פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
12/12/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 913
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום רביעי, ד' בטבת התשע"ט (12 בדצמבר 2018), שעה 9:35

מעמדם של היתומים בישראל

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר
ג'מעה אזברגה
מירב בן ארי
עבד אל חכים חאג' יחיא
דן סידה

קארין אלהרר
יהודה גליק

רחל איגר לוין - עובדת סוציאלית, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אבנר אחדות - עובד סוציאלי, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

איתנה ברמן - סגנית מנהלת שורת ילד ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יוכי סימן טוב - שפ"י, משרד החינוך

אייל מדן - רפרנט ביטוח לאומי, אגף תקציבים, משרד האוצר

מירה סלומון - מרכז השלטון המקומי

מזל דהרי - אגף קצבת אזרח ותיק ושארים, המוסד לביטוח לאומי

הדס דיסין - יו''ר ומייסדת, עמותת "אמיצים" - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים

מלכה מלי שמואלי - מקדמת מדיניות, עמותת "אמיצים" - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים

רעות קטיעי - חברת ועד מנהל, עמותת "אמיצים" - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים

דן דיסין - עמותת "אמיצים" - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים

גיל מזומן - צלם, עמותת "אמיצים" - אלמנים אלמנות ויתומים צעירים

ארנה קרצר - עמותה פרלמנטרית לזכר השואה

אליס הימן

ענת כהן שמואל

א.ב., חבר תרגומים

מעמדם של היתומים בישראל

היום ד' בטבת תשע"ט והשעה 09:35. בוקר טוב לכולם. בוקר טוב במיוחד לחברי יהודה גליק על הבאת הנושא הזה לדיון. אני חייב להגיד שלצערי אף פעם לא דנתי לא בכנסת ולא מבחוץ על נושא היתומים. לדעתי זה ביחד עם אלמנות כפי שיש בערכים היהודיים שלנו וודאי גם באיסלאם, יש יחס מיוחד גם ליתומים וגם לאלמנות. אמרתי ליהודה, מה אתה עושה לי פה? אתה מעורר איזה עניין אישי.

אני מודה שאני יתום מגיל ארבע, מספר תשע בבית של עשרה ילדים עם אימא מדהימה שהתגלתה ענקית, בת 38 ואחריות כוללת על עשרה ילדים ולא הסכימה לוותר על סמכויות מוחלטות אצלה. נלחמה נגד הרבנות בפאס במרוקו ודרשה שהיא תהיה אפוטרופוס של ילדיה ולא אף אחד אחר גם כשרבנים בגישתם הפתוחה יחסית אז הציעו לה את האח, את הגיס, רק שיבואו לעזור לה. "רק אני. אף גבר לא יכנס לביתי יותר". גידלה עשרה ילדים, אני חושב, בהצלחה, ודאי אחרי מה שאני רואה אצלנו, ובנכדים שלה, כמה עשרות, יש בוגרי הרווארד ויש בוגרי פוליטיקלי ובוגרי טכניון ובוגרי מונטריאול. כל הקשת האדירה של ההשכלה הגבוהה בכל התחומים, בריאות ופיננסים וכל העולם המדהים שאפשרה לנו, כי היא דחפה בדבר אחד, לא התפשרה על דבר אחד. על הכול אפשר היה. מי צריך ביצה שלמה? מספיק חצי ומספיק ככה ומספיק ככה, העיקר לימודים. רק חינוך. תעשו הכול אבל תלמדו. אם צריך משהו, אנחנו נמצא.

אי-אפשר להגיד שמישהו מאיתנו בגלל בעיות כלכליות שהיו, וכשכתבתי עם 40 חברים את דוח העוני, אז התחלתי להבין את ההגדרות שאמי הייתה צריכה להיות בתוכם. אנחנו אף פעם לא הרגשנו עניים למרות שלא היה, למרות שהתפשרנו ולא קיבלנו. לא הרגשנו עניים, מפני שמה שהיה אמור להוביל אותנו זה חינוך ואז כל השאר זה שולי, שולי במיוחד כשיש אחריות משפחתית. האחים שלי למעלה, עד היום אני לא מעז להסתכל להם בעיניים. אחי הגדול במעמד סופר מיוחד, ואנחנו הקטנים היינו רק אמורים ליהנות מהאהבה הנפלאה ששררה ביניהם.

האמת, אני רק 50 ומשהו שנים בארץ, יותר זמן מכמה ילידי הארץ פה, והנושא הזה אף פעם לא תפס אותי למרות שזה חלק מחיי, למרות שאני חייב להגיד לכם שמעמד היתום מאב שלי, אנחנו קיבלנו הרבה חיזוק אישי, יכולות אישיות שאפשרו לנו להתמודד עם החיים, גם איזו עצמאות אישית. אימא אמרה, רק תעשו מה שאתם רוצים, אבל כל עוד שהיינו במרוקו, שיהיה לא יותר מקילומטר אחד, שבשבת נוכל להיפגש, וכל השאר, אם תצאו לחוץ לארץ אז תדאגו שאני אדע להגיע אליכם גם אחרי שמצבנו הכלכלי ישתפר.

היא פיזרה את הילדים שלה לקנדה ולצרפת ולארץ ולמרוקו, יש לה בת שם, אחותי, לכן אני קודם כל רוצה שנבין: יתום זה לא מעמד חלש בתנאי שגם החברה תדע להתייחס לזה. יתום, יש לו חוזקות שבחלקן תלויים בחברה. אני זוכר את עצמי בבית ספר אליאנס בפאס. היחס ליתומים כמוני היה שונה, היה מחזק. החינוך היה מחזק אותנו, בית הספר. המורים ידעו להתייחס אלינו אחרת. כשהגיעו מתנות מיהדות אמריקה, אז באופן טבעי הראשונים זה אנחנו. לא שאהבנו את המתנות, כי המכנס לא היה כמו שאנחנו רוצים, אבל היחס של מערכת החינוך הייתה בהתאם. אנחנו אף פעם לא ראינו את עצמנו שייכים למערכת הרווחה, בלי לפגוע חס וחלילה. לא ידענו שיהיה חיזוק כלכלי, אז כל הדברים האלה, והמדינה שלנו לשמחתנו היום, יש לה, אבל האם אנחנו עושים את זה בצורה האופטימלית?

קראתי את המסמך שה"אמיצים" שלחו לנו. זה נכון מה שאתם ממליצים פה, אבל לא ידענו שזה חייב להיות.

יש הבדל מאוד מהותי בין יתום מהורים, מאב ואם מאשר יתום של חלק אחד. עדיף להיות יתום מ"אבא" מאשר מאימא, כי אימא, יש לה חוזקות מדהימות הרבה יותר. אל תפרשו את המלחמות המגדריות. זו לא הכוונה. הכוונה זה שמי שמחזיק בית, האימא, נרצה או לא נרצה. זה לא מתוך זלזול בתפקידים של הבית אלא מתוך ההערכה, הערצה ליכולות של האימא להחזיק בית, ואני ראיתי את זה בהשוואה לבני דודים שלי שקרה להם גם כן אסון כזה.

תודה באמת יהודה שגרמת לפחות לי אישית, מזה כמה שבועות מאז ששוחחנו פעם ראשונה על הנושא, אני כל הזמן רואה שלא נתנו התייחסות רצינית.

אחת הנקודות שמאוד מדאיגות אותי זה למשל יתום שאמור לצאת למוסד חוץ-ביתי, לחינוך חוץ-ביתי, למסגרת חוץ-ביתית. איך בוחרים את זה? הוא לא בא בגלל מקרה כזה או אחר אלא רק בגלל שאין מי שיחזיק אותו יותר בבית. זה לא אומר שהוא "בעייתי" בתחום ההתנהגותי, בתחום הטיפולי וכו', ואז הוא מגיע למסגרת ולרוב המסגרות שמטפלות ברוב הזמן בצורה טובה, ברוב הזמן יחד עם ילדים שזה לא הבעיות שלו, ואני באמת מתלבט.

הייתי עם חברים, מבדיל אלף הבדלות, בחוף השנהב, ולקחו אותנו לבית יתומות, והמילה של בית יתומות, זה זעזע אותי. למה לתת להם מסגרת כזאת שמראש משפיל אותם, פוגע בהם? אני שמח שאצלנו אין דבר כזה. כל בתי היתומים למיטב ידיעתי נסגרו והפכו למוסדות חינוך, מוסדות רווחה, אבל ברור שבבחירה של המוסדות, כדי להביא ילד יתום למסגרת הזאת חייב להיות מלווה במערכת שלמה. זה לא עוד אחד בתוך הבית הזה, אז ודאי שזה נושא שעמותת - - - שהיא לקחה את הנושא הזה כנושא בלעדי ומרכזי, וה"אמיצים", באמת אתם בחרתם בשם מתאים לכם ואני מקווה שאנחנו כוועדה נוכל בזמן שנשאר לנו לעמוד לרשותכם ולתקן כמה עוולות שגילינו בזכות העבודה שנעשתה על ידי גליק, שוב תודה, ועל ידי עמותת "אמיצים".

גליק, אתה רוצה להמשיך?

