פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



32
ישיבה משותפת של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי וועדת העבודה,
הרווחה והבריאות
19/11/2018


מושב חמישי


פרוטוקול מס' 886
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
פרוטוקול מס' 275
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, י"א בכסלו התשע"ט (19 בנובמבר 2018), שעה 12:40

ישיבה משותפת של ועדת העבודה הרווחה והבריאות והוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בנושא: מחאת העובדים הסוציאליים

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן - יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
אלי אלאלוף - יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
מיכל בירן
אילן גילאון
עבד אל חכים חאג' יחיא
מאיר כהן
מוסי רז
נחמן שי
איציק שמולי

סעיד אלחרומי
יוסף ג'בארין
חנין זועבי

ד"ר רון שביט - סגן מנהל אגף ארגון, מינהל ופיתוח ברשויות המקומיות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יעל קידר - עובדת סוציאלית לחוק נוער, מש' העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

רוני בר לוי - מנהל אגף חירום וביטחון, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

נתנאל אשרי - רפרנט ביטוח לאומי ורווחה, אגף התקציבים, משרד האוצר

ד"ר זהר סהר לביא - המחלקה לטיפול באלמ"ב ותקיפה מינית, משרד הבריאות

עירית ורונין - עו"ד, ממונה על תנאי שירות, מרכז השלטון המקומי

דפנה אור - ממונה על כ"א ומבנים, אגף רווחה, מינהל קהילה, עיריית ירושלים, מרכז השלטון המקומי

עו"ס ענבל חרמוני - יו"ר, איגוד העובדים הסוציאליים

עו"ס מיכל מאירס - מזכירת איגוד מקצועי, איגוד העובדים הסוציאליים

עו"ס ענת שחר - מזכירת איגוד מקצועי, איגוד העובדים הסוציאליים

יצחק (צחי) קופמן - מנהל דיור מוגן בתחום השיקום בבריאות הנפש, איגוד העובדים הסוציאליים

עו"ס טל הוכמן - איגוד העובדים הסוציאליים

נדין שם טוב - עו״ס לחוק הנוער, רווחה, עיריית נתניה

יעל קידר - עו״ס לחוק הנוער, רווחה, עיריית נתניה

שני יהב - אוניברסיטת בן גוריון, רכזת עמותת עו"סים שינוי באוניברסיטה

אילת בן ישי - יו"ר שותפה, עמותת עו"סים שינוי

עמרי ולרשטיין - רכז קשרי ממשל, עמותת עו"סים שינוי

נועם דנון - עמותת עו"סים שינוי

טל הוכמן - עמותת עו"סים שינוי

מרדכי (מוטי) שנבל - חבר צוות חברתי, תנועת אומ"ץ

אתי בוקאי - מנהלת לשעבר בשירות המבחן לנוער, עמותת פני"ם חדשות

עו"ס אלה לנמן - עמותת פני"ם חדשות

עו"ס סוהיר דקסה חלבי - מנהלת מקלט לנשים נפגעות אלימות

ליאוניד אברמוב

ענת כהן שמואל – מנהלת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
דלית אזולאי – מנהלת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

אירית שלהבת



ישיבה משותפת של ועדת העבודה הרווחה והבריאות והוועדה לקידום מעמד האישה בנושא: מחאת העובדים הסוציאליים

שלום לכולם. אני מתנצל על האיחור. זו ישיבה משותפת לשתי ועדות: הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי וועדת העבודה, הרווחה והבריאות. מצאנו לנכון להתכנס בעקבות השביתה של העובדים הסוציאליים, שביתה שבעינינו, לצערנו, מוצדקת. התנאים והאירועים שהביאו לשביתה הזאת הם בעינינו חמורים לא פחות מאשר בשאר הסקטורים.

בתחום הבריאות ובסקטור הרפואה נעשתה עבודה ענקית, כולל תקצוב מיוחד, ואילו פה לצערי, אני חייב להגיד שמשרד הרווחה, שאחראי לזה, לא מצא לנכון לעשות בדיקה יסודית, לבדוק את המצב, לנקוט בצעדים מעשיים, כולל צעדים תקציביים כדי לשמור על העובדים הסוציאליים. זה כאילו תחום שמותר להשתולל בו.

במוצהר היו כ-160 מקרי אלימות השנה, מתוכם ב-110 מקרים הגיעו לתלונות במשטרה. אני לא יודע להשוות את זה עם תחום הבריאות, אבל זה באמת מדאיג, ובוודאי מסוכן, וזה מוריד את רמת השירות שהאזרח הרגיל, הנורמלי, שיודע לפנות ולבקש את השירות יכול לקבל.

אני חייב להגיד לכם שהתשתית בדרך כלל היא לא ברמה נדרשת. בתפקידי הקודם סיירתי בהרבה מאוד לשכות של שירותים חברתיים. זה כמעט תמיד בתת רמה. מעט מדי לשכות נמצאות ברמה הנדרשת, עם פינת עבודה, לא במטראז' הכי עלוב. אני זוכר, ביקשו ממני להקים לשכה – ולא אגיד לכם איפה – ואז אמרו לי: שבעה מטרים למשרד של עובדת סוציאלית. פשוט אין משרד כזה נורמלי, אי אפשר. מה גם שבחלק מן המשרדים האלה מקבלים אזרחים, ואז מול העבודה הזאת של העובדת הסוציאלית, עם פינת מחשב, עם שולחן ואולי איזו כורסה, אז אין מקום. לכן אני חושב שיש פה צורך.

בזה אסיים ואעביר מיד את רשות הדיבור לעאידה תומא סלימאן, שבאמת דוחפת אותי תמיד לחשוב יותר על העובדים הסוציאליים, ואני לא מצטער, תמשיכי.

אני רוצה גם להגיד שהנושא הזה – עכשיו אנחנו לא יודעים אם יש ממשלה לשנה או לכמה חודשים, אבל בואו ננסה לנצל את התקופה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

נחיה יום ביומו.

אני בטוח שהוועדות המשותפות של עאידה תומא סלימאן ושלנו נעמוד לרשותכם כדי להיאבק לטובת העניין הזה.

אחרי עאידה תומא סלימאן אני מציע שניתן ליושבת-ראש איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, את רשות הדיבור.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תודה, חבר הכנסת אלאלוף, יושב-ראש הוועדה. למען האמת, לפני שהוכרז על תחילת המחאה של העובדים הסוציאליים, לפני שבוע, אנחנו כבר במשא ומתן במשך תקופה מסוימת בין הוועדה לקידום מעמד האישה ובין ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. אני יודעת שבוועדה אצלכם קורסים תחת לחץ של ישיבות ושל דיונים והרבה דברים שאתם מקדמים.

ניסיתי לכנס ישיבה בנושא. זאת גם ישיבת המשך. אנחנו כבר ערכנו ישיבה משותפת בנושא הזה, באשר לביטחונם של העובדים והעובדות הסוציאליים, וגם נערכו שתי ישיבות נפרדות של הוועדה לקידום מעמד האישה שהוקדשו לנושא הזה, וכל מיני התקשרויות עם המשרד.

קודם כול, למה הוועדה לקידום מעמד האישה – כי אני יודעת שרוב האנשים שעובדים במקצוע הזה הם נשים. לכן חשבתי שנכון לקיים את הדיונים. וגם כי אמרתי: אם זה לא מקבל את המקום המתאים והראוי לו ואת תשומת הלב אז אני אתן לו מקום בוועדה.

למען האמת, היו לנו אז החלטות, אם אתה זוכר, אלי אלאלוף, ששלושת השרים – שר האוצר, שר הרווחה והשר לביטחון פנים – יפתחו ביחד תוכנית כוללת שתביא את כל ההיבטים הרצויים כדי לשמור על ביטחונם של העובדים הסוציאליים. בדיונים הקודמים כבר עלינו על הרקע האמתי של המצוקה.

מתי היה הדיון האחרון? לפני יותר מחצי שנה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

נכון. אני זוכרת שהדיון הקודם התקיים לאחר שהיה ירי ושרפה של הלשכה באום אל פחם.

זה כבר לפני שלוש שנים או שנתיים.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

הייתה תקיפה באום אל פחם והייתה תקיפה בטייבה. אז גם קיימנו דיון.

העיקר הוא שזיהינו שהבעיה היא מעבר ללשים רק מצלמות ולשים מאבטח. אני זוכרת שאמרתי: לוקחים את האמצעים שבהם העובדים הסוציאליים יכולים לסייע למטופלים שלהם, הם פחות ופחות יכולים להציע טיפול, מעבר לשיחות טיפוליות, ומצד שני זורקים אותם לעמוד בחזית מול ציבור מתוסכל, שיש לו צרכים, שיש לו בעיות, ואומרים להם: לכו, תילחמו בזה.

אני חושבת שהגיע הזמן שהממשלה, שהמדינה תיקח אחריות על התחום הזה, לפני שאנחנו מגיעים למצב שבו העובדים הסוציאליים לא מצליחים לקיים – לא את רווחתו של הציבור אלא לקיים את רווחתם עצמם.

אני חושבת שכדאי מאוד שבדיון הזה נצליח להתקדם עוד צעד לכיוון של פתרונות אמתיים.

כמובן ניתן ליושבת-ראש איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, להתייחס.

צוהריים טובים. קודם כול, אני מעריכה את ההתכנסות של הוועדה, גם חבר הכנסת אלאלוף וגם חברת הכנסת תומא סלימאן. זה חשוב לנו. אני תוהה אם יש פה נציגים של משרד הרווחה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

יש.

ומשרד האוצר?

יש גם נציג של משרד האוצר. הוא תמיד מתבייש. בוא, תשב אתנו פה בשולחן.

בסוף אתה הכוכב האמתי.

יצאנו מן הרגע אל הרגע למחאה, כאשר הטריגר היה ניסיון לרצח שעברה אחת העובדות הסוציאליות לחוק נוער בבית דגן לפני כשבוע וחצי, ביום חמישי. זה היה הטריגר.

אבל באמת ההבנה שלנו היא שבעצם – ואני אחדד: השירותים החברתיים בישראל, ואני לא מתכוונת רק למחלקות לשירותים חברתיים אלא גם לשירותים החברתיים בתוך מערכת הבריאות ובתוך מערכת החינוך, כל המקומות שבהם מתפקידים עובדים סוציאליים – הם לא על סף קריסה, הם לא על סף משבר. הם כבר בתוך המשבר.

אגיד בסוגריים שהימם אותי ששר הרווחה לא כל כך ידע להתייחס לזה בשאילתה שנחמן שי הציג בפניו. למעשה אנחנו יודעים על מאות משרות קיימות, התקנים כבר קיימים בלשכות הרווחה, במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות, אני מדברת על קרוב ל-400 משרות שלא מצליחים לאייש, לפעמים גם שנה ושנתיים.

400 משרות בשירותי הרווחה או בכלל?

במחלקות לשירותים חברתיים, שזה לשכות הרווחה של הרשויות. זה עוד לפני שנגעתי בבריאות ובחינוך. מאות משרות קיימות.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

התקנים קיימים ולא מאוישים?

