פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-ואחת

הכנסת



81

11/07/2019


מושב ראשון



פרוטוקול מס' 4
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום חמישי, ח' בתמוז התשע"ט (11 ביולי 2019), שעה 10:00

1. ביקור בגזרת עוטף עזה
2. הקמת ועדת משנה זמנית למדיניות חוץ

אבי דיכטר – היו"ר
אורנה ברביבאי
עוזי דיין
מרדכי יוגב
משה יעלון
גדעון סער
יואב קיש
טל רוסו
קטי (קטרין) שטרית

אלון שוסטר

זאב (ווה) צוק-רם - ראש רח"ל, משרד הביטחון

אבי רואה - עוזר שר הביטחון להתיישבות, משרד הביטחון

יגאל סלוביק - ראש אגף לוט"ר בעורף, מל"ל, משרד ראש הממשלה

אריה מור - מנהל אגף בכיר לביטחון, בטיחות ושע"ח, משרד החינוך

יהודה רשף - מנהל תחום ביטחון, בטיחות ושע"ח, משרד החינוך

אילונה סקג'ו - מפקחת מחוז דרום, משרד החינוך

שאלתיאל רם - מנהל אגף היערכות לשעת חירום, משרד החינוך

ד"ר בני דוידזון - מנהל אגף לשעת חירום, משרד הבריאות

בלה בן גרשון - ראש מערך התנהגות אוכלוסייה, בריאות הנפש, משרד הבריאות

ד"ר סטו מירקין - סגן מנהל מחוז דרום, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אור כהן - מרכזת בכירה (מכלול אוכלוסייה בחירום-מחוזי), משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

טפסר שמוליק פרידמן - מפקד מחוז דרום, כב"ה, המשרד לביטחון הפנים

אלי רגב - מנהל מינהל חירום, משרד הפנים

מושיקו מלמד - סגן פקיד שומה אשקלון, רשות המיסים, משרד האוצר

גיל אבירם - רפרנט ביטחון, אגף התקציבים, משרד האוצר

אל"מ דודו עבאדא - רמ"ח מיגון, פקע"ר, צה"ל

סא"ל שלומי ממן - רע"ן התרעה ושו"ב, פקע"ר, צה"ל

סא"ל ניר עוגן - רע"ן עורף, פיקוד דרום, צה"ל

סא"ל יאיר אדרי - רע"ן התיישבות, פקע"ר, צה"ל

חיים ביבס - יושב-ראש מרכז השלטון המקומי

אלון דוידי - ראש עיריית שדרות

תמיר עידאן - ראש המועצה האזורית שדות נגב

אופיר ליבשטיין - ראש המועצה האזורית שער הנגב

איתמר רביבו - ראש מועצת חוף אשקלון

ארמי פרג - סגן ראש המועצה האזורית מרחבים

ניר מאיר - מזכ"ל התנועה הקיבוצית

אמיתי פורת - יושב-ראש תנועת הקיבוץ הדתי

אורי בן יהודה - קב"ט מועצות אזוריות

אילן אייזיקסון - קב"ט המועצה האזורית אשכול

רפי ביבאן - קב"ט המועצה האזורית שדות נגב

חמוטל דויטשמן - מזכירת קיבוץ עלומים

מעיין פולד שניאור - יושבת-ראש ועד ההורים, נתיב העשרה

מעיין פרנקל - מנהלת מרכז חוסן, המועצה האזורית שדות נגב

נירה שפק - תושבת קיבוץ כפר עזה

רונית איפרגן - תושבת קיבוץ כפר עזה

מירב כהן - תושבת קיבוץ עין השלושה

שמעון אלחרט - בעלים, "קפה גרג", שדרות

ניר שוחט - בעלים, מסעדת "סושימוטו", קיבוץ ניר עם

אלון אלשיך - בעלים, חברת Airqules – רחפן כיבוי, קיבוץ ניר עם

ניר שורמן - רבש"צ מושב דקל

עפר שלומי - מנהל פנימיית "נקודת חן", קיבוץ סעד

עידו בן יצחק

שמואל לטקו

אלון דמלה



2. הקמת ועדת משנה זמנית למדיניות חוץ

בוקר טוב לכולם, אנחנו פותחים את ישיבת ועדת החוץ והביטחון כאן, בקיבוץ סעד. לפני הכול ומעל הכול, תודה לקיבוץ שמארח אותנו כאן באמת בלב פתוח ובנפש חפצה. תודה רבה לכל מי שטרח להכין את המקום הזה על כל המשתמע מכך.

אנחנו פותחים את הישיבה במשהו פרוצדוראלי של ועדת החוץ והביטחון. אז תסלחו לנו, האורחים, לכמה דקות. קודם כול, הדיון הזה פתוח לפי סעיף 120(ב)(2) של תקנון הכנסת. אני אומר את זה לכל מי שיתבטא בהמשך, שייקח את זה בחשבון.

בסעיף הראשון שעל סדר-היום, אנחנו מביאים להצבעה הקמה של ועדת משנה לענייני חוץ בראשות חבר הכנסת גדעון סער. חברים בוועדת המשנה הזו יהיו: אבי דיכטר, שרן השכל, עוזי דיין, אורנה ברביבאי, משה (בוגי) יעלון , טל רוסו, ישראל אייכלר ואלעזר שטרן.

אם יש הערה למי מחברי הכנסת, זה הזמן. אם לא, אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד הרכב ועדת המשנה כפי שהקראתי כרגע? מי נגד? אין. מי נמנע? אין.

הצבעה
בעד – פה-אחד
הרכב ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ, נתקבל.

פה-אחד. הוועדה אושרה. אני מאחל הצלחה לגדעון סער, היושב-ראש.


גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

אם אפשר רק מילה, אבי.

בבקשה.


גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

קודם כול, תודה לחברי הוועדה ובראשם ליושב-ראש הוועדה על האמון. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לעדכן שישיבה ראשונה של ועדת המשנה תתקיים ב-22 ביולי בשעה 13:00.

תודה רבה ליושב-ראש ועדת המשנה, חבר הכנסת גדעון סער.



1. ביקור בגזרת עוטף עזה

אנחנו עוברים לנושא המרכזי. תראו, אנחנו מגיעים לכאן היום אני מרגיש טיפה באיחור כוועדת חוץ וביטחון, אבל למי שלא מכיר את הפרוצדורה, אנחנו נמצאים בעידן שבין-הכנסת, והכנסת יצאה לפגרת בחירות. אומנם הוועדה עובדת, אבל ראוי לזכור שכדי לעשות כל פעילות של הוועדה, או כל פעילות של ועדות המשנה, אנחנו נדרשים לאישורים של ועדת ההסכמות. צלחנו את המשוכה הזו והגענו לכאן באמת מתוך הערכה עצומה – אני אומר את זה בשם כולנו, בשם כל חברי הכנסת, בוודאי בשם חברי הכנסת של ועדת החוץ והביטחון – על התקופה המאוד קשה. יש כאלה שינתחו את זה מ-2001, יש כאלה שינתחו את זה מימים אחרים, ויש כאלה שיגידו שתאריך ההתחלה של התקופה הקשה הזו הוא 30 במרס 2018, מאז שהתחיל מה שהם קוראים הטרור העממי. אנחנו קוראים לו טרור. אני לא יודע בדיוק מה זה "טרור עממי"; בכל מקרה, האירועים, הפיגועים, המציאות באזור הזה.

ואפילו על השם יש מחלוקת. אני הייתי בקיבוץ עלומים לפני כמה זמן באירוע, והנושא המרכזי שנידון היה: האם האזור הוא עוטף עזה או עוטף ישראל? ויושב-ראש המועצה, שבעבר עוד נקראה עזתה וקיבלה את השם העברי "שדות נגב", והוא הרבה יותר נכון, לדעתי.

קיבלה גם ראש מועצה חדש.

מה זה?

קיבלה גם ראש מועצה חדש.

אבל בהחלט, כשאנחנו מסתכלים ככה על המציאות באזור הזה – ונמצאים כאן באמת כל הגורמים, אלה שחיים כאן, שגרים כאן, שמגדלים את משפחותיהם כאן, ואלה שמגיעים לכאן אם בתוקף תפקידם או פשוט כאזרחים במדינת ישראל. ולפני שאני באמת מעביר את רשות הדיבור לתמיר, ראש המועצה, אני אומר לכם כמי שמלווה את הפעילות בעזה לאורך עשרות שנים, חלק מהשנים הסתכלתי בכלל על האזור הזה ממערב, זאת אומרת, מתוך עזה, כך שאני מרשה אפילו לומר שאני גם מכיר את העזתיים היטב. ומה שקורה כאן מאז ה-30 במרס 2018 הוא שהחמאס והג'יהאד האסלאמי שינו את האסטרטגיה שלהם בכל מה שקשור לתוספת לגל הטרור, לא רק טרור רקטות, אלא טרור נוסף; ושצה"ל נדרש להתארגן באמת ב-no time, למציאות חדשה, אחרת, לא מוכרת לנו לחלוטין משום זירה.

גם כחבר הכנסת וגם באופן אישי, אני חייב לומר שמה שצה"ל מבצע לאורך הגדר אל מול רצועת עזה כמגן באמת שמייצג את השם צבא הגנה לישראל, מגן על האזור הזה ביצירתיות, באומץ לב, בנחישות. ומי שלא מבין את העובדה הזו, כדאי שיבדוק בצד השני, בצד הפלסטיני, מה קרה להם בפרק הזה של שנה ורבע. צה"ל, כשהוא עומד על הגדר – אנחנו ראינו את זה גם כוועדה, היינו בסיורים ביחד עם מפקדי צה"ל, אתם מכירים את זה היטב מהצד שלכם – מונע את מה שאנחנו מכירים במושג העממי "פזעה", שזו מילה שאין לה תרגום לעברית, אבל זה מהלך של – אפילו בערבית זה פועל. "תיג'י מענא", זה אומר: אתה בא איתנו לעשות עכשיו מהומות בלתי נשלטות. הערבית היא שפה מאוד קצרה, דרך אגב. בעברית יש לך משפט ארוך מאוד. איך אומרים בערבית, במילה אחת: לא הבנתי אותך, חזור שנית על מה שאמרת? התשובה היא: אה?

כך ש"פזעה" היא מילה אחת שמייצגת אסטרטגיה שלמה – שאנחנו מכירים אותה, לצערי, בתקופות ממש לפני הקמת המדינה או במהלך מלחמת העצמאות – של המון אדם, חסר שליטה, אבל מצויד גם ביכולות וגם בכוונות, כדי לפלוש. כולנו מכירים את מרחקי הגדר מהיישובים, אם זה נחל עוז-סג'אעיה, ואם זה כפר עזה-תופאח, ואם זה עין השלושה-עבסאן. המרחקים הם כל כך קצרים שאם, חס וחלילה, תהיה פלישה של מאות ואלפים לתוך שטח ישראל, אנחנו בסרט אחר לגמרי.
עם העובדה הזו צה"ל מתמודד באמת בצורה יוצאת מן הכלל, מרשימה, אמיצה, נחושה, ועם כמות נפגעים לא מבוטלת בצד השני. מי שמכיר את המספרים, למעלה מ-250 הרוגים, סדר גודל של 8,000 פצועים, פצועים מירי שמנע מהם פלישה לתוך ישראל. אלה מספרים לא פשוטים גם מבחינתם, למרות שאנחנו עדיין מכירים את הריטואל של ימי שישי, ולא רק ימי שישי. אבל אני מוצא לנכון באמת בפתיחת המפגש הזה לשים את הנושא הזה – למרות שאנחנו לא נעסוק היום בצד הצבאי של מה שקורה שם. את זה עשינו בוועדות המשנה; את זה נעשה גם בוועדת המשנה כנראה בשבוע הבא פעם נוספת. ואני רוצה באמת לנצל את המפגש הזה להתרכז ולרכז בצד האזרחי-ביטחוני.

נמצאים כאן גם ראשי הרשויות וגם ראשי או נציגי גופים מכל הגופים שרלוונטיים לביטחון האזור. ואני חושב שבאמת ההיענות גם של אנשים שפנו אלינו, ואנחנו כולנו עוסקים בזה גם מול אזרחים שגרים כאן באזור, חווים מפיהם את המציאות, ובאופן אישי אני גם מכיר אותה על בשרי. בכל אופן, אני לא ממש מכאן, אבל אשקלון לא רחוק מכאן. זו הזדמנות טובה עבורנו לשמוע מכלי ראשון את הדברים; לאפשר לעצמנו ולכם לשמוע ממשרדי הממשלה השונים, מהגופים השונים שמופקדים על הביטחון באזור הזה.

והדבר האחרון שאני מבקש, מאחר שהמפגש הזה תוחם ל-3 שעות, וגם באזור הזה השעון עובד באותה מציאות כמו בירושלים או בתל אביב, נא להתכנס לפרקי הזמן שייקבעו לזה.

יש פה עוד הנחיה אחת. באמת כל מי שחי באזור הזה יודע שכשמגיעים אורחים, דבר ראשון הוא לוקח אותו לא למקרר ולא לשולחן האוכל, אלא אומר לו: תראה, הממ"ד נמצא כאן. אגב, זו שיטה לא רעה להבריח אורחים. אני אומר לכם מניסיון: 50% מהאורחים שבאו אליי, אחרי שהראיתי להם את הממ"ד, הפגישה הייתה קצרה יותר מהצפוי והייתה האחרונה בסדרה. אבל יש כאלה שחוזרים.

הנחיות למקרה אזעקה – יש פה, למטה ממ"ד, בקומה מתחתנו. צריך לצאת למדרגות ולרדת לממ"ד תוך 15 שניות. לחברי הכנסת שקשה להם לעזוב את הכיסא, אין ברירה.

גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

קודם כול, שהקואליציה תצא. אחרי זה האופוזיציה.

אנחנו עוברים לדיון. ראשון הדוברים הוא בעצם ראש המועצה המארחת מבחינתנו, תמיר עידאן. אנחנו מקצים לכל אחד ארבע דקות. נא לעמוד בזמנים האלה כדי שנוכל באמת לאפשר לכולם לדבר. תמיר, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, ברוכים הבאים. ארבע דקות זה לא יהיה פשוט, אבל אעשה מאמץ. אדוני היושב-ראש, קודם כול, תודה שהגעתם לכאן. זה מסמל משהו, משהו גדול, מבחינתנו, שאתם באים לפה, נפגשים איתנו במקום שלנו כדי לשמוע את הדברים מקרוב ולראות את הדברים בעיניים. אז תודה רבה לכל החברים שהגיעו, לכל ראשי הרשויות, לכל הנציגים.

אני אומר מראש שיכול להיות שחלק מהדברים שאני אגיד יהיו קצת קשים. התלבטתי, אבל אני חושב שצריך לשים אותם על השולחן, כי מה שיותר חשוב הוא חיי התושבים והחוסן שלהם ואיך אנחנו ממשיכים בתקופות הלא פשוטות שאנחנו עוברים עכשיו, כי השלום כנראה לא בפתח. אלון שוסטר מדבר על זה הרבה. כשהשלום יבוא הוא מוכן להחזיר את כל הכסף שהממשלה נתנה. נכון, אלון? גם אני מצטרף לדבר הזה. אבל בינתיים יש כל מיני בעיות שצריך לדבר עליהן, לשים אותן על השולחן, גם אם הן קצת יכאבו.

הגדרת נכון, את הכסף. לא את השטח.

בכוונה אמרתי את הזה. יש לך בחירות עוד מעט; אני לא רוצה לסבך אותך.

אני רוצה רק להתחיל מזה שבשבוע שעבר ביום שני, 40 מטר מכאן נפל בלון נפץ בתוך גן ילדים, כשהילדים היו בתוך הגן. לא הייתי כאן. הייתי בסאו פאולו אצל קהילה במיוחדת במינה. אני הייתי בטוח שצה"ל יגיב על אירוע כזה. זה לא רק בלון ששרף איזה שטח שאפשר לפצות בכסף. נפלה פצצה בגן ילדים, לא התפוצצה. ולא מגיבים. הייתי בטוח שאני צריך לחזור, כי בטח תהיה תגובה ובטח גם הם יגיבו בצד השני. המדיניות שהוכתבה הייתה לא להגיב. לא הצלחתי להבין את העניין. אני חושב שיש פה איזשהו כדור שלג שעוד פעם מתגלגל ונהיה גדול וגדול ואולי גם נהיה ענק, כמו כדור השלג שהתחיל בתקופתו של הרמטכ"ל הקודם, שהביא אותנו משריפות קטנות שלא מהוות איום אסטרטגי ל-11 סבבים, שהאחרון שבהם עם 700 טילים ביום שנגמרו באמצע הלילה. ואף אחד לא הבין אפילו איך זה נגמר, מה זה כולל, מה זו השגרה שחזרנו אליה; אם זו שגרה שכוללת בלונים, כוללת פצצות, לא כוללת. אף אחד לא מבין עד היום מה קורה. עכשיו מבינים קצת, כי זו שגרה שכוללת שריפות. השריפות זה בסדר, זה משהו שלא צריכים לקחת אותו בחשבון כמשהו שמפר את האיזון במדינת ישראל.

אני רוצה לדווח על 342% עלייה בפניות למרכזי החוסן בתקופה האחרונה. הקושי הוא כפול; הוא גם קושי של איתור הילדים, בעיקר ילדים, הבאתם למרכז החוסן. יש משפחות שלא מוכנות להגיע למרכז החוסן, כי זה סוג של תיוג כזה או אחר של "אני צריך עזרה". מהצד השני, קושי גדול בשכירה של מטפלים. אין אנשים. וגם קושי תקציבי. אנחנו עכשיו העברנו מסמך ללשכת ראש הממשלה עם הקשיים התקציביים שנובעים מהדבר הזה, ואני מקווה שתהיה התייחסות לדבר הזה.

ממתי העלייה הזאת?

בתקופה של השנה וחצי האחרונות, הטרור המתמשך הזה, ובמיוחד בתקופה של הסבבים האחרונים.

לעומת?

לעומת התקופה שמצוק איתן ועד הסבבים האחרונים.

לפני שאני ארד לנושא שקצת רגיש, אני רוצה להעלות איזשהו סיפור שעלה פה ויעלה כנראה גם ביישובים האחרים. לפני עשר, 15 שנה מוגנו פה גנים בצורה שלא ממוגנים היום. היום אנחנו בונים את הגנים בצורה ממוגנת מלא. נמצא איזשהו מיגון חיצוני שמכסה את הגן מבחוץ. זה התחיל קצת באשכול, שם שמעתי שיש קצת בעיות עם המיגון. ולפני כחודשיים, ביישוב כפר מימון, שנמצא בעוטף עזה ולא ב-8 ק"מ, רחמנא ליצן, המיגון התפרק. הגננת התקשרה. הזמנתי קונסטרוקטור דרך המועצה, כי פניתי לפיקוד העורף, אמרו: זה לא אנחנו. משרד החינוך: פיקוד העורף צריך לפנות. אמרתי: אני אשלח קונסטרוקטור בינתיים לראות, לא לסכן את הילדים.

תוציא את הילדים מייד מהגן הזה. הוצאתי אותם. לרחוב? לאן הולכים? אני מתקשר לפיקוד העורף – זה לא אנחנו. משרד החינוך – פיקוד העורף צריך להודיע לנו; משרד החינוך, במקרה הטוב, יכול לאשר לי גן חדש. זה ייקח שנתיים, הוא יעשה את זה, כי משרד החינוך הוא הצד הטוב בעניין. פיקוד העורף פשוט זרק אותי – תתמודד לבד. לקחתי מבנה מבית ספר בכפר מימון, הוצאתי את הילדים מהמבנה, שיפצתי על חשבוני את המבנה, הכנסתי את הילדים, כי הם לא יכולים להיות ברחוב. עד היום הילדים של הגן הזה נמצאים בתוך בית הספר, במבנה בית הספר. הגן סגור. ומשרד החינוך מחכה לפיקוד העורף שישלים את הבדיקות, כי הקונסטרוקטור של פיקוד העורף כתב שהוא אמור לעשות בדיקות ולפיקוד העורף אין את הכסף לשלם את הבדיקה הנוספת, שמשרד החינוך יבדוק וימסור את הגן.

אם רוצים לדבר על חוסן של האוכלוסייה, אני חושב שכולנו מבינים שהחוסן של התושבים פה הוא החוסן שצה"ל גם צריך אותו קצת, המדינה צריכה אותו קצת. וראינו בצוק איתן כמה החוסן היה חשוב לפעילות של צה"ל. נמצא פה שר הביטחון לשעבר שהיה מדבר איתי כל יום שמונה פעמים, לשאול מה עם האוכלוסייה, כי הוא ידע. וגם ביבי היה מתקשר כל יום לשאול, כי ידעו שהחוסן הוא חשוב. הוא נותן לצה"ל את הגב, את הרוח הגבית, לעשות מה שהוא עושה.
זה לא המצב שהיה; כי אם אנשים היום מדברים על עזיבה, יש לנו בעיה. ואם לאנשים אין מקום, אין להם גן לילדים שלהם בעוטף עזה, יש לנו כמדינה בעיה. כי אני אפתור את הבעיות שלי, בסדר. לקחתי מבנה מבית הספר, יהיה פחות נוח, יותר נוח. יש 55 גנים כאלה, שכולם הולכים להתפרק. המדינה צריכה להגיד: יש 55 גנים, בואו נראה. בתוכנית חומש מטפלים בדבר הזה. אי-אפשר להשאיר ראש רשות שישפץ לבד, יעביר לבד, ימצא עליו 40 מורים שלא הולכים לעבודה, כי אין גן. איזה חוסן זה? ועד היום, התשובה שקיבלתי מפיקוד העורף כתובה: זה לא אנחנו, תפנה למשרד החינוך. זה לא נראה לי סביר.

אני רוצה לדבר על איזושהי סוגיה שנמצאת היום על השולחן, מאוד בעייתית. אני בטח אחטוף חזק על הדבר הזה, אבל אין מה לעשות. יש מלחמת עולם, אדוני היושב-ראש, בין פיקוד העורף לרח"ל. מלחמת עולם. ואני אגיד לך מאיפה היא מגיעה. אני אחרי המבצע האחרון, בגלל שקיבלתי באמת מרח"ל שירות SOS לכל בעיה שהייתה, באמת זמינות מאה אחוז, כתבתי מכתב למנכ"ל משרד הביטחון, מכתב תודה שהדבר הזה מתפקד כמו שצריך. הייתי צריך מיגונית לאיזשהו בית ספר, קיבלתי מיגונית. צריך עזרה למרכז הפעלה, קיבלתי באותו ערב. אתה יודע מה הייתה התגובה שקיבלתי? שלחו קצין, בלי שמות, מהאוגדה להגיד לי שכל הפרויקטים של פיקוד העורף מבוטלים. אנחנו במדינת ישראל, כן, אתם שומעים טוב. כל הפרויקטים של פיקוד העורף בשדות נגב מבוטלים, כי אני שיבחתי את רח"ל. האמת, לא הבנתי. המכתב היה מכתב תמים להגיד: רח"ל תפקדו טוב.

היום אני נמצא במצב שסגרו לי את הדלת לפיקוד העורף, שזה יירשם בפרוטוקול, שמי שצריך להתעצבן שיתעצבן. רצו להגיד לי אתמול: אל תעלה, ומה הנושאים שאתה רוצה להעלות? אני אעלה מה שאני רוצה. לא יכול להיות מצב שמלחמת גוג ומגוג שמתנהלת בין שתי רשויות ששייכות למשרד הביטחון תפגע בחיים של התושבים פה, באזור הזה.

אחרי שכבר התחלתי לבדוק, התגלו דברים נוספים יותר חמורים. רח"ל, לדוגמה, קנתה 90 ומשהו מיגוניות לחלוקה ביישובי העוטף. קנתה, שילמה - - - במפעל. סגרו להם את התקציב, כי פיקוד העורף, האלוף, הודיע שהוא לא מוכן שהם יחלקו מיגוניות. בוא תחלק אתה מיגוניות – אין לי כסף. אני לא יודע, לי זה לא נשמע הגיוני. לא יודע איך החברים פה, אני לא יודע, הסיפור הזה לא נשמע לי הגיוני. אתם רוצים לריב, תריבו בבית. היום כל תקציבי רח"ל סגורים; הם לא יכולים לעשות כלום. והם יודעים לעשות עבודה יותר טוב מכולם פה, מה לעשות. גם בתקופתו של טרייבר, גם בתקופתו של ווה היום, יש זמינות מלאה, נכונות מלאה, הבנה מלאה של מה שקורה פה היום.

גם בנושא החוסן – מי שיודע לטפל בחוסן זה רח"ל; זה לא פיקוד העורף. פיקוד העורף צריך לטפל בדברים שהוא צריך לטפל.

אני יודע את האמת, אדוני היושב-ראש. חשבתי הרבה אם להגיד את זה, כי יש משמעויות למה שאני אומר. אני בטח אחטוף על זה חזק, אבל החלטתי לשים את הדברים על השולחן, שייכתבו, שאם מישהו פעם ילך לבדוק בספרי ההיסטוריה מה קרה, למה פה נגרמו נזקים לאנשים – שיעמידו את האנשים, מי שצריך להעמיד, שיעמידו אותו לדין.

אתה לא תחטוף. אנחנו פה בשביל להגן עליך, חד-משמעית.

לא. קטי, כשכתבתי מכתב שרח"ל בסדר, סגרו את מרכז הפעלה, את המיגון.

מה פתאום יש את החשש הזה? מה פתאום? אתה מדבר מעומק ליבך, זה לא יכול להיות. זה התפקיד שלנו.

כן, אבל, קטי, בינתיים רשות צריכה להתנהל. וכשסוגרים לי את כל הפרויקטים של פיקוד העורף, אז אני סוגר את הגן טכנולוגי, ואין לי מרכז הפעלה עד היום, מה לעשות.

נכון, אבל לא בחשש. אנחנו פה להגן עליך ועל האזרחים שלך.

חבר'ה, זה לא - - -

אני אסיים עוד חצי דקה.

אבי, לי יש פה הערה. גם שאנחנו, חצי מדינה בהפסקה והכנסת בפגרה, שיירשם שנקיים על זה ישיבה, על ההסדרה הזאת, שלכאורה היה מסמך מסודר בערב פסח על הסדרה בין פקע"ר לרח"ל, לכאורה, וכנראה שבשטח זה לא. אז תבחן, תבדוק.

תודה.

מוטי, שנייה אחת. אני רוצה להתייחס לזה. זה הרבה יותר מורכב. אתם ככנסת התכנסתם לדיון חירום בוועדת הכספים על מנת לאשר את הצורך הביטחוני שאנחנו מכירים שני מטר מהבית. להבנתי, אנחנו אוהבים את הצבא, ואנחנו מרגישים חלק – אני תמיד אומר את זה: אנחנו ב-Frontline; אנחנו קו החזית. עכשיו מבחינתנו, אם קו החזית זה אומר לחזק חיילים ולתת להם את המענה הטוב ביותר, לקצינים כצבא ולמדינת ישראל, אין דבר כזה שוועדת הכספים לא יכולה להתכנס לצורך מסעדנים, לצורך לתקן למסעדנים, או לצורך לאשר תקציבים. צריך לכנס. אני מבקש מהוועדה, מהיושב-ראש היקר, שתהיה הנחיה ברורה שכל מה שקשור לעוטף עזה הן במרחב האזרחי והן במרחב הביטחוני, כפי שמרחב ביטחוני הוא צורך אקוטי לחיים – כי בוא תבין: איך שהוא מדבר היום, תחשוב שככה זה מה – כלומר, מסר ותחושה ואווירה הם הרבה יותר משמעותיים לפעמים מאשר איזה סוג נשק מחזיק החייל.

אלון, אין בינינו ויכוח.

לא, אני לא מתווכח. מוטי, אני לא מתווכח. אני מבקש - - -

לעקוב אחר זה.

לא, יותר מזה. אני מבקש, ואני יודע את המשמעות של הוועדה הזו. גם בפעם שעברה שהייתם בשדרות ובעוטף עזה, היה לזה משקל מאוד משמעותי לדברים שביקשנו. אנחנו מבקשים שתתקנו את הדבר הזה, שכמו שמתעסקים ומכנסים ועדות במקום ועדה אחרת – בפגרה לא בפגרה, זה אותנו לא מעניין, וגם אתכם – אנחנו רוצים שכל צורך שקשור לאזרחים שהם – שמע, השבוע הייתה איזו כתבה, ומישהו אמר: קומות עשיריות, הולכים לפנות אותן. עכשיו, זכותו. אתה יודע מה המשמעות, מבחינתי כראש עיר מול הקבלנים, מול היזמים, מול התושבים, מול האנשים? רק כתבה של שתי דקות בטלוויזיה.

אז לפחות את הדברים שהחלטתם עליהם בהחלטות ממשלה לתקצב, תכניסו את זה בצורה ברורה.

אלון, ביטאת ביטוי חשוב: המרחב האזרחי. כמי שדחף את הוועדה הזאת, וגם עזר קצת לתיאומה והיה מיוזמיה, המסעדנים שלך היו חלק מהדחיפה אל הוועדה הזאת, כולל תחושות קשות בשדרות.

מוטי, תודה רבה. מוטי – קחו לו את המיקרופון.

אז אני ממש מסיים. עוד שני דברים קצרים האחרונים ואני מסיים.

אבי, לא יעזור לך.

נקודה נוספת שצריך לקחת אותה בחשבון. אני אומר, מבחינתי, אני מניח שגם ראשי הרשויות יסכימו איתי, שהמשימה שלנו כראשי רשויות היא לשמור על החוסן האזרחי במקום הזה. אפשר. גם הצלחנו לעשות את זה בצורה ברורה.

יום אחרי צוק איתן – יאשר את זה ראש ממשלה, תשאל אותו – היה דיון, לא כזה גדול, אולי חצי מהאנשים פה: מה עושים? הינה, שר הביטחון דאז נמצא, מה עושים כדי לשמור על האנשים כאן? לא להביא תושבים חדשים. אף אחד לא חשב שאיזה משוגע יגיע לפה. בנתונים, תבדקו אותי, מעל 20% גדילה בעוטף עזה. אבל הייתה עוד הצעה: בואו נקים יישוב חדש בעוטף עזה.

אדוני היושב-ראש, אמר לי ראש הממשלה: תתכנן. על חשבוני תכננתי, הבאתי למשרד השיכון את הניירות. יש החלטת ממשלה כתובה, שראש הממשלה חתום עליה. קוראים ליישוב "חנון", זה שם כזה מגעיל, אמרו: אל תדאג, נציע לך שם יותר טוב. בעוטף עזה יש לי מעל 1,000 נרשמים חדשים מכל מדינת ישראל. אני לא מצליח לאשר אותם. ואז אומרים לי בשבוע שעבר: מה יותר דחוף לך – התקציב שאתה תקוע איתו, שאתה מדבר עליו? או היישוב החדש? אל תקימו יישוב חדש. אבל יש למישהו פה איזשהו ספק שהניצחון האמיתי שלנו הוא לבנות מגדלים בשדרות ויישוב חדש בעוטף עזה?

אף אחד לא מתכוון לכבוש את עזה מחר בבוקר, וגם אם כן, אף אחד לא ינצח. גם הם לא יכולים לנצח אותנו. הם יכולים לנצח אולי בקרב, אבל במלחמה אף אחד לא ינצח כנראה. הניצחון צריך להיות אזרחי.

תודה רבה, תמיר.

עוד שני דברים קצרים. אני רוצה לחזק את מה שאמרת. אנחנו מחבקים את חיילי צה"ל. הם עושים פה עבודה באמת לא נתפסת. הקשר של ראשי הרשויות, והרשויות בכלל, עם הצבא הוא קשר קרוב מאוד. הם מגיעים לכאן, מדברים עם האזרחים, נמצאים איתנו. משפחה אחת גדולה באמת. זה משהו מיוחד מה שקורה פה.

תנו לנו לשמור על החוסן של האזרחים. אם הדבר הזה יתערער, יהיה קשה מאוד לנו כרשויות ולמדינה כמדינה לצלוח את הקרב הבא, שקרוב וכולם מבינים שהוא קרוב. ואיך אמר לי מישהו? זאת תהיה מלחמה רעה, לא כמו שהייתה לפני כן. יש להם טילים אחרים, יש להם כלים אחרים, שהוא מצליח להתמודד איתם. אנשים פה צריכים להחזיק חזק, להגיד שהם פה כדי לעבור גם את הגל הבא. אנחנו צריכים את העזרה שלכם ושל ממשלת ישראל לעבור את זה. ולא כמו שמגדירים את זה באוצר, חלק מהפקידים: בואו נגמול אותם מהטוב הגדול שהם קיבלו שנים; אם יש כזו פריחה בעוטף עזה, למה לתת להם כסף? תודה רבה.

תודה רבה, תמיר. הדובר הבא הוא חיים ביבס, יושב-ראש מרכז השלטון המקומי. ארבע דקות לרשותך.

תודה רבה, בוקר טוב. ראשית, אני רוצה להודות לך. זו הפעם השנייה שאנחנו מתכנסים. קודם לכן, זה היה ברמת הגולן יחד עם ראשי המועצות. ואני חושב שההתייחסות של ועדת החוץ והביטחון בתקופתך לשלטון המקומי היא ללא ספק מעוררת כבוד.

