחומי העיסוק שלי.

עד כאן. האם מישהו מחברי הכנסת רוצה להתחיל? אני יודע שנציגי התאחדות הסטודנטים הכינו איזו מצגת אז יהיה הכי נכון להתחיל איתם. שלומי יחיאב, יושב-ראש התאחדות הסטודנטים, בבקשה. שלומי, רק רגע, המצגת שלך תיכף תעלה. אם מישהו מחברי הכנסת רוצה להתחיל, מעולה. חבר הכנסת מאיר כהן ואחריו אורלי פרומן.

תודה שהיית ג'נטלמן, מאיר.

רם, אני רוצה לדבר על הדור האבוד הזה, שהתחלת ודיברת עליו. אני חושבת שמשבר הקורונה רק החמיר את מצבו. זה לא שהכול קרה בעקבות הקורונה.

אנחנו מדברים על דור צעירים, החל מן הסטודנטים והצעירים שזה עתה סיימו את שירותם למדינה, עובר לזוגות הצעירים, למשפחות עם ילדים, צעירים שרובם נולדו פה בארץ ואלו שבחרו להגיע ולחיות בה, התחנכו פה, חלקם הגדול עשה שירות צבאי או שירות לאומי, תרם לקהילה בכל דרך אפשרית, משרתים במילואים, לומדים במוסדות להשכלה גבוהה, או שכבר רכשו השכלה גבוהה. ומה הם בסך הכול רוצים? הם רוצים לחיות בכבוד בבית שלהם, במולדת שלהם, במדינה שלהם.

ואיפה הם מוצאים את עצמם? מפוטרים מעבודה, מוצאים לחל"ת, מפסיקים לימודים באוניברסיטאות או במכללות בעקבות מצב כלכלי, פשוט כי אין להם כסף. דירה הם לא מצליחים לקנות אלא אם כן ההורים יעזרו, ולא תמיד ההורים יכולים לעזור. כשהם עבדו, דקה לפני שפוטרו הם שולמו מס הכנסה כדת וכדין, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, הנטו שלהם רחוק מן הברוטו הנמוך כל כך. כדי להעניק לילדים שלהם, לפעוטות שלהם חינוך הם נאלצים לשלם לגן פרטי כ-3,000 שקל לחודש לילד.

מה שקורה עכשיו, רבים מהם חזרו לגור אצל ההורים. שימו לב, תהליך של נסיגה במקום תהליך של התקדמות בחיים. לא רואים אופק תעסוקתי כי אין תוכניות. הממשלה לא מציגה תוכניות לדור הצעיר הזה שפוטר, שיצא לחל"ת, שאיבד את פרנסתו. התחושה היא – וזה מלווה במחקרים ויש על זה הרבה מאוד פרסומים לאחרונה – של דיכאון ובדידות, בבחינת: מאין יבוא עזרי?

וכשאין פרנסה אין אוכל. ראיתם כולכם אתמול את המראות המזעזעים של חנויות שנסגרות, ציוד נשלח לרחובות, ואיך אנשים עטים על כל זוג נעליים, על כל חלקיק בגד. בושה, בושה. האם ממשלת ישראל זה מה שהיא רוצה לראות? היא רוצה לראות אנשים רעבים, ילדים רעבים מחטטים בפחי אשפה? לפני שבוע ראיתי בעיר שלי אנשים מחטטים בפחי אשפה. מזעזע.

מי הם הצעירים האלה? הם הילדים שלנו, שילדנו אותם פה במדינה שלנו, גידלנו אותם באהבה, על אהבת האדם והארץ והמדינה. ומה הם מרגישים היום? הם חשים נבגדים על ידי הנהגת המדינה שלהם.

אז מה אנחנו רוצים? לראות אותם נוטשים לרחבי העולם? עברנו כבר תקופות של נטישה של משפחות. זה לא איום בעלמא. העולם נהיה קטן יותר, הקשר עם חו"ל זמין להם מאוד, הם יודעים את השפה. אבל למה שיעזבו את המדינה שלהם? האם למישהו בממשלה הזאת אכפת מן הצעירים האלה? רואה אותם? חושב עליהם? או שגם הם הפכו להיות שקופים כלפי ראש הממשלה וחברי הממשלה?

חברים, הדור הזה לא חייב להיות דור אבוד. הוא לא חייב להיות, רק כרגע הוא מרגיש כך, ובצדק. צריך לעשות שינוי משמעותי מאוד כדי להפיח תקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו יודעים שיש הרבה פתרונות – בדיור, בקרנות לסטודנטים, בחוק חינוך חינם לגיל הרך, בהקמת קבינט צעירים שחושב רק על הצעירים האלה ועושה תוכנית ארוכת-טווח, ולטווח הקצר בוודאי מאפשר לכל הסטודנטים לחזור לספסל הלימודים ולא נותן לאף אחד מהם לנשור, ולא נותן לאף בעל משפחה להרעיב בעל כורחו את ילדיו.

חברים, זאת לא המדינה שכולנו רוצים לחיות בה. אני קוראת מפה לראש הממשלה ולממשלת ישראל: תתעוררו, תתעוררו. אלו הילדים של כולנו. תודה.

אפשר להצביע על זה?

אי אפשר כי אז גם אני אצטרך להיות בעד. מאיר כהן, בבקשה.

אני מפחד מאוד שזה לא יהיה דור אבוד אלא זה יהיה דור שקוף כי כך זה נראה, אדוני היושב-ראש.

יש איזו תחושה, רק אתמול ישבנו כאן ודיברנו על הסטודנטים, ייחדנו את הסטודנטים וראינו מהמחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שנעשה על פי בקשתו של חבר הכנסת ג'בארין, אמנם בחודש מאי האחרון אבל הוא רלוונטי מאוד. הוא רלוונטי כי כשאתה קורא את המחקר הקצר אתה מבין שהפער בינינו לבין שאר המדינות הוא שמיים וארץ. אנחנו רואים מה השקיעו המדינות: ארצות הברית, הונגריה, גרמניה, אירלנד, צפון אירופה וכולי, ואנחנו בוחנים מן הצד השני מה נעשה במדינת ישראל. אין לנו אלא לקנא באותן מדינות על ההתייחסות המכובדת כלפי הסטודנטים, שאנחנו לא מוצאים את זה לצערי כאן. אזכיר: הלוואות ללא ריבית, זיכויי מס להורים שהילדים שלהם סטודנטים ולא עובדים, ולסטודנטים עובדים ששומרים על מקום עבודתם ניתנות הנחות בנקודות מס – עולם מלא של מדינות שהבינו שהדור הזה הוא דור חשוב, שחייבים לטפל בסטודנטים האלה.

עוד ימשיכו ויפרסו את היריעה וכל אחד מאיתנו יכול להצביע למה לא בסדר. שחבריי יתחלקו איתי בתיאור התמונה הקשה הזאת.

קיבלתי כמו כולנו את החומרים על "נותנים עבודה" – תוכנית חילוץ ממשבר אבטלת הצעירים. דווקא כמי שבא מדימונה, והייתי שם ראש עיר ואיש חינוך, אני חייב להגיד שצד את עיניי הנתון המדהים הזה, כמה אנשים צעירים מגיעים לפריפריה ללמוד: בין 30,000–40,000 אנשים מגיעים לפריפריה, לצפון ולדרום. זה מדהים. אתה מסתכל על מכללת תל חי, על בן גוריון, על ספיר וכל המכללות והאוניברסיטאות שנמצאות בפריפריה. השאלה הגדולה היא מה קורה עם הדור הזה שלומד שם, למה הוא לא נשאר שם? אגב, פחות מ-10% נשארים שם, זה מדהים.

אני מנסה לחשוב מה אנחנו כוועדה יכולים לעשות. אני מקווה מאוד שתצא מכאן קריאה לשאר הוועדות ולשאר השרים, כל אחד בתחומו, איך אנחנו מתחילים לבנות סל קליטה. כפי שאנחנו יודעים לבנות סל קליטה לעולים חדשים, איך אנחנו בונים סל קליטה לאותם צעירים בכדי לצאת מן המשבר הזה? איך אנחנו ממנפים את המשבר הזה ומתוך הכאוס הזה אנחנו עושים משהו שהוא יוצא דופן? איך קוראים לראשי הרשויות, אלה שבאמת צריכים לנהל את משבר הקורונה, ראשי הרשויות מן הפריפריה, ובונים איתם סל קליטה לאותם חבר'ה מן הדור האבוד הזה, מן הדור השקוף, שכן יחליטו לגור בפריפריה?

פיתוח אזורי עבודה, עבודה הולמת, חיזוק החיים בתוך הפריפריה. הצעירים שבאים לשם שואלים: האם יהיה רופא לבן שלי? האם תהיה לי תרבות? האם יהיה גן לבן שלי? אתם יודעים מה, גם מגרש משחקים לבן שלי. זאת ההזדמנות לשבת כל משרדי הממשלה, כל שר במשרדו, לקחת את המשבר הזה ולהפוך אותו לנקודת מוצא להתחדשות גדולה מאוד. בזה אנחנו צריכים לעסוק. כל ילד שאתה מבקש ממנו היום לאפיין את המשבר, הוא יודע להגיד מה לא בסדר, לנאץ ולקלל ולהגיד שהכול נשרף, אבל דווקא אנחנו כחברי כנסת צריכים להציע הצעות, מה אנחנו עושים בשביל החבר'ה האלה שנמצאים עכשיו בזום. מכאן צריכה לצאת הקריאה גם לכל שרי הממשלה.

אני מקווה מאוד שכולנו נערוך בימים הקרובים יום שבו כל הוועדות יתעסקו רק בדור האבוד, כל הוועדות: ועדת הכלכלה, ועדת החינוך, ועדת הפנים. כל ועדה תתעסק ברעיונות שאנחנו יכולים להעלות, רעיונות שיכולים ליישם אותם בכדי לתת כתף לילדים האלה, שבלעדיהם אין מדינה. סליחה שאני קורא לחבר'ה בני 30, 34, 25 ילדים אבל ממרום גילי אני מרשה לעצמי.

אני לא נעלב ... תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן. רעיון לא רע. אני מבין שתוך כדי הצלחנו להסדיר את המצגת. אז נעבור לשלומי יחיאב ואז נחזור לחברי הכנסת. בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש וכל חברי וחברות הכנסת על קיום אחד הדיונים הכי קריטיים ואסטרטגיים, לא רק לדור שלנו, כפי שחבר הכנסת כהן וחברת הכנסת פרומן הציגו, אלא בעצם אנחנו מדברים פה כרגע על עתיד המדינה.

הדור הצעיר במדינה, צריך להגיד, הוא דור ערכי, נחוש, שאוהב את המדינה. הדבר הראשון שעשינו כשהתחיל משבר הקורונה, עוד לא התעסקנו בעצמנו, לא דרשנו מאף אחד בממשלה, דרשנו מעצמנו. יצאנו לעזור לקשישים, לאזרחים ותיקים, לבדיקות, עכשיו לעסקים קטנים, כי העתיד של המדינה חשוב לנו.

כשהתרחב המשבר הדבר הכי גדול שנשמט מתחתינו זה בעצם היכולת שלנו להגשים את עצמנו בזכות עצמנו, וזה הסיפור של תעסוקה. הרי לא מדובר פה רק ביכולת לעבוד, אם אנחנו רוצים בעולם המסעדנות או בחיי הלילה או במקומות האלה שנפגעו. זה היכולת לקום בבוקר, לעבוד במשהו כדי לתת לנו פרנסה, להגשים את עצמנו דרך אקדמיה או דרך מקצועות שחשוב לנו להגשים, וזה מה שהתערער לנו.

