פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
ועדת משנה לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
07/09/2020


מושב ראשון


פרוטוקול מס' 3
מישיבת ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב
יום שני, י"ח באלול התש"ף (07 בספטמבר 2020), שעה 10:00

בחינת דרכי השיקום התעסוקתי של נפגעי פוסט טראומה

חברי הוועדה: אופיר סופר – היו"ר
משה אבוטבול
אופיר כץ
עידן רול
קטי קטרין שטרית

יאיר גולן

דן שגב - סגן ראש האגף וראש היחידה לשירותי שיקום, משרד הביטחון וצה"ל

מוטי אסייג - ראש היחידה לשיקום תעסוקה והכשרה מקצועית, אגף השיקום, משרד הביטחון וצה"ל

פזית תדהר - עו"ד, ממונה משפטי לנושאי שיקום נכים, אגף השיקום, משרד הביטחון וצה"ל

רווית רובינשטיין - מפקדת היחידה לתגובות קרב, משרד הביטחון וצה"ל

מיטל סמט - רמ"ד מאושפזים, משרד הביטחון וצה"ל

גיל אבירם - רפרנט ביטחון, אגף התקציבים, משרד האוצר

קובי זכאי - עו"ד, יועץ לענייני זכויות וחקיקה, ארגון נכי צה"ל

אבנר גולן - מנהל אגף זכויות ורווחה, ארגון נכי צה"ל

ד"ר גדי לובין - מנהל המרכז לבריאות הנפש איתנים וכפר שאול, ההסתדרות הרפואית

עמיר שי שווייצר - חבר הנהלה, עמותת ההלם והקרב

פרופ' שמואל מולי להד - נשיא עמותת משאבים

אלון ולטמן - מנהל פרויקט מסע שחרור

ד"ר דניאל ברום - מנכ"ל מטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה

ד"ר אורניה יפה ינאי - יו"ר לכל אדם יש שביל, ומייסדת מכון אדם מילוא

ניר שחר - יו"ר, שותפות מגן ישראלית

רוני ססובר - מנכ"לית, שותפות מגן ישראלית

אלינור אביעד - חברת ועד, מייסדת, שותפות מגן ישראלית

צוריאל פרידמן - פוסט טראומטי, שותפות מגן ישראלית

משה פרידמן - מלווה, שותפות מגן ישראלית

רינת גולד גזית - עו"ד, אוניברסיטת חיפה

שפרה שחר - מנכ"לית, עמותת בית חם לכל חייל

אורן אמסלם - עוזר מנכ"לית, עמותת בית חם לכל חייל

ליאור לוי - יו"ר, עמותת שמרו נפשם

תיקי וידס - המשמר החברתי

פינחס מיכאלי - עו"ד, לשכת עורכי הדין

יעל סלנט

ענת כהן שמואל

אירית שלהבת



בחינת דרכי השיקום התעסוקתי של נפגעי פוסט טראומה

בוקר טוב לכולם. אני פותח את ישיבת ועדת המשנה לטיפול בנפגעי פוסט טראומה. היום 7 בספטמבר 2020, י"ח באלול התש"ף.

אנחנו צריכים להיות מדויקים בזמנים ולהיות מכוונים ויעילים. אני פחות רוצה לעצור את האנשים, אז שאנשים מלכתחילה יתכנסו למסגרת של שלוש דקות. יהיו איתנו גם אנשי מקצוע וגם לוחמים, גם ארגון נכי צה"ל וגם נציגי אגף השיקום.

בישיבה הקודמת עסקנו בסוגיית ההכרה. אנחנו נחזור לסוגיית ההכרה. מאוד היינו רוצים לנהל עבודת מטה תוך כדי, והיינו שמחים שזה גם יהיה בשיתוף עם אגף השיקום. תמיד מהלכים שקורים בשיתוף הם טובים יותר.

אני מזכיר ששאלנו בזמנו כמה שאלות את הוועדה הרפואית וביקשנו לקבל המלצות. אתמול הוצאנו תזכורת בעניין הזה ואנחנו מחכים לתשובה.

הסוגיה שנרצה לעסוק בה היום היא השיקום התעסוקתי. השיקום התעסוקתי מהווה נדבך מרכזי בחזרה לשגרה של החיים. זה נכון הן לחיילי מילואים שיצאו למילואים כשהם עסקו בעיסוק מסוים ואחר כך כשחזרו מן המלחמה או מן המבצע הייתה אצלם ירידה תפקודית, וחלק מן ההשלכות לא פעם הן פיטורים של האנשים וזה כמו כדור שלג. חלק מן התפקיד שלנו הוא לעצור את כדור השלג הזה או להפוך אותו לקטן יותר ולהקטין אותו, להחזיר את האנשים למעגל התעסוקה. וכמובן הדבר נכון לא פחות לגבי לוחמים בסדיר, שמעולם לא חוו את מעגל העבודה ובכלל לא מצליחים להיכנס אליו.

ברשותכם, אבקש מאגף השיקום לתת סקירה קצרה של חמש דקות, ומיד אחר כך נתקדם הלאה.

בוקר טוב לכולם. תודה על ההזדמנות לתת סקירה על תהליך השיקום. אני כמובן מסכים לדברי הפתיחה שלך, שבסוף היינו רוצים לראות את נכי צה"ל משתלבים בתעסוקה שמותאמת ליכולות שלהם, לכישורים שלהם ומנהלים אורח חיים נורמטיבי ככל הניתן.

תהליך השיקום מתחיל לאחר שמסתיימת הוועדה הרפואית ונקבעים 20% נכות ומעלה. בשלב הזה, בשנים האחרונות אנחנו מקיימים באופן יזום תהליך שבו אנחנו מזמנים אלינו את הפצוע ומקיימים איתו מפגש אוריינטציה. במפגש הזה הוא מכיר גם את המקום הפיזי שבו נמצא המחוז וגם את הנפשות הפועלות: עובדי הרווחה, עובדי המרפאה, עובדי השיקום, מכיר את כל הפונקציות וכל אחד בתחומו מסביר לו מה הזכאויות שלו.

השלב הבא הוא שהוא מתחיל לקיים מפגשים סדורים עם עובדי השיקום, שהם עובדים סוציאליים בהכשרתם ותפקידם ללוות הן את תהליך השיקום והן לבנות איתו תוכנית שיקום. כשבונים תוכנית שיקום צריך להתייחס כמובן למגבלות, ליכולות ולנתונים האישיים שיש לו.

באופן כללי אפשר לומר שיש לנו שלושה מסלולי שיקום מרכזיים.

מסלול ראשון הוא מסלול של שיקום בלימודים לרכישת מקצוע. זה אומר שאם למשל יש לנו פצוע שהוא חסר תעודת בגרות וכדי ללמוד לימודים אקדמאיים הוא יצטרך להשלים בגרות אז אנחנו נממן את הבגרויות; אם הוא צריך מסלול טרום שיקום, כי יש שם קושי במיומנויות או צורך בהתארגנות אז יש לנו מסלולי טרום שיקום, שבהם מתחילים את הלימודים בשני קורסים במקומות מאוד מאוד מסוימים. הלימודים האלה בדרך כלל מלווים בתמיכה שלנו וגם של מקומות הלימוד. יש לנו מסלול כזה במכללת פרס, יש מסלול כזה שעכשיו בונים בתל-חי, שבו לצד הלימודים הפרונטליים הם מקבלים גם תמיכה רגשית.

מסלול הלימודים כולל גם שכר לימוד, גם דמי קיום, גם שכר דירה. זה סל שלם שמאפשר לפצוע לסיים את לימודיו. כמובן שכל הסיוע הזה ניתן בהתאם למשך הלימודים, לפי תוכנית הלימודים: תואר ראשון רגיל זה שלוש שנים, הנדסה זה ארבע שנים, רפואה זה שש שנים וכן הלאה.

אני רוצה לשים פה כוכבית ולומר שאנחנו באגף השיקום כעמדה מעדיפים ורוצים שכולם יעברו דרך המסלול הזה, מתוך הבנה שמי שלומד מרחיב את אפשרויות התעסוקה שלו ואנחנו יודעים לומר גם שככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך עובדים פחות בעבודת כפיים. אנחנו בסוף עוסקים באנשים שיש להם מוגבלות כזו או אחרת ולכן היינו רוצים כמובן להרחיב את האפשרויות שעומדות בפניהם.

המסלול השני נקרא שיקום כלכלי, זה מסלול שמי שמעוניין למשל לפתוח עסק או להיות נהג מונית או משהו בדומה לזה מקבל סיוע, בדרך כלל בהלוואה.

המסלול השלישי, לאותם אלה שמעוניינים רק בסיוע בהשמה בעבודה, יש לנו יועצי תעסוקה בכל מחוז ומחוז שזה תפקידם, לסייע בהשתלבות במקומות עבודה, ואם יהיה צורך אפשר יהיה להרחיב על זה אחר כך.

מבחינת המסלול, אחרי שאנחנו קולטים אותו, עושים אוריינטציה, מבצעים הערכה והוא מתחיל את הלימודים, לאורך כל הדרך הזאת עובדי השיקום נמצאים שם בתחנות, לפחות פעם בחצי שנה, בסוף כל סמסטר, כדי לוודא שבאמת הוא מצליח בלימודים ואם יש איזו בעיה והוא לא מצליח אז אנחנו עוצרים לרגע, חוזרים אחורה, בודקים את התוכנית, בודקים את היכולות, ואם צריך לתגבר אותו בשיעורי עזר או משהו אחר אנחנו יודעים לעשות את זה, וכל זה על מנת שהוא באמת יצליח להשלים את הלימודים וכמובן להשתמש בעתיד בהשכלה הזאת לצורך השתלבות בעבודה.

