פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



32
הוועדה לזכויות הילד
25/12/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 263
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שלישי, י"ז בטבת התשע"ט (25 בדצמבר 2018), שעה 11:00

התמודדות מערכת החינוך עם אלימות במוסדות החינוך

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר
פנינה תמנו

מסעוד גנאים
מאיר כהן

מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה, משרד החינוך - עינב לוק

מנהלת היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים, משרד החינוך - איריס מנדה בן-יעקב

רכזת לשכת הדובר, משרד החינוך - אילנית זבילי

ממונה חניכות ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - אורית וקנין- שילה

עו"ד מחלקת יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - אורי שלומאי

סטודנטית, משרד המשפטים - דפנה לנגפלד

ר' חו' מניעה והסברה נוער, המשרד לביטחון הפנים - ויקי אלעמרי

ר' תחום פיתוח וידע, המשרד לביטחון הפנים - אריאל כדורי

מנכ"ל, פורום ועדי ההורים היישוביים - זאב גולדבלט

יו"ר ההנהגה העירונית ברחובות, פורום ועדי ההורים היישוביים - צופית גולן

מלווה, פורום ועדי ההורים היישוביים - אביב גולן

יו"ר איגוד מנהלי מח' חינוך, מרכז השלטון המקומי - אבי קמינסקי

עו"ד, המועצה הלאומית לשלום הילד - לירון אשל

מנהל מניעה בחינוך הפורמלי, מרכז להורות משמעותית - אשדוד - רותם מגידי

מנהל פרויקטים, מרכז להורות משמעותית - אשדוד - דוד גרדוביץ

יו"ר, מועצת הורים ארצית - רינה כהן

חברת הנהלה, ארגון ההורים הירושלמי - רויטל ליפמן שמר

יו"ר, מרכז אמת לסובלנות - לילי הלפרין

חניכה באיגי - ארגון נוער גאה - שירה דרור

נציג מהחניכים בארגון, איגי - ארגון נוער גאה - טל סעדה

ראש הורים נגד אלימות, הורים נגד אלימות - לילך קובה

סטודנטית - אביבה משה

סטודנט - אורי משה

נציג האגודה לשמירת זכויות הפרט - עודד פריד

כתבת לענייני חינוך, חברת החדשות - יעל אודם

שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג/ת את הסתדרות המורים

מאיר אסרף

שדלן, יו"ר ועד הורים ביה"ס דביר - עופר פרג'י צבאן



נועה פידלר

תמי ברנע

הדר אביב


התמודדות מערכת החינוך עם אלימות במוסדות החינוך

צהריים טובים לכולם. ברשותכם אני פותחת את דיון הוועדה בנושא: התמודדות מערכת החינוך עם אלימות במוסדות החינוך. זה לא הדיון הראשון שאנחנו מקיימים בנושא. היו דיונים בעבר וביקשנו שהמנכ"ל או שר החינוך יצטרפו אלינו, אך לצערי הרב, זה לא צלח ואנחנו לא יכולים להמשיך ולחכות.

הסיפור של אלימות בבתי ספר הוא עניין כואב, הוא כואב גם בגלל המציאות שבה נמצאים הילדים בתוך המוסדות הללו, אבל הוא כואב גם בגלל חוסר האונים שהמערכת מגלה בכל אירוע מחדש. אנחנו מקבלים לא מעט פניות גם ללשכה וגם בכלל, דרך גורמים אחרים, על מקרים שבהם ילדים מרגישים לא בטוחים בתוך בית הספר, חווים אלימות על צורותיה השונות, בין אם זה פיזית ובין אם זה חרמות, בין אם זה אלימות ובין אם זה ברשתות החברתיות, ובין אם זה במרחב הפיזי של בית הספר. הילדים פשוט מרגישים חשופים ולא מוגנים. ואני חושבת שהקושי היותר גדול הוא שאנחנו מוצאים הרבה מאוד פעמים אנשי חינוך ומערכת חינוך שלא יודעים להתמודד עם התופעה הזאת שהולכת ומתרחבת.

ואני מוכרחה לומר לכם, אני לא באמת מאשימה את המורים ואת המנהלים שנמצאים שם בשטח. אני חושבת שבתי הספר בהתנהלות של היום נמצאים בסיר לחץ, הם מותקפים מכל כיוון אפשרי, הם מקבלים הנחיות ממשרד החינוך ומקבלים הנחיות מהשלטון המקומי, ויש את ההורים ויש את הגופים השונים, והם כל הזמן צריכים להספיק ולספק את מה שדורשת מהם המערכת. ומשרד החינוך בא בעוד דרישה ועוד דרישה, והנה מבחני מיצ"ב, והנה חמש יחידות מתמטיקה, והנה הישגים, והכול נמצא כל הזמן בלחץ כזה, ולמורים אין כלים להתמודד, אין זמן להתמודד, אין מרחב בתוך בית הספר להתמודד, והם פשוט לא יכולים לעשות את הדבר הבסיסי והראשוני שחשוב שייעשה בתוך מוסדות החינוך, והוא להגן על הילדים שלנו.

בתוך המקום הזה אני רוצה לפנות למי שאמון על מערכת החינוך בכללותה: תשחררו קצת, תשחררו קצת את הלחץ, תנו למורים לעשות חינוך, תנו למורים את הכלים, תנו למורים את המעטפת ואת הליווי שגם הם זקוקים להם כל כך. גם מורים צריכים ליווי רגשי וגם מורים צריכים ליווי והנחיה בתוך הכאוס הזה שאנחנו נמצאים בו. ובהתחשב בכך שלא בכל בית ספר יש ייעוץ חינוכי, ובהתחשב בכך שמספר הפסיכולוגים הולך ומתמעט – אנחנו יודעים שאפילו התקינה חסרה. אבל גם אם היינו במאה אחוז זה לא היה מספיק, אז על אחת כמה וכמה. חברים, אנחנו לא נותנים למערכת את הכלים שהיא זקוקה להם. ואני טוענת כל הזמן שביום שאנחנו נצליח לפנות את הילדים ללמידה, נאפשר להם את הקרקע הרגשית והחברתית הנכונה, אנחנו גם נשיג הישגים כל הזמן, מה שאנחנו לא מצליחים לעשות היום למרות כל ההשקעה.

אני רוצה ברשותכם לפתוח עם תחקיר ששם לנו בפנים את מה שכולנו כאן בחדר יודעים, פוגשים, מקבלים מפעם לפעם, אבל בצורה מרוכזת ומאוד מאוד חזקה. יעל, אנחנו נפתח איתכם, בבקשה.

אהלן, אני יעל אודם, אני כתבת החינוך של החדשות.

בחיים של הכתב מגיעים מדי פעם סיפורים מכל מיני סגנונות. אבל בשבועיים האחרונים אני חייבת לומר שאין לזה סוף. זה בוקס בבטן. עוד טלפון ועוד טלפון, ועוד מצוקה, ועוד קריאה לעזרה. על רבים מהסיפורים אתם בכלל לא שומעים כי הם נגמרים בשאילתה למשרד החינוך, והם נפתרים הרבה פעמים בשאילתה הזו למשרד החינוך, אבל לא לכולם יש את האמצעים והכלים, ולא תמיד יודעים להשיג את העיתונאי, וזה עצוב שזו הדרך היחידה.

לתחושתי יש ניתוק בין מה שקורה בחוזר מנכ"ל לבין מה שקורה בשטח, ובעיקר למורים אין את הכלים, כמו שיפעת היטיבה לנסח. ואני בתור כתבת, אתם יודעים, אני אמורה לסקר, לא להיות אקטיביסטית, לא לעשות שום דבר שקורא לפעולה, אבל בכל זאת אני חושבת שאי אפשר לחכות שיקרה משהו מהצד הזה של משרד החינוך, אלא צריך לעשות מעשה כי זה מה שהכי קשה – עכשיו דיברתי עם אימא מקדימה-צורן, שכבר חודשיים הילדות שלה לא מגיעות לבית הספר כדי שלא ייחשפו לאלימות שקורית שם, לא כי הן חלק מהאלימות אלא רק כדי להגן עליהן מפני המראות והקולות. אז הלוואי שייצא משהו מהוועדה, ואני שמחה שחברת הכנסת כינסה אותה.

תודה רבה, יעל. אני מוכרחה לומר, הטיפול לא יסתכם בדיון הוועדה. זה משהו שצריך להיות תהליכי, זה משהו שצריך להיות ממושך, וזה משהו שבראש ובראשונה צריך להיות בשינוי סדר העדיפויות של משרד החינוך, במתן דגש לאקלים הבית-ספרי, להיבטים החברתיים והרגשיים של הילדים, ועל זה נוכל לבנות את הכול. ואם זה לא יקרה שם ואם לא לשם יכוונו את כל ריכוז המאמץ, אז לצערי הרבה אני לא בטוחה שנראה שינוי. אני מוכרחה לומר שגם במקרים האישיים שאני קיבלתי ללשכה, אנחנו פגשנו מקרים קשים של חרמות. אני אתן לכם דוגמה.

מנהלת בית ספר בחרה לתת תעודת הצטיינות חברתית למי שפגעה והחרימה כשכל בית הספר יודע שהיא פגעה והחרימה, כי זה לא ילד ולא שניים שנפגעו ממנה. וכששאלנו איך זה יכול להיות? אנחנו כבר חודשים מטפלים במקרים האלה, אז היא אמרה, לא, אני חשבתי שאם אני אתן לה חיזוק חיובי אז זה יעודד אותה להתנהג נכון. אבל מה קורה עם כל האחרים שמסתכלים ויודעים בדיוק מה הדינמיקה של אותה ילדה, והיא עוד מקבלת על זה חיזוק? ואני מוכרחה לומר ביושר, אני בטוחה שהמנהלת לא רצתה לעשות רע, אבל אני בטוחה שאם היו לה הכלים וההכוונה, ואם משרד החינוך היה נותן את הדגש המספיק והנכון שם למקרים האלה, אנחנו לא היינו פוגשים פתרונות או ניסיונות שכאלה לפתור את הדברים. ואגב, זו רק דוגמה אחת שמעוררת סימני שאלה מתוך דוגמאות רבות אחרות.

בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים.

תודה, גברתי היושבת-ראש. תודה על הדיון, תודה על התחקיר. זו לא פעם ראשונה. אני כחבר כנסת וחבר ועדת החינוך, היו לי הרבה שאלות למשרד החינוך על עניין האלימות בבתי הספר. חבל שלא בא המנכ"ל משום שזה עניין חשוב מאוד כי איך אומרים, קודם כל ביטחון. אם הילד לא מרגיש שהוא בטוח בבית הספר, אין כל טעם. הוא לא יכול ללמוד, הוא לא יכול לשבת. וזה מניסיוני, אני מורה לשעבר. ילד שמרגיש שבית הספר לא נותן לו גיבוי הוא ילד הרוס, הוא ילד מיואש, מתוסכל, הוא לא יכול לתפקד, אפילו הוא מפתח רגשות של זעם ורגשות הרסניים נגד בית הספר עצמו משום שהוא לא יכול להקנות לו את ההגנה.

היום , לצערי, מדובר בחרמות, בסחיטה. בעיר שלי לפני שלוש שנים סחטו ילד של רופא, כסף נתן לחבורה, שלושה-ארבעה תלמידים שהם יותר מבוגרים ממנו, באותו בית ספר, בחטיבת ביניים. ועד שהאבא גילה, עד שהגיע למשטרה, הילד היה גמור. זה עניין מאוד חשוב, מאוד חמור, ויכול להביא את הילד להחלטה שזהו, ילך לאיבוד.

לצערי, בבתי ספר בחברה הערבית העניין הפך ליותר חמור, בגלל האלימות, בגלל גל הפשיעה. וכולם שמעו לפני שנתיים מה קרה בבית תיכון ג'לג'ולי כאשר נכנס מישהו חמוש וירה בתלמיד בתוך בית הספר. בחברה ובחוץ יש אלימות, יש פשיעה, אבל אוי ואבוי לנו אם בית הספר יהפוך לראי שמשקף מה שיש בחוץ.

הוא ראי.

צריך להיות ההיפך, ראי מתַקֵן. ואם לא נעמיד כלים לכל אנשי החינוך, למנהל, למורים, ליועץ, אם לא נשתף את ההורים, אם לא נשתף את ועדי ההורים ואם לא נשתף את הרשויות, אנחנו לא נוכל להגיע לכך שיהיו בבתי הספר שלנו אווירה ואקלים בטוח לתלמידים שלנו.

תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אני רוצה להתחבר לדברים שלך ואני כל הזמן אומרת, אנחנו כמבוגרים צריכים לשמש דוגמה אישית, ואני חייבת לומר את זה ולומר את זה בקול, אנחנו דוגמה רעה מאוד לילדים שלנו. אנחנו כל הזמן מסתכלים על הנוער ואומרים, תראו איזה נוער גדל פה, הוא גדל כפי שאנחנו משקפים לו, אם זה בשיימינג – אנחנו כל הזמן מדברים בבתי הספר על השיימינג ועל החרמות ועל ההתנהלות, על היד הקלה על המקלדת, וכשאנחנו מסתכלים על עולם המבוגרים הם עושים בדיוק את אותו הדבר. אז אי אפשר להטיף לילד, סליחה, את זה לא עושים, ובאותה נשימה הוא רואה שאנחנו כעולם המבוגרים עושה את זה. אני מדברת על השיח בחברה, שהוא שיח מאוד מאוד אלים, וכן אני מסתכלת גם על הבית הזה ועל השיח שמתנהל כאן בכנסת, ומה שמשתקף כלפי חוץ, חברים, לא עושה שירות טוב, לא עושה לנו שירות טוב, ובטח לא לילדים שלנו שזאת הדוגמה שהם מקבלים.

אני רוצה לעבור לנציגות ההורים. זאב, לפני שאתה מדבר, יש פה נציגות של הסתדרות המורים?

הוזמנו, גם הסתדרות המורים וגם ארגון המורים.

תיארתי לעצמי שלא יגיעו. הם בדרך כלל נעדרים מדיונים כאלה. אבל אם היינו מקיימים דיונים על אלימות כלפי מורים שזו גם סוגיה שצריך לטפל בה, הם היו מתייצבים כאן בהמוניהם, ואני מוכרחה לומר לכם שהמערכת מתגלה ברפיסותה. כאשר משביתים מערכת על אלימות של ילד בכיתה ג' או ילד בכיתה א' כלפי מורה, וחלילה, אני לא מזלזלת בזה, אבל אם נתכנס לפרופורציות, חברים, עם מערכת זועקת, משביתה את עצמה על כל מקרה כזה, במקום לקחת את הילד, לטפל, לראות מאיפה זה נובע, מה הכלים שאיתם צריכים להתמודד איתם, איך הם יוכלו לטפל באלימות בין הילדים? אם המורים מגלים כזו חולשה וזה לא המורים, זה מי שמייצג אותם, וחשוב שזה יודגש, אז איך הם יוכלו לטפל בבעיות האחרות שצצות בתוך בית ספר?

ובנימה הזו, זאב, אני מעבירה אליך את השרביט, כי שנינו יודעים שאם על כל מקרה אלימות שקורה בבית הספר היינו צריכים להשבית את המערכת, כנראה שלא היו לימודים מרבית השנה. בבקשה.

מכיוון שגם את וגם חבר הכנסת מסעוד גנאים מכירים אותו הרבה זמן, אז מה שאני אגיד בהתחלה זה לא דברי חנופה, אלא הערכה. אני רוצה לפתוח בברכה והוקרה לוועדה כולה ובעיקר לעומדת בראשה על שהצליחו להביא לקו הגמר את חוק התקנת מצלמות בפעוטונים ובמעונות היום. נדרשה לכך מחויבות, מקצועיות, דבקות במטרה וסבלנות אין קץ, ובהכול נתברכה הוועדה ובעיקר העומדת בראשה.

ועכשיו לנושא עצמו. חוק חינוך חובה חינם מחייב את כלל הורי ישראל לשלוח את ילדיהם היקרים להם מכל למוסדות החינוך מגיל 3 ועד סיום י"ב. היא מחייבת אותם, זה לא נתון לשיקול דעת. אי שליחת הילדים למוסדות החינוך עלול להביא לתביעות של המדינה ומוסדותיה כנגד ההורים, ובמקרים קיצוניים גם לסנקציות חמורות כנגדם. אבל מה על ההורים לעשות שעה שבית הספר אינו מספק את הביטחון לילדים שלנו? מי יגן עליהם מפני המורים שרבים מהילדים מדווחים על פגיעה מהם? או מילדים אלימים אחרים שרוב מוחלט מהילדים מדווחים על פגיעה מהם, שעה שהם בשטח בית הספר בו הם מחויבים להיות על פי חוק וההורים מנועים, שוב על פי חוק, להגן עליהם באותו שטח? מה עלינו ההורים לעשות כשמשרד החינוך טומן את ראשו בחול כפי שראינו רק לאחרונה בתגובתו לכתבה של יעל אודם, כשהם ציינו ששלושה מקרים הם לא מייצגים ולכן הם פטורים מלתת מענה, ובעצם הם פוטרים את עצמם מאחריות? איך נגיב שעה שנציגי המורים מתנערים מאחריותם בטענה שהם לא שוטרים, אבל במקביל משביתים את הלימודים כשילד בן 8, אותו ילד שדיברנו עליו קודם, תקף מורה מבוגר? מי יגן על ילד או ילדה בת 6 כשאותו ילד עצמו תוקף אותם? וזה מה שקורה בדרך כלל.

אז כעת, למעלה מ-1,300 הורים ענו לשאלון, והם מציגים כאן תמונה, לדעתי, מעוררת חלחלה. אני לא אציין כאן את הנתונים אבל רוב מוחלט של ההורים טוענים שבמוסד החינוכי שבו הם לומדים יש אלימות. וזה רוב מוחלט בצורה בולטת כאשר רבים מאוד מההורים לא חשים ביטחון כשהם שולחים את הילדים שלהם כל בוקר למוסד החינוכי שהם מחויבים לשלוח את הילד אליו על פי חוק. כמעט 100% מהתלמידים מדווחים על אלימות מסוג כזה או אחר שהם נחשפים אליה, אם מילולית ואם פיזית, ברמות השונות, כשהורים שמדווחים על אלימות קשה ובינונית שהילדים שלהם נפגעים ממנה.

אז ועדה נכבדה, יש לנו בעיה ממשית, בעיה שלא ניתן ואסור לנו להתעלם ממנה ל טמון את ראשנו בחול, על מנת למנוע קורבנות שאת דיברת עליהם והאמת היא שגם יעל דיברה על זה קודם. לא צריכים להגיע למצב שהקורבנות שהם ילדינו שלנו ועתיד המדינה, ישלמו על זה בחייהם או בשלומם. אבל אם משרד החינוך והמדינה ידבקו בעמדתם שבאה לידי ביטוי בתגובה שדיברתי עליה קודם, וכנ"ל גם מורים ונציגותם, למה שאנחנו נפקיר את שלום ילדינו למערכת? הרי חובתנו היא קודם כל ולפני הכול לילדים שלנו. מי ערב לנו שילד או ילדה שיצאו בבוקר לבית הספר היסודי, לצורך העניין, גם ישובו משם שלמים ובריאים בגופם ובנפשם? דיון זה, אני חושב שהוא תמרור ובעצם פקודה לכולנו לצאת מהאדישות ולפעול, כפי שאתם כולכם מחויבים לשלום ילדינו.

אנחנו בפורום ועדי ההורים היישוביים מבקשים שתוקם ועדה או צוות שיבחנו דרכים למגר את האלימות במוסדות החינוך, ועדה שבה נהיה חברים ויישמע קולנו כהורים, שהרי מי שישלם את מחיר האלימות זה אנחנו והילדים שלנו. תודה רבה.

תודה רבה גם לך, זאב, ובכלל לנציגי ההורים שמקפידים להגיע ולהיות שותפים בכל דיון. אני קראתי את הנתונים שאתה שלחת אליי, וזה מבהיל. זה לא מזעזע, זה פשוט מבהיל. אני יכולה להבין את התחושה שלכם כמי ששולחים את הילדים לבית הספר, ואני בטוחה שגם אתם לא מרגישים מספיק בטוחים עבור הילדים שלכם.

סליחה, על איזה נתונים מדובר?

אנחנו נפרסם אותם בהמשך. לא כרגע.

כשזה יגובש, זה יפורסם.

אבל מי אסף אותם?

פורום ועדי ההורים. לא גוף תלוי.

זה נמצא בתהליך. אני ראיתי נתונים ראשוניים. וברגע שזה יסתיים אז מן הסתם זה יוצג. מספקי היה לראות רק את המגמה ההתחלתית, ואני אומרת לכם, זה פשוט מבהיל, מבהיל לראות את זה. שוב תודה, זאב.

נמצא אתנו אבי קמינסקי מהשלטון המקומי, שחשוף וחווה את זה בכל המרחב, בבקשה.

קודם כל, תודה שהזמנת אותי. אני מייצג את מנהלי אגפי החינוך ברשויות המקומיות. אני חושב שתחילת דברייך דיברו על הכול ואפשר ברוב הדברים לשים את זה בחבילה אחת.

חצר בית הספר וגדר בית הספר היא לא משהו שלא עובר את סף ההתנהלות הכללית של החברה בישראל. זאת אומרת, זה נכנס פנימה. אנחנו רואים את זה בבית, אנחנו רואים את זה בכל מקום. אנחנו מאפשרים יותר היום, גם ברמות השלטוניות וגם ברמות הכלליות של ההתנהלות שלנו, מאפשרים להתנהל בצורה יותר אלימה, יותר אגרסיבית, גם אחד כלפי השני וגם כמובן כלפי אנשי הציבור, אנשי השלטון וכדומה. וראינו רק באחרונה את ההפגנות של העובדים הסוציאליים סביב הנושא של אלימות כלפיהם, כלפי אלה שאמורים לטפל בעניין מכל מיני דברים אחרים.

אני חושב שצריך לחלק את הנושא של האלימות לאלימות שבין הילדים עצמם לבין הקהילה והמוסד החינוכי שגם שם יש חוויות לא נעימות סביב העניין הזה. הגם שהסתדרות המורים נמצאת כאן או לא נמצאת כאן - - -

נמצאת כאן.

נמצאת. זו הדרך שלי להביא אותם. כל פעם שאני מזכירה אותם בוועדה הם רצים ישר.

הבנתי.

אני אגיב גם על זה, גברתי.

וגם זה לא מקום נוח. וגם כאן אנחנו אמורים, אמורים אנחנו, אני מרגיש, להגן גם על אותם מורים שחווים חוויות אלימות כאנשי מקצוע. הדבר הנוסף שאני רוצה לומר, ואני אגיע אחר כך לסוף דבריי, שבמערכת החינוך יש לנו גם מורים טובים, יש לנו גם מנהלים טובים, ויש עשייה ראויה בתוך המוסד החינוכי גם אם יש מקרי קיצון, ולפעמים אני גם מרגיש את זה תוך כדי העבודה שלי, שיש יותר מקרי קיצון של אלימות בתוך מוסדות החינוך. אבל גם בזה הם מאוד עושים את עבודתם.

אני רוצה לשקף את תמונת המצב. לפחות מבחינתי, כשאני בא למקום הזה מאחורי שולחן של מנהל אגף חינוך. אז אני מוצא שאין יועצים בבתי הספר, ואם יש יועצים, אז יש יועצים בבתי הספר היסודיים אבל אין להם תקן, והמדינה הרבה מאוד שנים לא מצאה לנכון לשים תקנים בצורה מסודרת.

לצבוע את זה ולתת לזה את החשיבות.

כן. אלא לקחו מהשעות, מסל התרבות, מסל הזה, מכל סל כזה או אחר, והמורה והמנהלת בתוך סד האפשרויות שלה כמובן מתקננת את הנושא של היועצת, ולעולם זה לא מספיק.

בנושא הפסיכולוגים, את אמרת גם כן, גם השירות הפסיכולוגי היום, התִקנון שלו, גם אם הוא במאה אחוז, המצבה שבה אתה מייצב את המערכת נמצאת ב-60%, 70%, וכל נתון שתגידו, אבל בוודאי לא מאה אחוז. גם המאה אחוז לא מספיק היום בתוך העידן שאפשר ומאפשרים הקשיים שהילדים נמצאים בהם, השינוי המבני של המשפחה, השינוי המבני של האלימות. כל הנושאים האלה מחייבים יותר התייחסות, ובתי הספר אינם ערוכים לטפל בזה. כשפסיכולוגית בית ספר מגיעה לארבע שעות לבית הספר, בכל סד הבקשות שלה, גם המערכתי, גם עם הילדים, גם עם ההורים, היא לא מסוגלת לבצע את העבודה שלה כמו שצריך. ולכן צריך להרחיב את השירותים הפסיכולוגיים, וגם אז צריך לחפש איך עושים את זה, כי צריך תכנון תעסוקה. אין, לצערי הרב, פסיכולוגים במערכת החינוך בשוק, וזה חלק מהקשיים.