כן. תודה רבה לך אדוני היושב-ראש, א, גם על הדברים המאוד מרגשים האישיים שאמרת פה. אני ראיתי שלא הייתי היחיד שמחיתי דמעה כששמעתי אותך מדבר. אני לא יודע על כל העשרה אחים, אבל מספר תשע מתוך עשר יצא דמות מרשימה. אתה משמש עבורנו בהרבה עניינים כמודל בכל הנושא של האכפתיות בכל נושא של הרווחה. לא יודע אם זה קשור ליתמות, לא קשור, אני משוכנע שזה קשור גם למה שעברת וגם לאימא שלפי מה שהתרשמנו, הייתה באמת מרשימה. אני גם מודה לך שמהרגע שבאתי אליך ועד היום לקחת את זה כל כך ברצינות ואמרת לי, שמע, אי-אפשר לעשות דיון אחד, צריך להבין את העניין, לשמוע את העניין.

אני גם מודה לעמותת "אמיצים" שהם באמת הסבו בפניי את העניין למרות שאני לצערי התאלמנתי. בדיוק שבוע הבא אנחנו מציינים שנה לפטירתה של אשתי ובמובן מסוים התמזל מזלי, אם אפשר לומר, שהוכרנו כנפגעי איבה ולכן אנחנו מהיום הראשון מלווים על ידי הביטוח הלאומי. יש לי הרבה מילים טובות לומר עליהם, על ידי גורמי רווחה ועל ידי עמותות שעוזרות לנפגעי איבה, אבל כשנחשפתי לדברים שסיפרו לי, דבר ראשון שזעזע אותי, יש עמותות שמטפלות בחולי סרטן, "זיכרון מנחם", להביא את הילד חולה הסרטן. עושים להם ימי כייף, עושים להם הכול. הילד, האבא היה חולה סרטן. יום למחרת כשהאבא נפטר כל עמותות לחולי הסרטן נעלמות, אין אף אחד שמטפל בילד הזה. הילד יושב שבעה, למחרת מגיע לבית ספר. כמו שאמרתם, יש מערכת חינוך תומכת ומחבקת. אם יש יועצת שמודעת לעניין, היא תיתן, אבל אין חוזר מנכ"ל. למשל, לילדים להורים גרושים חוזר מנכ"ל. יש ילדים עם אלרגיות, דיברנו פה על נושא אלרגיות לא פעם. יש חוזרי מנכ"ל. לגבי יתום אין הנחיה מה עושים, מה קורה לילד הזה.

הילד הזה איבד את הדבר היקר לו. לפעמים זה בבת אחת, אם זה באירוע פשע או בעקבות טביעה או באירוע של דום לב או בתאונת דרכים. אין מערכת שנותנת תשובה מה קורה. האימא או האבא או האלמן שנשאר, אגב, אני באמת רוצה לברך שיש באמת בלי עין רעה פה חברי כנסת רבים, גם חבר הכנסת אזברגה, חבר הכנסת חאג' יחיא, חברת הכנסת אלהרר וחבר הכנסת סידה שבאמת אני מודה לכולם, כי באמת זה מקיף את כלל האוכלוסיות. הילד היתום, אין לו מעמד שאומר, תשמעו, תנו לו. האימא או האבא איבדו בן זוג. אין אישור לאובדן ימי עבודה, אישור לליווי. כל הדברים שאני היום מקבל בתור נפגע איבה מהיום שהתאלמנתי והילדים שלי מקבלים מהיום שהם התייתמו, המערכת לא מכירה בשום דבר. אני פשוט הייתי מזועזע. האמיצות שיושבות פה הן אמיצות אמיתיות כי כל אחת מהן פה חוותה את זה.

לא רעות.

רעות, ברוך השם מתנדבת, אבל הדס אלמנה כבר 18 שנה, גידלה ארבע ילדים, מלי אלמנה שלוש שנים. הן לקחו אותי לבקר במשפחה בנתניה שליבי יצא. לפני תשעה חודשים נפטר שם האבא, והאימא התחילה לעבוד בעמותת "אמיצים", ולפני חודשיים האימא נפטרה. ארבעה ילדים גדלים לבד. ראשת העיר ומנהלת אגף הרווחה התייצבו איתי בבית שם. הלב יוצא, אבל אין את הסעיף של מה עושים. האחות של האימא רוצה לקחת את הילדים האלה באומנה ואין מי שעוזר לה. יש לה שלושה ילדים משלה, היא רוצה לקחת עוד ארבעה. אין מי שעוזר לה להרחיב את הבית שלה. כל דבר הם צריכים לבנות מחדש כי אין מעמד. יתום הוא לא במעמד.

כל מה שאני אומר לכם זה דברים שלמדתי מהם בחודשיים שאני באמת זכיתי להכיר את העמותה הזאת. אני חושב שבאמת מן הראוי שנדע מה קורה.

אני מוכרח לומר דבר אחד אחרון שמאוד מטריד אותי. הסתבר שלפניי כבר כמה חברי כנסת פנו לממ"מ שפנו לביטוח הלאומי, ביקשו נתונים כמה יתומים יש, כמה אלמנות יש, נתונים בסיסים. כבר ארבעה חודשים אנחנו לא מצליחים לקבל את הנתון הבסיסי הזה מביטוח לאומי. אני פניתי לדובר של ביטוח לאומי. הוא אמר, אין בעיה, אני אתן לך את הסמנכ"ל, פרופ' גוטליב, דבר איתו. אחרי יומיים הוא חזר אלי, בשמחה, אנחנו ניתן לך את המידע, תפנה להיא. אני בעצמי כבר חודש וחצי מנסה לקבל את המידע הבסיסי, כמה אלמנות.

שמעת את הצעקה השקטה של מנהלת הוועדה?

לא.

למה לא פנית אליה?

צודק, בסדר. אני פניתי דרך הממ"מ אבל אני אשמח.

גם לממ"מ, בצורה לא נעימה אני אגיד, זה לא יהיה על תקציבך אלא על תקציב הוועדה.

טוב, אני שמח מאוד. אני מודה לך מאוד.

זה תפקידנו לעשות.

האופן שבו הרמת את הנושא הזה פשוט מאוד מרשים אותי ותודה רבה.

תודה. נציגת "אמיצים", בבקשה. יש לי רק בקשה, כי במסמך שהעברתם לנו, העברתם לנו שמות. אני מבקש לטובת הדיון והשמירה על כבוד המשפחות האלה, ללא שמות בבקשה. בכל מקרה גם אם יצא לכם להגיד, אז אנחנו נכסה את זה בפרוטוקול.

אנחנו ננסה לשמור.

תודה.

שמי הדס דיסין ואני מייסדת ויושבת-ראש עמותת "אמיצים". אני התאלמנתי בגיל 29. בעלי היה עורך דין שנפטר מדום לב וביום בהיר אחד נשארתי עם ארבעה ילדים. הגדול היה בן 7, הקטנה הייתה בת שבעה חודשים, ובמשך 17 שנה מאז אני מנסה לשרוד, אבל אני כן רוצה לפתוח בתודה רבה לחבר הכנסת אלי אלאלוף ולחבר הכנסת יהודה גליק שהשכילו להבין את החוסר הגדול שישנו כבר 70 שנה במדינת ישראל בהכרה ובעיגון מעמדם של היתומים בישראל.

אני גם מבקשת מכולם, פעם ראשונה שלי פה. לא חלמתי בחיים שאני אגיע לדבר כזה ואני לא רגילה לדבר.

גם יהודה ואני. אני עוד יותר זקן ממנו.

כן, אבל לך הייתה אימא אלמנה, לי לא.

לפני שנתיים התחלתי לביים סרט דוקומנטרי על אלמנות צעירות כמוני וגיליתי בור שחור מבחינה חברתית. אין שום סיוע או טיפול ייעודי למשפחות יתומות מאב או אם בישראל. ניסיתי לעניין אנשים מכובדים ולא עניינתי אף אחד, ונאלצתי להקים את העמותה בעצמי. למזלי ועם חברות טובות הצלחתי. נמצאת איתי היום רעות קטיעי, חברת הנהלת "אמיצים" שנרתמה ונתנה יד להקים את העמותה. תיכף תשמעו גם את מלי.

בדצמבר 2016 חיו כ-30,000 יתומים בישראל כשרוב רובם מקבלים קצבת שארים. לכאורה מדובר בזן נדיר של ילדים.

זאת אומרת, עד גיל 21.

עד גיל 17. כ-30,000 ילדים, דצמבר 2016. לכאורה מדובר בזן נדיר של ילדים שמשום נדירותם כנסת ישראל מעולם לא דנה או הכירה בהם, אבל אנחנו מגלים שבדצמבר 2016 מתוך כ-30,000 ילדים יתומים יש 240 יתומים נפגעי פעולות איבה, מוכרים, מטופלים, עם מעמד רשמי ודיונים רבים בעניינם, ממלאים את ועדות הכנסת, וטוב שכך.

עוד אנחנו מגלים שבדצמבר 2016 בנוסף ל-30,000 יתומים חיים בישראל 578 יתומי צה"ל עם הכרה, עם מעמד, עם אגף במשרד הביטחון וחיבוק לאומי עוטף, חם ואוהב במיוחד, וטוב שכך.

