פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ואחת

הכנסת



44
ועדת החינוך, התרבות והספורט
30/07/2019


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 7
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ז בתמוז התשע"ט (30 ביולי 2019), שעה 10:20

ביקור ועדת החינוך של הכנסת במחוז צפון בנושא: יישום חוק החינוך המיוחד, הכלה והשתלבות

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
קרן ברק
יוסף ג'בארין
דסטה (גדי) יברקן
עומר ינקלביץ'
טל רוסו
קטי (קטרין) שטרית

ד"ר אורנה שמחון - מנהלת מחוז צפון, משרד החינוך

ד"ר רחלי אברמזון - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

רוית גולדנר להב - ממונה על יישום הרפורמה לחוק החינוך המיוחד, משרד החינוך

צילה אדלשטיין - מפקחת בחינוך המיוחד, מחוז צפון, משרד החינוך

ד"ר מוחמד אלהיב - ממונה על המגזר הבדואי, משרד החינוך

ג'לאל אסעאד - נציג מחוז צפון, משרד החינוך

אחמד בדראן - נציג מחוז צפון, משרד החינוך

שלומית ויזל - מפקחת בחינוך הרגיל, מחוז צפון, משרד החינוך

אמיר מיכאל - מפקח מחוזי, מחוז צפון, משרד החינוך

גלי נתן לביא - יו"ר ועדת זכאות, מחוז צפון, משרד החינוך

אסתר קורקוס - מפקחת מחוז חרדי, משרד החינוך

משה דוידוביץ - ראש המועצה האזורית מטה אשר

ד"ר שלומית אלעד - מנהלת אגף חינוך, מטה אשר

ילין יפת - מנהלת בית הספר גלים

מיכל שילה - מנהלת בית הספר חורשה

איריס אלטיט - מנהלת בית הספר גוונים

דניאל מלמד - אבא לילד משולב בחינוך הרגיל

מירב מלמד - אימא לילד משולב בחינוך הרגיל

אורית אסייג - מנהלת אגף חינוך, עכו

הילה מלכה - מנהלת מתי"א, עכו

גאזי פלאח - מנהל אגף חינוך, אל בטוף

מאיר אסרף - עו"ד, מייצג את הסתדרות המורים בכנסת

יהודית גידלי – מנהלת הוועדה
פנינה איפרגן – עוזרת ליו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת
אתי וייסבאלי – מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אור שושני



ביקור ועדת החינוך של הכנסת במחוז צפון בנושא: יישום חוק החינוך המיוחד, הכלה והשתלבות

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת כאן במחוז צפון, בעין המפרץ. אני מקדם בברכה את חברי הכנסת שהגיעו לסיור, זה לא מובן מאליו. אנחנו באנו לכאן, למחוז צפון, כדי לעמוד מקרוב על החלת הרפורמה – תיקון החוק – בחינוך המיוחד. לא לחינם נבחר המחוז הזה, הוא נבחר בגלל החוזקות שלו, הייחודיות שלו והמורכבות שלו. צריך לומר שיש כאן מנהלת מחוז שידועה במשרד כמישהי שלוקחת דברים ולא נרתעת ודוחפת וגם יודעת להזיז לצדדים את מי שמפריע.

זה לא סוד שהיו קולות רבים לגבי תיקון החקיקה הזה, שלצורך העניין נקרא לו רפורמה, שזו מילה שאני לא אוהב. הרבה חששו, ועדיין חוששים; האי-ודאות היא גדולה. אנחנו הלכנו לתיקון החקיקה הזה בידיים נקיות ובנפש חפצה, כי ראינו שהמצב בחינוך המיוחד כפי שהוא היום לא יכול להימשך. יש לי תכונה שאני לא אוהב להשאיר דברים בבטן, ויכול להיות שדווקא במקרה הזה החינוך המיוחד יהיה כוח חלוץ לכל מערכת החינוך. מערכת החינוך היא שמרנית. אני לא אומר את זה כביקורת, אני אומר את זה כצורך. מי שמכיר אותי יודע שאני חושב שהגיע הזמן, אחרי 70 שנה, שמדינת ישראל תקבל מערכת חינוך אחרת; מערכת צופה פני העתיד, קלילה יותר; מערכת שמלמדת איך לרכוש ידע ולא לבלוע, לבלוע, להקיא ולשכוח. אנחנו יודעים לעשות זאת בתחומים אחרים ואין שום סיבה שלא גם במערכת החינוך שלנו. רק הפוליטיקאים צריכים לרצות. ואם הם ירצו, גם אותם מנהלי אגפים ומנהלי מחלקות שלא יודעים להניע את הישבן במשרד – גם הם יבינו שאין להם ברירה. מדינות אחרות עשו את זה והצליחו, ואין שום סיבה שאנחנו לא נעשה את זה. אז אני רואה בזה כמעין כוח חלוץ בחינוך המיוחד, ולכן חשוב שזה יצליח. יכול להיות שנידרש לתיקונים נוספים בחוק, כי החוכמה לא נמצאת במקום אחד ולפעמים הפרקטיקה יותר חזקה, מציאות החיים חזקה יותר מכל דבר אחר. ולכן באנו לעמוד מקרוב ולשאול את השאלות.

אני אעביר את רשות הדיבור למארחת שלנו, ולאחר מכן נשמע גם את מנהלת האגף ואת חברי הכנסת והאורחים. אורנה, בבקשה.

תודה, כבוד היושב-ראש. אני שמחה לארח את ועדת החינוך של הכנסת כאן בצפון, במועצה האזורית מטה אשר, כדי לבוא וללמוד מקרוב איך מיושם במחוז הצפון חוק החינוך המיוחד, או ליתר דיוק, תיקון מס' 11 לחוק החינוך המיוחד. אני נעניתי בשמחה רבה לבקשה של משרד החינוך להתארח כאן במחוז צפון כדי ללמוד ולראות מה קורה מרגע שהמחוקק מחוקק ועד לרגע הביצוע.

אנחנו מתארחים היום במטה אשר, מועצה אזורית שמיישמת באופן מרגש ומעורר השראה את התפיסה של הכלה ושילוב. מי שמוביל את התפיסה הזאת זה ראש המועצה, שנמצא איתנו פה, משה דוידוביץ; שלומית אלעד, מנהלת אגף החינוך; והצוותים החינוכיים והמנהלים. אנחנו בחרנו לארח את הוועדה במתחם מיוחד, מתחם נעמן, שהוא מתחם משלב. לומדים כאן תלמידים משלושה בתי ספר – שניים בחינוך המיוחד ואחד בחינוך הרגיל. כפי שאתם רואים, כולם לומדים במרחב אחד, ללא מחיצות וללא גדרות, ובאמת מתקיימת פה עבודה מדהימה של שילוב תלמידים, גם בחינוך הרגיל וגם ילדים עם צרכים מיוחדים.

כפי שאתה אמרת, אדוני היושב-ראש, ביצוע הרפורמה מחייב מאמץ אדיר, משום שניתן לנו – לפחות במחוז הצפון, מחוז הפיילוט – חלון זמנים מאוד קשה להתארגן בכל ההיבטים כדי ליישם את הרפורמה באופן מיטבי. כפי שציינת, המחוז שלנו מורכב ממגוון אוכלוסיות, שזה חלק מהעושר התרבותי שלו והיופי שלו, והיינו צריכים גם להתאים את כל שגרות העבודה למגזרים השונים ולתת התייחסות למגזרים השונים במחוז שלנו, וגם לשלב ידיים עם הרבה מאוד גורמים – עם ארגוני המורים, עם ראשי הרשויות, עם מנהלי אגפי חינוך. נציגי ועדת החינוך של הכנסת מכירים ויודעים שהמחוז שלנו הוא מאוד מורכב, ולכן צריכה להיות התייחסות מאוד דיפרנציאלית לכל מגזר ומגזר.

השינוי הוא בפירוש שינוי משמעותי, הוא ממש רפורמה. גם אני לא אוהבת לקרוא לזה רפורמה, אבל זה דורש מאיתנו בפרק זמן קצר התארגנות מאסיבית, כדי לראות תוצאות מיידיות בטווח זמן מאוד מאוד קצר, וזו בעצם ההגדרה בז'רגון המקצועי של רפורמה. זה לא שינוי איטי, זה שינוי מהיר, ואנחנו רוצים לראות את התוצאות במהירות.

כדי לבצע את השינוי הזה נדרש הכפר כולו. היו לנו הרבה בעיות בדרך – בעיות של ארגוני המורים, הסתדרות המורים, איגוד מנהלי אגפי חינוך – כי יש פה שינוי מאוד דרמטי. אבל ידענו לחבר את כולם. ידענו לחבר את ראשי הרשויות, ידענו לחבר את מנהלי אגפי חינוך, ידענו לחבר גם מנהלי מוסדות חינוך, שחלק מהם נרתעו, כי הם עומדים לקבל תלמידים לשילוב והם היו מאוד סקפטיים לגבי המשאבים שיינתנו. בעצם היינו צריכים לגייס את כולם כדי לבצע את הרפורמה ואת יישום החוק באופן מיטבי.

נמצאת כאן איתי רחל אברמזון, מנהלת אגף לחינוך מיוחד. מירי נבון, שמנהלת את יישום החוק, נמצאת בחו"ל, אבל נמצאת פה נציגת האגף, רוית גולדנר. נמצאים פה גם נציגי מטה נוספים. אני גם ביקשתי לצרף לוועדה חברים שלי מכל המגזרים שמובילים את הרפורמה הזאת ואת יישום החוק בגאון במחוז שלנו, איש איש בתפקידו, בחלקת האלוהים הקטנה-גדולה שלו. ביקשתי גם להזמין לפה שני נציגי של מנהלי אגפי חינוך, מעכו וממטה אשר, שנמצאים כאן. ביקשתי גם מחברי צוות ההיגוי להיות כאן, וכמובן נציגים של יושבי-ראש ועדות הזכאות, שיוכלו לספר ולענות על שאלות יותר מאוחר. אני גם אקדים ואומר שנמצאים פה נציגי הורים, שביקשתי שיצטרפו, הורים לילד שילוב שלומד פה במתחם, והם יספרו לנו את הסיפור האישי שלהם.

מנכ"ל משרד החינוך ביקש ממני, אדוני היושב-ראש, להודות לך על התהליכים המשמעותיים שאתה מוביל בכנסת בכל מה שקשור לחינוך, והוא מודה לך על כך באופן אישי. הוא רצה להיות כאן ולא יכול, וביקש ממני לייצג אותו יחד עם רחל אברמזון. אני רוצה לומר שהמנכ"ל מוביל את הרפורמה יחד עם הצוות גם במחוזות וגם במטה באמת בגאון; הוא יודע ומודע לכל פרט ופרט, וכל בעיה שאנחנו מתמודדים איתה מהשטח, אנחנו משדרים אותה מהשטח, והוא נותן לנו את המענים הרלוונטיים ונותן לנו גיבוי מלא, כדי שנוכל ליישם את החוק באופן מיטבי.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, בשמי. אני משתתפת בוועדות החינוך של הכנסת מעת לעת ואני משוחחת די הרבה עם יושב-ראש ועדת החינוך של הכנסת, שידוע כאדם נמרץ ואדם שמבין חינוך. לא תמיד הוא עושה חיים קלים, ובצדק, כי הוא צריך לייצג את הציבור ולדאוג לציבור ולאזרחים, אבל הוא נוהג תמיד בנועם ובדרך ארץ. זה באמת מעורר התפעלות.

תודה.

אני מבקשת לפתוח את סדר היום. אני אבקש את רחל אברמזון, מנהלת אגף חינוך מיוחד, לומר מילות פתיחה, ולאחר מכן תשמעו אותה קצת יותר. בבקשה, רחל.

אני מבקשת להקריא לך משהו שכתבתי כשסיימנו את המהלך הזה. קודם כול, בוקר טוב לכולם, בוקר מרגש במיוחד, בוקר שמסמל עוד ציון דרך משמעותי לקראת הגשמת חלום; חלום שאני מרגישה שיש לו שותפים רבים.

תהליך חקיקת תיקון 11 לחוק החינוך המיוחד היה מסע מורכב, בלשון המעטה. הרצון לשינוי נבע מתוך אמונה עמוקה שחייבים להביא אל השיח הציבורי שינוי בתפיסות חברתיות-ערכיות, שינוי בעמדות בבית ומחוצה לו, בכל הנוגע למימוש שוויוני של זכויות התלמידים עם מוגבלויות במערכת החינוך ובקהילה שבה הם חיים. מטבע הדברים הדיונים בכנסת לאורך הדרך נצבעו בחילוקי דעות מהותיים ומקצועיים, מלווים לעיתים בביטויים אמוציונליים קשים ותחושות תסכול, אצל כל הגורמים השותפים, אבל איש מאיתנו, כמו שאמרת, אדוני היו"ר, לא הגיע לדיונים עם רצון לפגוע או להרע. אני מאמינה בכל ליבי שכולנו היינו שם כשלנגד עינינו עמדה מטרה משותפת וחשובה – לעשות את המיטב כדי להשפיע ולקדם את אותה תפיסה שוויונית ואת המענה הנדרש בהתייחס לתלמידים עם מוגבלות במערכת החינוך.

וזאת ההזדמנות שלי להביע לך תודה אישית והערכה עמוקה על ההובלה, על ההקשבה, על הסובלנות. לך ולכל חברי הוועדה שליוו אותנו, חברים שותפים פעילים לאורך הדרך. אני באמת רוצה לומר לכם תודה אמיתית וכנה. היום יותר מתמיד כולנו מבינים – וכך גם התחייבנו – שאת השיח הטעון שהתחלנו אנחנו מקדמים, מקיימים ועושים באופן מכבד.

ואכן יצאנו לדרך. מחוז צפון היה המחוז הנבחר. וזאת עוד הזדמנות להביע תודה והערכה מרגשת ומיוחדת מאוד למנהלת מחוז צפון ולכל הצוות שאיתה, על ההובלה המקצועית, על הדרך שבה הם התמודדו עם האתגרים הממש לא פשוטים, ועל הלמידה תוך כדי. הם נענו לאתגר והם המובילים במסע הזה ומשמשים מודל לכל הארץ.

אני רוצה להתייחס בכמה נגיעות לשלושת הדברים המאוד מהותיים שנכנסו לתיקון, שאחרי זה נרחיב לגביהם. ראשית, לשנות שפה. אנחנו הפסקנו לדבר על לתקן את התפקוד של הילד. אנחנו לא מתקנים שום דבר. ילד הוא לא מכונה שיש צורך לתקן בה משהו, אלא צריך לעגן את הזכויות שלו ולהשתמש בשפה יותר מתקדמת, שמאפשרת לו לממש בתוך המערכת את מה שהוא יכול, עם הכישורים והיכולות שלו.

דבר שני, להביא איזשהם עקרונות מעשיים שייתנו ביטוי לדרך החדשה, לרפורמה, לתפיסה החדשה שרצינו להוביל. אחד, החלטנו לקחת אחריות ומינינו יושבי-ראש ועדות זכאות ואפיון שהם נציגי משרד החינוך, ובזה הם עסוקים ובזה הם מומחים, זאת המומחיות שלהם. דבר שני, לאפשר להורים את בחירת סוג המסגרת עבור הילד שלהם, ולראות איך אנחנו, יחד איתם, שותפים ומלווים בתהליך הזה ומאפשרים את המקום של ההתנסות הזאת, המאוד החשובה. דבר שלישי, לנסות לגבש סל שירותים שייתן מענה לצרכים של התלמיד על פי התפקוד שלו ועל פי היכולות שלו ועוצמת התמיכה שנדרשת עבורו כדי להצליח במערכת החינוך.

אלה בעצם היו שלושת העקרונות המרכזיים בתיקון, שאליו כמובן חוברת כל המערכת. אתה ציינת בפתח דבריך, אדוני היו"ר, שכל מערכת החינוך נדרשת לכך – וזה אכן כך. בהובלתה של מירי נבון, חברתי לדרך, שיושבת כאן היום רוית, נציגתה, נעשה מהלך של שיתופי פעולה מרגשים, מקצועיים ומיוחדים, שלא היו הרבה זמן בתוך המשרד. זה כולל את כל אגפי הגיל, את כל אגפי המינהל הפדגוגי, את כל יחידות המשרד, בהובלה המקצועית של כל אחד ואחד, כדי לגבש תוכנית שמתווה איך מערכת החינוך כולה נערכת למהלך החשוב הזה.

לסיום, לפני שנצלול יותר לעומק, אני רוצה לומר תודה לכל השותפים. לצוות במחוז צפון, ליו"רים שנבחרו, לכל השותפים בדרך – במטה, במשרד ובמחוזות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

מכובדי ראש המועצה, בבקשה.

כשאורנה התקשרה אליי ואמרה לי שהיא רוצה שוועדת החינוך תגיע אלינו, למטה אשר, אני בכלל לא מצמצתי בעיניים, אמרתי לה מייד שזה לא משנה מה העיסוקים שלנו ואיך ולמה וכמה.

תראו, בהרבה תחומים מדינת ישראל מובילה; בהייטק אנחנו מובילים בעולם, בתחומים ביטחוניים אנחנו חדשניים ופורצי דרך, אבל בתחום החינוך יש לנו עוד לא מעט פערים לסגור, בטח מול מדינות כמו סקנדינביה ומדינות אחרות ב-OECD. ותחום החינוך המיוחד, כמו שאמרת, אדוני היושב-ראש, אולי הוא יהיה קפיצת המדרגה לחינוך כולו. הלוואי. אבל אני אומר לכם שפה, במטה אשר, זו לא סיסמה. לא בכדי אורנה פנתה אלינו. מטה אשר זכתה השנה בפרס ארצי לחינוך, שהתחום שלו הוא מצוינות והכלה.

במתחם הזה, נעמן, יושבים שלושה מנהלי בתי ספר – איריס, מיכל וילין. יש פה בית ספר רגיל, זה שאנחנו יושבים פה עכשיו; יש פה בית ספר שהוא לליקויי למידה מורכבים; ויש פה בית ספר להפרעות תקשורת, מה שנקרא ילדים אוטיסטים. את השילוב הזה אורנה אפשרה עוד לפני שבכלל חשבתם על הכלה ורפורמות. כשבאו אליה, עוד קודמֵי קודמיי במטה אשר, והציעו לה את הרעיון, היא חיבקה אותו ואמרה שהיא נותנת לזה שעות תקן ומאפשרת לנו לבצע את השילוב הזה. היא ראתה כבר את הנולד. ופה מיישמים את זה הלכה למעשה.

אתם רואים שהמתחם הזה הוא מתחם בלי גדרות. ב"חורשה" חייבים גדרות, בגלל המורכבות של הילדים, אבל הילדים האלה לומדים ביחד עם ילדי "גוונים" ו"גלים". וזו לא רק סיסמה, זה לא רק מן השפה אל החוץ, זה נעשה הלכה למעשה, יום-יום, באינטרקציה, בשיתוף פעולה של המנהלים וצוות המורים שלהם. ביום-יום מאפשרים לילדים האלה להרגיש שהם ילדים רגילים, שהם בעלי מסוגלות, שהם יכולים יותר. אתם מוזמנים לאירוע שהצוות הנהדר הזה עושה פעם בשנה פה באולם הספורט שלנו, שמכיל 3,000 איש. אתם רואים את כל ההורים, עם כל הילדים – חגיגה אחת גדולה לעיניים לראות איך החבר'ה האלה יודעים לדבר בשפה אחת, בלי גדרות, בלי מחיצות, בלי חומות. כולם בשיתוף פעולה.

ועל זה אני רוצה להודות בראש ובראשונה לחברתי אורנה ולצוות הנפלא שלה, של המחוז. היא גם מאפשרת וגם נותנת לנו, לרשות, את הכלים ליישם את הרפורמה הזאת שאתם רוצים ליישם היום. ותודה לכולכם. הלוואי שהחינוך המיוחד יהיה הנחשון להוביל את החינוך במדינת ישראל לעוד שיאים. יש לנו לאן להשתפר. תודה.

תודה. אורנה, בבקשה.

אני רוצה לפתוח בסיפור אישי, במפגש אישי. חינוך מיוחד, וחינוך בכלל, עושים מהלב, לא רק מהראש, והילדים שאנחנו מטפלים בהם נוגעים לליבנו. אני מתכבדת להזמין את איתמר מלמד, שהוא תלמיד שלנו, ואת הוריו, מירב ודניאל מלמד, שישתפו אותנו בסיפור האישי שלהם. בבקשה.

אני מירב מלמד, אימא של איתמר. בחרנו שלא להזמין את איתמר לפה, כדי שנוכל לדבר באופן חופשי על איתמר שלנו. איתמר בן 11 וחצי, הוא תלמיד כיתה ה', והוא מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, בתפקוד גבוה.