אני חושב שהדוגמה שנתן תמיר, של פקע"ר ורח"ל, היא דוגמה קלאסית למה שקורה, דרך אגב, במשרד הביטחון הרבה שנים ולא רק היום. הרבה מאוד שנים שבהן בעצם אין אמירה ברורה מי מטפל במה ולמה. אני הייתי בסיור לפני מספר שבועות אצל אלון בשדרות, ורואים את מרכז החוסן שם, את הדבר המדהים שהוא עשה שם. את זה צריך להביא לכל מקום. מישהו היה צריך לקחת את זה על עצמו ולא להיבנות על ידי תורמים או כל דבר אחר, אלא המדינה, משרד הביטחון צריך לקחת את זה על עצמו מול כל היישובים בעוטף עזה. ולצערי, זה לא קורה וראשי הרשויות נזקקים להגיע לתורמים ולכל מיני אנשים כאלה ואחרים על מנת לעשות את מה שהמדינה מחויבת לעשות.

הדבר השני הוא הנושא של התרעה ומיגון. תראו, בסוף בעוטף פחות או יותר לחלק יש מיגון משמעותי, לחלק פחות, אבל ככל שאנחנו מתרחקים – ולא נמצאים איתנו שלושה ראשי רשויות, לא נתיבות, לא אופקים ולא אשקלון. אבל קחו לדוגמה את אופקים, יש לנו 3,000 יחידות דיור, בתים מעץ, שבהם בעצם אין מיגון ואין שום דבר אחר. ואף אחד לא נותן על זה את הדעת. וראינו כבר בעבר שנפלו שם טילים, ראינו בעבר מה היה. אתה צריך לצאת תוך מספר שניות כדי להגיע לצינור בטון שנמצא ברחוב, כאשר רוב האוכלוסייה שם היא מבוגרת. ואף אחד לא מתייחס לזה ברצינות.

המצחיק הוא שגם הם צריכים ללכת לגייס תרומות בחו"ל כדי להקים את המיגוניות שלהם. לא מקבלים את זה מהמדינה, לא מוועדת החוץ והביטחון. אם היה איזשהו נושא פוליטי כזה או אחר, תוך שניות היו מוצאים לזה מאות מיליונים, דרך אגב, לכל צד. ולכן, אני חושב שזה מסוג הדוגמאות שבסופו של דבר אנחנו נכשלים כישלון חרוץ, כי אי-אפשר לגייס מיליארדים להרבה דברים. אבל כמה עשרות מיליונים עבור דברים שבסופו של דבר יצילו חיים, אין אף אחד שמסוגל לעשות אותו.

הדבר הנוסף – אני חושב שהגיע הזמן להתייחס לשני דברים מרכזיים. אחד, זה הנושא של פיצוי עבור בעיית בלוני תבערה ונפץ, על הנזקים שהם גורמים. עד שמגיעים למצב ונותנים את הפיצוי לאותם יישובים, הרשות לוקחת על עצמה את האחריות. עכשיו, אלה רשויות שלא בהכרח נמצאות במצב סוציו-אקונומי גבוה; אולי במועצות אזוריות קצת יותר, ברשות עצמה זה פחות. מישהו צריך להביא את הכסף הזה מ-day one, וזה לא קורה.

הדבר האחרון שצריך להתייחס אליו הוא נושא הרבש"צים שעובדים קשה מאוד. היינו בסיור איתם. הם נמצאים במצב שלא רק שהמעמד שלהם לא מוסדר, אלא נמצאים תחת משרד הביטחון ולא מקבלים מעמד שהם צריכים לקבל. הם עובדים תחת הפיקוח של הצבא, תחת שר הביטחון, תחת כולם, ובסוף מתייחסים אליהם דרך הרשויות כצינור. וצריך לפתור את זה, כי בסוף הם עושים פה עבודת קודש יום-יום, 24 שעות. הם עושים את העבודה הטובה ביותר עבורנו, עבור המדינה, עבור כל מי שצריך. אני חושב שהגיע הזמן שהוועדה תקדם חוק. רק כאשר מביאים חוק בסופו של דבר כולם מתייצבים; ורק כאשר יש חוק באוצר נזכרים שצריך לדאוג למעמד שלהם.

אני רוצה להודות לך, שוב, על הדיון הזה.

תודה רבה. אלון דוידי, בבקשה. ארבע דקות לרשותך.

בוקר טוב לכולם. אז קודם כול, באמת, אבי, תודה רבה על הכינוס של הוועדה פה. עשיתם את זה בעבר ואתם ממשיכים לעשות את זה; וזה משמח אותנו וחשוב לנו. לאלון שוסטר היקר, אני שמח שהלכת – בצחוק. אני שמח שאתה פה. מי שמכיר את העבודה המשותפת שלנו, של שער הנגב ושדרות, יודע שברוך השם, על אף המחלוקות הפוליטיות, עשינו הרבה דברים טובים. ואני בטוח שאתה תהיה לנו אוזן קשבת וגם תצליח. רק צריך להיבחר עוד הפעם בבחירות הבאות, עוד חודשיים.

בונה עליך.

בונה עליי, אין ספק. תראה, יש לי שבעה ילדים, אולי אני אבקש מאחד מהם להצביע רק לאלון שוסטר בפתק.

תראה, קודם כול, לגבי מה שתמיר אמר לגבי התגובות של צה"ל וכולי – אני דווקא חושב שהתגובות צריכות להיות תגובות משמעותיות. ולכן, אני דווקא אומר שאם מגיבים, צריך להגיע למה שאנחנו מדברים, וכולנו מדברים: צריך לחזור למבצע נרחב כדוגמת צוק איתן על מנת להשיב את הביטחון ואת ההרתעה. פעולה כזו או אחרת של יומיים, יום, שלושה ימים, לא משיגה שום דבר. אדרבה, היא עוד יותר מתסכלת ועוד יותר מפריעה לתושבים. לדוגמה, אצלי בעיר אני לא יכול להגיד את המילה "שגרה". "חוזרים לשגרה" זה ביטוי גנאי בעיר שדרות, כי כשאתה אומר "שגרה" בטלוויזיה או בדיון, או כל אדם אחר מחוץ לעיר שדרות ועוטף עזה, בשדרות זה עלבון. זה אומר שאני חוזר למציאות מורכבת בלי פתרון.

ולכן, אני גם מבקש מכולם – אני יודע שזה זמן בחירות; קל מאוד לבוא ולהציע כל מיני פתרונות. המצב מורכב, אבל אם מציעים פתרון, תדברו על משהו אמיתי, על משהו שבאמת. כי שאר הדברים סתם מתסכלים את האנשים. זה יכול להביא עוד קולות, לקושש עוד כמה קולות לכאן, לשמאל, לימין, אבל זה לא משיג שום דבר לטובת אף אחד. בסוף חיים שם אנשים. המצב מורכב, כמו שתמיר אמר ואיתמר בוודאי ידבר. אנחנו אוהבים את מדינת ישראל. מודים על כל העזרה והשותפות של כולם.

אני רוצה לחדד, בפן המקצועי, מה הבעיה בנושא של פיקוד העורף, היחידה להתיישבות ורח"ל. קודם כול, אני רוצה להגיד שאני לא נהניתי מרח"ל לפני צוק איתן. מי שניהל את זה, לדעתי, מה שנקרא, לא כל כך אהב את העיר שדרות; לא יודע למה, יכול להיות אולי בגללי. אבל אני חייב לומר שמהרגע ש-ווה הגיע עם הצוות היקר שלו, רוח חדשה מנשבת. גם אם לא מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים, יש שיח ויש מפגש של בירור הצרכים האמיתיים. אותו דבר היה לי עם נוחי, שהוא אחראי על היחידה להתיישבות, בשבוע שעבר.

א-מ-מה, אני יושב, למשל, עם נוחי. אני לא יודע אם אתם יודעים – איך קוראים ליחידה שלכם, יחידה של נוחי? הוא פה?

היחידה להתיישבות.

היחידה להתיישבות. אני רוצה לשאול את רוסו. מה זה היחידה להתיישבות? במה היא עוסקת? מה זה התיישבות? שאלה.

זה בוחן? מה?

לא, סתם. התיישבות זו התיישבות, גם עיר. א-מ-מה, כשאתה מסתכל בקריטריונים של היחידה להתיישבות, אין להם יכולת לעבוד איתי, כי אין להם קריטריונים לעבוד עם עיר. כי הוא יודע לעשות מסלול, הוא יודע לעשות כביש, הוא יודע לשים דרך ביטחון; אבל אפילו אם אני אדבר איתו על צורך פשוט של ביפר לאנשים מבוגרים, דתיים או לא דתיים, שאין להם טלוויזיה ובשבת צריכים לשמוע שיש "צבע אדום", בגלל שהוא בגיל 80 הוא לא שומע טוב – אין לי עד היום עם מי לדבר, שש שנים. צורך אידיוטי. אנחנו מדברים ומאשרים מיליארדים. אבל עד היום, כל משרד הביטחון, המנכ"ל וכולם, לא יכולים לתת לי מענה למבוגר בגיל 80 שצריך ביפר, כי פקע"ר עושה ניסוי ואומר שיש את זה עכשיו באינטרנט, ויש את זה בפלאפון.

אני בן אדם דתי. אין לי ביפר בשבת, אין לי פלאפון בשבת ואין לי טלוויזיה בשבת. אז מה אני צריך לעשות – להצמיד את הראש לקיר? או, כמו האינדיאנים, לשים אותו על הרצפה ולזהות מתי יהיה "צבע אדום"?

דיון עם פקע"ר, האלוף – איך קוראים לאלוף? אני לא כל כך זוכר את השם שלו.

תמיר ידעי.

כן. בשדרות לפני מספר שנים, כמו שאמרנו, ברוך השם, יש התרחבות. כשאני הולך לבנות בית ספר, אני יודע שיש תקן מיגון. בעוטף עזה הוא תקן מיגון מסוים, בערים אחרות הוא תקן מיגון אחר. כשאני מקבל הרשאה ממדינת ישראל, אני מקבל כסף לבנות את בית הספר וכסף למיגון. אותו דבר מעונות יום, אותו דבר גנים, אותו דבר גם בתקציבים חברתיים. בזכות כל העזרה של כולכם, של כול חברי הכנסת והשרים וראש הממשלה, יש לנו החלטות ממשלה שבאמת משתדלות לעזור ולסייע.

א-מ-מה, כשאני עכשיו בונה עיר בשדרות, מרחיב את העיר, 3,000 יחידות דיור – מה התקן? יש מיגון במרחב הציבורי או אין מיגון במרחב הציבורי? מי אמור להגיד את זה? מי אמור לתת לי את התשובות איפה אני צריך לשים מיגון, איפה לא?

אני בונה פארקים; בשדרות אנו בונים פארקים ענקיים. מגיע להם, מגיע לתושבים שלנו. בונים בעשרות מיליונים ובמאות, ואנחנו מגייסים את הכסף. דרך אגב, חיים, אני שמח שאנחנו רוצים גם לגייס כסף, זה בסדר. גם הקהילות מחוץ לארץ שמחות להיות חלק מהמפעל הציוני החשוב הזה. אבל אני יודע שאני מקבל כסף מהמדינה. אני מגיע לפארק של 40 דונם; אני בודק את המרכיבים של המיגונים, 4 מיליון שקלים. מי אמור לשלם את זה? כלומר, אם משיתים את זה עליי, זה אומר שמה? מה תפקידו של פיקוד העורף?

עכשיו, הייתה ישיבה לפני ארבע שנים. מאז נעלמו עקבותיהם. אני רוצה להגיד פה עכשיו בצורה חד-משמעית: זה לא הנציגים, לא באוגדה ולא בפיקוד דרום, ולא החברים; זה מלמעלה. ומי שלא יודע לתת את הדין, אני לא רוצה שייתן את הדין; אני רוצה שיהיה בן אדם. יש לך כסף. אין לך כסף, תגיד. אני לא יכול לבנות עיר של 6,000 בתים חדשים בלי לפחות 150 מיליון שקלים, לא למיגון שלי ושל משפחתי בבית – למרחב הציבורי. אז אומרים לי: לא, לא נעשה תקן, כי תקן יחייב. תקן לא אמור לחייב אותנו. תקן אמור לחייב את מדינת ישראל שרוצה להגן על התושבים שלה. ופה הנקודה, תמיר; זו הנקודה.

ואותו דבר עם רח"ל. עד שרח"ל באים ואומרים: אוקיי, אנחנו עוזרים ומסייעים. אותו דבר כמו עם נוחי מהיחידה להתיישבות. אני שומע שהם מונעים מהם, עוצרים אותם.

סגרו להם את התקציב. סגרו להם את התקציב.

כשנגיע לחלק, הם ייתנו את ההתייחסות שלהם.

לא, כבוד היושב-ראש, יש פה דבר יותר מורכב. כשאתם רוצים לבנות קיר, כל מדינת ישראל, כל מיטב המומחים, המוחות, המפקדים, כולם עובדים, וזה עובד כמו שעון. אני אומר לך, הינה תקשיב, אני אומר לך: אני גר 23 שנה בעיר שדרות; הקיר הוא חשוב, אבל ילדה בת 12 שתקום בבוקר ותיכנס לטראומה משום שלא היה לה מיגון בדרך שלה לבית הספר, זה הרבה יותר חשוב.

איך אני יודע? כי אנחנו עוסקים בזה יום-יום. ואיך אני יודע? כי זה חשוב גם לחיילים וגם למפקדים. אז שמישהו יעצור את זה. יש לכם כוח ביד. תזמינו את פיקוד העורף, תזמינו את מנכ"ל משרד הביטחון לפה, שיסביר לכם מה התקן של מיגון למרחב הציבורי בשדרות, שיסביר איפה התוכנית הרב-שנתית שאני ביקשתי למען התושבים שלי.

אנחנו עוצרים את הסכמי הגג. חיים מוביל מאבק חשוב לעצור את הסכמי הגג על מנת באמת שיהיו מרכיבים לטפל בתושבים. אני אומר לאלוף: אני צריך מרכיב לזה בהסכמי הגג? הוא אומר: אני לא יודע. אז למה אתה אלוף פיקוד העורף? כדי להוציא לי הודעות? אני לא עושה את הסדר; זה לא התפקיד שלי; זה לא התפקיד שלנו. אנחנו בסוף מנהיגות מקומית, שעובדת בשיתוף פעולה מצוין אתכם ומבקשים את העזרה שלכם. תיכנסו דיון, תביאו אותם לפה, או שיריבו בחוץ באיזה חדר סגור. אני יכול לתת להם ממ"ד; יש לנו ממ"ד רחב עם שתיה, שיישבו יום שלם, יומיים, שלושה, ויוציאו מסמך: מי אחראי על מה, איזה כסף יש למה ומתי מקבלים. כשזה יהיה, הסיפור יהיה שונה, התסכול של תמיר יהיה שונה, איתמר ירגיש טוב, אני ארגיש טוב, וכמובן עשרות אלפי התושבים שגרים בעוטף עזה ירגישו טוב.

בשולי הדברים, אני רוצה לומר עוד הפעם – ומוטי היקר, אני רוצה להסביר את עצמי. אני לא טוען; אני מבקש שאתם כוועדת החוץ והביטחון תביאו את זה. אני לא יודע איך עושים את זה – חוק, תקנה. כל מה שקשור לעוטף עזה הוא צורך. כך אני תופס את זה. הוא צורך ביטחוני. ולכן, אם קיר או פרויקט ביטחוני הוא חשוב למדינת ישראל, גם אמונה דוידי ויסכה דוידי – תבינו, הבת שלי קוראת היום לחיים שבעיר שדרות – כששאל אותה המנכ"ל הפורש – איך קראו למנכ"ל? אני לא טוב בשמות – הורוביץ. הוא אמר לה: יסכה, תגידי, איך את מגדירה את החיים בשדרות? היא אמרה: החיים בשדרות זה "שיגרום". "שיגרום", המציאה מילה, "שיגרום". למה "שיגרום"? כי היא אומרת: אבא, מתי יש שגרה ומתי יש חירום. אז היא אמרה "שיגרום", כי יש יומיים שגרה, שלושה ימים חירום, ארבעה ימים חירום, שלושה ימים שגרה.

אמונה דוידי, יסכה דוידי, ועוד 6,000 ילדים בשדרות ובעוטף עזה, עוד עשרות אלפים של תושבים וילדים, הם הצבא האזרחי הטוב ביותר של מדינת ישראל. כי כולנו יודעים. בואו נניח את זה על השולחן. אנחנו כל פעם שומעים פוליטיקאי כזה שמגיע ואומר משהו, פוליטיקאי אחר, כתב כזה וכתב אחר, וכולם זה בסדר; כולם זה מרחב ציבורי. חבר'ה, בסוף זה על הגב של הילדים האלו. כל הסיפור הזה על הגב של הילדים האלו.

ולכן, תודה רבה שאתם פה. אנחנו מבקשים את הדברים שאמרנו. קחו אותם לתשומת ליבכם. אתם אנשים מצוינים, אנשים שאנחנו יודעים שתפעלו למען זה. תנערו שם, במשרד הביטחון, מה שנקרא, מהקומה ה-14, מאבי למעלה עד למטה, תביאו אותם לדיון, שיביאו את הדברים. תנחו אותם מה לעשות, שיצהירו בפנינו, שנדע פעם אחת מי בעל הבית, על מה, ומה המצב. שיהיה לכם רק טוב.

תודה רבה, אלון. אומנם עכשיו זה אופיר לפי הסדר, אבל אני אתן לך זמן להתאקלם. רביבו, בבקשה. ארבע דקות לרשותך. תנצל ארבע דקות ריאליות.

קודם כול, תודה רבה שבאתם. אני, בשונה מחבריי מימין ומשמאל, חצי שנה ראש מועצה. ואני רוצה בקצרה לשתף אתכם בתחושה שלנו. יצא לי לעבור איזשהו סבב או שניים מאז שנכנסתי לתפקידי. כשיש סבב של לחימה, כולם מגיעים. כשיש פגיעה של רקטה בנתיב העשרה, כולם מגיעים. הבטחות. מה שאתה רוצה, אתה מקבל הבטחה שתקבל. הבעיה היא שהסבבים כל כך קצרים שאין מספיק זמן כדי לממש את ההבטחה.

אין לי ספק שבזמן חירום, כמובן שצה"ל עושה עבודה נהדרת ואנחנו נמצאים איתם בקשר בשוטף – חטיבה, פיקוד, אוגדה, הכול. וגם ממשלת ישראל, אין לי ספק שההחלטות הן החלטות מקצועיות וענייניות ואנחנו משתדלים לגבות בעתות חירום גם כשיש לנו ביקורת. אבל מבחינתי, המבחן האמיתי הוא המבחן של השגרה, כי מעבר לביטחון המתבקש, ואני בטוח שעושים הכול כדי לתת אותו, לא פחות חשובה תחושת הביטחון של התושבים.

לי במועצה יש 21 יישובים, שמתוכם חמישה יישובי עוטף, שתכף אתייחס אליהם. ואני חייב לומר שבשגרה אני לא מצליח לקבל מענה. אני מרגיש כמו איזה עני שמחזר על הפתחים, כאילו מישהו עושה טובה. ואני אומר את זה כאן בצורה מפורשת: אני לא חושב שמישהו עושה טובה; אני חושב שהדברים האלה מגיעים בזכות ולא בחסד; אף אחד לא עושה טובה. אם אני פונה כמה פעמים לנציגי רח"ל שנמצאים אצלי, גם לפיקוד העורף, אני מקבל תשובה שאין תקציב, או שיש נכונות לתת אבל אין תקציב. היו אצלי חבר'ה מרח"ל לפני שבועיים-שלושה, ביקשתי מצלמות לנתיב העשרה.

נתיב העשרה זה יישוב שבכל רגע נתון יכול לצאת מחבל מהאדמה ליד היישוב, סמוך גדר, צמוד גדר. אומרים לי: כן, אין בעיה. ביקשנו מצלמות, שיהיו מצלמות פרוסות ביישוב למען תחושת הביטחון. מבחינתי, נתיב העשרה ויישובי העוטף שנמצאים בסמיכות לגדר הם בדיוק כמו כל מוצב קדמי של צה"ל שבו מושקעים כל האמצעים וכל המכשירים וכל התקציבים, ולצערי, אני לא מצליח לקבל לזה מענה. דיברנו על נתיב העשרה שדרך הגישה אליה היא דרך חשופה ממש. ביקשנו דרך מילוט עם אמצעים, אני לא מצליח לקבל. כל מי שמגיע מדבר בנימוס, הכול בסדר. שורה התחתונה, מענה אני לא מצליח לקבל. לא מצליח.

סוגיה נוספת היא ההיערכות לפינוי. אני מגיע עוד הפעם לנתיב העשרה כי בסבב האחרון שהיה יצא לי לבקר שם. אני רואה שבהתחלה, איך שמתחיל האירוע, אנשים מתחילים לאט-לאט להתפנות. ואני לא חושב שגם שם אנחנו צריכים לתת להם לעמוד במבחן הזה.

יש את הסוגיה של ההיערכות לפינוי, מה שנקרא, מלונית. קבעו לנתיב העשרה איזשהו יעד של מלונית בערבה. עכשיו, אם אנחנו מדברים על משהו חשוב גם בחירום, זה לנסות לשמור על השגרה גם בתקופת חירום. ואף אחד לא חיי בסרט שמישהו ייסע מערבה כל יום למקום העבודה שלו בתל אביב, ברחובות או במקום אחר. ביקשנו לשנות את המיקום. עכשיו, כולם מסכימים שזה מה שצריך לקרות, אבל בשורה התחתונה זה לא קורה.

נמצאים פה נציגי משרד הפנים, שאני חייב לומר ולציין לשבח את אלי רגב שנמצא בקשר רציף ותמידי, אבל עדיין אני לא מצליח לקבל מענה. פנינו, אז למה מחכים? יהיה עוד פעם אירוע וצריך פינוי ואז כולם בלחץ שזה יברח לפה וזה ילך לשם. למה צריך לחכות לאירוע הבא? יש לנו מספיק זמן כדי להיערך לזה, ואני מבקש לתת את הדעת גם לגבי הסוגיה הזו.

נקודה נוספת – אנחנו מדברים כל הזמן על עוטף עזה, שאלה יישובים שנמצאים בטווח של 7 ק"מ. עכשיו, מה זה עוטף עזה? מה זה 7 ק"מ? הייתה לפני שנתיים, לפני חמש שנים, רקטת קאסם שהטווח שלה היה 7 ק"מ, אז אמרו: טוב, זה הטווח, זה ה-7 ק"מ. לי יש יישובים, כמו בית שקמה, כרמיה, שנמצאים בקו 8 ק"מ. יש שם אנשים קשישים שחיים לבד בבית. אנשים קשישים. ברגע שיש אזעקה הקשיש יורד מתחת לשולחן. אדם בן 70, בן 80, זה מה שהוא עושה. אין לו לאן ללכת.

צריך לתת את הדעת לזה. אמרתי את זה גם במפגש האחרון כשהיה ראש הממשלה באוגדה, מה זה עוטף עזה. מי אמר שהאיום שהיה נכון לפני שמונה או עשר שנים רלוונטי להיום? אז נראה לנו שלמקום הזה ולנקודה הזאת היא לא באמת נותנת מענה לצרכים של היישובים. אני, למשל, גר בבאר גנים. שוב הבת שלי, בת 12, כמו שאמר פה אלון, מהסבב הסלמה האחרון, כל יום מתחילה לבכות סתם בלי סיבה, בלי סיבה. שואל אותה: מה קרה?

בת כמה?

בת 12. הבת שלי, תמר, כל יום מתחילה לבכות. כלום, שום סיבה, שום דבר, מסבב הסלמה האחרון. נצמדים לממ"ד כל יום, גם בזמן שגרה, שום סיבה.

יש גם אצלנו, כמו שאמר תמיר, עלייה מטורפת בכמות הפניות למרכזי החוסן, והפניות הללו לא קורות בזמן חירום. הן קורות חודש וחודשיים אחרי. ותחושת הביטחון והחוסן אמורים לקרות בימים האלה, בזמן השגרה שאחרי החירום, כי מי יודע מתי יקרה הדבר הבא? ומבחינתי, זו לא הנקודה המשמעותית. הנקודה המשמעותית היא איך מתמודדים עם השלכות של אירועי החירום האלה בשגרה. ולזה אנחנו לא מצליחים לקבל מענה. ממש לא. אז זאת נקודה נוספת שאני חושב שצריך להתייחס אליה.

מבחינת העוטף – מה זה עוטף? לי, למשל, במועצה, כמו שאמרתי, יש חמישה יישובי עוטף. וזה לא שבתי הספר נמצאים ביישוב כזה או אחר. כולם נמצאים באותו מקום. אני לא רואה איזשהו צורך לעשות הבחנה בין יישוב כזה או אחר. אני מבקש שתינתן הדעת גם לגבי הסוגיה הזאת. תודה רבה.

תודה רבה, רביבו. אופיר, אתה בשל? אופיר, ארבע דקות לרשותך.

בוקר טוב. קודם כול, באמת אני רוצה לברך על כך שאתם מגיעים לפה. זה חשוב מאוד בשבילנו.

תראו, אנחנו נמצאים באמת בקונפליקט מאוד בעייתי. אנחנו חיים בשני עולמות. מצד אחד, אנחנו צומחים וגדלים וממשיכים לבנות, ממשיכים לעבד את הקרקע עד המטר האחרון. אנחנו מביאים לפה הייטק ותעשייה, ומייצרים פה חינוך טוב. ובאמת האזור שלנו, מסתכל על שער הנגב, צמח בעשר השנים האחרונים מ-5,000 תושבים קרוב ל-9,000 תושבים וממשיכים לצמוח ולבנות, וזה על אף הכול. זה הדבר שצריכים לזכור, כי באמת אנחנו נמצאים בקונפליקט הזה: מה להציג – את התמונה הזאת של הצמיחה? או את התמונה הזאת, הקשה?

אנחנו צריכים לשים את הדברים על השולחן. בשנה האחרונה נפל דבר, השתנה פה משהו. ב-17 שנים הייתה ככה כל פעם עלייה של המתח, של הירי וכדומה; בנקודה מסוימת היה איזשהו מבצע, תקופה אחרי זה תקופה ארוכה של שקט. אנשים, התושבים יכלו לנשום אוויר, להיפתח, לבנות מחדש. בשנה וחצי האחרונות, עשרה סבבים, יום-יום הנושא הזה של השריפות, בלונים. הצטרפו אלינו פה עכשיו האיומים האלה של הנ"ט, שהולכים להרחיב עליהם, וכל מיני דברים כאלה. השריפות האלה שמגיעות, הרוח שמביאה את כל השריפות למרחב הזה בתקופה קשה. זה מה שגורם לאנשים – קשה יותר למלא את הריאות בחמצן מסבב לסבב. אתה בקושי יכול לבנות את עצמך. ולזה אנחנו צריכים לשים לב. אני חושב שזה הדגש המשמעותי: חל שינוי בשנה האחרונה לעומת 17 השנים האחרונות.

שינוי לרעה.

שינוי לרעה, שאין את היכולת, את החוסן הזה, לבנות את עצמנו, התושבים, מחדש בין מבצע למבצע. זה כרגע לא קיים. הוא לא מאפשר לנו את היכולת למלא את עצמנו מחדש. זה משהו שאנחנו צריכים לשים לנו מול העיניים ולשים את זה על השולחן.

אתה יכול לומר משהו ביחס לגידול? אמרת שהגידול הוא מ-5,000 ל-9,000. זו כמעט הכפלה.

נכון, בעשר השנים האחרונות.

אתה יכול לאפיין את השנה וחצי האחרונות ביחס לשמונה וחצי השנים הקודמות?

אנחנו נראה את התוצאות האלה רק בעוד כמה חודשים; לא נוכל לראות את זה עכשיו. תזכור, גם כשאנשים עוברים תקופה, הפעילות שהם שעושים, זאת אומרת, אם הם מחליטים להישאר, לעזוב, לעשות שינוי, כל דבר כזה לוקח כמה חודשים. זה לא מהיום לעכשיו. אנחנו צריכים לזכור, יש פה באמת מלחי הארץ שגרים פה וחיים פה. וגם הקול הוא קול בעייתי. גם אנחנו בתור ראשי מועצות, או אלון בתור ראש העיר – לאיזה קול לתת ביטוי יותר חזק? הקול שבאמת קשה בו? או הקול שצומח? כי בסוף אנחנו רוצים להביא פה תושבים, שיבואו לפה לחזק את התושבים שלנו. וזה מעמיד אותנו בקונפליקט לא פשוט.

אני רוצה לגעת בנקודה – תראו, אני מסתכל על זה – האזור שלנו הוא – תראו, היה פה לפני – אולי אני אגע בזה – לפני איזה שלושה חודשים מישהו ניסה לומר שהוא אחראי על כל הנושא של החלטות ממשלה. ואמרתי לו: תשמע, אנחנו חייבים לחזק פה, להשקיע פה בחינוך, להשקיע פה בתשתיות, להשקיע פה בתרבות ובקהילה. הוא אומר לי: תשמע, אופיר, אתה צודק, אבל בכל הפריפריה צריכים – גם בירוחם, בדימונה, בקריית שמונה. ואז נפל לי האסימון: אנחנו לא פריפריה, שעה מתל אביב. אנחנו מוצב קדמי; אנחנו קו קדמי. וזה שינוי תפיסה. וכמו שמשקיעים 3, 4, לא יודע כמה מיליארדי שקלים בקיר התת-קרקעי הזה, המכשול, מה שהיה מדובר, בשביל לתת מענה, וזה נשמע הגיוני, אנחנו צריכים גם לזכור להשקיע את זה גם בצד האזרחי פה. כי אם לא נעבה את המוצב הקדמי הזה ולא נחזק אותו, אז הוא ייחלש והמוצב הקדמי הבא יהפוך להיות אשקלון, אחרי זה אשדוד. וזה משהו שאנחנו צריכים לראות את זה מול העיניים כל הזמן.

בשבוע שעבר היה פה מנכ"ל משרד החינוך. אני לא יודע אם זה קשור ממש לחוץ וביטחון, אבל בשביל להבין – החוסן הוא חוסן ביטחוני. פגישה שלמה לנסות להסביר מה הצרכים פה. אנחנו צריכים פה כיתות יותר קטנות, עוד סייעת חוסן בכל גן. הילדים פה נמצאים באתגר אמיתי, ואנחנו צריכים לראות את זה מול העיניים שלנו. סייעת בכל גן, שיהיו יותר מבוגרים פר ילדים צעירים. זה משהו שהוא גם בחינוך, בבתי ספר וגם בגני ילדים. אנחנו צריכים להשקיע בפעילויות תרבות ולחזק. זו נקודה אחת.

אנחנו צריכים לזכור נקודה אחרונה – אנחנו אומנם מוצב קדמי, אבל אנחנו לא מוצב חודר. וזה משהו שצריכים לשים לנו מול העיניים. יש כאן כל מיני תוכניות ורעיונות לכל מיני חסמים והסתרות וסוללות וקירות וכדומה. כל מה שרוצים לעשות, צריכים לעשות בראייה אזרחית. אנחנו רוצים שיחיו פה אזרחים. אם צריכים לעשות פה קיר חוסם או איזה משהו, מסתור, שיבואו עם מסלול אופניים שיהיה הגיוני לאנשים שגרים פה, שלא נהיה פה עכברים בתוך מחילות כאלה. אנחנו לא נסכים לזה בשום אופן. צריכים לתת פה מענה לדבר הזה. כל דבר שמדברים עליו בנושא מיגון, הסתרה, חסימה, חייב לבוא בראייה אזרחית. זו נקודה נוספת ועל זה אנחנו ממש נעמוד על רגליים האחוריות כדי שיהיה פתרון מלא לדבר הזה.

דבר אחרון הוא הנושא הזה של התקציבים, מיגון, רח"ל וכדומה. אני לא בקיא ממש בזה, אבל כל פעם שאני מבקש לראות איך אנחנו פה מקבלים עוד סיוע מרח"ל, שמלווים אותנו פיזית, ונמצאים פה וכדומה, הבעיה היא שזה נתקע אחר כך בתקציב. אני לא אחזור על הנושא של כל תוכניות הפינוי, שזה משהו תאורטי; אני לא יודע אם זה באמת ישים, אם זה יהיה באמת כשצריכים את הזה בזמן אמת; אם זה יעבוד ויהיה לזה את התקציב הנכון.

הנושא של מיגון, מיגוניות, תוספת לכל מיני מבני ציבור, מבני חינוך חברתי – חייבים לקדם את הדברים האלה ולתת, לשחרר את זה. אני מבין שיש תוכנית עבודה מסודרת לרח"ל. צריכים לתת להם – אני לא יודע, משרד הביטחון, מי אחראי על זה – לשחרר להם את האפשרות להוציא לפועל את התוכנית הזאת, שנוכל לעבוד כמו שצריך.

לסיכום, מצד אחד, אנחנו חיים פה באמת בקונפליקט יום-יומי. שני סיפורים שחיים בתוכנו, כל פעם סיפור אחר יותר חזק, וזה משתנה בערך בשעות. פעם אחת, זה הסיפור של התמיכה, של הבנייה, של הפיתוח; יש פה באמת אנשים חבל על הזמן. מצד שני, הקושי האמיתי, ויש פה קושי אמיתי, לכולם קשה. לכל אחד יש את הדרך שלו להביע את זה כלפי חוץ איך הוא מתמודד עם הקושי הזה. תודה.

תודה רבה. אנחנו עוברים הלאה. גמרנו עם כל ראשי המועצות האזוריות וראש העיר שהגיעו. אנחנו עוברים לנציגים של המועצות. שלוש דקות לכל אחד. ארמי, בבקשה.

