פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



35
ועדת החוץ והביטחון
13/11/2018


מושב חמישי




פרוטוקול מס' 272
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שלישי, ה' בכסלו התשע"ט (13 בנובמבר 2018), שעה 9:00

יום ההוקרה לצד"ל.

חברי הוועדה: אבי דיכטר – היו"ר
מרדכי יוגב
אלעזר שטרן

איתן ברושי

יגאל פרסלר - נציב קבילות סייענים, משרד רה"מ

אלוף (מיל') יוסף פלד - ראש ועדת ההיגוי של צד"ל לשעבר

אמנון כהן - סגן נציב קבילות סייענים, משרד רה"מ

דניאלה - רמ"ח יועמ"ש אזרחי, משרד רה"מ

עלי בינג - אגף תקציבים, משרד האוצר

יצחק וכטל - ס' יועמ"ש משרד הביטחון

שאול מוצפי - מנהל אגף א' תוכנית סיוע, משרד הבינוי והשיכון

הלן נסר אסעד - צדק לצד"ל

דוד ברלב - צדק לצד"ל

ג'ונתן אלחורי - נציג צד"ל, מילואימניקים בחזית

דוד חיים - ידיד צד"ל

פארס אלחג' - קצין צד''ל

יאיר רביד - חבר בצדק לצד''ל

אורי גנני - מתנדב לעזרת צד"ל

פאדי נמור - קצין צד''ל

צחי ברקת - חבר בצדק לצד''ל

ג'ורג' דיאב - קצין צה''ל, נציג צד"ל

לאה סיני - מוזמן/ת

נימר סקר - אד"ל

איילת לוי-נחום

שמואל לטקו

שרה צוובנר

יוני בן הרוש

ירון קוונשטוק

יום ההוקרה לצד"ל

טוב, בוקר טוב לכולם, אנחנו מבקשים להתחיל, ומן הסתם יצטרפו אלינו נוספים. אנחנו היום מקיימים בכנסת יום הוקרה לאנשי צבא דרום לבנון, שמוכרים יותר בקיצור צד"ל. ואני לא מכיר מישהו במדינת ישראל שלא יודע מה משמעות צד"ל, שלא ליווה אותו, לא היה בשטח בלבנון בסדיר או במילואים ולא פגש בהם, לא נעזר בהם, לא מעטים נלחמו איתם כנגד יריבים לאורך הרבה מאוד שנים.

ואני חושב שהעובדה שב-22 במאי, אם אני זוכר את התאריך נכון, ליל 21–22 במאי, כשבעצם צה"ל החליט לצאת מלבנון, וביחד איתו הוא קלט לתוך מדינת ישראל את – זה לא רק אנשי צד"ל, זה את משפחות צד", זה היה הרבה מעבר ללוחמים, במספרים שהפתיעו. אף אחד לא חזה שאלה יהיו מספרי האנשים, בני המשפחות שיבקשו להגיע לישראל. אני מרשה לעצמי לדבר בעברית, כי אני משוכנע שכל אנשי צד"ל כבר מבינים עברית על בוריה.

מלבד שכבת הגיל המבוגרת, שלא הצליחה עדיין.

אנחנו כן הצלחנו.

אני לא מזהה פה כאלה שלא - - -

יגיעו בהמשך.

יגיעו בהמשך? אוקיי, מקסימום נברך אותם בהמשך. אני חושב שהעובדה שהכנסת מחליטה לציין, לא רק בוועדת החוץ והביטחון אלא גם בוועדות נוספות שמתכנסות לאורך היום כאן בכנסת, את יום צד"ל, אני רואה בזה באמת אות קודם כול ובראש ובראשונה לאנשי צד"ל.

זה לא סוד שמה שהתחולל או מתחולל בעזה למעשה משלשום בלילה, וההתפתחויות שהיו ביממה האחרונה, והירי לעבר ישראל, ולא מעט טלפונים, כולל אליי באופן אישי. אפילו אתמול בלילה באשקלון בין סירנה אחת לשנייה עוד התקשרו אליי לשאול אותי: תגיד, אבי, הדיון מחר מתקיים? ואמרתי: כן. ואני חושב שכולנו תמימי דעים שישנם דברים שאתה לא מבטל. ישנם דברים שאתה לא דוחה, וישנם דברים שאתה לא מבטל, אם אין באמת סיבה עליונה לבטל.

והזכות שלנו לקיים את יום ההוקרה לאנשי צד"ל בכנסת זו זכות שאנחנו כחברי כנסת – ונמצאים כאן מספר חברי כנסת, ואני משוכנע שיגיעו נוספים – הזכות שלנו לקיים את יום ההוקרה, למרות הנסיבות הקשות, למרות שעשרות אלפי ישראלים נמצאים ככה בין ממ"ד לממ"ד, למרות כל זה לקיים את היום הזה כאן בכנסת, אני אומר לכם, זו זכות שלנו ככנסת, כחברי כנסת, להביע את ההוקרה לשנו לאנשי צד"ל.

ואני מאוד מעריך את העובדה שבאתם לכאן, שאתם מכבדים את הכנסת בנוכחותכם, וביחד איתכם הרבה מאוד אנשים, כולל חברי כנסת, שבשבילם המונח צבא דרום לבנון, חיילי צבא דרום לבנון, חיילי צד"ל זה לא איזה מונח שהם קראו אותו בעיתונים. עבורם, ואני מרשה לעצמי לומר: גם אני בתוכם, אנשי צד"ל, לוחמי צד"ל, זה מושג שיש מאחורי הרבה מאוד עוצמה, הרבה מאוד היסטוריה, הרבה מאוד חברות. והעובדה הזו, אני משוכנע, הייתה לנגד עיני כולנו, גם לפני ה-21 במאי 2000, ובוודאי אחרי ה-21 במאי 2000. כמו שאנחנו אומרים: ידיד לעת צרה.

ואני יודע שלפעמים יש תחושה שאפשר להיות יותר "צדיק", יעני יותר חבר בעת צרה, אבל אני חושב שהישיבה הזו, וישיבות אחרות שהיו וודאי יהיו בנושא הזה, והאנשים שנמצאים כאן, כולל יגאל פרסלר, נציב קבילות החיילים דהיום - - -

חיילים?

לא חיילים.

צד"ל.

חיילים. אלה חיילי צד"ל, אני לא יודע מה בדיוק הבעיה. ויוסי פלד, שהיה ממונה על התחום הזה מול אנשי צד"ל לאורך הרבה מאוד שנים; ואנשים נוספים שבאמת עוסקים בזה, גם בתוקף תפקידם, גם בתוקף התנדבותם, ובוודאי חברי הכנסת שעוסקים בזה בתוקף אחריותם הפרלמנטרית, חלק מהם היו אפילו שרים שעסקו בנושא הזה, כולל יוסי פלד כשר גם עסק בזה, אני באמת רוצה לברך אתכם.

ואנחנו פותחים את היום הזה ביגאל פרסלר. הדיון הזה, אני אומר לכולם, הוא דיון פתוח. אז מאחר וישנם לא מעט דברים שמן הסתם היינו רוצים לומר אותם, אבל אי אפשר לומר אותם בדיון פתוח, אז אני קורא לכל מי שמתייחס לזכור שהוא עומד מול טלוויזיה ומדבר, לכן קחו את הדברים האלה בחשבון בדברים שנאמרים, לא מבחינת הקושי או הביקורת חס וחלילה, אלא רק מבחינת גילוי סודות, בכל אופן זה דיון פתוח. אה, ברושי, אתה רצית הצעה לסדר?

כן.

