פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



26
הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
27/07/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 11
מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
יום שני, ו' באב התש"פ (27 ביולי 2020), שעה 10:09

תת איתור של נוער בסיכון מקבוצות ייחודיות: נוער ערבי ונוער חרדי

חברי הוועדה: יוסף ג'בארין – היו"ר
יוסף טייב

אימאן ח'טיב יאסין
מיכאל מלכיאלי
יצחק פינדרוס
עאידה תומא סלימאן

אחיה קמארה - מנהל התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון 360, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אלין אלול - סמנכ"לית בכירה, ראש מינהל תקון וסיוע לבתי המשפט, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

נעמי אבוטבול - מפקחת ארצית, מועדוניות וסמך מקצועיים, השירות לילד ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אילן שמש - סגן מנהל אגף א, חינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

אסנת אבוחצירא - מפקחת ייעוץ חינוכי, משרד החינוך

אברהם פדר - מנהל מחלקת נוער, מחלקת רווחה, עיריית בני ברק

כרמית פולק כהן - יועצת המשפטית, המועצה הלאומית לשלום הילד

הניה קורניק - עובדת סוציאלית, היחידה לנוער וצעירים, יחידות נוער ברשויות

רועי חומרי - ראש תחום עבודת רחוב, עמותת עלם

חליל חומיידי - ראש תחום חברה ערבית, עמותת עלם

רויטל אבו דגה - חברת הנהלה, הנהגת הורים ארצית

תמי ברנע

א.ב., חבר תרגומים

תת איתור של נוער בסיכון מקבוצות ייחודיות: נוער ערבי ונוער חרדי

בוקר טוב לכולם, סבאח אל ח'יר, אני שמח לפתוח את הישיבה, היום יום שני, 27 ביולי, שהיא בעצם ישיבת המשך לישיבה הראשונה שהייתה לנו בוועדה בסוגיה המאוד חשובה ולדעתי גם בוערת של ילדים ונוער בסיכון. באותו דיון עלה הצורך לדון באופן מיוחד בקשיים איתם מתמודדים נערים בסיכון בקרב אוכלוסיות ייחודיות, לעניינו, האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית.

האמת היא שזה עלה גם בדיון שהיה, אבל גם אפשר לראות התייחסות מאוד מפורשת בדוחות של מבקר המדינה, התייחסויות מהשנים האחרונות שבעצם מצביעות על כך שיש תת איתור או איתור לקוי, בחסר של נוער ונערות בסיכון בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב האוכלוסייה החרדית, שתי אוכלוסיות ייחודיות שההתמודדות עם נוער ונערות בסיכון בקרבם מצריך הנגשה, התאמה אבל גם מאמץ מוגבר בהתחשב בעובדה שיש מציאות של תת איתור.

ברור גם ששתי האוכלוסיות סובלות ממצב סוציואקונומי קשה במיוחד בהשוואה ליישובים אחרים, והנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדברים בעד עצמם בעניין הזה. הרוב המוחץ של היישובים שנמצאים בתחתית הסולם הסוציואקונומי הם בעצם יישובים ערבים ויישובים חרדים, לכן גם המחקר מצביע על הקשר בין מציאות סוציואקונומית קשה וכמובן הימצאות של נוער בסיכון. זה מעלה את הסוגיה של המצ'ינג ובאיזה מידה הקשיים הכלכליים של היישובים הערביים והיישובים החרדים או האזורים החרדים ביישובים מסוימים. זה גם נושא שאולי מהווה אתגר שצריך להתייחס אליו, עד כמה המצ'ינג בשירותים שקשורים לאיתור נוער בסיכון, דרישת המצ'ינג גם בעצם מקשה יותר על הטיפול.

אני כבר אומר שיש לנו מוזמנים ודוברים רבים, אז אני רוצה לבקש מכולם פשוט להתייחס בקצרה ולהתמקד. אני רואה גם אורחים שהיו איתנו בדיון הקודם, אז היום נתמקד בסוגיה הספציפית של תת האיתור וכמובן הצעות והמלצות איך אפשר להגביר ולטייב את ההתמודדות עם נוער בסיכון.

איתנו כאן בוועדה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן שהייתה לא מכבר יושבת-ראש הוועדה למעמד האישה וגם משם היא ליוותה את הנושא הזה, במיוחד אולי נערות במצוקה, נושא שאולי היא מלווה בכל הקריירה המקצועית שלה, אז תיכף נשמע גם את דבריה. גם חבר הכנסת יוסי טייב, חבר הוועדה, ביקש גם להתייחס לנושא בכל מה שקשור גם לאוכלוסייה החרדית, אז חבריי, תרצו לפתוח עכשיו או לשמוע קודם את נציג משרד העבודה?

אולי נשמע מאלין מה התחדש מאז?

אז מה שאני מציע, לפתוח את הדיון עם אלין, סמנכ"לית בכירה וראש מנהל תקון וסיוע לבתי המשפט, ואולי גם נשמע את אחיה מהתוכנית הלאומית לילדים ונוער. כל אחד חמש דקות ואחר כך נעבור לדיון עם חברי הכנסת. תודה לכם. אלין איתנו?

אני אתכם. אני מתנצלת, אני פשוט נמצאת באזור שלא ממש יש בו קליטה ואני מגיעה ממש עוד כמה דקות למקום יותר עם קליטה. אם אפשר שאחיה יתחיל ובחמש דקות הבאות אני מקווה שכבר אני אמצא באזור שיש בו יותר קליטה.

אוקיי, תודה אלין. אחיה, בוקר טוב.

בוקר טוב, תודה רבה לכם. אני רציתי להציג כמה נתונים שכמובן לא אומרים יותר מדי על אלה שלא אותרו, כי אנחנו תמיד יודעים את אלה שמתחת לפנס ואת אלה שלא מתחת לפנס, אנחנו לא מכירים וזו הבעיה כמובן שהוועדה מציגה.

אני רק רוצה להגיד את מי כן איתרנו. בעשור האחרון ב-185 יישובים שבהם פועלת 360, שזה אומר כל היישובים הערבים, כל היישובים החרדים ועוד הרבה מאוד יישובים אחרים באשכולות 1 עד 5, 16% מהילדים נמצאו כילדים בסיכון, מלידה עד 18. בקרב הערבים האחוז גבוה יותר, הוא 23%. בקרב החרדים באופן מפתיע האחוז נמוך יותר, 12% ילדים בסיכון לפי ההגדרה הבין-משרדית. ההערכה שלנו, שזה לא המצב האמיתי בקרב האוכלוסייה החרדית אלא שזה נובע מהבדלים תרבותיים של חוסר רצון שהיה של אנשי מקצוע לענות על שאלות רגישות תרבותית כמו פגיעות מיניות, פגיעות במשפחה וכדומה.

אנחנו כאמור פועלים בכל היישובים הערבים, בכל היישובים החרדים. לצורך העניין, אם באיתור שנעשה בעשור האחרון נמצאו 80,000 בני נוער מגיל 12 עד 18 בסיכון, אנחנו במימון 360 מטפלים ב-20,000 מתוכם, כאשר הנתונים בקרב החרדים דווקא טובים יותר, כלומר 15% מבני הנוער האלה שבטיפול, במימון של 360 הם חרדים. אצל הערבים אחוז בני הנוער שבטיפול, במימון 360 הוא 36%, אבל כאמור, זה לא אומר שום דבר על אלה שאנחנו לא מכירים. זו בעיה מאוד מאוד קשה.

אנחנו רצינו שנה שעברה לעשות מיפוי באיתור מחדש בכל הישובים האלה בשביל להגביר את המודעות של אנשי המקצוע, בשביל לכבד את המקום שהוא צריך להיות על סדר היום הציבורי של הרשויות המקומיות בעניין של הילדים והנוער בסיכון. לצערי המיפוי לא יצא לפועל. אנחנו מאוד מקווים שבשנה הבאה יצליחו המשרדים לבצע אותו ואז יהיו לנו גם נתונים חדשים על המצב של בני הנוער והילדים בסיכון ושוב נוכל לשים את הזרקור על הילדים והנוער האלה.

אנחנו מאוד עסוקים בשאלה איך מוצאים את אותם בני נוער שנופלים בין הכיסאות, אותם בני נוער שאולי בממשק בין הרווחה לחינוך או בין החינוך לרווחה לא מאותרים אותם בני נוער שנמצאים ביישובים ואוכלוסיות שבהם יש נטייה שבני הנוער ילמדו מחוץ ליישוב ואז יש פחות מעקב אחרי המצב שלהם, וכמובן ביישובים החלשים כמו שאמר יושב-ראש הוועדה. ברור לנו שביישובים החלשים שבהם התשתיות המקצועיות חלשות יותר, יש סיכוי טוב מאוד שגם אחוז הילדים בסיכון הוא גבוה יותר וגם היכולת לאתר אותם היא נמוכה יותר.

בקשר להזנחה באלימות, יש אינדקס בין-לאומי, הכנסנו אותו לשאלות שלנו. אני יודע שמכון חרוב עשה סקר לא מזמן בקרב ילדים ובני נוער, ששואל אותם את השאלות האלה הבין-לאומיות על מצבי הזנחה ואלימות. אני יודע שהסקר אמור להתפרסם בקרוב. מהסקר הקודם מלפני שנתיים-שלוש של ד"ר לב ויזל מאוניברסיטת חיפה, יצא ש-48% מבני הנוער שנשאלו בסקר הזה, ענו תשובות של התעללות רגשית, התעללות פיזית וכדומה. אלה כמובן נתונים חמורים מאוד והמטרה של כולנו היא לנסות ליצור מצב שאנחנו מוצאים את אותם בני נוער. זה לא פשוט בעיקר כעת בזמן הקורונה. גם אנחנו יודעים שמצבי הסיכון הוחרפו וגם בגלל כל המצב הזה שהרבה מענים סגורים, כל המגבלות וכדומה, עוד יותר קשה למצוא את בני הנוער האלה.

זו הייתה הפתיחה שלי לגבי הנתונים שיש לנו והמסקנות שלנו איך צריך לעשות יותר העמקה בשביל לאתר את בני הנוער בסיכון.

אחיה, ברשותך, תוכל להתייחס אולי לשתי הסוגיות: אחת, מה מעכב כיום את המיפוי החדש? אנחנו כבר פחות או יותר עשור אחרי המיפוי הראשון ואין ספק שצריך אולי לחדש ולרענן את הנתונים כאן. הסוגיה השנייה, מה צריך לעשות? אולי תצביע לפחות על המלצה אחת או שתיים שאתה אומר, כאן צריך להשקיע משאבים כדי לשפר באופן משמעותי את האיתור בקרב שתי האוכלוסיות. האם זה בעיקר תקנים של עובדים סוציאליים, האם את הקושי אתה מזהה גם במשרד החינוך? אולי יש קושי ברשויות המקומיות? מהניסיון שלך, מה הם שלושת הדברים שהיית ממליץ שצריך לעשות כדי לקדם את האיתור של ילדים בסיכון?

לגבי השאלה הראשונה כבוד היושב-ראש, חמשת המשרדים השותפים החליטו לצאת לדרך למיפוי. הרעיון היה ששנה שעברה הוא יהיה, ולא יצא לפועל בגלל קשיים בהסכמות עם הארגונים המקצועיים, בעיקר של המורים והגננות ועל כן זה נפל. השנה עם הקורונה זה עוד יותר מסובך. זה גם העניין של ההסכמות עם ארגוני העובדים וזה גם העניין של תנאי אי ודאות גדולים לבצע את המיפוי. אני מאוד מקווה שנעשה אותו. זה חיוני בצורה לא נורמאלית בשביל שכל מורה וכל גננת וכל אחות וכל עובדת סוציאלית וכל מדריך נוער, כולם יסתכלו על הילדים שהם מכירים וינסו לחשוב מי מהם עונה על ההגדרה הבין-משרדית של ילדים ונוער בסיכון, ימלא עליו טופס וככה נוכל שוב לשים - - -

אז אתם בעצם נותנים למורים ולמורות ולגננות שלא מוכשרים לעניין האיתור והזיהוי, כן לעשות את הזיהוי ולדווח לפי מה שהם רואים.

נכון. אני רוצה להזכיר, זו תוכנית בין-משרדית. למעשה חמשת המשרדים יוצרים מצב שבו כל אנשי המקצוע, גם בשירותים האוניברסאליים וגם בשירותים המטפלים לומדים את ההגדרה הבין-משרדית של מי הוא ילד בסיכון, חושבים לצורך העניין על כל הפעוטות שעברו בשנה האחרונה בטיפת חלב כדוגמא, מי מהם יכול לענות על ההגדרה הבין-משרדית של ילדים בסיכון ואז יש לנו תמונה על הגיל הרך, לידה עד שלוש. אותו דבר בגנים, אותו דבר בבתי הספר.

ברשותך, אני חושב שיש הבדל בין זיהוי בטרום יסודי, ליסודי וחטיבת ביניים ותיכון. אם אנחנו למשל נתמקד על היסודי, חטיבת ביניים ותיכון, מטבע הדברים מי שאמור ללוות את הזיהוי הזה הוא היועץ החינוכי, נכון?

אני מצטער, לא הבנתי את השאלה. סליחה.

בוא נפריד את הדברים. יש זיהוי לפני בית הספר כמו שאתה אומר, ויש זיהוי בתוך המערכת הבית-ספרית שזה יסודי, חטיבת ביניים ותיכון. אם נתמקד ביסודי, חטיבת ביניים ותיכון, מטבע הדברים מי שאמור לזהות את הנשירה הסמויה הזאת או הגלויה הוא היועץ החינוכי.

או הקב"ס.

השאלה, האם האנשים האלה מקבלים איזושהי הכשרה מסוימת? איזה הכשרה? מי מלווה את הבן האדם הזה?

אם אפשר להוסיף עוד שאלה. אתה מדבר על ילדים בסיכון. ילדים בסיכון, אכן אנחנו כן רוצים לאתר. הם עלולים להיות בעתיד הנוער במצוקה, אבל אנחנו מדברים גם על נוער במצוקה. רוב הנוער במצוקה, בעצם הוא נושר מבתי הספר. אתה לא תוכל לאתר אותם דרך בית הספר כי ההתנהגות הראשונה שמתגלה ושמים אותה כאות אזהרה לעניין נוער במצוקה, זה נשירה מבתי הספר. איך תכננתם להגיע לנערים ולנערות האלה שנושרים אם דרכיכם היחידה היא בתי הספר ומורים?

אני אנסה לענות על כל השאלות. לגבי השאלה של מי מכשיר את אנשי המקצוע מהתחומים השונים, איתם 360 בכל ישוב.

לא שאלתי מי מכשיר, שאלתי איזה הכשרה מקבלים.

כל ישוב שבו 360 פועלים, התוכנית הלאומית, יש מטעמנו מנהל במימון שלנו. הוא מלמד את כל אנשי המקצוע שהזכרתי קודם את ההגדרה הבין-משרדית, איך למלא את השאלון, מה הסוגיות שהם צריכים לחשוב עליהן כשהם ממלאים את השאלון. כך נוצרת לנו תמונה של הילדים והנוער בסיכון בכל ישוב שבו 360 פועלים.

אולי תסביר מה זה 360?

זו התוכנית הלאומית.

התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון. היא תוכנית של חמישה משרדים: הרווחה, החינוך, הבריאות, הקליטה וביטחון פנים, מתוכלל על ידי משרד הרווחה והרעיון הוא איך אנחנו משתמשים בנתונים, התוכנית הלאומית היא טובה מאוד בנתונים, בשביל לקבל החלטות משותפות לראות את הילדים מ-360 מעלות וליצור מצב שכולנו כמדינה מטפלים בילדים האלה ולא כל משרד או כל איש מקצוע מהפרופסיה שלו. כולנו רואים מ-360 מעלות את הילדים האלה. יש לנו עוד הרבה אתגרים כמובן.

עשו את המיפוי לפני שבע-שמונה שנים, המיפוי האחרון?

המיפוי היה הדרגתי אבל בגדול הוא התחיל לפני עשור. הוא הסתיים לפני ארבע שנים. הוא כבר ישן. אין ספק שצריך לעשות מיפוי חדש.

