פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/11/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 732
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י"ט בכסלו התשע"ט (27 בנובמבר 2018), שעה 9:35

שיח ישיר על התאבדויות במערכת החינוך

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
מירב בן ארי
מאיר כהן

ג'מעה אזברגה

ד"ר יוכי סימן טוב - מנהלת היחידה למצבי משבר, חירום ואובדנות, משרד החינוך

ד"ר חוה פרידמן - מנהלת אגף פסיכולוגיה, שפ"י, משרד החינוך

תמי אומנסקי - מנהלת תחום חינוך, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, מוקד 105, משרד החינוך

ד"ר אלה שראל - חוקרת ומדריכה ארצית, משרד החינוך

מירב רחבי - מפקחת על הייעוץ בחינוך ההתיישבותי, משרד החינוך

רחל אברהם - מדריכה ארצית ביחידה למצבי משבר, חירום ואובדנות, שפ"י, שרד החינוך

זמירה בן יוסף - מנהלת בית החינוך "נופי הבשור", משרד החינוך

פבלו רבינוביץ - מחנך כיתה ט', בית ספר "נופי הבשור", משרד החינוך

פרופ' גיל זלצמן - יו"ר המועצה הלאומית לאובדנות, מנהל בית חולים גהה, משרד הבריאות

יעל פומרנץ - סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

ליאורה רמון - מפקחת על צוותים טיפוליים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

עמיר גפן - מנהל תחום מניעה וקהילה, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת 105, המשרד לביטחון פנים

גיל רביב - סגן מנהל מערך ברה"ן ארצי, קופת חולים מאוחדת

גלעד בודנהיימר - מנהל שירותי בריאות הנפש, קופת חולים, מחוז ירושלים

פרופ' ענת קלומק - ראש התוכנית הקלינית, בית ספר לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה

לירון אשל - עורכת דין ועובדת סוציאלית, המועצה לשלום הילד

אבשלום אדרת - יושב ראש עמותת "בשביל החיים"

נועה קרן ברכה - חברת הנהלה, עמותת "בשביל החיים"

פרופ' חגי חרמש - עמותת "בשביל החיים"

הילי ברכה - מתנדבת בעמותת "בשביל החיים"

מיה ברכה - מתנדבת בעמותת "בשביל החיים"

זאב גולדבלט - מנכ"ל, פורום ועדי ההורים היישוביים

דורית לוין - מנהלת מרכזי סיוע למשפחות אובדן מהתאבדות

חזקי פריד - מגן דוד אדום

דניאל חן - נציג, מועצת התלמידים והנוער הארצית

לירן חדד - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

ליאם סיגלוביץ' - תלמיד כיתה ט'

אופק מעודד - תלמידת כיתה ט'

צליל יחזקאל



ענבל גנזל



מתן צדיק - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג/ת את הסתדרות המורים

מאיר אסרף - שדלן/ת (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג/ת את הסתדרות המורים

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

שיח ישיר על התאבדויות במערכת החינוך

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. אנחנו מציינים היום בכנסת את היום למניעת אובדנות בסדרת דיונים בוועדות שונות. עמותת "בשביל החיים" פעילה כל השנה בנושא הזה, גייסו אותי לעמוד בראש השדולה הפרלמנטרית בכנסת למניעת אובדנות.

אני תמיד חי בתחושה שאני לא עושה מספיק בשדולה בגלל העיסוקים שלי כיו"ר ועדת חינוך, אבל הם התעקשו. מזל שהם פעילים, אז הם קצת דוחפים אותי מאחור כמו במסע אלונקות לאלה שמתקשים לסחוב.

לצערי הרב אני לא יכול לבשר בשורות במאבק שלנו לחידוש או החזרת התקציבים לתוכנית הממשלתית. אם התוכנית הממשלתית התחילה ב-55 מיליון ₪ ועומדת היום על 10 מיליון ₪, יש בזה אמירה חדה, ברורה של נודניקים, זוזו לנו מכאן, אנחנו הולכים להוריד את הנושא מסדר היום, והיה, לא יהיה. אני אסביר לכם למה היה, לא יהיה, לא בגלל שאני יו"ר השדולה או בגלל שיש עמותה שנקראת "בשביל החיים".

רק לסבר את האוזן, תשמעו את הנתונים האלה היום כמה וכמה פעמים אבל חייבים לומר אותם. במדינה שמספר ההרוגים בעקבות מקרי אובדנות הוא יותר גדול ממספר ההרוגים בתאונות הדרכים, אין מציאות כזו שלא תהיה תוכנית ממשלתית. אנחנו לא מתחרים בשכול ולא מנסים גם לומר מה התקציב של המועצה הלאומית למניעת תאונות הדרכים לעומת תקציב התוכנית הממשלתית. לא מנסים לומר כמה פעמים אנחנו שומעים ביום על תאונות דרכים וכמה פעמים שומעים בכלל על ניסיונות או מקרה של אובדנות ממש.

לסבר את האוזן, יש מחלוקת. אני יודע על נתון של כ-3,500 ניסיונות. נציגת משרד הבריאות בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כשפתחנו את היום בדיון הראשון שם, קלטתי את הראש שלה והיא סיננה בין השפתיים, 6,000. לא יודע, יכול להיות שכן. יכול להיות בהגדרות משתנים, אבל גם 3,500 ניסיונות התאבדות הם חמורים. זה ניסיונות שצריך לטפל בהם. זה לא היה ניסיון, כשל ונגמר אלא צריך לטפל בהם. זה שאחד מכל חמישה מבני הנוער מנסים או מדברים על אובדנות, זה תמרור אזהרה מהבהב, זועק.

בהינף קולמוס או בהחלטות בכנסת מצליחים לדבר על מאות מיליונים, על עשרות מיליונים. ניקח את הרפורמה של הצהרונים, כמעט מיליארד ₪, קייטנות של החופש הגדול, כמעט חצי מיליארד ₪, אז מה שמייצר כותרות, משקיעים בו, מה שלא מייצר כותרות, לא משקיעים בו? אין עניין של עיקר וטפל? אני מתפלא על אותם משרדי ממשלה, וזה באיגום משאבים. אני לא מזלזל בשקל. להעמיד את התוכנית הלאומית היום על 10 מיליון ₪ זה לומר לה, תגוועי מאליך. אין לנו את האומץ לחסל את הסעיף התקציבי, אבל ניתן לו לגסוס ולמות. לא יהיה. צריך להקים קול זעקה. אני כולי תקווה, אמרתי בדיון הקודם.

אתמול קיימתי דיון על האסון בנחל צפית, אז מהדורות החדשות אתמול והיום מדברות וכותרות. כולי תקווה שבאותה תהודה, באותה רמה התקשורת תרים את הנושא הזה, ואני קורא להם ואני גם מבקר אותם באותה נשימה. לא יתכן שגחמות של פוליטיקאים כאלה ואחרים יקבלו שעות מסך שהם משאב ציבורי, ונושא שמדבר על חיי אדם, על משפחות שלמות שצריכות ליווי ותחזוקה, סליחה שאני משאיל את המילה הזו, תחזוקה, אין לי ביטוי יותר טוב, תחזוקה שוטפת, אנחנו לא מסוגלים לתת אותה. אני מקווה שהיום אני אשמע תשובות ברורות גם ממשרד הבריאות, גם ממשרד החינוך, גם ממשרד העבודה והרווחה, כי אם משרד הבריאות מקצץ ומשרד החינוך יושב בשקט, הוא שותף לקיצוץ. אם משרד הבריאות מקצץ ומשרד העבודה והרווחה שותק, אז הוא שותף לקיצוץ. הייתי שר, אני יודע איך מנהלים מאבקים. גם ב-15 שנותיי בכנסת אני יודע איך מנהלים מאבקים גם על אגו ויודעים להשיג תקציבים. זה לא כסף גדול ואני לא מזלזל באף שקל.

סליחה שפתחתי את היום הזה בתוכחה עצמית, אבל אין ברירה, אם לא, אני חוטא לתפקידי. אם לא, אני חוטא לנושא הזה. אנחנו נפתח את הדיון. הבנתי שנמצאים איתנו בית ספר מחבל אשכול. קודם כל ברואים הבאים לשכנים שלי, לא רחוק מכם, שאתם מוצאים זמן גם לזה. הבנתי שאתם מתעסקים בזה בבית הספר, אז נשמע מכם גם כן בהמשך הדיון.

אני אחרוג ממנהגי, אני אשאיר את משרדי הממשלה בסוף. אני אפתח קודם כול באורחים שלנו כאן, אני רוצה שבית הספר יפתח.

אני זמירה, מנהלת בית הספר. לפני שנתיים בדיוק חווינו בבית הספר אובדן של תלמיד. מבחינתנו זה היה רעם ביום בהיר, מכה כל כך קשה שעד היום אני כמנהלת מרגישה את הכאב. עברו שנתיים, ולא רק את הכאב אלא גם את תחושת הסיכון, כי בדרך כלל מי שעושה את הצעד הזה, אז זה יכול לגרום גם לילדים אחרים לפעול כך. יש לנו הרגשה מאוד קשה של החמצה ואני חייבת לומר שבית ספר של לפני המקרה ובית ספר של אחרי המקרה זה לא אותו בית ספר. זו מכה ממש קשה.

כל מנהל שחווה התאבדות של נער יודע על מה אני מדברת. כשקיבלתי את ההצעה להשתתף בפיילוט של התוכנית, שמענו גם את השם של ה"בוחרים בחיים", מדברים עם תלמידים, אז הסכמתי מייד. היה ברור שהמסר הזה נותן הרגשה שזה נכון ושאנחנו חייבים לתת לתלמידים כלים להתמודדות. לנו זה נתן הרגשה, היינו בתוך עיסוק של אפלה, סוג של חשש, סוג של פחד והתוכנית הזאת נתנה לנו הרגשה שזה הכיוון הנכון, שזה משהו שייתן לנו ביטחון כי אנחנו לא בחוסר אונים אלא בהתמודדות.

התוכנית מראה לנו המבוגרים שאין חשש לדבר על אובדנות, זאת אומרת שצריך להגיד את הדברים, לשים אותם על השולחן, לדבר עם הילדים. אתם עוד מעט תשמעו אותם ותראו מה זה עשה. דיבור ישיר, בוגר, מקצועי עם מתגברים יכול להציל חיים וכבר בתחילת התוכנית ראינו את זה. ביום הראשון כשעשינו את השאלון, כבר צפו ילדים, כבר הזמנו הורים. הם טיפלו בנושא הזה וראינו את העבודה כבר מהיום הראשון של התוכנית.

כל התוכנית לא עוסקת באובדנות, היא עוסקת במקור הכוח ואיך אנחנו נותנים לילדים את טעם החיים, נותנים להם משאבי התמודדות פנימיים, חיצוניים. הם לומדים לשתף ברגשות, הם לומדים לשתף בפחדים. הם מקבלים ידע בסיסי על דיכאון, על אובדנות והם לומדים להיות שומרי סף.