בבקשה, חבר הכנסת ברושי.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבריי המצטרפים לדיון ומצד"ל, באתי לכאן קודם כול למספר דקות, להשתתף בדיון החשוב ולהוקיר תודה לצד"ל. יצא לי גם כמי ששירת בצבא וגם בקבע, וגם כעוזר שר הביטחון בתקופת אהוד ברק, להיות שותף למאמצים, שאני מניח שידברו עליהם פה, ואני חושב שזה דיון חשוב.

בכל זאת אני רוצה לומר בעניין של השעה. אני חושב שאחד הלקחים של מלחמת לבנון השנייה היה, ובקיצור, שלא הפעילו את מצב מל"ח בזמן, כי מישהו חשב שאפשר לעשות מל"ח בלי לקרוא לזה מל"ח, למרות שיש לזה מערכת שעולה הרבה כסף למדינה ביום-יום, וכראש רשות תרגלתי את זה כל שנה.

והנה, אנחנו עדים פעם נוספת למציאות, שלא הייתה תשובה עד היום למשברים הכלכליים בעיקר וליכולת קיום בעוטף עזה בחודשים רבים, מאז פסח לא שילמו שקל פיצויים על שום דבר. אנחנו עכשיו במצב מיוחד. לא מצב מיוחד בעורף אלא מצב לא יכול להימשך.

ואני קורא ליושב-ראש הוועדה, שהוא בעצמו בא מאשקלון, ואני קורא לוועדה להתכנס באופן דחוף עוד היום, כדי לחייב את הממשלה, שמתכנס הקבינט בשעות אלו, להכריז על מצב מל"ח. פחות מזה אין לו תשובה לאובדן ימי עבודה, לניוד אמצעים, לפתיחת מחסנים, לספק לאזרחים את התשובות הנדרשות, כולל אובדן ופיצויים על זה שמשביתים את המשק, ההורים לא יוצאים לעבוד, וכל מה שמתחייב מהמצב. זה מצב שהוא לא שגרה, הוא לא מפחות ממל"ח, לצערנו יש גם הרוגים ופצועים.

ואני חושב שתעשה נכון, אדוני היושב-ראש, שבתום הישיבה תתייעץ עם החברים הקבועים, תוציא הודעה לממשלה בתוך הקבינט, שיכריזו עכשיו על מל"ח. פחות ממל"ח זו הזנחה, ובמידה מסוימת אטימות של הפקידות מול הצרכים של התושבים בשעות כאלה. לא טיפלנו עד עכשיו נכון, בואו נטפל עכשיו. וזה הלקח של לבנון השנייה.

תפתחו את הדוח של מבקר המדינה, תראו שמנכ"ל תרבות וספורט, אני הייתי, דרש את זה באותה ישיבה שהתכנסה - - - מעל המסעדה במשרד הביטחון, וגם אז רענן דינור לא הבין את הצורך. תפעילו את מל"ח עכשיו. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת ברושי. אנחנו עוברים לדיון בנושא צד"ל – יום ההוקרה. יגאל פרסלר, בבקשה.

אני רוצה ביום כזה די קשה ניחומים למשפחות והחלמה לפצועים, והצלחה לכוחות הביטחון במערכה שהולכת לקרות כנראה בימים הקרובים.

היות שאני לא יודע לדבר, אבל אני מתחיל באמת בתשבחות לצד"ל – כן הבכירים ולא הבכירים, ולכל צד"ל, ולכל אנשי המודיעין שעבדו מלבנון – יש דבר אחד שעד היום לא סודר, וזה הנושא שאני קורא לו אפליה בין מזמן ההפרדה, ברגע שבסביבות 2002 הפרידו, בצדק מבחינת שב"כ, הפרידו בין מ"פ ומעלה, ואנשי מודיעין של שב"כ שעבדו איתם בלבנון, לבין השאר. מי שהיה ביום הנסיגה מ"פ נכנס לשיקום.

הרבה קצינים, בסביבות 30 פלוס, הגישו אחרי שנתיים על ההפרדה הזאת בג"ץ. מי שהגיש הם רובם קצינים – למה עושים הפרדה. בג"ץ קבע שהאפליה היא בסדר, כי בא ראש השב"כ, ואת זה צריכים לדעת כולם, ואמר: זו לא המטרה שלי שיקום, אבל יש לו את החבר'ה שלו שעבדו מלבנון, הוא מוכן לקחת 200 משפחות – 207, 213, אני לא זוכר – לקחת לתחום שלו. ותזכרו שמי שנמצא בשיקום של השב"כ זה יותר ממפעל הפיס. מקבלים דיור חינם. אני לא נכנס למה שהם מקבלים, סך הכול אמרתי את זה בדלתיים סגורות, אבל מצבם בסדר גמור.

לעומת זאת, השאר, שההפרדה הייתה שהם יהיו תחת משרד העלייה והקליטה אבל יקבלו בערך אותו הדבר. וטיפלו בהם בשכר דירה שנתיים, היו איזה עשרה אנשים שקיבלו כמה מיליונים ממשרד האוצר, אחרי שנתיים-שלוש לא מתעסקים. הדבר היחידי שנשאר עד היום זה נושא שכר דירה, שהיום - - - בין 700 ל-1,100 לסביבות 220 או משהו כזה.

כן.

יגאל, אם אתה יכול להגיד במספרים – אנשים, משפחות.

במספרים – אף אחד לא יודע בדיוק, אבל להערכתי נמצאים היום, שמגיע להם, בסביבות 300 משפחות.

במדרגה של מ"פ ומטה, שלא זכו לשיקום ממשרד הביטחון והלכו למשרד העלייה והקליטה?

כן, כ-300 משפחות.

למה אף אחד לא יודע להגיד כמה בדיוק?

כי אני לא יודע בדיוק כמה. כל יום יש כאלו שעזבו ללבנון, ויש כאלה שיש להם דירות ויש כאלו שלא מקבלים. אני לא יודע בדיוק.

אין מרשם אוכלוסין במדינת ישראל?

אני לא יודע. ואף אחד לא יודע.

אפשר רגע?

לא, חבר'ה.

צד"ל – הם הולכים על 400. אני אומר לך: היו באמת 400 – אין יותר מ-300, ולפי דעתי גם פחות.

אבל זאת לא הנקודה. הנקודה שמבחינה כלכלית מצבם גרוע מאוד. כדי להשכיר דירה שואלים המשכירים: האם אתה ממערכת הביטחון או לא? מערכת הביטחון – אין לו משכנתא, אין לו ערבות, כך שבקושי הוא משכיר דירה.

עכשיו, משרד העלייה והקליטה התנהג אליהם כמו עולים מארצות המערב, שאחרי כמה שנים הם מפסיקים, זה לא כמו שנותנים לאתיופים לכל החיים או משהו אחר. חסר להם הרבה דברים, אבל הכי חשוב זה לסגור את נושא הדיור. דרך אגב, גם ראש השב"כ במכתב אליי אומר שהדיור זה הדבר הכי חשוב, ומגיע להם. זה ראש השב"כ אומר.

אני 20 שנה מתעסק בדבר הזה, בכובע של האחריות שלי על סייענים ועל בכירי צד"ל. לפני שלוש שנים בערך בא אליי ראש הממשלה והוא אומר: עד עכשיו היה יוסי פלד, שגם בכל הוועדות שלו, קראתי מהתחלה את כל הניירות שלו – אלוף במיל' ושר – בכל הוועדות שלו הנושא היחידי זה רק לגמור את נושא הדיור, וברוך השם מצבנו הוא טוב. לא הצליח. פגשתי אותו בבית חולים לפני כמה זמן, ואני אומר לו שאני בדרך, הוא אומר לי: הלוואי, הלוואי, כי באמת מגיע להם נושא הדיור.