אין מספיק תקנים, אבל לפני שאני רוצה עוד תקנים, אני רוצה תנאים נורמליים כדי שעובדים ירצו לעבוד. יש 13 מוסדות לימוד לעבודה סוציאלית בישראל. בכל שנה מסיימים מאות עובדים פוטנציאליים, סטודנטים שסיימו תואר ראשון ומיד יכולים והיו רוצים להתחיל לעבוד. הם, והן בייחוד, בורחות מן המקצוע הזה. זה עצוב. כל מי שיושב פה מסביב לשולחן והוא עובד סוציאלי או עובדת סוציאלית אני בטוחה שאוהב את המקצוע, והמקצוע הזה הוא בנפשנו ובדמנו, אבל אני מבינה את העובדות הצעירות שאומרות: אנחנו גם צריכות להתפרנס. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו גם לא להתפרנס בכבוד ובצורה הולמת וגם להפוך לשק חבטות של אזרחי מדינת ישראל המתוסכלים מיוקר המחיה, מחוסר תפקוד של הרבה מערכות אחרות. הכול מתנקז בסופו של דבר לעובדים הסוציאליים, שוב, גם במערכת הבריאות, גם במערכת הרווחה. העובדת עומדת מול שוקת שבורה, ובנוסף כל הכעס של אותו תושב, של אותו אזרח או אזרחית מתנקז אליה. לצערנו אנחנו רואים את זה לפעמים בצורה שהיא ממש ממש רצחנית – זה יכול להיות התפרצות זעם שנגמרת בוונדליזם ויכול להיות תכנון ממש, לארוב לעובדת הסוציאלית מתחת לבית שלה או מתחת למחלקת הרווחה ולתקוף אותה עם פטיש וכדומה.

יצאנו למחאה הזאת מן הרגע אל הרגע כי הבנו שאנחנו לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם מראית השווא הזאת. זאת אומרת, מדינת ישראל מבחינתי - ואני אומרת את זה בצורה מאוד מאוד גלויה עכשיו על השולחן – נמצאת בקו פרשת המים. או שהיא מדינה שרוצה שיהיו לה שירותי רווחה, אבל אז צריך גם לתקצב את זה, גם את השירותים, גם את המשכורות, גם להביא עוד תקנים אחרי שנאייש את אלה שברחו מהם, וגם כמובן לספק את ההגנה לעובדות עצמן.

התנאים הפיזיים, חבר הכנסת אלאלוף, כפי שציינת, במחלקות לשירותים חברתיים וגם בשאר המקומות, הם מבישים, גם לעובדות. אני מתביישת להגיד את זה, אבל כן אגיד, יש מחלקות רווחה שבהן העובדות צריכות להביא נייר טואלט מן הבית. יש לי תחושה שמנכ"ל העירייה באותה רשות לא מביא את נייר הטואלט מן הבית. אני בכוונה מציינת את זה כי הפונים שלנו, המטופלים מרגישים את זה, הם מרגישים שהשירות חלש, הם מרגישים שהשירות עני.

היו כל מיני ציפיות שלפני שאנחנו יוצאים למחאה נבקש ונברר ונדבר. כל מה שידוע לי, ידוע גם במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות ובכל משרד שצריך. אני מצפה שהם יטפלו בזה.

בהיעדר כניסה לעובי הקורה של משרד הרווחה ושל משרד הבריאות, איגוד העובדים הסוציאליים נאלץ להרים את הדגל ולהגיד: או שבמדינת ישראל יש רווחה והיא מתוקצבת, או שלא. אני אשב אתכם לשולחן עגול, נחשוב איך מפרקים את שירותי הרווחה ואחר כך כל אחד מאתנו יחשוב אם הוא רוצה להמשיך במדינה הזאת. אבל אם כן יש מדינת רווחה בישראל, זה לא יהיה רק על גבם של העובדים הסוציאליים. יהיו לזה תקציבים.

אנחנו כבר בסכסוך פתוח בצורה מסודרת. החל מעוד שבוע וחצי כל הצעדים הארגוניים על השולחן. אם מדינת ישראל תרצה את העובדים הסוציאליים שלה, את העובדות הסוציאליות בחזרה שיטפלו באוכלוסייה, היא תצטרך להשקיע הרבה יותר – ממש הרבה יותר כסף ממה שהיום. זה לא יכול להיות שיפוי של עוד 3% במשכורת ב-15 פעימות, זה לא יכול להיות תוכנית של עשר שנים שבה ישפצו את המחלקות לשירותים חברתיים, זה לא יכול להיות כזה דבר.

המשהו המידי צריך להיות סביב נושא האבטחה ולחצני המצוקה וכל הדברים שבעצם היום אנחנו יודעים שנמצאים רק בחלק מן המחלקות. יש מאבטחים – אני אומרת את זה בכל מקום: סיפרה לנו מנהלת מחלקה בישיבה של מנהלות, אמרה לי: חגגנו השבוע יום הולדת 80 למאבטח. אנחנו בעד לפרגן לאנשים שמגיעים לגילאים האלה.

אז יש לי עתיד ...

אבל אני אומרת בכל מקום: זה לא הוגן גם כלפי אותם מאבטחים, לשים אותם במקום כל כך נפיץ. אומרת לה המנהלת שיושבת לידה: כן, אנחנו חגגנו לו 70, הוא צעיר יותר. זה לא הגיוני.

אז יש פה סיפור שהוא שילוב, גם של הרשויות המקומיות וגם של משרדי הממשלה השונים. מעבר לביטחון, אנחנו לא מוכנים שהדיון יישאר ברמת המאבטח וברמת לחצן המצוקה. אם לא יהיה שיפור בתנאי העבודה, בתנאי ההעסקה, בסביבה הפיזית, במשכורות ובעומס על העובדים לא תהיה יותר עבודה סוציאלית בישראל, נקודה. זה הכול.

איזה מעמד היום יש לשביתה? כשאת מדברת על מה שיקרה בעוד שבועיים - - -

אחרי המחאה של היומיים, שנאלצנו לעצור אותה, בין היתר בגלל הלוחמה בדרום, פתחנו סכסוך מסודר ביום רביעי האחרון. זה אומר שהחל מיום רביעי הבא כל הצעדים הארגוניים עומדים על השולחן מבחינתנו. נתחיל בעיצומים ונגיע גם להשבתה מלאה, אם יהיה צורך.

הדרישה שלי כרגע היא כניסה למשא ומתן, כמובן גם עם משרד האוצר. לצערנו בישראל לא מספיק שיהיה משא ומתן רק עם המשרד הרלוונטי, בריאות, רווחה וכדומה. אנחנו מבינים שזה משא ומתן שייקח זמן, אבל אני רוצה שייכנסו אתנו למשא ומתן רציני על הצלת השירותים החברתיים במדינת ישראל. זו הנקודה שבה אנחנו נמצאות. אני לא מוכנה שעוד עובדת תהיה – וסליחה על הדרמה – כמעט גופה. לא במשמרת שלי, זה לא יקרה.

תודה רבה. בבקשה, חברי הכנסת.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש וגברתי היושבת-ראש.

אנחנו כמובן תומכים באופן מלא במחאה של העובדים הסוציאליים. אני מדבר גם כיושב-ראש השדולה של העובדים הסוציאליים בכנסת וגם כמי שמלווה את המאבק הזה, גם ברחוב וגם כאן בוועדות ובמליאה.

בסופו של דבר, ברור שיש כאן הפקרה לא נורמלית, הפקרה לא סבירה של אלו שמדינת ישראל שולחת אותם אל החזית החברתית, אל החצר האחורית של מדינת ישראל. מילא שהיא עושה את זה בלי לתת להם גיבוי מספק, בלי לתת להם כלים – השכר הוא לא שכר, התנאים הם לא תנאים. בסופו של דבר היכולת שלהם לבצע בכוחותיהם הדלים תיקון חברתי במדינת ישראל מוגבלת מאוד.

על גבי זה נוספת גם הסוגיה של האבטחה. אני לא מבין איך המדינה הזאת מקבלת כבר כמעט בחצי הבנה והשלמה את העובדה שאנשים בכלל, ובמיוחד אנשים שמקדישים את חייהם כדי לטפל באחרים, גם עובדים סוציאליים, גם מורים בבתי הספר, גם אחיות ורופאים, בכל פעם מחדש מותקפים, פעם אחר פעם, וכאילו למדנו לקבל את זה חצי בהשלמה. הדבר הזה לא יכול להיות.

הזעקה של העובדים הסוציאליים היא זעקה אמתית. ראינו את רצף האירועים, אדוני וגברתי יושבי-הראש, איך הם הופכים פעם אחר פעם להיות שקי אגרוף אנושיים של המטופלים שלהם, ולא משנה מה ההצדקה. נכון, מדובר באוכלוסיות קצה שקשה להן, והבנתי שבחלק מן המקרים גם לקחו מהם את הילדים. אין לאלימות שום הצדקה. אני סומך עליכם מבחינה מקצועית, אני מעריץ את העבודה שאתם עושים ואני חושב שמה שמדינת ישראל צריכה לעשות זה לגבות אתכם ולתת לכם יותר – יותר אבטחה, דבר אחד, שזה סוגיה חשובה.

אני מפנה את הדברים גם אל משרד הרווחה. התרשמתי מאוד מכך שמשרד הרווחה מוציא הודעות תמיכה לתקשורת. זה לא התפקיד שלו. זה אולי התפקיד שלנו. התפקיד של שר הרווחה הוא ללכת איתם בהפגנה, לקחת אותם ביד וללכת למשרד האוצר, להביא תקציבים לאבטחה ולתקנים. והדבר הזה לא מתקיים.

בהזדמנות הזו – וזו הנקודה האחרונה – צריך לדבר על עניין התקינה. לפי נתונים שקיבלתי ממשרד הרווחה, אדוני וגברתי יושבי-הראש, לא הנתונים שאני המצאתי, ממוצע התיקים שבהם מטפל עובד סוציאלי הוא 650 תיקים, זה הממוצע, על פי נתונים שאתם העברתם לי. ברור שבנסיבות כאלה אי אפשר לדבר בכלל במונחים של טיפול, אי אפשר לדבר במונחים של מענה מקצועי למישהו כי כל מה שאתה עושה הוא לכבות שרפות כל היום. לכן גם בסוגיה הזאת, בלחץ כזה, באטמוספירה כזאת אי אפשר באמת לתת מענה וטיפול.

לסיכום, צריך לתת מענה אמתי בשתי הסוגיות: גם בסוגיה של האבטחה מבחינת כמות המאבטחים, וכפי שענבל חרמוני אמרה, גם הפרופיל שלהם; וגם לטפל בסוגיה של התקינה. אם לא תהיה תקינה נורמלית לא יהיה מענה נורמלי לאוכלוסיות ותמשיך להיות אטמוספירה של לחץ ודוחק באותן לשכות לשירותים חברתיים. תודה רבה.

תודה. אני חייב להגיד שאני מתרשם מאוד מהדיון הזה בזכות הנוכחות המסיבית של חברי הכנסת.

כולנו עובדות סוציאליות.

לא, אתה לא איש חינוך.

אני איש משפט, חינוך ועבודה סוציאלית.

אז כולנו עובדים סוציאליים. אבל ברוו לחברי הכנסת שפה וברוו גם למאיר כהן, כי הוא אוהב את הנושא הזה. הוא "סיבך" אותי – אם אני יושב פה זה הכול בגללו.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

כשר הרווחה לשעבר.

מיכל בירן, ואחר כך, ברשותכם, יש אתנו גם עובדים סוציאליים.

איציק שמולי היטיב לנסח את הדברים. יושב פה נציג משרד האוצר. להם לפעמים יש תפיסה, שאנחנו באים עם כל מיני רעיונות הזויים ואם הם יתעלמו מהם אז הם ייעלמו מעצמם, הרעיונות. אבל במקרה הזה לא רק שהרעיונות והתביעות לא ייעלמו מעצמם אלא בעצם המצב רק ילך ויחמיר.

אף אחד שהולך ללמוד עבודה סוציאלית לא עושה את זה כדי להיות עשיר. כלומר, אף אחד לא ייצא בתוכנית לאקזיט מטורף מלהיות עובד סוציאלי. הולכים לשם האנשים הכי מסורים, שהלב שלהם נקרע כשהם רואים את החברה הישראלית, והם הולכים מתוך תחושה של שליחות עמוקה לתפקיד הזה.