מזה מספר שנים – ואולי מוטי אסייג ירצה להרחיב על זה אחר כך – אנחנו באופן יזום פונים לסטודנטים בשנה השלישית ללימודיהם וכבר אז אנחנו מציעים להם לבוא אלינו, גם כדי לעבור סדנאות תעסוקתיות, גם כדי לבדוק אפשרות להשתלב בעבודה. אני יודע שמוטי אסייג מוביל עבודות גם בתוך משרד הביטחון כדי לשלב סטודנטים שהם נכי צה"ל בתוך משרד הביטחון בעבודות סטודנטים, ובכלל, לא רק במשרד הביטחון. בהקשר הזה אנחנו מנסים ליצור מעגל שלם שסוגר את התהליך מכל הקצוות.

במקרים שבהם לא מצליחים לשקם כי התחלואה פעילה מדי או כי אין יכולת להשתקם, ושאנחנו יודעים לומר שהאדם הוא לא בר-שיקום, במובן הזה שאנחנו לא צופים שהוא יצליח ללמוד, לסיים לרכוש מקצוע, להשתלב בעבודה מפרנסת, במקרים האלה המדינה, אנחנו מאשרים תגמול מחיה, שנועד לאפשר לו את הקיום, כשלאנשים האלה שלא משתקמים בתעסוקה מפרנסת יש לנו מגוון מסגרות יום שנועדו לתת פעילות יומית. יש יותר מעשרה מועדונים שפועלים ברחבי הארץ, יש פעילות ימית, יש פעילות מאוד מאוד מגוונת. כל זה מתוך ההבנה שנכון שהם יצאו מן הבית לפעילות ולא יישארו בבית בלי לעשות דבר. כמובן שלצד זה יש מסגרות נוספות שאנחנו מפעילים. ככל שצריך להרחיב, אשמח.

האם יש לכם מלווים שממש עוסקים בטיפול בהקשר התעסוקתי, שזה גם המומחיות שלהם? זה נכון לדעתי לא רק לנפגעי פוסט טראומה, אבל בוודאי לנפגעי פוסט טראומה.

מוטי אסייג שיושב לידי הוא ראש היחידה להכשרה מקצועית. יש לו בכל מחוז לפחות עובד אחד או עובדת אחד שזה ייעודה, יועצת תעסוקה, והיא שצריכה לסייע בכל הקשור להשתלבות בעולם העבודה.

הם עוברים הכשרה מיוחדת לעניין הזה?

אני ראש היחידה לשיקום ותעסוקה והכשרה מקצועית באגף שיקום נכים במשרד הביטחון. אנחנו באגף השיקום פזורים בכל הארץ, בשבעה מחוזות: מחוז חיפה, מחוז טבריה, מחוז ירושלים, מחוז דן ותל אביב נמצאים בתל השומר, מחוז רחובות ומחוז באר שבע. בכל מחוז משובצת עובדת תעסוקה, למעט מחוז חיפה שבו משובצות שתי עובדות בגלל היקף האוכלוסייה.

עובדת תעסוקה מלווה את הנכים. זה לא שעכשיו הגיע נכה, מקבלים קורות חיים ושולחים למעסיק. עובדת תעסוקה, כשנכה מבקש סיוע בהשמה, מגיעה איתו לראיונות, מכינה אותו לראיון ומגיעה איתו לראיון במקום העבודה. אם יש צורך של מעורבות של איש מקצוע: פסיכולוג תעסוקתי, בהחלט פונים ליחידה לשירותי שיקום ויש שם אנשים שזה המומחיות שלהם. נותנים את הסיוע הנדרש לאותם נכים שיש להם חששות, שצריך ללוות אותם.

כמה אנשים בפועל בזמן נתון היום מקבלים ליווי תעסוקתי על ידי פסיכולוג תעסוקתי? ולאורך רצף של כמה פגישות? אתה לא חייב להציג נתון מדויק, תציג נתון באצבע.

הטיפול הפסיכולוגי שנכים נמצאים בו במהלך חיפוש העבודה, שהתחיל עוד לפני – הם רבים, הם לא מעט מאוד נכים. נכים שמקבלים טיפול פסיכולוגי, הקשיים עולים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי.

אני מבין שאתה מדבר על טיפול פסיכולוגי רגיל. אני שואל האם יש משהו שמוכוון תעסוקתית.

יועצי תעסוקה.

הוא מדבר על טיפול פסיכולוגי.

בזמן נתון יש לנו כ-2,000 מטופלים שצורכים טיפול פסיכולוגי, אבל זה לא בהכרח קשור לעולם התעסוקה.

בסדר גמור, קיבלתי את התשובה. זה מה שרציתי לשאול.

צוריאל פרידמן נמצא איתנו? בבקשה. אחריו ד"ר אורניה יפה ינאי בזום.

שלום לכולם. שמי צוריאל פרידמן. אני סובל מפוסט טראומה קשה ומגבלה פיזית כבר שש שנים. אני נכה צה"ל, מוכר 50% לצמיתות כנכה פוסט טראומה. חשוב לי לציין שלפני הצבא הייתי ספורטאי מצטיין, רצתי 120–150 קילומטרים בשבוע. הייתי במקום הכי טוב שאפשר להגיע אליו.

במהלך השירות שלי חוויתי אירועים קשים ובעקבות כך היום אני מוכר כנכה פוסט טראומה.

הבנתי שהוועדה התכנסה פה בנושא של תהליך שיקום. אשמח לשתף אתכם בתהליך השיקום שלי, איך הגעתי לזה, מה הקשיים שנתקלתי בהם ואיפה אני חושב שאגף השיקום יכול לעזור לנו.

חשוב לי לציין שבתחילת הדרך לא קיבלתי עזרה מאף אחד. העזרה היחידה שקיבלתי היא מהפסיכולוגית האישית שלי, לא דרך אגף השיקום, וכמובן מההורים שלי. הייתי במקום בחיים של אובדנות, לא רציתי בחיים, הייתי במקום של: או שאני יוצא מן הבית ועושה משהו עם החיים שלי או שאני לא מגיע לשום מקום וכנראה מסיים עם החיים.

ברגע שיצאתי מן הבית בחרתי ללמוד חינוך גופני במכללת גבעת וושינגטון. בתחילת הדרך, כשהגעתי לאגף השיקום כדי לקבל שיקום מקצועי, לא נתנו לי ישר, עברתי ועדות לראות אם זה מתאים לי.

מה לא קיבלת ישר?

לא ישר נתנו לי שיקום מקצועי, למרות שזה חלק מן הזכויות של נכי צה"ל.

מה הייתה הטענה?

שצריך לבדוק אם בכלל מתאים לי המקצוע שאני רוצה ללכת ללמוד. חשוב לי לציין שהבאתי את כל המסמכים, מהתחלה הבאתי מכתבים, המלצות של הפסיכיאטר שלי והפסיכולוגית שלי. אני בעצמי הייתי ספורטאי לפני ומן הסתם זה כנראה מתאים לי.

כשהתחלתי ללמוד אף אחד לא ידע מה יש לי. אנחנו נמצאים במדינה שבה לצערי הרב הרוב בכלל לא יודעים מה זה פוסט טראומה. מבחינת אנשים זו מין פציעה נפשית וכנראה אתה מוגבל. בחודשיים הראשונים אני זוכר שהגעתי למצב שהמרצה שלי ברח מהכיתה כי קיבלתי עליו התקף והוא פחד אחרי כן להיכנס לכיתה. הזמינו לי אמבולנס ברגע שאני התמוטטתי כי אף אחד לא ידע מה זה.

איפה היה אגף השיקום סביב ההשתלבות שלך בלימודים? אתה נפגע פוסט טראומה עם 50% נכות, שאנחנו יודעים שזה אחוזים לא נמוכים. לדעתי זה משקף פגיעה תפקודית הרבה יותר גבוהה מ-50%, אבל זה לדיון אחר. איפה אגף השיקום ליווה אותך? הוא היה מעורב אל מול מכללת גבעת וושינגטון? הוא תמך בך?

לא. בהתחלה חטפתי אגרופים בדרך, נפלתי. בהתחלה הסביבה לא קיבלה אותי. כשיצאתי מהבית ידעתי, הפסיכולוגית שלי אמרה לי: צורי, אתה צריך להיות מוכן לכך שאנשים לא יודעים מה זה פוסט טראומה וכנראה אתה תקבל כאפות, כי אף אחד לא יודע מה זה. ברגע שאני נכנס להתקף אז אוטומטית האינסטינקט הראשוני הוא להזמין לי אנשי ביטחון או להביא לי אמבולנס כי "אני מסוכן לסביבה". בכוחות עצמי, בהתחלה הייתי חוטף, הייתי מגיע הביתה ואומר להורים שלי: עזבו אותי, בשביל מה אני צריך את זה? תנו לי להישאר בבית, לא רוצה את זה. ואז אחרי ליווי של הפסיכולוגית שלי הבנו שאני חייב לדבר.

זאת פסיכולוגית של משרד הביטחון?

לא. היא שלי אישית. אני איתה ארבע שנים וחצי.

למה לא על ידי משרד הביטחון?

כי בהתחלה הפנו אותי לפסיכיאטרית, שהתייחסה אליי כאילו אני אדם מפגר. יצאתי שם מהחדר, אבא הגיע איתי, ואמרתי לו מיד: אני לא מוכן להיות מטופל אצלה.

