פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ושלוש

הכנסת



3
הוועדה המיוחדת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה
06/04/2020


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 16
מישיבת הוועדה המיוחדת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה
יום שני, י"ב בניסן התש"ף (06 באפריל 2020), שעה 12:15

תוכנית לטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים בתקופת משבר הקורונה, בהשתתפות חבר הכנסת יאיר לפיד – הצגת תוכנית טיפול בנושא

חברי הוועדה: עפר שלח – היו"ר
מיקי חיימוביץ'
יוליה מלינובסקי קונין
יואב סגלוביץ'

משה אבוטבול
סמי אבו שחאדה
מאיר כהן
יאיר לפיד
אוסאמה סעדי

מוריס דורפמן - סמנכ"ל רגולציה, משרד הבריאות

ד"ר ענת צוריאל - עוזרת ראש שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות

גדעון שלום - סמנכ"ל בכיר וראש מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רחל אברמזון - מנהלת האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

יובל וגנר - עמותת נגישות ישראל

עדית סרגוסטי - ארגון בזכות

עמוס שפירא - מנכ"ל אלו"ט

יואב קריים - מנהל שותף באשכול לפיתוח ושינוי חברתי, נציג בית איזי שפירא

אלי דוקורסקי - ראש עיריית קריית ביאליק, מרכז השלטון המקומי

קלרה חן - עיריית נתניה, מרכז השלטון המקומי

נעה בן שבת

ענת כהן שמואל

אירית שלהבת


תוכנית לטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים בתקופת משבר הקורונה

הדיון הזה, כפי שאתם רואים, יעסוק באנשים עם צרכים מיוחדים. כאמור שמענו על זה אתמול בדיון שהיה לנו על המגזר השלישי – עלה בנגזרת סיפור האנשים עם צרכים מיוחדים, העובדה שרבים מהם, אם לא כולם, נשלחו הביתה, וההתמודדות הקשה של המשפחות, וגם כמובן השאלה מה קורה עם זה קדימה כי הדבר הזה מטיבו קצוב בזמן.

חברי חבר הכנסת יאיר לפיד, שמכיר את הנושא באופן האישי ביותר, ביקש להציג לנו תוכנית. התוכנית הזאת היא רב-תחומית ולכן אנחנו עושים את הדיון בוועדה הזאת. נעלה גם נציגים של משרד הבריאות וגם של משרד החינוך. יאיר, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

אני מגיע הנה היום ישירות מלווייתו של חותני האהוב, רפי, שמלבד העובדה שבילה אין-ספור שעות בחייו עם בתי, גם התנדב בכפר עופרים בטיפול בצעיר אוטיסט. מה שמחזיק היום את המערכת זה רק אנשים כאלה. יש קריסה גמורה של חובת המדינה לטפל, ומתנדבים ומטפלים וחבר'ה צעירים של שירות לאומי מחזיקים היום את המערכת ביחד עם ארגונים ועמותות. זה לא ייגמר טוב אלא אם כן זה יטופל.

אני רוצה להתחיל בדבר המרכזי ביותר, וזה הבדיקות. בסופו של דבר אני כמובן מכיר בזה שהצוותים הרפואיים צריכים להיות בעדיפות העליונה והראשונה לנושא הבדיקות אבל ילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים - - -

להלן החדשות: הם לא.

אני יודע שהם לא. אני עוקב אחרי הוועדה. גם הם לא, אבל בעלי צרכים מיוחדים צריכים להיות בעדיפות עליונה לבדיקות, בין השאר מפני שהם לא יכולים לדווח על תסמינים, אין להם אפשרות אמיתית להגיד: איבדתי את הטעם, או יש לי חום, או קשיי נשימה. רובם במסגרות שבהן יש מטפל אחד או שניים על שמונה או תשעה, וזה גם הולך ומחמיר מבחינת הרציו הזה. לפיכך הם צריכים, ובני משפחותיהם צריכים, בוודאי שהצוותים המטפלים צריכים בדיקות. בלי מערך בדיקות יעיל לא נוכל לטפל בבעלי צרכים מיוחדים. מערך הבדיקות היעיל הזה צריך להיות מופעל איפשהו. המקום שנראה לנו נכון הוא מינהל המוגבלויות במשרד הרווחה, שצריך לקבל סמכות להפעיל בדיקות קורונה זמינות.

אני רוצה להסביר בשלושה משפטים, דרך מכתב שקיבלתי, מה המצב של אנשים בגלל שאין בדיקות. כותבת לי אמה של שירז, שהיא ילדה עם אוטיזם בתפקוד נמוך: "אנחנו לא יכולים להחזיר אותה כי אנחנו לא מצליחים להשיג בדיקת קורונה להוכיח שהיא בריאה. היא בבית. דיברנו עם עדה ממשרד הבריאות, בגלל שאין לה תסמינים, אבל הם לא מוכנים לבדוק אותה ואמרו שאם נשקר ונזמין אותם לבדיקה בלי תסמינים זו עבירה פלילית. אז אנחנו ב-לוּפ נוראי. ישנה מצוקה גדולה מאוד בבית, יחד עם סכנה לאחותה." יש גם תופעות של אלימות. "הפתרון שנתנו לנו מן ההוסטל הוא מרשמים של אטומין, שזה בעצם להרדים אותה." זאת האפשרות הטובה, כי אחרים פשוט מציעים לשלוח לאברבנאל ולמקומות דומים.

אנחנו מרחיקים את האנשים האלה מן ההרגלים שלהם. אוטיסטים במיוחד, אבל בוודאי כל בעלי הצרכים המיוחדים.

אתה יכול לתת מושג על כמה ילדים אנחנו מדברים במדינת ישראל?

תיכף אציג לך מספר, אבל מדובר כמובן על עשרות אלפים.

בנוסף לזה, בעצם המצב הוא זה: אמרו לנו, באו אלינו ואמרו לנו לפני שלושה שבועות: אתם יכולים או לקחת את יעלי ל-14 ימים, את הבת שלי, או לא לקחת אותה אבל אז לא תוכלו לבקר אותה 14 ימים. לקחנו אותה הביתה, ברוך השם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לטפל ושמחים שהיא בבית. אחרי 14 ימים הודיעו לנו שעכשיו אנחנו יכולים עוד פעם לקחת אותה ל-14 ימים או לא לראות אותה יותר במשך 14 הימים. אמרנו: למה דווקא 14 ימים? אף אחד לא באמת מצא תשובה. המספר הרשמי שמדברים עליו עכשיו הוא 21 ימים, גם הוא מספר שרירותי לגמרי, אף אחד לא הצליח להצביע למה דווקא 21 ימים, למה אסור לבקר.

אתמול דיברתי עם קבוצה גדולה של הורים של בעלי צרכים מיוחדים שאמרו לי את הדבר הפשוט הבא: הרי המטפלים יוצאים ונכנסים כל הזמן במסגרות, הם עובדים במשמרות של שמונה שעות, עכשיו המשמרות קצת יותר ארוכות כי קשה להשיג עובדים, ואז הם גומרים את המשמרת ונוסעים הביתה, הם פוגשים את המשפחות שלהם ואת החברים שלהם, אבל דווקא ההורים, שהם קריטיים להרגלים של הילדים האלה או של הצעירים האלה או של הבוגרים האלה, אוסרים עלינו לבקר. הקושי הנפשי, הרגרסיה המידית, התופעות של אלימות – כשמדברים על הביטוי "לדפוק את הראש בקיר", פה זה לא מטפורה, זה בעצם מה שקורה לאנשים עם מוגבלויות במצבים כאלה. אז צריך לייצר מצב שבעזרת בדיקות זמינות מאפשרים למשפחות לבקר.

פה אנחנו מציעים את הפתרונות. השתדלנו לא רק להציג בעיות אלא גם להציג פתרונות.

בדיקות תכופות.

ביקורים באוויר הפתוח – ברוב ההוסטלים יש חצרות, אז אפשר לעשות הפרדה פיזית בשביל לאפשר ביקורים. רוב ההורים יגידו לכם – אני מוכן לעמוד מן הצד השני של הגדר, כמו בכל הצילומים האלה בטלוויזיה של הנכדה שבאה לבקר את הסבתא ועומדת בקצה השביל, כמו שאחייניתי הלכה אתמול לבקר את אימי. תנו לנו לראות את הילדים שלנו.

אין ציוד מגן כמובן, אין ציוד מגן לצוותים המטפלים, אין ציוד מגן להורים, אין ציוד מגן לילדים.

יש טיפולים שלא סובלים דיחוי. אני מצטער אם אשתמש יותר מדי פעמים פה בדוגמה מן הבית, זו פשוט הדוגמה שהכי נוחה לי כי אני חי אותה יום-יום – יש טיפולים שאם אתה מפסיק אותם אתה נסוג מדי. יעלי עוברת טיפולי כתיבה כי היא לא מדברת. אם מפסיקים לה את הטיפולים היא נסוגה. בשביל לעשות את זה צריך לייצר מסגרת שמאפשרת לחזור לטיפולים באופן מבודד, באופן מוגן, עם ציוד מגן. אי אפשר להפסיק את כל הטיפולים באופן שרירותי.

אני רוצה להזכיר שצעירים עם צרכים מיוחדים, כלומר מתחת לגיל 21 – בחינוך המיוחד זה עד גיל 21 – בעצם שלושה שבועות נמצאים מחוץ לכל המסגרות שלהם. גם פה: יקיצה בלילה, אלימות קשה כלפי בני הבית, רגרסיה בגמילה הרבה פעמים. כשהיה דיון על החינוך המיוחד אמרו מורים, בצדק, והיה קשה להתמודד: בחינוך המיוחד זה לא כמו בחינוך הרגיל שאתה יכול לעמוד רחוק. אתה צריך לטפל פיזית, להרגיע פיזית, לעזור פיזית עם יציאה לשירותים, ובהתנהגות אובססיבית צריך לפעמים ריסון. נכון שהאיום על מורי החינוך המיוחד אמיתי אבל תחשבו מה זה אומר לגבי המשפחות ובאילו מצבי קיצון הן נמצאות.

גם משפחות שמדווחות על מצבי קיצון, כולל צורך באשפוז, פשוט לא קיבלו תשובה. מחלקות האשפוז לא מכניסות היום חולים מבחוץ. בגלל החשש מהדבקה יש חשש להכניס אנשים למסגרת. בסופו של דבר לא ניתנו שום תשובות.

מה שצריך לעשות, מה שאני מציע כאן כפתרונות זה פתרונות חלקיים.

סליחה, את המצגת שאתם מראים אף אחד מאיתנו לא רואה.

ייקח לנו יותר מדי זמן לסדר את זה טכנית. אתם שומעים את הדברים שנאמרים.