אני יכולה לתת אפילו דוגמא. אתם יודעים שגיל ההתבגרות הוא גיל מאוד בעייתי, מתלבטים על משמעות החיים. זה יכול להוביל גם למקומות לא טובים. אני יכולה לתת דוגמא שהיועצת של בית הספר סיפרה לי שמהכיתה הזאת שעשינו בה את התוכנית, תלמיד עבר בחצר וראה ילד מהשכבה עם דמעות בעיניים, עצוב. הוא אמר לו, אתה יודע מה, אני רואה שאתה עצוב, בוא איתי ליועצת. כשהוא הגיע אליה, הוא אמר לה, את זוכרת שדיברנו על זה בתוכנית? אז הצעתי לו לדבר איתך, והיא אמרה שבאמת עלו על משהו וטיפלו. פשוט בשטח זה עובד.

אחד הדברים היפים זה שבשנה שעברה עשינו את הפיילוט והיום היועצות לקחו את זה, זאת אומרת, יש לנו גם שני פסיכולוגים שעוסקים בנושא. הם נמצאים איתנו ביום של השאלון, הם ישר מטפלים בילדים.

הפסיכולוגים הם של בית הספר?

השפ"ח צמוד אלינו ופסיכולוגים של בית הספר.

הם עובדים משרה בבית הספר?

תשמע, עוטף עזה.

אני תיארתי לעצמי. הלוואי והיינו משופעים ברחבי הארץ בתקנים.

אחת המצוקות הגדולות בבתי ספר זה שאני ברוב בתי הספר מוצא יועצת בחצי משרה ופסיכולוג שמגיע לארבע שעות שבועיות. הטוב הזה חסר במקומות אחרים.

כן. הם גם קרובים פיזית, כך שזה עובד.

אני אגיד כמה מילים לסיכום כדי לאפשר הלאה. לא סתם קמה בארץ התוכנית הלאומית. אתה דיברת על מספרים, דיברת על המשמעות של העניין. זה צורך ממשי. "בוחרים בחיים" זו תוכנית מצילת בחיים, חברים. זו פשוט מצילת חיים. נותנים כלים קריטיים לסיטואציות קריטיות. אסור להשאיר את המצוקה הזאת ללא מענה. אני יכולה להעיד שאצלנו זה נתן לנו איזושהי במה לאור האירוע הקשה שהיה לנו, עם תחושה שאנחנו יכולים לעשות משהו ויכולים להציל חיים.

טוב, אני המחנך של הכיתה.

תציג את עצמך.

פבלו, מחנך כיתה ט'.

איפה זה?

באשכול, "בנופי הבשור".

פבלו, מאיזה יישוב אתה באשכול?

אני כרגע בקיבוץ רעים.

למעשה זמירה סיכמה את הכול. אני פה 25 שנים מחנך. אני קצת מהשטח אדבר. זו פעם ראשונה בתוכנית הזאת שאנחנו מדברים על התאבדות. אנחנו אף פעם לא העזנו לדבר עם התלמידים האם מישהו חשב פעם או שעבר לו בראש. כלום. רק אם הייתה בעיה, אז היינו מטפלים.

גם כששמענו, עשינו את עצמנו לא שמענו.

לא בגלל שלא רצינו, כי פחדנו שאולי לא יהיו לנו כלים, ולכן פה זו הפעם הראשונה שהדברים על השולחן. אנחנו למדנו שלפחות 50% מבני הנוער, חולפת להם איזו מחשבה כלשהי, וברגע שעשינו את שאלון הפתיחה, קיבלנו את ה"בום" מול העיניים, כי שלושה ילדים ניסו במעשים לעשות משהו, ואז זה היה יום קשה. קראנו להורים, דיברו שם פסיכולוגים. היה יום מאוד קשה אבל טוב שעלינו על הדברים האלה, כי מי יודע מה אם לא היינו עולים על זה.

החוזק של התוכנית, שילדים היום לא פוחדים לדבר. הם יודעים שגם אם חולפת להם מחשבה במוח, אז זה בסדר וצריכים לשתף ולדבר על זה. הכי חשוב פה זה שומרי הסף, שילדים היום עם עיניים פקוחות. למדנו על סימנים שיכולים להעיד אולי על מצוקה והם שומרים גם אחד על השני וזה הכי חשוב.

אז בואו נשמע איך הם עושים את זה.

בבקשה.

אני אופק, תלמידה של פבלו בכיתה ט'.

אני חייבת להוסיף שהתוכנית עצמה נורא מגבשת את הכיתה מבחינה שאפשר לסמוך יותר על חברים לכיתה ושאפשר לפתוח יותר דברים אישיים וגם זה נותן לנו אמצעים להתנהג עם זה ולטפל אם אני רואה נגיד מישהו במצוקה.

אני ליאם סיגלוביץ' מקיבוץ מגן, תלמיד של פבלו.

התוכנית בעצם לימדה אותנו כל מיני כלים איך לעזור לילד שאנחנו מזהים שהוא בעצם חושב על אובדנות, מרגיש אובדנות. זה בעצם נתן לי כלי גם איך לעזור לאחרים במצב כזה וגם איך לעזור לעצמי אם אני חש באובדנות, אז אני יודע שיש אנשי מקצוע שאני אוכל לפנות אליהם והם בעצם יוכלו לעזור לי, להיות איתי בעצם במשבר הזה.

ליאם, מה הסיבה הנפוצה, מהניסיון שלך, שחולפת כזאת מחשבה אצל ילד בכיתה ט' או ילדה בכיתה ט' או ב-י'.

לדעתי בדרך כלל זה משבר חברתי כלשהו שקורה. זו לא סיבה אחת. גם דיברנו בתוכנית שזה כמה וכמה סיבות ותמיד יש את הסיבה הזאת, מה שנקרא, הקש ששבר את גב הגמל, שתמיד היא האחרונה ובגללה עושים את המעשה, אבל תמיד יש עוד כמה סיבות מאחוריה.

אתה מרגיש שאתה יכול לבוא לבתי ספר אחרים ולהדריך מורים איך להיות שומרי סף? אתה לא חייב לענות, זה בסדר.

אני מאמין שמורים שלא נחשפו, יכול להיות שיש לו באמת כלים.

יש להם כלים. מה שחשוב, לסיום, זה שבתוכנית הזאת לא מדברים כל הזמן על התאבדות, מדברים על מקור הכוח, מאיפה אנחנו מוצאים אותו, ובכיתה כל השנה היה לנו את כל הדברים הטובים של החיים, מוסיקה, ספורט, ריצה, אוכל. כל זה מול העיניים שלהם.

אני רוצה להוסיף, אם יורשה. מירב, אני העברתי את התוכנית בשנה שעברה ואני היום מפקחת על היועצות בחינוך ההתיישבותי.

אני רוצה להוסיף בנוסף לכל הדברים החשובים שנאמרו, שבשנה שעברה היה פיילוט של כיתה אחת שהועברה בה התוכנית, ובמהלך כל השנה הוכשרו היועצים בבית הספר. היום התוכנית הזאת מועברת לשכבה שלמה. היום בית הספר כבר מדבר את השפה, מבין את המשמעות. נעשתה הכשרת שומרי סף לכל צוות בית הספר. התוכנית היא חלק מכל תהליך חינוכי שנעשה בבית הספר וזה משהו שהוא מאוד משמעותי.

היות ואת מפקחת, יש לך עוד בתי ספר. מה קורה בבתי ספר אחרים, והתמזל מזלם וכאן אני רואה שיש צוות מורים ותלמידים שהם יוצאי דופן.

התמזל מזלם בדיעבד בגלל מקרה אובדנות.

כשאני אומר התמזל מזלם, אז בכל אופן הם פיתחו איזה מיומנויות שמשנות את חיי בית הספר. מיומנות כזאת יכולה להביא את בית הספר למקומות אחרים.

במקומות שאין את זה, האם יש היום, היות ואני הייתי ממייסדי התוכנית כשר רווחה, ושר החינוך ושרת הבריאות, אנחנו אז דיברנו על כך שהצלחות מהסוג הזה, מייד נשכפל אותן ולא לחכות לתקציבים, ואם כן זו בעיה של תקציבים, אז להילחם על התקציבים האלה, כי פה זאת ההוכחה הטובה ביותר בעולם למה תוכנית או למה אירוע מזדמן טראגי ככל שיהיה, מוביל לשינוי בחיי בית הספר. האם אתם את זה לקחתם לפחות בחינוך ההתיישבותי והצלחתם לשכפל את זה?

אני בשנה שעברה העברתי את התוכנית כמדריכה ביחידה למניעת אובדנות. אנחנו כמובן עובדים עם היחידה בתוכניות נוספות ביחידה, בשביל לנסות באמת להגיע לכמה שיותר בתי ספר, אבל זה דורש באמת הדרכה מאוד משמעותית בתוך בתי הספ, וכמה שיותר בתי ספר ישתתפו, אז אנחנו צריכים עוד מדריכים ועוד אנשים שבעצם מחזיקים את התהליך no line.

אתם צריכים עוד כסף. תגידי.

צריכים עוד מדריכים, עוד כסף ועוד תקציבים.

בסוף נסכם. עמותת "בשביל החיים".

אבשלום אדרת, יושב ראש עמותת "בשביל החיים" שהוקמה כבר לפני 18 שנה למניעת התאבדויות ולתמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו.

אנחנו מלווים את התהליך שמשרד החינוך עבר במשך עשר השנים האחרונות בנושא הזה. ללא ספק נעשתה פה מהפכה. ממצב שבו באמת כבר מדברים על זה ובמקרה הטוב אולי שהיועצת תדע על זה ואיכשהו תדע לטפל בדברים, למצב אחר כך שהסגל צריך לדעת על הדברים, למצב היום שהתוכנית "בוחרים בחיים" מדברים ישירות עם התלמידים, לא מתביישים, לא מפחדים, שמים את זה על השולחן.

כל כך עצוב לי שבית ספר גדול במרכז תל אביב, אנחנו רצינו שכיתות ט' יגיעו לכאן לישיבה הזאת וישמעו את הדברים האלה ובית ספר לא הסכים, ואני לא אכניס אתכם לכל הסאגה שהייתה, אבל זה מאוד סימפטומטי שתלמידים ומורים ומנהלים עדיין לא במודעות לעניין הזה, וכאן יש שינוי תודעתי עצום שאנחנו צריכים לעשות. זה לא מספיק.

נכון שקודם כול צריך תקציבים, כי משרד החינוך צריך את הכסף כדי להרחיב את התוכנית הזאת לכל בתי הספר. זה לא צריך להיות פיילוט, זה לא צריך להיות במשך שנה או שנתיים, זה צריך להיות דבר קבוע שנכנס למערכת הלימודים.

אני תמיד אומר, החלום שלי שעוד עשר שנים אף אחד לא יאמין שפעם לא דיברו על זה אף פעם. לא יאמינו. כמו שעכשיו אף אחד לא מאמין שפעם לא דיברו בכלל על נושא של זהות מינית או לא דיברו על נושא של הטרדות מיניות ועכשיו מדברים, זה על השולחן. זה לא גרם ליותר בעיות מהסוג הזה. להיפך, זה מנע הרבה מאוד פגיעות וזה נתן הרבה מאוד עוצמה וכלים לילדים לטפל בזה.

תודה רבה לילדים שהגיעו לכאן לשתף. זה לא פשוט.

