פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



17
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/07/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 27
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"א בתמוז התש"ף (13 ביולי 2020), שעה 10:00

דיון מהיר בנושא: "העלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בספרי הלימוד הישראליים"

חברי הוועדה: תהלה פרידמן – היו"ר
סמי אבו שחאדה
עוזי דיין
ווליד טאהא
עופר כסיף
אריאל קלנר

ניצן הורוביץ
סונדוס סאלח
עאידה תומא סלימאן

אלירז קראוז - מנהלת אגף חברה ורוחה - מזה"פ, משרד החינוך

אבנר בן-עמוס - ראש מגמה להיסטוריה של החינוך, נציגי אוניברסיטאות

אביטל ספיבק - מרצה מכללת אורנים, מכללות

שרף חסאן - יושב ראש, ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי

אדוה זלצר - מורה בגימנסיה העברית הרצליה

אייל נווה - מרצה להיסטוריה

רוני יבין - נשים עושות שלום

יהודית גידלי

אתי בן-שמחון

"העלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בספרי הלימוד הישראליים", של ח"כ עופר כסיף (מס' 554).

בוקר טוב, היושב-ראש שלנו רם שפע, צריך להיות בוועדת כספים - יש שם הצבעות על המענקים. לכן, אני מתכבדת לנהל את הדיון.

הדיון שלנו בהמשך להצעה לדיון דחוף, שהגיש חבר הכנסת כסיף.

אני מבקשת להגיד משהו קצר לפתיחה. יש שיר מפורסם ויפה של שימבורסקיה, שאומר ככה:

"אנחנו ילדי התקופה.
התקופה היא פוליטית.
כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם הם מעשים פוליטיים.
תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי, לעור גוון פוליטי, לעיניים היבט פוליטי.
כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותיך ההשתמעות פוליטיים.
אף בלכתך בסבך היער אתה צועד צעדים פוליטיים על קרקע פוליטית.
גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים, ובמרומים מאיר ירח, זה מכבר לא-ירחי.
להיות או להיות, זו השאלה. איזו שאלה, חביבי, השב בהקלה. שאלה פוליטית.
אינך חייב להיות בן אנוש כדי להיות בעל משמעות פוליטית. די בכך שתהיה נפט גולמי,
מספוא מרוכז, חומר גלם ממוחזר.
או אף שולחן ישיבות, שעל צורתו התווכחו חודשים ארוכים: מסביב לאיזה שולחן יש
לשאת ולתת על אודות חיים ומוות, עגול או מרובע.
בינתיים אנשים נהרגו, חיות גוועו, בתים עלו בלהבות. ושדות צמחו פרא כמו
בתקופות קדם, פחות פוליטיות.
כל דבר שאתה עושה, אתה פוליטי. אין בכלל דבר שלא יוצא פוליטי - אתה פוליטי, אני פוליטי איך אני רוצה שלא יהיה פוליטי - גם אני רוצה שלא יהיה פוליטי אתה פוליטי, אני פוליטי.

פתחתי את הדיון הזה עם השיר. בעצם, הנושא של הדיון שלנו הוא חינוך פוליטי. אני מקווה, שלפחות בבניין הזה, פוליטיקה היא לא מלה גסה, היא ביטוי לאיך מסבירים חיים בחברה. היא ביטוי לעולמות הערכים שלנו. היא ביטוי לצדדים הגבוהים שלנו, לא לצדדים הנמוכים שלנו. רק שבחברה כל כך מגוונת, כמו החברה הישראלית – השאלה של איך עושים חינוך פוליטי, היא שאלה קשה. לא האם, אלא איך, ואיך עושים אותו באופן שנותן מקום למגוון דעות. מצד אחד, נותן מקום למגוון דעות. מצד שני, יש למדינת ישראל, במערכות החינוך שלה, מורשת, ויש לה רעיונות, ויש לה אתוס שהיא רוצה להנחיל, מגוון ככל שיהא, ומחזיק מורכבות ככל שיהא. זה בעצם הנושא שלנו בדיון הזה.

אני רואה את הרכב הח"כים פה, ואת הרכב המוזמנים שלנו, אז אני חושבת שיש סיכוי טוב שיהיה לנו דיון ענייני ולא קרקס. אני הגעתי לדיון הזה קצת בחשש, כי חששתי שהוא יהיה קרקס. אבל אני רואה את ההרכב, אני חושבת שיש לנו סיכוי טוב שהוא יהיה דיון ענייני.

אנחנו מדברים בעצם בהקשר של לימודי אזרחות, היסטוריה וגיאוגרפיה. מישהו אמר לי פעם: "העבר הוא חמקמק, הוא לא מפסיק להשתנות". אני חושבת שהשאלה הזו של איך מלמדים היסטוריה, בסוף, היא שאלה פוליטית, כמו שאמרה לנו שימבורסקיה – וזה נושא הדיון שלנו.

תודה רבה. בבקשה, חבר הכנסת עופר כסיף.

תודה רבה.

דיון לדעתי מאוד חשוב. אני רוצה להתחיל מהנקודה שאת כרגע סיימת בה. הדיון הזה הוא פוליטי במובן נוסף. ב-1984, של ג'ורג' אורוויל, הוא כותב – "מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד". אנחנו רואים פה, כפי שאני מיד אפרט, ואני מניח שדוברים נוספים התייחסו. אנחנו רואים שמי ששולט בהווה, במציאות הישראלית, גם שולט בעבר במובן הזה של איך מציגים את העבר. מה מציגים, איך מציגים. מה מחליטים לא להציג, ומה מציגים בין השורות. זה עניין פוליטי כמו שאמר אורוויל.

לסיבה לדיון שיזמתי הוא המחקר של פרופ' אבנר בן-עמוס, מאוניברסיטת תל-אביב, שידבר יותר מאוחר, ואני לא אקח את זכויותיו. חוץ מנקודות בודדות, אני לא אגע במהות או בעיקר של המחקר. מה שהוא אומר שיש בספרי הלימוד, בעיקר, כמו אמרנו בתחומי ההיסטוריה, האזרחות והגיאוגרפיה, העלמה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. הכחשה של הכיבוש, ואפילו של עצם קיומו של העם הפלסטיני ככזה. פלוס, או כתוצאה מזה, גם השתקה של ביקורת, ושל קולות שלא מתיישרים עם עמדות השלטון ותכתיביו.

כפי שהוא אומר, פרופ' בן-עמוס, לא מדובר במה שהוא מכנה - הכחשה פשטנית. כלומר, טענות שדבר מה אינו קיים. אלא במה שהוא מכנה - הכחשה פרשנית. במחקר שלו הוא כותב כך: "ההכחשה מופיעה בצורה מתוחכמת שקשה להצביע עליה. היא איננה נובעת מהטענה כי הכיבוש אינו קיים, אלא מן האופן בו הוא נעדר מן השיח, במקום שהיה צריך להופיע. או לחילופין, מן האופן בו הוא מיוצג בשיח". מה שלמעשה הוא טוען, ודוגמה בולטת, למשל, היא ההתעלמות, או ההכחשה מכך שישראל שולטת בכוח במיליוני פלסטינים חסרי זכויות, ובניגוד לרצונם - יש התעלמות והכחשה של העובדה הזאת.

1. התעלמות ממה שקורה בשטחים הכבושים, על בסיס יום יומי. ומתוך כך, וזאת הנקודה השנייה, נרמול של הכיבוש. זאת אומרת, הצגתו כאילו הוא מצב טבעי ומובן מאליו. בשפה אחרת, זה נקרא הגמוניה. כאמור, אני אשאיר לפרופ' בן-עמוס את הפירוט. אבל אני רוצה קודם כל להגיד מה הבעיות עם ההכחשה הזאת? כשאנחנו מדברים כרגע מהזווית החינוכית, ספציפית. קודם כל, יש בעיה חברתית, פוליטית. כאשר יש התעלמות מהמציאות שמשפיעה על חיי היום יום שלנו, ההתעלמות הזאת לא מטאטאת את המציאות מתחת לשטיח. היא לא מעלימה אותה מעצם קיומה – היא פוגעת ביכולת שלנו להבין אותה. מאחר והיא פוגעת ביכולת שלנו להבין אותה, היא גם פוגעת ביכולת שלנו להתמודד איתה. זאת בעיה אחת, שאני מכנה אותה – בעיה חברתית פוליטית.

הבעיה השנייה שאני אכנה אותה בעיה חינוכית, אם כי, הכול בעצם קשור למימד הזה, זה הקלת ראש בחשיבות הידע וההשכלה. אפילו הייתי אומר - חתירה תחת חשיבות הידע וההשכלה. הדבר השלישי, אני מכנה אותו בעיה אזרחית, דמוקרטית. למעשה, העלמה הזאת, אוסרת על ספקנות וביקורת. המטרה שלה, וחוששני שבמידה מסוימת גם התוצאה שלה, היא יצירה של נתינים צייתנים, במקום אזרחים חושבים ומעורבים, שזה תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. אז אלה שלוש בעיות.