נעביר להם את זה אחר כך במייל.

אומרים פה שהמצגת תועבר לכולם במייל.

אני מציג פתרונות חלקיים יחסית. צריך סיוע משמעותי בבתים בעזרת תקציב הרווחה של שעות הסמך. שעות הסמך היום – צריך להסיט את זה מתקציבים אחרים של משרד הרווחה. אני רוצה להזכיר, חלק גדול מן התוכניות של משרד הרווחה לא פועלות כיום, אז יש מאיפה להציג תקציבים, רק מישהו צריך לקבל את הסמכות לעשות את זה.

לא אכנס לזה יותר מאוחר, למרות שכתוב פה "פירוט בהמשך". כן צריך להחריג את החינוך המיוחד בתור שירות חיוני.

צריך לפתוח מסגרות קלט חירום.

וצריך – ואחזור על זה כל שבע דקות – ליישם את ההנחיה של משרד הבריאות לבדיקה מידית לקורונה.

עוד תוספת אחת שלא מופיעה במצגת, יש עמותות שכן רוצות לעבוד. אם יש דבר שהוועדה יכולה לעשות כמעט באופן מידי, אצל החשכ"ל כרגע תקועים 5 מיליון שקל שאושרו כבר ל"כנפיים של קרמבו", שהיא דוגמה מובהקת למסגרת מצוינת שיודעת לעבוד חכם עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. זה תקוע על בירוקרטיה מקולקלת וצריך פשוט לתת הוראה לשחרר את הכסף. כמוהם יש עוד הרבה מאוד דוגמאות של עמותות וארגונים שרוצים לחזור לעבוד.

בעניין ההנחיה של משרד הבריאות למתן בדיקה מידית לקורונה לקבוצות עם צרכים מיוחדים, אני חושב שהבושה היא גם עם כל מה שקורה בבתי אבות, ואנחנו רואים בדיוק מה קורה עם הזקנים והקשישים, ובמשען נפטרו כבר שישה או שבעה אנשים וגם בירושלים, ואפילו אין הנחיה של משרד הבריאות עם קבוצת סיכון כזאת לעשות בדיקות. זה חמור מאוד.

כל נושא הבדיקות הוא מחדל גדול. אני יודע שהוועדה עוסקת בזה הרבה.

אני מקבל פה תיקון. מתוך להט הדברים אמרתי שהצוותים הרפואיים נפגשים עם חברים. כבר אמרו: לא, הם הולכים הביתה ומקיימים את ההנחיות. זה נכון, אבל יש מתנדבים שגרים בקבוצות קטנות. אני כמובן לא חושב שהצוותים האלה – א', הם מותשים אז הם לא הולכים לפגוש חברים, ו-ב', הם מקיימים את ההוראות.

יש הנחיה אחת לגבי הרווחה, שעשינו ניסיון אמיתי להבין איך היא מבוצעת, אם היא מבוצעת, ולאף אחד לא הייתה תשובה. הרווחה הודיעה שהיא רוצה באופן יזום להציע לחלק קטן מן המשפחות – אני מקריא מתוך הדף שהם הוציאו – "חלק קטן מן המשפחות שיכולות ומסכימות לקבל לביתן את בן המשפחה, כל זאת באמצעות הסדר כספי של 200 שקל ביום שיאפשר להם להתמודד עם העניין". אף אחד לא מצליח להבין איך מקבלים את זה, אילו משפחות תקפות להצעה הזאת ואילו משפחות לא תקפות להצעה הזאת.

התוצאה היא שיש קריסה כלכלית של משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים.

יש מישהו ממשרד הרווחה בפורום הזה שיכול לענות?

נמצא פה אדם ממינהל מוגבלויות. אני שם אותם בצד החיובי של המשוואה. יש שם מאמץ גדול, יש השתדלות. אם יועברו אליהם הסמכויות המתאימות הם בהחלט יכולים לעזור.

ברור שהקריסה הכלכלית – מדינה שלמה עוברת קריסה כלכלית, אבל הורים לאנשים עם צרכים מיוחדים שיצאו לחל"ת או פוטרו או צמצמו להם את שעות העבודה הם אנשים שחיים גם כך על הקצה. הם צריכים השגחה. תחשבו על כך שאם יש עוד ילד בבית או עוד שני ילדים בבית – סיפרתי ליושב-ראש הוועדה בשיחה פרטית על חברה טובה שהילד שלה סובל – יש סוג מסוים של אוטיסטים שסובלים מדבר שאם לא משגיחים עליהם הם שותים מים ולא יודעים להפסיק, וכבר היו מקרי מוות בגלל זה. התוצאה היא שאם הם בבית אז הם מסתובבים ועושים פיפי על הילדים האחרים והבית לא מסוגל לתפקד. אין מי שיעזור בנטל, ותחשבו מה קורה להורה יחידני עם שני ילדים אוטיסטים בסיטואציה כזו.

פתרון חלקי מאוד הוא שהייתה בזמנו הנחיה שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים יכולים לנצל ימי מחלה כימי טיפול בילדים שלהם. ההנחיה הזאת בוטלה וזה הרגע להחזיר אותה. אני חושב שצריך להחזיר אותה בכלל, אבל בוודאי שזה הרגע להחזיר אותה במסגרת מצב החירום כדי לאפשר להם להתפרנס ולחיות.

בזמן שבתי בבית התקציב שלה מן המדינה ממשיך להגיע לחדר הריק שלה בבית לחיים שבו היא מתגוררת בדרך כלל, מפני שעוד לא עשו את ההתאמות. אני אומר שוב: אין לי בעיה, אני מוכן בשמחה לממן את בתי. גם אחרי שאנחנו תורמים את התוספות השערורייתיות שמקבלים חברי הכנסת ברציפות מ-2015 יש מספיק ואפשר לטפל בה. אבל זה אבסורד גמור שהורים במצוקה כלכלית לא מקבלים את התקציב שמיועד לילדים שלהם כי התקציב ממשיך לעבור למוסדות שבהם הילדים לא נמצאים.

השארתי פה את ההחרגה של ההורים האלה כדי לאפשר להם לנצל ימי מחלה.

צריך לפתוח מסגרות טיפוליות.

צריך להפסיק לגבות את תשלומי ההורים. בהוראת קבע יורדים להורים תשלומים גם למעונות יום וגם לטיפולים פרה-רפואיים של קופות החולים. הוראות הקבע האלה עדיין קיימות. צריך להודיע שמפסיקים אותן, וצריך לפנות לרשויות המקומיות בשביל הנחות בארנונה ובחשמל למשפחות כאלה.

אני משאיר לדמיונכם לנסות לחשוב מה זה להיות בדירה של שני חדרים עם ילד עם צרכים מיוחדים במצב קיצון. מצב קיצון – אין לי דרך להגיד את זה אלגנטית: זה או שהילד פוגע בעצמו, או שהוא פוגע בהוריו, או שניהם. חבר עם שני ילדים אוטיסטים שדיברתי איתו השבוע היה כולו עם סימנים כחולים כי בנו בן ה-19 בבית, הוא בחור גדול וחזק ו"פירק" אותו. כל זה קורה בלי שיש איזושהי מסגרת מסייעת.

גם קושי כלכלי אמיתי הוא דבר שצריך לטפל בו. צריך לעשות מיפוי של המשפחות האלה דרך הרווחה, לא משרד הרווחה אלא מחלקות הרווחה ברשויות, כדי לעשות ריצ'ינג-אאוט. מישהו צריך לצלצל למשפחות האלה ולשאול: מה קורה אתכם? מה מצבכם? האם יש סיוע כספי שאנחנו יכולים להציע? הנה שעות טיפול שאנחנו יכולים להציע, הנה הדרכה הורית – שאני לא יודע למה גם בימים כתיקונם אין אבל עכשיו צריך את זה יותר מתמיד.

זה מעביר אותי, פרט לבדיקות, אולי לבעיית הבעיות של ההורים, של הילדים, של המשפחות – הם לא יודעים למי לפנות. אין היום מספר טלפון שאליו מתקשרים ואומרים: יש לי בעיה. הטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים מתפצל בין משרד הרווחה, משרד הבריאות, הרשויות המקומיות, שזה בעצם גם משרד הפנים, יש את משרד ראש הממשלה שמרכז תיאורטית את כל הטיפול בקורונה דרך המל"ל, יש את משרד החינוך למי שיצא ממסגרות חינוכיות, ויש את משרד הביטחון שחלק מן הנושאים עוברים אליו לאט-לאט. זה בסדר גמור, או לא בסדר גמור, תקבע הוועדה, אבל ברור שהורה עם שני ילדים בבית שקיבל מכות מן הילד שלו ולא יודע מה לעשות עם התרופות שלא מגיעות לא יודע אל מי הוא צריך להתקשר. אין לו תשובה לזה. בכל יום משתנות הדרישות, בכל יום מגיעות דרישות מרשויות שונות, וגם המוסדות לא מצליחים להחליט מה תפקידם ומה עליהם לעשות.

הפתרון הוא כמובן שיהיה גורם ממשלתי אחד. אנחנו מציעים שהגורם הזה יהיה הרשויות המקומיות. הרשויות המקומיות, ראשי הערים, בוודאי הערים החזקות יותר אבל גם הערים החלשות – יושבים פה שני ראשי ערים לשעבר – הם בסופו של דבר מכירים את האנשים, מכירים את המשפחות. אני יודע שחיים ביבס תכנן לבוא לדיון, אני לא יודע אם הוא מקשיב לנו עכשיו או לא.

הוא התנצל שהוא לא יכול. יש לו פה נציגים.

בסדר גמור, אני שמח שיש לו פה נציגים.

יש עובדים בחל"ת שאפשר להשתמש בהם, בוודאי בשביל עזרה טלפונית. הרשות המקומית יודעת הרבה יותר טוב מהורים לצלצל למשרדי הממשלה ולפתור בעיות. אז ההצעה שלנו היא שהרשות המקומית תהיה ה-One stop shop במספר הטלפון שיקבלו ההורים.

הגבלות בתנועה חלות על כל מדינת ישראל אבל המשטרה צריכה לקבל – ביקשתי כבר ממיקי לוי לדבר עם משטרת ישראל, אבל אני גם מציג את זה פה, יש פה עוד ניצב במשטרה. המשטרה והפקחים לא קיבלו את ההודעה שאנשים עם צרכים מיוחדים לא יהיו רק שניים באוטו בהרבה מאוד מקרים. מה אתה עושה אם יש לך שני ילדים אוטיסטים? מה אתה עושה אם אתה מסיע את המטפל ואת הילד שלך לאיזה מקום? צריך לעדכן. יש כבר משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים שקיבלו קנסות. זה כמובן אבסורד.

