פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



2
הוועדה לזכויות הילד
27/11/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 255
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שלישי, י"ט בכסלו התשע"ט (27 בנובמבר 2018), שעה 13:37

השפעת המדיה על דיכאון ואובדנות בגילאים צעירים

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר
מרדכי יוגב

ג'מעה אזברגה
יעקב מרגי

תמי אומנסקי - מנהלת תחום, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, משרד החינוך

ד"ר יוכי סימן טוב - מנהלת היחידה להתמודדות במצבי חירום ומשבר, משרד החינוך

יעל שחר - רכזת ארצית למניעת אובדות, אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך

רחל אברהם - היחידה למצבי לחץ וחירום, משרד החינוך

ד"ר אלה שראל מחלב - היחידה למניעת אובדנות, משרד החינוך

אהרון דיין - מנהל אגף יישומי מחשב, משרד החינוך

עמיר גפן - מנהל תחום בכיר, מניעה וקהילה, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, מוקד 105, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק ויקי אלעמרי - ראש חוליית מניעה והסברה נוער, המשרד לביטחון פנים

שושי אייזנברג הרץ - מנהלת היחידה למניעת אובדות, משרד הבריאות

מיכל ברייטמן - המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, משרד הבריאות

שיראל הרוש עזרן - מנהלת אזור, היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות

מיטל גרימלנד - רכזת שומרי סף, תנועות נוער, משרד הבריאות

מיכל אלחדף - מנהלת תחום ביקורת פנים, משרד הבריאות

איילת כוכבי סמסליק - מפקחת ארצית, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ליאורה רמון - מפקחת על צוותים טיפוליים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יונתן בייסקי - מנהל תחום בכיר, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, משרד התקשורת

פרופ' גיל זלצמן - יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ומנהל בית חולים גהה, משרד הבריאות

גיל רביב - סגן מנהל מערך ברה"ן, קופת חולים מאוחדת

דוד רגב - נציב פניות הציבור, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

יהושע לביא - פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, הסתדרות הפסיכולוגים

לירון שריקי - חברת ועד באיגוד לפסיכולוגיה של הילד והמתבגר, ההסתדרות הרפואית בישראל

לירון אשל - עורכת דין, המועצה הלאומית לשלום הילד

ד"ר אבשלום אדרת - יו"ר, עמותת "בשביל החיים"

פרופ' חגי חרמש - עמותת "בשביל החיים"/גהה

ד"ר יוסי לוי בלז - המרכז האקדמי רופין, עמותת "בשביל החיים"

ד"ר שירי דניאלס - מנהלת מקצועית, עמותת ער"ן-עזרה ראשונה נפשית

יונה פרסבורגר - מנכ"ל, עמותת "נתיבי רשת"

יעל לוי - מנכ"ל, עמותת "סהר"-סיוע והקשבה ברשת

פרופ' ענת ברונשטיין קלומק - המרכז הבינתחומי הרצליה

זאב גולדבלט - מנכ"ל, פורום ועדי ההורים היישוביים

עודד פריד - נציג, האגודה לשמירת זכויות הפרט

ניקול קפצן - תלמידת תיכון

יעל פומרנץ

תמי ברנע

א.ב., חבר תרגומים

השפעת המדיה על דיכאון ואובדנות בגילאים צעירים

אני מתכבדת ברשותכם לפתוח את דיון הוועדה בנושא השפעת המדיה על דיכאון ואובדנות בגילאים צעירים. זה בעצם דיון שמתקיים במסגרת היום המיוחד שמקיים חבר הכנסת מרגי בכנסת בנושא זה. אני מוכרחה לומר שחבר הכנסת מרגי לא מחכה לימים מיוחדים כדי לעסוק בזה. רק לפני כשבועיים אנחנו נפגשנו בוועדת החינוך כדי באמת לנסות ללבן את סוגיית התקצוב ולמנוע את הקיצוץ בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות, ואנחנו גם עוסקים בזה במהלך השנה, הזדמנות מצוינת לומר לך, חבר הכנסת מרגי, תודה רבה על זה שלקחת את הנושא הזה באמת בשתי ידיים.

הטילו עלי. ניסיתי להתחמק, לא הלך.

על אף שהטילו עליך, לא נראה שאתה נופל מכובד המשקל. להיפך, נראה שאתה עושה את זה באהבה ובמסירות רבה, ובאמת הזדמנות לומר לך תודה על כך, ואני אשמח אם תאמר כמה מילים לפני שאנחנו נתחיל בדיון המקצועי. בבקשה.

בשמחה. היום, יום שלישי רווי אירועים ואזכורים וציונים בכנסת. יש את יום הפג, יום מעמד המורה והגננת שגם העסיק אותנו במהלך היום. אפילו את החדר שלי נידבתי ליפעת ואני קיימתי דיון לכבוד היום של מעמד הגננות, ודיברנו על האובדנות בוועדת החינוך, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

הנתונים מזעזעים למרות שהם לא בפוקוס. מה לעשות, לא אוהבים לדבר על זה. אמרתי באחד הדיונים, תארו לכם שאם לא היו מדברים במדינת ישראל על תאונות דרכים או לא מתקצבים את המועצה הלאומית למאבק בתאונות דרכים. נכון שזה היה בלתי אפשרי?

יש יותר הרוגים מאובדנות מאשר בתאונות דרכים ולא מדברים על זה. יש יותר ניסיונות. אף אחד לא עולה לכביש בשביל להתאבד, לעשות תאונת דרכים. הוא רוצה להגיע למחוז חפצו, אבל מה לעשות, התרחשה תאונת דרכים וקיפח את חייו או נפצע. באובדנות יש ניסיונות אובדנות. נער או בוגר שעבר ניסיון התאבדות וניצל מהאובדנות של עצמו, הוא צריך טיפול, צריך ליווי של המשפחה שלו.

אנחנו היום מציינים את היום בכנסת. לכאורה זה ימים שאנחנו צריכים להעלות על נס את העשייה, ואנחנו מעלים על נס את העשייה, אבל גם מבכים על המצב הנוכחי שאנחנו צריכים להיאבק על התקציבים. תוכנית לאומית שתוקצבה בתלת שנתי אמנם, 55 מיליון ₪, אנחנו נמצאים היום מ-18 מיליון ₪ ל-10 מיליון ₪, ואנחנו לא אנשי בשורות לשנה הבאה. אמרתי בדיון אצלי, השרים הנוגעים בדבר אומרים, שמע, אין לנו אומץ, אין לנו את האינטגריטי הציבורי לחסל את התקנה התקציבית או את התמיכה, אז אנחנו נותנים לה למות לבד. זה הפועל היוצא.

אני מודה לך, יפעת, שהקדשת דיון בוועדה. אני חושב שהיום הזה כבר תורם את חלקו כפי שקרה בדיונים האחרים. כל אחד בדרכו הוא צריך להעצים, לחשוף את הדיונים האלה, את האמירות שנאמרו פה, את הסיכומים שהיו בדיונים. בכל דיון יש סיכום בסוף. אני קורא לאמצעי התקשורת כולם לשים זאת בפוקוס ביום-יומיים הקרובים, גם אם זה לא נושא שאוהבים לדבר עליו.

מה לעשות, השרים הם לא יצורים על-אנושיים שמגיעים מכוכב לכת אחר. הם בשר ודם, יש להם רמ"ח איברים והם קשובים ויש להם רגישות ללחץ ציבורי ורגישות לאמירות בתקשורת. כשיש לחץ תקשורתי, יש גם מקור לתקציב פתאום. זה לא כסף גדול ואני לא מזלזל באף אגורה. זה לא כסף גדול למשרדים שאנחנו מדברים עליהם: חינוך, בריאות, עבודה רווחה, להוסיף עוד 4 מיליון על ה-4 מיליון שלהם. אם הם רוצים וקשה להם או ראש אגף תקציבים שלהם לא יודע אם הוא יכול לקחת את זה, אני מוכן להתנדב, לקחת פה כמה ימי חופש. המקצוע שלי זה איש כספים. הייתי גם שר. אני אמצא להם את המקורות ולא על חשבון שום דבר אחר, רק להראות להם מאיפה, במקום שיחזרו לאוצר. אני יכול לשלוף מכל משרד 4 מיליון. בצניעות אני אומר. צריך רק לרצות. התחושה שלי, שלא רוצים. התחושה היא שלא רוצים, וכל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא. זו לא קלישאה וזה לא רק פתגם וזו לא רק אמרה, זו מציאות. זה עולם מלא. הסטטיסטיקות הן סטטיסטיקות, אבל בסוף אחרי כל מספר זה בן אדם, זו משפחה, זה עולם.

אני מתנצל שאני הולך לסבלותיי במרתון של היום הזה. אני מאוד מודה לך. תודה רבה, יפעת.

תודה רבה, חבר הכנסת מרגי.

אני אומר לכם, מאחורי הקלעים יצא שהיום המיוחד הזה הוא כשבועיים לאחר שקיימנו את הדיון, ואמרתי, עכשיו מה, נקיים דיון ומה, רק עכשיו דיברנו על זה. פתאום חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להעלות שוב את הנושא למודעות ואולי לייצר איזשהו באז גם כלפי חוץ כדי שיהיו לנו שותפים נוספים שישמרו על הנושא הזה על סדר היום כי זה באמת חשוב, ולכן אני מודה על ההזדמנות, ולהיפך, אני פתאום הבנתי כמה דווקא העיסוק האינטנסיבי הזה יכול לתרום לנו ולהוכיח גם כלפי חוץ שאנחנו באמת מתכוונים. אני רק אומר במאמר מוסגר שאם התקשורת בוחרת לעסוק בזה, אז אני מקווה שהיא תעסוק בזה נכון וזה יהיה בעצם מהות הדיון, של לנסות לראות איך באמת מוצג הנושא הזה.

חבר הכנסת מוטי יוגב שצריך לצאת, בבקשה.

ברשות היושבת ראש ויושב ראש ועדת חינוך וחבריי וכל מי שנמצא פה.

אני לא ציינתי, ברשותך, מי שגייס אותי ומי שמלווה את היום הזה זו עמותת "בשביל החיים".

אנחנו נפתח איתם.

גם אבשלום, גם חגי ועוד אחרים וטובים, אז קודם מגיע לכם.

חזרתי לוועדה, והוועדה לזכויות הילד עוסקת בנושאים חשובים וזכיתי להיות בה בקדנציה הקודמת בכנסת.

הוועדה הזאת איננה ועדה סטטוטורית בכנסת, ועדת זכויות הילד. אני אומר לך גבירתי היושבת ראש ואני מנהל דברים שכאלו, ניהלתי אותם גם בוועדת העבודה והרווחה וגם בחוץ וביטחון. אנחנו צריכים פה לחבור יחד, את וחבר הכנסת יעקב מרגי וחבר הכנסת אלאלוף שהוא חולש בעצם על שני משרדים נוספים, בריאות ורווחה, ואם בישיבה מקדימה נכין את עצמנו ואז נזמן את המשרדים הללו - - -

ישיבה מאחורי הקלעים - - -

כן, ישיבה מאחורי הקלעים. נכין את הישיבה ונסגור עליהם. כך גם נשיג אולי את התקציב, בוודאי בקצה שנה. כמה שנעשה את זה יותר מהר לפני שהכנסת הזאת חיה וקיימת, זו בעיניי יוזמה שאולי תוכל להביא בסוף לכך שהתקציבים יהיו ונציל יותר חיים.

תודה רבה, דיון פורה.

תודה רבה חבר הכנסת מרגי. תודה רבה חבר הכנסת יוגב.

חברת הכנסת ניבין וחבר הכנסת ג'ומעה נמצאים כאן איתנו. נשמע את האנשים וניתן לכם בצורה מדורגת, אז אנחנו באמת נפתח איתך, אבשלום אדרת, בבקשה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות באמת אחרי שאנחנו כבר חודשים רואים בגוויעתה של התוכנית. אני רוצה לפנות אליך ישירות לאור זה שמשרדי הממשלה השונים, רווחה ובריאות וחינוך מגלגלים את האחריות על נושא התקציבים מאחד לשני וכל אחד אומר, זה לא נתן לי וזה התחייב בצורה כזאת ולא נתן את מה שהתחייב, האם את יכולה כחברת מפלגתו של שר האוצר לגרום לזה שהכסף שהועבר, ואני יודע שהכסף הועבר, יהיה צבוע לנושא הזה כדי שהמשרדים השונים לא יוכלו לגלגל את זה ולאכול מזה לכל מיני דברים אחרים שפתאום בא להם? כי אני חושב שחבר הכנסת מרגיש שם את זה בצורה מאוד ברורה על השולחן. זה לא שאין כסף. הכסף הזה קיים ואנחנו יודעים בוודאות שהוא הועבר, אלא שהוא פשוט לא הגיע למקומות הנכונים ולכן אנחנו כאן מתווכחים על 3 או 4 מיליון שקל שבגלל זה כל מערכת החינוך עכשיו תפסיק לעשות את כל הפעילות החשובה שלה. זה לא מתקבל על הדעת, אבל אם הכסף הזה יהיה צבוע, אם הוא יהיה בבסיס התקציב, זה יעשה הבדל עצום.