ממה שאמרתי עד עכשיו, אפשר לחלץ שני ממדים, או שני היבטים. אחד – זה ההיבט האובייקטיבי. השני, היבט סובייקטיבי. אובייקטיבית – יש משטר כיבוש. זאת עובדה. אני דווקא רוצה לצטט גם מהמחקר, דווקא את אריק שרון, שאמר ב-2003, אני מצטט: "אני חושב שהמחשבות שאפשר להמשיך ולהצדיק תחת כיבוש" – ואז הוא אומר: "זה תחת כיבוש". אז אפשר לא לאהוב את המלה, אבל מה שקורה - זה תחת כיבוש. להחזיק 3.5 מיליון פלסטינים תחת כיבוש, זה מה ששרון אומר. זאת המציאות האובייקטיבית. כאשר מתעלמים מהמציאות הזאת, ומייצגים את הכיבוש, שוב, במה שפרופ' בן-עמוס מכנה – לא הכחשה פשטנית, אלא הכחשה פרשנית. כאשר מציגים כך את הכיבוש, מציגים אותו כנורמלי, מציגים אותו, כלומר, כשלא מציגים כפי שהוא. מציגים אותו כנורמלי, כי מציגים אותו כבלתי כוחני. זה ההיפך מחינוך לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לשוויון, לחרות, כאשר לא מציגים את הכיבוש כהווייתו. זהו המימד האובייקטיבי.

מה אני מתכוון מימד סובייקטיבי - יש מחלוקת. יש מחלוקת היסטורית, פוליטית, אידיאולוגית. יש עמדות שונות ביחס לכיבוש, לשטחים הכבושים, להתנחלויות, וכן הלאה וכן הלאה. צריך במערכת חינוך להציג מגוון של עמדות. להסביר שיש ויכוח, זה חלק מחינוך דמוקרטי לפלורליזם ולסובלנות. ברגע שלא מציגים את המגוון, זה בעצם, ומציגים תחת זה תפיסה אחת, ויש התעלמות ממחלוקת – זה לא חינוך, זו תעמולה. זה לא ספקנות, זה שטיפת מוח. זאת לא השכלה, זה עם דוקטרינציה כשמתעלמים מהוויכוח. למשל, בספר להיות "אזרחים בישראל", המקורי, שהיה ספר הלימוד לבגרות ואזרחות, לפני שגם צנזרו אותו, למשל, הציגו שש תפיסות של מדינת ישראל, שתיים מהן תפיסות שמדברות על ישראל לא כמדינה יהודית, אלא כמדינה כלל אזרחיה. הספר לא אמר תסכימו עם X או עם Y. אבל הוא הציג את המגוון של הדעות. אותו דבר, צריך להיות פה. אומר יותר מזה. העלמה של הכיבוש גם מנוגדת לחוק. היא מנוגדת לחוק חינוך ממלכתי. כי בחוק חינוך ממלכתי, נאמר למשל בסעיף 2א(2) שהתפקיד של החינוך – זה לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת. לאחר מכן, בסעיפים נוספים כתוב – שחינוך ממלכתי לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה, וכו', וחברה חופשית, לחזק את כוח השיפוט והביקורת. לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה ליצור אווירה מעודדת את השונה והתומכת בו. להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית. מסורת ייחודית, זה גם אל מול האזרחים היהודים, זה גם אל מול ערבים מחוץ לישראל, וזה גם הנרטיב הפלסטיני הלאומי.

העלמה של הכיבוש גם מזיקה כאמור מבחינה דמוקרטית וחינוכית, כי היא מונעת ספקנות וכן הלאה. אסיים בדקה אחת, בהתייחסות לפילוסוף מאוד מוכר בשם ג'ונס סטיוארט מיל, שהוא בספרו "על החירות", נותן צידוקים ללמה חופש הוויכוח כל כך חשוב. הוא נותן ארבעה צידוקים, אני עושה את זה מאוד מהיר, ומסיים.

דבר ראשון - דעה מושתקת עשויה להיות נכונה, ואז אנחנו מפספסים את האמת. הוא עומד על ההקשר הזה. מי שטוען אחרת, זאת אומרת, שדעה מושתקת לא יכולה להיות נכונה, למעשה עומד על עצמו שהוא חסין מפני טעות. אין כזה דבר. זה לא יותר מאשר ארוגנטיות רודנית. הדבר השני – דעה מושתקת עשויה להיות נכונה בחלקה. ההשתקה שלה, בעצם, תמנע מאלה שמשתיקים ליהנות מהפנמת האמת. הנקודה השלישית – גם אם הדעה מושתקת כולה שקרית, מה שאומר שהמקובלת כולה אמיתית, ההשתקה שלה תמנע ביקורת על הדעה המקובלת, מה שיהפוך את הדעה המקובלת לאמונה תפלה שלא באמת תובן, וממילא לא באמת תתקבל. הטיעון הרביעי שלו – כתוצאה מזה, דעה שאינה עומדת השכם והערב בפני ערעור – ב"ה" וב"ע", תתנוון ותאבד מחיותה. כלומר, החשיבות במימד הסובייקטיבי, לצד האובייקטיבי, שהזכרתי קודם, הוא חשיבות של הצגת המגוון, ויש מחלוקת אחרת אנחנו בוגדים גם בערכי החינוך הדמוקרטי במיוחד, וגם אנחנו למעשה, פועלים נגד חינוך ממלכתי, וגם נגד חוזר מנכ"ל מ-2016.

סיכום, חוזר מנכ"ל מ-2016 כותב: "ההוראה, מטרתה לעודד מורים, לנהל שיח בכיתות. חינוך לתודעה פוליטית ואזרחית, הוא מטרה רצויה וחשובה בכל מדינה דמוקרטית, וגם במדינת ישראל, ומשמעותו כי המערכת תעודד את התלמידים לצבור ידע לגבי הנעשה בזירה הציבורית בישראל - לנהל דיון בעניינים אלו, ולגבש עמדות, כל אחד על-פי השקפתו ובאופן מנומק.

באיזו שנה?

ב-2016. בזה סיימתי. העלמה שמצא במחקרו פרופ' בן-עמוס, היא ההיפך מכל מה שכרגע הזכרתי, ולכן, הדיון הזה. תודה על הסבלנות.

יש לנו גם את חבר הכנסת אריאל קלנר, שנמצא במקביל בוועדת חוקה, ושניהם מהזום. ויש לנו גם אורחים. אני רוצה לבקש, מחבריי חברי הכנסת, שממש נדבר קצר, כדי להיות נדיבים שכולם יוכלו להישמע. אריאל ביקש לדבר, כי הוא צריך לעבור לוועדת חוקה. אני מציעה שהסדר יהיה כזה. אעשה זאת לפי סדר הבקשות שלכם.

בבקשה, חבר הכנסת עוזי דיין. אתה ביקשת ראשון.

אני מסכים. אני חושב שבישראל החינוך לא עוסק מספיק בהיבטים הפוליטיים. זה לא עניין של חינוך פוליטי, זה ההיבטים הפוליטיים. בכלל נוטים לא לעסוק במאה השנה האחרונות בכלל כנושא בתחומים שונים. למשל, לא לומדים מלה על ועידת סן-רמו. בהמשך שלה, רוב התלמידים לא יודעים איפה זה מעברות הירדן, כי בערבית קוראים לזה – ארמון היהודים, קאסר אל-יהוד. ואנחנו קוראים לזה – קאסר אל- - -

אף אחד לא יודע, רוב התלמידים לא שמעו אף פעם על - "תנורו של עכנאי", המקור אחיד למדינה יהודית דמוקרטית, לא לומדים בכל כיתה את - "תנורו של עכנאי" - מה זה - "לא בשמיים היא". מה זה – "אחרי רבים להטות".

זה מקור מאוד בסיסי מהמסורת היהודית לתרבות של דיון ומחלוקת.

מי שעסק בדמוקרטיה, דרך אגב, הם ידעו עברית. למה? כי הם למדו עברית בשביל לעשות את הכנסייה שלהם במגרש שלהם בתחום - - -

אנחנו מסכימים שצריך להעלות את הרמה. תמיד בדיוני ועדת החינוך, אנחנו אומרים שהחינוך לא מספיק ברמה גבוהה. בכל המקצועות, לא רק.

ולומדים מלא על גזרות ת"ח-ות"ט, וכו'. ולא עוסקים במאה השנה האחרונות, וכולם משתפים פעולה, דרך אגב. ההורים לא כל כך רוצים שיעלו את זה, והמורים לא כל כך נוח להם שיעלו את זה. ולכן, הפתרון, לדעתי, הוא בדברים הבאים: לעשות בכל המקצועות קונקרטיזציה של הדברים. לומדים תנ"ך, לעשות, וזה כן, קונקרטיזציה מה זה אומר. מה זה אומר למצב של היום. מה זה אומר לבעיות שאנחנו מתמודדים איתם היום. דבר שני, צריך לחזק את החינוך הלא פורמלי, מה שקוראים, שם גרוע, אבל לפחות שם, זה הרבה יותר פתוח. דבר שלישי – צא ולמד. מרוב שיושבים בכיתות שנראות כמו שהם נראו ב- - - אותו דבר, אותו מבנה, וכו'. צאו החוצה, תפגשו את העם שלכם, את הקהילות שלכם, תדברו. וזה מה שקורה למה המכינות הקדם-צבאיות מצליחות כל כך, כי סוף, סוף, מוצאים זמן אחרי 12 שנה שלא היה לזה זמן, לעסוק בשאלה – מי אני, מה אני, מנין אני בא, ומנין אני הולך. מה, לא היה זמן לדבר הזה?