ב-21.5.2018 ובאמצעות חבר הכנסת סמוטריץ' שלחנו למרכז המחקר והמידע של הכנסת בקשה לקבל נתונים ראשוניים על משפחות "אמיצים", משפחות צעירות, יתומות מאב או אם. מאז ועד היום אנחנו חווים גרירת רגליים רצינית שהאחרונה שבהן לוותה במענה של הביטוח הלאומי שהסביר שמדובר במידע לא זמין מבחינתם וייקח עוד הרבה זמן. ממה שהסבירו לנו, מידע לא זמין פירושו, מעולם לא היה לנו מחקר בעניין. זו הפעם הראשונה שלנו לטפל בזה ולכן זה ייקח זמן. 240 יתומים נפגעי פעולות איבה, 578 יתומי צה"ל ול-30,000 יתומים אזרחיים אין מידע, אין מספרים, אין השוואות, אין טיפול. מה כן יש?

יש ילדים יתומים שזכו להיות חלק ממשפחות שכול וקורבנות כלשהם. יש קורבנות התאבדות, קורבנות תאונות דרכים, קורבנות המתה, רצח. משפחות שכול אלו הקימו ארגוני סיוע ועל הדרך גם אלמנות ויתומי אותו נושא זכו להכרה לא בשל היותם יתומים חס וחלילה אלא בשל היותם קורבנות נושא כלשהו.

בדצמבר 1948 הקימו משפחות השכול את יד לבנים, הארגון הראשון שמטפל באובדן חללי צה"ל. בשנת 1991 קמים אלמנות ויתומי צה"ל, פורשים מיד לבנים ומקימים את ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. הם הגיעו למסקנה שמשפחות השכול אינן ביתן, שהורים ששכלו את בנם יקירם או אחים ששכלו אחים, אינם אלמנות ויתומים שחוו אובדן מגן. הורים שמאבדים לא עלינו ילד, לא מאבדים את המגן הטבעי שלהם. ילד אינו המגן הטבעי של הוריו בטבע. הורים הם המגן הטבעי והעיקרי של הילדים, אבל ילדים שמאבדים את ההגנה הטבעית שלהם אינם קורבנות אלא אם במקרה הם זכו להיות קורבנות המתה, קורבנות תאונות דרכים או קורבנות התאבדות. ילד יתום שאיבד את אבא שלו מסרטן, אינו קורבן במדינת ישראל. הוא אינו קיים בכלל ולא מקבל התייחסות בשל היותו יתום נטו.

גם לא בביטוח לאומי?

כולם מקבלים קצבאות שארים אבל אין להם אגף. יש אגף לנפגעי המתה בישראל. יש את "בשביל החיים" ועמותת "אלה" שמטפלים בתאונות דרכים ובהתאבדויות, קורבנות כלשהם. כולם בחבילה אחת ביחד עם ההורים שגם נכנסו לתוך הקטגוריה הזאת.

לא בכדי בעברית יש שם שונה לשכול ולאלמנות ויתומים. מדובר בסוג אובדן שונה מהותית. הקמת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נתפס כנראה כמאבק כוחות כי הוא לא עורר את המדינה ומוסדותיה לחשב מסלול מחדש או לבדוק את המהות ואת הצרכים של אלמנות ויתומים מול משפחות שכול, ועד לרגע זה מעולם לא טיפלו באלמנות ויתומים אזרחי ישראל.

עניין הקורבנות עולה מדרגה כשאנחנו באים לבדוק את קצבאות הילדים. ילדים קורבנות מחלות, נכות, ילדים להורים גרושים, ילד להורה נכה, ילדי אומנה, כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים מעל הילד היתום בכל הקשור לקצבאות ולתשלומים נוספים, לסלי בריאות ולטיפול כולל. ילד יתום מקבל קצבת שארים בסיסית של 720 ₪ בסיס. אין מתחתיו. אין ילד בישראל שמקבל פחות מילד יתום. ילד יתום בתחתית המדרגה.

צרכי היתום, 70 שנה לא קמה ועדה או גוף שידאגו לצרכים של ילדים יתומים בישראל, להכיר במעמד של ילד יתום ולדאוג לעתיד שלו. קבוצת השווים היא הדרך החזקה והטובה היום לעזרה וטיפול. קבוצת השווים של ילדים יתומים בישראל הם אלמנים בני 90. הקצבה שלהם מובנית מקצבה בסיסית ושנות ותק, וראה זה פלא, ילד יתום מקבל 720 שקל פלוס שנות ותק. ילד יתום לרוב נולד להורים צעירים.

מה זה שנות ותק?

שנות ותק, כמה האבא או האימא שנפטרו, כמה שנות ותק היה להם בביטוח לאומי ולפי זה אנחנו נקבל כמה כסף הילד יקבל מעל ה-720 שקל בסיס.

לא הבנתי. שנות ותק של ההורים בעבודה?

של ההורה שנפטר.

לא הבנתי ותק של מה.

ותק עבודה. ביטוח לאומי עובד לפי שנות עבודה.

אם ההורים לא עבדו?

אם ההורים עלו ארצה, יש לנו סיפור של הורים שחמש שנים היו בחו"ל, בארצות הברית, קנו כרטיסי טיסה לעלות עם שלושת ילדיהם לארץ. היו כבר כרטיסי טיסה, הם כבר רצו לחזור לארץ, שני אנשים עובדים בהייטק. שלושה שבועות לפני כן האימא קיבלה דום לב ונפטרה. הם הגיעו לארץ ללא ביטוח לאומי. הם לא מקבלים כלום. הם לא מוכרים כאן. הם אינם. שנות ותק, כך ביטוח לאומי מסתכל על ילדים יתומים. אין הכרה בילד יתום שהוא ילד יתום. ילד יתום לרוב נולד להורים צעירים, שנות ותק של שלוש שנים, חמש שנים.

מה מקנה הוותק?

הוותק מקנה עוד כמה שקלים.

להורה או לילד?

בזכות הילד ההורה מקבל את הקצבה. הילד לא מקבל קצבה בשל עצמו. נגיד למשל ילד נכה, הקצבה מגיעה אליו, עבורו. ילד יתום, ההורה מקבל עבור הילד קצבת שארים. איך היא מחושבת? היא מחושבת על ידי בסיס של 720 שקלים.

ואם הוא יתום, לא עלינו, משני ההורים?

אז הוא יקבל קצת יותר, 954 שקל.

ומי יקבל?

האפוטרופוס יקבל, וגם שם יש כבר סיפורים שונים, אנחנו לא ניכנס לזה. זה עוד פחות ילדים.

איך ומי חשב לתת קצבה תלוית שנות ותק לאנשים צעירים? כל מי שלא חשב על ילדים יתומים, כל מי שלא ידע שקיימים ילדים יתומים.

לסיכום אני רוצה לומר, ילד יתום אינו ילד חלש. ילד יתום הוא ילד חסר. איך אנחנו ממלאים את החיסרון? איך אנחנו דואגים לחיסרון שלהם? מי בעל בית של ילדים יתומים? מי במדינת ישראל הוא בעל הבית ודואג לרווחתם ולעתידם הכלכלי, הרווחתי, הנפשי של ילדים יתומים בישראל?

כמה ילדים רשומים אצלכם בעמותה?

אנחנו כרגע נמצאים עם 500 משפחות. ילדים זה הרבה יותר. האמת היא שכרגע אין לי ממש מספר של ילדים, אבל כ-500 משפחות. רוב המשפחות הן עם ילד או שניים. מדובר במשפחות צעירות. אנחנו עמותה של אנשים צעירים.

אבל אמרת בהתחלה שמדובר ב-30,000 ילדים.

אנחנו את זה הוצאנו מהמועצה לשלום הילד.

שבוע שעבר הייתי בעמותת "אמיצים" בחנוכה, עשו הפנינג. ראיתי 250 ילדים מאושרים שפעם אחת נתנו להם חיבוק. הייתה שם משפחה שלפני שנה הבעל התאבד על הרכבת והרג את הילד, והאימא עם הילד שלה. פעם ראשונה שמישהו מתייחס אליהם. זה פשוט היה אירוע בעיניי מרגש כל כך לראות, 250 ילדים שסוף-סוף מישהו התייחס לקושי שהם עברו.

מה השם שלך?

מריה רבינוביץ', מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

אנחנו התבקשנו על ידי חבר הכנסת יהודה גליק לכתוב מסמך בנושא יתומים. העברתי כמה נתונים של המועצה לשלום הילד שבעצם על בסיס הנתונים האלה עכשיו הדס דיברה על הנתונים של המוסד לביטוח לאומי, שהיום יש בישראל כ-30,000 יתומים עד גיל 18 וזה יתומים שמוכרים על ידי המוסד לביטוח לאומי.

דצמבר 2016.

יתומים שמוכרים על ידי הביטוח הלאומי יכול להיות גם ילדים של נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה?

לא צה"ל, רק נפגעי פעולות איבה.

פעולות איבה אמרת 350.

240 יתומי נפגעי פעולות איבה, 578 יתומי צה"ל נכון לדצמבר 2016. אין מכאן נתונים, נכון?

איפה עומדת העבודה שלכם בממ"מ?

אנחנו רק התחלנו את העבודה. התבקשנו לפני שבוע.

לפני שבוע פניתי אליהם.

תעביר אותה לתקציב של הוועדה. חבל על הכסף שלך. אני אומר את זה ברצינות כדי שיהיה מסמך של הוועדה.

בשמחה.