הדבר הנוסף שאני רוצה לומר ולא התייחסנו אליו זה שירותי הרווחה. אני מרגיש ואני אישית פניתי גם למנכ"ל משרד החינוך וגם למנכ"ל משרד הרווחה לקיים שיח איך אנחנו מייצבים תבניות עבודה מוסדרות בין החינוך לרווחה. אז יש דברים ספורדיים, יש דברים שנמצאים בתקנות או בחוק. אבל היום מערכת החינוך זקוקה יותר לסיוע של העובדים הסוציאליים, זקוקה יותר לראייה הכוללת. זה לא נמצא בד' אמותיו של התלמיד כי זה נכנס למרחב הקהילתי הרחב מאוד. אז נעשים כאלה צעדים, אבל שם צריך לעשות הרבה מאוד. צריך לתקנן את זה בצורה מסודרת, שלכל מוסד חינוכי בהיקף כזה או אחר יהיה עובד סוציאלי שילווה את בית הספר מא' ועד ת'. זה יעזור. זה יתגבר את העניין. זה לא קיים. והיום, בעידן שהכול אפשרי, צריך לעשות את זה הרבה יותר ממוסד ונכון.

וכשיש לך את כל הדברים האלה, עם סל הלחצים הכל-כך קשה על מנהל בית הספר ועל המורים, ולפעמים על תחושה של חוסר גיבוי, וצריך לתת גיבוי שלם ומלא למורים ולמנהלים, במקום הזה אתה נכנס לתוך כאוס שבו אתה צריך קודם כל לייצב את המערכות האלה, אתה צריך לדבר איתם, ואתה צריך גם לטפל בהן. ובזה לצערנו הרב יש קושי ויש מחסור רב. צריך להגיע לזה כי בסופו של דבר אפשר לטפל בנושא של אלימות. אני לא יודע אם במיגורה, אבל לצמצם אותה. אבל צריך לדעת איך עושים את זה, וצריך הרבה מאוד עוצמה של משאבים בתוך מערכת החינוך.

תודה רבה, אבי. הוספת כאן נקודה מאוד חשובה, וזה הקשר עם הרווחה. אנחנו יודעים במיוחד היום, במציאות של הרבה מאוד הורים גרושים שנמצאים במערכת, ילדים שמתמודדים עם משברים בתוך המשפחה ועוד דברים נוספים שאנחנו פוגשים מעבר לסוגיה הזו, אין שאלה שהקשר עם הרווחה צריך להיות הדוק יותר ורציף יותר. אנחנו כל הזמן מדברים על תכלול של הטיפול בילד, הרבה מאוד רשויות אפילו חיברו את החינוך עם הרווחה ועם הבלתי-פורמלי כדי לתת מענה הוליסטי. אבל בפועל, כמו שאתה אומר, אנחנו רואים שכל אחת מהמערכות האלה בקושי מצליחה להחזיק את עצמה. אז לבקש את שיתוף הפעולה, לפעמים זה קצת מעבר ליכולות. אבל אין שאלה שזה המקום שאנחנו כמדינה צריכים לכוון אליו, שם אנחנו צריכים לשים את האצבע, ואז אולי נצליח לתת מענה כולל.

אני גולן צופית, מפורום ועדי ההורים היישוביים והיו"ר של רחובות.

אני רוצה להעלות פה נקודה, וחבל לי שמשרד החינוך לא נמצא פה - - -

משרד החינוך נמצא פה. אנחנו נשמע אותו. אני נותנת להם לשמוע את הכול ואחר כך הם יגיבו. אבל אני מרשה לעצמי לומר שהם השליח. אני רציתי פה את מי שקובע את המדיניות, אבל הוא לא פה.

אז אני קודם כל מברכת על ההקטנה של הצפיפות בכיתות. היא חשובה ונכונה. אבל פועל יוצא של ההקטנה של הצפיפות בכיתות היה הקטנת שטחי החצר, כי בעצם לא הוסיפו בתי ספר אלא הקטינו את שטחי החצר ובנו עליהם כיתות, מה שיוצר בתוך ההפסקות סיר לחץ מטורף. אני יכולה להעיד מעדות אישית, ילד שלי בכיתה א' בשנה שעברה שילם פרוטקשן בממתקים לילד בוגר יותר כדי שיהיה לו שטח חצר לשחק עם חברים בהפסקה, משהו שנראה לנו טריוויאלי, ילדים צריכים מרחב משחק.

אני לא מפחיתה מזכויות הילד וממקומם של הילדים. אני חושבת שלמורים היום לקחו הרבה מאוד מהכלים שלהם למגר אלימות, לייצר ענישה, לתת להם בחזרה את המקום שלהם בתוך הכיתות. וגם בהפסקות כי ההפסקות הפכו להיות פשוט ג'ונגל. ומורה שזו ההפסקה היחידה שלה, והיא צריכה גם להסתובב ולהפריד בין ילדים – אני יכולה להגיד על בית הספר שלי, על הרבה מאוד בתי ספר בעיר שלנו, הם בין הצפופים שיש בארץ, יש לנו בית ספר יסודי עם כמעט 1,000 תלמידים. אין להם מקום. המורים נטולי כלים, גם השירות הפסיכולוגי, הרבה מאוד בתי ספר ברחובות מדורגים במעמד סוציו-אקונומי גבוה, מה שאומר ששירות פסיכולוגי כמעט שאין. ליווי, יועצת, כפי שכבר אמרו לפניי, יש מעט מאוד. אין כלים. ואני חושבת שצריך להתחיל להיכנס לזה ולעשות סדר, אם דרך הרווחה, אם להוסיף תקנים של פסיכולוגים, וגם להגדיר שטח חצר הגיוני לילד. ואם זה אומר לפתוח עוד מוסדות חינוך, אז לפתוח עוד מוסדות חינוך כי ילד צריך מרחב בהפסקה.

תודה רבה לך, צופית. נכון, גם להיבט של המרחב, ואני הזכרתי אותו בראשית דבריי, יש משמעות מאוד מאוד גדולה, ולצערי הרב, בתי ספר נשארו כפי שהם היו לפני הרבה מאוד שנים ואין שום התאמה של המרחבים למציאות ולדינמיקה שמתרחשת. אז יש לנו פה את נציג הסתדרות המורים, מאיר אסרף. וכשאתה לא היית כאן – אגב, למדתי את השיטה - - -

אני שמעתי, גברתי.

אני יודעת. אני כל פעם אזכיר אתכם, אתה ישר תגיע, נקבל את ההתייחסות ונהיה שמחים.

לא, פשוט יש דיון מקביל בוועדת החינוך על נגישות.

אני אמרתי גם בראשית דבריי, אני לא באה בטענות לא למורים ולא למנהלים. אני חושבת שבתי ספר נמצאים בסיר לחץ אמיתי. אני חושבת שמי שצריך לעשות את השינוי זה משרד החינוך כלפי מטה בכך שהוא ישחרר קצת לחץ, שהוא ייתן למורים את הכלים ואת הליווי שהמורים באמת זקוקים לו בשטח כדי שהם יוכלו אחר כך להעביר את זה לילדים. אבל אני מוכרחה לומר לך שאני כל פעם מופתעת מחדש מהבריונות של הסתדרות המורים, כי ילד בכיתה ג' או ילד בכיתה א' תוקף מורה או תוקף מבוגר, במקום לעשות את ההליך החינוכי – הייתי שם, אגב, הייתי, אני לא מדברת בעלמא, הייתי שם עם כיתות יותר גבוהות והתמודדתי עם מקרים כאלה – במקום לקחת את הילד הזה, להבין מאיפה זה בא, לתת לו את המעטפת הטיפולית, לעשות את מה שצריך בתהליך החינוכי, משביתים מערכת.

במקום להשבית מערכת, יותר יעיל זה לכנס את כולם, לעצור רגע את הלימודים בשעתיים הראשונות במקום להשבית את הלימודים ולדבר על זה, לנצל את זה לטובת מניעת אלימות, לטובת חינוך. אם אני הייתי יפה בן דוד הייתי קוראת למשרד החינוך ולכל המערכות ואומרת, חברים, תעצרו, בואו נחזיר את החינוך לתוך המערכת. במקום זה, יפה בן דוד בוחרת לטפל בבריונות בדרך של בריונות. ואני אשמח לשמוע את התגובה. חברתי חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה רוצה להוסיף, בבקשה.

אני ארכז את כל השאלות ואני אענה בסוף.

הכניסו אותנו לסיפור שהיה באשדוד. אני לא רוצה להתייחס ספציפית יותר מדי, אבל מעבר לבריונות הזאת של לנסות לקחת ילדים כל כך קטנים, ובמקום לומר, יש פה בעיה, אולי זו אוכלוסיה מוחלשת, אולי זה ילד שחווה קשיים, האימא בסיפור הזה היא חולת סרטן. הילד הזה אחר כך חווה בריונות. אני לא מצדיקה אלימות גם אם זה מילד בכיתה ג', אבל בסוף, איך שהתייחסו לילד ומה שאני שמעתי שהאימא של הילד השני עשתה לו ואיזה אמירות גזעניות, ואיך היו מוכנים להקריב אותו כקורבן במקום להגיד איפה המערכת טעתה, איפה הרווחה בתמונה, אולי הילד הזה זועק הצילו. במקום לעשות את הדברים הבסיסיים האלה, סליחה, מערכת החינוך באמת נמצאת במקום של להתנהג בצורה בריונית - - -

זה לא מערכת החינוך. תעשי הפרדה. זה הסתדרות המורים שקובעת, כל פעם כשיש אירוע, אפילו עם ילד בכיתה א' זה היה, משביתים את המערכת. שמים את הילד על המוקד, לוקחים ילד בכיתה ג', שמים אותו על המוקד.

תראי איזה נתונים יש של הסללה לחינוך מיוחד, ואת מי מסלילים לחינוך מיוחד, ועל איזה סעיף של התנהגויות מסלילים לחינוך מיוחד. האמיני לי, זה פשוט ביזיון. וגם משרד החינוך אמרו, אנחנו לוקחים לתשומת לבנו את ההסללה של ילדים מסוימים שזקוקים בסך הכול לעזרה, ובסוף מסלילים אותם גם לחינוך מיוחד כתוצאה מהתנהגויות ואלימות כזאת או אחרת, שזה דרך ביטוי של ילד. אין ילד רע, יש ילד שרע לו. ולפתוח דלת להתכתשות בין הורית, ועם המשפחה של הילד שגם ככה זועק לעזרה, נמצא תחת התקפה מצד ההורים האחרים, בעיניי זו בעיה מאוד מאוד חמורה וגם לזה צריך לתת מענה, איך מטפלים בסוגיה כזאת, איפה מתחילה המעורבות של ההורים. מישהו שם גדר? מישהו מגן על הילדים האלה שנמצאים בתוך סאגה שאמורים לטפל בה בדחילו ורחימו? אני שואלת את זה כי ממה שאני שמעתי בסיפור שהיה, זה היה מאוד מאוד קשה.

תודה רבה, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, ואני מחזירה אליך מאיר אסרף - - -

מאחר שהרחיבו את היריעה, אני מבקש יותר זמן כדי להגיב.

אני אתן לך את כל הזמן, אני רק רוצה שתזכור גם אתה את הסיטואציה. כשאנחנו משביתים מערכת בגלל ילד בכיתה ג', אנחנו שמים אותו על המוקד, שמים אותו על המוקד. תחשוב איזה השלכות חברתיות יש לזה אחר כך, גם מצד הילדים, גם מצד ההורים וגם מצד מערכת שלמה. בבקשה.

אתמול חבר הכנסת מרגי, יושב-ראש ועדת החינוך, שאל אותי שאלה – איך זה שאתם לא משביתים בית ספר שהתקינו בו אנטנה סלולרית? ואני מופתע שפעם אומרים לנו, תשביתו, ופעם אומרים לנו אל תשביתו. אני רק יכול להגיד שזכות השביתה היא זכות חוקתית, ולקרוא לזכות חוקתית בריונות, זו בריונות.

אבל על מה אתה משבית?

אנחנו משביתים על תנאי העבודה של עובדי ההוראה, על זה שמכים הורים, על זה שמורות חוטפות אגרוף לפנים, על זה ששוברים למורים שיניים, על הדברים האלה אנחנו משביתים. אנחנו לא נסכים שעובדי הוראה יהיה שקי חבטות של אף אחד, לא של ילדים, לא של הורים, לא של אף אחד.

ילד בכיתה ג', אתה רציני?