הסיפור שלנו במערכת החינוך פה מתחיל לפני שלוש שנים, כשחזרנו לארץ אחרי שש שנים בארצות הברית. איתמר הגיע לשם בגיל מאוד צעיר ושם הוא גדל. בשנים הראשונות לגידול של איתמר הוא היה ילד רגיל ונוח, אבל בסביבות גיל חמש התחלנו להרגיש כל מיני התנהגויות שלא היו להן הסבר, והיה לנו קצת קשה להתמודד איתן. היו לו התקפי זעם, חרדות, דיבור מונוטוני שחוזר על עצמו. אלה דברים שלא קישרנו אותם לאוטיזם, כי איתמר הוא ילד נורא מתקשר וחברותי ופתוח, אבל לאט לאט התחלנו לחשוב שאולי יש איזה משהו. בגיל שמונה עשינו לו אבחון, ושם גילינו שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי. זה היה חודש לפני שחזרנו לישראל, אחרי שש שנים שלא היינו כאן.

הגענו לישראל עם שלושה ילדים, שאין להם שפה, שהם באים מתרבות אחרת, ועם ילד שמאובחן על הספקטרום האוטיסטי ויש לו קשיי תקשורת. אנחנו הבנו שיש לו קצת קשיים חברתיים וקצת קשיים לימודיים, והיו לנו המון המון חששות. נחתנו בלי להכיר את המערכת.

בשלוש השנים שאיתמר היה בבית הספר בארצות הברית, הוא היה בבית ספר יהודי פרטי. לכאורה תנאים אידיאליים: קבוצה קטנה מאוד, מורים מעולים, המון יחס והסתכלות על הילד. אבל לא נתנו לנו מענים לקשיים שלו, לא נתנו לנו עזרה איך להתמודד עם השאלות שהיו לנו. וככה באנו, עם המון שאלות והמון חששות. לא היה לנו בעצם מושג כמה בית ספר גוונים לא רק יכיל את הילד ואת הקשיים שלו, אלא גם ירים אותו ויביא אותו לשגשוג ופריחה בתוך המסגרת הרגילה והקונבנציונלית של בית הספר גוונים.

אני חושבת שיש משהו בגישה של בית ספר גוונים שהוא מאוד משמעותי – קשה לגעת בזה, אבל מרגישים בזה כשמגדלים פה ילדים – והוא: שלא רוצים לתקן אותם, אלא לראות את הכוחות שלהם ולהשתמש ולהעצים את מה שיש. וכל האנשים ששותפים מהווים מין כוח סינרגי שנותן לאיתמר את הכוח לגדול, להתפתח ולצמוח.

שלוש פעמים בשנה מתקיים צוות פרט – אולי אני לא מדייקת במושגים המקצועיים – שמורכב מאנשי מקצוע מתחומים שונים, צוות רב-תחומי ורב-מקצועי, שיושב ביחד איתנו, ההורים, וחושב על איתמר, וכל אחד מביא את נקודת המבט המקצועית שלו מההיכרות עם איתמר, וביחד אנחנו מנהלים שיח וחושבים ביחד – ההורים תמיד פותחים – איפה איתמר נמצא היום, איך אנחנו רואים אותו היום, לאן אנחנו רוצים להביא אותו ואיך נעשה את זה. בפעם הראשונה שזה קרה אנחנו פשוט יצאנו נפעמים ונרגשים. אחרי כל צוות פרט אנחנו יוצאים נפעמים ונרגשים, כי הראייה הזאת של כל כך הרבה גופים מקצועיים שעסוקים בילד אחד וחושבים שההורים מספיק חשובים בשביל להביא את הקול שלו ואת נקודת המבט שלו – זה משהו שהוא באמת גדול.

בצוות הפרט אנחנו גם מרגישים את הגישה שהילד הוא לא רק הילד בלימודים, הוא גם הילד בפן החברתי והרגשי שלו. ואז, אחרי שאנחנו מציגים אותו, גם המחנכת מדברת על המקום שלו, וגם הסייעת מדברת, על החולשות והקשיים שלו, גם בצדדים הרגשיים וגם בצדדים הלימודיים. אבל יותר מזה – וזה דבר שמאוד מרגש אותנו – זה שבית הספר וצוות הפרט רואים את החשיבות של הילד לא רק בבית הספר, אלא גם המצב שלו בבית, איך הוא מתנהל, מה הקשיים שלנו, ומנסים לראות איך אנחנו יכולים להעצים ולעזור לו. כלומר, רואים את הילד כמכלול שלם, ולא רק ילד שבא לבית הספר משמונה בבוקר עד שתיים בצוהריים.

בנוסף, יש אצלנו חינוך בלתי פורמלי, שזה כמו צוהרון; פעילות של חברת הילדים. זאת פעילות שמונחית על ידי מדריכים שהם לא אנשי מקצוע. שם יש לאיתמר לא מעט קשיים, ובצוות הפרט אנחנו רואים את הרצון להבין את הקשיים האלה שיש לאיתמר מחוץ לבית הספר, בחברת הילדים. איריס, המנהלת, הציעה שקלינאית התקשורת של איתמר, שמקדמת אותו כל השנה, תיפגש עם הצוות החינוכי הבלתי פורמלי בקיבוץ ותדריך אותם. וכך אכן נעשה, והם נפגשו, והיא באמת עוזרת להם להיות יותר מקצועיים איתו ולתת לו מענה יותר מקצועי.

בנוסף לזה אני רוצה להגיד שקלינאית התקשורת, שמקדמת את איתמר כל כך במהלך השנה, נפגשת איתנו במהלך השנה ונותנת לנו כהורים הדרכה. זאת אומרת, בתוך בית הספר איתמר מקבל עזרה של קלינאית תקשורת ומקבל כלים לתקשורת. למפגשים עם קלינאית התקשורת הוא מזמין חברים מהכיתה שיצטרפו אליו, כך שיש לו הזדמנות להתאמן על התקשורת עם ילדים שאין להם ליקויי תקשורת, ילדים שיש להם התפתחות רגילה, שאלה ילדים שהוא בעצם חי איתם. כך שהתמיכה שהוא מקבל מורכבת גם מהכלים שהוא מקבל, כלים שהוא יכול להתאמן עליהם עם חבריו לכיתה, וגם כלים שאנחנו ההורים מקבלים, כלים שאנחנו משתמשים איתם בבית, שפה חדשה שאנחנו וגם האחים שלו לומדים מקלינאית התקשורת. ובנוסף – הצוות החינוכי שעובד עם איתמר אחר הצוהריים, מחוץ לבית הספר. רק מזה אפשר לראות כמה איתמר מוכל ומוחזק ועטוף מאוד.

נקודה נוספת חוזרת לעניין של לא לתקן את הילד אלא להשתמש בכוחות ובחוזקות שלו. איתמר, כמו עוד ילדים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, יש לו כל מיני כישורים מיוחדים; הוא מנגן, הוא מצייר, הוא מאוד יצירתי, הוא מאוד אוהב פרטים קטנים, הוא אוהב ללמוד ולחקור. ובכוחות האלה משתמשים בבית הספר ומעצימים אותם, כך שאיתמר לא רק הופך לילד שרק מסתדר עם כולם אלא גם לילד שיכול לנצנץ ולזרוח במקומות מסוימים. הוא מנגן בטקסים, היו פעמים שהוא עבר בכיתות וניגן לילדים הצעירים שלא הגיעו לטקס. הציורים שהוא מצייר – כשהמורה לאומנות תולה אותם היא מספרת שילדים אחרים, מכיתות אחרות, באים ומסתכלים על הציורים שלו. הוא מרגיש שהוא נותן השראה גם לילדים אחרים ביכולות ובכוחות שלו. זאת אומרת, בית הספר לא רק מביא אותו לרמה של כולם, אלא גם נותן לו לעלות ולזרוח איפה שהוא יכול. ומהבחינה הזאת אני חושבת שכולם נתרמים, כי גם הילדים האחרים מקבלים השראה מהיכולות של איתמר.

מה הגיל של איתמר?

11 וחצי. הוא עולה לכיתה ו'. הוא הגיע לכאן בגיל שמונה וחצי.

דווקא מהסיפור שלך, שנשמע סיפור הצלחה, אנחנו מבינים כמה יש צורך לחוקק את התיקון לחוק. כי את בטח מבינה שזו לא נחלת הכלל בכל הארץ.

מירב או דניאל, אתם רוצים אולי לשתף אותנו בספר או בתהליך שעשיתם עם הילד?

אני רק רוצה להוסיף שבבית הספר כל חולייה בשרשרת של הצוות שמטפל בילד משקיעה ומושקעת במחשבה איך לעזור לאיתמר. זה מתחיל מהמורות שקלטו אותו כשרק הגענו לבית הספר.

אבל קודם אני רוצה להדגיש את הקשיים: הוא היה עם חרדות, כל יציאה מהשגרה הייתה מפרקת אותו; היו לו דיבורים, מונולוגים שהוא הולך ולא מסתכל; קשיי תקשורת, ועוד כל מיני תופעות כאלה. ומהרגע שהוא נכנס ונקלט פה על ידי המורות, המחנכות הישירות, הדס, ואחר כך ענת, ובשנתיים האחרונות ניבה, שרושמת לו על הלוח את הלו"ז היומי, וברגע שיש יציאה משגרה היא יכולה להפנות אותו לעקוב אחרי זה, והיא יודעת בדיוק איפה להושיב אותו וליד מי – באמת אנחנו מרגישים שיש מחשבה, החל מהצד של המורה, דרך הצד של הסייעת, שמלווה אותו ונמצאת מספיק קרוב אליו בהפסקות ובשיעורים כדי לעזור לו אבל גם מספיק רחוק כדי שיוכל להתנסות בעצמו, ודרך קלינאית התקשורת וצוות הפרט, שעוקב אחריו שלוש פעמים בשנה. ההרגשה היא ממש של סיעור מוחות סביב ילד אחד. כולם יושבים, חצי שעה או יותר, ומדברים על ילד אחד. זה משהו שהלוואי שכל ילד היה מקבל את זה; שבעה-שמונה אנשי מקצוע שזה מה שהם עושים – חושבים על איך לקדם את הילד הזה. ובאמת יש פה איזושהי יכולת לנצל את החוזקות של איתמר ושל ילדים כמו איתמר בצורה שגם ילדים שלא על הספקטרום ירוויחו מזה. זאת אומרת, לא רק הוא מרוויח מהאינטרקציה הזאת, אלא גם הילדים האחרים.

לאיתמר יש כל מיני תחומי עניין אזוטריים שהילדים האחרים לא מבינים ולא מתעניינים בהם. למשל, הוא מאוד מתעניין בעכבישים. כבר שנתיים הוא מאוד חוקר אותם ומתבונן בהם. בסוף השנה שעברה דיברנו בצוות הפרט על איך להזיז את איתמר מהשיחים בהפסקות. כי בהפסקות איתמר יושב ומחטט בשיחים ומחפש את העכבישים שלו. דיברנו על כך שאם אנחנו רוצים לחזק את איתמר בצדדים החברתיים שלו ולתת לו הזדמנויות למפגשים חברתיים, אז זה קצת קשה לעשות את זה אם הוא נמצא רק עם עכבישים. ואז חשבנו על כל מיני רעיונות, ובאיזשהו שלב הוא אמר: רגע - - -

אבל אנחנו הרי לא רוצים לשנות אותו.

אנחנו לא רוצים לקחת לו את העכבישים מהחיים, אבל אנחנו רוצים לחזק אותו במקומות אחרים.

מהפעילות הזאת יצא ספר שהוא עבד עליו במשך שמונה חדשים. הספר הזה מייצג את כל החוזקות שלו ואת כל האתגרים שהוא מתמודד איתם – אם זה ירידה להרבה מאוד פרטים, כשהוא מכיר את השמות הלטיניים של כל העכבישים שלו, ועד יכולת הציור שלו וזה שהוא נמשך לכל מיני עניינים אזוטריים שלא מדברים לאחרים.

הספר הזה מייצג בעינינו לאן ילד יכול להגיע בתוך המסגרת הזאת, ואנחנו רוצים להקדיש אותו לכל אחד מכם.

תודה רבה. אפשר למחוא כפיים. לפני שנמשיך, מטרת הסיור היום היא לעמוד מקרוב על היישום של התיקון לחוק. זה נחמד וטוב לדעת שיש מקומות שפועלים מחוץ לתבנית הרגילה ויודעים לעשות יותר, אבל אנחנו חרדים להצלחתה של הרפורמה הזאת, ויש לנו כמה שאלות לגביה. דווקא מתוך הדברים שההורים אמרו התברר לנו, גם במהלך הדיונים וגם עכשיו, שגם כשאנחנו משלבים ילדים מיוחדים במערכת הרגילה... זה כמו שיש בבתי החולים אורתופדים שלא יודעים איך נראה אדם במצוקת נשימה, כך גם אנחנו יודעים שיש במערכת החינוך מורים שלא נתקלו בילדים מיוחדים והם לא מכירים את השפה. אתה יכול להשקיע בילד בבית, אבל אם תשלח אותו לבית הספר תחזיר אותו אחורה, רגרסיה. לכן אחד הדברים שהיה חשוב לנו במהלך החקיקה זה הסוגיה של הכשרת המורים החדשים במכונים ובמכללות ובאקדמיה וכן הכשרה של המורים הקיימים במערכת. על זה הייתי רוצה לשמוע קצת.

אני מציעה ששלומית ויזל, שהיא רפרנטית שלנו לחינוך היסודי, וביחד עם צילה היא מובילה את המהלך של הפיתוח המקצועי של המורים והכשרתם, תאמר כמה מילים. בבקשה.

אתה נגעת בדיוק בלב הנקודה. ילד שמגיע לבית הספר והמורה לא יודע להנגיש עבורו את הלמידה, או אפילו את הלב והנשמה שלו כאיש הוראה – הדבר הזה יכול לקחת אחורה שנים של עבודה בבית. לכן צריך פה ריקוד של שני הצדדים, צריך חיבור, סינרגיה מלאה. אנחנו היום עסוקים מאוד בפיתוח מקצועי של המורים, הן מבחינה דידקטית והן מבחינה פסיכו-פדגוגית. זאת אומרת שמעבר להבנה המקצועית של מה זה ליקויי למידה ומה זה ילדים שוני צרכים, אנחנו צריכים להבין איך אנחנו פותחים את הלב גם לילד שהוא לא נורמטיבי, שהוא אחר. ועל זה אנחנו משקיעים שעות של חשיבה. התחלנו בזה עם המפקחים שלנו, כי חשבנו שהם סוכני השינוי בשטח, כי יש להם מוטת שליטה מאוד גדולה והמגע שלהם בשטח הוא רחב; ואחר כך עברנו למנהלי בתי הספר, כאשר כל מנהלי בתי הספר עברו הכשרה, הן בכנסים שעשינו במחוז, שבהם דיברנו קודם כול על ההכשרה של האנשים ורק אחר כך על הפעולות הראשונות שהולכים לשנות בתוך בית הספר. בכל בתי הספר שלנו המנהלים עבדו עם צוותי ההוראה בתוך בתי הספר. החיבור הבלתי מתפשר שאנחנו עובדים עליו, בין החינוך הרגיל לחינוך המיוחד – יש לנו אנשי מקצוע מדהימים של חינוך מיוחד שנמצאים בשטח, כדי לדעת איך להשתמש במשאבים של החינוך המיוחד בתוך החינוך הרגיל. גם צילה וגם אני, שמובילות היום במחוז – המודלינג שלנו אומר שחינוך מיוחד וחינוך רגילים חייבים לעבוד ביחד, בכפיפה אחת, וזה המסר המאוד ברור שאנחנו מעבירים בשנה האחרונה במחוז.

מעבר למסרים הייתה גם הכשרה?

כן, כולל הכשרה. יש לנו הכשרות חדשות לשנת הלימודים תש"פ, החל מקהילות משותפות של מורי חינוך מיוחד ומורים לחינוך רגיל, שיפתחו אחר כך קהילות משל עצמם; כולל הכשרות מוסדיות בתוך בתי הספר; הכשרות בתוך הפרופסיה, למשל, מורה ללימודי שפה שמקבל הכשרה ללימודי שפה, הוא מקבל שם גם את הנושא הזה. או למשל במתמטיקה. אנחנו מנסים לגעת בכל תחום ותחום.

אני חושב שאני הקדמתי את המאוחר, תכף נראה את המצגת. יש עוד שאלות רבות, ואני רוצה לפתוח את הדיון. חברי הכנסת הכינו שיעורי בית ובאו עם שאלות מוכנות, אבל אנחנו רוצים לשמוע את זה קודם דרך המצגת.

תודה. הצטרפו אלינו גאזי פלאח, מנהל אגף חינוך באל בטוף ונמצאת איתנו גם אסתר קורקוס, נציגת החינוך החרדי. כפי שאתם יודעים, הרפורמה נוגעת גם לחינוך החרדי וגם לחינוך ההתיישבותי.

אני אציג את עיקרי השינוי ואת מה שעשינו במחוז מרגע שקראנו את התיקון לחוק, תרגמנו אותו יחד עם המטה והתחלנו להוביל את הרפורמה. קודם כול, הדבר הראשון שאנחנו רצינו להוביל, זה השאלה "בשביל מה": בשביל מה אנחנו הולכים למסע הזה של יישום חוק החינוך המיוחד. ולכן דיברנו על החזון ומה עומד מאחורי החוק. לפעמים החוק הוא חוק יבש, אבל צריך לשאול מה עומד מאחוריו. מה שאנחנו רוצים ליצור בבתי הספר זה מגוון של מוסדות חינוך שיהוו תמונת מראה לחברה הישראלית.

אנחנו רוצים שילד שפוגש בחינוך הרגיל ילד עם צרכים מיוחדים, הוא לא נרתע ממנו, אלא לומד להתחבר איתו, לשחק איתו, לטייל איתו, ללמוד איתו, לאהוב אותו, להבין שיש לו חוזקות ויש לו גם קשיים. אנחנו מצפים שכשיוצאים לטיול אז כל הכפר כולו, כל בית הספר, נדרך וכולם עסוקים באיך להנגיש את המסלול של הטיול. לא לשנות אותו, אלא איך להנגיש אותו כדי שהילד יוכל להצטרף לטיול. זה מה שאנחנו רוצים שיקרה בחברה הישראלית. אני מניחה – ואני יודעת את זה, כי אני אשת חינוך הרבה מאוד שנים – שמה שקורה במוסדות החינוך, מגן הילדים ועד התיכון, מחלחל ומעצב דור. וכשילד יוצא עם אימא שלו לשחק בגן שעשועים – ואני חוויתי את זה בעצמי – כשמגיע ילד עם צרכים מיוחד שנראה קצת שונה ומוזר, היא לא נרתעת ולא אוספת את הילד לשחק במקום אחר, אלא מקבלת אותו ומשתפת אותו. וכשהיא רוצה ללכת לסרט, כמו הבת שלי – הייתי גאה בה, היא לקחה ילד עם צרכים מיוחדים יחד עם הילד שלה והלכה לסרט. היא לא נרתעה, היא לקחה ילד עם צרכים מיוחדים.

אנחנו גם רוצים שכשיש שכונה – וגם את זה חוויתי, בעיר מסוימת אצלנו, שלא רצו לשכן שם הוסטל לילדים עם צרכים מיוחדים, מכיוון שערך הדירות יירד. אנחנו רוצים לחנך את הכפר כולו ואת הקהילה כולה, כי מה שיקרה בבית הספר יקרה בחברה כולה.

דבר שאני שאנחנו רוצים בחזון שלנו זה ליצור קהילה של הורים, מורים וילדים שהיא מכילה, הומניסטית ומכבדת כל אדם באשר הוא, קל וחומר ילדים עם צרכים מיוחדים.

דבר נוסף בחזון שלנו הוא שהכפר כולו נדרש למשימה הזאת. כדי לעבוד ביחד ולהוביל את המהלך אתה צריך לרקום שותפויות, שזה לא דבר קל. לא כולם מתייצבים בדום מתוח, יש דעות שונות, ואתה צריך להכיל את כולם, בעדינות, בדרך ארץ, ולהבין שאם אנחנו לא נעבוד בצורה משותפת אף אחד לא יוכל להוביל את המהלך. אני זוכרת שכשידידתי יושבת-ראש הסתדרות המורים דיברה איתי על הקושי למלא את השאלונים, אני הסברתי לה עם דמעות בעיניים מה יקרה לילד הזה במערכת החינוך אם המחנכת לא תמלא את השאלון. והיא הבינה והיא שיתפה איתנו פעולה, גם אם היו לה דברים להגיד, ובצדק. בסך הכול, מאחורי כל הסיפור הזה עומד ילד, ואנחנו צריכים להסתכל עליו ולתת לו את המענה.

חלק מהחזון זה גם קבלת ייחודיות של כל ילד והזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא לממש את הזכות שלו, את היכולת שלו ואת הכישורים שלו.

מתוך החזון הזה גזרנו מטרות והצבנו אותן בצורה ברורה לכל אנשי החינוך, וכולם ראו את זה. היעד הראשון שלנו הוא לתת מענה למימוש הצרכים האישיים של הילד. זה לא אומר שבגלל החוק אנחנו ניקח עכשיו ילדים, נשים אותם בחינוך הרגיל ונלך לישון כאילו הכול יקרה לבד. לא, זה לא יקרה אם לא ניתן מעטפת תמיכה למורים ואם לא נכשיר אותם ולא ניתן משאבים. החוק הזה מביא הרבה מאוד משאבים למערכת, כדי שנוכל לתת את המענים לילדים. אז המטרה הראשונה היא לתת מעטפת לתמיכה לילד שמגיע.