רבותיי, להגיע מחבל אשכול, כדרומי אני אומר לכם, לדיון בוועדת הכנסת ב-09:30, באיזו שעה יצאתם? אם הם היו יוצאים ב-07:00 הם היו מגיעים ב-09:45 לפה.

באמת כל הכבוד שאתם משתפים אותנו, כי מה שאתם עברתם זה בדיוק החזון שלנו. זה מה שאנחנו היינו רוצים שכל ילדי ישראל יעברו כי זה ימנע התאבדויות. לא רק זה, זה ייתן חוסן לילדים כשהם הולכים לצבא אחר כך, כי בצבא הם יכולים לתפוס הרבה דברים. הבן שלי התאבד ממש בתחילת השירות הצבאי. הוא הספיק לשרת שלושה וחצי חודשים, נקלע למצוקה קשה מאוד ולמרבה הטרגדיה הוא חשב שהפתרון לבעיות שלו זה לקבור את החיים, ופשוט ברגע אחד סיים את החיים וגמרנו, נגמר כל העניין. זה פספוס נוראי. אני בטוח שאם הייתה תוכנית כזאת אז, אם אנחנו גם כהורים היינו יודעים את מה שאני יודע היום, יש סימנים למצוקה אובדנית שאפשר לטפל בזה, שאפשר לעצור את זה וצריך להתייחס לזה ולשים את זה על השולחן.

היום כל מי שעובר הכשרת שומרי סף יודע שאם אתה חושד שהבן שלך בסכנה אובדנית, לשאול אותו ישירות את השאלה האם יש לך מחשבה להתאבד? לא עלה על דעתי בכלל דבר כזה וגם היום כשאנחנו מעבירים הרצאות להורים, מסתכלים בפה פעור, מה, לשאול את הילדים שאלה כזאת? תיתן להם רעיון, אולי חס וחלילה הם יעשו את זה. בדיוק ההיפך. כשאנחנו שואלים שאלה כזאת, זה יכול להציל את הילד הזה, כי פתאום הוא הבין שהסוד הגדול הוא דבר שאפשר לטפל בו, אפשר לשנות את המצב. לא חייבים להגיע לפתרון הנוראי הזה.

קודם כול יישר כוח ליוכי סימן טוב.

שנשמע אותה בהמשך.

כן, נשמע אותם, ולחוה על כל העבודה המסורה, על השינוי שאתם התחלתם להכניס למערכת החינוך, ואתם יודעים שאנחנו אתכם להיאבק ללא לאות כדי שהתוכנית תתוקצב כמו שצריך כדי שזה יכנס באמת ברמה הלאומית, שתהיה תוכנית תוך שלוש שנים שכל בתי הספר בארץ מקבלים את התוכנית הזאת. זה אפשרי. יש לכם את היכולת, יש לכם את הידע, יש לכם את האנשים המצוינים שיכולים לעשות את זה וזה יעשה הבדל במדינת ישראל.

תודה. תציגי את עצמך.

שמי נועה, אני חברת הנהלת עמותת "בשביל החיים".

אחי התאבד לפני 16 שנים, שבועיים לפני שהבנות שלי נולדו. אני רק רוצה להגיד, זמירה, מה שאת עושה מעורר קנאה. אנחנו באולם הגדול כי היו אמורים להיות 50 תלמידים, שזה הכיתות של הבנות שלי. גייסנו תקציבים, גייסנו הסעות וברגע שהמנהלים שמעו על הנושא, נתנו ברקס. הם בשום אופן לא הסכימו להגיע לפה.

אם הם היו בפיילוט, הם היו מביאים גם את כל השכבה.

זה מה שמעורר קנאה. מה שאתם עושים זה דבר גדול, מרשים. הלוואי ובית הספר של הבנות שלי באמת היה נרתם לדבר הזה. כשאני פניתי למנהלת ואמרתי לה, האם היא יודעת שלפחות בכיתה של אחת מהבנות שלי היו שני ניסיונות התאבדות, היא אמרה לי - - -

אם הסטטיסטיקה מדברת על אחד מכל חמישה בני נוער - - -

אז זה מה שאנחנו יודעים כי אלה שתי חברות של הבנות שלי, אז היא אמרה לי, כן, יודעים. שם זה נשאר.

אני מקווה ששם יישאר ולא יהיה המשך.

איזה בית ספר זה?

לא משנה, בית ספר מאוד גדול מתל אביב.

בית ספר גדול עם מוניטין עצום.

מה הבעיה להגיד את זה פה? למה אתם משתפים פעולה עם המנהלת?

אחת מרשה, אחת לא, אז אני לא רוצה.

כל הכבוד לך. אני מבין אותך. הן לא צריכות לשלם את המחיר. אנחנו מכירים את החברה שאנחנו חיים בה. את צודקת.

הבנות שלי מתנדבות בעמותה במסגרת מחויבות אישית. אלה השעות שהן עושות בהתנדבות. באופן כללי, באמת הפרויקטים האלה של העברת המסר לנוער והשיח הישיר שאני עושה עם הבנות שלי ועם החברות של הבנות שלי, הוא חשוב מאין כמותו וחבל שתקציב, זה מה שרומס את הדבר הזה.

תודה. מישהו מהאוצר נמצא איתנו כאן? הזמנו אותם ווידאנו שהם יגיעו.

משרד החינוך, אתם רוצים להרחיב? תראו, אני אומר לכם לפני שמשרד החינוך ידבר. אם בדיונים הקודמים דיברנו על איזו תוכנית טובה, אני שמח שאנחנו התיישבנו על התוכנית של משרד החינוך. היו דיבורים על העדפה של התוכנית הבינלאומית. לעומת זאת משרד החינוך פיתח את הכלים ואני שמח שגם הנתונים מראים שזה מצליח ועובד. גם הפלטפורמה שמשרד החינוך בנו. איך אומרים? צרות אחרונות משכיחות את הראשונות.

להעמיד את התקציב של התוכנית הממשלתית על 10 מיליון ₪ זו פשוט פחדנות של אחד משרי המשרדים לחסל את התקנה הזו. הוא אומר לה, תגוועי ותמותי לבד. אנחנו לא ניתן. אני אומר שמשרדי הממשלה האחרים שלא זועקים ולא מוחים, הם שותפים לביטול. כנ"ל חינוך, העבודה, הרווחה והבריאות. זה שזה חונה בבריאות, זה יכול היה לחנות במקום אחר.

לי יש תחושה שההחלטה הייתה בתקופת הממשלה שאתה היית, כי שלושת השרים הנוגעים בדבר, היום "יש עתיד", כנראה מישהו חמד לו לנקות את זה, וזה חמור. מי שמכיר אותי, אני אומר כל מה שיש על ליבי. זה חמור מאוד. א', אני מעריך שערוץ הכנסת בחר לשדר את השידור הזה. אני קורא לערוץ הכנסת לעשות פולו-אפ כדי שערוצי תקשורת אחרים ירימו זאת. אנחנו לא נרפה, ביחד במאמץ משותף. מאיר, שר העבודה והרווחה לשעבר מגויס לנושא, היה בדיון הראשון, פתח, המשיך איתנו היום. יכול היה לעשות דברים אחרים. זה לא מובן מאליו. אנחנו נעשה הכול כדי שזה יחזור, אם לא ל-50 מיליון, בהדרגה, אבל יחזור. מסכים איתך, זה לא צריך להיות פיילוט. פיילוט, מעצם קיומו זה ניסיון ראשוני. ברגע שזה הצליח, צריך להיבלע ולהיטמע. זה צורך. הוכח שזה יעיל, הוכח שזה נדרש, ודבר שנדרש ולא נעשה, זה חדלון, אפרופו הדיון שהזכרתי אתמול, נחל צפית. בבקשה.

שלום, שמי יוכי סימן טוב. אני רוצה להודות לזמירה, לפבלו ולתלמידים המקסימים.

אני מקדם בברכה את חברת הכנסת מירב בן ארי. בבקשה.

באמת התרגשתי לשמוע. שמעתי את זה דרך מירב שהיא הייתה בצוות שלי עד הקיץ, את הדברים, ועכשיו שמעתי את זה ישירות וזה היה מאוד מרגש. תודה רבה לכם על הדרך שעשיתם ועל הכול.

נמצאות ד"ר אלה שראל ורחל אברהם מהצוות שלי שמובילות את "בוחרים בחיים", יספרו קצת יותר על הפריסה שקיימת. אני שותפה לכולם ברצון להרחיב את זה לכל הילדים בגילאי חטיבות ביניים - - -

את יודעת לומר לי, הנתח שלך בחינוך, מה העלות התקציבית שלו?

עד עכשיו אנחנו קיבלנו לכל הפעולות של משרד החינוך 6 מיליון ₪ למרות שביקשנו יותר.

כמה בתי ספר היום בפיילוט?

בפיילוט הראשון היו 10 כיתות, אחר כך זה גדל ל-20 כיתות והיום לנו כמעט 30 כיתות. הסיבה שזה לא התרחב עוד יותר, שקיבלנו הודעה שהתוכנית הלאומית נעצרה ואז מה שקרה, מבחינה תקציבית לא היה לנו עורף טיפולי, ואז אותם ילדים שיוצאים בסקר, אנחנו לא מצליחים לתת להם מענה. במקומות שהצלחנו ליצור, כמו למשל בפתח תקוה - - -

מה זה הודיעו לכם שהתוכנית נעצרה?

שהתקציבים לא עוברים. כל ילד שעולה היום במדינת ישראל בשאלון שלנו, כשהיה תקציב של התוכנית הלאומית, קיבל טיפול בתוך הקהילה ולכן זה מה שאפשר את העבודה הפרואקטיבית שלנו. אנחנו לא רוצים היום להגיע לתלמידים ולאתר אותם ובסוף שלא ניתן להם מענה.

אני בסיכום של הדיון אקרא לשר החינוך לתקצב את התוכנית, לפחות להרחיב את זה בהדרגתיות, רמה של מחוז, לאחר מכן עוד מחוז, עוד מחוז. הוא יכול בסדר הגודל שלו להתעלות ולומר בבוז לשרים האחרים, לא צריכים אתכם.

היה צריך לתרגם את החלטת הממשלה לחוק, לקבע את זה בספר החוקים ולהחליף את החניה ממשרד הבריאות למשרד החינוך.

אני מבקשת להתייחס.

בבקשה, תציגי את עצמך ותתייחסי.

חוה פרידמן, אני מנהלת את אגף פסיכולוגיה במשרד החינוך.

אני רוצה רגע להתייחס למהות של התקצוב, כי היה מאוד מרגש לשמוע על איך מדברים את הבחירה בחיים. זה באמת תהליך מאוד משמעותי. חשוב להבין שאנחנו מדברים על תוכנית לאומית ואנחנו מדברים על מודל דומינו. או שכולם יתייצבו אחד מאחורי השני ויגבו זה את זה גם ברמת המשרדים הממשלתיים וגם בתהליכים שמשרד החינוך מפעיל, אני אסביר את זה בקצרה תיכף, או שכולם יפלו אחד על השני. זה אפקט דומינו. המשמעות של הדומינו זה שבעצם מה שכרגע הוסבר במשורה, זה כדי שתהיה תוכנית שמדברים עם תלמידים, צריך שיהיה כמו שתיארה מנהלת בית הספר, צריך שיהיו שם יועצים, מדריכים ופסיכולוגים מטעם משרד החינוך כדי שילדים שיאותרו ברמות סיכון שונות, יקבלו מענה בתוך בית הספר בלי לשלוח אותם היום לתורי המתנה ארוכים במערכת של קופות החולים, למעשה בעקבות הרפורמה, והשירותים הפסיכולוגיים בתוך התוכנית, מקבלים עורף פסיכיאטרי, מה שאנחנו קוראים עורף ברה"ן מהמערכת הבריאותית. משפחות מטופלות על ידי מערכת הרווחה ועל ידי שירותים פסיכולוגיים, זאת אומרת יש כאן את הכפר כולו. זאת המשמעות של התוכנית.