גברתי, 20 דיונים יפה בן דוד - - -

אתה רציני? ילד בכיתה ג'.

- - ישבה בדיונים של החינוך המיוחד. את לא תטיפי לנו על חינוך מיוחד.

אני אטיף לך. אתה לא תטיף לי.

20 דיונים.

אתה לוביסט שלא יטיף לי. מאיר, אתה לא תטיף לי.

מאיר אסרף, חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה - - -

אם נרד לפסים אישיים - - -

ילד בכיתה ג'? גיבור גדול.

אני גאה לייצג את הסתדרות המורים.

זכות השתיקה. את הזכות של הילדים אתה לא רואה.

מאיר, עם כל הכבוד, עם כל הכבוד - - -

אנחנו לא נהיה שק חבטות - - -

ואתה תכבד חברי כנסת, - -

אני מכבד אותך, גברתי.

חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בואי רגע נירגע.

- - אחרת אני אפעל שיוציאו אותך מפה.

אבל יש לי זכות תגובה. את תכבדי את זכות התגובה שלי.

מאיר אסרף, עם כל הכבוד - - -

שק חבטות של ילד בן 8?

רגע, סליחה, סליחה.

ילד בכיתה ג', אומר לי שהוא שבר את השיניים – אל תפיל עליו את כל השבירת שיניים ואת כל האלימות שהיתה נגד מורים.

חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, - - -

אתה לא יכול להפיל על הילד הזה. כל ילד הוא עולם ומלואו. כל ילד.

גברתי יושבת הראש, אני מבקש שתתני לי זכות להגיב. אני אגיב רק כשתתני לי זכות להגיב, כי יש כאן סדרנית שמאיימת להוציא אותי.

מאיר, קודם כל, אתה תשנה את הסגנון ואת הנימה. הבנו שזו הדרך וההתנהלות בהסתדרות המורים. אבל אני רוצה לומר משהו. אף אחד פה לא אמר שהמורים הם שקי חבטות, ובוא ניכנס לפרופורציה, הייתי שם, הייתי שם - - -

אנחנו עדיין שם. זה ההבדל, גברתי. אנחנו עדיין שם.

רגע, סליחה, מאיר. אני לא מתווכחת איתך בכלל.

אנחנו מדברים על מקרה של ילד בכיתה ג' ועל ילד בכיתה א'. ובמקום שאתם תבואו ותזעקו חמס, ותגידו, אנחנו עוצרים. זה בסדר, נכון ששביתה זה משהו שהוא לגיטימי והוא חוקתי. אנחנו עוצרים את מערכת החינוך כדי להחזיר את החינוך, אנחנו עוצרים את מערכת החינוך כדי שהמורים יקבלו את הכלים, כדי שהמורים יקבלו את הליווי. אני גם הייתי נוכחת באחת ההתרחשויות וראיתי איך זה מתנהל. כשיפה בן דוד מקבלת טלפון ממנהלת, אומרת לה, תקשיבי, היה לי אירוע אלימות עם ילד, אז היא אמרה לה, בואי נשבית את המערכת ביום ראשון. אז היא אמרה לה, למה ביום ראשון? אנחנו עובדים גם מחר. אז היא אומרת לה, אה, אז תשביתי אותה מחר. ככה זה מתנהל.

גברתי, אני לא יודע על מה את מדברת.

אני אומרת לך, ואני לוקחת אחריות על כל מילה שאני אומרת כאן. אני יכולה לומר בדיוק באיזה יום זה היה, באיזו שעה ובאיזה מקום, ומי גם נכח איתה. אז עם כל הכבוד, אני מתעסקת בחינוך ואני עוסקת בביטחון של הילדים, ואני אגיד לך יותר מזה, כל הדיון הזה אני שמה את הפוקוס על המורים, על המורים והמנהלים, שצריכים לקבל את מה שמגיע להם כדי שהם יהיו מסוגלים להתמודד עם התופעה הזו. אז עם כל הכבוד, השבתה של שעתיים – בריונות מול בריונות.

גברתי, אני לא מסכים למשוואה הזו.

אוקיי. מותר לך.

כפי שאמרתי, זכות חוקתית היא לא בריונות. אני רק רוצה להגיב, ברשותך, ואני מבקש שלא יפריעו לי כדי שאני אוכל להגיב.

אבל תנהל את זה - - -

כי לאיים עליי שיוציאו אותי כשאני מגיב, זה לא מקובל.

אני לא משחקת את המשחק. מאיר, אתה מכיר אותי כבר איזה דקה וחצי.

אני גם לא משחק, גברתי. דקה וחצי.

לגבי המורים, הם בקו הראשון, הם בקו החזית והם אלה שסופגים את האלימות. אנחנו מוקיעים אלימות מכל צד, לכל מצד, אנחנו חושבים שאלימות - - -

למה אתם לא משביתים על כל מקרה של אלימות בין תלמידים בבית הספר?

אלימות היא לא חלק מהמשחק.

למה אתם לא משביתים כשיש אלימות של מורה כלפי תלמיד? גם בזה אנחנו עסקנו. גם את זה אנחנו הבאנו לשולחן הוועדה, גננת שפגעה. למה אתם לא משביתים?

כל מקרה של אלימות אנחנו מוקיעים, כל מקרה של אלימות אנחנו מוקיעים גם בכתב, גברתי. אנחנו מתנגדים לאלימות בבתי הספר. אין לזה מקום במערכת החינוך. התפקיד של עובדי ההוראה זה לא להיות שוטרים, לא להיות מפרידים, לא להיות שופטים בהיאבקות.

זה להיות אנשי חינוך.

התפקיד שלהם זה לחנך.

גם לא קבלני מספרים ואותיות כמו שיפה בן דוד רוצה.

סליחה?

גם לא להיות קבלנים של אותיות ומספרים.

אני לא יודע, גברתי. אני מייצג את הסתדרות המורים, גברתי. אם יש הערות כלפי גב' יפה בן דוד, היא לא כאן כדי להגיב.

לא. זה כלפי ההסתדרות. היא פשוט עומדת בראשה.

לא ראיתי אותו משבית כשהילד בן ה-15 חטף מהמכות.

זה חלק מהשליחות החינוכית של המורה. זה חלק מעבודתו, מהשליחות החינוכית שלנו.

זה חלק מהחינוך שצריך להחזיר חזרה למערכת.

לא באתם לשם רק כדי לתת את החומר וללכת הביתה, כאילו רובוט.

נכון. נכון. לחנך לסובלנות.

זו הביקורת שלנו, שכל מורה הוא מחנך, הוא צריך להתערב בכל מקרה אלימות. שלא יגיד, לא אכפת לי, אני באתי כדי ללמד היסטוריה או מתמטיקה ו-that's it, לא אכפת לי מהתנהגות, לא אכפת לי מערכים, לא אכפת לי מבריונות וכל הדברים האלה. אוי ואבוי לנו.

הסתדרות המורים עכשיו עסוקה במלחמה נגד - - -

אנחנו דואגים להגיב בכל הכלים שיש לנו, גברתי, בכל הכלים שיש לנו כדי להוקיע אלימות.

תודה רבה, מאיר אסרף. אני רוצה לומר לטובת המסגרות והמערכות והמורים שכן מצליחים בשטח להתמודד עם התופעות האלה, לא משביתים מערכות, יוצרים מערך של חינוך, הם ישבו כאן בוועדה, אנחנו ראינו בתי ספר שלמים שהתגייסו לטובת בנייה של שיח אחר, של שיח חדש בתוך בית הספר, של התנהלות שמגייסת את הילדים לטובת המאמץ הזה. ואתם יודעים, אני אגלה לכם סוד, בלי שהם התכוונו, כי הם באמת החליטו שהם מרכזים מאמץ בכל הנושא של חינוך ואקלים בית ספרי, הם גם הצליחו להגיע להישגים יותר גבוהים כי הילדים שלהם בבית הספר הרגישו יותר מוגנים, היו יותר שמחים והיו יותר פנויים ללמידה.

אני רוצה לומר. יש לכם את כל הכלים – עזוב את כלי ההשבתה. יש את כלי ההפגנה, אפשר לצאת לרחובות, אפשר לעשות המון דברים. בסוף יש פה ילד ששחטתם אותו, כי מה יהיה הזיכרון ילדות שלו? שיום אחד בית ספר שלם הושבת בגלל, כשפעם הוא היה בכיתה ג'. השיימינג הזה שובר את הלב. באמת, אני לא מדברת עכשיו על סכסוכים, פוליטיקה, כן הסתדרות המורים, לא הסתדרות המורים. אבל זה נורא, זה כל כך אלים כלפיו. יש פה ילד. זהו.

תודה רבה, יעל. כל כך מדויק ונכון. ואני מקווה שמפה תצא הקריאה לפחות לשנות את ההתנהלות במקרים כאלה ולבחור כלים אחרים.

המועצה לשלום הילד, ואחר כך רינה.

תודה, גברתי. אני חייבת לומר שאני יותר מודאגת כרגע מאשר בתחילת הדיון. גברתי פתחה בשיח שכולנו פה כדי לחזק את משרד החינוך ולתת יותר כלים וכוח אדם, ולחזק את הגורמים הכי חשובים במהלך היום-יום של התלמיד, והשיח השתנה לזירה של מערכות, של תלמידים תוקפים את המורים או המורים תוקפים את התלמידים. לא זה השיח. כולנו פה תמימי דעים ואף אחד כמובן לא נותן יד לאלימות של שום גורם, אבל בעיניי כולנו פה מתוך מטרה לחזק את מערכת החינוך שתיתן את הדעת ויהיה לה את הכלים ואת הפנאי ואת הזמן לתת את המענה הראוי לילדים האלה. כרגע יש להם לתפיסתנו כלים מידיים, של השעיות, למשל, של תלמיד שנקט באלימות, וזה כמובן לא טיפול שורש. צריכים לתת טיפול עמוק ורוחבי מותאם לילד, ולהבין מה קורה ברקע של אותו ילד.

ואני חושבת שדי למי שלוקח חלק פעיל בוועדות פה להבין כמה עול מונח על כתפי חצי תקן של יועצת בית ספר, כי אנחנו יושבים פה בדיונים על זנות קטינים ועל אובדנות קטינים ועל אחוזי נשירה ועל מה לא, ואת הכול משרד החינוך מנסה להכניס בחצי תקן של יועצת בית ספר או בשעת חברה, כישורי חיים, קוראים לזה היום, והעול הוא עול גדול. אז כולנו פה במטרה להגדיל את כוח האדם ולהגדיל את הרצון, כי הרצון קיים והרצון הוא טוב.

אני חייבת להגיד עוד משהו ואני מתנצלת שזו הרחבת זירה, אבל לפחות מהנתונים שלנו יש מגמה של ירידה מתונה באירועים אלימים של ילדים בתוך בית הספר, לעומת מגמה הפוכה, של עלייה מתונה באלימות של גורמי חינוך בתוך בית הספר כלפי תלמידים, וזה כמובן מעלה שאלות נוספות ומצריך כלים נוספים.

כאן את הכלים צריך משרד החינוך.

ואני רק אגיד, בהתחשב במה שגברתי פתחה, אין לנו ספק שההתמודדויות הן התמודדויות שונות כיום, הזירות השתנו, גם המרחב הווירטואלי והדיגיטלי בעצם הרחיבו – אם פעם ילד היה מתמודד עם שיימינג או אלימות בין ארבע קירות בכיתה וחוזר למקום מבצרו, היום האלימות והחוויות הקשות חודרות עד למחשב בבית שלו ועד לפלאפון ולסמארטפון.

זירת האלימות מתרחבת בלי שום ספק.

והמענים והכלים צריכים בעצם להשתנות ולהיות מותאמים בהתאם לשינויים המתווספים. אנחנו כן פה בבקשה לסייע למשרד החינוך, להרחיב להם תקנים, להכניס יועצות לבתי הספר - - -

מה זה לסייע למשרד החינוך? משרד החינוך צריך לעשות את שינוי התפיסה ושינוי סדרי העדיפויות כדי - - -

שיטתית, תודעתית, אבל גם להרחיב את התקנים של יועצים, של פסיכולוגים, בעבר היו עובדים סוציאליים שנכנסו לבתי הספר.

אוקיי. תודה רבה, לירון. הצטרף אלינו חבר הכנסת מאיר כהן, אז אנחנו נשמע את רינה, ואחר כך כשתרצה - - -

באתי לשמוע.

אני רינה כהן, יושבת ראש המועצה הציבורית להורים בישראל. אנחנו לא מייצגים את ההורים במערכת החינוך. אנחנו פועלים לקידום הנושא של ההורות וההורים בחברה הישראלית, כמובן גם במערכת החינוך, אבל יש את פורום ועדי ההורים היישוביים שעושים עבודה טובה ואנחנו מברכים אותם ותומכים בעשייה.