יש כאלו שהדליפו, ראיתי אתמול, משר הביטחון – כנראה משם הדליפו משהו, אבל אנחנו במצב שלהערכתי עוד שתי ישיבות אנחנו גומרים את הנושא הזה. יש כרגע מצב של - - -

אם אתה יכול לפרט, מה זאת אומרת עוד שתי ישיבות אנחנו גומרים את הנושא הזה? מה צפוי להסתיים בעוד שתי ישיבות?

אני אגיד לך. ראשית, הייתה הצעה שלי, אותה הצעה שהעברתי לחברי כנסת – כל מי שיושב כאן בטח העברתי לו – הצעה שלי, שהיא כבר במשך, אני לא יודע כמה שנים, אבל כמה שנים טובות.

אוקטובר 2015.

אני תמיד משנה את התאריך. עד היום. בסוף שר הביטחון קיבל את זה במלואו, שר השיכון קיבל במלואו. אלו השותפים במערכת. כמובן גם ראש הממשלה.

מי חסר?

משרד האוצר בגדול בכל דבר צריך לתת את האישור. יש להם שאלות טובות מאוד, עוד לא נתנו תשובות מדויקות עד הסוף, וזה מה שעומד כרגע.

אנחנו נשמע, יש פה נציג משרד האוצר, נשמע את עלי עוד מעט.

נמצא כאן נציג, שעושה גם עבודה טובה. אני אישית דיברתי עם שר האוצר, הוא בעד זה בגדול. ויש כמה דברים שמשרד האוצר, בצדק מבחינתו, שואל שאלות, לא סתם לתת כסף, ואני מקווה שזה ייפתר. זהו. תודה.

תודה רבה. יוסי פלד, אתה רוצה לתת את הפרספקטיבה שלך?

אם יש לכם סבלנות לשמוע אותי, אני אדבר.

תראה, אין לנו הרבה אנשים שבחייהם היו בשני עולמות – היו עם רגל אחת למעלה, ראו שזה לא משהו, חזרו בחזרה לפה, ויודעים להחכים אותנו. אז רק בשביל זה אני מוכן לשמוע אותך.

אני ישנתי חודשיים, לא זוכר כלום.

חודשיים?

כן, חודשיים ישנתי – לא, חודש וחצי. אבי דיכטר בא לבקר אותי ואמר שמעולם לא ישנתי כל כך הרבה. צודק.

תראה, אדוני היושב-ראש, אני חייב להגיד לך משהו, כי "הנסיגה", "היציאה" – כל אחד שיקרא לזה איך שהוא רוצה – מאי 2000, לא לפני הרבה זמן. מאי 2000. מאז עברו 18 שנה, וכנסת ישראל, ועדת החוץ והביטחון עוסקת עדיין בשאלה איך מטפלים באנשי צד"ל. ויש לי תחושה, כאזרח ישראלי – זה לא לכבודנו, הדבר הזה.

במאי 2000 – לא, סליחה, באמצע אפריל – פנה אליי ראש הממשלה ושר הביטחון דאז אהוד ברק ואמר לי: אורי לוברני מבקש לעזוב את התפקיד של ההכנה לקליטת אנשי צד"ל, תיקח את זה על עצמך, אתה מכיר אותם. וקיבלתי את זה על עצמי. במאי כעבור חודש הגיעו לפה אנשי צבא דרום לבנון. הצפי שלנו, ההכנות שעשינו, מי שעשה את ההכנות בעיקר זה צה"ל, היה צפי ל-2,000 איש.

אותו לילה קשה במיוחד לאנשי צד"ל, במיוחד לאנשי צד"ל והמשפחות שלהם. הגיעו לפה יותר מ-7,000, כי הרבה מאוד כפריים שחששו למציאות החדשה שהולכת להיווצר בדרום לבנון, החליטו לבוא למדינת ישראל. והגיעו 7,000, והייתה מעמסה לא פשוטה.

אני שירתי בצבא 30 שנה, מתוך זה חמש שנים הייתי אלוף צפון, כל הקשר של אנשי צבא דרום לבנון מול מדינת ישראל היה דרך הצבא. הכול – המשכורות, הכבישים, המרפאות, החינוך. הכול. ובליל הנסיגה צה"ל נעלם. ואני אומר את זה בכאב לב. ומי שהציל את המצב פה היה שירות הביטחון הכללי, שלקח על עצמו את הטיפול באנשי צד"ל. צה"ל נעלם, הוא לא היה יותר. וזה לא לזכותו של צה"ל, ואני אוהב את צה"ל והוא יקר לי, אבל צריך להגיד גם את האמת ההיסטורית.

מי ששם כתף והציל את המצב יחסית היה שירות הביטחון, עם מינהלת השיקום. שלא זה בכלל היה הייעוד שלה, למינהלת הייעוד יש ייעוד אחר. ואנשי צבא דרום לבנון, וכל אלה שהגיעו איתם, היו פרוסים מאשקלון עד ראש הנקרה, דרך קרית שמונה וטבריה – כל הארץ. ובסופו של דבר באופן טבעי הם הגיעו צפונה. זה דבר אחד שאני רוצה להגיד, שתדעו היסטורית מה שקרה.

בהתחלה מונה שר לטפל בזה, היה חיים רמון מטעם הממשלה. דרך אגב, הוא הקדיש לזה הרבה זמן ואחרי זה, כמו בפוליטיקה, התחלפו ולא היה ממונה שר. אני המשכתי לטפל בזה כי חשבתי שמישהו מאיתנו צריך לטפל בזה.

אם אתם שואלים אותי, מדינת ישראל עשתה בשביל צבא דרום לבנון הרבה מאוד. הרבה – לא מספיק. מאוד לא מספיק, זה רחוק מלהיות מספיק. אני אומר לכם שההחלטה הכי אומללה, הכי אומללה, הכי בלתי צודקת, הכי בלתי חברתית, הכי בלתי מוסרית, היה לקחת את אנשי צבא דרום לבנון, לחלק אותם לשתי קבוצות. פשוט בלתי נתפס.

וזו הייתה החלטה שעברה בממשלתו של ראש הממשלה אריק שרון, העבירו את ההחלטה הזאת ויצרו שתי קבוצות – קבוצה של ה-high society שקיבלו עולם ומלואו. וכשאני אומר עולם ומלואו בלי לפרט, קודם כול זה לקבל דיור ממדינת ישראל. אני, דרך אגב, שטיפלתי באנשי צד"ל קרוב ל-15, אמרתי: חברים, ברגע שאנחנו נצליח שכל איש שהגיע מלבנון יקבל דירה, בעצם מדינת ישראל יכולה להגיד שאנחנו בתהליך סיום הטיפול בהם. בלי זה – צריך להמשיך לטפל בהם.

ואז מוצאים אנשי צבא דרום לבנון את עצמם במשרד הקליטה, בהחלטת ממשלה. מה, הם עולים חדשים? הם באו הנה כי הם חלמו על הרצל בלילה? לא, הם באו הנה בכורח הנסיבות, בשיתוף הפעולה שהיה בין צבא דרום לבנון לצה"ל, וכשצה"ל החליט לצאת מדרום לבנון בכורח הנסיבות, כי הם נסו על חייהם ובאו אלינו. פתאום הם מוצאים את עצמם במשרד הקליטה – עולים חדשים מלבנון. מה פתאום שמו אותם במשרד הקליטה?

אגב, יש פה נציג של משרד הקליטה בחדר?

מה פתאום שיהיה? זה מעניין אותו?

אנחנו הזמנו אותם.

לא, למען הסר ספק, הם הוזמנו, נכון?