אחד הדברים שקרו זה שהחלטת הממשלה הייתה לשלוש שנים. שלוש השנים האלה נגמרו. אין עכשיו עוד החלטה נוספת, אז מישהו צריך לקחת את היוזמה הזאת. באמת אי אפשר לדעת מה יקרה בכנסת הבאה, מה יקרה בממשלה הבאה. זאת הזדמנות לשים חותם. אנחנו שמענו בוועדת החינוך איזו עבודה נפלאה משרד החינוך עושה. בבוקר שמענו איזו עבודה נפלאה משרד הרווחה עושה. הרי הם לא יוכלו לעשות אם לא יהיה את התקציב הזה, ומשהו קרה כאן במהלך השנה הזאת. זה התחיל מזה שהיה צריך להיות 27 מיליון, אבל מראש אמרו, לא, רק 18 מיליון. מ-18 זה ירד ל-14 ומ-14 זה ירד ל-10 ועכשיו מי יודע? 10 מיליון שקל באמת זה סכום כל כך נמוך שאי אפשר לעשות שום דבר, אז אני באמת פונה אליך בבקשה, אני לא אגיד נואשת, בתקווה שאכן האוזניים של שר האוצר יהיו קשובות לנושא הזה ונוכל להמשיך בעבודה החשובה הזאת שאנחנו עושים, כי זה באמת הצלת חיים. את מכירה את הסיפורים האישיים של חלק מהאנשים שנמצאים כאן. זו השליחות שלנו. זה מה שנותר לנו אחרי שיקירנו התאבדו, לגרום לזה שאצל אחרים זה לא יקרה.

תודה רבה, אבשלום. כמו שאתה אומר בקולך שלך, שר האוצר היה קשוב והעביר את הכסף. מי שצריך ליישם את הדברים זה בעצם אותם המשרדים שמקבלים את הכסף, וכפי שאתה אמרת, אולי משתמשים בזה לדברים אחרים, אם בכלל, אבל על כל פנים, לא באמת מממשים את התוכנית, כך שאני לא בטוחה למי פה הפנייה צריכה להיות. אני כן לוקחת את ההצעה שלך, אם כי אני מודעת למורכבות בנושא הזה של צביעת כסף לדברים מאוד מסוימים. גם שם הרבה פעמים ביקשנו שיצבעו כסף למשרד הבריאות, אבל אנחנו יודעים שפרוצדורלית זה משהו שהוא קצת מורכב. אני בכל מקרה אפנה את הבקשה.

אני רק רוצה לומר ברשותכם שאנחנו לא נחזור על דיוני התקציב שהתקיימו באמת לפני שבועיים ובהם נאמר הכול. חשוב לי שאנחנו ננסה רגע להציף את כל הנושא של השפעת המדיה. כשאנחנו אומרים מדיה, זה כולל כל הנושא של הרשתות החברתיות, הילדים שנחשפים לכל כך הרבה תכנים, הרבה פעמים דרך הדבר הקטן הזה שיכול להיות מאוד גדול ומשמעותי במפגש עם הילדים, כדי שאולי נצליח לתרום ולו במעט כדי לצמצם את התופעה ואת האפקט השלילי, אני כל הזמן נזהרת מלומר, שמוביל אל האובדנות, כי אני לא רוצה שאף ילד יחשוב שלהתאבד זה חלק מהפתרונות והאופציות שיש במקרים כאלה, אבל אנחנו יודעים לצערנו הרב שגם מקרים כאלה היו.

חבר הכנסת ג'ומעה, אתה רוצה לומר עכשיו מספר מילים?

תודה רבה לך על הדיון החשוב והמהותי הזה שנוגע יכול להיות לכל בית, לכל ילד, לכל ילדה.

אני ארצה בתחילת דבריי קודם כל לגנות בחריפות את רצח הילדות, מה שקרה בג'יש ומה שקרה בתל אביב.

נורא ואיום.

זה ילדות. זה באמת מזעזע ואנחנו מגנים את זה בכל לשון של גינוי. זה לא נותן לנו אפילו לישון.

אני רואה שהכותרת של הדיון הזה היא השפעת המדיה על הילדים. 4 מיליון זה סכום זעום שיכול להציל את העניין. אני לא יודע איך עושים את העניין הטכני מבחינת חסמים. 4 מיליון יכולים להציל את הילדים. אפילו ילד אחד, זה שווה לעשות את זה.

אני יודע שיש היום הרבה אתרים שאפילו מביאים ילד, לצערי הרב, למצב של התאבדות. התאבדות אצלנו לפחות במגזר זה דבר שאסור על פי דת. אגב, אני חושב שכל הדתות אוסרות להתאבד כי זה נחשב רצח לכל דבר. יש אתרים שהם ממש מסבכים את הילדים האלה ומושכים אותם למצב, ואם אי אפשר לחסום את זה, אז זה אומר דרשני.

שיהיה בהצלחה ואני לרשותכם גם.

תודה רבה, חבר הכנסת ג'ומעה על הדברים.

אנחנו נעבור לחגי חרמש. אתה ביקשת לדבר?

הייתה בעמותה חברת ועד, ב', שבגיל 19 בנה היה חייל. אחרי שהוא כתב 2,000 עמודים בסתר, בחדר, קם והתאבד, אבל גיל 19 זה לא הגילאים האלה. למה אני מביא אותו כאן? בגלל שאחרי כמה שנים היא כבר לא הייתה בעמותה, היא באה להתייעץ עם עופרה זוגתי ואיתי, למה? יש לה נכד בן 4 והנכד בן 4 לא רוצה לחיות, אז היא עכשיו נסעה לקנדה. היא חזרה, ואחרי שלוש-ארבע שנים פגשנו אותה ושאלנו מה קרה עם הנכד. הוא עוד בחיים. היא שאלה את הנכד, מה תרצה לעשות כשתהיה גדול? אז הוא אמר, אני אף פעם לא אהיה גדול, זאת אומרת, אתה מבין כמה כבר בגילאים האלה יש את הסיפורים העגומים האלה, אני לא יודע איך לקרוא להם.

מה שמדאיג מעבר לסיפור הזה, זה שהסטטיסטיקות שמספקות דברים יותר גדולים הולכות בכיוון החמור הזה. יש עלייה בהתאבדות. שמענו מפרופ' זלצמן שהצונאמי האמריקאי כבר הגיע אלינו. זה קורה באופן ספציפי בגילאים הצעירים, זאת הוועדה הזאת, לכן עכשיו אני מצטרף לאבשלום. מוכרח להיות משהו בייאושנו.

אנחנו פונים עכשיו לשר האוצר. נואשנו מאנשי משרד הבריאות. אין לנו דרך אחרת. צריכה להיות התגייסות של מדינה כדי להציל, אני זורק את המספר של 100, אפשר להגיד למה 100 זה מספר סביר, וזה צריך לבוא גם מהוועדה הזאת של הגילאים הצעירים. אי אפשר להמשיך ככה. שירלי, שהיא היועצת שלכם, היא מיואשת כבר. היא אמרה, שנים אני באה לוועדות האלה, לא קורה כלום. אני חושב שהיא לא צריכה להתייאש, אבל זה אומר שמישהו מוכרח להגיד לאנשי משרד הבריאות, אתם מוכרחים להתגייס לעניין הזה. זה קורע את הלב.

תודה רבה, חגי. הזכרת פה רק שם, אז אני רק אקריא בבקשה לפרוטוקול: "אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנון, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, ימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים וככל שהדבר נדרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה, אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו נזק או לזולתו". אני ממש מבקשת, תשתדלו לא להזכיר שמות פרטיים. בואו נשמור על הזכות לפרטיות של האנשים השונים.

המועצה לשלום הילד, לירון, בבקשה.

תודה, גבירתי. אנחנו מעריכים את קיומו של היום בכלל ואנחנו באמת לוקחים חלק פעיל. היינו פה בשנת 2016, 2017. באמת השנים חולפות. גם בדיון הקודם ישבנו בוועדת החינוך ואמרנו שבאמת השעון הוא שעון חול בהקשרים האלה.

שנת 2017 הייתה שנה עם הכי הרבה ניסיונות אובדניים של קטינים ביחס ל-15 השנים שחלפו. אנחנו מדברים באמת על מאות ניסיונות אובדניים של ילדים עד גיל 17 וכ-300 ניסיונות עד גיל 14.

בהקשר של המדיה, עם כל התרומה של המדיה וההתפתחות הטכנולוגית, ההתפתחות הטכנולוגית גם הביאה להמון מקומות חשוכים. המצוקות של הילדים התרחבו והועמקו. האובדנות היא בטח לא פתרון למצוקה כזו או אחרת, אבל אם בעבר שיימינג או חרמות או קשיים כאלה ואחרים היו בין ארבע קירות או במקום מאוד ספציפי מוגדר או בתוך כיתה, אז היום בעצם יש לנו את הרשת החברתית. המצוקה הולכת עם הילד לתוך הבית, לתוך מקום מבצרו, לתוך החדר שלו. עם ההתפתחות ועם השינוי של המצוקות, הכלים גם צריכים להשתנות כמובן, שוב, לפתח שיח בריא ופתוח ואחראי עם ילדים. אני חושבת שגם השיח על אובדנות עם ילדים צריך להיות מאוד זעיר, מותאם, לא לתת כמובן דוגמאות.

לא להנחות אותם איך להתאבד.

לא להנחות אותם.

למרות שאנחנו עוסקים כמובן בתחום של המדיה, אני כן אגיד באמת על התוכנית הלאומית לאובדנות. כולם תמימי דעים שהיא תוכנית מצילת חיים יותר מהכרחית. כולנו מסכימים אבל עדיין אין שום פתרונות, אז אני כן גם זועקת את זעקת הילדים והמשפחות והילדים שבמצוקה, כי אנחנו לא מדברים רק על האובדנות עצמה אלא גם על הניסיונות וגם על שלבים הרבה יותר מוקדמים של המחשבות. אנחנו מדברים על ילדים בני 9. 31 ילדים עד גיל 9. השיח צריך להיות כל כך ראשוני וכל כך מוגדר וכל כך מותאם גם על ידי גורמי חינוך, גם רווחה, גם על ידי ההורים, גם על ידי כל הגורמים שבעצם מלווים את אותם ילדים.

אנחנו כן מבקשים שכל המשרדים יתגייסו וייקחו אחריות ושהתקציב יוגדל כמובן. אנחנו מדברים לא על הפחתת התקציב, אלא צורך בהגדלת התקציב נוכח הגדלת המצוקה, ואנחנו מברכים את הוועדה ומקווים שבאמת מפה תצא איזושהי ישועה.

תודה רבה, לירון. אנחנו נעבור ליונה פרסבורגר מ"נתיבי רשת". בבקשה.

שלום, יונה פרסבורגר, מנכ"ל עמותת "נתיבי רשת", עוסקים כבר למעלה מעשור במוגנות ילדים בסביבה הדיגיטלית.

אני רוצה להביא כמה נושאים שבדרך כלל לא כל כך מדברים עליהם בהקשר של אובדנות ילדים. כולם יודעים שרשתות חברתית הן כר פורה לשקיעה של ילדים. אנחנו רואים היום נתונים שמתפרסמים בהרבה מאוד מחקרים בעולם, שעודף זמן מסך אצל ילדים קשור לשני תחומים מרכזיים: אחד, פחות אינטראקציה של ילדים עם ההורים שלהם ופחות אינטראקציה של ילדים עם ילדים אחרים בחוויה אמיתית של חיים פנים אל פנים, והדבר השני הוא חוסר שינה של ילדים. יש קשר מאוד קרוב וישיר בין חוסר שינה אצל ילדים לבין התפתחות דיכאון אצל ילדים, וכשמתפתח דיכאון אצל ילדים, אז זה שלב שיכול להביא לקראת אובדנות.

ילדים היום נשארים שעות בלילה עם הסמרטפונים שלהם ברשתות חברתיות, צפייה בסרטים.

אם יש לנו קריאה לכל הגורמים שעוסקים במניעה של נושא האובדנות, צריך להכניס חזק מאוד את הנושא של עודף זמן מסך אצל ילדים, את האינטראקציה האנושית פנים אל פנים, את החיזוק של הביחד ואת נושא שעות השינה של ילדים, שהוא נושא חשוב מאוד.

