פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



52
ישיבה משותפת של ועדת החינוך, התרבות והספורט והוועדה המיוחדת לזכויות הילד
13/09/2020



הכנסת

הכנסת העשרים-ושלוש

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 27
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
ופרוטוקול מס' 64
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"ד באלול התש"ף (13 בספטמבר 2020), שעה 10:00

סיור בישובים הבלתי מוכרים בנגב

יוסף ג'בארין – יו"ר הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
רם שפע – יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
ווליד טאהא
עופר כסיף

סעיד אלחרומי
סונדוס סאלח

רם זהבי - מנהל מחוז דרום, משרד החינוך

בני מלכה - מרכז תכניות חומש והחלטת ממשלה למגזר הבדואי, משרד החינוך

הדס סינה - עוזר למנהל המחוז לחברה בדואית, משרד החינוך

נתנאל כהן - צוות תוכנית החומש למגזר הבדואי, משרד החינוך

ד"ר מוחמד אלעתאמין - מפקח כולל, משרד החינוך

הג'ר אלאפיניש - מפקחת בקדם יסודי, מועצת אלקסום, משרד החינוך

סלימאן אלעמור - מפקח אזורי נווה מדבר, משרד החינוך

רמזיה אבו רביע - מפקחת גני ילדים, משרד החינוך

ג'אבר אבו אלקיעאן - מפקח מחוזי, משרד החינוך

שמחה נחמני - מדריכה פדגוגית

עזרא חן - האגף לפיתוח כלכלי חברתי בחברה הבדואית, משרד החקלאות ופיתוח הכפר

סלאמה אל אטרש - ראש המועצה האזורית אל קסום

ראדה דבאח - מנהלת מחלקת חינוך יסודי, מועצה אזורית אלקסום

עומאר אבו עשא - מנהל אגף החינוך, מועצה אזורית אלקסום

אברהים אלהואשלה - ראש מועצה אזורית נווה מדבר

עלי אלענאמי - מנהל מחלקת חינוך קדם יסודי, מועצת נווה מדבר

אדיב אבו רביע - מנהל בית הספר תל ערד

חמאד אבן חמאד - מנהל בית הספר אלעזאזמה א'

סעד אבו עפאש - מנהל בית הספר אלעזאזמה ב'

עליאן אבו קטיפאן - מנהל בית הספר החדש באבו סולב, נווה מדבר

איאת אבו עיאדה - מנהלת אשכול הגנים, אלקסום

חנאן אבו עמאר - מנהלת אשכול גנים, אבו סולב

סלמאן אבו חמיד - לשעבר מנכ"ל המועצה, תושב הנגב

עלי אל נבארי - יו"ר ועד ההורים

עדנאן אל נבארי - ועד הורים

לירון וייס - דוברת ועדת החינוך

תמי ברנע – מנהלת הוועדה לזכויות הילד

ס.ל., חבר תרגומים



סיור בישובים הבלתי מוכרים בנגב - משותף עם ועדת החינוך, התרבות והספורט

אנחנו שמחים להתארח במוסדות החינוך בתל ערד. אנחנו פותחים את הביקור של ועדת החינוך של הכנסת והוועדה לזכויות הילד שמתארחים היום במחוז דרום. אנחנו מארחים כאן בפתיחת הביקור את חבר הכנסת סעיד אלחרומי, שהוא נציג גם של התושבים באזור הדרום, גם מגיע מכאן, מכיר את הסוגיות של החברה הבדואית על בוריין וגם שותף טוב של מחוז דרום לליווי של חסמים, אתגרים, בעיות. אנחנו מוצאים אותו שותף פרלמנטרי טוב, הוא סייע לנו גם בהיערכות לפתיחת שנה זאת. בהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד לך תודה רבה בשם מערכת החינוך במחוז דרום.

אנחנו נבקר בשתי מועצות היום. נמצא איתנו ראש המועצה סלאמה אל אטרש, שהוא ראש מועצת אלקסום, הוא ראש המועצה הנבחר הראשון של מועצת אלקסום, שזה אירוע היסטורי שקרה לפני כשנה וחצי. אנחנו מלווים את העבודה של סלאמה ואפשר בהחלט לראות שמאז שנבחר ראש מועצה הוא שם על סדר היום את מערכת החינוך בראש סדר העדיפויות, כמו גם את התשתיות, את ההסדרה וסוגיות נוספות אחרות. יש כאן בהחלט אתגרים למנהיגות המקומית מול משרדי הממשלה.

אנחנו שמחנו על ההזמנה של ועדת החינוך של הכנסת והוועדה לזכויות הילד, להעתיק את הדיונים מחדרי הדיונים שבהם השתתפנו במהלך חצי השנה האחרונה, לסייר בשטח ולעמוד מקרוב על האתגרים ועל העשייה של מערכת החינוך בחברה הבדואית.

הסיור שלנו היום יתמקם בשתי מועצות אזוריות, מועצה אזורית אלקסום ומועצה אזורית נווה מדבר, שהמליאה של חברי הכנסת תתמלא אני אסקור בהרחבה את המאפיינים של שתי המועצות האלה והאתגרים סביבם.

אני מבקש לפתוח את הסיור כאן באשכול הגנים, בראשות המפקחת הג'ר אלאפיניש, אני מעביר את רשות הדיבור להג'ר ולמנהלת האשכול.

קודם כל לפני שנתחיל, אנחנו מחזיקים את הילדים, אז נתחיל איתם.

בדיוק, נתחיל בקטע האמנותי של הילדים.

אנחנו כבר שבוע וחצי בזה, זה ילדים, זה תחילת שנה.

רק שבוע וחצי בשנת לימודים.

כן.

(קטע אמנותי).

בראבו.

כאן יש אשכול גנים, אשכול הגנים קיים כבר מ-2016, מנהלת האשכול התחילה עם ארבעה גנים, שלושה גנים לגילאי חמש-שש וגן אחד לגילאי שלוש-ארבע. במהלך ארבע השנים האחרונות נפתחו עוד שלוש מסגרות חינוכיות לגילאי שלוש-ארבע, כמובן אחרי עבודה מאומצת ואחרי הגברת המודעות אצל ההורים לחשיבות של גיל צעיר בתוך המסגרות החינוכיות.

היו כמה תוכניות כאן באשכול, שזה תוכנית 'הד החיים', שנפגשים עם אימהות, יושבים איתן, על החשיבות של קשר הורה-ילד, על החשיבות של המסגרת החינוכית, מה הילדים שמגיעים מקבלים והצלחנו להביא עוד שלוש מסגרות חינוכיות בתוך האשכול ואנחנו ממשיכים ורוצים להביא עוד ילדים לאשכול.

כמובן קיימים אתגרים בכל האשכול. תודה לאל שיש לנו מים באשכול, מים שהם זמניים, אבל אנחנו כן רוצים שיהיו מים זורמים באופן קבוע, כמו ערים, כמו יישובי קבע. גם התשתיות, בחורף כמעט שלא מגיעים ילדים לכאן כי הדרכים, הילדים באים ממרחקים וזה גם מקשה על הילדים להגיע לכאן.

אני רוצה להעביר את השרביט למנהלת, לקחתי לה את הבמה.

ברוכים הבאים. אני איאת אבו עיאדה, מנהלת אשכול הגנים, זאת שנה רביעית בניהול. התחלתי בארבעה גנים, אחרי שהכרתי את הסביבה ואת ההורים ואת המשפחות פה ראיתי שיש הרבה ילדים בגילאי שלוש-ארבע שיושבים בבית במקום להיות במסגרות חינוכיות. עשינו קשר טוב, היוזמה החינוכית הראשונה, אחרי שחשבתי וראיתי את המצב, חשבתי שזה יהיה על שיתוף הורים באשכול. לא היה הרבה שיתוף הורים, אז לקחתי את היוזמה הזאת והתחלנו לעבוד עם הורים, עשינו פגישות הורים פה, הסברנו להורים על העבודה של האשכול, הגנים, על חשיבות גילאי שלוש וארבע שהם צריכים להיות פה במקום לשבת בבית.

אחרי שנה ראשונה נפתח עוד גן של טרום חובה, שלוש-ארבע, אחרי שנתיים נפתחו עוד שני גנים, אחד חובה והשני גם שלוש-ארבע. עכשיו אנחנו נעשה סיור ואתם תראו איך זה. יש לנו הרבה אתגרים פה, אבל למרות כל האתגרים אנחנו בעזרת ה' עושים את הכול למען הילדים.

הייתה לנו בעיית חשמל, אבל עכשיו זה הסתדר והכול בסדר. גם בעיית מים. אתם רואים, כמעט שאין ירוק, הוורדים והשיחים, אתם תראו את זה, כמעט מתייבשים. עכשיו הבעיה נפתרה, אבל אנחנו רוצים שזה לא יהיה במכלים, אנחנו רוצים מים שיהיה לנו קבוע כמו בכל הערים ובכל בתי הספר.

יש לנו עבודה נפלאה בתוך הגנים והגננות עושות את הכול למען הילדים, הילדים כמעט שלא נעדרים, רק השנה בצל הקורונה לא כולם מגיעים. יצרנו קשר עם ההורים, ההורים חוששים מקורונה, אבל בסוף אני מקווה שהכול יהיה בסדר ויחזרו כל הילדים.

יש לנו עוד אתגר, שבגשם לא מגיעים ילדים, אנחנו יושבות פה בלי ילדים. ניסינו להתקשר עם הורים, יצרנו קשר עם ההורים, אבל זה בגלל התשתיות, אין דרך, ההסעות לא יכולות להיכנס בפנים, אני מקווה שיהיה פתרון לבעיה הזאת וגם בגשם הילדים יגיעו וילמדו כמו שצריך.

כמה ילדים יש באשכול?

יש לי 193 ילדים.

בחודש ספטמבר יש הורים שנרשמים באיחור, אנחנו מצפים למעל 200 ילדים.

שתי הסוגיות עיקריות שהעליתן זה עניין המים הזורמים ועניין התשתיות שילדים בחורף לא מגיעים.

הסעות הילדים.

יש משהו שאפשר להצביע עליו חוץ מזה?

חשוב גם לציין שיש לנו תוכניות באשכול שהן טובות ומקדמות את הילדים. יש לנו, אמרתי, תוכנית 'הד החיים', יש לנו תוכנית טעימות בעברית.

תסבירי למי שהגיע לכאן, בבקשה, את משתמשת במונח אשכול, מה ההבדל בין אשכול לבין גן ילדים. אנשים שלחו את הילדים שלהם לגן, הם יודעים שיש גן, מה ההבדל בין גן בעיר לבין אשכול? למה אתם משתמשים בביטוי הזה, מה המושג הזה, מה היתרונות בו?

אשכול הגנים הוא אשכול עם מקבץ גנים ויש מנהלת אשכול שהיא מנהלת אותו. לפני כן לגננת היה ניהול עצמי, היא מנהלת את הגן, היא מתמודדת עם אתגרים, היא מתמודדת עם תקציבים, היא מתמודדת עם דיווחים במערכת, עם כל מיני דברים היא מתמודדת. היום יש מנהלת אשכול שהיא מתמודדת עם הדברים האלה והגננת פנויה נטו לילדים ולפדגוגיה. היא עם הילדים בפדגוגיה. חוץ מזה, המשרד מקצה שעות העשרה - - -

וחוץ ממה שאת מדגימה כאן, את באה ממחוז דרום, איפה יש עוד אשכולות גנים?

יש במגזר 25 אשכולות גנים, בנווה מדבר, יש בחורה.

ובחברה היהודית?

בדרום אין, זה רק נמצא בחברה הבדואית.

המודל הזה, שגובש על ידי המטה, דרך פאטמה, שהיא המפקחת הארצית של גני הילדים, היא פיתחה את המודל שנקרא אשכולות גנים. בעצם זה בית ספר שכל הכיתות הן גן. בדרך כלל כל גן ילדים שלנו זה גן אחד בשכונה, ילדים באים לשכונה, יש להם גן, יש שני גנים.

כמה כיתות בכל אשכול?

המינימום זה ארבעה גנים ביחד.

ויש לנו אשכולות שמגיעים ל-16. התרחבו.

ארבע כיתות זה מתחם אחד?

זה הגרעין, במקבץ אחד, כן.

ארבעה כיתות במתחם אחד זה אשכול?

זה התנאי לקיום.

מינימום.

או שאפשר אשכול ומכלול כיתות במתחם אחר?

לא, במתחם אחד, ואפשר שיהיה גם אשכול גנים עם כיתת חינוך מיוחד.

יש מנהלת אשכול ויש מנהלת גן לכל כיתה?

מרכזת גן. שהיא פנויה לפדגוגיה, היא עובדת עם הילדים. המנהלת סופגת הכול מסביב והגננת פנויה יותר לפדגוגיה.

נעשה קצת סדר. אנשי משרד החינוך ידברו כמובן על פדגוגיה וחינוך יותר, אנחנו בצד של המועצה. קודם כל מה זה טלאראת, טלאראת זה כפר שהמדינה לא מכירה בו. יש פה מעל 3,000 תושבים, טלאראת זה מרכז שירותים שנמצא בטלאראת, שטח גלילי, לפי פסק דין שטח גלילי הוא באחריות של המדינה. אנחנו כמועצה אזורית אלקסום בהסכם היסטורי נותנים כאן שירותי חינוך, בתוך הגדר. לפי ההסכם וגם פסק הדין רק בתוך הגדר, זו האחריות של המועצה. מחוץ לגדר זו האחריות של המדינה, האחריות של משרד החינוך. רק בתוך בית הספר, מחוץ לבית הספר זה לא האחריות שלנו.

המפקחת נגעה בסוגיה מאוד מאוד חשובה, שזה הדרכים. היום אני מתקן דרכים בתוך הקו הכחול ואסור לי לתקן דרכים מחוץ לקו הכחול. 3,000 תושבים כאן, יש כאן מעל 700 תלמידים שמפסידים כל שנה מעל 30 יום ימי לימודים בגלל גשמים ומצב תנאי דרך.

נכנסתם מהכביש הראשי, זו הדרך שאני תיקנתי בשנה שעברה, לקחתי את החוק לידיים ו - - - אתה חייב לתקן אותה. היה קשה להגיע לכאן. אז תיקנתי אותה, אף אחד לא ידע.

דרך אגב, רק לקחתי שמאלה בכביש התקשרו אליי מהאיתורן לשאול אם אני ברכב.

ברור.

מיד, רק לקחתי שמאלה, האיתורן צלצל, שאלו אם אני ברכב והכול בסדר.

אנחנו מאבדים את הנקודה החשובה. מרכז השירותים שהמדינה הקימה פה כאן, צריך להיות פה גם קופת חולים למשל ולא קיים, טיפת חלב, שלא קיימת, מסגד, שלא קיים. אז הקימו לנו בית ספר כאן וכמה גנים, כמה קרוונים שהם מיושנים. לכל קרוון יש תאריך מתי הוא יוצא לפנסיה. קרוון כזה יכול להחזיק מעמד חמש שנים, הקרוונים כאן הם מעל 20 שנה, משנת 1996, מ-96' עד היום בית הספר הזה לא מחובר למים.

כל החיים הוא לא היה מחובר.

תהיה שריפה אין מים. את המים לוקחים מאצל התושב. היינו בבית המשפט המחוזי לפני שלושה-ארבעה חודשים, דרך העמותה לזכויות האזרח, השופט נתן פסק דין ששטח גלילי זה שטח באחריות של המדינה, תחום החינוך של משרד החינוך, משרד החינוך מחויב לפי פסק הדין תוך ארבעה חודשים לחבר את בית הספר למים. פסק דין כתוב, אני אעביר לך את פסק הדין, בארבעה חודשים פיקוד העורף הביא מכליות מים לכאן ופיקוד העורף מגיע כל יום ומספק מים לכאן. האם זה מצב נורמלי? זה לא מצב נורמלי. האם בית הספר מקבל את התקציבים שמגיעים לו?

זה מצב חירום, פיקוד העורף זה מצב חירום.

כן אנחנו במצב חירום כאן. האם הוא מקבל את כל התקציבים? לא מקבל את כל התקציבים. מבנה כזה, על מנת לתחזק אותו, אי אפשר להשוות אותו לבניין קבע ביישוב הוד השרון או בהרצליה או ברהט. זה לא מבנה קבע, זה מבנה יביל שזז. למשל באום בטין היו לי שני מבנים שהאדמה זזה, מהאמצע, נשברו. הייתי צריך להחליף אותם בעלות של 400,000 שקל והג'ר מכירה את הסיפור באום בטין, בגנים של אבו עסא.

אז אנחנו מתמודדים עם סיטואציה מאוד קשה בתחום החינוך. כשאני מסתכל על הילדים, כשראיתי אותם, כאב לי הלב, אני רואה בכל ילד וילדה פוטנציאל של מהנדס, או רופא, או מורה, של אמא טובה, של אזרח טוב, אז בואו ניתן להם את הכלים.

אני כשאני שומע שוועדת החינוך מגיעה לכאן וזכויות הילד ואני רואה רק שני חברי כנסת זה מוציא אותי מהכלים. זה מוציא אותי מהכלים, למה? מה קרה? איפה הם? זו המדיניות שמתנהגים איתנו. חבר'ה, תושבי המקום, זה עומד עלינו, אנחנו, אנחנו צריכים לשלב ידיים עם סעיד ולהילחם על מנת לקבל את הזכויות שלנו. לא יכול להיות שאנחנו מהווים 37% מאוכלוסיית התלמידים במחוז דרום, כל המחוז, משרד החינוך, 37% והבעיות שלנו הם 90% ואין לנו נציגות במחוז. יש לנו כמה מפקחים. פקיד אחד אפילו, בדואי, מהמגזר שיטפל באירועים שלנו, אין לנו.