שלום לכולם. אני חייב לציין בפני הוועדה שכולם יודעים שהמציאות בדרום השתנתה. כמו שאמר איתמר, המציאות השתנתה. טילים יותר מדויקים ועם יותר חומר נפץ. אנחנו במועצה האזורית מרחבים, ממש ב-25-7 ק"מ, רוב היישוב, 90% מהיישובים שלנו, וב-70% מהבתים אין מיגון. דיברנו על זה גם בישיבות הקודמות. חייבים לתת את הדגש לזה, לעזור לתושבים למגן את הבתים שלהם, מעין הלוואת מדינה כזאת לטווח ארוך.

אתם צריכים להבין, בסבב האחרון, ל-100% מהילדים שפנו לעזרה, מבדיקה שעשינו, אין בבתים מיגון. זאת אומרת, יש לזה התאמה של אחד מול אחד.

כל ילד שיש לו מיגון לא בא לחוסן.

לכל ילד שפנה לפסיכולוגים אין מיגון. אצלנו אין מרכזי חוסן, שגם זה דבר שצריך לשים את הדגש עליו. אין לנו את העזרה הזאת מהמדינה, מה שיש בעוטף, וטוב שעוזרים בעוטף. אבל אני אומר גם שהוועדה צריכה לשים את הדגש על זה, לעזור במיגון, בטווח של 40-7 ק"מ, אם זה באופקים, אם זה אצל איתמר, אם זה במרחבים, ב-40-7 ק"מ. ממש, אתה רואה את זה בצעקה של הילדים. קודם כול, אין מרכזי חוסן ואין להם גם לאן לפנות; יש חוסר בפסיכולוגים. ואם רוצים לעבור את הסבב הבא, ובכלל את המלחמה הבאה, עם חוסן של הקהילה האזרחית, אתם חייבים לשים את הדגש על זה, אדוני. תודה.

תודה רבה. אייזיקסון?

קודם כול, תודה על הכינוס. גדי ביקש שאני אמסור שהוא מצטער שהוא לא יכול להגיע; אבל הוא שמח על המפגש הזה.

לדבר אחרי אלון ותמיר זה קצת קשה, אבל אני אגע בשלוש נקודות. גם חיים ביבס העלה את הנושא של הרבש"צים. זה מאוד בוער לנו. יש לי 33 רבש"צים. שיהיה איזשהו הסדר איתם. אני לא רוצה להיכנס לזה. חיים דיבר מאוד יפה בנושא הזה.

רק הערה בנושא של הרבש"צים, ואני אומר את זה גם לחברי הכנסת. אנחנו ישבנו השבוע על נושא הרבש"צים. גובשה כבר טיוטה של הצעת חוק בנושא של הרבש"צים. אגב, אחרי מחלוקת בתוך המִילְיֶה שלכם, הגיעו בסופו של דבר להסכמה. אני אומר לחברי הכנסת: זה תהליך חקיקה שיונח לפתחנו ממש עם תחילת הכנסת הבאה. ההסכמה בתוך עולם המועצות היא עוד תעזור מאוד לנו להתקדם ולקדם את הנושא הזה. יש כמובן את המהלך של משרד הביטחון, אבל אני פשוט אומר את זה לצורך עדכון. סוגיית הרבש"צים היא סוגיה שהוועדה מטפלת בה. וצודק ביבס שאמר: זה נושא לחקיקה. זה לא נושא, מה שנקרא, "תעשה טובה". זה נושא לחקיקה. יש שם סוגיה תקציבית, כל אחד מאיתנו מכיר את הבעיה; אבל רק לעדכן, הנושא הזה הוא לפתחנו ממש לחקיקה בכנסת הבאה.

בבקשה. סליחה, אילן.

אין בעיה. אז אני לא רוצה להוסיף. אני גם מכיר את הישיבה שהייתה לכם לפני יומיים. אז אין צורך להרחיב על זה.

מרכיבי ביטחון ביישובים – במועצה האזורית אשכול יש 32 יישובים, שבעה יישובים מעל ה-7 ק"מ. יש ארבעה יישובים בין 7 ק"מ ל-8 ק"מ. הם לא זכאים למרכיבי ביטחון אפילו הבסיסיים ביותר. אני חושב שזה פוגע, זה תסכול לחוסן, לשוויוניות. אני כן רוצה איזושהי התייחסות למעל ה-7 ק"מ. וגם מה שתמיר אמר, התחיל כל נושא בית הספר בניצני אשכול, פגיעה במיגון, עלות מאוד כבדה, מיליון שקלים, שלקח מעל שנתיים לקבל. סוף-סוף הצלחנו, אני חושב שהצלחנו – אני לא בקיא בכל הפרטים – לקבל את הסכום מכל הגורמים ומתחילים לעבוד עוד הקיץ, בתקווה. אבל, כמו שתמיר אמר, יש המון מבנים שעשינו להם מיגון לפני עשר, 15 שנים, שאין אחזקה. אנחנו מקבלים מפיקוד העורף, אני כקב"ט מועצה מקבל אחזקה; אין אחזקה למרכיב הזה. אז צריך לראות איך אפשר להכניס את הנושא של האחזקה לדברים. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו עוברים לניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. ניר, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.

שלום לכולם. יש לי אומנם היסטוריה די ארוכה של עבודה בגזרת העוטף, אבל אני לא מהליגה של ראשי המועצות. ולכן, אני לא רוצה להתייחס בכלל לפרקטיקה.

אני רוצה לגעת בשתי נקודות שאפשר לראות אותן ולהבין בהן היטב מהמקום שבו אנחנו מתבוננים על המרחב. ראשית, יש תקופת מעבר פוליטית ואין תקציבים ולא ברור. צריך להיות ברור לכולם – כשיצטרכו, יהיו פתרונות. כן תקציבים לא תקציבים, כן ממשלה לא ממשלה – האזור הזה צריך לדעת שכשיצטרכו, יהיו פתרונות. גם תוכנית מלונית לא תוקצבה לפני צוק איתן; היא תוקצבה בדיעבד. אבל הציבור צריך לדעת שיש מאחוריו מדינה חזקה וכשצריך, יהיה פתרון.

לנהל את השגרה זה מאוד מתסכל, ה"שיגרום" הזה שתיארנו אותו פה. כולנו מכירים את זה מרחוק. יש מי שמכיר את זה מאוד-מאוד מקרוב וזה באמת קשה. אבל זה התפקיד של הרשויות המקומיות, לזה הן נבחרו. וזאת לא משימה פשוטה, והתפקיד של הממלכה הוא לעזור להם כמיטב יכולתה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים. הם הרבה יותר בקיאים ממני, הם נמצאים בחזית.

אני רוצה לדבר על תופעה אחרת, מאוד חדשה, מאוד קשה. תראו, יש 21 יישובים צמודי גדר. 21 יישובים שאצלם כל האיומים הם יותר. שם המנהרה זה איום מוחשי, שם נופלים יותר בלונים, שם נופלים יותר קסאמים, שם הסיכוי שתהיה פאזה שתגיע אליהם יותר גדולה.

מה זה בכלל "צמוד גדר"?

4 ק"מ.

עד 4 ק"מ.

אנחנו בשבוע שלישי של צוק איתן, בישיבה אצל אלון שוסטר, הגדרנו את זה "כשוכני ארץ המנהרות". יש כאן פחד פסיכולוגי נוסף מאוד גדול שלא היה קודם. יש 21 יישובים כאלה: מושב אחד, נתיב העשרה; העיר שדרות; שני קיבוצים דתיים, עלומים וסעד; ו-17 קיבוצים שלנו. 17 הקיבוצים האלה לא מקבלים ביקורים. הם נעלמו מהמפה. כשאני הייתי יושב-ראש, בניר עם בשנים קשות שרון היה, אולמרט היה, הנשיא פרס היה, כולם באו. 17 קיבוצים שלנו, ממשלת ישראל "יוק". זה לא בא על חשבון הדבר הזה, זה לא עולה כסף, זה לא מאמץ; אבל מוכרחים לשדר שכאן, לאורך הגדר, כולנו עם אחד. אי-אפשר להמשיך עם הקו הזה. הוא בלתי נסבל. הם לא יגידו את זה. אז אני אומר את זה. תודה.

תודה רבה, ניר. אמיתי, יושב-ראש הקיבוץ הדתי, בבקשה.

שלום. תודה שאתם באים. תודה למוטי שעזר גם בחלק מהיוזמה הזאת. תודה לאבי שהיה איתנו גם בכינוס בעלומים, נתן הרצאה חשובה על הביטחון, נתן פרספקטיבה.

תראו, אמרו את זה פה ראשי הרשויות, ואני רוצה שהוועדה תשים לב שיש שינוי; והשינוי, כמו שנאמר, הוא שינוי לרעה. ואם המרכיב של החוסן האזרחי שדיברו עליו פה הרבה לא יקבל איזושהי דחיפה משמעותית וכלים והתגברות על כל הביורוקרטיות ועל המריבות ששמענו גם בתוך משרד הביטחון ודברים אחרים – אז המציאות הזאת תחלחל ותפגע בביטחון בצורה ישירה. זה הסיפור.

איך זה יתבטא? האם יש נסיגה מהצמיחה הדמוגרפית? אז אמרו לך פה שזה לוקח כמה חודשים, לפעמים זה לוקח יותר; אבל זה מה שצריך לעשות. זאת אומרת, צריך להבין שזה המרכיב האזרחי של חוסן האזרחי, או הנשק המשולב החשוב ביותר במערכה הזאת שבה אנחנו נמצאים. וכולם אומרים, בצדק, שאנחנו לפני שלב נוסף. אז בשנה, בשנה וחצי האחרונות, אנחנו שומעים את זה מכולם. אתם תשמעו את זה מהתושבים, שמעתם מראשי הרשויות. זו הנקודה המרכזית ואיתה צריך לצאת ואיתה צריך לעשות את התוכניות.

כמה דברים שקשורים אלינו, למרחב הכפרי של האזור הזה. אז אני - - - איזו נקודה קטנה אבל חשובה עבורנו בתקנות של הפיצויים: פיצוי לעבודה בענפי השירות במצב חירום, במצב ביטחון מיוחד. משהו בתקנות היום לא מכסה את זה. אז אם גננת לא מגיעה לעבודה ביישוב שלנו, אין לזה פיצוי היום בתקנות של מס רכוש וקרן פיצויים. וצריך לעדכן, לתקן ולהתאים את זה כדי שיהיה פיצוי גם למרחב הכפרי.

מיגון למבנים מרכזיים שלנו ביישובים מאפשר שמירה על החוסן הקהילתי והתכנסות גם במצבי חירום. וזה דבר מאוד חשוב. ואין היום מבנים, או שיש מעט מאוד אפשרויות להתכנס, למשל, כמו ביישובים שלנו כאן, בסעד ובעלומים. וכיוצא בזה, מיגון לעסקים. וזה חלק מהחוסן. זאת אומרת, לא צריכה להיות פה איזו טובה אישית שתמיר עידאן, ראש המועצה, עושה כדי להשיג מיגונית לגזר בקיבוץ סעד. אנחנו צריכים פתרון בשביל זה. צריך פתרון מערכתי בשביל זה. אין סיבה שזה לא יהיה חלק מהתפיסה. אמרתי, היכולת לקיים פה עסקים גם בחירום ולעבוד ולהמשיך להתפרנס היא חלק מהחוסן האזרחי, שבסוף הוא הנשק המשולב שלנו בביטחון.

הנושא של השריפות הוא נושא מרכזי. אנחנו צריכים איזושהי תוכנית מסודרת לטיפול, או בלקיחת האחריות של היישובים שעושים את זה באופן וולונטרי. צריכה התארגנות מסודרת לעניין הזה כדי שהטיפול בשריפות – תראו, לדבר הזה יש אפקט גם כלכלי וגם בעיקר אפקט פסיכולוגי משמעותי ביותר; וצריך לדעת לטפל בו. אני לא נכנס לעניינים הביטחוניים, אבל היכולת לטפל בשריפה מהר ולכבות אותה ולצמצם את הנזק היא קריטית.

מי שרוצה, יכול לבוא ב-12:00 לקיבוץ ניר עם, לראות איך עושים את זה, את מה שאתם לא עושים.

נכון.

עשינו מערכת אזרחית עצמאית, עם אורך של 20 מטר, מצלמת תרמית ורחפן כיבוי, כי אתם לא עושים את זה.

מי אדוני, בבקשה? מי אדוני?

מכיוון שהשריפות אינן איום מדיני, אלא מציאות של האזור שלנו, אתם לא עושים את זה.

מה שמך? מה שמך? רק לדעת. מה שמך, סליחה?

קוראים לי אלון אלשיך. אני נמצא בקיבוץ ניר עם. התחילו לקרוא לי אלון בלון, כי עזרתי לפתור את הבעיה של הבלונים, כי אתם לא עושים את זה.

כן?

אז בקיצור ולעניין, אני שמעתי מאנשי מפיקוד העורף – תסתכלו לי בעיניים – ששמו ידיים על הכרס שלהם ואמרו לי: זה לא איום בטחוני. אני אומר שזה איום ביטחוני וזה איום מדיני וזה איום אסטרטגי. ואנחנו לא נחיה פה ככה. ואנחנו עומדים פה על כתפיים של ענקים, ואנחנו חלוצים, ואתם מזלזלים בנו.

תודה רבה.

משפט האחרון. זה באמת הנושא של החקלאות, לא רק העניין של השריפות, אלא נושא החקלאות. הייתה סדרה של כתבות השבוע בנושא של חקלאות. אחת מהן עסקה באזור הזה. צריך לתמוך באופן מיוחד בחקלאות בעוטף. זה חלק מהחוסן. והסוגיה של מחירי המים או מה שראו בכתבה ב"כאן" השבוע, נדמה לי יום שלישי – כדאי להסתכל על זה. זה יהיה חלק מאותו חוסן אזרחי, חוסן כלכלי, שיאפשר פה את הצמיחה, את המשך הצמיחה הדמוגרפית ולא את הנסיגה. זה הסיפור הגדול. בואו נתמוך בזה. תודה.

תודה רבה. אחרון הדוברים מהצד הממסדי, קב"ט מועצות אזוריות, אורי, בבקשה.

תודה רבה. אני מלווה את עוטף עזה לא מעט שנים, בטח בשלוש השנים האחרונות שבהן אני עובד במרכז המועצות האזוריות. ואני חושב, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שאני לא שמעתי את עוצמת ההתבטאות שהציגו פה ראשי הרשויות, את הטונציה, ואני מציע שנקשיב להם כולנו; כי, בעיניי, זה מלמד על השבר שהאזור הזה נמצא בו.

סוגיה אחת מרכזית שעלתה פה בין השורות היא סוגיית מערכות היחסים בתוך משרד הביטחון. תראו, כשהקימו את רח"ל לפני הרבה מאוד שנים, אז הציניקנים בינינו אמרו שחוץ מרח"ל הקימו עוד ארגון אחד סודי שנקרא לא"ה. לא"ה זה: לא אני, הוא. זה קורה בין משרדי הממשלה, זה קורה בתוך משרד הביטחון. לפחות כוועדת החוץ והביטחון אני חושב שנכון שתכנסו לזה, ויפה שעה אחת קודם, על מנת לראות מי עוסק במה בכל המגרש הזה.

סוגיית הרבש"צים – אנחנו שותפים לעשייה. ואני רק מבקש להדגיש נקודה אחת, דיברנו עליה, אבי, גם ביום שני. חקיקה זה תהליך שייקח זמן. יש בעיה שצריך לסכם אותה מול משרד הביטחון היום. אנחנו, אגב, היום אחר הצוהריים יושבים עם משרד הביטחון, וזה מה קורה עד אז. כי נכון להיום היישובים, רוב היישובים, לא חתמו על החוזים החדשים שמשרד הביטחון הוציא להם. משרד הביטחון עצר להם את השכר, ומה-1 באוגוסט הם לא יוכלו לשלם משכורות לרבש"צים. דיברנו על זה גם ביום שני וצריך לעסוק בעניין הזה.

נקודה אחרונה בנימה האישית. אני בעוד שבוע מסיים את עבודתי במרכז המועצות. אני מבקש להודות לך, אבי, באופן אישי ולחברי הוועדה. אני יודע כמה פעלתם ופועלים לטובת הביטחון, בטח במרחב הכפרי, ושתמשיכו בזה. תודה רבה.

תודה רבה. אני לא הייתי ממהר להוציא הודעה כזו, כי הוועדה עוד לא הצביעה על זה. אז לא כדאי לך. אבל תודה רבה, בכל מקרה.

הייתה כבר ועדה אחת שהצביעה; זה לא עזר לו.

תודה רבה, אורי, בכל מקרה, גם על הדברים וגם על המפגשים איתך לאורך הרבה מאוד שנים, למרות שהיום באת בלי הכובע המפורסם.

מה פתאום. הוא פה. אין דבר כזה.

אז סליחה. סליחה.

אנחנו מבקשים ממספר תושבים שביקשו לדבר, לפי רשימה שנרשמתם. שלוש דקות. נא לקחת מיקרופון כדי שנוכל לשמוע אתכם. אני כבר אומר את השמות. חמוטל, ראשונה. לאחר מכן – ניר ושמעון. זו השלישייה הפותחת. חמוטל?

שלום. אני חמוטל. אני לא תושבת האזור. אני מזכירת קיבוץ עלומים. אני בת האזור, אני בת קיבוץ ניר עוז, ולכן, מבחינתי, חזרתי הביתה אחרי לא מעט שנים.

אני אגיד כמה מילים דווקא כמי שבאה קצת מרחוק, ואני רואה את התמודדות היום-יומית עם כל נושא הביטחון בכל ההיבטים. אמיתי ככה דיבר על זה קודם. אז אני אגיד, גם הנושא הזה של העסקים, שהיכולת להמשיך ולנהל עסקים גם כשיש שריפות וגם כשהעובדים צריכים לבוא, וזו בדיוק העונה הבוערת ואין להם מיגונית שהם יכולים להגיע אליה בזמן סביר בתוך בתי האריזה, שזה מה שקורה לנו בעלומים. בכלל הגעה של העובדים במצבים ביטחוניים לחוצים לעבודה שאחרי זה לוקח זמן עם כל נושא הפיצוי והפיצוי לעובדים, שחשוב לנו לשמר אותם, בעיקר במערכות הקהילתיות. כדי לשמור על השגרה, אנחנו מפצים אותם ואחרי זה לא מקבלים פיצוי, ומנסים להתמודד עם זה. וזה באמת הסיכון שאמיתי הציג.

גם כל הנושא של להמשיך ולקיים את המערכות הקהילתיות בזמן חירום, כשזמן חירום זה לא רק בנקודה עצמה. דיברו פה על בלבול בין השגרה לחירום. ואני יכולה להגיד עוד פעם, כשאני באה ממקום אחר בארץ לכאן, והחוויה הזאת שאתה כל הזמן עוסק בנושא של הביטחון, זה משהו שהוא פתאום נופל עליך out of the blue; "צבא אדום" בבוקר, זה ההתארגנות של הילדים, ופתאום זה קורה כשהילדים נמצאים בגני המשחקים. הצורך באיזושהי תמיכה, שהיא תמיכה כל הזמן, ולא רק במצב הביטחוני כשהוא קורה, אלא צריך לבנות את זה ושזה יהיה איזשהו מערך תמיכתי כל הזמן. נראה שיש כאן שבועות רגועים, הכול היורד. לא. דווקא בזמנים האלה צריך שתהיה פה עזרה באמת מאוד מסיבית של אנשי טיפול, של אנשים שיכולים ללוות את ההורים, אנשים שיכולים ללוות את העובדים שמגיעים הינה, כדי להמשיך ולתמוך באוכלוסייה.

אני חושבת שההגדרה של מוצב קדמי היא מאוד-מאוד נכונה. אלה אנשים שכאילו חיים בשלווה והכול שגרה, אבל זה מקום שזקוק לאיזושהי תמיכה כל הזמן. אנחנו צריכים את העזרה של המדינה גם בבינוי ובעזרה בתשתיות ובהבאה של אוכלוסייה ושיהיה לה איפה לגור, ובתשתיות טובות, וגם בכל נושא העסקי והתמיכה במצבים הביטחוניים האלה. תודה.

תודה רבה. ניר?

שמעון ידבר קודם.

שלום לכולם.

רגע, שמעון, אתה מדבר אחרי ניר.

לא חשוב, לא חשוב. אני נותן לו.

אוקיי.

למי שלא מכיר אותי, שמי אלחרט שמעון.

תרים את המיקרופון, אנחנו לא שומעים אותך.

למי שלא מכיר אותי, שמי אלחרט שמעון. אני מסעדן מהעוטף. אני מייצג את המסעדנים בעוטף עזה. נתתם לי שלוש דקות, קצת קשה לסכם 19 שנים בשלוש דקות. אני אנסה לסכם את השנה וחצי האחרונות בשלוש דקות.

אני רוצה לפתוח בסיפור קטן שימחיש עד כמה כולכם פה לא הצלחתם, פשוט לא הצלחתם במשימה שלכם. יש פעם בשנה טקס לחלוקת תארים במכללת ספיר שקרובה לשדרות. אנחנו כמסעדנים נערכים לטקס הזה, ולמה? בסיום הטקסים כל המשפחות מגיעות לאזורי הבילוי – מסעדות, פאבים, פיצריות וכדומה – ופשוט יושבים יחד עם הבוגרים וחוגגים את חלוקת התארים שלהם. כמובן, מבחינתנו, אנחנו צריכים להיערך עם צוות עובדים גדול, להיערף עם הכנות יותר גדולות, עם הזמנות יותר גדולות. וכצפוי, ביום רביעי הגיעו כולם. כשאני אומר "כולם" זה סדר גודל של 300-250 איש שנכנסו למסעדה שלנו, והכול עבר בשלום.

יום חמישי שוב, אנחנו נערכים עם אותו צוות, עם אותן כמויות עובדים, עם ההכנות המתוגברות – ואזעקה אחת קוטעת לנו את הכול; אזעקה או טיל אחד, זה אפילו לא סבב. אני לא יודע אם הצבא הגיב אחר כך. אני לא יודע אם בכלל אנשים בארץ היו מודעים למה שאנחנו עברנו. אני והשותף שלי, ג'ורג' שיושב שם, יושבים בחוץ אצלנו במסעדה ופשוט היינו בהלם. אין מילה אחרת. 250 איש קמים ועוזבים אותנו כשאני לא עשיתי שום דבר רע. אני יודע לתת שירות טוב, אני יודע לעשות אוכל טוב. חלקכם יושבים אצלי; עם חלקכם דיברתי. אני חושב שאתם – אני לא רוצה להשתמש במושג "מעלימים עין", אבל בהחלט הערבות ההדדית היא מכם והלאה. וכשאני אומר "מכם והלאה" אני מתכוון אליכם, חברי הכנסת, כי אתם הנבחרים שלנו, אתם אלה שאמורים לדאוג לתושבים.

יושבים פה גם נציגי משרד האוצר. אני חושב שיש התעלמות מוחלטת של משרד האוצר מכל מה שקשור למסעדנים בעוטף. ישבתי אצל חלקכם במשרד, דיברתם יחד איתי על קפה. אתם מכירים את המצוקות שלנו, אתם מכירים את הבעיות שלנו. אנחנו מצפים שלא תגלו רק אמפתיה, כי בסוף, מה לעשות, עם אמפתיה אנחנו לא הולכים למכולת. אנחנו צריכים שתעשו צעדים משמעותיים עבור המסעדנים בעוטף. אולי זה נשמע גרנדיוזי וגדול, אבל אין לכם מושג כמה זה פשוט וקל. משרד האוצר יחד עם קרן הפיצויים החליטו להעניק פיצויים על נזקים ישירים לדבוראים כי, מה לעשות, נשרפו להם הכוורות, לחקלאים כי נשרפו להם השטחים, ולתיירות.

אותנו, המסעדנים, לא הכניסו לענף התיירות. אתמול ישבנו עם גפני, יושב-ראש ועדת הכספים; בחור מאוד נחמד, הקשיב לנו בקשב רב. אנחנו הבנו שהמפתחות נמצאים במשרד האוצר, כמו שאתה אמרת לנו, אבי. במשרד האוצר ולא אצל גפני. אנחנו מבקשים מכם: תעזור לנו. יש לכם השפעה, אתם יכולים להשפיע. אנחנו לא יכולים לחכות לבחירות. אותי לא מעניין מי נמצא בממשלה, מי נמצא בקואליציה, מי נמצא באופוזיציה. אותי מעניין העסקים שלי, מה לעשות. בסוף אנחנו לא רוצים לסגור. ואני מניח שאתם יודעים כמה תעלה לכם לשקם את הכלכלה בעוטף במידה שהיא תקרוס. אתם רק צריכים להכניס לכם לראש שמעבר לטרור הביטחוני שאנחנו חווים פה יש גם טרור כלכלי שעליו אף אחד לא נותן את הדין.

מה לעשות, אני מגדל פה שלושה ילדים עם פוסט-טראומה. אני עושה את זה לבד; אני עושה את זה טוב. עצוב להגיד, אבל הפנמתי את זה. אני חי 19 שנים תחת איומי טילים. אני גר בשדרות 40 שנה. אני דור שלישי בשדרות. אני לא מתכוון לעזוב את שדרות. אני אעזוב רק בגללכם, אם בסוף אף אחד לא ייתן לי את הרשת הכלכלית; כי רשת ביטחון אף אחד לא מסוגל לתת לי. תודה רבה.

תודה רבה. ניר, בבקשה.

צוהריים טובים. אני ניר שוחט מקיבוץ ניר עם.

רק שנייה, שנייה אחת.

ניר אחר?

רק שנייה אחת לעדכן. אנחנו מלווים את זה, גם אני כראש הרשות. זה בדיוק העניין. נפגשים עם שר האוצר בשבוע הבא, אבל אין ועדת כספים. אם צריך לעשות תיקון לחוק הפיצויים, כרגע אין ועדת כספים שמתכנסת.

יש.

יש. שתי ועדות סטטוטוריות קיימות.

אלון, אני חברה בוועדת הכספים, אבל הנושא הזה לא עלה.

אבל זה מה שאני אומר. שנייה, זה מה שאני אומר. אם אתם תבואו ותגדירו שכל מה שקשור לעוטף עזה הוא כמו זה, אז נדלג. כל פעם אומרים לי: רגע, זה לא שוטף. עזבו את החלטות ממשלה שחצי מהן תקועות עכשיו בוועדות. אני אתן לכם דוגמה, אלי כהן בזמנו, אחלה שר כלכלה, נתן לנו 2 מיליון שקלים לפתח אזור תעשייה. זה לא עובר. זה לא עובר. הכול תקוע. פה זה מקרה יותר גרוע.

סליחה, יש לי משפט אחד שלא אמרתי.

אני רוצה להגיד משהו על שמעון וניר. אלה לא חבר'ה של תמיכה, שמבקשים. אלה חבר'ה תותחים שהקימו עסקים בהשקעות של מיליוני שקלים, והם לא באים בקטע של נדבות או משהו. הם החזית שלנו. הם חבר'ה שאני אומר לכם שהקימו עסקים, שלומדים איך להקים את העסקים. לשמעון יש את "רשת גרג", אחת הטובות בארץ. ניר הקים מותג, שחבל שלא הקמתי אותו לפניו.

אני מוכר אותו, לאור המצב.

הקים מותג חבל על הזמן באמת מאפס, מאפס. והם לא מבקשים מיליונים, הם כולה מבקשים לקבל את האפשרות לחיות כמו כולם.

אני חייב להגיד משפט אחרון, תודה על רשות הדיבור. ההתרשמות שאני קיבלתי היא שמשרד האוצר מפחד. הוא לא מפחד לתת לנו פיצויים; הוא מפחד שעכשיו יקומו עשרות מסעדנים מאשקלון, או מסעדנים מבאר שבע, או מכבסות מהעוטף, או פיצוציות מהעוטף, או אני לא יודע אילו עסקים יצטרפו. אני לא יודע לעשות מחאות. אתם, התפקיד שלכם, לדעת לנצל את הכסף למטרה מוצדקת. אני חושב שאנחנו – אין יותר מוצדק מזה.

תודה. ניר, בבקשה.

צוהריים טובים לכולם. תודה על הזדמנות לדבר. מי שלא מכיר אותי, קוראים לי ניר שורמן. אני רבש"צ מושב דקל. אני 19 שנה רבש"צ. אני גם יושב-ראש הוועד הארצי של הרבש"צים. וכל מי שאולי מרים גבה, אז כן יש ארגון כזה. הוא נקרא ארגון הרבש"צים. אנחנו מאוגדים בהסתדרות הלאומית. יש לנו ועד. 321 חברים, מתוך 407 רבש"צים.

אני בא להעלות את הסוגיה – אני מתנצל שאני מדבר רק על העוטף; אני למעשה מייצג את כולם, כי כולם נמצאים באותה בעיה. האירוע הזה של הרבש"צים – אם דיברו פה אנשים נחמדים לפניי על תחושת הביטחון, אז הרבש"צ ביישוב הוא תחושת הביטחון. הוא הראשון שפוגש את התושב; הוא הראשון להגיב לאירוע; הוא נמצא שם תמיד, 24/7, 365 ימים בשנה. לוקח הרבה מאוד זמן לבנות את התפקיד הזה. זה תפקיד שמצריך את האמון של הציבור בו. זה לא תפקיד שאתה נכנס אליו לשנה-שנתיים; זה תפקיד ארוך, לוקח זמן עד שהוא זוכה לאמון הציבור ולאמון המערכת, ועד שהוא לומד לעבוד. הוא צריך להכיר את כל המערכות מסביב. ואנחנו עושים ממשקים עם כולם. רבש"צ הוא לא רק "מחבל בעין, כדור בראש"; רבש"צ גם נותן פתרונות כשגונבים ביישוב, כשיש אנשים חשודים ביישוב, כשיש וונדליזם ביישוב, כשיש שריפות ביישוב; כי אנחנו מכבים הרבה שריפות. הוא נותן עוד מגוון שירותים רחב שאינו רק פרופר ביטחוני.

מה שאנחנו מבינים לאחרונה, גם מדיבורים שמגיעים אלינו דרך משרד הביטחון, הוא שמשרד הביטחון קונה שירותי שמירה; כך הוא מגדיר את זה. אנחנו לא שומרים; אנחנו עושים עוד הרבה-הרבה מעבר לזה. אם הייתי שומר, הייתי עובד שמונה שעות והולך הביתה. אנחנו לא שומרים. אנחנו נותנים לתושבים שלנו מגוון רחב של שירותים שצריך לקחת אותם בחשבון.

כל הסוגיות של קיצוץ רבש"צים מעל 7 ק"מ או מעל 15 ק"מ – חד-משמעי, רבש"צ ביישוב הוא דבר נצרך ואי-אפשר לוותר עליו. אי-אפשר לוותר עליו. עניין חצאי משרות – אני לא יודע מה זו חצי משרה. זו חצי אחריות? עובד חצי משעות היום? אז אם בשעה 02:00 יש אירוע, הוא לא קם כי הוא עשה את השמונה השעות שלו בבוקר? אני לא מכיר את הדברים האלה. אבל כך הדברים האלה מוגדרים.

רבש"צים הוגדרו כמרכיב ביטחון למשך המון-המון שנים. רבש"צ הוא לא מרכיב ביטחון; רבש"צ הוא גוון חי ונושם; הוא לא עמוד תאורה והוא לא חתיכת גדר. יש לו משפחה, יש לו ילדים. ורבש"צ עושה את הדבר הכי הזוי בעולם, שנוגד כל דבר הגיוני: כשיש אירוע ביטחוני, הוא עוזב את הילדים שלו, את המשפחה שלו, ורץ לטפל בתושבים שלו.

אני רבש"צ 19 שנה. הילדים שלי לא מכירים אותי באירועים. הם נזרקים לממ"ד ואני יוצא החוצה לראות איפה נפל קאסם, או חלילה, אם איזה תושב צריך טיפול או סיוע, או כל דבר אחר. בהתאם לזה צריך גם להתייחס אליהם.

זה לא בושה גם לדבר על נושא השכר שלנו. נושא השכר שלנו הוא מתחת לכל ביקורת; לא נגעו בו שנים. בעניין הזה צריך לטפל. יש רפרנטים מספיק טובים בשביל להשוות את השכר שלנו אליהם. כנ"ל נושא העסקה שלנו. אנחנו צריכים מעסיק אחד שהוא גם נותן לנו את ההוראות וגם משלם לנו את השכר. לא יכול להיות שרבש"צ עובד תחת ארבעה מעסיקים. אין מצב כזה. בין אם זה הצבא, היישוב שלו שהוא המעסיק החוקי שלו, משרד הביטחון שמעביר תקציבים דרך המועצה, ועכשיו גם המשרד לביטחון הפנים. שיחליטו על מעסיק אחד שאני נשמע לו ולהוראות שלו, ויחסכו לי את כל הקונפליקטים האלה. אני לא צריך להתנגש כל פעם. הוראה של מח"ט אומרת לי: לסוגר. וראש הוועד שלי אומר לי: מה פתאום? תכניס את הפועלים, כי אנחנו צריכים עובדים. אני לא צריך להיות באמצע, בין הפטיש לסדן; ועוד, לא משנה איזו החלטה אני אקבל, אני אחטוף מהצד השני על הראש.

אם אני מצדד בראש הוועד שלי, אז המח"ט שולל לי את כתב המינוי שלי, שזה למעשה פיטורים. ואם אני מקשיב למח"ט, ראש הוועד שלי מפטר אותי מהעבודה. אנחנו לא רוצים להיות שם.

