פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



2
ועדת החוקה, חוק ומשפט
04/08/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 73
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שלישי, י"ד באב התש"ף (04 באוגוסט 2020), שעה 17:30

1. הצעת חוק ניהול דיוני ועדות השחרורים והוועדה לעיון בעונש (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 – החלק הנותר
2. הצעת חוק קיום דיונים באמצעים טכנולוגיים (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), (דיונים בבתי משפט ובבתי דין בהשתתפות עצורים, אסירים וכלואים), התש"ף–2020 – החלק הנותר

חברי הוועדה: יעקב אשר – היו"ר
אלי אבידר
יואב סגלוביץ'
אוסאמה סעדי

יוסף טייב

אפרת חקאק
נועה ברודסקי-לוי

אסף פרידמן

ירון קוונשטוק



1. הצעת חוק ניהול דיוני ועדות השחרורים והוועדה לעיון בעונש (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התש"ף–2020 – החלק הנותר, מ/1335

2. הצעת חוק קיום דיונים באמצעים טכנולוגיים (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), (דיונים בבתי משפט ובבתי דין בהשתתפות עצורים, אסירים וכלואים), התש"ף–2020 – החלק הנותר

אני מחדש את הישיבה. אחרי שדנו בחוק קיום דיונים באמצעים טכנולוגיים, ה-VC מה שנקרא, בהשתתפות עצירים, אסירים וכלואים – עברנו מספר ישיבות, מספר וריאציות של החוק. כמו שאמרתי לחברים, שיפרנו את החוק מאוד, כשראינו לנגד עינינו את טובתם של האסירים והעצורים, קבענו סדרי עדיפויות גם בתקופות שהן יותר בעייתיות מבחינת הקורונה, נגענו בהרבה דברים נכונים. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב של ההסתייגויות. בבקשה, מי שרוצה להסתייג, חבר הכנסת אוסאמה, בבקשה.

כן, תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, אנחנו מהיום הראשון, גם שהיו התקש"חים לתקופות מסוימות, אמרתי שאנחנו מתנגדים לחוק הזה. ועכשיו כשבא החוק שהחליף את התקנות והתוקף שלו הוא לשנה, כמובן שאנחנו חושבים שמדובר בחוק שפוגע מאוד בזכויות חוקתיות. והזכות של אסיר או עצור להיות נוכח בדיון שלו היא אחת מהזכויות הבסיסיות. גם הזכות להיוועצות אסיר או עצור עם עורך דין, היא גם אחת מאבני היסוד של אבני היסוד של האסיר או העצור. ואני חושב שיש כאן פגיעה לא מידתית, פגיעה קיצונית בזכויות האלה.

אני תמיד אומר ואני חוזר ואומר, שכולנו צריכים וחייבים להיאבק ולעשות כל מאמץ על מנת להתמודד עם נגיף הקורונה, אבל יש כאן הצעת חוק שהיא לא מידתית, שהיא בלתי סבירה באופן קיצוני ביותר, במיוחד שאנחנו מדברים למעשה על מתן סמכות לשני שרים בלבד להכריז על מצב חירום, על הגבלה מלאה או הגבלה חלקית, והדבר הזה לא השתנה. מה שהשתנה, שהם צריכים להביא את זה לאישור ועדה של הכנסת – אני לא יודע למה לא כתבו ועדת החוקה – ועדה של הכנסת. אין אפילו - - -

- - - בסעיף ההגדרות.

לא, בסעיף ההגדרות זה ועדת החוקה. חד משמעי.

מה שלחה לי לפני כמה דקות - - -

טוב מאוד, אתה רק משכנע אותי, עוד פעם, שהיינו ערניים להרבה דברים.

ואפילו אין הגבלה מתי הוועדה צריכה להתכנס, מתי היא צריכה לאשר או לבטל. ולכן אפילו במצב הקודם של תקנות שעת חירום, זה היה שהממשלה מכריזה – לא שר אחד או שניים אלא הממשלה – והיה צריך אישור של הכנסת.

לא, הקודם לא.

אני מדבר על המצב פרו הבג"ץ, שאמר שהוא לא מסכים והוא לא מאשר המשך של תקנות שעת חירום.

לא, אתה טועה.

לפני הקורונה.

אה, לפני הקורונה?

כן, אני מדבר על לפני.

נו, מה זה קשור? זה קורונה.

לא, אני מדבר על המצב לפני. הרי יש את הבג"ץ שאמר: אנחנו נגד כל התקש"חים האלה. אני אומר: המצב שבו שני שרים בלבד מכריזים, ויש להם את הסמכות להכריז על הגבלה מלאה למשך 14 יום והגבלה חלקית של 28 ימים, בלי פיקוח פרלמנטרי - - -

עם פיקוח פרלמנטרי.

לא. אני חושב שזה יובא לוועדה, ואפילו אין שהיא צריכה - - - תוך 48 - - -

לא, זה לא יובא, מהרגע שהם מחליטים אנחנו יכולים להתכנס ולהחליט. אני תיכף אענה לך.

אין את זה בחוק. אין שהוועדה צריכה להתכנס ולהחליט תוך 48 שעות. כתוב שזה יונח על שולחנה של הוועדה, הוועדה רשאית לבטל. זה מה שכתוב. תוך כמה זמן?

הכי מהר.

לא אתה, יושב-ראש אחר של ועדה יכול למשוך את זה 14 יום ולא להחליט. ברגע שאין הגבלת זמן – ולכן זה חלק מההסתייגויות. אני חושב שזה היה צריך אישור מראש. זה מה שאנחנו מציעים, שהכרזה מלאה או הכרזה חלקית מחייבת אישור מראש של ועדת החוקה ולא אישור בדיעבד, אלא במקרים – ופה אני מכניס גם סייג – אלא במקרים חריגים ביותר, שבאמת המצב הבריאותי והתפשטות הקורונה הוא מצב חריג ביותר.

כל מה שאמרת עכשיו מופיע בהכרזה מלאה. יש שמה שורה שלמה - - -

הכרזה מלאה?

אתה אותה הכרזה מלאה.

אין אישור מראש.

לא, לא דיברתי על האישור. מה התחלת להגיד עכשיו? ככה צריך אישור מראש, אלא אם כן זה יהיה מצב חריג מאוד מאוד מאוד שאין ברירה. ואז מה? ואז אתה כן אומר שאפשר לסגור.

