פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
26/12/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 745
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, י"ח בטבת התשע"ט (26 בדצמבר 2018), שעה 9:40

"שמים את הפוקוס על החיים" - תערוכת צילומי טבע של תלמידי ישיבת "יגדיל תורה", בית בלומנטל

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

ינון אזולאי

רות אלמליח - מ"מ מינהל המחוז החרדי, משרד החינוך

אמץ לויתן - מפקח, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ציפי פיונטק - מפקחת חינוך מיוחד, משרד החינוך

בניהו טבילה - מפקח, משרד החינוך

בתיה שפירא - מנהלת מחלקת חינוך, עיריית ירושלים

יוסי נתניאן - מנכ"ל בית בלומנטל

כפיר סגרון - מורה לצילום

יהודה חזן - מדריך, בית בלומנטל

מיכאל בוחבוט - מדריך ורכז חברתי

שמרית נתניאן - מלווה, בית בלומנטל

נוריאל נוגריאן - תלמיד

יוסף עואמי - תלמיד

אהרון אשכולי - תלמיד

שמשון רבינא - תלמיד

ישראל דוד - תלמיד

שילה צנדאוקר - תלמיד

מיכאל טראב - תלמיד

שמעון טחלוב - תלמיד

צבי דבורקס - תלמיד

דניאל יגודייב - תלמיד

דניאל ריחניאן - תלמיד

אריאל בוקובזה - תלמיד

יעקב טופיק - תלמיד

אליהו שמואל - תלמיד

יוסף סיני - תלמיד

שלמה בכר - תלמיד

יוסף ישי מנצור - תלמיד

יוסף חיים מוזס - תלמיד

אליה יעל - תלמיד

שמואל לב פדר - תלמיד

אהרון רוטבלט - תלמיד

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

"שמים את הפוקוס על החיים" - תערוכת צילומי טבע של תלמידי ישיבת "יגדיל תורה", בית בלומנטל

בוקר טוב, שלום לכולם, אמנם זה מפגש חגיגי אבל אנחנו נעשה אותו רשמי ונעשה זאת במסגרת דיון מתוך דיוני הוועדה, דיון ממש עם פרוטוקול. זה יחשב במניין הדיונים, אז אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 26 בדצמבר 2018, י"ח בטבת תשע"ט. הנושא: "שמים את הפוקוס על החיים: - תערוכת צילומי טבע של תלמידי ישיבת "יגדיל תורה", בית בלומנטל.

בית בלומנטל אומר לי הרבה משנים עברו. היה לי חבר ילדות שגדל שם, התחנך שם שנים רבות. קוראים לו אזולאי, אבל לא התכוונתי לחבר הכנסת אזולאי. אזולאי מבאר שבע.

היום אנחנו פותחים תערוכה - "שמים את הפוקוס על החיים". ועדת החינוך מארחת תערוכות. אתם לא היחידים. אתם תערוכה אחת מסדרה גדולה של תערוכות. מי שמשוגעת לדבר זו מנהלת הוועדה, גברת יהודית גידלי שרתמה אותנו והסכמתי, ואני מקווה שזאת תהיה מסורת מתמשכת. אני אומר לכם, מתערוכה לתערוכה העסק הולך ומשתבח, במיוחד שאמרו לי מי מקור התערוכה ומי יצר והפיק, ואני אוהב צילומים וצילומים איכותיים.

אני בכלל אומר, ואני מייד אתן את רשות הדיבור. ליצור יצירות, בכלל כל התרבות. תרבות היא דבר מתהווה. זה כמו הר געש. לפעמים אתה מסתכל על הר הגעש כשהוא רגוע, אתה רואה גבעה או הר תמים, אבל כשהוא מחליט, הוא מבעבע וככה מי שיש לו את כוח היצירה, את הנפש הזו, את הנשמה הזו שלעיתים יודע שלא בא. גם מי שחובב צילום, חובב כתיבה, חובב ציור, לא כל שנייה שאתה רוצה ואתה לוקח את המכחול, יוצא לך, או לא כל מתי שאתה רוצה, אתה לוחץ על כפתור ולוקח את העט ויוצא לך שיר או סיפור. כנגן המנגן, צריך גם השראה, גם יישוב הדעת. אני חושב שכל מי שיש בו את הנשמה היוצרת, את הנטייה ליצור אומנות ותרבות, זה מתנת אלוקים וניחנתם בה.

רוצה לומר כמה מילים?

בוקר טוב, יוסי, אני מנכ"ל הפנימייה, מנכ"ל בית הספר.

הנערים שלנו שאתם רואים פה, כל אחד עולם ומלואו. אלה נערים שאנחנו הפכנו להיות משפחה איתם ביחד. אנחנו חיים אותם ביחד. אני אישית ואשתי ועוד אנשים גרים איתם ביחד 24/7, חגים, שבתות. יש לנו הרבה מהמשותף. אנחנו ממש משפחה, ממש באותה דלת נכנסים כולם, באותה דלת יוצאים כולם. אנחנו חיים כמשפחה לכל דבר. ברוך השם כל אחד ואחד מפה הוא עולם ומלואו.

מה שאתם רואים על הקירות אלה היצירות יחסית הפעוטות לעומת היצירות הגדולות שהם עושים בחיים. הם יוצאים לדרך טובה, הם משקמים את עצמם, הם יוצאים לדרך של נתינה, לדרך של ידיעת החיים. הרצון שלנו זה שהם ישתלבו בחיי הקהילה בסוף התהליך. כל הילדים פה מושמים על ידי השמות חוץ-ביתיות, על ידי "ילד ונוער" של משרד הרווחה. המקום להודות לרקפת בן גיא, לאמץ לויתן, המפקחים שלנו.

בית הספר במשך היום, המקבילה של הפנימייה זה בית הספר. אנחנו בית ספר לחינוך מיוחד, 55 ו-57. מקום להודות לגברת רות אלמליח, ציפורה פיונטק, למפקח שלנו ולכל רשויות העירייה בכל הארץ שהילדים האלה הושמו דרכם.