לא אכנס עכשיו לכל הסיפור המורכב של תיקון 11 לחוק החינוך המיוחד, איך הכספים של השילוב זזים, אבל אגיד רק את הדבר הבא: צריך לדחות את זה, זה לא הזמן להיכנס לזה. בואו נשלח את זה לזמן שאחרי הקורונה. מי שעניינו ומכיר את הנושא בחינוך יודע שיהיה כמעט אבסורדי לנסות לטפל בזה עכשיו.

דבר נוסף, והוא קל ואפשר לעשות אותו בהנחיה מהירה: יש את ועדות האפיון. אנחנו הולכים פעם בשנה, יושבים מול אנשים טובים ששואלים אותנו אם בתנו למדה בינתיים לדבר. אנחנו אומרים לה שלא וחוזרים הביתה. מה שקורה כרגע, אף אחד לא יכול לעשות באמת דיון מעמיק ויסודי בוועדות אפיון. צריך פשוט להוציא הוראה פשוטה שאומרת: הסיווג הקיים משנה שעברה תקף גם לשנת 2020. אנחנו לא נתחיל עכשיו לכנס ועדות אפיון. אם יש להם מתחמים מוגנים וציוד מגן בשביל ועדות אפיון, שישימו את זה בשביל לאפשר ביקורי הורים את הילדים שלהם, זה נראה לי הרבה יותר חשוב כרגע מבעיות אפיון.

ציוד מגן לצוותים המטפלים – אני מבין מהיושב-ראש שהנושא נדון בהרחבה.

העלה אותו דורון אלמוג אתמול.

ב"עלה נגב" אכן הייתה בעיה, מקרה קורונה אחד.

הוא פשוט העלה את הבעיה. בהיותו הוא הוא מצייד את האנשים שלו. אלה עלויות אדירות.

הוא אמר שהוא הוציא 200,000 שקלים רק בשביל זה.

יותר.

היעדרה של המדינה בנושא של אמצעי מיגון לחבר'ה צעירים שמטפלים – אתם יודעים מה? אפילו חולה קורונה שאינו עם צרכים מיוחדים אתה יכול להגיד לו: תעמוד בבקשה שני מטרים ממני, או אל תצבוט אותי, או אל תשרוט אותי, או אל תירק עליי. לאנשים עם צרכים מיוחדים בהרבה מאוד מקרים זה בלתי אפשרי.

שוב, אני מטה את הדיון לכיוון של אוטיזם בגלל ענייני האישי אבל כמובן שצרכים מיוחדים כוללים את כל הצרכים המיוחדים, ולכל סקציה במועדון הלא מאושר הזה יש את הבעיות שלה. אבל בוודאי שכל הצוותים המטפלים צריכים ציוד מגן מינימלי, של מסכות, כפפות וחלוק מגן בקדימות עליונה.

צריך לסייע לעמותות ולגופים המפעילים. יש גופים שקיבלו החלטות, עמותה כמו שק"ל, שאני גם מכיר היטב כי רעייתי היא נשיאת שק"ל, עושה כל מאמץ לתפקוד מלא, אבל ברור מאליו שהתרומות נפגעו, התקצוב נפגע, צוותים נפגעו, קשה לגייס מתנדבים, קשה לגייס כסף, אין ציוד מגן. צריך לתגבר את הצוותים. צריך להשתמש בחיילים, באנשי שירות לאומי, בעובדי חל"ת שעברו הכשרות מזורזות, ולפיכך צריך הכשרות מזורזות.

צריך לזכור שהצוותים הפרה-רפואיים הרבה פעמים הופנו למקומות אחרים. הדיירים, למשל במוסדות שק"ל אבל גם במוסדות אלו"ט, שוהים היום הרבה יותר שעות ביממה בתוך המוסדות, בתוך הבתים. יש לזה השפעה חמורה על התפקוד שלהם וצריך להעסיק אותם. ושוב, ציוד מגן.

לא אכנס לכל הסוגיות הנוספות בתחום הבריאות, על הצורך ברופאים בקהילה, על הצורך במתחמי בידוד, על הצורך במענה טלפוני להורים ולהדרכת ילדים. אם אנחנו רוצים להתייעץ עם פסיכיאטר אין לנו אל מי להתקשר. זאת אומרת, יש את הפסיכיאטר של הבית – הוא כן עובד, הוא לא עובד, הוא כן בחל"ת, הוא לא בחל"ת. מה קורה עם קלינאי תקשורת? מה קורה עם מרפאים בעיסוק? מה קורה עם מנתחי התנהגות? זה לא פינוק. זה היום-יום ההכרחי של בעלי צרכים מיוחדים.

הדבר היחיד שמתפקד הוא שתשלומי ההורים ממשיכים לעבור דרך הוראות הקבע, בזה אין שום בעיה, רק כל היתר לא עובד. אז צריך להיערך מראש, צריך לשנות את ההיערכות.

דיברתי על עניין התשלומים על המסגרות שלא פועלות ועל כך שהכסף הזה צריך להיות אצל ההורים כדי לאפשר להם לחיות.

וצריך להתחיל לחשוב על מסגרות פנאי לילדים ובוגרים, לא רק עם אוטיזם אלא בכלל, ולמענים מקוונים של פעילות פנאי. חלק גדול מן הפעילות כן אפשר לעשות באופן מקוון. זה פחות טוב, זה מצריך התרגלות מול אייפד, אבל חלק גדול מבעלי הצרכים המיוחדים גם היום פועלים מול אמצעים טכנולוגיים. צריך לעשות תרגול נוסף.

אני מציג פה את חמש הנקודות שמסכמות את כל מה שנאמר עד עכשיו, הכי חשוב והכי דחוף:

1) בדיקות! בדיקות! בדיקות!

2) אספקת אמצעי מיגון לצוותים מטפלים.

3) ביקורי משפחות וחופשות של השוהים במעונות.

4) תמיכה כלכלית למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים.

5) חזרה הדרגתית למסגרות חינוך ולמסגרות בכלל.

אדוני היושב-ראש, תודה על ההאזנה.

תודה, חבר הכנסת יאיר לפיד.

מכיוון שאתמול עסקנו בהרחבה בדיון על המגזר השלישי, אני רוצה, ברשותכם, למקד את המשך הדיון באמת בסוגיות הקריטיות שנוגעות לאנשים עם צרכים מיוחדים אל מול האנשים מן המשרדים השונים שזה כרוך בהם. אפשר להעלות את גדעון שלום, ראש מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים.

שלום לכולם.

שלום גדעון, אנחנו נתחיל איתך. אני רוצה להתחיל מן הנקודה הסופית: איזה אופק אתם נותנים למשפחות? שמענו תיאור מאוד רהוט ומדויק של המצוקה שלהן, והן לא מבינות אפילו לאן זה הולך מבחינת היכולת של הילדים לחזור למוסדות ומה יקרה אם וכאשר הם יחזרו למוסדות האלה.

אנחנו מטפלים ב-240,000 איש במדינת ישראל שמוגדרים כאנשים עם מוגבלויות. הקבוצה שכרגע אתה מדבר עליה, אדוני היושב-ראש, היא קבוצה מאוד מאוד קטנה של אנשים, ובכל זאת אנחנו נתייחס לעניין הזה.

מתוך ה-240,000, כמה שהו במוסדות ונשלחו הביתה?

המסגרת של מעונות הפנימייה שלנו, שכוללים גם הוסטלים ודירות, מונה 17,000 איש בקירוב. עשרות בודדות נשלחו הביתה על ידי המסגרות עצמן מכיוון שהמסגרות חשו שהן צריכות את העזרה של המשפחות על מנת להתארגן בתוך המסגרת עצמה, אבל יש קבוצה נוספת של אנשים שבגלל ההורים וביוזמת ההורים הם לקחו את בני המשפחה שלהם, משיקולים שלהם, לקחו אותם הביתה על מנת לתת את השירות הטוב ביותר בתוך הבית, ושיקוליהם עימם.

אני רוצה להבין משהו. זה לא כולל את אלו"ט למשל או את הארגונים החיצוניים. אתה מדבר על אלה שנמצאים בפיקוח ישיר של הרווחה?

נכון. אנחנו מדברים רק על המסגרות של הרווחה. אנחנו מדברים על אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, על אנשים עם מוגבלויות חושיות ופיזיות, על אנשים על הספקטרום האוטיסטי. בסך הכול, כפי שאמרתי, יש לנו כמעט 17,000 אנשים שחיים מחוץ לביתם.

מספר האנשים שכרגע בגלל משבר הקורונה נמצאים בבית, אם בגלל ההורים ואם בגלל יוזמה של המסגרת, הוא מספר בטל בשישים.

לפיכך, ברשותכם, הייתי מנצל את הבמה המכובדת הזאת על מנת להגיד מה הבעיה האמיתית והעיקרית שלנו.

אני עוצר אותך, לפני זה רק שאלה אחת: כמה אנשים עובדים כרגע במינהל מוגבלויות? כדי שיהיה לנו מושג על טיפולה של המדינה. כמה אנשים עובדים אצלך כרגע במינהל?

המינהל מונה 200 איש, שזה כולל גם את המחוזות. כרגע אנחנו עומדים בתפוסה של בערך 40% במטה ובפיקוח. אבל חשוב לי לומר שמינהל מוגבלויות – בעצם כל השטח עובד, כל המסגרות החוץ-ביתיות שלנו שמופעלות על ידי עמותות, על ידי יזמים פרטיים וגם מעונות ממשלתיים עובדים במלוא הקצב ועם כל כוח האדם שנמצא בהם. רק עובדי מדינה – יש לנו כ-1,300 איש עובדי מדינה שעובדים ב-11 מעונות ממשלתיים, וכפי שאמרנו יש לנו עשרות אלפי אנשים נוספים שעובדים בשטח. אבל ברמה של המטה – אלה המספרים שציינתי קודם.

אז רק בשביל שאדע שאני מדייק: בסופו של דבר אנחנו מדברים על כרבע מיליון בעלי צרכים מיוחדים במדינת ישראל והגוף המטפל – ואני לא אומר את זה חלילה לגנותך או כביקורת, אני יודע שאתם עובדים באמת טוב וקשה – אבל בסופו של דבר יש בערך 80 אנשים שמטפלים כרגע ברבע מיליון בני אדם עם צרכים מיוחדים, האוכלוסייה הכי מורכבת במדינת ישראל. זה תיאור הוגן של המצב?