אבל אז פוגשים את המציאות, והיא קשה מאוד. בעצם כל מה שהממשלה לא עושה מתגלגל אליכם. כשמגדילים את מספר הילדים בכיתה ונוצרת מצוקה – זה מתגלגל אליכם; כשאין פתרונות תעסוקה לאנשים שלא מצליחים להשתלב בשוק העבודה – התסכולים האלה מתגלגלים אליכם; כשלא מטפלים כפי שצריך ולא נותנים תקציבים לטיפול בנשים מוכות – בסוף כל הדברים האלה מתגלגלים אליכם, ושולחים אתכם למערכה בלי כלים, בלי גב. בסוף אין דרך שהבעיה הזאת תיעלם.

התחושה הזאת, מה שסיפרת על נייר הטואלט, זה דוגמה קטנה שממש נוגעת בנקודה, כי זה נכון לגבי כל עובדי הציבור. אתה לא יכול לתת שירות ממש טוב לציבור כאשר אתה מרגיש שאתה לא שליח של המערכת אלא שאתה בעצמך נלחם במערכת, שעושים לך טובה שנותנים לך לשרת את הציבור, כאשר אין לך מינימום של גיבוי, כאשר אתה בעצמך לפעמים במצב כלכלי חמור יותר מן המשפחות שאתה מטפל בהן. אי אפשר כך. צריך איזשהו שקט – לא עושר מופלג, לא חגיגה על חשבון משלם המסים. אנחנו לא שם. אנחנו במצב שחלק מן העובדות הסוציאליות מקבלות השלמה לשכר מינימום, שזה דבר מנוול כשלעצמו.

אני ממש מעריכה ומודה לכם על כך שכינסתם את הדיון הזה, גם לעאידה וגם לאלי. הייתי רוצה שנגיע לשלב שבו נשמע את משרד האוצר, מה אתם מתכוונים לעשות. בלי להשקיע כסף אמתי, לא הבטחות של כאילו – אין. כפי שאמרת: זה מצב שגם חסרים תקנים, אבל יש תקנים שלא מאוישים כי המשכורות כל כך נמוכות. אין דרך אחרת פרט מלהשקיע כסף אמתי, העלאה משמעותית במשכורות, וכמובן כל הכלים שמסביב.

תודה. נדין שם טוב, בבקשה. תציגי את עצמך. תתקרבי למיקרופון בבקשה.

קוראים לי נדין שם טוב ואני עובדת סוציאלית לחוק הנוער בעיריית נתניה. מי שלא יודע מה הוא התפקיד הזה, בעצם אף אחד לא מגיע אליי כי הוא רוצה להגיע אליי. הורים מגיעים אליי בגלל חובת הדיווח, כי הילדים שלהם נפגעו, לרוב על ידם, או בגלל שיש קטינים שנמצאים בסיכון וההורים לא משתפים פעולה.

באופן אישי השנה – ואנחנו בנובמבר – טיפלתי עד עכשיו ביותר מ-150 קטינים. אם תעשו את החישוב השעתי, זה מעט מאוד השקעה בקטין ובמשפחה שלו, מעט מדי. המעט הזה גורם לתסכול רב אצל המשפחות, אצל ההורים. קשה לי מאוד לגייס אותם לשיתוף פעולה, אין לי זמן לדבר איתם, וזה מגיע למצב, כן, שתוקפים אותי ומאיימים עליי ומאיימים על חיי הילדים שלי.

אני יכולה לספר לכם שלקוח, שלבי אתו, אבל לא יכולתי לתת לו את מה שהוא ביקש, ועם כל האמפתיה שיש לי, ויש לי הרבה, ושהבעתי כלפיו, בסוף הוא אמר: אני מוכן לשבת בשבילך בבית הכלא. באותו רגע קצת מלחיץ לשמוע את הדברים האלה, זה מפחיד. כפי שענבל חרמוני אמרה, יושב בכניסה במקרה הטוב שומר שעבר כבר את גיל הפנסיה, ובמקרה הטוב פחות אין שומר. אין לו סמכויות, אין לו נשק, אין לו שום דרך לאיים על האדם הזה שמאיים על החיים שלי.

אני יכולה לספר על עוד מקרה, שהודעתי להורים שאנחנו נאלצים להוציא את הילדים שלהם מן המשמורת שלהם ולכן אני פונה לבית המשפט. האבא הזה איים עליי שהוא יגמור אותי ושכדאי לי לשמור טוב טוב על הילדים שלי. המשטרה באמת התגייסה ועזרה, אבל לא נעים שיש ניידות שמסתובבות סביב הבית שלי ושהילדים שלי צריכים להיות מודעים לסכנות ולאיומים שיש על חיי אימא שלהם. כך קשה מאוד לתפקד ולעבוד בצורה טובה ולתת שירות.

אני לא קוראת להם מטופלים אלא לקוחות, כך אני מתייחסת אליהם. כל אחד מאתנו יכול לעמוד במצב הזה, כאשר הורים עומדים מול עו"ס לחוק הנוער, במצב מאוד מאוד לא נעים. אנחנו מבינים את זה, אבל צריך לתת לנו כלים להתמודד – שזה שמירה ראויה ותקינה. אני לא יכולה לטפל באופן אמתי ביותר מ-150 קטינים בשנה.

תודה. נמשיך ליעל קידר, בבקשה.

אני עובדת סוציאלית לחוק הנוער מנתניה. בדרך לכאן חשבתי מה אגיד, איך אסכם את הדברים הכי חשובים, כי יש כל כך הרבה, אבל למען האמת לא הייתי צריכה לחשוב כל כך הרבה כי האירועים האלה נמצאים אתי יום-יום, שעה-שעה.

כשנכנסתי לכנסת עברתי בידוק ביטחוני ראוי ומכבד, כפי שצריך להיות. כשאני הולכת לבית משפט, למס הכנסה, לביטוח הלאומי אני עוברת בידוק ביטחוני. כשאני נכנסת למשרד שלי בכל בוקר, אף אחד לא עובר בידוק ביטחוני. רק השבוע הוצאנו נערה למקלט חירום עקב פגיעה מינית קשה מאוד שהיא עברה. כשהגעתי הבוקר למשרד התקשרו אליי מהר ואמרו לי: רגע, אל תיכנסי, אבא שלה כאן והוא מאיים לשחוט אותך, אז נחכה עד שיגיע הפקח ורק אחר כך תיכנסי. ואחר כך כשנכנסתי עם הפקח, האבא הזה, שבאמת הביע מצוקה וקושי גדולים מאוד, הייתי צריכה לחפש באיזה משרד לשבת אתו כי אין לנו משרד אישי לכל אחד, אז החברה שלי יצאה מן המשרד ואני נכנסתי לשם אתו.

התנאים – אני לא רוצה להגיד מביישים, אבל כן, הם תנאים מביישים. אני יושבת כאן ומקבלת שתייה ואומרת לעצמי: וואו, אני מקבלת שתייה, אני מקבלת ספרייט. בעבודה אצלנו – יש לנו "תמי 4", ותיונים אני מביאה מן הבית.

אבל אומרים שנתניה היא עיר עשירה. הלא כך?

אפרגן לעיריית נתניה, שנראה שעושה את כל המאמץ כדי לתת לנו, העובדים הסוציאליים, את הגיבוי.

גיבוי בלי תנאים?

זה לא מספיק. עם כמה שהעירייה רוצה לתמוך ורוצה לתת, אם אין גיבוי מן המשרדים הרלוונטיים זה כמעט בלתי אפשרי. אם המשכורת שלי לא מספיקה ואני מבקשת לקבל כוננויות מיוחדות, שזה כוננות לילה, כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שלי בכבוד – זה מבייש. אם לי אין משרד ראוי כדי לקבל את הפונים – זה מבייש. אם אני צריכה לענות במקביל לכל כך הרבה פונים שנמצאים במצוקה אמתית – זה מבייש. שירותי הרווחה כאן בבושה.

אני מגיעה למשרד שלי מידי בוקר בחשש. הגעתי לעבודה סוציאלית כי רציתי, כך בחרתי, מבחירה אישית, ואני שמחה על הבחירה הזאת, אבל אם אני בכל יום מגיעה למשרד ומפחדת לפתוח את הדלת, כי אני אומרת: וואו, כמה מקרים יהיו לי היום, ולא נעים לי שפונים מתקשרים ואין לי את הזמן לענות להם, זאת המציאות, זאת האמת. עם כמה שאני רוצה, ובאמת אני רוצה, אין את הפניוּת המתאימה.

כמה פקידות לסדרי דין יש בנתניה?

אנחנו כ-13 עובדות סוציאליות לחוק נוער.

כמה בני נוער רשומים אצלכם? בכמה בני נוער אתם מטפלים עכשיו?

אני עובדת בשירות לנערה. נדין שם טוב דיברה כאן על 150 קטינים. אני מדברת על נערות מגיל 13 ועד גיל 18, על יותר מ-250 נערות שעוברות בשנה תחת עו"ס לחוק נוער.

תחת ידך?

תחת ידי.

250 נערות? איך את יכולה?

בחלק מן המקרים לבד ובחלק מן המקרים ביחד עם עובדת סוציאלית. ואז מגיעים למצב שההורים מתוסכלים, וכן, הם מתוסכלים.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

חבר הכנסת אילן גילאון, בבקשה.

אדבר בקצרה משום שאני לא זוכר סכסוך אחד שהעובדים הסוציאליים עשו שהיה לא מוצדק.

באותה הזדמנות אני רוצה לברך את ענבל חרמוני, לא הספקתי לברך אותה רשמית, גם על בחירתה וגם על דבריה הנכוחים, כי זאת הבעיה.

המדינה שלנו מסתובבת באגו של מדינת רווחה אבל בפועל אנחנו מדינה אינסטרומנטלית לגמרי שאנשים לא נחשבים בה. ככל שהלחץ גדול יותר כך המצוקה גדולה יותר כאן. אין שום מתן זכות לכך שאנשים כאן, שהם האנשים האחרונים להיות ציניים, הולכים ובוחרים את המסלול הזה, אדוני היושב-ראש.

כמובן שהגעתם פה למגרש ביתי לגמרי. גם עאידה וגם אלי, ואנחנו ביחד איתם – אנחנו הלובי שלכם במקום הזה, כי אנחנו מאמינים במדינת הרווחה.

אני מצטער, גם משרד העבודה והרווחה במציאות הנוכחית איננו יותר, ולא יכול להיות, גם אם הוא רוצה מאוד, פרמדיק למציאות שיש במדינת ישראל. ההחלטות האלה הן החלטות הרבה יותר כבדות משקל.

אני יכול רק דבר אחד להבטיח, כמו בעבר, עד שנוכל לקבל את ההחלטות – כי כל הדיון כאן הוא כדי להציף את הדברים כדי שיתקבלו ההחלטות המתאימות, שאתן לא יכולות לחיות בשכר מבזה, שאתם לא יכולים להיות עובדי קבלן, זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, ושאתם לא יכולים לסכן את נפשכם.

אתם משולים בדיוק לאותו דבר – ולא רק לאותו דבר אלא אף חמור מזה – לאותם חיילים שנשלחו לחזית בלי ציוד מתאים לעבודה שמטילים עליהם. לכן חוסר הפרופורציה הזה הוא תפיסת עולם כוללת. בזעיר אנפין, אדוני היושב-ראש, זה כמשל למציאות שבה כולנו נמצאים כאן. מעמד העובדים הסוציאליים צריך להגדיר בדיוק את מעמדה של המדינה בהתייחסותה אל האדם, אל הפרט. אז כנראה שאתן אולי לא מעניינות את כל האנשים, משעממות אנשים מסוימים. אותנו אתן מאוד לא משעממות ואנחנו מאמינים בכן. אני תמיד מצטט את אלתרמן, שאמר על אנשי העלייה השנייה: "בקול רועם אמרו עליהם איזה מין בני אדם משונים". אני היום חושב שמי שבוחר מתוך רצון - - -

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

מה זה העלייה השנייה?