אני, כאשר סיימתי תיכון, לא חשבתי לבזבז דקה על שנה שלמה בשביל לברר את בעיות היסוד. ולכן, אני מסכים עם הקו, יש פה סוגיה שלמה איך עושים את זה. אני גם לא בטוח בחוזר מנכ"ל, שצריך לעודד את התודעה הפוליטית בדיוק. אבל מקובל עליי, אם הכול פוליטיקה, אז הכול פוליטיקה. אז מה לקחת ממערכת החינוך – לא לפחד. ללמד היסטוריה של הזמן הזה, גיאוגרפיה של הזמן הזה, שלא הצטרכו לעשות חידונים מטופשים כמו מה צפון למה – נצרת או זיכרון יעקוב? וכו'. ותלמדו את הכול, עם הוויכוחים וכו' שיש היום. בקיצור, בגיל מאוד צעיר, הייתה בעיר, העמק, זה רק עמק אחד – עמק יזרעאל, הייתה אספה של ה"שמוניצניקים", של השומר הצעיר. אנחנו לא היינו קשורים לאגף הזה, ולא היה שום ערבוב, חס ושלום. אבל היה אחד משני האדמו"רים של השומר הצעיר, והוא אמר בהקשר אחר, בהקשר לתודעה היהודית, הוא אמר לצעירים שם – "ניסינו ורצינו לגדל אתכם דור של אפיקורסים, ויצאתם דור של ה"עם-ארצים". והם לא צחקו, ולא התרגזו, כי הם לא ידעו מה זה אפיקורסים, ולא ידעו מה זה "עם הארצים". ולכן, זה מה שצריך. אפיקורסים ודעות שונות מסתבר, בורים ועמי ארצות, אין לזה תקנה.

תודה רבה.

בבקשה, פרופ' אבנר בן-עמוס. בבקשה.

אני עדיין קצת מנסה להבין את מה שאמר חבר הכנסת עוזי דיין. כי גם בדוגמאות שנתת, נתת רק דוגמאות שרק יהודים יכולים להבין אותם.

נכון מאוד. נתתי דוגמאות - - -

דרך אגב, תדעי לך, בבתי-הספר הערבים בישראל, בכל מקום שהייתי, וניסיתי שידברו באיזו שהיא צורה או יעלו משהו פוליטי, כולם היו מסויגים מזה. המנהלת לא רצתה, המורים לא רצו.

מעבר לזה, עובדתית, אתם יודעים הרבה יותר מה קורה אצלנו מאשר אנחנו יודעים מה אצלכם.

בטח כולם יהיו מסויגים. הרי יש - - - שאף מנהל בית-ספר או אף מורה לא מעז לפתוח את הפה בעניינים - - - ועוד איתך... אני למדתי תנ"ך ותלמוד, יותר ממה שלמדתי על מחמוד דרוויש.

אתה צוחק, אבל תדע לך שהרבה אנחנו לא מכירים את המציאות בבתי-ספר הערבים. כי לפעמים מה שנקרא רצון רע, הוא גם חוסר היכרות. מה שמאוד מובן לך מאליו, לא מובן להם.

מעבר לזה, באותו עניין, מורים בחברה היהודית שמעלים סוגיות שבמחלוקת, גם הם מוענשים.

בבקשה, פרופ' אבנר בן-עמוס. בבקשה.

גם זה מותר לאזרח מן השורה להגיד – שלא היה לו שום קשר. לא האנשים שיושבים עכשיו במוקד קבלת ההחלטות, וכן מתווים מדיניות גם של החינוך במיוחד, אנחנו יושבים בוועדה. לא יכול להיות. אם לא מכירים 20% ממערכת החינוך במדינת ישראל, איך תגזרו מדיניות?

גברתי, אולי נתמקד בנושא.

אתה צודק.

זה נושא מעניין, חשוב. כל יום אנחנו דנים בנושא כזה. עם כל הכבוד, קצת נדבר על הנושא.

זה חלק מהנושא.

כן. פרופ' בן-עמוס. בכבוד.

שלום לך, אדוני, חבר הכנסת סמי אבו שחאדה, אני למדתי אצלך זיכרון קולקטיבי, וזו הזדמנות להודות לך.

שלום, תודה. תודה רבה על השיר היפה שפתחת בו, לגבי הפוליטי. אני רוצה לעשות הבחנה בין מה שהייתי קורא לו – חינוך פוליטי, וחינוך לחשיבה פוליטית. כיוון שאם חינוך פוליטי הוא בית חינוך, שאפשר לו במלים אחרות – אינדוקטרינציה, או חינוך שנועד לכוון ולטפח צד אחד של המפה הפוליטית. אז חינוך לחשיבה פוליטית, הוא חינוך שבעצם אומר יש את המרחב, יש את התחום הזה שנקרא פוליטיקה, ואנחנו צריכים להבין איך הוא מתנהל, מה קורה בו, כדי שבעצם נהיה אזרחים פעילים במדינה כפי שמקובל לחשוב על תלמידים שעברו את גיל ה-18.

מהבחינה הזאת, מה שאנחנו מדברים עליו, בגדול, זה חינוך לחשיבה פוליטית, בסופו של דבר. עכשיו אני רוצה להתמקד יותר במחקר שלי, שהוא בעצם אחד הדברים שהביאו לדיון הזה. כאן, אני רוצה להתחבר למה שחבר הכנסת כסיף אמר. השאלה ששאלתי את עצמי הייתה – תלמידי בני 18, תלמידים ותלמידות, יוצאים לחיים – יוצאים לצבא, יוצאים לאזרחות, הולכים להצביע מה הם יודעים על העולם שמסביבם – על המרחב, על ההיסטוריה הקרובה שלהם. על המרחב הפוליטי. אחד הדברים שאני חושב שהם אמורים לדעת, זה מה קורה עם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו כיבוש.

אבל שתי מלים מקדימות לפני כן. אני חושב, כשאנחנו מדברים על כיבוש, אנחנו בעצם מדברים על שני דברים שונים. כאן, אנחנו צריכים לעשות הבחנה בין מה שנקרא באנגלית - konquest כלומר, הפעולה של הכיבוש שהתרחשה ב-1967, במה שנקרא באנגלית akupation - שליטה. השליטה של מדינת ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967, המשפטנים קוראים לזה תפיסה לוחמתית, יש לזה כל מיני ביטויים. המימד המשפטי פחות חשוב לי, אבל חשובה לי השאלה המעשית – מה קורה בשטחים אחרי שהם נכבשו. המחקר שלי בעצם מתמקד בשאלה הזאת. פחות מהשאלה של מה שקרה בדיוק ב-67', ויותר בשאלה מה התרחש באותם שטחים שנכבשו ב-67' מאז, מסוף שנות השישים בעצם ועד היום.

עוד מלה לגבי המחקר. אני לא חקרתי מה באמת מתרחש בתודעה של התלמידים. מה התלמידים בפועל יודעים על הסוגיות האלה, כיוון שהמידע שהם מקבלים הוא רחב מאוד, הוא מתקבל מכל מיני גורמים אחרים, כמו אמצעי תקשורת והמשפחה. אלא שאלתי שאלה לגבי משרד החינוך, מה משרד החינוך היה רוצה שתלמידים יידעו. מה הם אמורים לדעת על-פי משרד החינוך. בשביל זה בדקתי מה שמשרד החינוך אמור לספק להם. זה מתבסס כמובן על תכניות לימודים, על ספרי לימוד, על בחינות בגרות, בהנחה שהמורים בדרך כלל מתמקדים ומתרכזים במה שיהיה בבחינת הבגרות. במה שלא קיים בבחינת הבגרות, אנחנו יודעים שבדרך כלל גם לא קיים בכיתה.

בהתאם לכך, בדקתי את התחומים שבהם המידע הזה אמור להופיע. תחום אחד זה תחום הזמן – מאז שנות השבעים ועד היום, כלומר ההיסטוריה. תחום שני - המרחב הגיאוגרפי מהים עד הירדן. תחום שלישי - המרחב הפוליטי שנלמד בדרך כלל באזרחות. תחום רביעי – פה אני מתייחס למה שעוזי דיין דיבר עליו, זה החינוך הבלתי פורמלי. חינוך שכולל מסעות, טיולים, סדנאות. בכל התחומים האלה, הכיבוש במובן של akupation היה אמור להופיע בצורות כאלה ואחרות.

קודם כל, צריך לומר שכן יש התייחסות לא מעטה למה שקרה ב-67'. כלומר, מלחמת ששת הימים מופיעה, ואפילו יש התייחסויות למה שנקרא - ההשלכות המידיות של המלחמה. השטחים שהתווספו למדינה, המקומות הקדושים, הפולחן, ואפילו יש פה ושם התייחסות לוויכוח הפוליטי בין אלה שאומרים - שחרור של השטחים, ואלה שאומרים - כיבוש של השטחים. אבל אחרי כן, הדברים משתנים לחלוטין. ואחרי כן, הייתי מחלק את התגובה של מערכת החינוך לשלושה חלקים, או שלוש אסטרטגיות. אסטרטגיה אחת – הייתי קורא לה אסטרטגיה של הכרה במה שאכן התרחש בשטחים הללו. אסטרטגיה שנייה – הכחשה שאותה הייתי מחלק בין העלמה ונורמליזציה. ההכרה מופיעה בכמה ספרי היסטוריה בודדים שמספרים את הסיפור כהווייתו, כמו שעופר כסיף התייחס אליו, משטר ההפרדה שמתקיים בשטחים, ההבחנה בין המתנחלים היהודים, כל זכויות האדם, כל הזכויות הפוליטיות. התושבים הפלסטינים שנעדרים זכויות אדם, נעדרים זכויות פוליטיות, הדברים מוכרים, ואלה הן העובדות. אפשר כמובן להתווכח על ההצדקה של העובדות האלה, האם זה מוצדק או לא, אבל קודם כל אלה העובדות.