אם הבנת ממני שכביכול משרד החינוך יפעל לבד, לא. אני אמרתי שמי שיתכלל את כל הפעילות זה משרד החינוך.

בעקבות הקיצוץ התקציב התוכנית חונה ב-84 רשויות.

אני שמעתי עכשיו נתון על 110 רשויות.

בקושי ב-84.

משרד הרווחה בטיפול המשפחתי שלו, את הגדרת את זה מצוין. את באמת הראית את המכלול של ישובים סביב שולחן עגול וכולם לוקחים אחריות וכל אחד בחלקו מטפל בזה הטיפול המיטבי, אין שום ספק.

אני יכול להגיד שבחים למשרד הרווחה, כי שם השר שהחליף אותי לא עצר את זה. הם עושים שם עבודה יפה מאוד.

זה פלח ספציפי של התערבות אחרי שהיה אירוע טראגי.

כשאנחנו הגדרנו את התוכנית, הגדרנו בדיוק את מה שגבירתי אמרה. זאת הייתה ההגדרה של התוכנית ולצערי הגדול חלק יצאו מהתוכנית, חלק התקדמו בתוך הפלח שלהם, וחלק כמו משרד החינוך שבעצם אני מציג את מה שאתה אמרת. אגב, הרעיון היה כשישבנו שלושת השרים, שמי שיוביל את זה זה משרד החינוך.

אז למה זה לא התקבל?

השאר זה רכילות.

אני עדיין חושבת שצריך לשים פה דגש באמת על כל המרכיבים הממשלתיים ששותפים.

אין ספק.

יש גם מעורבת של משרד הקליטה, כי הם מאתרים אוכלוסיית סיכון. צריך להסתכל על המכלול.

משרד החינוך נמצא בתהליך של רדוקציה זוחלת שהתחילה ב-8 מיליון, עברה ל-6 מיליון, נמצאת כרגע ב-4 מיליון. אני לא יודעת לגבי חקיקה, אתם המומחים, אבל לפחות אילו זה היה בבסיס התקציב. אנחנו היום בעצם, וזאת נקודה שאיתה חשוב לי לסיים, בסיטואציה שאנשי המקצוע שלנו, אותם יועצים ופסיכולוגים ומדריכים, כדי שתוכניות מהסוג הזה, תהליכי איתור, תהליכי מפגשים עם הילדים שנמצאים בסיכון יתקיימו, אנחנו מכשירים את אנשי המקצוע שלנו אבל הם לא יודעים את מחר.

אנחנו למעשה רק לפני שבוע הודענו לפסיכולוגים וליועצים שהתוכנית כן תפעל בתשע"ט. כולנו יודעים שאנחנו בחודש נובמבר, אז יש כאן סוגיה שאם זה לא יכנס או לבסיס תקציב או לחקיקה ובהתאם לבסיס תקציב, אנחנו מאבדים את אנשי המקצוע שלנו במובן של עיסוק בתוכנית הזאת, וכמובן את השותפות הבין-משרדית, כך שזה צו השעה מבחינתנו. צריך להבין שאנחנו לא יכולים להיכנס לתש"פ. משרד החינוך עובד ביחידות של שנים עבריות. אנחנו לא יכולים להיכנס לתש"פ בהמתנה לנובמבר 2019 כדי לדעת מה קורה, ואנחנו מאוד מאמינים בתוכנית.

אני רק אמחיש את זה. אני עובדת במכללת לוינסקי, זו המשרה העיקרית שלי. משרד החינוך הוא המשרה המשנית שלי.

תציגי את עצמך לפרוטוקול.

אלה שראל. אנחנו מובילות את התוכנית הזאת. אני למשל כל שנה מפוטרת. יש לי משרת אם במקום אחר, אז מבחינה כלכלית אני לא דואגת, אבל אני רק מחזקת את העניין שקשה לך לצאת למשהו שהוא כל כך רוחבי ומקיף, כשאתה לא יודע כל שנה איפה תהיה.

זו עוד סוגיה, לכן היא מבינה את המושגים והיא אמרה שיהיה בבסיס התקציב. כל הסוגיות של תקציב תמיכות עם כל הבירוקרטיה, במקרה הטוב באוגוסט-ספטמבר זה מוכרע ואז את צריכה לעבוד בדיעבד, מה שנקרא, באי ודאות. הדרישה היא לגיטימית וצודקת.

אני רק אוסיף משפט. יש לנו באמת צוות מדהים, מחויב, שעושה גם פיתוח תוכניות, גם הדרכה, גם יעוץ טלפוני, גם מחקר, הכול מכל וכל וזה צוות קטן, מאוד רוצה, מאוד מקצועי אבל לא יכול הכול.

אני מבטיח לך שאני אעשה בעקבות הדיון פנייה למנכ"ל משרד החינוך, פגישת עבודה. אני אבקש לזמן אתכם. אני אדחף בנושא הזה, הלוואי בשילוב תוכנית ממשלתית. אם לא, בהתערבות.

אני ממשרד החינוך.

בבקשה.

אני תמי אומנסקי, אני מנהלת את תחום המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, 105, מאו"ר לשעבר. אני הנציגה של משרד החינוך בתוך הגוף הבין-משרדי הזה ואני רוצה רגע להאיר עוד היבט של התמודדות של משרד החינוך.

מתי לאחרונה הגוף הבין-משרדי הזה התכנס?

הוא כבר קיים.

איפה הוא מתכנס? מה העבודה השוטפת?

המוקד קיים כבר ועובד.

הגוף הבין-משרדי חי בבניין אחד, כולנו ביחד. אנחנו כבר שנה. היינו בהרצה שנה פלוס. לפני שבוע וחצי יצא קמפיין מאוד גדול. המוקד קיים, פועל. אנחנו מקבלים פניות בלי סוף. למה אני מציינת את זה? אני לא רוצה כרגע לנקוב במספרים, אנחנו ממש בתחילת הדרך, אבל חלק מהפניות זה פוסטים של מצוקות קשות של ילדים, ניסיונות אובדניים, מצוקות מאוד קשות. כל פוסט כזה שמגיע לפתחנו בעצם מוחזר לתוך בתי הספר, לתוך אנשי המקצוע, ליועצים ולפסיכולוגים החינוכיים ולמדריכים לתת סיוע. מה שזה אומר, שמערכת החינוך הולכת ונהיית מוצפת יותר ויותר בילדים במצוקה, זאת אומרת, אנחנו כבר עושים את האיתור.

היא לא מוצפת, היא מאתרת את המצוקות של הילדים שלה.

היא מאתרת, מביאה את זה לפתחה.

אבל קודם הייתה חפיפה יותר גדולה, לכן אומרת לך שיש צפי שמשרד החינוך יצטרך להתמודד בעומס יותר גדול.

כיוון שהילדים היום ברשת ואת המצוקות הם כותבים ברשת, אז אם בעבר הילדים היו אומרים את זה בתוך בית ספר, הרבה פעמים היום הילדים אומרים את זה ברשת, וכשהם אומרים את זה ברשת וזה מגיע לפתחינו, בעצם כל התהליך והליווי והחזרה למערכת החינוך - - -

היה חשוב שייאמר. תודה.

תודה.

בבקשה, גבירתי.

אני רחל אברהם מהיחידה למצבי לחץ, חירום ואובדנות.

אנחנו מדברים פה בעצם כאילו על שתי תוכניות. יש את התוכנית הלאומית שבאמת מכילה כל כך הרבה סוגים של התערבויות ויש את "בוחרים בחיים" שזו תוכנית מניעה. כשאנחנו מדברים על תוכנית מניעה, אנחנו בעצם באים ומדברים עם כלל התלמידים, לא דווקא עם אלה שהם כבר מאותרים, אלא אנחנו באים ועושים איזשהו חיסון, נגיד ככה, לכלל התלמידים, ואם באמת נוכל לעשות את זה בפריסה ארצית, אז גם צוותי החינוך יהיו מגויסים. גם על מאו"ר אולי יהיה פחות עומס. בעצם כולם יהפכו להיות ערבים זה לזה ויותר יודעים לזהות על מה הם צריכים לשים קצת כמו עזרה ראשונה רגילה.

ובסוף נוריד את המספרים. המספרים האלה בסוף זה עולמות ובני אדם.

הלוואי, כי זו המטרה של כולנו.

אגב, הסיבה שבצבא הצליחו להוריד ב-80% את המתאבדים, זו בדיוק תוכנית דומה לזאת שנקראת ערבות הדדית. כל מה שהם עושים זה לעורר את הרגישות של חיילים לחברים שלהם וללכת לקב"נים, וככה הורידו ב-80% את המספרים.

תודה.

אני רוצה רגע לפרוטוקול רק להגיד שבתוך המטה הלאומי יושב משרד הבריאות ונציגה של התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, אז פה זה גם החיבור הבין-משרדי.

תודה. זאב.

עצם העובדה שכפי שאתה ציינת בהתחלה, שאחד מכל חמישה, עדיין זה 20% מבני הנוער שוקלים, חושבים, עוסקים בנושא אובדנות. זה אפילו לא אור אדום, זו אזעקה צורמת של נחש צפע, למי שזוכר את מלחמת המפרץ הראשונה. הייאוש, אובדן הדרך, אובדן הזהות, חוסר התקווה או חלילה תחושה של חוסר מוצא, כשכל זה מגיע על רקע של חוסר ניסיון של יכולת להתמודדות בגלל הגיל הצעיר, בעצם מובילה רבים לכיוון הזה.

הייאוש, כאן אני כן פונה לאגף השמאלי שלנו, הייאוש מחוסר טיפול או מצוקה שנובעת מפגיעה פיזית או וירטואלית, אני מדבר וירטואלית, זה ברשתות החברתיות, הדרה, חרמות על רקע מגדרי או על כל רקע אחר, רקע דתי וכן הלאה שלא זוכה למענה של המערכת, אם זה בקשב, אם זה בטיפול ספציפי, אם זה בהסרת המפגע או המפגע או אפילו בעדכון המשפחה של אותו ילד שיש לו את הנטייה הזאת, מה הטיפול שנעשה בגורם שהביא לאותו מצב, כי נכון להיום לפחות מי שמקבל את העדכונים השוטפים על פגיעות זה דווקא ההורים של המפגע ולא ההורים של הנפגע. הם לא שותפי סוד. עצם הידיעה מה סטטוס הטיפול בפגיעה יכול לעודד או להחזיק את הראש מעל המים אצל הנפגע, דבר שהיום לא קורה לצערי.