ברמה של המטה והפיקוח זה 80 אנשים, אבל העבודה העיקרית, כפי שאמרת, נעשית ברמה של השטח. כרגע עבודת המטה היא בעיקר לעדכן את החוזרים, את ההנחיות, לבצע את כל ההתאמות ואת ההפעלה של המערכת. הכללים האלה נקבעו כרגע על פי ההנחיות של תקנות שעת חירום מבחינת כוח אדם במפעלים חיוניים. כל האנשים שעובדים משקיעים פי שתיים זמן. אז אתה יכול לקחת את זה כפי שתיים זמן לצורך העניין מבחינתנו.

אני רוצה לשאול שאלה. אתה אומר שפקחים במוסדות הם לא עובדים חיוניים?

לא, לא אמרתי את זה. כל המפקחים שלנו עובדים במסגרות החוץ-ביתיות שלנו וגם מול המסגרות בקהילה.

אז איך זה מתוך 200 רק 80 עובדים? כלומר רק המפקחים עובדים?

לא, יש גם מטה. במטה יש בערך 20 עובדים, ובפיקוח יש בערך 60 עובדים – אלה הפרופורציות כרגע.

אני מתעכב על הפיקוח כי הוא הדבר החשוב ביותר דווקא בימים כאלה.

התחלת קודם להגיד: "הבעיה העיקרית שלנו". תמשיך משם.

הבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו מסתכלים מסביב ואנחנו מסתכלים על בתי האבות, וכפי שכולם מבינים, אין הבדלים גדולים בין בתי אבות והאוכלוסייה הקשישה לבין אנשים עם מוגבלויות, יש הרבה מאוד מאפיינים מאוד מאוד דומים, כולל זה שאצלנו במערכת יש הרבה מאוד אנשים שהם קשישים ויש הרבה מאוד אנשים שהם סיעודיים. הקבוצות האלה הן קבוצות סיכון מאוד מאוד כבדות מבחינתנו ושם צריך לשים את מרכז הכובד.

מה שקורה עכשיו, המסגרות נמצאות ממש במאבק הישרדות. אנחנו לא נמצאים, כפי שיאיר לפיד אמר, במצב של קריסה, חס וחלילה, אבל זאת מערכת מאוד מאוד דינמית ואנחנו כבר ראינו – אני חייב להגיד שלפחות מערכת אחת שלנו כמסגרת נכנסה לסחרור עצמי מאוד מאוד רציני, שזאת מערכת שנקראת "עלה מוריה" בגדרה. אבל אנחנו כרגע עוזרים להם ומייצבים את המערכת.

אנחנו יודעים שברגע שהקורונה תיכנס אל תוך המסגרות שלנו נהיה במצב קשה. נכון לעכשיו יש לנו 16 מסגרות חוץ-ביתיות שבהן יש קורונה ברמה כזאת או אחרת. יש לנו היום 378 אנשים שמבודדים בתוך המסגרות עצמן. יש לנו 26 אנשים עם מוגבלויות שהם חולי קורונה, מתוכם 17 אנשים נמצאים בתוך המסגרות עצמן ומקבלים טיפול בתוך המסגרות. זה מאבק הישרדותי מאוד מאוד כבד של המערכת מכיוון שאנחנו יודעים שגם בקרב כוח האדם המטפל הרבה מאוד אנשים נכנסו לבידוד ואנחנו נמצאים בקושי לגייס אנשים נוספים לטובת המערכת, כאשר אנחנו גם לא כל כך קולטים אנשים נוספים שאנחנו לא יודעים מי הם כי הצוות שנמצא חושש להידבק מאנשים שמגיעים מן החוץ שהם לא מוכרים ולא ידועים. אז אנחנו נמצאים פה באיזשהו מלכוד משמעותי מאוד.

בעניין ביקורי ההורים, למרות שזה חשוב ואני מבין את הקושי של המשפחה, חובתי כראש המערכת הזאת להגיד שזה לא הפוקוס של הבעיה האמיתית כפי שאנחנו מבינים אותה. הבעיה האמיתית כרגע היא ממש כפשוטו: לשמור על החיים של האנשים ולאפשר לאנשים, ובעיקר לצוות המטפל, שזה המשאב האנושי הכי חשוב כרגע במערכת, להיות בהרגשה שהם בטוחים, שהם יכולים לעשות את העבודה שלהם.

ציוד המגן הוא קריטי.

יש לך מספיק? יש לך מספיק תקציב לציוד מגן?

הבעיה היא לא תקציב. אני חייב להגיד שמשרד האוצר, בניגוד למנהגו, בתחום הזה נתן לנו כמעט את כל מה שביקשנו לטובת העניין.

אנחנו נמצאים במקום טוב יחסית. פתחנו שתי מסגרות חדשות שהן ייעודיות רק לטיפול בחולי קורונה כי אנחנו יודעים שמסגרות הבריאות האחרות קורסות וגם לא מותאמות לטפל באנשים שלנו. פתחנו שתי מסגרות, ועוד שתי מסגרות שאנחנו מתכננים לפתוח אותן לאור המצב. אחת מהן תהיה לאוכלוסייה חרדית. אנחנו נמצאים במקום שאנחנו עושים מאמץ גדול מאוד. גם משרד הבריאות פתח שתי מסגרות שמותאמות לאוכלוסייה שלנו ואנחנו בקשר הדוק איתם סביב העניין הזה.

עשינו פעולות נוספות. תקציב – אני יודע שזה נושא חשוב. אני חייב לומר שמשרד האוצר אישר לנו תעריף מוגדל לטיפול בחולי קורונה, ואגיד אותו כאן: 23,000 שקל לאנשים מבודדים ו-27,000 שקל לאנשים חולים שאנחנו מחזיקים אותם במסגרות שלנו.

קיבלנו גם תוספת כוח אדם דרך קבלן חיצוני, שמסייע למסגרות שנמצאות במצב מצוקה ומשבר. אנחנו עושים המון המון דברים.

לגבי המיגון האישי – נכון שבהתחלה הייתה לנו בעיה קשה מאוד, כמו לכולם, אבל מן הגורן ומן היקב אנחנו כרגע מגייסים ציוד אישי. זה פער שהשלמנו בצורה יפה ואנחנו מתקדמים איתו.

יש עוד הרבה דברים אבל אני מעדיף שתשאלו.

פנו אלינו עשרות עמותות שטענו שהן צריכות לשאת בנטל של הסעות, היות והתחבורה הציבורית לא עובדת, ואתה הזכרת את גדרה. יש שם עובדים שלפחות עד לפני שבוע לא הייתה להם יכולת להגיע כי אין תחבורה ציבורית. פתרתם את זה?

העובדים בגדרה כולם נמצאים במקום. הבעיה היחידה הייתה בקטע של מבודדים, זאת הייתה הבעיה העיקרית של כוח האדם בגדרה. כל מי שהייתה לו בעיה של הסעה – היא נפתרה בלי שום בעיה. אבל זה נכון מבחינת העמותות, שיש להן היום הוצאות כבדות מאוד סביב נושא הקורונה. למשל בציוד של המיגון פרסמנו חוזר מנכ"ל ונתנו תעריף נוסף לכל מסגרת. אנחנו נותנים תקציבים גדולים מאוד, גם בקהילה וגם במעונות, על מנת לשפות את המסגרות, אבל עדיין, אתה צודק חבר הכנסת מאיר כהן, המשרד לא הוציא מכתב שנותן לעמותות ולמפעילים אפשרות לישון טוב יותר בלילה, שהמשרד ייתן שיפוי לטובת העניין.

כפי שאני מכיר את המשרד, אנחנו נהיה בקשר במהלך התקופה ונבדוק את הצרכים של כל מסגרת ומסגרת וכל עמותה ועמותה. אני מאמין שהמשרד בסופו של דבר, ביחד עם משרד האוצר, ימצא נוסחה של שיפוי לטובת המערכות האלה על כל מיני הוצאות שקיימות. חלק מן המסגרות מוציאות יותר למיגון, חלק מוציאות יותר לגיוס כוח אדם, חלק מוציאות להסעות, כל אחד במקום שבו הוא נמצא. אנחנו נמצא את הנוסחה המתאימה.

שאלה אחרונה אליך בשלב הזה, חבר הכנסת משה אבוטבול, ואחר כך נעבור הלאה, יש לנו עוד הרבה אנשים להספיק לשמוע.

שלום. רציתי רק לומר: אזרחית פונה אליי, היא ביקשה לעדכן שהבן שלה האוטיסט נמצא בבית, היא נמצאת עם המון סבל איתו. הוא מתעורר לפנות בוקר, הורס לה את כל הדברים בתוך הבית, היא מתקשה מאוד מאוד בלי המסגרת. אני מביא מקרה ספציפי, אבל היא מדברת בעיקר על עשרות ועל מאות מקרים מן הסוג הזה שהיא מכירה. נדמה לי שגם חברת הכנסת עומר ינקלביץ' דיברה בעבר על הנושא הזה. חשוב לי מאוד לדעת מה עמדתכם, איך אנחנו מצילים גם את הילד שלא יעשה דברים, כי הוא מערבב לה כל מיני חומרים מסוכנים והיא מפחדת שתוך כדי שינה שלה יקרה לו משהו, וגם מצד שני היא מתקשה יום שלם להתמודד עם הילד שהיה לו סדר יום שונה. אשמח לשמוע.

אנחנו לא מכירים מאות מקרים. אנחנו מכירים מספר קטן יותר של אנשים. אנחנו מזמינים את כל האנשים לפנות אלינו בצורה מסודרת. אנחנו מבטיחים פתרון לכל אדם ואדם, לתת לו פתרון גם דרך המחלקות לשירותים חברתיים וגם דרך המסגרות. המסגרות ממשיכות לפעול. חלק מהן יכולות לקלוט בחזרה את האנשים וחלק מהן, כפי שאמרתי קודם, אנחנו גם בונים על זה שהמשפחות, במידה והן מסוגלות ויכולות, גם תהיינה שותפות למאמץ הזה.

למשל הזכרתם שאנחנו סיכמנו שבמידה ומשפחה תיקח את בן המשפחה שלה לבית, במידה והוא זקוק לבידוד או שהוא חולה קורונה חס וחלילה כמעט כל התעריף שהיום מוקצה לסידור בתוך מסגרת הפנימייה או מסגרת ההוסטל או הדירה יועבר לטובת המשפחה. אנחנו מדברים על סכום למבודד של 300 שקל ליום, ולחולה 400 שקל ליום.

הזכיר חבר הכנסת לפיד שתשלומי ההורים למוסדות האלה נמשכים כסדרם, גם אם הילד נמצא בבית.