דבר שני, לחזק את המסוגלות של המורים. אמרת, אדוני היושב-ראש, בצדק שמורים בחינוך המיוחד הם מומחים לחינוך מיוחד. אני ישנה טוב בלילה כשאנחנו מפקידים את הילדים עם הצרכים המיוחדים שבוחרים להשתלב בחינוך המיוחד, כי יש שם צוות שיודע מה זה אוטיזם, יודע מה זה להיות על הרצף, יודע לזהות התנהגות כזאת או אחרת, יודע את המינוחים המקצועיים ויודע איך לטפל בדברים. וזה נכון שילד שבוחר עכשיו, בעקבות התיקון לחוק, להגיע לחינוך הרגיל, יכול לפגוש מורה שפוגשת 35 ילדים בכיתה ויש לה הרבה משימות, ופתאום הילד מתנהג בצורה לא רגילה – היא יכולה להיבהל, לחשוב שהוא לא צריך להיות פה, שהוא צריך להיות בחינוך המיוחד, שאין לה כלים וכישורים ומשאבים לזה. ולכן הדבר המרכזי שאנחנו עמלים עליו השנה הזאת, וגם בשנת הלימודים הבאה, זה הכשרות לצוות המורים הרגיל כדי לחזק את המסוגלות שלהם.

דבר נוסף זה מתן מענה מיטבי בוועדת זכאות ואפיון, לתלמידים שהם זכאי שירות מיוחד. כלומר, עם מה הם באים לבית הספר, עם איזה משאבים, איך מנתחים את המשאבים האלה, איך מפלחים אותם, איזה מענה אמיתי אנחנו נותנים לילד, ואיך אנחנו עוצרים בנקודות זמן ומשנים את סל המשאבים תוך כדי תנועה, כי ילד עם צרכים מיוחדים משנה הרבה פעמים את דפוסי הפעילות שלו.

דבר נוסף, חיזוק האחריות המשותפת של המחוז, הרשות ובעלי העניין.

אני קראתי כל פסיק בחוק הזה 20 פעם, וזה בעיניי אחד החוקים הכי מרגשים, כי כמעט על הכול חשבו בו. יש בו באמת בחינה מחדש של מהי הכלה, מהי ההשתלבות הנכונה. יעד נוסף זה לתת מקום למודלים שונים של הכלה והשתלבות, כדי לתת שוויון הזדמנויות לכל הילדים.

יעד נוסף זה חיזוק והרחבה של פעילות ההשתלבות. אני רוצה להגיד כאן שתוך כדי השנה פותחו מודלים של הכלה והשתלבות בשדה. למשל, בית ספר מכיל בנטור-שורשים, שבו אפשר למצוא בכיתה שילוב מלא. כלומר, יושבים שם 30 ילדים בכיתה כאשר עשרה מהם הם ילדים על הרצף. רואים שם איך הצוות כולו שינה את כל דרכי ההוראה ואת כל ההתנהלות שלו. זאת דוגמה לשילוב מלא. או למשל מתחם נעמן, שגם בו יש מודל שילוב; או למשל כרמיאל, שבה יש שמונה כיתות אוטיסטים בבית ספר תיכון רגיל, והם לומדים שם לבגרות. ככה המודלים האלה הולכים וצומחים בעקבות יישום החוק.

יעד נוסף זה טיפוח קהילה בית ספרית מאוחדת ושיפור השירות להורים – שזה חלק קריטי במהלך. הורה שמחליט שהוא שולח את הילד שלו לחינוך מיוחד יכול להיות יחסית רגוע שיש שם צוות תומך. אבל כשהוא שולח ילד לחינוך הרגיל, הוא חרד, כי הוא לא יודע אם הילד יתאקלם שם, הוא לא בטוח. ולכן העמקת השיח עם ההורים הוא קריטי לחינוך של הילדים.

התיקון לחוק הזה מדבר בעצם על עולם ישן ועל עולם חדש. בעולם הישן היו ועדות השמה. ועדות השמה היו צוות מקצועי שהחליט על גורלו של הילד, פחות או יותר. כלומר, מה שהוועדה החליטה, זה מה שהיה. להורים אומנם הייתה אפשרות לערער, אבל ועדת הערר הייתה הקובעת, וככה בעצם קבענו לילד לאן הוא ילך. בהגדרה החדשה בתיקון לחוק הדבר הזה עבר מן העולם. עכשיו אנחנו קוראים לזה ועדת זכאות ואפיון. יושב שם צוות מקצועי שעובד על שני פרמטרים: קודם על המסמכים האבחוניים המקצועיים ועל רמת התפקוד של הילד, ואחרי שבוחנים את רמת התפקוד של הילד, הוועדה הזאת שומעת את ההורים, ולהורים יש חירות להחליט האם הילד ילך לבית ספר לחינוך מיוחד, לכיתת חינוך מיוחד או לבית ספר רגיל. וברגע שההורה קובע שהוא רוצה ללכת לחינוך רגיל, כל המערכת כולה נדרשת להגדיר את סל השירותים ולתמוך בבית הספר – וזו עוד בשורה גדולה של החוק הזה.

בעולם הישן הייתה ועדת ערר, שהיום אנחנו קוראים לה ועדת השגה. בעולם הישן ועדת השילוב קבעה באיזה אופן הילד ישתלב, והיום יש צוות רב-מקצועי במוסד החינוך הרגיל – זה יכול להיות גן ילדים או בית ספר – כאשר כל הצוות יושב, רואה את הילד, רואה את המסמכים, את התפקוד של הילד, את הדברים שלהם הוא זכאי, וביחד הם תופרים לו חליפה, שיש בה גם משאבים מבית הספר.

עיקרי הרפורמה מדברים גם על תיקון החוק וגם על מענים. החוק הזה מדבר במפורש על איזה מענים ניתנים למורים ולילדים, כאשר התרגום של זה הוא כסף. התרגום של זה הוא מיליוני שקלים שהמדינה שמה בעקבות התיקון לחוק, כדי באמת לעשות הכלה מיטבית.

ועדת הזכאות היא למעשה ועדה מאוד מקצועית – וזו בשורה גדולה. הוועדה הזאת קבעה שהיא ממקצעת את הוועדה, כדי שהיא תקבל החלטות בצורה נכונה. בראש הוועדה יושב יושב-ראש שנבחר במכרז או בימי הדרכה, ויושבי-הראש, ביחד עם מנהלי אגפי חינוך, שבעבר ניהלו את ועדת הזכאות, עובדים היום בצוות, בהרמוניה, ומנהלים את הוועדה באופן מקצועי. יושבי-הראש באים כולם מהחינוך המיוחד.

כדי להכין את ועדת הזכאות נדרשת היערכות מאוד מיוחדת. צריך להכין שאלונים, והכול הפך להיות ממוחשב, כדי שנוכל למסד את מסדי הנתונים. יש שאלונים שההורים ממלאים, כדי לראות מה רמת התפקוד של הילד – האם הוא יודע לשרוך שרוכים, האם הוא אוכל לבד, האם הוא פועל באופן עצמאי, האם הוא משחק בחצר וכו'. בנוסף – תוצאות בדיקות שמיעה, תוכנית חינוכית יחידנית, תל"א, זימון הורים לוועדה וזימון חברי הוועדה.

הוועדה מתנהלת בשני שלבים. שלב אחד – הורים וצוות בית הספר משתפים את חברי הוועדה במידע על הילד; שלב שני – מעיינים במסמכים, ממלאים את המִ‏‏כְווָנִים, דנים על כל ילד וילד ובסופו של יום קובעים את הסל האישי של הילד. כשקובעים את הסל האישי של הילד גם נותנים זמן של 14 יום להורים לחשוב מה הם רוצים – האם בוחרים בית ספר לחינוך מיוחד, כיתה לחינוך מיוחד בבית ספר רגיל, או שילוב. אם ההורים מחליטים במקום, מסיימים, ואם הם לא מחליטים אז נותנים להם אפשרות לשבת, להתייעץ עם גורמי מקצוע ולחזור ולהודיע לנו מה הם החליטו. בעצם ההורים בוחרים את שלושת סוגי המסגרות האלה, דבר שלא היה בעבר – וגם זו בשורה גדולה. שעכשיו הורים יכולים לתת את ההזדמנות האמיתית לילד שלהם להשתלב במוסדות החינוך הרגילים, במידה והתפקוד שלו מאפשר את זה.

כאשר הילד מסכן את חייו או שלום תלמידים אחרים, הוועדה רשאית להחליט בניגוד לעמדת ההורים, אבל זה במקרים מאוד מאוד ייחודיים.

אורנה, צריך להגיד שבסוף הובאו לדיון בקושי עשרה מקרים. אנחנו התחייבנו בפני היושב-ראש שנעביר את העדכון של זה. מתוך 10,000 מדובר על עשרה מקרים, כאשר לא כולם באמת הגיעו למקום הזה של לסכן ולכן גם אפשרנו להורים את הבחירה, ולכן באמת כל הכבוד על העבודה המקצועית שנעשתה בעניין.

אם הם בוחרים לא בחינוך המיוחד אלא בכיתה הרגילה – האם סל השעות שלו הם זכאים מצטמצם?

לא, הסל נקבע על פי רמת התפקוד של הילד, ללא קשר לבחירת ההורים. אם התפקוד של הילד הוא גבוה והוא יכול לתפקד בכיתה רגילה, אז הסל שלו יותר קטן.

בסופו של דבר בכיתת החינוך המיוחד הוא יקבל טיפול הרבה יותר - - -

נכון, בכיתת חינוך מיוחד או בבית ספר לחינוך מיוחד הוא מקבל מעטפת הרבה יותר גדולה. אבל יש ילדים על הרצף שהתפקוד שלהם הוא מאוד גבוה והם יכולים להשתלב בחברה רגילה, וגם ההורים מעדיפים את זה מאוד.

אורנה, אולי כדאי לדייק את העניין הזה. זה לא שהוא יקבל יותר, אלא שבכיתת חינוך מיוחד, שמתקבצים תשעה ילדים וכל אחד מביא את התקציב האישי שלו, יוצא שהסל הוא מאוד גדול. אבל כשילד אחד נמצא בתוך מסגרת של כיתה רגילה, הוא מביא את התקציב האישי שלו, כך שהפערים הם לא פערים מבחינת הסל של הילד, אלא מבחינת איגום המשאבים. כלומר, זה הפער בין תשעה שמביאים את התקציב האישי שלהם ומקבצים את השירות, לבין - - -

אבל אם הילד באמת צריך אבל הוא מקבל פחות, אז אין באמת בחירה.

יש בחירה. מפני שאם הוא בא עם הסל האישי שלו לתוך הכיתה, יש לו לפעמים עוד שניים-שלושה חברים בתוך הכיתה הזאת, וכשמאגמים יחד את המשאב הזה, אפשר בסוף לתת לו. כי זה הוראה בטיפול, זה סיוע ככל שנדרש, וזה מותאם באמת לצרכים שלו.

אני רק אוסיף ואומר שמעבר לסל האישי אנחנו השארנו את סל השילוב כמו שהוא בתוך בתי הספר, ויש לבית הספר משאבים נוספים, שתראו אותם יותר מאוחר. יש להם גם סל שקלי, שזה מאות מיליוני שקלים שבתי הספר קיבלו במצטבר, והם יכולים להשתמש בכלים האלה כדי לתת מענים. בנוסף, יש מרחבי הכלה שמדינת ישראל השקיעה בהקמתם בתוך בתי הספר, ובנוסף, יש לבית הספר שעות פיקוח ושעות רווחה.

30 שעות דיונים, עשרה דיונים מתוך ה-21 דיונים, שלוש שעות בממוצע כל דיון - - -

כן, בהחלט.

אני עוברת לוועדת שיבוץ. אחרי שמסיימים את ועדת הזכאות והאפיון, אנחנו עוברים למלאכת השיבוץ, כלומר, לאן לשבץ את הילד. בפני ועדת השיבוץ – שמי שמנהל אותה זה הרשות המקומית, עם הצוות שלנו – עומדת דילמה: לאן לשלוח את הילד. אנחנו הרי לא היינו רוצים לשלוח עשרה ילדים לכיתה רגילה, אלא לווסת בין הכיתות בשכבות השונות, גם כדי שיהיה למורים קל יותר להתמודד וגם כדי לא לרכז בקבוצה או בגן אחד קבוצה גדולה של ילדים שבאים לחינוך הרגיל, אלא לווסת את זה באופן סביר והגיוני. האחריות על השיבוץ היא על הרשות המקומית.

שאלתם על הסל האישי. הוא נקבע על ידי רמת התפקוד והצרכים המיוחדים, והוא מחולק לשלושה חלקים. בסל הספציפי אפשר לגזור שעות הוראה או שעות טיפול, שאלה שעות פרא-רפואיות, או שעות סיוע. מי שקובע את התמהיל – כמה שעות הוראה, כמה שעות טיפול וכמה סיוע – זה בית הספר, במסגרת פילוח התמיכות. כלומר, אנחנו רק אומרים מה המשאב, ובית הספר יכול להחליט כמה הוא נותן, פלוס המשאבים הנוספים שיש לרשות בית הספר.

מי שקובע את הרכב הסל האישי זה צוות בית הספר, ההורים, ונציג מתי"א, בשותפות מלאה לגבי התמהיל. יכול להיות שהורה אחד יבקש יותר שעות סיוע והורה אחר יבקש יותר שעות הוראה וכן הלאה. בסוף סוכמים את הכול וקובעים את הסל האישי.

אחרי שהתלמיד מגיע לבית הספר או לגן הילדים, צוות בית הספר צריך לתת לילד מענים בשלושה תחומים מרכזיים. אחד, בתחום החברתי. הוא צריך לראות איך הילד משתלב בהפסקות, איך הילד משתלב בטיולים, מי החברים שלו, מה יהיה אחר הצוהריים וכו'. כלומר, כל ההיבטים החברתיים. דבר שני, הוא צריך לתת מענה להיבטים הרגשיים וההתנהגותיים של הילד, ודבר שלישי, הוא צריך לתת מענים להיבט הלימודי.

איזה משאבים החוק הזה העמיד לרשות בתי הספר? קודם כול, יש צוות מקצועי שנמצא בתוך בית הספר. דבר שני, יש סט של תוכניות פדגוגיות שמשרד החינוך פיתח ומונגשות לבתי הספר, והם יכולים לקנות את התוכניות האלה במסגרת הסל השקלי שהעברנו לתוך בתי הספר עבור יישום החוק. יש בעצם מפרט, כמו בסופר מרקט, עם תוכניות ייחודיות שפותחו על ידי האגף, והמנהל יכול לקנות את התוכנית המתאימה או גם לפתח תוכניות בעצמו.

משאב נוסף הוא הסל השקלי שמגיע לבתי הספר. רק במחוז שלנו זה סדר גודל של כמעט 100 מיליון שקלים. בנוסף – שעות הכלה, שעות פרטניות, וסל ניהול עצמי, שגם הוא קיים בתוך בתי הספר והמנהל יכול להשתמש גם בו.

בעקבות החוק, משרד החינוך והמדינה הקצו משאבים ליותר מרחבי למידה ויותר מרחבי הכלה, ועכשיו אנחנו בונים אותם בקצב, עם קולות קוראים.

תרחיבי על זה.

בא מנהל בית הספר, שצריך שעות טיפול לילד, ושואל את עצמו איפה הוא יעשה את זה. אבל אין לו. לכן אנחנו מאפשרים, באמצעות קולות קוראים, לבנות מרחבי הכלה, לצייד אותם בציוד מדהים, כולל כל השירותים, ועל פי האופי שבית הספר מכתיב לנו. למשל, אם הוא רוצה חדר התרגעות, יהיה חדר התרגעות, או למשל, אם הוא רוצה חדר ללמידה בקבוצות קטנות, יהיה חדר ללמידה בקבוצות קטנות, כולל כל העזרים שצריך. המדינה הקצתה הרבה כסף לעניין הזה.

נכון להיום זה יכול להיות בפרוזדור בחדר המורים, לעיני כולם.

נכון. אגב, בבינוי החדש שאנחנו בונים עכשיו אנחנו לוקחים בחשבון מרחבים נוספים, כדי לא לשבור כיתות ולא לוותר על כיתות אם.

בנוסף, המדינה הקצתה רכז השתלבות בכל בתי הספר, שהתפקיד שלו זה לדאוג שהילדים שמגיעים אכן ישתלבו. אנחנו נעשה על זה מעקב צמוד. בנוסף – מאבחנות דידקטיות שהן מומחיות בתחום ליקויי הלמידה.

עכשיו אספר על קצה המזלג מה עשינו במחוז. קודם כול, הכשרת לבבות. המנהלים היו בשוק בתחילת הדרך. נכון, היה חוק, דיברו על זה בכנסת, היו התנגדויות - - -

השוק התחיל אצלנו.

נכון, אתם ספגתם את זה, ראיתי את זה גם בשידורים של ועדת החינוך של הכנסת, ראיתי את כל ההתנגדות לדבר הזה. לכן היה צריך להשקיע תשומות של אנרגיה כדי לעשות הכשרת לבבות. היה צריך לעבוד עם המפקחים שלנו; להסביר להם, לדייק איתם את העבודה. היה צריך להסביר למנהלי מוסדות החינוך שהם לא לבד, שזו משימה לאומית-חברתית; להגיד שנעזור להם, שהם לא לבד אם יש להם קשיים; וגם להגיד להם שיש להם משאבים. אותו דבר לגבי הגננות, ששם זה עוד יותר מורכב, כי הגננת היא אחת ויש לה צוות מצומצם.

וכל זה מעל הראש של ארגון העובדים שמייצג אותן.

לא, היא אומרת שהיא הייתה איתם בשיח.

זה מאוד יפה להגיד את זה, אבל - - -

רגע, מאיר, תציג את עצמך.

אני מאיר אסרף, הנציג של הסתדרות המורים בוועדה.

מאיר, הקול של הסתדרות המורים הוא הקול הכי לגיטימי שיכול להיות, והוא שיקף את החששות שאנחנו מדברים עליהם עכשיו.

לא, אין חששות, אני רוצה לדבר על התנאים. אנחנו נמצאים פה במסגרת נפלאה, אבל יש ילדים שלא יזכו למסגרת כזאת. אם אתה מדבר עם עובדי ההוראה בפרטי, היכולת שלהם לבטא את מה שהם חושבים ומרגישים היא פחותה בהרבה לעומת כאשר ארגון העובדים בא ומציג את הדברים.

מאיר, לכל אחד במערכת יש את הקול שלו. לארגון היציג יש את הקול שלו, וזה לגיטימי, וגם למורים יש את הקול שלהם. ואנחנו גם שמענו הרבה מורים שלא הסכימו איתנו, והם ביטאו בדיוק את הקול שאתם הצגתם. והקולות האלה הם לגיטימיים. אבל עכשיו צריך להרגיע את השטח מצד אחד, ומצד שני גם לתת לו כלים והכשרה. המלאכה לא קלה, אבל עשינו וצלחנו את זה. אספנו את כל המנהלים, אספנו את הגננות, אספנו את היועצים החינוכיים, את הפסיכולוגים, את מנהלי השפ"חים, את רכזי ההכלה וההשתלבות, את מנהלות המתי"א, את מנהלי אגפי החינוך. גם בקרב מנהלי אגפי חינוך הייתה מלחמה ומהומה, "מה פתאום יושב-ראש ועדת זכאות מנהל עכשיו את הוועדה, הרי אנחנו טיפלנו בזה". הנה, אורית נמצאת פה גם כנציגת האיגוד. עשינו תהליך חשוב מאוד, ואורית הייתה חברה בצוות ההיגוי שלנו, יחד עם שלושה מנהלי אגפי חינוך, לאורך כל הדרך. עברנו את זה ביחד, צלחנו את המהמורות, ויהיו לנו עוד מהמורות בהמשך הדרך, כי זה לא דבר כל כך פשוט.

עבדנו גם עם ועדי הורים יישוביים. כינסנו את כל ועדי ההורים היישוביים וסיפרנו להם את כל הסיפור, סיפרנו להם על הזכויות שלהם, והם שאלו שאלות וגם להם היינו צריכים לתת מידע ולהרגיע אותם. זה תהליך שעשינו במשך כמעט חצי שנה.

אורנה, האם בעקבות יישום החוק נדרשתם להגדלת תקנים?

בהחלט.

אז תפרטי לנו במה היה חוסר ובאילו תחומים.