אני לא בטוח שזה לא קורה.

זה לא קורה. לא מעדכנים את המשפחה של הנפגע. זה נתון. הטענה זה מה שנקרא, החיסיון, אבל לא מעדכנים את המשפחה של הנפגע.

אני חושב שבתי ספר שנתקלים במצב כזה, כן מעדכנים את המשפחה של התלמיד.

אני אשמח אם משרד החינוך יתקן אותי. אתה היית מנהל בית ספר, אני לא.

זו חובה על מנהלי בתי הספר. חובה לדווח על ילד שנפגע ולהיות בקשר עם המשפחה. להערכתי הם יגידו את זה.

אני מדבר על לעדכן את המשפחה על הסטטוס של הטיפול בתלונה או במה שנגרם לו, כי זה מטפלים מול הפוגע, אבל לא מעדכנים את הנפגע על מה הסטטוס של הטיפול. יותר מזה, בחלק גדול מהמקרים הנפגע ממשיך לראות את הפוגע, אם זה בכיתה, אם זה בבית הספר, כי לא מרחיקים את הפוגע. להיפך, לפעמים קורה כשהנפגע נקלע למצוקה, מרחיקים דווקא את הנפגע ולא את הפוגע, דבר שרק מחריף את הבעיה ומביא אותו למצב של מצוקה אמיתית.

אתה יודע מה האבסורד, שאישה שמכים אותה, משאירים את הבעל בבית ומוציאים אותה למקלט.

זה בדיוק אותו דבר. על זה בדיוק אני מדבר. אנחנו מתקוממים גם על זה, ולכן אנחנו קוראים, א', לטפל בחרדת קודש כפי שבאמת הוצע כאן על ידי משרד החינוך, בכל מידע או תלונה על רקע של פגיעה, תקיפות, אם זה מילולי, פיזי או הדרה או אחר, ליצור הפרדה באמת פיזית בין התוקף לנתקף.

דובר כאן על הדרכה של סגל ההוראה, על הדרכה של תלמידים, אבל הקיצוצים המטורפים האלה כפי שהוצג גם על ידי יושב ראש הוועדה, מהווים אות קין לחברה הישראלי כולה וכמובן לממשלת ישראל.

מכל המרכיבים האלה מה שנאגר אצל כולם זו הדרכה של ההורים. אנחנו חושבים בפירוש שההורים הם לא רק אפוטרופסים מבחינה חוקית. הם צריכים באמת לדאוג לילדיהם ולקבל הדרכה איך לאתר את מצבי המצוקה.

חשוב לדעת שיש לנו גם סרטון מלווה לתוכנית.

אוקי. זאב, תסכם בבקשה.

זהו.

תודה. משרד הבריאות, בבקשה.

יעל פומרנץ, סגנית מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות.

סגנית של שוש?

כן. אנחנו יחידה מאוד קטנה למשרד שבעצם מתכללת את הפעילות ומיישמת את החלטת הממשלה.

קודם כול תודה באמת על הפרויקט המאוד מרגש הזה. בין כל הקיצוצים והבירוקרטיות זה באמת הופך את הבטן ומרגש מאוד.

עוד מעט לא יהיה להם מה לעשות.

אני מקווה שלא. אולי תהיה לי איזו בשורה קטנה בסוף הדברים. גם תודה למשרד החינוך על כל שיתוף הפעולה למרות כל המהמורות בדרך.

אני מאוד מחזקת את הדברים של חוה פרידמן, כניסה של התוכנית ושילוב של כמה אסטרטגיות מניעה שדורשות תכלול, ואכן התפיסה היא בין-משרדית של כל משרדי הממשלה ששותפים. אוכלוסיות סיכון נוספות זה קשישים ועולים, אז החניה - - -

אני רוצה רק להבהיר ולתקן. אם נוצר רושם שאני הייתי מוכן לוותר על משרד כזה או אחר, לא, אבל מה לעשות, יש לי רמה מסוימת של אגו. משרד שלא רוצה וצריך לדחוף אותו לעשות, אז בואו נעזוב אותו, נתקדם. אם רוצים, ודאי שצריך לשתף את כולם ואני רוצה את זה וכך צריך להיות, אבל התחושה שאנחנו מקבלים, שיש משרד אחד כזה או אחר שזה איזה זבוב טורדני שרוצה להיפטר ממנו.

אחד המסרים מהנהלת המשרד בתוך הדיונים האלה, שהמשרד מחויב להמשך התוכנית הלאומית. היה דיון בין שני המנכ"לים של משרד החינוך והבריאות. יש תקצוב של 4 מיליון שקלים לשנה הבאה, תקצוב שנתי.

נוספים?

4 מיליון ל-2019.

את מבשרת אותנו שאם היום יש 10 מיליון ₪ - - -

לא, ה-10 מיליון אומרת את התקציב של כלל היחידה. זה התקציב שיושב. איתו אנחנו מפעילים גם עוד משרדים ועוד פעילויות. את כלל השירותים למדינה נכון לכמות היישובים. אנחנו פועלים בה כרגע. התקציב, היא דיברה על 6 מיליון למשרד החינוך.

מ-8 ל-6 ל-4.

את צודקת. הבשורה כרגע אחרי כל המהמורות והסגירות, 4 מיליון ל-2019. זה מה שסוכם והבנתי שזה היה בהסכמה בין המנכ"לים, זאת אומרת, זה משהו שממש הועבר לי המסר מהנהלת המשרד שלנו. זה שזה לא מספיק, אנחנו יודעים. כן היה חשוב להגיד היום כמה המשרד כן מחויב להמשך התוכנית.

המחויבות מתבטאת בתקצוב. אתם לא מתקצבים.

אבשלום, אני מבקש לאפשר לה לדבר. היא לא הכתובת.

כן, אני בהחלט מעבירה את המסרים והתשובות של הנהלת המשרד.

אנחנו נעשה סיכום מאוד ברור וזה יהיה המסר.

הדיונים גם על התקציב ותוכניות העבודה ל-2019 כמובן לא הסתיימו, הם בראשית ויש עוד עבודה רבה לפנינו.

אין ספק. אם המשרד מחויב, הוא יצטרך לתקצב את זה, אין מה לעשות. מחויבות בלי תקצוב זו לא מחויבות. המחויבות זה לתקצב.

בבקשה, פרופ' גיל.

פרופ' גיל זלצמן, יושב ראש המועצה הלאומית למניעת אובדנות, מנהל בית חולים "גהה".

רק להגיד שהמועצה הלאומית היא גוף מייעץ למשרד הבריאות. היא גוף מתנדב. אנחנו לא עובדי משרד הבריאות. אנחנו גם לא משולמים. זה גוף שעושה את עבודתו כגוף אקדמי מייעץ.

אני רוצה להודות לשלושתכם, חברי כנסת שאתם פה. אנחנו כולנו יודעים כמה חשוב לכם להיות במקומות אחרים. הנושא הזה לא מעניין את רוב המשכן הזה, אבל אני שמח שאתם כאן ואתם לוחמים על זה.

יש הרבה נושאים במשכן היום וכולנו מתחלקים. בוא נלמד זכות על חברי הכנסת.

בזמנו באמת חבר הכנסת מאיר כהן הזכיר את שלושת השרים. בעצם היו אפילו חמישה שרים שהיו מעורבים בהחלטת הממשלה. זו החלטת ממשלה להקים תוכנית לאומית וההחלטה מתקצבת אותה לשלוש שנים. שלוש השנים נגמרו. זאת הצרה האמיתית, שבעצם נגמרה ההחלטה וצריך למצוא דרך לחדש אותה.

יש לי כמה בשורות לא טובות וכמה בשורות טובות, אז אני אתחיל עם הלא טובות. מספר שלראשונה נאמר בקול רם זה שיעור ההתאבדויות בישראל ב-2017. יש לנו סטטיסטיקה רק ל-2017. יש למעשה שוב עלייה. הייתה ירידה מאוד דרמטית במשך עשור. הגענו ל-5.7 ל-100,000 באוכלוסייה, לשנה. זה מהנמוכים באירופה. ב-2017 יש עלייה ל-6.2. במספרים מוחלטים זה עוד 50 מתאבדים מ-2016 ל-2017. זו נקודה אחת חשובה.

נקודה חשובה שמעניינת את הוועדה הזאת זה התאבדות של אנשים מאוד צעירים בין גיל 10 ל-14. אנחנו מדברים על גילאים שבהם לא ראינו התאבדויות בעבר. בין גיל 10 ל-14, בשנת 2000 עד 2004 התאבדו 12 ילדים. אני מדבר על ילדים, לא על מתבגרים אפילו. בין 2010 ל-2014 לפי נתוני משרד הבריאות הגענו ל-24, זאת אומרת פי 2 יותר. בעולם יש עלייה פי 3 בהתאבדויות של קטנטנים בין גיל 10 ל-14. זו מנורה אדומה.

גיל, יש איזה נתון שמורה על ירידה בהתאבדויות אצל גברים? נתקלתי בנתון כזה.

כל הירידה היא בגברים, כי רוב המתאבדים הם גברים. גם בגילאי בית ספר רוב המתאבדים הם בנים.

עוד מספר אחד חשוב זה מה קורה בארצות הברית, כי אנחנו הרבה פעמים עוקבים אחריהם. בארצות הברית יש עלייה של 70% בעשור האחרון בהתאבדות תלמידים בין גיל 10 ל-17, אז אם אנחנו מתחילים לראות עלייה כבר, כנראה שהיא תמשיך לעלות. אני מציע לאף אחד לא לחשוב שאם הייתה ירידה, אפשר לעצור את התוכנית, כי עצירת התוכנית משמעותה אובדן חיי אדם, גם תלמידים אבל גם מבוגרים. זה לגבי המספרים.

לגבי ניסיונות התאבדות שחבר הכנסת מרגי קודם ציטט את המספר, יש מספר ברור וחלוט של משרד הבריאות. מדובר על 96 ל-100,000. אם מחשבים את גודל האוכלוסייה, הגענו ל-8,000 ניסיונות התאבדות בשנה, חצי מהם זה תלמידים, כי הצעירים עושים יותר ניסיונות. הם פחות מבצעים, יותר מנסים, אז מדובר על מספרים גבוהים. זה הבשורות הלא טובות.

הבשורה הטובה ואולי החשובה מאז הדיון הקודם שלנו, זה שהיה דיבייט גדול מאוד, אתה הזכרת את זה קודם, בין כל השותפים, מה הדרך הנכונה למנוע התאבדויות בבתי ספר. אם מסתכלים evidence base אנחנו עוסקים במדע. זה מדע. אנחנו צריכים לראות מה הוכח כיעיל. עבודה מול תלמידים יעילה באופן חד משמעי. פחות ברור מה עושה עבודה מול מורים. כנראה היא טובה, אבל אין לזה הוכחה. עבודה מול התלמידים היא מאוד משמעותית והדיון היה האם לעשות, אם אתה זוכר את תוכנית "ים" שהיא התוכנית שהופעלה באירופה על 12,000 תלמידים, הוכחה מדעית כיעילה. לא יכולנו להפעיל אותה בארץ. תוכנית "בחירה בחיים" היא תוכנית דומה ל"ים". בישיבה שעשינו כינסנו את רוב היושבים כאן חוץ מהתלמידים והגענו לקונצנזוס שצריך לבחור בתוכנית "בחירה בחיים". אני שלחתי מכתב למנכ"לי משרד הבריאות והחינוך. עד היום לא ענו לי שהמכתב התקבל. זה היה לפני חצי שנה. יש שם המלצה של כל גורמי המקצוע יחד.