כן.

אפילו שלט אני רואה. ואין בכוונתם להגיע או שהם מאחרים?

פשוט לא הגיעו. לא העבירו נציג.

אתמול היה ויכוח איתם. הם אמרו: בינתיים אין לנו נציג. הבהרנו להם את החשיבות.

אדוני, אני תיכף אסיים את דבריי. אני רוצה להגיד לך: הקבוצה שמטופלת על ידי מנב"ס, ואתה מכיר את זה מצוין, ואני עבדתי במנב"ס זמן רב, שמה המצב הוא – איך אפשר להגיד על אנשים שעזבו הכול מאחוריהם מצב טוב? – יחסית מצבם טוב. הקבוצה השנייה היא קבוצה שאנחנו, המדינה, לא טיפלנו בהם כמו שצריך.

וכדי לתקן את העוול הזה אחרי 18 שנה יש דרך אחת ויחידה – אחת ויחידה – שכל משפחה שהגיעה מלבנון יהיה לה בית משלה, קודם כול לפני הכול. כמו שקבוצה א' קיבלה את זה, כולם צריכים לקבל את זה, אין שום סיבה להפריד. דרך אגב, זה מפלג משפחות גם – יש אח שמקבל ויש אח שלא מקבל. זה יצר גם דברים פנימיים מאוד מאוד קשים.

דבר אחרון שאני רוצה לומר. תראו, לאורך שנים קיבלו פיצויים, אפשר להתווכח אם זה מספיק או לא מספיק. הרבה מאוד שנים שילמו שכר דירה. הבעיה מסתובבת סביב בעיה אחת: צריך לתקן את העוול של חלוקת אנשי דרום לבנון לשתי קבוצות, ושכולם, כולם, אבל כולם, יהיו שווים ויקבלו את אותם דברים. זה הדבר הכי חשוב שמדינת ישראל יכולה לעשות.

ובסוף, אבי, ברשותך, אני הרבה פעמים שומע: זה לא בסדר איך שמתנהגים כלפי צבא דרום לבנון. אני מסכים עם הכול. לדבר אחד אני לא מסכים – כשאני שומע את עצמנו אומרים: הם נלחמו בשבילנו. צד"ל לא נלחמו בשבילנו, אנחנו לא נלחמנו בשבילם. לנו היה אינטרס להגן על יישובי הצפון, ו-250,000 תושבי דרום לבנון, היה להם אינטרס שיהיה להם צבא שיגן עליהם. זה מפגש של אינטרסים. המפגש הזה של אינטרסים אותנו מחייב מוסרית, שכל אחד שחי פה יהיה לו בית. תודה.

תודה רבה. לא, חבר'ה, אנחנו לא מוחאים כפיים בכנסת.

חוץ - - -

חוץ מאשר ליוסי פלד, כן. אבל אני אומר את זה גם להבא. אנחנו מאוד מעריכים את הרצון להודות וכו', אבל אנחנו לא מוחאים כפיים בכנסת.

אני מבקש מאנשי צד"ל, העברתם פה מספר שמות, אני לא יודע בדיוק מי אתם רוצים שידבר בשם אנשי צד"ל. אז בבקשה.

אני לא מוכר, שמי יאיר רביד רביץ.

מוכר.

ב-1976 הייתי מפקד מרחב צפון של יחידה 504. יותר מאוחר הייתי ראש שלוחת "הצומת" בביירות. בשנת 1976, כאשר הייתי מפקד מרחב צפון, קיבלתי את הפנייה של הנוצרים מדרום לבנון, שפנו אלינו וביקשו שנעזור להם להגן על עצמם. וכדאי את הנקודה הזאת לזכור טוב – הם לא באו אלינו וביקשו להיות צד"ל, ריחפה סכנה על ראשם בגלל התפרקות צבא לבנון, בגלל המאבק שלהם כל השנים נגד הארגונים הפלסטינים, שהם לא נתנו להם דריסת רגל בכפרים; ונוצרו מערכות יחסים שהתחילו הרבה קודם של שיתוף פעולה בינינו לבינם, מתוך הכרה שלנו ושלהם שאנחנו כמיעוטים באזור צריכים לשתף פעולה, ואנחנו זכינו על כך לתמורה מודיעינית מאוד מאוד חשובה, שלא עלתה לנו הרבה כסף.

כאשר הם באו אלינו וביקשו אתא הסיוע לשיתוף פעולה זה היה כלשונו. וחשוב שתבינו, שאם הסיוע הזה היה מתקבל כמו שהם התכוונו אליו, דהיינו נשק, תחמושת, אפילו אימונים וציוד, אז הם היו עוד מיליציה אחת מיני מאות שפעלו בלבנון, ולא קרה לאף אחד מהם כלום אחרי שצה"ל נסוג משם. הדבר ש"דפק" אותם, תסלחו לי על הביטוי, מה שגרם להם להיות שונים מכל המיליציות האחרות, זה שצה"ל, מדינת ישראל הפכה אותם לצד"ל, משהו שהם לא התכוונו אליו כשהם באו.

אז כרגע לא חשוב נלחמו בשביל מי – כולם נלחמו שם בשביל כולם. 760 וכמה הרוגים שנפלו להם לא עשו את החשבון אם הם נלחמים אם הם נלחמים בשבילם או בשבילנו, הם נפלו, והמשפחות שלהם ספגו את זה .

לכן מאחר שאנחנו הפכנו אותם לצד"ל, אז מכאן נובעת האחריות של מדינת ישראל לשקם אותם. לשקם אותם כמו ששיקמו את אותה אוכלוסייה של דל"ח, של דרום לבנון חריג, שהוכרו כזכאים לשיקום יתר. אני שמח שהם קיבלו את זה, אבל זה לא מוצדק שרק הם יקבלו, מי ששירת בצד"ל זכאי לקבל את זה.

ואני לא אשכח, גם בתקופה שעדיין הייתי בצבא, גם בתקופה שהייתי במוסד, כשהיו מופיעים בפני אנשי צד"ל – אני מדבר על כנסים, על מפגשים, חיילים, מפקדים – תמיד מפקדי צה"ל אמרו להם: אם יום אחד צה"ל יחליט שהוא נסוג מדרום לבנון, ואתם תחליטו לצאת יחד איתנו, אנחנו נדאג לכם, שמי שהשאיר בית יקבל בית תמורת בית, עץ תמורת עץ, עז תמורת עז – בעיקר קיבלו עיזים עד היום, לצערי.

גם זה לא.

גם זה לא.

אני חושב שמדינת ישראל חייבת להם את זה, חייבת להשוות את התנאים לאותם דרום לבנון חריגים שקיבלו את התנאים בזכות. אותן זכויות מגיעות לאנשים האלה. תודה רבה.

שהם שני שליש מהאוכלוסייה הזאת.

תודה רבה ליאיר, שדיבר בשם אנשי צד"ל בשלב הזה. אנחנו עוד נגיע לדוברים נוספים. אני מבקש ממשרד האוצר, מר עלי בינג, להתייחס, בבקשה.

כפי שאמר יגאל, אז הנושא נמצא בהחלט על סדר-יומה של הממשלה. מונחת טיוטה של הצעה שגיבש בעצם יגאל ביחד עם משרד הביטחון. משרד האוצר באופן עקרוני, כפי שגם אמר יגאל, אנחנו לא מתנגדים להצעה, אבל אנחנו כן חושבים שצריך לבדוק עוד כמה דברים, אנחנו נמצאים בעיצומה של עבודת המטה בסוגיה הזאת. זה הגיע לפתחנו לפני מספר חודשים, ובחודשיים האחרונים הואץ הקצב בטיפול.