יש חוזר של המנכ"ל שלנו ואנחנו ניישם אותו, שכל מסגרת שסגרנו, מצד אחד תקבל מן המשרד 15% מעלות ההפעלה שלה על מנת שהיא לא תתמוטט, אבל מצד שני כל הורה שקיבל שירות בתוך מסגרת שנסגרה, הכסף הזה יוחזר למשפחה בצורה מסודרת. אני חייב לציין שבאמצע יש מסגרות, במיוחד בקהילה, שעובדות בשירותים חלקיים, אם זה בשירותים של סייעות שנכנסות לבתים ואם זה בשירותים מקוונים מרחוק, שגם על זה אנחנו משלמים כסף למסגרות. אנחנו בסופו של דבר נרצה, העיקרון יהיה שאנחנו לא נגבה כסף מן האנשים על שירות שלא קיבלו אותו.

ממתי חוזר המנכ"ל הזה? והאם הוא הועבר לכל העמותות השונות?

חוזר המנכ"ל מפורסם באתר האינטרנט של המשרד. הוא מופנה לכל המסגרות והמערכות שעובדות איתנו.

ממתי?

אנחנו נעביר אותו גם לוועדה מיד בסוף השידור הזה.

מאה אחוז. אני רוצה להגיד לך תודה בשלב הזה. תישאר איתנו.

אני רוצה לעבור למשרד החינוך, לגברת רחל אברמזון, מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך. שלום לך. אני רוצה להתחיל איתך בנקודה שהעלה חבר הכנסת לפיד. קודם כול לשאול אותך: האם יש לכם נכון להיום צפי – ברור שאת לא יודעת מה יקרה, כמו שכולנו לא יודעים מה יקרה עם התקדמות המחלה, אבל האם יש לכם צפי, בהינתן שאנחנו לפני חופשת פסח אבל כבר מתחילים לדבר חודשים קדימה, לתפקוד החינוך המיוחד בכלל, וגם לנקודות הספציפיות שהוא העלה לגבי מימוש תיקון 11 וועדות האפיון?

בואו נתחיל דבר-דבר. קודם כול באמת עד לרגע זה בנינו מתווה שמאפשר קצת שגרה אחרת לצוותי החינוך וגם לילדים בבית, באופן כזה שהנגשנו גם את הלמידה המקוונת וגם את התפעולים, גם מרחוק וגם בהקמה של מוקדים ברשויות המקומיות. יש לציין שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה ביחד עם אגפי החינוך ועם השלטון המקומי כדי להנגיש כמה שיותר שירותים ולאפשר גם לילדים וגם למשפחות קצת התאווררות.

נכון להיום פועלים כבר 67 מוקדים ברשויות שונות, שבהם אנחנו מאפשרים לתלמידים להגיע, כל אחד לבד, על פי מערכת מיוחדת שאנחנו בונים באופן אישי. מתקשרים הביתה, הילד מגיע עם הורה מלווה או מישהו לשעת מפגש עם המטפל ואנחנו מנסים, עד כמה שאפשר, להנגיש את השירות הזה גם מחוץ לבית.

בנוסף אפשרנו לצוותים החינוכיים, במשורה, גם להגיע אל בתי התלמידים. גם היום אנחנו רואים כבר, אם אני מדברת על נתונים שיש לנו, ויש לי נתונים מן הבוקר הזה: 400 ביקורי בית נערכו על ידי הצוותים שלנו אצל התלמידים כדי בכל זאת לשמור על קשר. זה עדיין לא הכול. זה איזשהו מענה שמאפשר מפגש גם לילדים וגם לצוותים, כמובן תוך כדי הקפדה על הנחיות משרד הבריאות.

אלה הדברים שבאופן כללי אנחנו מנסים עד היציאה לחופשת הפסח. אגב, המסגרות עדיין מבחינתנו, כל המענים פועלים גם בחופשת הפסח לתלמידי החינוך המיוחד. לא עצרנו שום דבר עד מחר, עד ערב החג.

לגבי ההמשך, כמובן שמטבע הדברים הכול דינמי. אנחנו פועלים עקב בצד אגודל ביחד עם משרד הבריאות וביחד עם השותפים האחרים. כבר נגבש תוכנית שתהיה יום אחרי החזרה מן החופשה. אנחנו ננסה להרחיב את המענים ככל שניתן, שוב, בכפוף להנחיות של המל"ל ומשרד הבריאות. זה בשלב הזה.

קצת לגבי הוועדות – אני דווקא רוצה לומר שאנחנו אפשרנו את הגמישות. גם תלמידים שכבר היו במסלול, וכפי שאמר קודם חבר הכנסת יאיר לפיד כשהוא דיבר על ועדות האפיון ברווחה או בבריאות אז גם כאן, משרד החינוך אִפשר לאותם תלמידים שאנחנו כבר מכירים אותם ואנחנו יודעים שבעצם הזכאות שלהם מסתיימת בשנת הלימודים הנוכחית, יצרנו עבורם מסלול מאוד מאוד ידידותי ומאוד מאוד קצר שבו ההורה אומר: אני מעוניין להמשיך באותה מסגרת חינוכית, עם אותן תמיכות, באותו היקף סל ואני מבקש שהזכאות הזאת תישמר לי לשנת הלימודים הבאה. אפשרנו את זה וזה קורה גם היום. רוב ההורים בחרו באמת להשאיר את המצב כפי שהוא.

אנחנו היום מנסים למצוא את המענה עבור אותם תלמידים חדשים שאנחנו לא מכירים אותם במערכת, אותם תלמידים שייכנסו מגני הילדים. אם הם באים ממעונות היום השיקומיים – אנחנו יודעים ומכירים כי יש לנו איזשהו מסמך שיכול לעזור ולסייע באפיון המוגבלות ולאפשר להם גם את השירות לשנה הבאה. אבל אותם תלמידים שמגיעים והם חדשים לחלוטין – אנחנו באמת ננהל את השיח אל מול ההורים, עם הקשבה מאוד מאוד רגישה כדי לאפשר להם ולבדוק ביחד איתם מה נכון עבור הילדים שלהם.

אז אנחנו לא עוצרים. אנחנו מנסים להיערך עד כמה שאפשר במסגרת המגבלות.

אגב, לגבי נתונים – אני מחזיקה בידי נתונים. אנחנו מדברים היום על 274,000 תלמידים בכל מערך החינוך המיוחד. אנחנו ממקדים את המענה היותר ממוקד באותם 143,000 תלמידים שאנחנו מזהים אותם עם קשיים או מורכבות קצת יותר משמעותית.

לסבר את האוזן, במערכת החינוך לומדים היום כ-22,000 תלמידים על הספקטרום האוטיסטי, כ-7,000 תלמידים משולבים במערכת החינוך הרגילה, ושאר התלמידים לומדים בגני הילדים ובבתי ספר וכיתות לחינוך מיוחד.

תודה רבה. נתת תשובות מאוד מדויקות.

יש לי רק שאלה אחת. בחוזר המנכ"ל שלכם כתוב שצריך לשמור על מרחק של שני מטרים בין התלמיד למטפל. בתפקודים נמוכים זה פשוט בלתי אפשרי. מה הפתרון שלכם לזה?

נכון. אנחנו נמצאים בשיח הזה בכפוף להנחיות של משרד הבריאות. בדיוק לסוגיה הזאת הגשנו איזושהי שאילתה, מה אנחנו עושים עם אותם ילדים בתפקודים הנמוכים ביותר. אני מקווה שיסייעו לנו להתגבר על העניין הזה. אבל אנחנו כן מקפידים מאוד על מוגנוּת ועל זה שבכל מפגש יהיו גם הילדים וגם הצוותים החינוכיים מוגנים, כי אנחנו קודם כול מחויבים לבריאות של כולם, ילדים וצוותים כאחד, אין פה הבדל, ונגיף הקורונה לא פוסח על אף אחד מאיתנו. כן הקפדנו על כפפות ומסכות בכל מפגש, אם זה בבית ואם זה בפעילות במוקדים. גם לעניין המרחק אנחנו נבדוק את זה ונבחן, אבל באמת בכפוף להנחיות של משרד הבריאות. אנחנו לא יכולים להנחות אחרת.

תודה רבה, רחל אברמזון, נתת תשובות מדויקות וראויות.

אני רוצה לעבור לעוד שני נציגים של עמותות שנמצאים איתנו. קודם כול עדית סרגוסטי מארגון בזכות – זכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות. בבקשה.

אנסה לעשות את זה קצר כי אני מניחה שיש עוד הרבה מה לומר. אני רוצה להתמקד בכמה דברים שעלו כבר.

ראשית, תמונת המצב שגדעון שלום מציג לגבי צמצום המטה במשרד הרווחה – בעיניי היא מחרידה. המדינה בעצם מתנערת מן האחריות שלה ומכריזה על כל האנשים הטובים והמסורים שעובדים במטה של מינהל המוגבלויות, שכרגע זה אחד המקומות הכי קריטיים במדינה, המדינה בעצם אומרת: המטה הזה לא חיוני, או חיוני בצורה מאוד מאוד חלקית. זה נראה לי משהו מאוד מאוד מאוד בעייתי שחייבים לתת עליו את הדעת.

נקודה שנייה היא הנושא של הקשר עם המשפחות, לגבי אותם אלפי אנשים שמתגוררים במסגרות הדיור החוץ-ביתיות. הקשיים שעלו ושהוזכרו כאן, אנחנו שומעים הרבה מאוד פניות מהורים. המצב הזה מתמשך כבר כמה שבועות. אנחנו לא רואים כרגע מתי הוא יגיע לסיומו. יש אנשים שעבורם הקשר עם המשפחה הוא אקוטי לא פחות מן הצורך להגן על הבריאות שלהם. כמו שהרצון להגן על הבריאות שלהם, של כל האנשים האלה, זה משהו שכולנו שותפים לו וכולנו רוצים בו, ניתן לאפשר לאנשים האלה לקיים קשר עם המשפחה ולשמור על הבריאות שלהם. האחד לא צריך לבוא על חשבון השני. אפשר לאפשר ביקורים בשטח פתוח, אפשר לחייב את בני המשפחה שמגיעים לביקור להשתמש באמצעי מיגון. הדברים האלה לא צריכים לבוא האחד על חשבון השני. לא נכון להציג את זה: או שאנחנו מאפשרים להדביק את האנשים במסגרות בקורונה או שאנחנו מאפשרים להם לשמור קשר עם המשפחה. כל מקרי ההדבקה שמוכרים בתוך המסגרות האלה הם מקרי הדבקה שקרו בגלל אנשי צוות, וחלילה אני לא מאשימה אף אחד מאנשי הצוות, אבל אנשי הצוות הם אלה שבאים ויוצאים מן המסגרות האלה. כל מקרי ההדבקה שאנחנו מכירים – אלה דברים שקרו בגלל אנשי צוות, לא בגלל בני משפחה שהגיעו. חייבים למצוא לדבר הזה פתרון.