תודה, ניר. משפט אחרון.

משפט אחרון. אנחנו מבקשים לעבור להיות עובדי משרד הביטחון. אני מאמין – וגם הגשתי למר דיכטר נוסח מאוד-מאוד מפורט – שהדבר הזה יסדר את כל תהליך העסקה שלנו. הוא יעשה סדר בכל תהליך העסקה שלנו. אפשר לדבר על הכול. תודה רבה.

תודה רבה. ניר שוחט, בבקשה. דילגנו עליך קודם.

תודה. אז אני ניר שוחט, תושב קיבוץ ניר עם. אני מגדל פה שלושה ילדים. אני חי באזור כבר 12 שנים. וכמו שאלון אמר, אני ואשתי הקמנו מסעדה פה באזור.

בראש ובראשונה, אני חושב שצריך להפסיק להתייחס ולטפל באזור הזה בסיוע של הסכמות, כי על הכול מסכימים איתנו: שצריך לסייע פה בביטחון, שצריך לסייע פה במיגון, שצריך לסייע פה בתרבות, בחינוך, בסיוע כלכלי. מסכימים איתנו על הכול, אבל זה בושש להגיע.

אני לא מצליח להבין איך האזור שלנו, שנמצא כרגע, בשנה וחצי האחרונות, במלחמת התשה, איננו משהו ברמה המדינית. אומרים דברים, כמו: נכון, זה חשוב, אבל יש גם את העניין בעכו, ויש את העניין של שדה התעופה באילת. אנחנו מתמודדים עם טרור, לא עם איזו בעיה מדינית-ארצית, וצריכים לקבל את ההתייחסות המתאימה.

ובהמשך לדברים של שמעון, אני ואשתי הקמנו מסעדה פה לפני תשע שנים בלי שום סיוע מהמדינה. ואנחנו מרגישים שהונו אותנו, כי בשנים 2009-2007 כן פיצו את העסקים פה. וזה נתן לי את הרוח הגבית להשקיע פה 2 מיליון שקלים בפתיחת מסעדה. אני מעסיק היום 60 עובדים. ואני לא מצליח לסגור את החודש, וזה לא בגלל שאני לא יודע לעשות את העבודה. יעידו עליי אחרים, אני מניח שהם יעידו טוב. זה בגלל שאני לא יודע לממן את הפסדי הטרור.

עכשיו, מה קורה לכל האנשים שלמרות הכול, למרות הכול, בוחרים לגור פה, לגדל משפחה, רוצים לבלות, רוצים ליהנות? ברגע שפוגעים בתעשייה, בכלכלה, אז פוגעים במרקם החיים פה, פוגעים בתרבות, פוגעים בפנאי. ואלה שכן בוחרים לגור פה, למרות האיום הביטחוני, גם מאבדים את כל המוטיבציה מכל כך הרבה זוויות. אני מבין שהפתרון עם בני הדודים שלנו הוא מאוד קשה, ואני מבין שהחמאס רשם לעצמו הישגים מדהימים: שם את הילדים שלנו במרכז החוסן, מבאר שבע ועד לאשקלון. קשה לפתור את הסוגיה הזאת, אבל באמת לתת להם לרשום לעצמם הישג גם בזירה הכלכלית? בואו ניתן להם למוטט לנו את הזירה הכלכלית; בואו נזלזל בעוד מסעדה משדרות, בעוד מסעדה בניר עם; יאללה לסגור את העסק, יבוא מישהו אחר. לא. לא יבוא מישהו אחר. תסתכלו פה עלינו, אבי, תסתכל עליי, אין עוד משוגעים שישקיעו את הכסף הזה בעיר הזאת. וזה היה ללא סיוע מהמדינה.

אנחנו לא צריכים כזה אבסורד גדול כדי להמשיך, לפרוח, לשגשג. אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו עושים פה. אבל בלי הביטוח הקטן הזה מהמדינה, אני מאבד את העסק; 60 העובדים מאבדים את מקום עבודתם; התושבים מאבדים עוד איזשהו מקום שמאפשר להם קצת לנשום אוויר, להתאוורר ולהמשיך לקיים כאן חיים, סוג של "שיגרום", או איך שתקראו לזה.

זו לא בעיה אזורית, גלובלית; זו בעיה מדינית. תתייחסו אלינו בהתאם. אולי אז יבוא שינוי. בינתיים, זה רק טיפול בהסכמות: כן, כן, אנחנו איתך. תודה רבה.

תודה רבה, ניר. הדובר הבא, אלון אלשיך.

חברים, תודה רבה שבאתם. אני פה. תודה. אתם השארתם אבל את הציונות שלכם ב-02, באזור חיוג 03. אתם פה. אתם שכחתם למה אנחנו פה. אני מצטער. אנחנו פה בשביל לנצח. אנחנו פה בשביל לחיות, בשביל להתאהב, בשביל להקים עסקים, בשביל להרוויח כסף, לגדול. אנחנו לא פה בשביל להיות ה-Buffer שלכם.

אנחנו לא יכולים לסבול יותר את הבלונים, את הטילים האלה, בשביל שלא תצטרכו לעשות משהו. זה אמור לעבוד הפוך; אתם אמורים לתמוך בנו בשביל שאנחנו נוכל לעשות דברים. הספר הזה הולך לחיות בסְפָר הישראלי מול טרור עממי ומול טרור אחר נכתב - - - ואתם לא בקשב. אתם לא במשחק, לא עכשיו בממשלה, לא במערכת הבחירות. אף אחד לא מדבר על זה בכלל. לוקחים אותנו for granted; לוקחים את הרבש"צים, החברים, באמת For granted. הם כבר שם, הם כבר יכבו שריפות בלי ביטוח, בלי כבאים, בלי כלום. הם כבר שם. הוועד כבר שם.

חברים, אני לא רוצה לצאת באיומים. אנחנו לא נחסום צמתים, אבל חלאס. תסתכלו רגע בראי. אתם לא מבינים מה קורה פה. יש פה אנשים.

אני מצטער לדבר על עצמי, אבל כשהתחיל הטרור של הבלונים החלטתי שאעשה מעשה. ארגנתי פה "אקתון". למי שלא יודע, זה כנס של מומחים. גייסתי אחרי זה כסף, הקמנו פה, כל מיני אנשים מתוך היישובים שחברו יחד, כמו שישראל הישנה והטובה, אם אתם עוד זוכרים, עשתה. חברו ביחד בצורה אזרחית והקימו מערכות שלמות לנטרול של בלוני הטרור. עד עכשיו קיבלנו אפס שקלים מכולם. בכבאות אמרו לי: מה אתה רוצה? זה טרור, לך למפא"ת. מפא"ת אמרו לי: מה אתה רוצה? זה שריפות, לך לכבאות. היינו בפיקוד העורף, היינו בכל מקום ואתר. בכל מקום ואתר. היינו גם בתקשורת. לאף אחד לא אכפת.

באמת אני שותף כאן למה שאנשים אמרו. עם המחמאות האלה אנחנו לא יכולים לקנות כלום, שום דבר. אנחנו צריכים התגייסות. אתם רוצים אנשים כמונו. ועוד פעם, בשביל להזכיר לכם את מה ששכחתם, ואיך להגיד? To make Shaar Hanegev great again?

באמת, בואו בשעה 16:00 לקיבוץ ניר עם. אז תלמדו ותיזכרו בכל מה ששכחתם – איך ישראלים הם קטנים, זריזים, חכמים וחוצפנים ומנצחים; לא רק עסוקים בלא להפסיד. תודה רבה.

תודה רבה. חבר'ה, אנחנו לא מוחים כפיים בישיבות של הוועדה. אז דלגו על זה. עפר שלומי, בבקשה.

טוב. שמי עפר שלומי. אני בקיבוץ סעד כבר הרבה שנים. ויש לי את הזכות הגדולה, אני חושב, לעמוד בראש מוסד חינוכי קטן, מיוחד במינו, שנקרא "נקודת חן". זו פנימייה טיפולית של משרד החינוך לנערות בקצה הרצף.

כפי שכולנו זוכרים, אני מתאר לעצמי, כל אלה עם שיער השיבה כמוני, לפני 30 שנה פיארו את התנועה הקיבוצית 50 חברות נוער. נשארנו אנחנו ועוד משהו בצפון, נדמה לי. אנחנו נלחמים בשיניים על המקום הזה. הבנות חווות איתנו את כל מה שחווים כאן. ישנות בממ"ד והכול. הן באות לכאן אף על פי שהמצב הוא כזה. באמת, ברוך השם.

המקום הזה נמצא היום בסכנת סגירה. תכף אגיד מדוע, זה בעיקר עניין תקציבי. אבל אני חושב שאם מקום כזה נסגר בעוטף עזה, זה הרבה מעל ומעבר לבעיה של הבנות ושל ההורים שלהן. יש לזה משמעות מרחיקת לכת אם מקום כזה לא ישרוד. העניין הוא תקציבי – אני אגיד רק עוד מילה אחת – באמת התקציב שמשרד החינוך נותן מבוסס לפי איזשהן קטיגוריות, לפי איזשהם ממוצעים שונים. אנחנו מקום קטן. מקום קטן, הוצאות גדולות, ההוצאות הקבועות גדולות. ואי-אפשר לשרוד עם זה. משרד החינוך לא יודע מה לעשות איתנו, לא יודע, אין לו פתרון.

והמציאות היא שראש המועצה היקר שלנו חזר מסאו פאולו עכשיו, אתמול, שלשום. ובין שאר המשימות, היה לגייס כסף למקום שלנו כדי שישרוד. ואני חושב שפנימייה כזאת, שבאמת מטפלת בקצה הרצף – זו בושה, בעיניי, שקיבוץ סעד צריך לשים כל שנה, והוא שם כל שנה, רבע מיליון שקלים מכספו כדי שהיא תשרוד.

עכשיו, אתם לא משרד האוצר. אבל אני חושב שכל מי שמבין את המשמעות של סגירה של מקום כזה, חשוב שיעשה כל מאמץ כדי שלא ייסגר.

תודה רבה.

אבי, מילה אחת בעניין. אנחנו מנסים תקופה מאוד ארוכה – כי באמת, בעינינו, לסגור כזה מוסד דווקא פה, יש לזה משמעויות מאוד-מאוד גדולות. יש הרבה אנשים טובים בדרך שניסו כל מיני – משרד הרווחה, משרד החינוך וכולי. אף אחד לא יודע לפתור את הבעיה. הקיבוץ הוציא לי לפני כשנה סוג של מכתב שאולי נחשוב על סגירה, כי אנחנו לא מצליחים, כי קיבוץ סעד, מה לעשות, בתקופה הזאת דווקא לא התחזק; ואנחנו מפעל גזר ב-35 מיליון, לא קיבל את המענקים; הגזר קרס; נכנסו באמת לתקופות לא פשוטות. אני בטוח, אני מכיר את האנשים פה, שאם זה לא היה כואב, הם אפילו לא היו מעלים את הנושא.

אני הלכתי וביקשתי מהקהילה בסאו פאולו, הם מגיעים לפה בשבוע הבא, לאמץ את המקום. אנחנו הרמנו ידיים מהמוסדות של המדינה. אנחנו לא ניתן לדבר הזה להיסגר. אבראו לוונטל (Abrão Lowenthal), הנשיא של קרן היסוד בסאו פאולו, הבטיח לי שלוקחים את זה כפרויקט מספר אחד. אני ויתרתי על דברים אחרים כדי לאמץ את המקום. אני בכלל לא מדבר על השיפוץ של המקום, שנראה כמו מלפני 200 שנה. אני חושב שזה דגל, ומה שצריך לראות בו עושים איתו. זה דגל, זו ציונות, זה ניצחון אזרחי אמיתי של המקום הזה. אסור לסגור את המקום הזה.

תודה רבה, תמיר. מירה? שלוש דקות לרשותך, בבקשה.

תודה. אני פונה אליכם כתושבת האזור בתחומים שהוועדה אחראית עליהם. דבר ראשון, אני רוצה להגיד שאנחנו חלוצים, ואנחנו פה כאזרחי מדינת ישראל. מאוד התעקשנו הרבה זמן שלא יקראו לנו עוטף עזה ולא להגדיר אותנו לפי עזה. ואז אמרנו שאנחנו עוטף ישראל. ואז ניר אמר לי: נירה, אנחנו לא עוטף; אנחנו ישראל. זו נקודת ההנחה שלנו.

מאיפה את ומה תפקידך, נירה?

אני נירה שפק מכפר עזה.

אני רוצה להגיד עוד כלל שאומר: לנו מותר להגיד שאנחנו חזקים; לכם כמנהיגים אסור לקחת את זה כמובן מאליו. אתם, כל משרדי הממשלה, לא צריכים להסתמך על זה שאנחנו חזקים. התפקיד שלכם הוא לוודא שנישאר חזקים ולהעצים אותנו באזור שלנו, כדי שנוכל להגיד כל הזמן שאנחנו חזקים וכדי שלא תהיה שחיקה.

אני רוצה להתייחס לנקודה אחת שעלתה: התקנות לשעת חירום שהוועדה הזו עוסקת בהן. אני חושבת ששווה לבוא ולפתוח את התקנות לשעת חירום ולדבר מה הן כוללות. כל ההגדרות של מצבי החירום מסתיימות ביום שמישהו מכריז על שגרה. אנחנו יודעים את המשמעויות של זה, גם מבחינה תקציבית וגם מבחינת החוסן. להכניס תוכנית ברורה מה זה אומר מצבי חירום ואיך חוזרים ממצב חירום למצב שגרה. בעניין הזה חשוב לי לשתף אתכם במונח חדש שיש אצלנו, שלדעתי הוא מדליק נורה אדומה. אני שומעת יותר ויותר תושבים שאומרים שאנחנו נמצאים לא בהסדרה אלא ב"המרחה", מורחים אותנו. ואסור לנו להגיע למצב שבו התושבים לא סומכים על הגופים במדינה שלהם. ולכן, אני מאוד מבקשת שנתפח את הנושא הזה ונדבר עליו ונגייס את התקציבים ונגדיר את ההגדרות.

הדבר האחרון הוא נושא המסעדנים. המסעדות בשבילנו זה לא מקום לאכול בו; זה החוסן. כשאני רוצה להתאוורר מהמצב, אני הולכת לבית קפה או למסעדה. זה חלק מהחוסן כמו מרכזי החוסן, וכך צריך להתייחס אליו. ולכן, אני מבקשת שגם בתחום הזה נעשה את העבודה מהר, כי אני רואה את החברים שלי, שכל אחד מעסיק 60-40 איש, סטודנטים ומשפחות; אם הם יסגרו, זה לא רק פחות פרנסה; זה פחות חוסן ופחות יכולת להתאוורר. תודה.

תודה רבה, נירה. מירב כהן, בבקשה.

קודם כול, כמובן תודה שהוועדה באה לבקר אותנו; תודה למנהל הוועדה הנהדר, לאבי.

אני לא אחזור על דברים שאמרו, כי ראשי הרשויות כאן כיסו את כל העניינים ובאמת אין לי מילים להודות על האמירות החשובות שלהם. אני כן רוצה להזכיר, למי שלא זוכר, שהבעיה בעוטף עזה היא לא שלי, לא של סעד, לא של עין השלושה, לא של אשכול, לא של עוטף עזה; זאת בעיה של מדינת ישראל. עוטף עזה הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אנחנו לא אקס-טריטוריה. מדובר פה במדינה ריבונית שלא ממש נותנת ביטחון ותחושת ביטחון לתושביה. יש כאן איזשהו כרסום בהסכם הבלתי כתוב ביני לבין המדינה.

חבר'ה, בלונים זה טרור. עמידה על הגדרות זה טרור. עפיפון זה טרור לכל דבר ועניין. אני לא יודעת למה מחכים. השטח פה נפיץ לחלוטין. מספיק שהבלון שלא התפוצץ, יתפוצץ על ילד, כולם מבינים מה המשמעות. אני לא רוצה שמישהו מעין השלושה ומנחל עוז ומכפר עזה יהיה הקורבן הבא כדי שתעשו משהו. חבר'ה, כל הנורות דלוקות. כל החומות של בטון שאתם נותנים לנו מלאי גרפיטי וכתובות: האסון בדרך. בואו לא נחכה לרגע הזה. בבקשה, פתרון. יש פתרון. אני יודעת שיש פתרון. אתם יודעים שיש פתרון, פתרון כואב. צריך מנהיגות שתחליט להוציא לפועל את הפתרון הזה.

נכון, יהיו ויתורים וזה יכאב. חבר'ה, צריך פתרון עכשיו, דחוף, מייד. מבצע, לא מבצע, פתרון מייד לעוטף עזה על כל מה שכרוך בזה. מדינה נותנת חוסן לתושבים; לא תושבים למדינה. אל תיתנו להיפוך התפקידים הזה להתקבל בדעה שלכם.

עניין של עיתוי, אתם אומרים. אז אני מזכירה, למי שלא יודע, שראש שנה יש בכל שנה, ופסח יש בכל שנה, וחג יש בכל שנה, וגם אביב וקיץ וחורף. גם אירוויזיון לא מספיק כדי לגרום לנו לעבור עוד סבב ועוד יום קרב במלחמת ההתשה הבלתי מסתיימת הזאת.

אני מבקשת, כל מי שצריך לעשות ויודע מה לעשות, זה הרגע. די. חוסן זה לא צ'ק פתוח, וכבר חכמים יותר ממני אמרו: לא לעולם חוסן. די. אנחנו מאבדים את זה. אנחנו רוצים עכשיו את העשייה שלכם. יש לכם את כל הגב שלנו, את כל התמיכה שלנו. לא משנה בכלל אם אתם שמאל או ימין, או אנחנו שמאל או ימין. אנחנו עם אחד. בחרנו בכם. אנחנו רוצים שתלכו לעבוד בשבילנו. אנחנו משלמים לכם משכורת, כמה שזה יישמע לא יפה. בבקשה.

דבר אחרון, ניר מאיר אמר שהתושבים לא אומרים את הזה. אז אני אומרת. אני בעין השלושה, מאז שראיתי את גדעון סער בצוק איתן, לא ראיתי אף אחד מהממשלה שבא לשאול אותי מה שלומי, מה הצרכים שלי, מה חווים הילדים שלי. אנחנו פה, אנחנו לא שקופים. בבקשה, תגיעו אלינו, תדברו איתנו, תיתנו לנו תקווה. אנחנו על סף ייאוש. אנחנו רוצים לשמוע אתכם, רוצים לדעת שיש לנו קול, ששומעים אותנו, שרואים אותנו ושעוזרים לנו. תודה.

תודה רבה, מירב. מעיין פולד, יושבת-ראש הוועד המקומי בנתיב העשרה.

אני מעיין, יושבת-ראש הוועד המקומי של מושב נתיב העשרה.

אני יודעת שרוב הנושאים ורוב הדברים כבר נאמרו. אני רוצה לשתף אתכם ביום בחייו של ועד מקומי בנתיב העשרה. מונח על שולחננו מכתב התפטרות של הרבש"צ. רבש"צ שאוהב את העבודה, רבש"צ מוערך, שלא יכול לפרנס את משפחתו עם שכר הרבש"צ. תבדקו אותי, ידוע לנו שבאיו"ש מקבלים תוספות, מקבלים חצי משרה נוספת לסגן הרבש"צ. אצלנו זה לא קיים. מוזמנים לבדוק.

החקלאים – אני בת למשפחה שהקימה את נתיב העשרה, דור המייסדים. יש לנו משתלה גדולה על הגבול.

העובדים הזרים – גם אלה שכבר מגיעים לנתיב העשרה, עד שהם מסתגלים, מאיימים שייקחו לנו אותם. עד שהם מסתגלים למציאות בנתיב העשרה עם כל הפיצוצים, עם כל הרעש, עם כל הבלגן, נגמרות להן חמש השנים. בשבילנו זה ממש לא מספיק. אני חושבת שצריך להחריג יישוב צמוד גדר מכל יישוב אחר במדינה הזאת.

ההורים בגנים – תהיה סייעת שנייה, לא תהיה סייעת שנייה; נגיע ל-30 ילדים, לא נגיע. למה ביישוב צמוד גדר סייעת שנייה בגן ילדים לא צריך להיות דבר מובן מאליו? ולמה זה צריך להיות תלוי במספר הילדים?

אותו דבר עם המלווים בהסעות. בנתיב העשרה יש לנו קהילה מדהימה ומגובשת ומאוחדת. ילדים בנתיב העשרה ברגעי מתח, עם האלימות, לצערנו, גוברת – אני לא מבינה למה מלווה בהסעה צריך להיות תלוי בתקציב? צריך להיות מובן מאליו שבין נתיב העשרה ליד מרדכי נהג לא יכול להיות לבד באוטובוס כשיש אזעקה, כשיש הדי פיצוצים. השגרה שלנו היא כזאת. לא מחייב שיהיה בלון בשביל שאנחנו נשמע את הבומים ונשמע את הילדים בחצר: יש "נמר כתום", "נמר צהוב", "פרש טורקי". אלה המושגים שלהם. אלה המושגים שהם חווים ושומעים בשגרה.

מקום פינוי – ראש המועצה ייצג אותנו נאמנה. לא יכול להיות שאנחנו כבר כמעט ארבע שנים בפינג-פונג בין המועצה למשרד הפנים וליישוב. כן נותנים לנו פתרון ראוי, לא נותנים לנו פתרון ראוי. כרגע, מבחינתנו, אין לנו פתרון. ליישוב צמוד גדר בעוטף עזה אין מקום פינוי.

גם בסוגיית השיפוי וארנונה אנחנו מול משרד הפנים. לאחר החלטת ממשלה לפצות את היישובים ולתת הנחה בארנונה, קיבלנו הנחה רק בשלוש השנים האחרונות. ואנחנו בתביעה משפטית מול משרד הפנים. אני אשמח שתתייחסו לזה. אני אפרט באופן אישי אחר כך.

לגבי מבני ציבור – יש לנו מבני ציבור לא ממוגנים. אין לנו מבנה שיכול להכיל את הגידול באוכלוסייה. אנחנו בפתחה של הרחבה שנייה. אני חושבת שצריך לתת את הדעת על מבני ציבור ביישובי העוטף. הספורט, התרבות הם החוסן שלנו; הם מה שמגבש את הקהילה; הם מה ששומר אותנו ביחד. אני חושבת שצריך לקצר את הביורוקרטיה, לגייס יותר תקציבים לטובת העוטף ולעזור לנו להמשיך קדימה בראש מורם, כי באמת זה מקום נפלא לגדל בו את הילדים. תודה.

תודה רבה. מעיין פרנקל, אחרונת הדוברות. איפה מעיין?

אני רוצה להגיד מילה עד שהיא מתחילה. אתה אמרת משהו בתחילת הדברים. חיכיתי שעתיים. זה חדר האוכל של קיבוץ סעד, למי שלא שם לב. אמרו לכם שאם יש אזעקה צריכים לצאת 150 איש, לרדת במדרגות, לחפש איזה ממ"ד כזה קטן. חשבתי שמישהו פה יקפוץ ויגיד: רגע, איך עושים את זה? איך עושים את זה?

היו פה בצוק איתן שקי חול, כיסו את החלונות פה. חלק היו כאלה בטונים - - - לקחו אותם חזרה היום. אין למדינה היום שום דרך – יש דרך, רק לא רוצים. יש פה חדר אוכל שאנשים אוכלים בו כל יום. כולו זכוכיות. הממ"ד למטה הוא אולי לעשרה אנשים. אני מקווה שלא תהיה עכשיו אזעקה. בכל זאת התפללתי שאולי כן תהיה, אבל לשווא, שנעשה איזה ניסיון לראות איך מגיעים לשם. אבל זו עיקר הבעיה. אין באמת הסתכלות לראות איך אנשים מקיימים שגרה נורמלית: לאכול, להתפלל. אבל מה, אדוני היושב-ראש, הגישו בקשה לקייטרינג של סעד, שנמצא פה. אמרו: לא מאשרים את הרישיון לעסק, כי אין ממ"ד. אמרתי: יופי, טוב מאוד; עכשיו יש לי אפשרות לבוא ולדרוש ממ"ד. אמרו: טוב, מוותרים על הממ"ד בקייטרינג גם.

זה מצחיק, אבל זה עצוב מאוד.

כן? מעיין פרנקל, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.

אני מעיין פרנקל. אני מנהלת מרכז חוסן בשדות נגב. אני תושבת העוטף המון שנים.

לאחרונה דנים בעוטף בתפקוד מרכזי החוסן. אני רוצה לתת הצצה במה עוסקים באמת מרכזי החוסן. אז באמת למרכזי החוסן יש שלוש רגלים מרכזיות. הרגל המרכזית היא המרכז הטיפולי שבאמת, לצערנו, רבים וטובים פוקדים את משרדינו ומבקשים עזרה. כמו שתמיר ציין, יש עלייה מאוד-מאוד גדולה באחוזים של הפניות אלינו. אני עוד רגע ארחיב על זה.

הרגל השנייה של מרכז החוסן היא כל הנושא של חוסן קהילתי בשגרה אבל עם חוסן בקהילות. ובעצם כדי שקהילה תצליח לתפקד בזמן חירום והמנהיגות תצליח לתת את המענה שהתושבים זקוקים לו, וכדי שהקהילה תדע לתפקד כקהילה, אנחנו בונים את זה בימי שגרה. עוזרים לקהילה לבנות את המנגנון הפנימי שלה כדי שהיא תוכל לתפקד כמובן בימי שגרה, אבל לא עלינו, גם בזמני חירום.

והנושא השלישי הוא המוכנות לחירום. להכין את הצוותים, ובעיקר את צוותי הצח"י, להצליח לתת מענה בזמן חירום. צוותי הצח"י מורכבים מקבוצות של מתנדבים משלל מקצועות שבעצם הם אלה שאמורים לתת מענה ראשוני לקהילה בכל אירוע שקורה. ברור לכולנו שקהילה שעוזרת לעצמה היא קהילה חסינה יותר, היא קהילה עם תחושת מסוגלות גבוהה יותר. לכן, יש חשיבות עליונה לזה שהצוותים יקומו מתוך היישובים ושהיישובים יידעו לתת לעצמם מענה.

בשנה, שנה וחצי האחרונות, כמו שכולם יודעים, וכבר דוברים רבים לפניי אמרו את זה, אנחנו עדים להחרפה מאוד גדולה בסימפטומים. כשמגיעים לחדר הטיפולים, גיל המטופלים הולך ויורד. תינוקות רכים ממש נזקקים לעזרה. ההורים שלהם, שגדלו פה בעוטף, זקוקים בעצמם לעזרה. ובאמת ישנה איזושהי תשישות באוכלוסייה להמשיך ולספוג את מה שקורה פה בעוטף.

אני חושבת שהנושא של כמות המטופלים שמגיעה למרכז החוסן וההיקף של האוכלוסייה שנדרשת לטיפול, מצריכים איזושהי חשיבה. לא יכול להיות שאוכלוסייה כל כך גדולה זקוקה לטיפול.

אני רוצה להרחיב על הכשרות לצח"י. בעצם כדי להצליח להמשיך לתחזק את צוותי הצח"י, שכמו שאמרתי הם הבסיס מבחינתנו לחוסן של היישובים, גם לזה צריך לתת הדעת איך עושים את זה, ואיך מתחזקים אותם באופן שראוי לעשות את זה, באופן שהם זקוקים הם ליישובים זכאים לקבל את אותה ההכשרה ואותו ליווי שהם כל כך צריכים. וכמובן נושא השלישי של העבודה הקהילתית. כדי שהקהילות יצליחו לתפקד, כדי שהמנהיגות תצליח לתפקד, צריך לתת את הדעת איך נותנים את הכלים הקהילתיים, כדי שהיישובים שלנו ימשיכו לתפקד, ימשיכו לתת את המענה שהם זקוקים לו.

כמובן שאני רוצה להגיד שלצד כל הקושי שאנחנו מתארים שקורה בעוטף, אנחנו עדים כמובן לאוכלוסייה מופלאה שעם כל הקושי ועם כל הכאב ועם כל ההתמודדות, ממשיכה לרצות לגור פה. אין בית אחד פנוי בעוטף. יש פה קהילות שמתנדבות למען עצמן ועוזרות לעצמן. ואת זה כמובן גם ראוי להעלות על נס.
אני הסברתי שמרכזי החוסן באמת מתוקצבים ומובלים על ידי משרד הבריאות, הקואליציה הישראלית לטראומה, משרד ראש הממשלה, משרד הרווחה, וכמובן רח"ל, שמסייעת ותומכת בכל מה שאנחנו עושים ובתחזוקה הספציפית של צוותי הצח"י. אני רוצה להגיד שהגשנו בקשה תקציבית לתוספת משמעותית וטרם נענינו עליה. מרכזי החוסן שמובילים את נושא החוסן ביישובים טרם קיבלו תשובה לגבי הבקשה שהגשנו. ואני חושבת שכל אחד מהסעיפים שם נכתב בדם, ואני חושבת שכל אחד מהסעיפים הוא קריטי לבניית החוסן פה.

תודה, מעיין. משפט האחרון.

משפט אחרון. אני חושבת שבעת הזאת תפקיד המנהיגות היא להעניק תקווה ולדבר על המצב עם התושבים. כי, לצערנו, לפעמים מקבלים מהחמאס ידיעות לפני שהמדינה מדברת איתנו. ואני חושבת שתפקיד המנהיגות בעת הזאת היא לתת תקווה ולהגיד לאן אנחנו צועדים ולהגיד מה התקווה של העוטף ולאיפה אנחנו מתקדמים. תודה.

תודה רבה.

אבי, אבי, לא ביקשתי את רשות הדיבור, שאלו אותי, אבל משפט אחד. אני רואה פה גם אנשים ממשרדי הממשלה שמסייעים לנו ביום-יום, ואני חייב להגיד גם תודה. יושב פה אלי רגב ממשרד הפנים, יושבים פה אנשים בראשותו של אריה מור ממשרד החינוך, כמעט כל בקשה שלנו – כשאני אומר "שלנו", זה של כל העוטף – אנחנו נענים בשמחה וברצון. תודה.

תודה רבה. עוברים למשרדי הממשלה. מי נציג המל"ל? יגאל?

כן.

בבקשה. ארבע דקות לרשותך.

המל"ל פועל ועוסק בסוגיות של החיים בשגרה ברצועת עזה. אני חושב שעלו פה שני דברים שצריך לעשות רגע הפרדה בין החירום לבין השגרה או "השיגרום". כי רוב הטענות שעלו פה בעצם הן על קיום החיים בשגרה. אנחנו מצוינים בחירום; אנחנו פחות טובים בלתת מענה לחיים השוטפים כאן. אבל אנחנו עוסקים בזה – גם רח"ל, גם פקע"ר, גם משרד החינוך, גם משרד הבריאות, גם משרד האוצר, כולם. אני יכול להגיד שרק ממאי האחרון היו במל"ל שלושה דיונים על איך מקיימים שגרת חיים בעוטף עזה, החל מתוכניות הפינוי דרך תוכניות מיגון, התנועה וסדר התנועות בעוטף, הרכבת, ועוד כהנה וכהנה דברים. רק ביום ראשון האחרון המל"ל ביקר באוגדת עזה יום שלם ועסק גם מול מפקד האוגדה בנושאים האלה.

הסוגיה המרכזית היא הסוגיה התקציבית. בסופו של דבר, אי-אפשר לתת הכול גם וגם וגם וגם. אנחנו צריכים, בסופו של דבר, יחד עם כל הגופים כאן, לשבת ולתת את התיעדוף אל מול הדחוף, החשוב, הרצוי, ביחד עם אנשים שחיים כאן. זאת חייבת להיות עבודה משותפת. אני חושב שאנחנו גם עושים את זה. באחד הדיונים נציגי ההתיישבות ישבו איתנו במל"ל, כשדיברנו, דרך אגב, על סוגיית קציר ירוק, שאני חושב שהוא הצלחה, בסופו של דבר. כי אם אני לוקח רגע נתונים של מפקד אוגדת עזה, אז השנה נשרפו רק 1,370 דונם.

אדוני, איך זו בדיוק הצלחה?

שנייה, יגאל.

איך בדיוק הצלחה? נותנים 50 שקלים במקום 100 שקלים. והכול נשרף.

שנייה אחת, תמיר. שנייה אחת. אני מבקש מכל אלה שמקיימים שיחות בצד לצאת החוצה, לעשות את זה מחוץ לאולם. אנחנו מבקשים פה לקיים את הדיון ברשות דיבור; למי שהיא ניתנת הוא זה שמדבר.

שאלת שאלה, תמיר?

כן, הוא אמר: איך זאת הצלחה?

אני אומר: אנחנו סיכמנו על 100 שקלים לדונם. עד שיצא קול קורא כבר הכול נהיה צהוב. כשיצא קול קורא, אמרו: רק 50 שקלים. אז אחרי זה מתקשרים אלינו מהאוגדה: יש 40,000 דונם שנשרפים עכשיו; תגיד לקיבוצים שייקחו את ה-50 שקלים. 50 שקלים, מפסידים כסף, מה לעשות. סיכמנו על 100 שקלים. אז הכול זה רצוי, תיעדוף. תגידו: אין כסף. נשרף, נשלם לכם – או שבכלל אמרו יותר מזה: בואו לא נזרע השנה, בואו לא נזרע. אם - - - שאסור לזרוע, להשאיר את האדמות חרוכות, זה גם בסדר. תגידו מה אתם רוצים.