האסטרטגיה השנייה של ההכחשה, כמו שאמרתי, מתחלקת לשני חלקים. אחד - העלמה מוחלטת. למשל, בספרי האזרחות, אין שום התייחסות, רק הוויכוחים המאוד מינוריים האלה. אז אם ככה, האסטרטגיה השנייה כמו שאמרתי – העלמה מוחלטת, לא קיים פשוט מה שמתרחש בשטחים, בעיקר בספרי האזרחות. האסטרטגיה השלישית - זה הנורמליזציה, כלומר, התייחסות למה שקורה באותם שטחים, כאילו אין הבדל בעצם לבין התחום ממזרח לקו הירוק, לתחום ממערב לקו הירוק, שהדוגמה הטובה ביותר, זה המפות שמופיעות במרבית ספרי הלימוד, בעיקר בספרי הלימוד וגיאוגרפיה, שמרבית המפות האלה, אנחנו בעצם רואים את כל השטח שבין הים התיכון והירדן, כשטח שנתון כולו למרותה של מדינת ישראל. לפעמים, מופיעים כמה כתמים חומים, לא כל כך ברורים. רואים בתחתית המפה את ההתייחסות לכיתוב - שטחי A של הרשות הפלסטינית, כאשר אף אחד בעצם לא הבין מה קורה בהם. אבל התלמיד שגדל לתוך הסיטואציה הזאת, שמסתכל על המפה, בעצם, לא מסוגל להבין מה מתרחש באותם שטחים, כי מובן מאליו שמהים עד הירדן השטח כולו שלנו – שלנו, במובן של מדינת ישראל.

אם ככה, מה שקורה בסופו של דבר, ועם זה אני אסיים. אני חושב שמשרד החינוך מבצע אקט מאוד מתוחכם של העלמה והשתקה. ואני מניח, ואני יכול רק לנחש, משום שהדבר בסופו של דבר, נוח, מפתח לקדם תלמידים שלא מכירים את מה שמתרחש מסביבם. שלא חושבים מבחינה פוליטית, ובסופו של דבר, גם לא יהיו אזרחים פעילים ואקטיביים במדינת ישראל.

תודה רבה. ותודה על העמידה בלוח הזמנים.

בוקר טוב, תודה על הדיון המאוד חשוב הזה. אני בעצמי לימדתי מדע, מדינה והיסטוריה בחברה הערבית. המצב שם בספרים קצת יותר קשה, כי ההשלכות הנפשיות הרבה יותר קשות בעיניי, זה תהליך של מחיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה, היה דיון רציני בין הפילוסופים השונים על איך מגדירים השמדת עם, מה תהיה ההגדרה המקובלת לג'נוסייד. כמובן, שבסוף התקבלה ההגדרה שהלכה יותר על הג'נוסייד הפיזי, אבל אחת ההצעות החשובות הייתה, שגם מחיקה של תרבות של העם, וגם מחיקה של שפה של עם, וגם המחיקה התרבותית, יכולה גם להיתפס כדבר כזה.

ישראל היא מיוחדת בהמון דברים, גם במערכת החינוך שלה היא מיוחדת, כי אולי זאת המדינה היחידה בעולם, אולי גם צפון קוריאה תהיה דומה לה בעניין, שמערכת החינוך נמדדת בהישגיה בכמה תלמידים הוציא בית הספר ליחידות הקרביות. בשביל זה, צריך להכין אותו. צריך להכין אותו, כדי שיהיה חייל, לא כדי שיהיה תלמיד רציני וביקורתי, כמו שרוצה ד"ר עופר כסיף, וכמו שאני הייתי רוצה. אלא כדי שיהיה חייל. חייל צריך לא לחשוב. הרי, כדי שהחייל יבצע את ההוראות המזעזעות של להשאיר מיליוני בני אדם תחת כיבוש, וזאת תהיה נורמת החיים שלו, אסור שיהיה - - - הרי אם הוא היה חושב, ומתנהג כמו בן-אדם ביקורתי, לא היה אפשר להחזיק את הכיבוש הזה כל כך הרבה זמן.

הרי כל העניין פה של מה המטרה בלימודי היסטוריה, מדע מדינה, גיאוגרפיה. המטרה פה היא מטרה פוליטית. כל דיון שמנסה להתעלם מזה, בעיניי הוא החלטה פוליטית. ככה אני תופס את הדברים. אני חושב שהעניין הזה של המחיקה, הוא דבר שהוא מתמשך, והוא נעשה באופן מודע. אם בספרי הגיאוגרפיה לא הייתה מחיקה של העם הפלסטיני, ובספרי ההיסטוריה – הייתי יכול להבין שזה קורה בטעות - הפרופסור הזה, או הפוליטיקאי הזה. אבל כשבכל הספרים מוחקים את הדבר הזה – נעשה במודע, זה לא נעשה בטעות. אם זה היה קורה בחלק מהספרים ככה, ובחלק מהספרים בצורה שונה – את זה אני יכול להבין. אבל ברגע שכל ספרי הלימוד מוחקים עם ומתעלמים מהכיבוש, אלה התוצאות.

כאשר המטרה של המערכת היא להכניס את הילדים לצבא כמה שיותר, וליחידות הקרביות, כדי להמשיך את שלטון הכיבוש הזה, אני לא מתפלא. אני פשוט אומר שזה מגדל ילדים, נערים, לעתיד של המשך כיבוש, דיכוי, שכולם מדברים עכשיו, שזה מדבר לאפרטהייד, דרך אגב, במקרה הפלסטיני, אפרטהייד The wish pull thinking. אם הציונות הייתה מסתפקת באפרטהייד, לא היה צריך גירוש. היו שולטים מאות על רוב. לא היה להם מספיק הצדקות גזעניות לעשות את זה. הלוואי שהיו מסתפקים באפרטהייד. כשלא מכניסים את זה לתכניות הלימוד, מקבלים את התוצאות שאנחנו מקבלים. אני חושב שתכניות הלימוד התדרדרו מאוד בשנים האחרונות. הן לא מאפשרות לא דיון פוליטי, רציני, ומעמיק ודמוקרטי, ולא לפתח אישיות ומחשבה של התלמידים כמו שצריך. זה יוביל בעיניי להרס החברה.

רק לפרוטוקול. אני מבקשת להביע הסתייגות עמוקה – גם - - - מערכת החינוך. גם - - - פעולות צבא הגנה לישראל, וגם מהרבה דברים אחרים, לא נתווכח פה, כי באמת אין זמן לדיון מעמיק.

סליחה. פה, כל אחד מביע עמדות. לא הבנתי את הצורך בהסתייגות מהדברים שלי. לפחות שנעשה את זה גם כאקט פוליטי מודע.

שלום לכולם, אני רוצה לתאר את תמונת המצב בספרי הלימוד ובבחינות הבגרות. הפרשנות, גם פרופ' בן עמוס, התייחס לזה, היא סוגיה שכל אחד יכול לקחת אותה למקום שהוא לוקח והיא בעיניי המתבונן. הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני, הופיע בתכניות הלימודים, בספרי הלימוד ובבחינות הבגרות. בעינינו זה חלק מהתשתית שתלמידים צריכים לדעת להכיר ולהבין, כדי שאחר כך, כל אחד מהם יוכל בבוא היום כאזרח לגבש את עמדותיו על בסיס של ידע והבנה של העובדות שמרכיבות את המציאות כפי שהיא, כפי שאנחנו חיים אותה. אני אדגים רגע מבחינות הבגרות. נתחיל בהיסטוריה – ממלכתי, וממלכתי דתי. לאורך השנים, מופיעות כמעט בכל שנה שאלות שקשורות בנושא הזה של סכסוך ישראלי-ערבי-פלסטיני. קיץ תשע"ז, היסטוריה ממלכתי, שאלה על הסכמי שביתת הנשק ובעיית הפליטים. מהו הקו הירוק? הסבר, מדוע לא נחתם בתום מלחמת העצמאות הסכם שלום בין ישראל לשכנותיה? סעיף א'. סעיף ב' - הסבר את הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים. שאלה שהייתה בתש"ף, בשנה שהסתיימה בימים אלו, בחורף, עוד אין לי איתי. אתמול הייתה הבגרות בהיסטוריה, אין לי פה את השאלון של הקיץ. היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים בתום מלחמת העצמאות. הסבר שני גורמים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטיים – גורם אחד, שקשור לחברה הפלסטינית, וגורם נוסף להיווצרות בעיה זו. הצג הגבל אחד בין הסכם שביתת נשק להסכם שלום. הסבר את החשיבות שהייתה להסכמי שביתת הנשק שנחתמו בתום מלחמת העצמאות עם מדינת ישראל.

השאלות שאת מזכירה, זה לא נותן שום מענה לדברים שאני הזכרתי קודם וחבריי גם, כי השאלות האמתיות, במרכאות, הן שאלות עומ"ר – שאלות של עניין, מעורבות ורלבנטיות. לא שאלות של בקיאות על פני השטח. כל מה שאת מציינת, וגם אני עברתי על זה. כל הבחינות שהיו בשנים האחרונות, אף אחת מהן הן לא שאלות עומ"ר.