אנשי העלייה השנייה, החלוצים.

אני לא יודע לספור. ממרוקו הגיעו ב-1850.

הייתם כאן טרום העלייה הראשונה.

אנחנו לא מינוס שלוש?

חס וחלילה, בחיים לא. אתם פלוס ארבע. זה מה שאמר אלתרמן על אנשי העלייה השנייה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

לא ננהל את הוויכוח הזה.

- - - זה משהו אחר.

אלה האנשים הכי לא ציניים שיש במדינת ישראל. זה הפרולטריון החדש של מדינת ישראל על פי הכנסתו. על כך צריך להילחם. כפי שהמצב שלהם נראה – כך מדינת ישראל נראית. זה עניין של החלטה, שהיא החלטה פוליטית ארגונית, כי הפוליטיקה כאמור קובעת רק בנושא אחד: מי מקבל ומי משלם.

עולי מרוקו עלו בסוף המאה התשע-עשרה, והם הקדימו את אנשי העלייה הראשונה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

לך לעיר העתיקה ותחפש את בית הכנסת "צוף דבש" ותראה מתי הוא נבנה – בשנת 1852, ויש ותיקים מאתנו. לא נתעכב על ההיסטוריה.

אדוני, אבל אלתרמן כתב על העלייה השנייה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תפסיקו עם הדיון על העלייה. אל תשכחו: עובדים סוציאליים – שביתה. בואו נתמקד.

אדוני, אני גדלתי בעיר שמי שקלט אותי זה אנשי צפון אפריקה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

קיבלתי בקשה אישית מחבר טוב – אתם יודעים שהוא חבר טוב – ואמרתי כבר שאני בגללו פה בפוליטיקה, זמנית. תרשו לי לתת את זכות הדיבור למאיר כהן כי הוא צריך לעזוב אותנו.

תודה רבה, אדוני. אבקש את סליחתכם, חברי הכנסת – יש הצבעות על חוק הנאמנות.

אז אל תצביעו.

אנחנו נלך לשם.

יש שני דברים שעומדים על הפרק, פרט לשכר של העובדים הסוציאליים, שהם צריכים לנהל על זה מאבק, שהוא להערכתי מאבק מנותק, ולעלות על בריקדות. אני לא שומע אותם. אני לא רוצה לבקר אתכם, זה עניין שלכם, אבל המורים ידעו לשפר את שכרם ולצאת למאבק ולשביתות ושכל הארץ תשמע אותם. כל עוד לא תעשו את זה, שום דבר לא יקרה, פרט לכך שתבואו לדיונים נחמדים מאוד.

אנחנו על זה.

אני מקווה מאוד. אנחנו נעזור לכם בכל מקרה.

אבל שני דברים. האחד, בהצעת חוק שלי שעברה, מיד הבנתי כשר הרווחה שחייבים לטפל בנושא התקינה. לא יעזור שום דבר. לא יכול להיות שיש מורה שאומרים לו: אתה לא מקבל יותר מ-25 ילדים בכיתה, ויש עובדת סוציאלית שאומרים לה: את יכולה לקבל 250 מטופלים. וגם אחרי שמחלקים את התיקים באינטנסיביות - - -

גם בבית ספר לא, גם למורים יש יותר מ-25 תלמידים בכיתה.

יש מקומות. חבר'ה, בהוראה יש תקינה. בעבודה סוציאלית אין תקינה. אבל אחרי הקריאה הראשונה הקואליציה הזאת מעכבת את הצעת החוק, שיהיה ברור. ראש הממשלה ושר הרווחה לא מוכנים להביא את הצעת החוק הזאת לקריאה שנייה ושלישית, תדעו את זה, לכל המתייפים והמתחבקים למיניהם. הצעת החוק זאת נמצאת על השולחן. מבחינת היושב-ראש ומבחינתי היינו מעבירים את זה. שר הרווחה לא רוצה להעביר את זה. זה דבר אחד.

דבר שני, משרד האוצר היה אמור להעביר 50 מיליון שקלים – תיכף תשמעו את זה מאיש הביטחון – לנושא אבטחת המחלקות. אתם יודעים שזה קל מאוד, 50 מיליון שקלים זה כלום בתוך התקציב הענק של המדינה. הרי אנחנו רואים בישיבות איך להסכמים קואליציוניים עוברים מיליארדי שקלים. אבל 50 מיליון שקלים כדי לאבטח את החבר'ה האלה – אין. המשרד נתן 11 מיליון שקל ו-50 מיליון שקל צריך לתת משרד האוצר. אלי אלאלוף, אתה יודע לדבר עם השר. הוא שלך, הוא מקשיב לך. האמן לי, תביא רווחה אמתית אם רק תדאג שיוסיפו 50 מיליון שקלים. תודה רבה.

תודה. יוסף ג'בארין ואחר כך סעיד אלחרומי, בבקשה.

אני מברך ומחזק את ידי העובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות בכלל, אבל בטח גם את האיגוד בראשות ענבל חרמוני. אנחנו מעריכים מאוד את העבודה שלכם.

אני בכנסת ארבע שנים כמעט ואני כל הזמן מופתע עד כמה הנושאים חוזרים על עצמם. לפעמים יש תחושה שבכל שנה עושים אותם דיונים אבל בשנית. כואב מאוד להגיד את זה כשזה נוגע לנושאים שלכם. כמה אפשר לדבר על מקרים של אלימות כלפי עובדים ועובדות סוציאליים, כמה אפשר לדבר על כך שאין תקציבים, כמה אפשר לדבר על כך שדווקא אנשי המקצוע שמטפלים או מטפלות בקבוצות הכי מוחלשות, מי שצריך את הטיפול שלכם ואת הסיוע זה הקבוצות המוחלשות, דווקא אתם במצב שקרא לו איציק שמולי בצדק: מופקר, גם מבחינת תנאי תעסוקה. אני מכיר את הבעיה הזאת עוד מהתקופה שהייתי סטודנט, לפני יותר מ-20 שנים וראיתי איך סטודנטים לעבודה סוציאלית הלכו מתוך ידיעה שהמקצוע הזה לא כל כך ישתלם להם. אני מבין שזה עדיין כך.

אמרה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, דיברנו בדיונים על לחצן מצוקה, על תקצוב חירום, על הצורך להבטיח הגנה עליכם, ובמקום לראות התקדמות בשטח אני רואה משהו הפוך: עוד תלונות ועוד איומים. אני מכיר עובדים סוציאליים באום אל פחם שבמשך שבועות לא חזרו לעבודה. ירו על הרכב שלהם, ירו על המבנה של העובדים הסוציאליים, מקבלים איומים כל הזמן. וכשמסתכלים על תנאי העבודה, על המשכורת, על העומסים ועל האיומים זה פשוט מצב מחריד. איך אנשים יכולים לסבול את המציאות הזאת? לכן פתחתי בדברי הערכה אליכם.

אני רוצה להגיד לכם, אגב השיח על מדינת הרווחה, כבר בתקופה הראשונה לקדנציה הזאת של שר העבודה והרווחה שאלתי אותו איזה תקציב צריך למשל כדי להתגבר על בעיית המאצ'ינג. הבעיה הזאת משליכה גם על המעמד שלהם, כי להרבה ישובים אין תקציב עבור מאצ'ינג כי הם בבעיות כלכליות. הוא אמר: מדובר בסך הכול על שני מיליארד שקל. זאת אומרת, בשני מיליארד שקל היה אפשר לפתור את כל בעיית המאצ'ינג.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אל תפתור לעשירים.

שיהיה דיפרנציאלי.

זה אומר שבפחות משני מיליארד שקל היינו פותרים את הבעיה לפחות עד אשכולות 5 או 7. מדהים עד כמה הסכום הזה שולי יחסית לתקציב המדינה ועד כמה אין נכונות להשקיע אותו בדברים הכל כך חשובים. אני מבטיח לכם, נשב בעוד שנה ונדבר עוד פעם על מאצ'ינג ועל בעיות בתחום הזה.

כבר פשוט לא יהיה עם מי לדבר.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

חבריי, בואו נתמקד בסיבה להתכנסות, השביתה בגלל מצב הביטחון.

איך אני מקשר בין שני הדברים? המאצ'ינג מקשה עוד על הישובים, כי דווקא הישובים המוחלשים אין להם את התקציב לעשות את המאצ'ינג. זה פוגע גם בשכר וגם בתנאים. אני מקווה שנצליח להתקדם בדיון הזה עוד צעד הלאה ושלא נצטרך לחזור על אותם דברים בעוד כמה חודשים. תודה רבה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

תודה. ברשותכם, קצת אקלקל את הסדר. ברגע שמאיר כהן הזכיר את ההחלטה להעניק תקציב לביטחון, לשמירה על תנאי העבודה של העובדים הסוציאליים, אני רוצה לדעת מאנשי משרד העבודה והרווחה ומאנשי משרד האוצר איפה הכסף, איפה 50 מיליון השקלים. בבקשה.

אני מנהל אגף חירום וביטחון במשרד העבודה והרווחה. איפה 50 מיליון השקלים – גם אני מחפש. אבל אתייחס לכמה דברים אחרים.

ראשית, הייתה החלטה כזאת?

תיכף אתייחס לכול. תנו לי רק שלוש דקות ואני אסיים.

כבר ארבע שנים אני מלווה את הפעילות לגבי אבטחת העובדים הסוציאליים, הן עם השלטון המקומי והן עם איגוד העובדים הסוציאליים. ראשית, אני מברך את ענבל חרמוני לאור בחירתה. עוד לא נפגשתי איתה, אבל עבדתי באופן צמוד עם האיגוד ועם מרכז השלטון המקומי.

בשנה שעברה במסגרת כל האירועים שהיו, גם בצפון, של תקיפת עובדים סוציאליים, הגענו לכמה החלטות. יש כמה דברים שאני מציף אותם שלא התקדמו בהם, ויש כמה דברים שכן התקדמנו בהם.

דבר אחד, בשנה שעברה הייתה דרישה עוד פעם, הלא אנחנו במשרד העבודה והרווחה משמשים כרגולטור לגבי הרשויות המקומיות, גם מנחים וגם מתקצבים בחלק מן הנושאים. אמרנו שאנחנו מוציאים הנחיות ומוציאים תקציבים. אמרו שזה לא מגיע לשטח. בנובמבר 2017 וגם לפני חודש הוצאנו שוב את סל ההנחיות לגבי הרשויות המקומיות. זה דבר אחד.

דבר שני, הגענו להחלטה, בגלל חוסר התקציב, שכל פעם שממשלה עולה או בתחילת שנה יוצא מסמך מסודר למשרד האוצר, גם מטעם איגוד העובדים הסוציאליים וגם מטעם הוועדה, לגבי העלות התקציבית לאבטחה של העובדים הסוציאליים ברשויות, וזה מגיע ל-50 מיליון שקל. לא הייתה החלטת ממשלה. הייתה החלטה שצריך להשיג את ה-50 מיליון שקל האלה, ולא השיגו את זה. בכל שנה זה עולה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

למה המשרד לא קבע את זה בעדיפות שלו?