אני חושב שכפי שיגאל אמר נערוך עוד כמה ישיבות, נעשה עוד בירורים. צריך לבדוק גם מבחינה משפטית כמה סוגיות; וצריך לבדוק גם מבחינה תקציבית כמובן, צריך למצוא מקור לחלק מהתקציב. ואנחנו רוצים לסיים את הבחינה, ולאור תוצאות הבחינה להביא את החלטת הממשלה המתאימה.

כרגע מה שעל הפרק, מה שגם יצא בעיתון, זה איזשהו רצון לסייע בעיקר בתחום הדיור. אבל גם את זה כמובן צריך לבדוק.

זה גם מה שאנחנו יודעים. מה זה נקרא לבדוק מקורות, אם יש, לסדר מקורות? אנחנו מבינים שיש החלטה שהולכים לעשות את זה, לא לבדוק אם יש מקורות.

אין לכלל ההחלטה מקורות. כפי שאתם יודעים, בימינו כשמביאים החלטת ממשלה צריך להצביע גם על מקורות. אם זה מתקציב המשרדים זה יותר פשוט. מה שהוא מחלק מתקציב הביטחון זה יותר קל, העניין הוא שמשרד הביטחון כרגע לא רוצה להביא את כלל התקציב להחלטה הזאת אלא רוצים גם תקציבים נוספים. אז את זה הוא צריך לסגור.

כן, עלי.

זהו. זה בגדול הדברים כפי שהם.

אבל תראה, אנחנו אנשים פרקטיים. ואנחנו יודעים שאנחנו נכנסים לשנת בחירות, מהיום עד נובמבר לכל המאוחר, ויש כאלה שיודעים להצביע על תאריכים מוקדמים יותר. ואנחנו יודעים ששנה כזו, יש לה מאפיינים מסוימים, אחד המאפיינים הוא מה שאפשר לא להחליט לא מחליטים.

ולכן, בהמשך לשאלה, תהייה, של חבר הכנסת שטרן, והדברים שאמר יגאל נראו קצת יותר דבר דבור על אופניו, קצת יותר מסודרים. שלושה משרדים – ראש הממשלה, משרד הביטחון, משרד השיכון, שנציגו נמצא כאן – סגורים על הנושא זה. האוצר, כמו שאתה אומר, הוא הצלע הרביעית כדי לבנות את הבניין הזה ולסגור את הדברים באופן שיהיה אפשר, ואני מסכים איתך, לקבל החלטת ממשלה חלוטה, שיש לה יעד, שיש לה מקור תקציבי ושיש לה לוח זמנים.

ואני לא בטוח שמהדברים שאמרת אני יוצא עם תובנה – אז לאן אנחנו הולכים במרכיבים האלה. מה היעד? מה לוח הזמנים? ואיפה הוא מתכנס ביחד עם המשרדים האחרים?

שוב, כפי שציינת וגם ציין יגאל, העבודה עוד לא הסתיימה, לכן אני לא רוצה להגיד דבר חלוט. אנחנו יושבים על זה כממשלה, הנושא הגיע לפתחנו, אנחנו חושבים שהוא נושא חשוב. ישבנו על זה מספר פעמים אפילו עם מזכיר הממשלה, אנחנו ממשיכים לשבת על זה.

ראש הממשלה הטיל על מזכיר הממשלה לגמור את כל נושא התקציב.

אני מקווה מאוד שאנחנו נגיע לנוסח הסופי, הסגור, וכפי שאתה אומר, עם כלל המרכיבים שלמים בקרוב. אבל עוד פעם, עד שהדבר לא סגור אני לא יוכל להצביע על החלטת סגורה, כי כרגע היא עוד איננה סגורה. חשוב לי להציג את הדברים כהווייתם. אבל עוד פעם, הנושא הוא בעבודה, יש התקדמות, יש כיוון, יש משרדים שכבר יודעים להגיד: אני מוכן לעשות איקס, אני מוכן לעשות וואי וכיוצא בזה. ואנחנו "על זה".

משרד השיכון, אתה רוצה לומר משהו בנושא הזה?

כן. שמי שאול מוצפי, מנהל אגף תוכניות סיוע. אנחנו לאורך כל השנים, לאחר שמשרד הקליטה העביר אלינו את הקבוצה של בערך 300 משפחות, מעניקים להם סיוע בשכר דירה לאורך כל השנים. ומדי שנה יוזמים מחדש החלטת ממשלה לחדש את הסיוע. שר הבינוי והשיכון רואה חשיבות רבה במתן פתרונות קבועים לאוכלוסייה הזאת, ויחד עם משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון, אנחנו שותפים לפתרונות שמתגבשים. ואנחנו מקווים שביחד נעשה את כל המאמץ שהמשפחות האלה יגיעו לקורת גג קבועה.

כן, חבר הכנסת אלעזר שטרן, בבקשה.

תודה. בוקר טוב. צריך להגיד לכולם, האלוף מפקדנו יוסי פלד צמצם קצת את הדברים, אני אומר זה גם בהמשך לפתיחה של יושב-ראש הוועדה. תראו, ליום הזה יכולים להיות שני כיוונים: אחד, יום הוקרה לאנשי צד"ל. ודרך אגב, שאפו למדינת ישראל. אני חושב שלמדינת ישראל, ואני איש אופוזיציה לצורך העניין הזה, יש דברים טובים שנעשו כאן. אפשר לפגוש אותם גם בסיפה של הדברים גם של האלוף יוסי פלד וגם של יאיר, מה שאמר כאן ביחס - - -

ואנחנו, הכוונה העיקרית שלנו זה לתת טפיחת כתף לאנשי צד"ל, אבל אמיתית, וחיבוק אמיתי, לצד רצון, שנוכל להגיד שמדינת ישראל יודעת לעמוד במילה שלה ולתמוך במי שנלחם יחד איתה. אני לא רוצה להגיד רק למענה, דרך אגב, כדי לא להפחית בעיקר בערכם של לוחמי צד"ל, שעשו את זה גם בשביל המשפחות שלהם וגם בשביל האנשים שלהם.

עכשיו, אני אומר לך, עלי, נציג אוצר פה: תראה, אנחנו התכוננו ליום זה, אני מקווה שגם אתם באוצר. היום הזה על המפה, על הלו"ז של הכנסת, כבר חודשים ארוכים בדברים האלה. ואני מקווה שאם כנים דבריכם, אז הוא גם על הלו"ז של משרד האוצר חודשים ארוכים. ואנחנו לא עושים יום כל שבוע וכל שבועיים.

ואני חושב שיכולנו, והלוואי, וזה מה שעמד בראש לנו ועומד גם עוד עכשיו, להגיד שהיום הזה מוריד את הספקות באשר למחויבות של המדינה ולעמידה במחויבות, שהיא לקחה על עצמה דרך אגב, בדברים האלה, כלפי מי שנלחם, כמו שאמרתי קודם, ביחד איתנו, במקביל אלינו, לא משנה.

אני, דרך אגב, הייתי גם שם כל השנים, וגם באותו לילה שהאלוף פלד מדבר עליו, הייתי מהמופתעים מהכמויות ומהרצון כן להכיל אותם, וגם אחר כך בכל בתי האכלוס של המינהלת של שב"כ ניסינו ללמד, להקנות כל מיני דברים, בתוך כל הבתים האלה. אני שם את זה שמה.

אתה, כנציג משרד האוצר אני מתכוון, אתה הנקודה היחידה פה שבמרכז החדר, זה הכול. אנחנו יכולים להכביר מילים על מה שאתה רוצה, ההחלטה הזאת של פתרון סוגיית הדיור, שהיא כבר מכומתת לתקציב, שבתוכה גם מקופל היעדר הטעות המוסרית – אני לא רוצה להגיד עוול – של החלוקה שבין ה-400 לבין ה-200, לא משנה איך אנחנו נלך לזה, זה כאילו הכול עומד פה עכשיו.