יש הסכמה. הוא דיבר על כך שבינתיים זה התעכב ובינתיים גם ההערכה שלנו ושלכם שהמצב הוחמר בעקבות הקורונה, מה שאולי גם באמת מדגיש את הצורך בלעשות את המיפוי החדש בהקדם. ברור שזאת תהיה גם אחת המסקנות והדרישות שלנו. אנחנו גם תיכף נשמע מאלין מה מעכב ומדוע זה לא יקרה בהקדם.

חבריי התייחסו לשני שלבים, אחד לפני בתי הספר והשלב של בתי הספר. הקושי שגם ראיתי בדוח מבקר המדינה זה פשוט על הפער הזה, הפער בין הנתונים שמשרד החינוך מצביע עליהם, נתוני נשירה ושל נוער שלא נמצא באופן מסודר במסגרת לימודית, לבין המענים, עד כמה מערכת האיתור מצליחה להגיע לכל הילדים הללו ולתת להם מענים. אנחנו יודעים עוד מהדיון הקודם שהיה לנו שהמענים הם בחסר. אני חושב שדיברנו על כ-30% מהנוער שאותר, נשאר בלי מענים, נכון אחיה?

אתה צודק, בישיבה הקודמת דיברנו על זה שמחצית מהילדים אז לא היו מטופלים. במימון 360 עוד כרבע מטופלים ולכן בערך רבע להערכתנו, ושוב, לא עשינו מיפוי חדש, לא מטופלים היום.

כן, שזה עשרות אלפים. שתי שאלות, אחת על תת האיתור, שתלמידים וילדים ונערים שעוד לא מגיעים אליהם, וגם אלה שהתוכנית כבר זיהתה אותם שצריכים מענים, אני חושב 60,000, כרבע לא מקבלים את המענים. אז דיברנו על כרבע ואמרנו גם שפחות או יותר אולי חמישית מהנוער הזה לא חזר למסגרות הטיפוליות בגלל הקורונה ולכן זה רק החמיר את המצב.

שאלתי אותך לגבי המלצות ספציפיות שתוכל אולי להצביע עליהן בשלב הזה.

אני חושב לקרוא למיפוי מחדש בגלל שהוא שוב מעלה על סדר היום של הרשויות, המשרדים את הנושא של ילדים ונוער בסיכון ויוצר דחיפה לאיתור של הילדים והנוער.

הדבר השני זה הממשק שבין החינוך לרווחה שבהחלט צריך לשפר אותו, והדבר השלישי, לשים דגש על יישובים חלשים שהתשתיות פחות טובות.

אני רוצה להדגיש, אנחנו עובדים בכל הישובים הערבים והחרדים. הרבה מאוד ישובים חרדים וערבים עושים עבודה נפלאה. זה לא ניסיון להגיד ששם לא עושים עבודה טובה. עושים עבודה נפלאה אבל בהחלט צריך לחזק שם תשתיות.

הדבר האחרון זה הנושא של אותם בני נוער שלא לומדים בישוב ואוכלוסייה שיותר קשה להבין מה קרה להם, כי הישוב בעצם לא יודע האם הם נמצאים באותם מוסדות, לא נמצאים באותם מוסדות. זה מאוד רווח במועצות האזוריות. הסוג הזה של האוכלוסייה הרבה פעמים הולך לנו לאיבוד, וכמובן האוכלוסייה בקצה, אלה שאף אחד מאיתנו לא מכיר אותם. זו שאלה ענקית ואני לא זה שצריך לענות על זה. אנשים של החינוך והרווחה יודעים הרבה יותר טוב ממני איך אנחנו מוצאים את בני הנוער האלה שבעצם אף אחד מהגורמים המקצועיים לא מכיר אותם.

זאת שאלה אולי מרכזית שאני מקווה שנצליח גם להשיב עליה במסגרת הדיון, איך זה קורה שיש נערים בסיכון ולא מצליחים להגיע אליהם? איפה זה נופל? זאת באמת אחת השאלות המרכזיות. תודה, אחיה, אני מניח שאתה נשאר איתנו. נשמח כמובן אולי לחזור אליך לפני הצורך בדיון.

חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי הצטרף אלינו.

אלין, את איתנו?

אני מתנצלת, אני פשוט לא יכולה להיות עם וידאו בתוך נהיגה. מצאתי פה איזה מקום שעצרתי בצד. הקשבתי רוב-קשב לדברים שמסר אחיה ואני ברשותכם רוצה באמת להתייחס מההיבט של מינהל תקון במשרד הרווחה שהוא בעצם מינהל שאמון על פיתוח ומתן שירותים לנוער שנמצא בקצה רצף הסיכון, זאת אומרת, אנחנו כבר מדברים על נוער שנשר, נוער משוטט, נוער שיש כבר איזושהי התחככות עם סמים, עם אולי אפילו ביצוע עבירות פליליות וכו'. אלו המאפיינים של אוכלוסיית בני הנוער של מינהל תקון במשרד הרווחה.

כנציגה של משרד הרווחה, מן הסתם יכול להיות שיש נציגים אחרים ממינהל שירותים חברתיים ואישיים שיוכלו לפרט על תוכניות שהם מפעלים לאיתור, למניעה, אבל אנחנו בעצם כמינה לתקון מפעילים ניידות לאיתור, ניידות רחוב.

כדי להבהיר את הנקודה הזו, אז אתם מופקדים לא רק על נוער שכבר אותר אלא חלק מהאחריות שלכם זה גם לאתר.

בהחלט כן. אנחנו בעצם מפעילים תוכניות יזומות שבהן אנחנו יוצאים לפארקים, לגנים, למקומות שבהם בני הנוער האלה משוטטים בלילות. אנחנו מפעילים התקשרויות כרגע עם 29 רשויות מקומיות, ביניהן, כיוון שאתה פתחת את הדיון לגבי ההתמקדות באוכלוסיות שהן באמת נחשבות אוכלוסיות יותר מוחלשות, ממגזרים יותר מוחלשים, אז אנחנו כמובן מפעילים את הניידות האלה גם בנצרת, באום אל פאחם, באכסאל, בכפר קרע, בבועיינה, בדיר אל אסד, בכפר כנא, במעלה עירון וכו'. יש לנו פריסה של 29 ניידות שאנחנו בעצם מתקצבים אותם על מנת שהם פשוט יעשו פעילות של איתור, מה שאנחנו קוראים ייצוג, להגיע למקומות שבני הנוער האלה כבר נמצאים ולנסות ולראות איך אנחנו רותמים אותם לתוך פעילות שמאפשרת להם לחזור למעגלי חיים נורמטיביים.

לצד המענה הזה של ניידות איתור שזה ממש פעילות אקטיבית, יוזמה שבה אנחנו מפעילים גם ברשויות ערביות, גם ברשויות חרדיות, באלעד וכו', אנחנו כמובן היינו שמחים לתת פריסה הרבה יותר רחבה מ-29 רשויות, אבל זה עוד פעם נוגע במקומות שקשורים לתקציב. לסבר את האוזן, אנחנו בעצם מדברים על לילה שבו ניידת איתור מגיעה לפריסה בשטח ומאתרת בני נוער שבאמת נמצאים בסיכון. כל אחד כזה ללילה בשנה זה סכום של 90,000 שקל, שלושה לילות זה 270,000 שקל ובהתאם לכך אנחנו בעצם מתקצבים את הפעילות הזו.

חשוב לי להגיד וזה גם מתקשר לדברים שאמרת, אדוני היושב-ראש, לשאלת המצ'ינג, כי בסוף יש לנו רשויות שאנחנו מתקצבים אותן על ניידות, אבל הן ממקום של רשויות שהן באמת מתקשות כלכלית-תקציבית בסוגיית המצ'ינג, בוחרות שלא לקחת את השירות הזה. אנחנו מתקצבים 75%, הרשות אמורה לתקצב 25%. מאחר ומדובר בשירותים בקהילה, שירותי רווחה בקהילה הם שירותים שמחויבים במצ'ינג. כמו שאתם יודעים המצ'ינג הוא לא דיפרנציאלי, הוא חוצה את כל הרשויות ולכן מטבע הדברים יהיו רשויות שיתקשו גם להשתתף ב-25% האלה סביב הפעילות של ניידות איתור, ניידות רחוב מה שאנחנו קוראים, שאנחנו מוציאים אותם לשטח.

ואני מבין שזה באמת קרה, זאת אומרת יש רשויות ערביות, חרדיות שלא הצליחו בעצם לקבל את השירות הזה בגלל היעדר תקציבים.

נכון. לצערנו גם רשויות חרדיות, גם רשויות מהמגזר הערבי לא מצליחות לקבל את ההקצאה שאנחנו מעבירים להם על מנת להשלים את המצ'ינג הנדרש.

זה נשמע כמו מעגל קסמים כזה שמשקף את המצב הסוציואקונומי של היישובים ולכן יש ייצוג מוגבר של נוער בסיכון, אבל דווקא שם בגלל שהרשויות חלשות, לא מצליחות לקבל את השירות החשוב מאוד להם כדי לטפל בנוער בסיכון.

זה המלכוד.

כן, אני חושבת שאמרתי את הדברים בצורה ברורה. יש כאן באמת איזשהו מעגל קסמים שפוגש רשויות מקומיות בכל השירותים שקשורים לקהילה, שהן מחויבות במצ'ינג. אני כן אגיד להשלמת התמונה, שמעבר לניידות האיתור האלה שאנחנו מפעילים, אנחנו כמובן גם מפעילים שירותים משלימים, גם ייעודים לאוכלוסייה הערבית, גם ייעודיים לאוכלוסייה החרדית, לצורך העניין כל התוכנית של נוח"ם בקהילה, נוח"ם זה ראשי תיבות של נוער חרדי מנותק. זו תוכנית שמתוקצבת ב-20 מיליון שקלים. אנחנו מתקצבים נוח"ם חוץ-ביתי ב-30 מיליון שקלים. אנחנו מתקצבים מסגרות ייעודיות של מקלטים, של דירות מעבר. אנחנו מפעילים תוכניות משלימות בקהילה שאם הן לא מופעלות באמצעות הרשות, אז הן מופעלות ישירות מהמטה, מהמשרד באמצעות התקשרויות, באמצעות מכרזים. למשל, אנחנו מפעילים מקלט לנערות מהמגזר הערבי שנמצאות בסכנת חיים, זה מקלט חירום, אנחנו מפעילים הוסטלים לצעירות מהחברה הערבית ודירות מעבר.

הוסטל אחד ומעון נעול אחד ומקלט אחד.

יש לנו מקלט, יש לנו הוסטל, יש לנו דירת מעבר. יש לנו פנימיות. יש לנו הוסטלים שהם ייעודים למגזר הערבי, אל עמאן. אני מדברת על נוער אבל לא רק נוער, גם על צעירים. יש לנו כמה הוסטלים לבנות בנפרד ובנים בנפרד במגזר הערבי. גם מעון נעול אחד לבנות מהמגזר הערבי.

יש הוסטל אחד לבנות, נפרד, והשאר זה פנימיות משותפות.

סליחה, ברשותך אני אגיד שיש לנו הוסטלים של חסות הנוער שהם אך ורק למגזר הערבי, לבנות לחוד ולבנים לחוד.

אנחנו במרכז המחקר פשוט בגלל עומסים, עוד לא הספקנו להכין אולי מסמך מעודכן. אנחנו נרצה פשוט לקבל את הנתונים באופן יותר מסודר ככל שהם מתייחסים גם לאוכלוסייה הערבית וגם לאוכלוסייה החרדית.

בהחלט, אנחנו נשמח להעביר.

מבחינת המענים הקיימים, הפריסה שלהם לרבות כמובן את הניידת שהתייחסת אליה. נשמח כמובן שזה יהיה עם פירוט לגבי היישובים ואולי גם מספר הנערים והנערות שזוכים לאותו טיפול. זה מאוד יעזור לנו לקבל את התמונה הרחבה יותר, שוב, ככל שזה מתקשר לשתי האוכלוסיות שאנחנו דנים בהם. נשמח אם תעשי את זה בהקדם. זה יכול לקדם אותנו גם לקראת דיונים בנושא.

אני אעשה את זה ברצון. אנחנו נעביר לכם מיפוי של המסגרות הייעודיות לשתי האוכלוסיות האלה. אנחנו נשלח בהקדם.

לרבות כמובן פריסה ומספר הנערים והנערות שזוכים לאותם מענים.

יש לי שאלה ותיכף גם חבריי ירצו לשאול. אנחנו יותר מתמקדים היום, כי היה לנו דיונים שהשתתפת בהם גם בעבר לעניין האיתור.

נכון.

דוח מבקר המדינה וגם החומר שקראתי מדבר על אותו פער, על הפער בין מה שקורה במערכת החינוך, לענייננו נגיד החל מגיל 3 ואז יש תלמידים, ילדים שאולי כבר נשרו או שהם על קצה נשירה, לא מופיעים באופן סדיר בבתי הספר וכדומה, לבין המענים שאחר כך ניתנים במסגרת משרד העבודה והרווחה. לי לא ברור האם יש כאן מספיק תיאום בין שתי המערכות. האם יש מנגנון של העברת נתונים ממשרד החינוך אליכם, ממשרד העבודה והרווחה? הרושם מקריאת החומר הוא שיש כאן חוליה אולי חסרה בתיאום הזה, בין הנתונים שיש במערכת החינוך לבין הנתונים שאתם מקבלים, ויש פער בין הנתונים על אותו נוער נושר או בסכנת נשירה, שאינו מתייצב ללימודים, לבין הנתונים שיש לכם על נערים ונערות בסיכון.

אתה מבקש את ההתייחסות שלי?

כן, הרי זו סוגיה מרכזית. יש תיאום בהעברת הנתונים הללו? איך אתם מקבלים את זה?

בחינוך החרדי הבעיה היא שגם משרד החינוך לא יודע.

ובחינוך הערבי יודעים?

השאלה היא כמובן על שתי המערכות, החינוך החרדי והחינוך הערבי.

לא, אין על אלה שנושרים.

יש לנו נציגה ממשרד החינוך אבל לפחות מהפרספקטיבה שלך לפני שנשמע ממשרד החינוך, איך זה קורה? אתם מקבלים כל שנה את הנתונים הללו? שנבין יותר איך זה עובד.

אני יכולה באמת להתייחס לזה עוד פעם רק מנקודת המבט של נוער קצה, משום שבאמת רוב הפעילות הזו היא לא פעילות שמתבצעת מול תקון, כי מטבע הדברים הנערים והנערות האלה הם כבר נערים שלא קיימים במערכת החינוך, הם לא מגיעים למסגרות, זאת אומרת עיקר הפעילות שלהם היא יותר בתוכניות שכבר פוגשות אותם בתוך הסיכון המוגבר, לכן ההתייחסות שלי תהיה חלקית.

אם יש נציג בדיון של מינהל שח"א של המשרד, אז נראה לי שזה יהיה יותר נכון לתת את הראיה שלו, אבל אני אתייחס מנקודת המבט של התקון, כאשר באמת מצד אחד יש את המדיניות של משרד החינוך שמדברת, בגדול, אני כמובן לא רוצה לדבר בשם משרד החינוך, על הנושא של אי הנשרה, של אפס הנשרה. מצד שני אנחנו פוגשים את בני הנוער האלה שאולי רשומים על הנייר אבל בפועל לא מגיעים, לא נמצאים, בוודאי לא באופן משמעותי בין כתלי בית הספר.

נכון להיום אני יודעת שהמשרד והמנכ"ל, וזה משהו שהוא באמת ברמה של מנכ"לים. צריך לראות איך מקדמים את ממשקי העבודה שבין משרד החינוך לבין משרד הרווחה כשאנחנו מדברים על פלח אוכלוסייה של בני נוער שנמצאים גם במשרד החינוך וגם במשרד הרווחה. אני חושבת שיש עוד דרך לעשות כדי שבאמת הנתונים יהיו מסונכרנים ושבאופן הזה אנחנו נוכל לכסות את כל הפוטנציאל של בני הנוער שבעצם נופלים בין הכיסאות.