כן, יגאל.

אני אומר: 1,370 דונם לעומת 37,000 דונם בשנה שעברה. אז נכון, לא הכול מושלם; אבל זה 1,370 לעומת 37,000. זה מספר עצום. זה פער עצום.

אנחנו נמשיך לעסוק בסוגיה הזאת. אני חושב ששיתוף הפעולה בינינו לבין שאר הגופים הוא שיתוף פעולה טוב. התהליכים הם לא פשוטים, הם מורכבים; ואנחנו נמשיך לעשות את המיטב על מנת לסייע לתושבי העוטף ולתת פה את המענה המיטבי בעבודת המטה במשרד ראש הממשלה.

אבי, ברשותך, שאלה קצרה.

הנושא שעלה כאן כחוט השני בכמה התייחסויות – פיקוד העורף מזה, משרד הביטחון מצד אחד, רח"ל מצד שני – אם אני ככה מתמצת את זה בשתי מילים: שתי ישויות של שתי מדינות שונות.

אתמול ישבתי עם מפקד פיקוד העורף. היום בבוקר ישבתי עם ראש רח"ל. רח"ל ופיקוד העורף אצלי בדיונים יושבים שניהם ביחד. אני מכיר את המתח. אנחנו מנסים לסדר אותו. אני חושב שבסופו של דבר גם לאלוף הפיקוד וגם לרח"ל או, לצורך העניין, לפקע"ר ולרח"ל, יש בוס והוא צריך לקרוא להם, אם הם לא מסתדרים ביניהם, ולעשות סדר. אנחנו במל"ל עובדים מול שני הגופים. הם מתייצבים אצלנו; הם עובדים איתנו בשיתוף פעולה. אני מכיר את הפער הקיים.

טוב, אנחנו תכף נשמע התייחסויות גם של אבי רואה. אבי רואה פה? לא ראיתי אותו. מי מטעמו של אבי רואה? איפה אבי? לא ראיתי אותו.

ווה, רח"ל, בבקשה. ארבע דקות לרשותך.

קודם כול, אין לי הרבה מה להגיד. אני חושב שהתושבים וראשי המועצות אמרו בדיוק את מה שרח"ל עושה. אני יכול להגדיר את זה בשורה אחת: רח"ל עובדת אצל ראשי המועצות ואצל כל היישובים שנמצאים כאן באזור. זו הסיסמה, ואנחנו מקיימים אותה הלכה למעשה.

לגבי אם יש ויכוחים או אין ויכוחים בין רח"ל לפיקוד העורף – אני לא חושב שצריך לעשות את זה סביב השולחן הזה. יש שולחנות אחרים שאפשר לעשות את זה.

ווה, גם ממך וגם מפקע"ר אני מבקש שתהיה התייחסות יותר עניינית. תראה, אני לא זוכר, ואני ותיק מאוד בעולם הביטחון, מעולם לא שמעתי את הביטוי לא"ה. פעם ראשונה שמעתי אותו פה – לא אני, הוא.

איזה ביטוי?

לא"ה.

אני אומר לך שזה מונח שאם אתה רוצה לתמצת במילה אחת את הבעיה, המילה הזו מייצגת אותה. אז תתייחסו רגע לבעיה זו. היא קיימת די בעוצמה. מה הסיבות לבעיה הזו ואיך אתם מתכוונים לפתור אותה?

אני חוזר ואומר עוד פעם: יושבים משמאלך ראשי המועצות וראש עיריית שדרות, הם אמרו בדיוק מה רח"ל עושה ואיך היא עושה, והיא לטובתם. הם כתבו את זה גם לראש הממשלה. היא לטובת המועצות האזוריות 24/7. אני חוזר ואומר עוד פעם – אתה הרבה שנים, אני מתעסק בעורף 20 ומשהו שנה. אני יכול להגיד בלי להגיד רע על אף אחד: מה שאני שכחתי בנושא עורף הרבה לא יודעים. אז תנו את הכבוד המגיע כרגע לראש רח"ל, שהוא יטפל בדברים כפי שהוא יודע לטפל. הרשויות המקומיות אינן נפגעות. נקודה. לא הרשויות כאן בעוטף או באזור ולא אף רשות מקומית ועיר במדינת ישראל.

כשעידאן מצלצל אליי ביום שישי לפני כניסת השבת ואומר לי: תשמע, ווה, העברתי עכשיו ילדים מגן מסוים, אין לי שם מיגון. ביום ראשון בבוקר היה לו מיגון. זה תפקידי, זו אחריותי, גם אם מישהו חושב שמישהו אחר צריך לעשות את זה.

ולכן, אני לא מקבל את ההארות האלה באל"ף ולא את ההערות האלה בעי"ן. אני חושב שאנחנו עושים את הכול למען הביטחון של התושבים פה. אני אומר את זה. נקודה. אנחנו אנשי מקצוע. הינה עכשיו שלח לי הודעה חג'בי משער הנגב: ווה, אני מודה לך; יושבים אנשים שלך אצלי עכשיו, עוזרים לי, מטפלים בי ונותנים לי דברים מקצועיים.

חברים, שלשום ישבתי אצל עידאן עד 22:00 לדון בנושאים: איך אנחנו מסייעים בידם. אנחנו כל יום בעוטף, אחד מאנשיי. זה תפקידנו. אנחנו רואים בזה עבודה שלנו, חשובה, וזה מה שאנחנו עושים.

ווה, אבל אתה לא מקבל את הטענות שעלו פה.

אילו טענות?

עלו טענות ברורות של פער מאוד משמעותי בחיי היום-יום שלהם. אז אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בסדר, כל אחד מאיתנו בתורו.

אילו טענות שעלו כאן? עלו כאן טענות לרח"ל?

עזוב רגע רח"ל. יש לך אחריות של מדינה כלפי האזרחים פה.

עלו כאן טענות לרח"ל?

עזוב רגע את רח"ל. יש לך אחריות. אני מסתכלת רגע רחב כדי - - -

אבל זה לא שם. זה לא שם.

אז מה?

זה התחיל בזה שסגרו את המשרד פיקוד העורף לטפל. בואי, הדברים האלה הם לא בשבועיים האחרונים. במשך שנים רבות אין כתובת ברורה. אנחנו נפגשים עם ווה, ונפגשים עם זה ונפגשים עם אחר.

אבל זה מה שאני אומרת גם לרח"ל.

בסוף, משרד הביטחון במשך שנים, זה לא בשנה האחרונה, שנים. אין. זה לא עובד.

זה בדיוק מה שאני אומרת. זה בדיוק מה שאני אומרת, ווה, כי יכול להיות שאתה עושה את תפקידך בהצטיינות. אני לא נותנת ציונים; אני אומרת: במבחן התוצאה, זה לא מעניין אותם מי עושה את תפקידו טוב, אם התוצאה היא שזה נמשך ונמשך ונמשך ואין מענה.

אורנה, הוא לא יגיד עכשיו. הוא לא יכול כנראה להגיד שתקציבו סגור, כי אם אלוף פיקוד העורף דרש - - -

אז בואו נדבר עברית, חברים. אז אנחנו נדבר עם עצמנו ולא נפתור את הבעיות.

כנראה שהוא לא יכול להגיד את זה פה; אבל כנראה שהוא לא יכול להגיד את זה פה. אני אומר לך: תקציבו סגור, בגלל שאלוף פיקוד העורף ביקש לסגור את התקציב.

זה בדיוק העניין.

ווה, תקציבך סגור?

בנקודת הזמן הזאת, כן.

הוא צריך להגיד.

זה מה שאנחנו אומרים.

באמת אנשים טובים, יש אנשים טובים - - -

ווה, תגיד את מה שאתה צריך להגיד.

חבר'ה, אנשים טובים ותקציב סגור – זו בעיה, זה לא פתרון.

אבי, יש אנשים טובים, יש תוכנית עבודה. מה ש-ווה, אני לא יודע אם זה קולגיאלי, אנחנו עובדים ביחד. צריך לשים את זה על השולחן: אין לו את היכולת להוציא לפועל את התוכנית.

תודה רבה לך.

עם כל הרצון הטוב, הוא עושה הרבה מאוד דברים ממה שהוא יכול, אין לו את היכולת להוציא לפועל את תוכנית העבודה המסודרת – כל הנושא של המיגון, כל הנושא של הפינוי, כל זה. צריך לשים את זה על השולחן. צריך לשחרר את תוכנית העבודה שאושרה כדי שיוכלו להוציא את זה לפועל. נקודה.

כן.

אני רוצה להסביר כאן משהו במשפט אחד באמת. רח"ל היא רשות חירום לאומית; היא גוף לאומי במדינת ישראל. ראש רח"ל כפוף לבן אדם אחד, וזה לשר הביטחון. ושר הביטחון קובע לו. לרח"ל אישרו תוכנית עבודה בתחילת השנה בגובה של כ-100 מיליון שקלים שכולם, דרך אגב – שידעו כאן כולם – כולם רק למען הרשויות והאזרחים. נקודה.

כרגע אני לא יכול להשתמש בתקציב הזה. זה הכול. אז, כשיכולתי, קיבלו כאן מיגונים בכל המקומות וקיבלו עזרה בהעברת גנים וקיבלו עזרה בבניית פינת חי לגן כדי שתטפל בחוסן. והינה דיברה כאן מעיין. הוצאתי את כל צוותי הצח"י - - -

ווה, רק כדי להבין במונחים שלנו, במונחים של הכנסת, כשאתה אומר: תקציב. מה זה? תקציב 16?

כן. ברור.

אוקיי.

אני רוצה להגיד משהו, רגע, לזכותו של ווה.

לא, לא. סליחה, מעיין.

רק שנייה. הוצאתי את צוותי הצח"י של אשכול לשלושה ימים לריענון ולדינמיקה על כל הלחצים שלהם. ביום שישי אחד מצלצל אליי גדי ירקוני ואומר: ווה, לאור השבועיים האחרונים, אני חייב לרענן את התושבים. והוצאנו אותם לריענון מתקציבי. ואני מתקצב אותם גם היום. נעצרו כרגע תקציבים, ואני לא יכול לעשות את זה.

תודה רבה, ווה. אני חושב שהבנו. תודה על השאלה שחידדה את זה. אבי, אתה תתפוס מקום, אנחנו עוד מעט ניתן לך את רשות הדיבור. דודו, רמ"ח מיגון בפיקוד העורף, בבקשה.

אנחנו ניתן שתי - - - ואחרי זה אני אענה באופן - - -

בבקשה.

שלום. אני שלומי, רע"ן התרעה בפיקוד העורף. בלי לבטל את כל הדברים שנאמרו וצוינו, בכל זאת, יש גם קצת דברים טובים. בעוטף עזה יש את מערכת ההתרעה הטובה ביותר בעולם. זה לא קרה לבד. זה קרה כי מדינת ישראל, צה"ל, פיקוד העורף, השקיעו מאמצים, השקיעו תקציבים, והביאו באמת את מערכת ההתרעה הכי טובה שאפשר לתת. כמעט מאה אחוז גילוי – אין מאה אחוז – אנחנו נושקים למאה אחוז. מתוך מעל 800 רקטות שעפו בסבב האחרון כולם התגלו וכולם אותרו.

זה גם כן אין כמוהו בעולם.

סליחה?

גם זה אין כמוהו בעולם.

נכון.

גם אין אזור בעולם שמותקף על ידי ירי באופן כזה. זאת אומרת, ברור שאנחנו - - -

אני לא מבטל את האיום. חשוב לי שתדעו גם את הדברים הטובים שקורים.

צריך עוד מפעלי ביטון במדינת ישראל.

כן, דבר.

כיסו מלא כמעט, עוד הפעם, נושק למאה אחוז של התרעה וצפירה באופן כמעט לא פרופורציונלי למה שקורה בשאר המדינה, זה ברור, בגלל האיום. זאת אומרת שביישוב ממוצע בעוטף עזה, פי שניים, פי שלושה צופרים ואמצעי התרעה מאשר יישוב באותו שטח מקביל שהוא מעבר לקו ה-40 ק"מ.

קיצרנו את זמן ההתרעה לעוטף עם הרבה השקעה תקציבית מצד פיקוד העורף, על חשבון פיקוד העורף, כדי לתת עוד שתיים, שלוש, חמש שניות למי שנמצא פה, עוד פעם, כי ברור ש-15 שניות זה לא 90 שניות זמן התרעה שיש באזור המרכז. אבל כל הדברים האלה, כדי באמת לתת את המקסימום שניתן בהקשר הזה. זה לא פותר את כל בעיות הביטחון, אבל ההתרעה היא מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון ובתחושת הביטחון וגם בחוסן של האזור והלאומי בכלל.

לפני חודש פיקוד העורף עבר ליכולת התרעה ממוקדת. זה אומר שדייקנו יותר את אזורי ההתרעה בעוטף. בחודש האחרון, לצערנו, היו שלושה אירועי התרעת אמת שבשלושתם למעשה התרענו למרחב שהוא פחות עד כדי שליש מכמות האנשים שהיו שומעים את האזעקה לפני כן. זאת אומרת, אם בהתרעה לשדרות היו נכנסים גם גבים ביחד - - -

איך קוראים לך?

שלומי.

שלומי, אתה יודע מה הכי מצחיק? עכשיו סיבכת אותנו עוד יותר, כי אתם עושים עבודה מצוינת בהתרעה; אבל לאותה גברת, לאותה ילדה בת 12 שנמצאת בשכונת הכרמים, בשכונת האחוזה, בשכונת נאות השקמה, בשכונת המוזיקה, שש שכונות חדשות שקרענו את הנשמה שלנו להקים אותן – אין שום מקום ללכת, בגלל שאתם קיבלתם תוכנית עבודה לפני ארבע שנים כשהייתם אצלי עם 100 מיליון שקלים לכל העוטף, ואתם עד היום, עד היום – אני רוצה לשמוע אותך מתייחס, כמו שאתה מתייחס, כמו שאת מדבר על ההתרעה, גם לפתרון. בסוף לבן אדם שהולך בנאות השקמה לא יהיה לאן ללכת ברחוב. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אז הבאת לו רק להתרעה ובסוף אתה אומר לו: תשכב על הרצפה.

תכף תשמע, אלון. אלון, רמ"ח מיגון פה. שלומי הוא רע"ן התרעה.

לא, עזוב. מה אנחנו - - -

הגיע לפה רמ"ח מיגון.

זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך. זו הדרך שלכם; ככה אתם עובדים איתנו חמש שנים. ככה. ואני אומר עוד פעם שמישהו לא ינסה לעשות את זה – חמש שנים אין תשובות ממשרד הביטחון בכל מה שקשור למיגון. מכל האנשים האלה אני לא רואה את האלוף, אני לא רואה את המנכ"ל. המנכ"ל היה אצלי שלוש פעמים. איפה הכסף? איפה המיגון? איפה תוכנית העבודה? איפה תקן ברור למיגון המרחב אזרחי במדינת ישראל, לתושבים שחיים כמו חיילים? די. מספיק עם כל זה. עוד פעם אתם מספרים לנו סיפורים. זה כמו שאני אומר: תביאו לי ביפר, יש בן אדם בן בגיל 80. אומרים לי: יש לי אפליקציה. לך תקנה עכשיו 3,000 מכשירי גלקסי שעובדים בשבת. די. מספיק עם זה. כל הצגות האלה, מספיק.

כן. אלון, תודה. אלון, אנחנו רוצים לשמוע את פיקוד העורף. בבקשה.

אני אתן למחלקת מיגון. התשובות - - -

אני יאיר, רע"ן התיישבות בפיקוד העורף.

בן שדרות, בן שדרות.

אני בן שדרות. אני תושב העוטף, של מרחבים. הכול בסדר.

קודם כול, אחרי צוק איתן התקבלה החלטת ממשלה על 141 מיליון שקלים להשקעה בעוטף כנגד איום החדירה. ואני יכול להגיד שהושקעו הרבה מאוד תקציבים במרכיבי הביטחון, מה שדיברו עליהם. והמצב בעוטף הוא מצוין בכל מה שקשור ל-4-0 ק"מ, כל היישובים צמודי הגדר, וטוב מאוד מעל 7-4 ק"מ.

הענף שלי מנהל 85 מיליון שקלים כל שנה יחד עם היחידה להתיישבות, שמנהלת עוד 30 מיליון שקלים. ביחד אנחנו מייצרים תוכנית כלל ארצית שמאושרת על יד מנכ"ל משרד הביטחון ושר הביטחון, לכל הארץ.

כלומר, יאיר, בוא נמקד. אומרים לך: תטפל בעוטף עזה, תכלס בלי תקציב. בואו נגיד, תגידו. בואו, אנחנו פה, תגידו, ריבונו של עולם. אני לא מבין. על מי מגינים? על מי מגינים פה? על מנכ"ל שלא מצליח? על שר שהיה ולא הצליח, שדיבר על כל הדברים ולא הביא כסף?

אתם אנשים מצוינים. צריך לשמוע את זה, חברים יקרים. מדינת ישראל אומרת לאנשים המצוינים האלה שבאים אלינו מתוסכלים, מתוסכלים, אומרים להם: לכו תטפלו בעוטף. עם מה? עם 100 מיליון שקלים לכל המדינה. אז איך הוא יכול להביא לי עכשיו – אם אני בונה 6,000 יחידות דיור בשש שכונות חדשות, איך הוא יכול, הבן אדם, שברור שיאיר הוא בן שדרות – אתם יודעים, זה כמו – אני מתוסכל בשבילך. כי אתה מה קיבלת? בא הביתה, קושרים לך את הידיים ואומרים לך: לך לדוידי, לך לשער הנגב. מוציאים לכם תוכניות פיתוח, ובסוף אומרים לכם: אין כסף. התשובה היא לא שם.

שיבוא מנכ"ל משרד הביטחון, שיבוא שר הביטחון בחמש שנים האחרונות, שיבואו כולם, ויגידו לנו איפה הכסף. איפה תוכנית העבודה שמאפשרת לנו את זה. אני אומר לך, זה פשוט – סליחה שאני מתפרץ – אני פשוט – כאילו אנחנו יושבים פה כמעט 100 איש, ומי שצריך לתת את התשובות לא נמצא פה.

כן? תודה, אלון.

אני רק אסיים. עוד פעם, אני לא חולק, חלילה, על דברים של אלון.

לא, אבל אתה אומר שהמצב ב-4-0 ק"מ הוא מצוין. זה ראש העיר של 4-0 ק"מ.

לא, אני מדבר על מרכיבי הביטחון כנגד איום החדירה. יש הרבה דברים שאלון אמר שעוד פעם בסוף עיר זה שונה, מה שנקרא, מיישוב כפר.

יאיר, אז תגידו. תגידו שאתם לא נותנים מענה.

אלון, אלון, הוא דובר עברית. אנחנו מבינים אותו. דבר, יאיר.

אלון יודע שאני מדבר עברית.

אבל אני אומר עוד פעם, בסוף מושקעים מיליונים רבים מהתקציב. וצריך לזכור שבסוף אנחנו מוציאים את זה על פי סדר עדיפות לאומי ובכל הגזרות, כולל, מה שנקרא, בגזרות שיותר מאוימות, או בואו נגיד, שיש בהן פחות מענה טוב מאוד. ונמצא פה גם מוטי שמכיר את המצב באיו"ש. ובסוף זה להתמודד עם אותו תקציב. אני חושב שבסוף ההחלטה שהייתה ב-2014 על הנושא של תקציב ייעודי לעוטף עזה עשתה פה באמת פלאים ושפרה פה את התחום הזה בצורה טובה מאוד.

אבי, צריך התייחסות לגנים. מה קורה עם הגנים?

עכשיו מיגון ידבר. כן.

אני ניר עוגן, אני רע"ן עורף של פיקוד העורף. אני רוצה לומר פה שאנחנו, פיקוד הדרום, בקשר רציף ויום-יומי עם כל הגופים פה. אנחנו בקשר רציף עם כל הגופים פה, עם ראשי הרשויות. ואני יכול להגיד שהקשר הוא טוב. אנחנו ממפים את הצרכים. וכל אחד בקצב שלו וביכולת התקציבית שלו נותן את המענה. אני לא ניכנס לזה. תכף ייתנו גם את ההסברים.

יש נושא אחד שאנחנו מנסים לקדם. וקיימנו מספר דיונים במל"ל, כמו שנאמר פה, על סוגיות אזרחיות. וחשוב לנו שעכשיו גם אתם תשמעו את זה לפני התוכניות התר"שיות של 2020 בסוגיית המיגון של הרכבת, זה נושא שמבחינה ביטחונית אותנו מאוד מטריד. חשבנו שיהיה לזה מענה. היו כבר אמירות תקציביות, אבל מבחינה פרקטית אנחנו לא יודעים איפה זה עומד. בניית קיר אקוסטי לשדרות, זה נושא שחשוב לנו מאוד גם כן שיקרה. ועוד דפני הסתרות כאלה ואחרים שהתחלנו ושמנו תקציבים מתוך צה"ל, כמו עכשיו על הדרך, מי שייסע יראה שיש סוללה שמקימים שם, מול מפלסים. יש עוד מקומות שאנחנו רוצים לעשות. כמו שאמר פה ראש מועצת שער הנגב, חשוב לנו שזה גם ישתלב עם הטבע ועם הסביבה, כדי שבאמת יהיה נעים לחיות פה.

והדבר האחרון, זה לגבי תוכניות הפינוי. אז אנחנו פה בקשר עם רח"ל, ממש בימים אלה עומלים ושוקדים לעשות פה איזשהו שינוי. אני לא ארחיב. אם הוא רוצה, ווה ירחיב על זה, ביחד עם פצ"ח. ואנחנו מקווים באמת שזה יתקדם במהירות.

אני רוצה, בבקשה, להשלים משהו בנושא הפינוי, שלא אמרתי קודם. עלו פה כל מיני טענות של התושבים לגבי המיקום, שלחו אותנו רחוק וכולי. אנחנו בעניין הזה, רח"ל ופיקוד הדרום ופצ"ח של משרד הפנים, יושבים באמת ברחל ביתך הקטנה, קרי עם כל יישוב, למצוא את המקום המתאים. השיטה קצת שונה לאור בקשת הצבא. חטיבת המבצעים ומפקד האוגדה יחד עם אנשיו, ביקשו ממני להוביל את כל התהליך. אנחנו ממש בשלבים האחרונים בתפיסת היישובים הקולטים, ואנחנו ניתן את המענה באמת ברמה של כל יישוב לכל יישוב על מנת שנוכל לממש את זה על פי הגדרות של אלוף פיקוד הדרום.

אבל תגיד, ווה, אני לא יודע אם זה אתה או פיקוד העורף. הרי הטענה שעלתה כאן ושראש עיריית שדרות דיבר עליה, היא תכנון שטח חדש, תכנון פארק, שזו ריאה ירוקה יוצאת מן הכלל בעיר. ואין שום תקן של מיגון לשטח כזה. מי אחראי לזה?

אני אגיד לך.

מי אחראי למיגון שמתפורר, שהוקם על ידי משרד הביטחון לפני X שנים, מתפורר היום. האם התחזוקה שלו, הבנייה מחדש שלו, תהיה על הרשות המקומית או על משרד הביטחון שבנה את זה במקור?

יש לי תשובה. למרות שאני בטוח שדודו, רמ"ח מיגון של פיקוד העורף, יוכל להשלים. קודם כול, מי שקובע במדינת ישראל תקן למיגון זה גוף אחד בלבד – זה פיקוד העורף. זה על פי החוק. את זה קובע פיקוד העורף.

לגבי התחזוקה של המיגון, כפי שציינת, לאור מה שהוקם בזמנו, אני לא יודע להגיד את זה בדיוק. בטח דודו יוכל לתת את המענה, מה סוכם ואיך סוכם. אבל התקן – פיקוד העורף.

בבקשה, דודו.

צוהריים טובים לכולם. אני דודו, רמ"ח מיגון. אני אנסה בכמה דקות גם לסדר את העניין העקרוני ואחרי זה גם לגעת בכמה נקודות קונקרטיות שעלו.

ראשית, אני מוכרח לומר שלמרות מה שנאמר כאן, פיקוד העורף עמל פה רבות לרווחת התושבים וביטחונם גם בהיבטים של מרכיבי ביטחון וגם במרכיבי מיגון. צריך לומר בפתח הדברים שבמרכיבי הביטחון המצב הוא, כמו שנאמר, טוב מאוד. ובמיגון, קודם כול, בואו לשים את העובדות: 7-0 ק"מ ממוגן מלא, ו-15-0 ק"מ כל מוסדות החינוך מוגנים. וזה בהתאם להחלטות ממשלה. פיקוד העורף רק בימים האלה סיים את הפרויקטים האלה מקצה לקצה. וזה על פי החלטות הממשלה.

הדבר השני שאני רוצה לומר הוא שעל פי החוק, גם אמר את זה ראש רח"ל, פיקוד העורף הוא המנחה הלאומי ואין לו תקציב לבניית מיגון. בניית מיגון ברחבי המדינה עולה עשרות מיליארדים. וההחלטה על תקצוב מיגוני היא החלטה של ממשלה. אנחנו ביחד עם ראש הרשויות ועם כולם כתבנו לא מעט מסמכים לבקשת הממשלה לקראת הצעות מחליטים כאלה ואחרות שבהם הצבענו על הפערים ביחד עם ראשי הרשויות. זאת אומרת, אין פה עניין של התנצחות בין הרשויות לבינינו. אנחנו מודעים לפערים, ומי שצריך לקבל את ההחלטות יקבל את המענה בעניין הזה.

אני רוצה להגיד מילה לגבי המחלוקת שעלתה כאן בין רח"ל לבינינו. אני אגיד כך: קודם כול, גם בהקשר הזה פקע"ר פועל על פי החלטות ממשלה ומשרד הביטחון. יש החלטת מנכ"ל משרד שאומרת דבר מאוד פשוט: מי שאחראי על המיגון האופרטיבי הוא פיקוד העורף. מיגון הוא חלק, או בכלל, מהמענה האופרטיבי. ולכן, מה שקרה פה בשנים האחרונות אני בכלל לא חושב שזה קשור רק לרח"ל. כל מי שרצה לשים מיגונית במדינה, שם מיגונית במדינה. אין שום יד מכוונת. זה לא על פי החוק, לא על פי התקן. אגב, זה יצא גם בצו של מינהל התכנון של שר האוצר, שאומר שהיחיד שאחראי לקבוע איפה ואיך הוא פיקוד העורף. הזה מה שנאמר. לא עצרו תקציבים, לא הנחו אותי, כרמ"ח מיגון, להפסיק לתת מענה ברשויות. אלה דברים לא נכונים פשוט. אנחנו פועלים ברשויות בעוטף יום ולילה.

אבל אתה אומר שאין לך כסף.

רגע, סליחה, תמיר.

אתה אומר שאין לך כסף.

סליחה, רגע, תמיר. לא דיברתי על כסף.

לא, אתה אומר: אני אחראי על מיגוניות, אבל אין לי כסף.

דיברתי פה על האמירה שהיא, בעיניי, לא – אני אגיד את זה, אני אשמור על ממלכתיות. זה לא נכון לבוא ולהגיד שפיקוד העורף בגלל סכסוך לא פועל במרחב. זו אמירה לא נכונה. אנחנו פה רק סיימנו עכשיו, השנה, להציב כמעט 100 מיגוניות במרחב, רק השנה. 100 מיגוניות. בנינו בארבע ערים פה בעוטף – בנתיבות, באופקים, באשקלון, בשדרות – מיגוניות. בשדרות השנה שמנו כמעט 40 מיגוניות בשווי של למעלה מ-2 מיליון שקלים. אז קודם כול, האמירה שפיקוד העורף לא פועל במרחב הזה היא אמירה לא נכונה.

עכשיו צריך לומר שהמיגון שעולה פה – מדובר פה בעשרות מוסדות ציבור שהעלות שלהם היא מאות מיליוני שקלים. מאיזה תקציב של פיקוד העורף, שהוא תקציב, אתם מכירים אותו, בבסיס התקציב הוא תקציב של – לא משנה, אני לא נכנס פה לפרטים – אבל הוא לא מאפשר את בניית המיגון. נקודה. אז זה לגבי העניין הזה. ואני אומר לכם שבסיפור הזה הרעיון הוא ליצור שקיפות, ליצור סדרי עדיפויות, שהכול מטופל על ידי, רמ"ח מיגון פקע"ר, ושלא כל מי שרוצה פה לשים איזו מיגונית לא בהכשר ולא בצורה נכונה ומקצועית – שישים אותה. זה מה שהחלטת המנכ"ל אמרה.

בגלל זה אנחנו מביאים תרומות מקרן היסוד, לדברים כאלה. בשביל להציב מיגונית. זו בדיוק הבעיה.

כמה דברים קצרים קונקרטיים לגבי הגנים. לגבי הגנים, היות שאני הייתי גם אצל מנכ"ל משרד הביטחון וגם במשרדו של ראש הממשלה, הנושא הזה מטופל. יש כאן סדר גודל של 100 גנים שמוגנו. מי שמכיר את החלטות הקודמות עוד לפני המיגון התקני והמחודש, היה כאן לפני כעשר, 12 שנה, מיגון מהיר שהיה מיגון הגן ומסביב בחזיתות. זה נכון שזה מתחיל להתיישן, ומי מצב של קורוזיה ועד מצב שאולי לפעמים יש סדקים. היה דיון במשרדו של ראש הממשלה בעניין הזה. עלות התחזוקה של הגנים האלה היא גם עשרות מיליוני שקלים. ולכן התקבלה שם החלטה, לא נפרט אותה כרגע. ניתן מענה לסוגיה הזאת. גם מימון – יצא בימים הקרובים מסמך שלנו לגבי תקינותו ואנחנו מתואמים עם משרד החינוך.

לא, לא. דודו, אבל באמת, צריך לכבד את – תהיה רציני. בסוף בגן הזה אני הבאתי דוח קונסטרוקטור: תפנו את הילדים.

נכון.

אתם הבאתם קונסטרוקטור אחרי חודשיים שאמר שצריך להשלים את הבדיקות ואין לכם כרגע תקציב להשלים את הבדיקות. משרד החינוך אומר: עד שהם לא ישלימו את הבדיקות, אני לא יכול לפתור. אני נאלצתי להוציא את הילדים לרחוב. שאלתי אתכם: מה עושים? יש לי מכתב מכם – זה לא באחריותנו. לקחתי מבנה, שיפצתי אותו על חשבוני. אמרתי לכם: תעזור לי בשיפוץ שלו. אין כסף. מה אני עושה עם הילדים בשנה הבאה? לא יודעים, לא באחריותנו. בואו תשים את הדברים על השולחן. אם אתה רוצה להגיד: אחריות על הגנים היא עליכם, ראשי הרשויות – תגיד את זה. אנחנו נתמודד עם זה.

אני אתייחס.

אבל תגיד, בלי מילים יפות מסביב, ולעגל ופוליטיקה.

לא מילים יפות. לא.

אתם אנשי צבא. לא פוליטיקאים.

אוקיי. אז אני אומר: אני איש צבא, ואני אומר שהייתה החלטה של המנכ"ל שהמוסדות האלה – קודם כול, זו לא החלטה, זה כתוב בחוק – מוסדות בכלל, חינוך ובתים פרטיים, הם באחריות, על פי חוק הג"א, הם באחריות המחזיק. בהתאמה, אם זה רשות – משרד החינוך. אי-אפשר כל הזמן להגיד: פקע"ר מתנער מאחריות. אנחנו מדינת חוק.

רגע, דודו, אתה אומר - - -

יש מלחמה בעוטף.

רגע, רגע. אנחנו מדינת חוק. רגע. מדינת חוק, ולכן אנחנו לא מתנערים מאחריות. זו אמירה לא רצינית.

אתה כתבת לי אבל.

רגע, זה שפיקוד העורף לא יודע לתקצב את זה, זה לא אומר שהפיקוד מתנער מאחריות.

לא, אבל לא כתבת לי?

באותה נשימה שאנחנו עונים מענה – רק רגע, תמיר.

חבר'ה, שנייה בוויכוח ביניכם. תראו, אני מחזיק כאן את סעיף 16. ניצול בנושא מיגון ב-2018 – 25% מתקציב המיגון. מה אנחנו צריכים להבין מזה?

זה לא דווקא בעוטף, זה ארצי.

סליחה?

זה ארצי, זה לא דווקא בעוטף.

לא חשוב, מה אנחנו צריכים להבין מזה? שאם תקציב מיגון מנוצל כדי 54% בתחום אחד, 25% בתחום אחר, מה המשמעות של זה? זאת אומרת, ה-75% או 46% אחרים, הם מה? הם נשאבו לצורך אחר?

חבר הכנסת, אני לא מכיר את הנתון הזה ספציפית. אני לא רוצה לענות ככה סתם. אם נצטרך, נענה ונשיב על זה ספציפית. אני עונה כאן למה שעלה בהקשר של מיגון עוטף עזה. הרי מיגון זה בכל הארץ. יש פרויקטים בצפון, פרויקטים בדרום, הכול על פי החלטות קונקרטיות.

גם בצפון לא ממומש. אנחנו יודעים את זה חד-משמעית. התקציבים קיימים, לא מממשים אותם.

שגם להם עצרו לכם כסף.

מה זה?

שגם להם עצרו לכם כסף.

בסדר. אז אני אומר: יש מקומות שהתקציב נעצר. יש מקומות שתקציבים פתוחים. אני לא חושב שזה המקום. אני חושב שהשאלה היא עקרונית.

8% ממיגון הצפון מומש ב-2018.

סליחה?