עכשיו, נער הייתי גם זקנתי, גם חבר ועדת הכספים – לך לפתור את זה עד סוף היום, זה מה שאתה צריך לעשות. ללכת לשר האוצר, לממונה על התקציבים, להגיד לו: זה עומד פה, אני מבקש שנוכל לתת תשובה. זה הכול. בשביל זה כל היום הזה, תן לנו שיהיה הרבה יותר של חיבוק ושל הערכה לאנשי צד"ל ולמדינת ישראל. וזה מה שמפריע לנו לעשות את זה. תודה.

תודה רבה. מינהלת השיקום או מינהלת הביטחון והסיוע, בבקשה.

בוקר טוב. משנת 2000 נכנסו לישראל 1,850 בתי אב, שמנו כ-6,700 נפש. מתוכם עזבו עד שנת 2004 כ-1,040 בתי אב ונשארו כ-800. בתחילה בהחלטת ממשלה משנת 2000 הוחלט ששירות הביטחון הכללי באמצעות המינהלה הביטחונית לסיוע תשקם או תטפל בקליטתם של כלל המשפחות שהגיעו. בהמשך, בהחלטה משנת 2001, הוחלט על העברת מרבית המשפחות לטיפול של משרד הקליטה, גם בהחלטת ממשלה 720. לשירות הביטחון הכללי, המינהלה הביטחונית לסיוע נשארה לטפל בכ-200 בתי אב, שהוגדרו בתוך החלטת הממשלה כאוכלוסייה מיוחדת, שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון.

כמה בתי אב עברו למשרד הקליטה?

כ-600. זאת אומרת, עברו יותר, אבל במהלך השנים עזבו חלק נכבד מהמשפחות, כ-1,040 משפחות חזרו ללבנון עד שנת 2004, 200 נשארו בשירות הביטחון הכללי. כך שבפועל נשארו היום כ-600 משפחות במשרד הקליטה, או נכון ל-2004. עברו יותר, חלקם עזבו עד 2004, ולכן נשארו היום כ-600 בתי אב סך הכול. דיברתי על אותה אוכלוסייה מיוחדת, וכן קציני צד"ל בכירים, כפי שהוגדרו בתוך החלטת הממשלה.

מכלל בתי האב שמטופלים על ידי המינהלה הביטחונית לסיוע, הרוב המכריע של המשוקמים מחזיקים באזרחות ישראלית, וכך גם לגבי דיור קבע שנרכש - - -

מי שלא מחזיק באזרחות ישראלית זה כי הוא לא רוצה או כי אנחנו לא רוצים כמדינה?

מכל מיני טעמים: חלקם לא גרים בארץ, עם חלקם יש בעיות אחרות.

זאת אומרת, יש מישהו מצד"ל שנמצא בארץ ולא מקבל אזרחות ישראלית?

יש.

יש כאלו שלא צד"לניקים.

רגע, אני יודעת להתייחס רק למי שמטופל כמובן על ידי המינהלה הביטחונית לסיוע. כנראה שיש יותר, כי אנחנו יודעים על פחות ממה שאמרו פה.

כי הם מטפלים ב-200 ויש עוד 400–600.

אבל יש כאלה שלא מתגוררים בארץ. לכולם יש מעמד קבע, לא בהכרח אזרחות.

מעמד של תושב קבע יש לכולם?

כן. מי שלא מחזיק באזרחות זה מסיבות שאני אפרט בפניכם לא בפורום הציבורי הזה. ולרובם המכריע באותה המידה יש גם דיור קבע. כל מי שמטופל על ידי המנהלה, הרוב המכריע מחזיקים דיור קבע.

סיימתם, מנב"ס?

אלא אם יש לכם שאלות נוספות.

משרד הקליטה הגיעו, דרך אגב? אני מבקש להעביר את רשות הדיבור לאנשים מקרב אנשי צד"ל. פאדי נמור, בבקשה.

שלום לכולם, שמי פאדי נמור, קצין תותחנים בצד"ל, בעל ותק של 15 שנה, תושב מרג' עיון לשעבר. כיום מתגורר בקרית שמונה, עובד בחינוך כרכז תלמידי צד"ל בקרית שמונה וצפת. ראשית, תודה לכם על ההזדמנות הזו, לדבר בפני הוועדה המכובדת ולהציג את הכאב של רוב אנשי צד"ל.

קודם כול, אני נמצא בארץ עם משפחתי הקטנה והקרובה בלבד, ולעולם לא חשבתי שאצטרך לנטוש את ההורים ואת המשפחה המורחבת. כך גם את הבית, שהדבר היחיד שהצלחתי להוציא ממנו ביום הנסיגה היה התמונה של הילדה שלי שהייתה תלויה על הקיר. ברגע זה הבנתי עד כמה החיים יכולים להיות קשים.

אנחנו לוחמי צד"ל, שהקרבנו דם יקר של מאות חללים, למען ביטחונם של תושבי דרום לבנון, כפי שאמרת, ושל תושבי צפון ישראל, נאלצנו לפני יותר מ-18 שנים לנטוש את המולדת שלנו, את האדמה, את הבית, את ההורים, ולהגיע לארץ עקב נסיגת צה"ל מדרום לבנון ללא הסכם וללא תיאום. דבר זה היה מאכזב מאוד. האכזבה הגדולה הייתה משיטת הנסיגה ללא הודעה מוקדמת. והאכזבה הזו הלכה והחמירה בארץ בגלל ההתייחסות הרשלנית של הממשלה כלפינו.

חברים, הגיע הזמן להסיר את העוול ולדבר בכנות. כל הממשלות במשך שנים כשלו בטיפולן בענייננו, ואת זה ניתן לראות מכך שעד היום רוב אנשי צד"ל חיים במצוקה וסובלים מקשיים רבים. הכישלון הוא סך כל המאמצים שנעשים לא נכון, וכל המאמצים שלא נעשים בכלל. וזה מה שקרה איתנו. היו מאמצים, היו החלטות, אבל החלטות לא נכונות, כמו ההחלטה המפורסמת מספר 720, שהתקבלה בשנת 2001. ההחלטה הזו חילקה את צד"ל לשתיים. למרות שבשנים הכי קשות בלבנון הוא נשאר גוף אחד ולב אחד, אבל לצערנו בארץ התפרק. ופה עשו לנו כמו חלוקת שכבות, דבר שנגמר בעולם מזמן, אבל זה נעשה כלפינו.

ובראש הדברים החשובים שהיה צריך לעשות מזמן ולא נעשה – פתרון לבעיית הדיור. הבעיה הזו היא הבעיה הקשה ביותר של האוכלוסייה הגדולה ביותר מאנשי צד"ל, שנותרה ללא קורת גג משלה, והיא סובלת מאוד מהבעיה הזו, שפוגעת בכל התחומים: בתחום הרגשי, הבריאותי, הכלכלי. ובנקודה הזו חשוב לציין, שרוב אנשי צד"ל גרים בשכירות, ונכנעים ללחץ של בעלי הדירות, שמבקשים כל שנה להעלות את השכר או לעזוב את הדירה.

לכן אנו פונים שוב לממשלה, ומבקשים פתרון הוגן לבעיה הזו, דרך החלטה ממשלתית. אני הופתעתי ממה ששמעתי היום מנציג של שר האוצר. אנחנו מחכים להחלטה ממשלתית שתפתור לנו את הבעיה, מפני שהיה תקדים מוצלח, כשהממשלה פתרה את הבעיה הזו לחלק קטן מאיתנו, מטופלי המנב"ס. לכן בעניין זה המשימה לא הושלמה, על הממשלה להשלים את המשימה.