הגיע אלינו מנהל מחוז טוב, שהוא מתמודד עם הרבה מאוד בעיות, אבל מנהל המחוז גם צריך להכין תוכנית איך משפרים את ההישגים לתעודת בגרות איכותית בתוך המגזר. היום אנחנו רואים נתונים טובים, 70%, 69%, ובסוף כל מי שיש לו תעודת בגרות מגיע לחברון ואחרי ארבע שנים אנחנו מקבלים אותו מורה אצלנו כאן, ד"ר מוחמד, נכון או לא נכון? אז באקדמיה אצלנו אין. כשאני מסתכל על הרופאים שיש לנו - - -

צריך ל - - -

תן לי לדבר, אתה לא תגביל אותי בזמן, לא כל יום מגיעים חברי כנסת ומנהל מחוז כאן. אני מדבר מתוך כאב ואחריות. נכון שאני נבחר ציבור, אבל אני רואה בתפקיד שלי גם שליחות, אתה לא תגביל אותי. אתה לא תגביל אותי כי אני אחראי להבטיח עתיד יותר טוב לילדים האלה.

יוסף הגיע, יושב ראש הוועדה לזכויות הילד. אהלן וסהלן.

בוקר טוב.

כמו שאמרתי לכם, אנחנו מהווים 37% מאוכלוסיית התלמידים במחוז דרום, 90% מהבעיות של המחוז זה במגזר הבדואי ועדיין הפער הוא מאוד עצום.

בואו נדבר על הנתונים החיוביים היום. על כל 450 בדואים יש רופא בדואי, אבל איפה הוא למד בתיכון? במשולש או בצפון. על כל 62 בדואים יש מורה בדואי. הרוב איפה למדו בתיכון? במרכז ובצפון. מה עם התיכונים שלנו כאן? מה עם מיליארדי השקלים שמשרד החינוך משקיע מדי שנה בשכר מורים, שיפוצים, אחזקה, בנייה, הכול? בואו נקפל את הבסטה ונלך הביתה.

המצב הזה לא יכול להמשיך. אני מצפה מוועדת החינוך, מצפה ממשרד החינוך, ממנהל המחוז, לעשות בדק בית מאוד רציני לגבי המגזר הבדואי. אני לא רוצה לראות נתונים של 97% בבית ספר אלאטרש, זכאים לבגרות. איך לוקחים את הנתון הזה? לא משכבת גיל. אתם יודעים איך לוקחים את הנתון הזה. ותעודת בגרות לא איכותית. הילדה שלי סיימה לפני שנתיים באלאטרש, לקחתי אותה, השקעתי 60,000 שקל במכינה באוניברסיטת בן גוריון, וול סטריט, שיעורים פרטיים, על מנת שתתקבל לאחווה. זה המצב שאני רוצה להגיע אליו? איפה המערכת?

אנחנו במצב מאוד בעייתי. היום רוב ההצלחה ורוב האקדמאים שיש לנו כאן לומדים במשולש ובצפון, הם לא לומדים בנגב. אנשים מתחילים לאבד אמון. היום אחת הבעיות שלי ביישובים שלי, שאני מתחיל לשפר, למשל בסייד, רוב התושבים בסייד רבים על בית ספר אחד יסודי, באלאטרש רבים על בית ספר אחד. להוציא מנהל בית ספר היום זו משימה בלתי אפשרית. אנחנו צריכים לשלב ידיים.

גם בצד השני, אצלנו, אנחנו גם צריכים לעשות בדק בית. להביא מנהל בית ספר לאלאטרש או לסייד, חיצוני, מרהט או מהצפון, גם בלתי אפשרי ואנחנו יודעים שהמנהל לא נותן תוצאות טובות. אבל אנחנו צריכים לשלב ידיים וזו האחריות של משרד החינוך, ועדת החינוך, זכויות הילד, לעקוב אחרי הדברים האלה. אני קשה לי שאני מגיע כל הזמן למשרדי הממשלה: שמענו אותך, תודה רבה. עזוב אותנו, עזוב אותנו.

אני רציתי לשאול שאלה.

אבל אנחנו רוצים להספיק גם את בית הספר.

שאלה קטנה וגם למנהל המחוז. אנחנו יודעים שיש למעלה מ-3,000 ילדים ללא מסגרת חינוך בגילאים שלוש עד חמש. האם לפחות במקום הזה שדיברת עליו, אתה יכול להגיד שכל הילדים מגילאי שלוש עד חמש נמצאים במסגרת חינוך?

זה מחולק לשני חלקים. אני אסביר לך איך. אנחנו מתחילים רישום כמועצה בחודש פברואר-מרץ. למשל השנה יש לי מעל 3,600 תלמידים שיש להם מסגרות, אבל כמה נרשמו עד ה-31 באוגוסט? 1,600. מגיע 1 בספטמבר, אני קולט 3,600. אם היה לי צפי שאני צריך לקלוט 4,000 כבר בחודש פברואר ומרץ - - -

אתה יכול להיערך.

אני יכול להיערך בהתאם. אבל לפי הרישומים במשרדים לא רואים את זה.

אבל צריך לבוא להירשם.

הבעיה השנייה שיש לנו בתוך המגזר, אני לא רוצה להפיל את הכול על משרד החינוך, גם אצלנו במגזר אנחנו מעדיפים, בגלל המרחקים, בגלל תנאי הדרך, בגלל האיכות של ההסעה, בגלל שלילד אין אח יותר גדול ממנו שילווה אותו, זה בן ראשון, מעדיפים בגיל שלוש שלא יגיע לטרום חובה וגם שלא יגיע לגן, בגיל חמש שולחים אותו. אבל מבחינת מסגרות, אם אנחנו נדע את המספר המדויק אנחנו יכולים להיערך בהתאם.

אם הוא מגיע לוועדת אכלוס ואומר שהוא צריך עוד עשרה גנים הוא יקבל עשרה גנים, אבל צריך תשתיות.

יש לנו עכשיו תורם, לילדים האלה שנמצאים מחוץ למסגרת, זה לא משרד החינוך, משרד החינוך זה יותר פדגוגיה.

חברי הכנסת, אנחנו בסיור, אנחנו נסכם בסוף כמה דקות.

אני רק רוצה - - -

אנחנו נשמע, חברי הכנסת, יותר לא נדבר עכשיו, נשמע.

אני רק רוצה לומר משפט קטן, אני שמעתי מה סלאמה אמר, נכון, יש אתגרים, אבל יש לנו גם הצלחות. אני עם אלקסום מאז שהיא נולדה, עברתי המון דברים עם אלקסום, יש תוכניות שהכנסנו לגנים ואני עדה, אני ליוויתי את התוכניות האלה, ואני עדה להצלחת התוכניות האלה, כמו תוכנית 'הד החיים', כמו ספריית אלפאנוס, כמו תוכנית נעימות בעברית, כמו מעגל. גם תקציב רווחה חינוכית דאגנו שיגיע לילדים, הכנסנו מכל גן באלקסום, לא קשור אם הגן קיים באשכול או לא וכל ילד מבקר בגן הזואולוגי ללא תשלום כניסה, שזה מאפשר לכל ילד ללכת. זה בשבילי הישג, שכל ילד יעלה לאוטובוס ו - - -

הג'ר, לא נספיק את כל הסיור, חברים.

הסיור של ועדת החינוך, יש לו מטרה ברורה אחת, לראות בעין בשטח. אחר כך כתוצר - - -

נוכל לשבת על דיונים ולשבת על הפרטים.

בדיוק. את התוצר של זה אנחנו נשב.

טוב, אנחנו נאמר ככה, ברוכים הבאים לכל חברי הכנסת שנכנסו. אנחנו סיימנו פה. המקום הזה הוא אשכול גנים, אנחנו מיד עוברים לבית הספר. יש לנו עיכוב בלוח הזמנים ויש כמה תחנות שמחכים לנו, אז כדי שלא נגרור את העיכוב הזה למשך כל היום אנחנו מכאן עוברים לבית הספר תל ערד, הוא נמצא ממש במגרש החניה.


(בהמשך הסיור – בית ספר תל ערד)

אנחנו העתקנו את ההתכנסות מגן הילדים אל בית הספר. אני רוצה לקדם בברכה את חברי הכנסת שהצטרפו לביקור לשלב הזה, נמצאים פה לפי הסדר, יוסף ג'בארין, רם שפע, עופר כסיף, סעיד אלחרומי, ווליד טאהא וראש המועצה סלאמה אל אטרש עם הצוות שלו. נמצאים כאן ממשרדי הממשלה, נציגות של משרד החינוך מחוז דרום, נמצא כאן נציג של משרד החקלאות, הנציג של יריב מן, של האגף החברתי כלכלי, שמלווה את תוכנית החומש, עזרא חן. הם עברו למשרד הכלכלה. וצוות תוכנית החומש של משרד החינוך, נמצא כאן מנהל תוכנית החומש בני מלכה, והצוות שלו שזה הדס סינה ונתנאל כהן.

מטעם הפיקוח, כפי שפגשתם קודם, הג'ר אלאפיניש, היא מפקחת גני ילדים של המועצה האזורית אלקסום. כפי שהיא ציינה, אלקסום הוקמה ב-2012, אחרי הפיצול של אבו בסמה ונווה מדבר, היא מפקחת של מוסדות החינוך באלקסום בקדם יסודי. המפקח של בתי הספר, ד"ר מוחמד אלעתאמין, מפקח בתי הספר היסודיים באלקסום, שניהם כמובן מקומיים, אנשי הנגב, בוגרי מערכת החינוך של הנגב.

מנהל בית הספר אדיב ייתן סקירה על המקום שבו אנחנו נמצאים. רק כדי לסבר את האוזן, ראינו גן ילדים. אחת השאלות שווליד שאל על מספר הילדים שלא לומדים. אני רוצה לתת בנתון את תמונת המצב של הפיתוח הדמוגרפי של כמה מוסדות חינוך, כמה גני ילדים נפתחים מדי שנה. כל אחד מכם חי באיזה שהוא יישוב ואתם יודעים מה קורה ביחס לגני הילדים. התמורות הן בקו לינארי סביר, עוד גן, לפעמים יש רשויות שלא פותחות אפילו גן אחד מדי שנה.

אבל בשטח גלילי אי אפשר לפתוח.

שטח גלילי זו המורכבות, אתה בהחלט צודק. אם נדבר על גני ילדים רק בחברה הבדואית, במשך עשור קמו למעלה מ-350 גני ילדים בעשר שנים. אני מדבר על כל החברה הבדואית, לא רק נווה מדבר, לא רק אלקסום, על כל החברה הבדואית. זאת אומרת מה שאמר סלאמה, סלאמה אמר שיש כמה קשיים, יש אתגר אחד, אתגר השטח, יש אתגר אחד של היתרי בנייה, יש אתגר של מרכזי שירותים, יש אתגר של אוכלוסייה, אח גדול אח קטן. אנחנו רואים שביישובי הקבע, אחרי שכבר יש התמקמות ויש בנייה אנחנו רואים שהתנופה של גני הילדים היא אדירה.

אם אנחנו נסייר ויש לנו תשע רשויות, ששתיים אזוריות ושבע רשויות קבע עם קווים כחולים, אנחנו רואים שההתפתחות של גני הילדים היא מדי שנה בעשרות כיתות גן, עשרות.

אני מקדם בברכה את חברי הכנסת הנוכחים, ברוכים הבאים לבית ספר תל ערד, את מנהל המחוז רם זהבי וצוות המפקחים, ראש המועצה סלאמה אל אטרש וכל הצוות, עומאר, מנהל ראדה, מכל הצוות, כל האורחים ברוכים הבאים, אהלן וסהלן, לבית הספר תל ערד.

בית ספר תל ערד נוסד בשנת 1960 והיה במקום אחר והועתק למקום הזה בשנת 1995. בית הספר משרת הרבה משפחות, - - - ארמילת, אלעמור, אלנסאסרה, אלקרשי, הרבה משפחות. יש כ-468 תלמידים בבית הספר, מכיתות א' עד ט', צוות מורים, 56 מורים, חלקם מהצפון, חלקם מהמגזר היהודי והשאר מקומיים, בדואים מהמקום.

נתחיל בכמה דברים ואחר כך אני אעבור לצד השני. אנחנו בית ספר שנמצא במה שנקרא אזור לא מוכר, יישוב לא מוכר, לצערי יש דבר כזה ואתם יודעים את זה, לכן יש לנו כמה נושאים. התלמידים מגיעים רובם בהסעות. יש בעיה בהסעות, דרכים חקלאיות, בחורף יש בוץ, נעדרים תלמידים, וזה גורם נזק ללמידה. לצערי זה גורם נזק. מה לא עשינו ועדיין המצב נשאר כפי שהוא. בקשר לדרכים זה נושא שמעיק עלינו. כל חורף יש בעיה בדרכים. הדרך היחידה שהיא טובה, אפשר להגיד טובה, בכביש עד לבית הספר, השאר זה בתוך שבטים ואנחנו סובלים מזה. זה דבר אחד.

הדבר השני זה נושא המים. נושא המים ידוע לכם, אני לא רוצה לחזור על זה. לילד בתל ערד מגיע מה שמגיע לכל ילד במדינת ישראל, ממש. מה שמגיע לכל ילד מגיע לנו ואנחנו רוצים לקבל מה שמגיע לנו, גם מים. חשמל יש לנו, ברוך ה', זה טוב מאוד, אני רוצה להודות למחוז הדרום, למנהל המחוז, על כל המאמצים שהם עושים וגם לראש המועצה, אבל עדיין חסר לנו דברים.

צריך לקצר.

אני אעבור עכשיו לנושאים אחרים. למרות כל הקשיים וכל התנאים יש לנו הצלחות.

בקשר למים מה קורה? (מדבר בערבית).

בקשר למים היום, אחרי שבית המשפט החליט שמחוז הדרום במשרד החינוך יטפל בנושא המים דאגו לנו למכלית שמספקת מים עם משאבה חשמלית, כל יום יש מים, אבל דרך מכלית, ואני חושב שזה פתרון זמני עד שיחברו אותנו למים.

פסק הדין ברור, פסק הדין קבעו לוחות זמנים, תוך ארבעה חודשים משרד החינוך מחויב לחבר את בית הספר למים ובפרק הזמן הזה פיקוד העורף מספק מים לבית הספר עד שבית הספר יקבל מים באופן קבוע. זרם המים שיש לנו במכלי המים כאן הוא לא חזק, מאוד חלש, אם יש שריפה כאן יש בעיה.

ואיכות המים, לגבי שתייה?

רק לעשות סדר. היו כאן מים זורמים במשך שנים בהסדרה לתושבים, קנו מהם מים והגיע צינור מים וככה בית הספר חי. בשנה וחצי האחרונות התגלו איזה שהן אי הסכמות בין התושבים האלה וזה הגיע למצב שהתושבים לא סיפקו את המים ואנחנו נכנסנו לתמונה החל מחודש מאי בשנה שעברה. אני רוצה לציין כאן, משרד החינוך, השירות היחיד שהוא יודע לתת זה שירותי חינוך, הוא לא יודע לתת שום שירות אחר, זה גם לא סמכותו לתת שירותים אחרים. הוא לא משרד מים, לא משרד תשתיות, לא משרד תחבורה, הוא משרד חינוך. יש לו מורים, מכללות, גננות, בתי ספר. כל הנלווים - - -

בית המשפט חייב את מי לחבר את בית הספר?

בית המשפט חייב את משרד החינוך לפעול אצל משרדי הממשלה להשיג מים. ניתנו לנו 14 יום. פעלנו בתחילה מול צה"ל, במשך שלושה חודשים משרד הביטחון סיפק פה מים, רכש שלנו, אנחנו שילמנו למשרד הביטחון וקיבלנו מים ממשרד הביטחון. הייתה התקשרות כספית שלנו איתו, כי לנו אין גם התקשרות חוזית עם אף ספק מים. אנחנו כרגע עדיין נסמכים על המכלית בהתקשרות של משרד החינוך עם משרד הביטחון. אנחנו משלמים למשרד הביטחון, הזכיין שלהם מבצע פה.

אנחנו פנינו לרשות ההסדרה וצריך לומר שבסוגיה הזאת אנחנו לגמרי מכירים אותה טוב, אבל היכולת להציב קווי מים היא של רשויות לאומיות, לא של משרד החינוך.

אבל ההחלטה של בית המשפט קבעה, כמדומני, לפני ארבעה חודשים, למה זה נמרח כל כך הרבה זמן? ארבעה חודשים זה די והותר לתת פתרון הולם.

עופר, חברים, יש פה פיל לבן גדול שנמצא בחדר ואף אחד לא דן בו, זה רשות הבדואים. יש מרחק של ארבעה קילומטרים שצריך למשוך צינור מים, חד וחלק. זה לא רם זהבי, זה לא - - -

לא, אבל פסק הדין ברור. פסק הדין, נאמר על ידי שופט, זה לא באחריות של רשות הבדואים, לא באחריות של המועצה המקומית, לא באחריות של משרד הביטחון, זו אחריות נטו של משרד החינוך לחבר את בית הספר. משרד החינוך זה מדינת ישראל, מדינת ישראל רוצה לחבר היא יודעת לחבר.

זה גם הרשות הבדואית.

אתה אומר במילים אחרות שמי שאחראי על גרירת הרגליים - - -

משרד החינוך.

אני אמשיך, רבותיי.

תראו, חברים, הסוגיות, אנחנו באנו ללמוד את הסוגיות.

אנחנו רוצים לשמוע, הדיון אחר כך.

הסוגיות, אם אנחנו נתעכב על כל סוגיה אנחנו לא נסיים את היום. יש כמה סוגיות ליבה שהן במעטפת של מערכת החינוך. אחת, סוגיית ליבה ראשונה, אנחנו נמצאים כמרכז שירותים, ציין סלאמה. המבנה הבית ספרי הוא לא מבנה קבע, זו סוגיית ליבה ראשונה. אנחנו מדברים על אתרים שהוכרו כמרכזי שירותים. יש לזה יתרונות, יש לזה חסרונות. היתרונות, שמזמן וקרוב לאזור המגורים מזמן מערכת חינוך. החיסרון, אחת זה הנגישות, שתיים, שאמנם מציפים את זה, אבל אין לזה תאריך תפוגה, מתי יעברו למבנה קבע, כמה זמן אפשר לגור בבית ספר כזה? תהליך ההסדרה שהוא משפיע על מערכת החינוך. זו סוגיית ליבה.

רם, אתה יודע באיזה שנה נבנה בית הספר?

1961.

אותן כיתות?