אתם עדיין שולחים מכתבים בדואר או במייל?

בפקס. יש שם אמירה של כל השותפים, המשפחות, אנשי החינוך, אנשי הבריאות, החוקרים. יושבת פה פרופ' קלומק. כל מי שעוסק בתחום הזה, כולנו הסכמנו, "בוחרים בחיים" זה הכי קרוב ל"ים" וזה מותאם לישראל.

זה מצליח.

כמו שאמרת, היה פיילוט, 11 בתי ספר. אלה עשתה עבודה מדהימה. הראו שזה עובד. יש עוד דרך לעבור מבחינה מדעית, אבל אי אפשר לחכות כי ילדים ממשיכים להתאבד, ולכן זו התוכנית. זו ההמלצה המקצועית שלנו כמועצה לאומית.

עוד בשורה אחת טובה. קיבלתי פה רשות להגיד את זה כאן. פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שהשנה יועברו 3 מיליון לטובת משרד החינוך ובשנה הבאה 4 מיליון.

אתה יודע מה? חשבתי שתלמד מהניסיון שלה, אבל לא למדת. לא היית מציין את זה, עדיף.

אני חושב שזה צריך להיות בפרוטוקול.

זו לא בשורה.

כמובן שלא אבל זה יותר טוב ממה שהיה כרגע. כרגע לא היה כלום.

בסדר, נתת לנו קצת הרגעה בוודאות. אם הייתה לנו אי ודאות אם זה יגווע בשנתיים או בשנה, נתת לנו.

עוד משפט אחד מסכם. אני מזכיר שבעבודת הדוקטורט של יוכי הראינו שבחצי מהמקרים של תלמידים שהתאבדו בישראל, 70 תלמידים שהתאבדו, בחצי מהמקרים היה תלמיד שידע שהילד הולך להתאבד, ושני התלמידים המדהימים פה הראו לנו כמה זה יעיל. תודה.

תודה.

רציתי להעיר שני משפטים. אנחנו מדברים על מספרים שהם מרפרפים סביב המספרים של ההרוגים בתאונות דרכים.

עולים עליהם. בתאונות דרכים מושקעים 400 מיליון שקל לשנה בתקציב המדינה.

הוא אמר את מה שרציתי להגיד. זהו, זה צריך ללמד אותנו לקח.

וכאן מתווכחים 3 מיליון או 4 מיליון.

מועצת התלמידים והנוער הארצית, בבקשה.

קוראים לי לירן, אני ממועצת התלמידים והנוער הארצית.

ראינו שכמה שיותר בתי ספר, אין מספיק תלמידים שרוצים לבוא עכשיו ליועצים לדבר על זה כי היועצים מדברים עם ההורים ורוב הילדים פחות רוצים שההורים ידעו על המצב שלהם, כי זה לא נעים. זה משהו שאתה מרגיש עם זה פחות נעים. בתור בן נוער, כשאתה במצוקה נפשית, יכול להיות שאירע איזה ריב עם ההורים או משהו כזה, אתה פחות בנוחות לבוא להורים ולדבר איתם על זה. מה שאנחנו מעדיפים, שזה יהיה בדיסקרטיות.

תשמעו היועצות. אחת מהמיומנויות של היועצות זה ליצור אמון בין התלמיד אליהן. יש מקומות שתלמידים יותר סומכים על היועצת והיא חברה מעבר לזה שהיא יועצת או יועץ, ואפשר לדבר איתה, אבל טוב שאת מציינת.

אנחנו רוצים שכמו שיש חיסיון כשאתה הולך לרופא, שיהיה חיסיון כשאתה הולך ליועצת. אם יש משהו שהיה באמת סכנה לחיים, אז כן שהיועצת תדבר עם ההורים, כי זה דבר שהוא מאוד חשוב.

טוב שחידדת את זה.

כאשר הילד רוצה רק לבוא ולדבר עם היועצת, לפתוח את הלב, אז היועצת תבוא לדבר עם המחנך. לרוב כשהיועצת מדברת עם המחנך, המחנך ידבר עם ההורים, ואז הילד, כולם באים עליו והוא מרגיש פחות בנוחות עם העניין.

איזו הערה חכמה. כל הכבוד לך.

בבקשה.

שמי דניאל חן, אני נציג של מועצת התלמידים הארצית.

מאיפה אתה בארץ?

אני ממושב בני ציון. אני רוצה להוסיף גם שכיום יש משפחות שהן עדיין פחות נאורות.

בוא אני אתקן אותך, זה לא קשור לנאורות. חוסר ידיעה.

זה לא רק. יש משפחות שגם אם הילד במצב כזה, הן מעדיפות לא לעשות עם זה משהו כדי שלא יהיה סמל על המשפחה הזאת, ידברו עליהם משהו, וגם כי לא רוצים להכניס את זה לתיק האישי כדי לא לפגוע אחר כך בצבא ובהמשך החיים. זה דברים שאחר כך צבא ואפילו מקומות עבודה יכולים להיכנס לתיק האישי של ולראות את זה.

אני אגלה לך סוג. זאת אגדה. התיקים האישיים נשארים בתיכונים.

הלוואי ויכולנו למצוא אותם אחרי כמה שנים.

פחות התיקים האישיים של התיכונים, יותר אם בן אדם נכנס למצב ממש של אובדנות וצריך לקחת גם תרופות ודברים כאלה, אז זה נכנס כבר לתיקים אישיים שכן אפשר להיכנס אליהם וזה יכול אחר כך להשפיע.

אבל אם הילד נמצא בסיטואציה כזאת, חייב לדעת הצבא. ברור. אם חלילה הוא יתאבד שם?

ילדים גם שלא רוצים לטפל בזה כדי שזה לא יפגע להם בעתיד אחר כך.

המפקד שלי אמר לי כשחששנו מדברים כאלה, לפעמים עדיף פצוע מזוהם ממת סטרילי.

גם היום פשוט כל הרשתות החברתיות והעומס הלימודי שיש אצל ילדים, פחות בגילאים יותר נמוכים, יותר בגילאים גדולים, תיכון, גורם גם למצב של ניכור חברתי, דבר שיוצר תחושה של בדידות, שזה אחד מהגורמים לאובדנות.

דווקא מה שציינתם מחדד את הצורך בתוכנית הזו של "בוחרים בחיים". לדבר על החוזק של החיים, על העוצמות של החיים. זו הסיבה שאנחנו רוצים את התוכנית.

אנחנו תומכים בתוכנית. אנחנו באים בעמדה של להגדיל אותה.

תודה. תצליחו.

לפני שאעביר את רשות הדיבור למועצה לשלום הילד, אנחנו מדברים על התלמידים. האם במסגרת הזו יש מעורבות הורית, ליווי של הורים, טיפול בהורים?

יש מעורבות הורית גדולה. כבר לפני כניסת התוכנית לבית הספר אנחנו מיידעים את ההורים לא רק במכתב שהם צריכים לקרוא ולדעת, אלא הפקנו סרטון הסברה מיוחד, הוא נשלח להם לטלפונים. קודם כול, זו לא חובה בכלל להשתתף. הם יכולים לסרב בכל שלב. הם גם יכולים להתקשר אלינו כדי להתייעץ ולשאול שאלות. הנוכחות של ההורים היא קריטית.

לכן שאלנו.

חלק מהפעילויות מבקשות מהילדים ללכת ולעשות דברים עם ההורים.

תודה.

אצלנו אנחנו הזמנו את ההורים לשיחה, ובשיחות שלי איתם הרבה פעמים היו הורים שבהתחלה אמרתי, טוב, ואחר כך לאט לאט עם הזמן הסכימו.

המועצה לשלום הילד, בבקשה.

לירון אשל, המועצה לשלום הילד, מנהלת תוכנית ילדים ונוער בסיכון ונפגעי עבירה.

כשאני יושבת בדיונים האלה מתכווצת לי הבטן. אנחנו באמת ישבנו פה ב-2016 וב-2017 וגם לפני שבועיים עם חברת הכנסת בן ארי. כמו שאומרים פה, הזמן הוא באמת שעון חול. דיברו על נתונים וקשה לדבר סטטיסטיקה כי כל ילד הוא ילד והוא חיים שלמים, אבל באמת שנת 2017 זאת הייתה השנה עם הכי הרבה ניסיונות אובדניים של קטינים ב-15 שנה האחרונות. על פי נתונים של משרד הבריאות, אנחנו מדברים באמת על 861 ניסיונות אובדניים של ילדים עד גיל 17, 323 עד גיל 14. המגמה הולכת ומתרחבת. הגילאים הולכים וקטנים. המסר הוא לא לצמצם את התוכנית הלאומית שכולנו מכירים ומוקירים את החשיבות שלה, אלא להיפך, להרחיב את התוכנית הזאת, לתת עטיפה כמה שיותר אינטנסיבית לאותם ילדים.

כמו שאמרו פה, הילדים נוהגים לשתף את החברים שלהם. יש תוכניות של שומרי סף, מצויינות של משרד החינוך. אולי התסכול הכי גדול זה שבאמת בדיונים האלה כולם פה תמימי דעים, כולם מבינים כמה התוכנית היא הכרחית אבל בסופו של דבר התוצאות הן הפוכות וכרגע בכלל יש מגמה של קיצוצים שנעשים בתחומים דווקא אלה שהם הכרחיים.

כמועצה הלאומית לשלום הילד, את המסרים שיוצאים מפה והתחושות תוציאו גם כן לראש הממשלה ולשרים הנוגעים. תצטרפו לקריאה שלנו. תעשו את זה בנפרד.

בוודאי.

אוקי, תודה רבה. בבקשה, אדוני.

עמיר גפן, אני מהמטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, מוקד 105, מה שהכרנו אותו כמאו"ר בשנים הקודמות שלו.

אני רק אגיד במקום החיובי בעצם, אל תוך הדיון הזה מתוך זה שאנחנו שומעים את העלייה בעיקר בהקשרים של קטינים, זה קהל היעד, ומתוך שאנחנו שומעים את הנתונים שהם משקפים לפחות ב-50%, מישהו יודע. הרבה פעמים הדברים האלה עולים ברשת, ואם לפעמים קשה לפנות להורה או ליועצת ורואים את הפגיעה הזאת ברשת ויש פוסט אובדני שעלה ברשת, ניתן לפנות ל-105, אנחנו נטפל בזה. אני מהמשרד לביטחון פנים.

זה טלפנים כמו בער"ן?

יש לנו את מוקד 105. מתקשרים ל-105, עונים לטלפון בקו הראשון שוטרים שעברו הכשרה ייעודית בתחום של הגנה על ילדים ברשת. התמונות שאנחנו מקבלים זה על דברים שעלו ברשת. מאחוריהם נמצא מה שאנחנו קוראים דסק שותפויות שגם המשרד לביטחון פנים ביחד עם משרד החינוך, שפ"י שיושבים פה, תמי, משרד הבריאות, היחידה למניעת אובדות הם חלק מהמוקד.

