פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



20
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
08/07/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 26
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום רביעי, ט"ז בתמוז התש"ף (08 ביולי 2020), שעה 9:30

הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב

חברי הוועדה: חיים כץ – היו"ר
משה אבוטבול
הילה שי וזאן
אופיר סופר
עידן רול

אורנה ברביבאי
יאיר גולן
עוזי דיין
קטי קטרין שטרית

השר במשרד הביטחון מיכאל מרדכי ביטון
ד"ר דן שגב - סגן בכיר לראש היח' הארצית לשירותי שיקום, משרד הביטחון וצה"ל

פזית תדהר - ממונה משפטי לנושאי שיקום נכים ומשפחות, משרד הביטחון וצה"ל

עידן קלימן - יו"ר ארגון נכי צה"ל, ארגון נכי צה"ל

נתי שקד - מייסד ההלם והקרב, עמותת הלומי קרב בישראל

רינת גולד גזית - מתמחה בנושא נכי צה"ל

רות פרמינגר - נציגת הארגון לענייני נכים, ארגון נפגעי פעולות איבה

ענת גינזבורג - נציגה, לשכת עורכי הדין

שקד נתי - נכה צה"ל, הלם קרב

ד"ר איילה בלוך - המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש, ויו"ר הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה
שיקומית במשרד הבריאות

יעל סלנט

ענת כהן שמואל

אתי בן-שמחון

הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב

בוקר טוב, היום, יום רביעי בשבוע, ה-8 ביולי 2020, ט"ז בתמוז התש"ף. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הנושא: טיפול וסיוע לנפגעי הלם קרב.

אני חייב להגיד בפתיחה מספר מלים. אין לי שום צל של ספק ביכולתם, ובהחלטות של הייעוץ המשפטי. אני, לאחרונה עברתי פה ישיבת ועדת חסינות על ניגוד עניינים. היום, רצינו לעשות ועדת משנה, ואנחנו לא נמנה היום, בגלל חשש, לכאורה - ניגוד עניינים. חברי אופיר, היה צריך להתמנות היום, אז הוא הצטרך ללכת לוועדת האתיקה, לקבל אישור בגלל שהוא הלום קרוב, פן חלילה הוא ידאג לעצמו, אופיר סופר, וזה לא נעשה בוועדות אחרות. אז אם זה היה נעשה בין כל הוועדות, אז זה בסדר.

אתה יכול להתנחם, בוועדות אחרות אין ועדות משנה. - - - למשל, עדיין לא הוקמו.

פה הן יוכלו.

אז תרגיש נוח. אני מציקה לי, לא לך.

אורנה, את היית בעבר בוועדה הזאת. הוועדה הזאת תעבוד.

אני משוכנעת. אני בטוחה.

ויוקמו בה ועדות משנה להרבה נושאים, כי אני רוצה לקדם דברים, ואני לבד, לא אוכל לעשות את זה. אין פה בוועדה הזאת - לא אופוזיציה ולא קואליציה, באים מכל המקומות. תהיה פה ועדה לבטיחות בתאונות עבודה. יהיה פה נגישות - כל נושא שאני אוכל לחלק ולתת שיעשו עבודה בנוסף - נעשה.

אני בטוחה.

לצערי, היום זה לא יהיה. אנחנו נפנה לוועדת האתיקה, ואני מקווה שזה יהיה מהר. יחד עם זאת, עד שזה יקרה, אז אני בתדר גבוה אעשה פה דיונים. אני מקווה שוועדת האתיקה תתכנס במהרה. אני יעשה דיונים. אני בטוח שאני לא אהיה מספיק טוב כמוכה בעניין, אבל אני אשתדל.

בוקר טוב, צר לי שהייתי צריך להגיד את מה שאמרתי, אבל זה נאמר. אחרי הדיון הראשון שעשינו, פנה אליי השר מיכל ביטון, אמר לי – תגיד, למה לא הזמנת אותי? פאוול שלי, והייתי צריך להזמין אותו. ואם הייתי צריך להזמין אותו והוא התעניין, ורוצה לעזור, אז נשמע אותו. יהיה ראשון הדוברים. יגיד את מה שעל ליבו. ברור לך, מיכאל, שאנחנו נתייחס למה שאתה אומר, ולא רק למה שאתה אומר, אלא לכל מי שאומר פה תהיה התייחסות.

בבקשה, אדוני השר.

בוקר טוב לכולם, תודה ליושב-ראש הוועדה, חברי חבר הכנסת חיים כץ, על הבחירה שלו למקד מאמץ כבר בחודשי העבודה הראשונים של הכנסת והממשלה.

אני לא בטוח שיהיו לנו הרבה חודשים. הוועדה הזאת צריכה להספיק לעזור לאוכלוסיות המוחלשות.

אנחנו צריכים לעבוד כאילו נשארו לנו ארבעה חודשים לעשות משהו טוב בעולם, בכל תחום. אז נעבוד מהר על מה שאפשר. אני מודה לך, גם על מיקוד הנושא והעלאת חשיבותו. אני מאמין בכלל בעבודה של כנסת וממשלה שקופה, מתואמת ודוחפת קדימה. זכיתי עם חבר הכנסת ביטן, מוועדת עלייה וקליטה, לעשות מאמץ מהיר ולהעניק אלפי מענקים לחיילים בודדים, ולשחרר 320 - - -

אתה רואה, זה היה צריך להיות פה בוועדה.

אני יודע. אתה גונב את השורות, אדוני היושב-ראש. תן לי.

320 אלף חיילים משוחררים שיוכלו ליהנות ממענק. בעבר, הסוגיה הזאת טופלה פה, בוועדת העבודה, והרווחה. כל היופי שלנו - זה היכולת של כל מרכיבי הקואליציה, חברי כנסת ושרים לעבוד יחד. לפעמים, אנחנו יכולים להביא את התשובה, ולפעמים הכנסת יכולה להביא את התשובה. ולפעמים מאבק משותף של הכנסת והממשלה, איפה שצריך בתהליכים של ביורוקרטיה משפטית, חקיקה מתקנת, או תקציבי אוצר, זה מהלך משותף שצריך לעשות אותו. אני מרגיש כבוד גדול להיות פה בוועדה. אגב, זו ועדה הראשונה שאני מופיע בה כשר. אני גאה שזה הנושא וזה המקום.

אני גם רוצה לברך את חבר הכנסת אופיר סופר, שהוא חבר קרוב שלי ושותף הרבה יותר ממה שנדמה בפערים בפוליטיקה. אני רוצה להגיד משהו על ההסתייגות של ניגוד העניינים. לפעמים אני פועל למען דימונה וירוחם, אז בדימונה וירוחם יש 30 אלף איש. אז אני בניגוד עניינים?

לא יודע אם הקבוצה גדולה, או הקבוצה קטנה? אם יש גלישה, או אין גלישה. הפסקתי להבין.

עכשיו, יש נושא שהוא בדם ליבו ובנפשו של חבר הכנסת אופיר סופר, וזה ראוי שיוביל נושא שהוא מכיר אותו. כמובן, יהיה הסדר ניגוד עניינים, וממה להיזהר וכו'. אבל נושא שהוא בקיא בו? נושא שבדם ליבו, נושא שהקריב, שהלך ונלחם למעננו בלבנון, לא יוכל להיות פה ולשון של אלפי נפגעי פוסט טראומה? – ודאי שכן, וצריך למצוא את הנתיב שהוא יוביל את ועדת המשנה. אני אעמוד לרשותו, ואעבוד אתו בשותפות.

אני מברך את כלל חברי הכנסת שבחרו להיות כאן, גם חברי ועדה, וגם כאלה שהנושא חשוב לליבם. נמצא אתנו עידן קליימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל. זה הארגון היחיד, הייצוגי בחוק של נכי צה"ל, ואתו אנחנו בונים קשר ועבודה מתואמת. נמצאים אתנו אנשי מקצוע.

הוא הגיע לפה מבית-חולים, אחרי טיפול מחלת הסרטן. הוא בסיכון גבוה, והוא עושה דברים שלא ייעשו בתקופה הזאת.

הוא נחוש, מסור, אמיץ. ולא מתפנק.

ולא חכם – כי אסור לו לבוא לפה במצב כזה של הקורונה. הבן אדם יקר לנו.

עידן, פעם הבאה אתה צריך לעשות את זה בזום, להיות על הדברים, אבל בזום.

אני צריך להרגיש אתכם.

נמצאים אתנו אנשי משרד הביטחון. דן, שהוא סגן מנהל אגף השיקום, ופזית, מהייעוץ המשפטי. עשינו עבודת הכנה לוועדה הזאת.

למה מנהל אגף השיקום לא נמצא פה?

אנחנו, בהודעה ציבורית ושקופה, אתמול פרסמנו שמנהל אגף השיקום החליט לסיים את תפקידו. הכניסה לתוקף של סיום התפקיד תהיה בחודשים הקרובים, והצטרף מנהל או מנהלת אגף חדשה לאגף השיקום. ולכן, הוא לא נמצא פה.

זה לא בגלל שהוא לא ידע לתת תשובות בפעם שעברה.

לא. אבל הוא מחויב לעבוד עד היום אחרון, כדי לקדם את הדברים.

עכשיו, כמה דברים ספציפיים על נכי צה"ל בכלל, ועל נפגעי פוסט טראומה. נכי צה"ל - זאת קבוצה שאנחנו חייבים לה את חיינו. אלה אנשים שהקריבו את גופם ונפשם, למען ביטחון מדינת ישראל. מדינה צריכה לדעת להוקיר, להעריך, לטפל וללוות באלה שבשעת מבחן ביטחוני ולאומי, שמו את גופם ונפשם למען המדינה. האנשים האלה הם חבריי.