העבודה שלנו היא עבודה שלא מתבטאת רק בצילום. כמובן זה לאורך כל היום וכל הלילה, עבודה סיזיפית יום-יום לקחת נער ולהעלות אותו על דרך המלך ובתקווה שאנחנו נראה אותו עומד תחת החופה עם תפקיד ביד, עם משימה ביד, עם ידע ביד, עם מקצוע ביד יוצא לחיים טובים ומקים בית טוב, שהוא יוצא ממעגל הפנימיות למעגלים יותר טובים, משל, אלה היו הילדים שלנו לכל דבר ועניין.

אני מנצל שוב את ההזדמנות להודות לרשויות, במיוחד לרווחה וחינוך על כל הנתינה, על כל הרצון, במיוחד על הייעוץ, על החוכמה, על התבונה בסמטאות ובכל מיני פרשיות דרכים שהן לא פשוטות. מודה לצוות שלנו, לכפיר שכל זו יוזמה שלו. זכינו להכיר לו בארץ ישראל אבל משם הגענו לכאן ואיתו עשינו את כל המהלכים היפים האלה. לא רק זה, כולל חקלאות. יש לנו פינה חקלאית שכפיר עושה, כולל מייקרים, עוד תנופה מאוד חזקה שנכנסת היום לציבור שלנו, ועוד דברים שנמצאים על הפרק ומתוכננים בעזרת השם לשנה הקרובה. תודה.

כפיר, המורה לצילום, בוא ספר לנו.

אני כפיר סגרון, לימדתי אותם צילום, את הקורס הזה. הקמתי את מיזם "טריפל מייקר" שזה בעצם נתינה בהרחבת אופקים לנוער חרדי, כאשר מהצד שלי, מהצד של היזם שמנסה להוציא לפועל דברים ההגעה לבית בלומנטל זו הגעה שהיא אופטימלית. כל רעיון, כל ראש גדול, כל מחשבה שאתה רוצה לעוף איתה, יוסי והצוות, לא משנה מה, ברעיונות גם מופרעים מאוד שכרוכים בתקציבים לא מעטים, השאלה של יוסי, זה תורם לאנשים? כן. מה זה תורם? מתקיל אותך. אתה אומר לו, אתה מציב את היעדים. אוקי, זוז.

מבחינתי כל בניה של קורס מחדש, כל מחשבה מחזקת, נותנת רוח גבית. תבינו שהקורסים הכי טכנולוגים, הכי מתקדמים שיש היום בארץ, שבהרבה מאוד בתי ספר מאוד נחשבים במרכז, אין אותם, אם זה תלת מימד ורובוטיקה ובניית מדפסות תלת מימד ומייקרים וכל הקורסים הללו, יציאה לפולין שזה גם השנה עשינו אותה בפעם הראשונה מותאמת לציבור החרדי, מאוד כייף ומשמעותי לעבוד, ולכן חבר'ה יקרים, כל כך כייף לראות את ההתבגרות שלכם, את ההתבשלות שלכם, וכל כך כייף לראות את הניגודיות בין נשיכת השפתיים בהתחלה והקשיים, ויאללה אין לי כוח עוד, וההבנה הזו שיש דרך לעשות והצלחה לא באה ברגע, הצלחה באה עם הרבה עבודה קשה ונשיכת שפתיים והתקדמות איטית עקב לצד אגודל, והנה תראו, עכשיו אנחנו בנקודה הזו שאנחנו קוצרים את הפירות, נהנים מהעמל שלנו.

הדבר הנכון ביותר והחשוב ביותר זה כל מה שעשינו כרגע, פה לראות את הפירות שאנחנו נהנים מהם כעת, להבין שכך זה גם לדברים בעתיד, שיהיה קשה ונצטרך לנשוך שפתיים ונצטרך להתאמץ, אבל תזכרו כל פעם שלכל דבר יש ברכה בצידו ולסופו. מדהים.

כמובן שאני מציין פה את הרב יוסי, שהרב יוסי נמצא פה אבל הרב ברוך רקובסקי ראש המוסדות, הנשיא, גם. התפיסה הבריאה הזו שאתה בא. בדרך כלל אני כיזם שהוא לא גדל בתוך מערכת החינוך אלא מבחוץ, שרוצה לעבוד עם מערכת החינוך, אתה בא ואין תקציבים לכלום. אין שום דבר, אין גם נכונות לכלום, אין עניינים, כך לפחות החוויה שלי במשך תקופה.

אתה קורא מציאות נכון. קודם כל שאתה בא, יש בזה אמנם היגיון סביר אבל גם המערכת מחמיצה הרבה כשבא רעיון טוב, והרבה פונים אלי, תשמע, פיתחתי רעיון כזה למערכת החינוך. אני מייד אומר לו, תקשיב, אין סיכוי שאני אצליח לשווק לך אותו למערכת החינוך. א, לא רוצה לשווק. אני לא איש שיווק. ב, מניסיון, עד שמתפתח אמון בזה, קודם כל חשדנות. לא, אתה לא מבין כלום כי אנשי המקצוע נמצאים רק במשרד החינוך, אבל יפה. אם הצלחה אז שווה.

ברוך השם. אז תודה רבה כמובן לאיש התפעול הצמוד אלי למשך כל הזמן הזה, החבר היקר שיושב פה לצידנו - - -

אני באמת רוצה אם כבר אנחנו מדברים, זו מגמה או שזה בא על הדרך?

לא, זה לא על הדרך. בדרך כלל יש חוגים. מאוד היה חשוב לי כתפיסה, זה לא חוג אלא זה קורס. זה רצינות של קורס, זה שאיפות של קורס וברוך השם השנה גם נפתחה השנה הנוספת שבה אנחנו מרחיבים ממש את הידיעות שלנו, ממש להוציא אותם כצלמים עם מקצוע, בין אם זה חתונות וכל העבודה עם פלשים ותאורה מעשית, בין אם זה צלמי סטודיו - - -

אתם מלמדים אותם את כל האפקטים?

הכול. זו שנה ב'. בדיוק היום, מפה אני יוצא להביא את הציוד, עשרות אלפי שקלים. זה לא נפוץ. אני עברתי בין הרבה מוסדות. מדברים הרבה, חולמים הרבה. צריך כסף לביצוע.

צילום זה כמו ספרות, או שזה מאבא לבן או שמישהו מגלה דרך הרגליים את הכישרון, ואם אתם עושים את זה כמקצוע, זה טוב ואני חושב שזה נכון.