תיכף אציג, ברשותכם, שלוש שקופיות שמציגות קצת את הנתונים לגבי המשבר של הדור שלנו, ובעיקר פתרונות. אנחנו בסוף מאמינים שאולי עם המשבר הבריאותי, וחלק מן הנגזרות הכלכליות של זה הן גזרות גורל, הסיפור של דור אבוד הוא לא גזרת גורל. בפתרונות מדויקים אפשר לייצר מהלכים שיחזירו עשרות אלפי צעירים לשוק התעסוקה, ימנעו נשירה של צעירים. פשוט צריך לקבל החלטה. התוכנית הזאת שאתם רואים כאן לפניכם, כבר במהלך חודש אוגוסט הנחנו אותה בפני משרדי הממשלה השונים. לצערי הרב עדיין לא ראינו פתרונות אסטרטגיים. החשש שדור אבוד יתחיל להתגבש מתממש מול עינינו. אני שמח מאוד על הדיון הזה. אני מקווה שמכאן תצא בשורה.

קיבלתם תגובה ממשרדי ממשלה שקיבלו את התוכנית שלכם? לפחות את זה קיבלתם?

כן, צריך להגיד, זה לא שהדלתות סגורות. יש פה גם חלק מנציגי הממשלה, יושבים איתנו, מדברים. יש תמיד נכונות לדבר ולקיים שיח. הבעיה בסוף, וזו שעת המבחן האמיתית, היא הפתרונות שנותנים. תיכף אצלול לכל פתרון ונציג גם איפה זה עומד.

בגדול, הנתונים שאתם רואים לפניכם – עד שהשקופית תעלה, בינתיים אספר מה רואים שם במסגרת הנתונים ותיכף זה יהיה לפניכם. גם שלחנו לכם את המצגת.

הנתונים שאנחנו רואים לפני משבר הקורונה הם שהדור הצעיר – וזאת המשוואה שחשוב להבין כאן – רוב הסטודנטים במדינת ישראל, 84% מהם עובדים במהלך התואר כדי לכלכל את עצמם. הם לא עושים את זה רק כי זה כיף להם, כי זה נוח להם ומעביר להם את הזמן אלא כי הם צריכים את זה כדי להגשים, כדי לממן את התואר. כמעט שליש, 29% מן הסטודנטים לפני משבר הקורונה לקחו הלוואות. הגירעון השנתי הממוצע של סטודנט עומד על 10,000 שקל. ההכנסות שלנו נמוכות מן ההוצאות. כך אנחנו עובדים, כך אנחנו חיים כדור, שוב, כדי לממן את הלימודים, כדי להגשים את עצמנו.

מה שקרה בעת משבר הקורונה, הוא הוציא אותנו לחלוטין משוק התעסוקה. הנתונים שמופיעים כאן הם עוד בשלבים לפני הסגר הנוכחי. היום לפי הנתונים העדכניים כמעט כל אחד משני מובטלים או אנשים בחל"ת במדינה הוא צעיר או צעירה מתחת לגיל 34. זה חיילים משוחררים, זה סטודנטים, זה הורים צעירים.

מה שקורה, וזה הנתון לפי דעתי הכי מדאיג, יותר מהסטטיסטיקה, שכאשר אנחנו דיברנו על זה בחודש אפריל, אחרי פסח, כשזה התחיל, אמרו: בקיץ זה יסתדר. כשאנחנו הגענו ביולי אחרי הגל הראשון אמרו: זה יסתדר. והנה הגענו לגל השני וזה לא מסתדר. אחוז המובטלים בקרב הצעירים במדינה הוא בגרף עלייה, כי לא נמצאים פתרונות. האוכלוסייה הצעירה בכלל לא מוגדרת כאוכלוסייה שצריך להתייחס אליה ולתת לה פתרונות מעשיים.

מה הפתרונות? אני רוצה, ברשותכם, להציג שלוש דוגמאות שמציגות איך אנחנו יכולים לצמצם את משבר האבטלה.

הנקודה הראשונה, אני רוצה לדבר לרגע על מודל החל"ת, מודל החופשה ללא תשלום. אני מבין שכולכם מכירים.

אתה תומך בו, כן?

זה מודל שקבע שעד יוני 2021 המדינה פורסת לכל אחד דמי אבטלה. אתה מובטל, יצאת לחל"ת – תקבל. ברמה הסוציאלית זה דבר נכון, כדי להגיע למצב שאנשים לא יגיעו לפת לחם. אבל מה הבעיה אצל הדור הצעיר? צריך לדעת שהחל"ת ודמי האבטלה נגזרים ממשכורות הבסיס. שוב אלך לסטודנטים והצעירים שעובדים בחיי הלילה, במשרות שהתלושים שלהן נמוכים, ומזה נגזרים דמי האבטלה, שזה 70% ועוד הפחתה אם אתה מתחת לגיל 28. זה אומר שאין רשתות ביטחון, זה אומר שאנחנו מגיעים למצב שכל מי שנמצא מתחת לגיל 28 במדינה ההחזר החודשי שהוא מקבל יכול לעמוד על מאות שקלים, לעומת הוצאות של אלפי שקלים. זאת תמונת המציאות.

שנית, ואת זה גם המעסיקים אומרים, התעשיינים אומרים, כמעט כל המשק אומר שמה שקורה כרגע הוא שהמודל הזה משמר אבטלה מכל הצדדים, ממי שהמשכורות שלהם נמוכות, אפילו מצד המובטלים עצמם, וגם כמובן מצד המעסיקים, שאומרים: אנחנו לא נחזיק את האנשים.

מה הפתרון שלנו? להגמיש את המודל הזה. כרגע המודל הזה הוא אפס או מאה. המעסיקים מוציאים לחל"ת, וזה בועה. הרי ביוני 2021 זה לא שהסטודנטים והצעירים פתאום יחזרו לעבוד אלא הם מובטלים, דה פקטו הם מובטלים. פשוט כרגע נוח למעסיקים להגיד שהם בחל"ת. יש מודלים גמישים שנעשו בעולם ועובדים, שמצליחים להחזיר את המעסיקים, במקום לקבל את זה כדמי אבטלה אתה מקבל את זה מן המעסיק. זה הפתרון הראשון.

הנקודה השנייה היא סוגיה של תמרוץ נקודתי למעסיקים לגבי האוכלוסייה הצעירה. פה צריך להגיד: לא צריך להמציא את המנגנונים. תחת משרד הכלכלה יש סעיפים, תחת תקנות מנכ"ל, שמאפשרים גם לתמרץ צעירים, וגם צעירים בפריפריה. נמצא איתנו גם נציג האגודה בדימונה, ממכללת קיי, אבי בוחבוט, שיציג את זה גם מן הפריזמה שלו. אבל יש דרכים, כפי שחבר הכנסת כהן אמר, גם לתת פתרונות לאקדמיה. הצינורות קיימים וזו רק שאלה של תעדוף, לתת שם משאבים.

הציר השלישי – ופה ראיתי את השותפים שלנו מקרן רוטשילד שבטח ירחיבו על זה בהמשך – גם אם השוק מתכווץ, ברגע שיש אבטלה, ואמרנו: צריך לטפל דרך מודל החל"ת, לתמרץ מעסיקים. נגיד שעשו את כל זה ועדיין יש קבוצות של מובטלים, סטודנטים וצעירים – עדיין אפשר לתת להם בתקופה הזאת לא להיות בבית בלבד ולצבור ניסיון. אחד המהלכים האסטרטגיים שצריך להוביל הוא סוף-סוף לעשות הסדרה בתחום ההתמחויות בישראל. תחום ההתמחויות הוא בינארי, אין מנגנונים. תסתכלו, היום בתוכנית משמעותית שקורית בוות"ת, שהיינו שותפים לה עם הקרנות, יש רק כ-2,000 סטודנטים במערכת שמתמחים, שזה לא בהתמחויות של מקצועות הבריאות וכן הלאה. במהלך אסטרטגי אפשר לייצר תוך שנה 40,000 צעירים וצעירות שיגיעו לעסקים במגזר הציבורי, יקבלו ניסיון, יקבלו איזו מלגה, דרך אגב, מתוך דמי האבטלה. במקום שיקבלו דמי אבטלה זה יגיע לכדי איזו מלגה, וכמובן יצברו ניסיון.

אנחנו מאבדים מיומנויות, אנחנו חצי שנה בבית ונהיה עוד חצי שנה בבית. אם רק פותרים, אם הולכים לשלושת המודלים האלה, תוך שנה אנחנו יכולים לצמצם, להחזיר כ-100,000 צעירים לשוק התעסוקה, לתת להם מיומנויות. ובעיקר – וכאן אסיים את החלק הזה ואתן לאבי בוחבוט להציג את הסוגיה של הנשירה – אנחנו ניתן תקווה.

בסוף, כפי שאמרו חברי הכנסת, אנחנו לא מסתכלים רק על עצמנו, לא הגענו לפה כאיזו קבוצת לחץ. אנחנו מסתכלים פה על עתיד המדינה. אם אנחנו נהיה מובטלים, כפי שקרה ב-2008 באירופה, האבטלה תישאר הלאה והיא תפגע במשק כולו. בסוף אנחנו הרופאות והרופאים של העתיד, עורכות ועורכי הדין, המורים והמורות. כל הדבר הזה נפגע וזה אומר שעתיד המשק נפגע. אם עכשיו לא תתגבש חבילת חילוץ אסטרטגית אנחנו כבר לא נהיה נביאי זעם, אנחנו נראה את זה בעיניים שלנו.

אני באמת מודה לך, אדוני היושב-ראש, על התהליך ועל הליווי והדחיפה. אני יודע שזה בלבך ומקווה שמכאן תצא הבשורה.

תודה רבה.

אני מצטער שלא שמעתי את כל דבריך.

מאיר כהן לא שמע אותך, הוא יצא, היה לו טלפון חשוב יותר.

לא יותר.

חשוב גם. שמעתי שאתה רוצה להעביר את רשות הדיבור, בקצרה, לאבי בוחבוט, יושב-ראש אגודת הסטודנטים במכללת קיי, דימונאי רציני. שלום אבי.

שלום, אדוני היושב-ראש, שלום חבר הכנסת מאיר כהן וחברים נוספים.

קודם כול, לכבוד הוא לנו, ובאמת תודה שמתעסקים בבעיה הכל כך חמורה הזאת שנמצאת פה במדינה.

אני רוצה לומר לכם משהו: כשאני שומע את נציגי משרד האוצר ונציגי הגופים השונים טוענים, אתמול גם בוועדה, שאין בעיה, שיש איזו בעיה מינורית, אז אני לא יודע אם מדובר על ניתוק מוחלט מן השטח או על עצימת עיניים. לצערי אני חושב שזה יותר עצימת עיניים לגבי אותם עשרות אלפי סטודנטים וסטודנטיות שאולי אפילו ינשרו מן התואר. אנחנו מדברים על כל מיני בעיות, שאין מה לאכול. מחר הם יכולים לנשור מן התואר. אנחנו חמישה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים ואין שום מענה לאותם סטודנטים וסטודנטיות החלשים. הרי מה בסוף כולם מקווים שיהיה – שהרוב בסדר, החזק ישרוד, אבל אותם סטודנטים וסטודנטיות, שהם כנראה דור ראשון להשכלה גבוהה, שהם כנראה, כפי שציין חבר הכנסת מאיר כהן, מן הפריפריה, שלראשונה אזרו כוח וכסף כדי ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלהם, ואז נפל עליהם המשבר הזה והם כנראה ינשרו מן הלימודים וייהפכו לנטל עלינו, בסוף זה אינטרס של המדינה לראות גם את אותם עשרות אלפי סטודנטים, גם אם מדובר על 10% כפי שאנשים פה מדברים. 10% מן הסטודנטים והסטודנטיות בישראל – מדובר על 35,000 סטודנטים וסטודנטיות שעתידים כנראה לנשור מן הלימודים, ואלה נתונים שכבר קיימים. אנחנו רואים את הדברים האלה, ואנחנו רואים שאין שום מענה לאותם סטודנטים, שכפי שאני אומר, יהפכו לנטל. הרי אם הם ינשרו מן הלימודים - - -

אתם מרכזים את הנתונים האלה? זה מתעדכן אצלכם בכל יום? נתוני הנשירה של סטודנטים.