אתה יודע, אולי אני בניגוד עניינים, יושב-ראש הוועדה, כי בתור גולנצ'יק, הסתערתי על איזה פיסטיל, ושברתי את כל השיניים. אז טיפלו לי בשיניים, משרד הביטחון. זה נקרא – נכים קלים, 0%-9%. אז אני בכלל נכה צה"ל, אז אסור לי להיות כאן לפי ניגוד העניינים. אז אני כאן, אין ניגוד עניינים. 100 אלף נכי צה"ל - מתוכם 37 אלף מוגדרים אחוז נכות של 0%-9%. ועוד כ-16 אלף נכים של 10%-20%. בהחלטת חקיקה של הכנסת, הוגדר הטיפול בהם באמצעות הביטוח הלאומי. ליווי והכרה שלנו ובחינת הבקשות, אבל הטיפול והליווי של הנכים האלה על כל היבטיו, לא נעשה במשרד הביטחון.

יש 52 אלף נכים שמטופלים ומוכרים על-ידי משרד הביטחון, בהיקף של 20% ומעלה נכות. מתוכם – 5,000 נכים, נפגעי טראומה, מה שמכנים בעגה המקצועית – PTSD.

כמה כאלה שהם טוענים שהם פגועים ולא הוכרו? אלה שהוכרו, אז הם כבר מוכרים.

וכמה לא - - - מחשש מהתמודדות עם התהליך.

מי אדוני? לא זוכר שהוא קיבל רשות דיבור....

בסדר. אנחנו מנהלים שיחה פתוחה, זורמת.

הבעיה, אלה שבאו בתוך המגרש, זה בסדר. אני מקווה שהם מקבלים את הטיפול, ואת היחס - ואם לא, אז נדון. השאלה על אלה שהתעוררו אחרי 10 שנים, ו-15 שנים פתאום זה הופיע, וזה לא בשעה הראשונה, וזה לא פגוע ברגל, וזה יכול להתעורר. למה הם לא בפנים? או מה אנחנו עושים שאלה שבאמת, והם לא מתחזים יהיו בפנים?

אתה אמרת כמה דברים. הכנתי לך את הנתונים. אני אשלח לך לוועדה את המספרים הללו. אבל לפעמים זה יכול להיות פי שתיים בקשות מול אלה שמקבלים הכרה. אבל הנתון היותר דרמטי, זה שלאורך השנים, נניח בעשור הראשון של מדינת ישראל, אולי אדם בשנה, או שני אנשים בשנה, פנו להיות מוכרים בפוסט טראומה. בעשור השני, השלישי והרביעי, זה היה יכול להיות 20, 30 איש. באירועים כמו "צוק איתן" פונים אלינו מאות ואלפי אנשים להכרה בפוסט טראומה. לא כולם רמאים, אלא מה קורה בעולם המקצועי הזה? העולם למד להבין שהפגיעה בנפש היא לא פחות גדולה מהפגיעה בגוף, היא רק לא נראית.

היא לא מתעוררת מיד. בגוף אתה רואה מיד.

לא, היא מתעוררת, אבל מודחקת. הבן-אדם לא ישן בלילה, והוא לא מבין מה קורה לו. לא אוכל. קופץ, לחוץ ועצבני. והוא בכלל פוחד להודות שקרה לו משהו בנפש.

הוא מרגיש כאילו הוא לא גבר. הוא מרגש, הנה, מה אני, לא רוצה להודות.

אז הסוגיה שאתה מעלה – אל"ף, מה קרה מהרגע שהאדם פנה אלינו, עד לרגע שנכיר בו, אנחנו נציג את זה עכשיו. מהרגע שהוא פנה אלינו הוא מקבל טיפול רפואי בלי קשר אם הכרנו בו. אדם בא ואמר לנו – יש לי פוסט טראומה, מה אתה צריך – פסיכולוג? פסיכיאטר? אתה תטופל מידית. עכשיו אנחנו נבדוק את ההשפעה ארוכת טווח ואת אחוזי נכות. הטיפול הרפואי ניתן מידית. האתגר שלנו, זה שמשך בדיקת ההכרה בו יקוצר, ויהיה פשוט, וידידותי ואנושי – תהליך בחינת ההכרה בו, ושיהיה דיגיטלי, ושיהיה פשוט, ולא מסורבל, ולא בפקס, ודברים שאנחנו חייבים לגמור אותם, דבר שאנחנו עוסקים בו. ולדעת להפריד בין טפל לעיקר. איפה שיש מקרים קשים, להיות גמישים, להיות מהירים.

בכנסת הקודמת, אני קיימתי כנס על נכי צה"ל. למה קיימתי אותו? כי קיבלתי מאות פניות של נכי צה"ל, וגם של עידן, כחבר כנסת מן השורה. אמר לי יש בעיות, אז עשינו כנס. הכוונה לעידן קליימן, ונתי שקד ואחרים. הם אמרו לי – צריך לדון ולקדם את הנושא. אז עשיתי כנס לנכי צה"ל בכנסת, עם קרוב ל-100 אנשים. הזמנתי את משרד הביטחון לכנס, הם לא הגיעו. אני מתחייב שהאנשים שלי ואני עצמי, אגיע לכל דבר שקשור לנכי צה"ל. אם אני בודק במבט מערכתי את הסיפור - - -

לא תגיע. אתה מתחייב לעשות הכול על מנת לשפר את איכות חייהם של נכי צה"ל.

ואת הפתרונות.

המשרד ראה את הנולד. כשאני מסתכל למשל, במבט מערכתי במשרד הביטחון, אני יכול להגיד לך את הדבר הבא. משפחות השכולות שלנו, שאני גם חלק מהמשפחות השכולות, הן מטופלות טוב, ותמיד יש מה לשפר. אבל במבט שנתי, אני מקבל רק שש תלונות שנתיות על משפחה שכולה שלא טופלה כראוי, או שיש לה טענות כלפינו. שש תלונות בשנה בלבד.

שש תלונות - הרבה יותר מדיי. אני אוהב אותך, אני אומר לך, אתה לא מבין כמה אני מעריך אותך. זה לפרוטוקול, אתה לא מבין.

אדוני היושב-ראש, תשמע את הנתון הכואב. בסוגיות של נכי צה"ל – מעל 1,000 תלונות ובעיות בשנה. אני רוצה להקטין את זה לחצי ולשליש. אני רוצה לטפל בכל תלונה, אני רוצה לבדוק מאיפה היא באה, באיזה קצב. הרבה מהתלונות האלה מתגלות כאמתיות, חלקן לא אמתיות. אבל אם הן אמתיות, סימן שמישהו בשרשרת הטיפול היה יכול למנוע את התלונה הזאת. אז אנחנו מבינים כמשרד הביטחון, שיש לנו מהלך מערכתי לשפר את הטיפול בנכי צה"ל, ואת המענים לנכי צה"ל בכללי. ואת המענים לפוסט טראומה באופן מיוחד וממוקד.

הקמנו ועדה, לפני שהגעתי לתפקיד, על-ידי האלוף אייל בן ראובן. הוועדה הזאת יושבת על המדוכה, בתוך חודשיים, שלושה, תציג מסקנות סופיות למשרד הביטחון, המלצות כיצד לשפר את התהליכים של הטיפול בנכי צה"ל. המסקנות יעסקו גם באמון עם הארגונים. גם במשך הזמן של הבקשה. גם בדיגיטציה ובפשטות וביורוקרטיה, וגם במענים נוספים.

באשר לתקצוב ההשקעות. אני אמרתי למשרד הביטחון, אין פתרון שאין לו סעיף תקציבי. אין שיפור שהוא בחינם. פה, בסיפור הזה, אנחנו משקיעים המון מיליארדים ואת המיליארדים האלה אנחנו צריכים לעשות נכון וטוב. עכשיו אנחנו בימים של קורונה, במשבר כלכלי, ועדיין אמרתי שאנחנו בתכנית רב שנתית נתחיל לאתר כמה עשרות מיליונים לבעיות החמורות ביותר בסוגיה של נכי צהל בכלל, ופוסט טראומה בפרט. לסיכום, נביא לפה מסקנות של ועדה חיצונית והמלצות שלה שיאושרו במשרד הביטחון בתוך שלושה חודשים. המסקנות האלה יהפכו לתכנית עבודה שלי עם ארגון נכי צה"ל ושל הכנסת. מרכיבים ראשונים ודחופים יתוקצבו בה, ובמבט רב שנתי, יהיה שיפור שאני מחויב אליו בתכנית עבודה רב שנתית.

תודה רבה.

חברת הכנסת האלופה בדימוס. בבקשה.

תודה. היוזמה לקיים את הדיון הזה חשובה. אנחנו מצויים באתגרים בריאותיים – גם כלכליים, גם בריאותיים, ובכל זאת, בתוך זה להקדיש ועדה לדיון בתחום הזה, בעיניי חשוב, נכון וקולע. אני מזהה פער בין המוטיבציה של משרד הביטחון, הרצון, ההצהרות, לבין המצב בפועל. זאת אומרת, אין לי עניין עכשיו לבוא ולנגח את משרד הביטחון, ולהגיד – הם לא עושים בכוונה. אני מכירה את האנשים, את ראשי אגפי השיקום לאורך השנים, אני יודעת שהרצון שלהם לטפל בבעיה היה גדול.
צר לי לשמוע שראש אגף שיקום מסיים את תפקידו, התעדכנתי רק עכשיו. אבל עניינית, יש פער עצום, עד כדי בלתי נתפס, בין האופן שבו משרד הביטחון לאורך שנים אומר – אנחנו מטפלים בבעיה, אנחנו נותנים מענה, אפילו השתפרנו לאורך שנים. ובקצה, אלפי אנשים שאומרים – אלה שמטופלים, או טופלו והוכרו אומרים – הוציאו לנו את הנשמה. ואלה שלא הוכרו אומרים – בכלל לא הגענו לרף של ההכרה בגלל אותה דרך. כמי שהייתה בצבא כל כך הרבה שנים, יש איזה דיסוננס פנימי בעובדה שאנחנו שולחים חיילים לשדה הקרב, והם חוזרים אלינו, או לצבא, ואומרים – אתם שלחתם אותנו. ואנחנו, כצבא, אומרים להם – זה לא בתחום טיפולנו. הצבא לא עוסק בהכרה בתחום הזה. ואנחנו אומרים למשרד הביטחון - יש חשיבות מאוד גדולה שאתם תיקחו את המקל מכאן, ותכירו בזה. אני גם יודעת שנעשה מאמץ, באמת, אני לא אומרת סתם. נעשה מאמץ, אבל התוצאה היא תוצאה לא מספקת לאורך שנים.