תתכוננו, אני אחייב כמה מכם לדבר, לומר משהו, אז מי שרוצה שיכין את עצמו.

תודה אחרונה באמת למדריכים, לרות, לבניהו, לאמץ. כמובן שהממשק שלי זה מול יוסי והרב ברוך, אבל להם, לשאוב את כל הדברים האלה זה מהאנשים הללו. באמת מה שחשוב לי לומר, שזה לא ייצא לפועל בלי הירתמות של השילוב הזה, והתודה נתונה לכולם והעשייה נתונה לכולם.

יפה. רות, את רוצה לומר כמה מילים?

כן. רות אלמליח, אני כרגע ממלאת מקום של מנהל מחוז חרדי. בוקר מאוד מרגש, כבוד היושב-ראש. הייתי כאן גם קודם, הגעתי מוקדם והסתכלתי בתמונות. כמו שחינוך יודע, אנחנו מלווים תהליכים ואנחנו מלווים את המוסד הרבה מאוד שנים בצורה הרבה יותר ישירה, אני קצת יותר בצורה עקיפה, אבל בהחלט המוסד הזה יושב טוב אצלנו. כמו שאמר כפיר, אילולא התגייסות של כולם יחד, שזה כולל גם את הבעלות, אגב, הרשויות וכו', צריך גם את הצד השני, את העמותה, את הבעלות, שגם היא רואה בזה משהו מאוד חשוב ונכון, לא היינו מגיעים למקום הזה.

הייתה לי שיחה עם אחד הצלמים המתחילים, כך הוא הגדיר את עצמו, צלם מתחיל, אז שאלתי אותו מה הם עושים והוא סיפר לי שבתחילה זה בתוך המרחב הפנימי, אחר כך יוצאים החוצה, מצלמים בחוץ ואחר כך הם מסתכלים על התמונה, מתקנים את עצמם, לומדים תובנות וכו', זאת אומרת, זה כל התהליכים שהם בעצם חשובים לכישורי החיים שלנו בעצם לחיים עצמם, אז יישר כוח, באמת מרגש.

התמונות שמוצגות פה, יש פה צלמים שבמחזור הזה?

יש פה חלקם, מי שמוצג פה.

בואו אני אומר לכם, להצביע על איזה משהו שהוא הכי? כולם "עשר". מה שקרוב לליבי, אני טוען, תיתן תמונה אחת שהיא מופשטת מאוד לכמה אנשים, כל אחד יראה משהו אחר. התמונה הראשונה זה לצלם את ההשתקפות על המים בצורה הזו. מי שלא יבין, יחשוב שתלו אותה הפוך, אבל היא לא תלויה הפוך, ושדה הכלניות זה בטח היה קרוב לבית שלי, "דרום אדום".

כן, בדיוק.

עוד מעט או-טו-טו.

והטקסטים שהם הוציאו מעצמם, מעל התמונות.

כל אחד כשלעצמו זה הכוח של האומנות.

אמץ, בבקשה.

אמץ לויתן, מפקח משרד הרווחה.

קודם כל אני אגיד לנערים פה שהתמונות נורא יפות. באמת נורא יפות. גם אני הקדמתי ועברתי אחד-אחד לראות את התמונות.

תמיד יש לי שאלה, מי שייצר את העברית, "נורא טובות", "נורא יפות", זה נראה כמו ניגוד. אם זה יפות, הן לא "נורא".

נכון. זה כמו שהתמונה שאמרת קודם עם ההשתקפות. הן גם טובות וגם נוראיות. יש בהן נבואות, זה מימד מאוד גדול. בכל מקרה התמונות מאוד יפות וההיגדים מקסימים באמת. עברתי אחד-אחד לקרוא ולראות. באמת מאוד יפות. יישר כוח לכם. עבודה באמת יפה.

מה שגם יפה בהן לדעתי, מי שמכיר את הפנימייה בתוך שכונת גאולה, אזור שהוא צפוף ועירוני, והתמונות פה הן מאוד של חוץ. אין פה תמונה אחת שהיא בתוך בית. הכול פה בחוץ. מה שאני לפחות רואה, שמיים, ויש משהו מאוד חזק וטוב בלראות שמיים, לחלום קדימה ולראות את המרחב. זה דבר שהוא נהדר. מי שחולם מגיע רחוק.

אני מצטרף לדברים של כפיר. מכיר כמה מסגרות, לא מעט, אני כבר כמה שנים. זו פנימייה שהיא מעיזה. היא חושבת רחוק, היא חושבת פתוח ביד נדיבה וזה דבר שלא מובן מאליו. זו פנימייה שהיא מעזה וחושבת רחוק, קוראת לעצמה בשם המקודש בית הישגים, ולא סתם. יש משהו בפריסת הכנפיים ובחשיבה קדימה שיוסי אדם מאוד ממולח, מאוד חושב, יודע טוב מה יוצא, מה נכנס, ואדם עם יד פרוסה, יד רחבה, ואני מאחל באמת פה לכל הנערים שיהיה בהצלחה, תראו את השמיים, תפרסו את הכנפיים ותפרצו קדימה. מאוד יפה והרבה ברכה והצלחה.

מר טבילה, רוצה לומר כמה מילים?

אולי בקצרה במילה אחת. בניהו טבילה, מפקח על-יסודי בנים.

דיברתי קודם עם מנהלת המחוז, עם רות, שאנחנו עם מחשבה איך מרחיבים את זה, איך לוקחים את זה לעוד מקומות.

אני הייתי מציע על הדרך, תחשבו לעשות אותה תערוכה נודדת במיוחד במוסדות חינוך מיוחדים ולאו דווקא מיוחדים, לתת תקווה לתלמידים, להעביר את המסר הזה.

אגלה לכם סוד, אין תלמיד בלי קשיים. יש סוגים של קשיים וכל אחד חושב שהקושי שלו הוא הכי קשה והמציאות שלו. אני לא איש חינוך. מפתח להצלחה, ויסלחו לי כל הפדגוגים ויסלחו לי כל אנשי החינוך שאפילו רכשו את הידע שלהם באקדמיה, יש לי את הפקולטה הכי טובה של החיים. המפתח להצלחה - תאמינו בעצמכם ואין מכשול שלא ניתן לעבור מלצלוח. אין. תאמינו בעצמכם, אל תיתנו לקושי כלשהו, לייאוש רגעי לנצח אתכם.