אני באה מתוך משרד החינוך, אני יודעת שמשרד החינוך, ושפי כמוביל את הדבר, עושים ועושים ועושים כמיטב יכולתם. ברור שצריכים לעשות יותר משום שהתופעה ישנה וגברתי זימנה את הישיבה המאוד-חשובה הזאת. הייתי מציעה, גילוי הדעת של המועצה מונח לפניכם, אני לא אחזור על הדברים, הם כתובים.

קודם כל, צריכים להחזיר את הסדר לקדמותו: דרך ארץ קדמה לתורה. זה צריך לצאת מהדבר הזה: דרך ארץ קדמה לתורה. ההתנהגויות והיחסים אחד עם השני, גדולים וקטנים, מורים והורים וכל השאר, זה קודם לתורה, חשבון, אנגלית וכל השאר, שאני בעד, אבל יש סדר.

אבל למה הסעיף הראשון שלכם זה העצמת ההורים?

כי אני המועצה הציבורית להורים בישראל - - -

אז את חושבת שהדבר שיותר טוב היה זה להעצים את ההורים?

אני אגיד בדיוק מה אני חושבת בעניין.

להעצים הורות, אני מסכים איתך, זה נהדר. אבל להעצים הורים?

כן. זו דעתי, ואני מוכנה גם להסביר אותה בהמשך - - -

כולם איבדו את הסמכות שלהם, ההורים איבדו את הסמכות שלהם, המורים איבדו את הסמכות שלהם.

נכון. אבל בכל זאת צריך לעשות פיין טיונינג לזה.

נהדר. אז אני בדיוק רוצה ללכת לפיין טיונינג הזה שאתה אומר, שאתה בדימונה עשית אותו. ימית אלפסי בהשראתך עשתה שם את בית הספר להורים. אני מכירה את הדברים לפני ולפנים.

במשפט, כדי שנוכל לאפשר לכל הדוברים.

אני רוצה לעבור מהדיאגנוזה לפרוגנוזה. הדיאגנוזה ברורה לכולם. משרד החינוך לא יכול לטפל לבד בתופעה הזו. זו תופעה חברתית ישראלית, וחינוכית ישראלית, ולא רק משרד החינוך יכול לטפל בזה. אנחנו צריכים, לדעתי, להגיע לקואליציה, לקואליציית ארגונים למען צמצום אלימות או מניעת אלימות או איך שתקראו לזה.

המשימה – המשימה היא לבנות אמון. לא יעזור לנו כלום. אי אפשר לברוח מהדבר הזה שיש משבר אמון בחברה הישראלית כולה, אבל בין ההורים לבין המערכת ובין הסתדרות המורים לבין המערכת, ובין כל מישהו לכל מישהו. יש משבר אמון, חייבים לבנות - - -

נכון. כולם צריכים לפעול ביחד, כאחד, אולי באמת מטרה משותפת.

בדיוק. מטרה משותפת. כולנו רוצים לצמצם את האלימות הזאת, ואני מעזה כסבתא לומר, אפילו למגר אותה. זה אי אפשר, אי אפשר לחיות ככה, ואי אפשר אפילו כסבתא לישון בשקט בלילה כשאני יודעת שהנכדים שלי שם, כל ה-15, בתוך המערכת. זה לא ניתן. זה בלתי אפשרי.

תודה, רינה. משפט סיכום כדי שנוכל לאפשר גם לאחרים.

יושבת ראש הוועדה, ד"ר שאשא ביטון, יפתי, שאנחנו באמת נצא עם קואליציה שאנחנו מחויבים אחד לשני, ולא נשאיר אף אחד לבד בשטח.

תודה רבה, רינה. היא אישה, אז לא עושים מזה סיפור. אתה יודע, אם היה אומר לי את זה גבר עכשיו - - -

כן.

מקבלת באהבה. תודה רבה.

סליחה.

הכול בסדר.

באמת זה נפלט. סליחה.

הכול בסדר. באמת הכול בסדר.

תודה.

טל סעדה ושירה דרור, נציג מטעמכם?

אנחנו יכולים לדבר ביחד?

אם אתם יודעים לחלוק את הזמן ביניכם, אז כן. כי יש לי פה רשימת דוברים שחשוב לי לתת להם מקום.

שלום, אני טל וזאת שירה. אנחנו לא נציגי מועצת התלמידים.

אנחנו מטעם איגי, ארגון נוער גאה.

ארגון נוער גאה זה ארגון של נוער להט"בי שפועל בכל הארץ.

אנחנו מכירים היטב. מקיימים איתם הרבה דיונים.

אוקיי, נחמד.

אנחנו נציגים של הנוער הלהט"ב בישראל, ואנחנו רוצים להעלות את הסוגיה של אלימות כלפי נוער להט"ב במוסדות החינוך. לאיגי יש - - - מחקר והוא מציג נתונים מחרידים. האלימות המילולית כלפי נוער גאה במוסדות החינוך היא פי 2.5 מאשר כלפי ילדים שהם לא להט"בים, ההטרדות המיניות הן פי שלושה, והומו עדיין נחשבת מילת גנאי, כקללה. שנינו, נוער להט"בי שלומדים בבתי ספר, על בסיס יומיומי אנחנו שומעים את המילה הומו כקללה.

אם זה כל נוער להט"ב, בכל בית ספר, בכל חטיבה, בכל תיכון, בכל בית ספר יסודי, שצריך להסתובב, אם זה במגרש, אם זה בכיתה שלו, ולשמוע את המילה הומו כקללה, לסבית נחשב משהו רע, זה נחשב ללא ספק אלימות וזה דבר שצריך לטפל בו.

בני הנוער לא מקבלים מענה מיועצות או גורמי חינוך אחרים, וחייב, צריך שיהיה גורם אחראי שיהיה אמון לתת מענה חינוכי לאלימות כלפי נוער להטב"י בבית ספר. צריך שיהיה גורם אחראי שאמור למגר את התופעה הזאת.

בקיץ שעבר היתה מחאה של הנוער הלהט"בי בישראל לגבי זכויות ודרישות. אני אחדד את הדרישות: איסור מוחלט על סגל ההוראה במערכת החינוך להפנות תלמידים לטיפולי המרה של להט"ב, כולם יודעים מה זה טיפולי המרה; הפסקת תקצוב מוסדות לימוד ששולחים או מעודדים תלמידים לעבור טיפולי המרה; קמפיין של משרד החינוך בשנת הלימודים הקרובה במסגרת 10 שנים לרצח בבר נוער, בתוך בתי ספר, שמחדד את הזכויות.

תודה רבה. כל מצוקה שעולה מהשטח אנחנו פוגשים אותה שבעתיים כאן בדיוני הוועדה עם נוער להט"ב. ואני מסכימה שלצד הטיפול הכולל והכלים הכלליים שנותנים, צריך גם לתת כלים ייחודיים לטיפול בסוגיה הזאת. תודה רבה לכם.

חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה צריכה לצאת, אז משפט.

האמינו לי, אני לא אוהבת ללכת למקום הזה, אבל אני אגן בגופי על ילדים יוצאי אתיופיה. בהמשך לדברים שאמרתם, באלימות שחווים ילדים שהם שונים – אנחנו לא מרגישים שונים – הוא מאוד גבוה, כולל זה שבכנסת הזאת דנו באלימות של מורים ואנשי חינוך כלפי ילדים יוצאי אתיופיה. אנחנו לא נהיה שק חבטות, הילדים האתיופים לא יהיו שק חבטות, לא יספגו אלימות מהורים שמגיעים מבחוץ כי הם החזקים וההורים שלהם עולים חדשים או הורים יותר חלשים. גם במקרה באשדוד זה מה שהיה. לא ראיתי את המערכת שלכם מזדעקת כשהילד בן 15 יוצא אתיופיה קיבל מכות בשטח בית ספר על ידי שוטרים.

ואני אומרת לכם, משרד החינוך, במיוחד לכם, אתם מכירים את הדרך החדשה, אני עובדת צמוד עם גילה נגר – הילדים האתיופים לא ישלמו מחיר, אתם תעשו מחקרים מצדי מהבוקר עד הלילה כדי להבין למה מורים מתנפלים קודם כל על ילד אתיופי, למה קל מאוד להשבית מערכת כשמדובר בילד אתיופי, בילד ישראלי ממוצא אתיופי. הילדים האלה, הרבה פעמים שמים עליהם את התווית, ישר כשרואים ילד לבן וילד שחור שרבים, ישר מאשימים את הילד השחור. לצערי, זה המצב. נעשו על זה מחקרים. צריך לנטרל את זה. צריך לנטרל את האלימות.

אני נגד אלימות בשטח בית ספר, אני לא מגבה את הילד הזה בכיתה ג' ששבר את הרגל או שנקט באלימות, אבל אי אפשר לעסוק רק בסימפטום, תעסקו בכל הבעיה. אבל דבר אחד אני אומרת לכם, בכל דיון אני אהיה כדי להגיד לכם, ילדים יוצאי אתיופיה לא יהיו השעיר לעזאזל של החברה הישראלית, ואתם צריכים להיות הראשונים שדנים בזה, ואתם הראשונים שצריכים לעשות פילוח.

בכל המקרים המדווחים אני חושבת שאתם צריכים לעשות פילוח על איזה ילדים מדובר, כי את יודעת מה תהיה התשובה, לצערי. כמה ילדים יוצאי אתיופיה נשלחו לחינוך מיוחד? על מה? על התנהגות רעה, יש שם איזה סעיף ואתם מודעים לזה.

אז אני מבקשת מכם, ואת יודעת את זה, אבל היה דוח מאוד - - -

קיימנו דיון שלם סביב זה בוועדה כאן.

בוודאי. לשלוח אותם ישר לחינוך מיוחד כי לא יודעים איך להתמודד איתם בזמן שהרבה פעמים גם מפילים עליהם תיקים? צריך לדון בכל הבעיה. יש בעיה מאוד רצינית. תודה רבה. כל טוב.

תודה, יקירה. משפט. אבל חשוב.

אבל אני מאוד מעריכה, גברתי היושבת-ראש, דיון חשוב. אני מאוד מעריכה.

תודה רבה. אני רק אוסיף ואומר שלצד הילדים האלה הוועדה הזו בסמכות שלה לא תיתן שאף ילד יהיה שק חבטות, ולא משנה מהיכן הוא מגיע, ואנחנו כאן בשביל כולם.

אביב גולן, תלמיד י"ב, בבקשה.

האמת היא שנקלעתי לפה במקרה. אמא שלי היא יו"ר - - - של רחובות. אני תלמיד י"ב, 12 שנה במערכת החינוך - - -

כל מה שאמרו על היועצות אני יכול לבחון מהתפיסה שלי. היועצת היום, לפחות אצלנו בבית הספר, עסוקה בעיקר בהתאמות. זאת אומרת שמשרד החינוך כל הזמן משנה את כל החוקים ואת כל הנהלים, עושים עם זה בלגן כל יומיים, ורוב עיסוקיהן של היועצות זה פשוט לדאוג לזה. יכול להיות שאני לא שם לב, אבל אתה רואה שכל מה שהיא עושה בכלום שעות שהיא נמצאת בבית הספר, אני יכול להגיד שאני רדפתי אחריה כדי לקבל את ההתאמה הזו ואת ההתאמה הזו, וכשאתה רואה מחוץ למשרד למישה אנשים יושבים כי היא לא פה, כי אין לה זמן, ואת הזמן שיש מקדישים לבעיות האלה.

אז יכול להיות שזה לא קשור, יכול להיות שזה מקרה של בית ספר פרטי, אבל זה עוד משהו שקיים על היועצות מעבר לבעיה של ההתנהגות, מעבר לכל דבר אחר, זה גם הדבר הזה. ובכלום זמן שיש, יש בתי ספר שיש להם רכזי התאמות ודברים אחרים, אבל בבתי ספר שאין גם זה פוגע.

תודה רבה, אביב. הדברים מאוד מאוד חשובים, כי כשאנחנו באנו כמבוגרים ואמרנו, לאנשים בשטח אין כלים, אין זמן, הם לא מקבלים את מה שהם צריכים כדי לקיים את מה שצריך בתוך מוסד חינוכי, אז אם אתה כתלמיד מסוגל להבחין בסיר הלחץ שהמערכת נמצאת בתוכו, אז אני חושבת שזה אומר דרשני. ואגב, הילדים מרגישים טוב מאוד את כל השינויים ואת כל ההנחתות של משרד החינוך ואת ההשלכות של זה עליהם, והם נמצאים שם וחווים את זה אפילו ביתר שאת.