לא, ואז אני אומר: תוך 48 שעות חייבים להביא את התקנות האלה לאישור של הוועדה. ואם הוועדה לא מאשרת אז התקנות מתבטלות. זו דרך המלך גם בכל החוקים שאנחנו אמרנו. אנחנו פה עושים הפוך. ובמיוחד בזכויות. על מה אנחנו מדברים? חברים, אנחנו מדברים על זכותו של אסיר או עצור להיות נוכח במשפט שלו. במשפט שלו. או להיוועץ עם עורך דין. תאר לך, מעצר ראשון – וזה נכון שהכנסנו את זה, בוועדה הקודמת הכנסנו שמעצר ראשון חייב להיות, וגם כאן - - -

הכנסנו עוד דברים אחר כך.

אנחנו הכנסנו את זה. אבל, חברים, בפועל ראינו, גם מהנתונים, לפחות בדיון האחרון שהייתי פה, הביאו לנו נתונים, נדמה לי, מה-18 עד 25 ביולי.

24.

המצב הוא אסון, המצב הוא קטסטרופלי. בקושי 140, בקושי 150, כאשר בימים רגילים היו 700, היו 800. כאשר אנחנו ביקשנו – אדוני היושב-ראש, אתה לחצת, ורצית להכניס את המספר 250 – ואז אמרנו: אנחנו לא רוצים להכניס, אבל אמרנו שנגדיר קטגוריות של עצורי ימים, מעצר עד תום ההליכים, הוכחות.

אני לא בא להאשים את שב"ס, אבל נוח להם יותר העניין הזה של לעשות את כל הדיונים, לא להוציא עצורים, לא "פוסטות" ולא קפסולות ולא כל הדברים האלה. חוות הדעת הרפואיות של משרד הבריאות, של המשנה גרוטו – גם חוות הדעת הראשונה, גם חוות הדעת השנייה – לא אומרים שאי-אפשר להוציא אסירים או עצורים מבתי מעצר, בתי כלא, לבתי משפט. הם רק אומרים: יש תו סגול, תשמרו על מרחק, על קפסולות. מי מתרגם את זה? מתרגם את זה שב"ס.

גם שב"ס וגם הנהלת בתי המשפט.

הנהלת בתי המשפט שולחת להם דיונים - - -

לא, יש capacity כמה הם יכולים להביא לשם.

אבל מעצר ראשון זה לא בתי משפט. מעצר ראשון בית משפט לא יודע מי העצורים. מעצר ראשון זה רק המשטרה והשב"ס, שיודעים שתוך 24 שעות חייבים להביא את העצורים האלה. זה מעצר ראשון. בית משפט לא יודע על מעצר ראשון, בית משפט יודע על מעצר שני, בית משפט יודע על מעצר עד תום ההליכים.

אבל הוא יודע כמויות.

הוא לא יודע.

זה הוא כן יודע. כשהם אומרים לו.

מעצר ראשון הוא לא יודע.

הם מתאמים עם בית המשפט.

בעברי הייתי סנגור מהסנגוריה הציבורית. הייתי תורן ימים. היו ימים שישבנו מובטלים, בודדים היו מגיעים, והיו ימים שהגיעו לך עשרות עצורים. עכשיו, אני ראיתי וקראתי מה שכתבו היועצים המשפטיים כאן על כל העניינים האלה של משמרת שנייה, של אולמות ליד – למה לא עושים את זה? למה לא עושים את זה?

אני אומר לך: היה במגרש הרוסים, וזה קשור לעצורים מהשטחים, עצורים פלסטינים, שהיו במגרש הרוסים, עצורי שב"כ. על מנת לא להוציא אותם לבית משפט, כי אז זה היה נותן להם לנשום, לראות, היו עושים את הארכות המעצר בתוך בית המעצר. השופט היה מגיע לאולם במגרש הרוסים, אנחנו עורכי הדין היינו נכנסים, והיו מביאים את העצור מהתא שלו ישר לאולם בבית משפט, לא "פוסטה", לא קפסולות, לא שום דבר. למה לא עושים את זה? למה? אז אני שואל.

כאשר אנחנו מדברים על זכויות כל כך חשובות, מכל האזרחים אבל במיוחד למיעוטים, ששם אנחנו יודעים שגם החברה שאני מייצג, גם החברה שאתה מייצג, ששם יש יותר עצורים, יותר אסירים. דיברנו על הביקורים של המשפחות. בא החוק שאוסר. גם יש עצורים ואסירים שחודשים לא רואים את המשפחות שלהם, לא מוציאים אותם לבית משפט, לא רואים אותם. לפעמים הדיון בבית המשפט והבאת העצור או האסיר לבית משפט זה הזדמנות גם של המשפחה - - -

לפגוש את המשפחה? אבל היום הם לא פוגשים את המשפחה בכל מקרה, גם אם הם יצאו לבית משפט. בימים כתיקונם אתה צודק.

לא, אבל בבית משפט לפעמים רואים אותו. אז עכשיו אין לך ביקור בכלא או בבית המעצר, אין לך ביקור בתוך בית המשפט.

ברגע שאנחנו נותנים את הסמכות הכול-כך קיצונית לשני שרים, עם כל הכבוד להם – למה שני שרים? למה לא הממשלה? למה לא אישור ועדת החוקה? בדרך המלך. בדרך המלך שיגידו: וואלה, יש מצב, אנחנו רוצים להכריז הכרזה מלאה. נבוא, נתכנס.

ואמרנו את זה והוכחנו. אני לא מדבר רק על דיבורים, הוכחנו במעשים, גם אנחנו כאופוזיציה, כשהגיעו התקש"חים הראשונים, אמרנו – כמה, יואב? – 21 יום? נתנו 21 יום. בהסכמה זה היה. אתה זוכר.

בטרום ממשלה?

נכון. נתנו 21 יום, כי ראינו את המצב, אמרנו: בסדר. גם עכשיו, כשאנחנו בעיצומו של גל שני, אף אחד לא מדבר על הכרזה מלאה. אז למה לתת סמכות להכרזה מלאה? למה? הינה, כבר ממרץ, עכשיו אוגוסט, החודש שעבר היה החודש, נדמה לי, הכי קשה, עם 2,000 – לא סגרו.

וגם לא יסגרו.