לא כדאי לכם אפילו לרצות להחליף בעיות שלכם עם של אחרים כי בורא עולם נותן לכל אחד דברים שהוא יכול להתמודד איתם, אבל אני מתמודד כיו"ר ועדת חינוך, ויושבים אצלי הורים ויושבים אצלי תלמידים עם בעיות קשות, שלפעמים אני בא הביתה בסוף היום כמעט שבור ורצוץ. אני אומר לאשתי, תאמיני לי, החיים הם גן עדן, אנחנו לא יודעים להעריך אותם, ואני אומר, החיים שלכם הם גן עדן, רק תאמינו בעצמכם ותאמינו שאלו לא מילים ריקות. אני לא רוצה להרחיב, אלו לא מילים ריקות. שלא תחשבו שיש בית ספר להצלחות. אין. גם באוניברסיטה וגם בישיבות הכי טובות לא יכולים לחתום לך על הצלחה. יכולים לשים אותך במסלול. ההצלחה תלויה באדם. אם תאמינו בעצמכם, תגיעו ותממשו את כל השאיפות שלכם, רק להאמין בעצמכם וסליחה שהפרעתי לך.

לא, בסדר גמור. אני אומר, מה שמרגש אותי גם מעבר ליצירתיות, לאומנות, להעצמה שיש בדבר הזה, יש כאן המון יופי. החוג הזה כנראה מאמן גם את התלמידים למצוא את היופי הזה בעולם, ללכת בעולם ולראות פינות מקסימות שבראיה רגילה לא רואים, אז זה מאוד מרגש, ואנחנו בעזרת השם באמת נראה איך נוכל להרחיב את זה לעוד ישיבות, לעוד מקומות.

כבוד היושב-ראש, כבר הזמנו את התערוכה למחוז החרדי. אנחנו גם מארחים תערוכות ואנחנו מאוד נשמח.

מאה אחוז. ירשו לי קצת הבוגרים, נעשה איתם הפסקה, פאוזה קטנה. תלמידים, אתם מכל הארץ או דווקא מירושלים?

מכל הארץ.

די מרוצים מהמסגרות שלכם?

כן.

ברוך השם. יש מישהו שרוצה לומר משהו על מערכת החינוך, על המסגרות, על התערוכה?

מה אמרתי קודם? תאמינו בעצמכם. תסירו מחסומים. אני הרבה פעמים נפגש עם תלמידים מכל הסוגים ועם ביטחון עצמי יותר משלי ושלכם. בהתחלה רוצים לשאול משהו, אתם רואים הססנות, בושה. הראשון או הראשונה מתחילים ואחר כך אי-אפשר להפסיק אותם. יש לכם שאלות על הכלל, על הפרט, על המסגרות שלכם מחוץ, על הפוליטיקה, על מדינת ישראל, שאלות של אקטואליה? דברו, יש לכם הזדמנות, אתם בכנסת ישראל. נפגשים עם חברי כנסת, תשאלו. בבקשה.

קוראים לי ישראל דוד, אני מהבוגרים. רציתי להגיד בראש ובראשונה תודה רבה לראש המוסדות, הרב ברוך רקובסקי שלא נמצא איתנו, ותודה רבה גם לרב יוסי נתניאן שכל פעם היה בודק מה צריך, כל פעם היה נותן תקציבים.

עכשיו זה הנימוסים. תשחרר. בסוף נגיד להם תודה אנחנו. תשאל מה שאתה רוצה.

אני בחור בן 17 בשירות ד' בישיבה קטנה. אני גר בחולון, שנה שנייה שלנו בקורס צילום. בהתחלה כשראיתי את כפיר סגרון, הכרנו אותו בהרצאה שהוא סיפר על עצמו ואז אחרי זה פתאום ראינו אותו מופיע אצלנו, התחיל לפתוח קורס צילום. פתאום אחרי זה התחיל לפתוח קורס של חקלאות. אחרי זה התחיל להכניס מייקרים. עכשיו הוא גם מתכנן לנו את המסע לפולין. אמרתי, מה יכול להיות מעניין בצילום? אמרתי, ננסה, ניכנס לצילום. פתאום אני רואה שאני נכנס והוא מתחיל לדבר איתנו על פרמטרים, על קומפוזיציות, על מקומות, על כל הדברים.

בהתחלה חשבנו, זה רק חייך ולחץ.

כן, זה רק כאילו ללחוץ על קליק וזהו, כאילו מה יכול להיות. פתאום התחיל לדבר על קומפוזיציות, דברים, הולכות, שלישיות, רביעים, כל מיני דברים כאלה. פתאום ראינו מצלמות גדולות כאלה. לא הבנו מה זה. פתאום אתה רואה שהוא מתחיל ללמד אותך ולהסביר ואז אתה מתחיל לצלם. בהתחלה יוצאות לך תמונות שרופות ואז אחרי זה אתה מדבר עם כפיר ואז לאט לאט אתה מתקדם ואתה מרגיש את התחושה של ההצלחה. עכשיו כל אחד כבר אחרי שנה-שנתיים מביא תמונות כאלה יפות. כל הכבוד. רציתי להודות לכפיר על כל ההשקעה שהיה איתנו כל השנתיים. איתי זה היה שנתיים, עם אחרים זה גם שנה. רציתי להודות לו. תודה רבה לך.

ניסיתי להוציא אותך ממזמור לתודה, לא הצלחתי. נשארת בתודה. יש לך פה איזו תמונה בתערוכה?

כן, שלי זה מאה שערים.

הסמטה. איך זה נקרא הטשטוש הזה?

זה נחשב הסדר - - -. רציתי להעביר פה תמונה כאילו זה סוג של שכונת עוני כזו ורואים את קופת הצדקה שהיא מלאה בחלודה וככה אתה רואה את כל השכונה - - -

אתה הצלחת להביא את מאה שערים אותנטית. אם היית מצלם אותה בפוקוס בהיר וברור, לא יודע אם היא הייתה מרשימה אותי. שוב, זה סובייקטיבי.

רציתי שהתמונה תדבר בפני עצמה, להעביר את התחושה.