תודה רבה, יונה. אני חושבת שהקריאה פה תמיד מחזירה אותנו חזרה כחוט השני לאורך כל דיוני הוועדה ולא משנה באיזה נושא, מעבר לפנייה למשרדים וגם קריאה להורים. ההורים שנמצאים שם גם בלילות, אם אתה מדבר על עודף שעות מסך וילדים שלא הולכים לישון כי הם עדיין בסמרטפון, שההורים יהיו מספיק חזקים לבוא ולהגיד בשעה מסוימת שנקבעת עם הילדים, עד כאן, ולעצור את זה. אני רואה בהורים בהחלט שותפים מאוד משמעותיים כדי לצמצם לפחות את התופעות שאתה מעלה כאן.

כמו שאמרתי, זאב, אתם באמת פקטור מאוד משמעותי בהרבה מאוד תחומים וזה תמיד חוזר לזה, אבל הדברים שהעלה יונה הם מאוד חשובים ואני חושבת שכאן זה המקום שלכם והיכולת שלכם כפורום הורים יישובי להעביר את המסר הזה דרך בתי ספר, דרך האמצעים הבלתי פורמליים שלכם, ואני חושבת שככל שנציף ונביא למודעות של ההורים, אולי גם ניתן להם כוח לעשות את זה בתוך הבתים הפרטיים שלהם ונצליח לצמצם בקצת.

ד"ר שירי דניאלס, בבקשה, עמותת ער"ן.

שלום לכולם, באמת תודה על הדיון החשוב וספציפית על הנושא הזה שהוא נושא שלא מספיק עולה למודעות.

גם אנחנו בער"ן רואים את מה שרואים במחקרים מעבר לים וגם אלה שעשו עלייה. אנחנו רואים עלייה ברמת המצוקה וירידה בגיל הפונים. רק השבוע הייתה פנייה של ילדה בת 10. זה דבר לא שכיח אצלנו. הירידה בגילאים היא דבר שאנחנו עדים לו בייחוד בשנה האחרונה. זה התחיל קצת קודם.

יחד עם זאת אני רוצה להדגיש שהרשת, מעבר לזה שהיא כר מסכן, היא גם כר של ערוץ ייחודי של הגשת תמיכה רגשית ועזרה ראשונה נפשית, כי אותם ילדים שנפגעים ברשת, הם גם אלה שמעידים שלו הם היו פונים לסיוע, וכולנו יודעים שפחות מחצי מהם פונים לסיוע, אם בכלל, הם היו רוצים לעשות את זה דרך הרשת, לכן זה אומר שאנחנו כמבוגרים וכאנשי חינוך וטיפול צריכים לנצל את אותו מדיום כדי לעשות טוב ולא רק להטיף ולהפחית ממנו, ואני חושבת שהדיון הזה באמת משקף את העושר שקיים פה.

אנחנו רואים בער"ן שאם יש אחוז וחצי של אובדנות בטלפון, אנחנו רואים 7% באינטרנט, זאת אומרת שיש משהו במדיום הזה שמאפשר לאנשים לחשוף רבדים יותר עמוקים ומצוקות יותר עמוקות, ועל ידי זה שאנחנו שם איתם, אנחנו מצליחים להציל חיים הלכה למעשה בסדר גודל של מאות בשנה.

אני יכולה לספר לכם על סיפור באמת מחמם לב שחלקכם אולי מכירים, של נער מתבגר בן 16 בארץ, שדרך משחק רשת שהוא שיחק עם ילד בן 19 בשבדיה, הילד בשבדיה כתב שהוא רוצה להתאבד. הילד בן ה-16 בארץ שנחשף אלינו פנה לער"ן, דיווח על זה. ביקשנו ממנו לצלם את צילומי המסך האלה, ושיתוף פעולה שיש לנו כל הזמן עם יחידת המשא ומתן במשטרה, פנינו אליהם ודרך האינטרפול הצליחו להגיע לילד בן ה-19 בשבדיה, וקיבלנו על זה מכתב תודה, זאת אומרת שאפשר להשתמש באותו היבט של חציית גבולות ושבירת מחסומים של זמן ומרחק כדי להציל חיים.

אוקי, תודה רבה. אני רק אומר, הדיון פה הוא לא על האינטרנט ומה אנחנו יכולים לעשות, כי אם אני הייתי פותחת דיון על האינטרנט, אז אני בהחלט הייתי אומרת שאינטרנט ובכלל המדיות החברתיות הן פלטפורמה מצוינת וטובה, אפשר לעשות בהם הרבה מאוד דברים טובים, אבל גם בתוך כל הטוב הזה יש דברים שהם מאתגרים ויכולים להוות סכנה. בסוף לא הרשת היא זאת שעושה רע, אלא איך האופן שבו אנחנו משתמשים ברשת הוא זה שאנחנו צריכים להתמודד איתו לטוב ולרע.

מה שאני רוצה לשאול אתכם, וזה לא משנה כרגע אם זה הגיע דרך הטלפון או דרך האינטרנט או בכלל. כשאתם מקבלים פניות על מצוקה שהן מעוררות אולי את החשש לאובדנות או שהילדים עצמם מעידים על כך שהם חושבים על כך, אתם יודעים לפלח איזה סוג של מצוקות מביאים אותם למחשבות כאלה?

כן. אנחנו יודעים קודם כל שזו לא מקשה אחת, כלומר יש איזשהו טריגר בדרך כלל שפונים דרכו. בשנים האחרונות יותר ויותר אירועים שקורים בשדה של הרשתות, אבל יחד עם זאת יש גם מיעוט במעגלי תמיכה. יש גם קונפליקטים ברקע. יש הרבה מאוד סיבות שמתנקזות לתוך סיפור אחד. קשה להצביע על גורם אחד, שזה מה שאנחנו גם יודעים מבחינה מחקרית.

כן, נכון, אנחנו יודעים שהרי זה בסוף לא אירוע בודד שמוביל לשם, אלא זה איזשהו אוסף של דברים.

מה שמשותף לכולם זאת תחושת בדידות נוראית שאני לגמרי לבד בסבל, שאף אחד לא מבין אותי ושאין לי עם מי לדבר. זה דבר שחוצה את כל הסיבות באשר הן, בייחוד ככל שמדובר במתבגרים ובילדים צעירים יותר, חוסר האמון הזה הרבה יותר גדול. חלק מזה זה בגלל החשש שייקחו לי את הטלפון, התגובה תהיה להוריד את השעות, כי זה הרבה פעמים מה שאנחנו עושים. אנחנו רק מדברים על כמה שעות ולא מדברים על האיזונים, שאם ילד בכל זאת מעורב בפעילות חברתית ספורטיבית ויש איזון בחיים שלו, אז הוא במצב הרבה יותר טוב מאשר ילד שהוא רק - - -

אז מן הסתם אם הוא מעורב בפעילויות כאלה, יש לו פחות שעות מסך.

בדיוק, ולכן הרבה פעמים הפחד הוא שיורידו את השלטר.

אוקי, תודה רבה. משרד התקשורת, יונתן בייסבקי, בבקשה.

אני יונתן בייסקי, מנהל תחום בכיר במועצה לשידורי כבלים ולוויין במשרד התקשורת. המועצה זה הגוף שמפקח על השידורים הרב-ערוציים של הוט ויס.

קודם כל אני מודה ליושבת הראש על הדיון החשוב הזה. זה נושא שלרוב לא דנים בו בגלוי, במיוחד בכנסת.

מהאגף שלנו אנחנו נמצאים בעידן טכנולוגי חדש. הילדים של היום גדלים במציאות שונה לחלוטין ממה שאנחנו הכרנו לפני עשור, עד 2008 בסך הכול, עם המצאת האייפון הראשון. אפילו זה נראה לפני שנות דור. הייתה להורים עד אז וגם למדינה בצורה מסוימת, שליטה מאוד משמעותית על צריכת מדיה של ילדים. איך עשינו את זה? סיווגנו את התוכניות לגילאים, שזה כמובן קיים עד היום. תוכניות לגילאי 18 ומעלה שודרו אחרי 22:00 ונתנו למנויים אפשרות להפעיל קוד בקרת הורים לחסום תוכניות על בסיס הסיווג הגילאי.

היום כמובן שאין לזה כמעט שום השפעה. לכל ילד יש סמרטרפון ביד שההורים שלו קנו לו ואין יותר מחסום בין תוכן ובין הצרכנים, לא משנה מה הגיל שלהם.

תראה, אפשר לעשות חסימה של תכנים בטלפון דרך האינטרנט, לא?

אז הוא יגלוש אצל החבר או שהוא יגלוש בטבלט או שהוא יגלוש במחשב של אבא. אין היום דרך לחסום תוכן מילדים. יש היום מחקרים עם ממצאים מדהימים על ילדים בני 8. עושים מחקרים בכיתות ג'. 70%-75% מהילדים כבר נחשפו לפורנו וזה לא רק פורנו. אנחנו מדברים על צרכנות אגרסיבית, על שיווק של סיגריות, של אלכוהול, דברים שילדים לא יודעים לסנן. מה שאנחנו רואים כמבוגרים, אנחנו יודעים לסנן. הם לא יודעים. ילד היום בלחיצת כפתור, הוא זמין לכל התוכן שזמין ברשת, טוב ורע, וזה כמובן כולל תכנים שיכולים במקרה קיצון להוביל לאובדנות, כמו דימוי גוף בלתי אפשרי. אנחנו רואים תמונה של איזושהי דוגמנית, לא אגיד את שמה, אנחנו מבינים שחצי מזה זה פוטושופ והשאר זה זוויות צילום. ילדות שרואות את זה לא מבינות. יש תוכן גזעני, תוכן אלים או תוכן שהילדים שלנו לא יודעים לצרוך, כמו צרכנות בוטה או שיווק שהוא לא גלוי, לכן הרגולטור בעולם התחילו בשנים האחרונות ליישם תוכניות של אוריינות תקשורת.

אוריינות תקשורת, המשמעות שלה זה לחנך את הילדים איך לצרוך תקשורת באופן נכון מתוך הבנה שמאחר ואין יותר מחסום לתוכן, צריך ללמד אותם לצרוך את התוכן בעין ביקורתית, להבין אותו ולדעת את ההבדל בין מה שרואים על מסך קטן ככל שיהיה, ממסכים ועד סמרטפונים קטנים, לבין המציאות.

המועצה לשידורי כבלים ולוויין רואה את הנושא כאחד הנושאים הכי חשובים לקידום, ואנחנו קוראים לגופים השונים, הממשלתיים כמובן, לשלב ידיים כדי לעזור לנו לקדם אותו. אחת המטרות שלנו זה להפיק ולשדר תשדירים כבר ב-2019. זה דבר שאגב, נעשה במדינות אחרות בעולם כבר לפני שלוש-ארבע שנים.

יש לכם גם תוכנית לזה או שזה רק ברמה של כוונה והצהרה כרגע?

כבר הצגנו מצגת לשר עם עיקרי התוכנית. השר, אני חייב להגיד, מאוד התלהב והביע כוונה לתמוך בזה. אנחנו נגיש תקציב ממש בשבועות הקרובים להפקה של תשדירים במהלך שנת התקציב 2019. המטרה היא לעשות תשדירים בנושאים של דימוי גוף, אלימות, שפה בוטה ונושאים אחרים.

קודם כל, אני אומר שהדלת שלנו פתוחה לרעיונות ואם יש לאנשים הצעות או רעיונות לשיפור או איזשהו גוף רוצה לומר משהו, כמובן אנחנו תמיד נשמע את כולם ברצון.

אנחנו לא יכולים ולא צריכים לעשות את הפעולות האלה בלי פעולות משלימות. קודם כל משרד החינוך. זו תוכנית שצריכה להתחיל בבתי הספר, לא על ידי רגולטורים אלא אנחנו יכולים לסייע, אבל קודם כל תוכניות של אוריינות תקשורת צריכות להיכנס למערכת החינוך. היום זה לא חובה. לדעתנו זה צריך להיות חובה.

אנחנו כמובן קוראים לתקצוב מתאים. אנחנו נגיש בקשה לתקצוב כבר בשבועות הקרובים. אנחנו קוראים שיסייעו לנו בתקווה שבשנה הבאה אנחנו כבר נהיה מבחינת הסברה לפחות במקום אחר.

תודה רבה, יונתן. אני מודה לך על הדברים, ואני רוצה לחדד.

אני מאוד מסכימה עם העניין שבסוף גם אנחנו, ויצא לי לומר את זה כמה פעמים בשבוע האחרון, ננסה לחסום מפה ולאגוף משם ולסגור מכיוון אחר. המדיה מנצחת אותנו. אם אנחנו לא נחנך לצריכה נכונה ולשימוש נכון במדיה, וזה כל המדיה, אז אנחנו לא באמת נשיג את המטרה.

כשאנחנו מדברים על חינוך, אגב, אני לא תמיד מדברת רק על מערכת החינוך. חינוך זה במובן הרחב של המילה. זה כולל כמובן את כל מי שנמצא באיזשהו קשר או מגע עם הציבור, לצורך העניין. במקרה הזה למשרד התקשורת יש גם תפקיד משמעותי. התשדירים שאתה מדבר עליהם, בעיניי הם חינוך לכל דבר ועניין והם באמת צריכים להיות משלימים לתהליכים נוספים שקורים גם בזירות האחרות.