אני חושבת שיש כאן באמת עבודה של משרד הרווחה מול משרד החינוך כדי לאפשר את הממשק הזה ואת המידע המשותף הזה ואת היכולת להיות מסונכרנים סביב בני הנוער האלה.

טוב, האמת היא שמצער לשמוע שעדיין לא התגבש כאן מנגנון שנוכל להיות באמת בטוחים ושקטים שמגיעים לכל התלמידים הללו והנוער הזה. אנחנו תיכף נשמע גם את משרד החינוך, איך נוכל להתקדם כאן, אבל בואו נשמע גם את חברי הכנסת.

חברת הכנסת תומא סלימאן.

תודה כבוד היושב-ראש, אני חושבת שזה דיון מאוד מאוד חשוב במיוחד בימים האלה כאשר גם הנוער הזה סובל בתוך הבתים בעניין הקורונה. באופן כללי, לצערי הרב תת איתור שמתאפיין בעניין נוער במצוקה או נוער בסיכון כבר מראה את אותותיו בהתנהגויות ובהתדרדרות של הנוער הזה לכל מיני מקומות שכולנו היינו רוצים לחסוך מהם.

יש כמה דברים שהייתי רוצה שמשרד העבודה והרווחה ייתן עליהם תשובות. במסמך שליוויתם לדיון הזה, שהוכן ב-2016, היה ברור שהתקצוב של טיפול בנערה ערביה במצוקה הגיע ל-45,000 שקל כאשר התקצוב לנערה באוכלוסייה היהודית, 77,000 שקל. האם נסגר הפער הזה מ-2016 עד היום ומה המצב הקיים היום?

הדבר השני, תת תקינה באוכלוסייה הערבית. היה משהו כמו 16 תקנים מחולקים לרבעי וחלקי משרות באוכלוסייה הערבית, שמטרתם העיקרית זה איתור נערות. כאשר מדברים על ניידות לאיתור נוער, כולנו יודעים שזה לא מדבר על הנערות. הנערות שלנו לא משוטטות בלילה בחוץ אבל זה לא אומר שהן לא נמצאות במצוקה גם בתוך הבתים. מה המענה שנדרש כדי לאתר באמת נערות ערביות במצוקה?

הדבר השלישי שהייתי רוצה לשמוע, ובאמת אני מבינה שבסופו של דבר הטיפול הוא טיפול ממש לאלה שנמצאים בקצה הרצף. לא מתחילים איתם בזמן יותר מוקדם. יש לי שאלה ספציפית לגבי מרכז אורות בחיפה, אל אנואר, שאמור לשרת את הנערות בשכנות אלחליסה וזו דוגמא טובה למה תת איתור עושה. סוגרים מסגרות כי כאילו אין נערות לאלכס אותן, אבל הבעיה העיקרית שאין איתור בעצם כדי שיגיעו, אז זה מעגל כזה סגור. לא מאתרים אז אין מי שמקבל את השירות ואז סוגרים את השירות. מרכז אל אנואר, עכשיו רוצים לסגור אותו. מעבירים את הנערות למסגרות מסביב שנועדו לאוכלוסייה היהודית באופן כללי. המשפחות מתנגדות לזה. במקום לתגבר את המרכז ולאתר את הנערות שאנחנו יודעים שקיימות, אנחנו מזניחים את זה. מה התשובה של משרד הרווחה ולמה רוצים לסגור את מרכז אל אנואר? אני מבקשת כמובן לא לסגור אותו. להיפך, לתגבר אותו, לאתר את הנערות ולהתחיל את העבודה כמו שצריך.

אלין איתנו?

אני אתכם.

יש שלוש סוגיות, גם סוגיית הפער בסל הטיפול בין נערה יהודייה במצוקה לערבייה, גם סוגיית תת התקינה. בזה נדון גם בהמשך אבל חשוב לנו לשמוע לגבי מרכז אורות, אל אנואר, כי הדוגמא הזו באמת סותרת בכלל את כל הרציונל של קיום הישיבה הזו. אנחנו מדברים על תת איתור. אין ספק שתת האיתור צריך להוביל למאמץ מוגבר יותר של איתור ולא לסגירת מסגרות, לכאורה כי אין מספיק נערות.

אני חושבת שזאת שאלה שצריך להפנות אותה, אם בתוך הדיון הזה יש נציג של מינהל שח"א, כי המסגרת הזו היא לא מסגרת שמופעלת על ידי התקון. אני לא מצויה בפרטים. אם יש נציג בדיון שהוא ממינהל שח"א אז כדאי שהוא יתייחס לזה.

אבל זה מסגרת של משרד הרווחה, נכון?

כן, כן, אמרתי. זאת לא מסגרת של מינהל תקון שאני אחראית עליו, לכן אני לא מצויה בפרטים של המסגרת הזו. אני חושבת שבדיון הזה הוזמנו גם נציגים של משרד הרווחה ממינהל שח"א וזה בעצם שאלה שכדאי להפנות אליהם. זה מינהל בראשותה של הסמנכ"לית איריס פלורנטין.

אם איריס נמצאת אז שתענה.

איריס לא נמצאת איתנו.

נמצאת נציגה שלה בשם נעמי, אז אולי כדאי באמת שהיא תתייחס למסגרת.

נעמי, את איתנו?

כן.

מפקחת ארצית. תוכלי להתייחס?

כן. אני מתנצלת בשם המנהלת שלי, גב' רוטפוגל שלא הצליחה להגיע לכאן.

אני אשלים את הדברים של אלין. בקשר למרכז אורות, אני לא מכירה את המסגרת. אני אחראית על דברים מסוימים. אני יכולה לברר אם תיתנו יותר פרטים לגבי איזה מסגרת זאת.

שוב, לא רק כי מדובר במקרה הספציפי, כי הוא מדגים את הסוגיה שאנחנו דנים בה.

חברת הכנסת תומא סלימאן, כמה פרטים על המסגרת כדי שנעמי תוכל להתייחס.

זאת מסגרת בחיפה לנערות ערביות במצוקה, שאמורה לשרת בעיקר את שכונת אלחליסה. זה מרכז יום שבו הן גם לומדות. אתם הוצאתם צו סגירה בגלל שכאילו אין מספיק נערות שנמצאות במסגרת. עכשיו משרד החינוך נכנס, הוציא את כל הציוד שהיה שם, של מחשבים וכו', והעירייה גם כן. אתם בטענה שמשרד הרווחה רוצה לפזר את הנערות למרכזים דומים שקיימים בשכונות אחרות, כאשר אתם יודעים ששם עובדות סוציאליות וגם הרכזים וגם כולם לא מדברים את השפה הערבית. המרכזים האלה בנויים בעיקר לנערות יהודיות ולקבוצות אחרות בתוך האוכלוסייה ולא יכולים לתת את המענה. המשפחות מתנגדות למעבר הזה. בעצם אתם מונעים את השירות החיוני הזה מהנערות שנשארו.

אני חושבת שהגיע הזמן לעסוק באיתור כדי שהמסגרות האלה לא יתרוקנו כאילו מעצמם בגלל תת איתור ואז להוציא הוראות לסגור.

ואז אנחנו חוזרים אחורה במקום להתקדם.

אני לצערי חייבת לצאת לוועדת הכספים אבל אני אשמח לקבל תשובה גם ללשכה שלי מטעם המשרד בפניה הזו.

אוקיי, את הסוגיה הזאת אני אברר. אני לא בטוחה ולא יודעת אם זה שייך לאגף שח"א שלנו. אני אברר באמת למי שייכת המסגרת ומה זאת באמת המסגרת הזו וסוג המסגרות האלה.

נשמח כאמור להתייחסותכם בכתב לגבי המסגרת הזו. יש לך התייחסות גם לדיון הכללי?

בסדר גמור, אני אדאג להתייחסות בכתב.

לגבי הדיון הכללי והשלמה של הדברים של אלין, כמו שאלין אמרה, אגף תקון מטפלים בקצה רצף ואנחנו בעצם מדברים על רצף הסיכון, על נוער שעדיין נמצא בתוך מסגרות החינוך. לנו בעצם יש מסגרות כמו מועדוניות לנוער, כשבעצם יש באזור ה-70 מועדוניות בארץ לנוער בסיכון. יש הרבה מועדוניות, הרוב לגיל יסודי. יש 70 לנוער בסיכון כשלמעלה ממחצית מהם, אני חייבת להגיד, במגזר הערבי וכ-10 במגזר החרדי.

יש מרכזי הורים-ילדים, שהם מטפלים בקשר בין הורים למתבגרים. אני מדגישה שמדובר כאן על נוער שנמצא במסגרות, לא נוער בקצה אלא נוער על רצף הסיכון, ותיכף אני אתייחס גם לסוגיית האיתור בנושא הזה.

יש לנו מרכזי הורים לילדים, כ-68 בארץ, מתוכם יש 13 במגזר הערבי, זה 19% ו-11 במגזר החרדי, זה 16%. יש לנו מרכזי נוער "יש מצב" שחמישה מהם זה מגזר ערבי בצפון וחמישה במגזר היהודי, אחד מהם לדעתי חרדי. יש עוד מרכזי נוער נוספים שאנחנו עם איזה שהם שיתופי פעולה איתם, שהם שייכים יותר למשרד החינוך ומשרד השיכון. תיכף אני אדבר על שיתופי הפעולה שאנחנו מטפלים בנושא הזה.

אם תוכלי להתמקד בסוגיית תת האיתור, כי אני מבין שמי שנמצא שם זה נוער שכבר המערכת הגיעה אליו, אבחנה אותו וכדומה. נתמקד אולי יותר בסוגיה.

הפניות לגבי איתור, אנחנו בעצם מקבלים מכל מיני גורמים בקהילה שחלק עיקרי מהם זה באמת גם מסגרות חינוך פורמליות או מסגרות גם בלתי פורמליות. ברור שהקורונה החמירה את המצב בכל האוכלוסייה ואולי יותר במגזרים האלה.

בעצם הנושא של האיתור, וזה אחד הדברים שלנו בהידוק שיתופי הפעולה עם דווקא מינהל חברה ונוער שלצערי הוא לא נמצא כאן על השולחן. בעצם מינהל חברה ונוער של משרד החינוך שלמעשה עובר משרד עכשיו, הוא אחראי על כל הנוער הבלתי פורמלי, אותו נוער שבשלבי הדרדרות ומצוי בחוץ ועוד לא ברמה של קצה וסיכון של בעצם קצה רצף, אלא עדיין רואים אותו מדריכי נוער מקומיים, תנועות נוער עוד בשלב של לפני שהוא נעלם לנו מנגד העיניים.

אם זה במסגרת פורמלית אז זה יועץ חינוכי וזה פסיכולוג או קב"ס. מי הפונקציה המקצועית בתוך החינוך הבלתי פורמלי? מישהו אחראי על זה?

בחינוך הבלתי פורמלי יש מנהלי יחידות נוער. לאחרונה התחלנו בעצם לעשות שיתופי פעולה עם הגורמים הטיפוליים. יש כמובן גם את קידום נוער שזה אולי קצת יותר בקצה, ששם יש להם כן אנשי מקצוע, ששם גם יש חיבורים לבלתי פורמלי, אבל ברמה של בין חינוך לרווחה, אנחנו שם היום מנסים לבנות באמת בדיוק את החיבורים האלה. התחלנו להיכנס להכשרות שלהם בנושא של איתור דרך חובת דיווח, מיניות בריאה, בעצם שתהיה כתובת של רווחה בתוך אותן יחידות שידעו לאן לפנות. החיבורים האלה עוד חסרים והם די בתחילת הדרך.

האם בחינוך הבלתי פורמלי מעבירים למשרד החינוך ומשרד החינוך אמור להעביר אליכם או שזה ישירות מועבר אליכם? יש מנגנון מוסדר?

יש לנו בעצם תוכניות משותפות וגם אמור להיות בעצם איזשהו מתווה של עבודה משותפת. זה לא רק להעביר. בעצם אנחנו צריכים לתת להם איזה שהם כלים או כתובת. ברגע שמגיע נער שבאמת יש לגביו שאלות, הוא עם סיכון כזה או אחר של עוד רגע נאבד אותו, שהם ידעו לאן לפנות ולמי להפנות. החיבורים האלה צריכים להיות הרבה יותר הדוקים מהבחינה הזאת כי לפעמים זה לא מענה של רווחה אלא איזושהי כתובת ואפילו בתוך החינוך הבלתי פורמלי אפשר לתת את המענה. צריך להיות פה איזשהו רצף נכון שאנחנו בתחילה של הבניה שלו, אבל עכשיו באמת המעבר של המינהל למקום אחר וככה החיבורים האלה צריכים להיבנות מחדש.

לחינוך הבלתי פורמלי יש נגיעה והם אלה שרואים ונוגעים בנוער שנמצא בכל מיני מקומות במרחב הבלתי פורמלי. אם לא יהיה שם את הפונקציה הזאת, יהיה קשה מאוד באמת להתחבר. כולנו יודעים שמדברים על נוער, שזה לא פשוט להגיע לנוער. חשוב ללכת לאיפה שהוא נמצא, לאנשים שהוא מחובר אליהם, סומך איכשהו עדיין עליהם. זה לדעתי הנקודה המאוד מרכזית, החיבורים האלה בעצם להגברת האיתור.

ההחלטה היא סופית, שמינהל חברה ונוער עובר? זה המשרד להשכלה גבוהה, נכון?

כן.

אני מבין את הביקורת הקשה כי זה מפזר עוד יותר את הטיפול.

לגמרי. אני שנתיים עובדת מולם כדי להדגיש בדיוק את הנושא הזה של החשיבות של העבודה עם הנוער על רצף הסיכון. בואו נודה באמת, רוב בני הנוער שלנו הם איפשהו על רצף הסיכון או חשופים לסיכונים כאלה ואחרים ואם לא נחבור ביחד ונעשה דברים משותפים, לא רק אנשי טיפול אלא גם מי שרואה אותם הלכה למעשה בשטח, לא נצליח להגיע. שנתיים אנחנו עובדים על זה, הם מאוד בעניין אבל עכשיו במעבר למשרד החדש אני לא בטוחה שיהיה שם מענה לזה.

אם יש היגיון במעבר הזה, המעבר הזה היה צריך להיות, אם בכלל, דווקא למשרד העבודה והרווחה. אני לא יודע איזה מענים טיפוליים יש במשרד החדש.

התחושה שלי שזה ילך למקום של המצוינות ואנחנו נהיה בפער יותר גדול.

טוב, תודה.

אדוני היושב-ראש, אנחנו אמורים לדבר על איתור בחברה החרדית והערבית ולצערי הדיון נודד.

מי איתנו?

קוראים לי רועי חומרי, אני מנהל תחום עבודת רחוב בעמותת עלם.

אנחנו תיכף נשמע אותך באופן מסודר.

חבר הכנסת מלכיאלי שומע, הוא לא חש בנוח והוא חייב לדבר אז בואו נשמע אותו.

גם כי קוראים לי בחוקה וגם קודם כל להגיד לך תודה אדוני היושב-ראש על קיום הדיון. אני באמת מבקש ממך לא להרפות בעניין הזה, לקיים עוד דיון ועוד דיון. נאמר כאן כל כך הרבה מידע, דברים שכל אחד מהם, צריך לקיים עליו דיון בפני עצמו.

אני קודם כל רוצה לפתוח בדברים החיוביים ואחרי זה קצת בביקורת. אלין אלול שנמצאת איתנו עושה עבודת קודש, באמת לוקחת את התפקיד הזה כמו בייבי אישי שלה. אני מכיר את הפעילות שלה ובאמת היא הצילה הרבה רשויות מקומיות.

צריך להזכיר גם את פרויקט נוח"ם של סגן השר משולם נהרי עם ראש המטה שלו, קותי אלמשי שבאמת פועלים בתוך המסגרות החרדיות, בונים בית לאנשים שאין להם בית.