אני חושבת שהצלקת הנפשית – אני לא רוצה לעשות איזה סרגל בהשוואה בין נפשית לפיזית, כי זאת צרה וזאת צרורה. אבל הרבה פעמים, בטעות, אנחנו מניחים, שאם אין לבן-אדם צלקת פיזית נראית לעין, מצבו יותר טוב וזו טעות. ראיתי אנשים שחייהם נהרסו, באמת, רק בגלל שהם נראים ונשמעים, ומתנהלים אולי בשגרת החיים שלהם כאנשים נורמטיביים, כאילו אין להם פגיעה פיזית, אבל הקושי שלהם להתמודד עם החיים הוא כל כך גדול, שבעיניי, ההתייחסות המדורגת הזאת בין צלקות פיזיות לנפשיות חייבת לעבור מעולם. אנחנו יודעים שיש אנשים רבים וטובים שאפשר לסייע להם מבחינה נפשית ולהחזיר אותם, גם למעגל וגם למעגל החיים. אני חושבת שצריך לעסוק בסוגיה של מי שמלווה את הנפגעים נפשית, גם בהיבטים של חקיקה, גם בהיבטים של תגמול, גם בהיבטים של טיפול פסיכולוגי. אני חושבת שלא פחות חשוב מזה, זה לראות כמשימה איך מחזירים את האנשים האלה למעגל העבודה. יש פה אתגר עצום, והוא אתגר לכולנו. תחשבו מה המשמעות של אדם כזה שיצא מטעם המדינה, בשליחות המדינה, והיה מוכן להקדיש את חייו למען הכלל, ומוצא את עצמו לא מועסק, בפערים מאוד גדולים שלא בין עצמו לבין הסביבה. צריך לעשות מאמץ. יש לנו חובה ערכית ומוסרית כלפי מי שנפגע בכל דרך שהיא, וצריך לעשות כל מאמץ לצמצם את הפער. יושב פה השר ביטון, אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא רוצה לצמצם את הפער. צריך לעסוק בזה בסדר עדיפות מהיר, נכון ומקצועי כדי לקדם את זה.

תודה רבה.

חברת הכנסת קטי שטרית. בבקשה.

קודם כל, אני מברכת על הדיון הזה, אני חושבת שהוא חשוב מאוד. בכלל, כל מה שקשור לנפשם של בני אדם מגיל הרך ועד בוגרים. זה נושא שאני אתמקד בו, בעזרת השם, בקדנציה הזאת, כולל הרצון העז. אני מקווה שגם תעזור לי, אדוני היושב-ראש, באמת, סוף סוף, להגשים את החלום הזה לפתיחת רשות למניעת אובדנות, שכל הדברים האלה מתרכזים גם בנושא הזה. גם לנושא הזה יש חלק.

אני רוצה לדבר על סוג נוסף של טראומות. אנחנו מדברים על הלם קרב. יש גם הלם גיוס לצבא. יש הלם גיוס בשרות. ויש הלם גיוס במערכת הביטחון שמטפלת. ומי שלצערי הרב, לא מוכר – אומרת, משמע, תגמול כספי לחבר'ה צעירים שמתגייסים לצבא, וקורה להם תקרית כזאת קטנה עם איזשהו מישהו מהפיקוד בתוך הבסיס, ואז הם נשלחים – תקשיב טוב לנתון, ל-70 ימים של מחבוש, ויוצאים משם ישר למחלקות סגורות בבתי-חולים. זו טראומה, וזה הלם שבעיניי לא פחות קשה מהלם קרב, כי זה הלם מתוך המערכת עצמה, ועליהם לא נותנים את הדעת.

שלחתי עשרות פניות ומכתבים. לצערי הרב, חברי היקר מיכאל ביטון, שהוא אוזן קשבת היום במערכת הביטחון, זה לא היה עד עכשיו. לא קיבלתי שום תגובה משום גורם ממערכת הביטחון. זלזול משווע שאין כדוגמתו. זה המשרד היחיד שהפקידים שם פשוט מורמים מהעם – לא עונים. רק מאז שהגיע מיכאל ביטון, פתאום אני מקבלת תשובות. אבל כמובן שהתשובות הן תשובות של מריחה, לא בגלל מיכאל, בגלל אותם גורמים שלא טרחו אפילו להשיב לי מלכתחילה. אני, אדוני היושב-ראש, מבקשת דיון דחוף בנושא הזה. ביקשתי דיון בוועדה לחוץ וביטחון, אבל כנראה ששם הדברים צריכים להיות רק ברומו של עולם, ונפשם הצעירה של אותם אנשים - - -

את יודעת כמה נכי צה"ל נלחמו שכל הדיונים שלהם יהיו בוועדת העבודה והרווחה, ולא בוועדת חוץ וביטחון? כשבסוף הם משכו, כי פה הם פתאום התחילו לקבל תוצאות, הם משכו חזרה לוועדת חוץ וביטחון, הנכים הפגינו פה במסדרונות הכנסת, ואז החזירו את הדיונים לוועדה הזאת.

אדוני היושב-ראש, אני מתכוונת להעביר את כל הבקשות שלי מוועדת חוץ וביטחון לוועדה הזו, כולל הנגשה של מערכת המכפלה שנערכו עשרות דיונים.

אנחנו לא נטפל בשום נושא שלא שייך לוועדה. כמו שלא ניתן לשום נושא שלנו, ללכת לוועדה אחרת.

טראומות של חיילים שנכנסו כל כך עם מוטיבציה לצבא, ויצאו פגועים בצורה כל כך קשה - זה לא פחות מהלם קרב. חלילה, אני לא פוסלת, לא פוגעת, לא מערערת, לא כלום, בחיילים האדירים שלנו שנמצאים בטראומות ממערכות ביטחוניות כאלה ואחרות. אבל גם פה יש גם מערכת פנימית, גם חיצונית, וגם פנימית. חיצונית – זה כל מערכות ישראל. פנימית – זה גם לתוך המערכת עצמה של משרד הביטחון, שפשוט מה הוא עושה? - מתנער, זורק אותם, מוציא אותם מהצבא. ברגע שהוא חש שחס וחלילה משהו פה הולך לקרות, מוציא אותם מהצבא. ואתה רואה משפחות שלמות שהרוסות כתוצאה מהטראומות. תודה.

קטי, יש לי שיחה ארוכה אתך.

אני יכולה רק להבטיח, שאני לא ארפה מהנושא הזה.

אורנה, תיפגשו, דברו חופשי.

לצערי, לא הגיע משיטה. ד"ר דן שגב, נמצא פה. אדוני רוצה להגיב לנו על מה ששמענו פה. בפעם שעברה אני שמעתי טרוניה, אתה ד"ר, אני רחוק מזה. אז בטח רפואית מכיר הרבה יותר טוב ממני. אבל שמעתי טרוניה על זה שאנשים מתעוררים אחרי 10 שנים, ולא אהבתי את זה. למרות שאני לא בקיא, כנראה שיש השפעות רחוקות על אירועים שהיו. הגיעו לפה חסרי נתונים בכלל, כאילו מגיעים, אני לא יודע, למקום – הנה, חברי כנסת נבחרו, אין להם מושג, הם לא מבינים כלום. הם לא יודעים כלום. אנחנו נגיד להם – זה נראה רע. בפעם שעברה, מבחינת הייצוג של משרד הביטחון, זה נראה רע.

פה יושבים כמה אנשים שנוגעים במספרים. מבינים, וגם לפעמים יוצא להם לשאול שאלה נכונה. אם יוצא להם לשאול שאלה נכונה, לפעמים, אז הם כבר מחכים לתשובה אמתית, ולא שימרחו אותם. אז אם יש לך מה להגיד על מה ששמעת פה, אז בבקשה, אדוני.

ברשותך, אני אשמח לתת סקירה קצרה, וכמובן, להתייחס לשאלה שהעלית. ראשית, הייתי רוצה לפתוח ולומר, שיהיו הטענות קשות ככל שיהיו כנגד אגף שיקום, אני חושב שאנחנו כאגף, מחויבים להקשיב להם, ללמוד אותם, לתקן, איפה שצריכים לתקן, להשתפר, איפה שאנחנו צריכים להשתפר. ואני אומר בשמחה רבה, שלאורך השנים, אני חושב שאנחנו עושים עבודה שמשפרת לאורך כל הדרך את הטיפול ואת השיקום בנכי צה"ל, בכלל, ובפרט, באוכלוסייה המיוחדת הזו של נפגעי פוסט טראומה.

הטיפול בנפגעי פוסט טראומה, שניתן באגף השיקום, הוא ניתן בהתאם לעקרונות התערבות מקובלים בעולם המערבי, לפי פרוטוקולים שמבוססי ראיות, ומובן הזה, אנחנו מיושרים עם גורמים טיפוליים בכל העולם המערבי, כשהאגף, כמו שאמרתי, מחויב לפעול למען השיקום של נכי צה"ל, שזאת העשייה שלנו בעצם.