אני יכול להגיד על זה משהו? אני חושב שאשפוך אור על נושא נורא חשוב. נתוני הנשירה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל באופן כללי הם נתונים כמעט לא קיימים. ראשית, למוסדות אין אינטרס לספר מי נושר אצלם, ושנית, נשירה היא שאלה נורא מורכבת. אם הוא עובר בין מוסד למוסד ולוקח לו זמן אז לא ברור בדיוק איפה הנתונים, או אם הוא הקפיא לימודים. למה אני אומר את זה? כי במהלך שנים רבות – ואבי בוחבוט יודע כי היו לנו על זה הרבה שיחות בעבר – כשאנחנו ניסינו לראות את נתוני הנשירה, וגם לפי מוסדות, כדי לגלות איפה יש בעיות ומתי הם נושרים, זה מאוד קשה. הייתה הרבה עבודה על זה, יש מיזם שלם, שתיכף בטח נגיע אליו, שניסה למפות את זה ולייצר פתרונות דרך זה. יש הרבה תוכניות למניעת נשירה אבל קשה מאוד לעקוב אחרי הנתונים.

נכון, אין לנו מספיק את הנתונים הללו, אבל מהנתונים שאנחנו רואים בשטח – פגשתי בשבוע שעבר כמה סטודנטיות, עולות לשנה ג' אצלנו במכללה, שאמרו: אנחנו פורשות מן הלימודים, אחרי שהשקיעו במשך שנתיים את מרב כספן. שאלתי למה – אנחנו נפרוש לשנה, נחסוך כסף ונחזור בעוד שנה. אמרתי להן: איפה תעבדו? ואז הן התחילו לגרד את הראש וניסינו להפוך את העולם ביחד עם המכללה כדי לגייס עבורן כסף כדי שהן יצליחו לשלם את המקדמה ויוכלו ללמוד. זה המצב.

אני שואל: למה אנשים פרטיים צריכים לגייס כסף? למה הממשלה לא עוזרת לאותם סטודנטים שבסוף יהפכו להיות נטל על המדינה?

אני רוצה לסיים ולומר, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר את הסוגיה. כיום יש קרן סיוע שנקראת מלגת משרד החינוך, של 120 מיליון שקלים בשנה, הרבה שנים קדימה. שלא נדבר על כך שהקרן הזו לא הורחבה השנה, בצורה הזויה, כי יש המון סטודנטים שצריכים. כל הסטודנטים לחינוך, המורים לעתיד, לא יכולים אפילו לגשת לאותה קרן סיוע. גם כשיש קרן סיוע מאוד מינורית, שאנחנו חושבים שצריך להכפיל ולשלש אותה, כי אם יש בה 120 מיליון שקלים בשנה רגילה אנחנו מדברים פה על כמה מאות מיליוני שקלים כדי שאותם סטודנטים לא ינשרו. איך אותם סטודנטים לחינוך או להנדסאות לא יכולים אפילו לקבל אותה? כלומר אין להם שום מענה. לפי נתונים שאספנו, שיפורסמו בימים הקרובים, אתם תראו גם שהסטודנטים להכשרת מורים הם חלק מ- - -

תגיד משפט לסיום, בבקשה.

שיסביר למה הם לא יכולים לגשת לקרן.

הם אפילו לא יכולים לגשת. אתם תראו את הנתונים על צפי הנשירה בימים הקרובים.

לא יכול להיות, אני זועק פה באמת בשם אותם סטודנטים, שאנחנו חמישה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים ועשרות אלפי סטודנטים נמצאים בסכנת נשירה. את המוסדות זה לא מספיק מעניין כי השנה יש רישום בהיקף גבוה ללימודים בעקבות כך שאין טיסות לחו"ל וחיילים משוחררים משלמים חלק משכר הלימוד, אבל אותם עשרות אלפים, השכבות החלשות, שיהפכו בעל כורחם לנטל וכל העתיד שלהם נחרב – הם דור אבוד לגמרי. אני דורש פה באמת התייחסות ולראות איך אנחנו מסייעים לאותם סטודנטים וסטודנטיות. ואל תספרו לנו שאין בעיה. יש בעיות חמורות.

אבי, תודה רבה. אם יורשה לי לומר, כרגיל דברים חשובים ומוצדקים.

גם אבי וגם שלומי דיברו דברי טעם ואני רוצה להגיד להם תודה.

אדוני היושב-ראש, אנחנו קורסים, הדור שלנו קורס. אני מוטרד כי הצעירים במדינת ישראל לא נלקחים בחשבון בכלל על ידי הממשלה הזאת. הדרך לפתרון עוד רחוקה כי כדי להמציא פתרונות, להציג פתרונות, צריך להכיר במציאות, ואני מתרשם שהממשלה הזאת לא מכירה בכך שיש בעיה, לא מכירה בכך שיש צעירים שנמצאים במצוקה, לא מעט צעירים, לא רק בפריפריה, אנשים נורמטיביים, שאלמלא הקורונה ואלמלא המשבר הכלכלי היו יכולים להמשיך ולתפקד במרכז, בצפון, בדרום ובפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

אני משתייך לדור של אנשים שרגילים לעבוד קשה. אנחנו לא מבקשים ארוחות חינם. אנחנו מבקשים שיאפשרו לנו לרדוף אחרי החלומות שלנו ולממש את הפוטנציאל. אומר אבי ומציג שלומי נתונים מדאיגים שמדברים על עשרות או על מאות אלפי צעירים בישראל שהולכים לקרוס. הדור האבוד הזה שמדובר עליו זה העתיד של מדינת ישראל, לא בכותרת, לא ברעיון, לא בתיאוריה. מדובר בדור של צעירים שהולך להפסיד את ההזדמנות הראשונה לעלות לגלגל של המבוגרים, לגלגל של ההזדמנויות, והממשלה הזאת לא עושה כלום. היא לא עושה כלום ואני לא מצליח להבין למה. הנתונים קשים מאוד. הפתרונות נדרשים.

גם בעולם יש צעירים, גם בעולם יש מצוקה, גם בעולם יש קורונה. אתמול דיבר חבר הכנסת מאיר כהן, חברי לסיעה, פה בוועדת החינוך על הפתרונות שמדינות העולם מעמידות לסטודנטים, מהונגריה דרך רומניה, גרמניה, אסטוניה, איסלנד, אוסטרליה, קנדה וארצות הברית. יש מגוון רחב של פתרונות.

ישראל לא מציגה פתרון אחד לסטודנטים. אנחנו נעדרים מכל תוכניות הסיוע. הממשלה הזאת דנה את הדור שלנו, שלך ושלי, אדוני היושב-ראש, וגם של סונדוס סאלח שנמצאת פה איתנו, את הדור של הצעירים בישראל להיות דור אבוד. ואני שואל את עצמי: למה? למה? אנחנו מילאנו את כל החובות שלנו לחברה, אנחנו סיימנו תיכון, הלכנו לצבא, עושים מילואים, משלמים מיסים, עושים את כל מה שמבקשים מאיתנו. אז למה כשאנחנו באים לממש את מה שמגיע לנו בזכות ולא בחסד אומרים: לכו תחפשו את החברים שלכם? אני לא מצליח להבין את זה. החברים שלי קורסים, ולא בצדק.

אני מבקש מן הממשלה שתקום ותמנע את ההיווצרות של דור אבוד במדינת ישראל. זה החובה שלה, זה החוזה האזרחי שקיים בין הצעירים לבין ממשלתם, חוזה שהממשלה הזאת מפרה ברגל גסה ובעיניים פקוחות. תודה רבה.

תודה רבה, יוראי. ניכר שדיברת מדם לבך, ויש גם הרבה צדק בדבריך. אנחנו עוברים לזום. אחד המשרדים שכן יכול לעשות דברים כדי לתת מענה הוא המשרד לשוויון חברתי, שאני לא יודע אם אתם יודעים אבל תחתיו יש את רשות הצעירים, שאני שמח לומר שהיה לי חלק בזמנו להעביר את החלטת הממשלה ביחד עם גילה גמליאל. מאז לא קרה מספיק.

מרכזי הצעירים.

בדיוק, תיכף ידברו גם על מרכזי הצעירים. מרכזי הצעירים נמצאים תחת שני משרדי ממשלה, וכפי שאתם מתארים לעצמכם, זה פתח להרבה בעיות כבר כמה שנים.

מרכזי הצעירים בראש ובראשונה נמצאים תחת ראשי הערים.

נכון, וזה טוב. אלישבע סבתו, מנהלת תחום הצעירים במשרד לשוויון חברתי, בבקשה.

שלום רב לכולם. שמעתי את כל הדברים שנאמרו ואני מזדהה עם רבים מהם.

בפתח הדברים אני רוצה לומר משהו שהוא לא ליבת הדיון היום, הוא לא תעסוקת צעירים פרופר, אבל הוא קצת חסר לי בשיח פה. לדעתי חשוב שנראה אותו גם כחלק מן הראייה הכללית של הנושא, והוא העוצמות, הכוחות, היכולות האדירות של צעירים בתקופת החיים הזו. זאת אומרת, צעירים הם לא רק אוכלוסייה נזקקת. ההתייחסות אליהם כאוכלוסייה שהמדינה חייבת לראות אותה, להכיר בה, להושיט לה יד מכוונת בצמתים ובתקופה כל כך מורכבת צריכה להיות נגזרת של ההכרה בפוטנציאל האדיר שלהם, ברגישות ובקריטיות של ההחלטות שהם מקבלים בתקופת החיים הזו. זה תקופת חיים שבה לכל החלטה שמקבלים: התנאים לקבלת ההחלטה, מועד קבלת ההחלטה, יש השפעה לשנים קדימה. בגלל הפוטנציאל האדיר של התקופה ושל ההשלכות של ההחלטות שמתקבלות בה אנחנו רואים את הצורך המיוחד והגדול להשקיע באוכלוסייה הזו.

אני אומרת את זה ממקום שחשוב לי שהמסגור לא יהיה רק במקום של נזקקות ומסכנות. זה בא מתוך עוצמה, זה בא מתוך כוח. הכוח הזה נצרך לכולם, לא רק לצעירים כפרטים, גם למדינה שלנו, לחברה, למשק, לכלכלה, ללכידות. בכל הרמות האלה ההשקעה בצעירים היא ממש בשביל כולנו.

אני מסכימה שסוגיית הצעירים צריכה לעלות חזק יותר על סדר היום. אנחנו פועלים לקידום משמעותי של הנושא הזה וגם לאיזו החלטה רוחבית שלוקחת את הנושאים המרכזיים, גם שדוברו פה וגם היבטים נוספים שקשורים לצעירים בתקופה הזאת, של הורות צעירה, של תרבות לצעירים, לכדי איזו החלטת ממשלה ייעודית לנושא של צעירים.

רועי דרור או מישהו מצוות תעסוקה נמצא פה? אני לא יודעת.

אני לא יודע אם רועי דרור נמצא פה אבל הוא יודע על הדיון ואנחנו מעודכנים.