עכשיו אני רוצה לומר ברשותך אדוני היושב-ראש, שתי נקודות. אחד, אם יום אחד תקרא לי, תגיד לי, מלכיאלי, תשמע, אתה עושה עלי רושם של בחור נחמד, תיגש לאום אל פאחם, תיגש לבית חנינא, אני לא יודע איפה, המגזר הערבי, תפוס נערים ערבים ותנסה לעזור להם, ואני עם כל הרצון הטוב ילך לעשות את זה, יהיה לי כישלון מראש. אני חושב שנוער ערבי זקוק למטפל, למנחה מהמגזר שלו. החשדנות תהיה פחות, השפה, ההבנה.

יש כמה פרויקטים חרדים ברשויות המקומיות שמשרד הרווחה והרשויות ובכלל משרדי הממשלה מבינים שצריך דחוף פה אנשי מקצוע שלאו דווקא מגיעים מהאוכלוסייה החרדית, ושם מגיע חוסר האמון ושם מגיע גם הנשירה ממוסדות המדינה.

אם יבינו משרדי הממשלה אחת ולתמיד שבילד ערבי מטפל אדם ערבי ובילד חרדי יטפל אדם חרדי, החשדנות תהיה פחות, וצריך לתת יותר מקום לרבנים בקהילה שהם יודעים להנגיש כל תוכנית להורים ולבית והדבר הזה יוריד את מפלס החשדנות שבסוף היא קריטית להצלחה של המיזם.

דבר אחרון, הזכירה את זה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, דבר שהוא לא מובן. רשויות חלשות שגם ככה הן מתמודדות עם נוער יותר בעייתי, אין להם יכולת לקיים את המצ'ינג, אז אין להם מטפלים, ורשות חזקה שיכולה לקיים מצ'ינג, שבדרך כלל יש שם מתנ"סים פעילים והעשרה ותרבות וספורט ושעות הפנאי, להם יש כסף לתת. רבותיי, משהו פה לא תקין.

משהו אבסורדי.

אבסורדי כי החזקים יותר חזקים והחלשים יותר חלשים. ריבונו של עולם, מה אנחנו רוצים? יש רשויות חרדיות שאני מכיר, שאין להן כסף למצ'ינג ובצדק, הן ממוקמות שם ב-1 ו-2, אין להם כסף לפינוי זבל, לביוב שפורץ להן ואתה אומר להן, תיקח מטפל לנערים. הוא אומר, תעזוב אותי, אין לי עכשיו אוטו זבל שינקה. המדינה צריכה לצאת מהקיבעון הזה ולהבין שטיפול בנערים, בסוף זה חוסך לנו כסף אחרי זה כי אם יהיה לי מי שילמד אותם חשמל ומזגן וגבס, הם ילכו, יעבדו, הכסף הזה יחזור למדינה. אי אפשר להסתכל רק על שנת התקציב הזאת. צריך להסתכל ארוך-טווח.

חבר הכנסת מלכיאלי, אני מודע לכך, מתוך סקר שנעשה, שהרבה מהרשויות המקומיות מדווחים על כך שיש שירותים מאוד חשובים להם שהם מתקשים לקבל בגלל המצ'ינג. זה קורה בפועל, זה לא רק סכנה שקיימת, ואני מדבר על שיעורים מאוד גבוהים.

דבר נוסף, יש רשויות מקומיות, אני יודע את זה מירושלים ועוד מקומות שיש הרבה עמותות שמטפלות בנוער ואין להם מקום. הרשות המקומית לא ממהרת להקצות מבנים, אם זה קרוואנים, מבנים יבילים. לדבר הזה אני חושב שצריך התייחסות של משרד הרווחה מול הרשויות המקומיות בהקצאה של שטחים.

אני מצטרף לחברת הכנסת סלימאן שלא נמצאת כאן, לאותן נערות מחיפה. זה גם חלם. סגרו את המאתרים ואז אין נערות. אומרים, אין נערות, אז נסגור את המקום. זה גאונות שאפילו באוצר לא חשבו על זה. בואו נפסיק לספור את העני, נגיד שאין עני ואז נבטל את הביטוח לאומי. זה אותו דבר. אני חושב שאסור בשום פנים ואופן לסגור את הפרויקט הענק הזה של לאתר את הנערות, כי צריך להבין, לקחת את הנערות האלה, מה אומרים? שלבו אותן עם יהודיות ביחד. חבר'ה, זה לא עובד. נערה ערביה רוצה להיפתח, לספר את הצרות שיש לה בחברה, בבית. היא לא תעשה את זה ליד יהודיות כמו שנערה חרדית לא תעשה את זה ליד חילוניות. מי שחושב אחרת, לא מכיר את הנוער הזה, וחבל. תנו לכל מגזר את הסביבה החמה שמתאימה לו, בשפה שמתאימה לו ואני בטוח שאם יישמו את זה, יהיו לנו תוצאות יותר טובות.

שוב, תודה אדוני היושב-ראש על הדיון ואני מבציר בך, תקיים את זה עוד פעם ועוד פעם.

בהחלט, וגם נושאים מאוד חשובים, אני מקווה שיש אוזן קשבת גם במשרד העבודה והרווחה וגם במשרד החינוך.

אנחנו תיכף נעבור ונשמע מהשטח את נציגי ארגון עלם לגבי הנושא הספציפי של איתור, אבל אולי קודם חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין.

האמת, כל נושא שקורה בתוך הוועדה הזאת הוא מאוד חשוב, אבל הנושא הזה באופן ספציפי קרוב מאוד לליבי ואני רואה בו חשיבות מאוד גדולה.

ואת עסקת עם נוער.

כן, אני עבדתי 11 שנים עם נוער ונערות במצוקה. לצערי הרב אני רוצה להגיד מהשטח מה הסיבה שסוגרים מרכזים כאילו תחת התירוץ שאין נער במצוקה. יש מלא נערים במצוקה שמחכים רק שיגיעו אליהם.

העבודה עם נוער ונערות היא עבודה מאוד שוחקת. כולנו ראינו מזמן את הזעקה של העובדים הסוציאליים לגבי תנאי ההעסקה שלהם. כעובדת סוציאלית צעירה שרוצה לעבוד עם נוער, נוער בסיכון, זה שעות אחרי הצוהריים, זה להיות בתוך השכונות, זה ללכת למקומות הלא רגילים, זה להיות כל הזמן, זה הטלפון הפתוח, אז איך עובד או עובדת סוציאלית תעשה את כל העבודה הזאת אם לא תקבל תנאי העסקה מכבדים?

אני חושבת שזה אחת הסיבות שאנחנו הרבה פעמים לא מוצאים עובדים ועובדות סוציאליות שרוצים לעסוק בנושא הזה. לא סתם בזמנו הייתה תוספת של 20% למי שעבד עם נוער ונערות במצוקה, אבל זה סתם וזה שטויות.

היה פעם דבר כזה?

הייתה 20% תוספת למי שעבד עם נערות במצוקה, אבל זה עדיין כאילו משהו אפסי.

רשויות המדינה, משרד הרווחה ומשרד החינוך צריכים לשלב ידיים בצורה מאוד חזקה בנושא הזה, כי איפה הילדים נמצאים? הילדים נמצאים בבתי הספר. מי הראשון שאמור לשים עין על אותם ילדים? זה המורות, היועצת ומי שהוא בצוות החינוכי בבית הספר.

לצערנו הרב הרבה פעמים המורות לא מקבלות את ההכשרה המתאימה כדי גם לזהות את הדברים. כשאנחנו מגיעים ליועצת, שיש לנו יועצת בחצי משרה על 300, 400, 500 תלמידים, בספק אם היא תצליח לראות את אותם תלמידים חוץ מהמקרים הכי מובהקים, הכי קשים, לכן במשרד החינוך צריכים לאמץ מדיניות של מניעה לפני שנגיע לרווחה, ושם אני אומרת שזה משתלם יותר להשקיע בכוח-אדם טיפולי בתוך בתי הספר בגיל צעיר, במיוחד ביסודי. נכון שבגיל ההתבגרות הבעיות יותר מוחצנות, אבל הבעיות היו קודם קיימות. בגיל ההתבגרות הן מוחצנות יותר וכאילו מוציאים אותם לפועל, לכן צריך לעשות את העבודה המניעתית בתוך בתי הספר.

לצערי הרב העבודה הזאת לא נעשית שם וגם בתוך מוסדות הרווחה. למרות שיש כיום תוכניות כמו 360, גם שם התוכניות לא קבועות. כאילו נותנים מרווח ליישוב לבחור את התוכניות המתאימות ליישוב אבל זה לא תמיד מצליח. נכון שאין שם מצ'ינג אבל יש הרבה תוכניות אחרות שצריך לשלם עליהן מצ'ינג ואין את המצ'ינג הזה.

בנוסף, מרפרוף מאוד קטן אני רואה שיש אפליה גם בתקציבים שמושקעים באותם נוער ונערות. כשמדברים על 77,000 שקל השקעה לנערה יהודייה ומולה 45,000 שקל לנערה ערביה, אז זה כמעט חצי. ככל שאתה משקיע יותר גם בצורה מקצועית ומכוונת, יש לך סיכוי לקבל תוצאות יותר טובות.

הנושא של המקלטים ושל דירות המעבר והבתים החמים - דירות מעבר במיוחד בחברה הערבית, אנחנו צריכים את הנושא הזה באופן גורף כי המקלטים מוגדרים לסוגיות ספציפיות. גם הנערות לא יכולות להישאר כל החיים או לתקופה ארוכה בתוך המקלט. כשיש סכנת חיים אז המקלט מקבל אותן אבל כשאין סכנת חיים ועדיין הבעיות לא נפתרות, אז צריך דירות מעבר שתהיה אפשרות לאותן נערות לשהות בביטחון, לצאת ללימודים. הן בגיל של תעסוקה, אז לצאת לתעסוקה.

אז את מזהה דירות מעבר כצורך עיקרי.

צורך ממש עיקרי.

הדבר הזה של העברת הסמכויות והטיפול בדברים כאילו למוסדות להשכלה גבוהה, אני אומרת, ריבונו של עולם, איזה היגיון יש בזה? על מה אנחנו מדברים? זה נטו רווחה וחינוך, אחרת הם עוד יפלו בין הכיסאות. ירמסו אותם.

גם ככה קשה לעשות סנכרון בין רווחה וחינוך, עכשיו מוסיפים עוד משרד.

ממש אף אחד לא יראה אותם שם כי הנוער במצוקה שמגיע למוסדות של ההשכלה הגבוהה ולמידה אחרי י"ב, הם ממש אחוזים מאוד נמוכים. אני לא בטוחה שמגיעים אפילו ל-2%.

תודה רבה, הערות מאוד חשובות.

לגבי אל אנואר בחליסה, אני חייבת משפט אחד. חבל. אני קוראת מכאן באמת למשרד הרווחה לעשות חשיבה מחודשת בנושא. כולנו יודעים באיזה סביבה נמצא המרכז הזה וכמה הוא נחוץ וכמה הוא חיוני. זה מרשם בטוח לשלוח את הנערות להרבה מקומות ותיכף אנחנו נשמע מעלם על כל הסוגיות הקשות. אנחנו לא רוצים להגיע לזנות. יש הרבה נערות שנמצאות במעגל הזנות מחוסר ברירה ואנחנו רוצים לעטוף אותן קודם ולמצוא להן בית חם, למצוא להן אוזן קשבת קודם, וחיפה וחליסה והשכונות הערביות בעיר התחתית, המצב מאוד קשה.

בפעם שעברה שישבנו עם שר הרווחה והיה שם המנכ"ל וכל ההנהלה, אמרו שהם לא יודעים שסוגרים בכלל, אז מה קרה שכבר נסגר?

אלין איתנו. הספקת לבדוק את הנושא?

אני עדיין מנסה לברר על איזה מסגרת מדובר. אנחנו נעשה את הבירור ואנחנו נחזיר תשובה מסודרת של משרד הרווחה.

בהקשר של הדברים שנאמרו כאן חשוב לי להגיד, וזה באמת בהקשר לדברים שלך, חברת הכנסת. חשוב לזכור שגם אנחנו, כשאנחנו מדברים על תוכניות שמופעלות בקהילה, ונגע בזה גם חבר הכנסת קודם לכן מש"ס וגם חברת הכנסת כרגע. כשאנחנו מדברים על תוכניות שמפעיל משרד הרווחה בקהילה, יש משמעות מאוד גדולה לרשות המקומית. אני לא יודעת לדבר ספציפית כרגע על בית חם כזה או אחר ויכול להיות שאנחנו נעשה את הבירור לגבי המסגרת הספציפית הזאת, אבל כרגע באופן עקרוני חשוב לי להביא בפניכם את העובדה שבסופו של דבר מי שמחליט על איזה תוכניות יופעלו ברשות המקומית זה הרשות המקומית.

אם יש מסגרת שפועלת בקהילה ומחליטים לסיים את הפעילות שלה, זה אומר שהמחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית מחליטה לעשות את השינוי. אנחנו נעשה את הבירור לגבי המקרה הספציפי הזה אבל באופן עקרוני זאת השיטה.

גם לגבי הנושא של המבנים, זה גם משהו שעלה. כרגע האופן שבו אנחנו מתנהלים מול הרשויות המקומיות ושירותים בקהילה זה שהרשות המקומית מחויבת להביא את המבנים, אז יש כאן גם סוגיה לגבי רשויות שמצליחות לעומת רשויות שלא מצליחות.

אוקיי, תודה אלין על ההבהרה. ככל שזה קשור גם לעיריית חיפה בעניין הספציפי של אנואר, כמובן אנחנו נשמח גם להתערב מולם.

עמותת עלם. אולי נשמע עכשיו יותר קשיים מהשטח. רועי.

שלום, קודם כל שוב תודה אדוני היו"ר על הצפת הנושא הכול כך חשוב הזה.

נמצא איתי מר חליל חומיידי, הוא עמית שלי, הוא מנהל את כל תחום העבודה בחברה הערבית אצלנו בעמותה. אנחנו ברשותכם שנינו נתייחס לדבר הזה שנקרא תת איתור של אוכלוסיות חרדית וערבית לגבי נוער בסיכון.

אני אתחיל ואגיד שני דברים בעיניי שמאוד משמעותיים. הראשון זה דווקא להתייחס למשהו שהוא לא מושמע כאן וזה קולם של הילדים והנוער בסיכון. יש מחקר, חלקכם קראתם אותו אני מניח, חלקכם אם לא, אז מומלץ מאוד. רחל ויזל, אוניברסיטת חיפה, פרסמה בשנת 2016. המחקר הזה הוא טיפה מוטה, אני תיכף אסביר למה. היא בדקה 12,000 בני נוער בבתי ספר. 2,000 מתוכם הם מהחברה הערבית, חלקם גם מהחינוך הדתי. היא לא בדקה בני נוער בחינוך החרדי. בני הנוער בכיתות ד', ז' ו-י"א דיווחו באופן עצמי על מוקדי הסיכון והמצוקה שלהם.

בתוך המחקר הזה יש נתון מפעים שאנחנו חייבים להתייחס אליו בעיניי, בנושא של איתור בני נוער בסיכון שנמצאים במערכת. כששאלו אותם למי הם היו מעדיפים לפנות ולדווח על מוקדי סיכון והמצוקה שלהם, האחרונים היו יועץ או מורה, לאחריו רופא או אחות ולאחריהם עובד סוציאלי. כששאלו את אותה שאלה, למי לא היית מוכן לספר שנפגעת, הראשונים שהם יסרבו לספר זה רופא, לאחריהם עובדים סוציאליים ולאחריהם יועצים או מורים.

אנחנו רואים שכששואלים את בני הנוער באופן ישיר למי הם יספרו או למי הם לא יספרו, לצערנו הגורמים הרשמיים נמצאים בתחתית סדר העדיפויות מבחינת בני הנוער, וזה משהו שצריך להתייחס אליו ואנחנו מדברים על בני נוער שנמצאים במסגרת החינוכית.

רועי, מה המסקנה מהנתונים הללו?