הצלחת.

משהו, אקטואליה? שאלות, בבקשה.

שלום, קוראים לי שמשון רבינא, אני בקורס צילום.

בן כמה אתה?

בן 15. בהתחלה אני רוצה להגיד תודה לכל המדריכים. לפני שהגעתי לצילום אפילו לא התעניינתי במצלמה בכלל ועכשיו אני חולה על זה.

איפה אתה גר?

במודיעין.

מודיעין עילית.

כן.

יש לך שאלה?

אין לי שאלות.

תחליט, תשאל. בבקשה.

קוראים לי אהרון אשכולי, אני בן 18 עוד מעט. שנה שעברה כששמעתי שנפתח הקורס צילום, זה היה נראה לי משעמם. אם יש מצלמה קטנה, קומפקטית, מצלמת, אז מה שיוצא, יוצא. אמרתי, לא צריך את זה. אחרי שראיתי את ההצלחה של הבחורים שנה שעברה וראיתי איך כולם נשכו שפתיים בכל יציאה והצליחו, אמרתי, שווה לנסות. נכנסתי השנה. באמת זה דבר כייף. אני נושך שפתיים, יוצאות תמונות שרופות, יוצאות תמונות לא טובות, אבל כמה שנעבוד, יצא יותר טוב.

תודה. בבקשה.

יש לי שאלה. למה מדינת ישראל לא נכנסים בכל המחבלים?

אני אומר לך מה אני אומר לכל השואלים. קודם כל אתן לכם כלי. לעולם תשאלו בהסתייגות, כי מה אמרת? קבעת עובדה קודם כל, שמדינת ישראל לא נכנסים במחבלים, עכשיו למה לא נכנסים.

נכנסים לא מספיק.

אז הנה למדנו עוד משהו. תמיד בהסתייגות כי אנחנו לא יודעים הכול. לעיתים אנחנו, יצורי אנוש חושבים שאנחנו מבינים בכל, יודעים את הכול ואם אנחנו היינו שם היינו עושים יותר טוב. הנה, זו שאלה שלכאורה באה ממקום אחר. אני אתן הרחבה קצרה בזווית הראיה שלי. יש כאלה שיחלקו עלי.

מדינת ישראל נמצאת במציאות לא פשוטה ולא מובנת מאליה כשאני מדבר אל מול הדין הבינלאומי, אל מול המציאות שלנו בעולם. א, אנחנו, אני חושב שהמדינה היחידה שמוגדרת גם כמדינה שהיא יהודית ודמוקרטית, שלכאורה אם נתכנס לדיון הפילוסופי להסביר את זה, זה כמעט בלתי אפשרי. מה זה דמוקרטיה? שלטון העם. זה מה שהעם רוצה. מצד שני אתה מגדיר אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. המילה יהודית, יש בה גם מגבלות, אז אנחנו שומעים את הוויכוחים שיש בנושא דת ומדינה ובנושא הזה של בני המיעוטים, שכנים שלנו שחיים איתנו, אז לא כל מה שאתה רוצה או שאני רוצה או שראש הממשלה רוצה או שראש השב"כ רוצה וראש המוסד רוצה, וחושבים שרק זה יביא את הדבר הכי טוב, הוא גם אפשרי. לא אפשרי מבחינת הביצוע.

לעיתים גם אנחנו חושבים שאנחנו כל יכול גם מבחינת הביצוע אבל לעיתים קרובות גם מבחינת הנראות, מבחינת הדין הבינלאומי ומבחינת הצדק גם כן. ודאי שהבא להרגך, השכם להרגו. השאלה, כשאנחנו אומרים למה לא נכנסים במחבלים, אנחנו גם צריכים לא לעשות הכללה אחת כוללת של כל האוכלוסייה הערבית, להכניס אותה לקטגוריה הזו. אלה שבאמת רוצים לחיות פה בשלום ואלה שאמת קמים להרגנו וחושבים להרגנו, צריך לעשות, אבל לא אנחנו. יש ממונה לעשות את זה והוא מוסמך לעשות את זה ואנחנו מקווים שיעשו את זה במידה ובמשורה הנכונה על פי כל כללי הצדק והמשפט. בבקשה.

בוקר טוב, קוראים לי יוסף עואמי.

מאיפה?

אני מאלעד, בן 15. הדבר שבעיקר רציתי לדבר עליו הוא איך שכפיר מוסר את השיעור, הכייף שהוא מוסר את השיעור. מאוד נעים כמו שהוא אמר, שהוא מעביר את הרעיון של השיעור בתור קורס ולא בתור חוג. כמה פעמים שהוא מזכיר שזה ידע לחיים וזה חשוב וזה יכול להיות גם מקצוע והעברת ביקורות, שזה גם חשוב כדי שתהיה אפשרות להשתפר בצילום. רציתי להודות לו על זה.

גם אני הייתי תלמיד. אגלה לכם סוד. רק כשתתבגרו, תגיעו לגיל שלי, כל אחד ירגיש את התלמיד שבו. כשיש שיעור צילום אתם הולכים באותו קצב, באותו חשק?

משתדלים.

חשבתי שתגיד לי יותר מהשיעורים האחרים.

הוא שואל ביחס לשאר הלימודים.

מה אתה אוהב יותר, גמרא או צילום?

מה אתה מכשיל אותו עכשיו? אתה לא חייב לענות.

משקיעים בשניהם.

יש לך עתיד טוב בבניין הזה.

גברת פיונטק, בבקשה.

אני ציפי פיונטק, מפקחת בחינוך מיוחד בירושלים. זאת זכות מאוד גדולה. אני מרגישה שבתי ספר כאלה זה הזכות שלי להיות יחד איתם.

לפני שלוש שנים כשהם רצו לפתוח, לא ידעתי אם כן או לא, כי עכשיו אנחנו מאוד מוגבלים בפתיחת כיתות חדשות.

אנחנו גם חשדנים על כל יוזמה חדשה.