אני יודעת, אני גם דיברתי איתו. יש המלצות תעסוקה נרחבות שעומדות לקראת פרסום והתייחסות. הצעירים לא נמצאים בהן כאוכלוסיית יעד. זה ממש לא אומר שהצעירים לא יושפעו לטובה אם יהיה אימוץ של ההחלטות האלה. ההחלטות האלה יושבות על היבטים נורא מנגנוניים, של מנגנון התמריצים שנוצר מן המבנה הנוכחי של דמי אבטלה וזכות, תמריצים למעסיקים. צעירים ייכנסו כחלק מן הדבר הזה.

יש גם את המהלך של הגדרת יעדי תעסוקה, של זרוע העבודה, שגם הוא מהלך רוחבי וחשוב. גם בו מאוד חסרה לנו ההתייחסות הקונקרטית ליעדים ספציפיים לצעירים. אפשר להגיד שכאשר ההמלצות הללו גובשו זה היה לפני משבר הקורונה ובאמת בהשוואה בין-לאומית לא היה פה אירוע ייחודי במדינת ישראל של בעיה בתעסוקת צעירים, אבל היום המציאות שונה מאוד. כפי שכבר שנאמר, שיעור הצעירים המובטלים גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה. יש תוכנית רחבה. המסגור הספציפי של צעירים בתוך התוכנית הזו חשוב מאוד.

ההחלטה שלנו שמה את הדגש על האוכלוסייה הזו, על טווח הגילאים הזה, 18–35. אנחנו מסתכלים על תשתיות שקיימות בשטח, של מרכזי צעירים, שזה דבר שקיים היום בערך במחצית מן הרשויות בארץ, שזה לבד מייצר סוג של מצב אבסורדי, שבו יש קולות קוראים ממשלתיים ותקציבים ממשלתיים שמופנים לצעירים אבל רק למחצית מן הרשויות בארץ יש את הרצפטורים, את היכולת בכלל לקבל את התקציב הזה, פער שלא יושב על שום מדיניות סדורה אלא פשוט על איזו רשות הקימה מרכז צעירים ואיזו רשות לא. ברור לנו שמרכז צעירים זה פלטפורמה אחת, שהיכולות שלה לא אין-סופיות, אבל זה פלטפורמה שצריך לראות אותה בהקשר של המלצות תעסוקה. יש שם לא מעט יועצי הכוון למיניהם, ואם תהיה איזו ראייה רחבה של הנושא והסדרה שלו והעצמה של המשאבים שיש לאותם יועצים אז היכולת שלהם להיות אפקטיביים תהיה הרבה יותר חזקה.

אנחנו מדברים על הרחבה משמעותית של מערך המלגות לסטודנטים. אפשר להבין באמירה שהדבר הנכון והעוצמתי יותר יהיה הפחתה גורפת של שכר הלימוד לכל הסטודנטים. הנושא כבר בדיונים וכרגע לא נראה כמתקדם ומתקרב לישימות, אז אנחנו מדברים, לפחות בינתיים ובמקביל, על מלגות שיגיעו לשיעור גבוה מאוד מקרב הסטודנטים ויעזרו שם, וגם בתמורה לנתינה חוזרת לקהילה. אנחנו מדברים על מענים של תמיכה רגשית - - -

(היו"ר מאיר כהן)

אבי בוחבוט דיבר על קרן המלגות של 120 מיליון שקל. האם אתם כמשרד יודעים לדבר עם משרד האוצר על להעמיק ולהגדיל את המלגות?

אנחנו יודעים לדבר עם משרד האוצר. אנחנו בעיקר בשיח פה עם ות"ת-מל"ג. זה מתחבר לעוד דבר שאבי דיבר עליו ואני אגיב אליו. בואו נגיד שהמלגות שקיימות היום ומשאבי הסיוע שקיימים היום לא מספיקים.

לכן אני שואל.

היה גם מהלך של התאחדות הסטודנטים, מפעל הפיס ומשרד החינוך. היו מלגות בית הספר של החופש הגדול ומלגות תומכי הוראה בקיץ. היו 10,000 מלגות ובתוך כמה ימים מרגע שהסיפור הזה נפתח המערכת קרסה – הגישו בקשות 40,000 צעירים. זאת אומרת, אנחנו יודעים שגם עם משאבי הסיוע שקיימים היום אנחנו לא בכיוון של המספרים שנדרשים בשטח.

אני לא רוצה לצער אתכם, אבל הדור שלי בשנות השמונים שלמד באוניברסיטה, סטודנטים יכלו ללמוד חינם. כל כך הרבה גופים, כל כך הרבה מלגות, כל כך הרבה תמיכה נתנו לסטודנטים. היום אני מבין שאם הוריו של סטודנט לא דוחפים את היד עמוק לכיס יש קושי רב. אולי תתייחסי לזה. כמה סטודנטים אתם מאתרים שלא מצליחים ללמוד כי אין להם כסף והם פונים אליכם?

אני לא רוצה לציין פה מספרים לא מוסמכים. אני לא גוף פניות הציבור של סטודנטים. אני חושבת שגם להתאחדות הסטודנטים, שמאוד מאוד בשטח, קשה לומר מספר כזה. ההערכות הן שיש שיעור נשירה מאוד מאוד גבוה השנה, וזה עוד לפני שאנחנו יודעים לכמת את כמות הצעירים שלא מגיעים, או שבוחרים במסלולי לימוד לא אופטימליים עבורם מתוך שיקולים של לעבוד במקביל, שזה גם שיקול של פגיעה משמעותית בהתפתחות של הצעירים.

לגמרי.

אני חושבת שצריך לדבר פה בשתי רמות. רמה אחת היא רמה המקרו, על שינויי עומק מערכתיים, שבהחלט חשוב לראות אותם כל הזמן מול העיניים בחזון ולחתור אליהם. אבל אני חושבת שאם לא נפרק את זה לאיזו רמה יותר יישומית פרקטית מעשית שאפשר להעביר בהחלטה מהירה לאור משבר הקורונה אז לא נוכל לייצר פה מענים מהירים. החלטה על ביטול גורף של שכר הלימוד לסטודנטים בישראל זה לא דבר שיעבור עכשיו בתוך המציאות הנוכחית התקציבית המורכבת. לכן אני חושבת שאפשר לראות את זה פה בשתי רמות. קודם כול, להכיר בקיום של הבעיה ובפגיעה שלה במימוש הפוטנציאל של הפרטים ושל החברה כחברה, ואחר כך להבין שכצעד ראשון צריך לחשוב איך מייצרים מענה סיוע מידי, ולטווח הארוך איך מאמצים מודלים שבאמת תומכים יותר.

תודה רבה על הדברים החכמים. אני מצטער, אנחנו רוצים שכולם ידברו אז אני עובר לחברי הכנסת. אחרי זה אנחנו נפנה למתן חמו. בבקשה, חברת הכנסת סונדוס סאלח.

תודה רבה. למען האמת, דור הצעירות והצעירים נשלח במכוון לסכנה ולאיבוד במציאות העגומה, ומקבלי ההחלטות בתוך הממשלה והמשרדים השונים מנותקים מן המציאות הזו באופן קבלת החלטה שמסתכלת על כולם כשקופים ולא מתאימים את הניסיון לפתרון לאוכלוסיות השונות. הם מביאים לדור מבודד, מנותק, חסר שייכות ומחויבות גם לחברה וגם לאחר. כאן טמונה הסכנה הכי גדולה. אותו דור שאוסרים עליו לצאת להפגנות, שמונעים ממנו למחות ולהביע את העמדות שלו ואת הדעות שלו, סוגרים אותם בבתים, מבודדים אותם בבעיות הכלכליות שלהם, בבעיות החברתיות, הבריאותיות. אפילו כשמדברים שר הבריאות ומשרד הבריאות על בריאות מדברים רק על בריאות הגוף מבלי להתייחס לבריאות הנפש.

אתמקד בקבוצת הסטודנטים שאני חושבת שהיא בין הפטיש לסדן בין כל המשרדים השונים. רובם, במיוחד בחברה הערבית, לא זכאים לדמי אבטלה. מכיוון שהסטודנט הערבי מתחיל בגיל 18–19 את הלימודים שלו וגם את העבודה שלו אז הוא לא בטווח הגילאים שמזכים בדמי אבטלה, בגלל הגיל. דבר שני, הם האחרונים שנכנסו לעבודה והם הראשונים שיצאו מן העבודה. שלא לדבר על כך שהם עבדו בסוג עסקים שנסגרו ראשונים, ובאחוזי משרות ממש קטנים מאוד, שגם אם הם מעל גיל 21 הם לא זכאים לפיצוי אלא לסכומים ממש מזעריים ושוליים ולא יכולים לכסות שום דבר. זו קבוצה שלקחה על עצמה הלוואות, וראינו בנתוני הבנקים השונים בכמה ועדות שיש אוכלוסייה שמהווה יותר מ-20% שיש לה חובות לא פשוטים כדי להתחיל את הלימודים שלה.

הם אותה קבוצה ששילמה בגל הראשון שכר לימוד מלא מבלי להתייחס לתקופה שהם שהו בבית. הם שילמו שכר דירה ומעונות למרות שהם לא השתמשו בה. ועכשיו הם לא מקבלים שום הנחה. זה שיש מלגות ויש קרנות, זה בסדר, זה צריך להיות באופן קבוע, באופן טבעי, אבל שכר הלימוד הוא נגזרת של עוד עלויות שמתקיימות בקמפוסים עצמם, במוסדות הלימוד עצמם. זה שהלימודים לא מתקיימים במוסד הלימוד עצמו, זה צריך להתבטא בשכר הלימודים. צריך להפחית את שכר הלימוד לכלל הסטודנטים, גם במכללות וגם באוניברסיטאות.

אותו דור יידע להעניש אותנו, יידע לעשות את החשבון הזה. הוא פשוט יפעל באותה מידה, בלי מחויבות ובלי אחריות. עלינו לפעול מידית לתת להם את מה שמגיע להם. לא עושים להם שום טובה. זו המחויבות שלנו, כולנו, ללא שום קשר למפלגות, בכל הקשת הפוליטית, זה לא ימין ולא שמאל. תודה.

תודה רבה. אין שום ספק. אני יוצא מתוך הנחה שכל מי שנמצא בזום ויושב כאן מבין באמת שאת הקשר הפוליטי שמים מאחור.

אבל לצערנו זה בא לידי ביטוי בקבלת ההחלטות.

תודה רבה, גברתי. מתן חמו, תציג את עצמך. יש לך שלוש דקות. זה מעט זמן להגיד הרבה דברים חכמים. בבקשה, אדוני.

שלום ותודה רבה על ההזדמנות להתייחס. זה בהחלט דיון חשוב.

קודם כול, חשוב להתייחס אל מה שקיים היום. היום זרוע העבודה מחזיקה תוכניות תעסוקה ביותר מ-50 ישובים, תוכניות תעסוקה לחברה הערבית, לחברה החרדית, לפי פילוחים שונים, וגם את תוכנית "יתד" לצעירים בסיכון. כלומר יש היום מענה לצעירים בקידום תעסוקה, אבל ברור לנו שהמענה לא מספק.

מיד כשהמשבר התחיל – אנחנו גם עוקבים אחרי מה שקורה בעולם, אנחנו רואים שבכל העולם זיהו את הצעירים כאוכלוסיית יעד שחשוב לתת לה מענה לאור המשבר, לקחים ממשברים קודמים, והתייחסתם לא מעט לסוגיית הדור האבוד. גם לנו היה ברור שצריך להזדרז לתת לזה מענה. בזרוע העבודה גיבשנו תוכנית רחבה מאוד ומקיפה, שרצתה לתת מענה מרמת הסטודנטים באקדמיה ועד הצעירים בסיכון, בהיקף נרחב.