8% ממיגון הצפון מומש ב-2018.

אני אקל עליך. אני אקל עליך. בואו נקל. אנחנו הגשנו לכם מסמך, אני חושב, סביבות 60-50 מיליון שקלים. נכון, 60-50 מיליון שקלים?

נכון.

מה המסר שלך אלינו? זה שאתם משקיעים עכשיו בקיר שהוא בתוך האדמה – בסדר, אנחנו לא מזלזלים באיום הזה, זה איום מאוד רציני, מאוד קשה – אבל מה אתה אומר? השקענו למעלה מ-5 מיליארד שקלים. כל משרד הביטחון לא מצא את ה-50 מיליון האלה כדי לתת מענה למרחב הציבורי שאתה אחראי עליו, לא אני אחראי עליו? עם כל הכבוד.

אלון, מה אתה רוצה ממנו?

לא, אתה לא מבין. מה זה "מה אתה רוצה ממנו"?

אני מבין בדיוק, אבל - - -

הם חוזרים הביתה, אנחנו חוזרים לתושבים. ואני צריך להסביר למישהו מה קורה, עם כל הכבוד.

אוקיי. תודה, אלון.

אני אגיד לך מה אני רוצה.

לא, לא. אני רוצה לשמוע את התשובה של דודו.

מסור למי שמסתתר מאחוריך, שאין לו את האומץ לבוא לפה. כולל המנכ"ל, כולל אחרים, שיבואו לפה, שיבואו אליי, שיבואו. נוציא אותם לכל השכונות היפיפיות שבנינו, לפארקים, ושיישבו עם הילדים ויגידו להם שכל משרד הביטחון לא מסוגל למצוא מענה – מיגונית מעפנה, קטנה.

דודו, אני רוצה, בבקשה, שתי נקודות. תתייחס או אל תתייחס, אני אומר את זה בפעם האחרונה. אני רוצה לדעת - - -

תמיר, בוא, אנחנו רוצים לשמוע את דודו.

שאלה האחרונה ואני יושב. אני אשאל ולא אדבר יותר.

שאלה אחרונה, אוקיי.

שתי נקודות, תתייחס. אחת, האם הייתם אצלי, סיכמתם איתי על דברים ועד היום לא יצא פרוטוקול?

לא, זה לא עכשיו. זה שש שנים, זה שבע שנים. אנחנו לא מקבלים את זה.

אלון, אלון, אנחנו מנסים לשמוע, אחד-אחד. בבקשה, תמיר.

זה המנכ"ל שמינה מישהו אחר.

אלון, שנייה.

מי שלא ראה 24 ילדים דחוסים בממ"ד, לא מבין מה דחיפות העניין. 24 ילדים דחוסים בממ"ד של שלושה מטרים.

תודה. תמיר.

דודו, שתי שאלות, ואני לא מדבר יותר. האם הייתם אצלי? סיכמת איתי עם האלוף מספר פרויקטים? האם יצא פרוטוקול? האם קרה משהו עם זה? ואני אומר לך, אם אתה לא יודע, שקיבלתי כבר מסר שהכול מבוטל. תבדוק את עצמך.

והדבר השני, תגיד בעברית, מי אחראי על הגנים? יש גנים שמתפוררים עם דוח קונסטרוקטור שמוציא את הילדים האלה החוצה. מי אחראי עליהם? תגיד שאני. שיירשם בפרוטוקול, שאתה אומר שאני אחראי. כי המכתב שקיבלתי ממך לא אומר לי כסף. הוא אומר: אני, פיקוד העורף, לא אחראי, ואת זה אתה עושה בכתובים. אנשים שלך, שראו את זה, תלשו שערות ואמרו: איך יצא מכתב כזה? התקשורת לא כל כך התעניינה בזה, לצערי הרב.

אי-אפשר להגיד לדודו שיתלוש שערות.

לא, לא הוא. אנשים שלו.

אני אגיד כך, אני אומר שוב: אנחנו היינו בדיון, מנכ"ל ומשרד ראש הממשלה, על גני הילדים. המכתב יצא בתיאום. אין את זה כאן כרגע, אבל המנכ"ל קבע שעל פי חוות דעת משפטית, אחריות לתחזוקת הגנים היא על הרשויות ועל משרד החינוך. אוהבים את זה יותר או אוהבים את זה פחות, זאת ההחלטה. דרך אגב, זה גם החוק. לא צריך להמציא חוק. זה החוק, זה מה שהוא מנחה.

מי הוציא? מנכ"ל משרד הביטחון הוציא את המכתב?

כן. כן.

קודם כול, הם צודקים בכל מילה שהם אומרים. זה מספיק. אם זה המכתב שמוציא מנכ"ל משרד הביטחון – בזיון אמיתי. אין לי מה להגיד. יושב פה בשקט, שומע פה דברים נוראיים, והתשובה ממנכ"ל משרד הביטחון – אני עכשיו מוציא מכתב לשר הביטחון, שהוא גם ראש הממשלה, שיפטר את מנכ"ל משרד הביטחון ויחליף אותו. נגמר העניין.

ותפתור את כל הבעיות.

שיהיה מישהו שיבוא לעבוד. לא מישהו שיחפש תירוצים.

בסדר. אני אומר רגע, חבר הכנסת – אני רק רוצה לומר שהעניין הזה של מיגון גני הילדים, של הגן, הוא דבר ייחודי. המחזיק, על פי החוק, אחראי לתחזק ולמגן. קודם כול, זה על פי החוק. אנחנו גם כתבנו מסמך.

דודו, מה עם המרחב הציבורי?

רגע, רגע.

אם רוצים שאנחנו נמשיך לתחזק את זה, צריך לתקצב את זה.

מה עם המרחב הציבורי? תשתף את כולם איזה תקן יש לכם בפיקוד העורף. איזו תוכנית עבודה יצרתם לטובת העיר שדרות ועוטף עזה? איפה התוכנית הרב-שנתית? איפה התקציבים? שתף, בבקשה.

אני לא רוצה כאן – יש כאן דפים שמפרטים.

תגיד, תגיד מה.

אז אני עונה.

תשאל אותי עכשיו על בית בשדרות - - -

לא, לא, אלון, אלון.

לא, לא. אני לא מוכן. תשמע, תקשיב, בוא, בוא – לא, אני רוצה שתבינו - - -

לא. אלון, אלון. סליחה. אלון, לא.

לא. אבי, אתה רוצה שאני אלך, אין לי בעיה. אתה הבאת אותו, שיבוא מוכן. מה תוכנית העבודה שלו לגבי שדרות בארבע השנים האחרונות, בחמש השנים קדימה.

אלון, אלון, סליחה. אלון דוידי - - -

אין לך. אין לך. תגיד.

אלון דוידי, שב, בבקשה. שב, בבקשה.

עם כל הכבוד. מסתתר לו מנכ"ל ומסתתר לו אלוף פיקוד כשאתם יושבים פה. שולחים את החבר'ה האלה.

גם האוצר, דרך אגב. גם פה אותו דבר.

אלון, סליחה, סליחה. אתם בישיבת ועדת חוץ וביטחון. זו לא ישיבה אחרת. דודו, סיים, בבקשה.

אין לי מה לחזור פעם אחר פעם. אני יודע שיש פה קריאות בקהל.

יש לך תוכנית או אין לך תוכנית. תסביר.

אז אני עונה. יש לי תוכנית עבודה מסודרת. תוכנית העבודה מומשה בכל מה שקשור למיגוניות, מרכיבי ביטחון ומיגון. כל יתר הדברים שאתם מעלים כאן דורשים תקצוב.

השאלה של אלון - - -

מתי אתה יכול לשים מיגוניות בפארק המוזיקה בשדרות?

אלון, תן לי לתרגם את השאלה שלך בעברית.

מה אתה רוצה? תגיד לי.

שואל ראש עיריית שדרות: את תקן המיגון לשטח הציבורי שנבנה בשדרות קובע מי? פיקוד העורף?

את התקן אנחנו קובעים. גם הוצאנו, ואם זה לא הגיע, אנחנו נשלח לראשי הרשויות שוב.

אין.

רגע, חבר'ה. את התקן אנחנו קובעים.

מי משלם?

מי משלם? אני.

השאלה לגבי התשלום היא שאלה פתוחה.

על כיפאק. אם יגידו, נקנה מיגוניות, אז אולי גם נקנה טנקים ונשמור על היישובים.

הרי ברור לכם - - -

דודו, רק כדי לסבר את אוזנם של חברי הוועדה, חברי הכנסת בוועדת חוץ וביטחון – תקן המיגון לשטחים הציבוריים שנבנים בעיר או בקיבוץ או בכל מקום אחר, הוא תקן שנקבע על ידי פיקוד העורף.

כן.

מימוש התקן, ביצוע המיגון הוא באחריות מי?

ביצוע המיגון הוא מעולם לא היה באחריות פקע"ר. אין לפקע"ר אחריות לבצע מיגון. גם כשאני קובע איך ייראה ממ"ד, עושה אותה בן האדם הפרטי.

שיגיד את זה.

טוב, אלון, התשובה ברורה. גם אם היא לא נוחה, היא תשובה ברור, אני אומר לעצמנו. בבקשה, דודו, שורה התחתונה.

אז אם אני אסיים, שורה התחתונה, חשוב לי להגיד את שלושת הדברים הבאים: אחד, אנחנו מממשים את כל תוכנית העבודה בשקיפות על פי כל הקריטריונים המקצועיים והמבצעיים כמיטב יכולתנו בתיאום עם הפיקוד, בתיאום עם הרשויות. חבל לי שזו האווירה שנוצרה פה.

הדבר השני, אין סכסוך, או בטח לא סכסוך כזה שמשפיע על גורמי העבודה. אנחנו פועלים פה במרחב יום-יום. יש החלטה שעושה סדר בהקשר של מי אחראי על מה. מטרתה היא לא לעכב או למנוע פרויקטים פה במרחב הזה. ליתר כל הדברים לשיפור המענה, צריך למצוא תקציב. זה הכול.

אני מבקש שיירשם בפרוטוקול.

יש פרוטוקול. הפרוטוקול מוקלט.

אז אני רוצה להבין. אני ראש עיריית שדרות. שלח לי היום בפקס את תוכנית העבודה שלך, את תוכנית העבודה שלך, הפשוטה, למיגון המרחב הציבורי של 3,000 דונם חדשים בשדרות. התשובה היא שאין לך.

אין לי תוכנית עבודה כזאת.

מה זה אין לך? אז מי עושה את זה?

אתה. הוא אומר לך: אתה. מה אתה לא מבין?

מי עושה את זה, לא הבנתי?

אלון, הוא אמר לך: אתה. הוא אמר לך: אתה.

הוא אומר לך: אתה. מה אתה שואל אותו. הוא אמר לך שאתה עושה.

אני רוצה לשמוע שהוא אומר את זה.

כן?

אם יוחלט שפיקוד העורף אחראי למיגון המרחב הציבורי במדינת ישראל, נעשה תוכנית עבודה. יש תוכנית עבודה למה שאנחנו אחראים עליו.

סיימת, דודו?

כן.

בבקשה. אבי רואה, בבקשה. אתה רוצה להתייחס?

אני רק רוצה לומר שלפני כשבוע היה פה ראש הממשלה ושר הביטחון. הופיעו ראשי הרשויות. אלון דוידי לא היה. היו אחרים. הנושא הזה של המיגון לא עלה.

- - -

כן, אולי זה נשמע מצחיק, אבל זה לא עלה. ראשי הרשויות לא העלו את זה.

מאוד מצחיק.

אבי, אבי - - -

רק שנייה, חברים. חברים, יש לי בעיה של קשב וריכוז. אני לא שומע כשאני מדבר.

הנושא שעלה בעיקר היה הנושא של חוסן, המרכז לחוסן קהילתי, שבחלק מהרשויות לא קיים, למשל, באשקלון, שאני חושב שזו נקודה שצריכה להיות מטופלת באופן מיידי בסוף. נושא נוסף שעלה היה הנושא של מרכזי הפעלה כאלה ואחרים, ועוד דברים בשוליים של סיוע. הנושא של המיגון לא עלה וחבל מאוד. אבל אני שומע את הדברים ואני אצטרך להתייחס, בעזרת השם.

תודה. יהושע באואר, המשרד לביטחון הפנים, ישנו? אין. פרידמן, בבקשה, מפקד מחוז דרום בכב"ה.

שלום לכולם. אנחנו מאמצע שנה שעברה, כמו שציינת, מתמודדים עם הטרור הזה של הבלונים, העפיפונים, הצתות. היה פה גרף למידה מאוד-מאוד משמעותי כבר מאמצע שנה שעברה. ניצלנו את סוף החורף להרבה מאוד עבודות הכנה של פריסה בשיתוף עם קק"ל עם רט"ג עם היישובים, ובנינו בעצם תוכנית שגם משלבת מענה מבצעי וגם מענה של הגנה מאש, כולל קציר ירוק. ובסך הכול אנחנו רואים כבר פירות טובים. תכף אני אגע בהם.

מבחינת המענה המבצעי, אני חייב לציין שיש פה באמת שילוב של כל הגורמים, גם סיור מוגבר, גם שילוב של כל הכוחות – כב"ה, כמובן, צה"ל, פקע"ר, קק"ל, רט"ג, רבש"צים, יחידות מתנדבים שהקמנו פה. קיצרנו מאוד את זמן התגובה. הוא עומד בממוצע היום על בסביבות חמש דקות לאירוע, שזה לא קיים בשום מקום אחר בארץ. ובנוסף לזה, מטען האש בעצם, בגלל עבודת מניעה שביצענו, הוא הרבה יותר קטן. וכתוצאה מזה היום אנחנו מדברים על זה שכמות הצתות או השריפות סך הכול ירדה בערך בשליש לעומת שנה שעברה, אבל הנזק הוא בין 5% ל-10%, תלוי מי סופר, לעומת הנזק בשנה שעברה. וזו סך הכול עבודה באמת יפה, כולל חיסכון בסד"כ. אנחנו מפעילים פחות סד"כ מאשר מה שהיה בשנה שעברה.

אני גם אציין, בנוסף לזה, שאנחנו מקימים פה שתי תחנות כיבוי חדשות. בשדרות היא כבר לקראת סיום, ותחנת כיבוי נוספת באשכול. הן לא תחנות נוספות, אבל הן ישפרו את התחנות של הכבאים. ועוד פעם, זה בלי, כמובן, לזלזל בבלונים ובנזק שנגרם, אבל לפחות הצלחנו לצמצם אותו בצורה מאוד משמעותית.

תודה רבה. אלי רגב, משרד הפנים, בבקשה.

תודה רבה לחברי הוועדה. אני אסקור ממש בדקה את פעילות המשרד. כמובן, רשויות עוטף עזה הן במוקד הפעילות של המשרד בתחום המוכנות לחירום ושיפור הביטחון ותחושת הביטחון. מתוך זה משרד הפנים גם באמצעות החלטות ממשלה וגם באמצעות תקציבים של המשרד משקיע פה מאות מיליונים כדי לשפר את היכולות של הרשויות בתחום היערכות לחירום. בתור כך, גם סייענו בתוך מרכזי הפעלה גם באשכול וגם בשדרות, וכרגע גם מתוקצבות יתר הרשויות, שמתחילות כרגע לפעול כדי לשדרג את מרכזי ההפעלה שלהן. כל הציוד לחירום, מחסני החירום, כל הדברים האלה בעצם מטופלים על ידינו ומתוקצבים.

רק כדי לאזן את הנימה שהייתה פה – התקבלה החלטת ממשלה ממוקדת בסוף דצמבר 2018, שנתנה מאות מיליונים לעוטף עזה בתחומים שונים. החלטה 4328 שנגעה גם לארנונה, שאליו התייחסו פה, גם למענקי ביטחון, גם לפיתוח אזורי תעשייה, גם למרכיבי החוסן. צריך ללמוד את ההחלטה הזאת. ההחלטה הזאת עתירת תקציבים.

כמה עבר מאז?

סליחה?

כמה עבר מאותם מאות מיליונים? כמה הגיע לרשויות?

אני לא אחראי על ההחלטה, אז מנוע מלהגיב.

כמה משרד הביטחון – אני ניהלתי בתחנונים – אבי החליף את קובי – בתחנונים עשרה מיליון שקלים לכל העוטף אני ביקשתי.

אני זוכר את זה.

תסבירו לי את החלטת הממשלה, במשרד הביטחון, מה אתם נותנים לשדרות? אמרו לי בסוף: תשמע, נעשה לך טובה; בשנה הבאה תבוא, אולי ניתן לך אולי איזה מיליון שקלים. עשרה מיליון שקלים במשרד הביטחון.

את זה אני לא מבין. איפה מאות המיליונים? איפה מאות המיליונים?

כן, אלי.

אז תרשה לי רק לענות לך. אני יכול להגיד על תקציבי משרד הפנים. תקציבי משרד הפנים שנגעו גם להנחות בארנונה גם לתקציבי הפיתוח וגם למרכיבי הביטחון, כולם כבר ברשויות.

כמה זה בכסף? אתה יודע להגיד לי?

כמעט 80 מיליון שקלים, אם אני לא טועה. ואלה תקציבים שעברו. עכשיו בהקשרים האלה יש עוד שתי נקודות שאני חושב שכן צריך להתייחס אליהן. ואני אומר פה את עמדת משרד הפנים, את עמדת השר – מרכזי החוסן מחוץ לעוטף הם נושא שאנחנו מקדמים אותו ביחד עם משרדי הממשלה אחרים, ויש לנו עניין לקדם אותו כמו באשקלון ובנתיבות ובמקומות אחרים, שגם הם זקוקים לסיוע הזה.

סוגיית הרבש"צים חייבת להיות מטופלת. אנחנו גם מעורבים בזה מעצם העובדה שאנחנו רגולטור של הרשויות המקומיות. ונושא פינוי האוכלוסייה או קליטת האוכלוסייה, אז נגע בזה ווה. אגיד רק מילה אחת. אנחנו חושבים שצריך, קודם כול, להעביר את זה בהחלטת ממשלה ולהכניס את הפלטפורמה, לתת את הפלטפורמה המשפטית והתקציבית כדי לגבות את ההחלטות האלה על התוכניות. התוכניות באמת קיימות.

נושא אחרון – אני מלווה מקרוב את האירוע המאוד קשה שקרה במבוא מודיעים. אני מלווה אותו יום-יום מקרוב. אני אומר פה: גם אזורי החיץ שצריכים להיות סביב יישובים בעוטף - -

בהראל גם.

סליחה?

בהראל.

כן, ובקיבוץ הראל. נכון.

- - חייבים לקבל פה חידוד ומיקוד. אני בקשר עם ראשי הרשויות על העניין הזה. זו סוגיה שצריכה להיות מטופלת בצורה הדוקה יחד עם כב"ה. תודה.

תודה רבה. נציג משרד העבודה והרווחה, ישנו?

כן.

את רוצה להתייחס? בבקשה, תנו לה מיקרופון.

אני אור ממשרד העבודה והרווחה. אני אתייחס לכמה דברים. בראשית דבריי, אני אתייחס לעקרונות שלפיהם אנחנו פועלים כדי להגדיל את החוסן. דובר פה הרבה על החוסן של האוכלוסייה, על התשישות מהמצב. משרד העבודה והרווחה פועל מול המחלקות לשירותים חברתיים ובעצם מול מכלולי האוכלוסייה ברשויות, שזה התפקיד שלי. זה מה שאני עושה. אני עובדת מול מכלולי האוכלוסייה במחוז דרום סביב כמה עקרונות עבודה. הראשון הוא באמת היערכות לחירום של מכלולי האוכלוסייה, אבל בהתייחס לחוסן. אנחנו באמת עובדים על טיפוח לכידות קהילתית וההון הקהילתית. יש איתי כאן תוכניות שנעשות ספציפית בכל רשויות העוטף, מתוקצבות: טיפוח המנהיגות הקהילתית והנוער, בני נוער וילדים; חיזוק השייכות שלהם למקום; מעטפת חוסן משפחתית והדרכות ומתן כלים להורים; חיזוק והכשרת הצוותים המקצועיים; טיפול רגשי בפועל בילדים, נוער וקשישים; טיפוח והגברת החוסן לקשישים, לילדים, למוגבלים, וגם הקשרים בתוך הקהילה.

כל זה בא לידי ביטוי בתוכניות רבות שנעשות בעוטף, בחמש רשויות בעוטף, גם תוכניות שגרתיות, גם תוכניות ספציפיות לחירום בתקציב של 6 מיליון שקלים. וגם החלטות ממשלה – אני יכולה כאן להגיב רגע לאלון שדיבר על החלטות ממשלה. אז משרד העבודה והרווחה כן מצליח לממש את החלטות הממשלה למחלקה לשירותים החברתיים, שדרות ספציפית, בתקציב של 2.5 מיליון.

רק משרד הביטחון לא. אמרנו.

יש את זה בבסיס התקציב או שכל פעם מחדש?

החלטות ממשלה מאושרות כל פעם מחדש, אבל יש לנו בסיס תקציבי שלנו לכל פעילויות החוסן.

כל מרכזי החוסן הם לא בבסיס התקציב.

אז למה הפערים?

אני לא מדברת כרגע על מרכזי החוסן, נירה.

- - -

לא, בחוסן, אין לך בעיה? לך אין, לאחרים יש.

אור. אור, פה, פה, אליי.

המחלקה מקבלת תקציבים דרך החלטות ממשלה. יש כאן החלטות ממשלה שמגיעות לרשויות סביב תוכניות.

מי משלם על מרכזי החוסן?

מרכזי החוסן מתוקצבים באופן נפרד על ידי השירות לעבודה הקהילתית. אנחנו מעבירים דרך החלטות ממשלה, לפי בקשות מנהלי המחלקות.

אור, סליחה - - -

מרכזי החוסן זה פרויקט שמתוקצב ובאחריות משרד הבריאות.

זה עדיין נכנס אחרי. תשימו לב שהמשמעויות - - -

תעבירו ממשרד למשרד.

אני עוד הפעם אומרת, זה באחריות משרד הבריאות. אני מעדיפה לא להתייחס למשהו שהוא לא באחריותנו.

תכף, תהיה התייחסות ממשרד הבריאות. נשמע את התשובה של משרד הבריאות.

בדיוק.

נא, תסכמי את ההתייחסות שלך, בבקשה, אור.

זה לגבי התקציבים. התקציבים שלנו מועברים לפי תוכניות של מנהלי המחלקות. אני יכולה למנות כאן המון-המון תוכניות בכל אחת מהרשויות שעוסקות בחוסן האוכלוסייה, החל מתוכניות, אם זה בשדרות, אז סמינרים והדרכות והכשרות, גם אם זה בחיזוק חוסן של ילדים במפלסים.

גם הרווחה עושה את זה.

גם הרווחה עושה את זה. לרווחה יש תוכניות - - -

אור, אור, את לא יכולה לענות על כל שאלה שנזרקת מהצד. אנחנו פשוט רוצים לשמוע שורות תחתונות, בבקשה.

אוקיי. בנוגע לתוכנית הפינוי שהיה אליה קצת התייחסות היום, אבל גם. אז אצלנו יש מיפוי מאוד-מאוד מדויק של האוכלוסיות בכל היישובים המתפנים, בדגש על האוכלוסיות של הצרכים המיוחדים, על היכולות של המחלקות לתת להן מענים. אנחנו נערכים לפינוי של האוכלוסיות עם צרכים מיוחדים במסגרות. יש לנו כ-20 מסגרות בכל רחבי הארץ שיקלטו את האוכלוסייה הזאת הן מהקהילה והן מהמוסדות שקיימים ברחבי העוטף, גם בנוהל של מוסד קולט מוסד וגם בנוהל של פינוי האוכלוסייה לפי מיפוי שנעשה ברשויות וביישובים.

תודה רבה. ד"ר בני דוידזון, משרד הבריאות, ישנו?

ישנו, אבל מי שתדבר על נושא החוסן היא נציגה אחרת.

מי מדברת?

אני בלה בן גרשון, ממונה על טראומה נפשית במשרד הבריאות. אני אתייחס לכמה דברים. משרד הבריאות ממונה על כל הקביעה של הסטנדרט הטיפולי בנפגעי החרדה במדינה ולכן עוטף עזה הוא מאוד במרכז של ההתעסקות בנושא הזה.

יש חמישה מרכזי חוסן שהקמנו אותם לפני 11 שנים בשיתוף פעולה עם משרדי ממשלה נוספים ובסיוע ובתמיכה גם של רח"ל. אנחנו מדברים פה על מערך שהוא גם מגבה את המרכזים האלו, כמו למשל, פותחו עכשיו כלים לעזרה ראשונה נפשית שאנחנו מכשירים עכשיו את כל העוטף והרשויות כדי שאנשים יוכלו להתמודד טוב יותר ולתת סיוע גם לעצמם וגם למשפחות שלהם. יש גם אתרי דחק של בתי חולים כלליים, שלפי חוזר מנכ"ל שיצא לפני שנה, נותנים סיוע במידה שצריך לתת עזרה נוספת. מעבר למרכזי חוסן, יש שם אתרים שנותנים סיוע למאות נפגעים בזמן הסלמה.

ואני מגיעה למרכזי חוסן. מרכזי חוסן רק מינואר עד מאי נתנו סיוע וטיפול ליותר מ-2,640 אנשים שפנו.

ולכמה הם לא נתנו? כמה אנשים מבטלים אם יש עומסים?

רגע שנייה, אני שומעת. אני מבקשת לתת לי לדבר. תוכלי לשאול אחר כך.

מרכזי חוסן היום מצאו את עצמם לראשונה זה 11 שנה, במהלך חצי השנה האחרונה, עם תור למתן טיפול של מספר חודשים. זה משהו שלא מקובל ולא הגיוני. ולכן, אנחנו קיבלנו החלטה באמת חריגה – אני אזכיר רק שבתחילת השנה, מרכזי חוסן קיבלו תוספת של 2.5 מיליון שקלים וזה לא הספיק. ולכן, כרגע התקבלה על ידי משרד הבריאות יחד עם ראש הממשלה לתת עוד תוספת של כמעט 1.5 מיליון שקלים.

אני רוצה רגע לשאול שאלה בהקשר הזה.

כן.

הרי אם היה מדובר בפצועים, לא עלינו, שצריך להכניס לבית חולים לטיפול של ניתוח וכיוצא בזה, בעצם בתי החולים היו צריכים להתגייס באופן חירום לפי מספר הפצועים. פה בגלל שהפציעה היא לא פציעה נראית אלא פציעה מסוג אחר – כשאני שומע את המשפט שחצי שנה אתם כבר מבינים את הבעיה, ועכשיו מתקבלת ההחלטה וה-waiting list הוא של חודשים - - -

לא של חודשים; של חודשיים, כן.

את אמרת חודשים, חודשיים.

לא, לא. גם חצי שנה - - -

לא, בסדר.

אני מנסה רגע לשאול מהצד השני – אולי זה מה שמירב כהן ניסתה לשאול קודם. זאת אומרת, התארגנות לחירום לא יכולה להימשך חודשים.

אני רוצה להעלות פה משהו. אז כמו שאמרתי, משרד הבריאות, למרות שיש לנו ועדת היגוי של משרדי ממשלה, שזה שיתוף של משרדי ממשלה, אנחנו מתוקצבים על ידי הממשלה בהחלטת הממשלה. ואני מביאה לכך, ואני חושבת שגם פה התושבים אמרו את זה, משרד הבריאות וגם ראשי הרשויות במשך שנים מעלים את זה בכנסת שהגיע הזמן שהתקציב הזה יכנס לבסיס הסל, לבסיס התקציב, כדי שנוכל באמת להעריך מראש, להגיד מה נדרש, ושנוכל לתת את השירות כמו שצריך. אם אתה תציף היום, ואני אומרת לכם, אם תציף היום גם את חדרי המיון באלפי נפגעים, אז יהיה תוהו ובוהו, יהיה בלגן. אם אתה לא תתכנן את זה מראש, ואתה לא תיתן את התקציב שתואם את הצרכים, אתה תמצא את עצמך בבלגן בכל מקום. אנחנו אומרים את זה וחוזרים על זה שוב ושוב: תעבירו את התקציב הנדרש. אנחנו נותנים ממש מספרים מדויקים לבסיס התקציב. עד שזה לא יקרה, אנחנו נמצא את עצמנו בבעיה.

בעוטף יש 50,000 תושבים הלומי קרב. בצה"ל זה היה נקרא הלומי קרב. אלה אנשים שמקבלים תקציב מביטוח לאומי. זה מה שאתם רוצים שבסוף יקרה פה? זאת אומרת, יש פה מדינה שלא מתייחסת לחבל ארץ שלם שהוא הלום קרב.

אני יכולה לדבר רק על משרד הבריאות ולא על כל מדינה. משרד הבריאות עושה פה משהו שאני חושבת שהוא מהפכני. במשך 11 שנים הוא נותן פה – באמצעות הקואליציה הישראלית לטראומה, שהיא ספק מדהים, והוא שותף גם בתוך העשייה הזאת – הוא נותן טיפול וסיוע גם בתחום הקהילתי, וגם בהיערכות לחירום וגם בטיפול, לאלפי אנשים. ויחד עם זה, אנחנו פונים עכשיו אליכם, זאת הזדמנות מבחינתנו, אנחנו מברכים על הפורום: תכניסו את התקציב של מרכזי חוסן לבסיס התקציב.

תודה רבה. אריה מור, משרד החינוך. ישנו?

כן. צוהריים טובים. אני אתייחס למספר נקודות שעלו כאן בדיון, לא לכל מה שאנחנו עושים. בנושא המיגון, משרד החינוך אחראי על בניית מוסדות חדשים – גני ילדים ובתי ספר – על פי תו תקן. וכך הם נבנים כאשר בונים בית ספר חדש, גן ילדים חדש.

לגבי גן ברקת, התהליך הוא מול המועצה. ברגע שיהיה את דוח הקונסטרוקטור, וזה יגיע מהמועצה, תמיר הבטיח שזה יתוקצב וייבנה גן חדש במקום.

זה לא אני הבטחתי. תמיר בן משה, כן. זה לא אני שהבטחתי.

לא, לא. תמיר בן משה, סמנכ"ל מינהל הפיתוח.

כל מה שקשור למיגון שהיה בעוטף עזה, כולל ה-15-7 ק"מ, כפי שידוע לחברי הוועדה, היה תקצוב מדינה. והוא לא בוצע על ידי משרד החינוך. גם 7-0 ק"מ, - - - וגם ה-15-7 ק"מ, ה-80 מיליון. ואם רוצים למגן את כל מוסדות חינוך מיגון מלא, מישהו צריך לקבל את ההחלטה. ואני נכחתי בעשרות דיונים שהתקבלה החלטה שלא מבצעים את זה, לצורך העניין, כולל הטיפול. למשרד החינוך אין תקצוב, ואין תקנה שמטפלת במיגון שבוצע לפני חמש-שש שנים. ויש פה פער מסוים. בגלל זה הולכים לכיוון של פסילה בגלל בעיה בטיחותית.

אריה, רק שתבין, אליכם אין לנו שום טענה.

אין פה טענה. אנחנו כולנו שותפים יחד, תמיר.

רק שנייה, הבעיה היא שהילדים באמצע. מה עושים?

תמיר, פיקוד העורף ואנחנו ישות אחת. אנחנו מדינה אחת, בסדר? צריך למצוא את הפתרון.

כולם טובים, אריה. אריה, כולם טובים. בינתיים, מה עושים עם הילדים? צריך להתייחס בינתיים מה עושים עם הילדים; עד שבונים חדש זה לוקח שנתיים.

מאה אחוז.

דבר שני הוא הנושא של החוסן. אני רוצה לציין שהתוכנית והחלטת הממשלה עם ה-24 מיליון, 12 מיליון מתוך משרד החינוך, פועלת, עובדת, מתוקצבת, וכרגע יש תקצוב של החלק השני. צריך לדבר על הבעיה היותר מרכזית שנורא קשה להשיג את אותם פסיכולוגים להגיע לדרום, ומישהו צריך לתת על זה את הדעת – השכר, המרחק וכולי וכולי.

מי זה "מישהו"? לא הבנתי. הרבה דברים פה נזרקו על מישהו. מאיזה משרד ה"מישהו" הזה?

אנחנו, משרד החינוך, שמטפל בפסיכולוגים של משרד החינוך, פועל בעניין ומנסה גם לטפל כדי להשיג את כוח האדם הנדרש לטובת העניין. אני רק אומר שיש פה בעיה, נורא קשה לביא אנשים דרומה.

בנושא החוסן, יש עוד שלושה דברים נוספים שאני רוצה לומר. התוכנית הזאת של החוג לכל ילד, בתי הספר של החופש הגדול, מבוצעים בתוך אותה החלטת ממשלה ומתוקצבים. אנחנו הכשרנו ומכשירים צל"חים בית-ספריים ואת מכלולי החינוך של הרשויות בעוטף שעברו את הכשרות שלנו. נתנו מעטפת מקצועית. מהתקנות שלי, הוספנו ציוד חירום לבתי הספר בעשרות מיליונים. עכשיו כבר סיימנו את ה-7-0 ק"מ, עוברים ל-15-7 ק"מ בשיתוף עם הרשויות, במאה אחוז מימון ותקצוב ובסיוע תקציבי של רשות חירום לאומית.