אז אני אומר: למה לתת סמכות קיצונית כזאת לשני שרים? עם כל הכבוד. אני לא סומך. מחר יש חוק. ואז אומרים: יאללה, שני שרים חותמים. אתה ראית שגם אם משרד הבריאות אומר שצריך לסגור, באה הממשלה ואומרת: אני לא רוצה לסגור. ראינו מקרים כאלה? כל משרד הבריאות אמר: אני חושב שצריך לעשות סגר במערכות החינוך. אמר שר החינוך: אני לא מסכים, שכנע את הממשלה, ולא היה. אז זה לא תמיד אומר שחוות הדעת הרפואית של משרד הבריאות היא כזה ראה וקדש, שצריך לקבל את זה. ראינו מקרים כאלה.

כן, עם חוות דעת של משרד הבריאות. אבל הממשלה עצמה לפעמים אומרת למשרד הבריאות: תודה רבה, אנחנו לא מקבלים את חוות הדעת הרפואית שלך. אז אתה רוצה שאני אאשר חוק שיפגע כה קשה בזכויות בסיסיות על סמך, עם כל הכבוד, שני שרים? לא.

וראינו שהממשלה נתנה צווים, ובאה לוועדה, והוועדה לא הסכימה ודחתה את בקשת הממשלה. נכון שהיא משלמת מחיר, אבל עכשיו שמעתי שכבר מחפשים כולם סולם לרדת, וכל הכבוד. אבל זה מראה שכאשר מביאים את זה לדיון ענייני בכנסת הדברים משתנים.

אז שיביאו את זה. אלי, שיביאו את זה אלינו, שנבדוק את זה ונאשר את זה. אם יש מצב באמת, כולנו נשתכנע. לכולנו יש אחריות בסופו של דבר, גם לאסירים, גם לעצורים, גם למשפחות שלהם, גם לסגל. אף אחד מאיתנו לא רוצה שבמקום סגור זה ילך ויתפשט כמו אש בשדה קוצים. אז אל תטילו עלינו אחריות שכביכול אנחנו אופוזיציה מתנגדים. אנחנו הוכחנו במעשים שאנחנו יודעים לקבל אחריות ויודעים לתת כשצריך, אבל סמכויות דרקוניות, כוללניות, מרחיקות לכת, זה לא יעמוד בשום מבחן של פסקת ההגבלה או של מידתיות או של סבירות. עם כל הכבוד. אי-אפשר.

אני אומר לכם: אי-אפשר לקיים דיון בזום. אנחנו לפעמים מקיימים דיון בזום. אתה יכול לקיים דיון משפטי עם הגבלות על חירות ושלילת חירות ומעצר? תאר לך, מעצר עד תום ההליכים, אדוני היושב-ראש, בזום. או מעצר ראשון. אתה יודע, מעצר ראשון, כאשר אין מפגש בין עורך דין לבין עצור, זה יכול להיות קריטי. חבר הכנסת טייב, זה יכול להיות קריטי לכל מהלך המשפט.

הינה, תשאל, יש פה חוקר בכיר ביותר, המעצר הראשון, אם העצור לא רואה עורך דין ולא מתייעץ איתו ולא יודע מה זכויותיו, זה יכול להשליך על כל המשפט שלו. מילה אחת שתירשם בפרוטוקול, אמירה, זה יכול לחרוץ גורל של משפט. אז אתה רוצה שאני אסמוך על שיחת זום? או במקרים חריגים, אם יש תקלה טכנית, על טלפון? אי-אפשר. אני חושב שבעניין טלפון – אין אפשרות. יש תקלה טכנית, תדחה את הדיון. תדחה את הדיון. מה הדחיפות? תדחה את הדיון בשעה-שעתיים, עד שהתקלה הטכנית מסתיימת, ותקיים דיון.

מה זה הארכת מעצר בטלפון? אתה, אדוני היושב-ראש, אמרת: זה בשבילך קו אדום. אז עכשיו אומרים: אלא בנסיבות חריגות – תמיד אפשר למצוא נסיבות חריגות.

ובהסכמה.

אתה יודע מה זה הסכמה של עצור?

הסכמת עורך הדין שלו. אם אתה היית בסנגוריה ציבורית, והיית מייצג מישהו, אז היית אומר לו: אל תסכים אם אתה חושב שלא. אבל עלו פה גם מקרים. תראה, קודם כול הביקורת שלך היא טובה ונכונה.

תודה רבה.

אבל אני אומר: היו פה הרבה ישיבות.

אני השתתפתי בחלק גדול מהישיבות.

זהו, בחלק מהן היית. אבל אני אומר דבר אחד: עלו פה גם מקרים שבהם סוג של דברים, שבטלפון אותו אסיר מעדיף לגמור את זה כרגע בטלפון, כי הוא משתחרר מחר בבוקר. היו גם מקרים כאלה, עלו פה, שמענו את כולם וניסינו לשקול. שמנו קו אדום לקטע הזה של טלפון בקו הכי עליון שאפשר, הכי עליון.

עכשיו, אם כל היום יפרו, יכולים תמיד למצוא לך. שמנו את הקווים הכי עליונים שאפשר בכל דבר ודבר. ואני רוצה לומר לך דבר אחד, שבקטע של שני שרים או לא שני שרים, יכול להיות שאם היינו נאבקים על זה – אפילו לא נאבקים – יכול להיות שאפשר היה לעשות את זה קבינט קורונה או משהו כזה. אני דווקא חשבתי, ואמרתי אפילו את דעתי פה: לפעמים האחריות שנופלת – הרי מה קורה בקבינט ודברים מהסוג הזה? וזה לא הדברים שיש מאחוריהם כוח ארגוני יותר והכול, שיכול להיות שבממשלה יבוא מישהו ויגיד – זה אסירים, אף אחד בממשלה לא. ברגע שזה שני שרים, אלה שני שרים שלוקחים על עצמם את האחריות. הם צריכים לחתום על זה אישית, לא מביאים את זה לאישור ביחד עם עוד עשרה דברים בשעת חירום, וכולם מרימים יד. וזה גם לא הדברים כמו חינוך או דברים אחרים שהיה לחץ ציבורי גדול, פה יהיה שקט, הם לא יכולים אפילו להתקשר, האסירים, לדבר על זה.

אני דווקא ראיתי בזה דבר כן נכון, ראיתי בזה מעלה. אולי אני טועה. אבל אתה יודע, כולנו חיים על טעויות או לא על טעויות. אני ראיתי בזה דווקא מעלה – תיקח אחריות. אדם שנושא בתואר של שר משפטים, צריך לחשוב על זה מאה פעמים, אפילו יותר מהשר לביטחון הפנים. הרבה יותר. ואני אומר לדעתך, שלדעתי האפקט הזה יהיה יותר נכון. ואני חושב שגם נראה את זה בעתיד, שלדעתי הם לא ישתמשו ב-hand brake הזה.