אני מאוד שמחה שבסוף נכנענו, כי ראינו, זה לא רק בית הספר הזה, זה כבר מקום שקיים 100 שנים. זה מקום שאחרי השואה הם קלטו הרבה מאוד ניצולי שואה, אז צריכים לכבד אותם ולהתייחס אליהם. זה לא מקום סתם שבא מישהו ורוצה לפתוח בית ספר. גם הם באו אלינו למשרד והסבירו ונתנו להם והם פתחו. בהתחלה היו חמש כיתות. בדקנו הרבה כל תלמיד אם כן או לא, ועכשיו ברוך השם, השנה תשע כיתות שהכול מוצדק.

אם יש לכם קשיים מול המשרד שלכם, תיפנו למישהו שיושב בכנסת, ליו"ר ועדת חינוך, הוא יעזור לכם.

הלוואי. באמת שאני צריכה עוד עזרה.

הוא יכנס במחוז שלכם כדי שיעזרו לכם.

המחוז שלנו מקסים ונהדר ובמיוחד שהגברת רות אלמליח היא - - - , כי מה שאני פונה אליה ומבקשת ממנה, היא מאוד עוזרת לי ותמיד הדלת שלה פתוחה בשבילי.

אני יכול לשאול אותך שאלה?

כן.

בשנתיים שהם קיימים, ואת ודאי מכירה גם, את במחוז עם ותק. אל מול בתי ספר, נקרא לזה לצורך העניין, מושג מושאל, עם דנ"א כזה.

כמו שהם?

בתי ספר דומים, אם זה סיפור הצלחה, לא סיפור הצלחה?

זה סיפור הצלחה מאוד ואנחנו מאוד צריכים מקום כזה, כי אין לנו באמת הרבה כאלה. זה מקום באמת שנותן מענה לכל כך הרבה תלמידים למרות שרוב התלמידים הם לא ירושלמים. אנחנו בערך תשעה תלמידים מירושלים, שאני מפקחת על ירושלים, וכל היתר זה לא מירושלים, אבל לי זה לא משנה. אני באמת אומרת שזו זכות מאוד גדולה שאני רואה אותם פה וכולם נראים שמחים ומאושרים וזה מאוד חשוב.

גם אנחנו מדי פעם מבקרים שם. מה ששם יש לא ראיתי בשום מקום. יש להם מגוון כזה רחב לתת לילדים. זה לא רק הצילום. כל דבר יש שם. באמת הם לא חוסכים בכלום. זה דבר נפלא.

הפנימייה ובית הספר ביחד?

אותו מקום.

אם הייתם אומרים לפני התערוכה הזו לבוא לבית בלומנטל, הייתי נותן מכות למי שהזמין אותי. אמרתי לכם בפתיח, רמזתי על שנים עברו, אבל אתה יודע מה? הזמנת, תן לחשוב. לא מבטיח. יש כאלה אוהבים סיורים, קבלות פנים, דגלונים. אני לא שם.

נמצא איתנו חבר הכנסת ינון אזולאי, מכבד אותנו. כמה מילים.

האמת, אני מתרגש להיות פה. אני אתן לך עכשיו גם עוד סיבה למה להיות וללכת ולביקור שם. אני אשמח אפילו להצטרף אליך. אמרה המפקחת שהמקום קיים 100 שנים. אני רוצה להגיד לכם שאני יכול להעיד על 50 שנה. לפני כ-50 שנה אבא שלי למד שם אצל הרב רקובסקי והייתה לו הערכה והכרת הטוב מאוד מאוד למקום, הוא ונראה לי עוד שני אחים שלו, ובפעם האחרונה שהוא אושפז בבית חולים הדסה, הייתה שם הבת של הרב רקובסקי בטיפול נמרץ גם. אני הייתי שם. באה אלי ואומרת לי, אתה אזולאי? אמרתי לה, כן. אתה הבן של השר אזולאי? אמרתי לה, כן. אמרתי לה, מי את? אומרת לי, אתה תכיר אותי אולי בשם העבר שלי, קוראים לי צביה רקובסקי. האמת, מאוד מאוד התרגשתי ואז בא אח של אבא והוא אמר שגם הוא למד שם, וכשהוא ראה אותה פשוט הם סיפרו חוויות על המקום הזה, שהמקום הזה, כמה שהוא דאג. מי שמכיר את המקום היום ואני מכיר את המקום היום, מכיר את הרב ואני בקשר עם המקום, לא השתנה, רק הולך ומשתבח עם הזמן ועם השנים.

לי לא מעט יצא גם לשלוח בחורים למקום. באמת מקום מיוחד שאפשר להתגאות בכם, וכשרואים את היצירות האלה, אז אני מתרגש ורוצה לעודד אתכם ולהגיד לכם יישר כוח על מה שאתם עושים, לצוות, ויישר כוח לכם התלמידים, ובעזרת השם, הרב מרגי אמר שיש כאלה שיכול להיות שיכולים להגיע לפה. עדיף שתגיעו למקומות יותר טובים. פה זה רק ברירת מחדל, אז תגיעו בעזרת השם למקומות יותר טובים שתוכלו להיות מכותל המזרח של עולם התורה בעזרת השם. יישר כוח.

תודה. בבקשה.

אפשר רק משהו אחד? לנצל את ההזדמנות כבוד היושב-ראש לאיזושהי מצוקה אמיתית במגזר - - - שהמקום הזה נותן גם מענה. כמו שאתה יודע, יש בעיה שבתרבותי ייחודי אין שם את המושג הזה של החינוך המיוחד ואנחנו נתקלים בקשיים מאוד מאוד רבים כי אנחנו רוצים לתת מענה לכל ילד איפה שהוא רוצה ללמוד וכנ"ל גם בפטור, ואנחנו עוד לא מצליחים לפתור - - -

מה נעשה, היינו באמצע העלייה והם הכריזו בחירות. יש כבר ניצנים של שינויים. אף אחד לא חשב שנער בגיל חוק חינוך חובה חינם במדינת ישראל שלומד בישיבה קטנה, שזה תרבותי ייחודי, ומה לעשות, הוא על כיסא גלגלים, שמישהו צריך להסיע אותו לישיבה כל יום תחת חוק חינוך חובה חינם. כשפניתי למשרד הם לא הבינו איך זה לא קורה. אני מצפה שכשמתקנים תקנות וקובעים קריטריונים, שיחשבו שאחרי כל קריטריון צריך לבדוק אחורה כמה בני אדם, כמה אזרחים, כמה ילדים נופלים מהקריטריונים, והנה אני רוצה לומר לכם שלאחרונה משרד החינוך בלחץ שלי לא פשוט, לא קל, גם מול הרשויות אישר הסעה מחוץ לעיר לילד בישיבה קטנה, תרבותי ייחודי בגלל המוגבלות שלו.