לילי, בבקשה.

בעשר השנים האחרונות אני מקבלת באופן קבוע מחקרים, נתונים ופירוט של אירועי אלימות שמתרחשים בתוך בית הספר. להפתעתי בשנה האחרונה אני מקבלת פחות, לאו דווקא מחקרים ונתונים, את זה אני מקבלת, אבל לא על אירועים ספציפיים. ואני תוהה אם זה נכון. אחר כך מערכת החינוך תגיד. אבל אני עומדת בראש גוף שעומד לצמצום - - -

לילי, דברי למיקרופון ויותר בקול רם.

וגם תציגי את עצמך, אם אפשר.

אני לילי הלפרין, יו"ר מרכז אמת לקידום הסובלנות ולמאבק באלימות. זה גוף שקיים כבר 10 שנים, הוא פיתח מודלים למאבק באלימות במערכת החינוך הפורמלי והלא-פורמלי.

התחלתי ואמרתי שאני מרגישה בשנה האחרונה שאני מקבלת פחות אירועים, ואני מקבלת באופן קבוע דיווחים על אירועים. זה מצד אחד. מצד שני, בפעילות שלי בשטח, בהתמחות של המרכז שלנו זה עם בני נוער בסיכון בחינוך הלא-פורמלי, אוהדי כדורגל או קידום נוער וכדומה. אני רואה את ההחמרה, אבל החמרה שמשקפת את ההחמרה באלימות ובגזענות בחברה הישראלית, במיוחד משנת 2014, שזה רק הולך ומחמיר.

אני רואה את זה יותר ויותר באלימות המילולית ובהתבטאויות שמצדיקות אלימות וגזענות. למשל, קודם 2014 לשמוע משפט כמו: גזענות היא ערך, לא היה נשמע. היום הילדים שאני עובדת איתם, כך צריך לנהוג, גזענות היא ערך, אנחנו לא מתביישים וכדומה. ואני תוהה אם מה שאנחנו מציעים פה, להגדיל את מספר הפסיכולוגים או העובדים, צמצום הכיתות וכדומה יכול לסייע כשאנחנו עובדים עם החינוך הלא-פורמלי, כי שם האלימות גוברת ויש הרגשה שצריך לבדוק כיווני חשיבה אחרים לנוער שנמצא בחינוך הלא-פורמלי.

תודה רבה, לילי. אני שמחה על מה שאת אומרת, כי גם כשלירון דיברה רציתי לומר את זה, ובשטף הדברים לא ציינתי. במפגש שלי עם השטח ומפניות שאני מקבלת, אני לא בטוחה שיש פחות דיווחים על אלימות בגלל שאין אלימות אלא בגלל שמרוב שיש כל כך הרבה אלימות אז אנחנו מסננים על מה אנחנו מדווחים, ואנחנו בדרך כלל הולכים על החמורים ביותר. ולצערי הרב, מקרים כמו אלימות מילולית, כמו חרמות כשהם עוד בראשית הדרך, לפני שהם הופכים למפלצתיות. ואגב, גם אם הן לא מתפתחות לממדים כאלה, הם משאירים צלקת בלב של ילד אם לא מטפלים. יש הרבה מאוד אירועי אלימות ששמים אותם בצד, כי צריך לטפל בדברים הכבדים הבולטים יותר מעל פני השטח, לרוב זה גם באלימות פיזית, כאילו עד שהילד לא חוטף בצורה פיזית, אז גם לא באמת נותנים לזה את המשקל ואת הדגש. ואני רואה את זה באופן שיטתי בכל האירועים שאני מקבלת, ואני מקבלת המון. אני מודה שגם לא תמיד אני מצליחה באופן אישי להגיע לכל אחד, וזה משרד שלם שמטפל בהרבה מאוד אירועים שקורים במוסדות שונים. אני חושבת שמכאן צריכה לצאת הקריאה שאנחנו צריכים להתייחס לכל אירוע אלימות קטן כגדול, כי אם אנחנו נדע לטפל בזה כבר כשזה בניצנים הראשונים שלו, אנחנו נצליח להרתיע, בטח ובטח לגבי הדברים הגדולים יותר. אז תודה רבה על הדברים, לילי.

חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה.

שלום, גברתי היושבת-ראש. אני רוצה להוסיף משהו לדיון, היות וניהלתי בית ספר 28 שנים. א', אני מקפיד בימי חמישי להמשיך ללמד ברחבי הארץ. אני מוצא בתי ספר, שגברתי שדיברה על דיווחים, אני חושב שנוצרה תרבות שלא כל כך מדווחים. יש אפילו תרבות שמשלימה עם אירועים שבתקופות אחרות נראו אירועים יוצאי דופן. היום זה הופך להיות מתוך השיח התרבותי בתוך בתי הספר, למשל, הדיווח על גזענות כשקם תלמיד בפגישה שלי בשיעור עם י"א, כשיושבים בבית הספר הזה בין 5% ל-10% מוסלמים, ואומר, ערבי טוב זה ערבי מת, וזוכה למחיאות כפיים. ויושבות מולי בשורה הראשונה צוות ההוראה של בית הספר, ואף אחד לא מזדעק.

דבר שני, מורים שלצערי הגדול, ואמרתי את זה מעל דוכן הכנסת, כשאני אומר להם למה אתם לא מגיבים, אז הם אומרים, אנחנו לא יכולים להורים שלהם. לכן, גברתי, ואני מאוד מעריך את הקואליציה, הדבר הראשון הוא לא העצמה של הורים. כשאני עשיתי את בית הספר להורים המשותף עם המורים והתלמידים שהיו שם, אז הדבר הראשון, אנחנו חידדנו מה תפקידו של כל אחד ממרכיבי הפאזל הזה. ובראש ובראשונה אמרתי להורים, אתם לא מנהלים את בית הספר.

נכון.

הורים לא מנהלים בתי הספר. זה המקצוע היחיד בעולם שיושב הורה שלא משנה מה לימודיו ומה הכשרתו, אבל עצם העובדה שהוא ההורה מאפשרת לוועדי הורים להושיב מורים ולנתח אותם על השולחן, ולבוא למנהלת ולהגיד, שמע, המורה הזה והמדריכה הזאת, הם לא יהיו.

רק שזה לא הנושא.

מה?

רק שהנושא זה אלימות.

אז אני אומר, אם אתם רוצים לגדוע את האלימות, זה בראש ובראשונה להבהיר למרכיבי השיח החינוכי בבית הספר מה הן גבולות הגזרה שלו.

כן.

נהדר. בוא נחוקק חוק מעמד ההורים ונציגותם, ונפתור את הבעיה.

לא צריך חוק. צריך פשוט ל הגדיר את זה.

חבריא, מדינת ישראל הסתדרה הרבה מאוד שנים בלי חוקים. אז עם כל הכבוד, אל תחכה עד שיחוקק חוק. ואני אומר לכם את זה ואני מטיח את זה בפניכם, כי אני רואה ויש לי הערכה גדולה מאוד להורים. אבל אני רואה שאתם עוברים את גבולות הטעם הטוב. אתם לא מנהלים את משרד החינוך.

מי זה אתם? אתם זה עם ישראל בעצם, אתה אומר.

אבל זה לא הנושא, אז תאפשר לחבר הכנסת לסיים את דבריו.

מי זה ההורים? ההורים זה עם ישראל.

אם אתה רוצה, אני אתווכח איתך כמה שאתה צריך ואני אנצח אותך. סליחה שאני - - -

אם זה לא שיח לעומתי, אז מה זה?

כי אני אומר לך חד וחלק, כי אם לא מבהירים שהאימפרטורים של מערכת החינוך זה מנהלת או מנהל בית הספר והמורים שלה, - -

חד משמעית.

- - ואם ערכם ויוקרתם יורדת בפני ההורים, ואם הורים נכנסים לתוך שערי בית הספר והופכים את המקום הזה למקום שבו הם מקבלים החלטות, הם מפטרים את המורים - - -

- - -

סליחה. אני יושב בוועדת החינוך, ודברים שמגיעים אלינו, אני לפעמים נרעש. הם אלה שמפטרים, רוצים לפטר מנהלים, וכשהילד שלהם מכה – אני עכשיו מטפל באירוע, תקשיב, של מעשה מגונה שנעשה בילדה מסוימת, בעיר מסוימת, ההורים כופפו את המערכת והחזירו את הילדים הפוגעים לתוך המערכת.

לא תקין.

אל תגיד לי לא תקין.

לא תקין.

אבל ההורים - - -

אבל מי אחראי? מי עשה את זה? זה לא ההורים החזירו - - -

רגע, זאב, אנחנו לא מתווכחים.

מערכת החינוך החזירה. לא ההורים.

לא. לצערי הגדול, - - -

כן, כי כשמערכת החינוך מתקפלת זה אומר שמערכת החינוך לא מסוגלת לעמוד בפרץ של ההורים.

זו בדיוק הבעיה. הבעיה היא מערכת החינוך. לא ההורים.

זה כשל דו כיווני.

את משלימה את הדברים שלי, גברתי. הוא שאמרתי, האחד, לחדד מה התפקיד של כל מרכיב. הדבר השני, העצמה של המורים בתוך המערכת. חבריא, בסופו של דבר, כשאתם שמים את הילדים שלכם, אנחנו צריכים להתחייב בפניכם שאנחנו, מנהלי בתי הספר והמורים, אנחנו נדאג שהמרחבים יהיו מרחבים מוגנים על כל מה שמשתמע מכך. והיום זה לא קורה. זה לא קורה כי מרכיבי הפאזל הזה, תפקידם לא ברור. אחד נכנס לתוך השני.

אני גם לא מקבל בהחלט מנהלים שבאים ואומרים – אתה יודע שאני נגד החלטת משרד החינוך לגבי ועדי ההורים. אתה יודע את זה.

ביזיון.

שהמנהל הוא זה שיחליט - - -

חבר הכנסת מאיר, אתה כל כך צודק אבל זה לא הנושא של הדיון. אבל אתה כל כך צודק ששווה אפילו להקדיש לזה דיון בפני עצמו.

ברור. חד משמעית.

חבריא, בסופו של דבר, במקום שאנחנו רוצים לשפר את מרחבי התלמידים ולפתור את בעיית האלימות, זה מתחיל בראש ובראשונה בחידוד תפקידו של כל מרכיב בתוך המערכת. על אחת כמה וכמה להחזיר למורים ולמנהלים את גאוותם. ותגידו שזה לא קשור, אבל זה ממש לא קשור, כי כשאני פוגש מנהל ואני אומר לו, עד כמה אתם מטפלים בנושא אלימות ובנושאים הערכיים, והוא אומר לי, תשמע, אני כל היום עסוק בבחינות שמשיתים עליי - - -

אין להם זמן, נכון, במיצ"ב, בחמש יחידות מתמטיקה.

בדיוק. במקום שהמערכת לא מכבדת את מנהליה, היא גם בודקת אותם כל שני וחמישי. תודה.

חד משמעית.

הדימוי לפני הערכים. זו הבעיה.

תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן. אתה כל כך צודק, ואני כל הזמן אומרת שצריך להגדיר מחדש את התפקיד של כל אחד מהשותפים במערכת, אבל אני רוצה לומר לך לפני שאני קופצת להורים, זה המערכת נתנה להם את הכוח.

אני מסכים.

זה משרד החינוך שרוצה להשתיק כדי שלא ידעו כמה בלגן יש שם, הוא זה שנתן להם את הכוח.

אני מסכים איתך.

וחלילה, אני לא מזלזלת במקום של ההורים, אבל אני אומרת שנוצרה פה מציאות של מערכת שלא באמת מסוגלת להתמודד. ואתה צודק, צריך להחזיר חזרה את הסמכות של המורים ושל המנהלים. והראשונים שיכולים לעשות את זה זה משרד החינוך במדיניות שהם יובילו.

לילך קובה, ממש משפט אם יש לך להוסיף, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. אני לילך קובה, אני פסיכולוגית חברתית ואני יושבת ראש פורום הורים נגד אלימות. חשוב לי להגיד שקודם כל אני אמא, ומפה התגלגלתי לכל הנושא של החינוך, דרך הילד שלי שעבר במערכות החינוך. אני רוצה לשתף אתכם באירועים ובחוויות ובמקרים שאני מקבלת מעשרות הורים מכל רחבי הארץ - -

רק בלי פרטים מזהים.

ברור.