שאלות עומ"ר, אני ארחיב על זה. בעצם, שאלות שמדברות גם על התחום הערכי, ועל התחום של רלבנטיות לחיים, אני לא בדקתי. אבל יש בהחלט גם בתחום הזה. כשאנחנו מבקשים להסביר איך תהליך נוצר, זה לא רק ידע, זה במפורש יכולת לחשוב על התהליכים לנסות להסביר איך הם התרחשו ומדוע. בספרי הלימוד, יש דיון בהרחבה גם על שורשי האלימות הערבית-פלסטינית בארץ ישראל, בהיווצרות הסכסוך לאורך המאה העשרים עד ימינו, ועד להסכמי אוסלו. אני חושבת שהכותרת של הדיון, שיש העלמה של הסכסוך, או השתקה שלו, היא לא נכונה. הדרך לנתח אותו ולהסתכל עליו, אני חושבת שהדיון ביניכם הראה שיש דרכים שונות להסתכל על הנושא הזה, והם באות לידי ביטוי בכיתות.

אנחנו יודעים שיש הרבה בחירה בתוך התכניות. האם הנושאים האלה הם בחלקים שהם חובה, או בחלקים שהם בחירה? – זו שאלה אינפורמטיבית, לא עומ"ר.

את שואלת אותי שאלה שהיא שאלה מאוד כאובה. דיבר פה מישהו קודם על הידע שאנחנו רוצים שהתלמידים ייצאו איתם כבסיס לחשיבה. קודם כל, הנושאים האלה הם בתוך החובה. בוודאי הבסיס שלהם. אבל תמיד יש גם התחלפות של נושאים. מלחמות ישראל, יכולה להיות שנת לימודים מסוימת שמלחמה לא תופיע. זה, כדי לתת את הנתונים כפי שהם. דרך אגב, שנת תשפ"א, תהיה בעייתית במיוחד בהקשר הזה, כי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שההספק והזמן שיעמוד לרשות ההוראה והלמידה, לא יהיה דומה לשנה סטנדרטית, יהיה לזה מחירים בתחומים של איזה נושאים ייכללו ואיזה לא. דרך אגב, לא לומדים רק לבגרות במערכת החינוך. הנושאים האלה נמצאים גם בספרי הלימוד בהיסטוריה בחטיבת הביניים, וגם בחטיבה עליונה.

אני בכל זאת רוצה לעבור לממלכתי דתי. בממלכתי דתי, יש בהחלט בהיסטוריה גם כן, בסיס רעיוני של תכנית לימודים בהיסטוריה במגזר היהודי. בהחלט, יש שאלה לבגרות, למשל, הסכסוך בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי, ניהלו בצד הערבי לא רק מדינות, אלא גם ארגונים שונים. ציין מה המשותף לארגון אש"ף ולארגון החמאס, והצג שני הבדלים בין ארגונים אלה. הצג דרך, לא צבאית, שבה נאבקו מדינות ערב במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמת המדינה. גם ספרי הלימוד מקדישים בהיסטוריה של הממלכתי דתי זמן ומקום להיווצרות הלאומיות הפלסטינית בארץ ישראל. שואלים על ההתמודדות עם הסכסוך דרכים שונות, הסכסוך בין מדינות ערב לישראל מקום המדינה עד 1977. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, יוזמות מדיניות שונות משנות השבעים ואילך, לפתרון הסכסוך הערבי הישראלי ועל הבעיה הפלסטינית.

אני כן אוסיף שני דברים. באזרחות, שזו באמת תכנית שהיא משותפת לכלל המגזרים, יש התייחסות נרחבת גם להיווצרות בעיית הפליטים. גם לתוצאות מלחמת ששת הימים, פרופ' בן עמוס, דיבר על זה, שיש התייחסות להעמדות השונות שיש בציבוריות הישראלית לסוגיה של השטחים המשוחררים, השטחים הכבושים, ואתה התייחסת לשינוי בדבר הזה. אנחנו גם בגיאוגרפיה, גם בהיסטוריה, גם באזרחות, ישנם בספרי הלימוד המפות שמתייחסות להצהרת בלפור, לתכנית החלוקה, הסכמי שביתת הנשק. בכל המפות בגיאוגרפיה, גם אלו שאינם משרטטות את הקו הירוק, ולא כולן, זה נכון. הם נשענות, לפי הנושא, יש בהם את השרטוט, או אין בהם את השרטוט של הגבולות. אבל יש למטה במקרא, תמיד כתוב גבול מוסכם, ואז יש בפירוש נוכחות לזה שאין למדינת ישראל גבולות מוסכמים.

אני רוצה לסכם ולומר, שהנושא הזה אכן מורכב מאוד, כשאנחנו רוצים להסביר את שורשי הסכסוך ואת הגורמים לו מצד אחד, ולחנך לחיים משותפים - היכולת לחיות במתח הזה, והרצון לייצר חברה שיש בה זכויות אדם, חברה שיש בה חיים משותפים ודיאלוג ומפגש, הוא דבר שאנחנו צריכים להחזיק בשני הדברים יחד, ואין בשום מקום מדיניות של השתקה של הסכסוך או רצון שהתלמידים לא יידעו, יכירו ויבינו, וכל אחד בתוך קהילתו גם עושה את זה בדגשים שונים, וכך גם המורים בכיתות וטוב שכך.

תודה רבה.

בבקשה, חברת הכנסת סונדוס.

תודה רבה. ברכות על הדיון המאוד חשוב. תודה רבה, חברנו, חבר הכנסת עופר כסיף, שהעלתה את הדיון המאוד חשוב והכאוב.

אני רוצה להתחיל במשפט של ד"ר ניר מיכאלי ארוסטו, שהגדיר - בני אדם כבעלי חיים פוליטיים. רצינו או לא פוליטיקה, אנחנו משפיעים על הפוליטיקה, והפוליטיקה משפיעה עלינו. מה שקורה בבתי הספר – הם מנתקים את ההקשר הזה, ואת החשיבות הזו, כאילו שמטאטים מתחת לשטיח. אני חושבת שמזמן עברנו שבית ספר הוא מקום ללמד קריאה וכתיבה. היום בתי הספר עם פלטפורמה – לחינוך, לשינוי, לעצב בן-אדם, אזרח שהוא משנה ושואף לשינוי חברתי, ומוסיף ותומך בכל התחומים מחוץ לכותלי בית הספר.

אבל מה שקורה בתחום הפוליטיקה בכלל, בנושאים פוליטיים בכלל, והכחשת הכיבוש בפרט, והנושאים הנוגעים לסכסוך הפלסטיני הישראלי, זה מייצר משבר אי-אמון נוסף מצד האזרחים הערבים הפלסטינים במדינת ישראל. הידע שאנחנו מקבלים זה לא רק מבתי הספר, עברנו את השלב הזה בכלל. מורה לא מקור ידע, גם בתי ספר לא מקור ידע נפרד – הידע קיים ברשתות, וחברי הכנסת, במיוחד מהרשימה המשותפת, מנסים כל הזמן להדביק את הפערים האלה, ולהגביר את המודעות בקרב התלמידים שלנו, והאוכלוסייה הערבית בפרט.

התלמיד הערבי, והאזרח הערבי, בן-האדם הערבי במדינת ישראל, מודע להיסטוריה. אחרי שהוא מסיים בית ספר, נוצר לו עוד שאלה מאוד חשובה. למה מחליטים להתעלם מההיסטוריה שלי? למה משמידים קטעי היסטוריה בתוך ספרי ההיסטוריה? למה לא דנים בנושאים האלה? זה מייצר משבר אמון כל כך גדול, ומתחיל לבנות לו זהות חדשה, ובצדק, שאין בה אמון במערכות השונות במדינת ישראל.

כשאנחנו מדברים על חינוך פוליטי, ואגב, כל הניסיון הזה, זה עוד מסמר בארון הדמוקרטי של מדינת ישראל, וזה מתחבר לאפרטהייד שדיבר עליו סמי. כי אני עכשיו מנסה לבטל אנושות שלמה, היסטוריה של עם שלם ולא לדון בה. כשאנחנו מדברים על חינוך פוליטי, אנחנו מדברים על ידע פוליטי, זו התנייה והבניית ידע בתחום ערכי הדמוקרטיה, והפנמת הערכים האלה, ונושאים פוליטיים, וחשיבה ביקורתית, פוליטית, שזה לא פחות חשוב.

אני רוצה להגיד לך יותר מזה, כמורה, לא רק שלא מדברים על הסכסוך הפלסטיני הישראלי ועל הכיבוש. אם המורה, או מורה מחליט לדבר על ה"נכבה" או על אזכור איזשהו יום חשוב לעם הפלסטיני, או לנו, הוא יקבל אזהרה, ויכול להיות שיוזמן לשימוע. זה לא פחות גרוע מהכחשת כל הנושאים, והסכסוך הפלסטיני הישראלי בתוך בתי הספר. ללמד אותו – זה לטפל בו ולנסות לגשר בין הפערים הקיימים בין כלל התלמידים - ויש מישהו שחושש. אם אני מלמדת תלמידים ומקנה להם את הידע הזה, זה ישפיע על המציאות. זה יבוא, אם לא, זה יגיע. זה יהיה לתלמידים, הידע הזה יהיה. אבל עדיף לקחת אותו באופן שיטתי, סדיר, מובנה, בתוך מערכת החינוך באופן מכבד את האחר, וכל אחד שנמצא במדינה הזו, וזו חובה לשנות ולהכניס את זה לתוך מערכת החינוך.

בבקשה, רוני יבין מ"נשים עושות שלום".