השימוש באמצעים דיגיטליים לא מתאים לכל האנשים, מה גם שאנחנו יודעים שיש הרבה אנשים שנמנע מהם גם הקשר באמצעים הדיגיטליים. להרבה מהם אין טלפונים סלולריים, הם תלויים ברצונו הטוב של מדריך או של איש צוות אחר שנמצא בתוך המסגרת. יש מקומות שבהם אנחנו יודעים שמגבילים את הקשר הזה לפעם בשבוע, לזמן קצוב, ולא ייתכן שזה יקרה כך.

אני רוצה להעיר על עוד נקודה שקשורה לקשר עם המשפחות. מעבר לצורך של האנשים עצמם, של בני המשפחה להיות בקשר האחד עם השני, התוצאה של מניעת הקשר עם המשפחות כרגע היא שהמסגרות האלה – אין לנו באמת מושג מה קורה בהן. אנחנו יודעים, לצערנו, שבחלק מן המסגרות האלה קרו מצבים קשים של הזנחה והתעללות עוד לפני הקורונה. אני רוצה להזכיר את מקרה רמת חיפה שקרה לפני זמן לא רב, ויש פה ושם עוד מקרים שאנחנו מכירים. כרגע בעצם אף אחד לא יודע מה באמת קורה בתוך המסגרות האלה, למעט אותה קבוצת מפקחים של משרד הרווחה, שאני רוצה לקוות מאוד שהם מגיעים לשם בתדירות גבוהה.

הדברים שלך מעלים נקודות שתיכף נרצה לברר עם משרד הבריאות. הם מעלים לי איזה רעיון לגבי צורך לבדוק דבר מה. אני מודה לך בשלב הזה.

יובל וגנר מנגישות ישראל, נמצא איתנו? לא. יואב קריים, מה שלומך? אתה נציג בית איזי שפירא. אם אתה יכול להוסיף על הדברים שנאמרו קודם נקודות חדשות.

ברשותכם, אני רוצה לחזק נקודה אחת. בשביל חלק מן האנשים אי היכולת להיות בקשר עם המשפחות ממש גוברת על סכנת החיים. אנחנו יודעים על אנשים שמרביצים לעצמם, אנחנו יודעים על אנשים שנכנסים להתקפים של התנהגות מאוד מאוד מאתגרת. צריך בזמן המשבר הזה לעבוד בניהול סיכונים ולהבין שלפעמים נגרם נזק בריאותי אמיתי לאנשים שנמנע מהם הקשר עם המשפחות. לא יכול להיות שאנחנו נגן עליהם מפני הקורונה ונסכן אותם בדרך אחרת.

יואב, מדויק מאוד מה שאמרת. זה מביא אותנו – אני רוצה להעלות את נציגי משרד הבריאות. יובל וגנר, אנחנו נחזור אליך, אני מבטיח לך.

ענת צוריאל, עוזרת ראש שירותי בריאות הציבור, נשמע דווקא אותך כי אני חושב שההצעה או המסקנה שעולה מן הדברים נוגעת לשירותי בריאות הציבור, ונשמע גם את מוריס דורפמן. אני יודע שאתה עוסק יותר ברגולציה של קופות החולים אבל אתה, לצורך העניין, גם הנציג הבכיר. אני רוצה לשאול: האם אין מקום, לאור כל מה שאנחנו שומעים גם מנציגי הארגונים וגם בדברים שיאיר לפיד הציג בהתחלה, פשוט לגבש מדיניות אחרת, מדיניות בריאות אחרת במה שנוגע לאנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים ולמשפחות שלהם? האמירה שאמרה עדית סרגוסטי, שהיא מדויקת מאוד בעיניי, וגם אמר יואב קריים, שהנזק הבריאותי – אפילו אם אנחנו מסתכלים רק בקונטקסט של בריאות – עלול לעלות על הנזק של הקורונה. אם אנחנו נתמקד, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לנושא הבדיקות, לוועדה יש אמירות ברורות מאוד לגבי הבדיקות. אם אנחנו נתמקד למשל במיגון, שאפשר יהיה לבקר אותם, הם יוכלו להיות בתוך המוסדות, רק אנחנו נדאג למיגון ראוי, אז יכול להיות שאנחנו טיפה נפסיד – סליחה על הבוטוּת של מה שאני אומר – בכיוון של הקורונה אבל נרוויח באופן ודאי גם בבריאות וגם בכמעט הצלה של האנשים האלה.

אענה באיזו אמירה כללית. אני חושב שכן, במקומות שניתן מנסים להקל וגם הזכירו שהייתה בקשה שאפשר יהיה לצאת יותר ולטייל עם הילדים, מתוך הבנה שיש פה קושי, ואפשרנו את זה, וזה גם פורסם בכל אמצעי אפשרי.

לשאלה של עלות–תועלת – מן הסתם זה קצת יותר רחב. אתה יכול לדבר גם על העלות–תועלת של קשישים ועלות–תועלת של אנשים שעובדים. כפי שאתה מבין, זה דיון רחב מאוד על העלות–תועלת. צריך לזכור שזה לא רק עלות–תועלת לילד הספציפי או לבני משפחתו אלא הדבקה יכולה להשליך על הרבה מאוד אנשים אחרים. לכן אנחנו כן מסתכלים על זה בצורה רחבה. נורא קשה להתחיל לייצר מדיניות סגמנטלית.

אבל אתם תתחילו לייצר אחרי פסח. אנחנו עסוקים בזה כבר עשרה ימים כמעט בכל דיון. מתישהו תתחיל להיות מדיניות דיפרנציאלית כי אי אפשר ולא צריך להחזיק מדיניות כוללת לגבי כולם. אני אומר לך כבר: אחת האמירות המאוד ברורות של הוועדה היא שהמדיניות שלכם, למשל של בדיקות של צוותים שמטפלים באוכלוסיות סיכון, שלצורך העניין זה גם קשישים וגם אנשים עם צרכים מיוחדים, המדיניות הזאת צריכה להיות מורחבת לא רק לאנשים עם תסמינים, אני אומר לך את זה כבר. זאת אמירה: האם נכון לייצר אל מול האוכלוסייה הגדולה הזאת והקשיים שלה מדיניות שהיא כן דיפרנציאלית, שלמשל מסתמכת יותר על בדיקות ועל מיגון ופחות על בידוד או שליחה הביתה?

מאוד יכול להיות שכן אבל אני חושב שזה דיון שצריך לקיים כאשר יש לך יכולות לקיים אותו. אתה מכיר היטב את המגבלות גם של המיגון וגם של הבדיקות, אז מה יהיה שאגיד לך כן עכשיו אם אתה יודע שאנחנו לא מסוגלים כמשרד לתת לזה מענה? אתה מכיר היטב את מגבלת הבדיקות שיש כרגע.

תשובה כנה אך מדכדכת. אתמול נאמר לנו שמהיום אנחנו ב-10,000 בדיקות ביום.

נכון.

נדמה לי שהאמירה של הוועדה – סתם אני אומר מספרים, אל תתפוס אותי במספר – אם 1,000 מן הבדיקות האלה אתה מקדיש לסגמנט הזה של אוכלוסיות בסיכון ואנשים שמטפלים באוכלוסיות בסיכון, אתה מסוגל באיזו רוטציה להעביר אותם למצב שכל שבוע או עשרה ימים אנשים שם יהיו בבדיקה. נכון שב-PCR אתה יודע רק אם אדם הוא חולה באותו רגע. שוב, אני לא רוצה להפוך את זה לדיון על בדיקות. אני מדגיש בפניך את הצורך לייצר מדיניות דיפרנציאלית אל מול האוכלוסיות האלה.

השאלה אם נעשה דיון כזה בכלל ומה אתם צריכים לעשות.

אני חושב שיש ערך לדון על זה ולחשוב על זה. אנחנו עוסקים באוכלוסיות האלה ומנסים להקל גם. אני מניח שחלק מן המשתתפים יודעים ומכירים את מה שאנחנו מנסים לעשות. שוב, אנחנו דנים בדברים האלה אבל כרגע יש לנו מגבלות שלא מאפשרות לעשות עם זה שום דבר.

יש בעיה, כולנו מכירים את המגבלה של הבדיקות, אבל השאלה שלי אליך היא אחרת. האם כחלק מן התכנון שלכם, אתם מכינים תוכנית ואז באים אל מי שמקבל את ההחלטות ואומרים: אני בשביל להפעיל X צריך 100 בדיקות, 200 בדיקות, 300 בדיקות, 1,000 בדיקות? בסוף התוכניות צריכות לנבוע מלמטה למעלה, לפחות בהקשרים האלה. אחרת כולנו נישאר, נעבור את הפסח, נחגוג כולנו בנפרד ונגיע לאותו מצב בעוד שלושה שבועות. האם הכנתם איזו תוכנית כדי להציף למעלה איך להתחיל להזיז את המערכות קדימה?

יש תוכניות שמגבשים מן הסתם, גם בהוראות של המנכ"ל וגם של גורמים אחרים במשרד. אנחנו כן נערכים ליום שאחרי. אני חושב שאנחנו באמת כרגע מסתכלים יום-יום על ההתפתחות. אתם רואים מה קורה היום בחלק מן המגזרים. אנחנו עכשיו בוחנים ומסתכלים בעין יותר עמוקה גם על המגזר הערבי. לתת לך תשובה ברורה מאוד – כרגע אני לא יכול. ככל שהיקף הבדיקות והזמינות שלהן תעלה כך נוכל לבחון דברים. קשה לי מאוד להגיד לך. אני אומר דברים כהווייתם. אנחנו חושבים על כל הדברים, בוחנים אפשרויות שונות ולומדים מה עושים במדינות אחרות. אין לנו כרגע מדיניות ברורה לעניין הזה. כלומר אני לא יכול לתת לך תשובה ברורה: אם יהיו לנו 11,000 זה מה שנעשה, אם יהיו 15,000 זה מה שנעשה. בסופו של דבר אנחנו גם מסתכלים על תמונת המצב הנוכחית. אנחנו עוד לא במצב שאנחנו יכולים להגיד: זה מה שנעשה אם יהיה כך. אני מקווה שבתוך כמה ימים נהיה במקום טוב יותר, אבל שוב, אני באמת מקווה – כרגע זה לא בהכרח נראה כך.

מוריס, אנחנו גם "מבשלים" אותך רק מפני שאתה עונה בכנות אל מול מערכת שלמה שלא רוצה להודות בכך שהיא פשוט לא באמת קיימה את הדיון הזה, ואם היא קיימה אותו היא עשתה זאת תוך ניסיון לא להגיע להחלטות שיסכנו אותה בהמשך. אשאל אותך על משהו שאתה כן יכול להשפיע עליו באופן ישיר כי הוא נמצא בתחום האחריות שלך, ואני מוריד את הדיון למיקרו.