לא, היה להם מבנה אחר, פחונים, כל הטרומי הזה זה מ-95'.

אבל היכולת להחליף היום - - -

רבותיי, בואו נעשה סדר, אני מבקש ככה, אני אקרא לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה, כמו בכנסת.

אדיב אמר לגבי החורף, השאלה שלי, הערכה שלך, מה שיעור התלמידים שלא מגיעים או לא מצליחים להגיע בתקופת החורף?

אני אתן לך רק דוגמה אחת, בשני ריכוזים - - - כ-200 תלמידים.

שזה 50% מהילדים פה.

כן, זה 50%, לפחות 50%.

ואז הם לא מגיעים?

כן.

למה? בגלל הדרכים.

אין דרכים.

50% מהתלמידים.

במועצה מוכנים, אבל הרשות לא נותנת להם. עוד דבר, אני רוצה עכשיו כיתות, חסרים לי חדרים שלוש שנים, לא שנה, גם כן למועצה אין היתר לבנייה והם לא יכולים. הקורונה היא ברכה בשבילנו, למה ברכה? כי אני מלמד עכשיו בקפסולות ויש לי חדרים. החלק השני, החטיבה באים אחרי צהריים, אז לא חסר לנו, בגלל הקורונה.

ברשותכם, אני מנהל החינוך במועצה, אני רוצה להגיד, מתוך עבודה יום יומית עם האוכלוסייה כאן, עם בתי הספר, אנחנו מדברים על 32 גנים בפזורה וארבעה בתי ספר שהמועצה בעצם נותנת להם שירותים. אנחנו כמועצה נותנים שירותי חינוך, אנחנו מנותקים מהסביבה, זאת אומרת אין לנו שליטה על דרכי הגישה, אין לנו גם שליטה על ההיתרים, יש פה בעיה קשה בהוספת מבנים חדשים לפי צורך. פה יש צורך, באל אמל יש צורך, באל פורעה יש 15 כיתות חסרות שאנחנו לא מצליחים להכניס אותם בתוך המבנה. באל פורעה הגיע מצב שאנחנו לוקחים את התלמידים, מסיעים אותם לכסייפה, כדי לסיים את הבגרות בביולוגיה, במעבדות.

מה הבעיה באל פורעה, למשל?

באל פורעה אין היתרים. בית הספר ממוקם בשטח של ערד, המועצה נותנת שירותי חינוך שם, נתקלים בקושי להשיג את ההיתרים, משרד החינוך מרים ידיים כשזה מגיע להיתרים ואומר: תתמודדו, זה לא אני. יש מצב שאחד מעביר לשני בין משרדי הממשלה. אנחנו נמצאים בפזורה גם בבעיות של הסעות תלמידים, קושי בתשתיות, אבל יותר מזה יש בעיה גם של תפיסת הילד למקום. הילדים מגיעים לכאן, רואים שזה בית ספר מסודר, נוסעים הביתה, זה אזור לא מוסדר, אין תשתיות.

המדינה מרכזת את הגנים פה, לא רק בגלל מבנה האשכול, כמו שהיא הסבירה, כי הם רוצים לשים במקום אחד ולא לפרוס את הגנים. במדינת ישראל, לפי חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך, הגישה החדשה היא לפזר את הגנים. במשרד החינוך יודעים את זה, אבל אצלנו מרכזים אותם. הפוך, כדי להביא את השירותים למקום אחד, במקום להביא את הגנים למגורי הילדים ולהביא מספר ילדים יותר גבוה ללמוד בגנים. זאת בעיה קשה מאוד של נשירה בגנים, ילדים לא מגיעים. אני אומר לכם, אם הגן 100 מטר מהבית של הילד אמא שלו לוקחת אותו לשם, אבל פה הוא נוסע עם ילדים מבוגרים ויש בעיות ויש הטרדות ויש אלימות.

גם בית הספר הזה הוא במבנה של שמונה שנים, תשע שנים, זאת אומרת המדינה מצאה פתרון לתת עד ט' פה ולא לבנות בית ספר תיכון. הילדים פה מסיימים ואין להם מקום אחר. הורים שמסכימים מסיעים לכסייפה, הבנות נשארות בבית. אנחנו במועצה הקמנו פה מרכז לבנות כדי להשלים השכלה. יש פה אוכלוסייה שהיא בלי מישהו שאחראי עליה.

הרי אנחנו בחינוך צריכים לקחת את החינוך מאפס עד 21, אפילו יותר, עד תעסוקה. אין לנו אפשרות, אומרים לנו: זה המרובע שלכם, מעבר לזה אין לכם, הרשות מתערבת, משרד החינוך לא עוזר גם מול משרדי הממשלה בעניין הזה.

אדיב, מילה מסכמת.

רבותיי, למרות כל התנאים אנחנו בית ספר שיש לנו תפוקה, יש לנו הרבה הצלחות, בית הספר היה בית ספר אדום, הפך להיות בית ספר ירוק, זה בזכות פעולה של הצוות, של ההורים, של כולם ביחד, וברוך ה' יש לנו גם הצלחות אחרות. בבית הספר, למרות מה שאתם רואים, מפה סיימו הרבה רופאים ואקדמאים ומהנדסים ואחיות ורופאות ומורים ומורות.

בנוסף יש לנו תוכניות בתוך בית הספר, יש לנו הרבה תוכניות. בקיצור, יש לנו עוגן קהילתי, אבל זה הוקפא בגלל הקורונה, היו הרבה חוגים לילדים. יש חוג לאופניים לתלמידים, יש חוג לנוער של המועצה, קידום הנוער, הבנות שנשרו לומדות פה בבית הספר, יש להן כמה חוגים. למרות כל התנאים יש הצלחות, המורים שלנו בבית הספר מורים מקצועיים, עברו השתלמויות, כל אחד בתחום הדעת שלו וכל אחד נותן את מה שמוטל עליו.

תודה רבה. עכשיו אנחנו ניתן לד"ר אלעתאמין. ד"ר אלעתאמין שהוא מלווה את בית הספר במשך שנים, בבקשה.

אני לא רוצה שתצטייר תמונה של שחור ולבן, בשום פנים ואופן. מנהל בית הספר הציג גם אתגרים וגם הצלחות. הזכירו כאן שהתלמידים המצליחים למדו באזור המרכז ובצפון, אני אומר לכם, חד משמעי, חלק לא קטן למד באזור כאן מכיתה א' ועד תואר שלישי ואני אחד מהם, בנגב פה. בכוחות עצמי, עם כל המשאבים שמשרד החינוך משקיע.

אילו היה לנו זמן אני הייתי מונה את ההשקעות של משרד החינוך, החל מכיתה א', בתוכניות כמו 'נקרא יחד', עד כיתה י"ב. משרד החינוך משקיע, זאת המטרה שלנו, אנחנו רוצים גם להשקיע בבנים שלנו, לא רוצים שמורה יגיע מדיר אל אסד שלוש שעות וחצי נסיעה מכאן, הוא מגיע רדום. אני הוצאתי מורה אחרי שמצאתי אותה רדומה, אמרתי לה: במקומך אני צריך מישהו מקומי שיגיע בשעה שבע וחצי ולא בשמונה ועשרה באיחור.

זאת המטלה שכולנו חייבים לעשות וזה מה שהמשרד עושה עכשיו. אני חושב שאנחנו בתהליכים של להעלות את המגזר הבדואי עוד כמה דרגות. תודה.

להערכתך היום, סלאמה דיבר על בגרות איכותית, מה שיעור התלמידים כיום בשכבת הגיל שיש להם בגרות איכותית? איכותית הכוונה שהם יכולים להיכנס לאוניברסיטאות. מה השיעור?

אני לא מרוצה.

אבל שנבין מה השיעור.

השיעור הוא מינימלי ביותר, לצערי הרב.

כמה? 20%?

פחות אפילו קצת מזה.

נציג לכם בסקירה.

30% אחוז.

לא הזכאות.

לא, השער לאוניברסיטה.

בשכבת הגיל בין 31% ל-33% זכאות.

לא, זכאים זה 50%, אבל שער לאוניברסיטה זה 33%-31%.

אני רוצה לתת לכם נתון מדויק מהמל"ג, 2019 סיימו תואר ראשון במגזר הבדואי 432 סטודנטים, שזה פחות מ-5% מאוכלוסיית הגיל שהגיעה לגיל 18. אחוז האקדמאים באלקסום לא עובר את ה-1%. עם כל בתי הספר וכל הגנים הוא לא עובר 1%. חבר'ה, היום יש לי במועצה כוח אדם ברמה הכי טובה, ראדה, עומאר, הילה, עוד אנשים, אנחנו יכולים להכין לכם תוכניות, אבל צריך לסיים אותן. אנחנו עברנו על דוח מבקר המדינה, אבל אף אחד לא יישם אותו ולא התייחס אליו, גם משרד החינוך לא התייחס אליו. ישר זורקים אותו למגרה. אנחנו צריכים גם את ועדת החינוך איתנו.

איזה דוח?

דוח מבקר המדינה. מי ממשרדי הממשלה מסתכל על הדוח של מבקר המדינה? ישר זורקים אותו.

תעביר לי אותו.

אני אעביר לך אותו, גם על ההסעות, גם על החינוך, גם על הכול.

והשיעור באלקסום של בגרות איכותית?

זה נתון שאי אפשר למדוד אותו, אבל אני יכול להגיד לך, בשנה האחרונה הצלחתי להכניס בערך 100 תלמידים לאקדמיה בארץ, זה אחרי מאמצים מאוד קשים, אלה מאמצים של המועצה. זה תגבור לימודי והשנה אנחנו ממשיכים גם בתגבור לימודי, אם זה במקצועות המתמטיקה ופיזיקה, עושים לתלמידים גם מרתונים לפני המבחן של הבגרות על מנת שיגיעו למצב לקבל תעודת בגרות איכותית. זה לא משרד החינוך, זו המועצה עם הרשתות שאנחנו עובדים איתן, אבל אנחנו רוצים את שיתוף הפעולה - - -

אתה לא מדייק, סליחה.

אנחנו ניתן הזדמנות.

מי כבודו, אדוני?

בני מלכה, מנהל תוכניות החומש מזה 13 שנה.

אז תהיה לך הזדמנות להגיב, לא צריך לבוא אליו בטענות בצורה הזו.

לא, אפשר.

לא צריך, זה לא מכובד. הגישה הזו לא מכובדת.

אתה עקבת שהמנהלים מבצעים את כל התוכניות, או רק לסמן וי? אתה בא ללמד אותי על המגזר שלי? הכול לסמן וי.

אנחנו נגיד תודה רבה. אנחנו רוצים להגיד תודה רבה על האירוח, תודה רבה למועצת אלקסום, אנחנו ממשיכים מכאן למועצה אזורית נווה מדבר, יש לנו עוד שתי תחנות.


(בהמשך הסיור – בית ספר אלעזאזמה)

החברים המתלווים אלינו, בבקשה. אדוני ראש המועצה, אנחנו באירוח של חברי כנסת מוועדת החינוך של הכנסת והוועדה לזכויות הילד, אנחנו נסייר היום, יש לנו חצי שעת סיור באלעזאזמה א' ובאלעזאזמה ב'.

הצטרפה חברת הכנסת סונדוס סאלח.

ברוכה הבאה.

חברים, אנחנו פה במקום ואדי נאם, הכי חם.

הסוגיה הכי בוערת.

לפני שאנחנו נכנסים לבית הספר הצפוף ביותר, אלעזאזמה א'.

אל מודיר.

לא, זה אלעזאזמה ב', זה מנהל של - - -

אנחנו נמצאים כאן בחניה, לפני כמה דקות, מי שהספיק להגיע ראה את משמרת א' שסיימה וראה את העומס של האוטובוסים שיוצאים במזל.

רגע, כבר יצאו?

אנחנו עושים שתי משמרות. משמרת אחת, ב-12 יצאו. סעיד, עכשיו משמרת שתיים אצלך.

אני חייב לציין, יוסף, שלא אפשרו לנו אפילו בתרומה להכין פה חניה. אנחנו הכנו את זה כתרומה בטרקטורים, אבל לא מאפשרים, לא למועצה, לא למשרד החינוך.

הכוונה לא לסלול?

לא לסלול, לא להכין חניית אוטובוסים מסודרת.

זה רמת חובב. השטח פה, כל הסוגיה פה, מה שאתם גם שאלתם, הייתי בשני דיונים אצלכם, אתה העלית את זה בשאילתה, היינו גם היינו ביחד עם ראש המועצה בשבוע שעבר בוועדת התכנון והבנייה. יש הרבה מורכבויות של קרקע, המורכבות כאן בקרקע היא הטווח של חמישה קילומטרים מרמת חובב. זו המורכבות. זה בתוך החלטת ממשלה של טווח חמישה קילומטרים. אנחנו נמצאים כרגע מבחינת קילומטראז' 3.8 קילומטר מתוך הקשת. אנחנו לא בגבול של החמישה, אנחנו בתוך הקשת, בתוך הטווח של חמישה. הנקודה כאן היא 3.8 קילומטר מהמפעלים של רמת חובב.

מרחק שלא השתנה מאז שנולדתי.

לא, השתנה, רק רמת חובב השתנתה.

חמישה קילומטרים, רמת חובב אמורה להשתנות, אמורה להשתדרג - - -

אבל מתי בית הספר הוקם? הוקם בשנות ה-60, נכון?

בשנות ה-60, כן, ולא זז מאז.

אנחנו מארחים כאן חברי כנסת מוועדה של זכויות הילד ומוועדת החינוך. אני ביקרתי אצלך, אני כבר יכול לקנות פה דירה אצלכם מרוב שאני באלעזאזמה, פעם בחודש וחצי אני פה.

אני וסעיד היינו כאן גם לפני שבוע.

נמצאים איתנו שני המנהלים, של אלעזאזמה א' ואלעזאזמה ב', האזור כאן על מספר התלמידים שלומדים במתחם אלעזאזמה כולו, כלומר שני בתי הספר ואשכול גני הילדים, אנחנו מדברים על כ-2,400 תלמידים. זה כל האזור של ואדי אל נאם.

2,400?

פה, א', ב' וגני הילדים, זה 2,400 ילד.

על שטח של?

הקרקע? השטח צפוף. אני לא יודע להגיד לך כמה דונם. אתה תראה לבד בעיניים שלך, השטח צפוף.

השטח כמעט חמש, ארבע וחצי.

לכן אנחנו מבקשים להרחיב עכשיו.

סעיד, אני רוצה להציג משהו על בית הספר שלנו.

ברוכים הבאים למי שהצטרף אלינו. מתחם בתי הספר אלעזאזמה ב', אלעזאזמה ב', אשכול הגנים נמצא כאן למטה. מנהל בית ספר אלעזאזמה א'. למה אלעזאזמה א' ואלעזאזמה ב'? בית הספר הוותיק ביותר נמצא בצד השני, במקום שבו אנחנו נמצאים יש מחיצת אמצע, בנו חומה וחילקו את בית הספר לכאורה לשני בתי ספר. שם יש מתחם אחד, מה שאנחנו קוראים אלעזאזמה ב', וכאן יש את המתחם השני, אלעזאזמה א'?

הכול יסודי?

רק יסודי, א' עד ט', בכל מתחם כ-1,000, 1,100 תלמידים. בכל מתחם. השינוי היחיד שהיה לנו הקיץ הזה, לא נמצא פה חנן, אני צריך להודות לו, אני שיבחתי קודם את המועצה, מועצת נווה מדבר, כמו המועצה שהיינו בה עכשיו, אלקסום, גם היא מועצה אזורית שמטפלת ביישובים בקו כחול ובפזורה גם יחד ונותנת שירותים לתלמידים שלה ולתלמידי פזורה. יש למועצת נווה מדבר כרגע עשרה בתי ספר שהיא נותנת להם שירות במרכזי שירותים שהם פזורה, אחד מהם זה כאן, אלעזאזמה.

צריך לציין לשבח את המועצה, המועצה יחד עם חנן, שהיה מנהל אגף החינוך, עכשיו הוא משמש כסוג של מנכ"ל המועצה, מוביל תהליכים של היתרי בנייה, איתור קרקע ומעבר לבניית קבע.

מי האיש?

חנן אפוטה, הוא מנכ"ל המועצה של אברהים. הוא לא נמצא. אני משבח אותו למרות שהוא לא פה. הבחור מנוסה מאוד, גם עבד באבו בסמה לפני שחילקו את המועצות, הוא גם עבד ברשות החינוך הבדואים לפני שהוא היה באבו בסמה, יש לו היסטוריה בנגב, היסטוריה בחינוך, ואנחנו רואים שלצד הפעילות הנמרצת של המועצה, שהיא בהחלט פותחת בתי ספר במבני קבע, יש עדיין אזורים עם מאפיינים של קושי, כמו הנקודה שאנחנו נמצאים בה כרגע. אני אתן בבקשה למנהל בית הספר.

בית הספר שלנו מבחינה פיזית בנוי, אתם רואים, מבנים יבילים שהם קדומים, יש לנו יבילים שהם נוטים הצדה מהגשם, מכל מה ש - - -

מאיזה שנה?

זה נבנה ב-1957, משהו כזה.

אני אגיד לכם שהמנהל הוא - - -

כן, אברהים, תן לי להציג מה שיש לנו בבית הספר. אנחנו ממש, אתם מרגישים, לא נושמים כמעט, הכול צהוב ממש, יש לנו בערך שמונה מבנים שצריך להרוס מהיסוד. אי אפשר להכניס ילדים בתוכם. חמישה חודשים שאנחנו בלי אב בית ובלי עובדי ניקיון, אני בא בשש בבוקר, פותח את הגנרטור, פותח את בית הספר, ואין לי מי שיענה לי. לא הורים, לא מועצה ולא משרד, אין לי תשובה. הילדים ממש יושבים במצב קשה מאוד שלאף אחד לא אכפת. גם ההורים עצמם, אני שלחתי מכתב, לא מעניין אותם, הם רוצים שהילדים יחזרו אחרי הקורונה וזהו. המצב הזה לא צריך להמשיך.