טיפול פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי הם שני טיפולים מקבילים?

נכון. הפנו אותי לפסיכיאטר, לא לפסיכולוג.

לא טופלת על ידי פסיכולוג?

לא של משרד הביטחון. הפסיכולוגית שלי, אני איתה ארבע שנים וחצי. היא מלווה אותי ועשתה איתי את התהליך. הבנו ביחד, אני הבנתי את זה על בשרי, שדיבור שווה חיים. אם לא אדבר אף אחד לא יוכל לעזור לי. מה שעשיתי, פשוט הלכתי לראש המכללה, הסברתי לו מה זה פוסט טראומה, אחרי זה הסברתי לכל החברים שלי ולמרצים.

עשית זאת בעצמך.

אני עשיתי את זה בעצמי, אף אחד לא עזר לי בתהליך הזה. עד שהגעתי לשנה ב', שאז התפרצה לי הפוסט טראומה. שם החלטתי לעזוב את הלימודים. הגעתי למצב קשה מאוד, שלא הצלחתי לקום בבקרים כי בכל לילה הייתי קם עם שתן במיטה וגם דברים גרועים יותר. הגעתי למצב שפשוט החלטתי שאני מוותר על החיים שלי, היה לי ניסיון אובדנות קשה מאוד. הדבר שהציל אותי בנקודה הזאת, שהפנו אותי למרכז להרשאות כלבי שירות ושם קיבלתי כלבת שירות שמלווה אותי. היא נמצאת איתי פה.

מי הפנה אותך למרכז?

חבר של המשפחה הפנה אותי לשם.

אגף השיקום היה בתמונה?

לא. אף אחד לא עזר לי לקבל את הכלבה.

באיזה מחוז אתה?

אני במחוז דן.

ניסיתי להביא את זה לאגף השיקום. הגעתי גם לעובדת השיקום שלי. דרך אגב, עובדת השיקום שלי היא אישה מדהימה. אני חייב לציין שהיא עשתה את המיטב כדי לעזור לי. חשוב לי להסביר, אגף השיקום לא יודע מה זה פוסט טראומה. האנשים בפנים לא יודעים מה זה פוסט טראומה, ואסביר. כאשר הגעתי לאגף השיקום קיבלתי התקף, התקף פשוט מאוד יחסית. הייתי עם אימא שלי. הדבר הראשון שקרה, אינסטינקט, כמו בחוץ: ביטחון, אמבולנס. תוך חצי דקה היה לי אמבולנס. אימא שלי אמרה להם: אל תתקרבו אליו, אסור להתקרב. בהתקף אסור להתקרב אליי, שאני חלילה לא אפגע בסביבה שלי. ואז שאלו שם את אימא שלי: מה יש לו? ואימא שלי אמרה: זה התקף, כך הוא חי כל יום. היא הייתה בהלם. היא אמרה: אתם לא יודעים מה זה? היא אמרה שעובדות השיקום שם לא יודעות מה זה התקפים.

אני שואל את עצמי את השאלה, איך אחרי זה יכולים לסייע לנו כשאנשים מבפנים, שאמורים לתת לנו סיוע, לא יודעים מה זה פוסט טראומה? הם לא יודעים מה זה פגיעה נפשית, הם לא יודעים עם מה אני מתמודד בכל בוקר, עם זה שאני צריך לקום בבוקר ולבחור בחיים כי "וואלה, אני לא רוצה את החיים יותר". אבל מי מלווה אותי פה? מי נותן לי את הגב?

אני אכלתי אגרופים, ובאמת יש לי הורים מדהימים שלא נתנו לי ליפול והם לא נותנים לי ליפול עד היום, ויש לי את הפסיכולוגית שלי מהבית שעוזרת לי.

אני שואל את עצמי כל הזמן את השאלה: איך רוצים ששאר החברים שלי ייצאו? אני מכיר חברים שמפחדים לצאת החוצה כי הם אומרים: אם נצא החוצה אז יורידו לנו את אחוזי הנכות או יגידו שאנחנו מתפקדים והכול תקין אצלנו. עליי בהתחלה, אני זוכר שהגעתי לוועדת הנכות לצמיתות, נכנסתי לוועדה, הסתכלו עליי, בהתחלה הם היו בטלפונים כי אני נראה רגיל, עד שאני לא מקבל התקף מבחינת כולם הכול תקין. ברגע שנכנסתי והתמוטטתי פתאום כולם היו שם בהלם. עורך הדין שלי סיפר לי אחרי כן איזה סרט היה שם: להביא ביטחון, להביא אמבולנס. הוא אמר להם: זה התקף, כך הוא חי. כל פוסט טראומטי מגיב אחרת: אחד מסתגר, אחד מקבל התקף זעם, אחד מתמוטט. לכל אחד יש את הטריגר שלו. אני שואל: איפה הם? הם לא יודעים מה זה.

באמת יש גם אנשים טובים, אני לא יכול להגיד רק רע לגבי אגף השיקום. באמת עובדת השיקום שלי היא אישה מדהימה, חשוב לי לציין שהיא כן עושה את מה שהיא יכולה. אני מדבר איתה והיא לא יודעת מה זה, היא אומרת לי: וואלה, אני מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך בזה כי אני לא מבינה עד הסוף. כאשר אני ביקשתי ליווי אז לא יודעים, ובכל דבר אני צריך לחכות.

אני חושב שקודם כול הבעיה מתחילה בכך שאנשים מפחדים לצאת החוצה, ויש לי חברים כאלה, גם כי אין ליווי אישי. איפה היחס האישי פה לטיפול נפשי? חבר'ה, נפגע פוסט טראומה חייב תמיכה יותר רצינית. יש לנו בעיה נפשית. אני לא מתבייש להגיד היום שיש לי בעיה נפשית. בכל בוקר אני מתעורר ואני בוחר בחיים מחדש. אין יום בשש השנים האחרונות שבו קמתי ואמרתי: וואלה, אני רוצה לחיות. לא היה לי יום כזה. למה? תשאלו את עצמכם את השאלה איך אתם קמים בבוקר כשלא ישנתם בלילה, או כשתקפתם את אבא שלכם, או כשחנקתם את אבא שלכם בידיים או כשהרבצתם לאח הקטן שלכם או כשקמתם וכל המיטה סחוטה מהשתן ומהזיעה שלכם? אני צריך עם כל זה לצאת החוצה, לשים את המסכה שלי, שחלילה לא יידעו שיש לי פוסט טראומה, כי ברגע שיודעים אז אוטומטית אנשים מתרחקים ממך, או נבהלים.

המזל שלי הוא שקיבלתי כוחות אדירים בעיקר מאבא שלי, שיושב פה, שמגיל צעיר חינך אותי, אמר לי: צורי, כל עוד אתה יכול לעזור לסביבה שלך – תעזור. אני ממקום שוויתרתי על החיים שלי, הבנתי שאני חייב לקום ולדבר ולעזור לחברים שלי, לאחים שלי שיושבים בבית וגם ברגעים אלה כאשר אנחנו יושבים פה נלחמים על החיים שלהם, או יש אפשרות שאולי חלילה פוסט טראומטי עכשיו תלה את עצמו, כי מה הוא יכול לעשות? איך הוא יכול לצאת החוצה? אם אנחנו לא מקבלים עזרה איך אנחנו יכולים לצאת החוצה? אבל עזרה אמיתית.

לא הכול זה כסף, באמת לא הכול זה כסף. לפעמים אני אומר: אני לא צריך את הכסף של אגף השיקום. תנו לנו ליווי, תנו לנו דברים שבאמת יכולים לעזור לנו לצאת החוצה ולחיות, זה מה שאנחנו רוצים.

תודה רבה על הדברים הלא פשוטים. אבא של צוריאל רוצה להוסיף משהו?

שלום. אני משה פרידמן. קודם כול, אני חושב שהכול מתחיל ונגמר במודעות. לשמחתי היום אני התנדבתי ואני שותף בעמותת "שותפות מגן ישראלית".

גם מתוך זה, מה שצוריאל אמר, תהליך השיקום של צוריאל התחיל מתוך זה שהיינו מוכנים לקום, לספר ולשתף את הקהילה במה שקורה איתנו, אם זה בבית הכנסת ואם זה במקומות אחרים. ממש לעמוד עם אנשים, וגם עם המשפחה. במשך שלוש שנים היינו עסוקים עם צוריאל בבעיות גסטרו. גם כשהוא השתחרר אף אחד לא טרח להסביר לנו בכלל מה זה פוסט טראומה. הכול למדנו על בשרנו.

זו כלבת השירות, כך היא עובדת.

הכול למדנו לבד ובכוחות עצמנו. זאת ההתמודדות.

יפה הוא שמרגע שצוריאל נפתח, באנו למכללת וושינגטון ודיברנו איתם, המכללה שיתפה פעולה והתחילו לעזור, ואז הבינו. שאלו אותו מה הוא יכול, מה הוא לא יכול. מרוב תרופות, הוא לומד למבחן ולמחרת הוא שוכח הכול, נמחק לו הזיכרון. המכללה אמרה: אוקיי, נצמיד לך עוזרת, מישהי מצוות הייעוץ, ולפני מבחן מישהו יישב איתך, ואחרי כן נעשה לך מבחן בעל פה ולא בכתב. המכללה ממש לקחה על עצמה – באמת כל הכבוד להם.