קופות החולים ממשיכות לגבות 30 שקל השתתפות עצמית מן ההורים על טיפולים, ונדרשים שלושה טיפולים בשבוע כך שזה בחודש בערך 400 שקל. את זה אתם יכולים להוריד עכשיו מן הגב של ההורים בהחלטה. אמר פה גדעון שלום, וזה נכון, שמשרד האוצר נדיב מאי פעם. זו פשוט דרך שאתה יכול מתוך הכיסא שבו אתה יושב להקל על ההורים ב-400 שקל בחודש, זה יקל עליהם מאוד בימים אלה.

אתה צודק. אם משרד האוצר יסכים לתת לזה משאבים אנחנו נוכל לעשות את זה.

אני מציע שתפנו אליהם בעקבות הבקשה מן הוועדה.

מוריס דורפמן, בשם האוכלוסייה כולה אני מבקש להודות לך. מוריס, באמת, ביום ובליל, מתי שמבקשים עזרה הוא נמצא שם בשבילנו, אז תודה רבה.

אני רוצה להתמקד בנושא של הבדיקות. לדעתי אפשר לעשות ביקורי משפחות.

עדית, אנחנו חורגים בזמן וגם התחלנו מאוחר אבל אני מבקש לתת לי לנהל את זה כדי שנוכל לדחוס כמה שיותר.

אני מבקש עכשיו את יובל וגנר מנגישות ישראל, אחר כך עמוס שפירא מאלו"ט ואז אני רוצה לשמוע מהכיוון של הרשויות המקומיות. אגב, דעתה של הוועדה בהקשרים אחרים לגמרי היא שהרשויות המקומיות הן במידה רבה הפתרון. במובן הזה, יאיר לפיד, קלעת לדעת קטנים. יובל וגנר, בבקשה.

אני רוצה להציע משהו מאוד בקצרה, משהו אחר. אנחנו עשינו סקר במדגם מייצג של אנשים עם מוגבלות בקהילה וכמובן מצאנו שיש חשש גדול מכל הנושא של אספקת מזון, ציוד רפואי וכולי. אבל הנתון הכי מעניין שמצאנו הוא ש-50% מן האוכלוסייה לא יודעים מי הגורם שאמור לטפל בהם. אני מקשר את זה אל מה שחבר הכנסת יאיר לפיד הציע מול השלטון המקומי, שהרשויות ייקחו פיקוד.

אבל אני הכי קורא להצעה הבאה: אני חושב שהגיע הזמן לעשות קמפיין תקשורתי רחב שקורא לאנשים עם מוגבלות שצריכים עזרה כלשהי פשוט לפנות לרשויות המקומיות, או לרווחה או למוקד של 106 או 108, ופשוט להגיד: אני כאן, אלו הצרכים שלי, אני רוצה שתדעו עליי, כי אם יש צורך אני רוצה שיהיה את הקשר הזה. לא להמשיך לעבוד בשיטה שמבוססת על זה שמן הרשות מנסים לחפש ולמצוא ולהתקשר רק לרשימות הידועות, כי יש הרבה כאלה שפשוט לא יודעים עליהם. זו הצעתי לדיון הזה.

מעולה. תודה. עמוס שפירא מאלו"ט, בבקשה.

תודה לך, אדוני היושב-ראש, על עצם קיום הדיון החשוב הזה וכמובן לחבר הכנסת יאיר לפיד על ההצגה שבעצם ייתרה חלק גדול ממה שרציתי לומר.

אני רוצה לומר קודם כול ברמה האסטרטגית. לי אין טענות ואני מכיר גם את גדעון שלום, גם את רחלי אברמזון, גם את מוריס דורפמן. הם עושים עבודת קודש במה שהם יכולים. אבל אני רוצה להתייחס לכשל, לפי דעתי, ניהולי של המשבר באופן כללי, שפוגע הכי קשה באוכלוסיות עם הצרכים המיוחדים.

המיוחד בטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים הוא בשני מאפיינים: 1) בדחיפות של הטיפול, 2) בפתרון הפרטני, כאשר כל מקרה הוא לגופו של עניין. מערכות גדולות מתקשות להתמודד עם זה וכמעט אפשר להגיד שלא משנה מה הן יעשו. במצב משבר כזה אין סיכוי שהדבר הזה יקבל מענה.

כאן אני רוצה לומר משפט שהוא נכון לא רק לצרכים המיוחדים. המדינה מנהלת את המשבר הזה כאשר לנוכח עינינו אך ורק מדד אחד, והוא כמות המתים, ואולי אחר כך יש עוד, מספר המונשמים, רק מהקורונה. כמה אנשים מתים, ועוד ימותו, כתוצאה מזה שאנחנו מודדים אך ורק את המתים מקורונה? את זה אנחנו לא יודעים.

אדוני היושב-ראש, אם הייתי במקומך – ואני שמח שאני לא במקומך – הייתי דורש שהמדינה תפרסם בכל יום, לא רק את מספר המתים מקורונה אלא את מספר המתים במערכת כתוצאה מזה שאנשים לא באים לבתי חולים, כתוצאה מזה שמחלקות אחרות ריקות כי מחכים לחולים מקורונה.

ברשותך, הנושא הזה עלה פה במלוא חומרתו. הוועדה אמרה את דעתה ותפרסם את דעתה בפומבי בעניין הזה. אני מבקש ממך להתמקד בנושא הדיון.

רק לפני שבועיים מתו יותר מסיבות אחרות מאשר מתו מהקורונה. כאן יש כשל, ועד שהכשל הזה לא יטופל ברמה היומית של דיווח על מתים מסיבות אחרות כנראה לא נפתור את הבעיה.

כאן אני רוצה להתייחס בהתחלה למשרד החינוך. אני חושב שצריך לתבוע ממשרד החינוך לפתוח את מערכת החינוך המיוחד לאלתר, ולכל המאוחר מסוף חג הפסח, ואחר כך לפתור את כל האתגרים שקשורים בעניין, ולא להיפך. היום הגישה שלנו היא: הטיפול במשבר הקורונה מכתיב, או שהמדיניות מכתיבה למנוע בכל מחיר הדבקה, ועכשיו אנחנו מנסים לטפל בחינוך המיוחד. לא. אני רוצה שהגישה תשתנה. צריכה להיות החלטה שמערכת החינוך המיוחד תיפתח בסוף חג הפסח לכל המאוחר, ואחר כך נפתור את הבעיות האחרות. שישתנה סדר העדיפות. כי מה שקורה הוא שמשפחות שיושבות עם ילדים עם אוטיזם בבית – זה ייגמר במקרי מוות לא מעטים. הנה אני אומר את זה: זאת פצצה מתקתקת. עד שלא ישתנה סדר העדיפויות לא נפתור את הבעיה הזאת.

אני לא רק גורם שמסנגר אלא גם גורם מתפעל, והנה אני אומר כאן: אלו"ט מוכנה לפתוח את המעונות שלה, את האלוטפים, כמעט באופן מידי אם היא תקבל אישור, אם היא תקבל ביגוד הגנה ומסכות לצוותים. אין שום היגיון ושום סיבה מדוע המדינה לא תקצה. אלו"ט כבר קנתה ציוד בחלק מן המשאבים הדלים שלה. ואותו דבר לגבי הטיפול הבריאותי המקדם בגני הילדים, ואותו דבר במערכת החינוך כולה. אין שום סיבה שמערכת החינוך המיוחד לא תיפתח לאלתר וכל הבעיות האחרות ייפתרו. זו גישה שאנחנו צריכים לדרוש ממערכת החינוך.

עמוס שפירא, אני עוצר אותך כאן. העלית נקודה חשובה מאוד. גם נתת הצהרה שהיא משמעותית כאשר מדובר בארגון כמו אלו"ט. אני רוצה לסיים כי לצערי אנחנו חייבים לסיים את הדיון הזה, שכמובן הוא מועט שאפילו לא תופס את המרובה.

קלרה חן ממרכז השלטון המקומי, שנמצאת כאן כנציגתו של חיים ביבס, אני חוזר על ההצהרה שאמרנו אחרי הדיון על השלטון המקומי שהיה לנו כאן, שחיים ביבס היה חלק ממנו. הוועדה רואה ברשויות המקומיות חלק משמעותי מן הפתרון, בידע שיש להן, אפרופו האמירה של יובל וגנר על כך שאם אנשים יתנו מידע לרשויות המקומיות אז הן ידעו לטפל וכן הלאה. האם אתם ערוכים – זאת שאלה כללית לאמירה כללית – לכך שאחריות הולכת וגוברת לכל נושא האנשים עם צרכים מיוחדים תועבר אליכם? מה אתם צריכים בשביל להתמודד עם זה?

שלום לכולם. אני מברכת מאוד על הדיון החשוב הזה. ראשית, כל רשות מקומית לוקחת אחריות על כלל התושבים שלה, ובכללם אנשים עם מוגבלויות, זה לא דבר חדש. אנחנו חושבים שנכון שהיא תיקח. הרשות המקומית בנתניה, ואני יודעת שגם כל שאר הרשויות, בתוך הדבר הלא פשוט הזה לקחה אחריות מן היום הראשון ובעצם פתחה את השירות שלה לכלל אוכלוסיות העיר, לא רק לאנשים שמוכרים בשירותי הרווחה אלא לכלל תושבי העיר, ובכלל זה גם לאנשים עם מוגבלויות.

לא פרסמנו את זה בצורה מדויקת ואמרנו: כל האנשים עם המוגבלויות מוזמנים לפנות, אבל אמרנו שכל תושבי נתניה יכולים לקבל שירות ממינהל הרווחה ולכן מן הסתם גם אוכלוסיות מיוחדות. יכול להיות שאפשר לדייק את זה ולעשות הדגשה נוספת.

אני מצטרפת אל מה שאמר מנכ"ל אלו"ט עמוס שפירא. גם אנחנו כרשות מקומית מפעילים את רוב השירותים לאנשים עם מוגבלויות. אני חושבת שחייבים להפעיל את כל החינוך המיוחד באופן מידי. גם אנחנו כמפעילי שירותים אומרים שאנחנו רוצים ומוכנים להפעיל את כל הימים הארוכים, את מסגרות התעסוקה, את כולם מידית בפורמט הזה, כמובן עם מתן מיגון לעובדים שלנו וקבלת הנחיות מסודרות איך אנחנו שומרים על ההגנה שלהם ושל הילדים, אבל אני לגמרי מסכימה שכדי למנוע מצבים של פגיעה חייבים לחזור ולהפעיל את השירות.

מעבר לזה, אנחנו פוגשים את המשפחות ונותנים להן מענה. אנחנו רואים שהמצוקות קשות מאוד. יש לנו מספר המלצות כרשויות מקומיות.