תודה רבה, פאדי.

עוד דבר, אדוני.

אה, תפדל.

דבר חשוב מאוד, גם מהדברים שלא נעשו עד היום והיה צריך לעשות מזמן הוא להוקיר לאנשים שהקריבו בשנים הטובות שלהם, כשהיו צעירים, למען ביטחונה של המדינה. האנשים האלה היום הם במצב בריאותי קשה, כלכלי קשה, ובגיל מבוגר. לכן מגיע להם פנסיה שתאפשר להם לחיות בכבוד, כהוקרה על מה שעשו בעבר.

ודבר נוסף, להוקיר לחללי צד"ל. צריך להוקיר את חללי צד"ל ולשלב אותם במורשת של משרד הביטחון, ולזכור אותם ביום הזיכרון – ביום הזיכרון כל החללים נזכרים, חוץ מחללי צד"ל – לזכור אותם ביום הזיכרון, וגם לזכור את כל הנושא של צד"ל ולציין יום הנסיגה במוסדות החינוך ובהיסטוריה של המדינה. תודה ענקית לכם, ונקווה שבזכות היום הזה יהיה לנו, בני העוזבים, מחר יותר טוב מהיום. תודה.

תודה רבה, מר פאדי נמור. הדובר הבא – פארס אלחג'.

אם אנחנו לא פה, הישיבה בערבית.

לא, כי אומר הפתגם: שאל על השכן לפני שאתה קונה בית. אז הם שאלו על השכן, מצאו שכן לא רע, ביני ובינכ, ועכשיו הבית זה – תפדל.

עכשיו העדיפות לבית.

בוקר טוב לכולם, קהל נכבד, שלום רב. אני החתום מטה, פארס אלחג׳, אזרח לבנוני, דרוזי תושב דרום לבנון לשעבר.

מאיפה רק?

עין עטא. הגזרה המזרחית.

כן, יודעים, מכירים.

הגעתי לישראל במאי 2000 עם נסיגת כוחות צה״ל מלבנון, מתגורר כיום בירכא, נשוי פלוס ארבעה ילדים, וכיום עובד בחברת 16 שנים בתחום ציוד מכני, אח שכול למשפחה שכולה. זיכרון העם אינו שוכח את היום שבו ויתרתם על צבא דרום לבנון, ואת בריחתכם מהאחריות כלפי אנשי צד״ל. ואתם הפקרתם אנשים אלה, ומי כמוכם יודע את ההקרבה אשר הקריבו אנשים אלה למענכם ולמען ביטחונה של מדינת ישראל, אשר כל אחד מאיתנו ויתר על המולדת שלו, והכול למענכם. הרי תגידו לי מה המחיר לכך. אני בטוח בכך שכל מחיר שאתם תיתנו הוא זול מאוד, ולכן תיתנו לנו לפחות לחיות כמו אזרחי המדינה.

במהלך מגוריי מחוץ לרצועת הביטחון שותפתי כמקור ביטחוני בשירות הביטחון הכללי, שב"כ, במשך מספר שנים, אשר כל פעולה ותרומה הינה העברת מידע מודיעיני רגיש, ופועל תוך שיתוף פעולה מלא בזמן אמת. נחשפתי כמקור, דבר שסיכן ומסכן אותי ואת חיי ובני משפחתי שנשארו בלבנון עד עצם היום הזה. רוצה לציין, גם אני לא מטופל על ידי המנב״ס. זה כנראה נובע מסירוב השב״כ או מחוסר מידע מדויק ותיעוד לקוי של המפעיל בשטח.

מאז הנסיגה התנתק הקשר ביני לבין משפחתי, בעיקר ההורים שלי. קרוב משפחה שגר בחו"ל פנה אליי בקריאה נרגשת לסייע לאמא. אמא שלי חלתה מאוד וסובלת קשה ממחלת סוכרת ולחץ דם, מאז שאחי נוהאד אלחאג'י, ששירת בצד״ל ונהרג בפיגוע ספטמבר 1984 בתוך לבנון, כמובן אינה עובדת ואינה מקבלת כל סיוע שהוא.

לכן האמצעים שלי ומשכורתי אינה מאפשרת לי לסייע לה, כאשר נחסמה בפניי באופן סופי כל אפשרות לכך. בקיץ 2016 קיבלתי הודעה מאותו חבר, שאמר ל: תהיה חזק, אמא שלך נפטרה. באותו רגע הדמעות שלי זלגו. לקחתי את זה קשה מאוד. ומי כמוכם מכיר את ההרגשה באובדן אמא שלו. ואם הייתם במקומי מה הייתם עושים, תענו לי עכשיו. אשתי והילדים שלי כל כך אוהבים לראות אותה והתחילו לבכות, ולא היה ולא תהיה לנו אפשרות לנסוע ללבנון ללוויה של אמא, ולנחם את האחים והדודים שלי, בגלל המצב שאני נמצא כאן, ואני בטוח שאף מכם לא רוצה להיות במצב שאני נמצא בו.

הגשתי עתירה לבג״ץ 9151/11 באמצעות עורך דין סאמר עלי. בנובמבר 2016 ניתן פסק הדין בענייני. השופט מלצר קבע בפסק הדין כי בקשתי להיות מוכר כזכאי לטיפול המנב״ס תובא בפני תת-אלוף במיל' יגאל פרסלר תוך 60 ימים.

למצער, החומר הנוסף והמשמעותי ביותר הגיע לידי לאחר חקירה ודרישה רק בסוף חודש אוגוסט 2017, כאשר מפעילי בשב״כ – שאני לא אזכיר את שמו – מאשר בתצהירו כי פעלתי בשירות השב״כ מספר שנים. תצהיר חשוב זה לא היה לנגד עיני הבג״ץ בנובמבר 2016. התצהיר הועבר לתת-אלוף פרסלר, ותשובתו הייתה שלילית .

אבקש משר הביטחון להעניק תעודת שחרור רק למי ששירת בצד״ל; אבקש משר הביטחון לקבל המלצה להקצאות עבור מגרש לבנייה עצמית, בהתאם להוראות ותנאי תקנה (24)(25)(א) לחוק חובת המכרזים; אבקש משר הביטחון המלצה על שירות בצבא מלא בתוקף, כי אנחם לא נחשבים חיילים, ונחשבים אזרחים לפי טענת היועץ המשפטי של משרד הביטחון – אנחנו נחשבים במדינה לא חיילים, אנחנו נחשבים אזרחים, וזה מה שקרה לי במינהל; אבקש ממשרד הביטחון לקיים את ההבטחות המינימליות שמגיעות לי ולכל חבריי, על אשר הקרבנו למען ביטחונה של מדינת ישראל, שאפילו היהודים אינם מוכנים להקריב אפילו חלק קטן ממה שהקרבנו, שהן לסייע לנו בדברים בסיסיים, ולפתור לנו את הבעיות שיאפשרו לנו לחיות כמו שאר קצינים הבכירים, כי אנחנו עכשיו חלק בלתי נפרד אחד מהשני.

בעיות אשר מצריכות טיפול מיידי זה דיור, בעיות תעסוקה, חינוך, בריאות, התייחסות עובדי המינהלת לסייענים – חוסר התאמת מטפלי השיקום, הטבות סוציאליות.