נכון, אנחנו מקבלים את הילדים, רוצים לתת להם, כל יום שהם באים אחרי הקורונה זה הישג בשבילנו, אבל זה לא צריך להמשיך ככה, לא מהמועצה, לא ממשרד החינוך, לא מההורים עצמם, שאני גם מרגיש שלא אכפת להם.

חמאד, אנחנו בעיקר באנו לראות את הקמפוס.

כמה כיתות יש?

יש לנו 35 כיתות פה.

כמה ילדים?

1,000 תלמידים בערך.

בית הספר הצפוף ביותר.

שניהם.

לא, כל אחד 1,000. השני, אתה תראה, זה סטטוס אחר. הוא גם צפוף.

לא, לא, לא, סליחה, אני מבקש, שני בתי הספר צפופים מאוד. זה שאנחנו משווים את ההוא לעומת זה, בהחלט זה שונה ולכן לא צריך לעוות את התמונה. התנאים כאן הם קשים מאוד, הכיתות מאוד ישנות.

אבל ראש המועצה, להתעלם מהתלמידים, חמישה חודשים בלי אב בית ובלי ניקיון, המורים, זה לא – אתה לא צריך להיות צדיק פה.

מה לגבי התשתיות פה?

התשתיות קשות מאוד.

מה עם מזגנים? יש?

חשמל, חצי יום היינו בלי חשמל היום. יש בעיה עם החשמל, נפילת חשמל, נפילת גנרטור.

החשמל על גנרטור, אין רשת חשמל. יש רשת מים.

מים יש, אבל בקיץ לא היה לנו בכלל.

המים רשת או מכלים?

בכלל עצרו את המים. בקיץ לא היה לנו הכלל.

יש פה קו מים.

יש קו מים, אבל זה לא רציף.

זאת אומרת תוך כדי לימודים אין מים? זה חשוב.

לא, עכשיו זה רציף.

אחר כך כשנעשה סיכום אני אתאר בדיוק את הסיטואציה, את המצב? אחר כך. בינתיים אנחנו רוצים לשמוע ממנו. תאר לנו את הדברים הפיזיים. אחר כך נובע מזה הסבל של הילדים.

הקשיים, הדברים הכי קשים שיש לך עכשיו.

הכי קשה, אני בא בשעה שש בבוקר, אני פותח גנרטור, מנקים, חלק מהמורים, מהצפון באים מאום אל פחם, מגיעים בשמונה, עם הילדים מושכים מטאטא ומנקים. אחרי שלוש שעות של נסיעה. המורים האלה סובלים. הם רצו שלא ייכנסו היום לכיתות, אני אמרתי להם (לא שומעים, צלצל ברקע) - - -

אבל הצלצול אומר הכול.

לא, הצלצול לא אומר הכול.

חמאד, כמה מורים יש לך?

80 מורים.

כמה מהנגב, כמה באים מהצפון?

חצי חצי, 40 מהצפון.

זה משתנה בשנים האחרונות? יש יותר שבאים מהצפון בשנים האחרונות?

לא, זה פחות. כל הזמן מהדרום המספר עולה.

כמה תלמידים בכל כיתה?

יש לנו 32. לא בכל כיתה, אבל בממוצע 32.

הסוגיה הזו של לימודים מרחוק.

זה קשה מאוד, כמעט אין לנו תשתיות אינטרנט. יש מורים שבאמת מגיעים לתלמידים עם עזרה של ההורים, אבל לא הרבה. הורים צעירים עוזרים, קונים אינטרנט, קונים תשתיות והרבה לא מגיעים לזה.

בבית הספר יש תשתית?

בבית הספר יש תשתית אינטרנט.

היא פועלת?

כן, היא פועלת.

חמאד, בוא נקרא לילד בשמו, הבעיה האמיתית כאן זה הצפיפות הפיזית וההיתר לשינוי המבנים. למועצה יש את הכסף, למשרד החינוך יש את הכסף, הבעיה עכשיו נמצאת במשרד המשפטים. אם משרד המשפטים ייתן את הדחיפה שלו, שנוכל להקים מבנים חדשים בקרבת מקום ולשנות את מה שאפשר לשנות כאן המצב ישתפר, עד שהיישוב בכלל - - -

יגיע להסדרה שלו.

הכדור נמצא עכשיו, ברגע זה, במשרד המשפטים. יש בעיה שנייה, שזה קו החשמל. יש החלטה של בית המשפט לחבר את בתי הספר לחשמל. לצערנו הרב עדיין בגנרטורים, למרות שדרך אגב תחנת החשמל הגדולה ביותר בדרום נמצאת 500 מטר מכאן.

מי אמור לבצע את זה תכלס?

ב', זה כביש הגישה והחניה בחוץ. אנחנו מדברים על היתרי בנייה, אנחנו, אני, רם, אברהים, מקדמים את זה, בוועדה המחוזית זה עכשיו עבר, חזר בחזרה לארצית, אנחנו מקווים לקבל אישור, משרד המשפטים מתנגד, אתה יכול לדבר עם אבי ניסנקורן שילחץ ונקבל את ההיתר.

הוא מתנגד בגלל רמת חובב?

קודם כל השטח נמצא ברדיוס של נאות חובב. עכשיו, היות שהמקום הזה לא יכול לקבל היתר בנייה זה התירוץ הכי גדול שאתה לא יכול לבנות מבנים, לא לאשר קרקע לפצל את בית הספר וגם לא יכול לקבל תקציבים ואז אתה כבול.

אבל זה תירוץ או הסבר?

והילדים נמצאים.

אנחנו ביקשנו היתר ל-24 חודש, עד אז נראה איפה הולכת ההסדרה, ביקשנו היתר עד 24 חודש, אם ההיתר הזה יתקבל, רם - - -

נוסח הבקשה שהגשנו, אנחנו הגשנו בקשה ויחד עם המועצה עשינו פה באמת מעשה יוצא דופן, חברנו קואליציה של משרדי הממשלה, זה אומר משרד הפנים, משרד החינוך, משרד הכלכלה, חברנו קואליציה ושכנענו את הוועדה המקומית, למרות שאין לנו מעמד בוועדה המקומית, אנחנו לא גוף בונה, לא גוף מבצע, אבל כן גוף שמייצג ואנחנו הצגנו בקשה לדיון להיתר בנייה זמני ל-24 חודש, להחלפת מבנים ותוספת מבנים באתר ועד 500 מטר ממנו. הייתה ועדה בשבוע שעבר, הוועדה הצביעה בקול אחד יותר בעד וזה עבר לוועדה הארצית. צריך להגיד שההסתייגויות הן הסתייגויות לא קלות ולא פשוטות. אנחנו הצגנו צרכים של ילדים, הצגנו צרכים של צוות, הצגנו צרכים חינוכיים, ההסתייגויות לא קלות, אבל צריך לשים תמונת מראה.

בבית המשפט לפני שלוש שנים נקבע לרשות ההסדרה למצוא פתרון בהיתר. מה שנעשה בשלוש השנים האחרונות, נקבעו שתי נקודות בתוך הקו הכחול של ואדי נאם במקום העתידי וגם הוצא היתר בנייה בשתי נקודות על הקרקע לבניית בתי ספר קבע עבור התושבים. למרות ההיתרים הסטטוטוריים אין ביצוע כי התושבים מתנגדים לשתי הנקודות עצמן כי הן מסמנות את תוואי ההסדרה העתידי ולתוואי ההסדרה העתידי אין עדיין הסכמה.

לכן זה ביצה ותרנגולת, זה אחד קשור לשני, עד שלא יוסדר תוואי ההסדרה התושבים לא ייתנו לבית הספר לקום, אם הם לא קמים הם נשארים במצב כאן. המשא ומתן כאן שהוא בין משרדי הוא מורכב מאוד, מדובר פה על שבט אלעזאזמה בגדול, שזה לא שבט אחד, מדובר על 12-11 משפחות, על 10,000 נפש, זה לא אחד או שניים וההסדרה מורכבת. זו תוכנית מוכרת, מפורסמת, עובדים עליה כבר שנים לוואדי נאם.

אבל הפתרון הזמני של 24 חודש - - -

אנחנו ביקשנו לכל הפחות לתת לנו פתרון לבתי הספר. יש נוסח הצעת ההחלטה שמדבר על 24 חודש, ביקשנו עד 15 יבילים, שנוכל להציב.

איפה תציבו אותם?

יש, ראש המועצה - - - קרקע ללא תביעת בעלות. יש קרקע ללא תביעת בעלות, שיש אפשרות להציב עליה, 500 מטר מהמתחם.

תמ"מ 4/14/40 מאפשרת לנו ב-500 מטר ממרכז ה - - - ואנחנו רוצים לנצל את זה.

חמאד הציג דברים מאוד קשים בקשר להתנהלות. לא מקובל עליי לשמוע את זה שוב, אני שמעתי את זה, דיברנו עם אברהים וסיכמנו שהמועצה חוזרת בכוח להוביל את הדברים מבחינת ניקיון, מבחינת שמירה, מבחינת הכול. אני מקווה שפעם אחרונה אני שומע את זה ממנהל בית הספר. הניקיון, אנשי הניקיון, יש תקצוב לזה, רם, נכון או לא?

אני שיבחתי את חנן ואני גם משבח את אברהים, המועצה מתמודדת פה, ומה שאומר אברהים הוא אומר בצדק, זה לא שטח מוניציפלי שלה, היא פה מספקת שירותים למדינת ישראל בהסכם חד שנתי כל שנה. עכשיו, היות שזה לא תושבים שלה אז יש לפעמים חיכוכים מורכבים שגם המועצה, שהיא גוף שלטוני, יש דברים שלא כל דבר היא יכולה לפתור, לא כל דבר היא יכולה להתמודד והיא מתמודדת פה עם מצב שהוא באמת – אם הם היו תושבים שלה ורשויות האכיפה של המועצה היו יכולות להפעיל איזה שהוא מנוף אז זה היה אחרת, אבל יש כאן התארגנות מלמטה שמהווה קושי על המועצה שהיא, אני אומר לכם, מועצה משובחת, מה שהיא מצליחה אף אחד לא מצליח, והיא מאתגרת את המועצה ובכלים של המועצה, עם כל הכבוד, נדרשת פה אכיפה לאומית, לא רק אכיפה של מועצה.

אני רק אומר ברמז, בכמה זירות בחברה הבדואית באתגרים שמצויים כרגע זה אתגרים שגדולים על מועצה ורשות מוניציפלית להתמודד והם דורשים אכיפה ודורשים משטרה, דורשים רשויות חוק. זה גדול על מועצה.

צריך לעשות את הכול, רם, שהכיתות יהיו נקיות.

אני לגמרי מסכים איתך, אנחנו מסכימים, בזה אנחנו תמימי דעים.

אם נביא אפילו קבלן חיצוני שיבוא עם משטרה, אבל שינקו את הכיתות.

אתה רוצה להיכנס לפרטים, לדעת – כמו שאמר קודם - - -

אני יודע שיש פה איש - - -

אמר סלאמה, חלק מהבעיות זה מתוכנו. אני לא רוצה להרחיב, לא צריך להרחיב.

לפני 17 שנה נכנסתי לבית הספר כמנהל, אז התברכנו בביקור של ועדת החינוך וזכויות הילד. אז יש לנו סוגיות בוערות, כמו שאמר סעיד, אנחנו במקום החם ביותר. מבחינת צפיפות, יש לנו 1,142 תלמידים, יש לי כיתות, יש לי חמש אדום, אני פותח כיתות מעל המותר, בגלל הצפיפות ובגלל שאין מקום פיזי בבית הספר.

דרך הגישה, אם לא היה לי כמעט עשרה מורים מתנדבים יום יום, כמעט היה קורה לנו אסון שם. אין חניה, כ-3,000 בגנים ושני בתי הספר מוסעים באוטובוסים, חשמל, ראיתם, כל הכיתות לומדות, מ-א' עד ג' מלא הם לומדים בגלל שאין לנו למידה מרחוק. הזום לא עובד, האינטרנט לא עובד, אפילו במפגשים של מנהל המחוז אני מחפש גבעה ועולה בג'יפ שלי, לשמוע כ-60% או 70% מהמפגש של מנהל המחוז. אז תארו לעצמכם ילד שנמצא באיזה נחל או מקום לא יודע מה. מבחינת הלמידה מרחוק זה לא עובד. צפיפות גבוהה מאוד בתוך הכיתות ובתוך בית הספר.

מה להערכתך שיעור התלמידים שיצליחו להתחבר ללמוד מרחוק, אצלך?

לפי דעתי לא מגיעים ל-30%.

זה אותו נתון של בית הספר השני.

לא מגיעים.

אז כשהם לא פה מה קורה? אם עכשיו הם צריכים להיות בבית ואתם צריכים לנסות להציע להם למידה מרחוק.

בדיוק עכשיו התכוננו היום לפני שהמשרד הוציא הודעה שהמנהלים צריכים לדאוג לחוברות שייקחו אותם הביתה, בשנה שעברה המורים, מי שדיברתי או הזכרתי קודם, הלכו בית בית, חילקו חוברות. הכינו חוברות בבית הספר, עברנו על החוק והגענו - - -

לימודים מרחוק שלא ב - - -

יצירתיים נו.

הלכו עד הבית שלהם מבחינת לימודים. החשמל, מה שידוע לכם או לא ידוע, יש בג"צ מלפני 15 שנה לחבר את בית הספר לחשמל. דרך הגישה, יש בג"צ לדרך הגישה, סכנת חיים, המורים שלנו בשני בתי הספר והאשכול של הגנים מעל 100 רכב של מורים וגם מעל 100 רכב הסעות, אין חניה, אין מים, אין דרך גישה, אבל בכל זאת תסתובבו בתוך בית הספר, מכלום עושים להם את הכול. מעבדות, יש לנו מעבדות, עשינו את המקסימום בשיתוף המועצה, בשיתוף משרד החינוך, יש לנו שלוש מעבדות כמעט, אבל מה זה עוזר כשיש לי בעיה, עכשיו יש לי בעיית אינטרנט, כי זה אלחוטי, זה לא בזק. אלחוטי, אין לך ממסר, אבל יש לנו להצטיידות, יש לנו לתקשורת שהיא חסרה שם.

זה משפיע באופן ישיר על ההישגים של התלמידים, על ההתלהבות של התלמידים, על הנשירה, על תלמידות, בית הספר מסתיים בכיתה ט' כאן ואחוז גבוה של הבנות נשארות בבית. דיברנו, סיפרנו אלף פעם, אמרתי להם על בית הספר הזה, הארעי, אמרו זה ארעי מאז שאני נולדתי ואני למדתי כאן בכיתה א'. אני מזכיר את זה אלף פעם, בתקופות ימי הביניים למדנו כאן עם כמעט אותם דברים.

אנחנו עדיין בימי הביניים.

אנחנו מצפים למשהו טוב, אני מקווה שהביקור הזה יסגור לנו הרבה דברים - - -

לא, צריך באמת, אני אומר, עכשיו אנחנו מטפלים בבעיה נקודתית, הבעיה בסיטואציה שאני כבר לא יודע, כאן האזרחים הערבים בנגב, עצם אי ההכרה ביישובים זה גוזל את כל הזכויות הלגיטימיות שאמורות להיות לאנשים, זאת אומרת טיפול השורש, הטיפול האמיתי, לטפל בזה, ברור שבסופו של דבר אנחנו ניקלע למצבים שעכשיו מתפוצצים לנו בפנים. והבעיה עוד תגדל.

אתה למעשה מקודם אמרת שזו סוגיה פוליטית, שאנשים מוענשים בה ביודעין גם בחינוך ובכל התחומים.

למרות החלטות בג"צ.

הפתרון, אמרתי להם, מבחינת הנשירה של הבנות, מי שמחזיקים את בית הספר מבחינת ההישגים אלה הבנות, מי שמשפר זה כל הבנות. עוזר לנו רק הבנות. הבנות, מצטיינות, עוזבות את בית הספר.

צריך לציין, בהמשך לדברים האלה, אני אומר בקצרה, בסוף אני ארחיב בסוגיה הזאת, כל הנושא הזה בעצם יש לו השלכות, עצם אי ההכרה יוצר אצל החברה סדר עדיפויות. היות שהבית שלנו מאוים להריסה, אין לנו מקומות עבודה, זה יוצר שאנחנו נאבקים על הבית שלנו, על הקיום, על הביטחון שלנו, אחר כך הדברים האלה מסביב אמנם הם חשובים, אבל אחר כך אתה רוצה תנאים יותר טובים לקהילה שלך.

אברהים, אנחנו נרחיב על זה.

כן, אין בעיה, אנחנו מנצלים את זה ש - - -

אנחנו ממשיכים מכאן לתחנה האחרונה - - -

ללא קשר לרם זהבי, אנחנו רוצים שסעד ישלים, אם יש שאלות ואחר כך יוצאים לתחנה הבאה.

כן, הפתרון לבנות, אמרתי לפני כמה שנים והשתתפו מהמועצה וגם אורי ממשרד החינוך, גדר, יבילים, תהיה שלוחה לתיכון שגב שלום, לאיזה תיכון, יש לנו את כל הבנות שלומדות ליד בית הספר. גדר, ויבילים לא צריך, לא סמל ולא צריך אף מאמץ ואישור של המנהלת אם ייתן אישור כמו ש – לא נתנו לגנים, פטרו, אברהים, כשהגיע, הוא פתח לנו, כל הגנים היו אצלי ואצל חמאד, אולי מעל 700-600 תלמיד שנמצאים בתוך בתי הספר, פתחו גדר, הוסיפו יבילים ויש לנו שני אשכולות גנים. היום, כדי לפתור את הבעיות של הבנות, ואמרתי את זה למנהל המחוז, אתה אחראי, לא אני ולא אף אחד, הפתרון של הסוגיה של הבנות, הנשירה, הן המקור לכל ההישגים, רק גדר ויבילים, ואחר כך אללה כרים עם סמל המוסד. ואני גם חוזר ואומר, לפטור, יש לי תלמידים ויש לי כיתות עם 46 תלמיד, יש לי חמש אדום - - -

אנחנו חייבים להתקדם לבית הספר השני, שם יהיה הסיכום שלכם ושל מנהל המחוז על כל הסוגיות שאתם ראיתם במהלך היום. בואו נמשיך.