קיבלנו בסופו של דבר תקציב קטן בהרבה. אגיד רק שההערכה שעשינו הייתה לגבי עלות של כ-50 מיליון ש"ח לתוכנית רחבה ומקיפה למשך כמה שנים, ובסופו של דבר אנחנו מתחילים להתניע תוכנית בהיקף של 8 מיליון ש"ח מן הצד שלנו כמשרד. זה לא מספיק, אבל אנחנו מנסים לעשות את המקסימום עם מה שיש.

חשוב להגיד שבתחום של תעסוקת צעירים, לדעתי אחת הבעיות המרכזיות היא שיש הרבה מאוד שחקנים. גם זרוע העבודה מן הסתם מקיימת תוכניות תעסוקה של צעירים עם דגש מרכזי מאוד, אבל יש לא מעט משרדים אחרים שגם נוגעים בתחום התעסוקה לצעירים. זה יוצר מצב מבוזר שלא מנצל את המשאבים הממשלתיים בצורה הכי טובה.

אתה אומר שיש כל כך הרבה משאבים וכל כך הרבה גופים, אבל אין משהו שמתכלל אותם. למשל אני רוצה לשאול: מי מתעסק בקשר או בשיח עם מוסדות האקדמיה, מוסדות ההכשרה ובתי ספר להנדסאים בכדי לצייד את הבוגרים באיזה ארגז כלים של מיומנויות עבודה?

האקדמיה באחריות המל"ג; ההנדסאים באחריות זרוע העבודה; צעירים בסיכון מקבלים תמיכה מן הרווחה; צעירים בנגב ובגליל מקבלים מן המשרד לנגב ולגליל; חלק מן הרשויות יקבלו תמיכה גם מן המשרד לשוויון חברתי; והאגף לחיילים משוחררים במשרד הביטחון יתמוך בחיילים משוחררים. הכול בתחום של תעסוקה. זה לא מרוכז ומסודר. אני חושב שאפשר לאגם גם את המשאבים הקיימים.

סליחה, אני רוצה להפסיק אותך לרגע. חבר הכנסת יוראי להב הרצנו רוצה לשאול אותך שאלה.

שלום, מתן, תודה על הדברים שלך. אני חולק עליך, במובן הזה שהבעיה היא לא שיש יותר מדי ארגונים שעוסקים אלא שאנחנו לא מצליחים להגיע למספיק צעירים. נחשפתי לנתונים, שמתוך התקציב שהועמד לטובת עידוד תעסוקה שנמצא אצלכם, שעוסק בהכשרות מקצועיות, רק 7% מן התקציב הזה נוצל. אני רוצה לשאול אותך, במידה ויש לך את הנתונים האלה: בכמה צעירים נגעתם עד עכשיו? אנחנו שמונה חודשים לתוך המשבר. כמה צעירים משרד העבודה החזיר לעבודה?

אני לא חולק על דבריך, אני לא אומר דבר שונה. אני חושב שאין מספיק משאבים קיימים ואין תוכניות מסודרות מספיק שמחזיקות את האלמנטים השונים בצורה מספיק מתואמת כדי להצליח להגיע אל הצעירים.

אבל אתה משרד ממשלתי שאמון על הנושא הזה.

הרבה פעמים המשאבים לא מנוצלים עד הסוף כי באמת לא מצליחים להגיע אל הצעירים. אחדד את הדברים. יש חוסר במשאבים. כדי לתת הכשרות ולהגיע אל הצעירים בצורה טובה יותר צריך להעמיד גם תוכנית, שמעבר למשאבים התוספתיים תצליח גם לאגם את השחקנים הממשלתיים השונים בצורה טובה יותר. זה המסר שלי.

תודה רבה לך על הדברים. לפני שנעבור לחבר הכנסת בועז טופורובסקי, האם נמצא איתנו פרופ' אשר כהן, נשיא האוניברסיטה העברית? לא. בסדר, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש בפועל.

הגשתי הצעת חוק להגנה על זכויות הדורות הבאים. ההצעה הזאת, שהיא מאוד עכשווית ורלוונטית לעכשיו, אומרת שכל החלטה שלטונית, בין אם זה הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת או אפילו הרשות השופטת, לפני ההחלטה יהיו בפניהם ההשלכות של ההחלטה דור קדימה. היום אנחנו רואים את הגירעון שנכנסים אליו, חוסר בתקציבים בכל כך הרבה מקומות. זה ישפיע 10, 20, 30, 40 שנים קדימה. הילדים שלי, כמה שהם צעירים, יצטרכו לשלם את כל ההשלכות של ההחלטות שמקבלים עכשיו, בין אם זה כלכלית, בין אם זה חינוכית, בין אם זה בתשתיות והכול.

דיברו הרבה אז אני אקצר ואשתדל לא לחזור על דברים. בסופו של דבר צריך לזכור שהמשבר הזה של הקורונה יכול להביא או לקטסטרופה או, אם אנחנו נדע לנצל את ההזדמנות הזאת, במשבר יש גם הזדמנות, בשביל לפתח וליצור דברים חדשים. אפשר, אפשר ליצור במערכת החינוך, לעשות שיתוף פעולה בין הפקולטות לפסיכולוגיה והפקולטות לחינוך ומחנכים ומורים וטכנולוגים בשביל לייצר למידה מרחוק כפי שצריך במידה ומקרים כאלה כמו הקורונה והסגר יחזרו, וגם בשביל שאנשים יוכלו להשלים את הלימודים. אפשר להשתמש במשבר הזה גם בשביל ליצור פרויקטים לאומיים, שהמדינה תגיד: זה החזון שלי, כך אני רוצה להיראות בעוד 20–30 שנים, בואו נשתף את כל הדור הצעיר הזה, הדור האבוד הזה, כדי שלא יהיה אבוד וייקח חלק מן הפרויקטים האלה. אפשר לדאוג שהצעירים לא רק יקבלו דמי אבטלה ויגידו להם שיישארו בבית ויסתדרו, אלא עם דמי האבטלה יבוא להם מערך הכשרה ומערך של שיתוף ומערך של בנייה, ואותם חבר'ה צעירים לא ירגישו רק שהם מקבלים נדבה מן המדינה אלא המדינה תגיד להם: אנחנו צריכים אתכם, יש לכם עכשיו זמן, בואו ביחד ניצור משהו ונבנה איזשהו פרויקט לאומי שישרת את המדינה ואתכם כאשר אתם תגדלו.

הדיון הזה הוא דיון ראשוני. אני מקווה מאוד שיהיו גם נציגי ממשלה שיקשיבו וישמעו לו. אני מקווה שהצעת החוק שלי, שנדחתה כדי שהממשלה תוכל להסכים עליה, בסופו של דבר גם תצא אל הפועל. כדאי שנהיה אופטימיים אבל גם כדאי שהוועדה הזאת תעזור למדינה הזאת להפוך למקום טוב יותר.

תודה רבה, בועז. הצעתי בתחילת דבריי, והצעתי גם ליושב-ראש ועדת החינוך, ואני מקווה שזה יהיה חלק מן הסיכום, שבשבוע הבא הכנסת תעצור לרגע את נשימתה לחצי יום וכל הוועדות יתעסקו בנושא הדור האבוד, כל ועדה על פי המיומנות שלה, וכל ועדה תבוא עם הצעות. כל ועדה תעביר לשרים הרלוונטיים הצעה איך צריך לפעול. אני מרגיש שמרוב קברניטים ומרוב שיח זה הופך לעוד איזה שיח. כפי שאמרתי, ואני חוזר על זה, הדור האבוד והשקוף הזה הוא הנשמה של המדינה הזאת.

לפני שנפנה לחבר הכנסת יאיר גולן, הייתי רוצה לפנות לגברת בר גיסין, מנכ"לית ישראל 2050. לא נמצאת. בבקשה, חבר הכנסת האלוף יאיר גולן.

אני מתנצל שהצטרפתי אליכם כל כך מאוחר.

אני משער שאתה עושה דברים טובים.

כן, לא שיחקתי בזמן הזה.

אני מודה שאני מגיע לכאן מוטרד אישית. יש לי בנים בדיוק בגילאים האלה, שניים שביום ראשון הקרוב אמורים להתחיל לימודים כסטודנטים, ואין להם עתיד. יש להם אבא שיכול לתמוך בהם, למרבה המזל, אבל אין להם עתיד. יש לי בן שמתחיל תואר שני אבל הוא מדריך טיולים, מומחה לסין, לווייטנאם, לקירגיסטן. מה הוא עושה?

עכשיו בחלומות הוא מדריך.

מה הוא עושה?

אדוני היושב-ראש, אני חושב שהדבר החמור ביותר שאנחנו כרגע עושים, שאנחנו שוללים מן הדור הזה שדיברת עליו את התקווה, זה הדבר הכי חמור. האובדן של התקווה הוא לא רק התקווה האישית שלהם, שדרך אגב הם אנשים צעירים ומזה הם יצליחו להתאושש, אלא גם אובדן התקווה במערכת הציבורית, אובדן התקווה במערכת הפוליטית, אובדן התקווה בזה שנבחרי העם באמת פועלים עבורם. אובדן הסולידריות – סולידריות היא גם תקווה, הידיעה שיש לי אחים שעוזרים לי, שיהיו איתי, גם זה חלק מאובדן התקווה. אני חושב שעל זה אנחנו צריכים להילחם.

תרשה לי לומר שהספקתי בצוהריים להיות פה בוועדת הקורונה. יש תוכניות נהדרות, כרגיל. יש פה אנשים עם ראש יוצא מן הכלל, עם יופי של עקרונות ותוכניות, ויודעים מה לעשות. יש פה אנשים שהם יודעי מעש בלתי רגילים, באמת בלתי רגילים. מי שהיום מפריע לכוחות החזקים האלה לעבוד, למרבה הצער, זה ממשלת ישראל. אנחנו יכולים להפעיל את כל ועדות הכנסת, אנחנו נביא יופי של רעיונות. האמן לי, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון מנהלת את ישיבות ועדת הקורונה ביד רמה, נאמרים שם דברים נבונים וחכמים בלי סוף. לצערי זה לא חודר את קיר המגן של הממשלה, הדברים האלה לא קורים, הם לא מתממשים.

נתת לי את זכות הדיבור באופן מפתיע. אני באיזשהו מקום שואל את עצמי האם כאן אנחנו מצליחים להשפיע.

צופים בדברים שלך החבר'ה הצעירים. זו ועדה של הכנסת. אני לעולם לא מאבד תקווה ביכולות שלנו כן להבקיע את החומה הזאת. נסתכל על הרזומה שלך פה בכנסת, אני משוכנע שבנקודה מסוימת כן פרצת את החומה הזאת. אני לא מדבר על שיח ריקני של לעשות תחרות מי מתנסח טוב יותר ומדבר יותר, אתה צודק. אני מדבר על שיח שבסופו תהיה רשימה של חובות שאנחנו משננים אותן ועושים אותן כלפי הדור הזה.

מאיר, אני חייב לך התנצלות. אני מטבעי אדם מאוד אופטימי. לרגע איבדתי את האופטימיות. אני חוזר אליך.

לכן אמרתי את זה. בכל אופן, אנחנו מכירים את הרזומה שלך ואת היכולות לעבור ממצבים של – הייאוש ביהדות הוא אחד המצבים הגרועים ביותר.

הייאוש הוא לא אופציה.

אין לנו אופציה כזאת, וגם לחבר'ה שמסתכלים עלינו אין אופציה כזאת.

אליעזר בוך, בבקשה אדוני, אורח קבוע בוועדה.

שלום אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. אני מקרן אדמונד דה רוטשילד ואנחנו עוסקים בתחום של השכלה גבוהה.