אני תכף אציג את זה במסגרת הצגת האתגרים והבעיות, אבל אני כבר יכולה להגיד שכדי ליישם את זה וכדי לנהל את ועדות הזכאות, כולל כל התהליכים האלה, היינו צריכים כוח אדם, כי זה לא משהו שאפשר לעשות לבד. ולכן קיבלנו במחוז שלנו 30 תקנים, מתוכם 15 מפקחים. ובגלל שהיה מחסור בתקנים באוצר, קיבלנו ארבעה ימי הדרכה נוספים. יש לנו 15 מפקחים ועוד 15 יושבי-ראש ועדות זכאות, שהם לא מפקחים אבל הם מדריכים, והם עושים את אותה עבודה. ובנוסף לזה, יש עוד יושבת-ראש שמתאמת את כל היו"רים. כלומר, רק במחוז שלי יש 30 מפקחים שהם יושבי-ראש ועדות ומדריכים, והם עובדים במגזרים השונים. קלטנו מכל המגזרים, ואנחנו נותנים את השירות כמובן גם לחינוך החרדי ולחינוך ההתיישבותי, אנחנו מקיימים עבורם את הוועדות. ולכן היינו צריכים עוד כוח אדם; כדי לקיים יותר מ-10,000 ועדות, בחלון זמן מאוד מצומצם. בשביל זה צריך כוח אדם, שגם ילווה אחר כך את הילדים בתוך בתי הספר.

לגבי הקליטה של האנשים – כולם באים מהחינוך המיוחד. צריך לקלוט אותם, להכשיר אותם, לשבץ אותם במקומות השונים, וליידד אותם עם המערכת. זה דבר שהיה מבחינתנו תהליך מרכזי.

בנוסף, היינו צריכים להטמיע כלים ניהוליים להובלת הרפורמה. למשל, מערכות ממוחשבות. כי לא עושים ועדות עם נייר. לכן הקמנו מערכת ממוחשבת, וכל הניירת והטופסולוגיה מסתנכרנים לתוך המערכת, כדי שנוכל לעבור לעידן שבו כל ילד שנמצא בוועדת זכאות יהיה שקוף גם לבתי הספר, כדי שיוכלו לראות את הזכאות שלו.

בנוסף, הדרכנו במילוי השאלונים. רק בעניין של למלא שאלוני תפקוד של ראמ"ה הייתה לנו מלחמת עולם; "כמה שאלות", "למה המחנך צריך לעשות את זה" וכו'. והיו לי שיחות ארוכות בעניין עם ידידתי מזכ"לית הסתדרות המורים. זו באמת עבודה קשה.

זה שאלון עם 400 שאלות.

מאיר, נכון, זה ארוך. אנחנו נדייק את זה - - -

מאיר, אתה הגוף החיצוני היחיד שאפשרתי להזמין לדיון, כדי - - -

אני אדבר רק ברשות דיבור, אדוני.

יופי, הבנת אותי מהר.

מאיר, אתה צודק. אנחנו נדייק את זה בהמשך.

אבל אורנה, זה לא 400 שאלות.

אני ממשיכה. יש כלים שפיתחנו לניהול הוועדות וכדומה.

אני רוצה לדבר על ההיערכות של בתי הספר, כלומר, מה קרה בתוך בתי הספר. מפקחים שלנו כינסו את כל המנהלים, העבירו להם את כל המתודולוגיה. עשינו הכשרת לבבות בתוך חדרי המורים, גם למילוי השאלונים וגם למטרת המילוי של השאלון, וגם, למה זה חשוב שאתה תספר לנו איך הילד מתפקד בכיתה גם מעבר לשאלון. ובסופו של דבר, ביחד עם פיתוח המערכות – אפילו שהן לא תמיד עלו והיו בהן תקלות – הגענו ליעד של 100% מתוך המחנכים והגננות שמילאו את השאלונים. זה היה קשה מנשוא, היה צריך לדבר עם כל מחנך, אני אישית הרמתי טלפון למחנכים ואמרתי להם שאם הם יסרבו אני אבקש ממישהו אחר מצוות בית הספר למלא, כי אחרת הילד לא יממש את הזכאות שלו. לכן אני רוצה להצדיע למורים שלנו ולגננות שלו, שחרף הקושי שמאיר דיבר עליו, ובצדק, הם נענו כולם ומילאו את השאלונים ב-100%.

נערכנו גם בהיבטים הפיזיים הכספיים. גיבשנו תפיסה בית-ספרית, הכשרנו את הלבבות, מיפינו את הצרכים, בנינו תוכניות התערבות. צריך להבין שכל דבר כזה זה חצי שנה עבודה. בנוסף, כינסנו צוותים רב-מקצועיים לפיתוח תמיכות.

אני אתן נתונים כלליים. יש לנו 10,491 תלמידים שניגשו לוועדות זכאות - - -

תדברי על טווחי זמן.

אנחנו קלטנו רק בנובמבר של השנה הזאת את יושבי-הראש, הכשרנו אותנו, ובעצם מנובמבר ועד סוף מאי גמרנו את כל הוועדות. אני לא האמנתי שנצליח.

כמה יושבי-ראש ועדות זכאות יש לך במחוז?

30 יושבי-ראש. והצלחנו לגמור את זה. אם להגיד לכם את האמת, אני חשבתי שאנחנו נאריך את זה לאוגוסט. אבל לא ויתרנו, לפעמים עשינו 13 ועדות ביום, כולל הצרחה של יושבי-ראש מיישוב ליישוב כדי לעמוד בקצב. וכל זה כי ילד צריך לדעת איפה הוא לומד. כי ההורים והילד נמצאים בחרדה כשהם לא יודעים.

כשאני אומר את זה בתחומים אחרים, הם לא מבינים אותי. כשב-30 ביוני תלמיד עוד לא יודע איפה הוא לומד בשנה הבאה – זאת צלקת.

לגמרי. אגב, 100% מההורים שעשינו ועדות זכאות לגבי הילדים שלהם, בחרו את המסגרות, וסגרנו את הוועדה.

מתוך המספר העצום הזה, ההורים בחרו כך: 3,365 ילדים לכיתות חינוך מיוחד בבית ספר רגיל; 2,917 לבתי ספר וגנים בחינוך המיוחד; ו-4,042 לשילוב, שזאת הבשורה הגדולה.

תני לי את זה לעומת מה שהיה קודם. הרי 10,491 זה מצב שכבר היה. מה היו האחוזים הקודמים?

בוועדות השמה שהיו לנו בשנים הקודמות זה היה פחות. היו כ-7,000 ועדות השמה, כך שיש לנו עלייה של כ-3,000, כי אנשים הבינו שיש להם יותר אפשרות, ולכן גם הגישו יותר. בנוסף, צוות בית הספר עודד ילדים והורים לגשת. לכן יש לנו עלייה.

גם צריך להסביר שחלק מהוועדות שהתקיימו בעבר בתוך בתי הספר עברו בעצם לדיון בוועדת זכאות לאפיון. זאת אומרת, אותם תלמידים שהיו כבר עם סל אישי, היום הם כבר חידשו את הזכאות שלהם בוועדה.

יש לנו 93 הורים שטרם בחרו את סוג המסגרת, וזה בגלל שעשינו ועדות זכאות מאוחרות. זה קרה כי חלק לא הביאו טפסים וכדומה ולכן עדיין לא סיימו את התהליך.

יש לנו גם 74 תלמידים שעברו לוועדת זכאות ולא נמצאו זכאים, כי רמת התפקוד שלהם הייתה טובה מאוד והם יכולים להסתדר במשאבים של בית הספר.

אורנה, אני רוצה לחדד את השאלה. האם הצטמצמו לך במחוז כיתות לחינוך מיוחד בגלל הרפורמה?

כן, אנחנו צמצמנו שמונה כיתות לעומת שנה קודמת. מדובר בלקויות קלות. אני יכולה להגיד שמצד אחד זה בעצם חיסכון למערכת - - -

מתוך כמה כיתות?

אין לי פה את הנתון.

חשוב לי לדעת את הנתון.

אנחנו נספק לך את הנתון הזה, גם ברמה הארצית. אבל אני כן יכולה לומר שבעקבות הרפורמה הזאת יותר תלמידים הלכו לחינוך הרגיל. ואם הם הלכו לוועדת שילוב בתוך בית הספר, אז או שהם קיבלו או שהם לא קיבלו שעות, בעוד שפה הם באים עם הסל האישי - - -

אורנה, בדיונים אנחנו הגענו למסקנה שהשילוב שהיה קודם, למרות הכוונה הטובה, לא היה... השתמשנו במילה שילוב, ופה אנחנו נותנים יותר כלים כדי שהשילוב יצליח... הגידול ב-30% זה פרמטר שמאפיין הצלחה של התחלת ההטמעה. הורים במחוז מודעים לכך, וזה כבר דבר גדול.

אדוני היו"ר, מתוך 981 כיתות עם לקויות למידה במחוז צפון, ילדים בחרו ללכת... אני רוצה להסביר את העניין. לא מדובר בצמצום, אלא בכיתות חדשות שלא היה צורך לפתוח, כי התלמידים בחרו בשילוב. מתוך 981 כיתות, שמונה הוחזרו, כי הילדים שחידשו את זכאותם הלכו לחינוך רגיל. בעצם אפשרנו להם את הסל האישי, גם עם לקויות למידה – מה שלא היה בעבר.

אחת הטענות של המקטרגים על התיקון הייתה שמשרד החינוך רוצה לחסוך משאבים, וכבר עכשיו יש הנחיות, עוד לפני ההכלה.

אבל צריך לבדוק את זה לאורך זמן.

זו השאיפה שלנו. עם כל הסופרלטיבים שיש לי למחוז, אם בשנה הראשונה הייתי רואה פה איזו הסטה דרמטית הייתי אומר שיש פה משהו לא טוב. אפילו אם התהליך היה הכי נקי.

מתחילים את היישום במחוז הצפון והמספרים שהראית חשובים, אבל לא כל כך ראינו את השינוי שהחוק עשה. דיברת על שמונה כיתות שנסגרו - - -

לא, אני אסביר - - -

רגע, בואו ניתן לה לסיים עם המצגת ואז נפתח סבב הערות.

יש לי עוד שני שקפים. אדוני היושב-ראש, לשאלתכם, עלות הסל האישי ש-4,000 הילדים שחזרו לחינוך הרגיל הביאו למערכת החינוך ולבתי הספר מסתכמת ב-83 מיליון שקלים, וזה בלי שעות הסיוע, שזה עוד 7,249 שעות סיוע, שזה עוד כמה מאות מיליוני שקלים שהולכים לרשויות המקומיות. למעשה אנחנו לקחנו 83 מיליון שקלים והעברנו אותם לתוך בתי הספר לטובת השילוב, וזאת בשורה מאוד מאוד גדולה, גם לצוות בית הספר.

זה 4,000 תלמידים?

זה 4,042 תלמידים, שמהווים 38% מסך כל התלמידים. חלקם היו משולבים, וחלקם עברו.

חלקם כבר היו שם, אבל בלי כל החליפה האישית הזאת.

נכון. וחלקם בכלל חדשים.

בואי נסכם.

קצת תובנות שחשוב להציף. קודם כול, מה שהיה קריטי בעינינו כדי להצליח להוביל את המהלך הגדול הזה זה הקשר בין יושבי-ראש ועדות זכאות לבין מנהלי אגפי חינוך, שעבדו בצורה הרמונית, דבר שאיפשר לנו להוביל את המהלך.

דבר שני, עשינו מלאכת איתור דקדקנית, כדי שמי שעומד בוועדת זכאות ואפיון יהיה בעל מקצוע מהשורה הראשונה. לקחנו את האנשים הכי טובים – מנהלי בתי ספר, מנהלי מתי"א, אנשים שהתנסו בהדרכה – כדי שהוועדה תהיה מאוד מאוד מקצועית, כי מדובר פה בדיני נפשות.

אחרי שהוא גמר את כל הוועדות מה הוא עושה כל השנה?

שאלה מצוינת. הוא עובד מסביב לשעון. אני אגיד מה עשינו. עד תום השיבוץ, שזה אוגוסט - - -

הרי זו פונקציה שלא הייתה.

נכון. עד תום ועדות השיבוץ, עד הקיץ, הוא מלא בעבודה. כלומר, מנובמבר הוא מלא בעבודה. בזמן שבין ספטמבר לנובמבר, שזה לא הרבה זמן ומתוכו יש גם חודש חגים, הם יהיו בבתי הספר עם רשימה שמית של הילדים שהשתלבו בתוך בתי הספר והם יעקבו מה קרה עם הילד בתוך מוסדות החינוך. זה תפקידם וזה כל תכליתם – לראות שהילד משתלב בתוך מערכת החינוך.

אני ממשיכה. הכנה מעמיקה של מוסדות החינוך היא קריטית להצלחת המהלך. רתימת ארגוני המורים היא גם קריטית. עוד לא סיימנו את העניין הזה, עדיין יש התנגדויות. צריך לדבר על זה, צריך להבין, להכיל אחד את השני, אבל בסוף זה קריטי לעבוד ביחד.

הסל האישי, הסל השקלי ומשאבים נוספים הרגיעו את המערכת ובהחלט נתנו כלים.

עניין נוסף, תיאום בין המחוז למטה. אדוני היושב-ראש, אנחנו כתבנו את התורה תוך כדי לחימה. כשהתורה כתובה מתוך השטח היא לפעמים הרבה יותר מדייקת. זה היה אתגר בלתי רגיל לעבוד עם רחל ומירי ועם המנכ"ל. מהלך מדהים.

הדבר שהבטיח את הצלחת הרפורמה זה שמנהלת המחוז עסקה 60% מזמנה ביישום הרפורמה, יחד עם צוות היגוי ענק – מטה, מחוזות, שטח, רשויות. אני עבדתי על זה באופן אישי, שמתי את כל יהבי על המהלך הזה. אם אתה לא מנהיג את המהלך הזה הוא לא קורה, אם אתה לא מאמין בו הוא לא קורה. ואני אומרת לכם, זאת הייתה עבודה קשה, אבל הכי מאתגרת מכל המשימות שביצעתי אי-פעם, כי מדובר פה בדיני נפשות.

דבר נוסף, תיאום עבודה עם מנהלי אגפי חינוך ועם האיגוד. אני רוצה לשבח את יושב-ראש איגוד מנהלי אגפי חינוך, אבי קמינסקי, שלא עשה לי חיים פשוטים במהלך הדרך. אמרתי לו, תבחר את מי שאתה רוצה ממנהלי אגפי החינוך והם יהיו שותפים איתי לצוות ההיגוי ואני אשמע ואקשיב לכל מה שיש להם להגיד. ועדיין לחלק מהם יש ביקורת, ואנחנו מכילים את זה וזה לגיטימי. ואני רוצה להודות לכולכם על העבודה המהודקת ועל החיים הלא-פשוטים שהיו לנו ביחד. אתם באמת מדהימים.

ניהול משברים זה דבר קריטי. בדרך יש משברים. כשאתה מנהיג שינוי כל היום יש משברים, ואתה צריך לטפל בהם בגאון.

אני אסיים באתגרים שלנו. אחד, הכשרת צוותי המורים וגננות. זה דבר קריטי. דבר שני, מספר רב של ועדות בחלון זמן קצר. דבר שלישי, צורך בדיוק הכלים – שאלוני ראמ"ה, מכוונים וכו'. יש צוות שיושב עכשיו במטה ומדייק את הכלים תוך כדי התנסות. דבר נוסף, עומס על המתי"אות. גם על זה המנכ"ל נותן את דעתו. ודבר נוסף, בקרה מוקפדת על ניצול הסל השקלי. כי ראינו שהרשויות לא תמיד מעבירות את הכסף לבתי הספר. לכן אנחנו עושים עכשיו אכיפה על הרשויות המקומיות בעזרת דיווח של המנהלים, בודקים מי העביר ומי לא העביר. אנחנו לא רוצים שהכסף הזה ייתקע. אתגר נוסף זה מעקב אחרי ההשתלבות של הילדים שמשובצים בחינוך הרגיל. לרתום גורמי מקצוע, להכשיר סייעות בתוך בתי הספר. ואתגר נוסף: כמות ועדות ההשמה מחייבת התארגנות מחודשת והסתכלות מחודשת, כדי שנצליח לעמוד בלוחות הזמנים.

קשה באימונים, קל בקרב. היה קשה, אבל שווה. אנחנו עושים את הדברים מהנשמה ומהלב. אני רוצה להודות לצוות המטה ולצוות המחוז שלי ולמנהלי מוסדות חינוך, מנהלי אגפי חינוך ולראשי הרשויות על עבודה משותפת יוצאת מן הכלל.

תודה לאורנה. אני חושב שקיבלנו סקירה על רגל אחת, אבל כל התורה הזו באה לכלל מעשה אחרי מחשבה רבה ודיונים רבים שאפשרנו, לא רצינו לעשות את תיקון החקיקה בחיפזון, כי זה שינוי משמעותי. אנחנו, כמו ההורים וכמו הארגונים, גם חששנו, אבל היינו נחושים להביא שינוי. ואנחנו גם נעקוב, אנחנו לא הולכים הביתה. עוד לפני הישיבה הזאת שמתי לעצמי לעקוב אחרי היישום ועשינו כמה ישיבות פנימיות עם צוות המשרד כדי להבטיח שזה הולך למקום שצריך.

בשלב הזה יש הרבה שאלות, ולפני הפאנל אני רוצה לאפשר לחברי הכנסת להתבטא. לאחר מכן נשמע את הפאנל. אני גם רוצה להגיד תודה לראש המועצה, שנשאר איתנו ומלווה אותנו, זה לא מובן מאליו. גדי יברקן, בבקשה.

תודה רבה, אני מאוד שמח להיות פה. אני חבר כנסת גדי יברקן, מסיעת כחול לבן, ואני גם חבר הוועדה. התאמצתי להגיע לכאן, למרות ימים עמוסים של חברי הכנסת, כי כדי להמשיך להיפגש גם בקדנציה הבאה צריך לעבוד קשה.

אני מאוד התרשמתי מהמצגת ומהתוכנית. אני מגיע מעולם החינוך – הייתי מדריך פנימייה ואחר כך הקמתי מכינה ועמדתי בראשה – וגם לי היה חשוב לשלב. אני חושב שהדוגמה הכי טובה שאנחנו יכולים לקחת זה מהטבע. להקה בטבע נמדדת לא רק כשהיא צדה את הטרף שלה, היא נמדדת גם בזה שהיא מכילה את החלשים שבלהקה. חברה מוצלחת ומשגשגת תימדד על היחס שלה לחלשים ולמוחלשים. הרבה יותר קל להיות מדינה משגשגת, מדינה שכמעט נחתה על הירח ב-71 שנים, ולנצח את צבאות ערב. המוח היהודי והחינוך היהודי הביאו אותנו למקומות האלה עוד לפני שהייתה מדינה. אבל, כמו בדוגמה של הלהקה...

אני מאוד אהבתי שדובר בפתיח על קהילה מכילה. אני רוצה לא רק קהילה מכילה, אני רוצה חברה מכילה. אם אנחנו נשאיר את זה רק במושגים של קהילה אז ברור שבמקום כמו מטה אשר לא תהיה בעיה, אפילו בלי שר החינוך, כי הם כבר מתכוננים לבד, כי יש פה הבנה לצרכים המיוחדים של החברה, של הילדים האלה ושל המשפחות האלה. אבל - - -

אני רוצה להעיר הערה בהקשר הזה.

רגע, תרשה לי להעיר את מה שאתה אולי רצית להעיר. אני מכיר את מטה אשר ואין ספק שזו מועצה אזורית חזקה, קטנה, אפילו מעוררת קנאה בהרבה תחומים. ומבחינתי הכי קל היה לומר שזו לא חוכמה. אבל לא, הפיילוט נעשה דווקא פה. כדי שזה יצליח. אנחנו עושים עבודה יסודית שמציינת מה האתגרים ומה הכלים שצריך להעמיד, ואני רוצה שמהם יראו ומהם יעתיקו. לכן אני שמח שבאנו דווקא לכאן. משה, זה מה שכיוונת אליו?

כן, אבל רציתי לומר עוד דבר אחד. כדי לסבר את האוזן, אתם נמצאים אומנם במתחם נעמן, אבל יש לנו בתוך מטה אשר עוד מתחמים של בתי ספר מיוחדים. מישהו יכול להעריך כמה ילדים ממטה אשר שייכים למסגרות האלה?

אני מעריך ש-10%.

פחות מ-10%. הנה, אני רואה את מיכל, מנהלת בית ספר חורשה, מהנהנת בראש. מיכל, כמה ילדים יש כאן ממטה אשר?

חמישה מתוך 88.

חמישה מתוך 88 וכנ"ל בבתי הספר האחרים. זו חברה מכילה.