בנושא הזה אני רוצה לומר שיש פעולה נוספת שמתבצעת והוחלטה ותוקצבה על ידי האוצר בנושא החוסן – זה הנושא של שותפויות. וכרגע יוצא למכרז מרכז השותפויות והחלטנו על העשר רשויות בדרום להיות הפיילוט לטובת מרכז שותפויות ברשויות לצורך המגזר האזרחי. זה גם כן שיתוף פעולה של משרד האוצר, רח"ל ומשרד החינוך, מתוקצב על ידי שלושת הגופים האלה.

לגבי מלווים בהסעות שנאמר פה, אני נותן את הערתי, זה לא נכון. כל מי שהגיש בקשה, וכל הבקשות נענו. גם לגבי ההסעות שהן לא הסעות חינוך מיוחד, כל בקשה – איך אומר מנהל אגף הסעות? – הכול מכל וכל הסעה.

הגשנו בקשה לנתיב העשרה, למלווים, לא קיבלנו עדיין.

אתה תגיש את הבקשה – מה שאמר שמעון אבני, מנהל אגף הסעות – ואנחנו נדאג לעזור לך כדי שהנושא ייפתר.

נושא סייעת שנייה – זה נכון, התקן בעוטף עזה הוא כמו בכל המקומות, 31 תלמידים. יעלה כלפי מעלה כסוגיה שעלתה כאן.

נושא הפנימייה הטיפולית ידוע, מוכר, עולה למנכ"ל משרד החינוך. יש פה בעיה תקציבית לתמיכה במועצה מעבר למה שמינהל לחינוך התיישבותי נותן. ואני אעלה פעם נוספת את הנושא למנכ"ל, שמילא עלה על ידי מינהל לחינוך ההתיישבותי.

תודה רבה. משרד האוצר, גיל?

כן.

בבקשה.

צוהריים טובים. אני גיל אבירם, האגף התקציבים, משרד האוצר. אני רוצה להגיד שישבנו, שמענו את כל הפערים ואת כל הטענות שעלו פה. ובהמשך לעבודה שאנחנו עושים בשוטף, כל הזמן, אנחנו וכל שאר הגורמים שמתעסקים בנושא של העורף, צריך לשבת ולמצוא איך אפשר לתת מענה ופתרונות לטענות שהועלו פה.

אני כן חושב שצריך לציין, את זה גם אמר דודו, ואמרו שאר הנציגים, שבשנים האחרונות נעשתה התקדמות מאוד-מאוד משמעותית באזור הזה והושקעו בו מיליארדי שקלים. צריך להגיד שכל בית בתחום 7-0 ק"מ יש לו מיגון פרטי בתוך הבית שהמדינה עשתה והשקיעה. וצריך להגיד גם ב-15-7 ק"מ כל מוסדות החינוך ממוגנים. אני לא רוצה לחזור על מה שנאמר פה, אבל מנסים לתת את המענה הכי טוב שאפשר. כולנו מכירים שיש מגבלות.

מה הבעיה להכניס את המסעדנים לענף התיירות?

לעניין קרן הפיצויים ומס רכוש, יש פה נציג של רשות המיסים. הוא ייתן הסבר.

אני רוצה להגיד, בהמשך לטענות שעלו כאן בנושא המיגון, בסופו של דבר אנחנו נמצאים היום בתקציב וגם בתקופה בעייתית. אתם כבר מכירים את הבחירות. אנחנו פועלים לפי תקציב 2019. כל נושא המיגון וההתרעה ומרכיבי הביטחון הוא חלק מתוכנית העבודה של פיקוד העורף, של משרד הביטחון. הוא מקבל מענה במסגרת התקציב הקיים היום, תקציב 2019.

אני כן אומר שכל הגורמים שעובדים מול הרשויות צריכים לשבת ואם יש דברים נקודתיים, או צרכים דחופים נקודתיים, צריך לשבת ולחשוב איך אפשר למצוא פתרונות במסגרת התקציב הקיים. אנחנו זמינים לכל הגורמים בשביל לתת מענה להצעות כאלה ואחרות שיעלו. אבל צריך להבין שבסופו של דבר מי שקובע את סדרי העדיפויות זה משרד הביטחון ופיקוד בעורף, שהם הגורמים המקצועיים שאומרים מה צריך לעשות ועל מה מוותרים.

גיל, יכול להיות שזה בעצם שורש הזה – תראה, אנחנו צריכים לשים את העובדות על השולחן. אנחנו נמצאים עכשיו, בשנה וחצי האחרונות במלחמה, במלחמת התשה. נקודה. 2,000 טילים. בשנה הזאת היו 1,800 בלוני נפץ, פצצות מעופפות שעפות ונופלות פה עם אש או עם רימונים. צריך לשים את זה מול העיניים שלנו.

בסך הכול יש אנשים באמת טובים. כל האנשים פה באמת מגיעים ממקום טוב, כל אחד בתחומו, ווה ואלי רגב וכולם באמת אנשים טובים שרוצים לעשות. צריכים להסתכל ולתכלל את הדבר הזה. להבין שיש פה מלחמת התשה וחייבים להסתכל על זה מזווית אחרת. אי-אפשר להגיד: זה יעשה פיקוד העורף; לא, זה רח"ל, וכל אחד זורק את זה על השני. אני אומר שזו גם אחריות שלכם לרכז את כולם. אני חושב שזה הדבר הכי משמעותי, לראות מי בעל הבית, איך מרכזים את כל המשרדים האלה ואת כל הגופים ומסתכלים על זה כבעיה, כאתגר אמיתי. אני לא מדבר על הפתרון המדיני או הביטחוני פה, שזה אנחנו דורשים שיעשו עבודה, אבל חייבים להסתכל על זה כך.

תודה, אופיר. אני רוצה לשמוע את איש האוצר לגבי השיפוי.

רק אגיד מילה, חבר הכנסת, לאופיר. הגורם המקצועי שאמור להיות הכתובת למענה שלכם קוראים לו פיקוד העורף. הוא צריך לתת לכם מענה, ויש לו תקציב לתת לכם מענה. הוא צריך לפעול במסגרת התקציב הזה, לתת לכם את המענה הכי טוב שהוא יכול.

אין תקציב. אין תקציב לזה.

חבר'ה, לא, לא - - -

לא רפרנט בדרגה ג' ייתן תשובה כזו. עזוב, זה לא מעניין. שיעברו הלאה. זה שהאוצר לא פה ואנשים בדרג גבוה, אנחנו בבעיה. מספיק. זה אומר זה, זה אומר זה.

סיימת, גיל?

כן. תודה.

לגבי השיפוי, בבקשה.

רגע, הוא לא ענה על השיפוי. שיענה.

הינה, הוא עונה לך.

אני אחלק את התשובה שלנו לשניים. לגבי הפיצוי הישיר, המטרה שלנו היא להחזיר את המצב לקדמותו כמה שיותר מהר. יושב מאחורי בני שמרכז את התחום הזה. הטיפול שלנו הוא טיפול מיידי. בשנת 2018 94% מכל התביעות שולמו. ב-2019 יש 20 תביעות.

ברור שכל התביעות שולמו. אבל אם - - -

תענה לשאלה. שאלו שאלה לגבי האם מסעדנים נכללים בזה.

- - -

חבר'ה, חבר'ה - - -

הוא מייצר תמונת יפה. 94% מהעסקים אתם מפצים? מה כולל העסקים לפיצוי? כמה מלונות יש פה? על מה אתה מדבר? עובדים עם שני ענפים בודדים והוא אומר: אנחנו פיצינו 94%. מה אתה מדבר בכלל?

כן. תודה, ניר.

אני התייחסתי לפיצוי הישיר. אני אתייחס לפיצוי העקיף עכשיו, בסדר?

כן.

לגבי הפיצוי העקיף, בתקנות מתייחסים לדבוראים ולתיירות כפרית. והיום תיערך פגישה ברשות המיסים, איזושהי ישיבה פנימית בעקבות פנייה של הרשויות, לגבי המסעדנים. אני מקווה שמשם יצאו בשורות.

סליחה, מה שמך?

שמי מושיקו מלמד, אני סגן פקיד שומה אשקלון.

מושיקו מלמד, תראה, מאחר שהסוגיה הזו עלתה כאן כחוט השני בהתייחסויות של אנשים שדיברו על מקומות – אני לא יכול אפילו לקרוא לזה בילוי – אלא נשימה, שרוצים ללכת אליהם. אז איך מישהי אמרה פה? אנחנו הולכים לשבת במסעדה או במקום אחר - - -

אבי, הצעה.

שנייה. העניין הוא שהתקנות שצריכות לצאת מהאוצר לוועדת הכספים – אם רוצים לתקן תקנה, עד שזה לא קורה שום דבר לא יכול לקרות, מפני שפיקוד העורף, או מי שמודיע למסעדנים לסגור את העסק במצב שלא מוגדר כמצב מיוחד בעורף, בעצם לא מקנה להם שום זכות לקבל פיצוי. ולכן, הסיפור הזה נראה קצת – אני לא רוצה לומר הזוי – אבל לא פחות מזה.

אדוני, עוד שעה אנחנו נקבל טפטוף. עוד שעה בדיוק טפטוף. עוד שעה יהיה טפטוף. בעוד שעה אני אצטרך להתמודד במסעדות עם לקוחות. למה?

המדינה לא תפצה אותי.

החמאס מכוון והחמאס יגיב, ואנחנו - - -

מושיקו מלמד, בבקשה.

לגבי המסעדנים, אנחנו מודעים לבעיה הזאת, גם בתי הקפה. היום תיערך פגישה. אני מקווה שמשם יצאו בשורות. תבינו, צריך למצוא גם איזשהו מקור תקציבי. אני מניח שהיום יהיו בשורות.

קח את זה מהמעון - - - מיליון שקלים בשנה. אין לך תקציבים?

חבר'ה, משהו מועיל, משהו מועיל, אם אפשר - - - אני מוכר את הנכס שלי כדי שאני אשלם לעובדים. אז אולי ראש הממשלה - - - אל תגידו לי שאין כסף לפצות - - -

צודק.

ניר, אבל מושיקו מלמד הוא לא הכתובת לתת לכם תשובה. הוא הכתובת לומר לך לאן הם לוקחים את זה.

הוא מייצר פה תמונה, הוא מייצר פה תמונת מצב שמשרד האוצר פועל למעננו. עד עכשיו שולמו 94% מהתביעות. רק לא מציין שמי שפתוח להגיש תביעה זה שני ענפים בודדים. ואנחנו נופלים.

ניר, זו ההערה הכי אופרטיבית שאני משוכנע שגם גיל וגם מושיקו מלמד לוקחים איתם, כל אחד למשרד שלו. מאחר שאנחנו את הנושא לא מתכוונים לעזוב, אז אנחנו לא נוכל לפתור את זה, גם לא נוכל להתקדם כאן עכשיו. אז אני מציע שניר - - -

- - - יותר כסף לשקם פה את הכלכלה, הרבה יותר.

בינתיים, כבוד היושב-ראש, אין לנו את השלושה החודשים להמתין פה. אין לנו. אין לנו גם עוד חודש. הוא לא יכול לקחת את זה היום למשרד ולהגיד לי: תשמע, אני אחזיר לך תשובה בעוד שלושה חודשים למסעדה שתיסגר.

חבר'ה, הוא שמע את הדברים ואנחנו שמענו את הדברים וגם, ליתר דיוק, הם נכתבו.

אני רוצה רגע לעצור כאן את ההתייחסויות. אני מעריך מאוד את הסבלנות של חברי הכנסת. אני פשוט נתתי לגלוש בלוחות הזמנים, מפני שהיה חשוב, לדעתי, לשמוע את כל האנשים שהתייחסו עד עכשיו ללא מעט נושאים שעבורנו הם נושאים לדיון.

אנחנו עוברים לחברי הכנסת להתייחסות מאוד-מאוד קצרה, אני מבקש, כי אנחנו נגלוש ברבע שעה, אבל לא נוכל לגלוש מעבר לזה. אז אני ממש מבקש מאנשים שמתייחסים להתייחס בשורות תחתונות, כדי שכולם יוכלו להתייחס לפי הסדר שנרשמו.

כן, מוטי יוגב, יואב קיש ואורנה ברביבאי, השלישייה הראשונה. בבקשה.

אדוני היושב-ראש וכל חבריי חברי הכנסת וראשי הרשויות ובעלי התפקידים, המכובדים כולם, התושבים. דבר ראשון, היה לנו יד ורגל בדחיפה של הישיבה הזאת, וציין יושב-ראש הוועדה שלקח לה זמן. מדינה בהפסקה קצת. אני אומר את זה כביקורת, לא כהנאה מהעניין. ייאמר גם לזכותו של מזכ"ל הקיבוץ הארצי שפנה אליי יום אחרי פיזור הכנסת עם אותן תחושות קשות שחוויתי.

למרות הזמן הקצר, שני סיפורים קצרים מאוד. ביום השני של ההפוגה של הסבב השני, העמידו פה – נדמה לי שזה היה היום השני – חלק מהיישובים החליטו ללמוד, חלק החליטו לא ללמוד – העמידו פה שוב לילדים לצאת להפגה בירושלים ובסביבותיה. ביום הראשון יצאו כולם, ביום השני שלושה יצאו מהממ"דים, כי הם חוו בחזרה של היום הראשון שלוש או ארבע פעמים "צבע אדום" בתוך האוטובוסים ולא הצליחו להיחלץ מהאוטובוסים בגלל שהפיצוצים היו קרובים ולא יצאו יותר מהממ"דים למוחרת, מדובר בנערים ונערות.

אני רוצה לתת דוגמה יותר קשה משדרות. לא אזכיר את השם, ראש העיר מכיר. ניגש אליי לפני כשלושה שבועות ועם הבטן לתוך הבטן שלי, עם הפנים לתוך הפנים שלי, כחבר ותיק: אתם לא מבינים מה קורה פה; שתי הבנות שלי, בנות 14 ו-12, חזרו להרטיב. ככה, שתי הבנות שלי, בנות 14 ו-12, חזרו להרטיב בשדרות. בעניין מרכז החוסן אין מה להוסיף.

זה היה כדי, אדוני היושב-ראש, להבין מהו דחק. אתם מכירים את זה גם. אתה תושב אשקלון. אנחנו לא חיים פה, זה נכון; אתם כולכם צודקים וצריך לחיות יותר, אבל התחושות האלה הביאו.

אני רוצה להתקדם עם זה, לכל מה שנאמר פה, ולהציע שתי הצעות אופרטיביות. כי הדברים נאמרו, ואני מקווה שנרשמו גם ברשימה של הדברים שצריך לטפל בהם במרחב רחב. ואני מפנה את הפנים גם לנציג המל"ל, ליגאל, קצת גם לחברי עוזר שר הביטחון החדש, אבי רואה – בהצלחה בתפקיד – ואני חושב שלנו כוועדה. דבר ראשון, אנחנו צריכים את כל הרשימה הזאת להעביר לראש הממשלה גם במכתב וגם בבקשה פנים אל פנים בוועדה. הצעה תכליתית מסוימת, לא חשבתי עליה מקודם, חשבתי עליה רק עכשיו – ליצור גם ועדת משנה לענייני התיישבות, כי מה שקורה לנו פה, ואתה מכיר את זה, אין כרגע, והמדינה בהפסקה, ועדה המטפלת בנושאים השונים. אתמול נושא של מניעת סגירת הוסטלים לנערים ונערות בסיכון נדרשנו להעביר בוועדת הכספים כדי שלא תישמט מידינו היכולת לשלוט בכך שלא ייסגרו הוסטלים. לא להסתפק בתשובת השר, אלא להמשיך, ולעקוב אחר הדברים. ויש פה חברי כנסת מכל סיעות הבית, וחזקה שנדרוש.

וכך גם עכשיו ליצור אולי ועדת משנה שתהיה עניינית יותר ותשב עם לא פחות ממנכ"ל משרד הביטחון, ולא פחות ממנכ"ל משרד ראש הממשלה, ולא פחות ממנכ"ל משרד האוצר, ואולי מהנציגים הראשיים שנמצאים פה בכדי לקבל גם את התשובות. כפי שאנחנו יודעים לטפל בצרכים של התחבורה לבסיסי הדרום – זה מנכ"ל למנכ"ל, זה לא פחות מכך. לא סגן פקיד השומה, בלי לזלזל, חס ושלום, בסגן פקיד השומה של מחוז הדרום. וגם לא לזלזל ברמ"ח מיגון, אלא אלוף פיקוד העורף, כשם שיושב פה ווה. ואני גם לא מזלזל באף אחד, וראש המל"ל.

זו הצעה אחת ובעיניי היא חשובה. וכן לתת לזה מעקב על ידינו גם בתקופה הקרובה, כי עד תהיה ממשלה ותהיה כנסת זה יכול להיות אחרי סוכות. וסוגיות הביטחון וסוגיות גם הביטחון שבמרחב האזרחי כפי שפה ציינו את זה. סוגיות תחושות הביטחון בספר, ביישובי הספר, הן חלק מהביטחון, הן חלק מעוצמת ההתיישבות.

רק להבהיר למי שלא חי את מציאות הזאת, אומר אותה על השולחן, בהלכה היהודית על פיקוח נפש מחללים שבת. ביישובי הספר גם על הרכוש, על נזקי קש ותבן ועל השריפות מחללים שבת. זו בדיוק הדוגמה שבעטיה אנחנו בוועדת חוץ וביטחון צריכים להמשיך ולעסוק בכך גם בחיי המרחב האזרחי, כי הוא הבסיס לעצם זה שיש פה יישובים בכלל, שיש על מי להגן, שיש על מי לשמור. ואת הפתרונות – אנחנו תחת בדיקת זכוכית, סליחה, שאני אומר גם לחבריי.

תודה, מוטי.

מילה אחרונה. מה מתחייב על ידינו, למרות שאנחנו לא אוהבים מלחמה בנסיבות גם של הגנה, מוכנות בהגנה וגם מוכנות בהתקפה, בלי להרחיב פה, והזכירו את זה פה כמה ראש רשויות, אנחנו רוצים לדחות את המלחמה, עדיין – איך אמרתי בוועדה הקודמת של וועדת החוץ והביטחון – להרחיב פה בלי פוליטיקה – אני מחזיק בדרכו של יגאל אלון. מה הייתה דרכו יגאל אלון ביחס לרצועת עזה ומה התשובה לכך שנפסיק פה לשחק עם בלונים ועם עפיפונים? אמר יגאל אלון בשנת 67' ומימש בהחלטות ממשלה גם כבר ב-12 ביוני 67', ההחלטה הראשונה הייתה ב-12 ביוני 67' לגבי רצועת עזה. תקראו בספרים. תבינו מה באמת הפתרון.

תודה. יואב קיש, בבקשה. לאחר מכן – אורנה וגדעון סער. בבקשה.

תודה רבה. אני לא אספר סיפורים. אני רוצה ללכת ישר לעניינים. קודם כול, אני רוצה להודות לך, היושב-ראש, דיון חשוב מאוד לראשי הרשויות. אני חושב שבאתם והצגתם את הבעיות שלכם בצורה אמיתית וכנה גם לתושבים. גם כשמטיפים לי על ציונות, אני יודע שיש פה בעיה אמיתית וחשוב מאוד להתייחס לדברים שנאמרו פה. ושמעתי גם את הפקידות, את הצבא. מנסים להתמודד.

אני אגיד לכם איפה אני נמצא. אנחנו היינו לפני כמה ימים – היה פה ביבס, ישבתי, ונדמה לי שזה היה ביום ראשון שבוע שעבר, אצל ראש הממשלה חמש שעות לדיון בנושא שדה דב. למה? כי התאריך, יום שני השדה נסגר, צריך לפתור, לראות מה עושים. המדינה נערכה, היה פתרון חלופי בנתב"ג, אבל גמרנו את הדיון הזה עם תפיסה שלמה של דברים נוספים שצריכים לקרות.

מה הבעיה שלנו פה? בגלל שכאילו אין תהליך, כן, אין תהליך סגירה, אז כאילו אין קו אדום. אבל אני אומר לכם, ממה שאני שמעתי פה, אנחנו הרבה אחרי הקו האדום. נקודה. חייבים לטפל ועכשיו. ומה שקורה עד עכשיו זה התנהלות שוטפת של המנגנון כאילו הכול כרגיל. אנחנו עם אנשים חזקים, עם יישובים חזקים, ראשי הרשויות ששנה וחצי מתמודדים עם מלחמת התשה ללא הישג.

עכשיו, הפתרונות הם כאילו כל פעם בדיליי. שמענו את מרכזי החוסן, פתאום חודשיים. אז הדיליי הזה מייצר תחושה אצל התושבים ואצל הרשויות ששכחו אותם. ולכן, אני אומר בצורה הכי ברור גם למשרדי הממשלה וגם לאנשים שעושים פה בסביבה, יותר נקודתית רק בעוטף – אנחנו חייבים לשנות Mode. תחשבו שסגרו להם את שדה דב. לא מחר – לפני חצי שנה, כי אם היינו חושבים על זה אז, אז היום היינו אולי בהרגשה אחרת.

לכן, אני אומר לכם כמה דברים לעניין הזה. מה שצריך לעשות – מוטי, אני מודה, יכול להיות שוועדת משנה תעזור או לא תעזור; אנחנו בתקופת בחירות. דרך אגב, אחת הבעיות, ואחת ההשלכות שאנחנו נמצאים בדיון הזה כאן עכשיו היא בדיוק בגלל שאנחנו בבחירות ואין לנו לא כנסת יציבה ולא ממשלה שהיא לא ממשלת מעבר. ואז הכול נראה ככה טלאי על טלאי, וכשצריך להעביר תקציב יש בעיות פה עד הודעה חדשה. אבל כשיש אירוע שהוא כזה משמעותי ואנחנו צריכים להבין אותו, נחצה פה קו אדום. אני מלווה כבר שנים, מאז שנבחרתי, ארבע-חמש שנים, את ראשי הרשויות והתושבים, לא שמעתי דברים כאלה.

אני חושב שהנושא של החוסן האזרחי – שאני כל הזמן באמת אמרת והערצתי את התמודדות והייתי בהלם איך באמת אנחנו מצליחים לייצר צמיחה ביישובים והכול נראה יותר טוב, למרות כל הקשיים. אני שומע פה דברים מאוד קשים שזה לא המצב.

לכן, אני הולך לקרוא לראש הממשלה לכנס דיון חירום של הממשלה באמת ולייצר בסופו של דבר החלטת ממשלה דחופה שהמשמעות שלה היא כך: תוכנית חירום לחיזוק החוסן האזרחי ליישובי העוטף. נקודה. וזה צריך להיות מתוקצב, צריך להיות מיידי. לא צריך ועדות משנה ולא כלום. עלו פה המון דברים באמת. הדבר הבסיסי הראשון – אני הולך לפנות גם למנכ"ל משרד הביטחון וגם לשר ביטחון, שהוא ראש הממשלה – הוא קודם כול, לשחרר את תקציבי רח"ל. מה זה הדבר הזה? מה הסיבה שתקציב רח"ל נעצר? זה לא הגיוני. אני לא שמעתי פה תשובה לעניין הזה. שזה ייפתר מיידית, קודם כול, כמהלך ראשון. אני לא יודע, אולי אבי אתה מכיר את זה, אני לא יודע למה עוצרים לרח"ל את התקציב. זה אחד.

שניים, אני, מעבר לכל מה שאמרתי לגבי המשרדים שבסוף כאילו לא מצליחים להדביק את הבעיה, הבעיה הנוספת פה היא הנושא של המיגון, מה ששמענו באמת מאלון. זה הרבה כסף, נושא המיגון זה הרבה מאוד כסף. ואני אומר למשרד האוצר, זה פשוט לא מתוקצב. אז אי-אפשר לבוא לא לפיקוד העורף בטענות ולא לרח"ל. אין להם כסף. אז אם אתם אומרים: בסדר, אין כסף. אז בואו נגיד. ופה אני אומר לכם – בואו תגידו, ואולי זה מה שאנחנו נרצה לשמוע: מדינת ישראל לא תמגן את שדרות. נקודה. בסדר, תגידו. עכשיו בואו נראה איך תתמודדו עם זה. אבל אל תעשו פה טלאי על טלאי על טלאי. זה יגיד להוא, והוא להוא, והוא בינתיים משתגע שבונים עיר חדשה ואין למי לפנות.

בדיוק.

אז אני כרגע אומר לכם שמה שאני שמעתי עכשיו מהאוצר, וחבל מאוד שלא נמצא פה ראש אגף התקציבים או המנכ"ל, או מישהו קצת יותר בכיר. היה בא ואומר: כן, מדינת ישראל לא מתקצבת מיגון לעיר שדרות. נקודה. תשובה טובה. בואו נתמודד עם זה.

שורה התחתונה, יואב. יואב, אתה חייב לסיים.

שורה תחתונה, יש לי ביקורת קשה מאוד על התנהלות משרד הביטחון בשנים האחרונות שהגיע למקום הזה. דיון כזה היה צריך להיות לפני שלוש שנים ולבוא עם תשובה, ואז היינו מתקציבים; כי ברור לי שעכשיו להביא את הכסף, למגן, זה סיפור, זה אירוע. אבל אני אומר לכם שאני רואה את מי שאחראי לעניין הזה, שליווה את כל התהליך הזה, הוא מנכ"ל משרד הביטחון, שהוא בתפקידו כבר שנים. יש לי ביקורת קשה מאוד גם בעניין הזה.

שר הביטחון הקודם, שהיום הוא כבר לא בתפקידו, ואני הולך לדבר עם השר הנוכחי, שהוא ראש הממשלה, שהגיע הזמן – וזה המסר האחרון – לתוכנית חירום לחיזוק החוסן האזרחי של העוטף. תודה רבה.

תודה רבה. אורנה, בבקשה. לאחריה – גדעון סער ועוזי דיין. בבקשה.

אני אומרת לכם, אני יושבת פה כמה שעות בסבלנות ומשתאה. כך נראית מדינה שהזדכתה על אחריות שלה כלפי האזרחים שלה. זה מתחיל בזה שהמענה הביטחוני לא ניתן. ההתרעה נגמרה. אשר להשתמש בכל מיני מילים וטפטופים וכאלה, היא נשחקה עד דק. ואנחנו מצפים מהאזרחים שיהיו מגן האנושי שלנו.

באנו לכאן, יושבים פה נציגי משרדי הממשלה, נציגי המדינה, ומסבירים למה המצב שלכם טוב, כי השקענו פה רבות, ועשינו, וטרחנו, ועבדנו. אז מה הבעיה שלכם? המציאות ההפוכה היא, תסלח לי, דוידי, שאתה גם תוקף את פיקוד העורף ואתה אומר: אתם לא מממשים את האחריות שלכם. מה זה תקן? תקן שבתקציב. מה, לא ברור שפיקוד העורף רוצה לייצר מיגון מלא? מי זה המפקד או האחראי על פיקוד העורף?

לא, לא ברור.

רגע, לא הפרעתי לכם.

בסוף יש מי שנושא באחריות. שר הביטחון, אפשר להגיד הקודם, אפשר להגיד מנכ"ל - - -

רואים שאת יוצאת צבא.

רגע, תן לי שנייה, דוידי.

יש לכם אוטומט הכול. זה כמו טרייבר, זה אותו דבר.

לא, אין שום אוטומט. אין. אני כבר אזרחית חמש שנים. תן קרדיט.

נותן לך קרדיט.

תן קרדיט. אי-אפשר, בגלל שאני אומרת כך או אחרת, להגיד לי שאני מהצבא. אני אומרת לכם, שר הביטחון וראש הממשלה של כולנו, כולל של הצבא, מכהן בתפקידו כבר 13 שנה. איך הגענו למצב הזה? איך הגענו למצב הזה? ונאמר פה בצדק, זו לא בעיה של העוטף; זאת בעיה של המדינה. ובמקום הזה שבו רוצים כולם ללכת על ביצים ולהגיד: בסדר, אבל זה כך וזה. המציאות היא שעומד פה חבר כנסת מהליכוד, ותוקף ואומר: יש בעיה. פתאום הוא התוודע על הבעיה. אדון יואב קיש, חבר הכנסת קיש - - -

תמיד עושים מעשה פופוליסטי. בואי, בואי, אל תפני, נו.

רגע, רגע, רגע.

- - -

אל תגיד לי מה להגיד.

אלון, חבר'ה - - -

לא, אני לא אומר לך.

אל תגיד לי מה להגיד, דוידי. גם אני יודעת לדבר.

לא, לא, אלון.

אל תפני אליי, אל תפני אליי נאום פוליטי.

סליחה, אלון דוידי - - -

אני לא פונה אליך. אני לא מדברת איתך.

אל תפני אליי נאום פוליטי. אל תפני אליי נאום פוליטי.

לא מדברת איתך.

לא, אלון דוידי. אורנה, אורנה - - -

אורנה, גם אני - - -

לא מדברת איתך.

עם כל הכבוד - - -

יואב - - -

אנחנו מעיזים להטיף לאזרחים פה. אנחנו מעיזים להטיף למסעדנים פה.

אורנה, אורנה - - -

תצאי החוצה - - -

לא, לא. אלון, אלון, זה לא לעניין. זו פעם האחרונה.

באים לפה, עושים טובה, ואומרים לנו כמה אנחנו בסדר.

אורנה - - -

שלא תדבר אליי.

איפה ההרתעה?

אורנה - - -

שלא תדבר אליי.

איפה החוסן?

אורנה - - -

איפה עסקים? איפה?

- - - בשביל שתטיפי לי הטפות מוסר? למה, מה?

בוודאי שאני אטיף מוסר. לשם מה?

יואב, אורנה - - -

תדברי על מישהו אחר. אל פני אליי.

אני יותר שנים ממך. יותר שנים ממך. תתביישי לך.

יואב קיש, חבר הכנסת יואב קיש - - -

לשם מה? אתה יושב פה ומסביר מה לא בסדר?

אורנה, אורנה - - -

בואו ניקח אחריות כלפי האזרחים שלנו.

- - - הטפות מוסר.

מה את מפנה את זה אליי?

מה זה קשור לאורנה ברביבאי? רגע, רגע, אורנה.

- - -

אז אל תגידי דוידי.

- - - התייחסתי להתקפה שלך כלפי פיקוד העורף.

תתנצלי. אל תגידי דוידי, כאילו אני מגן פה על איזה משהו.

על מה אני אתנצל? מה, אסור לי להגיד את שמך?

אלון, אלון - - -

לא. את אמרת שאני פונה אליהם - - -

אלון, אתה מוזמן לישיבת ועדת חוץ וביטחון. אתה לא מעליה, עד כמה שזכור לי.

כן. אסור לי להגיד שאני לא מקבלת את דבריך? נו, מה קרה?

אל תתקפי אותי.

אלון, אלון דוידי - - -

אני אומרת שאני לא חושבת שהתקפה שלך על פיקוד העורף היא נכונה. מה קרה? אני צריכה להגיד אמן על מה שאמרת?

סליחה, אורנה, אני אפסיק לך את רשות הדיבור.

אל תעשי נאום פוליטי. לא ראיתי אותך חמש שנים. לא ראיתי גם את המנהיגים שלך.

- - - זה קשור לאחריות של המדינה כלפי האזרחים שלה. אנחנו עושים מכולם צחוק.

אורנה, סליחה, אורנה, יש לך דקה.

בואי, את יודעת מה, בואי נרחיב.

אלון - - -

לא, לא.

כן, כן. סליחה.

בואי אני אספר לך. הינה, אני עכשיו אתקוף את כל מי שבא לי. אני אספר לך, ישב פה בוגי יעלון. את יודעת שמנכ"ל משרד הביטחון הנחה את כל הפקידות לא לעבוד מולי?

אלון דוידי, אין לך רשות דיבור. אלון דוידי, אין לך רשות דיבור. אתה לא תדבר בלי רשות דיבור. אני קורא לך לסדר. אלון דוידי, אתה לא תדבר בלי רשות דיבור.

למי כפוף משרד הביטחון? למי כפוף מנכ"ל משרד הביטחון? למי הוא כפוף?

שמעתם משהו? עם כל הכבוד.

אורנה, אורנה- - -

אורנה, אל תפרשי את דבריי. לא צריך פרשנות.

איזה פרשנות? אני מגיבה.

מנכ"ל, חבר המפלגה שלך.

אורנה, אורנה - - -

חבר המפלגה שלך.

לא צריך לפרש, לא צריך לפרש.

תאמין לי שאני מגיבה. לא צריך לפרש אותך.

תאמיני לי, לא צריך לפרש.

לא יכול להיות שאנחנו נעשה צחוק מכולם.

יואב קיש. יואב קיש, אני קורא לך לסדר בפעם הראשונה.

בואו, דברו על - - - למענכם ולמענם.

אורנה ברביבאי, אני קורא לך לסדר בפעם הראשונה.

סיימתי.

אורנה, בשקט, בשקט - - -

סיימת. תודה רבה. הדובר הבא, גדעון סער.

רגע, רגע. בבקשה, תבקשי מבוגי יעלון, שיצא מפה. תשאלי אותו איזה מכתב שלח מנכ"ל משרד הביטחון. תשאלי ותעני לי. עם כל הכבוד.

לא, לא. סליחה, סליחה, אתה מדבר ללא רשות דיבור. אתה מדבר ללא רשות דיבור. גדעון סער, בבקשה. לאחר מכן – עוזי דיין.

גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

תרשי לי להעיר לך על זה, חברת הכנסת ברביבאי, כי יש לך הרבה ניסיון, אבל בחיים הציבוריים יש נושאים ומצבים שעדיפה הגישה הממלכתית. את הזעקה ביטאו היטב התושבים. הם נמצאים בחזית ולנבחרי הציבור מוטב לדבר בטון קצת יותר שקט.