לפני כמה שנים עבדנו הרבה על כל מה שקשור להנגשה של השכלה גבוהה. בשנים האחרונות הסטנו את הפוקוס לסיפור של החיבור שבין השכלה גבוהה לתעסוקה, עוד לפני הקורונה. מצד אחד, ישראל היא מדינה יחסית מונגשת מבחינת אחוזי ההשכלה הגבוהה, ומצד שני, אנחנו יודעים את נתוני הפריון, עוד לפני משבר הקורונה. הרבה מאוד צעירים לא מצליחים לתרגם השכלה גבוהה לתעסוקה.

אני רוצה לדבר בקצרה ובאופן ענייני בישיבה הזאת.

סליחה, אליעזר. אתה אומר שבעצם אחוז לא מבוטל מן הצעירים הולך ללמוד, הם מסמנים וי אבל אין הלימה בין מה שהם לומדים לתחום העבודה שלהם.

כן. הם לא מצליחים לתרגם את ההשכלה שלהם לתעסוקה. היום יצא דוח של בנק ישראל שמדבר על יותר מ-30% של מה שנקרא השכלה עודפת, שזה אומר שסיימת את ההשכלה ואתה עובד בתעסוקה שהיא לא רלוונטית או לא הולמת את ההשכלה שלך. זה סוגיה רחבה ויש פה הרבה פתרונות. אנחנו עכשיו בתהליך של הקמת מרכז שיעסוק בנושא הזה, בחיבור שבין ההשכלה הגבוהה לכל הגורמים שעוסקים בתעסוקה. דיברו על כך שיש הרבה גורמים והרבה תוכניות וכן הלאה.

כמה סטודנטים להערכתך הולכים ללמוד אחרי ייעוץ תעסוקתי השכלתי לתחום שמתאים להם?

יש היום תוכנית של הוות"ת, תוכנית "הישגים", שבסך הכול פרוסה רחב מאוד ומאפשרת את הייעוץ הזה, בעיקר בפריפריה. אני לא יודע לומר את האחוזים.

זה אחוזים מינוריים מאוד מכלל הצעירים, פחות מ-20%. יש לי נתונים על זה שאספנו בעבודה רחבה מאוד מול צעירים. אנחנו מדברים פה על מעט מאוד צעירים, שלרוב גם יש להם גב משפחתי חזק יותר, שמגיעים לתוכניות הייעוץ הספציפיות של ההכוון, 15% בערך.

אלישבע, תודה רבה על הנתון, היה חשוב לשמוע את זה.

בהקשר של המשבר התעסוקתי האדיר שאנחנו נמצאים בו יש פתרונות שלא צריך להמציא בהם את הגלגל ואפשר לצורך העניין ליישם מחר בבוקר. אנחנו עושים את זה בפילנתרופיה אבל כמובן שבהיקפים רחבים יותר צריך פה את המדינה.

יש תוכניות, למשל ספציפית לחברה הערבית, תוכנית כמו "צופן" או תוכניות כמו "קו משווה", שיודעות לקחת אוכלוסייה – עשינו על זה מחקר עם קבוצת ביקורת, על 30% שמסיימים השכלה גבוהה ומצליחים להגיע להייטק – ולהביא את זה ל-70% או 80%. זאת אומרת, מקומות שאנחנו כבר יודעים לומר: הנה התערבות שהיא אפקטיבית, שעולה כך וכך פר סטודנט או פר בוגר אקדמיה, ותוך שלושה חודשים או תוך שישה חודשים אנחנו מגדילים את שיעורי התעסוקה.

יש תוכנית שנקראת "תופסים כיוון", שעוסקת באוכלוסיות פריפריה ועובדת עם מרכזי צעירים והרבה מאוד גופים אחרים, עם מנטורים מתוכניות הבוגרים של יחידות העילית בצבא. גם שם מ-30%–40% עלו לכמעט 80% שיעורי תעסוקה של חבר'ה בפריפריה, בוגרי אקדמיה, עם מודלים שעובדים, שאפשר פשוט לקחת ולשכפל אותם. זה דבר אחד.

הדבר השני הוא תוכנית משותפת שלנו עם ות"ת-מל"ג, שנרתמו לנושא הזה, של התמחויות – כל הנושא של למידה מוכוונת התנסות. יש היום כבר 100 קורסים כאלה באקדמיה. אנחנו יודעים היום, גם כאן ממחקרים, שאם עשית התנסות, אם עשית התמחות תוך כדי התואר הסיכוי שלך לעסוק בתחום שלך גדל בכ-30% והשכר שלך גדל בכ-10%, במקצועות שבהם אין תעסוקה מידית.

אני רוצה לחדד את הדברים. למשל סטודנט להנדסה שלומד ליד אזור תעשייה, האם יש איזה שיח בין הנהלת המוסד האקדמי הטכנולוגי למפעלים שבסביבה להכשרה? כלומר באים למפעל ואומרים: מה אתם צריכים לשנה–שנתיים הקרובות? האם השיח הזה מתנהל?

זו שאלה מצוינת. הוא מתנהל מעט מדי. בתוכנית ההתמחויות של למידה משלבת התנסות, לאו דווקא בהנדסה, משבצים אותם בהתמחות בתוך מפעל או בתוך ארגון שפועל ממש בתחום שלהם, אבל את זה צריך להרחיב. הנקודה שהעלית היא מאוד מאוד קריטית, על החיבור בין המוסד האקדמי לתעשייה, למפעלים שנמצאים בסביבה, אולי אפילו סיוע שלהם בבניית הקוריקולום האקדמי, שכמובן זה כבר ללכת עוד יותר רחוק. יש דוגמאות ויש מודלים קטנים, אבל ככלל זה קורה מעט מדי.

חבר הכנסת כהן, אני מיכל נוימן מן המל"ג. אני חייבת להתייחס כי אני לא מסכימה עם מר בוך.

מיכל, רק רגע, רק אגיד תודה למר בוך ואחרי כן את יכולה לא להסכים איתו. אלי בוך, תודה רבה. בבקשה, גברתי.

היא שותפה שלנו לתוכנית ההתמחויות שעליה אני מדבר.

ובכל זאת. מיכל, בבקשה.

שלום. הסיפור הזה של תוכניות הקורסים משלבי התנסות מעשית, הם קורסים שנכנסו בתחומים שהם לא applied, הם לא התחומים היישומיים הקלסיים. הדוגמה שנתן אלי בוך על הנדסה, פרויקטים בתעשייה נעשים על ידי סטודנטים, זה פרויקט שנה ד'. רוב הסטודנטים להנדסה עושים את הפרויקטים האלה בתעשייה, כך שאני לא יודעת מה הכוונה. הקורסים שהוא דיבר עליהם, שזה מיזם חשוב מאוד - - -

אני לא דיברתי על הנדסה.

אמרת ששאלו על המפעלים וחבר הכנסת כהן שאל על סטודנטים להנדסה.

חבר הכנסת כהן שאל על הנדסה. אמרתי שבתחומים האחרים אנחנו מצליחים לשלב אותם בתוך התעשייה ובתוך התעסוקה.

בסדר. בתחומים יישומיים הסטודנטים משולבים בתעשייה המקומית, ולפעמים בתעשייה מרוחקת יותר אם אין מענה במקום עצמו, אבל בהחלט המוסדות מקיימים שיח. האם הוא מספיק? בטח שלא, ואפשר יותר. אבל תחומים כמו הנדסה – חד-משמעית כל הסטודנטים להנדסה משולבים בתעשיות הקיימות, אם זה ביוטכנולוגיה, אם זה הפארמה למיניהם, וכנ"ל כמובן במקצועות הפרה-רפואיים.

אני רוצה לחזק מאוד את הדברים של אליעזר בוך, אני חושב שהם חשובים ובעיניי הם המפתח לפתרון עבור הרבה מאוד צעירים. החסם המרכזי של צעירים לשוק העבודה, במיוחד היום בקורונה, הוא היעדר ניסיון. יש מעגל אכזרי, שאם אין לך ניסיון אתה לא מקבל עבודה ואתה לא יכול לצבור ניסיון אם אין לך עבודה. הנושא הזה של התמחויות – חשוב לחזק את ידי קרן רוטשילד, שעושה עבודה באמת חשובה, וגם את אלומה, את תגלית אקסל ואת יתר הגופים שעוסקים בהשמת סטודנטים, ואגב גם בוגרי תארים, בתוך התעסוקה.

אני יכול לשתף את ועדת החינוך, שאני עובד גם ביחד עם קרן רוטשילד וגם עם עוד קבוצה גדולה של ארגונים על הצעת חוק שעוסקת בדיוק בזה, להסדיר את נושא ההתמחויות גם תוך כדי לימודים וגם עבור בוגרי תארים, כי הרי יש לנו את הבעיה שברגע שאזרח ישראלי נמצא במקום עבודה מתקיימים מיד יחסי עובד-מעביד, באופן שלא מאפשר לו לצבור את הניסיון. האבסורד הגדול – ואני באמת רוצה לחזק את אליעזר בוך בהקשר הזה – שכאשר סטודנטים מחו"ל מגיעים לישראל הם צוברים את הניסיון, בעוד שסטודנטים מישראל לא מסוגלים לעשות את זה. לכן הפעילות של קרן רוטשילד בהקשר הזה היא מעולה. אני מחזק את ידיכם ותמשיכו לעשות אותה בכל הכוח, במיוחד בתקופה הזאת.

(היו"ר רם שפע)

אני גם אשמח להתייחס, אם אפשר. אני ד"ר אתי גרובגלד. אני מנכ"לית המכללה האקדמית אחווה ומייצגת כאן את ור"מ.

המכללה האקדמית אחווה, ובכלל המכללות, כפי שהזכיר חבר הכנסת מאיר כהן, אנחנו ממש יוצרים בפועל את המוביליות החברתית, וזו מוביליות, לצערי, תרתי משמע. מצד אחד, באמת מוביליות חברתית תעסוקתית, אבל מן הצד השני גם מוביליות לטובת אזורי המרכז, כי באמת אין מספיק אזורי תעסוקה בפריפריה.

יש לי איזה דגם שאני חושבת שאני יכולה להציע אותו לטווח הארוך, ושאלת על הטווח הארוך, חבר הכנסת כהן, אבל הייתי רוצה לומר כמה דברים לפני כן.

קודם כול, אני מסכימה עם שלומי יחיאב בקשר למצב הסטודנטים. כיום כתוצאה מן הקורונה, לדוגמה הצענו קרן צנועה מאוד לסטודנטים שנפגעו מן הקורונה וההתנפלות על הקרן והסיפורים שסופרו שם, ממש סיפורים מכמירי לב, על סטודנטים שפוטרו, על סטודנטים שההורים שלהם פוטרו, ולא רק שהם לא יכולים לכלכל את שכר הלימוד שלהם אלא הם גם צריכים לעזור בכלכלת הבית.

אבי בוחבוט אמר שאת המוסדות זה לא כל כך מעניין כי יש עלייה בהרשמה. אני רוצה לומר שנושא הנשירה מעניין אותנו מאוד מאוד מאוד. השנה יש לנו הרבה יותר סטודנטים שיש להם חובות בגין שנה שעברה, שעוד לא סיימו אותם, יותר מאשר בשנים עברו, ואנחנו מתמודדים עם זה, איך לפרוס להם חובות ואיך לסייע להם ואיך לתת שוברים של מלגה פה ולתת קרן שכ"ל ולעשות שמיניות באוויר כדי לאפשר להם להשלים את החובות שלהם של שנת הלימודים, שלא לדבר על לשלם מקדמה לשנה הקרובה.