המסקנה היא שאנחנו צריכים גם להקצות משאבים להכשרה של אנשי מקצוע, איך להעצים את הפניות שלהם ואת הנגישות שלהם אל בני נוער בסיכון, כי בני הנוער רוצים לדווח, בני הנוער מדווחים בעצמם על קיום של פגיעות. פגיעות מיניות, אנחנו מדברים על דיווח עצמי של בני נוער, לא פניה למרכזת סיוע. אחד מחמישה אצל נערים ואצל נערות, גם בדתי, גם בערבי וגם בציבור הכללי מדווחים על זה שהם חוו פגיעה מינית, רצף כזה או אחר, והם פשוט לא באים לדווח כי אין להם למי, כי הם לא חושבים שיש פניות בקרב גורמי המקצוע שנגישים אליהם. הם לא תופסים אותם כפנויים והאחריות שלנו כמבוגרים לעשות את התהליכים האלה.

נעמי דיברה על תהליכי חיבור בין חינוך לא פורמלי, לרווחה, לחינוך הפורמלי. צריך להסתכל על המציאות בפנים ולהגיד שבקרב הציבור החרדי אין כמעט מערכות חינוך בלתי פורמליות, אין כמעט את הקשרים האלה. הם לא קיימים.

אנחנו מדברים פה על המצ'ינג. המצ'ינג, רבותיי, הוא סוגיה אחת בתוך תהליך של רשויות מוחלשות שלא מצליחות לממש משאבים. לרשויות מוחלשות יש מראש פחות מבנים, יש להם מראש פחות משאבים, יש להם המון פעמים גורמים חיצוניים כמו חשב מלווה, מועצה קרואה, כל התהליכים של ההתקשרות החוזית בכלל עוד לפני המצ'ינג, אם יש תקציב או אין תקציב. לייצר את ההתקשרות, הם ממילא מהווים חסמים, וכל הדברים האלה, לצערי לא עסקנו בהם ואלה דברים שאנחנו כמדינה, אתם כמדינה, חברי הכנסת, אני מצטער שאין פה גם נציגים של האוצר, צריכים לתת את הדין.

רציתם מאוד להעצים את הרשויות המקומיות אבל רשויות חוזרות ואומרות שאין להן את הכוחות, ומי שנפגע זה בני הנוער וצעירים ועוד אוכלוסיות מוחלשות. אוכלוסיות חרדיות וערביות הן אוכלוסיות מוחלשות המון פעמים במכפלות, בטח בני נוער בסיכון.

קשרו את ידי משרד הרווחה. הם אומרים, אתם חייבים לתת מצ'ינג גורף בלי שום אינדיקציות, בלי כמעט עצמאות, בלי כמעט גמישות, והרשויות לא מממשות. בואו נבדוק בבקשה אם אדוני יכול לבקש, כמה כספים ממומשים ויוצאים באמת בפועל. לא כמה הקצו אלא כמה מימשו וכמה חזרו חזרה למשרדים. הדברים אלה מהווים בעייתיות מאוד גדולה.

יש לך נתונים לגבי ההשפעה של המצב הכלכלי? תוכניות שלא מופעלות בגלל היעדר יכולת כלכלית לעשות את זה, בין אם זה מצ'ינג, בין אם זה דברים אחרים? יש נתונים כאן?

לי אין את הנתונים מסודרים בפניי. אני יכול להגיד שמבין הרשויות הערביות שגברת אלול מסרה מקודם, אני מנסה לייצר את ההתקשרות כמישהו שהוא מוכר כמפעיל מטעם משרד הרווחה. מתוך כל אותן רשויות ערביות שהוקצו להן המשאבים, ואנחנו נרצה עוד שנייה גם לדבר על איך הוקצו המשאבים ועל החשיבה המקצועית ועל ההתאמה התרבותית, נכון להיום חתום חוזה רק עם רשות אחת. כל שאר הרשויות, נצרת, אום אל פאחם, כפר קרע, מסיבות כאלה ואחרות עדיין לא הצלחנו להגשים את הנושא של ההתקשרות החוזית.

איזה שירותים?

שירותים של הפעלת ניידת איתור של משרד הרווחה. הם קיבלו את המשאבים. הידיים של המשרד מצד אחד קשורות, אבל גם הידיים של הרשויות קשורות ומי שנפגע זה בני נוער שלא מאותרים. זה בני נוער שאנחנו אחר כך פוגשים בשירותים שלנו שנמצאים בערי המטרופולין כשהם כבר במצב מדורדר פי כמה וכמה.

דיברת נגיד על אום אל פאחם. זה בעיקר קשיים כלכליים? איפה המחסומים?

החסמים הם גם ביכולת לייצר מצ'ינג. אני לא יודע ספציפית על רשות כזו או אחרת אבל כשבא חשב מלווה ואומר, זה לא זז עד שאין לי את הכסף, כשכל מנגנון התשלום עובד על זה שהרשות קודם כל תוציא את הכסף ואז תקבל את ההחזר, ברמה התזרימית זה מעמיס על הרשות המקומית. כל הדברים האלה יוצרים חסמים וזה דברים לא שמשרד הרווחה קבע, זה האוצר קבע למשרד הרווחה איך זה הולך להיות מופעל.

חבל, כי אלה דברים פתירים. ממש חבל.

מאוד פתיר ולצערי תקוע.

עוד כמה נקודות, ברשותך, ואז אני אשמח להעביר את רשות הדיבור לחליל.

בתוך קהילות שחיות ברשויות מעורבות, ערים מעורבות כמו עכו, כמו רמלה, כמו קריית גת, התקציבים לקהילות החרדיות והערביות כלואים ברשות. אני אגיד בלשון עדינה שלא תמיד הקהילות האלה עומדות בראש מעייניה ומי שיש לו את השליטה לגבי כמה משאבים יופנו זה למנגנונים שנשלטים על ידי ראש העיר. יש אמנם מנגנונים צבועים, אבל למשל אם ברמה התקציבית לאותה קבוצה לא היה מספיק כוח בשביל לבטא את האינטרסים שלה, אז לא יהיה מצ'ינג לנוער חרדי לדוגמא. לא יהיה מצ'ינג לנוער חרדי, לא יופעל מענה. שנתיים-שלוש לוקחים להם את תקציבי הנוח"ם חזרה. רשות שלא מממשת תקציבי נוח"ם אחרי מספר שנים, לוקחים אותם חזרה, מעבירים אותם לרשות אחרת. צריך גם לתת את הדעת על מה קורה לקהילות ערביות וחרדיות שחיות ברשויות מעורבות. אני אשמח שחליל ימשיך אותי מכאן, ברשותך אדוני.

לגבי הנקודה האחרונה, זה בהחלט נקודה חשובה ואני מודע למגבלות הדיון כשזה רק ברמה של הרשויות. אני חושב שנכון לקיים דיון מיוחד לגבי הרשויות המעורבות היהודיות-ערביות, אז אנחנו רושמים לנו שבאמת אולי נקיים דיון ממוקד ברשויות המעורבות, ככה שנוכל לקבל תמונה יותר טובה.

חליל חומיידי איתנו?

כן, תודה אדוני היושב-ראש. בנוסף לנקודות שחברי רועי העלה באמת על כל הקשיים הביורוקרטיים, התקציבים מול הרשויות, אני רוצה להתייחס לפני שאני ניגש לתת איתור, דווקא למקומות, ועלו פה שתי שאלות. יש את מי שמאותרים כבר ויש בעצם מחסור במענים.

אני רוצה להתייחס דווקא לנקודה שיש מענים ועל התאמה של המענים האלה, על החשיבה בעצם של המענה הזה מראש ביחס לאוכלוסייה שבעצם אמורה לקבל את המענה הזה. ההנחה הרווחת כיום היא שברגע שיש אנשי מקצוע ערבים שמפעילים שירות מסוים, הוא כבר מונגש, הוא מונגש תרבותית, הוא מונגש שפתית, ואני אקח פה אפילו את הדוגמא שאנחנו עסקנו בה כרגע, של הניידות איתור.

ניידות איתור, כמו שגברת אלין וכמו שרועי דיבר, הוא מודל שעובד בהרבה רשויות מקומיות, שמאתר נערים ברחוב, בפארקים, במרחב הציבורי. זה מודל שעל פניו אנחנו אומרים, המשרד מקצה תקציב לניידות בחברה הערבית, רק שאין מרחב ציבורי ברשויות הערביות, אין פארקים, אין איזושהי התייחסות תרבותית בשלב של התכנון ושל הבניה של המענה, אין מעורבות של אנשי מקצוע ערבים מהקהילה או בכלל אנשי מקצוע שהם לאו דווקא מהקהילה עצמה.

זאת פגיעה אנושה בעצם ואז עולה הטענה של אי-צריכה של מענים. אי-צריכה של מענים היא רק מתייחסת להתאמה של המענה הזה מראש, האם זה מענה שהיום בני נוער ערבים וילדים ערבים ונערות ערביות יכולות לצרוך אותו או לא לצרוך אותו. זה מעגל קסמים. הרשות לא מצליחה לגייס נערות עבור מרכז אל אנואר או מרכז אחר. לא צורכים את המענה הזה. הבניין יושב באמצע הכפר, אף אחד לא ניגש אליו. השלב הזה, אני חושב שזה אחת הנקודות החשובות שאנחנו צריכים לדבר עליהן ותיכף נתייחס אליה גם בהקשר של תת איתור.

המעורבות של אנשי המקצוע, ופה אני מתייחס גם לחברה החרדית, לאנשי מקצוע חרדים ואנשי מקצוע ערבים, לא בשלב של ההפעלה. השלב של ההפעלה זה כבר שלב שבעיננו הוא מאוחד מדי, אלא בשלב התכנון, בשלב של המיפוי, בשלב של הקריטריונים, האם שבעת המדדים של התקון, האם הם תואמים את החברה הערבית? האם הם מדדי תקון נוספים שאנחנו לא פוגשים אותם במקום אחר? זו איזושהי מעורבות בבסיס העבודה מול החברה הערבית והחברה החרדית.

חליל, איפה זה צריך לקרות? בעצם אתה מפנה את זה גם למשרד הרווחה וגם למשרד החינוך, שכבר בשלב הראשון לערב אנשי מקצוע, שלצערי לפעמים אין מספיק ייצוג לשתי החברות בתוך משרדי הממשלה, אז אתה אומר שצריך לפנות לגורמי מקצוע בתוך החברה ולערב אותם בקריטריונים ובמתווה שרוצים להפעיל.

נכון, כי מה שקורה בדרך כלל זה שאנחנו לוקחים בעצם מענים שהם קיימים בחברה הכללית ובחברה היהודית ומנסים בעצם דרך גורם מפעיל או דרך אנשי מקצוע ערבים להפעיל אותו בתוך יישובים ערבים. לפעמים זה צולח, לפעמים זה לא צולח. אנחנו מדברים על שירותים בתוך הקהילה, לאו דווקא על שירותים שהם חוץ-ביתיים, שזה כבר סיפור אחר. שירותים בתוך הקהילה הם בהכרח צריכים לעבוד בתאום ובסנכרון ובהרמוניה עם הקהילה שבה השירות הזה עובד. זאת הנקודה הראשונה.

ביחס לנקודה סביב האיתור, איתור זה דיסציפלינה, זה תחום ידע, זה לא רק סביב מילוי טפסים וסביב למידה של קריטריונים. הרי איתור הוא איתור אקטיבי, הוא לא רק האיתור הפסיבי. בשביל שאנחנו נצא לאתר בני נוער וצעירים, אנחנו צריכים ללמוד את תחום הידע הזה. זה תחום ידע ופרקטיקה שאין אותה היום בחברה הערבית בצורה מספקת, אם בכלל. בעיניי אחד הדברים שאנחנו צריכים בשביל להעלות בעצם את אחוזי האיתור זה להכשיר אנשי מקצוע לאתר, והשאלה לאתר היא קודם כל איפה הנערים נמצאים. הנערים נמצאים בין היתר גם בתוך המערכות הפורמליות ששם אני חושב שכן מצליחים באיזשהו אופן לאתר או למפות, אבל הם גם נמצאים ברחוב, הם גם נמצאים בבתים והם נמצאים הרבה מאוד ברשת. אנחנו בעמותת עלם, יש לנו תוכניות איתור בתוך הרשת. לצערי כרגע התוכניות האלה זה בעצם אלגוריתם שהוא שפתי והוא מתבטא כיום אך ורק על השפה העברית. בשביל להמיר את זה ולהעתיק את זה ולפתח את זה לאיתורים בשפה הערבית, זה דורש בעצם עוד משאבים שכרגע לצערי גם בתקופת הקורונה, לעמותה אין כרגע את המשאבים האלו.

נערים, נערות, ילדים צעירים וצעירות גם ערבים, אני שומע הרבה גם על ההתפתחות ופיתוח של התחום של הדיגיטל בתוך החברה הערבית. אנחנו תמיד מבינים שבני נוער הם כמה צעדים קדימה מאיתנו. הם כבר שם. הם כבר בתוך הדיגיטל.

מי המפתח של התוכניות הללו? זה גורמים פרטיים או שזה תוכניות שפותחו ברשויות?

תחום האיתור בעצם בעלם וגם רועי ירחיב על זה, זה תחום שהתפתח בתוך עלם. ספציפית החלק של האיתור התפתח ומפותח בתמיכה בעצם של הקרן לילידים ונוער בסיכון של ביטוח לאומי. אנחנו שואפים לפתח את השירות הזה גם לחברה הערבית. כרגע לצערי מהסיבות שהזכרתי, הוא לא פועל, אבל בעצם אני בא לסכם את הנקודה הזאת, א', על הכשרה של אנשי מקצוע לבוא לאתר, לא רק כאיתור פסיבי שפונים אלינו אלא כאיתור אקטיבי, לצאת החוצה, להתאים את המענים מראש ולא רק בשלב ההפעלה כי בשלב ההפעלה אנחנו נדע להסביר מאוד טוב את הכישלון למה זה לא עבד. בעיניי המעורבות של אנשי מקצוע ערבים מהקהילה הערבית, מהחברה הערבית צריך להיות בשלב של הפיתוח, בשלב של התכנון, בשלב של הבניה וכך אולי אנחנו נצליח, כי אין ספק שיש תת איתור היום בחברה הערבית של ילדים ובני נוער.

נקודה אחרונה ברשותך אדוני היושב-ראש. בעלם חלק מאוד גדול מבני הנוער והצעירים והצעירות הערביים שאנחנו פוגשים, אנחנו פוגשים דווקא מחוץ ליישובים הערבים. אני אקח דוגמא שממחישה בעצם את הסיפור הזה. בתחום קצה ונערות בעמותת עלם, זה תחום שמפעיל שירותים גם עבור בני נוער וצעירים בזנות וגם חסרי בית, בעצם 40% ממי שצורך את השירותים האלו הם בני נוער וצעירים ערביים, שזה שירותים שהם לא ייעודיים לחברה הערבית. כשאנחנו באים גם לחפש ולאתר איפה בני הנוער הערביים, הם בכל מקום, הם לא רק בתוך היישובים הערביים. שירות עבור בני נוער ערביים לא צריך לשבת בהכרח באום אל פאחם או בנצרת, הוא יכול לשבת גם בלב תל אביב. בני נוער ערבים נמצאים גם שם. הם נמצאים בכל מקום, אז לצאת מההנחה שבשביל לאתר בני נוער וצעירים ערביים אנחנו צריכים לפנות אך ורק לפנים החברה, לתוך היישובים הערביים.

תודה רבה גם לחליל, גם לרועי. אנחנו אמורים גם להיפגש עם עלם. עוד לא הספקנו לעשות את זה. בעקבות השיחה אתכם עכשיו, אין ספק שאנחנו נצטרך לקבוע בהקדם ולהעמיק עוד יותר בנושאים החשובים שהעליתם. תודה רבה. נעקוב אחרי זה ונתאם בהקדם.

משרד חינוך, עלו נושאים מאוד חשובים בסוגיית האיתור והאחריות של המשרד להעביר את המידע גם הלאה אל תוך רשויות הרווחה, ועלתה סוגיה באיזה מידע קיים סנכרון. הספקנו לשמוע שיש בעיה ויש קושי בתאום בין הגורמים השונים בעיקר במעבר בין משרדים.