ואם ישתמשו ב- hand brakeהזה, והם יודיעו לנו וחייבים להודיע לנו מיידית, אז שוב, אם אנחנו חברי ועדה שלא ממלאים את תפקידנו, אם יושב-ראש ועדה, ולא משנה איזה יושב-ראש יהיה, לא ממלאים את תפקידנו, אז כלו כל הקיצין. אז מה זה יעזור? תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, לא יעזור.

אבל אנחנו הופכים - - -

רגע, הופכים זה סיפור אחר, בגלל שאז אתה צריך להיכנס לזה, שאולי ההחלטה צריכה להיות בלילה אחד, וזה יוצא סוף-שבוע, וזה קפסולה ענקית של המון אנשים והכול. אז מה קרה? אז הייתה החלטה כזאת, נגיד ששמנו את ה-hand brake, אנחנו יודעים מזה, ואין לה הצדקה בעליל. מה, אני במוצאי שבת, איך שיוצאת שבת, מתקשר לאנשים פה, אומר: חבר'ה, מחר ב-06:00 בבוקר ישיבה. מחר ב-06:00 בבוקר ישיבה.

עוד פעם, יש דברים שאתה צודק, אני לא אומר שאתה לא צודק ודרך המלך היא כזאת. אבל אנחנו לא בדרך המלך, אנחנו באיזה אזור אחר. אם אנחנו באזור הזה, ונתנו להם גם את ההגבלה החלקית שהיא נורא רחבה, אבל תחמנו אותה, מאוד תחמנו אותה, לדעתי השימוש שיהיה – אני מקווה שלא יהיה, ואני חושב שלא יהיה, ותרעד היד למי שיחליט את ההחלטה הזאת ללא שיקול דעת מספיק. אבל תמיד יש לנו את אפשרות לבוא עם משאית הכיבוי שלנו ובאומץ לכבות. ואם אין לנו אומץ, אנחנו לא צריכים להיות פה.
אבל זה לא ויכוח, אני רק אומר את זה לאיזון.

לא, זה חשוב מאוד, מה שאתה אומר, ואני אומר לך: אני גם בימים האחרונים ובשבועות האחרונים נפגש עם עורכי דין, בנסיבות של – אף אחד לא שומע אותנו – לפעמים יוצא לנו לשחק קטרגל, אני עדיין משחק קטרגל פעמיים בשבוע, קבוצה מלפני 20 שנה, אז אנחנו ממשיכים, ואומרים לי: בבתי משפט צבאיים מביאים עצור או שניים ביום. בימים כתיקונם היית רואה את בית המשפט הצבאי בעופר או בית המשפט הצבאי בסאלם, היו מגיעים מאות עצורים. ואנחנו ראינו גם בטבלה שהביאו לנו, שכמעט אפסי, או אחד או שניים או שלושה. אתה רוצה להגיד לי עכשיו, בחודש האחרון, בחודשיים האחרונים – אין, לא 100, לא 200, אפילו לא 50.

כי זה לא המטרה.

לא, אז אני אומר לך. אני מספר לך על עובדות שאני מקבל מעורכי דין, שהם הופיעו לפני חודשים והופיעו בתקופה האחרונה. אין. אנחנו ראינו גם את המספרים – אני מתווכח עם נתונים. הנתונים שהביאו לנו שב"ס והנהלת בתי משפט בשבועיים האחרונים הם נתונים שצריכים להדליק לנו נורה אדומה. אנחנו דיברנו על 250 – לא רצינו להכניס 250, אבל אין לי אפילו 150. מה זה 150 לכל בתי המשפט? תגיד לי. מה זה 150 לכל בתי המשפט? לכל בית משפט יש כמה בודדים.

לא, עכשיו אנחנו עשינו את הנושא של המשמרת השנייה שהיא אמורה להוסיף. אנחנו נעקוב אחרי זה. אגב, הכנסנו גם בחוק חובת דיווח, טבלה מסודרת והכול, אנחנו נעקוב אחרי זה.

אני אומר לך: היום בתי המשפט לא כמו פעם. פעם בתי המשפט בשעה 13:00, בשעה 14:00 השופט אומר: סיימתי, הולך הביתה. אני זוכר שהופעתי אז במחוזי, לפני 10–15 שנה, ב-13:00–14:00 השופטים כולם היו הולכים הביתה. היום אתה רואה שהשופטים באמת עובדים קשה, עובדים עד 18:00, עד 19:00. אפילו במשמרת אחת, לא בשתי משמרות. ומבחינת עצורים, מעצר ראשון, יש שופט תורן שנשאר עד 17:00, עד 18:00. כל עוד שהמשטרה אומרת לו: יש לנו עצורים – השופט מחכה.

מוצאי שבת עד 02:00 בלילה.

ולכן אני אומר: הפתרון, אם באמת יש מצב שלא רוצים להוציא עצורים לבתי משפט, שיבוא השופט. משה לא רצה – איך אומרים? טייב, תעזור לי.

אם ההר לא בא – זה לא היה משה, זה היה מוחמד דווקא.

בסדר. אז אני אומר: השופט יכול לבוא לאולם. כמעט בכל בתי מעצר שאני מכיר בפתח תקווה, בירושלים, ברמלה, בהרבה מהם. אם אין – תכשירו, אנחנו כבר חצי שנה. ואנחנו מדברים על שגרה בצל הקורונה. החוק הזה הוא לשנה, הוא לא עוד חודש.

לקחת ליואב סגלוביץ' את הנאום.

יואב נתן כבר נאומים, אני למדתי מהנאומים שלו.

אני מבקש לא לפגוע בנואם מס' אחד - - -

לא תמיד אנחנו באותו קו, באותו ראש, אבל באמת אנחנו כל הזמן דיברנו על זה, מאז מרץ.

אני אגיד על זה משהו.

שמע, אם שב"ס, הנהלת בתי המשפט היו אומרים: תשמע, הכשרנו כבר שתיים, שלוש, ארבע אולמות.

שב"ס אמרו וגם הכשירו.

מתי? איפה?

לא, הם הכשירו. יש לנו כרגע התנגדות – תקשיב.

איפה? בבקשה, אני רוצה לדעת. יש לנו זמן, נכון?

דווקא שב"ס הכשירו כמה מקומות. ואנחנו שמענו את זה כאן וראינו - - -

הם לא הכשירו, הם היו קיימים.

לא, הם עשו התאמות.