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני לא מבינה: קיבלתם תוספת תקציבית אדירה. למה לא החלטתם, אם יש לכם כבר החלטה שאתם צריכים להשיג את הכסף הזה, בדיוק כמו לתוכנית המאבק באלימות נגד נשים - - -

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

שם קיבלו את הכסף.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אתם שמתם את זה על השולחן, אבל לא שמתם את זה בעדיפות כדי לקחת מן התוספת התקציבית ולהקצות את הכסף.

אני רוצה לחלק את זה לשתיים. תחום האבטחה הוא האחריות ישירה שלנו, שזה העובדים שלנו. דרך אגב, את רמת האלימות במשרד הורדנו לאפס בחמש השנים האחרונות, במשרד שאני אמון עליו. לגבי הרשות המקומית - - -

מה זה "המשרד"? אתה מתייחס ללשכה בעיר מסוימת?

אמרתי בעבר ואני אומר גם פה: האחריות לאבטחת עובדים סוציאליים היא של הרשות המקומית. אנחנו הולכים איתם יד ביד, מלווים איתם.

יש פה נציג של השלטון המקומי?

יש פה נציגה של השלטון המקומי.

הוצאתי 20 מסמכים. יש הבנה גם עם מרכז השלטון המקומי. קודם כול, האחריות היא של הרשות המקומית. אבל אנחנו לא עוזבים אותם לבד. אנחנו גם מוציאים הנחיות וגם מתקצבים.

מה ההנחיות? מה עם מאבטחים?

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

ההנחיות הן לגבי סל הבטיחות שלהם.

אתה יודע שהשלטון המקומי הוציא הודעה נגד המחאה שלהם? אז איפה אתם?

ראיתי. קודם כול, אני לא ממרכז השלטון המקומי.

בסדר, אבל אי אפשר להתעלם. האחריות על ביטחונם היא לא רק של הרשויות המקומיות.

חד-משמעית.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

מעצם זה שאתה רגולטור, זה באחריות שלך.

זה אחריות משותפת. כנראה אין למשרד אפשרות לתת 50 מיליון שקל. דורשים את זה ממשרד האוצר. שמשרד האוצר יגיב על הדבר הזה.

אבל מה קרה בסוף שנה שעברה – בעקבות פעילות משותפת שלנו, ביחד עם עאידה תומא סלימאן, השיגו 11 מיליון שקל לטובת המחלקות באשכולות סוציו-אקונומיים 1–3. רק לידיעה, מתוך 11 מיליון השקלים נוצלו 2 מיליון שקל, רק תדעו את זה.

בגלל המאצ'ינג.

כך קרה. נתנו 11 מיליון שקל. יש עוד פער, כפי שמאיר כהן אמר, לטובת ה-50 מיליון שקל. צריך להשלים את זה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אבל הרעיון היה ש-11 מיליון שקל ישמשו כדי שלא יהיה מאצ'ינג. הם הושגו לאשכולות הנמוכים כדי לעזור להם, כי הם לא מצליחים לתת את חלקם במאצ'ינג. אם התעקשתם על מאצ'ינג, מה עשיתם? בטח שלא השתמשו בכסף. השאלה העיקרית היא מה עשיתם עם הכסף שלא השתמשו בו. לאן הוא הלך?

לגבי התקנים ולגבי הכסף הזה, נמצא פה חברי שיתייחס לנושא הזה, ותיכף אעביר את רשות הדיבור אליו.

נושא אחד שאני מעלה כבר ארבע שנים מתייחס לאיכות המאבטח במחלקות הרווחה. מבקר המדינה בוועדה לביקורת המדינה, הוצאתי מסמכים, נתתי לכל אחד ואחד, שיש החלטה להחיל את החוק להסדרת הביטחון ברשות המקומית. שם למעשה הרשות המקומית נכנסת לחוק להסדרת הביטחון, ואז המשטרה מנחה שיהיה קצין ביטחון ברשות, שייקבע איך ייראה המאבטח, איך הוא צריך להגיב, הכשרה וכולי. זה לא התקדם. כבר חמש שנים אני מנסה, מריץ. יש חילוקי דעות בין המשרד לביטחון פנים, בין מרכז השלטון המקומי ואולי גם בין אחרים, אני לא יודע היכן זה נתקע. אם יריצו את הדבר הז, כל הסיפור של איך נראה התפקיד של המאבטח במחלקות הרווחה יהיה שונה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

מי בוחר את השומר בכניסה?

אין היום הנחיה באיזו צורה. זה פרוביזורי.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אין מגבלה של גיל?

לא, כי אין להם הנחיה. המשטרה מנחה את כל הגופים שנמצאים תחת החוק להסדרת הביטחון: יודעים בדיוק איזה גיל, אילו אימונים, כמה הוא צריך לקבל במשכורת. לגבי הרשות המקומית אין את זה. אני אישית נלחם על זה זמן רב ביחד עם מרכז השלטון המקומי, ביחד עם המשרד לביטחון פנים. יש כל מיני התנגדויות. את זה אמרתי, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, גם בישיבות בראשותך פעמיים, וגם בישיבות בראשות מר אלאלוף. הייתי פה בוועדה לפני שנתיים בעקבות דוח מבקר המדינה. זה לא מתקדם.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

יש הצעות חוק בנדון?

לא. אם באמת רוצים לקדם את זה, שיחילו את החוק להסדרת הביטחון ברשות המקומית. אז האבטחה תהיה שונה, יסגרו את עניין התקציב ואני חושב שמבחינת ביטחון אנחנו נקפוץ מדרגה.

אני סגן מנהל אגף ארגון, מינהל ופיתוח ברשויות המקומיות במשרד העבודה והרווחה. אני רק חצי שנה בתפקיד מטה במשרד, אבל כבר 22 שנים אני מכיר את השטח.

רציתי קודם כול להגיד, לא כעובד המשרד אלא כאזרח: העובדים הסוציאליים הם בחזית המאבק החברתי. אני חושב שמגיעה להם – אני מכיר רבים מהם – כל התהילה, באמת כל התהילה.

קודם כול, ברכות לענבל חרמוני.

אני מציע שהשיח לא יהיה שיח של ניגוח. כל הנושא של רווחה הוא נושא של שיתוף פעולה. נושא האלימות נגד עובדים דורש שיתוף פעולה של רשויות הרווחה עם השלטון המקומי ועם איגוד העובדים הסוציאליים.

אבל בשביל זה צריך ששני הצדדים ישתפו פעולה.

הזמנו את ענבל חרמוני לפגישה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני מציעה שאף אחד לא יגיד איך השיח צריך להיות. כל אחד משוחח איך שהוא רוצה.

בסופו של דבר נושא האלימות נגד עובדים, שאני מלווה אותו כבר 22 שנים, הוא בשיתוף פעולה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

מה שעומד על הפרק זה התנאים שלהם ולא צורת הדיבור שלהם. בואו נתמקד בתנאים שלהם.

אין לי טענה. הם צריכים לעשות את עבודתם כפי שהם עושים.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

גם אתם.

אני רק אומר שהשיח פה, הניגוח נגד המשרד – אני אומר: בואו, יש שיתוף פעולה, כולנו נמצאים תחת מדינה אחת.

הנושא שהעלו, על מחלקות הרווחה שנמצאות באווירה של פחד וטרור, הוא לא נכון. מרבית הלקוחות הם לקוחות שומרי חוק ומעריכים מאוד ומכבדים את העובדים הסוציאליים.

אבל מספיק אחד.

תרשו לי. שנית, חלק גדול ממבני מחלקות הרווחה ראויים. אני מזמין את כולכם לסיורים בכל הארץ.

אני מזמינה אותך לפתח תקווה.

בואו ניתן לחבר לסיים את דבריו.

אני מגזימה? - - - נראה רע מאוד. בוא אתי לאור עקיבא ולפתח תקווה.

המשרד כיום מתקצב שיפוצים ובינוי פיזי למחלקות. אין מצב – אני אומר את זה באחריות – שרשות מקומית מבקשת סיוע בשיפוץ, סיוע בבינוי פיזי ולא מקבלת.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

הרשות המקומית נדרשת גם בעניין השיפוץ למאצ'ינג?

כן, בוודאי.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אז זה טוב למי שיכול, לרעננה ושות'.

אני רוצה להזכיר, אלה לא לשכות ממשלתיות. הן לשכות מוניציפליות. לכן המשרד מסייע.

אדוני, אבל זה חוק של מדינת ישראל, שהסמיך את הרשויות המוניציפליות להיות שם בשטח במקום משרד הרווחה. זה העובדה. אתה מגלגל יפה מאוד את האחריות.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אתם האצלתם את הסמכות שבידיים שלכם לרשויות המוניציפליות. ועכשיו מתנערים?

זה שאתם עושים שיפוצים ברעננה, זה לא מרשים אותי. עם כל הכבוד, לא אני ולא אתה נקבע אם היא מרגישה חוסר ביטחון או לא. מספיק תוקף אחד שהולך אחרי עובדת סוציאלית לרכב. כן, זה מה שאמרת.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

זה לא רק הרגשה. יש דיווחים.

מדברים אתך על חוסר באבטחה.

אני רוצה לומר לגבי העובדת מבית דגן, שאני מכיר אותה באופן אישי. בשבוע שעבר מנכ"ל המשרד שלנו הגיע לבית דגן לשוחח עם עובדי המחלקה.

איזה פתרון אתה מציע? איזה פתרון היא קיבלה?

תאפשרו לו לדבר.

אני מכיר ומוקיר את העובדת שהותקפה. היא תחת טראומה, אין ספק שהיא עברה טראומה ואסור לאף אחד מאתנו להרשות את זה. המחלקה בבית דגן היא מחלקה מאובזרת. המחלקה בבית דגן קיבלה כל דבר שהיא ביקשה בתחום לחצני מצוקה, בתחום שיפוץ פיזי. במחלקה בבית דגן יש מאבטח ולמרות זאת זה קורה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

עברנו כבר את השלב שמדברים על אבזור של הלשכות. קודם כול, יש לשכות לא מאובזרות, זה דבר ראשון, וכולנו יודעים את זה. וגם האבזור המוצע לא ממש מגן. לחצן מצוקה, עד שמישהו מגיע אליו אפשר כבר חס וחלילה לחסל אותו. בגלל זה דוּבר על מאבטחים.

אתה אומר שיש מאבטח. שמענו איזה סוג של מאבטחים, באילו גילאים, כמה הם ערוכים לטפל בבעיה.

אני רוצה להזכיר שזה לא בבניין - - -

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תקשיב לי. אני מנסה פה לנווט את הדיון. להיצמד עכשיו לנושא של בניית מחלקה פה ושם, זה לא יפתור את הבעיה. דיברנו על ביטחונם של העובדים הסוציאליים ועל התנאים. אבל לבוא עכשיו ולהגיד למי יש את הכסף לבנות כי יש לו מאצ'ינג ולהגיד שאף אחד לא פנה – הרי לא יפנו אליך אם אין להם כסף עבור המאצ'ינג. אם היה להם הכסף אז בטח היית נותן להם. אנחנו מדברים על אלה שאין להם, שלא יכולים לכסות את המאצ'ינג, ואנחנו מדברים על אלה שיש להם מאבטח בן 80, שעד שהוא זז וקם מן הכיסא שלו ומגיע לעובדת הסוציאלית – נגמר העניין.

אל תפגעי בבני ה-80 בבקשה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני לא פוגעת. אני נותנת להם את כל הכבוד. עם כל הכבוד, כאשר אהיה בת 80 לא ארצה להיות מאבטחת.

נתון נוסף, כי דיברתם על המעמסה, אני רוצה לומר שמשרד הרווחה הקצה בשנת 2018 574 תקנים נוספים.

לְמה?

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

ומה מהם נוצל?

מה עם התקנים הקיימים שלא מאוישים? איך את זה המשרד פותר?

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

יש תקנים שלא מאוישים?