שלום, אני מתרגשת קצת. אמנם אני בבית, אבל בכל זאת זה מרגש, אני מכירה פה חלק מהדמויות. אני רוצה לברך אתכם על הכנסת החדשה, ולקוות שבאמת תהיה פעילה וטובה.

אני מ"נשים עושות שלום" היום, אבל הרבה שנים במהלך השנים האלה הכרתי גם את תהלה וגם את אלירז. הייתי מחנכת, מורה בתיכון הניסויי ועמדתי בראש בית מדרש "אלול". היום אני פעילה ב"נשים עושות שלום". אני רוצה להתייחס לנושא שעל הפרק, ואני שמחתי מאוד לשמוע את הדברים של אלירז, ולדעת, לא רק מה שאמר פרופ' בן עמוס, אלא יש גם את הצד השני, כי אני כבר לא בעניינים כל כך, אני התרחקתי. אבל רציתי כן להתייחס אל העיקרון.

העיקרון, זה לא יהיה מפתיע להגיד שמנסים להעלים את העובדה שיש ערבים ושיש סכסוך, ושחלק מערביי ישראל קוראים לעצמם פלסטינים, זה עדיין הפתעה מאוד גדולה עבור חלק גדול מהישראלים שטורחים לעשות את ההפרדה. לכן, זה לא יהיה מובן, או לקבל את הטענה שיש ניסיון להעלים את הסכסוך, ויש סכסוך להעלים את - - -

יש גם ניסיון של החרדים להעלים נשים. יש ניסיון של המשטרה להעלים אתיופים. יש ניסיון של הערבים אולי להעלים את הדרוזים. אחת התופעות שאני רואה היום בחברה הישראלית, זה שכל צד מנסה להעלים את הצד שלא נוח לו לחיות אתו. זה ברור לגמרי, שברגע שאתה מנסה להעלים את הצד השני, ולא להסתכל על ההיסטוריה שלו, ולא את המורשת שלו, אתה לא נותן לו לגיטימציה, עושים לו דה-הומניזציה, ואז גם זה לגיטימי לשלול לו זכויות. זה דבר שאותי גם כאשה, וגם כאזרחית, וגם כיהודייה, זה מאוד מטריד התהליך הזה. עד לא מזמן לימדתי מורים, פרחי הוראה, והיו באים אליי נשים ואומרות, רוני, מה אנחנו עושות? אני מורה לאזרחות. אזרחות נתפס למקצוע של שמאלנים. היא נכנסת לכיתה, בעיר בדרום, ואומרים לה, אה, המורה, את מלמדת אזרחות – את שמאלנית. מורה אחר באותו בית ספר, באותה עיירה בדרום, אומר, מה לעשות עם זה שכתוב מוות לערבים? ואף אחד לא מטפל בזה.

בעצם יש החלטה. באמת, אלירז, שמח מאוד לשמוע שהדבר הזה הוכח, השאלה היא מה קורה באמת בשטח, ואיזו אווירה אנחנו מנסים ליצור, ואיזה ערכים אנחנו בעצם מנסים להנחיל. עוזי דיין, חבר הכנסת, הזכיר את "תנורו על עכנאי". פה אני רוצה להגיד למי שאינו מכיר, מלמדים במין ניסיון להגיד, הנה, כבר הייתה שם דמוקרטיה, הייתה שם הכרעה של רוב. אבל דווקא הסיפור הזה מסתיים באמירה – אם מישהו יודע, בודק אותה טוב, באמירה שהרוב לפעמים טועה, ולכן, צריך להיות גם מצפון, וגם - - - כלומר, נכון שצריך לנהל דברים ישירות. לכן, זה דבר מאוד חשוב להגיד. אז השאלה איך אנחנו כמחנכים, ואיך הכנסת כגוף מוביל, מוכיח מחדש את החינוך לסובלנות, לשוויון לפלורליזם, לזה שישנן קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית, יש לנו מה להרוויח מזה ולא מה להפסיד מזה.

משפט סיכום.

משפט הסיכום הוא כזה. שדווקא אנחנו – פה אני אומרת, אנחנו היהודים, לא הישראלים. דווקא אנחנו היהודים, שאלפיים שנה שמרנו את מה ששמרנו, יודעים טוב מאוד שאי אפשר להעלים, לכן, גם מטעמים פרקטיים, אבל גם מטעמים הומניים, צריך לעשות את ההליך ההפוך – להנכיח את הפלורליסטיות הזאת, ליהנות ממנה, ולחשוב על פתרונות לחיים משותפים, ולא על פתרונות של כל מיני מהלכים כוחניים. ואני אגיד גם, שזה לא סוד, ששר החינוך הקודם, האידיאל שלו היה – בוגר לוחם, במקום בוגר עשיר ופלורליסט. זה אני רציתי להביא היום ולהגיד – הבוגר שלנו, או הבוגרת שלנו צריכים להיות פלורליסטים ולהכיר את האחר והאחרת, ולתת לזה מקום, וצריך לחזור אל הערכים והעקרונות הפשוטים האלה. תודה רבה.

תודה רבה.

אני חושבת שהבוגר שלנו גם אנחנו מכינים אותו לחיים המציאותיים שיהיו לו, והפנמה היא חלק מהם, לצערנו.

בבקשה, חבר הכנסת ניצן הורוביץ.

תודה. במחזה חיי גלילאו, של ברטולט ברכט, יש קטע יפה שהוא ממציא את הטלסקופ, ופתאום רואה שכוכבים הם לא קבועים בשמיים בתוך גוש בדולח, כמו שחשבו, וכולם סובבים סביב הארץ. אלא יש מערכת שמש, הכול בניגוד לתיאולוגיה הכנסייתית, ויש את המכשיר. אז הוא בא שם לכמרים, אומר להם, תסתכלו בעצמכם. אז הם אומרים לו: לא, אנחנו לא רוצים לראות. הוא אומר: תסתכלו, אתם לא צריכים להאמין לי, פשוט תסתכלו, ואחר כך תחליטו. לא, לא מסתכלים. כמובן, עינו אותו עד שהוא חזר בו מהדברים. חוץ מהמשפט האחרון שהיה או לא היה. אבל לא משנה.

בוא ניגע בנושא עצמו. קודם כל, היום, להגיד כיבוש, וגם להגיד "נכבה", זה ישר הופך אותך לאיזה משוקץ. אפשר להגיד כיבוש, ואפשר להגיד "נכבה" ואפשר ללמוד על זה. אבל לא חייב מזה להסיק את המסקנה בהכרח הפוליטית שחושבים. אני, למשל, מתנגד לזכות השיבה. אבל אני חושב שצריך ללמוד על ה"נכבה". ומה היה ב-48', ומה קרה. לא תמיד עובר קו ישיר אחת בין חומר ולימוד, לבין מסקנה פוליטית. אבל ההתעלמות היא חלק מניסיון, וזו התעלמות מכוונת, ולכן, אני אברך את חברי עופר שהעלה את הנושא. זה חלק מניסיון פשוט להשכיח, ופשוט להשבית פה איזה עיוות היסטורי כזה כדי להכשיר מעשים עכשיו. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. כדאי לספח את השטחים, לעשות התנחלויות. אגב, זה לא התחיל בספרי הלימוד כבר קודם היה חלק ממה שנקרא – "עם ללא ארץ" ו"ארץ ללא עם". היו פה אנשים, ולא היה מקום ריק. כן, היו גם יהודים, וכן, גם הערבים עשו דברים לא בסדר, ולא ניכנס עכשיו ל-150 שנות סכסוך. אבל צריך ללמוד את זה.

זה לא משהו שקורה באקוודור. האנשים שעליהם אנחנו מדברים, והאירועים האלה – אגב, יהודים וערבים, אנחנו חיים ביחד פה. זה פה. זה לא איזה נושא ערטילאי באוויר. גם אם אתה לא מסכים, אתה צריך לפחות להבין וללמוד מאיפה אנשים באים, מה קורה להם, מה מתרחש. מה לא מתרחש. זה שנגיד בספרי הלימוד מחקו את הקו הירוק, ויש מפה, ולא מציינים ערים בשטחים, אלא רק את אריאל וירושלים, כאילו אין שם ערים ערביות. כל הדברים האלה מה חושבים? שאז הם ייעלמו, הנושא אין כיבוש, שאם לא נגיד את המלה, אז אין בעיה. זה פשוט עוול שאנחנו עושים לתלמידים, ממש כמו אותו גלילאו. הרי אם היו פותחים את הראש, ופותחים את העיניים, ומסתכלים ולומדים, אז הרבה סבל היה יכול להיחסך מהאנושות. לכן אני אומר, צריך ללמוד על זה, ולא לפחד. השכלה ותרבות, ומערכת חינוך, קודם כל, הבסיס שלה חייב להיות פתיחות מחשבתית והכרת העובדות, ואחר-כך תחליט מה שאתה רוצה. אתה רוצה לספח את השטחים – בסדר, זו דעתך. אבל תכיר במה מדובר. תכיר את האנשים, תכיר מה קורה שם. תסתכל לטלסקופ, פשוט תסתכל. אפשר לפתוח את העיניים ולראות, ולא, להכניס את הראש בחול, ולהגיד – לא נגיד כיבוש, אז אין כיבוש ופתרנו את הבעיה.