הם עשו התאמות לתו סגול.

בסדר, רגע. אבל הם מבחינתם – welcome.

נו, אז מי עכשיו?

אוה, כרגע בהנהלת בתי המשפט יש התנגדות לעניין הזה, ודיברנו על זה. אני צווחתי על זה ככרוכיה. אני לא מתכוון לעזוב את העניין הזה. אנחנו עשינו את המשמרות – זה אחד, אנחנו נעלה גם על העניין הזה. יש כרגע התנגדות, אני רוצה להיכנס איתם לאיזשהו משא ומתן יותר – גם משרד המשפטים בעקבות הלחץ שלהם התנגד. דיבר איתי על זה יואב היום, ותיכף הוא ודאי גם יגיד את זה בעצמו. אני מודיע לכם מפורש: אני לא הולך לעזוב את זה. אני מודיע כאן אפילו עכשיו, שאני מתכוון בזמן הקרוב – ועוזריי יודעים את זה, הם רק לא פה – ביקשתי לשריין יום שאנחנו נעשה סיור בכמה בתי מעצר שיש אולמות. אנחנו נזמין את הנהלת בתי המשפט, אנחנו נשב שם ונדון בדברים האלה. אני לא מתכוון לוותר על זה.

מצוין.

אני מכבד גם את ההיררכיות, אמרתי: לא נעשה את זה בכוחנות כרגע. מה שכן עשינו זה הנושא של העצירים, עשינו את סדרי העדיפויות, עשינו משמרת שנייה שאמורה להוסיף מהדיון האחרון שהיה לנו להוסיף. כמובן, הכול תלוי גם מה קורה בתוך השב"ס, אם יש פתאום הדבקות יותר גדולות אז דברים משתנים. אבל אני אומר לך מפורשות: אני לא אנוח ולא אשקוט, בלי קשר לקורונה ועם קשר לקורונה.

אני חושב שזה גם נכון מבחינת מדינת ישראל. זה יחסוך המון עליות של "נחשון", כל ההסעות האלה. זה יחסוך לאסירים את הדבר שהכי – כמה שהם שמחים לבוא לבית המשפט ולראות את המשפחות שלהם, אבל הנסיעה בדרך, כפי שמספרים אסירים, זה נורא ואיום. אסירים מכל הגוונים, אגב, לא רק צבאיים או משהו כזה. לכן אני אומר: אני לא עוזב את זה. אנחנו נעשה את זה ונעשה את זה ביחד.

אני מסכים איתך, אדוני היושב-ראש. ואני אומר לך יותר מזה: אם המדינה כבר הוציאה כמעט – כמה, אלי, 200 מיליארד? אתה יודע, חצי מזה – 100 מיליארד? האם לא שווה שמערכת בתי המשפט, הנהלת בתי המשפט, הייתה מוסיפה כמה תקנים של שופטים.

דיברנו על זה.

אני חוזר ומדגיש את הדברים האלה.

לא, דיברנו. לא רק תקנים. ולתת לאותם שופטים תוספת של 30% על נסיעה. אין לי בעיה. בכיף, עליי.

כמה שופטים שילכו לבתי מעצר.

טוב, בוא ניתן לעוד חברים. אתה סיימת, אוסאמה?

זו ההסתייגות שלי. וזה בשם הרשימה המשותפת.

יואב ואחר כך אלי. אם אתה רוצה לקרוא לזה הסתייגות, אתה רוצה לקרוא לזה לא הסתייגות.

כמה זה בערך, 20 הסתייגויות?

אני אגיד כמה דברים כלליים. כשרואים חוק, כל חוק, גם החוק הזה, צריך לראות קודם כול מה הצורך האמיתי ומה הצידוק. ובנסיבות האלה הכלל הוא, שאני חושב שהוא נוהג בוועדה, לפחות ככה נהגנו כולנו: ככל שההגבלה היא יותר קשה, ככה אנחנו צריכים לעמוד על משמר הזכויות.

ואני חושב שפה הופר האיזון. באיזה מובן הוא הופר? במספר מישורים. הראשון שבהם זה הפיקוח הפרלמנטרי. אז נכון שהוספנו ותוקן בחוק ונעשו הרבה מאוד תיקונים בחוק. אבל דבר אחד פה שעובר כחוט השני להרבה מאוד דברי חקיקה שעברו פה: התעקשות לא מוצדקת של המדינה לקבל – ואני חוזר עוד פעם: ללא צורך וללא צידוק – אנחנו החלטנו, ואם אתם רוצים תשנו.

זה היפוך של הפירמידה שמתנהלת כאן בשם משהו שהוא לא נכון. מדוע לא נכון? כי אין צורך. עד היום שום החלטה מדינתית שהתקבלה – אף אחת מהן, לאו דווקא בתחומים האלה, בכל תחום – לא הייתה החלטה עכשיו וקרתה מיד. כל ההחלטות, מסגרים ועד דברים אחרים – יומיים, שלושה, ארבעה. לפעמים יש החלטות שהתקבלו ופשוט לא המשיכו לדון בהן.

כלומר, כל הצידוק של הדחוף והחשוב ומייד, גם אם היא הייתה נכונה לתחילת הדרך, בתחילת המשבר, בסגר הראשון, היא בוודאי לא נכונה עובדתית עכשיו. עדיין באה המדינה, או הממשלה יותר נכון, ואומרת: כך אני רוצה שיהיה – בצורה כוחנית כלפי הכנסת.

עכשיו, זה לא עניין אישי של פרלמנט מול הממשלה, זה הרבה יותר מהותי, כי בסוף הפיקוח והבקרה הם כאן. הם כאן, זה המקום. פה מחוקקים את החוקים. והיום הממשלה חוקקה חוק, הביאה אותו לכנסת, אבל על דבר אחד הם לא ויתרו. על המון דברים ויתרה הממשלה, בצדק, שכנענו את מי שצריך לשכנע, הם שינו את דעתם. על דבר אחד לא ויתרו, שהוא הדבר הקשה מכולם: על המילה כך אני רוצה. שהיא לא הגיונית בשיטה הפרלמנטרית שלנו, בשיטה החוקתית שלנו.

עכשיו, מה שאמרתי בהתחלה, אין פה את הצורך, אין פה את הצידוק, אבל יש פה את הכוח. ולצערי, הכוח לכנסת – לא עמד לה. הוא גם לא יעמוד לה מחר, כי מה שאני אגיד: אנחנו נצביע נגד, יבואו חלק מהחברים בקואליציה שלא היו נוכחים פה, יגידו להם להצביע בעד, הם יצביעו בעד, נגמר האירוע.