אין ספק שבנושא הזה ההתיישבות היא פורצת דרך. ראינו גם את בית הספר כדורי עם בית הספר לאוטיסטים שנמצא שם בתוך המתחם, ראינו גם את אשל הנשיא. הלוואי שזה יהיה ככה בכל הארץ, שה-"נגע" החיובי הזה יידבק בכולם. אנחנו רוצים לשנות את השיח. אני אומר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: חששנו, הלכנו אל הבלתי נודע, עשינו את זה בתעוזה. קיבלתי בלי סוף שיחות מוטיבציה שליליות מחבריי חברי הכנסת בקדנציה הקודמת; לא מהחברים החדשים, הנמרצים והענייניים, שרוצים לדחוף את זה ביחד. הוגשו מאות הסתייגויות, ורק מהצליל של ההסתייגות ידעתי איזה ארגון הכין את ההסתייגות לחבר הכנסת. חטפתי, כן, חטפתי. אבל הלכתי עם זה, כי אני מאמין בזה. ואם זה יצליח כאן, במחוזות האחרים לא יחששו מזה. יבואו לכאן ללמוד, לעשות ימי עיון, לראות מה קרה כאן. יש להם שנה שלמה ללמוד, כי בתשפ"א זה כבר כל הארץ. לכן אנחנו חייבים להצליח. ואנחנו נמשיך לעקוב אחרי זה.

אני אשלים. כנראה שכיוונתי לדעת גדולים וחסכתם לי את מה שרציתי להגיד. אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל אתה ממש מקביל לשר בשנים האחרונות, וכל הכבוד על זה. בתקופה הקצרה הזאת אנחנו כבר רואים את הנחישות שלך להיאבק ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

אני רוצה לדבר על כמה נקודות לגבי הפיילוט. ההצלחה של הפיילוט תימדד לפי המודעות של הורים שאין להם את היכולת, גם מבחינת השפה, גם מבחינת השכונות, מבחינת פריפריה. ברגע שיש להורה מודעות שהוא יכול להיות בוועדה ולהחליט לאן הילד שלו ילך – זו בשורה. כי אני יודע על המון משפחות שמעדכנים אותן לאן הילד שלהן הולך רק אחרי שהוועדה כבר החליטה.

דבר שני, שזה דבר שמשרד החינוך צריך לשים עליו את הפוקוס, הוא העניין של השיח בחברה לגבי ילדים עם מוגבלויות, ילדים עם צרכים מיוחדים. כי יש אנשים שחושבים שאם ילד הולך למסגרת מיוחדת אז אוטומטית משהו לא בסדר איתו, שהוא חסר תקנה. אבל ברגע שהורים יבינו את העניין, כבר הצלחנו 50% מהפיילוט. מודעות של הורים ושל בית הספר – כאן טמון הפתרון. ולכן העניין הזה צריך להגיע לכלל האוכלוסיות בישראל. תודה רבה.

תודה. טל רוסו, בבקשה.

קודם כול, זה מרשים, אבל אני פחות שמעתי את הבעיות. שמעתי כמה זה מוצלח וכמה זה מרשים מה שנעשה כאן, אבל השאלה היא איפה נקודות הכשל בדרך לעשות את זה בצורה מערכתית בכל מדינת ישראל. נסו לסמן איפה הפערים, בשביל שאפשר יהיה להפוך את זה למשהו מערכתי, לנחלת הכלל, לכל המגזרים.

דבר שני, כשאני הייתי מנסה לשכנע מפקדים להמשיך בצבא היה משפט אחד שהיה סוגר את הניסיון שלי לשכנע: שהם אמרו "אני עובר למערכת החינוך". בזה נגמר השכנוע.

אני חושב שבסוף, האינטרקציה עם המורים, עם האנשים, זה הדבר החזק ביותר. הרעיון פה לשלב אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים - - -

ילדים מיוחדים.

ראינו פה את הדוגמה המדהימה של איתמר, ובעיניי זה עלה על הכול. ככה צריך להתנהל. לכן אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בלעבור את השלב של הפיילוט ולהפוך את זה למערכת משומנת ורחבה.

חברת הכנסת עמר, בבקשה.

קודם כול, תודה רבה על האירוח, זה מאוד מרשים, וגם הפיילוט נשמע מאוד מרשים. אני רוצה לגעת בשתי נקודות משמעותיות בעבורי. אחת, מאוד מעניין אותי לדעת איך רואים את השילוב באוכלוסיות שהן פריפריאליות, ששם הכול שונה ולכן ההתאמות צריכות להיות עם קצת יותר ניואנסים.

נקודה נוספת שלא שמעתי לגביה היא אם יש פה איזשהו דגש על ההבחנה בשלב המוקדם. כי בלקויות למידה, לפחות ממה שאני יודעת, מחקרים אומרים שאיתור בשלב מוקדם פותר תהליכים – ולא ראיתי שום התייחסות לדבר הזה. אנחנו מתעסקים באיך לעקוף את הסיפור, אבל יכול להיות שבטכניקות מסוימות אפשר לפתור אותו בשלב מוקדם יותר, וחבל לפספס את הדבר הזה. ואני מתנצלת אם אני מפספסת דיון עמוק שכבר היה בנושא הזה.

נגענו בזה תוך כדי דיונים, והצורך הזה קיים, בכלל במערכת החינוך, לא רק לגבי צרכים של ילדים מיוחדים, וזה אחד הרציונלים שהובילו להקמת המועצה לגיל הרך. תוך כדי דיונים אנחנו היינו צריכים לגרום למשרדי ממשלה לדבר ביניהם. גברת רחל אברמזון, ב-1 בספטמבר היה נופל עליה בגילאי 3 מצב שהיא לא ידעה אותו קודם. יש מכונים להתפתחות הילד, הם כבר ידעו את הרקע של הילד, אבל מערכת החינוך לא הייתה יודעת. אילצנו אותם לדבר. נכון, היה פה עניין של צנעת הפרט והעברת מידע רפואי, אבל פתרנו את הבעיה מבחינה חוקית. המערכות כן צריכות לדעת לדבר. אני שמח שהעלית את זה.

תודה על התשובה. אני יודעת שיש כן תוכניות, שלא מיושמות פה בארץ, שנותנות תהליכים התפתחותיים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר, והייתי שמחה לדעת שאנחנו לפחות פותחים את הדלת ללמוד את התוכניות האלה. אבל זו באמת הערה צדדית.

על זה דיברנו כשדיברנו על ההכשרה של צוותי המורים. אם אנחנו נדע להכשיר את האנשים שלנו לזהות כמה שיותר מוקדם את המגמות של השונות נוכל לתת מענה - - -

זאת רק הערה. אני מניחה שאלה דיונים מאוד ארוכים - - -

זה לא זה או זה, זה גם וגם.

פה אני שואלת שאלה שאני מרגישה אותה – ויכול להיות שברמה המקצועית אני טועה: ילד עם לקות שנכנס לכיתה רגילה, האם הוא לא יושב ומרגיש, תסלחו לי, מטומטם?

זה מה שהוא היה עד הרפורמה, ותסלחו לי שאני אומר את זה בהכללה.

אני רק שואלת. האם השילוב הזה לא יכול להיות, חלילה, פוגעני?

זאת שאלת השאלות. לשם אנחנו חתרנו בתיקון הזה. כמו ששאלתי בסקירה, אם מורה לא יודע מה זה ילד מיוחד ולא יודע את השפה ואת התורה, איך הוא יכול לשלב אותו כמו שצריך? אבל פה ייצרו מעטפת אחת שלמה, ואנחנו מקווים שהיא תצליח.

זה מביא אותנו לשיח שמירב, אימא של איתמר, אמרה קודם, זה שלהורים יש מקום מאוד משמעותי. קודם כול, אני מאמינה שההורים יודעים הכי טוב מה נכון עבור הילד שלהם, ולכן התחושה שהילד ירגיש לא במקום שלו... כל הצוות ביחד יושבים לדיון המשותף הזה ולהתלבטות הזאת. נכון, יכול להיות שההישגים הלימודיים שלו לא יגיעו לידי ביטוי כל כך גבוה, אבל דברים אחרים כן יהיו. וחיזוק המסוגלות, גם של הצוות וגם של הילד, היא המפתח, ולשם אנחנו רוצים לכוון.

עוד דבר, אחרון. האם אנחנו לא גורמים להורים של ילדים שצריכים חינוך מיוחד להגיע למצב שאין לו בעצם בחירה? כי בסוף כן זה נראה שהסל מצטמצם והוא לא הסל האמיתי.

אולי כדאי לתת לאסתר לדבר, שתיתן לעומר מענה על המגזר החרדי.

ההיערכות של המחוז החרדי הייתה בשותפות מלאה עם מחוז צפון ועם האגף לחינוך מיוחד. היו תהליכים שנעשו באופן רציף, עם ליווי והנחיה מלאה של כל הצוותים. גם ההתארגנות לקראת הוועדות נעשתה באופן מאוד מקצועי, והייתה הזדמנות מצוינת ללמידה ולהיכרות עומק של המסגרות שלנו עם תהליכי העבודה שקיימים במחוז צפון. כך שהליווי שהמחוז החרדי קיבל לאורך כל התהליך, היה ליווי צמוד, רציף ומאוד מקצועי, וגם מותאם.

יש באופן טבעי את הרגישויות של המחוז החרדי, למשל הנושא של המתי"אות, ואני יודעת שמנהלת האגף לחינוך מיוחד פועלת כבר שנים רבות לקדם את הנושא הזה. יש רגישויות גם סביב הנושא של האינטרנט והשאלונים המקוונים, אבל צלחנו את כל המשוכות. הייתה פה פתיחות וגמישות של מנהלת מחוז צפון, והיא הבינה את הרגישות הזו ואפשרה ארכה של המערכת הממוחשבת. לאורך כל הדרך הייתה פה שותפות אמיתית ואמיצה, שהלוואי שתמשיך.

תודה. יוסף ג'בארין, בבקשה.

אחד היעדים שעמד בפנינו בחקיקת החוק זה צמצום הפערים. אני שמחתי שהיישום מתחיל במחוז הצפון, כי כפי שכולם יודעים זה מחוז שמחציתו זה תלמידים ערבים. היה מרגש לשמוע את סיפור ההצלחה של איתמר והמשפחה שלו, ובאמת נראה שיש כאן בקיבוץ הצלחה גדולה. אבל אולי כדאי לשמוע יותר על הקשיים ועל הבעיות ועד כמה החוק הזה באמת מצליח לצמצם פערים.

עומר דיברה על קבוצות מוחלשות, והאמת היא שבמחוז הצפון הקבוצות האלה הן כמעט הרוב. לכן חשוב לי לשמוע קצת נתונים על החינוך המיוחד בחברה הערבית והאם החוק באמת תרם לצמצום ואיזה בעיות עדיין קיימות. ואורנה, אנחנו נמשיך את השיח לגבי חלוקת המשאבים בתוך המחוז. אני יודע שעד היום עדיין יש קשיים בכל מה שקשור לתקנים של מפקחים.

אני גם מודאג מהתת-אבחון שקיים בתוך המערכת. אגב, מהתמונה שאני מכיר, בדרך כלל במדינות העולם איפה שיש קבוצות מיעוט יש אבחון יתר לחינוך המיוחד. למשל, בקרב השכונות בארצות הברית יש הפניית יתר לחינוך המיוחד. אבל משום מה, בחברה הערבית אני מזהה חסר בהפניה. חשוב לי לשמוע על הנושאים הללו, וביחד עם יעקב אני מניח שנוכל לקדם את הדברים האלה בוועדת החינוך אחרי הבחירות.

אתה יכול להשיב לו. בבקשה.

אני אחמד בדראן, מפקח המגזר הערבי במחוז הצפון. לפני החוק הזה, אם התלמיד בעל הצרכים המיוחדים במגזר היהודי לא קיבל טיפול כראוי, אז על אחת כמה וכמה לגבי תלמיד במגזר הערבי. באמת היה חוסר משמעותי של תקנים, של פסיכולוגים, של עובדים סוציאליים, של אנשי מקצוע. זה באמת לא קיבל את הטיפול הראוי. אבל כל זה לפני החוק. עכשיו, החוק מעמיד את התלמיד הערבי, לדעתי, בשווה עם התלמיד היהודי מבחינת הטיפול. אני נכחתי בוועדות האבחון והזכאות במגזר הערבי. הדברים נעשו באופן מקצועי ביותר, היו שם אנשים רציניים ביותר, שזה שונה מוועדות ההשמה. ועדות ההשמה, אני לא יודע איך היו מטפלים בתלמיד ואיך הוא מאבחנים אותו ומפנים אותו - - -

הן עשו מה שביקשו מהן, בוא לא נטיל בהן ספק. אבל זה לא היה זה.

אוקיי, אבל בוועדות הזכאות יש אנשים באמת רציניים, והיושבי-ראש שוקלים ומטפלים בתלמידים בכובד ראש ומפנים אותם לוועדות בין-מקצועיות בתוך בתי הספר.

לדעתי החברה הערבית הרוויחה בשני דברים חשובים: הגברת מודעות בקרב הערבים, דבר שלא היה קודם; והגברת המודעות בקרב הרשויות המקומיות, בקרב אנשי המקצוע בתוך הרשויות, דבר שגם לא היה קודם. עכשיו אתה רואה בתוך הוועדה את נציג הרשות המקומית, את הפיקוח על החינוך המיוחד, את הפיקוח הכולל, יושב-ראש זכאות, פסיכולוגים, וגם את ההורים – וכולם דנים בטובתו של התלמיד. לדעתי זה פותח אופק חדש שיכול להביא תועלת לתלמיד, שהיום עומד במרכז, מה שלא היה בעבר.

תודה. קטי שטרית, בבקשה.

קודם כול, תודה לאורנה, כל פעם מחדש כיף לראות אותך. תודה גם ליעקב, שיזם את הביקור. כמורה לשעבר, כשהייתי צריכה ללמד ילדים מה זה קילומטר הייתי מצעידה אותם קילומטר כדי שיבינו. ככה מבינים יותר. אז אני חושבת שמאוד חשוב להגיע לכאן לבקר וללמוד. ואם יש הצלחה במחוז מסוים – כמו שיש כמובן אצל אורנה, ולאו דווקא רק בחינוך המיוחד, יש לה הצלחה רבה בעוד תחומים, יעקב - - -

כמו שאמרתי בפתיחה, אחד הדברים זה שהיא יודעת להזיז את אלה שמנסים להפריע.

דיברתם על מגזרים, והשאלה שלי היא האם בתי הספר המצליחים בקרב החינוך המיוחד קולטים מוניציפלית גם מאזורים אחרים. לדוגמה, האם פה קולטים גם ילדים מאזור עכו ונהרייה, ומה סדר העדיפות שלהם. אני מקבלת המון תלונות של ילדים שגרים בערים שהם בעדיפות שנייה לבתי ספר טובים של המועצה האזורית שלידם, אחרי ילדי המועצה כמובן.

יש תופעה שמאוד לא מקובלת עליי כאשת חינוך לשעבר, שכשיש ילד שהוא בעייתי מאוד, אומרים שאין מקום ומוצאים את כל הסיבות שבעולם כדי לא לקבל אותו, ובסופו של דבר הילד חוזר לבית הספר שממנו הוא נפלט כתוצאה מהמוגבלות שלו, ואז זה הופך להיות בית ספר בייביסיטר ולא באמת בית ספר מטפל.

אני רוצה לשאול את אורנה מה קורה לילדים שחלה אצלם רגרסיה במוגבלות שלהם. האם יש איזשהו סדר של בתי ספר אצלכם במחוז למקרה שלילד אוטיסט למשל יש פתאום נסיגה אחורה? אני מכירה ילד שהגיע לגיל תשע ופתאום הוא חזר עכשיו ממש לילדות, הוא עושה את צרכיו וכו'. מה עושים במקרה כזה? האם משאירים אותו באותו בית הספר? האם יש מסגרות אחרות? כי אנחנו הפכנו להיות מין שלטון פקידים כזה, ועדות וישיבות, דנים כל המסביב, אבל לא על הילד עצמו.

ושוב, שאלה לגבי המגזרים. מה קורה לילד חרדי שאין לו מסגרת מתאימה בחינוך החרדי? האם הוא עובר לחינוך הממלכתי? נכון שאידיאולוגית זה אולי לא מתאים להורים, אבל מה אתם עושים במצב כזה? ואני גם רוצה לשאול את ראש המועצה מה קורה לילדים שמגיעים - - -

אני יותר מאשמח לענות. הרמת לי להנחתה. א', אני לא מתחמק מהשאלה הישירה. כבר במקורות נכתב "עניי עירך קודמים", לא אני המצאתי את זה. אז כן, אני לא מתבייש בזה: קודם כול ילדי המועצה שלי.

אגב, בדרום יש בעיה לא פחות קשה, עם בית ספר "עלה נגב".

אבל, במטה אשר יש שלושה בתי ספר מיוחדים, וכמו שמיכל אמרה, מספר התלמידים בבית הספר שלה הוא 88 ומתוכם רק חמישה ממטה אשר. מהקריות, מחיפה, מאיפה לא, באים לבית הספר של מיכל. לילין יש 120 תלמידים ומתוכם פחות מעשרה הם ילדי מטה אשר. יש לנו גם בית ספר בתוך בוסתן הגליל, המושב שאני גר בו, שנקרא מיתר, והוא מיועד לילדים עם הפרעות נפשיות. באים אליו גם מבית שאן ועפולה. יש בו 50 תלמידים ומתוכם ילד אחד ממטה אשר. אז זה עונה לך על השאלה?

כן, חבל על הזמן. שאפו.

קרן ברק, בבקשה.

אני קרן ברק, מהליכוד. קודם כול, תודה. יש לי כמה שאלות. אחת, המקום הזה זה ממש כפר, זה מקום מקסים. האם רוב בתי הספר נראים כמו כפר, או שאלה מבנים - - -

יש ויש.

שאלה שנייה, לגבי הלקויות. כל לקות היא כל כך שונה אחת מהשנייה ואני לא מצליחה להבין איך... למשל כבדי שמיעה, שבכלל מדברים בשפת הסימנים, נמצאים יחד עם ילדים עם מוגבלויות אחרות באותו מתחם, ואני לא מצליחה להבין את החיבור בין כל הגוונים האלה.

אני אתייחס לזה על רגל אחת. יש במערכת החינוך הנגשות ללקויי שמיעה, אבל התיקון פה עוסק בעיקר בסוגיית שילוב הילדים המאובחנים במערכת החינוך הרגילה. ילד עם לקות שמיעה לא צריך מסגרת מיוחדת; צריך להתאים לו את הכיתה, וגם לזה המדינה נתנה מענה. בקדנציה הבאה בוועדת החינוך את תהפכי מומחית לעניין.

עד איזה גיל נמצאות הסייעות - - -

יש סייעות שמלוות את הילד כל עוד הוא זקוק לזה, עד גיל 21.

עד י"ב. אם צריך.

אנחנו נעבור לפאנל "לאפשר את האפשר".

חברים יקרים, אני מבקשת לשולחן הפאנל את גלי נתן לביא; את מנהלת אגף חינוך בעכו אורית אסייג; את מנהל אגף חינוך במטה אשר, גאזי פלאח, שמייצג את מנהלי אגפי החינוך במגזר הלא-יהודי; את איריס אלטיט מנהלת בית הספר; את הילה מלכה מנהלת מתי"א; ואת ודניאל מלמד.

שלום לכולם. שלומית, כאחראית על החינוך היסודי, מפקחת במחוז, ואני, כאחראית על החינוך המיוחד, נלווה את הפאנל ונבחן את השאלות. אני אוסיף איזשהו משפט שהוא מאוד חשוב כדי לתכלל את מה שנאמר כאן. כשאתה בא מתוך אמונה, מתוך חזון, מתוך מטרה משותפת, אז אתה יודע שכך צריך להוביל את החינוך המיוחד והחינוך הרגיל. זו בעצם השפה החדשה שנוצרה במחוז.

לפני שנה שלומית ואני חלמנו איך ייראה המחוז כמוביל הפיילוט, כמוביל הרפורמה, ותוך כדי תנועה התחלנו להגשים את החלומות שלנו. אגב, יש לנו שמונה מתחמים כאלה במחוז, והם לא רק מתחמים של בתי ספר אלא גם גני ילדים, לכל המגזרים – גם למגזר הערבי, גם למגזר הממלכתי-דתי. שמונת המתחמים האלה הם המתחמים שהופכים להיות המלווים שלנו ומהם אנחנו לומדים את ההצלחה.

אני מפנה את השאלה שלי לגלי. גלי, את היית נציגת מתי"א בוועדות ההשמה בשנים הקודמות והיום את יו"ר ועדת זכאות ואפיון. איך את רואה את ההבדלים בין שני סוגי הוועדות?

תחילה אני רוצה להגיד שאני יושבת-ראש במטה אשר ובמועצה אזורית עמק יזרעאל. אני מגיעה מעולם החינוך המיוחד, אני מביאה, גם לוועדה וגם לאחרי הוועדה, את הניסיון, את ההתמחות ואת העין המקצועית של התחום של החינוך המיוחד.