אחרי זה גם כשהוא נכנס לעבודה – אותו דבר. הוא התחיל בלי להגיד, למרות שעם כלבת השירות כבר קל יותר לזהות אותו ולראות ולהבין שיש פה משהו, למרות שכפי שהוא אומר בבדיחות, הרבה פעמים רואים אותו ושואלים אם הוא עיוור. אבל לא, זו כלבת שירות והיא מרגישה אותו ויודעת מתי וכמה לנחם אותו עכשיו, ואם צריך היא גם מטפלת בו, גם כשהוא מאבד הכרה או מה שקורה. זה היה גם כן לבוא לבית ספר שקלט אותו לסטז' וללמד את המורים. הוא למעשה שכב על הגדר בשביל הרבה אנשים שיבואו בעזרת השם הלאה ואנחנו רוצים רק להגדיל את זה.

אני מקווה שאגף השיקום ילמד מן העניין הזה. כמה שנספר וכמה שנפתח וכמה שתהיה יותר מודעות אז יהיה קל יותר לכולם. כפי שצוריאל אמר: זה מעבר לכסף. צריך כנראה איזו נישה מעבר לחוק הנגשה לנכים וכל הדברים האלה, שתהיה גם תוספת לגבי פגיעות נפש, כי זה שונה לחלוטין. עם צוריאל בכלל זה בעייתי. אנחנו גם שומעים את זה מתוך – למשל אני באתי להסביר לצוות המורים כי בהתחלה רק המנהל ידע וכמה מורים, מה קורה אם, והילדים בכיתות ידעו שאם הוא מתמוטט בשיעור נותנים לכלבה לעבוד. הכלבה איתו בשיעורים, היא בוגרת תואר ראשון במכללה וגם עברה סטז'.

זה טיפול שאגף השיקום מספק לכם?

לא, זה פרטי, היינו צריכים לממן את זה מכיסנו. זו כלבה שהיא ייבוא מאיטליה, היא עלתה הרבה כסף.

כמה עולה כלבה כזאת?

כלבה כזאת עולה בסביבות 100,000 שקל, בין שנה לשנה וחצי אימון צמוד.

ולא תמיד יש יכולת.

לא. גם אם יש את הכסף ויש את הכלבה, אם המטופל או הנפגע בעצמו לא יהיו לו תעצומות הנפש, המשמעת העצמית והאחריות – פה פשוט היתרון שצוריאל ספורטאי אז הוא גדל עם משמעת גבוהה מאוד, אני חושב שזה מאוד קידם אותו. אווה היא כנראה ברמת התפקוד הכי גבוהה שיש בכלבי השירות בארץ. היא יודעת להעיר אותו מסיוטים, מדליקה לו את האור, היא יודעת לא מעט דברים. זה גם גוי של שבת, היא מדליקה לנו אור בשבת. היא עושה לנו הרבה דברים. היא פשוט מדהימה.

אני חושב שצריך להרחיב חוקים קיימים. לא צריך להמציא פה גלגלים. צריך פשוט לתת את הדעת לדבר הזה, שזה פגיעה מסוג מסוים מאוד. אתן לכם דוגמה עם מה הוא מתמודד. שינו לו מינון בקנביס אז אחד הרופאים רץ ומיד מדווח על כך למשרד התחבורה. בעקבות זה הוא צריך עכשיו ללכת עוד פעם לוועדה ויכול להיות שישללו לו את הרישיון לתקופה מסוימת.

תודה רבה. תודה רבה גם לצוריאל וגם לאבא שלו. אני יכול להגיד שאתם גם גיבורים וגם מתוקים. תוך כדי הרגעים המרגשים כאן שילבת בדיחות, אבל בסוף זה סיפור.

קצת אחרוג מן הסדר. אבקש מד"ר אורניה יפה ינאי, מייסדת מכון אדם מילוא. היא כתבה גם ספר מעניין מאוד: "לכל אדם יש שביל". היא תציג את עצמה ותדבר על דברים חשובים.

שלום לכולם, תודה רבה על הזכות להיות בוועדה, להשמיע ולשמוע.

אני רוצה להגיד שהסיפור שלך, צורי, והסיפור של משפחתך הוא סיפור של אומץ, גבורה והתמדה. מרגש מאוד, כואב מאוד. לצערי ולניסיוני הוא איננו סיפור יוצא דופן. גם הבדידות מול המוסדות, הצורך להתמודד לבד עם המשפחה, עם הקהילה. תיכף אתייחס לזה.

אציג את עצמי. אני פסיכולוגית קלינית ותעסוקתית, והשילוב הזה הוא אחד הדברים שאני עובדת איתו עם הלומי קרב. הניסיון שלי התחיל ב-67 בבאר שבע, ב-73 בהדסה עין כרם, ו-30 שנים שעבדתי באבחון נכי צה"ל עם אגף השיקום. השם שלי הוא אורניה יפה ינאי ואגיד כמה מילים שחשוב לי לומר. התחום הזה יקר לי.

אגב במאמר שהצגתי ביחד עם ד"ר ליפמן בבנייני האומה בשנת 1975, רבין עלה לבמה ואמר: "כולנו הלומי קרב ואולי בגלל זה קשה לנו להודות בזה". זה משפט עמוק מאוד וחשוב מאוד לזכור, כי אולי קשה למדינה ולאנשים לקבל את הלומי הקרב בגלל שבתוכנו, בתוך רבים מאיתנו יש הלם קרב, יותר קטן, פחות קטן. היום כאשר יש סקאדים בשדרות כבר אומרים שיש התקפי חרדה. פעם היו אומרים "אין נפגעים לכוחותינו". כלומר יש פה אוכלוסייה רחבה מאוד עם הלם קרב ופוסט טראומה קשה.

אגב, לפסיכולוגים שבינינו, אני מבינה שמולי להד נמצא כאן, זהבה סלומון ואחרים, יש לנו מומחיות עולמית. כשאני באה מישראל ומרצה בעולם על הלם קרב ופוסט טראומה, אנחנו באים עם השיטות הכי מתקדמות. איכשהו אנחנו לא מצליחים ליישם את זה בשילובים עם כל המוסדות הקיימים.

כששאלתם האם יש מישהו שהוא פסיכולוג קליני תעסוקתי, או איזשהו מודל טיפולי – אני לא קיבלתי תשובה. התשובה הייתה שיש במשרד הביטחון עובדות תעסוקה – שהן, אגב, מדהימות אבל יש פה איזשהו צורך אחר.

אני רוצה לדבר על כמה עקרונות שמנחים אותי וגם את העולם שעוסק ביותר הצלחה בשיקום הלומי קרב ופוסט טראומטיים. קודם כול, ההבנה מה זה פוסט טראומה, וצורי דיבר על זה. אני באה מהגישה היותר דינמית, שמביאה את פרויד בחזרה ומדברת על אהבה ועבודה, או יצר החיים ויצר המוות שקשורים יחד. הפגיעה של פוסט טראומה היא פגיעה בעצם בחיבור הזה שבין חיים ומוות ובין אהבה ועשייה, לאו דווקא עבודה. אחד הוויכוחים שהיו לי עם משרד הביטחון לפני 40 שנים היה שכדאי להתחיל מכל עשייה ולאו דווקא מעבודה. היכולת להתחיל לעשות משהו היא התחלה של הבראה.

השיקום להערכתי צריך לבוא, קודם כול יש צורך באבחון, והאבחון צריך להיות הוליסטי, כולל. אי אפשר להתחיל לעבוד בלי שיש אבחון. אני רוצה להתחבר למודלים קיימים שעובדים בארץ וגם בצבא האמריקאי.

קודם כול, זה סוג של אבחון, כי יש דרגות שונות של פגיעה, דרגות שונות של עוצמה, דרגות שונות של מרחבי הפגיעה. לפעמים הפגיעה היא קשה אבל בתחום אחד, לפעמים הפגיעה היא קלה אבל בהרבה תחומים. קשה לי להבין איך נטפל באנשים אם אין לנו אבחון לגביהם ויש לנו כותרת שהיא מאוד כללית ולא מתאימה ליחיד.

דבר שני זה סוג האישיות, מה מתאים לאישיות הזאת ומה לא מתאים לאישיות הזאת. יש אנשים שמתאים להם יותר עבודה קונקרטית, יש אנשים שמתאים להם יותר עבודה מופשטת, יש אנשים שנוטים יותר לעבד את הרגשות שלהם בצורה מילולית, אחרים בצורה של אמנות, אחרים בצורה של ספורט. אין-סוף אופציות שאפשר להשתמש בהן, והן קיימות בקהילה לסוגי אישיות שונים.

הדבר השלישי שחייבים לאבחן ולהתייחס הוא המוטיבציה לשיקום, באיזה שלב זה נמצא. אנשים עם מוטיבציות שונות צריכים לקבל סוג אחר של התייחסות וטיפול.

הדבר הרביעי שחשוב להתייחס אליו הוא רמת ערעור התפקוד, באיזה שטחים התפקוד מתערער ובאיזה שטחים התפקוד בריא. אנחנו היום עוסקים באוכלוסיות צבועות אז אפשר לצבוע את זה.

פוסט טראומה זה נשמע משהו כללי, אבל בתוכו יש קבוצות שונות, אבחנות שונות, אנשים צריכים טיפולים שונים והתייחסות שונה.

כמודל מאוד כללי, כשאני מדברת פה עם הוועדה, הייתי מדברת קודם כול על טיפול, ושנית טיפול שמשלב קבוצתי ואישי, שמשלב תעסוקה וקליני. אנשים שמומחים גם בקשר שבין עבודה, עשייה, לימודים ואישיות. זה משהו משולב, זה לא יכול להיות משהו רק קליני מפני שהפוסט טראומטיים הם קבוצה בפני עצמה, קבוצה דיאגנוסטית בפני עצמה שצריכה מומחיות בפני עצמה וצריכה אנשים שיכולים לטפל בזה.