ברור לי מקומה של קואליציה ואופוזיציה, אבל פה זה הרבה מעבר לזה. הממשלה כל היום מלינה על בתי המשפט שמגבילים את כוחה. מי שבאמת מסורס זה הכנסת. באה הממשלה, חוקקה. ההחלטה המיידית שלה הייתה: זה אני קובעת. גם אם היא לא חכמה, ואמרתי דברים דומים גם בהקשר לחוק הקורונה הגדול: זה לא חכם. לכם זה לא חכם, לממשלה זה לא חכם.

למה שנגיע למצב שיעקב אשר יזמין את כולנו, אם יפעילו נגיד את הסמכויות פה וישתמשו בסמכויות האלה, ויעקב יראה שזה לא נכון, ויזמין את חברי הוועדה ונגיע כולנו ביום ראשון בבוקר – למה שנהפוך את החלטה הממשלה? הרי נהפוך אותה לא בגלל שבא לנו, אלא בגלל שכנראה ההחלטה היא לא מוצדקת, לא על בסיס נתונים, לא על בסיס חוות דעת רפואית, כמו שכתוב בחוק, וכל הפרמטרים האלה.

אז למה? למה לא כדרך המלך? תודיעו שאתם חושבים שהמצב הוא כזה, תשימו את זה על שולחן הוועדה, נתכנס 24, 48, לא משנה מה, נקבל את ההחלטה. הממשלה לא נפסדת מהעניין הזה, להיפך. אם - - - בשכל ובחוכמה. אבל לא, הרעיון המרכזי הוא שימוש בכוח. אנחנו החלטנו. זה עובר כחוט השני בכל החוקים שמגיעים לפה, בכל החוקים כולם.

ואני אחזור פה לעניין עצמו. ולכן אין הצדקה, אין פה צידוק אמיתי. והדבר הנוסף הוא, אני גולש לחוק עצמו, התוועדות חזותית היא פנטזיה של שירות בתי הסוהר והנהלת בתי המשפט שנים רבות. ואני בדעה שאם משהו לא נכון אל תיתן לו לשים רגל בדלת. בייחוד שזה לא יהיה בימינו. אולי בכנסת הבאה, אולי אני לא אהיה, אולי אתה לא תהיה, אולי יעקב, כל אחד ילך למקומו. ותהיה כנסת חדשה, ונבוא לפה ונשמע נאומים באורים ותומים, איזה ניסיון אדיר ומוצלח היה – אתם זוכרים פעם שהייתה את הקורונה? תקשיבו, זה עבד עשר.

ואז אם יזמינו אותנו לוועדה, נהיה בזום – "יזמזמו" אותנו, לא "יזמזמו" אותנו – אנחנו נבוא לשם כאלה שאומרים: תקשיבו, לא נכון, זה היה לא ככה. יגידו: על מה אתם מדברים, חבריא? פה נציב שירות בתי הסוהר, משה יענקל – הוא התחלף כבר שלוש פעמים – המפכ"ל דוד משהו והשרים מסבירים באותו ובמופתים שזה הדבר הכי טוב שקרה למדינת ישראל, לעם ישראל, מאז ומעולם.

ואז יבואו כמה נודניקים – אולי גם יעקב יבוא יחד איתי, אוסאמה ואלי אבידר – נבוא כולנו ביחד, נגיד: חבר'ה, תקשיבו, אומרים לכם, זה היה ניסוי, היה פעם את הנגיף, לא התכוונו. על מה אתה מדבר? הינה הדוחות והסטטיסטיקות.

יואב, לא יזמינו אותנו.

עכשיו, זאת הסיטואציה שקורית כשאתה נכנס – אני לא אוהב את הביטוי "מדרון חלקלק" – כשאתה נותן לשים רגל בדלת. עכשיו, אף אחד מאיתנו לא מתעלם מהמציאות. אבל יש פה התעלמות של הממשלה מהמציאות.

דרך אגב, אני אגיד משהו שאמרתי אותו גם בוועדה, אני אומר את זה גם פה, למרות שזה בסיכום, תדעו לכם שהכי קל לעשות בידוד – זה בשב"ס, האמירות שאי-אפשר לבודד עצורים שם והמצב הוא נורא הן הפוכות למציאות. שמה אסיר חולה, אתה מבודד אותו.

הכי קל לבודד שם.

דרך אגב, אתה מבודד אותו, לפעמים אתה אפילו קושר אותו.

יש תאים רק בשביל הבידוד.

עכשיו, אחרי שאמרתי את הדבר הזה, אני רוצה להגיד כמה דברים על החוק עצמו.

לא תענוג גדול אבל.

לא תענוג גדול.

בכל מקרה, לגבי ההכרזה – יש משהו אפילו בקונספט, בתפיסה, שאתה אומר, שני שרים יחליטו, השר לביטחון הפנים ושר המשפטים: אחד, שניהם בעלי אינטרס מובהק. עכשיו, חלילה, לא אינטרס אישי. אינטרס מובהק. למה? כי אם אני עכשיו נכנס לנעליו של נציב שירות בתי הסוהר, אני אומר לו בפגישת עבודה שלהם: תקשיב לי, אדוני השר, תפעיל את הסמכות שלך, בא לי להשתגע מהדבר הזה, לא מסוגל לעמוד בטירוף הזה. מגיעים אליו בית המשפט, שומע את השופטים שאומרים: יש 10–15 שופטים שנדבקו ו-20 פקידי עזר. כולם מנהלי מערכות. הם מנהלי מערכות.

נו, אז על מי תסמוך, על שר התיירות שישב באותה ישיבה? מה האופציות?

אני אגיד לך מה האופציה.

זה רק לקום ולברוח מהארץ, זה מה שנשאר לי, אתם לא נותנים לי משהו אחר. וגם זה אני לא יכול לעשות היום.

עד היום השתדלתי לתת עצות טובות. עכשיו תן לי לתת לך כמה הסתייגויות טובות.

טוב.

זה לא סתם, זה עניין של תפיסה מי מחליט. מדוע? כי בוא נלך להתחלה. מי זאת האוכלוסייה הזאת? האוכלוסייה הכי חלשה שיש. אין לה פה, אין לה דובר, אין לה ייצוג. יש לה ייצוג, אנחנו לצורך העניין - - -

אל תשכח שבמשרד המשפטים יש סנגוריה ציבורית.