זה לפתח של כולנו. שכר העובדים הסוציאליים הוא לא בסמכות משרד הרווחה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני שואלת על ימין ואתה עונה לי על שמאל. יש תקנים לא מאוישים?

כן, יש תקנים לא מאוישים. אני רק רוצה לסבר את האוזן.

ז עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

זה לא בדיוק מה שהשר אמר בתשובה לשאילתה.

השר אמר: תן לי תקנים ואאייש אותם, בדיוק ההיפך מן התשובה שלך. אבל אני לא מופתע.

בשלב הזה כאשר אני מקבל נתון, יש נתון על אי-איוש מסוים.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אני מעדיף שנפסיק את הדיון על התקנים. היום התכנסנו לדון על מצב הבטיחות של השירותים החברתיים והעובדים הסוציאליים. אני מבקש שנתמקד. אחרת נגלוש לתחומים אחרים. סעיד אלחרומי, רצית את רשות הדיבור. בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. תודה לשני יושבי-הראש שלנו בישיבה הזאת, עאידה ואלי.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

סליחה, לטובת הפרוטוקול, אתה יכול להגיד – 570 תקנים לעובדים סוציאליים?

574 תקנים, כאשר בדרך כלל 20% זה מינהל ו-80% זה עבודה סוציאלית.

כי סטודנטים לא רוצים לעבוד.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

זה לא לדיון. זה היה רק לפרוטוקול.

אני חוזר עשר שנים אחורה, בהיותי ראש מועצה בנגב, כאשר דיברנו בדיוק על הנושאים האלה, בדיוק על הביטחון האישי של העובדים הסוציאליים ועל תקינה ועל התנאים שלהם, תנאי השכר שלהם. מצער אותי מאוד שעשר שנים אחרי כן אנחנו דנים בדיוק באותם דברים.

חברים, יש מעטפת ביטחון וראש הרשות המקומית הוא האחראי הראשון לכל מה שנמצא בתוך הרשות שלו. כאשר אל בית ספר נכנסים עבריינים, כאשר בית ספר נשרף, או מחלקה אחרת במועצה או ברשות המקומית נפגעת, ראש הרשות קם ונזעק. לכן ביטחונם של העובדים הסוציאליים בראש ובראשונה הוא על הרשות המקומית ומועצת הרשות המקומית. זה דבר אחד.

דבר שני, התקינה וכל הסכסוך הכספי בין הרשויות המקומיות ובין משרד הרווחה לא צריך לבוא על חשבון ביטחונם האישי של העובדים הסוציאליים. הם אלה שנמצאים בחזית, הם אלה שנמצאים מול השכבות הכי חלשות. הם אנשים שבעצם משלמים בחייהם וברווחתם האישית בכדי להגן עלינו, על המדינה, מול הכישלונות של המדינה עם השכבות החלשות.

תודה. מוסי רז ואחר כך נחמן שי, ואחר כך נגיע לאנשי משרד האוצר. ענבל חרמוני, את תסכמי.

ראשית, תודה ליושבת-הראש וליושב-הראש שבחרתם לקיים את הדיון הזה במתכונת נכונה מאוד, כי כמעט כל העובדים הסוציאליים הם עובדות סוציאליות. אגב, זה גם תוצאה של השכר הנמוך והתנאים הירודים. זה ביצה ותרנגולת.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תוצאה וסיבה.

בגלל שזה נשים – השכר נמוך, ובגלל שהשכר הנמוך – זה נשים.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

לא. כי הן יותר מסורות מהגברים.

זה בטוח.

גם בהקשר של האלימות, ביחס ליום למניעת אלימות כלפי נשים, וגם השבוע, היום, השנה – אנחנו חיים עם זה יום-יום – של האלימות כלפי העובדות הסוציאליות והעובדים הסוציאליים.

אני רוצה קודם כול להגיד לכם, ענבל חרמוני וכל העובדות הסוציאליות שפה – אם יש כאן גם עובדים סוציאליים, אני לא יודע, אה יש גם עובד, מצוין – קודם כול, תודה על כל מה שאתן עושות, תודה שאתן בכלל קיימות. זה לא כל כך מובן מאליו בתנאים המחפירים האלה, עוד לפני שנכנסים להאשמות, לעשות את העבודה הכל כך חשובה שאתן עושות, שהיא העבודה – אני לא רוצה להגיד הכי חשובה, גם רופאים זה חשוב – אבל אין מדינה נורמלית בלעדיה, אין חברה נורמלית בלעדיה. אז קודם כול תודה.

אני רוצה להגיד לך, רון שביט ידידי, בטוח שרוב מוחלט של המטופלים הם אנשים טובים. אני לא חושב שאנשים מוחלשים הם אנשים רעים, חס וחלילה, אבל בכל מקום יש אנשים מסוכנים ומפניהם צריך להגן על העובדים הסוציאליים. זה לא אומר שבכל המקומות הן עובדות בתנאים רעים, אבל מספיק אחד, מספיק שניים, מספיק עשרה, מספיק בודדים. כדי שתהיה אלימות לא צריך שכולם יהיו אלימים, אפילו לא הרוב. לא מצביעים ואז הרוב קובע אם להיות אלים. מספיק שיש מעטים כאלה. לכן צריך לתת להם את ההגנה הזאת. חשוב לא רק שיהיה להם ביטחון אלא חשוב גם שתהיה להם את תחושת הביטחון, כי אם יחששו ללכת למקומות מסוימים, אם יחששו להיפגש עם אנשים מסוימים הם לא יוכלו לעשות את עבודתם. הדברים האלה פשוט מאוד מאוד חשובים.

דבר אחרון – אמנם זה לא הנושא המידי – לגבי השכר והתגמול. כנראה תהיה שביתה. אגב, אני רוצה להגיד: מחזה מצער מאוד לראות את יושבת-ראש האיגוד נעצרת על ידי המשטרה. זה היה מיותר לחלוטין. אני חושב שאין כאן נציג של המשטרה.

היא עוכבה.

מעוכבת על ידי המשטרה. מיותר לחלוטין. לא בסדר, לא צריך לקרות. ראיתי תמונה וזה הספיק לי.

לא נורא. היה דווקא שוטר נחמד.

זה לא נורא לך. זה נורא לי.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני חושבת שזה נורא.

נורא – זה בלשון המעטה.

הקיצוץ מסוג זה שחווינו רק אתמול בשנייה, לקצץ בצורה פחדנית בכול פלאט, רק יגדיל את הצורך בעוד עובדות סוציאליות וגם את הצורך לשפר את התנאים שלהן.

תודה.

אני יכול, בגלל מלחמת ההצבעות בוועדת החינוך - - -

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אני בעד שלא תצביע בוועדת החינוך. תישאר אתנו.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

למה? תביא מן הקואליציה מי שהסכים לתמוך. להיפך, שהקואליציה תשב פה ולא תצביע.

אלי, אתה מתכוון שיפסיקו את הישיבה שם. לא מפסיקים אז לא צריך הצבעות.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אבל הם לא מפסיקים.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

אני הייתי מצביע כמוך. אני נותן לך את רשות הדיבור.

תודה רבה. באתי במיוחד ועזבתי את ההצבעות כי חשוב לי באמת לעמוד לצדם של העובדים הסוציאליים. אני עבדתי בעירייה בשנות ה-90 ועבודתי הייתה שייכת למחלקת הרווחה. הייתי גם מורה, הייתי הרבה דברים. אחרי הבחירות אחזור לבית הספר.

חשוב לי מאחר ואני יודע את עבודת הקודש שהם עושים. הם – אני לא רוצה להגיד חיל הרגלים, הטרמינולוגיה הצבאית שלכם, השפעתם עלינו פה – הם אלה בשטח שעוזרים לכל נזקק, לכל מי שזקוק להגנה כלכלית, חברתית ונפשית, ועכשיו הם נלחמים על ההגנה ועל הביטחון שלהם.

כתושב העיר סח'נין חוויתי והכרתי מקרוב איך פעם, לפני שלוש או ארבע שנים, כאשר השר כחלון היה שר הרווחה, תקפו עובדת סוציאלית, תקפו גם את הבעל שלה ואת הבית שלה ואת הילדים שלה. ראיתי את הפחד, ראיתי איך עובדת סוציאלית צריכה ביטחון אישי כדי שהיא תעבוד.

אבל זה מתחיל קודם, בלתת את הכבוד ואת ההערכה להם, דרך הביטחון הכלכלי, דרך המשכורת שלהם, דרך הפחתת עומס התקנים שעליהם, גם דרך מתן תקנים חדשים במקומות שיש בהם צורך.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

בואו נתמקד בנושא הביטחון שלהם.

בקשר לביטחון שלהם, הייתה הצעת חוק, נדמה לי שבכנסת הקודמת, ואני זוכר שהצבענו בעד הצעת חוק שעסקה בהגנה על עובדים סוציאליים. אני לא יודע אם היא התקדמה או לא. אני שואל גם את עצמי. אם צריך הצעת חוק, עלינו להזדרז ולהגיש הצעת חוק כדי שבאמת תכריח את הממשלה, את השר לביטחון פנים, את שר הרווחה לתת הגנה וביטחון לעובדים ולעובדות הסוציאליים. תודה.

נדמה לי שזה הצעת חוק של איציק שמולי.

צריך לבדוק אם מיישמים אותה.

בבקשה, חברי נחמן שי.

תודה רבה לכם, אלי ועאידה. אני לא שמח לראות אתכם פה. אני מוכרח להגיד לכם שבעיני זה עוד רגע עצוב אחד.

עברנו בוועדה כמה דיונים כאלה. מאז שאני בכנסת אולי עשר פעמים המליאה והוועדות נדרשו לעניין הזה, של מצוקת העובדים והעובדות הסוציאליים בכלל, אבל בעיקר הסוגיה של האלימות והפגיעות הבלתי פוסקות בהם, ושום דבר לא קרה. אבל שום דבר לא קרה.

באמת קצת נמאס לי לשמוע עוד פעם את ההוא ממשרד האוצר אומר ככה – אל תיעלבו, אבל אין מה לעשות – ואת ההוא ממשרד הרווחה אומר כך, ותמיד נתלים בכל מיני תירוצים. לא מעניין אותי בכלל שום דבר. מעניין אותי שיושבים אנשים שהחברה הישראלית העמידה אותם בקו הראשון של המלחמה החברתית שלה, והם מאוימים. רק זה מעניין אותי. פעם מאיימים עליהם פיזית, פעם שנייה מאיימים עליהם בסייבר, פעם שלישית בשיימינג, פעם רביעית ב – מה זה? מדובר על 20,000 איש. אז לחלקם אולי יש הגנה, הם נמצאים במסגרות אחרות, אבל אלה שעובדים בשירות הציבורי הם הדפוקים שבדפוקים. מה עשינו פה? אני רוצה לדעת מה הכנסת עושה בעניין הזה.

אני הכרתי את צפרא דוויק, עכשיו אכיר את ענבל חרמוני ובעוד חמש שנים אולי אכיר מישהי אחרת או מישהו אחר, אני לא מאחל לך אבל לא משנה, וזה אותו דבר בדיוק, אותו דבר בדיוק.

באים הצעירים, אלה שעוד מגיעים עם עיניים בורקות ועוד מפגינים, והם בחרו במקצוע מרצונם.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

תצלמי אותו גם כשהוא מחייך. כל הזמן את מצלמת אותו כשהוא כועס.

אל תדאג, אני כועס באמת, ואנשים פה יודעים גם למה, בגלל שאנחנו משפחה של עובדים סוציאליים. הנושאים האלה מלווים אותנו כל הזמן בבית. מילא אשתי, היא כבר פרשה, ובתי האחת כבר גם כן פרשה. נשארה רק לוחמת אחת בקו הזה, שמשום מה מתעקשת עוד לעסוק בעבודה סוציאלית.