מסגרת ברורה שאליה משתייכים – המסגרת הזאת צריכה להיות תומכת ביחיד, במשפחה. המשפחה היא כוח חזק מאוד בשיקום, וללא שיקום המשפחה נגררת להיות משפחה פוסט טראומטית, עליה, על ילדיה, על בני הזוג וכולי.

השיקום שאני ממליצה עליו, לפחות בתחילתו, הוא Tailor made, כלומר הוא מתחיל מאבחון שהוא Tailor made, ואחר כך יש לנו מודלים של קבוצות הומוגניות, קבוצות הטרוגניות וכולי. אני מדברת על משהו שהוא מודולורי.

אנחנו נעצור את הישיבה לכמה דקות ונמשיך אחר כך.


(הישיבה נפסקה בשעה 10:40 ונתחדשה בשעה 10:50.)

לפעמים חוויה אחת שווה המון דקות דיבור. אני מודה לד"ר אורניה יפה ינאי שדיברה ואמרה דברים חשובים מאוד לדעתי. אני מבקש שנהיה יותר ממוקדים וקצרים. אני לא רוצה להגדיר זמנים. בדרך כלל מדברים כאן שלוש דקות, אז תשתדלו לדבר פחות כדי שידברו גם עמיר שווייצר, שהוא לוחם ויספר לנו את הסיפור שלו, אחר כך תדבר רינת גולד גזית, עורכת דין שעבדה פעם באגף השיקום, פרופ' מולי להד, אם הוא איתנו חשוב מאוד שנשמע אותו, ארגון נכי צה"ל, ונתקדם. בבקשה עמיר.

שלום לכולם. שמי עמיר שי, אני גר בגבעתיים, אב לחמישה, מוכר 10% במשרד הביטחון.

אני רוצה לדבר על הנישה שלנו כי מדובר פה על אנשים שמוכרים, כמו צורי, ואנשים שאינם מוכרים, והם רבים. אני פה היום מטעם עמותת "ההלם והקרב". אנחנו מכירים אותם, אני ביניהם, אנשים שלא מטופלים. בוודאי אין לנו את כל האפשרויות של פיתוח קריירה ולימודים.

הסיפור שלי הוא החילוץ באסון המסוקים. הגעתי לחילוץ באסון המסוקים כחייל צעיר. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים. נכנסנו אל תוך לב המאפליה של הסיפור הזה. אחרי כמה שנים – וזה קורה להרבה מאוד נפגעים, שהם על הספקטרום, נקרא לזה כך, וקשה לאבחן אותם כמו מקרים שראינו עכשיו, זה בעיה נפשית שהיא מזדחלת. האדם – וגם אני, אני מספר על האדם אבל אני מספר עליי – קשה להבין שזה מה שעובר עליך.

יום אחד מצאתי את עצמי, פשוט לא בידיעה, לא מגיע ללימודים במשך שלושה ימים. שאלו אותי איפה הייתי והייתי בטוח שבאתי אתמול. אחרי זה טיפול תרופתי של תרופות שינה ותרופות פסיכיאטריות, כפי שציין אבא של צורי, שגורמות לשכחה גדולה מאוד, וחוסר שינה שנגרם כתוצאה מסיוטים או לחילופין כתוצאה מכדורי שינה ולא נותן אפשרות ללמוד כפי שצריך. זה מלווה בישנוניות. אדם שישן שעתיים בלילה שלא ברציפות, קשה לו לקום למחרת בבוקר ולתפקד, הן כאדם עובד, הן כאב ובוודאי כאדם שרוצה ללמוד.

אנחנו מדברים פה על פגיעה רב-מערכתית. הייתי רוצה שתסתכלו על זה כנמק – זאת אומרת, יש פה משהו שהאדם חווה לאט-לאט, אחרי כן זה משתלט לו על כל הגוף, אחרי כן על התעסוקה, על המשפחה. זה מגיע למצב, ואני אב לחמישה כפי שציינתי, של פגיעה באישה ובילדים. אני פשוט רואה בהם מה שאנחנו מכירים כנפגעי דור שני, הם נפגעים מזה לא בצורה עקיפה אלא ישירות כי קשה מאוד לתפקד במצב הזה.

עלו פה מודלים יפים מאוד של משרד הביטחון. חיזקה אותם קצת מן הצד ד"ר אורניה יפה ינאי. הבעיה היא שהדבר הזה לא מגיע להלומים שאינם מוכרים. גם לאלה שמוכרים זה לא מגיע, אז בוודאי למי שלא מוכר.

ההבדל בין פצועים לנפגעי פוסט טראומה – נציגי אגף השיקום דיברו על הפצועים, הם אמרו את המילה פצועים. אכן כשאדם קטוע יד קל להבין שיש לו בעיה וכך גם לגבי מי יש לו בעיה גופנית אחרת. אדם שהוא נפגע פוסט טראומה ולא יכול להתעורר בבוקר והוא לא זוכר מה קרה, זה טיפול אחר לחלוטין. זה לא עצם קבלת הלימודים אלא זה התפקוד בלימודים והתפקוד בעבודה. בדבר הזה צריך צוות מקצועי. כפי שנציגי אגף השיקום אמרו, זה קיים אחת לחצי שנה. הוא צריך להיות טיפול רציף, בוודאי על ידי עובדת סוציאלית שמכירה את הנפגע, שהיא זמינה לו ומדברת איתו, הן בהקשר של לימודים, הן בהקשר של עבודה.

אני ניסיתי ללמוד הנדסאות. תיארתי את הבעיות שנתקלתי בהן. לצערי לא הצלחתי. בעבודה הפגיעה ישירה. אני לא מצליח להתקדם בעבודה. אפילו בתור עובד זוטר, כשאומרים: טוב, אז תעשה משמרות לילה או משמרות ערב – זה בלתי אפשרי בשל התרופות. המעסיק יכול לשאת את זה עד שלב מסוים, הוא לא יכול לשאת את זה מעבר, יש לזה השלכות כלכליות גם על המעסיק. במקרה הזה משרד הביטחון פשוט צריך להיות בקשר עם המעסיקים ולראות איך בונים איזו תוכנית שתאפשר גם בעבודה שלאחר הלימודים או ללא לימודים לתפקד בתור אדם מועסק שיש עליו מגבלות לא פשוטות. אני טכנאי שלא רוצה לעבוד בערבים. עד הקורונה החברה התחשבה בי. עכשיו בקורונה בגלל קשיים כלכליים ופיטורים של אנשים אחרים אין ברירה, פשוט שמו אותי כטכנאי ערב. אני מרגיש את מצבי שוב מידרדר. לצערי לפני שנתיים הייתי מאושפז ואני כבר מרגיש שזה מגיע לאט-לאט למקומות האלה בעקבות עבודה שהיא לא עבודת יום רגילה. תודה.

תודה רבה. דן שגב, יש לי שאלה אחת: נכה שהוא נפגע פוסט טראומה ב-19%, זה "נוהל שגר ושכח" מבחינתכם?

זה לא "שגר ושכח". החוק קובע שמי שנקבעו לו בין 10%–19% בכל מגוון הפגיעות הוא מטופל בקהילה. משרד הביטחון משפה.

אני קראתי לזה "שגח ושכח". רציתי לדעת אם כן או לא. לא בשביל משהו אישי אבל פשוט כדי שנדע את הגדרה.

ראשית, הוא לא מטופל באגף השיקום, זה נכון.

זאת התשובה שרציתי לדעת.

חשוב לומר בהקשר הזה עוד משפט אחד, לציין שאם חלילה במעלה הדרך יש החמרה אז תמיד שמורה הזכות.

אבל אז הוא צריך להוכיח שיש לו החמרה, ובדיון הקודם שמענו שלוקח זמן רב עד שהוא מוכיח.

לפחות לפי התיאור של עמיר נראה הגיוני שיש אצלו החמרה. אשמח לדבר איתו בסיום הדיון, אם הוא ירצה.

עו"ד רינת גולד גזית, בבקשה.

ארצה להתמקד, ברשותכם, בהיבטים של החוק, מה קובע החוק, איזה כלים יש ומה נעשה עם הכלים שיש לטיפול בתעסוקת נכי מלחמה לאורך השנים.

תעסוקת נכי מלחמה – ואנחנו מדברים על תעסוקה מפרנסת ולא על שיקום בהכרח כמו שיקום בלימודים, כי חשוב לציין שברגע שאדם מסיים את המסלול שלו בשיקום בלימודים מבחינת משרד הביטחון נגמרה האחריות שלו, הוא נקרא נכה משוקם ומכאן שיסתדר בכוחות עצמו. זה נכון גם אם לומדים למשל מינהל עסקים, שזה לא מקצוע. לכן העידוד ללכת למסלול השיקום הזה קל מאוד למשרד הביטחון ומסיר ממנו מהר מאוד אחריות.