ראשית, אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה. אני חושב שהוא עשה דבר חשוב מאוד. הישיבה הזאת הייתה ישיבה כואבת, אבל גם מאוד חשובה.

אני רוצה לחלק את דבריי לשניים. פה, עוטף עזה, זאת היום החזית הציונית מספר אחת במדינת ישראל. גם אם יש בינינו חילוקי דעות בנושא בעיות הביטחון הלאומי, בנושא של ההתמודדות של אזרחי ישראל תושבי העוטף, אין ולא צריכה להיות בינינו שום מחלוקת שנגועה בפוליטיקה. אני מאוד מוטרד מהדברים ששמעתי כאן, מחשבות על עזיבה. אני חושב ששחיקה לאורך זמן לא במצב נקודתי של מבצע או מלחמה, היא חמורה, ואנחנו צריכים לתת את המענים. אני באופן אישי מתכוון להגיע לעוטף מספר פעמים בתקופה הקרובה הזאת ולראות איך אני יכול לסייע בכל דרך לפתור בעיות גם של הרשויות וגם של התושבים.

אני קורא למשרד האוצר, שהבנתי שמתכנס היום, לתת מענה לסוגיה של המסעדנים. ובהמשך לדברים שאמרתי בהתחלה, צריך להגיע לרשויות ולתושבים ללא הבדלים – לקיבוצים, למושבים, לערים – וזה תלוי בכל אחד מאיתנו. אני כבר הסברתי כאן; אני מתכוון להגיע לקיבוצים במהלך החודש הקרוב.

בהיבט הביטחוני, אדוני יושב-ראש הוועדה, אני אמרתי דברים בחודש מאי אפרופו על מה שמכונה "הפסקת אש". לא היו טעמים ששכנעו אותי מאז לשנות את עמדתי. צריך לזכור בכל התקופה הזאת וזו שתבוא, החמאס מתעצם, יכולותיו משתדרגות, ומי שהרגיש את זה אלו הם התושבים בסבבים האחרונים. אני חושב שהוועדה בהזדמנות אחרת צריכה לקיים דיון לקראת המערכה שתהיה מתי שתהיה, מה צריכים להיות יעדי ישראל במערכה הזו. לראות מה מגדיר גם הדרג המדיני. לנו יש תפקיד של פיקוח, אבל הוא תפקיד מאוד חשוב, כי היו הרבה מאוד מה שמכונה – אני לא אגיד את המילה הזאת "סבבים" – מבצעים ומלחמות בשנים האחרונות. ובפעם הבאה שזה יקרה, אנחנו חייבים לצאת עם ידעה ברורה מה צריכים להיות היעדים. המצב בכללותו – מדינה ריבונית אינה יכולה לחיות עם כללי המשחק כפי שקיימים בשנה וחצי האחרונות, ובוודאי לא לאורך זמן.

נאמר פה, צריך לשנות מהיסוד את המשוואה מה תפקיד האזרחים ומה תפקיד הצבא. תפקיד האזרחים הוא לא להיות שכפ"ץ של צבא הגנה לישראל. המצב אמור להיות הפוך. יש למה שאני אמר משמעויות. אני מודע היטב למשמעויות. אבל בזה אני מאמין, ועם יד על הלב, אני גם חושב שכולנו מאמינים. תודה.

תודה רבה. עוזי דיין, לאחר מכן – טל רוסו. בבקשה.

- - -

לא, ניר. אנחנו בהתייחסות חברי הכנסת. בישיבת הוועדה כשחברי הכנסת מתחילים להתייחס, וזה קורה תמיד בסוף, נותנים להם את הכבוד המגיע להם. בבקשה, עוזי דיין.

טוב שבאנו. התמונה שמצטיירת היא עגומה. ולצערי, כן, אני לא גיליתי פה דברים חדשים. והשאלה היא איך אנחנו נותנים לזה מענה. וניכר, לפי הדברים שעולים, שצריך לתת לזה מענה כמו בעת חירום.

אני אעלה רק שלוש נקודות, ולא אתייחס לכל נקודה, בהנחה שאנחנו יודעים לטפל גם בכל הנקודות שעלו באופן פרטני. נקודה הראשונה ברמה האסטרטגית – אנחנו עוסקים הרבה בהגנה, ובצדק. אף פעם אף אחד לא מצטער על משהו שהושקע בחלק ההגנתי. אבל בסופו של דבר מה שצריך באזור כאן הוא לטפל הרבה יותר בעזה, וזה יאפשר לטפל פחות בכל דבר, בכל נקודה שהאיום מעזה מגיע אליה. במילים אחרות, צריך לטפל בראש של התמנון ולא רק לנסות לתת מענה לכל אחת ואחת מהזרועות שלו. וזאת הנקודה שיש לה הרבה משמעויות, כפי שגדעון אמר, משמעויות של דם, משמעויות של דמים. אבל בסופו של דבר, כל דבר שיוכל לטפל באיום עצמו שהוא בעזה, יחסוך לנו גם קורבנות וגם בעיות שיש כתוצאה מטיפול בכל אחת מזרועות התמנון הזה.

אני יכול כבר לומר שדעתי לגבי מה צריכה להיות האסטרטגיה בסופו של דבר, היא שהחמאס הוא לא חלק משום פתרון אלא הוא הבעיה עצמה ובו צריך לטפל.

נושא שני הוא ארגוני. מכל הנושאים הרבים שעלו כאן, צריך תיאום יותר טוב; אבל לא מספיק תיאום. צריך בנקודות שעלו כאן, מהכלכלית והכספית ועד הסוגיות האחרות, לשים אצבע ברורה על מי אחראי על האחריות. יש פה מספר גורמים שכל אחד עושה כמיטב יכולתו בתחום שלו, זה נכון, אבל בסופו של דבר, אין אחריות מרוכזת. ולכן היא, טראח, עולה עד למעלה, וקל להגיד את זה מבחינה פוליטית, אבל מעשית צריך גם בדרג יותר של ביניים לרכז את הדברים ולקבוע מי אחראי על האחריות. חלק מהוויכוחים והדיונים שהיו כאן בסופו של דבר התחילו בנקודה הזאת.

והדבר האחרון שהוא קצת נקודתי, אבל כיוון שאני עוסק בתחומים שונים ועוזר כמיטב יכולתי, לדעתי, כל הסוגיה שקשורה – מרקטות מעזה ועד בלוני נפץ – ניתן לטפל בה גם בצד הטכנולוגי בצורה יותר טובה. וזה כולל גם איך סוגרים את תיבת הפנדורה הזאת של עזה ולא מטפלים רק בשאלה איפה זה נופל, אלא גם מאיפה זה יצא; וגם קשורה לדברים טכנולוגיים. היה פה אלון אלשיך שדיבר - - - מכיר את זה יותר מהעורף. ולכן, יש דברים מאוד קונקרטיים, שאני ויושב-ראש הוועדה, והוועדה - - - ניתן לעשות אותם בצורה יותר מהירה.

דבר אחרון, מחויבות אישית. אני אמרתי שהדברים לא חדשים לי. מילדות – כי אני גדלתי באזור ספר, שהיה אז ממש אזור של ספר, לא דומה כמו היום, דברים שונים – ועד לעיון בדברים כשאני נמצא פה בעוטף. דרך אגב, הדבר הכי פשוט הוא לא להתווכח אם זה עוטף של מה וזה, פשוט צריך לקרוא לזה העוטף בלי תוספות ואנחנו מבינים על מה מדובר. ולכן המחויבות האישית הזאת שלי נשארת; אני אעזור בכל דבר שאני יכול. אתם מוזמנים להמשיך את הקשרים איתי.

תודה. תודה רבה, עוזי. טל רוסו, ולאחריו – שוסטר. בבקשה.

אני מלווה שנים רבות את המרחב, את האזור. אני לא זוכר שהיינו בנקודה הזאת. אבל בסוף כשאני מסתכל בעוד שנים, יותר קרוב ב-13 השנים האחרונות, אי-אפשר לבנות על החוסן של האזרח בסופו של דבר. אנחנו יכולים להתלהב מהחוסן שלו, אבל אי-אפשר לבנות על זה, בטח לא אנחנו. ואני מאוד מתחבר למה שניר אמר פה.

ופה צריך להיכנס למעטפת, לתוכנית. קודם כול, אנחנו בסיטואציה מאוד גרועה – היעדר של תפקוד הממשלה, או אי תפקוד הממשלה מכוח הנסיבות, לא משנה כרגע, מכוח הבחירות שהיו, הבחירות שיהיו. ולכן, צריך לחלק את המענה פה לשני תחומים. ואני אמרתי: לעטוף את העוטף. זה האתגר בעצם של כל המשרדים, ואנחנו כוועדה – בסופו של דבר, פה זה חזית הלחימה או חזית האתגר הביטחוני-אזרחי – צריכים לתת לזה את המעטה. וזו גם כמעט הוועדה היחידה שעובדת, צריך לזכור. יש פה עוד שתי וועדות אולי. הייתי בוועדת הכספים כשדיברו באמת על כל נושא הכלכלי הקשה. ואנחנו כוועדת חוץ וביטחון, לצורך העניין, צריכים לתת מעטה לתקופה הזאת ביתר שאת. ולעשות תוכנית חירום, אמרתי, בדחיפה ולא במשיכה פה. לא שעכשיו ראש המועצות יבקשו ויתחננו, אלא אנחנו צריכים לפתוח הכול לטובת העניין, ולראות איך אנחנו עוקפים את כל המכשולים, ויש פה הרבה מכשולים. וזה לטווח הקצר.

לטווח הארוך בהחלט אפשר לבנות עוד דברים אחרים. אני לא הייתי נכנס פה – יש גם ועדות משנה, עוזי ושאר החברים, שעוסקים בפעילות ההתקפית והמבצעית והמוכנות, וכל הדברים האלה. לא הייתי נכנס כרגע לתוך הדבר הזה, אלא הייתי מתעסק כרגע באמת במעטה ובעוטף. אני לא קורא לו לא עוטף עזה ולא עוטף ישראל; אני קורא לו עוטף. ופה לתת מעטה או עוטף לעוטף מבחינת כל משרדי הממשלה.

תודה רבה. שוסטר, בקשה.

רק משפט. מבחינה טכנולוגית, אתה לא יכול להגיד: אני מתעסק רק בזה, כי מה שלא תעשה עכשיו מבחינה טכנולוגית - - -

אני לא נכנס פה לזה. אני אומר מה כרגע דחוף. אבל צריך לטפל בכל הדברים, וגם בתוכניות ההתקפיות. אבל אני חושב שאנחנו יכולים להשפיע מיידית. קודם כול, יש שבר משמעותי שלא היה, אגב.

אוקיי. אלון שוסטר, בבקשה.

מה שטל התכוון הוא: חבר'ה, יש דברים שאני מבין, כמו נושאים אזרחיים, אבל התקפיים ורצועת עזה, מה לי ולהם. עזבו אותי מזה.

אוקיי. אם כבר מדברים על שמות העוטף, מה שהם מצפים, מה שאנחנו מצפים, אני כרגע עם הכובע של אזרח, הוא להרגיש עטוף, העטוף – לא העוטף – העטוף. וזה בוודאי קונסנזואלי. אנחנו נמצאים במצב מפתיע, ולא מפתיע שמופתעים, משום שאנחנו מצד אחד בסיטואציה של הצלחה, של פריחה, של נסיקה בצמיחה הדמוגרפית; ומצד שני, כל מילה שנאמרה כאן, ולא נאמרו כל המילים המתאימות משיקולי פסון ושמחת האויב ועין הרע וכולי, אנחנו בקצה. אנחנו חיים כל הזמן בקצה. טסים נמוך ומהר, וזה מסוכן.

זה לב המעטה, נמוך ומהר.

בדיוק. לשם אני חותר. ומכיוון שאי-אפשר, עם כל הרצון הטוב, לצפות לשינוים דרמטיים, בוודאי לא מהיום למחר, אז אנחנו צריכים לעבוד בעת ובעונה אחת תחת הנחת עבודה קשה, לא פשוטה, שאין פתרון כאן ועכשיו. ומבחינת ראשי הרשויות, מה שהיה הוא שיהיה בדור הבא. זאת הנחת היסוד. עם זה יצאנו אחרי צוק איתן, וגובשה תוכנית אסטרטגית לעוטף עזה. היא ערוכה וכרוכה. ומה שצריך הוא ליצור את המסגרת הממלכתית הנכונה, אולי רשות, אולי ועדה, אולי מחלקה במשרד ראש הממשלה, לא פחות. עם כל הכבוד וההערכה ליוזמה החשובה מאוד הזו, לא מערכת הביטחון צריכה לתכלל את ההתמודדות האזרחית. יש כאן שיקולים ביטחוניים או הקשרים ביטחוניים, אבל את זה צריך להעלות במשרד ראש הממשלה. אולי מינהלת, אולי רשות, אולי אגף, ומצידי שאת האגף הזה, כשתיגמר פה העבודה, יעבירו למקום אחר, או יכתתו בכלל את החרבות הללו למחרשות.

אז במקביל, אנחנו צריכים להתמודד או להיכנס לקונספט שאומר: אנחנו לא יכולים לעבוד תחת הנחת עבודה שהמדיניות, או הפעילות ההתקפית, תפתור לנו את הבעיה. אי-אפשר. ולכן, התוכנית צריכה להיות כזאת. ובמקביל, וכבר אנחנו נכנסים לעניינים פוליטיים, צריך כמובן לקיים התמודדות לאומית-אסטרטגית גם בדחיפות וגם בהמשכיות כאילו אין פתרון לתושבים. אבל זה לדיון אחר.

יש כמה סוגיות בולטות. ואני חושב שניר וחבריו בעקשנות ובאותנטיות שאין כמוה מציגים לנו דוגמאות של הביזריות, של החריגות של הסיטואציה. וזה קורה גם במקומות אחרים, ולכן אני מבקש לא לנסות רק לענות מיידית על הקושי המדמם, הבולט, אלא להיכנס לטיפול מערכתי כולל; כי אנחנו, כמו שאמרתי, עובדים על הקצה. אף מעל למים, הצלחה משגעת, שהיא על חוט השערה.

נושא החוסן – אני מזכיר תמיד את הקשר האישי. אשתי מושקעת גם בשער הנגב וגם בשדרות. העבודה עולה, הסדקים שמדובר בהם הם אותנטיים. המשימה שלנו, המנהיגות המקומית והלאומית, היא לעשות שני דברים: גם להיות רגישים למה שקורה, אבל גם לייצר חוזק. אסור שהחוזק שאנחנו מציגים יטשטש את העובדה שמה ששמענו כאן – אתם יודעים מה, פה, אני אומר את זה בצורה ברורה – מתמיר, מהאנשים המדהימים של שדות נגב, מה שאני שומע, בעיניי, הוא סוג של קל וחומר. אם זה קורה כאן, אם בארזים של שדות נגב נופלת שלהבת, אנחנו בסוג של התמודדות שצריך לתת לה את כל הדחיפות. מרכזי החוסן, כמו נושאים אחרים, צריכים להיכנס לבסיס התקציב.

הצח"י הוא הצלחה מטורפת. אין לנו זמן לציין את ההצלחות, אבל גם הוא לא מתוקנן עד הסוף. נושא המלונית, הפינוי, שהוא אחד הדברים החשובים – אגב, שמשרד הביטחון נכנס לתוכו, ואחר כך רח"ל ומשרד הפנים וגופים אחרים, מרכז המועצות, תנועות – נמצא בסימן שאלה. בעצם כל מה שנעשה בארבע השנים האחרונות נפתח מחדש לבחינה ואין הרבה דברים בעייתיים כמו אי ודאות.

תקני המיגון, מילה האחרונה – פיקוד העורף צריך להגיד מהו התקן. כמו שהמשרד להגנת הסביבה קובע מהו זיהום, אז פיקוד העורף קובע מהו התקן. ואחר כך אנחנו צריכים בכל מיני הקשרים אזרחיים – היזם, משרד השיכון, משרד החינוך, הרשויות – צריכים למצוא את הדרך לעמוד באותם תקנים. לא יעזור כלום, חברים. כל עוד תדמם המחלוקת בינינו לבין עזה, מאות מיליוני שקלים נצטרך להשקיע כדי לאפשר לאנשים היקרים שחיים כאן לחיות בשמחה ולהמשיך לצמוח.

תודה רבה, אלון. תראו, קודם כול, אני מתנצל על זה שגלשנו, אבל אני חושב שאני לא זוכר את עצמי בדיון, שלא לומר מנהל דיון, שדיברו בו למעלה מ-40 איש. וזה אומר, א', שלא נתנו רשות דיבור לכל מי שבאמת רצה לדבר. השתדלנו להיות באמת עם האנשים הכי רלוונטיים, ולהגביל אותם בזמן לא תמיד זה עזר. להגביל אותם באוקטבות גם זה לא תמיד עזר. אבל זה נושא טעון. הדיון הזה לא עוסק בחלק המבצעי. הוא עוסק בחלק האחר. החלק המבצעי, אני חושב, הוא נושא לדיון אחר, גם לא בוועדה הזו.

עזה היא בעייתית. אמרתי כבר; אני מכיר אותה עשרות שנים. למדתי גם את המציאות בעזה בשנים האחרונות, גם על השינויים שעברנו, שעזה עברה. פתרון הסוגיה המבצעית בעזה יהיה במהלך לחימתי. לצערי, לא יהיה במהלך מדיני. הוא יהיה במהלך לחימתי בעזה. הוא לא ייקח לא שבועיים ולא חודשיים; הוא ייקח זמן ארוך עם הרבה מאוד סבלנות של היישובים שנמצאים גם פה אבל גם היישובים רחוקים יותר. ייקח זמן; זה יהיה במעין חומת מגן, אולי אפילו מלחמת עזה הראשונה, אני מקווה גם האחרונה. זה לא נושא הדיון הזה. אבל זה הפתרון שאני רואה אותו, ואני אשמח אם הוא ייתר את הקיר הסלארי, ואם הוא ייתר את הגדרות, ואם הוא ייתר הרבה מאוד דברים אחרים ויאפשר ל-100,000 עזתיים לעבוד בחקלאות בנתיב העשרה או בכל יישוב אחר. אבל זה חזון אחר לגמרי, לא מנת חלקו של הדיון הזה.

גם לכמה הערות שהיו כאן – הסיפור לא התחיל ב-30 במרס 2018. האזור הזה חווה את המציאות מהקסאמים הראשונים ב-2001. זאת אומרת, זה כבר 18 שנה. הילדים שנולדו אז מתגייסים היום לצה"ל. וזה סיפור ארוך מאוד. ואנחנו מבינים היטב את כל הסטטיסטיקות שאנחנו מכירים – כמה רקטות נורו, כמה בתים נפגעו, כמה, לא עלינו, הרוגים היו לנו, כמה פצועים היו לנו. אני ממליץ מאוד לכל מי שעוסק בסוגיה זו – מי כמוכם מכיר את זה יותר טוב מכל אחד אחר – תספרו כמה אזעקות היו. כמה פעמים נדרשו אלפי אנשים או עשרות אלפי אנשים או מאות אלפי אנשים – תלוי באיזה מעגל אתה מסתכל – לרוץ לממ"ד שישנו או שאיננו. ואני מסכים עם האמירה הזו שכשיש אזעקה, "צבע אדום" או סירנה, ומתחילים לרוץ ויש מישהו או מישהי שאין להם לאן לרוץ, זה אולי החלק הכי קשה שמייצר את התחושה הכי קשה, את ההתשה הכי קשה.

עכשיו הדברים הקיימים, שהם פרדוקסליים, התחדדו מאוד בדיון הזה. בראש בראשונה – ואני אומר את זה, כי כל דבר כאן יהיה קצתAn action item מבחינתנו לטיפול, בין אם חלק בהמלצות ובין אם חלק שנצטרך לאסוף מכל ההתייחסות שהיו כאן – אני לא רואה מצב שבמדינת ישראל שני גופים מרכזיים, כמו רח"ל ופיקוד העורף, לא עובדים בהרמוניה. זה חוסר ניצול של המשאבים גם האנושיים וגם התקציביים בצורה, הייתי אומר, הכי שלומיאלית שאני מכיר. הוועדה הזו התריעה בכתב ובעל-פה. הסיפור הזה צריך להגיע לכדי סיום, חד וחלק, ללא שום יכולת של הרהור או איחור של מישהו. אני לא מבין מה זה נקרא 100 מיליון שקלים מוקפאים. תקציב מחייב הסבר. מה זאת אומרת מוקפא? מוקפא זה – הוא לא נשאר באוויר. הוא הלך לאנשהו. הוא יועד לתפקיד אחד והלך למקום אחר. הוועדה הזו, וועדת החוץ והביטחון, חלק ממנה, אנחנו ועדה משותפת לתקציב הביטחון. והוועדה המשותפת לתקציב הביטחון שמשותפת לנו ולוועדת הכספים, לא עוסקת בסעיף 16.

מה זאת אומרת ניצול של 25% מהתקציב במיגון, או 54% בסוגיות העורף? מה זאת אומרת ניצול של רבע או חצי מהתקציב? מה נעשה בשלושת רביעי או במחצית השנייה של התקציב? הלו?

גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

הכי קל. הוא חוזר למשרד האוצר.

גדעון, כולנו מכירים את זה. זה לא נראה סביר שהזעקה שעולה כאן מראשי הרשויות – חבר'ה, תראו, ראשי הרשויות פה, חלק חדשים, חלק ותיקים, אבל כולם היו בסביבה. יש פה אנשים שבאמת מבינים את הדברים האלה בקרביים, מנהלים את זה שנים ארוכות, ללא קשר אם הם עברו עכשיו לכנסת, כמו אלון שוסטר. אנחנו מכירים את זה לאורך הרבה מאוד שנים. מה זאת אומרת שהתקציב שיועד הוקפא? שהתקציב שיועד לא נוצל?

אבי, יש סיכוי שירד לטמיון.

חבר'ה, אני לא יודע, ירד לטמיון, אנחנו לא בלוקסוס באזור הזה לדבר במונחים של כסף שירד לטמיון. זה לא סביר, זה לא הגיוני. ומשהו באיזשהו מקום השתבש. על זה אנחנו נבקש לקבל תשובות ותשובות מהירות.

אבי, חצי משפט ברשותך.

הסיפור של קביעת – רגע, מוטי.

שלא תחזור על זה.

הוא הסיפור של דברים בסיסיים, הרי זה לא יכול להיות שפיקוד העורף מופקד על קביעת התקן של המיגון גם באזור פתוחים. ולא חשוב אם זה בקיבוץ או בעיר כמו שדרות או במושב. היישום של התקן הזה, מימוש התקן, ביצוע העבודה על פי התקן בשדרות הוא לא דומה למה שהולך להיות בראשון לציון או בתל אביב. הרי זה ברור לכולנו. וזה לא יכול להיות שיבנו פארק שאנשים לא ירצו ללכת אליו מחשש שמא לא יספיקו להגיע למקום מוגן ואין להם סיכוי להגיע למקום מוגן.

אבל אנחנו יושבים פה באולם, ובצדק אמר פה תמיר – אנחנו יושבים פה באולם, אני לא יודע, 200 איש. אנחנו מבינים היטב שאם תהיה, לא עלינו, אזעקה ואנחנו כולנו נרצה להגיע לממ"דים, אני אומר לכם: מומלץ להגיע ממ"דים, כדאי מאוד להגיע לממ"דים.

אין. זה לא ממוגן.

תאמינו לי, כאחד שחווה את זה על בשרו לא רק בסבב האחרון. אין מה לעשות. אתה רואה פתאום רסיס עף לך לחדר השינה, אתה יודע בדיוק מה קורה לולא אתה יורד לממ"ד. למרות שאשתי, שלא הייתה בבית, שאלה אותי: באיזה צד של המיטה זה נפל? אבל את זה מכיר מי שנשוי לפולנייה.


גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

אני חייב להגיד לך שאתה אמיץ.

בגלל הרסיס או בגלל הפולנייה?


גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

לא, בזה שאתה אומר את זה.

אה, זה הגיוני. אני אישן בממ"ד, בטוח.

הלילה הוא ישן בממ"ד.

גדעון סער (יו"ר ועדת המשנה הזמנית למדיניות חוץ):

יש להחיל חיסיון על המשפט הזה.

אבל עניינית, תראו, אני חושב שבאיזשהו מקום משהו לא נתפס. אי-אפשר שאם כוורות נשרפות אז יש תקנה לגבי דבוראים. ואם עסקים פרטיים – הרי הם נפגעים; הרי כשאתה לא מכריז על מצב מיוחד בעורף, מראש קבעת שהעסקים לא יפוצו על נזק עקיף. אנחנו היינו בפגישות שונות, אנחנו מכירים את האמירה "מודיעים". פיקוד העורף מודיע להם: אתם לא פותחים את העסקים. מצד אחד. מצד שני, אין מצב מיוחד בעורף. אז אין מכניזם שיפצה אותם. ואומרים התושבים, ואמרו את זה כאן בדיון, ואני אומר לכם שזו אמירה אמיתית. אתה רוצה לקחת אוויר, אתה רוצה לשבת על כוס קפה. אתה יושב במרכז שהוקם על פי הנחיות פיקוד העורף – חבר'ה, מישהו ראה את המיגון באותם מרכזים, מרכזי – אני לא יודע איך לקרוא לזה – לא נופש, אלא נשימה לרווחה? הרי היינו באיזו מסעדה, ראינו שם את כמות היושבים; אין ממ"ד במסעדה. הממ"ד היחיד הוא, תאמינו לי, יוסיין בולט לא מגיע לממ"ד הזה. זאת אומרת, משהו לא מבוצע בהלימה. ואני מדבר איתכם על האזורים של 4-0 ק"מ, 7-0 ק"מ, שזה הבוער שבבוער.

תראו, אני אומר את זה שוב, המושג הכי קשה ששמעתי על נושא הזה הוא לא"ה: לא אני, הוא. זה לא יכול לעבוד. אנחנו כוועדה לא יכולים לתת לזה לעבוד. מה זאת אומרת שאין בהירות מי אחראי? הרי בסוף זו ממשלה אחת. כל המשרדים, בסופו של דבר, מקבלים תקציב מלמעלה שהכנסת מאשרת אותו. בנושאים הביטחוניים זו הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון. לא יכול להיות שאין גורם אחד שיודעים להסתכל ולומר: הוא אחראי. חוסר הבהירות הזו כפי שזה השתקף היום בדיון הוא מביך. ואנחנו לא אנשים שרגילים להיות מובכים. נצטרך לשבת ולקבל תשובות ברורות, חדות. ואם יש ישיבה היום במשרד האוצר, ברשות המיסים, בנושא מסוים, אני מצפה שזה יקבל פתרון, כי הרי כולנו מבינים שאתה לא יודע לומר מתי הקש הנוסף מקריס את הגמל. אתה לא יודע באמת לומר מתי זה קורה. ואין שום הגיון, שום הגיון, שנמצא את עצמנו אחרי זה מחפשים מקורות תקציביים בשביל לשקם מקום שיכולנו באחוז אחד להעמיד אותו, או לאפשר לו לעמוד על הרגלים. זה לא נראה לי מכל היבט שהוא, גם תקציבי, גם מעשי, גם מוראלי וגם חברתי.

אנחנו שומעים פה צעקה שמחייבת תקנה אחת כנראה לעבור מהאוצר לוועדת הכספים. אני לא בטוח שאין עוד תקנות. צריך לראות איפה אנחנו מקדימים פני רעה. לא תמיד צריך להיגרר אחרי. ואם הפיצוי על נזקים החקלאיים כתוצאה מהשריפות – מה לעשות, השריפות האלה, קודם כול, זה טרור. עזבו את המילה "עממי"; זה טרור לכל דבר ועניין.

רגע, הרי יודעים בדיוק מה מחיר הנזק של פיגוע טרור כזה. מה זה חשוב אם נשרפו 34,000 דונם או 12,000 דונם או 1,200 דונם? מה, הם לא יודעים מה התעריף? אז מחכים לחיטה שתצהיב כדי שתישרף טוב יותר? מה, על זה יהיה פיצוי נדיב יותר? אני חושב שבאיזשהו מקום משהו לא סגור. זו התחושה שמתקבלת כאן בדיון הזה ולא רק מהדיון הזה.

אני אומר לצוות הוועדה, מסך הכול ההתייחסויות שעלו כאן, אני מבקש לצבור את הנקודות, לפלח אותן לפי קבוצות ולשלוח בהתאם את הפניות עוד בשבוע הבא למשרדים הרלוונטיים, ולדרוש תשובות מהירות. אני יודע שאנחנו לא בתקופה שאפשר להוציא תקציבים מאיזושהי כספת שנמצאת באיזשהו מקום, כי אין כספת כזו וגם אין יכולת כזו. אבל ישנם דברים בהערות שעלו כאן – הצורך התקציבי יכול להיות בהסטה מדבר אחד לדבר אחר, או מאיתור איפה הלכו 50%, 46% של התקציב בסעיף מסוים, ו-75% בתקציב אחר שנועדו לנושא הזה. משהו לא מסתדר.

הוא לא קשור לפורום הזה, אנחנו ביקשנו כוועדת החוץ והביטחון, כוועדה משותפת לתקציב הביטחון, לעסוק גם בתקציב 16 כדי לראות את כל התמונה, ולא רק את תקציב 15; ותקציב 16 נידון בוועדה אחרת. אבל אני לא רוצה להלאות אתכם בפרטים האלה.

אני חושב שהדיון הזה, בעיניי, קודם כול, היה הזדמנות טובה מאוד להפגיש את חברי הכנסת, את נציגי משרדי הממשלה, איתכם. זה לא שאנחנו לא נפגשים, זה לא שאנחנו לא מכירים, אבל פעם אחת לשים את הדברים עם כל העוצמות ועם הכעסים, ותאמינו לי, כשצועקים – בטח שומעים את אורנה שיצאה, ואלון שיצא, יכול להיות שממשיכים לצעוק בחוץ אחד על שנייה – אבל אני אומר: בסוף הצעקה באה ממקום טוב, ממקום אמיתי. ומה לעשות, מקום אמיתי זה אנשים שבאמת חווים את זה על בשרם. כשרואים את הילדים ויודעים לתת את התיאור, ולא חשוב אם זה תיאור שאתה פוגש כשאתה מגיע לכאן, או תיאור שאתה קם איתו כל יום והולך לישון איתו כל יום. ומה לעשות, כבר 18 שנה האזור הזה נמצא במצב שהוא Ups and Downs; אבל כל פעם שזה הופך להיות Downs זה פתאום מעלים את הרגעים של Ups.

אני שמח שהאזור הזה גדל. אני שמח שהתיאור כאן הוא של גידול מ-5,000 ל-9,000. והבנייה בשדרות – אני שמח שמתלבטים בשדרות על הקומה העשירית. עד לפני כמה שנים לא דיברו על הקומה העשירית, אלא דיברו איך ממגנים את הקומה הרביעית. אני שמח שיש דיון על הקומה העשירית. לא פעם ראשונה, אגב. גם בגילה היה צריך לטפל בזמנו בירי הישיר. אבל ראינו איך זה נגמר. זה נגמר בזה שצה"ל חזר לבית לחם – נגמר הירי הישיר.

אני שמח שבונים; אני שמח שכשאני נוסע אני רואה את ההרחבות בכל קיבוץ. אתה נוסע בניר עם – איפה הוא? ניר עם – תאמין לי, הרחבה, וילות; תאמין לי, מסביון באים לראות איך נראות הווילות בניר עם. ואתה רואה במפלסים ואתה רואה בכל הקיבוצים – אתה רואה את ההרחבה. ואני אומר לכם, כשאתה רואה את הרחבה הלב מתרחב.

אבל אתה לא רוצה להגיע למצב שפתאום מתחיל היבט של היפוך. כי היבט של היפוך אתה יודע מתי הוא מתחיל, אתה לא יודע מתי הוא מסתיים. נמצא פה אבי רואה, הוא יכול להגיד לכם את התקופה הקשה של האינתיפאדה ביהודה ושומרון – שלקח זמן להתאושש. אבל כשהתאוששו, התאוששו בגדול. כך אני רואה את זה כאן.

ברמה המגננתית שתוארה כאן ונידונה כאן, אנחנו נצטרך לטפל בה כוועדה. אנחנו נלווה את הנושא זה גם בתקופה שעד הכנסת הבאה, בוודאי בכנסת הבאה, במקביל למהלך השני, שאני אומר לכם, אני מקווה, אני בטוח, שהוא ייתר את כל הדברים האחרים; רק שהוא ייקח זמן. ולפרק הזמן הזה שווה יהיה להיות מוכנים הרבה יותר טוב מכפי שזה הצטייר בדיון.

רק משפט קצר אחד. קודם כול, זו הזדמנות להגיד באמת תודה רבה. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שבאמת באו להקשיב. אני לא יודע אם יהיו תוצאות או לא יהיו תוצאות, באתם באמת. הסתכלתי עליכם; כל מי שדיבר, באמת דיבר מתוך זה שהוא שמע פה את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה באמת. 50,000 תושבים באמת מלחי הארץ, שרוצים להמשיך לפתח ולבנות חיים פה עם ילדים, נשים, עם כל הקושי הזה, נמצאים כשנה וחצי במלחמת התשה. וזו הזדמנות באמת להגיד לכם תודה רבה על כך שבאתם להקשיב. אני מקווה מאוד שנוכל גם לקחת את זה לשלב הבא של לייצר באמת תוצאות מהעניין הזה, אבל תודה.

לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב מאופיר. אז תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:52.