תודה, גברתי, שלום לנוכחים, אני רציתי לדבר, ולהתחבר פה אל מה שהם מדברים. באמת, מאוד חשוב להכיר את ההיסטוריה. אני חושב שאם יש מה שאנחנו צריכים להכיר בהיסטוריה, זה דווקא בעניין הזה - - - בסכסוך הישראלי-ערבי על ארץ-ישראל, יש אסטרטגיה מאוד ברורה, והיא כל הזמן חוזרת על עצמה, עוד משנות השלושים של המאה שעברה. מצד אחד, באים ואומרים ערביי ישראל, באים וטוענים – אנחנו כאן מדוכאים, שיח של זכויות אדם - - -

כשאתה אומר ערביי ארץ ישראל כבר מעוות.

מדוכא, זה תמיד היה ככה, גם בשנות השלושים פרטו כך על המיתרים של השמאל העולמי וגם היום. מצד שני, כשנמצא במקומות שבהם הם מחנכים – הסתה פראית, גזענית, אנטישמית מהסוג השפל ביותר. ליהודים אין שום זכות על ארץ-ישראל אצלם, בזכות הרשות הפלסטינית. אני רוצה לראות שאחד מחברי הכנסת הערבים, או אם מישהו ילמד על הר הבית ועל קדושתו ליהודים, שמעו שם קצת עוד לפני שהערבים בכלל ידעו שהם מוסלמים – מישהו מדבר על זה? הם מכירים בכלל בלגיטימיות. אז אני חושב שכולם צריכים ללמוד הכול. זה מאוד חשוב שכולם ילמדו הכול ויידעו הכול. אבל לא יכול להיות שמצד אחד, מנסים כל הזמן ללכת לכיוון של – בוא ננהל איזה שיח אינטלקטואלי, בוא נדבר פה על הזכויות ועל הנרטיבים השונים.

תכבוש את כולם ותחנך אותם. תחליט גם להם איך לחנך. אנחנו מדברים פה על מה קורה במדינת ישראל.

אני חושב לדוגמה שמאוד חשוב שתלמידים יהודים וערבים כאחד יכירו את ההיסטוריה שלנו. לדוגמה, חשוב מאוד שיכירו, ולצערי, ממש מעלימים ומשתיקים את העניין הזה, של המופתי חאג' אל חוסייני, שהוא שיתף פעולה עם הנאצים.

מה אתה מבלבל את המוח כשמדברים פה על מדינת ישראל, על ממשלת ישראל, שמוחקת עם, ואתה פתאום מדבר על משהו אחר לגמרי – מה הקשר?

אני מנסה להבין למה זה לא חשוב. למה על זה לא מדברים. לדעתי, זה מאוד חשוב שכולם - - -

להיפך, זה מאוד חשוב. מאוד רצוי שילמדו בדיוק איך - - - את המיתוס המטושטש הזה שמספר שתיים אצל הנאצים היה - - -

סליחה, זה לא פר, הוא בזום.

אני מתנצל, היא צודקת, זה לא פר. נכון.

אני חושב שחשוב מאוד, שכולם ירחיבו את השכלתם. יכירו את כל ההיבטים. את כל ההיבטים ההיסטוריים. לא רק ב-40, או ה-50 שנים האחרונות. היסטוריה ארוכה על הארץ הזאת. כל ההיבטים, שגם התלמידים הערבים יכירו, שגם התלמידים היהודים יכירו. את כל הצדדים, לא צד אחד, ולא לשים פוקוס רק על מה שמתאים לנרטיב של צד אחד.

תודה רבה.

רק בשביל העובדות, שאנשים יידעו לפחות. שגם הערבים במדינת ישראל, וגם היהודים במדינת ישראל, לומדים את הנרטיב הציוני. הלוואי והפלסטינים במדינת ישראל לפחות היו לומדים את הנרטיב שלהם. אני, לצערי, הייתי צריך ללמד את הדבר הזה לתלמידים שלי, כדי שיעברו בבחינת הבגרות. הם למדו את ההיסטוריה של עם ישראל המודרנית, זה מה שהם למדו. לפחות שהוא יידע על מה הוא מדבר.

בבקשה, ד"ר שרף חסאן, יושב-ראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי. בבקשה.

שלום לכולם - - -

סליחה, לא שומעים טוב.

אני מברך על הדיון הזה. בקצרה - - -

אני מתנצלת, אנחנו לא שומעים. טכנית, לא מצליחים לשמוע.

בקצרה. השאלה המרכזית בכל הנושא הזה, לאן אנחנו חותרים - - -
לחינוך לחיים משותפים, או למשהו אחר. להמשך הסכסוך - - -

סליחה, לא מצליחים לשמוע אותך.

בבקשה, ווליד טאהא.

תודה רבה. הרגשתי שיש לך בעיות של שמות של ערבים במיוחד.

יש לי בעיה שאני חדשה, אני עוד לא מכירה. סליחה.

את לא היחידה, התופעה הזאת קיימת. באים לבטא שם ערבי, אז מסבכים אותו.

עופר, תודה רבה, שהעלית את הנושא הזה. אני הייתי משתמש בכותרת אחרת של הדיון - העלמת הסכסוך הישראלי פלסטיני, אתה קראת לזה. אני הייתי אומר, שיש בו העלמה של צד אחד, לא של הסכסוך, העלמה של הצד הערבי, שהיא מתבטאת בהמשך, בהעלמה מהתודעה, בסוג החינוך שמעבירים גם לצעירים וגם לאחרים. וראית איך שחבר הכנסת מתבטא באופן פופוליסטי שמוזן כנראה אך ורק מהתקשורת, אני מרחם עליו, הוא לא משתדל ללמוד, לקרוא ולהבין את הצד האחר. על כן, מה שאמרו לו לגבי החברה הערבית מאז ומעולם, עכשיו הוא אומר את זה בהתלהבות כזו. העלמה הזאת לא התחילה עם הקמת מדינת ישראל, היא התחילה הרבה מאוד לפני. כל ספרי הלימוד, גם ספרי הלימוד של האוניברסיטאות, מזכירים חברה יהודית בתקופת הכיבוש הבריטי, או תקופת המנדט, כפי שאחרים אוהבים לקרוא לה. לא היה שם חברה ערבית. היה שם חברה ערבית, רק בהקשר של תוקפנות, לכאורה, כלפי החברה היהודית. אבל איזה מין חברה הייתה? איך היא התנהלה תוך כדי גלי ההגירה של היהודים אל הארץ שמכנים אותם – גלי עלייה, והמונח הוא לא בכדי. כי כל מונח טומן בחובו גם מובנים רחבים מאוד. מה הם רוצים שנבין כלפי התופעה? מבחינה אנושית, היו תופעות של הגירה. אנשים היגרו ממקום למקום. בספרי הלימוד, זה לא הגירה, זו עלייה. אני לא יודע עלייה לאן.

ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

זו ארץ ישראל, היא פלסטין גם בעיני תושביה הערבים. אוקיי. אז בוא, בדיוק כאן הנקודה. מה רוצים שנבין מזה? אז הבנו מזה את מה שאמרה היושבת-ראש, שהתכוונו לזה. הגענו ל-48', בכל ספרי הלימוד, כולל הספרים שמלמדים בהם את התלמידים הערבים. מדברים על השנה הזאת כשנת שחרור. אולם לגבי התלמיד הערבי, היא לא בדיוק שיחרר. אז הוא שיחרר והשתחרר ממי? אז תראו איך שרוצים להלביש לתלמיד הערבי מושגים שהם אפילו לא תואמים לא לתרבות שלו, לא לזהות שלו, לא לעומק ההיסטורי שלו. וזה מה שרוצים לחנך אותו. הוא יגדל בזה שב-48', מדינת ישראל קיבלה את השחרור שלה. אבל למעשה זה לא מדויק לגבי ההיסטוריה שלו.

אני רוצה לומר יותר רחוק מזה. אפילו בנושאים שמדינת ישראל לא התכחשה להם בהיסטוריה שלה, כמו למשל טבח כפר קאסם. טבח כפר קאסם – מישהו ניסה להתכחש אליו? דיברו עליו, אבל מה? דיברו עליו באיזה מונחים? אמרו – אירוע מצער, אירוע טרגי. פרשת כפר קאסם, לא ידעו להשתמש במונח הנכון שלו – טבח כפר קאסם. ורק לתקופה קצרה מאוד, הוא הוכנס לספרי הלימוד, ומהר מאוד ירד משם.

אתה יודע שגם למאורעות תרפ"ט, קוראים מאורעות תרפ"ט, ולא טבח.

כן. אבל את יודעת למה מאורעות. כי זה גם מאורעות קישינב וגם מאורעות אחרות.

לא נכון. פרעות קישינב.

לא אהבתי את ההשוואה. אני מדבר עכשיו על טבח כפר קאסם. אני בא מכפר קאסם, 49 אנשים – ילדים נשים, גברים וטף, נרצחו, נטבחו, הוצאו להורג, זה טבח מבחינתי. עכשיו, מתווכחים על שאר המושגים, זה בהזדמנות אחרת. הוא לא נמצא בספרי הלימוד. בקושי יודעים עליו שהייתה שם תקלה. לא היה שם תקלה, היה שם טבח. תראו את המסוכנות של המסר שרוצים להעביר לדורות הבאים. אז לא היה זכר לחברה הערבית לפני 48'. אחרי 48', יודעים לזכור אותנו בממשל צבאי שנמשך 20 שנים, שקבע לנו את הגבולות סמי, גם בתחום הפוליטי, כלכלי, חברתי, ותיאר לנו מה מותר ומה אסור.

משפט סיכום.