נושא התעסוקה היה בלב העניין כבר בקום המדינה. כבר בשנות החמישים, בראשית ימיה של המדינה ניתן סט כלים ייחודי מאוד ונרחב מאוד כדי לתת השמה לנכים בתעסוקה. זה כלל את שיטת המכסות – כל מקום עבודה של 20 אנשים לפחות צריך להעסיק 5% נכים; זה כלל צווי תעסוקה – שזה צו שמגן על הנכה באופן שאם נכה עובד תחת צו תעסוקה אי אפשר לפטר אותו אלא אם כן רשות מוסמכת מאפשרת את התרת הצו; ויש גם ייחוד עיסוק – כל מיני עיסוקים שהם ייחודיים לנכי צה"ל, שזה דבר שצריך לגמרי לעדכן אותו מבחינת סוגי העיסוקים. בשנים הראשונות של המדינה, בעשורים הראשונים זה נאכף בצורה קפדנית מאוד ונעשה שימוש משמעותי מאוד גם במכסות וגם בצווי תעסוקה, באופן שהגן מאוד על הנכים ואפשר השמה נרחבת מאוד של נכים במקומות העבודה.

עם השנים משרד הביטחון מיעט להשתמש בכלים האלה וב-2013 מבקר המדינה אמר שהכלים האלה הפכו להיות אות מתה. ב-2016, אם אני זוכרת נכון, ראש אגף השיקום אישר שעדיין לא עשו שום דבר בשביל להחיות את הכלים האלה.

הכלים האלה קיימים ואפשר להשתמש בהם. נכון שבמקביל בעיניי צריך לעשות להם התאמות, אבל התשתית קיימת, אפשר להשתמש בה באופן שוטף. הראיה, שבשנת 2014, במסגרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות הכניסו את שיטת המכסות כשיטה שרלוונטית לכל בעלי המוגבלויות. זאת שיטה שאי אפשר להגיד שהיא לפני חוקי-היסוד והיא פאסה והיא לא רלוונטית עכשיו. היא רלוונטית עכשיו. היא נחקקה ב-2014 ומיישמים אותה על כלל בעלי המוגבלויות, אבל אגף השיקום לא אוכף אותה ולא מיישם אותה ביחס לנכי צה"ל. הוא משתמש בזה לפעמים כאיזו נורת אזהרה למעסיק במקרה שהוא כבר מתערב, אבל לא אוכף את זה בצורה שיטתית. בעבר אכפו את זה בצורה שיטתית. היום זה לא קיים בכלל.

גם צווי תעסוקה – לא מוציאים יותר צווי תעסוקה. מהבדיקות שלי, התפיסה של משרד הביטחון היום היא שאם המעסיק מוכן לקבל עובד אין צורך לתת צו תעסוקה. זו תפיסה בעייתית מכיוון שצו תעסוקה לא נועד ליום שבו התחילה ההעסקה אלא ליום שבו רוצים לסיים את ההעסקה.

לכן צריך לעשות התאמות, אני לא אומרת שלא, צריך לשכלל את הכלים, אבל יש כלים וצריך להשתמש בהם. אין שום סיבה לא להשתמש בהם כבר עכשיו.

נקודה נוספת שאני רוצה להוסיף היא על האופן שבו מתייחסים למחויבות לאורך זמן ומחויבות לאדם. תפיסת השיקום מתייחסת לאדם, למי שנפגע תוך ועקב השירות, ולא מתייחסים לנכות. זה שיקום תעסוקתי, הוא אמור להיות אחריות לאורך זמן. היום הסיפור הוא כזה, שכאשר משרד הביטחון פעם שיקם הוא לא לוקח יותר אחריות אלא אם מצליחים להוכיח כל מיני דברים בדרך. היום משרד הביטחון פחות מתייחס לאדם כאל מכלול אלא מתייחס יותר לנכות. טיפול בנכות זה לא טיפול באדם. אם רוצים לעשות השמה של אדם בעבודה צריך להתייחס לכל המגבלות.

נקודה אחרונה, לא ראינו בהצגה של אגף השיקום התייחסות לשיקום הלומי קרב, וזה בדיוק שורש הבעיה. ההתאמה שקיימת גם בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, שם זה קיים בחוק, התאמה של מקום העבודה – באגף השיקום זה קיים היום בהטבות שמעבר לקבוע בחוק אבל העיקרון זהה: צריך להתאים את מקום העבודה לעובד ולא את העובד למקום העבודה. זה נכון לנו אינטואיטיבית ביחס לרמפה לכיסא גלגלים אבל זה חייב להיות רלוונטי. לפי כל התפיסה זה רלוונטי גם לשינוי והתאמת מסגרת העבודה, אם זה מבחינת השעות, אם זה מבחינת גמישות בשעות, אם זה מבחינת סיוע שיהיה חדר נפרד שיאפשר עבודה יותר בשקט ולהתאים לצרכים. חייב להיות פה איזשהו תיווך של הנכה למקום העבודה וזה דבר שלא קיים היום, וחבל. אלה דברים שרשות מוסמכת הייתה יכולה לעשות אבל היא לא פועלת כך היום, וחבל על הדברים האלה.

בשורה התחתונה, יש הרבה לעשות, וצריך לעשות. לא צריך לחכות לתיקונים גדולים, אפשר להשתמש כבר בכלים שיש היום, פשוט להפעיל אותם.

תודה רבה רינת. פרופ' מולי להד, ואחר כך היועצת המשפטית של אגף השיקום, עו"ד פזית תדהר. בוקר טוב מולי מהצפון.

בוקר טוב. אני שמח לומר שאני כרגע לפחות כל הזמן בתקשורת הדוקה מאוד גם עם פרופ' דני ברום וגם עם אורניה יפה ינאי, תוך כדי שהדיון הזה מתרחש.

קודם כול, נגע לליבי האירוע שהיה לנו. אני מאחל לכולנו שלא יקרו לנו כאלה אירועים, ובוודאי לצורי, שימצאו איזשהו מענה לבעייתו. אבל בואו נדבר על העניין שלנו.

עניין השיקום צריך להיות משהו משולב. במובן הזה אני חושב שבהקשר שלנו יש המון עמותות שעוסקות בנושא אבל אין משהו שמאגד אותן, אין איזה תהליך שבו אנחנו יודעים שיש משימות. מה לעשות, משרד הביטחון לא יכול לעשות את הכול, הוא לא פרוש בכל הארץ.

חלק מן הבעיה של האנשים, שהם אולי היו רוצים להגיע לשיקום אבל הנושא התעסוקתי הוא שלב. הם צריכים בהתחלה להיות אולי במסגרות, ולא של נכים כי הם לא נכים, הם לא תופסים את עצמם כנכים, אלא מסגרות כמו סטודיו פתוח או מסגרות פעילות, אבל שיהיו מסודרות, לא וולונטריות ולא מידי פעם.

אני חוזר ואומר שוב בהקשר של הטיפול, יש טיפולים מוכחים וממוקדים. נכון, הם לא עוזרים לכולם כל הזמן אבל בוודאי זה צריך להיות הקו המרכזי שלנו.

ודבר אחרון שאני רוצה להעיר בהקשר הזה הוא שחלק מן הפיזור בארץ חייב להיות כזה שנותן מענה לא רק במרכז אלא בכל המדינה. למשל המועדון הכי קרוב לאצבע הגליל הוא בטבריה, זה החוק. האנשים האלה לא ילכו ולא יקומו בבוקר. כלומר הפרישה של השירותים האלה צריכה להיות הרבה יותר רחבה.

עבדתי הרבה מאוד שנים עם אגף השיקום. אני חושב שהם עושים הרבה מאוד. הם גם עושים הרבה מאוד טעויות כי מי שעושה עושה הרבה טעויות, אבל חסרה מחשבה רב-ממדית. בפעם שעברה הראיתי לכם את מודל השערים. אחד הסעיפים במודל השערים, ודיברה על זה אורניה, על הערכה כוללנית, אחד השערים הוא גם השער שנקרא תעסוקה, שיקום תעסוקתי. כל הרעיון במודל הזה, שהשערים האלה הם לא חד-פעמיים אלא בכל פעם חוזרים ומסתכלים על האדם שסובל מפוסט טראומה ומנסים לראות איפה עכשיו הכי חשוב לעסוק, ולפעמים צריכים להיות כמה וכמה דברים בו-זמנית. זה נראה אולי יקר אבל בסופו של דבר מבחינת האדם זה זול כי זה יעזור לו באמת ובתמים להשתקם.

תודה רבה, אופיר.

חבר הכנסת סופר, צוריאל מבקש להוסיף כמה מילים עכשיו, אם זה בסדר.

בבקשה, צוריאל.

חשוב לי להגיד משהו. גם בגלל שהתרגשתי אז לא הצלחתי להגיד את זה. לי, ואני בטוח שלרבים נוספים, יש לי חזון לפתוח עסק אבל אני תמיד שואל את עצמי איך אני אעשה את זה, מי ילווה אותי בתהליך. חשוב לי להגיד, לא רק בשמי אלא בשם כל – אני קורא להם אחים כי אני מרגיש שכולנו באותה סירה – אנחנו נלחמים כל יום ובכל בוקר מחדש, בכל יום מחדש אנחנו בוחרים בחיים מחדש, כפי שהבחור היקר שיושב שם, עמיר, אמר. אני בטוח שגם עמיר, גם אני וכולם, אנחנו לא רוצים רחמים. אני מתחנן אליכם, בבקשה תעזרו לנו. אנחנו רוצים לחיות. אין דבר שהיום אני רוצה יותר מאשר לחיות, אבל בבקשה תעזרו לי, תעזרו לנו. אנחנו רק צריכים את העזרה הזאת. תודה לכם.

לחיות בכבוד.

תודה רבה. עו"ד פזית תדהר, אנחנו צריכים לקצר אז אם אפשר בשתי דקות, זה יהיה מצוין.