אני אומר לכם, זה לא יכול להיות. המשכורות נמוכות, ובסוף האלימות עוד מתווספת על כל הדברים האלה. תציעו דברים אמתיים ומעשיים.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

מה למשל?

הגנה. שכל גוף ציבורי במדינת ישראל ייקח על עצמו להגן על העובדים הסוציאליים שלו, נקודה. להגן עליהם. לא מעניין אותי איך הכסף יגיע ומאין.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

מעניין שהיה כסף והוא לא נוצל, ועוד לא שמענו מה נעשה אתו, 11 מיליון שקל.

לא תשמעי. אז חוץ מתסכול אני לא מבין מה אנחנו עושים פה.

רגע, אני אחפש אותו בתיק.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אל תענה לי כך.

הרשויות לא ניצלו אותו. עכשיו את שואלת אותי איפה זה? אתקשר לקצין התקציבים שלי. הכסף נמצא במשרד. אז מה, עכשיו יחלקו אותו לכל אחד?

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

לא. אני מכירה איך מנצלים אותו לדברים אחרים.

אני ממליץ לעובדי המדינה לשמור על סגנון, זה לא יזיק. אנחנו גם שומרים על סגנון. גם אתם יכולים.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

חייבים. לא רק יכולים.

יש כאן קבוצה של סטודנטים. אני אוהב את השם של הארגון: "עו"סים שינוי".

גם אנחנו אוהבים את השם הזה. אני יושבת-ראש שותפה בעמותת "עו"סים שינוי". בתור סטודנטית, זו כבר הפעם הרביעית שאני כאן מדברת אתכם, נמצאת פה בוועדות, ואין המלצות לוועדות, הן לא נגמרות באיזה המשך. אנחנו פונים למשרד וההמלצות לא מיושמות.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

מה זה "המשרד"? אנחנו עוד לא עובדים במשרד, והם גם לא עובדים אצלנו.

הצוות שהוקם – אנחנו לא יודעים מה קורה אתו – עוד לפני שנתיים כשעשינו הפגנה וישבנו בפורום הזה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

המלצנו על הקמה של צוות והמשרדים לא הקימו. השרים היו צריכים להגיע לוועדה ולדווח, אך הם לא שיתפו פעולה, לא הקימו צוות ולא הגיעו. נכון שהיה שיתוף פעולה עם האגף עצמו בדברים קונקרטיים, אבל בהקמת הצוות ובניית תוכנית כוללת והשגת התקציב לא היה שיתוף פעולה.

זה בדיוק המקום של הוועדה, ללחוץ שזה יקרה, כי עוברות השנים ושום דבר לא קורה. בשנה הבאה אני כבר מסיימת את התואר ועדיין המצב נשאר כפי שהיה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

תבדילי בין אלה שצריכים ליישם לבין אלה שמפקחים.

בסדר.

אני רק רוצה להתייחס אל מה שאמרת, אדוני היושב-ראש, שזה לא דיון על תקנים. זה בדיוק דיון על תקנים בגלל שהאלימות היא רק סימפטום של המצב שאנחנו נמצאים בו, שאין לנו תנאים לעבוד ואין לנו דרך לתת שירות ללקוחות שלנו. גם אם תיתנו לנו שכפ"ץ ותיתנו לנו מאבטח צמוד, זה לא יעזור לנו לעשות את העבודה שלנו. זה ישמור עלינו ברמה מסוימת, אבל זה לא יעזור לנו לעשות את העבודה. אין לנו את האמצעים לזה, וזה פשוט מביש. למה שארצה לעבוד כך? חברה שלי אומרת לי שהיא מפחדת לקבל החלטה שהפונים שלה לא יאהבו כי אולי הם יהיו אלימים כלפיה. היא עוברת על הפייסבוק שלה ושל בן הזוג שלה ומשנה את אבטחות הפרטיות כדי שלא יתקפו אותה. זה נראה לכם הגיוני?

תמצאו את הכסף ותסדירו את זה. גם המלצות שכבר קיימות, של תקנות העו"ס לנאמן בטיחות, אלה דברים שבשטח לא קורים. גם אם יש לחצן מצוקה, הוא נמצא במזכירות. כיצד אני אמורה להגיע למזכירות כאשר אני יושבת עם הפונה שלי בחדר אחר? זה באמת בלתי אפשרי.

בתנאים האלה אני לא כל כך רוצה להיות עובדת סוציאלית וכך גם רוב החברות שלי. זה בדיוק דיון על תקנים ודיון על התנאים שלנו.

חיפשתם דברים פרקטיים, אז אפשר להגביל - - -

לא כך מתפרצים.

אני שני יהב, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, לגמרי מבחירה שלמה שלי במקצוע הזה. כל פעם מגלים גם דברים טובים. אבל כן, יש פחד כסטודנטים לעבודה סוציאלית לעבוד בלשכות רווחה, יש פחד אמתי.

אם רוצים דברים פרקטיים – אנחנו שומעים את העובדות הסוציאליות האלה, ובאמת היו לי דמעות בעיניים, ושומעים שיש פה עומס. הן לא יכולות לעבוד עם 150 משפחות, עם 300 אנשים. צריך להגביל את זה.

אל תחזרו על מה שכבר נאמר. יש לנו מגבלת זמן.

אם רוצים מסקנה – צריך להגביל את מספר המשפחות שמטופלות על ידי עובד סוציאלי, להגביל את מספר התיקים.

בבקשה, נציגת השלטון המקומי, ואחר כך חבר הכנסת חאג' יחיא.

צוהריים טובים לוועדות המכובדות. אני עורכת דין עירית ורונין, אני ממונה על תנאי שירות במרכז השלטון המקומי, נציגת מעסיקים.

ראשית, אנחנו כמובן כארגון המעסיקים מזדהים ומוקירים את העבודה הקשה שעושים העובדים הסוציאליים.

מזה שנים אנחנו מלווים גם את האיגוד ועושים שיתוף פעולה גם עם משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים לקידום חקיקה בתחום האבטחה וגם בנושא המימון. רק בשנה האחרונה הצלחנו להביא למימון של רשויות מקומיות מן הרמה הסוציו-אקונומית 1–3, כאשר בפועל זה לא מיושם כי לרשויות האלה אין כסף. אנחנו ממליצים לוותר על מאצ'ינג ברשויות באשכולות 1–3. מדובר ברשויות שאין להן אפשרות להביא כסף.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

זה היה הרעיון.

לבטל את המאצ'ינג ברשויות באשכולות 1–3. אנחנו כן תומכים במאצ'ינג ברשויות באשכולות מ-3 ומעלה. היום בפועל רוב הרשויות כן מממנות מהכיס שלהן את האבטחה, אבל אני חושבת שזה הרבה מעבר לאבטחה. חברתי שיושבת פה גם תאמר את זה. הלכה למעשה, כל מקרי האלימות האחרונים קרו היכן שכן הייתה אבטחה. הבעיה היא מעבר לזה. הבעיה היא בענישה, בהרתעה, איפה המשטרה מוצאת את עצמה. המון תיקים נסגרים בפועל ולא מטופלים. אין שום הרתעה. יש המון צדדים לנושא הזה.

כמובן יותר מאשר נשמח לשבת ולדון ולהמשיך לשתף פעולה. אנחנו מקווים שמשרד הרווחה יטמון ידו בכיסו בשביל לסייע לרשויות.

תודה. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, ואחר כך לסיכום ענבל חרמוני.

בדרך כלל כשאנחנו שומעים את הביטוי "עבודת קודש" זה סימן שאנשים לא מקבלים שכר. כבוד יושבי-הראש, אלי ועאידה, אני אומר שכאשר אומרים על מישהו ש"הוא עושה עבודת קודש", זה אומר שהוא לא מקבל את מה שמגיע לו מבחינת שכר. זה המשמעות של "עבודת קודש". לכן תמיד כשאומרים על העובדים והעובדות הסוציאליים שהם עושים עבודת קודש, אז זה הנקודה.

אבל בואו נתמקד בנושא האבטחה. אם הממשלה הייתה שמה את הנושא הזה גבוה בסדר העדיפויות שלה היא הייתה מוצאת את הכסף. לפעמים כסף קואליציוני הולך פה ושם פי כמה וכמה מן הסכום הנדרש לאבטחה. הממשלה לא מתכוונת. לכן אני אומר שאני תומך בשביתה שלכם. אל תרפו עד שתקבלו את מה שמגיע לכם, כי זה חייב לבוא לישיבת ממשלה ושיתקבלו החלטות. לגבי הפנסיה של השוטרים הייתה ישיבת ממשלה, תיארו את כל המצב, אם הממשלה ממשיכה או לא ממשיכה. אתמול כבר עשו קיצוץ רוחבי ומצאו מאין להביא כסף כדי לתת עשרות מיליארדי שקלים לשוטרים.

שמגיע להם.

לא שאני מתנגד שהם יקבלו את השכר שלהם, לא זה העניין.

למה יש אלימות? אנחנו צריכים לא להסכים, אבל להבין את הסיבות.

קיבלתי כמה פניות, ופניתי לשר הרווחה, בנושא בית הדין השרעי בירושלים, ששם יש פי שניים תיקים מאשר בשאר בתי הדין השרעים בכל הארץ. מה קורה שם? צריך לדעת לאן הילד הולך במקרה של סכסוך בתוך המשפחה, אם מגיעים לגירושין להכריע היכן יהיה הילד. אבל צריך לדעת, כל התיקים האלה שהדיון בהם נמשך שנים, זה גם מביא אלימות.

יש את הנושא של המאצ'ינג. חייב להיות מאצ'ינג דיפרנציאלי. אנחנו לא רוצים תוספת תקציב אבל בגלל המאצ'ינג שאינו דיפרנציאלי האנשים העניים לא מקבלים לא תקנים ולא פעילות כי אין תקציבים.

אני גם מתקומם על המשפט ששיעור האנשים האלימים מקרב אלה שמקבלים את השירות גבוה. אני מתקומם על המשפט הזה, כי מישהו יכול לבוא – ושמעתי את זה – ולומר: כמה נרצחים בארץ יחסית לאוכלוסייה? גם את זה שומעים. אבל כשיש אלימות בתוך לשכה, שאנחנו גם הוספנו לה עבודה, ואנחנו מתעקשים שזה היה נכון, בעניין מיצוי זכויות. מיצוי זכויות – צריך גם להוסיף בתקנים למיצוי זכויות.

תודה. נציג משרד האוצר, יש לך מילה להגיד לנו לטובה?

אני מאגף התקציבים במשרד האוצר. אני רפרנט רווחה. שמעתם את גורמי המקצוע מדברים על סדרי העדיפויות של המשרד. סדרי העדיפויות האלה מתנהלים בתוך תוספות תקציביות אדירות שניתנות למשרד, בגובה של כחצי מיליארד שקל כמעט בכל שנה בעשר השנים האחרונות. תקציב המשרד גדל בקצב מהיר, יותר מפי חמישה מקצב גידול האוכלוסייה בעשר השנים האחרונות. במסגרת התוספות התקציביות האלה משרד הרווחה מתעדף את סדרי העדיפויות שלו. כחלק מזה גם הוענקו, לצורך העניין, 11 מיליון שקל לאבטחה של לשכות רווחה ברשויות מקומיות באשכולות סוציו-אקונומיים 1–3, כפי שנאמר כאן. זו המסגרת שהמשרד מתעדף.

סליחה, הייתי רוצה רק להוסיף משפט אחד. אני מתנועת אומ"ץ. לדעתי חברה נבדקת על פי המצב של החוליה החלשה בה, ולפי זה צריך לבדוק.