(בהמשך הסיור – ביקור באבו סולב)

אנחנו מגיעים ליישוב אבו סולד, אנחנו נמצאים באשכול גנים ומיד אחר כך אנחנו נכנסים לבית הספר. גם המקום שם שייך למועצה אזורית נווה מדבר. בבקשה, מנהלת האשכול.

אני מנהלת האשכול, חנאן אבו עמאר, אני מלקייה, אני עובדת כאן באבו סולב. האשכול קיים משנת 2017, לפני ארבע שנים, אנחנו שנה רביעית כאן. גם יש בית ספר חדש, זה החלק השני שיתקיים בבית הספר ואנחנו נעבור עוד מעט לאשכול שלנו החדש שמתחילים לבנות לנו.

איך טיפחנו את האשכול? היה גם פינות נעימות כאן ויש לנו גם פינות שהשארנו לילדים, טיפחנו את זה לאט לאט, זה לא בשנה אחת, עד היום אנחנו עם כל מה שמתרחש בלמידה של חצר, של פינת מוזיקה, עם פינה של משחק ופה הפינה השנייה, שהיא פינה לימודית וגם מורשת.

חשוב לציין שזה אשכול גנים חדש יחסית במגזר הבדואי, אשכול גנים זה מקום, כמו שאתם רואים, מקבץ מארבעה גנים ויותר, פה יש לנו ארבעה גנים. בנוסף לזה המטה מקצה לנו שעות של חוגים, הילד שמגיע לכאן מקבל משהו, טעימה, שאין לו את זה בבית, אין לו חוגים אחר הצהריים. יש לנו גם חוג לספורט, מורה לספורט שמגיע מהצפון ומעביר חוג לילדים. יש לנו מורה למוזיקה. אז יש לנו חוגי העשרה לילדים ויש לנו את חדר המנהלת שזה חדר מרחב משותף שבו כל הגננות יושבות שם לישיבות צוות, גם מביאים את הילדים, אימהות שמביאים אותן להגברת המודעות והחשיבות של גן הילדים. הגיל הרך זה הבסיס שעליו אחר כך נבנות השכבות האחרות.

אנחנו כאן בגנים האלה בונים לגנים מבני קבע, הילדים יעברו לשם ואז בשנה הבאה אנחנו ממשיכים את החלק השני של בית הספר שייבנה כאן.

ואני רוצה באמת להודות גם למועצה שמשתפת פעולה, כל דבר שאנחנו מבקשים נותנים. עלי ואני בקשר רצוף, שני ה'עלים'.

שלום לכולם. אני רוצה להוסיף משהו, ברשותכם. אני המדריכה - - -

מלווה את האשכולות.

כן. אני כן הייתי רוצה, אני יודעת שאתם קצרים בזמן, אבל הגננות מאוד מאוד ציפו לביקור הזה ואני חושבת שאם תוכלו לגשת לכל גננת.

אז רק חברי ייכנסו, בבקשה.

אפשר להתחלק. שניים מאיתנו לכל גן.

ברוכים הבאים. אהלן וסהלן, קוראים לי פארח מאבו סולב. סוף סוף יש לנו בית ספר קרוב לבית, זה הסוף לסבל לקום מוקדם ולנסוע באוטובוס. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להודות מאיתנו למנהל משרד החינוך מר רם זהבי, למפקח בית הספר, מר סלימאן אלעמור, ליושב ראש המועצה מר אברהים אלהואשלה, למנהל מחלקת החינוך מר עלי ולכל מי שעזר ותרם להקמת בית הספר.

(מחיאות כפיים).

בראבו, כל הכבוד.

זאת כיתה א', קלטנו אותם מהסביבה שלנו, ממשפחת אבו סולב, משפחת פריג'את, משפחת אלנסאסרה ומשפחת - - - הם היו לומדים, כל הזמן נוסעים באוטובוס, מגיעים לבית ספר אל אעצם ב' במרחק של יותר משבעה קילומטר מכאן, קמים בבוקר, חלק מהם קם בסביבות שעה שש עד שיגיע לבית הספר.

בית הספר הזה הוקם לרווחת התושבים, קרוב לבית, רובם באים ברגל, זה חסך גם למועצה הסעות וממש יש נוכחות כמעט מלאה בבית הספר.

עשית משמרות?

כן.

זו משמרת שנייה.

זו המשמרת שמתחילה מהבוקר נשארת עד שתיים וחצי.

זה כיתות א' ו-ב', הם למדו יום ארוך, כיתות ג' ומעלה חצי בוקר חצי צהריים. כל ילד יגיע חמש פעמים בשבוע ארבע שעות במינימום. זה האוצר תקצב וזה מודל רק לבדואים, כי אחרת אין שיטה אחרת.

תדבר משהו קצת על עצמך, איך נבחרת למנהל, מאיפה באת, מה הרקע שלך.

אני אבו קטיפאן עליאן, הייתי מלמד בבית ספר אבו קרינאת ב', הייתי סגן מנהל שם, שמעתי שיש מכרז מסוים והלכתי אליו. אני גר קרוב לכאן, לא רחוק, והתמזל מזלי וזכיתי במכרז.


(בישיבת הסיכום)

חשוב מאוד ההגעה לשטח. אני אומר גם לאנשי המשרד שלי לבוא לשטח, עשינו סיורים כאן, בשנה האחרונה הבאנו לכאן אוצר, חשבות, משרד משפטים, לשכה משפטית שלנו, כולם בשביל להבין את הסוגיות המרובות שיש. כדי לבנות תשתית של בית ספר צריך עבודה משרדית, אי אפשר להגיע למה שאתם רואים פה, אי אפשר להגיע אם אין עבודה בין משרדית.

במה זה בא לידי ביטוי? אתם נציגים של כנסת ישראל, חשוב לדעת כל אחד מאיזה מפלגה שהוא נמצא בה, יש לכם אחריות ואני רוצה להראות לכם את תמונת המצב וגם לבקש בעבורה. כל החברה הבדואית, מערכת החינוך של החברה הבדואית מתבססת על שתי רגליים, רגל אחת זה תקציבי משרד החינוך, שעות לימוד ותוכניות חינוכיות שיש במשרד החינוך, כמו כל ילד במדינת ישראל. הרגל השנייה זה תוכנית חומש תוספתית ייעודית לחברה הבדואית בלבד, שתי רגליים. תוכניות החומש הן החלטות ממשלה לחמש שנים. תוכניות החומש מתעדפות עדיפות יתר בתקציבים את החברה הבדואית. זו עדיפות יתר הכרחית, אי אפשר בלעדיה, אי אפשר בלעדיה.

אני אומר לכם, אם אין תוכניות חומש אי אפשר לקיים. תגידו למה? יש בית ספר, בנינו מבנה, יש מורים, אני אומר לכם שהפערים שהילדים סוחבים איתם, ולא שיש מישהו אשם על הפערים האלה, אתם רואים, רק להתבונן, להבין את הפער בין סביבת החיים לבין מערכת החינוך, זו סביבת החיים.

אתם שואלים מהבוקר, תגיד לי, ילדים בגיל שלוש, ארבע, חמש, באים לגן הילדים או לא באים לגן הילדים, לכאורה אני אשאל אתכם מה הלחץ כל כך על גילאי שלוש, ארבע, חמש, מה קרה? כולם פה היו בגן הילדים. מה, אמא שלכם לא הייתה מטפלת? לא נשארתם בבית עד גיל מבוגר? בטח שנשארנו בבית, יכול להיות, אבל היום אנחנו מבינים שילד ב-א', בחברה הישראלית המודרנית, מגיע עם מטען של גן ילדים, זה נותן לו יתרון יחסי במערכת החינוך ולכן אנחנו רוצים שהיתרון הזה יכלול את כל הילדים של מדינת ישראל.

אנחנו מבינים את זה שזה נכון פדגוגית, זה מבוסס לא על רצון הורים, זה מבוסס על מומחי חינוך שאמרו שגיל ינקות וגיל הילדות הצעירה מהווים תשתית לגיל הבוגר. אז מה יש לילד הבדואי? קודם כל אנחנו נמצאים במאמץ רב שנתי להרחבת מספר הילדים המשתתפים במערכת החינוך. יש לנו גידול דרמטי, כפי שציינתי בבוקר, במאות גני ילדים בעשור. כדי לבנות גני ילדים אנחנו תומכים, איזה תמיכה? רק בשלב הזה צריך לעשות תמיכה באימהות שיכול להיות שחלקן לא היו בגן ילדים, או אין להן זיכרון ילדות של גן ילדים ואנחנו רוצים שהם ישלימו את מה שההורה בגן הילדים משלים עם הילד שלו, השלמה.

יש לנו תוכניות ל'הד החיים', הדרכה לאימהות, ל-100 קבוצות אימהות אנחנו עושים הדרכה. בכל החברה הבדואית. 100 קבוצות, תוכנית 'הד החיים', היא אומרת, אחת האימהות, מה שאתה אומר הדרכת הורים, אדלר, פה אנחנו נותנים את זה מטעם המדינה, לא מחכים שהיא תירשם במתנ"ס, המדינה נותנת בגני ילדים, באשכולות גנים, 'הד החיים'. למה זה חשוב? כי התשתית של הילד באה בית חינוך, בית חינוך, ההורה משלים את מה שקורה בגן. כשנותנים לילד בגן לקחת תיקייה ולבוא עם ספר הביתה, מה מצפים? שהאמא תקרא לו את הסיפור, אז צריך לעשות השלמה של הציפיות האלה בהדרכות הורים. תוכנית החומש תומכת בזה.

עוד דבר, דיבר בבוקר סלאמה על האקדמיה הישראלית ואני רוצה לתקן רגע איזה שהוא עיוות. הבוגרים של התיכון יכולים להתקבל לאקדמיה הישראלית לפי הציונים שלהם, אז מה חוסם אותם? השליטה בעברית מדוברת. אחד מהחסמים הגדולים ביותר שיש לנו בחברה הבדואית, החסם המרכזי, זה שליטה בעברית מדוברת. המצב שלנו לא טוב, גם כשאנחנו נותנים מערכת חינוך ואנחנו ניתן תוכנית לימודים גם בעברית, עדיין סביבת המגורים והליבה המשפחתית מדברת בשפה הערבית המקומית. לחלק מההורים העברית המדוברת גם היא קשה, הם לא יכולים לתווך את השפה שהיא לא שפת אם שלהם. לכן אנחנו משקיעים בקבוצות בעברית, אנחנו נותנים תגבור בעברית ביחד עם האוניברסיטה העברית בירושלים בפיקוח של פרופ' עלית אולשטיין. גם בערבית אנחנו נותנים 'נקרא ביחד' בערבית, תגבור לשפת האם ואנחנו נותנים טעימות בעברית, מה שראיתם שהילדות שרו. שאלתם את עצמכם למה הן שרות שיר של רחוב סומסום או פרפר נחמד? אנחנו נותנים טעימות בעברית, שירה, מילות יסוד.

זו תוכנית החומש. תוכנית החומש מגיעה משלב גן הילדים, בתוכניות תומכות, בליווי הורים, בליווי ילדים ועובר דרך כל מערכת החינוך עד כיתה י"ב. בשנה הטופ שלנו זה מאמץ על זכאות לבגרות. הזכאות לבגרות היום בחברה הבדואית עומדת על 50% זכאות מבוגרי כיתה י"ב.

מהשנתון, לא משכבת הגיל.

כן, מהשנתון. אתה שואל מה אחוז הנושרים, אחוז הנושרים בחברה הבדואית הוא 1.8, אחוז הנושרים במדינת ישראל הוא 1%, פה פי שניים נושרים, 1.8%. אז 50%. גם 50% הזכאות הזאת, בשביל להשיג אותה אנחנו משלמים קרוב ל-16 מיליון שקל בתוכניות תוספתיות על כל הרצף של מ-י' עד י"ב.

אתה חושב שהאחוז הזה הוא - - - 1.8?

כן, 1.8. זה הנתון שיש לנו בכלי המדידה של משרד החינוך על ידי הביקור הסדיר. יש לנו 16 מיליון שקל שמושקעים בטווח הגילאים הקצר הזה, י' עד י"ב בלבד. ב-י' עד י"ב מקבלים על מה? חוץ מתוכנית הלימודים הרגילה 16 מיליון שמוסיפים זה על שני עוגנים. אחת, בסיס הזכאות, שתיים, מצוינות בזכאות.

זו תוכנית שהתחלנו לפני שנה, השווי השנתי שלה, רק בשביל לסבר את האוזן, חמישה מיליון שקל בשנה. היא מתמקדת רק במקצוע אחד, מתמטיקה, בתור מקצוע מוביל. היא נותנת גם אנגלית ועברית, אבל מקצוע מוביל מתמטיקה, היא דוחפת לארבע וחמש יחידות והיא מתמקדת רק בעיר רהט, יש לה 430 תלמידים לשנה לשכבת גיל. היא לוקחת את כל ילדי העיר שמסוגלים לזה. זה עולה לנו חמישה מיליון שקל תוספתי לשנה. חתמנו הסכם לחמש שנים עם גוף מפעיל. זה תוכנית החומש. כלומר ביעד שלנו, כדי לקחת את הפער הגדול אנחנו עובדים על לבסס את העוגנים הפדגוגיים בתוכנית חומש מבוססת. הממשלה משקיעה. מה הצורך שלנו? שהממשלה תמשיך להשקיע גם בתוכנית חומש המשכית כי היא תסתיים ב-2020, ב-2021 צריך החלטת ממשלה חדשה.

מה קורה באמת? 2020 הסתיימה.

2021 זו התוכנית הבאה. בתשפ"ב אנחנו נצטרך כסף. מבחינתנו כל תשפ"א מכוסה ב-2020.

בסדר, אז עוד שנה.

נכון, הממשלה הזאת והיציבות הפוליטית צריכה להבטיח את התוכנית. זה לא שאנחנו רגל על רגל, הגרסאות לתוכנית החומש הבאה נכתבו בעבודה בין משרדית, אבל בהחלט צריך בסופו של דבר את התקציבים מהממשלה, שיהיה לוגו של זה, שתוכנית החומש גם תהיה קיימת וגם תתחזק.

השאלה עד כמה תוכנית החומש כשלעצמה מיושמת. אני למשל ראיתי את השקופית של המנכ"ל בעניין בניית הכיתות. ראיתי שיש פיגור מאוד רציני. היינו אמורים להיות כיום - - -

100 כיתות כמעט, בקושי הגענו לחצי. אז תוכנית החומש, לא שהיא לא מיושמת, היא משאירה עודפים. בוא נגיד ככה, עוגן אחד של תוכנית החומש פדגוגיה, תיארתי. הפדגוגיה 22.5 מיליון שקל בשנה. היא מיושמת באופן מלא כי היא הולכת לכיתות ולמוסדות חינוך פעילים. העוגן השני זה תשתיות, העוגן השלישי חינוך בלתי פורמלי. 922, שיחד עם כל החברה הערבית.

החלק של התשתיות, אנחנו נמצאים בעודף תקציב על אי שימוש, אנחנו לא מצליחים לממש באופן מלא. התקציב נמצא במשרד החינוך, הוא נמצא באוצר, הוא ייעודי, אי אפשר לגעת בו, אבל מהו החסם? כדי לממש תקציב בתשתיות, בבינוי, צריכים שהמועצה תאתר קרקע לבנייה, תגיש מסמכי קרקע ואנחנו נאשר לה הרשאת בינוי. בכל רחבי הנגב, גם במועצות האזוריות, אבל גם ביישובים המוכרים, במועצות המקומיות, מתקשים לאתר קרקע זמינה לבנייה. מתקשים. אני יכול להגיד לכם שיש לנו פה יישובים שבהם גני הילדים יושבים בדירה שכורה, בהרבה דירות שכורות. ראשי מועצה שנבחרו לפני שנה וחצי אמרו שהם רוצים לבנות, אני אומר לו, תפדאל, יש לי הרי כסף לבנות, תביא קרקע. שנה וחצי אין קרקע. לא פשוט לראש מועצה להביא קרקע זמינה לבנייה ולכן זה יוצר את הפער בין התקציב לבינוי לבין היכולת לממש אותו.

אם אני יכול להוסיף לזה.

כן, רק נציג את החבר'ה שהובילו כאן היום, בני מלכה הוא 13 מנהל תוכניות חומש ממשלתיות. כששואלים אתכם מי מועמד לפרס ישראל במדינת ישראל זה בני מלכה, כי זה היהודי הכי בדואי שיש, מסורת חייו על קידום אוכלוסיית הבדואים, 13 שנים ברציפות וההישגים רשומים על שמו. שני חבר'ה שהוא הוסיף לתוכנית החומש בשנה קודמת זה נתנאל כהן והדס סינה, שהוא גייס אותם, הוא גויס מבית ספר בערד והוא גויס מהמועצה ברמת נגב, שתי רגליים, אחת תכלול תוכניות החומש בהיבט הפדגוגי והכנה לתוכנית החומש הבאה בעבודה בין משרדית, הוא שותף שלנו בדיאלוג עם משרדי הממשלה השונים ועם הארגונים מהחברה האזרחית, כי יש לנו עבודה עם החברה האזרחית. נתנאל כהן, שהיה מנהל אגף הנדסה ברמת נגב, גייסנו אותו לפני שנה כדי שיהיה הפרויקטור שלנו לפתרון חסמים בתחומי הנדסה ובנייה ותשתיות במועצות, כי המועצות מתקשות אפילו לדבר את השפה. העמדנו בן אדם, המטרה שלו היא לפתור חסמים. אז זה הצוות.

אני רק רוצה להוסיף על מה שרם אמר בעניין החסמים, נכון שמאוד מאוד קשה לאתר קרקע ויש חוסר בקרקע חומה לבנייה ציבורית, אבל הרבה מאוד פעמים או כמעט בכל הפעמים, גם אחרי שכבר עבר התהליך, שהוא תהליך לא קצר, במשרד החינוך של פרוגרמה ותוכנית אדריכלית והכול, יש כבר משבצת, כולם מכירים אותה, אי אפשר לבנות כי החברה הבדואית ומדינת ישראל לא תמיד מדברים באותה שפה. זה שאנחנו כמדינה חושבים שיש פה קרקע חומה ומותר לבנות עליה בית ספר זה לא אומר שאין מישהו שגר ליד ואומר: זה קרקע שלי ואף אחד לא ייכנס. יש פה מיליארד ורבע שקל לבינוי, רק לבינוי, במשרד החינוך בתוכנית החומש.