תקשיבו, זה לא אותו דבר. אני אתן לך דוגמה מדוע זה לא אותו דבר.

איפה הסנגוריה הציבורית?

הוא היה בדיון.

אני אתן לך דוגמה למה אין לה ייצוג. ואני עכשיו אומר לך מדוע שני שרים זה רע לעומת ממשלה שזה טוב. ואני נותן איזשהו דיון בינינו, לצורך העניין. לי כן חשוב היה שהכנסת תקבל את ההחלטה הזאת, ודבר שני הממשלה תקבל את ההחלטה הזאת. א' מבחינת מראית עין אפילו. כן, מראית עין. יש לה חשיבות.

תראו מה עשינו, ובצדק עשינו, בהחלטה של הממשלה להטיל סגר על עיר או על יישוב. מה אמרנו? מליאת הממשלה נועצים, אפילו בכתב, עם ראש הרשות המקומית. אנחנו עושים מהלך שלם, שנותן תחושה לתושבים - - -

ועדת שרים שם, לא מליאת הממשלה.

לא, זה ועדת שרים, אבל זה ועדת קורונה. בהתחלה זה היה כולם. אבל זה לא שני שרים.

כן, כן.

עשינו את כל המהלכים בשביל כמה דברים. אחד מהם, באמת שההחלטה תהיה מיטבית. אבל יותר מזה, גם רצינו לעודד את האמון. אנחנו רוצים בסופו של דבר שהאמון יהיה מוגבר, לא מופחת. פה אנחנו מייצרים אמון מופחת: שני שרים מחליטים לבד, הפיקוח בסופו של דבר הוא כאן, ואיזה היוועצות יש? עם מי הם בדיוק נועצים, חוץ מהרופא או חוות הדעת הרפואיות שנמצאות בדבר החקיקה? לא עם ראש הרשות. עם מי הם יתייעצו? איזה ראש הרשות? אין בבית המעצר ראש רשות. אבל זאת אוכלוסייה שהיא מבודדת, היא זרוקה שם. היא צריכה להיות זרוקה שם, כי זה מה שהחוק אמר. אין לה דבר וחצי דבר.

שני שרים, ובזה נגמר האירוע, תם הטקס. אוכלוסייה שאין לה פה, למעט הסנגורים בבית המשפט, אין לה אפשרות להרים טלפון לאמצעי התקשורת ולהתראיין, אי-אפשר להתראיין מבית הכלא. אתה לא יכול להציג באז תקשורתי. אני היום יכול כאזרח ביישוב שלי בקדימה-צורן, סוגרים את המקום – אני אצא להפגנות, אני אביע, אני אכתוב פוסט בפייסבוק. אתה לא יכול את זה כעציר וגם לא כאסיר. אין לך פה שם. אסור להתבלבל. הפה שלך הוא בבית המשפט, והפה הזה נאטם חלקית. למה נאטם חלקית? ראינו את הזום.

עכשיו, על מנת להכניס קצת משהו מחויך, למרות שהוא לא מחויך, גם ככה העצורים שם נמצאים בבית המעצר. עכשיו גם "זמזמנו" אותם, בלשון המשורר. ראינו את ניתוקי הקשר שהיו פה. זה רציני? עכשיו, אני אומר לך: זה החלום הרטוב, החלום הרטוב, של הנהלת בתי המשפט ושל שירות בתי הסוהר.

עכשיו, כל הסיפור פה בסוף הוא לוגיסטיקה. הרי אם היה עכשיו 11 חדרים שמאפשרים תו סגול – רק היום שאלתי את נציגת הנהלת בתי המשפט, אמרה: אם יהיה שם הכול תו סגול, אין לנו בעיה שהשופטים יעשו שם את העניין של ועדת השחרורים. אין להם בעיה. זו לא בעיה של עיקרון. אז אם הבעיה היא לוגיסטית, גם אם תביא עוד 300 לנחשון, תגייס 300 איש מפיקוד העורף לעזור לנחשון – לצורך העניין, סתם אני אומר כמשל – גם אז תיפתר חלק מהבעיה של ההובלה.

כלומר, אנחנו בסוף שמנו על המשקל לוגיסטיקה מול ערכים. יכולנו למצוא פתרון יותר טוב. יכולנו למצוא פתרון יותר טוב. ואני מקבל את מה שאתה אומר: נעשה ביקור ונראה וכו'. אבל יכולנו לייצר פתרון יותר טוב, כי אין צידוק ואין צורך אמיתי בחלק גדול מהסעיפים האלה.

והמבחן הגדול של כולנו, אני לא עושה סיכום לעניין, וההסתייגות היא לא הסתייגות סתם למה זה לא בא לכנסת. מחר יכריזו שני השרים, והם ישבו פה או נציגים מטעמם, אנחנו נשאל אותם את כל השאלות שאף אחד אחר לא שואל אותם. אף אחד אחר לא שואל אותם. אז יבואו, נשאל אותם את השאלות. אנחנו לא נגד, אנחנו לא רוצים שיידבקו אנשים – לא אזרחים, לא שופטים, לא פקידי עזר בית משפט, לא סנגורים, בוודאי לא העצורים עצמם. אבל אנחנו צריכים לשאול את השאלות, זה התפקיד שלנו. אנחנו נבחרנו לשאול שאלות, הם נבחרו לבצע. נבחרנו לפקח עליהם.

ובמקום להיעלב שאנחנו מפקחים עליהם, הם צריכים לחבק אותנו. הפיקוח שלנו יגרום להם להיות טובים יותר. החוק הזה גורם להם להיות פחות טובים.

אלי.

תודה רבה, אדוני. חבריי צללו לעומק החוק עצמו ולמוטיבים שלו ולדברים, ואני מסיר בפניהם את הכובע על כך שהם נכנסים לתוך הפרטים ומנסים למצוא את התקנות ואת מה שאפשר לתקן ואת ההצדקות.

ואני, ברשותכם, רוצה לקחת צעד אחורה. כמו שבמוזיאון, כשאתה נמצא קרוב לתמונת שמן במרחק של מטר, אתה רואה בסך הכול נקודות. כשאתה מתרחק אמורה עשרה מטרים, אתה רואה את התמונה עצמה ואתה רואה בדיוק מה הצייר רצה לצייר באותה תמונת שמן.

ואני לוקח את החוק הזה ואני אומר את הדבר הבא: בתחילת הדרך לפני מספר ימים אמרתי, שראש הממשלה נתניהו בנה לעצמו שני עמודי נחושת בבית המקדש שלו, את יכין ובועז, להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן. והיכין והבועז של נתניהו הם חוק הסמכת השב"כ וחוק הסמכויות.