אם ילד מתקשר ל-105 ואומר שהוא ראה פוסט שקשור לאובדנות, אז בעצם נותנים לו את הכלים?

אני אקח את זה למקרה הקצה. יכולה באותו רגע לצאת ניידת עם עובד רווחה אל הילד הזה הביתה ואנחנו נעשה הצלת חיים קודם כול, עוד לפני כל המענים הטיפוליים. אני לא מפחית מהם, אבל קודם כול פנייה ל-105 יכולה לייצר הצלת חיים.

תודה. פרופ' ענת, בבקשה.

ענת קלומק, ראש התוכנית הקלינית בבית ספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, שמלווה את משרדי גם החינוך וגם הבריאות.

אני רוצה להזכיר נושא אחד שמבחינתי הוא מאוד משמעותי והוא נקרא רפואה מונעת. אני חושבת שאחד הדברים שלא הוזכרו מספיק זה הנושא של הטיפולים בילדים. גיל דיבר על evidence base ואני רוצה להוסיף שהידע המחקרי שיש לנו הוא גם על טיפולים ואנחנו עשינו עד עכשיו בזכות התקציבים שלצערי כעת נעצרו, טיפולים בילדים בתוך מערכת החינוך. אני חושבת ששפ"י עשה עבודה מדהימה בלקדם את זה וילדים טופלו במערכת החינוך ללא סטיגמה, עם נגישות, עם פסיכולוגיים חינוכיים שעברו הכשרות ועושים עבודה, ואני מכירה את זה מהשטח, עבודה נפלאה, ומאוד חשוב לא להפסיק גם את הטיפולים מעבר לכל הדברים הנוספים כמובן שנאמרו.

מה הקשר שלכם? מה הקשר שלך האישי עם שפ"י?

אני בעצם היועצת האקדמית של התוכנית. אני מלווה אותם בפן המקצועי.

בלי שום קשר להיותך במרכז, כלומר הבינתחומי לא עבר איזו הארה חברתית שאמר, אני רוצה להיכנס למערכת החינוך.

הבינתחומי כולל פרופ' רייכמן בעצמו מעורבים בנושא, זאת אומרת, חד משמעית מחבקים את הנושא של מניעת אובדנות כנושא בבית ספר לפסיכולוגיה.

אני שמח.

אנחנו נשמח שהוא יקים קליניקה כזו שיש קליניקה למשפטים, מתוך הסטודנטים והסגל, לא כקניית שירותים של משרד החינוך אלא out full.

לבית ספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי יש קליניקה נפלאה שפתוחה לקהל הרחב במחירים מסובסדים ביותר.

אבל אנחנו כרגע מדברים על התוכנית הלאומית.

בנושא הזה. אני באופן אישי עושה Super Vision שם.

תודה. נמצאת איתנו אזרחית יקרה שרוצה לתרום מהניסיון שלה, אימא של ילדה נחמדה וחשובה, שבאה מהצפון, נתנה את האמירות שלה בוועדת העבודה והרווחה וביקשנו ממנה לתת לנו קצת מהזווית שלה כאן בוועדת החינוך.

אני אומר לכם, אני באתי ליום הזה עם תחושות מעורבות בגלל המאבקים, ואמרתי, אולי היה עדיף שלא לקיים את היום הזה. אני חזרתי בי תוך כדי הפתיחה של היום. הגברת המודעות והרמת קול זעקה ומחאה יחד עם ערוץ הכנסת שכאן מלווה אותנו, שיעביר את זה הלאה לערוצים האחרים. אני קורא לכל הרשתות, לכל הערוצים, לכל אמצעי התקשורת להביע את המחאה על הקיצוץ בתקציב ולהביא את כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר להחזיר את התקציב שהיה לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות.

בבקשה, תציגי את עצמך בלי שמות של קטינים.

שלום לכולם, שמי צליל יחזקאל, אנחנו תושבים ביישוב בגליל המערבי. אני כאן כחיילת. אני כאן כאימא לביאה שמגוננת על הילדים שלה ומנסה להציל את הילד הבא שינסה להתאבד, אימא שחוותה כמעט התאבדות עם הבת השלישית שלה, הבת הצעירה.

הבת שלי חוותה אירוע אפליה מאוד משמעותי בקיץ לפני כשנה, שהאירוע עצמו הוריד אותה והוביל אותה לתהומות שאני כאימא לארבעה ילדים לא הכרתי מעולם, אירוע שבו אני לא אוכל לפרט כי יש צו איסור פרסום על הסיפור, אבל ממש בקצרה, אירוע שבו הבת שלי הושפלה בציבור, הוקטנה ובסופו של דבר גורשה מהבריכה של היישוב שלנו כשכל זה קורה בפני החברים שלה, שכל זה קורה בפני כל המתרחצים העולזים שאפילו חייכו כשזה קרה, והבת שלי מחושלת מתמיד, קפאה על מקומה והגיעה הביתה. אם יש לי כמה דקות, אני כתבתי כמה דברים. אני אשמח לשתף אתכם.

קראתי למאמר "על סף תהום". ברצוני לקחת אתכם למסע מטלטל ומעיק במקום פסטורלי, ירוק, שופע מרחבים מאיימים, נטולי גבולות, מקום שיש בו מעט מאוד חמלה והרבה מאוד פחד, מקום בו אף אחד אינו חסין, מקום בו ישנם הרבה צופים דוממים וחלקם אפילו משתף פעולה, אך חלקם הגדול חי בפחד שמא הם יהיו הבאים בתור. מי הילד הבא שיפגע? הכתובת על הקיר.

אני יוצאת על המסע כאימא, כלביאה שמגוננת על משפחתה, כאימא שכל מעייניה זה להציל את הילדה שלה ולמנוע את המקרה הבא. בתקופה בא נרקמים חלומות, התחלות ותקוות, שם הכול התנפץ לרסיסים. מנערה חייכנית ומאושרת בעלת גומות חן שמיימיות, קיבלנו ילדה שירדה לתהומות שמעולם לא ידענו על קיומם, הסתגרות, דיכאון, בכי, כעס, הרעבה עצמית, לילות בלי שינה. "אין לי אמון באף אחד יותר", זה מה ששמעתי ממנה, והילדה שלי יושבת בחדר, מנותקת, חדר חשוך ומסרבת לתפקד.

מדוע ואיך ילדה שכל חייה לפניה בתקופת חיים כל כך מרתקת ומרגשת מוכנה לקבוע את גורלה כלאחר יד? איך יתכן שילדה מאושרת תקום נגד עצמה ונגד חדוות החיים? ילדה בעלת מודעות עצמית גבוהה מאוד בשעת מצוקה קשה בוחרת לוותר על החיים, וכך ביום בהיר התעוררנו על מציאות חדשה ועם התמודדות שלא ייחלנו לה קודם, שהרי זה לא יכול לקרות בבית שלנו. הסטטיסטיקה קובעת שזה קורה רק בבתים של אחרים. איך מתמודדים? למי מספרים? מול מי פורקים את הקושי הלא אנושי הזה? במה טעינו כהורים? מה עושים מכאן והלאה?

הילדה שלי לא אחת מסטטיסטיקה, לא מגיעה ממצב סוציו אקונומי נמוך, לא הולכת לישון רעבה, לא במעגל הבדידות, מגיעה ממשפחה חמה, אוהבת ותומכת. הילדה שלי נפגעה מבריונות, השפלה וחשיפה לעיניהם העולזות של המתרחצים, וקשה מכל, הושפלה בפני חבריה. הילדה שלי עברה התעללות והטרדה נפשית, השפלה, פחד, הפחדה והקטנה, אז למי פונים? איך מתמודדים ומה עושים? מהלכים על חבל דק כי המצב כל כך רגיש ונפיץ כאחד. המצוקות הן גדלות אך המענה בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות, אכיפת החוק והגנה על הילדים חסרי הישע לוקה בחסר.

האם כל המקרים מדווחים? התשובה כיום ברורה לי יותר מתמיד: חד משמעית, לא. לא מדובר כאן בבריונות ברשת. הילדה שלי נחשפה לבריונות בלי פילטרים, בלי צנזורה, בלי מבוגר אחראי שישמור עליה, כשהיא נמצאת במסגרת נורמטיבית שאמורה להגן ולשמור ולהיות שם בשבילה, שהוא החינוך הבלתי פורמלי. מי מפקח על כל מה שקורה תחת המטריה הקרויה חינוך בלתי פורמלי? מי לוקח אחריות על מה שנעשה שם?

גיל ההתבגרות בו כל נערה ונערה מרוכזים כל כך בעצמם ובתהליכים פנימיים שהם עוברים, המתבגר חי בתחושה מתמדת של היחשפות. חווית ההיחשפות הזו מעצימה את פגיעותם הרגשית וכאן החשיפה הייתה אדירה. הילדה שלי הסתגרה בחדרה וביקשה להיעלם.

כאימא לביאה אני מגלה שהמקום שאמור להיות בטוח ביישוב הקטן והפסטורלי בו אנו מתגוררים, אוחזים בכלים מסוכנים ויד מכוונת, ואני כאימא בכלים מועטים ובאוזלת יד להתמודד מולם, מנסה לשקם את הנפש המרוסקת של הבת שלי, לבד. הנשק שהשתמשו בו כלפי הבת שלי לא יורה או פוצע פיזית. הוא לא קר ומתכתי כמו היחס הקר והמנוכר, אבל הוא כמעט והרג את הילדה שלי. במילים ובמעשים פוגעניות הוא פצע את הנפש הרכה והתמימה שלה וכיום אני מבינה שזה קרה בבית שלי. זה קרה לילדה שלי וזה יכול לקרות בבית של כל אחד ואחד מכם.

הקלות הבלתי נתפסת של מעשה ללא מחשבה תחילה להתמודד ולהתנהל מול קטין חסר ישע שרק הגיע לבלות שעת פעילות בחינוך הבלתי פורמלי בשעות אחר הצהריים של החופש הגדול. התנהלות חסרת הרסן ללא מעצורים עד כדי השפלה של ילדה מול חבריה במקום ציבורי וגירושה ממקום ציבורי לעיני כל, ובבית קיבלתי ילדה נטולת כוחות, מלאת חרדות, ילדה שנמחק לה החיוך, ילדה שהולכת ביישוב שלה ומשפילה עיניים בעוברה על פני האנשים שלא יזהו אותה, ילדה שלא היה כוח ללכת לטיפול ולהתמודד נפשית עם מה שקרה לה, אז מה הטיפול ומה הפתרון?

הרבה מחבריי שואלים אותי, אז מה את עושה שם? למה אתם לא עוזבים? ואני שואלת חזרה, האם גם הפעם הקורבן הופך לאשם, סובל ומטורטר? מדוע הילדה שלי חיה כל יום במרדף הזוי שמא יקרה עוד משהו, צריכה לקום וללכת משם? מדוע שיימינג ברשת גובל בפשעי מחשב וניתן להגיש על כך תלונה במשטרה, וכאן בשיימינג רגשי ונפשי אין דין ואין דיין, אז מה הדין לגבי אפליית קטין ופגיעה בנפשו?