הוועדה תשמח לקבל עדכון, אתה אומר בעוד מספר שבועות, אז אנחנו נשמח לקבל עדכון ובעוד כחודש לדעת מה הסטטוס של הדבר הזה ועד כמה אתם באמת מתקדמים, ואני חושבת שזאת תהיה התגייסות ראויה כדי להביא לציבור גם את הצד הזה, אז תודה רבה, יונתן.

זאב, אתה רוצה לומר כמה מילים, נציג ההורים?

זאב גולדבלט, מנכ"ל פורום ועדי ההורים היישובים.

כפי שהוצג בוועדה וכפי שגם ציינה היושבת ראש שלנו, המדיה בכלל אבל בעיקר האינטרנט והטלפונים החכמים הם חרב פיפיות. מחד, מעשירים ומרחיבים את הדעת, ומאידך, מאפשרת למתבגר הצעיר או אפילו לילד התכנסות פנימית, העצמת האני וממש התבודדות, התנתקות מהחברה, ולכן יש כאן מלכודת של חוסר שיתוף בחוויה, העצמת התחושות שלו עד לרמה של קיצוניות ולוקחים את זה ממש למן תחושות שהם לא מסוגלים לעמוד בעומס הנפשי הזה יותר, לכן חובתנו כהורים, וכן, אני יודע שאת אוהבת תמיד שאנחנו מסתכלים קודם על עצמנו, אז כן, חובתנו אנחנו כהורים להתערב ולא רק להיות מעורבים, אלא ממש להתערב, ללמוד את הסממנים לאובדנות, ויש כאלה כפי שציינו כבר הפרופסורים שנמצאים כאן, ולפעול.

אחת הבעיות המרכזיות של חלק גדול מאיתנו ההורים, זה שאנחנו חוששים מהסטיגמה שתיפול על המשפחה ועל הילד, ואני אומר, עדיפה הסטיגמה של השכול. יש כאן חלק מההורים השכולים. הם היו מוכנים לקבל על עצמם כל סטיגמה אפשרית ובתנאי שהילד שלהם ימשיך לחיות, ולכן אנחנו ננסה לסייע לעודד ולהנחיל את הידע כדי לתגבר עד כמה שאפשר את ערנות ההורים ככל יכולתנו.

תודה רבה על הזכות, ותודה לכם.

תודה רבה, זאב, וכן, זה לא ממקום רע של איך שאנחנו צריכים להסתכל על עצמנו. אני באמת מאמינה שההורים הם כוח מאוד משמעותי וחשוב בכל תהליך שעושים, וזה מהמקום האמיתי שנוגע לכם, אז תודה רבה לך.

חברת הכנסת ניבין, את רצית לומר.

שלום לכולם, אני מודה לך על הנושא החשוב.

קודם כל אני רוצה לצאת מנקודת הנחה שתקציב זו לא הבעיה כל עוד שהתקציב הזה יגיע ליעד הנכון, ואני מאמינה שאנחנו מדברים על סוגיה חברתית אנושית, וזה נותן לנו הרגשה קבוצתית כזאת של חברה שלמה שצריכה להתגייס מול מצוקה כזאת שאנחנו מדברים על עתיד של חברה, עתיד של מדינה, כי הכול קשור היום בצעירים ובבני נוער, כי בזמן שאנחנו מדברים על התאבדות, אנחנו מדברים על גורם המוות השני בקרב בני נוער.

אני בתור מורה לשעבר ראיתי כל מיני ניסיונות של תלמידים שכל פעם הם באו לבית הספר עם סימנים שזה היה קשור לאיזשהו סרט, איזושהי סדרה מסוימת, כי בתת מודע של התלמידים הם לא חושבים על מוות, הם חושבים על ניסיון התאבדות, אז התוצאה היא לא כמו התוצאה שאנחנו רואים אותה.

אני רואה חשיבות רבה להקים תוכנית שלמה של כמה מוסדות, גם חינוכיים, אנשי מקצוע בתוך בתי הספר, שזה גם יועצים, יועצות שייקחו את זה באחריות שלמה.

אני גם רוצה לחדד את מה שדיברת לגבי הילדים בני 8. חברה שלי, מורה בכיתה א', נכנסה לכיתה וראתה קבוצה של תלמידים צופים בפורנו. היא נכנסה להלם. כל בית הספר נכנס להלם, היועצים, המורים. אין להם את הכלים איך לטפל בזה. זה היה לפני שנה, אבל כנראה שכל המחקרים עכשיו מדברים שזה הממוצע של הילדים וזה קורה. בסופו של דבר ילדים נחשפים כל הזמן לזה, אם זה לאלימות, אם זה למשחקים, אפילו לתוכניות ילדים.

אנחנו בתור הורים וגם בתור אימא, רגועים, אוקי, עכשיו יש לו תוכנית משלו, אבל תכל'ס זו סדרה שגם יש בה מונחים שהם לא כל כך קשורים לעולם של הילדים שלנו, וכאן גם נכנס התפקיד שלנו בתור הורים.

אי אפשר להתקדם עם כל הנושא הזה בלי לקחת אחריות של כולנו כהורים וכמורים ויועצים. אפילו לתקשורת גם יש חשיבות רבה איזה מסר היא מעבירה, באיזה ערכים, ערכים שכן מייצגים חברה שיש לה חשיבות רבה לאנושות וגם לאישיות של התלמיד, כי תכל'ס אנחנו רוצים ילדים שמחים שיש להם ממש חיים טובים, וכך אנחנו רק דואגים לעתיד שלנו בתור חברה. תודה.

תודה רבה לך, חברת הכנסת ניבין.

אני רוצה לעבור למשרד לביטחון פנים. מערך מאו"ר סוף סוף עולה לאוויר, אז קודם כל בשעה טובה.

עלה כבר.

לפני כמה זמן?

שבוע.

אני עוקבת אחריהם מהרגע שהם התחילו להצתוות, כי היה פיילוט שהיה מאוד מוצלח. אני יכולה להגיד לכם, אפרופו, דיברנו על חינוך ומשרד התקשורת שדיבר על התשדירים. אנחנו אפילו בצוות מאוד מתרגשים כל פעם כשמישהו פוגש איזשהו שלט חוצות שאומר, תתקשרו 105, הם מצלמים להראות שזה גם שם. אנחנו בהחלט תולים בכם תקוות. איפה אתם כמערך נותנים מענה לכל הסוגיה הזו של הטיפול באובדנות, ההתמודדות עם מניעת אובדנות? כי הרי אנחנו רוצים להיות בשלב שלפני שזה קורה ואתם סיירת רשת לצורך העניין, אז זה מתחבר לנו בדיוק.

אני לא מבינה.

מה לא מבינים?

צריך לעשות אבחנה בין איתור לבין טיפול. זה שני דברים שונים וחשוב לדייק אותם.

אנחנו לא דיברנו על הטיפול כרגע. אני חושבת שהגדרתי בדיוק את מה שאני רוצה מהמערך הזה ואנחנו נגיע למשרד החינוך. אני שומרת אתכם לסוף, אחרונים חביבים, חביבים באמת מבחינתי. בבקשה.

קודם כל, יושבת ראש הוועדה, באמת תודה. זה באמת מרגש וחגיגי גם לנו. לי קוראים עמיר גפן, אני מנהל תחום בכיר, מניעה וקהילה במטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, 105, או בשמו הקודם שהיה ידוע כמאו"ר.

אני אגיד ישר ספציפית, ויושבות פה גם קולגות שלי מתוך המערך והן אפילו יוכלו להתייחס לזוויות נוספות. אני אתמקד בעניין של האובדנות, כי אפשר באמת לספר הרבה מאוד דברים על המערך.

אנחנו כתובת. 105, למרות שמדובר על פגיעה ברשת, גם אובדנות. מי שנתקל ברשת, בין אם זה הורה או ילד באירוע שהוא נראה כאירוע אובדנות של ילד או נער, ניתן ואנחנו מעודדים לפנות ל-105 ומשם יתחיל הטיפול. אני תיכף אולי אפילו אתן לקולגות שלי להסביר מה כולל הטיפול הזה, אבל קודם כל זה דיווח. 105 הוא שם. אנחנו רואים את עצמנו כמוקד חירום, מוקד להצלת חיים, ובמקרה שניתקל בפוסט שהוא באמת יוגדר כמצוקתי וכאובדני, אז אנחנו מדברים על טיפול עם כל היכולות של המשטרה, ממש ניידת אל הילד עם איש רווחה בטווחים של דקות, אז קודם כל להגיע.

וזה חלק ממערך ההסברה של מאו"ר שנוגע גם בפוסטים, לצורך העניין, או במידע שמגיע ומעלה חשש לאובדנות?

ולא משנה מה הייתה הסיבה. הרבה פעמים לא יודעים ויש ספק, אין ספק.

אני חושב שפרופ' זלצמן גם אמר בדיון הקודם. בדרך כלל ילדים משתפים מישהו. מישהו יודע, מישהו שמע, אז אנחנו באמת נטפל בעניין הזה. לא להסס לפנות. יש לנו את כל הכלים ואת היכולת המקצועית לדעת לסווג את זה ולדעת לטפל בזה בצורה הנכונה.

עמיר, איך הילדים ידעו על זה?

אנחנו כבר התחלנו בקמפיין במדיה, בטלוויזיה ובעיתונות. אנחנו עובדים עם משרד החינוך בדבר הזה.

תמי אומנסקי, המטה הלאומי. אני מנהלת את תחום משרד החינוך במטה הלאומי.

בתחילת שבוע הבא בערך ייצאו עלונים לכל תלמידי בתי הספר עם תיווך לגבי 105. גם מכתב להורים, גם עלונים לתלמידים, גם סדנאות לחדרי מורים ובהמשך עוד נעשה הסברה רבה גם בתחום הזה.

תסתכל בשלטי החוצות הענקיים, אתה רואה זמרים, אבל יש לך שם 105.

כן.

זה בהקשר הזה.

אולי אני אגיד עוד משהו אחד בקצרה. אנחנו בכלל רואים את עצמנו כמוקד ידע. אנחנו מסתכלים על הרשת, מסתכלים על כל התופעות שיש בה ואנחנו רואים את זה ומנתרים את זה ולומדים את זה. במקומות שאנחנו נראה ברשת עצמה ובאתרים מסוימים או אפליקציות מסוימות התייחסויות לעניינים האלה של אובדנות, אנחנו נדע לטפל בזה. אנחנו עוקבים אחרי זה בזכוכיות מגדלת, על המרחב הזה.

יושבים איתנו בתוך המוקד הזה מעבר למשרד לביטחון פנים שציינת, המשטרה, משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, היחידה למניעת אובדנות, משרד המשפטים, הפרקליטות, מחלקת הסייבר. כולם יושבים באותו בניין באיירפורט סיטי וכולכם מוזמנים לבקר.

בהינתן שמגיע אירוע שבעצם עולה ממנו חשש לאובדנות, אני אתן בעצם למיכל שמנהלת אצלנו את תחום משרד הבריאות והיא מגיעה מהיחידה למניעת אובדנות, אולי תגידי במילה או שתיים מה יהיה הטיפול באירוע כזה.

מיכל ברייטמן. אני חושבת שאחד הדברים המעניינים והחדשניים של מוקד 105 ובכלל של המטה הלאומי, שהוא משולב. שילוב הכוחות האזרחי והמשטרתי נותן כוח לפעול בערוצים הנדרשים האלה במהירות רבה יותר, אז קודם כל אני רק אומר שזה היתרון היחסי.

אם עד היום משטרת ישראל במקרה של דיווח על אובדנות פעלה בנוהל הרגיל שלה, נוהל שהוא ברובו טוב וטוב מאוד, זאת אומרת, יש מידע על מישהו שרוצה לשים קץ לחייו או נמצא כבר ממש בסכנת חיים מיידית, עומד על הגג, מגיע צוות משטרתי שמטפל בעניין של המו"מ וכו'. אני לא אכנס לזה.

החדשנות במערך זה שהמענה יהיה מענה גם משטרתי אם צריך, אבל במקביל יתחיל תהליך ההתערבות שהוא עובר בציר של משרד החינוך, אם צריך גם את משרד הרווחה, ומשרד הבריאות אם צריך, כך שהטיפול הוא לא רק בהיבט של הצלת החיים הפיזי אלא הוא באמת חיבור והבנה שרצף הטיפול צריך להתחיל לפעול מייד. אתה לא יכול רק לשלוח סייר, אתה חייב שיצטרף אליו או איש חינוך או איש רווחה, בדרך כלל זה איש רווחה, כדי שההורים שהם בעצם בסופו של דבר האופוטרופוסים, אם זה ילדים ונוער, שהם האחראים על הילד, יבינו מה קרה וייקחו את האחריות ויוכל להתחיל איזשהו שיתוף פעולה. אולי תמי תיכף תיכנס, מה עושה משרד החינוך.