על פי הזמנתו, מסמך של הוועדה.

תודה רבה.

תיתנו לו את הקרדיט שמגיע לו, במקרה זה, מלא.

יש לכם לוח זמנים שאתם יכולים לחשוב?

התחייבנו לקראת סוף ינואר להגיש את המסמך.

גם אם הוא יהיה חלקי מאוד, מאוד חשוב שיגיע כמה שיותר מוקדם לשולחן הוועדה כדי שנוכל לקיים דיון שני.

אם יש לכם דוח ביניים להעביר לנו.

גם אם יהיה ביניים בינואר, זה זמן טוב כדי שנעשה את זה.

לפני ינואר אני לא חושבת שאנחנו נספיק.

טוב, בינואר. אנחנו לא נתווכח כרגע על התאריך.

אני מזמינה את מלי גם.

בבקשה.

שמי מלי שמואלי, אני מקדמת מדיניות ואסטרטגיה בעמותת "אמיצים".

זה היה קשור למקצוע שלך לפני שהתאלמנת?

ממש לא. הייתי מנהלת תקציבים בחברה פרטית. בעקבות האובדן עברתי למקצוע ההוראה. עוד נדבר על אובדן כושר עבודה שאנחנו חוות, וזה בהמשך, אבל לפני זה מאוד חשוב לי לברך אותך, יו"ר הוועדה, חבר הכנסת אלאלוף על כך שכינסת את הכנס החשוב והראשוני הזה. כמו שציינתם, 70 שנות מדינת ישראל, זה הראשון, ולחבר הכנסת גליק שפגשנו אותו לפני חודשיים ופשוט עטף וחיבק אותנו ודחף ויזם והעלה לסדר-היום את הנושא הזה.

אני אצטרף לדברים של הדס. אנחנו מאוד מתרגשות. זו פעם ראשונה שאנחנו באיזושהי ועדה. זה משהו שמאוד חדש לי. אני אלמנה שלוש שנים, אם לשני בנים. הצטרפתי לקבוצה של אלמנים ואלמנות לא מאוגדת, ולימים הכרתי את הדס ונעניתי להצעה שלה להצטרף לעמותה כשותפה ולקדם את הנושא שכל כך בוער בנו. אתם מרגישים בקול שלנו איך אנחנו מתרגשות וגם אני שומעת את חברי הכנסת, איך הנושא בוער בהם ואי-אפשר לנתק פה את הרגש, אז אני מתנצלת מראש.

אני לא רוצה לפתוח את הדיון בסיפור האישי שלי אלא בדוגמא. אני רוצה לספר לכם על ש'. ש' היא אלמנה צעירה. היא אימא לשלושה ילדים. היא ובעלה היו ממעמד הביניים. האבא היה קבלן, האימא קוסמטיקאית. האבא נפטר בגיל 33, מה שזה אומר שהוא לא הצליח לצבור פנסיה. היום הפנסיה היא צוברת לכלל המשק, בעיקר למגזר הפרטי, מה שהותיר את האלמנה ואת היתומים להתנהל אך ורק מהמשכורת שלה ומקצבת השארים שבאמת לא מאפשרת איזשהו נתון או עזרה באמת לגדל את הילדים שלה באופן שמכבד את עצמם.

הזוג הזה לא הספיק לקנות בית ומה שמוטל עכשיו על האלמנה זה גם שכר הדירה. כל ההוצאות הכלכליות האלו ומשק הבית שמתנהל עכשיו ממשכורת אחת בודדת הותיר את האלמנה בלית ברירה לצאת ולעבוד בשתי עבודות. הילדים עצמם לא רואים את אימא שלהם. הם עוברים ממסגרת למסגרת. הם קמים בבוקר, הולכים לבית ספר, מבית הספר לצהרון, מהצהרון למועדונית. הם פוגשים את אימא שלהם בשעה 19:00 כשהיא מותשת, עייפה, מתוסכלת. היא לא רואה איזשהו אופק, מי עוזר לה, איך היא יוצאת מהמצב שהיא נקלעה. זו משפחה שפרנסה את עצמה והייתה במעמד הביניים ולא הייתה נתמכת על שום גורם רווחה.

האובדן הוא לא של חתך סוציו-אקונומי כזה או אחר. אנחנו רואים סיפורים שאנחנו פוגשים פה בעמותה שלנו, שזה פשוט פוגש בכל חתך סוציו-אקונומי. רופאה שהייתה מעמד 10 יורדת למעמד 6-5, ואני שואלת את עצמי איפה המדינה שתדאג להם לחיים נורמליים, שהם לא יגיעו לא לאלימות, לא לסמים, לא לאלכוהול, לא לרחוב, ויגידו פה הנציגים מהמשרדים הממשלתיים שאם הם מגיעים לרחוב, דרכם לקצין מבחן ואחרי זה לבתי הסוהר קצרה מאוד, ואני מודעת שאני אומרת פה דברים קשים, אבל זאת המציאות.

בשנה וחצי שאנחנו בעמותה אנחנו נחשפות לעוד ועוד סיפורים שאחד יותר קשה מהשני. אנחנו, האלמנות והאלמנים לא יכולים, והאמת, גם אנחנו לא צריכים לשאת בכל האחריות כלפי היתומים. זו אחרית גם של המדינה והמדינה יודעת לקחת אחריות. דוגמא לכך זה שאב גרוש לא משלם מזונות לגרושתו, המדינה יפה מאוד יודעת לבוא ולשלם את המזונות לגרושה, לילדים כדי לאפשר לה חיים תקינים. כאן במקרה הזה האבא איננו. איפה המדינה? אני שואלת אתכם, איפה היא? איפה היא שתדאג ליתומים האלו?

יש כאן הרבה גורמים רגולטוריים וממשלתיים שצריכים לקחת אחריות, ואני אפרט את זה: בין אם משרד החינוך או הרווחה או השיכון, אבל לפני שאני מפרטת חשוב לי שתבינו שאנחנו כאן באותה סירה והמדינה צריכה להבין שיש לה אחריות והיא צריכה להירתם לנושא. אני שמעתי פה את חברי הכנסת ואני מבינה שיש בכם את ההבנה ואת המקום ואני מאמינה שעוד תקדמו את זה.

אני כן רוצה לפרט איפה אני רואה את המשרדים הממשלתיים לוקחים אחריות. משרד החינוך – בעוד שקיים חוזר מנכ"ל לילדים כאלו ואחרים, אם זה חוזר מנכ"ל לילד עם לקויות למידה או לילד להורים גרושים, לא קיים לא חוזר מנכ"ל ולא הנחיות שיורדות לצוות החינוכי בקצה, שפוגש את היתום. אין דבר כזה. הוא תלוי על טובת ליבם של הצוות החינוכי.

משרד הבריאות צריך לתת את דעתו לבריאות הנפש וגם שאינה נפש. משרד הרווחה צריך לתת את דעתו למסגרות משלימות ושירותים חיוניים שיאפשרו לאלמנה וליתומים לקיים את אותם חיים כמו שהם קיימו לפחות, אולי באותה רמה, לפני האובדן ולפני המשבר שהם חוו. משרד האוצר צריך לתת את דעתו על השוואת הקצבאות, כבר נגענו בזה פה. משרד השיכון צריך לתת את דעתו על תנאי הדיור של היתומים, שההורה שנותר לא יכול לעמוד על הוצאות הדיור שהוא נותר להתמודד איתם פשוט לבד. משרד הפנים צריך לתת את דעתו לגבי הנחה בארנונה ועוד הנחות שיאפשרו לאלמנה עצמה לקיים את משק הבית כמו שצריך.

אני חושבת שדי בדוגמאות אלו כדי להבין שיש פה צורך ממשי בשילוב ידיים של כלל הרשויות כדי שנתמודד עם הבעיה על כל רבדיה. לצורך זה אנחנו באנו לפה לבקש את העזרה שלכם כדי להקים ועדה שתאגד בתוכה את החשיבה של כל הגורמים הרלוונטיים לטובת גיבוש תוכנית לדאגה לרווחתם ומעמדם של היתומים מתוך ההבנה הזו שהדאגה הזאת היא חובה של כולנו לדאוג לילדים האלו שבסופו של דבר הם הדור הבא שלנו. הם עורכי הדין, הם הרופאים, הם הקצינים, הם אנשי החינוך של הדור הבא. מתוך זה אני באמת רוצה לגייס את כל הנוכחים פה.

אני רוצה לסיים את דבריי ושוב להודות לחבר הכנסת גליק ולחבר הכנסת אלאלוף ולבקש ממך, חבר הכנסת אלאלוף למרות שאמרת שתעשה את זה, מעקב אחר הטיפול של הגורמים הרלוונטיים, ושהוועדה הזאת לא תהיה הוועדה האחרונה אלא תחילתה של סדרת ועדות והדברים ידונו ושהדברים לא ירדו מסדר-היום. ממה ששמעתי, אז אני בטוחה שהנושא הזה יקבל את המענה, ואנחנו פה. תודה רבה.

תודה לך. בבקשה, חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא.

אני אתחיל מזה שכשאימא התאלמנה, זיכרונה לברכה וזכרונו של אבא לברכה, היו לי ארבע אחים מתחת לגיל 18. אני כבר עברתי את גיל 18 באותו יום. הרגשתי איך אימא צריכה להתמודד כי אני הייתי סטודנט, איך היא צריכה להתמודד עם ארבעה כשהיא לא הייתה יכולה לעבוד, היא הייתה גם עם מחלות, ואיך אפשר לפרנס את המשפחה.