דבר ראשון, בנושא ההסעות. עשינו הסעות ואפשרנו לאנשים להגיע, אבל אנשים לא יכולים להגיע בהסעות משום שיש הגבלה לשני אנשים בהסעה. האנשים שלנו צריכים מלווה. אז קודם כול צריך להגדיר, שזה אדם פלוס מלווה. דבר שני, צריך להגדיר את זה, ומשרד הרווחה צריך לתגבר את עלות ההסעות ולאשר שההסעות יהיו לכל אדם בנפרד.

דבר נוסף הוא כל הנושא של פעילויות אוורור – אנשים דיברו על זה – במיוחד לילדים על הספקטרום וילדים עם בעיות התנהגות. אנחנו חייבים אישור פתיחה של לפחות פארק אחד ברשות ולאפשר לעד שלושה ילדים ושלושה הורים להגיע, כמובן עם שמירת מרחק. יש כמה מודלים כאלה שניסו להפעיל בארץ, מודלים מצוינים. אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה. אנחנו כרשות מקומית ניקח על עצמנו לארגן את הלוח.

דבר נוסף, לגבי הקשיים הכלכליים של משפחות עם מוגבלות – יש לנו כמה רעיונות. דבר ראשון, להגדיר שאין אפשרות ששני הורים ייצאו לחל"ת. אם הורה אחד הוצא לחל"ת על ידי מקום עבודה לא יתאפשר להוציא את ההורה השני לחל"ת, כדי לאפשר איזשהו מקור כלכלי.

דבר נוסף, לגמלת הנכות של הילדים להוסיף תגמול חד-פעמי, כל עוד הקורונה אצלנו והיא מבקרת ועוד לא הלכה, לכל חודש כזה, כדי לאפשר לפחות לקנות שירותים, לאפשר להם איכשהו לעבור את התקופה הזאת בצורה סבירה.

דבר נוסף, משרד הרווחה יפה עשה שנתן תקציב מיוחד למנות ולחבילות מזון לקשישים. אותו דבר צריך להיות לאוכלוסיות מיוחדות – בתווי קנייה, בחבילות מזון מיועד במיוחד למוגבלויות ולכל המשפחות. לא צריכות להיות דווקא משפחות של הרווחה בפנים.

קלרה, את אומרת דברים מעולים, אבל בואי נתכנס.

אני כבר מסיימת.

טיפולים רגשיים – המצב הזה שהילדים נמצאים בבית, זה מצב שממש מפרק משפחות, לא רק לילדים המיוחדים, גם לאחים שלהם וגם להורים שלהם. מענה לטיפולים זוגיים, לטיפולים רגשיים גם לאחים של הילד עם המוגבלות זה דבר שאנחנו צריכים להתכנס אליו ולתת לו תקציבים.

דיברו על כך שיש מסגרות שפועלות מרחוק או פועלות באופן חלקי וביקשו לקחת מזה תקציבים למקומות אחרים. חבר'ה, המסגרות האלה, שיש להן עובדים שנמצאים בחל"ת, ממשיכות לשלם שכר. אנחנו לא יכולים לפטר עובדים ואחר כך לחפש אותם. אי אפשר להוריד את התקציבים לאותן מסגרות. התקצוב לשירותים הנוספים שצריכים להיות בבית של הלקוח, כמו סוֹמכוֹת ושירותים אחרים, חייב להגיע מתקציבים אחרים. כפי שאמרתי, ההמלצה שלנו היא להחזיר את כל המסגרות לפעילות מלאה.

תודה רבה. פעם נוספת אנחנו נוכחים עד כמה השלטון המקומי הוא על הנושאים באופן מדויק מאוד. דברי חברי הכנסת, בקצרה, אם יש. לא להפנות שאלות אלא אם יש לך דברים להגיד.

אני ראש עיריית קריית ביאליק. אני כבר שעה בדיון ואני רוצה להשלים את העמדה של השלטון המקומי.

אני נותן לך רק בגלל שזה קריית ביאליק. לדעתי שיחקנו כדורגל האחד נגד השני בכיתה א'. אז אני נותן, אבל רק שלושה משפטים.

לפחות ניצחת שם?

הפסדתי, אני מניח.

נתתי לעפר לנצח...

בדיוק, אז עכשיו הנה אתה מקבל חזרה. בבקשה.

אני רוצה לומר בקצרה. קודם כול, השלטון המקומי בפועל הוא החזית הראשונה, גם מבלי שנקבל את ההכשר של הוועדה או של הממשלה, והתושבים פונים אלינו ואנחנו משתדלים לתת ונותנים מענים גדולים.

אני עומד בראש קרן שלם, שהיא קרן משותפת לשלטון המקומי ולמשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. אנחנו העברנו יותר ממיליון שקלים לרשויות המקומיות עבור אוכלוסייה של בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית. 220 רשויות מקומיות נענו לקול הקורא, רכשו לצורך הפגה ביתית טבלטים, משחקים, צעצועים וציוד ספורט עבור האוכלוסייה הזאת. הרבה רשויות מקומיות גם לקחו יוזמה ורכשו ערכות הפגה עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הרמנו את הנטל אבל אנחנו עושים את זה במידה רבה מן המשאבים של הרשות המקומית.

אני חייב לציין את ההצטרפות של מפעל הפיס, שהעמיד סיוע לרשויות המקומיות לטובת המטרות האלה, מעבר לתמיכה הגדולה של קרן שלם.

אנחנו גם פותחים עבור האוכלוסיות האלה אתר מיוחד שייקרא "שלם ובשבילכם", מאגר ראשוני של 144 פריטים בנושאים מגוונים ויכולת לקבל פעילות הפגתית, לא רק לאוכלוסיית מש"ה (מוגבלות שכלית-התפתחותית) אלא גם לבני המשפחות שלהם שנמצאים בסבל גדול, וקלרה חן ציינה את הדברים. אנחנו מקיימים הרצאות בזום, פעילויות רבות, ואנחנו קשובים לקבל פניות מן המשפחות, מן ההורים.

ברור לנו בשלטון המקומי שאנחנו החזית הראשונה. אנחנו עושים את הדברים ונמשיך לקחת את האחריות גם במקום שלא נותנים לנו, כי אלמלא אנחנו לא יהיה מי שיהיה שם.

אלי, תודה רבה. הדברים מדויקים.

אני רוצה בדיון המאוד מרתק ומעניין הזה לחזק דווקא את אותם עובדים באותן מסגרות שמתמודדים עם קשיים לא פשוטים, בפרט שהם במגע ישיר מאוד וקרוב לאותם חולים, לאותם אנשים שנמצאים ברמות כאלה ואחרות של סיכון. לחזק אתכם, וכמובן את ראשי הערים וראשי מחלקות הרווחה. תודה.

אחזור על זה עוד פעם: הסיפור שעלה גם פה הוא שאנחנו רוצים – אני אפילו לא מדבר על אסטרטגיית יציאה, במקרה הזה על טקטיקת יציאה. בלי בדיקות זה לא יקרה. אנחנו שומעים את זה מכל הדוברים.

אם אפשר להעלות עוד שני נושאים שלא עלו בדיון.

לא, אני מצטער, אנחנו כבר חורגים משמעותית מהזמן של הדיון.

מדינה שלמה מסתובבת סביב התקלה הנוראית הזאת של הבדיקות, והנתונים לא נכונים ולא מהימנים, אנחנו יודעים את זה היטב פה בוועדה.

אם נתמקד בדיון הזה – הם הראשונים שצריכים לחזור לפעילות. על מנת שיקרה הדבר הזה אנחנו נצטרך להביע דעתנו. אנחנו נצטרך כנראה להגיד משהו לגבי סדר העדיפות ליציאה.

ואכן נגיד.

אני רוצה לסכם את הדיון במקום שבו התחלתי אותו. יעלי בת 23. יש לה בית שבו היא גרה, שאליו היא רגילה, עם חברים שאותם היא אוהבת, עם הרגלים, עם פונקציות שמקלות על חייה. טוב לה אצל הוריה, היא אוהבת אותנו ואנחנו אוהבים אותה, רק זה לא מצב בריא. הברירה הזאת, משפט שלמה הזה שגוזרים על ההורים: או שהילדים יעברו לגור בבית או שלא תוכלו לפגוש אותם, הוא בלתי נסבל.

יש דבר אחד שלא נאמר פה בדיון עם קלרה חן מן הרשויות המקומיות. מה שצריך כרגע – ואני רוצה לחזור להתחלה – הוא בדיקות, ציוד מגן, אפשרות לביקורי הורים ומספר טלפון, שיהיה מספר טלפון עם שתי שלוחות בכל רשות מקומית. בשלוחה אחת זה בעיות ופתרונות, שבה מי שיושב בצד השני של הטלפון מן הרשות המקומית הוא זה שיודע להתקשר למשרד הרווחה, למשרד הבריאות, למשרד הפנים, לכל מי שצריך ולחזור עם תשובות להורים; והשלוחה השנייה תהיה עזרה ראשונה נפשית למשפחות ולבעלי הצרכים המיוחדים. סהדי במרומים שחבל שזה צריך להיאמר: המספר השני הולך להיות מספר עסוק מאוד אם לא יהיה שינוי דרמטי במצב.

אני רוצה לסכם בחצי דקה.

אני חושב שהסיפור של אנשים עם צרכים מיוחדים הוא תמצית כל מה שאנחנו דנים פה, וחברי הוועדה שנמצאים פה כל הזמן יודעים את זה, בתמצית והקצנה כי זה מצב קיצוני וסיטואציה אנושית קיצונית, כולל הצורך בפתרונות – בפתרונות דיפרנציאליים, בסוגיה של בדיקות, מיגון, מידע. כל הנקודות שנגענו בהן בעשרה הימים האחרונים באות פה לידי ביטוי.

אני לא יודע, צריך סמכות מקצועית גדולה מאיתנו בשביל להחליט אם כל החינוך המיוחד צריך לחזור לשגרה או לא. הייתי חושב שגם פה צריך להיות מאוד דיפרנציאלי ומאוד מדויק.

דבר אחד ברור, והוועדה הולכת להגיד אותו כאמירה כללית וכאמירה פרטית: הצורך להתחיל לפלח דברים, לשים אותם באופן דיפרנציאלי ומדויק, כולל בסופו של דבר להתמקד בבדיקות ומיגון ואמצעים פרטניים כתחליף לסגר כללי, הוא נכון באופן כללי, והוא נכון על אחת כמה וכמה לדיון שקיימנו עכשיו.

אני מודה ליאיר לפיד, אני מודה לכולכם. נצא להפסקה של חמש דקות.


הישיבה ננעלה בשעה 13:50.