לא מנוצל.

זאת אומרת אין בעיה תקציבית, מאוד קשה לממש ומה שאמרתי זה אחד הדברים.

אני אתייחס לנושא הזה בסוף.

כן, אבל זו סוגיה שהיא סוגיה בין משרדית. זאת אומרת מה שעלה פה בבוקר, סלאמה הציג, באמת פעמים רבות ראשי המועצה חיים את המתח בין הרצון לפתור את הבעיות לבין נקודות שמתסכלות. הרגולציה והאסדרות הם חסמים מאוד גדולים, מאוד גדולים, מה שאתם רואים פה, אנחנו יש לנו דרך ארוכה, אנחנו הגענו לבית ספר בנוי בקו כחול של מועצה אזורית, מול העובדה שמסביב עוד אין, לא תשתיות, לא כבישים, לא דרכים, לא חשמל, לא מים, בסוף בנחישות של מועצה, ששיבחתי אותה בבוקר, מועצה נחושה שמבינה את השפה של השטח, מבינה, וכאן תיאר לכם המנהל קודם מי המשפחות שמאכלסות.

אני אומר לכם, החברה הבדואית היא חברה בדואית וצריך לכבד את המורשת שלה. זה אומר שלמשפחה יש מרכיב חשוב בהחלטות ולא צריך להסתכל על זה, לתת לזה כותרת שזה לא ראוי, זה ראוי. זה ראוי שבסוף בית הספר הוא הטרוגני במידת מה, בסוף הצוות הטרוגני במידת מה. זה לא אמות המידה העתק-הדבק כמו בכל מדינת ישראל, זה צריך להיות חינוך לחברה הבדואית שמותאם לחברה הבדואית ומשמר את המסורת שלה במידה מסוימת עם אמות מידה הנדרשות בלבד. לא להחמיר מדי. מה אמות המידה? למשל אסור משפחה, אסור פה, בסדר, אבל בגדול לאפשר לתא הקהילתי להמשיך לחיות. זה גם מקרין גם על קליטת מורים, על שיבוץ מנהלים.

אני יודע שאנשים לפעמים מוציאים שם רע לתהליכים האלה, אני אומר לכם שאני כבר שנתיים ממנה מנהלים, בשנה שעברה, בשנה הראשונה, אולי היה קושי אחד או שניים, השנה כל המינויים עברו חלק. זאת אומרת אני מיניתי רק את מי שאני חשבתי שנכון למנות אותו, שעבר תהליכים של ועדות איתור, שעמד בפרמטרים של משרד החינוך. לא מופעלים עלינו לחצים בסוגיה הזו, עברנו כברת דרך מאוד ארוכה. גם החברה הבדואית עברה כברת דרך ארוכה.

זו סקירה שלי על מה שראינו היום. לגבי השכלה אקדמית, בתוך 922, בתוך 2397 יש תוכנית שנקראת 'שער לאקדמיה'. המדינה מתקצבת לימודים מלאים כולל שנת מכינה על כל סטודנט בדואי שיגיש מועמדות לאחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה הישראלים, אם זה מכללה ואם זה אוניברסיטה. מתקצבת מלא. החסם, השפה העברית. לפעמים זה חסם בהגשה, לפעמים זה חסם שאחרי שניגשים לשנת מכינה הם נופלים בגלל העברית. זה לא שאין לנו מספיק סטודנטים עם תעודת בגרות, יש לנו יותר פוטנציאל מיכולת לממש, החסם השפה העברית.

מה החלק של משרד החינוך בתוך זה? המל"ג - - -

לא, אבל יש לנו ועדת היגוי משותפת. גם ועדת ההיגוי משותפת, אנחנו יושבים איתם ביחד. עזרא חן שהיה פה הבוקר הוא חבר ועדת ההיגוי, בני מלכה חבר ועדת ההיגוי.

זה שפרה?

שפרה, בטח. זו ועדת היגוי משותפת. יותר מזה, אנחנו עושים כנס מנהלים של כל התיכונים ופותחים את ההתעניינות בנובמבר כדי שנכניס את שנת ההכנה לכל הי"בניקים כדי לעורר אותם להשכלה אקדמית. זה לא יבוא מאליו.

החסם הזה, למשל, אנחנו נדבר תיכף על כמה דברים, סתם דוגמה, דיברנו על מוסדות אחרים, כדי לראות מה הם עשו, סטודנטים שיש להם פטור מתנאי הקבלה ואין להם את ה - - - יש להם את כל הנתונים האחרים, אז הם מתקבלים בתנאי שהם עושים קורס עברית אינטנסיבי. זה אגב לא רק קורס עברית, בדרך כלל זה קורס הכנה לאוניברסיטה שכולל ידע בשפה העברית. ואז אחרי שנה א' הם כבר מוכנים.

'שער לאקדמיה' עושה את זה, מאפשרת את זה. אני רק אומר שזה לא שאין רצון או שאין תוכנית. יש נשירה.

אני מכיר את זה למשל במכללה בתל חי ויש עוד מקומות.

כן, 'שער לאקדמיה' זה ארצי.

אם תהיה הנחיה של המל"ג שמקבלים אותם וכולם יהיו חייבים בקורס הכנה, שהמל"ג גם יממן, אז הבעיה נפתרה.

טוב, המל"ג זה לא בגזרה שלי. הגזרה שלי זה השמיניסטים, אני צריך לדעת שאני מביא אותם כפוטנציאל ואני עושה מסע.

בסדר, לוועדת ההיגוי.

כן, ועדת היגוי.

סתם פיקנטריה - - - שלי ושל ג'בארין לפני שלוש שנים או ארבע, כשלא הייתי חבר כנסת, ייצגתי את הסטודנטים, הייתה על הדברים האלה. אני זוכר, המוסדות להשכלה גבוהה, המל"ג לא יכולה להחליט למוסדות, הם כולם מחליטים - - - אגב, אני מסכים עם ג'בארין.

אני מזמין אתכם, אנחנו נעשה שיח פתוח עכשיו.

אני רוצה שסעיד אולי יגיד את שלושת או ארבעת האתגרים, ואז נוסיף ונשלים ואחר כך נשמע התייחסות.

בבקשה.

אני חושב שבסיור היום אנחנו בעצם נגענו בכל הסוגיות הליבה של החברה הבדואית, של האוכלוסייה הבדואית בדרום. אנחנו ראינו את הקשיים של גני הילדים ושל בית הספר שנבנה בשנת 61', צריך לזכור. דרך אגב, סלימאן הוא מפקח והוא תושב תל ערד, הוא מהאזור שם.

הוא מפקח משרד החינוך מוביל והוא גר בפזורה.

ראינו אחר כך את בתי הספר אלעזאזמה, ראינו את הדוחק והצפיפות הנוראית שם והגענו לכאן וראינו שמשרד החינוך יכול ויודע לעבוד ולעשות עבודה מצוינת אם יש לו את הכלים לעשות את העבודה הזאת. יש בנגב גוף מפלצתי שבעצם הוא החסם להתפתחות הנגב היום. האבא שלו זה מינהל מקרקעי ישראל, אבל הילד שמטפל בנגב זה רשות הבדואים, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. זה גוף שהממשלה מינתה בהחלטה ב-11 בספטמבר 2011, דוח פראוור. היה חוק, החוק בוטל לאחר מאבק והייתה תוכנית והתוכנית נמשכה.

היום בתוכנית החומש הזאת יש הרבה כסף, לא חסר כסף, למשרד החינוך היום יש כסף, הוא יכול לבנות, יש לו את הכלים לעשות את זה, החסם העיקרי הוא באישורי קרקע, הוא באישורים לקרקעות. זה לא רק שאין את הקרקע עצמה, זה לפעמים הטיפול עם האוכלוסייה שרוצים לבנות אצלה בתי ספר. למשל פה באבו סולב היה סיכום עם המשפחה והכול הלך תקין ויש לנו בית ספר ויש לנו גני ילדים. במקומות אחרים זה לא מצליח ולא מצליח בגלל ההתנהלות.

שימו בצד עכשיו שבכפרים הלא מוכרים מאז 2015 ועד היום נהרסו 11,000 בתים. כשיש הריסה של 11,000 בתים, אתה הורס בכפר 200 בתים ואתה מבקש ממנו עשרה דונם הוא יעמוד על הרגליים האחוריות ולא ייתן לך דונם או חצי דונם. מה אני אומר כאן? אני אומר שצריך עבודה משולבת, גם ללכת לכיוון האזרחים, הכרה בכפרים, ומצד שני, במקביל, לתת למשרד החינוך את הכלים לבנות את המוסדות האלה ולקיים את החלטות בית המשפט.

כשהיינו באלעזאזמה, דרך אגב יש החלטה של בית המשפט לחבר לחשמל, כבר שנים רבות לא נותנים למשרד החינוך לחבר. לחברת החשמל אין כלים לחבר, הרשות הבדואית, מינהל מקרקעי ישראל, לא נותנים את השטח, מעמוד החשמל ועד לבית הספר הוא אומר שזו הקרקע שלו, אתם לא תדרכו שם. כביש הגישה לבית הספר, יש החלטת בית משפט, אבל המינהל לא נותן לטרקטור. ראינו את החניה ליד אלעזאזמה, אני גייסתי את הכסף שם ועבדנו עם טרקטורים והכנו את השטח. הם אמרו: אתם לא תכינו שם חניה לאוטובוסים.

לכן יש עבודה מצוינת שרם והצוות שלו ואנשי משרד החינוך עושים, גם המפקחים והמנהלים, כולם, עושים עבודה מצוינת, אבל, רבותיי, בלי שניגע בנושא העיקרי, הנושא של הקרקעות בנגב ומתן פתרונות והכרה בכפרים אנחנו בבעיה. רק לפני שבוע חנכנו את בית ספר רחמה, נכון?

נכון, כמה הזענו עליו.

נכון, הזענו המון, מלחמה. מיכאל ביטון וטל אוחנה, ראש המועצה ברחמה.

ירוחם נתנה קרקע, זו קרקע של ירוחם.

אם ירוחם לא הייתה מתגייסת לא היה בית ספר.

גם הצבא שם.

גם הצבא התגייס.

ביטון נתן קרקע, הוא ויתר על הקרקע של הקו הסגול שלו בשביל לתת בית ספר לשבט. הם היו נוסעים מרחמה לירוחם לאלעזאזמה. הם נסעו, 50 דקות נסיעה.

50 דקות באוטובוסים הילדים היו מוסעים.

עכשיו נוסעים, אבל בסוף יהיה להם בית ספר.

לסיכום אני אומר ככה, בסוף היום הזה אנחנו בוועדת החינוך ובוועדה לזכויות הילד, אני מניח שאנחנו נעסוק המון גם בסוגיות הילדים שאין להם פתרונות של 4,000 ומשהו עכשיו ילדים, בשיתוף עם משרד החינוך, עם המועצה לכפרים המוכרים, אנחנו מביאים 29 נקודות שיהיו מרכזי שירותים. משרד החינוך תומך, גם, דרך אגב, מינהל התכנון תומך. אני מקווה שאנחנו לא ניתקל בהתנגדות של מינהל מקרקעי ישראל, שם תהיה הבעיה, אני מקווה שמשרד הכלכלה, השר הממונה יעזור לנו להקים את הנקודות האלה של מרכזי השירותים.

אנחנו כאן במרכז שירותים, רבותיי. אין יישוב בינתיים, יש תוכנית, אבל זה נקרא מרכז שירותים. תארו לעצמכם, אם יהיו לנו 30 מרכזי שירותים ונצליח בחודשים הקרובים להעביר אותם פתרנו את בעיית הילדים בכפרים הלא מוכרים המוסעים, פתרנו, אז אנחנו פתרנו את זה.

בואו לא נעשה אוטופיה, אנחנו היום לקחנו אתכם לסיור, לא לקחנו אתכם ללב השטח, יש מרכזי שירותים שהמכוניות שלנו לא עוברות, הם בקצה, באמצע שום מקום. כשסעיד אומר בוא נקים עוד 30 מרכזים, חלקם יהיו בשום מקום, מה הקושי? הקושי הוא לפקח ולגייס כוח אדם. אנחנו פתרנו בעיה של מבנה פיזי, קשה להשיג לשם - - -

לא, בגישה.

אין גישה.

כשהם מאשרים מרכזי שירותי, זה לא כרוך בגישה מאושרת?

לא, זה כרוך.

אם אין גישה למקום אז בעצם יצרנו מקום, אבל מורכב, אחרי זה אומרים לי שיש פה נשירה, רמת תלמידים לא טובה.

מאשרים לך ובלי גישה?

כן, זה בלי גישה.

זה המינהל.

איך הם מאשרים מוקד שירות - - -

הם לא ייתנו לך גישה. קמיניץ, הוא לא ייתן - - -

מה, אנשים יגורו - - -

יוסף, תל ערד זה כבר 60 שנה אין - - -

לא, אני מנסה להבין, מה שקורה שמלכתחילה לא דואגים לגישה? או שיש אישור ולא מבוצע?

לא, לא, לא.

ברגע שמינהל התכנון והמועצה הארצית מאשרת את מרכזי השירותים, בשלב השני משרד החינוך כבר יכול למקם קרוונים ולהקים מוסד חינוכי ואז גם לחסוך כסף, כי משרד החינוך משלם מיליונים היום להסעות תלמידים. בכסף הזה אפשר להשתמש בזה לכבישי גישה למוסדות האלה. אפשר לבנות עשרה בתי ספר עם הסעות כל שנה, עם הכסף של ההסעות.

20 מיליון בונה בית ספר.

פחות מזה.

זה בית ספר ברמה טובה.

20 מיליון זה בית ספר תיכון. אולי אברהים יגיד כמה מילים?

מתי אמור להיות אותם 29 מוקדים?

אנחנו עדיין בהידברות עם מינהל התכנון, עם יובל, אנחנו מקווים להסדיר את זה ולהביא את זה כמה שיותר מהר. יש לנו בינתיים את נושא אלעזאזמה.

זה גם בעבודה.

נושא אלעזאזמה עבר בקול אחד.

ועדת החינוך של הכנסת, אני מזמין אתכם לסייר בכל מחוזות מדינת ישראל במערכת החינוך ולבדוק איזה מחוז במדינת ישראל עוסק בשאלה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לאשר נקודות לבית ספר.

למרות שזה לא התפקיד שלו.

זאת אומרת אנחנו פה הלכנו צעד וחצי קדימה, כי אנחנו סטטוטורית לא מועצה, אנחנו לא מגישים היתרי בנייה, זה לא התפקיד המסורתי של משרד החינוך, אני גם לא הישות המוניציפלית. ברור שיש כאן מורכבות משפטית.

זה התפקיד של המדינה.

זה התפקיד של המדינה.

אבל משרד החינוך הוא אחת הזרועות של המדינה. כי אין כתובת אחרת.

לא, האמת שיש כתובת, הכתובת היא רשות ההסדרה הבדואית, אבל היא הגורם המעכב, לצערי.

רשות ההסדרה היא המופקדת על זה.

אברהים, בבקשה.

קודם כל תרשו לי לברך את כל האורחים שבאו לכאן ליישוב אבו סולב במועצה האזורית נווה מדבר. תרשו לי הפעם לסקור שמות, כי אתם לא אוהבים, במיוחד חבר הכנסת סעיד אלחרומי, שהוא בן הנגב, ואני באמת מודה לך על כל העבודה שאתה עושה. וגם איתנו יושב ראש ועדת החינוך, רם שפע, גם חברת הכנסת סונדוס סאלח וחבר הכנסת יוסף ג'בארין, וגם ווליד טאהא, גם כן עושה עבודה, אני מכיר אותו באופן אישי, וגם מנהל המחוז, רם זהבי. אני רוצה לציין שמשרד החינוך מבין משרדי הממשלה, היחידי שבאמת עושה את עבודתו ומנסה ומתאמץ ומשתדל להיות יצירתי. לא בגלל שהוא נמצא, אבל בתקופה שהוא נמצא איתנו כאן בנגב, כשנתיים, ישנה תנופה אחרת.

אני רוצה להציג לכם קצת, רק בנגיעה קטנה, על הסיטואציה של האזרחים הערבים כאן בנגב, אני קורא לה סיטואציה ולא בעיה, כי הם נקלעו אליה עקב מדיניות, עקב היסטוריה, כל מיני גורמים שונים, אנחנו נקלענו למצב שאנחנו נעלם חברתי כאן בנגב. זאת אומרת הטיפול לא מגיע לרמות באמת העליונות ובשיא הרצינות על מנת להשתדל ולפתור את הסיטואציה הזו.

החברה כאן עוברת שינוי באורח החיים שלה, בין אם זה מוסכם, בין אם זה כפוי עליהם, בין אם זה כן מסכימים או לא מסכימים, זה דבר אחר, אבל במקביל לזה שאנחנו רוצים ליצור יישובים שאפשר לתת שירותים בצורה יעילה ובצורה טובה בוודאי צריך להסדיר מתן שירותים לחברה הזאת. עצם זה שאנחנו לא מתכננים יישובים שהם מתאימים לאורח החיים של החברה הבדואית כאן זה יוצר לנו הרבה הרבה חסמים והרבה בעיות ומזה נובע כל מה שאנחנו נמצאים פה.

אנחנו עובדים להסדיר את היישובים, לתכנן אותם, להשתדל במקביל, אם אנחנו מתכננים את היישובים הישנים בצורת המגורים של האנשים, בוודאי במקביל יש את העניין הכלכלי של אנשים, שהוא משתנה. אם אין ליווי מהממשלה ומהמדינה לדברים האלה אנחנו מפספסים את השינוי שאנחנו כולנו צופים אותו. לכן זה מסלול שצריך הרבה משאבים, הרבה השקעה, מדיניות וניהול, ובצד השני יש את הילדים. הילדים לא אחראים על המצב שאנחנו נמצאים בו, זו החלטה של המדינה קודם כל לדאוג לילדים ולא להפוך אותם לבני ערובה. לא הם המיקוח שדרכם ללחוץ על החברה, להשתמש בהם כאלמנט לחץ על מנת שאנחנו נלך לכיוונים וההצעות שכל מיני מציעים אותן. זה חובתנו, חובת החוק, חובת הלגיטימציה שלנו, הרגש והאנושיות שלנו.