אני אתחיל בלספר על לפני הוועדה. לפני הוועדה אני עוברת על כל המסמכים, אני קוראת אותם בצורה מדוקדקת, בודקת את מיצוי האפשרויות שנעשה עם התלמיד, אני קוראת את תוכניות ההתערבות של התלמיד, ובמקרה הצורך אני יוצרת קשר עם מסגרות החינוך, עם בתי הספר, ואם יש משהו שהוא לא ברור לי אני שואלת. במהלך ההכנה שלי אני כותבת נקודות שאני רוצה להתייחס אליהן במהלך הוועדה, וכך אני מגיעה לוועדה הרבה יותר מוכנה. בעת הצורך, גם לפני הוועדה וגם אחרי, אני יוצרת קשר עם מפקחת החינוך הרגיל, שלומית ויזל, עם מפקחת החינוך המיוחד, עם המתי"א. גם לאורך הוועדה וגם בזמן הוועדה אפילו, בעת הצורך, האגף של החינוך המיוחד בירושלים עונה לנו על כל השאלות, וכך כמובן גם הנהלת המחוז, ד"ר אורנה שמחון. אני מרגישה היום שאני עם הרבה יותר שותפים לעבודה שלנו.

נקודה נוספת שהיא מאוד חשובה ומשמעותית זה שיתוף הפעולה עם ההורים. נכון, במטה אשר לרוב הקשבנו להורים ולא הגענו לוועדות ערר הרבה פעמים, והילד בסופו של דבר נשאר בחינוך הרגיל. אבל אני כן רוצה להתייחס למשהו שהוא שונה. אני מרגישה שהיום ההורים מגיעים הרבה יותר מוכנים לוועדה. אין להם התנגדות והם מגיעים פתוחים, מעצם זה שהם יודעים שזו בחירה של ההורים ושהם אלה שקובעים בסופו של דבר. היום אני מרגישה שהם יותר יכולים להתייעץ; הם מתייעצים איתנו לפני הוועדה, במהלך הוועדה וגם לאחר הוועדה, גם בזכות זה שיש להם 14 ימים שבהם הם יכולים לחשוב והם לא צריכים לתת לנו תשובה במקום.

אני רוצה להגיד משהו שהוא אולי טכני אבל הוא לא טכני. עצם זה שאנחנו מוציאים החלטה סופית רק אחרי שההורה בחר את המסגרת המתאימה – זה גורם להורה להרגיש שאנחנו איתו.

נקודה אחרונה. במהלך הוועדה אנחנו נותנים יותר חידוד לרמת התפקוד של התלמיד. אנחנו מתייחסים אליו ברמה הכוללת. אנחנו שואלים על התחום החברתי, על ניהול עצמי, על ניידות והתייחסות לסביבות הלימוד השונות – מה קורה איתו בהפסקה, מה קורה איתו בכיתה, איך הוא מתנהג בכיתה בשיעור פרונטלי, איך הוא מתנהג בעבודה בקבוצות וכדומה, ועל סמך זה אנחנו נותנים את דעתנו.

יש לי שאלה. את היית מדריכה במתי"אות, נכון? אמרת תוך כדי סקירה שההורים מגיעים יותר רגועים, אבל איך את יודעת? הרי לא היית יו"ר ועדת השמה.

לא הייתי יו"ר ועדת השמה אבל ישבתי כנציגת הפיקוח וישבתי עם מורים במסגרת העבודה שלי - - -

ואת במפורש אומרת לי שהיום הורים... אני לא מדבר על לקויות למידה קלות, אני מדבר על מצבי קיצון, כלומר, תפקוד נמוך ולקויות קשות. את יכולה לומר לי בוודאות שההורים באים עכשיו פחות בחששות ועם יותר אמון במערכת?

בעבר, בעולם הישן, אני ישבתי לא בשיחה אחת ולא בוועדה אחת ולא בהרכב אחד כדי לשכנע הורים להגיע לוועדת השמה. זה באמת היה לשכנע. לא פעם גם אמרנו להם שאנחנו נעלה לוועדות השמה בכל מקרה, למרות ההתנגדות של הורים, כי אנחנו חושבים שכך צריך להיות – ובאמת עלינו. ניסינו להגיע למקסימום של הרצון של ההורים, אבל היו גם פעמים שעלינו למרות שההורה לא רצה. ועצם זה שעלינו למרות התנגדות ההורים, זה גורם להם להגיע לזה קצת אחרת. לעומת זאת, עכשיו, כשיש שיח ואתה אומר להורה שאנחנו עולים כדי לדון ביחד אבל בסופו של דבר הוא מחליט... נכון שגם לפני כן היינו אומרים להם, במטה אשר, שבסופו של דבר הם יחליטו, אבל בכל זאת אני מרגישה שיש הבדל בין מצב שזה החלטה של מקום מסוים ואנשים מסוימים לבין מצב שזה בחוק , כלומר, שהחוק מאפשר את זה. יותר מזה, כשאני מדברת איתם אני מזכירה להם שאני לא יכולה להחליט בלי החתימה שלהם ובלי שהם יגידו לי מה הם רוצים. בלי זה אני לא יכולה לפעול.

גלי, תודה רבה. הילה מלכה, מנהלת מתי"א עכו. במחוז צפון 18 מתי"אות. הילה, תדייקי בבקשה את ההבחנה שלך כמנהלת מתי"א בהתנהלות ובהיערכות לפני יישום החוק לעומת לקראת יישום החוק.

צוהריים טובים לכולם, אני שמחה להיות פה ולהיות שותפה בשינוי חברתי שהולך להיות. אנחנו נמצאים בתוך תהליכים רבים, ואחד השינויים הראשונים שנראו בשטח זה שינוי התפיסה ולקיחת אחריות משותפת על הילדים. אם קודם ההרגשה הייתה שהאחריות על החינוך המיוחד היא רק של האגף לחינוך מיוחד או של המתי"אות ובתי הספר, אז היום יש לקיחת אחריות משותפת – החינוך הרגיל יחד עם החינוך המיוחד. כמו ששלומית אמרה קודם, אנחנו מבינים שהפיקוח על החינוך המיוחד, הפיקוח על החינוך הרגיל, המתי"אות והרשויות חייבים לדבר בשפה אחת, בשפה משותפת, ולהגיע לשטח כיחידה אחת שמטפלת בילד מכל היבטיו. ובעצם זה באמת יצרנו שותפויות עבודה עם בתי הספר ועם הפיקוח ועם הרשות ועם המחוז, ואנחנו במתי"א, שהוא הזרוע הביצועית של המחוז ליישום תיקון החוק, כבר רואים את זה בשטח.

ההתנהלות לאורך כל יישום תיקון החוק הייתה משותפת; נכנסנו לתוך בתי הספר, עם כל השותפים, בהסברה למה החוק הזה חשוב ומה אנחנו יכולים לתת. אנחנו מחזיקים בידע מקצועי רב ביותר של החינוך המיוחד – פדגוגי, טיפולי וארגוני – ואנחנו מביאים את הידע הזה לתוך בתי הספר. אנחנו יושבים עם מנהלי בתי הספר, עם הצוותים החינוכיים, ומכשירים אותם לעשות את העבודה הנכונה ובונים איתם ביחד תוכניות ייעודיות. באמת השמיים הם הגבול. אם יש משהו נהדר שיצא מכל זה זו החשיבה מחוץ לקופסה ויצירת מענים כלל בית-ספריים, לא רק לילדים שמגיעים עם סל אישי אלא גם לילדי השילוב לשעבר, שהיום הם ילדים שעולים לוועדות רב-מקצועיות, וגם לילדים הרגילים, שמגיעים עם סלים אחרים. יש באמת שיתוף ואיגום משאבים מאוד רחב, שנותן מענה לכל ילדי בית הספר.

את לא חוששת שמנהל בית ספר ישתמש בסל הזה לטובת הסל הבית-ספרי?

לא, אני לא חוששת.

למה?

א', כי אנחנו שם, אנחנו ביחד בתוך הבנייה של זה, אנחנו טווים ביחד, אנחנו נמצאים שם כדי לתפור את החליפות המיוחדות והאישיות, וגם ההורים שותפים בתוך התהליך. כך שהיום באמת יש דיוק של הדברים; יש דיוק של טיפול בילד לפי התפקוד שלו, לפי מה שהוא צריך, ולאו דווקא לפי סוג של לקות.

אני אוהב את זה שההורים שותפים בתהליך, זה טוב וחשוב. אבל אמר גדי יברקן, ובצדק, שלא כל ההורים נמצאים בתוך התהליך.

הרבה פעמים אנחנו גם הקול של ההורים ושל הילדים, ויחד עם בתי הספר אנחנו נותנים מענה מיטבי.

הילה, תודה רבה. אנחנו נעבור לאורית. אורית, כמנהלת אגף החינוך בעיר רב-תרבותית מאוד גדולה במחוז שלנו, עכו, איך את רואה את התפקיד שלך כמובילה בצוות ההיגוי המחוזי? איך את רואה בכלל את כל המערך החדש שאנחנו מנסים ליישם.

צוהריים טובים, לפני שאני אענה אני חייבת דיוק של שני דברים משמעותיים שעלו פה. קודם כול, אי אפשר להתעלם ממה שהיה בעולם הישן. טיבן של רפורמות וטיבם של תהליכי שינוי שהם מעוררים התנגדויות, ויושב פה מאיר, מארגון הסתדרות המורים. טבעי שכל תהליך שינוי גורר התנגדויות. אני חושבת שמה שנעשה במחוז צפון יכול לשמש כזרז וכמונע התלהמויות וקשיים שיקרו במחוזות אחרים. זה עניין של ידע. כי ברגע שמבינים את הדברים לעומקם ושואלים את השאלות הנכונות ויודעים מה בדיוק המשמעויות של העולם החדש לעומת העולם הישן, אז באופן טבעי 60%-50% מההתנגדויות פוחתות.

אבל באמת היו דיונים לא פשוטים. אני גם חברה באיגוד מקצועי שיש לו מה להגיד. לא מזמן ישבנו, שולה ואני – שולה סגניתי היא גם יושבת-ראש ועדת הזכאות – בפורום של כל מנהלי מחוזות חינוך סביב הנושא הזה, ועלו שם שאלות משמעותיות. אבל אי אפשר לשכוח את מה שהיה בעולם הישן, וגם יש מקומות שבהם לפני הרפורמה הדברים קרו בצורה מצוינת, למשל מטה אשר ועכו. ידענו לקחת את הערכים המובילים האלה של שילוב, של בחירה, של ללכת מהמקום של ההורים, וידענו לתת להם מקום ולמצוא את המשאבים עוד לפני שזה היה בחקיקה ולפני שזה היה במשנה סדורה בחוק. זאת אומרת, התיקון הזה בא לטייב במקומות שבהם זה לא עובד נכון, מקומות שבהם זה מקולקל.

אני אעצור אותך רגע. את רוצה לומר לי שבעכו אם שילבתם ילד עם צרכים מיוחדים או לקויות בבית ספר תיכון והוא לא רק חימם את הכיסא?

ממש לא - - -

תסבירי לי איך.

אני אסביר. יש מרחב מחוזי, ושכשיש לנו ילדים עם לקויות מאוד ספציפיות אנחנו יודעים לשלב אותם במענים שהמחוז מייצר עבורם. מה שעשו במטה אשר – שזה מה שאתם רואים היום – וגם בעכו, זה שבעצם יצרנו עוגנים מחוזיים וגם עוגנים מקומיים שלנו. זאת אומרת, מסגרות מאוד מובחנות וייחודיות לחינוך המיוחד. יש לנו שני בתי ספר על-אזוריים לחינוך המיוחד: בית ספר אייל, לפיגור קל עד בינוני, ובית ספר ניצנים, לפיגור קשה עד מורכב. יש לנו גם גנים לחינוך מיוחד. יש מהפכה שחוללנו ביחד עם המחוז בעשור האחרון, של להתחיל לשלב לימודים דיפרנציאליים בתוך מערכת החינוך ולהתחיל לבנות כיתות חינוך מיוחד בתוך החינוך הרגיל. יש לנו מאות דוגמאות כאלה מהשנים האחרונות. לא חיכינו לאיזשהו גורם מלמעלה שיבוא ויתווה לנו רפורמה, אלא ידענו לייצר את השינוי מלמטה למעלה. ושוב, הערכים שמובילים את בסיס החוק הם הערכים המובילים בדנ"א של העבודה שלנו. זאת אומרת, ילד לא חימם כיסא כשהוא היה ב-07 או כשהוא היה על הספקטרום האוטיסטי בתיכון, אלא הוא סיים בגרות והתגייס לצבא. ילד גם לא חימם כיסא שהוא היה בבית ספר יסודי, בין אם הוא במטה אשר ובין אם הוא בעכו. אנחנו קולטים המון ילדים ממטה אשר.

וזה נכון לכל המגזרים בעכו?

חד-משמעית. האחריות היא שלנו, זה חונה אצלנו, המנדט ניתן לנו וחובת ההוכחה היא עלינו. במקומות שיודעים לעבוד לא צריך סוכן שינוי חיצוני כדי שדברים יעבדו.

כפי שנאמר כאן באמת הייתי חברה בצוות מחוזי להטמעה של השינוי, ואני אגיד מקצת משבחה של אורנה בפניה. היא הסתערה על זה כמו מבצע צבאי, באפס זמן, כדי להטמיע שינוי שמכיל עשרות אלפי אנשים שהם חלק מהשינוי הזה: מורות, גננות, מפקחים, מנהלים, הורים, מתי"א, שפ"י. עשרות אנשים ועשרות ממשקי עבודה שהיא יצרה, כאשר הנחת היסוד הייתה שכשעושים משהו במחוז צפון עושים אותו בצורה שיתופית ובדיאלוג. קראנו לזה "כלים שלובים". הייתי שותפה אפילו ברמה של איזה כנס יהיה למנהלי בתי ספר, איזה כנס יהיה למנהלי מתי"אות, מה נכון לעשות בהוראה של השפ"חים. בנינו מודל הטמעה, ובעצם לא השיתו עליי כרשות מקומית שינוי מבלי שניתן לנו המנדט וניתנה לנו הזכות להגיד מה אנחנו חושבים. כי בסוף הילד הוא הילד של כולנו.

השינוי הזה משלב בבסיס שלו שילוב של כמה עולמות: עולמות תוכן מקצועיים, עולמות תוכן ארגוניים, עולמות תוכן פדגוגיים, והעולם שהיה תמיד, שהוא בעצם מושא השינוי – הילד והוריו. הערך של הבחירה הוא ערך מרכזי, ואני מאמינה שברגע שהורים וילדים בוחרים את המסגרת החינוכית ובוחרים היכן להשתלב, אז הערכים המוספים הם עצומים ואפשר לעשות את סיפור המסע החינוכי אחר לגמרי.

את יכולה לומר לי מה חסר ברפורמה?

אנחנו רק בשנה הראשונה של היישום, אנחנו לא יודעים ממש לעומק עד כמה הפגיעה היא משמעותית, אבל אנחנו יכולים להגיד שאותם הורים שבחרו להגיע לוועדות הזכאות, אנחנו מתחילים לזהות מגמה של שינוי, כולל תוספת משאבים עצומה. אז אם חשבתם שהמהלך הזה יהיה כלכלי – כלכלי הוא לא. הוא יעלה למדינה הרבה יותר.

הוא יהיה כלכלי בסוף, זה לא בושה לומר. אם נוציא אותם לחיים בצורה עצמאית יותר ובצורה מועילה יותר להם ולסביבה שלהם, זה יהיה כלכלי יותר.

אבל לא בטוח שזה יעלה פחות כסף.

לא לשם כיוונו. אני יכול לומר לכם שרחלי אברמזון בלעה הרבה גולות בדיונים, כולל פגיעות אישיות שהיא קיבלה מאנשים – כי באמת חשדו במשרד וחשדו בנו. חשדו שזו המטרה. הטיחו בנו שזו המטרה.

אורית, תודה רבה.

רגע, אני אשמח אם אורית תענה לי.

את דיברת על החשיבות של האיתור המוקדם. החשיבות של האיתור המוקדם לא תלויה ברפורמה כזו או אחרת. במנגנונים שאנחנו ראינו אצלנו בעיר אנחנו לא ראינו ילד שמגיע בגיל שלוש לגן עירוני. אנחנו מכניסים תוכנית מתערבת בתוך מעונות היום. דרך אגב, זאת תוכנית טובה של משרד החינוך, תוכנית "מעגל", שבמסגרתה אנחנו מכניסים צוותים פרא-רפואיים לתוך מעונות היום שבפיקוח ושאינם בפיקוח ואנחנו מנסים לזהות את הילדים שיש להם עיכובים התפתחותיים ואנחנו שולחים אותם לטיפולים בקהילה. יש לנו גם מרכז טיפולי שהקמנו. זאת אומרת, איפה שמתארגנים על הפרטים לא צריך לאבחן ילד רק בגיל שש.

תודה.

את מוכנה ל-1 בספטמבר? את יודעת שכל ילד שיש לו לקות כבר נמצא במסגרת שלו? ומה קורה אם אותו ילד שנמצא על הספקטרום הגיע לכיתה רגילה – האם למורה שנמצאת בכיתה הרגילה יש את הכלים?

בוודאי.

זה פיל גדול שעובדים עליו, העניין של החינוך הרגיל.

אז האם ב-1 בספטמבר כל ילד שיש לו צרכים מיוחדים יודע בדיוק באיזה מסגרת הוא נמצא?

99% מהילדים יודעים את השיבוץ שלהם.

גם את העולם בנו בשישה ימים ובשישה לילות. אנחנו רק בהתחלה - - -

אבל ילד לא יכול להיות ב-1 בספטמבר שלא במסגרת.

גם בעולם הישן - - -

רגע, נמצאת פה מנהלת אבל אין פה את המורים. הרי אין מצב שמקבלים ב-1 בספטמבר ילד שהוא על הספקטרום והמורה הרגילה, שלמדה שלוש או ארבע שנים, יודעת לטפל באותו ילד.

זה חלק מהרפורמה.

חברים יקרים, אנחנו נמשיך. גאזי, אני מפנה אליך את השאלה. כמנהל אגף החינוך של אל בטוף ניתנה לכם היום זכות להיות שותף בוועדת זכאות ואפיון. מה אתה יכול להעיר לנו כמנהל אגף חינוך על הסיוע שלך והקול שלך בתוך ועדת הזכאות והאפיון?

א', אני רוצה להגיד תודה לד"ר אורנה שמחון, מנהלת המחוז, שבאופן אישי התקשרה אליי והזמינה אותי להיות שותף בוועדה המכובדת הזאת ולפגוש את האנשים המכובדים, במיוחד טל רוסו, שאני מכיר אותו מהמשפחה שלי, מכיר אותו בדרגות אלוף, ופתאום אני רואה אותו כאן בוועדת החינוך. כיף לי לפגוש גם את יוסף ג'בארין, שאני מכיר אותו מהמועצה.

כשהתחלנו בוועדת הזכאות והאפיון כאילו לקחו את המנדט שלנו כמנהלי אגפי חינוך והביאו יושב-ראש ועדת זכאות ואפיון חיצוני שאנחנו לא מכירים. ואז מתחיל העניין של כן לשתף פעולה/לא לשתף פעולה, לתת לו לשבור את הראש לבד, להגיע לילדים ולמשפחות. "אם ככה בחר משרד החינוך וככה בחרה אורנה, אז שהוא יטפל בזה לבד".

אבל אני לא עשיתי כך. התברכתי בכך שהגיעה אליי יושבת ראש מקצועית, אדיבה, קשובה ונעימה מאוד, ענני כאוכבי, וביחד עם מפקח המחוז, טארק ג'וואמיס, עבדנו ביחד ושינינו את התפיסה של ועדת ההשמה שהייתה, של להביא את ההורים בכוח. כי לפני כן היינו שולחים מכתבים והזמנות, אבל לא היו מגיעים, ואז הייתי מתקשר טלפונית מתוך הישיבה, בזמן שאני יושב-ראש הוועדה, כדי לשכנע את ההורה לאן לקחת את הילד.

במועצה האזורית אל בטוף יש את היישובים רומת אל הייב, רומאנה, עוזייר, ואדי חמם. אנחנו יושבים בעמק בית נטופה.

אם בעבר היינו מתחילים לשכנע, ברפורמה החדשה יותר קל לנו, וגם לי אישית; ההורים מגיעים קשובים ומוכנים.

להעלות טופסי ראמ"ה. מרוב שהעלו טופסי ראמ"ה, הטפסים נתקעו בשלבים מסוימים ואז היינו מקפיאים כמה ואז מתחילים שוב. לא היה קל לשכנע את המורים ואת המנהלים למלא את הטפסים. כשהם ראו את הטפסים והיו צריכים להעלות אותם, ממש הייתה דרמה בתוך בית הספר. הייתי מתקשר למנהלת המחוז, מתייעץ איתה והיא הייתה נותנת לי את התשובות ומרגיעה אותי, וכך הייתי ממשיך הלאה. בסוף הגעתי לכולם. יש לי ילד אחד שמגיע מחר לוועדת השגה, אחרי שההורים התחילו להפנים מה זה ועדת השגה ומה זה סל אישי. מחר בשעה תשע אני נמצא בוועדת השגה במחוז.

אדוני שאל אם יש בעיות. יש בעיות קטנה, ואני רוצה שאורנה וצילה, המפקחת, ייקחו פיקוד על העניין הזה: הוועדות החריגות. יש תלמידים שנמצאים בכיתות החינוך המיוחד, בתי ספר של החינוך המיוחד, אבל נפלו בשלב מסוים בזמן העלאת טופסי הראמ"ה, ואני רוצה להעלות אותם שוב לוועדה חריגה. אני מבקש לקחת את זה לתשומת ליבכן. תודה רבה.