אני רוצה לומר שלאורך השנים התובנות סביב הנושא של פוסט טראומה מתפתחות כל הזה, וככאלה, תמיד התקיים איזשהו תהליך למידה. אני רק אזכיר פה לוועדה, שלראשונה ההבחנה שנקראת פוסט טראומה ניתנה בשנת 1982, למרות שבמשך כל השנים קדימה במלחמות העולם הקודמות, תמיד היו חיילים שחוזרים משדה הקרב עם איזושהי פגיעה, ולא ידעו להבין אותה עד הסוף. במובן הזה, זה כאילו פגיעה, ויחד עם זאת, נעשית עבודה מקיפה בכל העולם כדי להבין את המשמעויות שלה.

כמו שאמר השר, אנחנו מטפלים מלמעלה מ-50 אלף נכי צה"ל, שמתוכם כ-10% הם נפגעי פוסט טראומה. זה 5,192.

כמה פניות מאוחרות היו לכם, ומה אחוז ההכרה שהכרתם בפניות שפנו מאוחר? בוא נגיד, אחרי חמש שנים, שש שנים, כמה פנו, וכמה קיבלו תשובה חיובית, וכמה קיבלו תשובה שלילית?

אנחנו נשמח להציג את הנתון הזה. אין לי אותו כרגע פרטנית, כי מה שאתה מבקש, אדוני היושב-ראש, זה להיכנס טיק, טיק, באופן פרטני ולבדוק.

אתם יודעים אבל.

הוותיקים גם אצלכם?

חלק מהתהליכים ממוחשבים, אבל חלק הם לא ממוחשבים. אני לא יודע להגיד אם מישהו בחר לנסוע לחו"ל, וביקש להקפיא את הטיפול שלו למשך שנה או שנתיים. או שמסיבה כזו או אחרת, ביקש לדחות את הוועדה שלו פעם, פעמיים, שלוש. אני לא יכול להוציא נתון כזה בצורה ממוחשבת. נשמח לעשות איזשהו מדגם שאומר שצריך להיכנס - - -

כמה זמן לוקח לעשות כזה מדגם?

אני מעריך שאנחנו נוכל להציג נתונים כאלה תוך חודש.

תוך חודש תביאו לפה, לוועדה תוצאות.

בשליפה, אתה רואה את התשובה. כמה פעמים בכלל?

היו פניות, ואנחנו לא יודעים תשובות. אם תגיד כמה התקבלו, אנחנו נדע כמה נדחו.

אני הכנתי לך טבלה כזאת. אני רוצה לטייב אותה. אבל השאלה הזאת על השולחן – כמה הגישו, כמה הוכרו. אנחנו רוצים לבדוק את עצמנו. אנחנו נשלח לך את זה מפורט ומסודר.

ברשותך, אני רוצה לספר על התהליך השיקומי שעוברים נכי צה"ל. לאחר שאנחנו מסיימים את התהליך של הוועדה ונקבעים - - -

ד"ר דן שגב, בוועדה הזאת, אנחנו בדרך כלל לא רוצים לשמוע מה הטעות. אנחנו רוצים לשמוע רק רע שנוכל לתקן. מה טוב, אנחנו יודעים שאתם עושים עבודת קודש, יודעים. אנחנו רק מה לא טוב. עם מה אנחנו מצליחים להביא תוצאות. מה אנחנו מצליחים לתקן. מה אנחנו מצליחים לשפר. מה שטוב – ברוך הבא, תודה רבה, מודים אנו.

ברשותך, אני לא אגיד מה לא טוב, אני אקרא לזה אתגרים שיש לנו באגף. שאנחנו היינו רוצים לקדם עשייה בכיוון הזה. קודם כל, האגף סבור שצריכה לקום במדינת ישראל רשות לנפגעי פוסט טראומה. רשות שיישבו בה אנשי מקצוע שיוכלו להכתיב ולהתוות מדיניות, דרישות טיפוליות רלבנטיות מבוססות ראיות לטובת הנושא הזה. כי מה שקורה היום, שלא מעט – מבלי חלילה לפגוע באף אחד. לא מעט אנשים עם יוזמות כאלה ואחרות פונים ומקימים או חושבים שהם ממציאים – אני לא רוצה להגיד ממציאים, אני מסתבך עם המלים. מפתחים שיטות שהן לא בהכרח מבוססות ראיות, והם מאמינים שזה הדרך לטפל בהם. אז אנחנו חושבים שזה חייב להיות ברמה מקצועית, ארצית, וכן הלאה. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לשפר את המענה ההוליסטי לנפגעי פוסט טראומה. בהקשר הזה, חלק מהדברים כבר נעשו, כמו שינוי ארגוני ביחידת התביעות שאם בעבר התיק היה עובר מספר עובדים, היום יש עובד שמטפל בו מההתחלה ועד הסוף.

היינו רוצים לצמצם, כמו שאמר השר, את משך הבדיקות עד לתהליך הקליטה. בוודאי שהיינו רוצים לצמצם את התלונות. אנחנו שמים דגש מיוחד על קליטת פצועי פוסט טראומה, שכמובן, זכאים לכל הסיוע שניתן לכלל נכי צה"ל, אבל יש לנו מספר דגשים – כמו למשל, שאנחנו מקיימים תכניות טרום שיקומיות עבור אותם פוסט טראומטיים, כדי להחזיר אותם לפעמים מהחשכה לתוך איזה חלקים נורמטיביים של החיים.

אנחנו פועלים במרץ רב להקמת מרכז יום. אני חושב שזה משנה את כללי המשחק. זה מרכז שאמור לקום ולתת מענה בשתי דלתות לצורך העניין. דלת אחת – יהיה מרכז יום שבה יוכלו להגיע מדי יום פוסט טראומטיים, ולקבל שם טיפול במגוון מאוד רחב של תחומים לאורך תקופה מוגדרת, כשהכיוון שלנו הוא תמיד שיקום. הדלת השנייה תהיה בית מאזן, שנוכל להלין שם עד 10 נפגעים כשהבית המאזן אמור לשמש כחלופת אשפוז. היום, במדינת ישראל, נכי פוסט טראומה, מי שסובל מפוסט טראומה, ונזקק לאשפוז פסיכיאטרי, הוא נאלץ לעשות את זה במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים פסיכיאטריים רגילים. אנחנו חושבים שזה לא נכון. זה מוסיף על הפציעה. המפגש הזה הוא לא מפגש נכון. התכנים שבהם מוצפים הסובלים מפוסט טראומה, אינם דומים לתחלואה נפשית אחרת. זה באשר לבית המאזן שזה באמת פרויקט גדול שאנחנו עובדים עליו.

יש מיקום?

במרחב של חדרה. חדרה, גדרה.

כמובן, שאם המודל הזה יצדיק את עצמו, אנחנו נשמח להרחיב אותו לפעילות לכל הארץ. גם השר הזכיר, הסתיימה העבודה של חבר הכנסת לשעבר אייל בן ראובן.

היא לא הסתיימה.

היא הסתיימה.

אופס, פה הוא יגיד מה שהוא רוצה. אתה תקבל רשות דיבור, אתה תגיד את מה שאתה רוצה, וגם לך לא יפריעו.

אבל ההערה הייתה נכונה. אני דיברתי על טיוטה, אבל החלקים הפורמליים, נראה לי שהם הסתיימו, אבל זה באמת בטיוטה.

אנחנו פועלים להגדיל ולחזק את מערך המטפלים שלנו. אני שמח שד"ר בלוך יושבת פה לצדי. אנחנו עובדים איתה גם על בניית תכניות ייחודיות לפוסט טראומטיים. אנחנו פועלים גם מול כל האוניברסיטאות והמכללות להקמת מערך תומך שייתן מענה לנפגעי פוסט טראומה, כי לפעמים, המצב הנפשי שלהם הוא תנודתי, וככאלה, הם לא מצליחים לעמוד תמיד בכל המשימות שהם נדרשים לעמוד בתכנית הלימודים. גם במקרים האלה נתפרת חליפה אישית, מותאמת לכל אחד ואחד על מנת שבסוף אנחנו נרצה לראות אותו משתלב באופן מיטבי ואופטימלי בחברה.

לשאלתך, נכון, אנחנו יודעים להגיד היום שרוב המקרים של התפתחות פוסט טראומה, או סימפטומים של פוסט טראומה, מתרחשים ב-24, 48 שעות הראשונות, וכעבור חודש אם הם נמשכים, אז ניתנת הבחנה של PPSD. יש ערוץ אחר שבאמת, כעבור 5 שנים, 10 שנים, ולפעמים כעבור גם 20 שנה, בעקבות איזה טריגר שיכול להיות איזושהי תכנית טלוויזיה שעוסקת במלחמת "יום כיפור", זה מציף הרבה דברים. אנחנו רואים שחלק מהאנשים באמת מתמוטטים בעקבות זה. גם במקרה הזה ששם זה קצת יותר מסובך לייצר את כל התשתית העובדתית, גם במקרים האלה, האגף פועל, אני חושב בתום לב וברצון טוב לסייע לאותם אנשים ולהכיר בהם. תודה רבה.

בבקשה, עידן קלימן.

בוקר טוב, אדוני יושב-ראש הוועדה, כבוד השר, חברי הוועדה, למי שלא מכיר אותי, אני עידן קלימן, יושב-ראש ארגון נכי צה"ל. ב-1992, נפצעתי בהתקלות עם מחבלים מטווח קרוב בחאן יונס, עזה. חטפתי כדור בחזה, ואני משותק מהחזה ומטה. צדק אדוני, שאמר – שאני מסכן את חיי אחרי לוקמיה, לבוא לפה. אכן, מסכן את חיי, אבל לאור דוח מבקר המדינה שבו נקבע שהטיפול של אגף שיקום מסכן את חיי נכי צה"ל, אז אני מוצא לנכון כיו"ר ארגון, שהוא אחד שלא מאמין במפקדי פלזמות, אלא בשטח, להגיע לפה ולומר את דבריי.