אני עבדתי תוך כדי לימודים. אף פעם לא לקחתי סמסטר קיץ כדי שאוכל לפרנס את הלימודים שלי. זה המצב שהייתי בו, ואז הרגשות של יתום, כבר אנחנו מכירים, לא רוצה להרחיב.

לא סתם לימודים. הוא לא אומר לכם, לימודים בטכניון, מהנדס בניין.

באוכלוסייה יש מקרים, אצלנו במיוחד במשפחות הערביות, אם האימא נפטרה, לרוב האבא מתחתן. אני לא אדבר יותר מדי על הכסף ועל התקציבים אבל אני אדבר על דברים אחרים שהם גם חברתיים, שאנחנו צריכים לתת את תשומת הלב ומה קורה.

אימא שלי היא אימא שנייה אחרי שהאישה הראשונה של אבא שלי נפטרה. היו לה חמישה ילדים והקטן ביניהם היה בן 3 כשאימא שלו נפטרה. כשמגיעים למצב, כל האוכלוסייה, אומרים משפט, אני אגיד אותו בערבית ואני אתרגם. (אומר משפט בשפה הערבית להלן התרגום החופשי) מה המשמעות? אשת האב, יש עליה קללה מאלוהים, למה? כי היא לא מתייחסת טוב לבנים של בעלה מהאישה הראשונה. זה כזה בעייתי למרות שאני יכול להיות גאה באימא שלי שהייתה במחלה לפני המוות. אח לי שהיה גם חולה. אני אומר לו, בסדר, לא להגיע שלא יחטוף חיידקים. בסוף הוא הגיע לבית חולים. אתה יודע מה הוא אמר לי, כבוד היושב-ראש? "טוב שהספקתי להגיע כדי לנשק לה את הידיים ואת הרגליים". אני מאוד מתרגש, שזה לא דרכי.

זו דרכך. אני מכיר אותך מספיק.

בתחילת דבריו היושב-ראש דיבר, גם הראית זווית מהצד של האיסלאם איך מתייחסים ליתום. אני אתחיל בחדיר. חדיר זו הייתה אמירה של הנביא מוחמד. אומר, אומר משפט בשפה הערבית להלן התרגום החופשי) אני והערב ליתום בגן עדן קרובים ככה. כדי לעודד את האנשים לעזור ליתום, אחד מהם, אם אתה מגיע ליתום ואתה עושה לו עם השערות, זה גם צדקה וצדקה גבוהה. הכוונה היא לא רק החלק הכספי אלא איך היחס שהוא לא ירגיש בחסר שלו. זה אחד.

יש בקוראן, מישהו כאילו לא מאמין בא ואומר, הדת היא שקר, זה מי שפוגע ביתום, שם אותה באותה רמה שכאילו שאתה לא מאמין אם אתה פוגע ביתום.

אם אתה מסוגל לפגוע ביתום, אתה לא מאמין.

אפילו אם אתה אומר אני מאמין, ואתה הולך ומתפלל, המעשה הזה מוציא אותך מהדת. ככה ההחמרה.

יש עוד משהו בקשר ליתום מבחינת הדת, ואני בן אדם שומר מסורת ואני גם מבין קצת בדת, לא רוצה להגיד הרבה. יש מקרים שהבעיה של היתום היא לא כספית. הוא יכול לקבל ירושה גם והירושה יכולה להיות גבוהה ואז מישהו צריך לנהל אותה. האפוטרופוס שלו מנהל אותה. יש שני מקרים. המקרה הראשון, שמי שמנהל אותה הוא עני בעצמו, אז דמי הניהול הוא יקבל כסף. בקוראן (אומר משפט בשפה הערבית להלן התרגום החופשי) מי שעשיר, אוי ואבוי לו אם הוא מקבל מהכסף של היתום, אפילו אם הכסף הזה מניב. מי שהיה עני, שיקבל לפי הצורך. הוא לא צריך להתעשר מכספי היתום. יש אנשים שגם עושים את הטריקים ולוקחים את הכסף של היתום. (אומר משפט בשפה הערבית להלן התרגום החופשי) אלה שלוקחים את הכסף של היתום עם הטריקים האלה, כאילו שהם אוכלי אש, מכניסים לבטן שלהם אש ובסוף לגיהינום, לכן אני אומר ואני רוצה לסכם, יש לנו שני דברים שהם חשובים בקשר ליתום: הצד האחד זה החומרי, הכספי, שצריך לדאוג להם שהם לא יגיעו לבית הספר וירגישו שהם נחותים מהאחרים.

המדינה וגם אנחנו צריכים גם כאזרחים רגילים, ואז אני בכיוון של להקים עמותות שהעמותות יתעסקו בנושא הזה, ואני מכיר עמותה שמנוהלת על ידי חברים שלי, שרוב העבודה שלה בתחום של היתומים היא יותר מעבר לקו הירוק, גם בעזה וגם בגדה. יש להם כ-16,000 יתומים שהם מקבלים חודשית. מי שבא וערב, הוא נותן הוראת קבע, ערב ליתום, הוא מכיר את היתום, הוא יכול להיות איתו בקשר ויכול להעביר לו גם מתנות בתוך החגים. הרשימות הן מסודרות, שקופות, עוברות דרך המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל, מוכרות, כל שם ושם, ואין הבדלה בין יתום ליתום, לא משנה מה סיבת האובדן שלו. היתמות, אין סיבה, בין אם זה עקב מחלה, תאונת דרכים, חיסול של צה"ל, חיסול כי חשדו שאבא שלו בוגד.

אני בא ואומר, אסור לתת את ההבדלה הזו של היתום, כי הוא יתום, הוא צריך, ואני לא רוצה שהוא יגיע למצב שהוא יגדל, יהיה בו כאב לאוכלוסייה, כאילו שהרגיש שהוא לא קיבל את מה שמגיע לו. מספיק לו עם האובדן. אני חושב שאנחנו צריכים לדעת איך לחבק את היתום, לתת לו להרגיש שהוא לא חסר, כי היו מקרים שמורים בלי לשים לב, "מה אימא שלך עושה?, למה אתה מסודר עם הבגדים?", כשהוא מגיע לבית הספר. המשפט הזה הוא מאוד קשה. את הלכת לעבוד והשארת את הבן בלי שהוא מסודר, בלי שהוא מוכן לבית הספר. המשפט הזה יכול ללוות אותו לכל החיים, לכן אנחנו צריכים כאוכלוסייה להיות זהירים בדברינו גם עם היתום. תודה רבה.

בלי להיות ידען כמוך בתחום היהדות, כל הדברים שאמרת זה קופי פייסט של היהדות. זה מדהים.

בבקשה, חברת הכנסת קארין אלהרר.

תודה רבה אדוני היושב-ראש ותודה לחבר הכנסת גליק שהעלה את הנושא הזה.

אני פחות אדבר על העניין הערכי והמוסרי כי אני חושבת שכולם מבינים אותו. אני רוצה לדבר רגע על איך לחשוב על להתקדם וכן לשפר את המצב. קודם כל העובדה שאין נתונים ברורים לגבי מספר היתומים במדינת ישראל, אני אגיד בעדינות, היא בושה. היא בושה כי זה גם מלמד על איזה טיפולים ואיזו התייחסות ניתנת להם. אם אין מספר כזה בשום מקום, אז זה גם אומר שאף אחד לא מתייחס אליהם ואף אחד לא נותן להם מענים לצרכים שלהם. זה אומר שבבית הספר אף אחד לא יודע לזהות אותם. אולי אם יש יועצת נחמדה, אז היא עושה משהו, ואם לא, אז לא. זה אומר שעל טיפולים פרא-רפואיים ככל ודרוש, יש רגיל לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, רק ה-27 ואחרי זה תחפשו אותנו, והשאלה אם זה אומר, אם אין עובדת סוציאלית שמלווה את המשפחה או את הילדים, רק במצב ששמים אותם באומנה או במוסדות, רק אז מישהו מתייחס? אי-אפשר לנסות להתייחס קודם?

אני לא בטוחה, שוב, כמובן שכסף תמיד מאוד עוזר והעלאת הקצבה היא דבר שצריך לחשוב עליו ולקדם אותו, אבל אני חושבת שלפני שמדברים על העלאת הקצבה המתבקשת צריך לחשוב קודם כל על דרך הכרה במעמד.

אמרת בצדק, טוב שמכירים ביתומי צה"ל וטוב שמכירים ביתומי פעולות איבה, אבל ילד הוא ילד, הוא ילד וזה בכלל לא משנה לו כילד בסופו של דבר מדוע ההורים שלו לא נמצאים איתו. האובדן הוא אותו אובדן. זה שהנסיבות הן אחרות זה דבר אחר, אבל זה לא מעניין ילד. מעניין אותו שאבא ואימא שלו לא נמצאים איתו. דרך אגב, זה גם מתחבר לנו, אדוני היושב-ראש, לדיונים שהיו לנו בחוק האומנה. כשדיברנו על קצבת ילד נטוש, הם בכלל לא ידעו להגיד כמה ילדים כאלה יש.