לכן אנחנו עכשיו נתמקד בבתי הספר אלעזאזמה. בתי הספר אלעזאזמה נמצאים ברדיוס של נאות חובב, אני שואל אתכם, כשילדים נמצאים ברדיוס שהוא יכול להגיד שהוא מסוכן והמקום הזה לא יכול לקבל היתר בנייה, אז למה לא מפנים אותם? זאת אומרת רק בילדים. לכן כל עוד שהם נמצאים שם, 2,400 תלמידים בשטח של חמישה דונם אני מפצל אותם ולוקח שליש, מחלק אותם, שליש ניקח אותו 500 מטר, האם זה משנה את הסטטוס? האם זה משנה את רמת הסיכון? זאת אומרת אני לא רוצה לחתום על משהו מסוכן ואז היה לנו דיון עד שמונה ורבע, היה שותף איתנו גם מנהל המחוז, רם זהבי, שאנשים מציעים להעביר 2,300 תלמידים באוטובוסים, אני רוצה לראות רשות אחת במדינת ישראל שתהיה מוכנה להסיע את הילדים ככה, לכן אנחנו צריכים להתעלות ולהשתחרר מהדעות הקדומות שלנו, הילדים האלה, הפתרון שאני מצפה ובטוח שהוועדה באמת תיקח, לפצל את בית הספר.

אני אגיד לכם, אתם כאן יושבים ומוכנים לשבת עוד שעות, למה? אף אחד בינתיים לא יודע למה, כי אתם כאן באווירה, יש מזגן, נעים לשבת כאן, יש מבנה חדש וטוב לנו, ושם אנחנו לא סבלנו לעמוד כמה רגעים, מהר רוצים לסיים וללכת. מה דעתכם שהילדים האלה, גילאי שלוש וארבע וחמש נמצאים במרחב צר, צפוף והמבנים לא כל כך מעודדים? הרי הלמידה לא בהכרח היא ידע במתמטיקה, פיזיקה, כימיה, מה שאנחנו רוצים ללמד את הילדים, הלימודים הם גם הסביבה. איפה הסביבה שאנחנו יוצרים לילדים שלנו? לכן בקשתי קודם כל לפצל את בית הספר, למה? אנחנו עובדים בתנאים קשים. משרד החינוך עומד על הרבה מקורות, נלחם, אבל תחת אילוצים אנשים שיושבים אחרת לא מכירים את התרבות, לא מכירים את האידיאולוגיה, לא באים לשטח ולראות, אחרת לא נשנה את המצב שאנחנו נמצאים בו.

הדברים האלה לא נפתרו מלפני 72 שנה והיום הם מתפוצצים לנו בפנים. ותחכו, עוד מעט יש לנו בית ספר אבו קוידר, אף אחד לא ידבר על הילדים שלא הולכים לבתי הספר. גם שם הבעיה אותו דבר, אין סכנה של מפעל כימי כזה או אחר, פשוט ההתעקשות כאילו רואים בהקמת מבנים יבילים שכאילו אתה מקבע את האנשים, אתה לא נותן להם לזוז, אתה יוצר להם אווירה אחרת והם נשארים שם. התפיסה הזאת, אנחנו צריכים להתנער ממנה. אני יודע, אתם מקימים יישוב עם כל השירותים, זה מעודד את האנשים, אבל אם הם רואים את היישובים שלנו באמת במצב של אבטלה ובמוקד של בעיות, אז מי יילך לשם?

לכן כולי תקווה שהמסר הזה יגיע לכל מקבלי ההחלטות למען הילדים. הילדים שלנו נוסעים ממצפה רמון ולומדים בשגב שלום. אני נהג אוטובוס, אני שעומד בפניכם 22 שנה הייתי נהג אוטובוס, אני הייתי מסיע את הילדים האלה, אני חוויתי את מה שהם חווים. רבים, הילדים מגיעים בהרגשה לא טובה, התסכול - - -

60 קילומטר. התיכון עד היום.

לכן חשוב שילד יגיע בביטחון, בהרגשה טובה, שירצה לבוא לבית הספר. אנחנו, ההורים שלנו, הנשים, החברה שהיא בסוציואקונומי אחד, זאת אומרת חברה חלשה, חברה מתוסכלת, אין לה תקווה, אם אין תקווה אז הבן אדם לא משנה, לא משתדל, לא עושה. אם אנחנו סוגרים את האופק שלו אנחנו הופכים אותו לבן אדם אנטי, בן אדם מתוסכל, מדוכא, אנחנו רוצים חברה כזו? לא. אני רוצה חברה להתערות באמת, חברה אמיתית, עם גאווה, קיימים בזכות כאן, וזו השאיפה שלנו. אני לא חושב שמישהו חולק על זה, אבל אנחנו מפספסים את הדרך, איך באמת לפתור את הסיטואציה הזאת. אני משתדל לא להגיד בעיה, כי זו לא בעיה, אנחנו גרמנו לה בראייה שלנו, בהסתכלות שלנו, במחשבה שלנו.

יש כאן אנשים טובים, יש אנשים שרוצים לשנות את המצב הזה ואני חושב שיש מקום לחשוב על הנגב כמקום מורשת לערבים כאן. בזה פותרים ויש לי הרבה מה להציע לפתרון הבעיה. ותודה רבה לכם.

תודה רבה. אני מציע שנשמע את חברי הכנסת ואחר כך נסכם.

מי שידבר יסכם.

זה הזמן שלכם. אנחנו מודים לכם על הזמן שלכם.

רם, אפשר קודם להתייחס לחינוך הבלתי פורמלי?

כן, ג'אבר אבו אלקיעאן, הוא המפקח של החינוך הבלתי פורמלי ב-922 בהחלטות הממשלה. אני אגיד משהו, אני אומר את דעתי. אנחנו מבקשים שיפרידו את ההחלטות ביחס לבדואים, לא טוב לנו להיות ביחד עם החברה הערבית. אני אומר לכם דוגרי על השולחן. אני לא אוהב את החלטה 922.

לא, אבל ברגע שזה - - -

אני אומר לך, אני מותר לי להגיד מה שלהם אסור, אני לא חשוד. אני אומר, החברה הבדואית צריכה החלטות ממשלה של עצמה, היא לא שייכת, היא לא דומה, ובטח בסוגיות של חינוך.

אבל איפה זה מתנגש?

אני אומר לך שמתנגש. החלטה 922 חיברה את הבדואים עם החברה הערבית והכניסה אותם לחינוך בלתי פורמלי משותף. אני אומר לך שזה שונה, הניואנסים, ההרגלים התרבותיים לא דומים למה שיש בצפון למה שיש פה, זה לא אותו דבר. נכון, אני אומר שזה לא ממש לחברה הערבית, בסדר, אבל כשעוסקים בסוגיות חינוכיות, בסוגיות תרבותיות, בסוגיות של ערכים, החברה הבדואית יש לה את שלה. כשהחלטת הממשלה היא משותפת היא לא טובה.

רם, אתה רוצה להגיד שהם חילקו, יש תוכנית ממשלתית לבדואים?

היא צריכה להיות עצמאית.

בסדר, אוקיי.

בעבר היא הייתה עצמאית, הצמידו אותה לחברה הערבית, לא טובה ההצמדה.

קודם כל ברוכים הבאים לנגב, אני ג'אבר מאום אל חיראן, אתם זוכרים, מכירים, השבוע גם היה של אח שלי, יעקוב. אני אח של יעקוב אבו אלקיעאן, שגם מהמקום שלי, מהמקום לחנך לערכים וזו שליחות שנפלה עליי אז אני עושה אותה עכשיו ביתר שאת למרות שעכשיו שולחים לי הודעות מהתקשורת שהשייח' לא רוצה להתנצל, אז רוצים שאני אגב, אז מה אתה אומר, להגיב או לא להגיב?

בסוף היום אתה - - -

בסדר. אני רק אגיד שהחינוך הבלתי פורמלי, שם אנחנו יוצרים את האישיות של התלמיד ואני בטוח, יוסף, שאני מכיר את קורות החיים שלך, ורם, שגדלתם, איפה שגדלתם, באיזה תנועות נוער ומה עשיתם, הילד הבדואי, כשהוא יוצא למרחב הוא יוצא למציאות מאוד קשה בהיעדר מסגרות.

התוכניות, הייתה החלטת ממשלה 3708, הקודמת, אם אתם זוכרים, סעיד, זו החלטה של הנגב, בזמנו בני מלכה, חברנו פה, השותפים, עשינו, אנחנו ראינו את הקול קורא והקריטריון, טאלב, ג'אבר ובני מלכה, ומכירים את הסיטואציה, 922 זה משהו שנבנה לחברה הערבית בכלל שג'לאל ספדי לא מכיר את הנגב, אני בספק אם הוא בכלל ביקר פעם באיזה שהוא בית ספר - - -

לא מדברים פרסונלית.

אז מתוך ה-130 מיליון של החינוך הבלתי פורמלי, מה הסכום - - -

אנחנו מקבלים 16.7 מיליון, שזה לפי גודל ה – אבל הקריטריונים והדרך של בניית הדברים היא דרך של ספקים ולהביא ספקים מהצפון וזה מורכב וזה קשה. אני חושב שצריך, כמו שאמר רם, מקצועית אנחנו בשטח, הרי אני מזין את רם יום יום בנושא הזה, זה מורכב וזה קשה ואנחנו רוצים שזה יימשך, שהתוכנית תהיה. למה כאילו יש תוכנית 2397 שכל הבדואים לוקחים ממנה את כל ה – אבל חינוך בלתי פורמלי, כאילו שהוא ילד זר, שיש עוד דברים. כאילו חינוך בלתי פורמלי הוא 922.

כן, רק הוא הצמידו אותו שם.

אנחנו מבקשים לנסות להביא את זה כחלק מהתהליך.

מהמכלול כולו.

דבר שני, אני חושב שנושא ההיסעים, הרי אתם אמרתם מרכזים, אנחנו בנינו בתי ספר, תל ערד למשל, אלעזאזמה, זה בית ספר בקהילה שאחרי הצהריים באים התלמידים מסביב, אבל אין לי מספיק, כשהקול קורא נותן לי 5% להסעת ילדים זה לא מספיק.

הנה למשל דוגמה איך הקול קורא לא מבין שום דבר בסיטואציה. הפעילות שלנו היא רק ב - - -

והמשפחות לא יכולים להביא את הילדים.

ואז מה? הם לא יכולים לממש ואז יש מימוש נמוך. זה מתסכל, הם צודקים.

אז להעלות את זה מ-5% ל-20%.

צריך לעשות מותאם. אם אנחנו מסיעים למעלה מ-40,000 ילד מתוך 100,000 תלמידים, ה-40,000 האלה יכלו לקבל תוכנית - - -

תוכנית שלנו.

נקודה אחרונה, גם הרגולציה על התוכנית, לדעתי ממש פגעה ברשויות. הנה נווה מדבר פה, אני עכשיו לא רוצה לעבור צד, אני בצד של הממשלה, זה שלנו, אבל היום מכל רשות קיזזו כמעט חצי מיליון שקל בגלל: אמרנו לכם להביא סדין אדום, למה הבאתם סדין צהוב? כאילו נכנסו לרזולוציה, קיצצו ארבעה מיליון שקל.

לא צריך, זה פרטים. אנחנו אמרנו את האמירה הכוללת, אחת, התוכנית הזאת - - -

רגע, רק דבר אחד לא הבנתי, עד כמה קיימת פעילות בלתי פורמלית?

את ה-16 מיליון, מבצעים?

בשנתיים האחרונות אנחנו מגיעים כמעט ל-80% מיצוי, מי שמעלה את הרמה זה רהט ושאר היישובים הקבועים, אבל בנווה מדבר ואלקסום האחוז הוא פחות מ - - - בגלל זה.

בפזורה אין.

הקורונה, אנחנו באמת ניסינו לעשות קפסולות. ביוני לא הצלחנו, כי זה, אתם יודעים, היה מורכב. אני מקווה שעכשיו, לא יודע, עכשיו מורכב בגלל הסגר, נקווה. חבר'ה, הנושא הבלתי פורמלי זה אוויר לנשימה שחשוב מאוד לכולם.

לדעתי אנחנו נצטרך לקיים דיון על החינוך הבלתי פורמלי ביישובים הערביים בנגב.

אוקיי. אז יוסף ורם, תסכמו.

כן, נתאם דיון.

חברים, כל זה היה - - - אני ביקשתי את הביקור הזה מלפני חודש, אבל אז היינו לחוצים בסדר יום של היערכות לפתיחת שנת הלימודים וזה נדחה פעמיים, עד שזה התלבש גם על התיאום מול הוועדה לזכויות הילד וזה יצא מושלם, כי יש פה את הוועדה לזכויות הילד וגם ועדת החינוך. ברור שלראות בעין זה לא כמו לשמוע באוזן מרחוק. כדי להבין בעיה לעומק ואמיתי צריך להתחכך בה, צריך לראות אותה בשטח.

אני למשל מכיר את השטח, אני מכיר את הבעיות של התלמידים מהיישובים הבלתי מוכרים, אני מכיר גם את הבעיות של היישובים המוכרים, כמו שבעת היישובים הגדולים.

המועצות והעירייה.

כן, גם בסיטואציות במועצות האזוריות, הם נותנים שירות ליישובים הבלתי מוכרים. יש דברים - - - על הסיוט של ההסעות, על התופעות הנלוות, שהן - - - מאוד, אני לא רוצה להרחיב יותר לכיוון נושאים אחרים שמציקים, נדבר בהמשך על כל נושא ספציפי, אבל הדבר הכי בולט שהיום ראינו אותו והוא צריך לקומם, לקומם כל אזרח וח"כ יהודי, לפני הערבי, זה התנאים שבהם לומדים ילדים במדינת ישראל. אי אפשר, אין כזה דבר בעיר יהודית, אין כזה דבר ביישוב יהודי, אין, אין. אפשר ללכת לכל יישוב יהודי עכשיו, מקצה הצפון עד - - -

וגם אם יש זה לא מצדיק. יש, אבל זה לא אומר שאם יש לאחר רע גם פה יכול להיות. לצערנו יש גם כאלה.

לא, אין כאלה. כמו אלעזאזמה א' אין במדינת ישראל, נקודה.

א' ו-ב' ביחד.

ב' אה, אבל א' אין כזה דבר. עכשיו תוסיפו על זה, למרות הדברים שאמר רם נכון, אני כאן לא למדתי מגיל שלוש ולא ארבע ואולי רק בגיל - - -

שש-שבע.

אבל מה לעשות היום חוק חינוך חובה מתחיל מגיל שלוש. ואתה יודע מה? אנחנו בוועדת החינוך רוצים שיתחיל מגיל אפס, כי חינוך מתחיל בגיל אפס, לא בגיל שלוש, ועל כן אנחנו צריכים לעשות את הכול, אבל את הכול, כדי שילד יקבל את הזכות לחינוך מגיל שלוש, כפי שקבע החוק. אוקיי, יש קשיים, כולם צריכים לשלב ידיים, ראשי רשויות, אנשי ציבור, חברי כנסת, אנשי חינוך, כולם צריכים לשלב ידיים כדי להגיע לכל אוהל ולהביא את הילד שמגיע לו חינוך למסגרת חינוך שילמד בה.

צריכים הרבה עבודה, נכון, יש אנשים עם כוונות טובות - - - אבל אנחנו צריכים את הדבר הזה, צריכים את הכוונות הטובות האלה על מנת לשפר את המצב וקצת מעבר לחינוך, פה צריך גם, מה לעשות, רם, גם פוליטיקה, כי המון פוליטיקה נכנסת - - -

לכן אנחנו כאן.

לתוך החינוך הזה.

זה הביקור השני במשך השבועיים האחרונים - - - וכל פעם מחדש אני מוסיפה עוד - - - או - - - כמו שבמערך החינוכי - - - גם שבמערך החינוכי למדבר, לנגב, לאוכלוסייה שנמצאת כאן ויש להם את החינוך כאן, אסור לנו להתייחס כמקשה אחת, אני מאוד מסכימה, וצריך להתייחס בהתאם. חלק מהדברים שהוצגו בפנינו, קצת, קשה לי להגיד, שכמו שהחיים ורודים כאן, יש כספים והכול מושקע ויש תקצוב, אבל כאן לא מנצלים את התקצוב. אני מאוד מעריכה את הכוונות הטובות, אבל תכלס אנחנו פוגשים את זה במציאות, אלה פערים כל כך גדולים, אני כבר שבועיים לומדת נתונים מחרידים, מדאיגים, מנבאים בעיה שאנחנו בפתח בעיה עוד יותר גדולה אחרי משבר הקורונה.

התלמידה והתלמיד בנגב, יש להם פער באחוזי הזכאות לבגרות, מול תלמיד ערבי פחות ב-12% ומול תלמיד יהודי פחות ב-22% עד 2019. עכשיו זה צפוי שיגדל אף יותר בגלל כל החסמים. חוק שווה, כל הרומנטיזציה שיש חוק חינוך שווה לכולם וזכות כל התלמידים והתלמידות לגשת למשאבים, אבל אנחנו רואות ורואים שהמשאבים רחוקים, לא נמצאים בפועל, יש קושי להשיג חינוך שווה לכולם ובסופו של דבר מקבלי ההחלטות פוגעים בזכות הבסיסית של התלמידים והתלמידות.

אני רוצה להוסיף על החשיבות של הגנים בנגב. זה לא רק בכדי להדביק את הפערים החינוכיים, זו מסגרת שמאפשרת לאימהות לצאת לעבודה, זו מסגרת שמאפשרת לאימהות ללמוד עברית, ללמוד מחשבים, ללמוד ולעבוד, זה מאוד חשוב. ואני גם מסכימה עם חברי חבר הכנסת ווליד טאהא, צריך להתחיל את זה מאפס.