החוק הזה שבא היום הוא בעצם השלמה לשני החוקים האלה, ואני אסביר למה. מאז הקורונה אפשר לראות, שלא מדובר פה באוסף של החלטות. ההחלטות שמתקבלות כדי לעצור את המחלה הן באמת אוסף בלתי מוסבר וחסר היגיון. אבל בכל מערך החוקים ישנה כאן תוכנית סדורה ומסודרת.

ואני רוצה לומר, שהחוק הזה, שיגיע להצבעה מחר, המטרה שלו היחידה היא כאשר ינסו לעצור את המחאה הציבורית, יעצרו הרבה מאוד אנשים, מערך ההיסעים, מערך בתי הסוהר, מערך המשפט יקרסו, הם לא יוכלו לעמוד בלחץ במידה ויחליטו לעצור 5,000 מפגינים. אי-אפשר יהיה לנייד אותם, אי-אפשר יהיה להביא אותם להארכת מעצר. והרצון הוא בעצם להעמיד אותם בשורה, כשיש שופט אחד מול מסך, שומע ואומר: הארכתי.

וכאן אני רוצה לומר, שהחוק הזה שהוא באמת בנוי לעילא ולעילא, ואני מבין את מי שעומד מאחוריו, ועומד מאחוריו בנימין נתניהו, והמוציא לפועל שלו מאיר בן שבת ראש המל"ל. אבל זה היה נכון לפני חודשיים. זה היה נכון לפני חודשיים, כשהמחאה עמדה על כמה אלפי אנשים בודדים. כיום, כפי שראינו במוצאי שבת האחרון, כאשר רואים שהמחאה חרגה מגבולות הארגונים, חרגה מגבולות ההנהגה של המחאה, חרגה מגבולות הסדר והארגון. פשוט אנשים כמוכם וכמוני, כמוהם וכמוהם, קמו ואמרו: לא טוב לי, לא מקובל עליי, אני הולך למחות. ומחאה כזאת אי-אפשר לעצור.

ולכן גם החוק הזה שיבוא מחר להצבעה, ובוודאי יעבור, אין שום סיכוי שהוא לא יעבור, לא יוכל לתת מענה, כיוון שהמחאה גדולה מדי. והמחאה, אדוני היושב-ראש, עולה לירושלים. אבל בשבת הקרובה היא הולכת להתרכז בירושלים. כלומר, אנשים יעלו ולא ירדו ממנה, מהסיבה הפשוטה, שאין לאף אחד את הזמן לוותר על החירות שלו, על העתיד הכלכלי שלו, על המדינה שלו, שהוא רוצה לחיות בה והוא גאה בה.

ולבסוף אני רוצה לומר את הדבר הבא: מה זה אמון הציבור? אמון הציבור מאפשר לרשויות חוק להשליט חוק וסדר עם כמות באמת מינימלית וזעומה של אנשים. אין אפשרות להעמיד במדינת ישראל לכל אזרח שוטר או לכל אזרח סוהר. כאשר אמון הציבור נפגם, כאשר הציבור אינו מאמין, הדבר הזה לא יכול לתת מענה. ואני, שראיתי בדיוק מה קרה בניו יורק, והמצב שם היה באמת קשה, לא כמו אצלנו שאמרו לנו שקשה ולא היה קשה – שמה היה קטסטרופלי לחלוטין. שם מושל מדינת ניו יורק כל יום התייצב לתת נתונים. הוא רצה לשמור על אמון הציבור. והוא אמר דבר פשוט: אם אני אאבד את האמון של הציבור, לא יהיו פה מספיק שוטרים כדי לעצור את האנשים שיצאו לרחובות. והוא צודק.

ולסיום, אני רוצה לומר, שהחוק הזה בעצם נותן את האפשרות לעצור הרבה מאוד אנשים. וכאשר אתם תבחנו את כל ההצהרות של אנשי הממשלה, מתחיל בראש הממשלה, היום זה היה השר אלי כהן, שרים אחרים, סגן השר יואב קיש, ועוד רבים שמדקלמים את המסרים, הם מדברים על דבר אחד: סגר כללי. מעבר לזה שהסגר הזה הוא פשע, כיוון שבסגר מדביקים יותר, אבל כנראה שאף אחד לא רוצה לשמוע, הסגר הכללי הזה לא יצליח, כיוון שהאנשים כבר יצאו ממסגרות הפחד שלהם.

אני באופן אישי מצפה לרע ביותר. אבל אני רוצה שיהיה ברור: אנחנו מוכנים לו. אנחנו ידענו מהרגע הראשון לאן זה הולך, ואנחנו נדע להתמודד עם זה. אני באופן אישי אצביע נגד החוק הזה, כיוון שאני לא מאמין שצריך לתת כלי בידי ממשלה שפועלת בניגוד לכללי ההיגיון, בניגוד לכללים של טובת האזרחים שלה. תודה רבה, אדוני.

תודה. חברים, מחר ב-09:00 הצבעות בעזרת השם.

אם ירצה השם.

לאחר מכן יהיה דיון בהשתתפות שר הבריאות.

למה רק בתי כנסת?

כי עלה חבר כנסת, במקרה לא מספיק חכם, כתב בקשה לדיון מהיר, עלה בנשיאות, קיבל את האישור. אני על פי חוק חייב להביא אותו. ואם היית גם אתה עושה את זה, אבל לא כתבת אפילו ולא ביקשת דיון על מסגדים. איך זה יכול להיות?

מחר נבקש גם שזה יחול על מסגדים.

מאה אחוז. ואני רוצה לומר לך, יעידו פה האנשים, כמה פעמים כשאני מדבר על בתי הכנסת, אני תמיד מקפיד להגיד את כולם.

יעקב, הוועדה הזאת, שייכתב בפרוטוקול: אסור היה לסגור את בתי הכנסת.

מחר תבוא ותגיד.

אסור היה לסגור את הישיבות. אסור היה לסגור את המוסדות האלה. לכל דבר כזה יש פתרון, והסגירה הזאת רק רוצה לייצר אווירת משבר, ולא צריך לתת לזה יד.

אבל, חבר'ה, מחר, לא עכשיו. אמרתי, שר הבריאות יהיה פה גם מחר בדיון הזה.

נעלנו את הדיון.


הישיבה ננעלה בשעה 18:30.