משרד החינוך, אילן שמש.

אשמח להתייחס לדברים שנאמרו. משרד החינוך, במיוחד האגף שאני סגן מנהל האגף הזה, זה נקרא חינוך ילדים ונוער בסיכון, עיקר העשייה שמנו בתחום של מניעת נשירה וטיפול בנושרים.

כבר נאמר לפני כן שהתחלת ההתדרדרות, בהחלט אפשר לראות אותה בתוך מערכות החינוך כי הילדים נמצאים שם. המשרד משקיע המון. אני יכול לדבר על הנושא הזה של נשירה סמויה ונשירה גלויה. המספרים כפי שידוע לכם, הולכים וקטנים. דרך אגב, בחברה הערבית שהייתה בולטת בנשירה גלויה, הם כבר הצליחו חוץ מאשר קבוצות כמו הבדואים בדרום וכן הלאה, ממש להדביק את החברה היהודית במניעת הנשירה. אני יכול להראות לכם רק דוגמא אחת נוספת שהמשרד השקיע דווקא ספציפית בנושא הזה של מניעת הנשירה בחיזוק החבר'ה החלשים שנמצאים בנשירה סמויה, זה שבשלוש השנים האחרונות פתחנו באגף 300 כיתות של מב"ר ואתגר, כיתות ייחודיות כדי למנוע נשירה של ילדים שהיו נושרים. המשרד משקיע המון בנושא הזה.

אני דווקא רוצה להתייחס לאוכלוסיות שבסופו של דבר זקוקות לשירותי הרווחה בנוסף לשירותי החינוך. אני חושב שזה אחד הנושאים החשובים, כי זה לא רק לאתר אותם, זה גם לחבר אותם.

דווקא בנושא של האוכלוסיות שלפי חוק אתה חייב לדווח וחייב להעביר את המידע לשירותי הרווחה או לשירותי משטרה לפעמים, יש נהלים מאוד מסודרים במשרד החינוך וזה נעשה. נערות בסיכון ברמות כאלה ואחרות, ניסיונות אובדניים, כל דבר שבו מדובר בחוק, המשרד מאוד מנוהל נכון ויש ברשויות המקומיות תמיד את הקשר עם האדם הנכון ושירותי הרווחה כדי להעביר את המקרה או את אותו ילד או ילדה שזקוקים לשירות של הרווחה. מהבחינה הזו אני חושב שהמשרד די מתנהל נכון. יש הוראות ברורות מאוד למנהלי בתי הספר, למחנכות הכיתות מבחינת לדווח באותם ילדים שנמצאים בסיכון, על תופעות מאוד מוגדרות החל מניצול מיני, פגיעה מינית, אלימות במשפחה.

אני רוצה להגיד שהבעיה היותר קשה היא דווקא בשירותים המשותפים. השירותים המשותפים הם מאוד חיוניים כי מתברר שהרבה מאוד ילדים זקוקים לשירותים בתוך מערכת החינוך. ישנם הרבה מאוד דברים שאנחנו בתוך מערכת החינוך זקוקים לשירותים של הרווחה, וזה שלא להעביר את הילד לקבל את הטיפול של הרווחה, אלא השירותים של הרווחה נזקקים על ידי אותם ילדים החל מילדים שהעוני בבית הוא כזה שאין להם אוכל והם מגיעים לבית ספר בלי לאכול.

אני יכול להגיד לך שמשרד החינוך מכל כיוון מנסה לתת מענים כאלה באמצעות עמותות, באמצעות הסכמים, באמצעות גיוס תקציבים ייחודיים או בכל דרך אחרת כדי לתת את המענים לילדים האלה שאלה מענים של רווחה. דרך אגב, קרוב ל-300,000 נערים ונערות וילדים מקבלים שירותים של האגף. זה בכיתות מב"ר, כיתות אתגר, בכיתות תל"ם ובמרכזי חינוך טכנולוגיים, מח"טים וכמובן בקידום נוער וכדומה. דווקא בגלל הקורונה התברר שבגלל שסגרו את בתי הספר, פתאום ילדים היו זקוקים למזון כי הם היו מקבלים את זה בבית, הם היו מקבלים את זה בבית הספר. לרוב הילדים מי שסיפק את המזון, למעשה המשפחות העניות, אלה היו שירותי הרווחה ברשויות. אנחנו הוספנו לשירותי הרווחה עוד 4,000 ילדים כאלה שלמעשה לא היו מזוהים אם בדרך כלל אכלו בבית הספר.

יש לנו שיתופי פעולה יפים בהרבה מאוד רמות עם שירותי הרווחה. נתחיל בלמעלה מ-400 מועדוניות לילדים בסיכון. הילדים שנמצאים שם הם כולם למעשה מאותרים ומקבלים שירותים משותפים של הרווחה ושלנו.

איך בפועל זה קורה? מה הנוהל כאן? הרי הפונקציה המקצועית בתוך משרד החינוך זה יועצים חינוכיים, קב"סים ואני מניח אולי גם פסיכולוגים. יש ישיבה מסודרת כל שבועיים, כל חודש עם נציגי הרווחה ברשות המקומית או שנציגי הרווחה מגיעים לבית הספר ומקבלים עדכונים? איך המערכת הזו עובדת בפועל? החוליה המקשרת קצת חסרה לנו בדיון הזה.

החוליה המקשרת היא תמיד האנשים שנמצאים בקשר עם אותם ילדים או אותן משפחות. כל יועצת בית ספר, יש לה את מספר הטלפון. היא גם בקשר עם עובדת הרווחה באותה רשות. זה הקשר הראשוני הבסיסי המחייב גם כדי להעביר ילדה או ילד שזקוק לשירות של הרווחה אבל גם כדי להתייעץ כשיש מקרה קיצון בבית הספר או כל דבר אחר, יש עם מי לדבר. אני רוצה להגיד לכם אפילו יותר מזה. מנהלי בתי ספר, רכזי שכבות, החיבור הזה חייב להיות שיטתי, לאורך זמן, בלמידה משותפת, במפגשים ולהכיר אחד את השני.

לכם יש פיקוח על הדבר הזה, אם הוא קורה, לא קורה? מי אמור לפקח על הפעילות של מנגנון התאום הזה?

אני יכול להגיד לך שזה נעשה בכמה רמות: יש את הרמה הישירה שנעשית בתוך הרשויות המקומיות או בתוך מערכות החינוך. מהבחינה הזו זה מפוקח על ידי מנהל המסגרת. מנהל בית הספר חייב לדאוג לזה. זה מחויב אפילו על פי חוק ויש נהלים מאוד מסודרים במשרד הזה.

אני שומע מי צריך להיות אחראי. קצת מדאיג אותי האם זה קורה בפועל, האם יש מנגנון של פיקוח, של תאום?

חד משמעית כן. המנגנונים זה ברמה ישירה ברשויות, ברמה המחוזית וברמה הארצית. לפעמים זה יותר טוב, לפעמים זה פחות טוב. בטח ברמה המחוזית זה מורכב יותר כי מתחלפים אנשים, וגם ברמה הארצית וצריך כל הזמן לשמר את זה. יש תקופות שזה יותר, יש תקופות שזה פחות אבל זה חייב להיות כל הזמן.

גם מבקר המדינה התייחס לזה שיש בכל זאת תת איתור ברור בעניין הזה ויש כנראה ילדים ותלמידים שנופלים בין הכיסאות ולכן לא מאותרים ולא מקבלים את המענה, לכן השאלה העיקרית שאנחנו מנסים לבחון אותה, איך משפרים את המצב, איך בכל זאת נוכל להגיע לשיעור יותר גדול של ילדים ונערים ונערות במצוקה. כנראה שבכל זאת יש כאן קושי ולכן מבקר המדינה מדבר על איתור לקוי וחסר שצריך לטפל בו. השאלה מה אחריות המשרד איך לטפל, איך לקדם את העניין הזה?

אני יכול להגיד שתמיד יש כאלה שנופלים בין הכיסאות, תמיד ישנם כאלה שלא מאותרים ואני חושב שהדוגמא הטובה היא עמותת עלם והגופים הוולונטריים ועוד עמותות, דרך אגב, שעוסקות בנושאים האלה, שמצליחים מדי פעם לאתר כאלה שנופלים בין הכיסאות. לא תמיד המידע מגיע למורה, למחנכת, ליועצת. הרבה פעמים זה מגיע להורים ואז ההורים הופכים להיות מקור המידע והם פונים. הסוגיה של האיתור היא סוגיה מורכבת שצריכה לקבל מענים רבגוניים. זה לא רק שהמורה חושדת, מעבירה שם. זה לא עובד ככה. אתה חייב להגיע לכל אותם מקורות.

אתן לך דוגמא. אחד הגורמים שמשתף זה דווקא החברים של הילדים או אינפורמציה מילדים אחרים. אתה חייב לפעול בכל הכיוונים כדי לאתר. השאלה השנייה היא האם יש לך אחר כך מה לעשות אם איתרת, ואני אומר שוב, דווקא במקרה הקיצון, על פי חוק יש אל למי לפנות. שירותי הרווחה קיימים. לא תמיד אנחנו מרוצים. אני חושב שאנחנו צריכים יותר לעשות שיתופי פעולה של שירותים משותפים, להתאים מסגרות משותפות. דרך אגב, יש לנו הרבה כאלה אבל לא מספיק. ממש לא מספיק. השירותים המשותפים נותנים לא רק את האיתור אלא גם את האפשרות לספק את השירות שאותו ילד או ילדה צריכים.

לא הרגעת אותנו עם האמרה שתמיד יהיו ילדים ונערים שלא יאותרו. יכול להיות שצריך לרענן את הנהלים, יכול להיות שצריך אולי לעבוד יותר עם אנשי המקצוע האחראים לספק את הנתונים. אנחנו עכשיו מתמקדים בסוגית האיתור, רוצים קודם כל להגיע לנוער הזה, לדעת על קיומו והמעבר אחר כך יהיה איך להבטיח מענים. אנחנו גם שומעים על מסגרות שיש איום שהם יסגרו אולי בגלל היעדר מספיק של ביקוש, כאשר בשטח אנחנו יודעים שהביקוש הוא רב, לכן זה קצת אבסורדי הנתונים שאנחנו מקבלים, אחד, על הצרכים המוגברים, שניים, על כך שהנוער הזה לא מגיע למסגרות הראויות.

מסגרות חינוך לילדים בסיכון אנחנו כל שנה מגדילים, יותר כיתות מב"ר, יותר כיתות אתגר. אנחנו פותחים יותר ויותר מרכזי חינוך טכנולוגיים. מהבחינה הזו מערכת החינוך מגדילה בגלל שיש צורך. אני חושב שאנחנו אפילו לא נותנים מספיק. כמה שאנחנו מגדילים זה לא מספיק.

תסכים איתי גם שלא רק שהיום אין אחיות בכל בית ספר, שפעם היה להן חלק באיתור, היום אפילו לא בכל בית ספר יש יועץ או יועצת חינוכית, בטח לא לכל אורך הדרך עד י"ב.

בייצוגיים כן, בתיכונים פחות, אתה צודק. אנחנו נלחמים להגדיל גם את המשרות של הפסיכולוגיים החינוכיים. הסיפור הזה של עובדים עם ילדים ונוער בסיכון צריך יותר כל הזמן. להגיד שאנחנו מסופקים? ממש לא. צריך עוד ועוד ועוד, זה ברור לחלוטין. משתדלים. למשל כיתות מב"ר ואתגר, כל כיתה כזאת זה מיליון שקל. הוחלט בשלוש שנים האחרונות להגדיל אך רק בחברה הערבית כי לא היו מספיק. בחברה היהודית היו, בחברה הערבית לא. ניתן תקצוב דיפרנציאלי ל-300 כיתות, זה 300 מיליון שניתן אך ורק להקים בחברה הערבית. דרך אגב, זה לא פשוט. עושים את זה.

יש לנו במדינה כ-20,000 ילדים וילדות, נערים ונערות שהם בנשירה גלויה, כאלה שכבר לא רשומים בבתי הספר. אנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים שהם למדו, אנחנו יודעים שהם בבית ספר לפני כן והם כבר לא לומדים. ה-20,000 האלה, אנחנו פעמיים בשנה הולכים ורוצים לפגוש כל אחד מהם, לשאול אותו מה שלומו, מה הוא עושה. חלקם עובדים, חלקם במוסדות.

בקרב החרדים דווקא יש לנו כמה שהם תלמידים מצוינים בתוך מסגרות שהן בכלל לא מוכרות, אבל המסגרות מקובלות על ידי החברה החרדית ואז אנחנו באיזשהו מקום מסמנים אותם כלא בסיכון. אנחנו גם שנה הבאה נבקר אותם, נשאל אותם מה מצבם.

בקרב החברה הערבית, דרך אגב, המצב של הנשירה השתפר לאין ערוך אבל עדיין יש לנו שתי קבוצות גדולות של החברה הערבית שיש לנו איתם קושי, אחת זה כמובן בקרב הבדואים בדרום. קשה מאוד להגיע לכל ילד כזה ואנחנו רוצים להגיע לכל ילד כזה לפחות פעם בשנה, להגיד לו שלום, מה שלומך. יש לנו בעיה דומה גם במזרח ירושלים.

קשה בין השאר כי אין מספיק תקנים של אנשי מקצוע שיעשו את העבודה הזו. אם היה מספיק, אפשר היה להגיע אליהם.

תראה, זה תמיד נכון. אנחנו מגדילים את המשרות, אנחנו פותחים עוד יחידות. פתחנו בחברה הבדואית בדרום יותר ויותר מרכזי השכלה של תוכנית היל"ה. עשינו לא מספיק. עדיין צריך עוד, בוא נהיה הוגנים.

חברת הכנסת ח'טיב יאסין רוצה להעיר.

אני חושבת שבין היתר זה שלא מאתרים את הילדים, אני חושבת שזה קשור גם במסר המשודר שלפחות צריך פעמיים בשנה לפגוש את אותם ילדים.

פעם בשנה.

בהתחלה אמרת פעם ואחר כך פעמיים.

דבר נוסף, אנחנו מודעים לתנאים האובייקטיבים הקיימים בשטח מבחינת נגישות. הדבר העיקרי בעיניי, שצריך לשים תוכנית לאיתור יזום לאותם נערים ונערות. צריך לשים את התוכנית הזאת במרכז והכי חשוב מכל זה, שהאנשים המופקדים על אותם פרויקטים, למשל בהיל"ה או בתוכניות של נוער בסיכון, צריך שיהיה שם אנשי טיפול. המנהל של התוכנית צריך להיות או פסיכולוג או עובד סוציאלי, איש טיפול. לא מספיק איש חינוך. נכון שאיש חינוך זה דבר טוב אבל כאן אנחנו מדברים על צרכים טיפוליים ולכן מי שאין לו את הראיה הזאת, לא יכול לעשות את העבודה הזאת. אני חושבת שצריך לשנות את הקריטריונים לקבלה לאותם תפקידים. זה דבר מאוד עקרוני.

כן, ושמענו מאנשי עלם שגם איש מקצוע בעצמו צריך הכשרה לעבודת האיתור.

כבוד היו"ר, תרשה לי. בזמנו הייתה תוכנית בתואר ראשון אפילו, להכשרה לעבודה עם נוער ונערות במצוקה. אני בוגרת תוכנית של תקון. עכשיו אין את התוכנית הזאת. מסיימים תואר ראשון ואחר כך הולכים להתמחות ומתחילים לעבוד, עדיין טריים, עדיין אין להם את ההכשרה הראויה וגם אין הרבה השתלמויות בנושא.

יש הכשרות, מר שמש?