עוד מאפיין חשוב בנגב, הסיכוי לילד בנגב להיות מול או ליפול קורבן למפגע סביבתי הוא גדול מאוד, מסגרת חינוכית לילדים מקטינה את הסיכויים שלו שיהיה בתוך סביבה שיש בה סכנות חיים, כל מיני תאונות בית ועוד כל מיני גורמים שמסכנים את החיים שלהם.

בית הספר הוא פלטפורמה כלכלית, חברתית, פוליטית, לשינוי כל תחום שנמצא בנגב, לכן ההשקעה בבתי הספר היא לא רק האחריות של משרד החינוך, היא של משרד הכלכלה, היא של משרד הבריאות, היא של משרד העבודה והרווחה, היא חוצה את כל המשרדים ועל כך אנחנו צריכים, ואני מזמינה, ואני בטוחה שלרם יש עכשיו בראש כל כך הרבה נושאים, וגם לחבר הכנסת ד"ר יוסף ג'בארין, שיזמו את הסיור המאוד חשוב הזה, תודה רבה לכם, אני בטוחה שיש לכם תוכנית להמשך דיון בסוגיות שהעלו כאן ואני מזמינה אתכם שהוועדות הבאות, אני מזמינה אתכם להמשיך את הדיונים הבאים בשיתוף פעולה בין שתי הוועדות ולהזמין את כלל המשרדים ולחייב אותם. כאן יש בעיה, אנחנו חלק מהבעיה ואנחנו חייבות וחייבים להיות חלק מהפתרון הזה. תודה רבה לכם.

ב-13 באוקטובר יש יום הנגב בכנסת. כל הוועדות ידברו על הפזורה הבדואית, על האוכלוסייה הבדואית בכל התחומים, אז אני מניח - - -

ביום הראשון של החזרה לכנסת.

חברים, בעוד כמה דקות נסכם ונסיים, אבל אם יש מישהו מהחברים, מהצוות, שרוצה להעיר זו ההזדמנות.

תודה גדולה לחברים שליוו אותנו.

כן, תיכף, עוד לא הגענו.

אני כמפקח רוצה להגיד לכם שיש הרבה קשיים, הרבה - - - בכלל באופן כללי, במיוחד איפה שביקרתם בפזורה, שלפעמים היא נופלת בין הכיסאות, לפעמים יש רשות או מועצה שמוכנה לקבל על עצמה את השירותים שאנחנו מספקים דרכנו כמשרד למועצה, ותודה רבה באמת למועצה האזורית פה, שיושב הראש אברהים נמצא איתנו, וגם עלי, מנהל מחלקת החינוך, וגם חנן שלא נמצא פה וגם עלי אלענאמי שהוא אחראי על הגנים. אני רוצה להגיד לך שאנחנו באמת עושים עבודת קודש, אבל יש לנו מחסומים וחסמים, החסמים האלה - - -

חסמים ומחסומים.

גם מחסום, גם מחסום לפעמים פותחים ולפעמים לא פותחים, אבל החסמים האלה מאוד מקשים עלינו ועם כל מה שיש לנו אנחנו מנסים להגיע לבגרות, מנסים להגיע למצב הטוב ביותר, מנסים להביא את המורים האיכותיים ויש לנו היום ועדת שיבוץ שאנחנו בוחרים את המורים האיכותיים בנגב. היום יש לנו מורים מקומיים, כמעט 80%, מורות ומורים, כל מנהלי בתי הספר הם מנהלים מקומיים, יש לנו היום כמעט 19 מנהלות בתי ספר שלא היו בעבר, אף מנהלת לא הייתה בעבר, 19-18 מנהלות משכמן ומעלה ואנחנו גאים בהן, אשכולות גנים שלא היו, בכל אשכול גן יש מנהלת גנים. מנהלת אשכול גן זה כמו מנהלת בית ספר שעוזרת מול ההדרכה, מול הפיקוח.

אני רוצה להגיד לך גם, מעל 20% מהמורים הצפוניים שיש לנו לעומת לפני כמה שנים, 12 ו-15 שנה, היה המספר הפוך, 70% מהצפון, 30% מהדרום, היום אנחנו במצב אחר.

אנחנו רוצים את עזרתכם. כל סוגיה שאנחנו כמחוז מעלים אותה ביחד עם הרשויות המקומיות תעלו אותה למעלה, תביאו לנו פתרון. אנחנו נשמח לפתרונות ואנחנו נשמח לעזרה. תודה רבה לכם.

אני ברשותך רציתי לשאול שאלה. הפרויקט - - - פעמיים היה הסוגיה הזאת של חסמים, השפה העברית - - -

מנכ"ל המועצה לשעבר.

אתה העלית את הסוגיה הזאת שהשפה העברית היא חסם באקדמיה או שילוב של הסטודנטים באקדמיה, זה בולט בעיקר אצל בנות - - - מחוץ למקורות של השבט או היישוב ולכן כשיהיו מורות באקדמיה - - - מצטיינות בשוליים ולא מצליחות לסיים - - - לכן השאלה שלי היא כזאת, מדוע לא משלבים לימודים אינטנסיביים - - - במיוחד כלפי הבנות בזמן התיכון? למה מחכים עד שהיא תסיים י"ב ואחרי זה הולכים לעשות את זה במסגרת האוניברסיטאות ולכן האפקטיביות שלהם היא קצת מאוחרת. זו השאלה שלי.

אנחנו פתחנו פה שנה שנייה אולפנים לעברית בתוך בתי הספר. לפני שנתיים ביחד עם בני מלכה פה - - - שזה החסם. בהתחלה אמרו חסם בגרויות, העלינו את הבגרויות, העלינו אותן, אמרו איכות בגרות, העלינו את האיכות, העלינו אותה, אמרו טוב עכשיו החסם, האוניברסיטה אומרת, כמו שאמרו פה, שהחסם זה עברית. התחלנו אולפן עברית בתוך בתי הספר. ד"ר - - - שראיתם בבוקר הוא הרפרנט שלנו לשפות, יש לנו שיתוף פעולה עם גבעת חביבה, יש תוכנית משותפת עם גבעת חביבה, הם מכשירים מורים גם דוברי עברית שפת אם שמוכנים לבוא לעבוד בבתי הספר שלנו ללמד עברית, שפת אם. אחת. שתיים, אנחנו עשינו לקבוצת מורים, זה היה מורים ביסודי, עשינו בעל יסודי, אולפנים. אולפן זה לא תוכנית לימודים לבגרות, זה שפה מדוברת בלי בחינת בגרות.

למה משרד החינוך עושה את ההתניה הזאת? כל ההתניה הזאת שאולפן יהיה - - - למה לא לאפשר להם שנה ראשונה?

זה יהיה אחד הנושאים - - -

זה סוגיה לוועדת ההיגוי. זה צריך לעלות שם. אנחנו כרגע פועלים לחזק את התלמידים שלנו על ידי אולפנים. אין לנו תקצוב, זאת אומרת היות ש - - -

חברים, אני אגיד כמה מילות סיכום ואחר כך ינעל את הסיור רם. לפני מילות התודה, הסוגיות מאוד מורכבות ומאוד קשות, אלה לא סוגיות של היום, זה עשרות ועשרות שנים. יש נושאים שהם קונקרטיים יותר שאפשר לראות איך מקדמים אותם, כמו הנושא של חינוך בלתי פורמלי, כמו הנושא של השפה העברית ויע"ל, אפשר לעשות אולי איזה שהיא אסטרטגיה שהיא כוללת יותר, יש את הנושא של אלעזאזמה. באלה אולי אפשר למקד את הטיפול ואנחנו יכולים לעשות את זה. וכמובן יש את הסוגיות הרחבות יותר שתחילת הדרך עכשיו היא על ידי אישור אותם 29 מוקדי שירותים. אבל, שוב, אם אותם 29 מוקדי שירות לא יהיו כרוכים גם באישור של דרכים אז לא עשינו הרבה.

דרכים ותשתיות, מים וחשמל.

ברגע שמינהל התכנון מאשר מרכז שירותים אז הכול מגיע אחריו.

אבל הנה זה הכשל.

כן, אבל מבחינה סטטוטורית זה מגיע.

כן, סטטוטורית ראוי שיגיע.

אין ספק שמה שראינו ואתם ראיתם, אני בצניעות אומר שאני כבר 30 שנה עושה את הסיורים הללו כפעיל בענייני חינוך, פשוט אי אפשר להאמין שבתחילת המאה ה-21 עדיין יש תלמידים שלומדים בתנאים האלה. הנסיעות, דרכי העפר, דרכים מסוכנות, כיתות צפופות, היעדר מים, היעדר חשמל, היעדר אינטרנט. אדוני מנהל המחוז, לימוד מרחוק, כל המנהלים שדיברתי איתם מדברים על מקסימום 30% שיכולים ללמוד מרחוק. ותבין, אנחנו לא מדברים על סגר ראשון, עכשיו סגר שני, מי יודע מה יהיה. לכן המצב הזה, אין ספק שלא רק שהוא קשה, הוא מחייב כל בן אדם שיש לו מצפון כלפי הציבור שלו לעזור כמה שאפשר ולקדם כמה שאפשר. ואנחנו מנסים, אנחנו לא נתייאש, אמרתי, אנחנו מלווים את זה עשרות שנים, נמשיך ללוות.

אני פגשתי מנהל בית ספר, שאמר לי: תשמע, אתם באים לעוד ביקור, אני כבר התייאשתי מלספר אותם דברים כל שנה. אני יכול להבין אותו עם כל הקשיים שהוא מתמודד, אבל אין לנו את הלוקסוס הזה של להתייאש, אנחנו נמשיך לעבוד על הנושאים הללו.

אני רוצה להודות למנהל המחוז, אנחנו לא תמיד תמימי דעים לגבי מה צריך לעשות וכדומה, אבל אני מאוד מעריך את זה שקודם כל אתה זמין ומקשיב והיית איתנו כל היום. נמשיך גם להתפתח וגם לשתף פעולה. אני הייתי רוצה לראות יותר אנשי צוות לידך מהחברה הערבית. עם כל הכבוד, זה לא מילה נגד הצוות מהחברה היהודית, אבל אין ספק שכשרוצים לעשות שינוי חייבים לשלב את האוכלוסייה. אחת הבעיות במשרד החינוך, לא רק בדרום, הוא המשרד הכי לא כולל אנשי מקצוע ערבים.

בהנהלה אתה מתכוון.

בהנהגה. מתוך אולי ה-200 הבכירים אולי רק חמישה-שישה.

אם אתה תזמין אותי אליך ללשכה לשיחה אני אספר לך קצת את המורכבויות.

זו סוגיה.

אני הייתי אפילו חושב - - -

אל תזמין אותי, תזמין את סלימאן אלעמור, תשאל אותו מה קרה שמנהל המחוז החליט לקדם את אחד מתוך הצוות להיות חבר הנהלה., אוהה ווהה.

אני הייתי עושה משהו מעבר לכך, אני תמיד בא עם הרעיון של להקים מועצה פדגוגית מייעצת לצד המחוז מהחברה הערבית בנגב. לדעתי אפשר לקדם רעיון כזה, זה חשוב גם לך, זה נותן לך גוף שאפשר להתייעץ איתו וכדומה ולכן זה גם רעיון איך אפשר לשלב יותר את האוכלוסייה.

תודה כמובן לאברהים ולסלאמה אל אטרש קודם כל על המאמצים שלכם, אנחנו לידכם נמשיך ללוות את הנושא, חבריי חברי הכנסת, סעיד, ווליד, סונדוס, על האחריות שלנו להמשיך בנושאים הללו. כמובן תודה מיוחדת לסעיד שנושא על כתפיו את הנושאים הכבדים הללו.

ואברהים ורם וכל הצוות, כולנו.

כמובן סלימאן, עלי - - - וכל הצוותים שבאמת היו איתנו וכמובן תודה מיוחדת לשתי הוועדות שלנו שלא היה קל גם לתאם וגם להיות כאן במשך יום שלם, אז תודה, תמי ויהודית שלא הגיעה היום, אז תודה לכן (מדבר בערבית). אנחנו חייבים להמשיך, אין לנו את הלוקסוס להגיד זהו ואני בטוח שעם עבודה מאומצת ותיאום ממושך ולחצים אפשר בהחלט להתקדם בכיוון הנכון. תודה, חברי, רם, על שיתוף הפעולה ונמשיך את זה.

טוב, ג'בארין דיבר על זה שהוא כבר 30 שנה מסתובב פה בסיורים האלה, אני לפני 30 שנה הייתי בן חמש אז לא הספקתי לצבור כל כך הרבה, אבל אני באמת אגיד כמה משפטים קצרים כי כולם פה כבר ככה ממהרים. קודם כל באמת מכל הלב תודה. בלי שמות, כי כל אחד ואחד מכם הגיע לפה כי חשוב לו ואכפת לו והוא לא היה חייב כי בסיור כזה הכי קל להישאר בבית ולעשות משהו אחר, אבל אני חושב שראינו גם את המחויבות שלכם כמשרד חינוך ואי אפשר לחשוד בי שאין לי הרבה טענות למשרד החינוך כל היום, אבל ראינו את הרצון, גם את שיתוף הפעולה, ואני בטוח שיש גם דברים שאתם לא מסכימים עליהם וגם תמיד בסיורים, ואני אומר את זה פה על השולחן, לא כל המורכבות נאמרת, יש הרבה דברים קשים שלא אומרים והנתונים הם תמיד קצת יותר טובים מהמציאות, אבל כולם מכירים את זה וזה בסדר. מהש כן ראינו זה את העומק של הרצון לשפר את המציאות של החברה הבדואית וזה נראה לי הדבר הכי חשוב.

אתה גם אמרת לי ש - - - אמר לך שהוא כבר מיואש מלספר, אז גם אני מרגיש, לא משנה כמה אני אהיה מחויב וכל חברי הכנסת, בסוף אתם חיים את היום יום ואני אומר לכם שאנחנו יכולים להיות כתובת, אתם צריכים לדעת להפעיל אותנו, להשתמש, להתקשר ולהגיד שיש בעיה, שהמשרד הזה לא עוזר וזה לא עוזר. אני כרגע, אולי לא זה לא כבוד גדול היום, אבל חלק מהקואליציה הזאת, על כל מורכבויותיה, אבל זה חלק ממי שרוצה לנסות לייצר שיפור. דיברנו על משרד המשפטים שאפשר לדבר איתו ועוד, כל מה שאפשר לעשות. זה לא אומר שהכול נפתר ברגע, אבל המחויבות באמת אצלי מאוד מאוד קיימת.

משהו אחד קטן, לסיום, לגמרי אנקדוטה, אבל כשפגשנו את מנהל בית הספר, דווקא ב-ב', לא ב-א', אז הוא אמר שבשביל לעשות שיחת זום איתך הוא צריך לטפס על גבעה או גג של בניין כדי שהוא יוכל לדבר איתך ואנחנו בכנסת שואלים כמה ילדים יכולים להיות בזום. מי חושב, סליחה, בחברה היהודית, שלפעמים נוח לה לשבת איפה שהוא באיזה שהוא מקום, שלמנהל בית הספר בעצמו אין יכולת לתקשר עם מנהל המחוז שלו. אני חושב שזה מלמד על הבעיה.

לא, זו בעיית התשתית בכל החברה.

ברור, זה מה שאני אומר. אתה חושב על הילדים, אבל הבעיה היא הרבה יותר עמוקה.

אגב, ביישובים הערביים אין קליטת סלולר בכלל.

אני הולך לתל ערד על הגבעה.

בחורה ובתל שבע אין קליטה, לא מדבר על הכפרים הלא מוכרים.

זה מה שרציתי להגיד.

אנחנו עשינו מיפוי אנטנות עם נתנאל כהן - - - הם הקימו צוות יחד עם משרד התקשורת, הלכו לזהות את החסמים, אנחנו צריכים לדעת. אנחנו לא משרד התקשורת, אבל רוצים לדעת מה. יש 110 אנטנות חסרות, לא אחת, 110 אנטנות חסרות במרחב הנגב בשביל שהתשתית תתקיים. זה אחת.

שתיים, מנגד חלק מחברות הסלולר, הרי את התשתיות המדינה שילמה להן, זה חלק מרישיון ההפעלה, הן מדווחות שהם הקימו תשתית והיא לא נשארה שם, הקימו תשתית והיא לא נשארה שם, פעם שלישית לא מקימים.

נראה לי שהבנתי.

אבל זה מקרה או שניים.

טוב, זה לא הדיון. זו הערה.

אני רוצה לסכם. יש לי המון דברים להגיד, אבל רק דבר אחד משמעותי להגיד, אתם עדינים, אני אהיה קצת פחות עדין, בסוף החברה הבדואית במשך הרבה יותר מדי שנים ובאופן לא מקרי, וגם זה עניין פוליטי, זה צריך להגיד את האמת, עניין פוליטי שאין פה תשתיות, זה עניין פוליטי שאין תקשורת, זה עניין פוליטי שלא נותנים אישור. אני לא מדבר עכשיו, זה לא עניין של החודש האחרון, זה עניין של הרבה שנים, היה נוח למדינת ישראל שזה היה המצב. אני חושב, אני לא יודע להגיד כמה שנים, ברוב המערכות יש רצון לשנות את המציאות הזאת, זה לא אומר שהכול ישתנה תוך שנייה, אתה חי את זה יותר טוב ממני, אבל אני חושב שבאמת יש הבנה שאם לא כל המערכות יפעלו ביחד פשוט אין סיכוי. בן אדם אחד, כמה שיהיה לו רצון, הוא לא יצליח.

הערכה הכי גדולה מהלב, שלי, של יוסף, של כל חברי הכנסת שפה, מהרשימה המשותפת ואני, זה מי שנמצא פה היום, אנחנו משתפים פעולה הרבה ובשמחה גדולה באמת, וגם ווליד, אנחנו מחויבים באמת, אתה נושא את המחויבות הזאת בכנסת, כל דיון שלנו, ואני מעריך את זה מאוד, אז באמת תודה גדולה. ככל שאנחנו יכולים אנחנו נסייע ושתהיה שנת לימודים טובה למרות המורכבות.

תודה רבה לכולם.



הישיבה ננעלה בשעה 14:55.