תודה, גאזי. מירב, אתם השנה הייתם בוועדת זכאות ואפיון בפעם הראשונה. בואי תשתפי אותנו בחוויה שלכם כהורים.

לפני שאני משתפת בניסיון האישי שלנו אני רוצה לענות לעומר על השאלה האם הילד ירגיש מטומטם בכיתה רגילה. אני רוצה להביא את הקול של הילד. הוא באמת מרגיש הרבה פעמים מטומטם ושונה ואחר ואיטי ולא מצליח. הוא ירגיש ככה גם אם הוא יהיה בבית ספר מיוחד, במקום הכי עוטף ומכיל ושומר. אבל אם אנחנו רוצים שהוא ישתלב במעגל העבודה ובחברה וימשיך את החיים שלו – אם הוא תמיד יהיה עטוף, יהיה לו יותר קשה. לעומת זאת, כשהוא נמצא בכיתה רגילה, אנחנו לא מפחדים מזה שהוא מרגיש ואיטי לפעמים. המחנכת של איתמר הרבה פעמים אומרת שכל אחד חלש במשהו, איטי במשהו, לא מצליח במשהו, אבל כן יכול וכן מצליח בדברים אחרים. בעצם כשאנחנו מכניסים אותו לכיתה הזאת, אנחנו אומרים לו שהכיתה מרחיבה את עצמה בשבילו, ובעצם זה עוזר גם לילדים אחרים בחברה לראות שטווח הנורמה הוא רחב.

מירב, ענית לעומר, אבל מעניין אותי לשמוע גם את התחושות שלך לגבי העולם הישן לעומת העולם החדש.

אין לנו כל כך את החוויה של העולם הישן.

אה, הוא היה דיפרנציאלי. אבל גם אז - - -

הוא היה בוועדת שילוב.

והרפורמה הזאת לא עשתה שום שינוי?

אני לא מאוד זוכרת - - -

איפה איתמר התחיל? בכיתה רגילה?

הוא התחיל בכיתה רגילה. אנחנו הגענו לפה מחו"ל - - -

אנחנו כבר חוזרים על ארבעה דברים בגלל שקטי הגיעה באיחור.

בתור הורים שנכנסים לוועדה שיושבים בה לפחות עשרה אנשים, שאני לא יודעת מי מהם מכיר אותנו ואת איתמר, הרגליים רועדות והלב קופץ ויש את החשש הזה שאולי לא ישמעו ולא יבינו ולא יקשיבו כל כך למה שאנחנו רוצים בשביל איתמר. עכשיו, אנחנו ידענו מה אנחנו רוצים בשביל איתמר, ידענו לקבל את כל הדברים הנפלאים שהוא מקבל פה, וידענו שאנחנו רוצים להמשיך לקבל את העזרה שלנו. חששנו שאולי יגידו לנו שבגלל שהוא כל כך מצליח ומשגשג ומסתדר אולי הוא לא צריך את כל זה ויוותרו על העזרה והתמיכה. אבל אנחנו יודעים שהוא משגשג בזכות העזרה והתמיכה הזאת.

אז נכנסנו לחדר כמו שתיארתי, ואז פגשנו אנשים שמסתכלים עלינו בעיניים טובות ונורא חשוב להם לשמוע את הסיפור של איתמר ולהכיר אותו לעומק מכל הצדדים ולראות שהם לא מפספסים שום דבר. הרגשנו שרואים ושומעים אותנו ושגם לקול שלנו יש משמעות. ויצאנו משם בהרגשה מאוד טובה.

מירב, יש לי שאלה אישית. איתמר מקבל תמיכה חיצונית גם בבית? אני אגיד לך למה אני שואלת. כי יש לי תחושה שאולי מישהו שמגיע מחברה סוציו-אקונומית יותר גבוהה אולי מצליח בשילוב הזה יותר, כי הוא מקבל תמיכה נוספת.

הוא לא מקבל.

אני שואלת כי הספר הזה למשל הוא לא משהו שכל אחד יכול לאפשר. אולי ההשתלבות הזאת מתאפשרת כי הוא מקבל תמיכה נוספת בבית בשעות הערב.

עומר, אני רוצה לענות על זה. התפקיד שלנו הוא גם לראות שבמקומות שבהם אין בית שיכול לעשות את הדברים האלה, מערכת החינוך יודעת - - -

עורף חזק, נכון.

רבותיי, אנחנו בלוח זמנים קצר, אני מבקשת לענות בקצרה.

שלומית, מה התפיסה החינוכית שלך במתחם הזה?

צוהריים טובים לכולם. אני חושבת שזה מתחיל עוד לפני המתחם. זה מתחיל בתפיסה חינוכית שקיימת. בתשע"ח נכנסו מטעם מתי"א לכל 11 בתי הספר היסודיים שלנו כדי לבדוק את הפערים של הילדים, ומצאו ש-35% מהתלמידים בבתי הספר היסודיים שלנו נמצאים בפער של שנתיים ומעלה, או שיש קושי שהוא גם רגשי, גם חברתי וגם התנהלותי.

עכשיו, מה עושים עם דבר כזה? אז כמובן שיש מרכזי למידה בכל בתי הספר הללו ויש הוראה דיפרנציאלית, וכאן המתי"א מאוד לימד וליווה את הנושא הזה. בעצם זו דרך ההתנהלות שלנו, זאת השגרה שלנו, כך אנחנו חיים עם.

בעולם הישן אחוז ועדות ההשמה עמדה על 1.2%, ובמטה אשר יש שלוש מסגרות של בתי ספר לחינוך מיוחד, 11 כיתות של חינוך מיוחד ושני גנים של חינוך מיוחד. בעצם, האמירה שעוברת כחוט השני היא שאנחנו מכילים ומשלבים.

תמיד טוענים כל מיני דברים כלפיכם, אזורי התעשייה של המועצות, אבל אתם מוכיחים פה קו של הכלה ושילוב וקליטה מכל האזור.

גם חשוב להגיד שאנחנו כבר עשר שנים מקיימים פורום של מנהלי יסודי ומנהלי חינוך מיוחד שנפגש, עובד, מתקשר באופן קבוע ויוצר קשרים חשובים האחד עם השני.

מה קורה פה במתחם? קודם כול, האמירה היא שלא בונים בתי ספר של חינוך מיוחד ושמים אותם אי-שם רחוק מהעין ורחוק מהלב, אלא שמים אותם בתוך מתחם יחד עם בתי ספר רגילים. זה נותן קרבה פיזית, שגם מאפשרת את העניין של התפעול הלוגיסטי ומאפשרת חיבורים ושילובים בצורות שונות. זה מתאפשר בתמיכת המחוז, שכבר לאורך שנים תומך בנושא השילוב. זה נעשה בשיתוף פעולה בין מנהלי בית הספר, על זה זה מושתת, ומהמנהלים זה עובר גם לצוותים.

היום אנחנו כבר בשיתוף פעולה למתקדמים. מה זה אומר? שאנחנו לוקחים את היכולות המקצועיות של ילין למשל, מנהל בית ספר גלים, ומכינים אותו לעבוד בבית ספר שלום עליכם בבצת, כדי קצת למקצע את הצוות בנושא של ילדים מאתגרים. או למשל בית ספר מיתר, להפרעות נפשיות, עובד עם בית ספר חופי הגליל, שהוא בית ספר רגיל. כלומר, הצוותים של החינוך המיוחד עובדים עם צוותים של בתי הספר הרגילים ובעצם ממקצעים אותם. וגם התלמידים עושים עבודה משותפת, למשל עבודת חקר על חוף הים.

שלומית, את מלאה כרימון אבל הזמן שלנו קצר ואנחנו צריכים לעמוד בלוח הזמנים, אז איתך הסליחה. עכשיו איריס ומיכל יובילו סיור במתחם.

(הישיבה נפסקה בשעה 12:55 ונתחדשה בשעה 13:50.)

אנחנו מחדשים את הדיון. אני אגיד לכם את ההתרשמות שלי באופן אישי. בכל הצגה אפשר להציג את הנושא בצורה מסוימת בעוד שמתחת לפני השטח הדברים הם לא בדיוק כך. אבל כשאני עומד מקרוב על הדרך, על התהליך, על האמונה בדרך ובשיטה ועל הנכונות להיכנס לזה – זה לא מובן מאליו. אלה תחומים שבדרך כלל אנשים אוהבים לברוח למרחב הנוחות שלהם – גם ההורים, גם הצוותים, גם המשרדים. עזוב אותנו, גם ככה זה נושא קשה, נושא מורכב.

אבל כשאתה עוקב מקרוב אחר התהליך ואתה רואה שזה פחות או יותר תואם את כוונת המחוקק ואת כוונת אנשי המקצוע שהיו בדיונים הרבים, אני יכול לומר שאני שבע רצון. אני שבע רצון קודם כול מההתחלה של זה במחוז צפון. אני אדם החלטי, מה לעשות, אני יודע לזהות דברים. והלוואי שבכל המחוזות, בכל רחבי הארץ, נצליח להרגיש את אותה הרגשה. אנחנו רוצים להרגיש בכל מקום שיש נכונות, שיש שיתופי פעולה ושיש יכולות. כי לפעמים יש קשיים אובייקטיביים; יש מחוזות שהם מורכבים, למשל מחוז דרום עם הפזורה, או המחוז החרדי. ועכשיו אנחנו עוברים לחלק הזה, לחלק של לשמוע מהמשרד, מרחלי, איך הולך להיות היישום. הייתה למשרד שנה להטמיע וליישם במחוז אחד, ועכשיו יש לו שנה לכל הארץ. אז קודם כול אני רוצה לשמוע אם זה ישים, כי אולי היינו בכלל צריכים מלכתחילה לפרוס את זה על כמה שנים.

אין פה אנשי אוצר, אין פה מנכ"ל משרד החינוך, אף אחד לא שומע אותנו, ויש לנו תוכניות להמשיך לשפר, אנחנו לא הולכים לים אחרי יישום התיקון הזה, יש עוד הרבה מה לעשות. משרדי הממשלה ומשרד האוצר צריכים דברים שלב אחרי שלב; אם תבוא להם עם תוכניות גרנדיוזית שלמה הם ייבהלו. רחלי, הבמה שלך.

לפני שאני צוללת לתוכנית האופרטיבית עצמה אני רוצה לומר שעם בוא החקיקה מנכ"ל משרד החינוך מוביל את התהליך יחד איתנו במטה, כאשר במטה יושבים מדי שבוע גם מנהלי המחוזות, כדי ללוות את כל המהלך. אבל, בתוך משרד החינוך הוקם אגף, בהנהלת מירי נבון, ליישום החוק. האגף נקרא האגף ליישום תיקון 11 לחוק החינוך המיוחד, הכלה והשתלבות. אני רוצה לומר שאין חוק הכלה, אלא החוק הוא תיקון לחוק החינוך המיוחד. אבל, הבנו שהתיקון הזה יוצר אדוות ויוצר השפעות מאוד משמעותיות בתוך מערכת החינוך.

חשוב לי להגיד שאנחנו לא באנו לתקן את המקומות המקולקלים, חלילה וחס. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל מה שהיה – יש לו הערכה ויש לו את המקום שלו. עם זאת, אם המשרד מוביל מהלך כל כך רחב ומשמעותי, הוא חייב לקחת את האחריות מתחילת התהליך ועד סופו. ולכן השינוי בעצם בא ממקום של רצון לעשות הסדרה ואחידות, מתוך אמירה שיש לנו מדינה אחת, חברה אחת, קהילה אחת ומערכת חינוך אחת במדינת ישראל.

אנחנו יצאנו לדרך אחרי שחילקנו בינינו את המשימות. המענים בתוך החינוך הרגיל נבנו בשיתוף האגף לחינוך מיוחד ועם הצוותים בשטח, עם זאת מי שהוביל את המהלך הזה, יחד עם מירי, זה כל מנהלי אגפי הגיל, אגף שפ"י, ילדים ונוער בסיכון ועוד המון שותפים בדרך. אז האגף הבכיר הוא האגף שמוביל, ואנחנו צועדים איתו ביחד, האגף הבכיר ואגף חינוך מיוחד, בשיתוף כל המחוזות.

חשוב לי להדגיש שאנחנו יצרנו אבני בוחן מרכזיות, ויש המון תובנות מהלמידה ממחוז צפון. יש עוד דבר שאני רוצה להדגיש ולומר: אין פה אבקת קסמים, אי אפשר ללמוד הכול בשנה ואני בטוחה שעוד נלמד המון עם ההתקדמות ברפורמה. עם זאת, התובנות במחוז צפון מאפשרות לנו לדייק הרבה מאוד דברים שהתחייבנו להם. התוכנית הזאת היא לחמש שנים, היא לא תוכנית שלפיה כבר מחר בבוקר נראה את כל בתי הספר מאורגנים.

לכן, במענה לשאלה האם אחרון המורים כבר מוכשר, אענה: רבותיי, זה תהליך, זאת למידה. אבל הרוח והבנה שהתפיסה הזאת הולכת ומתרחבת כבר מוטמעת במחוזות, ובכל המחוזות כבר נערכו כנסים, לאורך כל הדרך, כדי להתחיל לדבר עם כל השותפים – רשויות מקומיות, השירות הפסיכולוגי, היועצים, מנהלים, מפקחים, מורים וצוותים. היה פה מעגל היוועצות שאני חושבת שלא היה כדוגמתו בעולם. היה פה מעגל היוועצות שפתח לכל הקהילות ולכל האוכלוסיות את היכולת להגיב ולהציע הצעות. אגף תכנון ואסטרטגיה במשרד הוביל את התהליך הזה, ועכשיו יוצאת חוברת עם כל התובנות, שתפורסם גם לציבור. לכן אני רוצה לומר שיש עוד הרבה למידה לעשות, נדרשת המון הקשבה, וגם נדרשת הרבה צניעות, כי לא הכול מושלם.

אנחנו באגף סימנו לעצמנו תשע אבנים מרכזיות שבהן אנחנו עוסקים. אחת, גיוס והכשרה של כוח אדם לתפקידי יו"ר. יצאנו לדרך עם 30 יו"רים במחוז צפון, שכבר נבחרו וכבר עובדים. מדובר באנשים מקצועיים ומחויבים. אני אתן סטטוס כללי: בצפון עשינו את זה בשלבים וכבר סיימנו הכול, בחיפה סיימנו הכול, במרכז אנחנו מסיימים ביום חמישי את התהליך, בירושלים כבר סיימנו, ובדרום בעוד שבועיים. היום מתקיים מכרז אחד במחוז דרום ובעוד שבוע יתקיים המכרז הנוסף. בתל אביב כבר בחרנו הכול, אבל אחד מהיו"רים החליט שהוא מבקש לא להיות ולכן אחד חסר. בסך הכול: 18 לתל אביב, 16 לדרום - - -

בתל אביב יש לך צורך רק באחד?

נבחרו 17 אבל עדיין יש צורך באחד, כי אחד היו"רים שנבחרו במחוז תל אביב החליט ללכת למכרז ניהול והחזיר את המנדט שלו.

אני רוצה לדבר על הכלים שעמדו לרשות הוועדה. דובר על שלושה דברים שאמורים לתמוך. אחד, אותו שאלון ראמ"ה, שאני רוצה לספר שהשתמשנו בו בכל אזורי הפיילוט כשיצאנו לפני כשש שנים עם המלצות ועדת דורנר ב-14 יישובים. השאלון הזה הראה לנו בצורה מאוד ברורה איך הבחירות של ההורים מביאות לכך שהילדים עוברים בצורה מאוזנת למסגרות ושאין איזשהו סחף או נהירה המונית למסגרת מסוימת, מה שרק מראה עד כמה זה נכון להתייחס להורים כאנשי מקצוע עבור הילד שלהם. הורה הרי חי 24/7 את הילד שלו והוא יודע להביא אל השיח הזה דברים שאנשי המקצוע לא תמיד רואים; והדקויות האלה, שאנחנו מחדדים ביחד בדיון, מביאות אותנו למקום הכי טוב והכי מקצועי.

ועדיין, אני רוצה לומר שבעקבות הלמידה וההקשבה שלנו מנכ"ל המשרד הנחה אותנו וביקש שנשב לדיונים נוספים עם צוות הראמ"ה, כדי לבחון מה אנחנו יכולים להדק קצת יותר בתוך השאלון, כדי לא להביא את 185 השאלות וההיגדים שנמצאים שם. כך שיכול להיות שהשאלון ישנה קצת את פניו. אבל בכל מקרה, הוא יהיה כלי תומך מאוד משמעותי. זה כלי מתוקף, כלי שנבדק, ולכן אנחנו נמשיך איתו.

המַכְווָן לחברי הוועדה זה אחד מהדברים שלמדנו, גם מההקשבה ליו"רים וגם מחברי הוועדה, בעיקר הפסיכולוגים שיושבים שם ואנשי הרשות המקומית. מהם למדנו שיכול להיות שאנחנו צריכים לאפשר קצת גמישות בתוך המכוון ולבחון עוד תפקודים ברמה קצת אחרת, בהתייחס למה שמוצג בוועדה, כדי לאפשר לחברי הוועדה לקבל תמונה כללית וכדי לתת להם את המנדט, אחרי שהם שמעו את ההורים ואת הצוות, לומר את דברם בצורה קצת יותר ברורה ומדויקת, וכדי לאפשר להם גמישות במקום שבו הם מרגישים שהם רוצים לתמוך יותר.

יש במצגת 30 עמודים, לכן אני מציע שנעשה את הסקירה טלגרפית.

אבל כאן מדובר בסוגיות שכן צריך להגיד אותן, מדובר בתובנות שלנו ללמידה, כי הרי ביקשתם קודם שגם נגיד לכם איפה המוקשים.

מערכות התקשוב הפילו הרבה מאוד שאלונים. שאלונים נמחקו, הזיכרון נעלם, ומורים היו נורא מתוסכלים. לכן אגף תקשוב נמצא איתנו והיום אנחנו מחדדים ומדייקים את הנושא, ואנחנו עובדים על פיתוח מערכת מאוד מקצועית, בתקווה שבזמן הפריסה הארצית כבר נהיה במקום אחר בעניין הזה.

לגבי מודל התקצוב, כמו שנאמר, מחזירים בסוף את אותו תקציב, את הסל האישי, לבית הספר, ואין כמו הצוות המקצועי, שמלווה את הילד יום-יום שעה-שעה יחד עם ההורים. אני רוצה לומר שהכנסנו בתוך החוק שההורים הם חלק מהוועדה, הם חברי הוועדה בצוות הרב-מקצועי, הם שותפים מלאים ויש להם קול בהצבעות של הוועדה.

דבר נוסף, השוואה של רמת השירות ל'מוכר שאינו רשמי'.

את עולה פה על מוקש.

לא, אני לא רוצה לעלות על מוקש, אני מעבירה הלאה.

תדברי גם על גני הילדים.

יהיה דיון על גני הילדים.

אני רואה שאת מעודכנת.

בוודאי שאני מעודכנת, הזמינו אותי ב-7 בחודש.

היום כבר משיקים את הכנסת אופק חדש במוסדות ה'מוכר שאינו רשמי' לחינוך מיוחד.

לגבי בינוי, לקחנו את נושא הבינוי ועשינו מיפוי ביחד עם מינהל הפיתוח, כדי לבנות את - - -

רחלי, כמה אתם מתקצבים בפועל למרחב הכלה אחד?

70,000 שקל בממוצע למוסד הכלה במוסד חינוכי.

זה מה שהעברתם למחוזות עכשיו?

כן, לרשויות. זה עובר לרשויות.

ואתם בודקים שאין פחת ברשויות?

בוודאי.

אני מבקש לבדוק את זה.

בסדר. יש לנו מעקב ומיפוי, ואם יש בעיות במקומות מסוימים אנחנו נשמח ללמוד ולדעת.

לגבי תקנות הסעה, אחד הדברים החשובים שאני רוצה לציין זה שבוועדות אנחנו גם בוחנים ליווי בהסעה וזכאות להסעה גם לתלמידים שבוחרים להשתלב בתוך המסגרת הרגילה, כדי שמי שבחר בחינוך רגיל, שלא תיעלם לו ההסעה, כי הרי הצרכים שלו לא השתנו.

לגבי בקרה תקציבית, כמו שאמרנו, חלק מהעניין הוא שהיו"רים יעקבו לא רק כדי לבקר ולראות אלא גם כדי להיות שם כביטוי מקצועי וכדי לעזור לצוותים. לא נשכח שהיו"רים באים מתחום החינוך המיוחד והם אנשי מקצוע עם ידע, ולכן כשהיו"רים ייכנסו לבתי הספר, הם יעזרו וינחו וילוו לא רק בעבור הילדים שהם קבעו להם את הזכאות, אלא גם כדי לתת מענה למרחב הכללי של בית הספר וכדי לראות איך מתמודדים עם ילדים מאתגרים אחרים בתוך המערכת, כאלה שעדיין לא עברו את הוועדה.