אפילו גילינו "בור" של 1,300.

כן. עכשיו אנחנו גם מבינים איך דברים כאלה קורים במדינת ישראל.

ילדים נטושים נמצאים בתוך המערכת של ילדים יתומים. הם נרשמים באותו מקום ולכן הם לא קיימים.

אז אתה מבין, אדוני היושב-ראש, הכול מתחבר מה שנקרא ב"הרמוניה", אבל הרמוניה לא טובה.

במרכאות.

כן. אני מבקשת לשאול גם נציגים של הביטוח לאומי וגם נציגים של משרד הרווחה מה אתם עושים כדי להכיר בקבוצה הזאת?

אני רוצה להאמין שיש גורם במדינת ישראל, אני לא יודעת מי הוא - - -

האפוטרופוס הכללי על הרכוש של הילדים.

ואם אין רכוש, אז יש ילדים. מה שנקרא, אדוני, לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.

רק זכויות, אין חובות.

כן. זה מדהים.

קודם כל, אדוני, אני יודעת שאתה מתכוון לקחת את זה כפרויקט.

לא לבד. ביחד.

אז אני רוצה להשתתף - - -

תודה.

תודה. בבקשה דני ואחר כך נציגת הביטוח לאומי.

אני שמח להיות בדיון הזה ואני שמח שהדיון הזה מנוהל על ידי אלי אלאלוף. אני אומר את זה כמעט בכל ישיבה, אבל פה עם דגש נוסף.

אני חושב שאני היתום הכי ותיק פה. מתוך 59 שנותיי אני 54 שנים יתום. מגיל חמש אני יתום.

הוא מגיל ארבע.

אתה יתום מאבא?

מאבא, כן. יתום אתה נשאר עד 120. התחושה הזאת לא עוזבת. תגדל, תהיה מה שלא תהיה, אתה נשאר יתום, ואת התחושה במקרה אני מכיר וחש אותה.

"אבי יתומים ודיין אלמנות אלוהים במעון קדשו". ליתומים יש אבא, כי אם לא, אז באמת היינו כולנו איפה שמנית קודם, אז יש לנו אבא אבל חובה עלינו לעשות את דרך העולם ולדאוג שיקבלו את כל מה שצריך לקבל ולתמוך את כל מה שצריך לתמוך.

אותי יותר מטריד העניין של דיין אלמנות, כי זה פה דין. אם מקפחים את האלמנות, כמובן שהילדים מקופחים על ידי זה שהאלמנות מקופחות, אבל שם יש כבר דין בשמיים. כיהודי מאמין, אני חושש לזה לא פחות מהיתמות.

אימא שלי מגיל 34 גידלה אותנו, ואימא שלי הייתה חקלאית במשקים בצפון, לא של היום, של הכול טכנולוגיה, זה לקום בבוקר בלי טרקטורון, זה עם מעדר.

כמה ילדים אתם?

שישה.

אתה, איפה?

אני לפני האחרון. בבנים אחרון.

צחוק הגורל, שכל אחד מגיע לאיזשהו מקום. אני נמצא פה בכנסת, אמנם חדש יחסית, אבל אני כן יכול להגיד לכם שהתרוממנו כולנו משני אנשים הכי שיכולים לדחוף את הנושא הזה. אלאלוף באמת יושב-ראש ועדה, הוא מדהים, ואני רואה את המבטים שלו. אני כבר הספקתי לקרוא את תנועות הגוף שלו ואת המבטים שלו כדי לדעת שאת כל הדברים הוא לוקח ברצינות וברצינות מדהימה, אבל את זה הוא גם יצרף לעשייה שלו. אנחנו כמובן נצטרף אליו בצורה הכי מובנית, ואת הנושא הזה, אין לי ברירה, אני תקוע בנושא הזה כבר הרבה שנים, אז אני כמובן שאמשיך ללוות אותו מעבר לליווי הרגיל.

יש לכם את חבר הכנסת גליק. כשחבר הכנסת גליק לוקח משהו, תאמין לי, כל חברי הכנסת מצטערים שהוא לקח אותו כי הוא לא מרפה לרגע אחד, ואם הוא לקח לכם את הנושא, אז אתם עם שני גורמים שאנחנו נהיה איתם ביחד וניקח את הנושא הזה ונתחיל איתו ונסיים איתו בדרך המקסימלית והטובה ביותר.

תודה רבה.

חבר הכנסת ג'מעה.

תודה רבה לך על הדיון החשוב הזה וכל הכבוד לעמותת "אמיצים".

אני גם כן כמו כולם. כשסיפרת את הסיפור שלך את הזכרת לי את "אשרי יתום אני" של שלום עליכם. להבדיל מכם אני התייתמתי בכיתה י' כשהייתי בן זקונים. זו תחנה שכולם מגיעים אליה לצערי, אבל זו דרך העולם כנראה.

אם מותר לי להגיד הגדרה, יתום זה עד גיל 21, במרוקו זה היה, וכל השאר זה רק אחד שאין לו אבא. זה ההבדל, אז אנחנו יתומים כי זה היה לפני גיל 21.

במדינת ישראל זה עד גיל 18.

אני הייתי בכיתה י'. למדתי בבית ספר תיכון בטייבה ואני גר בנגב. אבא שלי נהרג בתאונת דרכים בשנת 1971. אימא שלי נפטרה בשנת 1973 כשהייתי בכיתה י'. אני בן זקונים. אני הכי קטן במשפחה, כולם נשואים ונשואות, הבנות.

אני יחסית מבוגר, אני יכול לספר על עצמי ולדעת מה הקשיים, אז הייתי צריך לעבוד בכיתה י', להתייתם וגם יש הוצאות, אם זה הוצאות יומיות ויש בית ספר. למדתי בתיכון רגיל ובשעה 18:00 בערב יוצא לעבוד בפתח תקווה בתה ויסוצקי. הייתי עושה את השקיות של התה עד 24:00 בלילה וחוזר הביתה לעשות את העבודות שלי בדירה, בחדר. יום אחד אני זוכר שהמועצה הביאה לי מכתב. אז בזמנו שילמו שכר לימוד גם בתיכון. יש מה שנקרא שכר לימוד מדורג. הייתי צריך לנסוע לירושלים בשביל לקבל פטור.

כל זה אתה עושה לבד בלי אבא ואימא וגם עובד.

הכול לבד. עליתי לאוטובוס עד שהגעתי לירושלים. כתבתי מכתב למנכ"ל, אז בזמנו סמנכ"ל, פקיד. הוא ראה אותי, ילד בכיתה י' עושה את זה לבד, נתן לי מכתב פטור על המקום ושלח אותי למועצה עוד פעם. מה אני רציתי להגיד? הקשיים זה לא רק העניין של הכסף, חבר'ה. העניין של הכסף זה פרט חשוב אמנם כמו שאמרה קארין, אבל יש דבר יותר חשוב. היית צריך את הליווי הזה של אדם, אבא, אימא, שכן, שכנה, לא יודע מי, דודה, סבתא. הרגש הזה חסר לך שאף אחד לא נותן לך את זה מחוץ מאימא שהיא כל עולמי בשבילי. בכלל, כשחזרתי הביתה אמרו לי ש"קברנו אותה אתמול". למה אני אומר את זה? חשוב מאוד הליווי החברתי לא פחות מהכסף. אולי הכסף חשוב, מה שאתם אומרים, אבל יש דבר חשוב מאוד שהוא הליווי החברתי.

אני רוצה עוד פעם לברך אתכם ולברך את היושב-ראש של הוועדה, מר אלי אלאלוף, ואת יהודה גליק על ההצעה. בכל אופן אהיה לידכם לימינכם, לשמאלכם, לרשותך, מה שתרצו.

תודה רבה.

אני ארבע שנים כמעט יושב-ראש ועדה. לא הייתה ישיבה שהיה גילוי כל כך אישי מכל חברי הכנסת. אף אחד לא יכול היה להתחמק, אז תסלחו לי שקצת הארכנו בתחום הזה, אבל זה רק ביטוי להזדהות המוחלטת עם הנושא שאתם הבאתם ובאמת שיהודה הביא לנו, כי בדרך כלל באים, זה טכניקה, ורגש, שמים אותו בצד כדי לקדם טכניקה. פה לא יכולנו לעשות את זה וסליחה שהארכנו בדברים האלה.

תודה רבה.

מה שהיה לי טוב בתוך המשפחה שיכול להיות שזה חסר במקומות אחרים, ששכר הלימוד, האחים שלי חילקו ביניהם ואני הייתי צריך את שאר ההוצאות. שכר לימוד, כשהייתי סטודנט הם חילקו ביניהם, כל השנים שלמדתי. הם חילקו את שכר הלימוד ואני הייתי צריך לעבוד בשביל המעונות, בשביל הפרנסה, בשביל כל שאר העלויות, נסיעות.

בערבית המרוקאית אומרים שיתומים מייד מזדקנים.

שמי מלי דהרי, אני עובדת באגף קצבת אזרח ותיק ושארים, מנהלת תחום בכירה.

למה זה מאוחד? מה הקשר בין א ל-ב?

האגף שלנו מתעסק בתשלומים עבור קצבאות אזרח ותיק, בין השאר גם עבור אלמנות, יתומים וגמלאות זקנה מיוחדות, אז לכן הצגתי את שם האגף.