שלום, כבוד היושב-ראש. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שאמרה עו"ד רינת גולד גזית, וצר לי שהיא אמרה אותן כפי שאמרה. ראשית, במה שנוגע למסלולי השיקום, אמירה כאילו אגף השיקום מסיר אחריות ברגע שנגמר מסלול הלימודים היא אמירה, מעבר לזה שהיא שגויה היא גם לא ראויה כי הדברים כמובן לא נכונים. אדם שמסיים את מסלול הלימודים, וגם דן שגב הציג את זה בתחילת הדברים, נעשה איתו ליווי עוד בתקופה שהוא סטודנט וגם לאחר מכן כדי לסייע, כי אחרת באמת לא נעשה כלום. לא מספיק לתת רק לימודים אם אי אפשר אחר כך להשתלב בעבודה.

לגבי תקנות העסקת נכי מלחמה, שזו הנקודה היותר משפטית – התקנות האלה הן משנות החמישים, תקנות ישנות מאוד.

פזית, רק רגע, יש ליושב-ראש שאלות.

ההגדרה היבשה של נכה משוקם היא שאם יש לו תואר ראשון אז הוא נחשב נכה משוקם. נכון?

הוא נחשב לנכה משוקם אבל זה לא אומר שהוא לא מקבל כלום.

גם אם הוא מילואימניק עם תואר ראשון שנפגע במלחמה פגיעה פוסט טראומטית. אני אומר פשוט לגבי מקרה שאני מכיר, הוא נחשב לנכה משוקם.

אבל זה לא אומר שאנחנו לא מטפלים בו ובכל הצרכים שלו.

פורמלית הוא נחשב לנכה משוקם אבל יש תהליך.

אנחנו מבינים שיש כאן בעיה בחוק. ההגדרה נקבעה בחוק, נכון?

זה בהוראות שלהם. רצו להעלות את זה לחוק וזה לא עלה.

ההגדרה הזאת קיימת במסגרת תקנות. זה אמור להיות מוסדר בחקיקה של כל ההטבות, אותה חקיקה שלצערי הרב לא עברה בכנסת הקודמת. זה היה אמור להיות מעוגן בצורה מסודרת מאוד, פרק שלם בחוק הנכים שעוסק בכל נושא השיקום התעסוקתי, ובכלל בכל עולם הטיפול הפסיכו-סוציאלי, שהוא מאוד מאוד רלוונטי לזכאים שמקבלים - - -

מה שרציתם להעביר בחוק זה בעצם דברים שכבר קורים היום וקורים שנים. אנחנו מדברים בעיקר על מה שלא קורה.

החוק מעגן את המצב הקיים אבל הוא גם בא להוסיף בזכאויות מסוימות על המצב הקיים, למען ההבהרה.

חשוב לי לומר, כבוד היושב-ראש, לעניין תקנות העסקת נכי מלחמה – הן ישנות מאוד ומן הסתם הותקנו במציאות אחרת. מאז חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק כמובן המצב השתנה. יכולת של רשות תעסוקה – שזה בסוף גוף מנהלי, זה אפילו לא גוף שיפוטי, מי שעומד בראש הרשות הזאת הוא עובד של משרד הביטחון, עובד מדינה – לבוא ולהגיד למעסיק: אתה מחויב להעסיק את פלוני אלמוני בעבודה מסוימת, זו קביעה קשה מאוד ובעייתית מאוד היום מבחינה חוקתית וגם היא פחות מתאימה לעולם התעסוקה. לכן הגישה של אגף השיקום היא לעבוד בשיתוף פעולה - - -.

עו"ד פזית תדהר, אנחנו רוצים לקצר כי הישיבה מסתיימת ב-11:30. אני מציע שנחשוב על עוד רעיונות. בהקשר הזה למשל לימדו אותנו בגרמניה שיש מודל גרמני, שגרמניה נותנת את זה לא לנפגעי הפוסט טראומה שלה אלא לכל אזרחי המדינה. אני תוהה: אי אפשר לעשות את זה לנכי צה"ל שלנו פה? אי אפשר לעשות את זה לנפגעי פוסט טראומה? לעודד אנשים להיכנס בחצי משרה למעגל התעסוקה.

אני יכולה לומר עוד משפט, אדוני?

לא, אנחנו לא נספיק. יש כאן עוד אנשים שצריכים לדבר. חבר הכנסת גולן, בבקשה. אם אפשר לקצר כי יש עוד כמה דוברים אחר כך.

ממש בקצרה. אנחנו צריכים למקד את הדיון הסבוך הזה בכמה וכמה רמות ואולי בהמשך לחלק את העבודה בינינו. צריך לטפל בזה מול צה"ל, כדי שהמעקב אחר אלה שחוו חוויה קרבית יהיה מעקב סדור, שיטתי, שמלווה את החייל עד שחרורו מצה"ל.

לאחר מכן צריכה להיות יכולת להעביר מקל למשרד הביטחון בצורה סדורה, גם לגבי אלה שאין להם שום סימפטומים אבל יודעים מי היה באיזו חוויה קרבית ולא צריך אחרי כן לחפש ולהסביר איפה הייתי ומה עשיתי. אפשר לעשות את זה, זה פשוט וקל, זה לא דורש כמעט שום מאמץ.

בהמשך, ההכרה בכל אלה שמפתחים סימפטומים בשלב מאוחר. זה אחד הדברים שגורמים את העוול הכי גדול לפצועי צה"ל. בסופו של דבר הסימפטומים יכולים לצוץ אחרי חמש, עשר או 15 שנים ואז עם מי אתה מדבר? לך תביא דוח פציעה. זה בלתי אפשרי. אין לנו היום פרוצדורה שנותנת לזה מענה.

כל אותן עמותות, שיבורכו עשר פעמים, לא יכולות לתת את המענה למי שקודם כול צריך את ההכרה הבסיסית. בזה אנחנו חייבים לטפל.

ההמשך קשור לאיכות הטיפול והתאמתו. אני חושב שגם בנושא הזה צריך לעשות סדר. הייתי מצפה שבמשרד הביטחון יהיה מעין קצין מטה שאחראי על כל העמותות הללו ומכיר אותן, שיודע מה היכולת של כל אחת ואחת ויודע להתאים.

רק שלא נתבלבל, האחריות בסוף היא של אגף השיקום. יש לי תחושה שהסיפור פה מתחיל להתגלגל לעמותות. האחראים הם מדינת ישראל, צה"ל, משרד הביטחון.

יבורכו העמותות. בסך הכול הגיעו פה למיומנויות ולמקצועיות מרשימה והן עומדות בסטנדרט מקצועי גבוה, אבל מישהו צריך לדעת להכיר אותן וכמובן צריך לדעת לתקצב אותן, צריך לדעת לפקח עליהן, שהרמה המקצועית נשמרת, וצריך לדעת להכווין את מי שצריך לעמותה המתאימה, ואם צריך השלמה מוסדית, כלומר של משרד הביטחון, כמובן שזה צריך להיות.

אני נוטה להסכים שהפתרון הוא לא דרך צווים. קודם כול הרצון הטוב של מעסיקים והרצון הטוב שקיים בתוך החברה האזרחית, אבל מישהו צריך לרכז את זה. אם תהיה במשרד הביטחון גישה פרואקטיבית, שבודקת את האנשים, שמחפשת להם, שמשכנעת, שיש כתובת, שיש עם מי לדבר. רוב נפגעי הנפש שפגשתי, לעתים לאחר שנים מחוויות טראומטיות – אין להם עם מי לדבר. גם כשהם באים למשרד הביטחון אין להם מישהו שאומר: אה, אני אדאג לך לתעסוקה, אל תדאג, אני איתך, אני אוביל אותך, אני אבדוק אם השתלבת או לא השתלבת. כל המערך הזה, שלוקח את האדם ורואה שהוא נמצא על הפסים, שהוא ממשיך את שגרת חייו, או ייצר לעצמו שגרת חיים, לא קיים. את זה אנחנו חייבים לייצר.

לסיכום, אני חושב שהאחריות שלנו היא לוודא שמה שיקרה לעתיד לבוא זה שיטתיות. צריך לראות שיש מערך מתפקד. הדרישה הבסיסית פה ממשרד הביטחון היא שיציג את השיטה. משרד הביטחון מספיק חזק בשביל לייצר שיטה, לראות שהיא עובדת ולפקח עליה. זו הכתובת שצריכה להיות לנגד עינינו.

תודה רבה, חבר הכנסת גולן, על הדברים החשובים. אשמח מאוד לשותפות וחלוקת עבודה. רוני ססובר, מנכ"לית "שותפות מגן ישראלית" ואחר כך אבנר גולן מארגון נכי צה"ל ואני אסכם.

אני מנכ"לית "שותפות מגן ישראלית". אנחנו ארגון שמאגד את כל העמותות. זאת המטרה שלנו: אנחנו רוצים לאחד כוחות ולשנות מן היסוד את כל ההסתכלות על פוסט טראומה. אנחנו מאמינים שאגף השיקום עושה עבודת קודש בדברים שהוא יודע לעשות, שזה בעיקר טיפול בנכי צה"ל שהם נכים פיזית, אבל אין לו מספיק מידע איך להתמודד עם מצב של פוסט טראומה. הוא לא יודע להכיר בהם. יש הרי טווח – מישהו שמוכר, אם הוא כבר הגיע למצב שהוא מוכר ברמה של בין 10%–19%, האדם הזה לא מסוגל לצאת לעבוד, לצאת ללמוד. יש כל מיני תופעות – הם לא ישנים בלילה. כל הדברים האלה גורמים לכך שיש ניתוק גדול מאוד בין החבר'ה שחווים פוסט טראומה לבין אגף השיקום שאמור לטפל בהם. אנחנו בעמותה, כל המטרה שלנו היא לאגד גם אינפורמציה, כלומר גם להנגיש לציבור את האינפורמציה לגבי פוסט טראומה וגם לשנות מן היסוד את ההסתכלות על מצב החקיקה בנוגע לפוסט טראומטיים. אני לא יודעת אם זה צריך להיות מתוך אגף השיקום או במשרד הביטחון, אבל צריך להקים מערך מיוחד לפוסט טראומטיים, החל באיתור והמשך בהכרה, בטיפול ובסוף בשיקום התעסוקתי. זה חייב להיות ליווי צמוד שמותאם ומכיר בסימפטומים של פוסט טראומטיים.