לפני שאני פותח, אני רק רוצה להגיד לחבר הכנסת אופיר סופר, שמחזק את ידיך. לדעתי, מי שלא מבין מה זו המילה פוליטיקה – פוליטיקאי, למעשה זה שליח ציבור. נשלחת על ידינו, ואנחנו סומכים ידינו עליך. צר לי שאתה צריך לעבור את התהליך הזה.

יש לי, אדוני יושב-ראש הוועדה 12 נקודות פה, שמדברות על הטיפול היום של אגף שיקום.

בנושא המדובר? אנחנו לא פותחים עכשיו את כלל הנושא של נכי צה"ל.

פוסט טראומטיים בלבד. אבל קודם כל, להערתו של דן שגב, שהיה עובד שיקום שלי בעבר. לא מטפלים ב-50 אלף נכי צה"ל, כ-25% מתוכם לפחות הם באחוזים נמוכים. מטפלים בפחות מ-15 אלף, מתוכם כמה אלפים אקוטי, כל היתר זה בכלל כרוני. לגבי עורכי דין ששאלת בוועדות. אני מבקש להאיר את עיניך, ולחדד שאולי יתנו לנו תשובה. כמה הוכרו כ-50%. כמה קיבלו 40% נכות פלוס כסעיף ביניים. כמה קיבלו 40% פלוס 10% נפש, כדי שהם לא יגיעו ל-50% כדי שיהיה משוקלל. וכמה מתוכם קיבלו על חשבון הבית ועל חשבון השרות. אלה השאלות הנכונות כדי להראות לך את התמונה העגומה של ההתעללות.

זה אתה רומז שאני לא שאלתי את השאלות הנכונות. עידן, אני מקבל את זה באהבה.

לא. מתפקידי לעזור לוועדה, לא להכשיל אותה. אתה יודע, יש פה שאלות שאם תשאל את השאלות הנכונות, אז גם תדע את התמונה הנכונה. במיוחד לאור העובדה שרק בכמה שבועות האחרונים באופן שיטתי נשלחים עורכי דין מטעם המדינה, להופיע בוועדות רפואיות ולהלך אימים על הרופאים, כאשר אותה מדינה טוענת ושואלת למה צריכים עורכי דין להופיע בוועדות.

אתה יודע שזה דיי נגמר בביטוח הלאומי.

אתה יודע שיותר קל להתמודד עם ביטוח לאומי מאשר עם אגף השיקום?

אני יודע שזה דיי נגמר בביטוח הלאומי כי עשיתי סדר.

אני חושב שהגיע הזמן גם לגבי התחלואה שמדובר פה, זה מאוד מרגש אותי לשמוע את סגן ראש אגף שיקום מדבר על התחלואה, כי אז אולי סוף כל סוף יכירו בהלומי קרב או מחלות הנלוות - של סכרת, לחץ דם, אירועי לב וכדומה. בעיות כלי דם, שברור לחלוטין, שאנשים שנמצאים בהתקפי חרדה קבועים סובלים מהמחלות האלה.

לגבי אשפוז היום, גם פה נעשה מהלך לא נכון, כרגיל, בהתעלם מארגון נכי צה"ל והמתקנים שלו. אפשר לפתוח את אשפוז יום הזה מחר. ארגון נכי צה"ל מחזיק בבית קיי, ומוכן לשרת את משרד הביטחון, ובטח, את חבריו הלומי הקרב ולשים אותם שם. לא צריך ללכת עכשיו להקים מההתחלה מרכז שייקח שנים להקים אותו, לבוא לבקש תרומות מה-FIVF שיביא.

הוא אמר ליד חדרה, אולי הוא התכוון.

כן, היה חשוב לי להתחיל בלענות על האמת, כי אתם יודעים, חייבים להפסיק את הסיפורים, אי אפשר להמשיך ככה. יש פה עשרות דיונים שנעשו אצלך, אדוני, בוועדות. אני אתך כבר 15 שנה, פה, קבוע, מרים את היד, אומר לך אדוני ומספר לך את הסיפורים. אני יודע כמה פעמים אתה באופן אישי עצרת את מדינת ישראל מלפגוע בנכי צה"ל. היה צוות עבודה מקצועי בראשות ד"ר גד לובין, ראש בריאות נפש במשרד הבריאות, שעשה דוח מאוד גדול. אגף שיקום לא יישם אף אחת מההמלצות שלו. אגף שיקום פועל, לטעמי, כעורך דין, גם בישראל, בניגוד לחוק כשהוא נוקט בגישה דווקנית ופוגענית בנכי צה"ל בכלל, ו-PTSD בפרט, בניגוד לרוח הצעת החוק של דוד בן גוריון, ובטח פסקי הדין שלו יהיה בבית משפט.

יש קשיים רבים, ביורוקרטיים להלומי הקרב בכל דבר ועניין, מתוך הבנה שקשיים ביורוקרטיים מפילים אותם בדרך - שיטת מצליח שעובדת טוב מאוד. יש לך, כמו שאמרתי דוח של סעיפי מבחן ביניים שהם היחידים שעושים להם את זה. להלומי הקרוב, יש בעיה חמורה מאוד בהשמה מקצועית, שלדעתי זה חלק בלתי נפרד משיקום של נכים. אני מאוד מאמין בעבודה כדבר משקם. הם גורמים להלומי הקרב לפחד להגיע לוועדות רפואיות. הם גורמים להלומי הקרב לפחד לבקש ליווי. הם היחידים שהולכים לבתי ספר, ושואלים – מה היה מצבו הנפשי של התלמיד? כלומר, זה בסדר לשייך אותו לגולני או לצנחנים, אבל פתאום צריך ללכת אחורה, ולשאול במשרד החינוך. הם לא מטפלים כמו שצריך במשפחות. ויש פה עוד כהנה וכהנה. באמת, סתם לדוגמה. דיברו פה על אמצעים מתקדמים – רכישת קנביס רפואי. הדבר שבאמת, אני אומר לך, עוזר לפוסט טראומטיים. בתור מי שקלט את פצועי מלחמת לבנון השנייה, וצוק איתן, ועופרת יצוקה, זה דבר שעוזר להם, וגורם להם להשתקם. הם לא מקבלים תרופות כימיקליות שהופכים להיות זומבי. הדבר הפשוט ביותר – החזר כספי של ביטוח לאומי מקבלים תוך שלושה ימים. שלושה ימים נכנס לנוהל – פה מחכים לקנביס ולטיפולי שיניים החזרים מסכנים מעל חצי שנה, שנה. מי שאחראי לדברים האלה זה גם הרופאים. אני בא ואומר, מההיכרות שלי אתך, אדוני יושב-ראש הוועדה, ואני קרוב לסיים, אני יודע שאתה רוצה לדבר קצר. אם אני נכנס לרוח שלך, אני לא רוצה לדבר יותר על בעיות של הלומי קרב. אני רוצה לפתור את הבעיות של הלומי קרב. אתה, הרבה זמן עבדתי אתך. אתה לא אוהב לדבר על בעיות, אתה אוהב לפתור בעיות.

אני חושב שמההיכרות שלי עם השר ביטון, שטרח והגיע לביתי, איך שהשתחררתי מבית החולים, כי באמת היה אסור לי לצאת, ולא הרבה שרים עושים דבר כזה. אני חושב, שלאור העובדה שבדצמבר 2019, מנכ"ל משרד הביטחון לבחינת המענה של מערכת הביטחון לצרכי נכי צה"ל. אני נכנסתי לתפקיד ביולי 2019, ולאור בקשתי, ומספר דברים שהצגתי, אודי אדם, מנכ"ל משרד הביטחון דאז, החליט להקים ועדה לבחינת המענה של מערכת הביטחון, תוך שהוא עושה דבר תקדימי מעבר לשיתוף הפעולה בין ארגון נכי צה"ל למשרד הביטחון. לא אגף שיקום, משרד הביטחון. הוא גם הכניס לראשונה את צה"ל לתוך המערכת לאור בקשתי. אני חושב שגם תשמע את נציגי צה"ל, חבל שהם לא פה בדיון, אז גם תשמע דברים קשים. אבל ועדת בן-ראובן, לצערי הרב, לא סיימה את תפקידה בגלל הקורונה. הוקמו שמונה תת צוותים, מתוכם צוות ייעודי וייחודי להלומי קרב, והנכה המתבגר. יש לנו שני שליש מכלל נכי צה"ל מעל גיל 65. אני חושב שלאור האמון האישי שלי בשר ביטון, ובנוכחות שלך, כיושב-ראש הוועדה, פה שמגבה את זה. וביושב-ראש השדולה עוזי דיין, באמת, יש פה הזדמנות. אני רואה את חברי הכנסת אתנו.

גילוי נאות – הוא רצה לבוא להיות יו"ר תת ועדה. אמרתי לו – אתה לא יכול, כי אתה לא חבר בוועדה.

הלוואי שנגיע ליום שכל חבר כנסת רוצה להיות יושב-ראש ועדה.

הוא לא יכול להיות חבר בוועדה. בטח הוא לא יהיה יו"ר תת הוועדה. אבל אנחנו ניתן לו אחריך לדבר בזום.

עוד דקה, ברשותך. קטונתי, אני לא בנהלים ולא חבר כנסת, אני פטור מהנהלים האלה. אני רק מתפקידי לייצג ולפתור את הבעיות לנכי צה"ל. אני חושב שלאור ההזדמנות האדירה שיש פה, באמת, להפסיק לדבר בוועדה הזאת על הבעיות של נכי צה"ל, להתחיל לפתור אותן.

משפט אדיר לסיום.

ואם השר ביטון, כמו שהוא אמר, מוכן להמשיך את ועדת אייל בן ראובן, להשלים את מה שנקטע בגלל הקורונה, ותוך חודשיים, שלושה, להגיע לפני אדוני, להציג את הנתונים, תוך כדי שהוא עושה את זה ביחד אתנו – אני מברך על כך, ואפילו מבקש את אישורך על הדבר הזה.