לא, לא, בסדר. זה גם ביטוי של מדיניות המשרד.

קודם כל אני מייצגת באמת את האגף שלנו שמשלם קצבאות לפי השיעורים שנקבעו על פי החוק. רציתי להתייחס לנתונים שהציגה הדס. כשאת מציגה נתונים, צריך לדייק בנתונים.

קודם כל אני מברכת על המעמד הזה של ההכרה של היתומים במדינת ישראל. כפי ששמעתי, באמת כואב הלב ששונה המעמד של מי יתום שנמצא במשרד הביטחון לעומת יתום שמקבל קצבת שארים, אז זה בראש ובראשונה ואנחנו גם נשמח לכל העלאה שתהיה.

מה שרציתי באמת להעיר זה לגבי שיעורי הקצבה. אני לא מתחום השיקום, אני לא מתחום המחקר ואני לא מנפגעי עבודה שיש לנו גם יתומים שמקבלים קצבאות תלויים מנפגעי עבודה, ואני לא מנפגעי איבה, שיש לנו גם יתומים שמקבלים מנפגעי איבה, אז לכן אני מייצגת את מה שאני עוסקת, לכן רציתי לדייק.

באגף שלך אתם מקבלים הרבה תלונות או הרבה בקשות הבהרה?

קצבאות השארים הן קבועות על פי החוק.

זה אני יודע, אבל חוץ מהתשלום הטכני שאתם עושים לפי החוק, אין לי טענה, אוי ואבוי אם זה היה אחרת, אבל אני שואל האם לאגף שלכם יש תלונות, יש בבקשות לבירור, יש יתומים שאמור להגיע להם או הם צריכים איזה שם שאני שונא לבטא אותו?

לא. אין מצב כזה כי אנחנו ממצים את זכויותיהם של כל היתומים והאלמנות.

ואין תלונות על טיפול ביתומים?

היו טענות לגבי ילד לומד עד גיל 20 והיה תיקון חקיקה ב-2017 - - -

כן, במקרה פה.

נכון, שילד יתום עד גיל 20 גם שלומד בישיבה גבוהה יכול לקבל קצבת שארים. הורחבו גם המוסדות שיכולנו לשלם עד גיל 20.

ועשינו את זה רק ללומדי ישיבה? לא עשינו את זה לכל הלומדים?

לכל הלומדים. בארץ זה מוסד שהוכר על ידי משרד החינוך ויש את המוסדות שרשומים בסעיף בחוק. אז זו הייתה ההרחבה שהייתה ב-2017 וזה גם הורחב לילדים שמקבלים קצבאות תלויים, כי זה רק היה מיוחד למי שמקבל קצבת שארים.

ב-2010 הייתה העלאה של שיעור הקצבה גם לאלמנות וגם ליתומים. מ-2010 ועד היום לא הייתה העלאה לקצבאות שארים ולא ליתומים, אז יש לנו אבחנה בין שהורה הוא מקבל קצבת שארים מכוח המנוח, ששיעור הקצבה כפי שאמרת עבור ילד זה 720 שקלים כולל הוותק, אבל זה מכלול של כל קצבת השארים שאלמנה מקבלת גם עבורה וגם עבור היתום. יש ילדים יתומים שאין הורה שזכאי לקבל מכוח המנוח ואז שיעור הקצבה הוא שונה. אם יש יותר משני ילדים הם מקבלים באמת 720 שקלים עם הוותק, ואם יש ילד אחד אז הוא מקבל 11% שזה 934 שקלים עם הוותק. יש לנו מצב שלישי שזה מצב של יתומים משני הורים. יתומים משני הורים, קודם כל אין הגבלה במספר היתומים. כל יתום מקבל עד גיל 24 בהתאם למסגרת שהוא נמצא, זאת אומרת לא יקבל עד גיל 24 בתנאי שהוא נמצא במסגרת מסוימת ולא עד גיל 17 ולא עד גיל 21. אם הוא ילד בצבא סדיר הוא יכול לקבל עד גיל 24 כל עוד והוא נמצא - - -

ואם הוא סטודנט?

הוא לא מקבל.

יש יתומים משני הורים, כל ילד מקבל מכוח כל הורה, והם מקבלים 934 שקלים עם תוספת הוותק המגיעה.

בנוסף לקצבאות השארים שמשלם הביטוח לאומי עבור אותם יתומים, יש גם דמי מחיה, שילד שלומד בתיכון מקבל בנוסף לקצבת השארים גם דמי מחיה.

רק למי שמגיע לשכר של 11,000 ומשה ושקל.

זה כפוף למבחן הכנסה של ההורה. ברור, יש תנאים. יש תקנות. רוצים לשנות? בבקשה, אין בעיה, אז רק אני אומרת את העובדות שקיימות.

מלי, אנחנו לא באים בתלונות, אנחנו רוצים לדעת נתונים.

אז לכן אני אומרת שכדי לדעת את הנתונים צריך לשבת עם איש מקצוע ולהציג אותם נכון.

בנוסף, כל יתום מקבל גם מענק בר מצווה ללא קשר לדת.

בר מצווה או גם בת מצווה?

בר מצווה ובת מצווה.

כמה הוא מקבל? כמה עולה בר מצווה בישראל היום?

5,855 - - -

5,000 - - -

מי עשה בר מצווה ב-5,800?

5,855.

ואם הוא רוצה עם תפילין ברמה גבוהה אז הוא הולך לחפש.

אז נכון שהעלאת הקצבאות, מדובר בהעלאת קצבה לא רק ליתומים, נניח גם לאלמנות, כי אם זה רק ליתומים אז זאת אומרת שבעצם זה גם שולי.

אנחנו נשמח כל דבר שיהיה אם האוצר יאשר את זה. אין בעיה.

תפקידנו לשכנע את האוצר.

עוד חבר רצה?

שלום, דן דיסין, אני הבן של הדס. אני הייתי בן 7 כשאבא שלי נפטר ואני פחות בא לדבר על הנושא הזה.

חבר הכנסת עבד אל חכים דיבר וזה עורר אותי קצת. כל הנושא של בתי הספר, אין היום ידיעה, לא שאני יודע. אין לי ידיעה בנושא אבל אין נהלים. אני למדתי בבית ספר קטן ביישוב קטן, אז המורים הכירו אותי, אבל היו הרבה מורים שלא הכירו אותי. אין דבר כזה שהם יודעים שאתה יתום. כמות הפעמים שהייתי צריך להסביר לאיזה מורה, אה, כן, מה אתה אבא שלך עושה? אבא שלי נפטר, היא די גדולה. זה לא רק זה. אימא שלי, אימא שהשקיעה בי רבות ועדיין משקיעה - - -

האם את מרשה לנו לשאול מה הוא עושה היום?

אני היום סטודנט ומקטלג בבית מכירות. אני חוקר ספרים עתיקים. זו עבודה מאוד מעניינת.

איפה לומדים דבר כזה?

לא לומדים. חוץ מזה אני סטודנט לכלכלה ומדעי המחשב.

הוא עובד כי אימא שלו לא יכולה להרשות לעצמה להחזיק אותו.

זה גם טוב לחיים לעבוד.

לא יזיק. תאמינו לי שלעבוד זו עוד מסגרת.

בכל מקרה, אימא שלי הייתה עובדת בחברה שהייתה עובדת הרבה עם אמריקאים. היא הייתה הרבה פעמים מסיימת לעבוד רק ב-03:00 בלילה, מה שאומר שבבוקר הילד היחיד שהיה צריך לארגן את עצמו וגם לפעמים את האחים שלו, זה אני.

אני לא בא ומתלונן חלילה, אבל כמות הפעמים שאיחרתי, נראה לי איחרתי לבית הספר יותר משהגעתי בזמן, אז מורים לרוב הכירו אבל אם היה מורה שלא מכיר, אז הייתי חוטף לפעמים על הראש וזה היה גם כשהייתי בכיתה ב או ג או ד וזה משהו שבית הספר כמוסד לא נתן לו מענה. כנ"ל אישורים לטיולים שנתיים. אימא באה הביתה נורא מאוחר והיא קמה אחריי, אחרי שיצאתי כבר, אז כמות הפעמים שלא הבאתי אישור לטיול שנתי היא גדולה מאוד. זה משהו נורא קטן, אבל זה משהו שקיים.

בישיבה התיכונית, הגעתי לישיבה תיכונית, לתיכון בפנימייה, אף אחד לא הכיר אותי. רק אחרי ארבעה חודשים המחנך לקח אותי לשיחה אישית. אחרי כמה דקות הוא אמר לי, רגע, אז מה אבא עושה? אמרתי, תראה, אבא נפטר, והוא לא ידע מה להגיד לי. הוא הרגיש לא נעים. אין מענה, אין ידע, אין ליווי.

ואנחנו נחשבים משפחה מוצלחת מאוד. ככה נראית משפחה מוצלחת יתומה מאב.

למה הדילמה? האם אתה רוצה שידעו עליך הכול?

האם יתומי צה"ל ויתומי טרור, יש להם דילמה כזאת?

יש, ודאי, אבל יש להם גאווה גם.

יש להם את הליווי אחר הצהריים.

אני אספר לכם משהו קצת להוריד את המתח המרגש הזה. זה לא דיון רגיל. אפילו אני אזכור את הדיון הזה מכל הדיונים שקיימנו.