תודה רבה רוני. אבנר גולן מארגון נכי צה"ל, בבקשה.

שלום ותודה. קודם כול, גם ארגון נכי צה"ל וגם אגף השיקום רואים חשיבות עליונה בהשמה בעבודה כחלק משיקום הנכים. ברור שנכה משוקם הוא נכה מאושר ובריא יותר, לו, לסביבה שלו ולמשפחתו. באגף השיקום אין לצערי תורת שיקום עד היום. אני מפנה לדוחות מבקר המדינה וגם לדבריהם של ראשי האגפים הקודמים באגף השיקום. אין תורת שיקום, אין התייחסות ספציפית לתעסוקה והשמה בעבודה לנפגעי נפש, לנפגעי תגובות קרב ולנכים בכלל.

כולנו יודעים שתנאי מקדים להצלחת השיקום בתעסוקה הוא קבלת טיפול רפואי מיטבי אשר יביא את הנכה למצב תפקוד אופטימלי ביחד עם תהליך ההכרה, שהיום הוא תהליך מסורבל מאוד, ונכה שלא הוכר בעצם נמצא בהקפאה של שיקום, הוא לא יכול לקבל שיקום.

אני מתייחס לדבריה של רינת גולד גזית לגבי החוק והתקנות הקיימים היום. לצערנו החוק והתקנות משנות החמישים הפכו להיות אות מתה. אגף השיקום במשך שנים לא תיקן את חוק העסקת נכי מלחמה ובעצם כך נפגעה יכולת השיקום של נכים באמצעות השמה בעבודה. כך גם יכולתו של אגף השיקום ומשרד הביטחון להשתמש בכוחו, בהיותו גוף כלכלי רב עוצמה, לאפשר לנכי צה"ל להשתלב כחלק מ-5%, על פי מה שהחוק מגדיר במקומות עבודה. גם זה לא מבוצע לצערי.

כל ההוראות והתקנות שמגדירות מקצועות, עיסוקים כמו עבודה בלשכת מודיעין, חצרנות, שמשות בית ספר, שוערות, שמירה במגרשי חניה, סדרנות קולנוע, כרטיסנות אוטובוסים, עד היום – זה בושה וחרפה, זה לא הותאם לתפקידים בתקופה בת זמננו. רק לסבר את האוזן, באוגוסט 2018 פנה ראש אגף השיקום הנוכחי לארגון נכי צה"ל וביקש אחרי יותר מ-20 שנים להגיש הצעת נוסח לתיקון החקיקה בנושא העסקת נכי מלחמה. בושה וחרפה.

אגף השיקום נמנע מלשלוח צווי תעסוקה, כפי שציינה רינת גולד גזית. חלק מן המעסיקים שרוצים לפטר נכים שמועסקים – בואו ניקח את המצב הכלכלי היום, יש בעיה לא פשוטה לאגף השיקום לאכוף את זה. מתקשים בכל הניסיונות של תעסוקה, להשאיר אותם בעבודה. לא מקיימים את הוועדה של העסקת נכי מלחמה. כך יוצא מצב שנכי צה"ל אין להם מקומות עבודה ואגף השיקום פותר את הבעיה על ידי שהוא משלם תגמולים והטבות ובעצם מנציח את המצב הקיים של הנכות, אין פתרונות תעסוקתיים. גם אם יש פתרון תעסוקתי, נכה פוסט טראומה, תגובת קרב, שקיבל המלצה לעבוד בחצי משרה, אגף השיקום לא מאפשר לו לבצע את זה. כלומר נכה צריך קודם כול למצוא את מקום העבודה ולאחר מכן משלמים לו את החלק שמגיע לו על לפי חוק. זאת אומרת, אגף השיקום משאיר את הנכה בעצם להתקיים מתגמול קיום בסיסי של הנכות. במקום שהוא ייתן לו את הסיוע הראשוני: אני אתן לך עבור ארבע שעות, תמצא אתה את ארבע השעות הנותרות, הוא בעצם משאיר אותו בבית: אתה תמצא עבודה, בתנאי שתמצא עבודה תקבל את החלק השני. זה דבר הזוי, בלתי הגיוני ואפילו אנטי שיקומי.

נושא נוסף, טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי באגף השיקום הוא בכלל טיפול נפרד. זה חסר היגיון, הזוי לגמרי. על הטיפול הפסיכיאטרי אמון רופא באגף השיקום, על טיפול פסיכולוגי אמונה עובדת סוציאלית. אין סנכרון בין שני הגורמים האלה, אין אינטראקציה בין שני הגורמים האלה. הפסיכולוגית יכולה להיפגש עם הנכה עשרות פעמים, הרופא הפסיכיאטר לא יודע על זה והרופא המחוזי לא יודע על זה בכלל, הם מנותקים האחד מן השני. זה לצערי ההתנהלות, וחבל שכך.

אדוני היושב-ראש, אני מצטער שנאמרים פה דברים שרחוקים מלהיות דומים למציאות או אפילו קרובים למציאות.

לא ידעתי שאתה משקם במוניות, דן שגב. ממתי משקמים במוניות באגף השיקום?

אני מבקש לסכם.

בשעה 1 אפגש עם השר מיכאל ביטון, השר במשרד הביטחון, כדי להאיץ את הטיפול. צריך להגיד את האמת: המצב הפוליטי לא נותן לנו כנראה זמן רב לנסות לעבוד, אבל כשאנחנו רואים את המקרים, כשאנחנו שומעים את הדברים ומבינים שמדובר פה בדבר שנמצא בקונצנזוס ונמצא בליבת החוסן הלאומי והביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כי זה גם המשך המוטיבציה של לוחמינו וזה חלק מן החוסן החברתי שלנו, אנחנו לא יכולים להשאיר את הדברים האלה, לדחות אותם לעוד שנה או שנתיים. אני מבקש שאנחנו נאיץ את תהליכי העבודה. זו פגישה שמקדימה לפגישה עם שר הביטחון ומנכ"לו בעניין.

ככל שאני שומע את הדברים אני מבין שהמלצתו של האלוף איל בן ראובן, בהקשר של אחת משש ההמלצות בדוח שלו, שמדברת על הקמת בית, קרי: להקים יחידה שמתמחה ספציפית בנושא פוסט טראומה, היא הכרחית. שמענו פה את צוריאל ואת עמיר. ברור שצריך כאן התמחות ספציפית. אולי יש לנו הרבה ידע, כפי שאמרה ד"ר אורניה יפה ינאי, אבל אנחנו צריכים להביא את הידע הזה. אני לא מבין למה אגף השיקום לא שותה את הידע הזה אבל אנחנו צריכים להשקות את הידע הזה את אגף השיקום.

אנחנו צריכים לבנות מודל תעסוקתי בכלל לטיפול בנכי צה"ל, לראות מודל תעסוקתי כזה, הן בכלל לנכים והן ספציפית בעבור הטיפול בנפגעי פוסט טראומה.

כן, צריך להבדיל בין הטיפול הפסיכולוגי הקליני לטיפול התעסוקתי. אני יכול להעיד על עצמי שאני עברתי חוויה שונה לגמרי בכל אחד מן הדברים והטיפול התעסוקתי היה פרטי מיוזמתי.

דוגמת המודל הגרמני שהוצג כאן – זה רעיון מצוין שנצטרך לבחון אותו. נצטרך גם לבחון את כל ההיבטים החקיקתיים שדיברה עליהם רינת גולד גזית.

אין ספק שיש לנו כאן הרבה עבודה. אם נעבוד רק בוועדה כנראה לא נצליח להגיע להישגים. לכן משרד הביטחון חייב להירתם כאן כדי לטפל במשימה החשובה הזאת.

נקודה אחת שרציתי להזכיר ולא דיברתי עליה, אפרופו דבריו של האלוף איל בן ראובן, כל נושא המו"פ, המחקר והפיתוח – אפרופו כלבי שירות – זה נושא שמתפתח כל הזמן ואנחנו חייבים להיות מעודכנים ולא להישאר עם החקיקה הישנה. אגב, זה שהחקיקה לא תוקנה משנות החמישים, זה מעיד על המוטיבציה של המשרד לתקן את החקיקה, להיות רלוונטי לשנות האלפיים.

למה משרד הביטחון לא יציע תוכנית? הרי ספגתם על זה כל כך הרבה ביקורת, ובכלל לא משנים הפרטים שאמר פה נציג ארגון נכי צה"ל, הרי ידוע שהנושא הזה כושל במשרד הביטחון. למה לא תציגו תוכנית איך אתם משפרים את המצב? משרד הביטחון הוא משרד רציני שיודע לעבוד.

תודה רבה. הישיבה נעולה.



הישיבה ננעלה בשעה 11:30.