אני רק אוסיף עוד דבר אחד. כרגע 105 מאוד עסוק באמת בהיבט התגובתי. המוקד עובד, הוא פעיל. אנחנו מקבלים יותר פניות, אולי אפילו אני יכולה להגיד, פי 4 מאז שהושקנו לפני שבוע, אבל באמת כתפיסת מניעה, כהבנה, בעצם 80% מהפעילות שלנו תהיה פעילות הסברה כשאנחנו רוצים לפתח ולייצר משהו חדשני גם בהיבט הטכנולוגי, ובעצם אנחנו עובדים היום על להיות שם ברשת. יש שם באמת עבודה מדהימה גם של ער"ן, גם של "סהר" ושל ארגונים אחרים, אבל בצורה אחרת, בצורה שתוכל לעזור לילדים להבין, כמו שוטר שעומד בקצה הרחוב ואומר, אני כאן, ומונע פשיעה, כך להיות ברשת כך שהילדים ירגישו להיות כמו שומר לאומי ברשת במקומות שאנחנו נדרשים. יש כל מיני תוכניות.

אם אנחנו מסתכלים על הרצף וגם בהקשר של ההערה שהייתה כאן, בתוך המערך עצמו יש לנו גם את הנושא של האיתור, לצורך העניין, אם יש דיווח או משהו, וגם אחר כך את ההיבט של הטיפול, של להמשיך בעצם על ידי הגורמים המקצועיים, שכמו שנאמר כאן, באמת משולבים במערך הזה הרבה מאוד תחומים מקצועיים לצורך העניין, שנותנים את המענה.

שמקבלים החלטות ביחד, זאת אומרת, אתה על אותו מקרה תשמע את חוות הדעת של יועצת בית הספר או של היועצות הבכירות שיושבות שם, את אשת הרווחה ואת הבריאות, כך שהמענה יהיה באמת מיטבי.

תודה רבה. בבקשה, תמי.

תמי אומנסקי, המטה הלאומי, משרד החינוך.

אני רק אוסיף עוד טיפה למה שכבר נאמר, ואני אומר שממה שמגיע אלינו למוקד אנחנו יודעים להגיד, א', יש הרבה מאוד פוסטים של מצוקה. מה שקורה מבחינת הרשת שאנחנו רואים זה מצד אחד פוסטים של מצוקה וחשש לניסיונות אובדניים, ועיסוק במוות. אם המצוקה קיימת במרחב הפיזי והייתה מדוברת בעבר יותר במרחב הפיזי, היום הרשת היא באמת פלטפורמה שהמצוקה קורית שם, זאת אומרת, היא באה לידי ביטוי שם. מעבר לזה, יש גם אתרים שמעודדים התנהגויות סיכוניות, שזו עוד נישה שצריך יהיה לטפל בה. זה גם אתרים שהם אתרים שמעודדים התנהגויות סיכוניות כאלה ואחרות וזה גם פלטפורמה למצוקה, וכמו ששירי אמרה, זו גם פלטפורמה למתן עזרה.

מה שאני רוצה לומר זה אנחנו ממש לא ידענו שאנחנו נהיה בסרט שאנחנו נמצאים היום, אבל אחד הדברים שמאפיינים את העבודה של המוקד כרגע - - -

לא ידעתם שתהיו באיזה סרט?

אנחנו נמצאים הרבה מאוד במצב של תמיכה וסיוע למצוקה בטלפון. זה לא אירוע של חמש דקות, זו תמיכה מאסיבית להורים, לילדים, לאנשי מקצוע סביב מצוקות כאלה ואחרות.

זה אירוע. בשביל זה התאגדו כל כך הרבה משרדים. ידענו לאן אנחנו הולכים.

זו לא רק הפנייה לתוך המערכות המשרדיות הקהילתיות. המוקד בעצמו נותן תמיכה בתוכו ויש את כל ההפניה למערכות הקהילתיות.

כשאנחנו מפנים בעצם למערכות הקהילתיות, אני רוצה לומר שאחת הגדולות של המוקד זה שבעצם אנחנו מביאים למערכת החינוך ילדים שבית הספר לא ידע שהם נמצאים במצוקה, זאת אומרת, זה הגיע אלינו ואנחנו מחזירים את זה לבית הספר למתן סיוע ועזרה. זה דבר אחד.

דבר שני, עוד משהו שמאפיין את הרשת זה שהרבה פעמים קשה מאוד לדעת מי הם הילדים. כשמתפרסם פוסט אובדני כזה או אחר, הילד לא מזוהה, אז צריך לעשות תהליך שאנחנו עושים אותו בתוך המוקד עם הסייבר, עם האנליסטים כדי לזהות את הילד, ואז ברגע שאנחנו מזהים ואם הוא נמצא בבית הספר, אם בעבר כמו שמיכל אמרה, היו שולחים ניידת, אנחנו יכולים מייד להתקשר לבית הספר, הפוסט הזה נכתב מתוך בית ספר, ולדעת, רגע, מה קורה עם הילד, איפה הוא נמצא.

אז מה שאת אומרת, שאתם עשיתם קו חם בעצם לסיוע להורים?

בצורה כזאת או אחרת זה קו חם.

בצורה כזאת או אחרת, אבל בצורה קצת יותר רחבה ומקיפה.

השלב הבא, בשלב באמת המאסיבי, אני כמשרד חינוך בתוך המערך הלאומי מחוברת מאוד ליוכי סימן טוב שבוודאי תיכף תדבר, והחשיבה היא לעשות ביחד פעולות לתוך בתי הספר לקידום הנושא.

תודה רבה, תמי.

אני רציתי לשאול אותה.

כן, בבקשה.

לגבי הקמפיין שלכם, אני חושבת שזה חשוב גם שזה יהיה בשפה הערבית, כי אתם כמובן עובדים למען כל הילדים. זה מאוד חשוב שאתם תהיו כתובת לכל הילדים בלי שם הבדל.

אנחנו כתובת מאוד משמעותית.

גם לגבי הורים, כי בזמן מצוקה זה משהו מאוד.

יש פרסום בערבית בקמפיין?

כן, יש לדוגמא מפקחת יעוץ שנמצאת שם, דוברת ערבית.

לא, אבל הקמפיין עצמו הוא גם בערבית?

את הקמפיין הזה, אנחנו עכשיו גם מתרגמים ממנו מסרים ויופצו גם בערבית.

אוקי, מצוין.

אני ד"ר יוסי לוי בלז, אני מעמותת "בשביל החיים", המרכז האקדמי רופין.

רק הערה קטנה על זה שצריך את זה בכמה שפות, ערבית בהחלט, אבל יש עוד שפות של בני נוער שנמצאים בסיכון מוגבר.

אוקי, תודה. עכשיו, אני לא אגיד משרד החינוך, אני אומר מערכת החינוך, כי אם תמי דיברה על משרד החינוך בכלל, אני רוצה שאנחנו ננסה רגע להתמקד במה קורה במערכת החינוך, שזה אומר בתי ספר, המסגרות עצמן, הצוותים. איך הם ערוכים, מקבלים הכשרה, לא מקבלים הכשרה? מה קורה שם בזירה הזו במיוחד נוכח הסיפור של הקיצוץ בתקציב שבעיניי הוא ממש לא נכון, כי אני חושבת שזה צריך להיות אינטרס של מערכת החינוך להבטיח את שלומם של הילדים גם בהיבט הזה. בבקשה, יוכי ויעל.

האינטרס הוא משותף לגמרי. אנחנו פועלים הרבה מאוד במערכת, ובוועדת חינוך הופיעו גם תלמידים, מנהלת, מורה כדוגמא להשפעה של תוכנית "בוחרים בחיים" שאנחנו מובילים ורוצים להרחיב אותה.

אני רוצה דווקא לחזור להתחלה, שאבשלום דיבר. בתוכנית שרוצה לגרום לילדים להפחית אובדנות אנחנו חייבים את כולם. אנחנו לא נוכל לעשות את זה לבד. מערך 105 מדהים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הוא עושה איתור, מחזיר אלינו אותם. אין לו כלים והוא לא אמור לעשות טיפול בילדים. אנחנו מאוד שמחים שהילדים מאותרים, אבל זה אומר שאם לא יהיה לנו שירות פסיכולוגי שעושה הערכת סיכון וטיפול, לא יהיה לנו מערך של בריאות נפש בתמיכה, לא תהיה לנו פקידת סעד למקרה שהורים מסרבים לקבל טיפול, לא יהיה כלום, ואנחנו שוב חוזרים על התסכול של הילד שהלך למיון, עשו הערכת סיכון, אמרו להם טיפול בקהילה והילד ממתין שלושה, ארבעה וחמישה חודשים לטיפול בקופת חולים. המציאות הזאת היא מבחינתנו בלתי נסבלת. עבדנו מאוד קשה בהתאם לפיילוט ובהתאם לחשיבה של ועדה בין-משרדית. הייתה אסטרטגיה מאוד ברורה של שיתוף פעולה שבלעדיו לא יכולה להיות עבודה אמיתית על מניעת אובדנות.

ומה מונע את שיתוף הפעולה, יוכי? הרי מה שאת אומרת הוא מאוד סדור, הוא גם מאוד ברור. אגב, הוא גם מאוד הגיוני.

נכון.

זה על פניו נראה מאוד טבעי שכך זה היה צריך להיות. מה מונע מזה להתקיים?

אז קודם כל רק 84 ישובים מתוך כמעט 270 ישובים נכנסו לתוכנית הלאומית בהובלת משרד הבריאות. רובם מדדים מאוד ויש קושי מאוד גדול ואין תקציב.

אנחנו כמערכת חינוך עובדים עם כולם. הכשרות שומרי סף שעשינו בעבר, עשינו לכולם.

זהו, שם זה צריך להיות.

זה קורה כל הזמן. היחידה שלי קיימת 15 שנים וחצי ואנחנו עובדים על זה מאוד קשה. נמצאים פה אנשים שמלווים אותנו הרבה שנים, יועצים אקדמיים, ויודעים שחל שינוי מאוד גדול, אבל כדי להעמיק ולעשות את העבודה שבסופו של דבר ילדים פחות ינסו להתאבד, פחות יתאבדו, יותר יבקשו עזרה, אנחנו צריכים את כולם. אנחנו חייבים שיהיה תקצוב. אנחנו חייבים את כל המשרדים פה איתנו. בלי זה לא יקרה.

אבל יש תקצוב. עבר התקצוב למשרדים השונים. הם לא משתמשים בו ליעד הנכון.

לא. היית בוועדה לפני שבועיים. לא קיבלנו את התקציבים. המשכו על חשבון התקציבים של המשרד.

ממי אתם אמורים לקבל את התקציב, ממשרד הבריאות?

כן.

משרד הבריאות מתכלל את כל הפעילות.

כן, אני יודעת. תראו, יש דברים שאני שואלת. זה כמו שאני אומרת לכם להציג את עצמכם לפרוטוקול לא כי אני לא מכירה אתכם, כי הפרוטוקול צריך לשמוע חוץ ממני.

צריך להגיד שזה בסופו של דבר בעיה שקשורה לבריאות נפש. אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים כמערכת חינוך. אנחנו מחויבים לגמרי ורוצים ויש לנו מוטיבציה אדירה ואנשי מקצוע נפלאים, שתיים יושבות פה מאחור בצניעות, אבל אנחנו לא נוכל להחזיק את זה בלי הגב של בריאות הנפש וגם בלי זה שיהיה תקציב מסודר לאורך זמן עם כוח אדם מקצועי מסודר.

אוקי, תודה רבה, יוכי.

אני רק רוצה לומר משהו. אני רואה במערכת החינוך, ותיכף בטח יעל תדבר על זה וגם מקודם היא זזה באי נחת ושאלתי מה קרה והיא דיברה על האיתור ועל הטיפול. אני רואה במערכת החינוך בהחלט זירה מאוד משמעותית שלבה אפשר לאתר ילדים, אז נכון שאולי לא כולם מדברים מולכם והם עכשיו מצאו להם פלטפורמה חדשה, נוספת על פלטפורמות אחרות שהיו קיימות, אבל לפעמים הילדים לא צריכים לדבר.

מורה נכנס לכיתה, הוא יכול לזהות שמשהו לא בסדר עם הילד. זה יכול להיות סתם הילד קם בלי מצב רוח, זה יכול להיות קרה משהו בבית, זה יכול להיות קרה משהו עם החברים וזה יכול להיות גם משהו הרבה יותר עמוק, ובגלל זה אני אומרת שההכשרה של הצוותים בכלל, לא יועצים חינוכיים רק ולא פסיכולוג, אלא בכלל איש חינוך.