- - שמדברים על השתקה, השתקה של מקרי אלימות בתוך מערכת החינוך. לצערי, אני מטפלת לאחרונה במספר מקרים שהושתקו במשך שלוש וחמש שנים, מקרה אלימות קשה. אני דווקא רוצה לדבר על הפתיח שהיתה שביתה באחד מבתי הספר ברמת גן השבוע ביום ראשון, כתוצאה מאלימות שחוותה המורה. באותו בית ספר קבוצה של ילדים במשך שלוש שנים חטפו מכות, כיסאות התעופפו בכיתה, היתה אלימות מאוד קשה. ולא רק שלא טיפלו בזה, ולא רק שלא השביתו את בית הספר, השתיקו, השתיקו את ההורים המתלוננים, וועדי ההורים הם גם ועדים שנהפכו להיות ועדים פוליטיים שמשתיקים את ההורים כדי שלא ייגרע תקציב לבית הספר, כדי שלא יהיו פחות נרשמים.

כי הדימוי יותר חשוב מהמהות.

ואני חייבת לציין שהבן שלי לומד בבית ספר פרטי עם אפס סובלנות לאלימות. כל מקרה מנותח, נבדק, משוחחים עליו ופותרים אותו. אני חושבת שיש פה בעיה הרבה יותר עמוקה, אתם מדברים פה על תוספת של אנשים ועוד יותר להעמיס על המערכת שהיא גם ככה מאוד ביורוקרטית ומאוד גדולה, ואני מדברת על הדברים הקטנים.

על שינוי הדרך.

שינוי דרך.

אני מדברת קודם כל על זה שהמערכת עצמה לא יכולה לבדוק את עצמה. צריך להקים פה גוף חיצוני שיבדוק מה הם הכשלים בתוך מערכת החינוך. מזה חייבים להתחיל את המשימה הזאת. אני חושבת, ואני שוחחתי עם מספר מורים שמדברים איתי על זה שגם בהכשרה שלי במכללות, באוניברסיטאות, לא נותנים להם כלים להתמודדות. לאחר שהם כבר מורים הם פשוט ממשיכים ללמוד ועדיין ההכשרות לא מטפלות בנושא האלימות. מורה אומרת לי, תשמעי, אני לא יכולה לעשות כלום כשהילד מעיף את הכיסא מצד אחד לצד השני. אין לי גיבוי של המערכת, אף אחד לא מדבר איתי. אני אפילו לא יכולה לתפוס אותו ולהוציא אותו מהכיתה. אני צריכה בעדינות ללוות אותו בזמן שהוא משתולל.

יש פה בעיה שהשורש שלה מתחיל בהשתקה, ומערכת החינוך מגדלת, לצערי, דור של ילדים שלומדים להרכין את הראש ולהבין שאף אחד לא נותן להם מענה.

עצוב. תודה רבה, לילך, על הדברים המאוד-מאוד-חשובים האלו, ואני חושבת שאין יותר מזה כדי לשקף גם את התחושה שלנו וגם את מה שקורה במערכת. מצער לשמוע. תודה רבה, לילך.

אפשר משפט וחצי?

רויטל, אבל משפט וחצי כי פורום ההורים כבר דיבר, ואני רוצה לתת את המקום למשרד החינוך.

פורום ההורים דיבר, ואני סומכת את ידיי, ובהמשך לדבריהם עולה כאן משהו מעניין, שלא יכול להיות טיפול בעניין הזה בלי שיח משולש, דהיינו הורים-מורים-תלמידים, ולא בנפרד, זאת אומרת, זה חייב להיות תוך שיח משולש. והדבר השני, זה שחייבת להיות הסתכלות על הפרופסיה מחדש. אנחנו שוב ושוב שומעים שיח אחריות שמנהל את הפתרון של מי תהיה האחריות ובעצם זה מה שמנהל את המורים ואת בית הספר בטיפול בעניינים האלו. ואת שואלת אפילו במה האחריות של מורה, ומה הגדרת התפקיד והסמכויות, אז גם לא תהיה להם אפשרות לפעול בפועל לטיפול בעניין.

תודה רבה, רויטל. רותם מגידי, בבקשה.

צהריים טובים. אני כאן מטעם הרשות העירונית למאבק בהתמכרויות באשדוד. אני מנהל תוכנית שנקראת: תוכנית מוגנות חברתית מטעם 'עיר ללא אלימות' של המשרד לביטחון הפנים. יש לנו תוכנית שפועלת באשדוד ב-10 בתי ספר, מדריכים חברתיים שנמצאים בתוך בית ספר, והמטרה שלהם היא ליצור ולחזק את המוגנות של המורים, של ההורים, של הילדים, וכמובן קודם כל הילדים, הם הראשונים. מדריך חברתי שלא נמצא בתוך כיתות. התוכנית הזאת עובדת, פועלת. זה כמובן לא ממגר הכול, לא פותר את כל הבעיות, אבל מצביעים ורואים את הפידבקים שזה עובד וזה פועל.

לצערנו, מתוך 52 בתי ספר באשדוד זה פועל רק ב-10 כי זה מוגבל בתקציבים ומשאבים. אבל אם תינתן האפשרות והמשאבים המתאימים, אני חושב שזה יכול לעבוד ונותן איזשהו מענה מסוים, לא פותר את כל הבעיות, אבל נותן מענה.

אתם מאתרים בתוך? - - -

אנחנו נמצאים כל הזמן בכל המרחב, מסתובבים כל הזמן בתוך המסדרונות, בין השיעורים, המדריכים לא נמצאים בתוך הכיתות ומלמדים. תמיד נמצאים כמענה לילדים שנמצאים בחוץ, או כשעברו מקרה אלימות זה תמיד מגיע לבדיקה ולבירור שלנו, ואנחנו כמובן בשיתוף פעולה עם כל הצוות, עם המורים, עם המנהל, עם היועצת, נותנים את המענה, וגם כמובן בשביל המורים.

תודה רבה, רותם. אני מכירה את התוכנית. היא תוכנית מבורכת. רק צריך לעשות שינוי בתפיסה. כשהקימו את עיר ללא אלימות זה לא היה בשביל להחליף את בתי הספר, אלא זה היה אמור לתת מענה נוסף במקומות שהם מורכבים יותר. בגלל זה גם התוכנית לא פועלת בכל הגזרות, אלא היא פועלת במקומות מאוד מאוד מסוימים. ולמה חשוב לי לומר את זה? כדי לא לחשוב, חלילה, שאם ירחיבו לכם את התקציבים ואת התקנים, אז יפתרו את הבעיה בבתי הספר יפתרו כשהמורים יחזרו להיות אנשי חינוך כי ייתנו להם את האפשרות להיות אנשי חינוך וכשייתנו להם את הכלים לעשות את מה שצריך. וכפי שאמרה גם רינה, אנחנו נשנה את סדרי העדיפויות ונבין שדרך ארץ קדמה לתורה, ודרך ארץ הזו בסופו של דבר גם תביא את התורה עצמה. תודה רבה, ויישר כוח על הפעילות, אני מכירה אותה.

משרד החינוך, אני מוכרחה לומר לכם שאני לא מקנאה בכם. אני לא מקנאה בכם ספציפית, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי אתם באמת השליח כאן. אני חושבת שמי שהיה צריך לשבת כאן, כמו שאמרתי מקודם, זה מי שמקבל את ההחלטות ומי שקובע את המדיניות, כי בידיים שלהם לשנות את סדרי העדיפויות גם בתוך המערכת. אתם שמעתם את הכול. בבקשה, התייחסותכן.

בוקר טוב. שמי עינב לוק. אני מנהלת אגף תוכניות סיוע ומניעה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי, ונמצאת איתי איריס מנדה בן-יעקב, גם מהשירות הפסיכולוגי-ייעוצי.

אני רוצה להגיד ששמעתי את כל הדברים, ואנחנו יושבות פה וחושבות בדיוק כמו כל הנוכחים כאן שהנושא של אקלים בית ספרי, והתמודדות עם אלימות ומניעת אלימות זה הדבר הבסיסי והראשוני שצריך לאפשר במערכת החינוך כדי לאפשר מוגנות לתלמידים, מוגנות לצוותים החינוכיים, ומוגנות להורים. אני חושבת שכל מי שבא לבית ספר, מוגנות זה הדבר הבסיסי ביותר שצריך להיות. ללא מוגנות אין למידה, אין עשייה. אני חושבת שמוגנות מייצרת ביטחון עצמי, רווחה נפשית, והיא המפתח לחינוך ולהעצמת תלמידים, ובעיניי, ואני בהחלט מייצגת את מערכת החינוך, שזה יעד מרכזי של מערכת החינוך, לייצר את אותה תחושת מוגנות במוסדות החינוך.

אז קודם כל הנחת העבודה היא הנחה משותפת והדאגה לשלומם וביטחונם של הילדים מונחת לנגד עינינו כל הזמן. ויותר מזה, אנחנו לא מסתכלים על צדי המתרס, אלא ילד הוא ילד מבחינתנו, וגם ילד שפגע, או חשוד שפגע, מבחינתנו הוא מטופל בכל המענים, - -

צריך להיות מטופל, נכון.

- - חינוכי, חברתי, רגשי, משמעתי, כל ההיבטים ומתן מענה לאירועים, צריך לקחת בחשבון את כל ההיבטים, וכמובן אנחנו מסתכלים על כל התמונה. ולפעמים התמונה היא מאוד מאוד מורכבת. גם את זה חשוב לי להגיד, שהרבה פעמים התמונה היא לא כמו שהיא רק נראית, היא הרבה יותר מורכבת, מקורה במצוקות, בקשיים, של ילדים, של משפחות, של מערכות. התמונה היא מורכבת, ולכן כל מקרה לגופו מטופל.

אני רוצה להפריד בין עבודה פרואקטיבית, תוכנית חינוכית של בתי הספר, של מוסדות החינוך, לבין התמודדות עם אירועים. תפיסת העולם שלנו אומרת שככל שמוסדות החינוך יצליחו לבנות תוכנית פרואקטיבית, מראש, תוכנית עבודה ארוכת טווח לקידום אקלים, לצמצום אלימות, שחוברת עם ההורים, עם התלמידים, עם השותפים, עם הרשות המקומית, עם הרווחה, עם כל הגורמים, ככל שתיבנה תוכנית, הסיכוי שיהיה אקלים ומוגנות בתוך מוסדות חינוך הוא גבוה יותר. ואני אגיד יותר מזה, אירועי אלימות כנראה קורים ויקרו, אבל ככל שתהיה תוכנית ותיבנה תוכנית ארוכת טווח, ויחסים של אמון ושיתופי פעולה, היכולת להתמודד עם אירוע כשהוא קורה היא הרבה יותר מיטבית.

ולכן מבחינתנו לא רק הטיפול באירועים הוא קריטי, אלא העבודה המערכתית, המקדימה, היא הדבר. ואנחנו מדברים גם על מניעה, אבל גם מדברים על הרבה מעבר למניעה, על רווחה נפשית, על אקלים שמאפשר צמיחה, התפתחות. מחקרים מראים שככל שהחוויה היא חיובית, זה משפיע גם על היכולת של למידה, של יצירתיות, של חשיבה, וכשהחוויה היא שלילית זה ממש פוגע לא רק בפניוּת ללמידה אלא ממש ביכולת לקיים את אותה למידה. אז תפיסת העולם היא לגמרי זו.

אנחנו מאוד מאוד עסוקים בנושא של הכשרות של אנשי המקצוע והצוותים החינוכיים, כי בעינינו זה המפתח לשינוי. ככל שאנשי המקצוע, ואני מדברת כמובן על יועצים, פסיכולוגים, צוותי חינוך, מנהלים, מפקחים, ככל שהצוותים יחזיקו בידע גם של יצירת תוכנית ארוכת טווח וגם של התמודדות כשמתרחש אירוע, שם יהיה השינוי.

בשנתיים האחרונות, והשנה הזו ומשנה הבאה אנחנו מכניסים כבר להכשרות של היועצים בשלוש השנים הראשונות את הנושא של התמודדות עם אירועי אלימות כחלק אינטגרלי מההכשרה שלהם, וכחלק מהנושא של הכלה והשתלבות. בשנה הזו עוברים מפקחים, מנהלים וצוותי חינוך, הכשרות בנושא של התמודדות, אקלים כיתה, אקלים בית הספר והתמודדות עם אירועי אלימות ובעיות התנהגות. זאת אומרת, זה באג'נדה, חלק מההכשרה, ובהחלט צריך לעשות עוד כדי להגיע ליותר ויותר צוותים חינוכיים בהכשרה.