תודה רבה.

בבקשה, חבר הכנסת אבוטבול.

ללא ספק, אני חושב שזה דיון מאוד מבורך. אני חושב שהקורונה הביאה עלינו כל מיני דברים ודילמות שאולי בעבר לא שמנו אותן מספיק על השולחן, או לא הבנו כמה שחשוב מאוד לטפל בבעיות. אבל היום, אנחנו יותר ויותר מגלים דברים חשובים שצריך לטפל בהם, בין היתר, הנושא הזה של אותם אנשים שנפגעו מתוך קרב, מתוך הלם קרב. שתוך כדי זה, שבעצם, הם תרמו את תרומתם למדינה היקרה שלנו. לכן אני חושב, שזה צריך להיות אינטרס לאומי שלנו, שיושב-ראש הוועדה היקר, חיים כץ, ימשיך הלאה כמו הרבה דברים טובים שהוא עשה – להוביל גם את הנושא הזה, ולקחת את אותם אנשים שבעצם – הבעיה הכי גדולה שהם נראים, לצערנו, אותם אנשים נורמטיביים לחלוטין, לא רואים את הפגיעה בהתנהלות היומיומית, אבל החרדות קיימות. הדברים הם קיימים. לכן אני באמת חושב, שהמקום שהם רוצים להקים בחדרה, זה דבר מצוין, כי חייבים להפריד אותם משאר האנשים. חייבים גם לחזק את המגמה הזאת מטעם משרד הביטחון, או כל גורם אחר שיכול לתת כתף בנושא הזה. אבל אני חושב שצריך להיות גם כן עוד מקום מהסוג הזה, לחשוב גם כן על הקצאת שטח גם באזור הדרום לנושא הזה. באמת, אנחנו מכירים את כל המשפחות שהם באים מכל גווני האוכלוסייה, ומצד שני, מכל מרכזי הארץ – החלוקה הגיאוגרפית.

לכן אני באמת טוען, לצד זה שאנחנו נכתוב ונעשה את כל המאמצים, יחד עם היושב-ראש היקר שלנו, לפתור את הבעיה שאתם מעלים אותם פה, ויש פה ועדות, זה לא דבר כזה מאוד פשוט. במקביל, גם אני קורא לכם, לחשוב גם על אלה שנמצאים דרומית, כי בסופו של דבר, אותם משפחות שיבואו לבקר את אותם הלומי קרב הללו, צריכים גם עליהם לחשוב שלא יצטרכו להגיע עד למרחקים – כדאי לפתור את הבעיה גם כן בנושא הזה. אני מעריך את זה שפה, בוועדה הזאת, מביאים את הדברים הכי חשובים לעם ישראל. תודה רבה.

תודה רבה.

בבקשה, חבר הכנסת יאיר גולן.

אני רוצה להתחיל בשני סיפורים קצרים. לפני פחות מחודשיים, היה אירוע בתל-אביב – צעדה לציון 20 שנה לנסיגה מלבנון. התחיל ברחבת העירייה, והסתיים ברחבת מוזיאון תל-אביב. אני קצת איחרתי, הגעתי ישר למוזיאון תל אביב.

סוף האירוע, ניגשים אליי עשרה חבר'ה. רובם היו חיילים שלי, הייתי במזרחית. ניגשו אליי, אמרו – הייתי אצלך בגיזרה, נפצעתי פה, הייתי שם - שמונה מעשרה עם תגובות קרב, עם הלם קרב. אצל אחד זה התפרץ חמש שנים אחרי. אצל אחד התפרץ 14 שנים אחרי השחרור - אין להם מענה. מה זה אין להם מענה? הם נסמכים על עמותות. אני אומר פה למשרד הביטחון. אני לא בא לתקוף את משרד הביטחון. אני בא מתוך המערכת. התחושה היא שאין עם מי לדבר. כשהם פונים למשרד הביטחון, מה שהם מקבלים – זה חשדנות, התייחסות אליהם כתחמנים פוטנציאליים, במקום להבין שאלה היו תחת אש. לא יכול להיות שאדם שהיה תחת אש, ירגיש כפושע. אדם שהיה תחת אש, המדינה צריכה לחבק אותו, בקריטריונים של איך לבחון את האנשים. מי באמת הלום קרב, ומי לא הלום קרב. מי שהיה תחת אש, הגישה צריכה להיות - איך אנחנו נותנים לך עזרה.

סיפור שני. יש לי שני בנים – "בצוק איתן" – אחד באגוז, אחד במגלן. אני יכול להגיד, שרוב אלה שסיימו את הלחימה באגוז, לא רוב, אבל לא מעט מהם יצאו עם הלם קרב. צריכה להיות פה גישה פרו-אקטיבית. זה לא רק לבוא ולטפל בהם שנים אחרי. זה להגיד גם, יש היערכות שברגע שזה קורה, יחד עם מערך בריאות הנפש של צה"ל, מתנפלים על יחידות כאלה, ועושים גם מעקב. ונותנים מענה לא כמי שקפאו שד, אלא נותנים מענה בחפץ לב. הרי באמת, על כל פצוע בגוף, יש גם פצוע בנפש. בטוח. אני אומר את זה מניסיוני, זה ככה. אז צריך להיערך מראש, ולבנות את המערכת מראש.

אני מקבל פה את מה שאמר יושב-ראש ארגון נכי צה"ל. צריך להפסיק לדבר פה, ולהתחיל לעבוד. אני משוכנע שאפשר למצוא את הפתרונות. אני אגיד יותר מזה - גם לא פתרונות יקרים. זה לא איזה תקציבי עתק. ראינו פה כספים יוצאים לדברים פחות דרמטיים. אלה האנשים שתרמו הכי הרבה למדינה. אנחנו צריכים לראות שאנחנו לא מחכים שהם יבואו אלינו. ולא, מה שנקרא, מסתירים איך מגיעים אלינו, כי חלק גדול מהאנשים שפגשתי אותם, אין להם מושג בכלל למי לפנות. אלא, אנחנו בכלל באים בגישה פרו-אקטיבית, ואומרים - היה פה אירוע קרבי, אנחנו יודעים להשתתף באירוע הקרבי הזה. אנחנו מציעים את עצמנו לאלה שלא נפגעו בגוף, כי אין מה לעשות, אתה לא מפנה אותם לבית חולים. אתה לא צריך לחבוש אותם. אתה מציע להם עזרה, ואתה לא רק מציע להם עזרה ביום שזה קרה, כי חלק גדול מתבייש – איך חייל באגוז יגיד – אני, פתאום יש לי סיוטים בלילה - אין דבר כזה. זה יצוץ לו אחרי השחרור. אתה יודע מה, זה גם לא יצוץ לו אחרי השחרור. אם הוא יילך ישר לעבודה או לטיול בהודו, וכן הלאה, זה התפרץ אצלו כשהוא נפרד מהחברה שלו שלוש שנים אחרי – למי הוא פונה? למי הוא מדבר? הרבה פעמים הם לא יודעים בכלל. הם לא יודעים שזו תגובת הלם קרב. ולכן, אנחנו חייבים להיות פרו-אקטיביים. לנהל מעקב אחר האנשים, ולומר לעצמנו – האנשים שלחמו, האנשים שנתנו את הכי יקר להם למדינה, אנחנו חייבים להיות זמינים להם, להציע את עצמנו. להיות פרו-אקטיביים. להיות יוזמים. לתת להם מענה, כי אנחנו רוצים לתת מענה. כי אנחנו רוצים שהם יהיו אזרחים מועילים ונורמליים, ושיקימו משפחות, ויחיו חיים נורמליים פה במדינת ישראל.

בבקשה. איילה בלוך.

תודה רבה, לאופיר שהזמין אותי. אני פסיכולוגית שיקומית ונוירו-פסיכולוגית. אני מנהלת את המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש. זו עמותה שעוסקת בשיקום בקהילה. חוץ מזה, אני יושבת-ראש הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה שיקומית במשרד הבריאות, ומרצה באוניברסיטת אריאל – זה כל הכובעים שלי.

יש לי שלוש נקודות שחשבתי עליהן לתרום לדיון. הנקודה הראשונה היא סמנטית, אבל היא מאוד משמעותית. אנחנו עוסקים באבחון ובשיקום של תגובות נפשיות ושל פגיעה מוחית. משום מה, התקבע המושג PTSD, השימוש הבלבדי במושג הזה, הוא גורם נזק לדעתי, לנכי צה"ל, בגלל שהמושג היותר נכון שיש להשתמש בו זה תגובות נפשיות לאירוע טראומטי. יש הרבה שלא עומדים בקריטריונים. מה זה פוסט טראומטי – הפרעת בתא חבלתי, כשהדגש הוא חרדה. אבל יש אנשים שהתגובה שלהם היא דווקא דיכאון. או יש אנשים שהתגובה שלהם היא פסיכוזה. יש הרבה תגובות נפשיות, חלקן קשות ביותר שלא עומדות בקריטריונים של PTSD והשימוש במונח PTSD, אני חושבת שהוא מקטין, הוא מצמצם. ולכן, אני מציעה לכם כוועדה, וגם בוועדה שתקימו, לא להשתמש במונח PTSD, אלא לבחור במונח – תגובות נפשיות לטראומה.