אני אגיד לכם יותר מזה. יכול להיות שזאת פנטזיה שהיא מטורפת, אבל אפילו אנשים שנמצאים במערכת, שהם לא מורים, שהם לא עובדי הוראה, יכולים להסתכל על הילד, והם מכירים אותו כי הם רואים אותו כל בוקר מגיע לבית הספר או לגן, ולזהות שמשהו הוא לא כתמול שלשום, והשאלה שלי היא עד כמה שם אתם שמים את הדגש ומעלים את המודעות, כי תקשיבו, בואו נגיד את האמת. המורים מגיעים או אנשי הוראה מגיעים עם כל הלחץ ועם כל ערימת המטלות והמשימות והם צריכים להיכנס לכיתה. מי רגע עוצר אותם ואומר להם, חברים, תסתכל על הילדים כשאתם נכנסים פנימה? בבקשה, יעל.

שמי יעל שחר, אני רכזת ארצית למניעת אובדנות באגף פסיכולוגיה של משרד החינוך.
אני רוצה לומר שראשית אני מסכימה לחלוטין עם העובדה שכדי לאתר ילדים בסיכון, כדי להיות במגע איתם, אנשי החינוך הם הגורם המרכזי ביותר כדי ליצור שרשרת של caring מטיבה עבור אותם ילדים. לצורך כך צריך הדרכה מסודרת וקבועה של אנשי מקצוע מקומיים שמלווים אותם, הפסיכולוגים, היועצים שיחזיקו את אנשי החינוך מסוגלים לראות ילדים ומסוגלים לעמוד בכל המשימות שלהם ועדיין להתייחס אליהם בצורה הזאת, לאתר ולהמשיך התערבות טיפולית.

על כל ילד בסיכון, בוודאי בסיכון אובדני צריך שיהיה מערך טיפולי קודם כל שידריך את הצוות החינוכי איך להתמודד עם הילד הזה, איך לבנות לו תוכנית התערבות בבית הספר, איך להגדיל את הנראות. זה לא רק בחדר הטיפולים, זה בכל המרחב של החיים שלו בזירה שבה הוא חי ומתקיים.

החלק השני זה החלק של להדריך את ההורים, ללוות את ההורים בכאב. גם אם איתרת וביצעת התערבות ראשונית במרכז סיוע כזה או אחר, ראשוני, מישהו צריך להחזיק את ההורה הזה מבין את הכאב ואת הסבל הנמשך של הילד שלו כדי להכניס אותו, לערב אותו לתוך תוכנית התערבות טיפולית כדי להכניס אותו לתוך החיים שלו. זה לצערי לא בשיחת טלפון אחת, זה במהלך התערבותי מתמשך.

החלק השלישי זה לתת מענים של כמובן הערכות סיכון וטיפולים. החלק של האיתור הוא בעל ערך גדול והוא מציל חיים בעיניי.

החלק האחר חוזר חזרה לתוך המערכות, אני רק חוזרת על מה שיוכי אומרת, וצריך לייצר את הפלטפורמות.

מה זה לייצר? אין את הפלטפורמות האלה היום?

אני אומרת שזה קיים, אבל קודם כל התוכנית צומצמה. התוכנית הופסקה, את זה אתם יודעים, מ-2018 בעצם, וצומצמה בצורה משמעותית בתקציב במקום להיות מוגדלת.

אם היא הופסקה, אז למה תקציב? תחליטו, היא צומצמה בתקציב, היא הופסקה? לא הבנתי את המכאניזם.

הדיון שהיה לפני שבועיים, בעצם בעקבותיו אנחנו מבינים שתהיה איזושהי חזרה תקציבית. התקציב הוחזר באיזושהי צורה, אבל חלקית. הוא צומצם. הדיון הוא כרגע על צמצום התקציב. מתקציב שהיה קודם לכן 6 מיליון, הייתה בקשה ל-8 לפחות, זה עבר כרגע ל-4 מיליון ל-2018.

תראו, מטריד אותי קצת משהו. עם כל הכבוד לתוכנית למניעת אובדנות שהיא שמה איזשהו זרקור ויוצרת איזושהי התערבות אינטנסיבית לצורך העניין, במערכת החינוך יש את הפונקציות המקצועיות ואני לא אומרת את זה עכשיו כביקורת, אני אומרת את זה רגע כאיזושהי פריסה של תמונת המצב. יש פונקציות מקצועיות ושדירת תפקידים שהיא מסודרת בצורה כזו שאפשר להעביר את השרביט בצורה מאוד מסודרת, ואני אסביר.

אני לא צריכה מערך חדש שיכנס לי עכשיו לבתי הספר ויסביר, ידריך את כולם. אנחנו יודעים שיש יועצים ויש פסיכולוגים. אנחנו יודעים שיש יועצים בתוך בתי הספר שיכולים לפגוש את המורים ולהדריך אותם. אנחנו יודעים שכל שבוע יש פגישה שבועית, לפחות במקומות המתוקנים, בחדר המורים, ואפשר שם להעלות את זה, אז גם לא מעלים את זה כל שבוע אבל מזכירים למורים פעם בשבועיים, פעם בשלושה, לא באיזשהו שיעור שלם של 45 דקות אלא פשוט להגיד להם, תקשיבו, תשימו לב לילדים שמגיעים, תראו שהם בסדר, לשים את הספוילרים בדיוק כמו ששמים על דברים אחרים. זה חלק שהוא אורח חיים, זה לא קשור לשום תקציב שמשרד הבריאות ייתן לי או שום תוכנית שקיימת. זה דבר אחד.

הדבר השני, ברגע שמאתרים תלמיד, אנחנו צריכים לזהות. אתם מדברים על מי שמלווה את ההורים ומי שמלווה את הילדים ואני מבינה שמשרד הבריאות חייב להיות פה חלק מהסיפור הזה. אנחנו מדברים על הנושא של בריאות הנפש. אני מניחה שיש מערכים שהם קיימים אבל הם לא מוסדרים מהבחינה הזו שהם לא שיטתיים, זאת אומרת שאתם יודעים למי אתם צריכים לדווח. לא תמיד אנחנו יכולים להחזיק את התהליך עד הסוף, כי זה כאילו עובר בתוך המערכות השונות, והשאלה עכשיו איך אנחנו יוצרים קצת יותר סדר בתוך הסיפור הזה, שאנחנו יודעים שאם יש ילד שהוא בסיכון, הרי אתם לא תגידו, אין תקציב, אז אנחנו לא נעביר אותו, נכון? ברור לי שאתם לא תעשו את זה גם אם תספרו לי עכשיו שזה קשה. אתם תדווחו למי שצריך, לצורך העניין אם זה רווחה ואם זה משרד הבריאות, ואתם כן תעשו את הטיפול שנדרש. השאלה איך אנחנו הופכים את זה למשהו שהוא שיטתי, שהוא מוסדר יותר?

לפני שהתחלנו את התוכנית היה פיילוט והאסטרטגיה הייתה רשותי, שיש שולחן עגול ברשות שחובר עם כל הנוגעים בדבר שאמורים למנוע אובדנות והם בונים את התוכנית ביחד וגם עוקבים ביחד אחרי, אם זה ילד או אם מבוגר. תודה לאל, רוב המתאבדים הם לא ילדים, אבל אנחנו צריכים לבנות את התשתית לכל החיים של הילד וזה דורש כן עבודה רשותית מוסדרת ביחד. גם אנחנו צריכים רשת ביטחון לדעת. אפילו יש מקרים שהשפ"ח, אסור לו לטפל בהם. אם זה ילד שיש לו פתולוגיה קודמת או ניסיון אובדני קודם, אסור להם לטפל בו מבחינת ההסכמה עם משרד הבריאות.

אוקי, אז משרד הבריאות צריך לדעת לקלוט את הילד הזה.

יפה, אבל על זה אני מדברת. למה מצליח מערך מאו"ר? כי הוא עובד בין-משרדי, 127 תקנים.

מה מונע את זה? אנחנו לא מדברים עכשיו על מאות ילדים בכל ישוב שצריך לטפל בהם והם בסכנה.

דווקא כן.

מאות ילדים בכל ישוב?

כן, כן.

מישהו יודע להגיד לי מספר? מאות ילדים בכל ישוב עם נטיות אובדניות?

20%.

שמי ד"ר אלה שראל מחלב, אני עובדת ביחידה למניעת אובדנות יחד עם יוכי ורחל ואנחנו מובילות ביחד את התוכנית "בוחרים בחיים". אני גם מרצה בתחום הזה במכללת לוינסקי לחינוך.

אני יודעת עכשיו, מקרה מהבוקר, יש לנו בית ספר שהמורים עברו את ההכשרה. הם רצו יותר ואנחנו אמרנו להם לא. בדיוק מה שיוכי תיארה. יש שני ילדים הבוקר שהשיבו על השאלון "כן", ששניהם, אחד היה מוכר למערכת ואחד חדש. הוא ניצל את ההזדמנות לבוא ולהיחשף – מערך מאו"ר, ואז הפסיכולוגים של בית ספר ששם הם מתוקצבים כי הם מיישובים בעוטף עזה, אז יש שם יותר שעות של פסיכולוג. אני יכולה להגיד לכם שביישוב אחר אין. יש יום בשבוע פסיכולוג לבית ספר, והם מיומנים, הם עברו את התוכנית הלאומית, הם היו חלק מהתוכנית הלאומית. למשל אני יכולה להגיד, ביישוב במרכז הארץ לא עברו את התוכנית הלאומית ואז אנחנו לא יכולים להשתמש בשירותים של השפ"ח.

שני הילדים שאותרו היום עברו הערכה אצל השפ"ח. אחד מהם הופנה למרכז בריאות הנפש, עבר הערכת מסוכנות ואמרו לו, יש לך תור בעוד חצי שנה כי רמת הסיכון שלך היא 3.

תחכה עם ההתאבדות עוד חצי שנה.

בדיוק. השפ"ח לא יכול לטפל בו. בילד אחד הוא יכול היה לטפל כי הוא היה ברמת סיכון שהוא יכול היה לטפל. הילד שהוא ברמת סיכון יותר גבוהה, שהוא לא יכול להיות מטופל אצל השפ"ח, חזר לבריאות הנפש. בריאות הנפש אמרו לו, אוקי, אתה כרגע לא בסיכון, אנחנו ניתן לך תור דחוף לעוד חצי שנה. אנחנו נפעיל לחץ, זה יתקצר לשלושה חודשים. אני יכולה להגיד לך שאנחנו מפעילים לחץ. מערכת החינוך בערך כל שבוע שולחת מכתב, מצליחה לקצר את זה לשלושה חודשים. הילד הזה עוד שלושה חודשים יכנס לטיפול. חודש, ופה יגידו המטפלים, לוקח לבסס אמון, להתחיל בכלל איזשהו תהליך של תשתית, רשת ביטחון, ואז מתחילה באמת הטבה במצבו.

אני אגיד אפילו יותר ממה שאת אמרת. אנחנו לא רק רגישים, אנחנו גם תומכים בטיפול. בחצי שנה שהילד הזה לא נמצא בטיפול אנחנו מלווים את הילד.

אלה, אני רוצה רגע לשאול, כי אני שאלתי שאלה, אתם קפצתם. תשובה לא קיבלתי. כמה ילדים?

שני ילדים בכיתה.

שני ילדים, זה הבנתי עכשיו. זה עדיין לא מאות ילדים בכל ישוב.

שני ילדים בכיתה.

בכל כיתה. זה סקר של פרופ' יוסי הראל, זה מופיע כבר באופן עקבי. שניים עד שלושה ילדים בכיתה.

שמדווחים לנו. יש ילדים שהיועצת אומרת, אלה, איך שניים? דיברנו עם השניים האלה אבל אני יודעת על עוד אחד.

מה הכוונה שמדווחים?

שבסקר עונים שיש להם מחשבות אובדניות פעילות בתדירות גבוהה וגם ענו על ניסיונות אובדניים.

לפעמים זה גם ניסיונות, דיווח עצמי, עם כל המגבלות.

אוקי.

זאת אומרת, אנחנו כן מדברים על מאות ילדים ביישוב ולכן זה מטריד כל כך. אנחנו רוצים לעשות את העבודה. יש לנו אנשי מקצוע מדהימים שעושים עבודה.

אנחנו עונים למורה, ליועצת שמתקשרת גם ב-22:00, 23:00, 00:00 בלילה. אנחנו לא אומרים, סליחה, אנחנו סגרנו את הבסטה עכשיו. אנחנו עונים ומתייעצים איתנו לאורך היממה. אנחנו מחויבים לזה כל הזמן, אבל אנחנו צריכים את רשת הביטחון. גם אנחנו צריכים רשת ביטחון.

אני מסכימה איתך.

הכול חוזר לצביעת התקציב. כל הדיון הזה, יש התשתית, יש אנשים נפלאים, יש מערכת שמסוגלת לתת את המענה.