קודם כול אני רוצה להתייחס קונקרטית לדברים שעלו.

ראשית, גם ברשויות שבהן במחלקת הרווחה המרכזית יש מאבטח, יש עוד מתקנים של הרווחה, פעמים רבות רגישים מאוד, כמו מרכזים לטיפול באלימות במשפחה, מרכזים לטיפול בהתמכרויות לסמים וכדומה, ושם אין מאבטח. מצאו את עצמן בשבוע שעבר שתי עובדות בבית שמש מותקפות בתוך מרכז הקשר. הן היו שם לגמרי לבד. אני לא יודעת אם זה נקרא מענה ואם זה נקרא לדבר בנימוס, או שאולי הזמן לנימוס נגמר.

אני רוצה להגיד עוד משהו. אחרי שהדברים האלה קורים העובדות, מה שנקרא, יכולות לחפש את עצמן, לחפש מי יעזור להן כשהן מחפשות תמיכה רגשית וטיפול רגשי. יש לי עובדת – לא אציין מאיזו רשות, היא קצת מפחדת גם מראש העירייה שלה – שהותקפה קשה מאוד, היא והמשפחה שלה. עד היום במשך חודשים ארוכים לא המשרד מוצא לנכון ולא הרשות המקומית מוצאת לנכון לממן לבחורה הזאת טיפול רגשי. הבחורה וכל המשפחה נמצאים בטראומה. זה גם חלק מן התקציבים שצריך להשקיע. אני כמו נחמן שי בהקשר הזה. ממש לא מעניין אותי מאיפה הכסף יגיע. זה לגבי העניינים הקונקרטיים.

כשאומרים מאבטח – איפה? בכל המתקנים? גם במרכז קשר? גם במרכז לטיפול באלימות? גם בטיפול בהתמכרויות? גם בשיקום האסיר? התשובה היא לא. בכל המתקנים האלה – לא מעניין אותי כמה זה עולה – צריך להיות מאבטח. כל עוד מדינת ישראל לא מוצאת לנכון לצמצם פערים, לסגור את עניין התקנים, לתת לאנשים טיפול כדי שלא יהיו מתוסכלים – אז תשימו מאבטח, מה לעשות. זה דבר אחד.

מעבר לזה, אני חושבת שהדיון צריך להיות מעבר לרמת המאבטח. חברים, אני רצינית לגמרי. אני מסתכלת עליך, נתנאל אשרי, ואני יודעת שאתה בסך הכול רפרנט צעיר, וגם לכם אני אומרת. לא שר הרווחה פה ולא שר האוצר פה והם לא טרחו לשלוח לפה גורמים אחרים, לכן זה יוצא עליכם. אגיד גם לנציג משרד האוצר ותמסור את זה בבית, באוצר. זה בסדר, זה לא בראש סדר העדיפויות, הרווחה במדינת ישראל. זה אפילו לא באמצע סדר העדיפויות. אז לא יהיה. אם אתם רוצים את העובדים הסוציאליים שלכם מתפקדים – כי אני החל מעוד שבוע וחצי מתחילה – אז יהיו פה העלאות שכר ותצטרך להיות הפחתה בעומס. אתם שומעים מה הסטודנטיות אומרות. אי אפשר להסתכל על הדברים רק מהחור של הגרוש. זה מה שאני אומרת.

אופרטיבית, אנחנו דורשים שמירה בכל המתקנים, שומרים שיודעים לעשות את העבודה שלהם ושלא מעמידים גם אותם בסכנה, אנחנו דורשים כמובן לחצני מצוקה, אנחנו דורשים את ביטול המאצינג, אם זה מה שמפריע. אני רוצה שיחשבו גם על האשכולות הגבוהים יותר כי אשכולות 4–6 לא משופעים בכסף. אלה הדברים הקונקרטיים.

האם זה ישביע את רצוננו כאשר כל הדברים האלה יקרו – לא, כי כל עוד עובדת לחוק נוער מטפלת ב-250 משפחות במקביל ב-75% משרה אז לא, רצוננו לא מושׂבע. תודה רבה.

אני צריך ללכת. אני תומך בסיכום שלכם מראש.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אני יכולה להגיד כמה דברים לסיכום ואני בטוחה שיהיה לאלי אלאלוף מה להוסיף.

אני חושבת שחשוב מאוד לכולנו להגיד שאנחנו עם העובדים והעובדים הסוציאליים במאבקם למען שיפור המצב ולמען ביטחונם.

למרות כל מה שנאמר, גילינו עוד פעם שגם משרד הרווחה וגם השלטון המקומי, שאחראים על הנושא הזה, ואני רואה את שני הגורמים כאחראים – זאת האצלת סמכות שניתנה לשלטון המקומי אבל זה לא פוטר את משרד העבודה והרווחה מאחריותו – עדיין נמצאים, לצערי הרב, באותו מצב שהיה לפני שנה וחצי כאשר קיימנו את הדיון, עדיין נמצאים במצב שלא כל המקומות ששייכים לרווחה מאובטחים, ואפילו לא כולם מאובזרים. אני לא יודעת אם במשרד קיימת מפה של כל הבניינים ויודעים בדיוק מה מאובזר ומה לא מאובזר, מי ניצל את התקציב ומי לא ניצל אותו.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

יש חוק נגישות.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אם הושגו 11 מיליון שקל, כאשר ראו שלא מנצלים את התקציב – זה נעשה בדברים אחרים, זה נעשה בבניית מעונות – אפשר היה לפטור את האשכולות הנמוכים מהמאצ'ינג ולפחות להתחיל לאבטח את המקומות הללו ואז להמשיך הלאה.

אי אפשר לקבל שמשרד האוצר נותן תוספות תקציביות והמשרד אמור לתעדף אותן לפי הצרכים, להצהיר מצד אחד שתומכים במאבק של העובדים הסוציאליים אבל לא לתעדף את המענים של המאבק הזה. הגיע הזמן לתת מענים ברורים מאוד.

בתכלס, צריך לפתוח במשא ומתן רציני. בזמנו ביקשנו מהשרים את התוכנית לאבטחת העובדים הסוציאליים. לא קיבלנו, השרים לא שיתפו פעולה בעניין הזה. אני חושבת שצריך גם לאבטח אבל גם למצוא פתרונות לטווח ארוך, כמו תקינה וכמו גם הקטנת הלחץ הקיים.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

תודה. אני, כמו עאידה תומא סלימאן וכמו כל שאר החברים, כולנו מזדהים עם אזהרת השביתה, והשביתה שתהיה בנושא הזה, ואנחנו מוכנים לעמוד לרשות איגוד העובדים הסוציאליים בכל המאבק הזה. אנחנו רואים בו מאבק צודק ונכון, ורצוי מוקדם ככל האפשר.

אני גם קורא להסתדרות, שיודעת להזדהות ולהזיז דברים. למרות שחלק גדול מן העבודה בעניין תאונות עבודה הייתה של חבר הכנסת חאג' יחיא, חבר הכנסת איל בן ראובן ושלי, לא אכפת לי שיגנבו לנו את ההצגה, אבל בתנאי שיעמידו את אותם כוחות שיש להם כדי לתמוך.

דבר שני, אנחנו קוראים באופן מידי: האחראי על נושא עובדים סוציאליים, גם במשרדים האחרים, מבחינה מקצועית הוא רק משרד העבודה והרווחה. הוא אשר מכתיב את הטון בכל המשרדים, אם זה בבריאות, אם זה בשירות בתי הסוהר או בכל מקום אחר. לכן המאבק הזה על מעמד העובדים הסוציאליים בתקינה, בשכר, בתנאי העבודה הוא מאבק שצריך להיות מובל על ידי שר העבודה והרווחה והשירותים החברתיים. הוא אמור לעשות את העבודה הזאת, והוא יודע להיאבק, ואנחנו קוראים לו למלא את תפקידו.

דבר נוסף, אין שום סיבה להשאיר מאצ'ינג לשירותים שניתנים ברשויות שהן באשכולות מתחת ל-3. צריך לבטל את הדרישה הזאת כי מי שמבטיח שירותים כלשהם לאשכולות 1–3 זה אומר שזה "בולשיט", וסליחה על המילה שלי בערבית. זה ערבית מרוקאית ... אני מתנצל. זה פשוט בושה. אגיד את זה בריש גלי: רוב הרשויות המקומיות הערביות הן מתחת לאשכול 3.


עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

מתחת לאשכול 4.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

זה אומר שכאילו לא רוצים שיהיו מתוקצבות בתחומים האלה. לכן אני אומר: שירותי הרווחה, תעבירו את המסר גם למשרד האוצר ולכולם: אסור לתקצב רשויות באשכולות 3 ומטה עם דרישה למאצ'ינג. זה אומר שמראש הכסף ילך לרעננה.

עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

במיוחד אם יש כסף, 11 מיליון שקל.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

יש כסף, ברוך השם. שמעתי בדיון קודם, גם שם נשאר הרבה כסף והוא ממתין כבר שנתיים.

דבר נוסף, אני חושב שמשרד הרווחה צריך להציג תוכנית לאיגוד העובדים הסוציאליים לבטיחות של המתקנים שלו, היכן שנמצאים עובדים סוציאליים. שיהיה ברור: עובד סוציאלי מפוחד לא יכול לתפקד, אז למה לשלם לו שכר ולהעסיק אותו? אם לא תהיה תוכנית שמבטיחה לעובדים הסוציאליים תנאי עבודה נאותים – זה סתם לזרוק אותם למצב קשה מאוד, ואין שום סיבה שיהיה כך. הם יכולים לעזור. אם הם יתמודדו הם יצליחו לשפר את המצב.

גם נקרא למשרד המשפטים לבדוק את נושא האכיפה בתלונות של העובדים הסוציאליים. לא יכול להיות שהפרקליטות לא תהיה מעורבת. עם המשטרה, לגבי תאונות עבודה, עשינו יוזמה משותפת, שלמשטרה ביחד עם הפרקליטות תהיה יחידת חקירה משותפת.

עבדנו קשה.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

עבדנו והצלחנו, השגנו את התקציב ממשרד האוצר, כי הם הבינו שלטווח ארוך כולם חוסכים. אני חושב שצריך לחשוב גם כאן על יחידה משותפת כזאת שתדאג לעובדים הסוציאליים.

כל עוד אנחנו פה – אני יכול להתחייב רק בשמי, ואני כמעט בטוח שהחברים שיושבים אתנו פה יתמכו – אנחנו עומדים לרשותכם. אתם צריכים לפנות, אתם צריכים להעביר לנו את התלונות, אתם צריכים לעשות, כדי שנתלונן. אני שומע את שתי העובדות הסוציאליות וגם את הסטודנטיות הצעירות, שאין להן עדיין את הניסיון, ומזועזע שאתם מטפלים – תמיד חשבתי שזה לא נכון – ב-150 או 250 תיקים ביחד באותה שנה. זה טירוף.

ב עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):


באוכלוסייה הערבית זה אפילו יותר, זה כפול.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

ענבל חרמוני, תני הוראה לעובדים הסוציאליים: אם הם מטפלים ביותר מ-60 תיקים, שלא יקבלו יותר.

זה לפי דוח העוני.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

בדוח העוני כתוב, יש שם פרק שלם. שלא יקבלו יותר. אתם בולעים את הצרות שמאכילים אתכם.

היו"ר עאידה תומא סלימאן (יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי):

אז תהיה יותר אלימות.

אלי אלאלוף (יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות):

כדאי שתעשו את זה.

אני שוב מודה לכם על ההשתתפות. אנחנו נפנה לשרים כדי שיהיו שותפים.

אני מתנצל בפני מי שלא יכולנו לתת לו את רשות הדיבור.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 14:10.