אני כאימא שבאה להעביר מסר מאוד ברור ולדאוג להנגשה, לתודעה, לטיפול יעיל יותר. הקורבן במקרה הנוכחי היא הבת שלי. היא לא יכולה להילחם בעצמה. היא נלחמת את המלחמה האישית שלה בלשמור על הדימוי העצמי, על הפאסון מול החברים כאילו כלום לא קרה, ולמה? בגלל הבושה? בגלל הסטיגמה או בגלל מה יגידו ויתחילו לרכל ואיך יגררו לשיימינג במדיה התקשורתית? אז ההתמודדות שלה היא לעטות מסכה על פניה ולהפגין בשלות רגשית כשבפנים הכול מרוסק, וזה קשה הרבה יותר.

לאחר תהליך משקם וארוך הילדה שלי קמה על רגליה וכיום היא זועקת, די לאפליה, די לפגיעה בקטינים חסרי ישע. הכתובת על הקיר אבל המערכת מסרבת לראות אותה. המערכת מסרבת ונמנעת לקחת אחריות על מה שנעשה. מעבירים כדורי אחריות מאחד לשני מבלי לתת מענה מקצועי ויעיל, והכי מצער, כי לאחר פגישה עם ראש המועצה בו גוללתי בפניו את אשר אירע, תשובתו במייל הייתה, לא עלה בפגישה שום נושא המצריך התערבות מעשית מיוחדת שלי, ואני ציפיתי לנרות אדומות שידלקו שם. הכתובת על הקיר אבל המערכת מסרבת לראות אותה.

המטרה שלי כיום לזעוק מכאן ולמנוע את המקרה הבא, לערב יותר את מערכת הרווחה.

סליחה שאני קוטע אותך, כשאת אומרת מערכת, למי את מתכוונת?

אם זה מערכת הבריאות זה למצוא פסיכיאטר זמין, זה למצוא פסיכולוג זמין. אמרו לי, אימא, עוד שלושה חודשים יש תור, ואני זעקתי, אני צריכה רופא שיראה את הבת שלי. רופאת משפחה שבאה וסיפרתי לה את הסיפור ולא הרימה דגל אדום. מערכת חינוך, שדיווחתי לרשות וזה לא דווח אליה. אנחנו לבד.

את דיברת עם המורים בבית הספר שבו ביתך לומדת, עם ההנהלה, עם הצוות?

זו שאלה טובה של איש חינוך.

כן, אני שואל. הכאב הוא כאב, חס וחלילה, אבל דווקא זה המקום שאני חושב שהמפלט הטוב ביותר זה בית הספר. זה לבוא לבית הספר ולספר ליועצים, לספר למנהל ולדבר. אני כבר 15 שנה לא במערכת החינוך, אבל יש דברים שלעולם לא. שם אני משוכנע שהיו מחבקים אותך אם היית רוצה.

היום, כן. היום אחרי שפתחנו את זה במערכת החינוך וגם אני דיברתי וגם הבת שלי דיברה ונחשפה, וזה היה מאוד קשה להיחשף. בדיוק דיברו הילדים המדהימים כאן.

משפט אחרון. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בחברה סגורה יחסית בה גדלה ביתי. במקרה של ביתי לחברה ישנה השפעה עצומה לטוב ולרע. אנו כהורים שסומנו על ידי החברה וממילא סומנו גם ילדיהם הקטינים יחד עימנו, לא נותר אלא להיאבק ולהגן על ילדנו חסרי הישע שנפלו קורבן למחלוקת לא להם.

אני מאוד מודה לך. זה לא מובן מאליו ותודה רבה. אני חושב שהדברים מדברים בעד עצמם, כמה זה יכול להיות כמעט בכל בית, כמעט בכל חצר, כמעט בכל כיתה, כמעט בכל בריכה, והשאלה הזו של החינוך הבלתי פורמלי היא על שולחננו בעקבות הדיון שהיה אתמול. שאלנו אותה בדיון שהיה במאי ושאלנו אותה אתמול. אנחנו נדחף את המערכות לעשות הסדרה של כל הפעילות הזו של הילדים לפחות בגיל חוק חינוך חובה במסגרות הבלתי פורמליות, למרות החשש וחוסר הרצון של משרדי הממשלה לקחת אחריות, ובצדק, כי הם רק תומכים. נמצא את המסלול המיטבי. אני לא רוצה לשאול את השאלות האלה אחרי אסון. נחל צפית התרחש עלינו. לא רוצים למצוא את עצמנו באסונות אחרים, אבל הנה, עוד דוגמא של תקלה. אם היה מבוגר אחראי באזור, יכול להיות שהטרגדיה הזו הייתה נמנעת. תודה רבה לך.

פרופסור חגי חרמש ואני ניגש לסיכום. בבקשה, בקצרה.

בבני ציון בבית הקברות, אחלה מקום, מתחת לאורנים, אתה מכיר את זה, בתוך הפרדסים יש חלקה צבאית. קבורים שם שלושה חיילים, שניים מהם מתאבדים, אחד גיבור ישראל שהצית את עצמו, נפל בספטמבר תחילת שנת הלימודים כששלח את הילדים, כתוצאה מהגבורה שלו במלחמה בתעלה, ואסף הבן שלי, וזה שני שליש, זה לא סטטיסטיקה, אבל זה אומר שבתחילת שנות ה-80 התאבדו בצה"ל כל שנה כ-36-42 חיילים וצה"ל צמצם את המספר הזה וחד ספרתי זה הופך להיות עכשיו, זאת אומרת, הוא צמצם ב-60%-80%. שירות בתי הסוהר, גאווה לאומית שנייה שלנו, גם צמצם בכ-80% את מספר המתאבדים והמנסים.

יש לנו שתי סיבות לגאווה וגם מה שמשרד הרווחה עשה, סיבה לגאווה. משרד הבריאות כמו שכבר אמרו כאן, מתכחש לחובה שלו. זה מעשה לא מוסרי, זה מעשה לא אתי. אין לי מילים יותר יפות להגדיר את הדבר הזה, בזה שהוא מונע את כמה עשרות המיליונים בלבד מתוך תקציב של איזה 44 או משהו. זה לא יאומן הדבר הזה. מדינת ישראל הוכיחה, פיילוטים גדולים שהיא יכולה לצמצמם בעשרות אחוזים, 60%-80%. אם משרד הבריאות ירחיב את ליבו ויתקצב הצלה של 20%, 100 אנשים כל שנה בתוכם תלמידים.

אסף היה בן 19, זה הגיל זה. אסור לתת לקשיחות הלב, אני לא רוצה להגיד רשעות, אבל אמרתי, של משרד הבריאות לא לתקצב את הדבר הזה, ולכן אני חושב שגם משרד הרווחה וגם משרד העלייה ומי שאחראי על הקשישים, כל המשרדים האלה צריכים לחזור ולתבוע ממשרד הבריאות שייתן את חלקו.

תודה רבה. א', אני רוצה להודות לאנשים שלקחו את הטרגדיה האישית שלהם והפכו אותה לסטארט אפ להעניק חיים לאחרים. זה פשוטו כמשמעו, סטארט אפ להעניק חיים לאחרים, מזמנם החופשי, מכוחם ומאונם לעיתים גם מהונם, אז אני מודה גם, ובפרט לעמותת "בשביל החיים" ולכל האורחים.

הוועדה מודה למשרדי הממשלה השונים, משרד החינוך שממשיך להפעיל את התוכנית הזאת. אני קורא למשרד החינוך, למרות שאינה מתוקצבת עדיין במלוא היכולת של התוכנית, לעבור מפיילוט לתהליך הכלה והטמעה בתוך המערכת. כמובן שאנחנו כוועדה נמשיך ללוות את הנושא ולדרוש מהשרים הנוגעים בדבר, משר החינוך באמצעות מנכ"לו, להתנדב, למרות שהתוכנית הלאומית דיברה על שיתוף פעולה ואיגום משאבים.

הוועדה קוראת למשרד הבריאות לחזור בהדרגתיות. אני מבין שבשנה לחזור ל-55 מיליון ₪ יהיה לו קשה אבל לחזור בטווח של שלוש שנים, להכין תוכנית שבשלוש השנים הקרובות נחזור לתקציב המקסימלי כפי שהתחילה התוכנית הלאומית. אנחנו חשבנו שמדי שנה נעדכן אותה עם הטייס האוטומטי, אבל לא רק שלא עדכנו, גם קוצצה, אז דורשים לחזור לתקצוב של ה-55 מיליון ₪.

היה 55 מיליון לשלוש שנים, זאת אומרת 18 מיליון. פשוט צריכים לחזור אפילו לתקציבים של 2013, לא של 4 מיליון אלא 8 מיליון, שזה משנה את התמונה.

אז אני קורא לחזור בהדרגה. כמובן אנחנו גם כוועדה נעשה את המאמץ שלנו לשכנע את השרים הנוגעים בדבר.

הוועדה תמשיך לעקוב אחר סוגיית התקצוב, לאחר סוגיית ההטמעה וההכלה. אני כבר לא מדבר על פיילוט. תודה על הפיילוט קיבלתם בשנה שעברה. אני לא מודה לכם על הפיילוט. זה שהגדלתם זה עדיין קומץ שאינו משביע את הארי. אם אני משאיל את המושג ואת הפתגם, אז אני קורא כמובן להתחיל תהליך של הטמעה בתוך המערכת. הוכח שזה הכרח. כשנגיע למימדים של חד ספרתיים, למרות שכל אחד הוא עולם ומלואו, אני ארשה לעצמי להעלים עין מקיצוץ. אני לא אקרא לקצץ, אבל אני אעלים עין. כרגע אנחנו לא שם ופרט אחרי שהוקם המטה הלאומי 105, לי אין ספק שמערכת החינוך תוצף במקרים שתצטרכו לטפל בהם.

הוועדה רואה בדאגה שהטיפול באותם ילדים הופסק בגלל הקיצוץ, ובהורים, עוקבת בדאגה ורואה זאת בחומרה. כפי שאמרתי, אני קורא לעמותת "בשביל החיים" לא לחכות ליום בשנה, להמשיך כמו שאתם יודעים אפילו ביתר שאת. אנחנו עסוקים. לא תצעקו איי, לא נדע שכואב.

מודה לכולם, מודה למי שבא מרחוק. אנחנו כפי שאמרתי מחויבים לנושא, ומודה לכל חבריי בשדולה שמשתפים פעולה ועושים הכול שהיום זה יצליח. מודה לערוץ הכנסת שבחר להציף את הנושא הזה. קורא לכל ערוצי התקשורת לקחת את השידור הזה ולתת לו פולו-אפ ביומיים הקרובים כדי שזה יחדור לתודעה. מה לעשות, מה שלא עושה רעש, לא מטופל, ואני מקווה שיהיה רעש אחרי הדיון הזה. לי אין ספק שהעצמנו את התודעה.

שוב, תודה רבה לבית ספר "נופי הבשור". זה באמת נופי הבשור. מי שלא מכיר את חבל הארץ הזה שנחשפתם לו רק במדורות, אני קורא לזה מדורות או בהצתות או בבלונים, זה חבל ארץ יפה, שקט, ביוספרי שחבל שמקלקלים לנו אותו, אבל חזקו ואמצו. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:03.