אני אגיד על זה אפילו משהו יותר עדכני. אני עובד סוציאלי במקצוע שלי. את התואר הראשון ותואר שני עשיתי בעבודה סוציאלית. את התואר השלישי עשיתי בחינוך ואז נהייתי מטפל מצוין. אני בכוונה אומר את זה כדי לסתור את הדברים שרק פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מסוגלים לטפל באוכלוסיות בסיכון. יחד עם זאת, פתחנו בשש מכללות לחינוך תואר ראשון ובשלוש מכללות תואר שני לחינוך ילדים ונוער בסיכון. חינוך הוא גם טיפול. מנהל שהוא למד חינוך, התעסק עם ילדים בסיכון, יודע מכיר את שיטות העבודה. חלקם הגדול, דרך אגב, פסיכותרפיסטים או כל דבר אחר, שיודעים ומבינים עניין. הם אנשי מקצוע מעולים. אנחנו במשרד החינוך במסגרת הפיתוח המקצועי מחייבים את הרשויות המקומיות לשלוח את העובדים האלה כדי להשתלם ולהתעדכן כל הזמן בדברים החדשים.

אני מדבר על הצוות של אנשי החינוך. אני מדבר ספציפית על עניין האיתור. האם יש הכשרות מיוחדות לעניין איתור תלמידים בסיכון?

האיתור והזיהוי של אוכלוסיות בסיכון הוא חובה כי אתה חייב כל הזמן להתאים את השיטות ולפתח אותם למרכיבים התרבותיים של כל אוכלוסייה.

אבל זה בדיוק מה שאנחנו אומרים, שזה מחייב הכשרה.

אצלנו כל עובד כזה מקבל הנחיה מאנשי מקצוע שזו המומחיות שלהם. חייב. אם אתה לא מאתר את הנערים, מה עשית?

מי אנשי המקצוע, מפקחים? מי אמור לתת הנחיות?

אנשי המקצוע הספציפיים האלה זה מדריכים ומנחים. יש לנו מאות כאלה שבדרך כלל מגיעים אל העובדים מהמחוז. לכל יועצת בית ספר יש מדריכה שכל הזמן מעדכנת אותה ועוקבת איך היא מאתרת, איך היא נותנת את המענה, מתי צריך להפנות.

הדבר הזה קיים גם בציבור החרדי, לצורך העניין ישיבות קטנות וכו'? יש איזשהו מעקב? אם אנחנו רוצים לתת את המענה האמיתי ולבדוק אכן נשירה של נערים בעיקר בשכבות גיל ט' עד י"ב בציבור החרדי, איך המשרד מתמודד עם זה? הוא נותן איזשהו מענה אמיתי, איזשהו רצף? אני מבין שישנה איזושהי בעיה אבל אפשר תמיד למצוא את הפתרון. כשאנחנו רוצים אנחנו מוצאים את הפתרון. איך המשרד מתמודד עם זה?

המשרד מאוד משקיע ומשתדל ואני יכול להגיד לך שעדיין המצב לא טוב. רוב מסגרות החינוך החרדיות מנוהלות על ידי החינוך הלא רשמי, הן מתוקצבות פחות עקב כך, הן עצמאיות, הן בוחרות את מה שהן רוצות. אני יכול להגיד לך שמשרד החינוך מאוד משתדל להתחבר ולהעניק את השירותים האלה. כשאני מסתכל היום על המסגרות החרדיות, לדעתי הן בתת מענה מהבחינות האלו למרות שיש לך היום במחוז החרדי אנשי מקצוע מצוינים, אבל הנושא הזה בחברה החרדית פחות מתוקצב.

אני מסתכל גם על השירותים שלנו, כיתות מב"ר, כיתות אתגר. אני מסתכל על המח"טים. הקמנו 15 מרכזי חינוך טכנולוגיים לנוער נושר חרדי למשל, אבל זה טיפה בים, זה לא מספיק. מהבחינה הזו לצערי למרות המאמצים, למרות ההתקדמות, אני לא יכול להצביע על זה כהצלחה כבירה עדיין. אני מקווה שנמשיך בדרך הזו ונצליח יותר.

דרך אגב, יש לנו בחברה החרדית גם קבוצה קשה שכשאנחנו באים לבקר את הילדים האלה שהם לא רשומים בשום מסגרת ורוצים להגיע למסגרת, אפילו לא פותחים לנו את הדלת ולא מוכנים שניכנס. גם זה קיים.

אוקיי, תודה רבה מר שמש.

חבר הכנסת טייב, רוצה להרחיב עוד קצת בנושא?

כן, הייתי רוצה לנגוע בנקודה נוספת כי מהחומרים שקיבלנו סביב הוועדה אני ראיתי שיש סוגיה שעלתה, זה תחום איתור וטיפול בקטינים נפגעי עבירות מין בחברה החרדית. אני רוצה לשאול כאן איזה מענה ומה ההכשרות שמקבלים, אם ישנן כאלה, בתוך המסגרות של הציבור החרדי, אם זה ביסודי ובחטיבה ובעל-יסודי. קודם כל אם יש לנו בכלל נתונים סביב הדבר הזה, ו-ב', האם המשרד נותן איזה שהן תוכניות או מענים של המשרד בתוך אותם מוסדות סביב הבעיה הזאת של איתור של נפגעי עבירות מין?

זה לא סוד שהחלק הגדול של האיתור אמור להיעשות בבתי ספר על ידי אנשי חינוך ויועצים וכו', אבל אני רוצה פה להדגיש שההתערבות הראשונית בעקבות אותו חשד של פגיעה מינית, הוא בעל משקל הכי גדול מתי אני מאתר את הדבר הזה ומתי מתחיל לטפל ואיך אני מטפל. השאלה הגדולה פה, האם משרד החינוך חשב, הכשיר, מלווה איזושהי תוכנית בשביל לתת את המענה לאותו ילד שנפגע באותם מוסדות?

זו שאלה, אני מניח למשרד החינוך.

כן.

אילן או אסנת?

אני מפקחת יעוץ חינוכי במחוז החרדי. המענה שאנחנו נותנים הוא כמובן - - -

רק רגע אסנת, אנחנו לא שומעים כל כך טוב. יש קצת רעשי רקע.

אני יכולה להגיד שכמו שנאמר כאן, הבעיה בחברה החרדית היא בעיה מורכבת. מצד שני, אנחנו עושים עבודה שאנחנו רואים את השינוי המאוד משמעותי שמתרחש בשנים האחרונות גם לגבי הנושאים שדיברתם, של נשירה וגם לגבי הנושאים שהעלה עכשיו חבר הכנסת, שזה הנושא של ילדי הפנימיות. כמובן שמדובר בעבודה שדורשת העלאת מודעות ורכישת אמון של צוותי הוראה, כמו שנאמר כאן, - - - של משרד החינוך ברובן, בתי ספר של מוכר שאינו רשמי. אנחנו עושים עבודה מאוד מעמיקה במיוחד עם היועצים החינוכיים שבעצם כבר כחלק ממבחני - - - ותהליך קבלת רישיון יעוץ הם לומדים לאתר ולזהות ילדים בסיכון, וזה מלבד ימי עיון וקורסים - - - פגיעות מיניות, נשירה והתמכרויות שאנחנו עושים לכלל היועצים.

בכל הנושא של פגיעות מיניות העבודה שלנו היא עבודה מאוד צמודה. אנחנו ממש עושים מפגשים עם לשכות רווחה, בתוך רשויות מקומיות כדי שהיועצים והעובדים הסוציאליים יכירו אחד את השני, ייבנה איזשהו אמון כדי שחובת הדיווח תהיה רגישה ומותאמת וכדי שאפשר יהיה לטייב את התהליך של חובת הדיווח.

יש לנו כמו לאגף של מר שמש, יש לנו מדריכים שמוכשרים לנושא, מלווים את היועצים החינוכיים. כמובן שצריך לזכור שרוב היועצים החינוכיים במסגרות של החינוך החרדי הם לא עובדים של משרד החינוך והשעות שמוקצות ליועצים החינוכיים הן קטנות מאוד, הם לא עובדי אופק חדש, מה שאומר שיכולה להיות יועצת שמונה שעות על בית ספר של 2,000 תלמידות ואז מבינים שהיכולת שלה להגיע לכל תלמידה ואפילו להגיע לצוות ולעשות את ההכשרות לצוות, היא מוגבלת.

ודאי.

האם מוקצים ימים ייחודיים למחוז החרדי? אם כן, כמה?

אני חושבת שצריך סך הכול להגיד שאנחנו בייעוץ החינוכי מדברים על מענה שאנחנו נותנים - - - שזה מעל 4,500 גנים ובתי הספר התיכוניים שזה מעל 800 בתי ספר ובעל-יסודי כ-200 מוסדות.

- - - נותנת בעצם ארבעה ימי הדרכה שמוקצים לנושא של פגיעות מיניות, לכל - - - שציינתי. - - - לתת באמת מענה מעמיק ואמיתי ולעשות עבודה באמת משמעותית, הוא מורכב.

מורכב, אני יודע, השאלה מה אנחנו עושים בשביל לתת את המענה האמיתי.

מענה כדי לעשות באמת עבודה משמעותית אנחנו צריכים לעשות עבודה של הכשרת לבבות. כל שרבני הקהילות יבינו שהצגת הפגיעה היא חשובה מאוד - - - והמענה - - -

אנחנו מתקשים לשמוע אותך טוב. מה שאני יכול להגיד לחברי, חבר הכנסת טייב, ככל שנצטרך לחזור לנושא הזה ולקיים ישיבה, גם אם אתה חושב שיהיה ראוי לקיים ישיבה מיוחדת על העניין, נעשה את זה בשמחה רבה.

נציגת ועד ההורים הארצי, בבקשה.

כן, רויטל אבו דגה מהנהגת ההורים הארצית. צוהריים טובים ותודה על הדיון המאוד חשוב בעינינו.

אנחנו מודאגים מהדברים שאנחנו שומעים. אני מניח שגם אתם.

אנחנו בהחלט מודאגים. אני רוצה ללכת טיפה אחורה. אנחנו כולנו מתעסקים לרגע האיתור. אנחנו קצת שוכחים בדרך שללא הסברה להורים ולילדים מגיל מאוד קטן על מה מותר לעשות להם ומה אסור לעשות להם, אני מתמקדת יותר בילדים, הילדים כנראה לא יודעים מה פוגע בהם בעצם. לדעתי זה תוספת מאוד משמעותית על הקושי באיתור. ילד שנפגע ולא מודע לזה כי המנטליות בחלק מהזרמים כמובן, שהקורבן הוא הפושע או האשם או שבכלל אין שיח לא על מיניות, לא על להט"בים, לא על אלימות, לא תמיד ידעו בכלל להציף את זה, לא תמיד הראו סימנים על ילד שלא מבין שהוא נפגע. מאוד חשוב בעיננו שכבר מגיל גן זה יושרש באופן עמוק וחד משמעי, משהו בסגנון של תוכנית - - - שקיימת היום בחינוך הממלכתי, התאמות בסדר, אבל יש פה השרשה שהיא מאוד משמעותית מבחינת הפגיעה בילדים.

מעבר לזה אנחנו גם מתוך השיח הזה וגם בכלל, בתחושה של אין תוכנית אב, אין תוכנית משמעותית עליונה שמסתכלת על כל הצרכים של המגזר הערבי, המגזר החרדי, הזרמים בתוכם ואין אבא ואימא שלוקחים אחריות. משרד החינוך מתייחס ככה, משרד הרווחה ככה, עמותות ככה. יש פה משהו שצריך להתאגד. אם צריכים את כל המשאבים של הרשויות, של המשרדים, תתאגדו, בואו נתאחד ביחד, קחו גם את נציגות ההורים בשמחה לעזרה ולכל דבר, באמת לשבת ולבנות לזה תוכנית מסודרת כדי להוביל לייצוג אמיתי ונכון של כל הילדים האלה או לפחות של 90% מהם ולא של האחוזים המאוד מאוד קשים שמוצגים כרגע.

יש בשטח להבנתנו מהנציגים שלנו, חוסר סנכרון בין מחנכת ליועצת לקב"ס לעיר ללא אלימות, ללשכת הרווחה. עם כל השיח שנאמר כאן, שמחנך צריך להעביר הלאה, יועץ צריך להעביר הלאה, בשטח בפועל זה לא זז מספיק ולא רץ מספיק, לפחות במרבית המקומות שאנחנו מדווחים עליהם. בלי כוח-אדם אי אפשר לעבוד והגיע הזמן שבאמת יתמקדו בזה ויתנו לזה את כל הדגש ואת כל המשאבים שנחוצים לזה.

אני חושבת שבעצם עיקר הדברים זה בואו נאגד את זה קדימה. נכון, מדובר במגזרים שהם שונים מהמגזר הממלכתי והצרכים שלהם שונים, לפעמים המנטליות שונה. זה לא מעניין, זה לא משנה. זכויות הילד הן תמיד זכויות הילד והן תמיד מעל לכל דבר אחר. אם המדינה מאפשרת מוסדות מוכשרים, הפיקוח צריך לעשות את הפיקוח. ההתייחסות לזכויות הילד צריכה להיות אותה התייחסות. אין שום שוני בין ילד לילד רק בגלל המגזר אליו הוא נולד. תודה רבה.

תודה לך על הדברים. ממרכז השלטון המקומי, אברהם פדר איתנו?

כן, אני אתכם.

כן אברהם, אנחנו נשמע אותך אבל אם אפשר בקיצור.

נאמרו פה הרבה דברים, כך שלחזור על הדברים יהיה מיותר. אני אומר רק משפט אחד, שאנחנו כאילו קפאנו בזמן. בעצם אנחנו מדברים על דברים שהיו נכונים עד לפני כמה חודשים אבל מאז שנכנסנו לעידן הקורונה, כל הנושא של תת האיתור מקבל משמעות הרבה יותר חזקה מפני שילדים נמצאים בבתים, אם זה במקומות שהלימודים נעשים בצורה מקוונת ואם זה במסגרות חרדיות שלא מקוונת, אז דרך הטלפון או מקומות שילדים מבודדים מרצון או שלא מרצון, ככה שכל הנושא של האיתור בכלל לוקח כמה צעדים אחורה ואני חושב שבסופו של דבר אם אנחנו לא נתייחס לזה, אנחנו נשלם על זה בעתיד מחיר מאוד יקר.

מה אתה מציע? איך ניתן בכל זאת לשמר את המצב בתקופת הקורונה? שלא נחזור יותר מדי אחורה בעניין הזה.

אני חושב שזה מצדיק חשיבה. זה לא משהו שאפשר לעשות אותו בשלוף כי הנושא עד עכשיו עסק על כל הנושא של תת איתור בכלל בשנים עברו ועד היום. זה משהו שמצריך ישיבה מיוחדת וחשיבה מיוחדת על הנושא הזה. אין לי תשובה בשלוף. יש הרבה דברים שאפשר לעשות. אני מדבר בקצרה אז חבל סתם שנפתח משהו שלא נוכל אפילו לעסוק בו כמו שצריך.

אבל אתה כאחראי ברשות מרכזית בקהילה החרדית, מה הקושי המיידי כיום שאתה רואה אותו בתקופת הקורונה? הקושי המיידי שאין לך והיה לך גם קודם באיתור.

אם אני רואה בעיות זה לא רק נושא של תת איתור, זה כל הנושא של האיתור שעסקנו בו קודם ועכשיו הוא מתפרץ לנו החוצה, כי נערים שעד היום או שהיו בתוך המסגרות או שהיו בפנימיות, חוזרים הביתה והלחץ בתוך הבית הוא מאוד גדול גם פיזית, מקום בבית ללינה, נער שהיה בפנימייה ופתאום הוא חוזר הביתה וצריך עוד מיטה או שתי מיטות.

אבל המצב כרגע לפחות פורמלית, שהם אמורים להיות בתוך המסגרות חזרה, אלא אם אתה מזהה בעיה שילדים לא חזרו למסגרות.

מנסים להפעיל את המסגרות בכל מיני אפשרויות, בקפסולות כאלה, בקפסולות אחרות. פתאום מתגלה שנער שהוא נשא, אז כל הכיתה חוזרים הביתה, לא נשארים בתוך המסגרת. עכשיו מאוד קשה לשמר אותם בתוך הבית. בתוך הבית נוצר איזשהו לחץ והלחץ הזה התפרץ החוצה ואנחנו מקבלים את זה חזרה דרך כל המסגרות שאנחנו מפעילים כל השנה.