וכמובן שאגף האכיפה והבקרה יתכנס כדי לראות איך אנחנו מנהלים את התקציב ואיך אנחנו מנגישים אותו בצורה המיטבית.

לגבי שירותי המתי"א, אנחנו היום מדברים על תוכנית אסטרטגית שהמנכ"ל מוביל. אנחנו נמצאים במהלך מאוד רחב; התמנתה מפקחת באגף שמובילה את המהלך, ואנחנו נבנה תוכנית אסטרטגית שתיתן הרחבה ומענה גם להכשרה ולליווי של הסייעות בתוך המערכת וגם לכל צוותי החינוך במערכת הרגילה.

הנושא של מטפלים במקצועות הבריאות הוא נושא שנדון גם אצל מבקר המדינה וגם אצלך, אדוני היו"ר. אנחנו מנסים להוביל איזשהו מהלך משותף ביחד - - -

מה, עדיין לא הובלתם?

אנחנו הובלנו, אנחנו כבר נמצאים בשלבים מאוד מתקדמים. משרד רה"מ, משרד הבריאות, הרווחה, משרד האוצר – כולם יושבים סביב שולחן אחד. אנחנו נמצאים בתוך המהלך הזה.

אם המועצה להשכלה גבוהה לא נמצאת במהלך, לא תצליחו.

היא נמצאת שם, אבל לא במקום הזה, אלא כדי לראות איך אנחנו מקדמים את זה במשאבים הקיימים. המל"ג הייתה איתנו בשיח הזה ולטענתם לא חסרים מטפלים בשטח.

לא חסר להם כלום.

אני לא רוצה לדבר בשם מישהו אחר.

- - -

רגע, תקשיבו, יש הבדל בין זה שבשטח חסרים לנו מטפלים לבין זה שהמל"ג טוען שהוא מכשיר מספיק אנשים. זה הכול.

אני רוצה לסגור את זה במשפט. אני לא יכול להישאר חייב, ולכן הביקורת שלי כלפי המל"ג תמשיך ותחזור. לא ראיתי שכשיש הצפה בתחום הסטודנטים למשפטים הם מתרגשים יתר על המידה. לעומת זאת, פה הם... אנחנו מבקשים מהם לנסות להביא לכך שיהיה קצת עודף במקצועות האלה. כי יש בעיה אובייקטיבית: אחרי שהן מוכשרות הן הולכות למרכז הארץ ומקבלות - - -

גם במגזר הערבי.

אנחנו נמשיך ללחוץ עליהם. הם צריכים לפשט את התהליכים. לא רוצים לרדת ברמה, אבל רוצים להנגיש את זה, לפתוח עוד מסלולים. הם שומרים על זה מתחת לתקרת זכוכית ולא נותנים לעסק הזה להתפתח.

נכון, מרגי, אתה צודק. צריך לקיים דיון על זה ולהזמין אליו את המל"ג.

בעניין מקצועות הבריאות יש כשל שוק: השכר שמציעים במגזר הציבורי יותר נמוך מהשכר שמקבלים בפרטי. ולכן אנחנו כותבים עכשיו נייר מדיניות שעוסק בתמריצים שצריך לתת לאותם מטפלים. כי היום אין מטפלים. אין.

נכון. על זה אנחנו עובדים בתוך המשרד.

לגבי הכשרת סייעות, יש תוכנית שאנחנו בונים יחד עם השלטון המקומי ומקדמים אותה. הנושא הזה חייב להיות מאוד מקצועי. אותם אנשים שמלווים את התלמידים שלנו במערכת החינוך חייבים להיות אנשי מקצוע מיומנים, שגם מבינים מה הצורך הייחודי של הילד.

רחלי, יש הצעת חוק של חבר כנסת בשם יעקב מרגי, ואתם צריכים רק להסכים לחוקק אותה, נקודה.

מה אומרת הצעת החוק?

הגדרת מקצוע הסייעת.

אני מעבירה את רשות הדיבור לרוית ואני מבקשת לאפשר לה להציג את המענים בחינוך הרגיל.

אני אתן לה מייד. אפרופו סייעות, כל שר בא וזורק רפורמות, ולמרות שבירכנו, בדיעבד נוצר לנו במעונות מחסור בסייעות רפואיות שמלוות ילדים עם צרכים, כי אנשים מעדיפים לעבוד בגנים בגלל השכר. לכן יש הצעת חוק מתבקשת. היום הסייעת זה לא אחת שיש לה תעודת זהות ודופק או מישהי שמקורבת למישהו בשלטון המקומי והוא סידר לה עבודה. היום הסייעת היא חלק בלתי נפרד מהצוות שנמצא בבית הספר, בגן, במעונות. הגשנו הצעת חוק מאוזנת, סבירה, שמגדירה את מקצוע הסייעת והופכת אותו לפרופסיה. לצערי הרב משרד החינוך, יחד עם משרד האוצר, פוחד לגעת בזה. אבל זה מתבקש. אנחנו לא רוצים לחזור לתופעות כמו ששמענו עליהן, שלהערכתי קיימות עוד כאלה, גם אם לא שומעים עליהן. אז רחלי, בבוא העת – אנא.

אוקיי.

רוית, בבקשה.

שלום לכולם, אני רוית גולדנר להב, אני מייצגת פה את אגף הכלה והשתלבות של מירי נבון, שלא נמצאת פה.

כמו שרחלי אמרה, האגף שלנו עובד בשיתוף פעולה צמוד לאגפים אחרים – שפ"י, נוער בסיכון ועוד – ואנחנו בונים את כל התהליך הזה ביחד.

בעצם מה שעשו במחוז צפון אנחנו עשינו בכל הארץ. היה לנו מאוד חשוב לעשות את המהלך הזה בפריסה ארצית. עשינו כנסים וימי עיון בכל המחוזות. הצוות של רחלי והצוות שלנו עברו בכל הארץ ופגשנו מפקחים, מנהלים וצוותי חינוך וכו', היינו במתי"אות, לא ויתרנו על שום מגזר ושום מחוז, כולל המחוז החרדי והמחוז ההתיישבותי. הגענו לכל מקום שהזמינו אותנו – וגם למקומות שלא הזמינו אותם – ועשינו שיח משותף של חינוך מיוחד וחינוך רגיל, ואני רוצה עכשיו להציג את המקום של מי שמקבל את הילד בחינוך הרגיל, אחרי שהוריו בחרו בחינוך הרגיל.

כאשר אנחנו מדברים על מענים לחינוך הכללי, יש לנו מענים לכל אחד מהאגפים. כל אגף בנה תוכנית שכל מנהל יקבל לפי אגפי הגיל שלו. כל מנהל יקבל איזשהו נוהל, מה אומר תיקון החוק וכדומה. מאוד חשוב לנו להסביר למה הכנסנו את המושג הכלה. כאשר מדברים על שילוב מדברים רק על הילד עם הצרכים המיוחדים, וזו בעצם המטרה של החוק. אבל כאשר אנחנו נכנסים לתוך המסגרת הרגילה אנחנו צריכים לראות את הקבוצה ואת הגן ההטרוגני. אם אנחנו לא נדבר על כלל הילדים אנחנו לא נוכל לתת מענים. אם הילדים לא ידעו להכיל ולשלב את החברים שלהם, בעצם לא עשינו פה עבודה. ולכן אנחנו מסתכלים קודם כול על הזכות של הילד עם הצרכים המיוחדים, אבל גם על כלל הילדים, ואנחנו רוצים לדבר עם אנשי הצוות על כל הדברים. למשל, ההורים של איתמר דיברו על זה שהסייעת כותבת על הלוח את סדר היום – זה עוזר לא רק לאיתמר, זה עוזר לעוד ילדים. זה עוזר לילד עם בעיית קשב, זה עוזר לילד שסתם לא הקשיב באותו רגע או לילד שהגיע באיחור.

דיברנו קודם על שעות הכלה, שהגיעו לכלל בתי הספר. לגבי תקציב שקלי, האגף שלנו ישב, קראנו 2,500 תוכניות לתקציב שקלי, דייקנו אותן, החזרנו אותן למחוזות, עבדנו על זה עם המפקחים – כדי שהתקציב השקלי ייתן מענה להכלה מיטבית של ילדים.

בשנה הבאה יש לנו ב-90% מבתי הספר רכזי השתלבות. זה תפקיד חדש. הם נמצאים גם בבתי הספר היסודיים וגם בעל-יסודיים.

לגבי מרחבי הכלה, יש לנו מעקב צמוד אחרי 137 מרחבים שאושרו ונמצאים בתהליך בנייה. לבקשתך, אני אעשה בדיקה לגבי זה, כולל הנושא של התקציב, לבדוק אם הוא באמת עבר במלואו - - -

לא רק אם הוא עבר, גם אם הוא מומש. הוא בטוח עבר למועצה.

לא, השאלה אם הוא עבר גם לבתי הספר.

רגע, אני אחדד את זה. בכוונה שאלתי מה המחיר ליחידה. שמעתי 70,000 עד 80,000 שקל לחדר הכלה. אני שואל מידיעה: במקרה מסוים השקיעו במרחב ההכלה הזה 5,000 שקל סך הכול. זה משהו שצריך לבדוק.

אנחנו נבדוק את זה. גם יש מקומות שקיבלו פחות, כי יש כאלה שביקשו רק עבור הצטיידות, כי המרחב שלהם כבר קיים. אני אבדוק את זה.

כמו שרחלי אמרה, עשינו היוועצות עם הציבור; מדובר בעשרות אלפי אנשים, מכלל המגזרים – הורים, סייעות, מורים, פסיכולוגים – ומהם למדנו את כל הצרכים והמענים שאנחנו צריכים לתת, וכמו שרחלי אמרה, המשרד מוציא על זה מסמך.

אני רוצה להתייחס לנושא של הכשרת סטודנטים. אנחנו עובדים עם האוניברסיטאות והמכללות להכשרת מורים, בשיתוף פעולה עם האגף לחינוך מיוחד והאגף הבכיר שלנו, לדבר על מסלולים משולבים של חינוך מיוחד וחינוך רגיל ביחד. היום ורד ואני דיברנו עם האחראיות על הנושא של הכשרת מנהלים, פרחי ניהול. דיברנו איך אנחנו עושים את ההכשרה כך שתהיה משותפת, כדי להכשיר את הדור הבא של המורים והמנהלים לכיוון של הכלה והשתלבות.

לגבי פיתוח מקצועי, אני חייבת להגיד שמי שמובילה את זה באגף זאת ורד. עשינו פיתוח מקצועי ביחד עם כל אגפי הגיל, אגף שפ"י, האגפים השונים במשרד והמזכירות הפדגוגית. אנחנו בונים איתם ביחד את כל ההכשרה למורים, כולל קורסים של עשר שעות שאמורים לתת כלים מיידיים. יש לנו גם קורסים משותפים, בעבודה עם האגף לחינוך מיוחד ומרכזי פסג"ה, איך אנחנו לוקחים מורים לחינוך רגיל ומורים לחינוך מיוחד ועושים להם קורסים משותפים. זה קורסים שהם פשוט מעולים, והמתי"אות עוזרות לנו בצורה בלתי רגילה להרים את זה.

יש לנו אתר של הכלה והשתלבות באינטרנט, יש אוגדן ליסודי, לעל-יסודי ולגיל הרך. כל תקציב שהוצאנו, כל דבר שהוצאנו, יצא ביחד עם מסמך למנהל בית הספר, כדי שידע בדיוק איך להשתמש בתקציב השקלי, במרחבי ההכלה, בשעות ההכלה וכן הלאה. כל דבר כזה יוצא ומופץ לשטח, כולל מודולות למפקח ומנהליו איך ללמד את הצוותים לקבל את התלמידים עם הצרכים המיוחדים בתוך בית הספר.

יש את הכול גם בערבית?

הכול בתהליך של הנגשה לערבית ולשפות נוספות. זה מאוד מאוד חשוב.

המילה "תהליך" לא כל כך מעודדת. התהליך הזה יכול להימשך יותר מדי זמן.

זה ממש נמצא על סדר היום, וזה גם מאוד חשוב, כי ההכלה חייבת להיות גם חברתית וגם מגזרית.

אנחנו בקשר עם כל מי שאחראי על גיוס תומכי הוראה. יש בסך הכול כ-30,000 תומכי הוראה – מתנדבים, ש"שים, מכיניסטים, שנמצאים בשטח. עשינו להם חשיפות ופגישות, כדי לראות איך אנחנו עובדים איתם על לקבל ילדים עם צרכים מיוחדים בתוך החינוך הרגיל. פגשנו אותם בכל הארץ.

אחד הדברים שמאוד חשובים לנו זה הנושא של הכלה חברתית. אנחנו עובדים עם תנועות הנוער, אנחנו עובדים על מעורבות חברתית. תיקון החוק שם את כל המהלך הזה על סדר היום של כלל המחוזות, ואנחנו רואים דלת פתוחה ונפש חפצה בכל המחוזות בתחומים האלה. החלק החברתי הוא מאוד חשוב, כי ההכלה היא קודם כול חברתית.

במקביל יש לנו גם עבודה עם יוזמה בחינוך. אנחנו עושים ועדה אקדמית של אגפי הגיל והאגפים השונים, המינהל הפדגוגי והאגף לחינוך ומיוחד. אנחנו כותבים מודלים מכלל העולם ועושים להם התאמה לחברה הישראלית ולמגזרים השונים. יש כלים שונים שכבר נבנו בעולם ואנחנו עושים להם התאמה, גם שפתית וגם מבחינת נגישות. ויש לנו מחקרים, שני מחקרים שהזמנו, על הוראה בכיתה הטרוגנית לילדים עם צרכים מיוחדים בתוך הכיתה הרגילה.

אני מבין שזה עדיין לא התחיל להילמד במכללות להכשרת עובדי הוראה, נכון?

יש לנו מקומות מסוימים שכבר עושים, ובשנת הלימודים הבאה זה ממש הולך להיכנס.

אני רק אומר שאני כינסתי את כל המכללות אצלי במחוז לשולחן עגול, ובשבוע הבא מציגים לי יוזמה במכללת אורנים שבמסגרתה בתוך ההכשרה של המורים בחינוך הרגיל תהיה הכשרה גם בחינוך המיוחד. זה אומנם ברמה המחוזית, אבל זה יהיה כמובן גם ברמה הארצית.

זה יהיה בכל הארץ תוך כמה שנים?

זה כבר מתחיל משנה הבאה. ברוב המכללות זה כבר נכנס לתוך המודולות העכשוויות ואני מניחה שתוך שנה-שנתיים אנחנו כבר נראה את כולם. זאת הייתה ההחלטה, זה דבר שחויבנו לעסוק בו.

רק חבל שעברה שנה.

לא, זה כבר התחיל. בשנה שעבר זה התחיל בשיח, ובשנת הלימודים הבאה זה כבר מתחיל, ולא רק באורנים. אנחנו נפגשנו עם נציגי ראשי המכללות ובאוניברסיטאות, בכל מסלולי ההוראה, ואנחנו נערכים יחד איתם לקראת שנת הלימודים הבאה.

מה שכן חשוב לציין זה שתוך כדי תנועה אורנה, מנהלת המחוז, מציגה כל פעם גם את המקומות של ההצלחה המאוד גדולה וגם את המקומות של הקשיים. אני חושבת שכל העמיתים שלה מכל המחוזות עלו לרגל למחוז צפון. זה בהחלט מודל שאנחנו לוקחים אותו ואני חושבת שאנחנו נמצאים במקום נכון לקראת פריסה ארצית, עם כל התיקונים הנדרשים והלמידה תוך כדי. תודה לכולכם.

כמה גמישות תהיה ליוזמות מהשטח?

גברת אלעד, הזמינו אותי ליום לימודים קצר... יש עוד הרבה שאלות, אבל יש לנו לחץ מבחינת לוחות הזמנים ואנחנו צריכים לסכם את הדיון.

אני רוצה, שוב, לפתוח בדברי תודה על האכסניה. תודה למחוז צפון, לאורנה ולכל הצוות. אין ספק שמבחינתי הסיור תואם את הציפיות. ראינו שהתהליכים שהוצגו כאן תואמים את התכנונים שלנו. אנחנו מקווים שהרפורמה הזאת תצליח. אנחנו קוראים לך, אורנה – ואני יודע שאת כבר עושה זאת – לסייע לחלק מהמשרד להחיל את זה בכל הארץ. זה לא דבר פשוט להחיל את הרפורמה הזאת בכל המחוזות בשנה אחת, וכפי שאמרתי, לא כל המחוזות זהים. בקדנציה הקודמת שמנו את החינוך המיוחד בפוקוס של ועדת החינוך, ואנחנו נמשיך לשים אותו בפוקוס.

אני שמח שלא תהיה מאסה של דיונים כפי שהייתה בקדנציה הקודמת, כי חלק מהדברים כבר באו לידי פתרון וטיפול. בואו נזכור איך נולדה הרפורמה הזאת. היא נולדה בעקבות כך שבכל דיון של הוועדה המשרד היה יוצא חבול ופצוע, והמנכ"ל היה אומר לי, תשמע, אני לא יכול לעמוד בזה. הוא היה אומר לי: אני יודע לעבוד מול האוצר פעם בשנה בישיבת תקציבית, אני יודע כמה כל תקנה שווה מבחינה תקציבית, ופה בוועדה כל דרישה שלך זה 30 מיליון, 40 מיליון, ואין לנו תקציב לזה. אמרתי לו: ידידי, החינוך המיוחד פראייר. מוותר. אז הוא אומר לי, אתה יודע מה, בוא תן לי תוכנית, תגיד לי איזה דברים בחינוך המיוחד הם בסדר עדיפות ראשון, ונחלק את זה, השנה אני אתחייב לך שאנחנו מתמקדים ב-א', ב- ו-ג' ובשנה הבאה נתמקד ב-ד', ה', ו'. שאלתי אותו כמה זמן הוא צריך, הוא אומר לי: תן לי שלושה שבועות. הוא חזר אחרי חודשיים, חודשיים וחצי אפילו, אבל עם מסמך מקצועי. ואז הבינו שצריך למסד את זה. עד היום חוק החינוך המיוחד לא היה חוק גדול וכבד, רוב מה שעשתה רחלי באגף שלה לא מוגדר אפילו על פי חוק. הפרקטיקה והרצון הטוב של המשרד הכתיבו את הדברים, אבל כל מה שנעשה לא היה על פי חוק. וההישג הגדול ביותר הוא שהכנסנו את הדברים האלה לחוק.

אני מתחשבן באווירה טובה, גברתי. כל המקטרגים על התיקון הזה, רובם ככולם באו מתוך מוסדות החינוך המיוחד, ארגונים של חינוך מיוחד, חשבו שאנחנו הולכים לשבור להם את מטה לחמם. אבל אנחנו רואים שהחשדות לא היו הכי מוצדקים. ואם הצלחנו להגדיל ב-30% את מי שפונה לוועדות, זו ברכה. אם הצלחנו לשלב אפילו שמונה כיתות, הרווחנו. אם הצלחנו להביא לבתי הספר עוד משאבים ועוד תקציב לטיפול בילדים האלה, הרווחנו.

אחרי מילות התודה אני רוצה לומר לפרוטוקול כמה נקודות. הוועדה עמדה מקרוב על יישום תיקון 11 לחוק החינוך המיוחד. הוועדה מודה למועצה המארחת מטה אשר ולראש המועצה ולמנהלת המחוז גברת אורנה שמחון. הוועדה התרשמה שתהליך ההטמעה במחוז נעשה על פי הציפיות. הצוותים סיפרו על התהליך כולו, על עבודת הצוות, על שינוי תפיסה, שינוי שפה, ומעל הכול – השינוי החברתי, שהוא הדבר הכי משמעותי.

הוועדה מודעת לכך שפיילוט שנערך במחוז אחד לא דומה לכך שבשנת תשפ"א נצטרך להחיל זאת על כל הארץ. הוועדה שמחה לשמוע שהחלת הרפורמה במחוז החרדי מיושמת במחוזות הגאוגרפיים. כך צריך שזה יימשך. רחלי, גם אם יפעילו עלייך לחצים במחוזות אחרים, זה חייב להיות במחוזות הגאוגרפיים.

זאת הייתה ההחלטה.

בסדר, בואי נראה שזה מיושם. אמרתי, גם אם יהיו פניות, יש במשרד קומה ראשונה עם פונקציות פוליטיות ויש קומה שנייה עם פונקציות פוליטיות, והפונקציה הפוליטית השלישית נמצאת רק בכנסת. אז אני מבקש שזה יהיה במחוזות הגאוגרפיים, כך צריך וכך טוב שיהיה.

הוועדה קוראת למשרד להיערך לכך שכל החומר שקשור לרפורמה יהיה מונגש גם בשפה הערבית. אני מקווה שלפחות הדיונים בתוך ועדות זכאות ואפיון במגזר הערבי מתקיימים בשפה הערבית.

תודה רבה. תם ולא נשלם – אנחנו נמשיך לעקוב אחר היישום. אני מלא התרגשות ואני מודה לכם על האירוח.


הישיבה ננעלה בשעה 14:30.