אני רוצה להגיד במשפט סיכום, שספרי הלימוד מלאים במושגים מיליטנטיים. אפרופו מה שאמר ידידי סמי, הם לא לוקחים בחשבון את השוני. למשל, אני עולה לראיון ברדיו, שואל אותי – מה אתה מגדיר את עצמך פלסטיני או ישראלי. אם אני עונה לו שאני פלסטיני, אזרח מדינת ישראל. או, אתה רואה, אתה אפילו לא – זאת אומרת, אפילו בור בהיסטוריה, ואיננו מוכן להתחשב מאיפה אנחנו מגיעים. אנחנו צריכים ללמד על זה בכנות, ללא פחד מזה. יש הבדל עמוק בין תכנים שצריכים להיות מלומדים לתלמיד הערבי, לבין אלה שצריכים להיות מועברים לתלמיד היהודי – בזהות, בתרבות, בעומק ההיסטורי. אנחנו צריכים לדעת על עצמנו, גם בספרי הלימוד שכופים עלינו, אנחנו לא חלק בתכנים של ספרי הלימוד שלנו, וחבל.

קודם, חבר הכנסת אבו שחאדה אמר תודה למרצה שהוא למד אצלו. אז אני אגיד לך, למדתי אצלך לפני שנים באוניברסיטה העברית בפקולטה למשפטים, אז גם תודה.

מברך אותך על המשימה החדשה, המאוד מורכבת. אני גם רוצה להודות לחברי כסיף על הצעת הנושא, אין ספק שהוא מורכב, ואין ספק שמעורר הרבה רגישויות. שמעתי חלק מדברי חבריי, אז אני בהחלט מצטרף אליהם. אבל רציתי להוסיף נקודה שלא עלתה, שקשה לדבר על התכנים, מבלי לדבר על המבנה של המערכת. מה שקורה כיום – הציבור הערבי, אנשי החינוך הערבי, אינם מיוצגים בקבלת ההחלטות הניהוליות והפדגוגיות ממשרד החינוך. ולכן, בעצם, קבלת ההחלטות היא בעיקר פשרות בתוך הציבור היהודי עצמו. כאשר מערכת החינוך ידעה להיות רגישה למשל, לזהויות פנימיות בתוך החברה היהודית – למשל, הממלכתי דתי, או החרדי שלהם הוקמה מערכת חינוך אוטונומית. לממלכתי דתי יש סוג מסוים של ניהול עצמי, ומועצה חינוכית נפרדת. מערכת החינוך נכשלה לפתח רגישות דומה לזהות הערבית, הערבית הפלסטינית בתוך מערכת החינוך. ולכן, עד היום, אנחנו דורשים להבטיח שאנשי חינוך הערבים יכולים להשפיע על ניהול המערכת ועל התכנים בתוכה, מה שלא קיים כיום. אני חושב שזה מתקשר, כי ברגע שאנשי החינוך - - -

לא קיים בשני הצדדים. אנחנו לא מחליטים מה אנחנו רוצים ויכולים ללמוד. אנחנו גם אפילו תיאורטית במערכת, לא מאפשרים לנו להגיד ליהודים, למשל, איך ללמוד היסטוריה. זה דבר שלא עולה. להם מותר להגיד לנו.

וגם לא מאפשרים לאנשי החינוך הערבי להיות שותפים בהחלטה למשל מה הם ילמדו על ההיסטוריה היהודית, או אפילו בספרות.

זה עדיין נכון, אין שינוי בדבר הזה בשנים האחרונות?

לצערי, לא רק שאין שינוי. אני אומר לך, הדבר היחיד שהחוק נותן לחינוך הערבי מבחינת מעורבות של אנשי חינוך, זה מה שנקרא - מועצה מייעצת לחינוך הערבי, זו תקנה מ-96'. אחרי שנבחרתי לכנסת, לחצתי כדי שהיא תאויש, כי לא הייתה מאוישת בכלל. השר הקודם בנט, סירב להיענות לבקשתי ולאייש אותה. הגשתי בג"צ בנושא. היו בחירות שעיכבו את היישום. עכשיו, השר החדש אמור למנות.

אני אשמח לחבר בינך לבין יו"ר המועצה הפדגוגית ד"ר מירי שליס, ואני חושבת שיהיה קשר לדבר הזה.

גם אם תמונה מועצה מייעצת, זה עדיין מועצה מייעצת. זה לא רמת הניהול העצמי שהיינו רוצים. לכן אני אומר שהתנאי הבסיסי של שותפות, כדי שנוכל להגיע אולי להסכמה על התכנים, ועל הנרטיביים וכדומה, עדיין לא מתקיים. אין בכלל תהליך של הדברות, של ניסיון לשמוע מה אפשר ומה שלא אפשר. לדעתי, הוא היה המקום היחיד שאולי בכל זאת נותן ביטוי לחיובי לקונפליקט, זה בעיקר בבתי הספר הדו-לשוניים. יש כמה ספרי לימוד שמציגים שני הנרטיבים, וזה גם בסדר. לדעתי, זה גם בסדר, להציג את שני הנרטיבים – הנרטיב הציוני, הנרטיב הפלסטיני, שהילדים ייחשפו והתקיים דיון. אני חושב שכרגע, קשה לדבר על שהסכסוך לא מקבל ביטוי בכלל. כי לדעתי, בחינוך העברי, יש התעסקות מאוד גדולה. מאוד אינטנסיבית עם הסוגיות הללו, אבל הן נעלמות בחינוך הערבי.

אני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת-ראש, אני שומע גם מורים ערבים, לצערי, גם על החששות שלהם, שאם ייכנסו לנושאים הפוליטיים, זה יכול לסבך אותם עם המנהל, עם המפקח, והיו דברים כאלה.
גם הנושא של המבנה, העדר השותפות, שכמובן משתקף גם בסוגיה של התכנים הפדגוגיים שעדיין מפגרת הרבה מבחינת מה שצריך לעשות.

אשמח לשמוע את ד"ר זלצר, שהיא מורה בגימנסיה העברית הרצליה.

אני מלמדת בגימנסיה הרצליה.

לא שומעים, מתנצלת.

תודה רבה על רשות הדיבור. אני רוצה להתייחס מאוד בקצרה, קודם כל לטענה של חבר הכנסת אריאל קלנר, לגבי מה שקורה בספרי הלימוד ברשות הפלסטינית, למרות שזה לא הנושא העיקרי שלנו. רק להזכיר, שהמחקר המעודכן ביותר ב-2013, ברגע שצריך לעשות הבחנה בין הספרים ישנים יותר שעדיין שייכים לירדן ולמצרים, וששם יש באמת בעיות מאוד קשות לגבי ההתייחסות למדינת ישראל, לבין הספרים המעודכנים יותר של הרשות הפלסטינית, שבהם אנחנו מוצאים התייחסות הרבה יותר מאוזנת למדינת ישראל, שקרובה, עדיין לא מושלמת כמובן, אבל קרובה מאוד להתייחסות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. כך שמבחינה הזאת, צריכים לעדכן, אני חושב, את הדימוי שרווח אצלנו לגבי ההסתה, במרכאות, שנמצאת בקרב מערכת החינוך הפלסטיני. עכשיו, לחזור אלינו, אני רוצה להזכיר ולומר, שאני מאוד מזדהה ומסכים עם מה שנאמר על ידי חברי הכנסת הערבים. אני רוצה להזכיר בקצרה מאוד, את ההנחייה של שר החינוך גדעון סער, שיצא בזמנו ואמר – אסור להזכיר את המלה "נכבה", אסור להתייחס למלה "נכבה" במסגרת מערכת החינוך הערבי.

הספר שהזכיר את המלה, נמשך על ידי שר החינוך אז.

כן, זה אומר את הכול. כלומר, יש דברים שמותר לומר, ויש דברים שאסור לומר. אנחנו יודעים שכבר יוסי שריד, ניסה ולא הצליח לצערו, לסלק את המעורבות של שירותי הביטחון הכללי מהמינויים במערכת החינוך הערבי. אבל אני רוצה לומר מעבר לזה, שהבעיה היא לא נעוצה אך ורק בספרי הלימוד ותכניות הלימודים. אלא, כפי שהזכירה את זה הדוברת הנכבדה של "נשים עושות שלום", אנחנו מדברים כאן על אקלים בית ספרי. כאן, אני רוצה להזכיר. מחקר שנעשה באוניברסיטת תל-אביב, על ידי תלמידת M.A. בשם נועה ילנק. לא בהנחייתי, בהנחייתו של דן ביטון, פרופ'. המחקר הזה חקר את מורי ההיסטוריה, ומורי האזרחות, והיכולת שלהם לדבר באופן חופשי, פתוח וגלוי על כל השאלות הפוליטיות שעלו כאן. במחקר הזה הסתבר שיש חשש מאוד גדול של המורים, מכיוון שהם מזוהים כפי שנאמר כשמאלנים, וזה לא רק קשור למה שקורה בכיתה בין המורים לבין המנהל. אלא היו כמה מקרים שהם הגיעו גם למפקח המחוזי, למשרד החינוך. דוגמאות אחרות שבהן יש השתקה של שיח, נקרא לו שיח פתוח, שיח פוליטי שנעשה במסגרת הכיתה, על ידי גורמים שונים במשרד החינוך. זאת תופעה שצריכה להדאיג את כולנו. הניסיון הזה למנוע שיח פתוח.

תודה רבה.

אני מתנצלת בפני האורחים שהיו בזום ולא הצלחנו להעלות אותם, ובפני אלה שניסינו להעלות ולא היה קל. אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית, והיא גם קורונה.

תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.