זו נקודה חשובה. אנחנו מקווים שהמצב כמובן ישתפר בעניין הקורונה. נראה לי שאתה צודק כי יכול להיות שנצטרך לקיים אולי דיון מיוחד על התמודדות עם הסוגיה הזו בתקופת הקורונה.

כמה מילים אולי על מה שבני ברק עושה בנושא של תת האיתור.

כדי לקדם את האיתור.

אמנם בני ברק היא עיר חרדית אבל בסופו של דבר כולנו רקמה אנושית אחת ומה שמתאים לבני ברק, אני מניח שיתאים בוודאי למגזר הערבי וגם למגזר הכללי עם התאמות כאלה ואחרות.

השמיכה הזו של התקציב של האיתור היא שמיכה מאוד צרה וכל אחד מושך אותה לכיוון שלו. בעצם היו צריכים להתחיל את האיתור כבר מגיל הגן. בגן הילדים עדיין בשליטה, הגננת שולטת עליהם. אחר כך בכיתה א' עד כיתה ח', עדיין הם ילדים קטנים וההורים וצוות החינוך מצליח להשתלט עליהם. הבעיות בעצם מתחילות בגיל ההתבגרות, שהם מקבלים עצמאות והכול מתפרץ החוצה, לכן בדרך כלל כל הנושא של האיתור וכל הנושא של המענים מתנקז לגיל הזה, לגיל ההתבגרות.

מה שאנחנו עשינו בבני ברק, לקחנו צעד אחד אחורה. ראש העיר הקודם הקים בעצם מרכזים שעוסקים בנשירה סמויה. בתוך מסגרות החינוך לקחו צעד אחד אחורה מעבר למה שאנחנו עושים ברחוב, דרך תוכנית נוח"ם, מרכזי הנוער בשכונות. נוח"ם היום הקימה גם מענים שנמצאים בתוך מסגרות הלימודים מתוך מחשבה שככל שאנחנו נלך צעד אחד אחורה והנערים האלה נמצאים עדיין בתוך המסגרת, בתוך הקהילה, עדיין בתוך המשפחה, יהיה יותר קל לטפל בהם כי יש להם הרבה יותר מה להפסיד.

אנחנו עושים הרבה איתור בתוך המסגרות, גם על ידי הכשרת הצוותות כדי להכשיר את הצוותות יותר להכיל את התלמידים האלה ויותר להפנות אותם למרכזים שהקמנו במיוחד לצורך זה. נתנו להם שם ייחודי למרות שזה תחת כמובן משרד הרווחה ותוכנית נוח"ם. מיתגנו את זה, קראנו לזה "הקשיבה". יש "הקשיבה" בנים, יש "הקשיבה" לבנות ובתוך המענים האלה יש מגוון רחב של מענים לנוער, אם זה טיפול קצר-מועד, טיפול רגשי קצר-מועד, כל מערכת האבחונים שאנחנו עובדים ב-360. אנחנו עושים שם חוג מוסיקה.

ראינו שהרבה מהנערים האלה מתקשים בסופו של דבר אפילו בקריאה ובכתיבה, אז עשינו שם מענה של הוראה מתקנת בתחום הזה, מעטפת שלמה שכל נער ונערה יכולים לקבל, בשיתוף, אגב, הם דיברו על שיתוף של רווחה וחינוך, אז בשיתוף של מסגרות החינוך, שיתוף מאוד פורה כי אנחנו גם עושים עבודה יחד עם הצוותות החינוכיות וההורים. בעצם אנחנו סוגרים פה שלושה קדקודים, זה הקדקוד של מערכת החינוך, הקדקוד של הנער בעצמו והקדקוד של הקהילה. התוצאות הן מופלאות. אני חושב שהמודל הזה הוא מודל שאפשר לחקות אותו בכל המגזרים, כמו שאמרתי, בהתאמות כאלה או אחרות.

תודה רבה, חומר חשוב גם לרשויות אחרות שיכולות גם ללמוד מניסיונכם בתחום הזה.

המועצה לשלום הילד, הנציגה של המועצה רצתה לדבר. כרמית, היועצת המשפטית, בבקשה.

ישבנו כאן ב-2017 לדיון דומה גם על נוער חרדי ונוער ערבי בסיכון. אנחנו מספר שנים אחרי ונעשתה פה עבודה מאוד מעמיקה ושמענו את הנציגים מהמשרדים השונים. אנחנו עדיין שומעים שקיימות מצוקות, חלקן זהות, חלקן רק גדלו עם הזמן. המשאבים עדיין מצומצמים, יש קושי לאגם את המשאבים. אנחנו מבקשים היום שהדיון יהיה אפקטיבי, שיוביל לצעדים מעשיים בשביל באמת לעזור לנוער בסיכון לפני שיהיה מאוחר מדי. זה גם הגדלת תקציבים, זה גם בניית תוכניות מותאמות ורגישות תרבות, שמתייחסות למאפיינים הייחודיים של האוכלוסיות הללו ואין צורך להרחיב, הדברים כבר נאמרו קודם. בעיקר אני רוצה לדבר על הצמצום של תופעת הנשירה. כמו שכבר נאמר כאן, אנחנו נמצאים בתקופה רגישה, אין מסגרות לנוער מזה חודשים, לא ברור איך שנת הלימודים הבאה תיפתח. הנוער לא פוגש אנשי מקצוע ויש קושי באמת בחיבור לנוער גם מרחוק. צריך לפתח את המענים היצירתיים הללו, להגביר את שיתופי הפעולה בין המשרדים.

אשמח לשתף בנקודה הזאת שכל שנה המועצה עורכת פרלמנט נוער, משתתפים בו בני נוער מכל קצוות הקשת הישראלית במטרה לשמוע אותם ואת המצוקות שלהם כפי שהן משתקפות מהעיניים שלהם. מה שעולה באופן חזק וברור כל שנה זה שהם היו רוצים שתהיה כתובת שוטפת ביום-יום בחיים שלהם לפני שהקושי מתעורר, לתפוס אותם רגע לפני שכבר מגיעים להגדרה של נוער בסיכון. הנוער כאמור, כמו שנאמר כבר היום, משתף את מי שהוא בוטח בו, לאו דווקא את גורמי המקצוע שמכירים את הידע המקצועי אלא דמויות שהרבה יותר קרובות לליבם. את מבקשים את הקשר הזה בקהילה.

במענה לשאלת היו"ר קודם, איך מתארים את הנוער שלא יפלו קודם בין הכיסאות, המענה צריך להיות בתוך הקהילה דווקא עכשיו, דווקא בתקופה הזאת.

מה ההמלצה הספציפית שלך כאן?

אנחנו מאמינים בשיתוף של הנוער, של הילדים בשיח הזה. זה דברים שכבר נאמרו פה קודם. צריך כל גורמי החשיבה של המשרדים השונים, לשבת יחד ולחשוב מה הדרך הנכונה לשתף את הנוער ולבנות את המענים בתוך הקהילה לפני שהם מגיעים להיות אוכלוסייה של רווחה, שרק אז הם מגיעים וזה אולי שלב שהוא מאוחר מדי. אנחנו לא גורם מקצועי, קטונתי, אבל בהחלט צריך לעשות את השיח הזה ויפה שעה אחת קודם, במיוחד עכשיו בקורונה למצוא את הדרך המקוונת דווקא, דרך האינטרנט ודרך המקומות שהנוער נמצא בהם, מסתובב בהם, לאתר את הדברים האלה כבר עכשיו ולבנות מענה נכון בתקופת הקיץ ולקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה שגם היא כנראה תלווה את הקורונה. אנחנו נלווה את התקופה הזאת גם באופן מקוון.

תודה רבה כרמית. היות וזה נושא שאנחנו נמשיך ללוות, אז אם תרצו להעביר גם התייחסות בכתב לעניין ההמלצות לקידום שני הנושאים, במיוחד בקרב שתי האוכלוסיות הייחודיות, נשוא הדיון האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית, אז נשמח לקבל וגם להשלים את התמונה. תודה, כרמית.

יש עוד אורחים שביקשו רשות דיבור ולא נתאפשר להם? מישהו רוצה להתייחס לפני שאני סוגר את הדיון?

אני אשמח להוסיף משהו על תוכנית נוח"ם.

מי איתנו?

הניה, אני מתוכנית נוח"ם ומהתוכנית הלאומית 360, מטעם אגף הרווחה בעיריית ירושלים.

אני רוצה לדבר על העבודה שלנו בשטח. אני עובדת ביחידה עם נערות בסיכון. נוח"ם הרי מאפשר לנו לעבוד עם הנערות על כל הרצף. יש לנו את הרצף - - - שנמצאות עדיין במסגרת. אני רוצה לדבר על החלק של שיתוף הפעולה ביחד עם המסגרות החינוכיות. אנחנו מרגישים שהעבודה צריכה להיות עבודת שטח. באנו ועשינו עבודת עומק עם סמינרים ועם מסגרות חינוך ממש בקצה הרצף החרדי. באמת המקומות האלה, לא הכירו אותם קודם.

יש לי נערה שאני מלווה אותה כבר במשך כשנה. היא עברה פגיעה מינית מאוד קשה לפני 11 שנים, והיא אמרה, שנים שאף אחד לא טיפל בי. היא שאלה אותי, איפה הייתם עד היום? היא מגיעה מחסידות גור. היא אומרת לי, לא ידעתי שיש אנשים חסידים וחרדים בתוך מערכת הרווחה שאפשר להיעזר בהם, אז אני מרגישה שאין ידע, אין מידע מספיק ואנחנו מנסים לעשות את העבודה הזאת תוך כדי העבודה שלנו השוטפת שהיא מורכבת מהרבה מקרי חירום והרבה כיבוי שריפות.

צריך עוד אנשים שיהיו מוכשרים לאיתור, וכמו שאמרו קודם, ובאמת יעשו את האיתור הזה וישווקו את העבודה שלנו, אנשים רגישי תרבות במיוחד במקומות שיש כל כך הרבה קהילות, וכל קהילה כשיש לה את המקום ואת העובד שהוא מותאם לציבור והוא מגיע מבפנים ומכיר את הניואנסים ומדבר את הטרמינולוגיה, הוא יכול להביא ליצירת אמון וקשר.

אנחנו מדברים הרבה על זה שאם יהיה עובד סוציאלי בכל מקום לימודים ובכל מסגרת חינוכית, עובד סוציאלי שהעבודה שלו תתמקד יותר באיתור והפניה ולאו דווקא בטיפול, יש מקום שיוכל לייצר את שיתוף הפעולה איתנו ביחידה למתבגרים ובנוח"ם, שאנחנו עושים את העבודה הזאת תוך כדי העבודה השוטפת ולא מספיקים להתפנות לזה מספיק. אם יהיה מישהו שהוא מייצג את משרד הרווחה בתוך המסגרות, זה יהיה ממש משהו שנאכף בחוק, יהיה אפשרות לשתף פעולה וליצור את האמון הזה ויהיו מקרים של הפניות, ולא תבוא נערה ותגיד לי, איפה הייתם עד היום?

אני רק רוצה להגיד דבר אחרון, שבאמת יכול להיות תקנים שפנויים. יש הרי במשרד הרווחה כ-1,000 תקנים פנויים ובאמת היום הקול הזה שאנשים לא מספיק רוצים לעבוד במגזר הציבורי, זה איזשהו משהו שקשור לתנאים ולשכר הנמוך ולא מאפשר לעובדים בכלל לעבוד בתנאים לא מספיק מכבדים, אבל אני רוצה לדבר בעיקר על הציבור החרדי. אני למשל אם לשישה, אני צריכה לפרנס משפחה. העבודה במסגרת חרדית ממש לא מאפשרת לי להמשיך לעבוד כאן, ולצערי אני רוצה להגיד, אנחנו מאבדים את טובי העובדים לטובת המגזר הפרטי. אם יהיה באמת תנאים טובים יותר, יוכלו להיות עובדים במגזרים הציבוריים ששם נמצאים מקרי החירום, המקרים הנזקקים ביותר לעבודה עם רגישות תרבותית כל כך גבוהה ועבודה עם כל קהילה שיתאים לה העובד שלה. תודה רבה.

תודה רבה. אני באמת רוצה לקוות שעכשיו עם חתימת ההסכם בין האוצר והעובדים הסוציאליים ושיפור התנאים, שזה יסייע אולי בלאייש. מדברים על כ-1,000 תקנים שחסרים כיום. אין ספק שאיוש התקנים הללו אמור גם לתרום לסוגיות שלנו גם באיתור נערים ונערות במצוקה בקרב האוכלוסייה החרדית וגם בקרב האוכלוסייה הערבית. לא מיצינו את הדיון. זה בטח נושא שילווה אותנו גם בהמשך אבל אני אצביע בסיכום על אולי כמה סוגיות מרכזיות שעלו כאן בדיון.

הצורך בלערוך את המיפוי מחדש של התוכנית הלאומית 360, ולכן הוועדה קוראת לערוך את המיפוי הזה. עלה הצורך גם להקיף את הסוגיה הזו כיום בעקבות משבר הקורונה ואין ספק שהמיפוי שיעשה, יקבל תמונה רחבה יותר גם על השפעת משבר הקורונה לגבי ילדים ונערים בסיכון.

הנושא של המצ'ינג בעיקר בקרב היישובים באשכולות הנמוכים 1 עד 5, נושא שממשיך להיות חסם משמעותי בפני תוכניות לקידום נוער ולשירותים לילדים ונוער בסיכון. הוועדה קוראת לא בפעם הראשונה לוותר את המצ'ינג הזה שמכניס את מערכת הרווחה למעגל קסמים של היעדר שירותי רווחה דווקא במקומות בהם הם הכי נדרשים, גם לאור הדברים ששמענו בדיון.

הוועדה גם פונה למשרד העבודה והרווחה ומבקשת את הנתונים לגבי פריסת המענים הקיימים לגבי האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית, כולל נתונים על מספר הנערים שזוכים לטיפול ושוהים במסגרות הללו. אין ספק שעלה הצורך לשפר את ממשקי העבודה ואת הסנכרון בין משרד החינוך ומשרד הרווחה בכל מה שקשור לילדים ונוער בסיכון, אז הקריאה שלנו לשני המשרדים להעלות הילוך ברמת התאום בין שני המשרדים.

בסוגיות אולי יותר ספציפיות, הוועדה קוראת לא לסגור את מסגרת אל אנואר באלחליסה בחיפה וקוראת למשרד הרווחה לעשות כל מאמץ כדי לשמור על המסגרת החיונית הזו.

הוועדה גם חוששת, נושא שעלה כאן בדיון, שהעברת מינהל חברה ונוער ממשרד החינוך למשרד להשכלה גבוהה יפגע במענים שניתנים לנוער בסיכון הן בכל מה שקשור לעבודת המינהל עצמו, מינהל חברה ונוער והן בסנכרון שצריך להיות קיים בעבודה של המינהל אל מול משרד החינוך, איפה שהמינהל קיים כיום לבין משרד העבודה והרווחה.

עלה הנושא של הכשרת מטפלים גם בתוך המגזר הערבי וגם בתוך המגזר החרדי במטרה להוריד את רמת החשדנות ולהעלות את אחוזי ההצלחה בטיפול בנוער בסיכון.

עלה גם הצורך בשילוב אנשי מקצוע ערבים וחרדים בגיבוש התוכניות השונות כדי שיהיה כבר אינפוט של הקהילה עצמה בגיבוש התוכנית ולא שהתוכנית הזאת תהיה מעין כפויה על הרשויות המקומיות מבלי שניתן משקל ראוי לדעתם ולניסיונם של אנשי מקצוע מתוך שתי החברות, החברה היהודית והחברה הערבית.

לבסוף, הנושא של התאמת מערכת האיתור הדיגיטלי לשפה הערבית, מה שלא קיים עד היום ואין ספק שמצריך טיפול.

תודה רבה לכל המשתתפים, חבריי חברי הכנסת שהיו כאן. אנחנו בטח נמשיך ללוות את המסקנות הללו ואת הנושאים שיעלו בדיונים שנקיים בהמשך.

תודה רבה לכם, אני נועל את הישיבה.


הישיבה ננעלה בשעה 12:29.