ההכשרה, אגב, צריכה להיות גם למורים. אני כל הזמן אומרת את זה. אנחנו כל הזמן שמים את כל הביצים בסל אחד, כאילו האלימות זה נישה של - - -

בגלל זה אמרתי, מנהלים, מפקחים, כולם.

כל צוות החינוך, כל מי שמיועד לעבוד בבית הספר, זאת אומרת, עובר את ההתמחות הפרופסיונלית, בין אם זה מורה, בין אם זה פסיכולוגים, בין אם זה יועצים חינוכיים, ובין אם זה כל תפקיד אחר בתוך המערכת, חייב בתהליך ההכשרה שלו גם את הסוגיה של התמודדות עם אלימות, אחרת אנחנו עוד פעם משאירים את זה כמשהו שהוא נקודתי.

חד משמעית.

אני רוצה להגיד שהניטור שנעשה על ידי מערכת החינוך בעצם מאפשר גם לזהות בתי ספר שנמצאים במיקוד, שיש שם אלימות גבוהה יותר. אנחנו מכשירים כ-200 מדריכים מומחים בארץ לנושא, ומלווים מדי שנה 600 בתי ספר בתהליך של שלוש שנים, לבנות תוכנית התערבות לאקלים חינוכי מיטבי, מתוכם חלק מבתי הספר הם בתי ספר שאותרו עם רמת אלימות גבוהה יותר, ושם ההדרכה היא יותר אינטנסיבית, כדי לעזור להם לבנות להם את אותה תוכנית ארוכת טווח.

העבודה עם בתי הספר שאותם אנחנו מלווים היא עבודה עם חדר המורים, היא עבודה על כלים, על יצירת אקלים, על יצירת שותפות חינוכית עם ההורים, על תוכנית התערבות בכיתות, מה נעשה בכיתות, איך מתמודדים עם אירועים של אלימות, איך לגייס גם את התלמידים וגם את ההורים כשותפים לנו בתהליך הזה. נדמה לי שלא דיברנו גם על התפקיד של התלמידים. אבל גם התלמידים כעמיתים, כמובילים דעת קהל ושיח – תיכף נגיע גם לרשתות החברתיות – כולם פה חייבים להיות שותפים כי כדי לייצר את אותו שינוי שאליו אנחנו שואפים צריך לאגם את כל המשאבים, כולל משאבים קהילתיים, עיר ללא אלימות, לראות את כל התמונה שיש, לרשות המקומית, לבית הספר ולקהילה כדי להוביל ביחד את אותו שינוי שאליו אנחנו שואפים.

גם בנושא של התנהלות מיטבית ברשת ומניעת פגיעה, הנושא של פגיעות לא מתרחש רק במרחב הפיזי, אלא גם במרחב הווירטואלי. אנחנו שמים שם הרבה מאוד דגש והרבה מאוד הכשרה למוסדות חינוך ותוכניות חינוכיות בתחום כדי להגביר את השיח החיובי, את השיח המיטבי, כדי למנוע מצבים של פגיעה וחשיפה לפגיעה. כמובן, רק על זה אפשר לפרט בהרחבה, אבל זה חלק מכל התוכנית הכללית בנושא של קידום אקלים.

יש לנו גם תוכניות ייעודיות לתלמידים עם בעיות התנהגותיות, שמאופיינים בבעיות התנהגות, תוכניות שמתרחשות גם בתוך ביה"ס וגם בשירות הפסיכולוגי - - -

כן, אבל האלימות בבית הספר, גם זו שאנחנו מדברים עליה, זה לא רק מילדים שיש להם בעיות התנהגות, אלא גם ילדים נורמטיביים לחלוטין שלא מאופיינים - - -

לגמרי, לגמרי.

ואגב, את מעלה פה נקודה חשובה מאוד כי אנחנו יודעים שהרפורמה החדשה של החינוך המיוחד בעצם תשלב עוד יותר ילדים שזקוקים לכלים ייחודיים, ואנחנו עושים את כל זה בלי שאנחנו נותנים את המעטפת שנדרשת לצוותים. אז מה הועילו חכמים?

לכן אני חוזרת ואומרת שמבחינתנו - - -

נציגי משרד החינוך לא יכולים להגיב רשמית על הרפורמה - - -

זה בסדר. אני בכלל חסה עליהם, כי אני יודעת שעינב באמת מתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, אבל אני כבר שנים אומרת, ואני גם מכירה את העבודה שלה ממה שאנחנו פוגשים פה בוועדה, אבל אני תמיד אומרת שיש פער עצום בין מה שהמשרד מנסה להוביל לבין מה שבסופו של דבר יורד לשטח, כי המדיניות היא אחרת, כי בסוף שנה שעברה הוציאו הנחיות – ואני אתן לכם דוגמה, ברפורמה של אנגלית בשנה שעברה הוציאו הנחיות מסוימות, ולפני שלושה שבועות קיבלתי כבר הנחיות חדשות לגמרי שסותרות את מה שהיה לפני שנה, מאלצות את כל המערכת להיערך מחדש, ואנחנו מצפים שהאנשים האלה שנמצאים שם בשטח יעשו את כל הגלגולים האלה וגם יטפלו בנושא החשוב הזה שאנחנו נמצאים בו, וזה רק דוגמה אחת מהתקופה האחרונה. אני לא מדברת על כל הרפורמות האחרות. אז אנחנו לא פוגשים את האידיליה הזאת של כל תפיסת העולם הזו בשטח. אנחנו נכנסים לבתי הספר ויש שם משהו אחר לגמרי.

אני רוצה להגיד שנעשות פעולות רבות. אני יודעת שעל הרצף יש שונות בין מוסדות חינוך, אבל כמו שאת ציינת יש פעולות רבות ומושקעות עם תוצאות טובות מאוד בנושא של אקלים בית ספרי וצמצום אלימות. ולצד זה יש הרבה מאוד מקומות שצריך להמשיך ולהשקיע ולעשות עבודה מאומצת שוב, על ידי הכשרה של אנשי המקצוע, על ידי הכשרה של הצוותים החינוכיים, ואני חושבת שזה המפתח. המפתח הוא לתת הכשרה כמה שיותר הכשרה לכל המורים במערכת החינוך. ונדמה לי שזה לא רק הכשרה אלא כל הזמן ליווי און-גואינג להתמודדות.

ליווי ומעטפת.

גם אם אנחנו עוברים תהליך של הכשרה ואנחנו מגיעים למצבים קונפליקטואליים שקשורים בהתמודדות של תלמידים, בעבודה מול הורים, בסיטואציות מורכבות, הליווי של הצוותים החינוכיים בהתמודדות במצבים מורכבים, היא הדבר המשמעותי והדרמטי והיא חלק מתהליך ההכשרה. אנחנו אכן רואים את אנשי המקצוע, את היועצים ואת הפסיכולוגים כדמויות משמעותיות שיכולות ללוות את הצוותים החינוכיים במצבי קונפליקט, במצבים מורכבים, במצבים של התמודדות, ותפקידנו להמשיך ולהכשיר את הצוותים החינוכיים ואת אנשי המקצוע שלנו.

תודה רבה, עינב.

אפשר לשאול אותה שאלה? התוכניות שדיברת עליהן הן נקודתיות או שאחרי שמונה-עשר שנים של אלימות יש מוצר מדף שכל בית ספר יכול לקחת אותו ולהכניס?

לגמרי. יש מוצר, יש תוכנית התערבות - - -

לא ספציפית, לכל בתי הספר בארץ?

תוכנית ההתערבות שמשרד החינוך פיתח לקידום אקלים וצמצום אלימות היא תוכנית התערבות שיש לה עקרונות מאוד מאוד ברורים, וכל בית ספר, על פי המאפיינים והצרכים המשתנים בתוך בית הספר בונה את תוכנית ההתערבות הרלבנטית לו על פי עקרונות מאוד מובנים, ודווקא זה אחד הדברים שאנחנו גאים בהם בתוכנית ההתערבות שנבנתה. בתי ספר שמצליחים בעזרת ליווי והדרכה להוביל תוכנית התערבות מותאמת לצרכים – ואני אגיד רק במילה מה זה מותאמת, כדי להסביר את העניין.

מעבר לשאלוני המיצ"ב יש לנו שאלוני אח"ם, אקלים חינוכי מיטבי, שאנחנו מעבירים ושמנהל בית הספר עושה, בוחר, מתוך מוטיבציה פנימית שלו להעביר תוכנית התערבות, מעביר את זה בכל הכיתות, הוא ממפה את האקלים הבית-ספרי בכל כיתה וכיתה, ועל סמך הנתונים ועל סמך מה שכותבים התלמידים ועל סמך מה שכותבים המורים נתפרת תוכנית ייחודית בכל בית ספר ובית ספר. והיום יש יותר ויותר מערכות שפועלות בכיוון הזה ומערכות שמאותרות, שיש בהן רמת אלימות גבוהה והן לא פועלות, מגיע לשם מדריך מומחה בעניין, והוא מלווה את בית הספר בבניית תוכנית ההתערבות הרלבנטית המותאמת לאותו בית ספר.

תודה רבה, עינב.

שעה בשבוע.

אני אענה לך, רויטל, וסליחה על הציניות, אבל את הגדרת את זה בשאלה שלך – מוצר מדף. מוצר מדף כי בהרבה מאוד מבתי הספר זה נשאר על המדף לא כי עינב לא רוצה שהם ישתמשו בזה, אלא כי אין להם זמן פשוט להוריד את זה משם ולנסות לפתור את הסיפור הזה.

שעה בתוך המערכת, זה הכול. כישורי חיים.

ברשותכם, אני רוצה לסכם את הדיון ואני אתייחס בסיכום גם למבחני המיצ"ב.

דבר ראשון, אני רוצה לפנות למקבלי ההחלטות במשרד החינוך, עכשיו יש נוכחים, יש לנו עוד מעט הזדמנות לבנות את זה מחדש – תשחררו לחץ מכל המהפכות שאתם עושים בבתי הספר, תפסיקו לשגע את המערכת. צריך לעשות שינוי בסדרי העדיפויות. אנחנו נמצאים במציאות שהאלימות היא זו שדורשת תוכנית חירום. לא מתמטיקה ולא אנגלית ולא שום דבר אחר. האקלים הבית-ספרי הוא זה שדורש תוכנית חירום, ואני מצפה ממקבלי ההחלטות לשנות את סדרי העדיפויות.

המיצ"ב הוא חלק ממה שיותר את אותו סיר לחץ בתוך המערכת. זה כלי שלא מוכיח את עצמו, אנחנו רואים את זה שנה אחרי שנה, והשנה אפילו גם לא משתמשים בו כי אנחנו יודעים שהיו כל מיני שטיקים, וזה לא שגילינו את זה השנה, אנחנו יודעים לאורך כל השנים. ואני חושבת שייטב למשרד החינוך אם הוא יבטל את הכלי הזה, יקים ועדה או צוות מקצועי, לאו דווקא מתוך המערכת, יבחן את מה שקורה שם, את כל הכשלים, את כל האתגרים שדורשים שינוי, ויבנה תהליך מסודר אחר כשבראש סדר העדיפויות הוא שם בדיוק את תפיסת העולם שעינב הציגה כאן, את רווחתו של הילד, את הטיפול באקלים הבית-ספרי, ואת מתן הרווחה לא רק לילדים, אלא גם לצוותים החינוכיים.

אגב, אנחנו כל הזמן מדברים על מעטפת רגשית לילדים – גם המורים צריכים מעטפת רגשית, גם המורים צריכים ליווי כזה כי הם מתמודדים עם הרבה מאוד סוגיות. ואם אנחנו לא נהיה שם בשבילם, אז לא בטוח שהם יוכלו להיות שם בשביל הילדים שלנו. ולכן חלק מהכלים זה גם המעטפת והליווי הרגשיים. אני יכולה להבטיח לכם שזה כבר לבד יעשה את ההבדל ויביא את השינוי גם בהישגים.

בנושא של הכשרות המורים חייבת להיות התייחסות. אנחנו כל הזמן מדברים על ההתמודדות עם כל מה שקורה ברשת, אבל זה התמודדות בכלל עם כל הנושא של האלימות, וזה חייב להיות בילד אין בתוך הכשרת מורים, אבל גם אחר כך בתוך התהליך של כניסה להוראה. ואני חוזרת ואומרת, המערכת תשכיל אם היא תקים ועדה שתצלול פנימה, כששינוי סדרי העדיפויות מתרחש, כשמים בראש מעייניה את הנושא של אקלים בית הספר, את הנושא החברתי, את הנושא הרגשי, את מיגור האלימות, ועל זה מרוויחים את כל היתר. תודה רבה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 12:33.