ברשותך, אני רוצה להתפרץ ולהגיד לך כנציגת מכללת אחווה, אני רוצה להזכיר פרויקט יוצא מן הכלל של המכללה הזאת, המחלקה לקלינאיות תקשורת.

אני בדיוק רוצה לדבר על זה.

לפני שלוש או ארבע שנים הייתי קצת-קצת שותף לה עם פרופ' שוש ארד. אני חייב להגיד שיש לי פינה חמה בלב למוסדות אקדמיה שמסתכלים שמאלה וימינה, קוראים את המציאות, מבינים את המצוקות ונערכים. זה Win-Win, כולם נהנים – הסטודנטים ומה שמסביב. פשוט מדהים מה שעשיתם.

נכון. אני באמת רוצה לומר שהמכללות באופן כללי, ואני מייצגת כאן לא רק את אחווה, יותר מכוונות לשוק העבודה. אלה תארים ותוכניות שמוצעים בתחומים יישומיים. בדיוק כפי שאמר חבר הכנסת כהן, יש קלינאות תקשורת ויש חינוך והוראה כמובן ויש סיעוד ויש אופטומטריה, יש באמת מגוון תחומים שהחשיבה שלנו היא לתת בסוף תארים יישומיים, שהסטודנטים יוכלו לצאת ובאמת לעבוד ולהעסיק את עצמם. רק שהרבה פעמים אין להם איפה לעשות את זה בתחומי המכללה אז הם נודדים.

יש לנו תוכניות שמשלבות לימודים ועבודה. אנחנו באמת מבינים את הצרכים האלה. יש לנו יחידות להכוון תעסוקתי ואנחנו נשמח לקבל סיוע כדי להמשיך ולסייע לסטודנטים. אגב, סטודנטים בשנה ג' לא בהכרח יודעים להיות מוכנים לריאיון עבודה, הם לא בהכרח יודעים איך כותבים קורות חיים ומה כדאי להדגיש. לקיים סדנאות כאלה – אנחנו עושים את זה אבל צריך גם לתגבר את היחידות האלה.

אני רוצה להציע דגם לטווח הארוך, שיכול להיות באמת Win-Win לכולם. אני יכולה לספר על דגם שעכשיו צומח במכללה האקדמית כנרת, שהיא גם צפונית. נוצר קשר בין התעשיינים, צמח תעשיות, המכללה שמציעה את ההיבטים האקדמיים ובמקרה הזה קק"ל. בדגם הזה מנסים לשתף פעולה כל הגורמים האלה ביחד להקמה של מרכז חדשנות, שייתן גם עבודה לסטודנטים תוך כדי הלימודים וגם לבוגרים. הדגם הזה לא מציע שיתוף עם התעשיות שנמצאות באזור הצפון אלא הוא מנסה להביא חברות הייטק וחברות אחרות, שיפתחו סניפים באזור המכללה. אבל זה מצריך תשתיות. צריך שהמדינה תיכנס למקום הזה ולא קק"ל. קק"ל עושים את זה עכשיו עם כנרת, אבל כל מכללה, או צבר מכללות, לא חייבת להיות רק מכללה אחת, ישמחו לעשות את זה.

משפט לסיכום, בבקשה.

אני חושבת שיש מודלים שכבר עובדים, שיכולים להיות Win-Win, אבל צריך שהמדינה תיכנס לתחומים האלה. אלה לא דברים שהמכללות יכולות להרים אותם לבד. מדובר באמת בכספים לתשתיות, כספים לדברים ארוכי-טווח, אבל זה ייתן פתרון מידי לסטודנטים עכשיו ולבוגרים בהמשך.

חלק מן הבעיה זה שאין הלימה או אין תכנון ארוך-טווח בין המקצועות הנדרשים בשטח לבין מחלקות שנפתחות ונסגרות, בין הביקוש וההיצע.

יש, אבל זה לא מספיק טוב. את צודקת.

כך אנחנו מגיעים או לחסר ברופאים או לאינפלציה בעורכי דין ואז אנשים לא עוסקים במה שהם למדו אלא עוסקים בתחומים אחרים.

זה דיון אחר, רחב יותר. בסוף זאת שאלה בקנה מידה לאומי, מה תפקידה של מערכת ההשכלה הגבוהה בחברה. אני חושב שצריך כל הזמן ללכת על המתח שבין השכלה לשם השכלה, שאנחנו רוצים שכל אזרח בישראל יוכל לרכוש אותה, לבין הצורך הברור לייצר גם רלוונטיות לשוק העבודה והגברת מיומנויות של כל אזרח שייצא מן התואר לקראת הכניסה שלו למשק.

כן אגיד, אתי גרובלגלד, בהמשך למה שאת אמרת, אני מסכים איתך שהמדינה יכולה לעשות יותר אבל – ואני אומר את זה כי פגשתי בזה במשך כמה שנים טובות – גם המוסדות, ובוודאי המכללות, יכולים לעשות הרבה יותר בעולם של חיזוק המיומנויות והרלוונטיות לשוק העבודה, על ידי התמחויות. יש הרבה מאוד כלים. לא תמיד צריך לחכות למל"ג-ות"ת או לאוצר בשביל לעשות מהלכים. אני חושב שבהקשר הזה אפשר להשתפר משמעותית. אבל אני שמח לשמוע שיש לזה מודעות ורצון.

אני רוצה לעבור לנציגי משרד האוצר. אביעד שוורץ או נועה שוקרון נמצאים איתנו? נועה שוקרון, רפרנטית מו"פ והשכלה גבוהה באגף התקציבים במשרד האוצר. נשמח מאוד לשמוע תפיסה רחבה יותר, כלומר מעבר לנושאים הספציפיים שעלו, בראייה יותר כוללת.

קודם כול, אני רוצה להתנצל שאביעד שוורץ, שהוא האחראי על נושא התעסוקה אצלנו, לא יכול לנכוח בדיון. הוא נמצא בדיון מקביל של ועדת הכנסת לגבי תשלום ימי בידוד לעצמאים ומכיוון שהישיבה נדחתה מאתמול יצא שהדיונים מקבילים. אנסה להתייחס עד כמה שניתן, וככל שיהיו דברים נוספים שחברי הכנסת ירצו אולי הרחבות בהמשך אז אנחנו כמובן נוכל לתת מענה לאחר הישיבה.

מרבית הבעיות שהוצגו הן בעיות רוחביות של נושא התעסוקה בישראל, בין אם זה מודל החל"ת שהוצג על ידי התאחדות הסטודנטים או התמריצים למעסיקים. יש צוות מנכ"לים לטיפול בנושא התעסוקה באופן רוחבי, שכמובן מתייחס גם לסוגיית הצעירים במסגרת סוגיית האבטלה הכללית שאנחנו מתמודדים איתה לאור הקורונה, שהוציא את המלצותיו ממש השבוע. כולנו תקווה – יש שם שיתוף פעולה יפה ומרשים של כלל הגורמים הרלוונטיים בממשלה בנושא, ואנחנו מאמינים שככל שההמלצות שם ייושמו וייצאו לדרך אז יהיו גם בשורות בתחומים האלה.

אתייחס בתחום שלי ואומר שאני חושבת שאנחנו דנים הרבה באוכלוסיית הסטודנטים. חשוב קודם כול במבט-על להבין שאוכלוסיית הסטודנטים היא בערך 50% ממחזור גילאים. ברור שאנחנו מדברים על ה-50% החזקים יותר באוכלוסייה. כלומר אנחנו כמשרד האוצר, האוכלוסייה שאנחנו יותר מודאגים ממנה, בוודאי ובוודאי ברמה התעסוקתית, היא דווקא אותה אוכלוסייה שבכלל לא מגיעה להשכלה הגבוהה מלכתחילה.

נתונים של תעסוקה בימי שגרה לאנשים שהם כן משכילים נמצאים במדדים גבוהים מאוד. שוב, תיכף ארחיב, אני לא אומרת שגם פה אין שינויים ושיפורים שאפשר לעשות, אבל חשוב להציג את נקודת המבט הזאת.

את בהחלט צודקת בנושא הזה. גם עידו סופר דיבר על זה אתמול. בכל זאת, האם יש לך כמה רעיונות לכלים פרקטיים שהממשלה יכולה וצריכה להתמקד בהם עבור אוכלוסיית הצעירים ככלל?

צוות המנכ"לים בנושא תעסוקה מדבר על מספר כלים, שברור לכולם שהאוכלוסייה שבעיקרה תהיה מוטבת מהם ותשתמש בהם באופן המיטבי תהיה אוכלוסיית הסטודנטים.

רוב בעיות התעסוקה תיפתרנה אם נפתח את העסקים הקטנים לפעילות בחזרה.

אנחנו "על זה" בכל הכוח.

כן ולא, לא לגמרי כי גם שם יצמצמו.

רציתי לציין תוכנית של רשות החדשנות, שלוקחת מובטלים בגילאים צעירים ומנסה להסב אותם להייטק, שגם אמורה לקחת בדיוק את אותה אוכלוסייה מדוברת: אקדמאים, אנשים עם השכלה משמעותית ולהעלות להם את הפריון התעסוקתי. זה המלצה אחת מיני רבות בצוות. אני פשוט מכירה אותה היטב כי אני גם אחראית על רשות החדשנות. יש עוד לא מעט כאלה. לכן אני באמת חושבת שהצוות הזה כן נותן בשורה ומספר צעדים רלוונטיים לאוכלוסיית הצעירים.

דובר פה לא מעט על היכולת של ההשכלה הגבוהה לתת מאצ'ינג או עתיד תעסוקתי לבוגרים שלה. אני מאוד מאוד מתחברת לדבריך, שיש כאן איזון עדין בין השכלה גבוהה כללית כהשכלה בסיסית שאנחנו מעוניינים לתת לאוכלוסייה לבין משהו יותר מוכוון אד-הוק לשוק התעסוקה.

אני חושבת שבשנים האחרונות נעשו מספר צעדים ברמת התקצוב, ששמו את המטוטלת במקום הרבה יותר מאוזן. אם חברת הכנסת אורלי פרומן דיברה על הריבוי של עורכי הדין וכולי, אנחנו רואים בשנים האחרונות ירידה במספרים האלה, גם בעריכת דין, גם במינהל עסקים, ועלייה בהנדסה, שזה מקצועות שכמובן גם מבטיחים תעסוקה והם גם בעלי שכר גבוה, שזה Win-Win לכול. יש גידול משמעותי בלומדי הנדסה. אלה תוכניות שאנחנו יזמנו ביחד עם ות"ת, שמתקיימות כבר שנתיים–שלוש ומתחילים לראות את הפירות שלהן היום בשוק התעסוקה. זה משמעותי מאוד.

כנ"ל לגבי תוכניות שאנחנו מנסים כרגע בעולמות של פיילוטים, בהחלט בוחנים ועוקבים אחרי הנתונים שלהן, על מנת לראות מה עובד ואיפה ניתן לייצר scale, בין אם זה בעולמות מניעת הנשירה, בין אם זה בעולמות ההתמחויות שדובר עליהן כאן. אלה הכלים המרכזיים שאנחנו רואים לנכון.

תודה רבה, נועה.

אני חושב שמיותר לומר שכרגע הדבר הכי נדרש הוא שממשלת ישראל תקבל החלטה זריזה מתי פותחים את מוסדות החינוך לגיל הרך ואת כיתות א'–ד'. העובדה שההחלטה פה מתעכבת, זה משבש את כל ההיערכות של המערכת, דבר שהוא בלתי נסבל. אני פשוט לא מצליח להבין איך אנשים שניהלו איזה דבר בחייהם עובדים כך. אבל אני שם את זה לרגע בצד.