אבשלום, יש את התקציב, הם לא משתמשים בכסף.

לא מגיע.

אני יודעת שזה לא אתם. הבנתי שזה משרד הבריאות. אנחנו נטפל בזה.

נכון, צריך לצבוע.

אוקי, אנחנו רק נעשה את זה בקצרה כי אנחנו מתקרבים לסיום הדיון, אז בבקשה אדוני, ממש שתי דקות.

דוד רגב, נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

ראשית, אני מודה לך על ההזמנה ומברך כמובן על הדיון הזה. אני מחזיר אותו לטיפה, אני מתנצל, לנושא של מדיה ואובדנות. אנחנו מקבלים בשנה כ-6,000 תלונות בסך הכול, כ-10% מהן נוגעות לילדים ובני נוער בצורה כזו או אחרת, תכנים פוגעניים, אלימות וכו'.
דיבר חברי מהכבלים והלוויין על נושא של אוריינות תקשורת. אני כבר עושה את זה בפועל בארבע השנים האחרונות בהתנדבות מלאה. אני עובר בממוצע ב-50 בתי ספר ברחבי הארץ, אולפנות, ישיבות, ושם אני מדבר, נותן להם כלים ראשונים לצפייה ביקורתית בתכנים. איך זה מתחבר לנושא של אובדנות? אחד התכנים שאני מציג בפניהם הוא תוכן שעוסק באובדנות. אני מראה להם פרסומת נחמדה שנמצאים שם קיציס מ"ארץ נהדרת" וחלפון מ"רמזור" עומדים על גג. חלפון רוצה לקפוץ להתאבד וקיציס אומר לו, אל תקפוץ, יש לי שירות של 012, יש להם מבצע, בוא אני אספר לך על המבצע. חלפון מתעניין, קיציס קופץ מהגג ליריעה של מכבי אש וחלפון אומר לו, לא סיפרת לי. הוא אומר לו, בוא תקפוץ ואני אספר לך.

פרסומת נחמדה, אלא שהיא לא הצחיקה אבא שהבן שלו התאבד מקפיצה מבניין והוא שלח לי תלונה והוא כתב לי, איך באמת משווקים שירות כזה באמצעות עידוד להתאבדות? זה דבר דרך אגב שמדהים את התלמידים. בהזדמנות הזו אני נותן להם את הצפייה הביקורתית, את הכלי הביקורתי הזה לעסוק בנושא הזה, כמו גם נושאים אחרים.

דיברת על דימויי גוף. אני גם מציג להם תכנים שעוסקים בדימויי גוף, נותן להם את הכלים לפנות לפחות אלי כדי שאני אוכל לעזור להם בנושא הזה, אז הנושא של אוריינות תקשורת ואיך הוא מתחבר לאובדנות, אני עושה אותו.

הזרוע השנייה של הטיפול היא כמובן שיח עם הגורמים המשדרים, להקפיד שלא לשדר תכנים שעוסקים באובדנות. הייתה איזושהי כתבה שעסקה בהמתות חסד בשוויץ, דבר שיש לו השפעה כזו או אחרת או פרסומת של מישהו שמתאבד כי לא עשו לו איזושהי הנחה באיזשהו מבצע, אז כל מיני דברים כאלה ואחרים שאני כן מאיר את עיניהם.

הדבר השלישי ואני חושב, הוא החשוב, זה שיתוף פעולה. יש לי בעניין הזה שעוסק באובדנות או תכנים שעוסקים באובדנות שיתוף פעולה עם עמותת "בשביל החיים". הייתי אצלם בזמנו, הצגתי להם את העבודה שלי והפכתי אותם לסוג של מכפיל כוח שלי, לסמן ימני. כשאני מקבל תלונה שעוסקת באובדנות או תוכן שמראה אובדנות, מבחינתי הם היועצים המקצועיים שלי לעניין. אני פונה אליהם, מדבר איתם, שואל אותם, זה בסדר, זה לא בסדר, ואני נסמך על הדברים שלהם. דרך אגב, שיתופי פעולה כאלה אני עושה גם עם המועצה לשלום הילד, מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וגופים נוספים. תודה.

יפה. אני רוצה רגע לשאול, דוד, אפרופו גם כל מה שדיברנו אחר כך שבסופו של דבר חוזר לבית ספר. הטריגרים שקצת דיברנו עליהם בהתחלה הרבה פעמים יכולים להגיע או מהמדיה או מהרשתות החברתיות או מכל מיני והם בעצם פוגשים את זה אחר כך כבר מבושל, לצורך העניין, אצל הילדים. אתה ציינת פרסומות. אנחנו יודעים שיש הרבה תכנים שאגב, אני מודה שאת חלקם בכלל לא הבאתי לדיון בוועדה. הרבה פעמים בוועדה יש לנו את הדילמה האם להעלות נושא מסוים, כן או לא, כי אנחנו לא יודעים אם ההשלכה תהיה מה שאנחנו מבקשים או משהו אחר, והיו משחקי אינטרנט שעודדו להתאבדות ולא הבאנו אותם ולא קראנו להם בשם כדי לא לעורר סקרנות של אף אחד שיכנס ואחר כך אנחנו נפסיד אותו.

המשטרה ביקשה שלא נקיים דיון.

נכון. אגב, אתה מדבר על השותפות ועל הייעוץ. אני חושבת שהעניין הזה של המקום הזה ששמת עליו את האצבע, של שיח עם גורמים אזרחיים הוא כל כך חשוב וזה גם משהו שאנחנו עושים כאן בוועדה כשאנחנו מתייעצים עם הגורמים המקצועיים, כי בסופו של דבר הידע לא נמצא במקום אחד בלבד והחיבורים בין כולם יוצרים בסופו של דבר את המענה הנכון או המיטבי שאנחנו מבקשים לתת, אבל אני כן אומר, כי יש משהו שהוא כבר בחוץ, וזה 13 סיבות להתאבד, שאני הבנתי שזה מוקרן גם במסגרות - - -

זה ביוטיוב. את יכולה להוריד את זה מהיוטיוב.

כן, אבל הבנתי שזה מוקרן גם בחלק ממסגרות החינוך, אז אני עוד שם יכולה להגיד, חצי נחמה, בהנחה שעושים את זה כמו שצריך ומתווכים את זה. הפחד זה כשזה קורה בלי תיווך של בן אדם מבוגר שבעצם נמצא שם.

אני מוכרחה להגיד לכם שאני חרדה מזה שילדים בכלל נחשפים לתכנים שבגלל תכנים כאלה מקבלים במה. עזבו שהילדים נחשפים. שהתכנים האלה מקבלים במה זה בדיוק המקום שהיינו מבקשים למנוע והשאלה איזה כלים ואיזה כוח יש לנו בכלל למנוע דבר כזה? הבנתי שזה גם לא ברשות השנייה, לצורך העניין, שאתה יכול להגיד אוקי, אני לא אשדר. זה לא בכבלים והלוויין, זה בנפטליקס שאין לי מושג מה הוא. רצית להתייחס לזה?

קודם כל לעניין יוטיוב, הכול תוך כדי שמירת זכויות יוצרים, אחרת תסתבכו איתי. קודם כל, נטפליקס לא מוסדרת מאחר וכל השידורים על גבי האינטרנט לא מוסדרים בארץ בחוק. סלקום לא מוסדרת, פרטנר לא מוסדרת.

אז אין לנו בעצם שום 'שיניים' מולם.

שום 'שיניים', שום דבר.

אני רחל אברהם מהיחידה למצבי לחץ וחירום במשרד החינוך.

יש כבר שתי עונות. בעונה הראשונה הם הורידו את זה. הם לא חיכו לנו, וכולם ראו את זה מהתחלה ועד הסוף בבינג', כי זו סדרה בסך הכול מאוד מרתקת. מה שאנחנו עשינו זה שניתחנו אותה וראינו את כל הדברים המסוכנים בה. למשל, רואים שם התאבדות מוגמרת ויש שם השמצה מובלעת ולא מובלעת של כל אנשי החינוך. יש הרבה מאוד מסרים מאוד מחבלים בתוך הסדרה הזאת.

ואתם אימצתם את זה כדי להפיק מזה משהו אחר.

כתבנו תדריך מאוד מסודר והדרך שלנו היא לנסות לתת ליועצים ולמורים כלי לתווך. אי אפשר למנוע את הצפייה.

לא, להיפך, אני מברכת את המשרד על זה שהוא זיהה שיש פה מוקש ובמקום לברוח ממנו, אימץ אותו כדי להנחות.

אגב, הסדרה הזאת נכתבה על ידי מורה בתיכון שבעצם רצה למנוע אובדנות, אז זה גם כן קטע מעניין.

אני שמעתי בכלל שזה בא ממקום אחר, אבל אני שמחה לשמוע.

אם אני אמרתי, ואני אמרתי את זה בכנות, באופן שהוא לא מברך את זה שזה משודר במערכת החינוך, אז אני חוזרת בי רגע. כשאני שומעת מאיפה זה בא, אני רק יכולה לומר שהלוואי שכל דבר שאנחנו נזהה כמוקש או כמשהו שמהווה סיכון עבור הילדים, אנחנו נאמץ אותו לתוך המערכת כדי להעביר לילדים את החוויה בצורה מודרכת ונכונה ואולי דרך זה למנוע.

בבקשה, ואני רוצה לשמוע גם את משרד הבריאות.

יהושע לביא, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, עוסק בקבוצות טיפוליות, איש בריאות נפש, הסתדרות הפסיכולוגים.

אני רוצה להציג איזושהי פרדיגמה הפוכה. הרעיון של לאתר סכנות, לאתר אנשים שנמצאים במצוקה, יחידים או קבוצות מסוימות הוא רעיון מבורך. יחד עם זה, אין מרחבי שיח מובנים לא במערכת החינוך ולא במקום אחר שמאפשרים, אוקי, יש חדר מסוים, קבוצה מסוימת, ילדים שחושבים פעם בשבוע, אנחנו יכולים לדבר על מחשבות מוות, אנחנו יכולים לדבר על מחשבות חיים. אנחנו יכולים לנהל דיון בעניין הזה. אנחנו לא צריכים לפתוח את הנושא הזה.

מניסיוני הטיפולי, העובדה שזה לא מדובר וזה לא מוצא מהארון, אני עושה רפרנס. ברגע שאין מיניות בריאה שמתוקשרת ומתווכחת, הפורנוגרפיה תנצח.

אבל זה בדיוק הרעיון של משרד החינוך ואנחנו דיברנו על זה בדיונים קודמים, קחו ותדברו על זה.

אבל לא רק לאתר.

לא, לא לאתר.

היא תוכנית מניעה לכלל התלמידים. היא מכוונת להיכנס לשבעה מפגשים לכלל התלמידים, לא בגלל שאותר ילד, אלא היא תוכנית טיפולית ברעיון של הוראה טיפולית - - -

אתה צודק במאה אחוזים, זאת סוגיה שאנחנו הקדשנו לה דיון שלהם וזו הסיבה שאנחנו לא מעלים כאן, ולכן אנחנו לא העלינו את זה עכשיו, אבל אחד הדיונים שלנו עסק בכך שהגיע הזמן לדבר על אובדנות בצורה גלויה ולא לפחד, כי הייתה תפיסה שאם לא נדבר, אז זה לא יהיה, ואנחנו הבנו שדווקא השיח - - -

קיימת.

כן, אבל מתחילים לפרוץ אותה ואני מקווה שמשרד החינוך אימץ בחום ויש את התוכנית "בוחרים בחיים" ששם בעצם הם אמורים לפתוח את זה עם התלמידים וכן לדבר על זה בגלוי ממקום שייתן להם את האפשרות להציף את זה ולדבר על זה, כמו שאתה אומר. זה אמור להיות במסגרת כיתות, זה אמור להיות כחלק בעצם מתהליכים חינוכיים שבסופו של דבר יתנו לזה מקום.

אנחנו גם דיברנו בדיונים אחרים, אנחנו פחות מגיעים לזה עכשיו, אבל גם על הנושא של הגלוריפיקציה שיש בהצגה, של אובדנות שגורמת לילדים לשכוח שהם לא יהיו פה בשביל לראות אחר כך את כל העצב של כולם ואת כל ה"תהילה" הזאת מסביבם. אלו נושאים שעלו בדיונים ולכן אנחנו רגע מנסים למקד ולראות שאם יש לנו סיטואציות כאלה כתוצאה מחשיפה למדיה ומה ההשפעות של המדיה, אז איך אנחנו באמת בסופו של דבר מתרגמים את זה לכדי איתור וטיפול. תודה רבה על הדברים.

יוסי, אתה יודע לרכז את זה לכמה משפטים?