הערה שנייה. אני רוצה להתחבר למה שאמר חבר הכנסת גולן, בנוגע לפעולות האקטיביות. אנחנו מטפלים, עוסקים בשיקום של כ-500 בשנה, ש-30% מהם מופנים על-ידי אגף שיקום של משרד הביטחון, כל השאר אזרחים. מתוכם כ-10% מאלה שמופנים אלינו, הם עם תגובות לקרב, או לפעילות מבצעית, או אפילו אימונים. הרוב זה תאונות דרכים ומחלות. כדאי לחשוב על הנקודה הזאת. בכל מקרה, אני חושבת שאם החוק מתייחס באופן שווה ללוחמים עם הלם קרב ולנכים אחרים שלא נפגעו בקרב, אולי מה שצריך לעשות, זה באמת פעילות פרו-אקטיבית כלפי הלוחמים. כיוון שאנחנו יודעים מי נלחם, אז הייתי מציעה שתי הצעות. הצעה אחת – לייצר סקר שנתי, פעם בשנה, או פעם בשנתיים, אפילו על ידי שאלון, זה לא צריך להיות משהו מאוד מסובך, שבעצם עושה סקירה למצבו הנפשי של האדם. הסיבה שזה מתפרץ מאוחר, זו לא התפרצות מאוחרת, זו הבושה. הרבה מהם במשך שנים מאוד מתביישים, כי זה לא להיות גבר, אם אני פונה ומדווח על הקשיים שלי. בסקר הזה חשוב להגיע באופן אקטיבי אל האנשים שאנחנו יודעים שהם נלחמו באופן סדיר. גם אם שנה שעברה הוא אמר שהכול בסדר אתו, ואין בעיה, אפשר לפנות אליו עוד, וחשוב מאוד לעשות הבחנה מבדלת, כי זה משהו מאוד חזק בתחום שלי. הרבה אנשים מבקשים ומקבלים הכרה בתגובה נפשית לטראומה, אבל בעצם יש להם פגיעה מוחית מאותו אירוע, שהיא גם פגיעה שקופה שלא נראית. אני חושבת שאנשי מקצוע צריכים להיות אמונים על ההבחנה המבדלת, וסקר כזה מדי שנה יכול מאוד לעזור.

הדבר השני שאנחנו רואים אצל הנכים שמטופלים אצלנו, זה תסכול מאוד גדול מתהליך התביעה וההכרה. ולכן אני חושבת שאפשר להציע דווקא ללוחמים שאותם אנחנו יודעים, מכירים אותם, להציע להם הליך גישור בתביעה הזאת שיבוצע על-ידי איש מקצוע שיוכשר לכך. פשוט להכשיר אנשי טיפול. לעשות הליך גישור בתביעה הזאת מטעם המדינה, ולא לשלוח אותם, לשכור עורכי דין, ולקבל מהצד השני עורכי דין למאבק משפטי בהכרה שהרבה פעמים התהליך הזה יגיע למסקנה, שמה שהם צריכים זה את ההכרה ופחות התגמולים מעניינים אותם. ואם אני בתהליך כזה שהוא גישור טיפולי מגלה מה האדם רוצה, לפעמים אפשר בקלות לתת לו את מה שהוא צריך בלי לערב הליכים משפטיים בבתי משפט.

הנושא השלישי והאחרון – זה באמת הדגש המאוד גדול בעיניי שצריך לשים התהליך של שיקום. אנחנו עוסקים המון בשיקום טרום תעסוקתי בהחזרה של אנשים לתעסוקה. באמת, זה יותר קשה עם נכי צה"ל, כי יש להם מה להפסיד. אני חושבת שצריך לחשוב היטב איך מחזירים אנשים לפעילות ולתעסוקה, אגב, לאו דווקא תעסוקה ששכר בצידה, לא חייבים לחזור לשוק החופשי. אפשר לייצר אפיקי תעסוקה שלא יאיימו על התגמולים שאנשים מקבלים, כי באמת מגיע להם התגמול, ולייצר בעצם הפרדה בין מערכת התגמולים, לבין מערכת השיקום והטיפול. במובן הזה, צריך לדעתי לחבר בין מערכת השיקום הפסיכו-סוציאלי שדן מנהל אותה, לבין מערכת השיקום הרפואית שמנוהלת במחלקה אחרת.

המשפט האחרון שלי – לחזור לסמנטיקה. תקראו לזה במלים הנכונות.

תודה רבה.

חבר הכנסת אופיר סופר.

אני אדבר קצר מאוד.

אגיד מספר מלים קצרות. תראה, אני נכה צה"ל הלום קרב. אני השתתפתי בכל הוועדות שהיו בכנסת הקודמת. אני מרגיש שחסר לי מלה אחת פה וזה - משפחה. כל הדברים שדיברו פה, הם דברים ב-20 אלף רגל. בסוף, בסוף, אנחנו צריכים להסתכל לא על גטאות ומקומות לשלוח את הפצועים, אלא על מה שאדוני כבר עשה בכנסת הקודמת פה בתיקון מס' 8, לחוק שירותי הסעד. וכל הראייה שכבר קיימת בביטוח הלאומי, וזה - הסתכלות על התא המשפחתי.

פעם היו מקללים את הביטוח הלאומי. עכשיו, בכל מקום באים ואומרים – תסתכל על הביטוח הלאומי. אתה מבין כבוד השר מה נעשה שם.

כל הדברים מסביב, אדוני, לא חשובים. זה הפינטס. אם אתה מסתכל בספקטרום, אז כמה כבר אנשים מאושפזים – 2%. אבל אני רוצה להקריא את מה שאמר אלי אלאלוף בישיבה האחרונה, ב-31 בדצמבר 2008. אחרי סיום הכנסת, כאשר באו הלומי קרב, התחננו אליו – תציל אותנו.

"אני מצטער להגיד לכם, חברים. קודם כול, ליבי אתכם. זה אפילו מרגיש רע שאני אומר את המשפט, וזה נראה טבעי. אני יודע מה זה סבל, ראיתי פה סבל, ראיתי סבל שלא טופל. המערכת כשלה, ואני לא מתבייש להגיד, ואמרתי את זה לאורך הדיונים שקיימנו בנושא הזה. אני לא מחפש מחמאות ותודות. אני נכשלתי. התחננתי שנעשה הכול. חשבתי שתפסתי את הנושא והייתי יכול לקדם אותו טוב יותר. נכשלתי בזה. נכשלתי, ואסור היה לי להיכשל.

ההערות שלכם כל כך נכונות, קשה לי להתווכח, אני אפילו לא אנסה לנחם אתכם. המערכת לקויה, המערכת של משרד הביטחון שמטפלת בפצועי צה"ל טעתה וטועה.

היא טעתה, היא חייבת לעשות חשבון נפש מינהלי, ארגוני, טיפולי. לא יכול להיות שהחבר הבדואי אומר לנו על המשפחות הבדואיות במיוחד, אתם יודעים במה זה עולה להם לעומת המשפחות היהודיות?".

אדוני, אני יכול להמשיך גם לסיכום הדברים שאמר סגן השר באותו יום. "בתפקידי כסגן שר הביטחון, ניהלתי מאבקים רבים למענם של הפצועים וביחס אליהם, ובמנגנונים המטפלים בהם. לא תמיד הצלחתי! לא תמיד נעניתי בשיתוף פעולה מצד אלו שהיו אמונים על הטיפול בפצועי צה"ל. אבל הקו שלי, יישאר אותו קו ואותו הכיוון – הדאגה לגיבורי ישראל שנתנו מעצמם למען ביטחונה של מדינת ישראל ולמען עם ישראל."

ואני רוצה להגיד משהו אחד. תראה, אדוני, אני באתי היום, ויש לי מלא דברים להגיד. אבל אני רוצה להתמקד דווקא בדברים שאדוני מכיר. אחת השערוריות המטורפות שקרו בכנסת הקודמת, זה שעבר חוק סיוע משפטי לנפגעי פעולות איבה ללא נכי צה"ל. אנחנו הסברנו, חבר'ה, הלומי הקרב מתקשים בלמשש את הזכויות שלהם עקב מצבם. אדוני, ודאי מכיר את חוק שירותי סעד שעליו הוא חתום, שעשה חסד. אתה יודע, אשתי עובדת סוציאלית, היא אומרת – הם לא קוראים להם בכלל לשכת סעד, הם לקוחות. אתה יודע, אני כל כך מתרעם על ההטמעה שאמר ראש האגף בדיון הקודם קבל עם ועדה, ונכי צה"ל – איך יכול להיות שמונח נכי צה"ל נהפך לעג? מדובר בגיבורי ישראל.

ואני רוצה לבקש מהוועדה, הדבר הכי חשוב שפונים אליי כל הנכים, ואני אומר להם – חבר'ה, אני לא יכול לעזור לכם, אני לא מדינת ישראל. אומרים לי, תעזור לנו במיצוי זכויות. ואנחנו מבקשים דבר אחד עכשיו שיקרה. שכבוד השר, מיכאל היקר, תנחה את זה – אני לא יודע למה השר הקודם שהיה אביגדור ליברמן התנגד. שמחר, בהוראת שעה, תיכנס אפשרות שכמו שאומר פה בפרוטוקול מס' 734, מישיבת ועדת החוקה, ב-17 בדצמבר 2018. אומר שלומי מור, מהמוסד לביטוח לאומי. סליחה שאני מתרגש.

"יש לציין שנפגע פעולות איבה זכאי לסיוע משפטי חינם מהלשכה לסיוע משפטי בכל ההתנהלות המשפטית שלו ללא מבחן הכנסה. אינני יודע אם יש מקבילה לכך במשרד הביטחון. ענת גינצבורג עונה לו: אין. ואז אני שואל אותו, מה הוא זכאי לסיוע משפטי במיצוי הזכויות שלו? אז הוא אומר כמובן. היושב-ראש אורי מקלב שואל: כולל ייצוג? אז הוא אומר לו: כל מבוטח, בהתנהלות שלו מול הביטוח הלאומי, זכאי לייעוץ משפטי חינם, וזאת, מבלי לעבור מבחן הכנסות.

ואז שואל אותו אורי מקלב, על מה שאתה שואל, על שלב ההכרה: אתה צודק, אבל אנחנו מבקשים לדעת על השלב הקודם. אז הוא אומר לו: גם בשלב הקודם יש לנו את היד המכוונת. בטח אדוני מכיר.