לא רק זה, חוק החינוך המיוחד לא מפלה בין חינוך ממלכתי למוכשר, לכל הזרמים. החוק עצמו, אם היו שמים לב יכול להיות שהיו כותבים שהוא מפלה. החוק לא מפלה. לצערי הרב המשרד עדיין מפלה. ילד בחינוך המיוחד, בחינוך החרדי שהוא בדרך כלל המוכר שאינו רשמי, לא מקבל מה שילד בחינוך הממלכתי מקבל.

שנת ה-70 של מדינת ישראל, יש לה הרבה סגולות, גם הרבה זכויות. השתנו הרבה דברים. אני מקווה שאנחנו נמשיך גם בכנסת הבאה בתפקיד אחר שלא אהיה, אני אהיה מחויב לזה. אנחנו נשלים את המלאכה. יהיה שוויון מלא. ילד בגיל חוק חינוך חובה חינם, לא משנה מה המסגרת שההורים שלו בחרו לו או שהוא בחר, הוא לא יופלה. זה הקו שלי. גם סוגיית מוסדות החינוך שדורשים תשלומים וההורים לא משלמים. ילד לא צריך להיות מופלה.

רצית לומר משהו? בבקשה.

קוראים לי נוריאל נוגריאן, גיל 18 וחצי. רציתי לומר תודה רבה לא רק על כל ההשקעה ועל הכספים והמאמצים. רציתי לומר תודה רבה גם זה שהצוות מאמין בנו וגורם לנו שאנחנו נתעלה על עצמנו. ככה רציתי לפתוח את השיחה.

לא שאני לא רוצה לפרגן לצוות. מגיע כל הפרגון, אבל אם אתה לא היית משדר לצוות שאתה מאמין בעצמך, הוא לא היה מאמין בך. הוא היה מנסה ומנסה, לא מתייאש, אבל היה קשה לו לשדר לך את זה, לכן המפתח בכם, תאמינו בעצמכם.

רציתי ללכת על מה שאתה אמרת על הכנסת, יעקב מרגי. אתה דיברת בתחילת השיחה שהערכה עצמית, תהיו אנשים שפשוט מעריכים את עצמכם. איך שדיברת, פתאום אני עושה אחד ועוד אחד, אני מסתכל על התמונה שצילמתי. נקודה של שקט. אדם בכל מרוצת החיים שלו, אדם צריך לתפוס את השקט שלו ולחשוב מי הוא, מה הוא, מה היעד שלו. זה הפוקוס על החיים.

נשמה של אומן.

אני רואה תמונה שלך, תמונה עם העגור.

איפה צילמת אותה?

באגמון החולה.

בבקשה.

אני קצת מרגיש לא בנוח שעכשיו כל תשומת הלב באה לקורס צילום.

זה אמצעי. אני מבחינתי רואה בזה אמצעי. תרגיש הכי נוח.

זה באמת אמצעי. לא מגיע ממקום של חנופה אלא באמת ראיה כוללת של כל המוסד הזה. חשוב לי דווקא בנוכחות האנשים פה כי אני כאדם מן החוץ שמסתובב בין מוסדות, שמסתובב בין מקומות גם בשאר הכובעים האחרים שלי, כשאתה מגיע ואתה רואה ארוחות צוהריים, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את ארוחת הצוהריים שם ואמרתי, מה הולך פה? זה דברים שבדרך כלל לא רואים במקומות אחרים. גם להגיע למסדרונות חיים שלהם, לא רק הלימוד.

אבל אתה צודק. ארוחות הצוהריים בישיבות קטנות, דלות.

הן דלות ומצ'וקמקות ופתאום אתה מגיע ואתה רואה משהו אחר, אז אני מאוד שמח שעכשיו הנוכחות זה בהשראת הקורס שעמדתי בראשו והכול בסדר, אבל זה הרבה יותר רחב מזה בכל רבדי החיים שלהם שם בפנימייה.

עוד מילה אחרונה. אני רואה אותך כזה גרוע וגם זה חלק מההבנה שלי שאני לא יכול לעשות את זה ללא העזרה שעוזרים לי. ההקמה פה של התערוכה, שתי הנשים היקרות פה, יהודית ואתי, שיגעתי אותן בלי בסוף. הגעתי לפה מספר פעמים ורק ה-24 שעות האחרונות, כל אדם אחר היה נטרף עלי כבר ואומר לי, עזוב, אל תגיע, אז תודה רבה.

משהו לסיכום לפני שאני נועל? בבקשה.

יש איזו שאלה שנשאלת. מה קרה לכל המודעות החינוך בשנים האחרונות שפתאום התחילה להשתדרג יותר מתמיד?

אתה מדבר בכלל החינוך או החינוך המיוחד או המסגרות כמו שלכם?

החינוך המיוחד הזה שפתאום מתחילים - - - -

מה לעשות, אנחנו באים מהחברה החרדית. אנחנו בתוך דפוסי השקפת עולם, דפוסי חיים, וחלו תהליכים. אם מסגרות החינוך בחברה החרדית לא היו פתוחים למסגרות שהן שונות מהנורמה וכל עוד זה היה מספרים קטנים של ילדים כאלה ואחרים, עוד איכשהו הצליחו להדחיק, להבליע את זה. מי שהצליח, הצליח. עם הזמן תפיסות החינוך האלה גם במודעות, גם זה התפתח בחברה הכללית.

כפי שאמרתי לכם, רבותיי, צאו מתוך הנחה, כל בן אדם יש לו מוגבלות מסוימת. אין בן אדם מושלם כי יש ספר שלם של מוגבלויות, רק כל אחד רואה את המוגבלות שלו. פתאום זה כמעט בכל בית ויש צרכים והמסגרות החרדיות האותנטיות, הישיבות שרק לימוד ורק מצוינות, והחברה החרדית גדלה והצרכים גדלו והבינו שיש גם משאבים, מה שלא היה פעם.