אני שמח שחבויה במילותיך המחמאה לכחול לבן, שאנחנו עושים הכול כדי לפתוח גם את הגנים וגם את העסקים הקטנים, ואני מקווה שגם בליכוד יבינו שאין ברירה.

מאיפה למדת הבנת הנשמע?

למדתי בהשכלה הגבוהה כתלמיד לחינוך, תלמיד ביקורתי, למדתי להסיק מסקנות.

אני מקבל את הערתך, אפילו באהבה. אבל כאשר אנחנו מדברים על ההשכלה הגבוהה אני חייב לומר שכאשר אני עובר מוסד-מוסד, אני מנסה להעביר בזיכרוני את כל האוניברסיטאות שאני מכיר, את כל המכללות שאני מכיר, וזה לא מעט, אני שואל את עצמי למה העצירה המוחלטת הזאת? אפשר להעביר חלק מן הקורסים בהוראה פרונטלית, בהוראה ישירה, בוודאי בתואר השני, שזה קבוצות קטנות יחסית. מה הבעיה? למה הכול משותק? זה לא הגיוני.

לכל דבר כזה יש מעגלי עבודה. אתה מתחיל להפעיל את המוסד – זה המנקות, זה הגננים, לא משנה מה, מישהו מתחיל לעשות משהו, מתחיל לעבוד. השיתוק הזה שגזרנו על עצמנו הוא בלתי נסבל. היכולת של סטודנט לראות את המרצה שלו ולנהל איתו שיח פתוח, לא רק דרך זום, הוא דבר הכרחי. אני חושב שצריך לפנות לכל ראשי המוסדות, להגיד להם: תתכננו שלב ביניים שבו אין סטודנט שלא נדרש פעם בשבוע להגיע למוסד, פעם אחת שיגיע למוסד, שיפגוש, שידבר, שייכנס לספרייה, שלא יעשה את הכול בזום וברשת. אני חושב שהתביעה הזאת תייצר גם אווירה של נורמליות, ועם מעגלי התעסוקה שמסביב זה עוד שלב בדרך לחזרת המשק לעבודה תקינה.

אני מאוד מאוד מסכים. אנחנו לקראת סיום. אם יש מישהו שרוצה להגיד משהו בוער אני מוכן באופן חד-פעמי לתת לו הזדמנות. שלומי, אני יודע אתה שביקשת.

פלג אמיר כתב בזום.

בבקשה. הוא לא עולה. שרי גרינשפון, בבקשה, דקה לרשותך.

שלום לכולם, אני סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. רציתי לספר לכם על מצב הסטודנטים. אני לא יודעת איך הם ישרדו את התקופה הזאת. אני חייבת להגיד שאני באמת לא רואה איך הדור שלנו הולך להמשיך קדימה. אנחנו מדברים על זה שהיום לסטודנטים שמתים לעבוד, רוצים לעבוד, לא נותנים להם, אין להם שום דרך להתחיל לעבוד, לצבור ניסיון. לא פותחים להם שום תוכניות, אם זה התמחויות, אם זה להוריד את שכר הלימוד, אם זה בכלל לעשות איזו תוכנית פרקטית. פשוט חבל לי לראות את כולם יושבים בבית, דור שהוא הכי נמרץ ורוצה להתפתח ולרוץ קדימה. פשוט אף אחד לא נותן לנו, קושרים לנו את הידיים.

אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל הפגיעה הזאת היום תשפיע לנו על השכר למשך שנים ושנים ושנים קדימה. זאת פגיעה שתישאר איתנו לנצח.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד שאני רואה עכשיו שמתחילים לעשות תוכנית של פתיחת המשק אבל לא מדברים שם אפילו פעם אחת על סטודנטים או על חזרה ללימודים. אני לא יודעת אם אתם יודעים אבל סטודנטים לא יכולים ללמוד מן הזום. אנחנו לא התקדמנו כל כך הרבה כבני אדם שנוכל להצליח ללמוד ביעילות תואר שלם בזום. יש לי עוד שנתיים ללמוד, אני לא יודעת אם כף רגלי תדרוך עוד באוניברסיטה, ועצוב לי כל כך. זה לא הגיוני. ה-benefits שיש לך מלשבת באוניברסיטה, כל הקשרים, ההיכרויות, ה-networking, זה priceless, אי אפשר לעשות את זה מן הבית ואף אחד אפילו לא מדבר על זה. זה כל כך כואב לי.

ברמה הפרקטית אני חושבת שאנחנו צריכים להעלות כמה תוכניות.

שרי, את אומרת דברים סופר חשובים אבל אנחנו אחרי הזמן ואני כבר בעוד רגע צריך לחזור לפה שוב אז תאמרי משפט לסיכום.

אין בעיה. אסכם במשפט אחד. לדעתי צריך להקים ועדה שבאמת תשלב בין עולם האקדמיה לשוק העבודה. תדעו ש-72% מן הבוגרים הטריים של האוניברסיטה אומרים שהתואר לא נתן להם שום כלי פרקטי לעבודה. זה דבר שחייבים לחשוב עליו. תודה לכולם.

זה כבר דיון אחר לגמרי.

אנחנו מכירים את הנתונים האלה ואת מי שניסח את השאלות. תודה רבה שרי.

שלומי יחיאב, אם אתה רוצה להתייחס לסיכום. אחרי כן אנחנו מסכמים את הדיון, אגיד את מה שבעיניי צריך לקרות עכשיו כדי שגם נהיה פה פרקטיים.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אקצר בדבריי.

אני חושב שמן הדיון הזה למדנו אולי דבר אחד מרכזי, שהצעירים והעתיד שלהם לא נמצאים בסדרי עדיפויות משמעותיים של כל משרדי הממשלה הרלוונטיים. יש פה אנשים טובים, אלישבע סבתו הציגה ומתן חמו הציג, והם אולי בין הנציגים שנאבקים עבור הדור הצעיר, אבל לא סתם אין פה נציגי אוצר בכירים ולא סתם אין פה נציגי משרד ראש הממשלה ונציגי משרד הכלכלה. הסיפור של העתיד של הדור הצעיר כרגע, אני חייב להגיד, לא מעניין אף אחד. הדור הצעיר הוא עצם בגרון שלהם. אם אנחנו לא היינו מגיעים אליהם אז אותו פורום מנכ"לים שייתן את ההמלצות שלו אפילו לא היה שם את זה על השולחן.

מודל החל"ת מבחינתם, כל פעם שאנחנו מעלים את זה, הם לא ידברו על שינוי והם אפילו לא יגידו: נכשלנו, עצרנו, תחקרנו את עצמנו, הדבר הזה לא עובד. אגיד בצורה הכי פשוטה: מבחינתם הכול יהיה בסדר. אנחנו מציירים איזו תמונה שלא תתממש, אבל היא מתממשת. עשינו את הדיון הזה במאי, ביוני, ביולי ובאוגוסט, אנחנו עכשיו באוקטובר, אדוני היושב-ראש, ושלא נהיה פה בעוד חודשיים–שלושה עם אותם דברים.

אני מחזיר שוב את הגלגל אליכם, נבחרי הציבור, כי בסוף אותם גורמי המקצוע – זה שאלה של סדרי עדיפויות. אם אתם תגידו להם שסדרי העדיפויות זה אנחנו, זה דור העתיד של המדינה, אז מודל החל"ת ישתנה, לא יהיו 2,000 מתמחים אלא יהיו 40,000 מתמחים, יהיו חבר'ה מן הפריפריה שתהיה להם עבודה. הכול אפשרי – זה המסר הכי חשוב שצריך לצאת מן הדיון הזה. הפתרונות קיימים, הם רק צריכים לבצע אותם.

וכל אגורה שתושקע בכם היא בגדר השקעה ולא הוצאה, צריך להבין את זה.

שלומי, תודה. אני חושב שיש עוד כמה אנשים בקואליציה הזאת שהסיפור הזה בוער בהם.

בדיון הזה עלו המון רעיונות ומחשבות.

התכוונת באופוזיציה, כי כל חברי הכנסת שהיו פה הם מן האופוזיציה, אדוני היושב-ראש, פרט לך.

ברור שבאופוזיציה אכפת להם. יש המכנים אותי גם בכל מיני כינויי אופוזיציה.

בסוף אני חושב, וזה קורה לנו בהרבה תחומים בחיים, שאחת הבעיות של הסיפור של הצעירים בממשלה זה שאין משרד אחד שמרגיש שהוא בעל הבית. אבל בכל זאת, שמעתי גם את אלישבע סבתו מרשות הצעירים במשרד לשוויון חברתי אומרת את זה. אני יודע שהשרה מירב כהן, וגם היו לנו על זה כבר שיחות, להם יש בדיוק את היכולת להוביל מהלך, לחשוב בגדול ולנסות לתכלל משהו.

אני מסכים מאוד עם רבות מן ההצעות שנאמרו פה. אני מתכוון בעצמי לעשות כל מה שאני יכול כדי שהממשלה, כמה שיותר מהר, תתמקד בצעירים במהלך פרקטי, לא מהלכים לעוד עשר שנים, בין אם זה התמחויות – לא הייתי כאן כאשר אלי בוך דיבר אבל יש לנו על זה עשרות שעות שיחה עם המל"ג והוות"ת – ובין אם בהרבה כלים אחרים, גם בעולם של אבטלה. יש המון המון כלים, חלקם כלים כלכליים מידיים, חלקם עקיפים, דרך כל מיני שירותים ותעסוקה.

יש המון דברים שהממשלה יכולה לעשות מחר בבוקר, רק צריך מישהו שירגיש שיש לו אחריות לתכלל את המהלך הזה. אני אומר בכנות: עד עכשיו לא קם מישהו כזה. אני מקווה מאוד שהדיון הזה ימנף את אותה הזדמנות.

הזדמנות למנות עוד שר, שר לצעירים.

הזדמנות למנות עוד שר – אני מראש מסרב, אבל תודה רבה, אני מעריך את הפרשנות...

אם אפשר מילה אחרונה.

את רוצה לבשר בשורה?

לא. אני רוצה לומר שהדברים של התאחדות הסטודנטים קצת הפתיעו אותנו. אנחנו נדגיש ונאמר שוב שישיבת הוועדה הייתה אמורה להתקיים אתמול עם נציגים בכירים יותר ממני. בגלל שאנחנו נמצאים כעת בישיבת ועדה אחרת לא יכלו להגיע גם הנציגים הרלוונטיים מצוות תעסוקה. חבל על הפרשנות המאוד מאוד מרחיבה שנלקחה כאן. אנחנו עובדים עם הסטודנטים יד ביד, אנחנו פועלים באמת באופן צמוד ועל בסיס יומי. אנחנו לפחות הופתענו מרוח הדברים.

הוועדה רשמה לעצמה. אני אומר שגם אם הופתעת מרוח הדברים, נראה לי שהדרך לממש את זה, שזה לא יהיו הדברים, היא להצליח להגיע איתם לפרקטיקה. אני יודע שאתם מדברים, וברור לי שזה לא תלוי בך או בעידו סופר, אבל כן להצליח לממש כמה מהלכים משמעותיים מחר בבוקר לאותם אנשים שבצדק מרגישים – וסליחה שאני אומר את זה – שהמדינה לא מספיק רואה אותם, באחת התקופות הכי קשות שהיו לנו פה, וזה לא רק סטודנטים. הכי קל לנו להתמקד בסטודנטים אבל זה דור שהוא הרבה יותר רחב מאשר רק סטודנטים.

אני מקווה שהדיון הזה יוביל למהלכים משמעותיים ושירימו את הכפפה בממשלה. אני גם מתכוון לעשות כל מה שאני יכול בשביל זה.

תודה רבה שהייתם איתנו. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:40.