בגיל 18 הייתי ראש מחנה של ילדים בסיכון בקזבלנקה, 1,500 ילדים. אני בן 18, אולי 19. הייתי ראש המחנה. זו אהבליות מוחלטת לתת לילד כזה אחריות כזאת. כשגמרנו וחזרנו, וזה מחנה במרוקו, זה לא כמו פה שלושה ימים ושלום על ישראל. זה היה שלושה שבועות. כשחזרנו כמובן מותשים, אני שומע מישהי שדופקת על הדלת של הבית שלנו ואימא פותחת לה ואומרת לה, מדאם, מה את רוצה? אימי דיברה עם אחרים בערבית, איתנו בצרפתית, ואז הגברת לא ידעה ערבית, אז היא אמרה, אני מחפשת משה אלאלוף, אז היא אמרה, איזה? יש לנו שישה, אז איזה היא בוחרת, אז היא אמרה, אלי. אלי זה לא משה, זה - - -, אז היא אמרה, לא, אבל הוא עכשיו ניהל את המחנה.

היא הקימה בית יתומים בקזבלנקה. היא הדודה של שר החינוך לשעבר יצחק לוי, והיא אמרה שהיא רוצה שאני אבוא לנהל בית יתומים, אז אימא שלי, אני שומע אותה אומרת לה, לכי, לכי, הוא בעצמו יתום. הוא ילך לנהל בית יתומים? זה התפקיד הראשון שהיה לי בחיים בתחום של הרווחה, אז אני מבין כל מילה שאתה אומר.

אצלנו מי שהיה אחראי להעיר בבוקר, להכין, ואותי שכחו, עד גיל 9 הייתי בחדר, לא שלחו אותי לבית ספר, זו אחותי מריז ז"ל שהיא אמרה לי יום אחד, בוא, בוא אני אקח אותך, אני ארשום אותך אצל מנהל בית הספר, שבשבילנו זה היה חצי אלוהים כזה, מפחיד, אז אני מבין, אתה גדלת מהר מדי, כמעט בלי ילדות הייתי אומר, אבל עם תחושת אחריות. הייתי קונה אותך בכל תפקיד בעולם בגלל יכולת לקיחת האחריות שלך.

כבוד היושב-ראש, הילד שהוא בתיכון זה שונה, אבל ילד שהוא בכיתה א, שהמורה או המורה שלו אומר לו, אל תבוא מחר בלי אבא, זה הכי קשה לילד. המשפט הזה הוא הכי קשה לילד שהוא קטן, שהוא גם תקופה קצרה אחרי היתמות.

אני הייתי עשר שנים, אף פעם לא אמרו אבא או אימא, אמרו הורה.

עדיין כשהבת שלי צריכה להירשם לאיזה חוג והיא לא מצליחה לעבור בשדה של הרישום - - -

אז אני רוצה להגיד לך שאפילו בצבא היה טופס עד שאנחנו החלפנו, ממש לפני שנתיים, שהיה כתוב שם האב והחלפנו את זה להורה, והיום כמעט כל משרדי הממשלה, בעיקר אחרי שהחלפנו את זה לפני שנתיים-שלוש, מחויבים לכתוב הורה, לא אב ולא אם. דרך אגב, אם יש טפסים, אתם יכולים להעביר לנו ואנחנו נחליף. עשינו את זה בכל מקום.

יש לי אילוץ שהוא הצלצול של השעה 11:00, חייבים לסגור את הישיבות של הוועדות והייתי רוצה להגיע לסיכום, ברשותכם, אז בואו נתמקד.

סיימת?

כן, סיימתי.

תודה. כן, גברת.

קרצר ארנה מעמותה פרלמנטרית לזכר השואה.

מדינת ישראל כשהיא קמה, היא קלטה הרבה מאוד יתומי השואה. האם מישהו חקר מה קרה איתם? בשנת 1957 בהסכם השילומים עם גרמניה החליטו שניצולי שואה זכאים ללימודים אקדמאיים, מימון. הרבה לא ידעו. רק לפני כ-13 שנה גילו וזה היה מאוחר מדי.

במדינה שלנו באופן כללי הייתי מציעה, היות וגם אני, וכל הכבוד לכם, גם אני בת לניצולי שואה שלא זכו ללמוד. עשו את כל המאמצים שאני ואחי נלמד, וגם את ילדיי גידלתי, לימודים, לימודים, לימודים כפי שלנין אמר. בכלל, כל הכבוד שביטוח לאומי נותן, אבל הייתי מציעה שהילדים שלכם יזכו ללימודים חינם. להוציא את זה, לא שביטוח לאומי ישלם, שתהיה קרן לילדים האלה לתת להם. זה העתיד של המדינה שלנו ולא משנה איזה ילד, מאותה יכולת או משהו. תנו לו את האפשרות ללמוד, תנו לו את הבסיס ואת היתר לאט-לאט. תודה רבה.

תודה לך. לא ידעתי איך את הולכת מילדי השואה לזה, אבל החיבור מדהים. תודה לך, גברת.

במיוחד שמדובר בילדים באמת עם פוטנציאל תרומה למדינה ולחברה, גבוה, ואתם הדוגמא.

ודאי. אני ברשותם אנסה לסכם וזה לא סיכום היסטורי, זה סיכום טכני לישיבה הזאת שיחייב אותנו להרבה מאוד מהלכים נוספים, וכפי ששמעתם, כל חברי הכנסת שישבו, ובוודאי נעניין גם נוספים אם ירצו, מוכנים להירתם.

א, אני מודה לכם ולחברי יהודה שביקש לצאת לכמה דקות, על הדיון הזה, על זה שאפשרתם לנו לקיים דיון כזה ובאמת ננסה לא לאכזב. בכל מקרה זה תהליך. בחירות זה באוויר. זה תהליך שיכול להימשך גם אחרי הבחירות. יש רצף בדרך כלל. בוודאי יהיו הרבה חברים שיישארו פה, לא כמוני.

הוועדה הזאת חייבת אותך להמשיך בזה.

אוקי. אנחנו ניקח בשם הוועדה את העבודה של הממ"מ וכפי שאמרו לנו, עד סוף ינואר אנחנו נקיים דיון שני עם הנתונים של הממ"מ.

דבר שני, אני ממליץ ואני מבין שזה יהיה בהסכמת החברים, אנחנו ננסה לבנות הצעת חוק שמאגמת את הנושא של היתומים האזרחים, לא אלה שמטופלים מסיבות כאלה ואחרות, אלא שאינם מטופלים מסיבות אזרחיות. היועץ שלי ירכז את הצוות יחד אתכם והנציגים של חברי הכנסת, נועם הס שכרגע פשוט לכמה ימים הוא במילואים. כשיחזור זה הנושא שלו. הוא גם מכין לי את המסמך הזה שכולל את כל נושא הקצבאות. זה מסמך מאוד חשוב. נשמח שאנשי הביטוח לאומי יבדקו אותו ותפיצו אותו ביניכם בלי שום בעיה.

אנחנו גם נביא לצוות הזה שיטפל בהכנת החוק, נציגי המשרדים הרלוונטיים שציינתם, חינוך ראשון, כי זה רוב הזמן של הילד, אני מקווה, רווחה ובריאות, בעיקר במרכיב של בריאות הנפש.

אנחנו גם נחפש את המקומות שבהם יכולים לתת מעמד מיוחד ליתומים. אני זוכר בילדות שלי היה לי כרטיס 75% הנחה לרכבת מרוקו. לא שנסעתי הרבה אבל הייתה לי גאווה עם התמונה שלי. זו התעודה הראשונה.

ציינתם את הנושא של המשפחות מול הוצאות ארנונה, זה ברור, הנושא של משפחות יתומים בנושא הדיור, אז כל זה, כל אחד ואחד מהנושאים שהעליתם, אנחנו נתמודד איתם.

מה שאפשר לעשות טכנית כמו לבקש חוזר מנכ"ל ודברים מסוג זה ממשרד החינוך - - -

טיפלנו.

את ממשרד החינוך?

כן.

אני מבקשת רק שחוזר מנכ"ל לא יגיע פתאום עכשיו, אלא שתהיה חשיבה.

החוזר צריך להיות אחרי שולחן עגול.

כל הנושא של בחירת המוסדות בגלל מצב של היתומים שהם חייבים לצאת מהבית ולהיות במסגרות חוץ-ביתיות, חייבים להתמודד עם זה בבניית תהליך מאוד מסודר ורגיש, כי לא היינו רוצים שישלחו ילד מבלי שזה קרוב לבית. ישלחו אותו למוסדות שיתמכו בגישה לילדים היתומים המיוחדים, וזה בעיקר מופנה לנושא של הרווחה שיש שם ערב רב חיובי של זה.

עוד חודשיים יש ועדה?

אנחנו הצענו הקמת צוות שיטפל בהצעת חוק בעניין הזה, שירוכז על ידי הנציג שלי והנציגים של כל אחד. מי שירכז, אמרתי, זה נועם הס.

אני שוב מודה לכם ותסלחו לנו שגם החלק האישי שלנו בא לידי ביטוי, אבל זה ביטוי להזדהות והערצה לתפקיד שמילאתם אתם, המשפחות של האמיצים, שהגדלתם את עצמכם.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:59.