קצת.

זאת אומרת, הכלים קיימים. ואני יכול להגיד לך, שאחד הדברים שהכי כאבו לי, לשמוע את דן, זה שהוא מדבר על עוד פעם על הוסטלים. אתה יודע, אני מחזיק בידי פה מסמך של – הקווים המנחים לטיפול בהלומי הקרב ב-2009. עשו כבר ועדה רצינית מאוד, שלושה מיליון שקל עלותה – דחפו אותה למגירה. מה שאני מנסה להגיד בכל זה, שהיינו רוצים שההסתכלות – בזה אני אסיים. אתה יודע, גם כאשר מדבר על תעסוקה, אז בוא נגיד את האמת. מציעים לך שכר ב-2800 שקלים. זה לא רק השכר, זו התחושה שדוחפים לך סכין ומסובבים לך בלב. ואני אומר, הדבר הכי חשוב לנו פה. אנחנו הפצועים, זה לא לשלוח אותנו למרכזים. לא לשלוח אותנו לעמותות. לעזור לנו לשמור על המשפחות שלנו. כי המשפחות שלנו, הם השיקום, הם המעטפת. בזה אני בטוח שכל אחד ואחד מכם יסכים. כל אחד ואחד.

דבר אחרון.

יהיה המשך. אתה לא צריך לגמור הכול ביום אחד.

לא, אבל רק לבקש מאדוני. יושבת פה לידי רינת.

לא, אין זמן.

לא, אבל היא כתבה את המכתב.

זה לא חשוב. כי בעוד 14 דקות, השר מיכאל ביטון, צריך להיות שר תורן במליאה. אני, אסור לי לנהל פה דיונים מעבר ל-14 דקות. היום ידברו, בפעם הבאה צריך סבלנות, לאט, לאט. הבנו. בגדול, אנחנו מבינים.

בבקשה, רינת. בבקשה.

כמו שביקשת אנשי עושה את זה בקצרה.

אני שלחתי לוועדה מכתב אחרי עיסוק של שנים רבות בתחום הזה, מסמך שכולל צעדים אופרטיביים שניתן לעשות כאן ועכשיו, במסגרת החוק. המסמך הזה כולל דוגמאות. כמו שביקשת, אני עושה את זה בקצרה. שמענו כאן מאגף השיקום התייחסות להיבט הטיפולי.

מתי שלחת את זה?

במוצאי שבת. לא נורא. דיברו כאן באגף השיקום על כל מיני תכניות טיפוליות כאלה ואחרות – קטונתי, אני לא איש מקצוע בתחום הטיפולי. אבל יש צרכים, כמו שאמר נתי, לשיפור איכות החיים וטיוב התא המשפחתי של הלומי הקרב, שהתא המשפחתי נושא מחיר מאוד כבד בגלל הפגיעה. אגף השיקום טוען – אני עובד במסגרת החוק – זה מה שאני - - -

הבנו. את לא מחדשת לנו כלום. סליחה. אנחנו בסד זמנים. אני לא אחרוג מהכללים. לא ראיתי שאת מחדשת. נתי אמר את מה שאת אומרת, ברפרוף על המכתב, זה דיי דומה.

חבר הכנסת אופיר סופר.

קודם כל, תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אני שמח שגם התמזל, בקיצור, שמח שאנחנו שותפים בתהליך החשוב הזה, במשימה שהיא מאוד חשובה בעבורי. אני שמח שאני בוועדה. שמח שאנחנו פה בסיפור, בסדרה החשובה הזו.

אני מברך את חברי שישמור על עצמו, עידן קלימן, שמכניס רוח חדשה ובריאה לארגון נכי צה"ל. אני רוצה להגיד לעידן, שאביב כוכבי, לימד אותנו מה שנקרא - תחשבו בגדול, תעשו בקטן. בקטן, זה הפוסט טראומה. אם אנחנו נייצר כאן שינוי, כאן בסוגיה של הפוסט טראומה, אני מקווה שזה יקרין על כלל ארגון נכי צה"ל.

אמר השר ביטון. יש לנו ארבע חודשים. אני שמח שהשר ביטון רואה שיש לנו ארבעה חודשים לעבוד, ובארבעה החודשים האלה, אנחנו צריכים כביכול להגיע הישגים. אין ספק. אני אמרתי בוועדה הראשונה – הכרה, תעסוקה, ומשפחה. אלה שלושת הסוגיות. דיבר על זה האלוף יאיר גולן, על ההכרה הפרו-אקטיבית. דיברו פה על עוד רעיונות אחרים. אנחנו מבינים שאם נתי היה חוזר להיות רואה חשבון בחצי משרה, אז יכול להיות שהיום הוא כבר היה רואה חשבון במשרה מלאה – זו המשמעות של תעסוקה. על המשפחה הרחיבו מספיק. תודה רבה, לשר מיכאל ביטון.

תודה.

קודם כל, תודה רבה, חיים, לשר מיכאל ביטון, לכל חברי הוועדה, ולכל מי שהשתתף. שלוש נקודות. אחת – כל הטיפול בנכי צה"ל בכלל, או בהלומי קרב בפרט, זקוק לטיפול שורש. נגיד בזהירות, שכל היחסים עם אגף השיקום זקוקים לשיקום יסודי. יש היום את כל מי שיכול לעשות את זה. ולכן, אני הקמתי שדולה לנכי צה"ל בכנסת. אבל ברור שהעבודה העיקרית, היא תיעשה בוועדות, ובפרט, בוועדה הזאת, ועדת עבודה, רווחה ובריאות. ביקשתי לסיום, להיות חבר בוועדה הזאת. למרות שאני חבר בהרבה ועדות, כי אני רואה בזה חשיבות גדולה. אני מקווה שהצירוף הזה התקבל, ואשמח להיות משולב, לשתף פעולה עם כל דבר שייעשה מעכשיו ובהמשך. תודה.

תודה רבה עוזי.

כבוד השר.

קודם כל, אני שמחתי להיות אתך, היושב-ראש, ולדעת שחבר הכנסת סופר, יוביל ועדת משנה. אני אהיה זמין, כמו שאמרת, לפעול, לשפר ולהביא תוצאות. המשימות שלי להמשך – אני כל שאלה של נתון שהוועדה רוצה, לכתוב לי שאלות מדויקות, קבלו מסמכים מדויקים בפחות מחודש. רק השאלות מדויקות עד הסוף. נשלח לכם את כל התשובות בשקיפות מלאה מראש. זו משימה אחת.

שנית, אני מתחייב. יושב-ראש הוועדה לבדיקת הטיפול בנכי צה"ל, האלוף אייל בן ראובן, יגיש לנו את המסקנות עד שלושה חודשים. אנחנו ניקח לעצמנו חודש. ננסה לצמצם זמנים, ונבוא עם המסקנות לכאן, להציג אותם.

דבר שלישי, לא מחכים, עושים. מה הכוונה? אני בתור חבר כנסת, הבאתי הצעת חוק להגבלת שכר טרחה בטיפול בנכי צה"ל. אתה יודע שנכים של ביטוח לאומי, תאונות, יש הגבלת שכר טירחה.

אתה יודע איזה קרב היה פה? זה חוק שלי. שלי, מיקי רוזנטל.

נכים של ניצולי שואה – יש הגבלה. היחידים שלא הוגדר עבורם שכר טרחה זה נכי צה"ל. חייל שלי ברח מהארץ – פוסט טראומטי, כתב לי. איך התחלתי לטפל בזה? חייל שלי מגולני ברח מהארץ, בגלל נושים, בגלל חובות. זה שלקחו לו 20% מהתגמולים שלו, והוא עוד לא קיבל אותם. היוונו לו אותם מראש קדימה, לפני שקיבל את הכסף.

אני מבקש שהוועדה הזאת תביא את החוק הזה מידית, משרד הביטחון תומך בו. מידית - הגבלת שכר טרחה. ועוד משימות שאפשר לעשות מידית. היום, קיבלתי החלטה. יש תשע אלמנות נכי צה"ל. יש לנו בערך 100 בתים למקרים קשים ביותר של נכי צה"ל. מתוך ה-50 אלף. האלמנה, איבדה את בעלה נכה צה"ל, פתאום דרשו ממנו לשלם כסף. כל חייה, היא נושאת בנטל של טיפול בנכי צה"ל. הוא נפטר, אומרים לה – תשלמי על הבית, חלקית, מלא, לא משנה. קיבלתי החלטה היום, שהיא תשלם 106 שקלים, כמו כל חייו עד 120. יש לנו תשע אלמנות כאלה. אני אומר לכם, יש לנו משימות שנוכל לטפל מידית ביחד. חקיקה טובה. הגבלת שכר טרחה. מעשים מסוימים. חוק ההסדרים, כל מה שנוכל. לא נחכה לוועדה של אייל בן-ראובן. נעשה פעולות. עבודה משותפת, גם מקרים פרטניים תביאו לי.

עוד הערה. טיפול צופה פני העתיד בנפגעי נפש כתוצאה מאירוע קרב. אנחנו נכנסנו לעניין. הצבא כבר עושה סדנאות ללוחמים לפני היציאה הביתה בעניין הנפשי. ואנחנו, עם כמה עמותות עושים הסעות בארץ, ובסוף הקורונה מסעות בחוץ-לארץ ולוחמים. גם אלה שנפגעו, גם אלה שלא נפגעו, בתהליך משותף של עיבוד החומר לפעמים זה מקטין את הפוסט טראומה.

יש לנו משימות מידיות נעשה אותן. אני פה מתחייב להביא את המסקנות לדון בהן וליישם אותן ביחד. תודה רבה לכולם.

באמירות כאלה, בזמן המתאים. נסיים את הדיון הזה. אנחנו נעקוב, ונדאג לממש. נעשה זאת ביחד. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 10:55.