אני אנסה להוסיף עוד מימד. אנחנו יודעים שהמדיה החברתית מגבירה את שיעורי המצוקה והאובדנות ואנחנו יודעים מצד שני שמדיה חברתית היא לא רק רעה ויש גם חלקים טובים בה. "סהר", ער"ן, גורמים אחרים, זה בהחלט נכון, אבל זה לא רק הורים ולא רק משרד החינוך, זה גם המקום הזה, הכנסת. יש למשל אפשרות להשתמש בחקיקה של הכנסת כדי למנוע אפשרויות להציג פרסומות כמו שמדובר עליהן כאן או כאשר עולה תוכן בנטפליקס או בערוץ 2 שקשור לאובדנות, מחויב ערוץ השידור לתת אחר כך הבהרה או שיח או סדנא בשעת שידור פריים טיים שאחרי זה כדי לדבר על הנושא הזה.

מהידע שלנו על נושא התקשורת אנחנו יודעים שלא לדבר זה גם גרוע. צריך לדבר אבל לעשות את זה בעזרת אנשי מקצוע שמבהירים מה ואיך. אנחנו לא רוצים שלא ידברו על אובדנות בתקשורת. כמו שאמרת, אנחנו רוצים שזה יעלה. גם כשמדובר בסדרה בנטפליקס, אני חושב שאנחנו צריכים, גם אם היא לא ממוסדת.

כן, אבל אם אין לך 'שיניים' חקיקתיים, זה נורא פשטני לומר תשתמשו בחקיקה. יופי, הם לא מחויבים לנו בכלום.

קודם כל יש גופים שהם תחת החקיקה, כמו ערוצי הלוויין.

כן, אבל הנטפליקס הוא בכלל ערוץ שהוא לא מוסדר. זה כמו שאדם פרטי יעלה עכשיו איזשהו סרטון ב-live, שלו, שגם עם זה, אגב, אנחנו מתמודדים.

אנחנו לא נמנע שידור של תוכן כזה בשום צורה. אולי אנחנו נסדר אותו לגיל מבוגר, אולי אנחנו נקבע שזה יהיה בשעה מאוחרת, אבל לא תוכן שלא ישווק.

כי?

כי אנחנו לא צנזורים של תוכן. הסדרה הזאת נכתבה ביחד עם פסיכולוגים. הקימו בארצות הברית הוטלנד שיגביל את זה. לדעתי הסדרה הזאת עושה יותר תועלת מנזק.

זה עניין של השקפה. אם זה לא מתווך, זה לא עושה שום תועלת.

אני רגולטור של תקשורת. זאת ההשכלה שלי וזה הניסיון שלי. זה נושא שמעלה את זה על פני השטח.

כן, אבל אם זה לא מתווך, אז זה יכול לעשות יותר נזק.

אז זה תפקידה של מערכת החינוך, לתווך, ושל ההורים.

אני לא מסכימה איתך, אבל אוקי.

רק לסיים את דבריי. מעבר לדברים החשובים שאמרו פה עמיתיי, יש משמעות גם לחקיקה בנושא של מה עושים כאשר משודר תוכן אובדני בטלוויזיה ובתקשורת, לא רק מעשים הרואיים אבל אישיים, אלא משהו שהמדינה אומרת מה ואיך עושים, ומה ואיך עושים זה להוסיף איש מקצוע לדיבור על הנושא, אחרי, תוך כדי או לפני התוכנית.

אוקי, תודה רבה יוסי. את רצית לומר משפט.

רק מילה. ענת קלומק מהמרכז הבינתחומי, ראשת תחום לפסיכולוגיה קלינית.

אני רוצה רק להגיד שני דברים. אחד, קצת מפריע לי שאנחנו מדברים מעל הראש של הילדים. אני חושבת שילדים ובני נוער מאוד קריטיים לנו בדיונים האלה.

מסכימה איתך. הם מוזמנים תמיד.

אנחנו ראינו היום בבוקר בחינוך. הם היו שגרירים. אנחנו הסתכלנו אחד על השני, אנשי המקצוע. הם מדברים את מה שאנחנו אומרים בהרצאות. זה דבר אחד שאני חושבת שפעם הבאה מאוד חשוב.

סליחה, הם מוזמנים באופן קבוע.

לא, אבל אני אומרת, בכל מה שאנחנו מדברים בכלל, לא רק היום, לדיונים. זה מבורך שהם מוזמנים. אני אומרת, בגדול, כשאנחנו מדברים על הורים, אני רק רוצה להוסיף גם את הילדים. זה דבר אחד.

דבר שני, כדי שבכל זאת נסיים באיזושהי ראיה אופטימית. 780 ילדים טופלו בתוך מערכת החינוך בזכות התקציבים שהיו. אני חושבת שאם ימשיכו התקציבים אנחנו נוכל לטפל בעוד ילדים. זו רפואה מונעת. סליחה שאני חוזרת על עצמי, רפואה מונעת היא רפואה יעילה גם בבריאות הנפש. אנחנו צריכים לטפל מוקדם, צעיר, לערב את ההורים בתוך מערכת החינוך, כי לבריאות הנפש יש סטיגמה ואנחנו יודעים את זה ואי אפשר לברוח מזה, ולכן זה תלוי בתקציבים. פסיכולוג חינוכי שיש לו שש שעות לתת בתיכון, ללא תוספת תקציב או תקן או שעות או איך שלא תקראו לזה, לא יכול לעשות את זה היום.

תודה רבה, ענת. אני רוצה לסיים עם משרד הבריאות. משרד הבריאות, איפה הכסף?

שאלה טובה. לא אצלי.

שושי אייזנברג הרץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות.

אחד, אין ספק, חד משמעי לעבודה הטובה שעושה משרד החינוך לאורך השנים. יש לנו ממשקי עבודה מאוד משמעותיים ואני הכי הייתי רוצה שהתוכנית תורחב בתוך משרד החינוך, תורחב באופן כזה שידברו יותר גם עם מנהלים ועם מורים ועם ילדים.

אבל בואי נתחיל בזה שהיא לא תצומצם קודם, כי כרגע אני שומעת שהם מצמצמים אותה ושהכסף שעבר למשרד הבריאות לא עובר ליעדו.

אני שלחתי שאילתה להנהלת המשרד כהכנה ליום הזה וביקשתי תשובות ברורות מה הולך להיות, ונאמר לי ככה ממש בזו הלשון: "התוכנית עם החינוך, דובר על 4 מיליון שקל בשיח בין המנכ"לים". יש שם שיח בין שני המנכ"לים, on going. נאמר לי גם שבוחנים כעת את התוכנית לשאר המשרדים. עוד נאמר שספק שהיה אמור להתחיל לעבוד כבר, שאגב הוא כן גוף רציני לתשתיות בתוך הרשויות, הוא יופעל בהיקף שנתי של 4.7 מיליון ₪. לשמחתי אתמול בערב נחתמה החתימה האחרונה שהייתה אמורה לאשר אותה.

זאת אומרת שיעבור עכשיו הכסף למשרד החינוך?

לא.

הבנתי את הספק, אבל אתם אומרים שיש הסכם בין שני המנכ"לים על 4 מיליון. איפה הם?

יש הסכם, אמור לעבור. זה מה שנאמר לי.

טוב, אנחנו נבקש תשובה מסודרת ממשרד הבריאות, כי אני מבינה שאת השליח ואנחנו צריכים לקבל את זה בצורה קצת יותר מדויקת.

בסופו של דבר נאמר מתוך המשרד שהמשרד ממשיך להיות מחויב לתוכנית הזאת.

קודם כל אני שמחה על האמירה שהמשרד מחויב לתוכנית. עכשיו אני אשמח אם האמירה הזו גם תתורגם למעשים ולא רק לחתימות שנחתמו אלא גם לכסף שעובר הלכה למעשה למי שצריך לעבור, וקבלנים שצריכים להתחיל לעבוד יתחילו במשימה, כי הילדים בשטח לא מחכים לחתימות שלנו. הם כבר מתנהלים בהתנהלות האישית שלהם, כל אחד, ואנחנו לא נמצאים שם כדי לעזור. משרד הבריאות, עם כל הכבוד, שקודם כל ימלא את החובה התקציבית שלו.

גיל, יש לך משהו להוסיף על מה שהיה כאן? בבקשה, במשפט.

כן. אני אעשה את זה קצר. כל מה שדובר כאן הוא למעשה מניעה שניונית. ילד כותב באינטרנט שהוא רוצה להתאבד, הוא מביע איזושהי מצוקה ואנחנו מוציאים אותו ומטפלים בו. יש בתחום הרשת גם מניעה ראשונית שזה בעצם לפנות לכלל הילדים.

אני אצטט עבודה אחת מ-2017 שנעשה על 500,000 בני נוער בארצות הברית, המחקר הגדול ביותר בכל הזמנים שנעשה על בני נוער והראה קורלציה מתמטית במשך הזמן שאתה שוהה בתוך הסלולר, לדיכאון ולאובדנות. אם אתה יותר מחמש שעות ביום בתוך הסלולרי שלך, יש לך 50% סיכוי לסבול מתסמינים אובדניים.

כן, אמר את זה "נתיבי רשת" בתחילת הדיון.

המספר הזה הוא מבהיל. בארצות הברית יש עלייה של 70% בהתאבדויות בני נוער וכנראה שזה יעלה לארץ בקרוב. אני ממליץ על דיאטת מסכים כקמפיין לכלל הילדים ולא רק לאלה - - -

מי צריך לעשות את הקמפיין?

זה אתם תחליטו, אני רק יועץ. אני לא מבצע.

הבנתי. תודה רבה, גיל. הדברים גם נאמרו בתחילת הדיון על ידי יונה ואני בהחלט מסכימה שאם זה הסיפור, אז אני גם אמרתי, ההורים צריכים להיות מעורבים, כולם צריכים לשלב ידיים כדי קודם כל להתחיל בדברים האלה שאתה יודע מה? אני לא יודעת אם לומר, הם יותר פשוטים או יותר נגישים, כי אנחנו יודעים כמה קשה ההתמודדות של הורים היום בהגבלה של הילדים בכל הנושא של המסך בכלל.

צריך להתחיל מהגיל הרך.

אני מסכימה לגמרי וגם הורים לא חייבים לדחוף לילדים שלהם מסכים בכיתה א', ואני יודעת שיש היום גם התארגנויות של כל אלה שחרדים שהילד הולך לכיתה א' ושהוא מגיע בזמן והכול, אז יש התארגנויות בכל מיני יישובים של טלפונים שהם לא חכמים כדי שהם באמת ישרתו אך ורק את המטרה של לבדוק שהילד הגיע בשלום, שהיא מטרה מבורכת, בלי כל הפונקציות האחרות. איך הילד שלי אמר לי פעם? למה אתם צריכים מצלמה טובה בטלפון? טלפון זה טלפון ומצלמה זו מצלמה, אז בגילאים הצעירים אם אנחנו נקפיד על זה, אולי נרוויח משהו. תודה רבה בכל זאת, גיל, על הדברים ועל החידוד.

אני רוצה ברשותכם לסכם את הדיון. קודם כל תודה רבה לכולכם על השותפות. אתם מגיעים פעם אחר פעם לכנסת וכל פעם אני בתחושה שאולי אנחנו מטרטרים אתכם, אבל אני חושבת שזה בעיקר מעיד על המחויבות שלכם לנושא החשוב הזה, וככל שאנחנו נרבה אולי בשיח, אז נצליח גם להביא למודעות יותר גדולה.

אני פונה אל משרד הבריאות קודם כל לקבל התייחסות והסבר לכך שהתקציב בעצם לא הועבר ליעדו, ואז אנחנו נקבל את התשובות שניסית להעביר לנו. כמובן שיאיץ את המעבר שלו ליעדים הרלוונטיים.

פנייה נוספת למשרד הבריאות זה לקצר את המענים שניתנים במסגרת בריאות הנפש. איך הוא יעשה את זה? אין לי תשובות, אבל זו הדרישה שלנו והוא צריך לתת את הפתרון המקצועי.

אנחנו נפנה למשרד האוצר בבקשה לבדוק אפשרות לצבוע את הכספים שמועברים לטובת התוכנית, אך ורק לתוכנית, שלא ניתן יהיה לעשות בהם שימושים אחרים.

שמשרד התקשורת בבקשה יעביר לנו סטטוס של התוכנית לקמפיין, לשידורים או איך שאתם לא מכנים את זה.

אגב, אני רוצה שבאותה מידה גם ממשרד הבריאות אנחנו נקבל את התשובות לא יאוחר מחודש מהיום.

אני פונה למשרד החינוך לא להרים ידיים, שכל מה שאפשר לעשות בתוך המערכת, לעשות, ובאותה מידה שאתם זיהיתם שיש לנו פה איזשהו מוקש ואימצתם אותו לתוך המערכת במקום לזרוק אותו החוצה, שאני באמת חוזרת ומברכת על כך, אז שתהיו קשובים לעוד מוקשים אחרים שאולי יצוצו, ותפעלו באותו אופן. תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:11.