המשרד גם נכנס ופתח, ועמדנו גם אנחנו, מותר לומר, גם החברה החרדית עמדה על שלה והתחילה לדרוש, ויש גם תהליכים שמתוך שלא לשמה הגיע לשמה אם אתה מבין אותי, כי יש שם גם כסף. אם יש מוסד, יש גם ראש מוסד, נכון? ויש גם מזכירה והכול ביחד, ופתאום מבינים לצערי הרב מאוחר שגם אדם שיש לו צרה כזו או מגבלה כזו הוא בסוף בן אדם שיש לו צרכים, ואם לא נטאטא את זה מתחת לשולחן ונטפל בבעיה כשהיא קטנה, אנחנו ניתן לו דחיפה מלמטה, נרים אותו למעלה. פתאום ראו שזה עובד.

יש מוסדות, זה לא בסוג הבעיות שאתם מכירים, חרדים, שבעבר לא עשו זאת ועכשיו יש את זה, יכולים לקחת ילד שאתה רואה אותו, ההורים יודעים, רואים אותו, שמו אותו במכינה. הוא ברמה כזו לעומת התלמידים, למטה לעומת שאר התלמידים. בודקים, עושים לו אבחון, יש לו קשיים. אין ילד עצלן, יש מגבלה, צריך להתמודד איתה ולטפל בה. בהתחלה לא חשבו על זה, אז יש היום מוסדות חינוך חרדים בגילאים צעירים שאתה מעביר את הילד לשם, נותן לו שנה-שנתיים את הכלים ואת ההדרכה איך להתמודד אחר כך בתלמוד תורה בישיבה קטנה. אחרי שנה-שנתיים במוסד כזה הוא מצליח גם.

אל תגלו, לא אוהבים לשמוע את זה אצלנו אנשי חינוך בחברה החרדית, מסתבר שלא כולם יכולים ללמוד בישיבה גם אם הם רוצים וגם אם ההורים שלהם חלמו לפני שהוא בא לעולם שזה מה שייצא להם. מה לעשות, לא כולם אותו דבר, ואפשר להיות יהודי הגון, כשר, עבד השם גם אם הוא צלם, גם אם הוא צייר וגם אם הוא רוצה לשלב תורה ועבודה. נכון שהשאיפה של כל הורה שייצא לו בן גדול בתורה. כל אחד רוצה, אבל אם לא הצליח, זה לא אומר שהוא נכשל, ואם לא תהיה גדול הדור ותהיה עבד השם ראוי וכשר ואזרח נאמן למדינה ולהורים ולמשפחה ולעם שלך, זו גם הצלחה, ואתה מפרנס את עצמך וזו גם הצלחה, ואף אחד לא ייתן לי ציון, כי אם בורא עולם היה רוצה לתת ציונים, הוא היה מצמיד נספח א' לתורה ועושה ספר ציונים. אם אתה כזה "עשר", אם אתה כזה "20". זה לא ירד עם התורה, נכון? לכן כל אדם באשר הוא עם הנטיות שלו ולכן יש פתיחות ואני שמח שיש, ויש הכרה של זה.

גם גברת רות וגם המפקחת אמרו, חסר לנו מוסדות. אני יודע, כן, חסר לנו מוסדות בחברה החרדית בפריסה ארצית אבל אנחנו בדרך הנכונה, לא להתייאש. בבקשה.

אני רוצה לספר לבחורים שהם לא היו עדיין בהקמת הישיבה לפני שבע שנים, אני מתחבר למה שיושב-ראש הוועדה אומר. כשאמרו לרב רקובסקי לפתוח את הישיבה הזאת, זאת לא הייתה ישיבה על טהרת עולם הישיבות, זאת הייתה ישיבה עם תכנים נוספים שהכנסנו כמו שאתם יודעים. עוד היו דברים נוספים. השיעורים לא התנהלו כמו כל הישיבות, אז זה עשה רעש גדול בציבור שלנו וזה לא היה כל כך מובן מאליו. הרב רקובסקי עמד על שני הרגליים שזה מה שצריך להיות לילדים כמוכם שמחפשים טעם בתורה דרך עוד הרבה דברים נוספים. הוא עמד על זה שזה יקרה, והנה אנחנו נמצאים היום במקום הטוב ביותר.

אני באמת מתחבר לגמרי למילים שהתורה יכולה להיות גם טובה יותר אם מישהו יחזיק מקצוע ביד וישתדל להיות עובד השם מצד אחד ולעשות את פרנסתו ברחבות, להיות אזרח טוב ולהיות איש טוב ולהיות יהודי טוב. זה הכול תלוי רק בכם ולשם אנחנו שואפים.

אני מנצל את ההזדמנות להודות מאוד גם לחבר הכנסת מקלב וגם לחבר הכנסת פורוש שליוו אותנו בהקמה, להודות מאוד לאנשים שמסתובבים איתנו בדברים הפחות נחמדים שאנחנו יושבים היום, מתמודדים עם כל מיני בעיות, פגיעות, תסבוכות, מחשבות. אמץ רק אתמול הביא לנו איזה שמונה-תשע שעות ביחד בנושא של במהלך היום על בלומנטל. גברת רות, גברת פיוטנק, בניהו, בתיה שפירא שהאמינה בנו לאורך כל הדרך. תודה רבה לינון שהצטרף ותודה רבה לוועדת הכנסת ולרב מרגי שכיבד אותנו.

למנהלת.

למנהלת הוועדה. לכולכם תודה רבה. תודה רבה לכם אחרונים חביבים על הדבר היפה הזה. מכאן תצאו עם אמונה שאתם יכולים הכול.

שוב, תודה לכם. מבחינתי אני באמת מודה לכם שבאתם. התערוכה יושבת פה שלושה שבועות בערך. היא לא הייתה מושלמת, אני אומר לכם את האמת. אמרו לי, זה נוער חרדי, אבל עכשיו כשבאתם זה השלים. מבחינתי אתם השלמתם את התערוכה. זה חיזק. אני מאמין בזה, אמרתי את זה בדברי הפתיחה שלי, ושוב מאחל לכם שזו תהיה רק תערוכה ראשונה, אחת מיני רבות ותמשיכו להתמקצע. דרך אגב, התמונה הזו של התלמים מהממת. כל התמונות אחת-אחת. בהצלחה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:35.