לסיום, אני וכל חבריי לא נשכח את היום השחור הזה, איך עזבנו והגענו לגורל אשר הם הפנו אותנו אליו. ולצערי הם הפנו את גבם אלינו וזרקו אותנו ללא התייחסות בכלל. התייחסו לקצינים בצורה אחרת משאר החיילים ומשפחותיהם.

לכן כאן אני מבקש ומפנה את האצבע לכל הגורמים האחראים, לחזור ולתקן את העוול והסבל לכל אחד ואחד באשר הוא, בלי התייחסות למעמדו ובלי אפליה בין המשפחות, ולדאוג להם כאחד ולסייע להם בכל אשר ידרשו על מנת לחיות בכבוד, כמו שאר הקצינים, כי כאן אין לנו מולדת, כי המולדת שלנו עכשיו היא מדינת ישראל, אשר אנו שמחים להיות חלק בלתי נפרד ממנה, כי אני שפוט בלבנון ובכל אשר אהיה בגזר דין מוות, ואין לי ארץ אחרת לחיות בה. וכולי תקווה שתענו לדרישות שלי ושל חבריי, על מנת שנחייה בשלום, בשוויון ובביטחון ביניכם, במדינתנו החדשה, מדינת ישראל. תודה לכם על שהקשבתם לי.

תודה רבה לפארס אלחג'. חבר הכנסת מוטי יוגב, ואנחנו אחרי זה נחזור לעוד דוברים מצד"ל. בבקשה, חבר הכנסת מוטי יוגב.

יש גם מלווים של צד"ל.

טוב, אנחנו הולכים לאט-לאט. יש מלווים, יש צד"ל. גם לחברי כנסת מגיע לדבר, בכל אופן הם - - -

טוב, ברשות היושב-ראש, חבריי ומפקדיי – האלוף יוסי פלד, יגאל פרסלר – וכל אנשי צד"ל שנמצאים פה, גם אני זכיתי להיות בתקופות הללו בלבנון, אם במרג' עיון, אם בעין אל עטא, אם במלחמת שלום הגליל, אם בשווייא, עין קיניא, מקומות רבים אחרים.

אני חושב, אדוני היושב-ראש, ואין מה להאריך, אני גם לא רוצה להאריך בדבריי, שזו חובתה של מדינת ישראל, להשיב נאמנות למי שהיו נאמנים לה, ולמי שנאלצו לעזוב את בתיהם בן לילה בהחלטה כזו ואחרת, והיו איתנו באמת באש ובמים. אני זוכר את עצמי שוהה ימים ולילות במוצב שווייא כמג"ד 202, כדי לתפוס איזושהי חוליית מחבלים על הדרך.

וההפרדה הזאת בשיקום – ויגאל כבר פנה אליי בשנתיים, שלוש, ארבע האחרונות ולא הצלחנו להבקיע – ההפרדה הזאת בשיקום בין מ"פ ומעלה לבין פחות מכך, ציינו את זה פה, high society ואחרים, היא דבר שבלשון המעטה היא לא לתפארת מדינת ישראל, בלשון פשוטה היא לא מוסרית, וגם זה כבר אמרו.

אני רוצה לגעת רק עוד בנקודה אחת בטרם, אדוני היושב-ראש, אני אגיד שתי מסקנות: אם שמתם לב, גם הנהלת הוועדה, יש פה חוסר מדויק של נתונים. בדף שקיבלנו נאמר: כ-400 בתי אב בטיפול משרד הקליטה. האחראית על מנב"ס אמרה שהיא חושבת שיש שם כ-600.

אמרתי שהיו.

200 בטיפול מנב"ס – וכ-600. אני חושב שאחרי 18 שנה אנחנו צריכים לישיבת המעקב הבאה שיהיה פה גם נציג משרד הפנים, או לחלופין שהמינהלת תדע להגיד לנו בשמות – רק מדובר ב-600, לא מדובר פה באלפים – שהגיעו לישראל, מישהו צריך לדעת איפה הם, מצידי גם מה מצבם – יש דירה, אין דירה – ולהיות בר יכולת מימוש של עשייה כמו שצריך. נראה לי שיש פה איזשהו פער נתונים.

דבר אחרון, אדוני היושב-ראש, אנחנו הרי יודעים שאנחנו אולי גם בשנת בחירות, ומתי הכנסת תתפזר איננו יודעים. יום כזה של הוקרה לא כל יום נעשה, ואני מוקיר את אלה שקבעו את יום ההוקרה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות ועדת מעקב, שתבקש מנציג האוצר שלא נמצא כאן, אבל יותר מזה, ממזכיר הממשלה, שקיבל את האחריות עליו. צריך להיות פה מזכיר הממשלה בוועדת המעקב ועלי.

ועדת מעקב שתהיה תוך חודש וחצי, חודשים, תבקש את החלטת הממשלה, כפי שאמר היושב-ראש, בתקציב ובלוחות זמנים, לתת דירה, כפי שאמר האלוף יוסי פלד, לכל יוצאי צד"ל, לכל משפחה מיוצאי צד"ל; ולבחון גם את הדברים הנוספים, אם באיזה סיוע כלשהו לגילאי הפנסיה – אינני יודע, זה דבר נוסף, אם כן היית פה או לא היית פה, שנאמר כשאלה – או גם בזיכרון של הנופלים.

אלה הן שלוש החלטות, שלחלקן יש משמעות כספית, חלקן פחות. וצריך פה את מזכיר הממשלה, שהוא המחויב לדבר, כפי שנאמר, כמובן את האוצר, ואת עצמנו כוועדה שתדרוש את הדברים בלוחות זמנים קצרים, כדי שנתקן את מה שחובתנו לתקן למי שהיו נאמנים לנו. תודה.

תודה רבה. אני מבקש ממר צחי ברקת – אני לא יודע אם הוא מוגדר צד"ל - - -

תומכי לחימה.

כי צחי לא זכור לי בלבנון.

אני צחי ברקת, אני גמלאי צה"ל ומערכת הביטחון, שירות כולל של 50 שנה – מילואים, סדיר, קבע וקהיליית המודיעין, מתוכם 22 שנה בלבנון, מ-1978 ועד 2000. "אני מאשים", בהשאלה על הספר של אמיל זולא על משפט דרייפוס. צד"ל טרם הנסיגה מנה שישה גדודי חי"ר, גדוד שריון וגדוד ארטילריה; צד"ל החזיק 30 מוצבים, למעומדת עשרה מוצבים של צה"ל. בכל שנות שהות צה"ל בלבנון ועד לנסיגה נהרגו 680 לוחמי צד"ל לעומת 235 לוחמי צה"ל, למעט חללי אסון המסוקים.

לוחמי צד"ל ב-25 שנות פעילות קיבלו הבטחות שצה"ל יישאר ברצועת הביטחון, ואם יצא המהלך יהיה בהסדר שידאג לגורלם ורווחתם, ושהקשר עם מדינת ישראל יהיה לנצח. כ-8,000 נפש נכנסו לישראל בנסיגה, השאירו אחריהם בתים מפוארים, רכוש רב, הנאמד במיליוני דולרים, משפחות גרעיניות ועבר מפואר.

חבר הכנסת אבי דיכטר הסביר בריאיון טלוויזיוני בהקשר לעזה את ההבדל בין המילים הערביות אח'סא ואחסא – אח'סא של סירוס ואחסא של סטטיסטיקה. ואני אומר בלשון השאלה ח'סוהום: ח'סו את גאוותם, ח'סו את כבודם, ח'סו את האגו, ח'סו את מעמדם מול נשותיהם וילדיהם. מחיילים וקצינים עם כבוד וגאווה, הפכו לוחמי צד"ל לעובדים קשי יום, הנלחמים מעבר לשרידות הכלכלית והרמת כבודם וגאוותם, שנרמסו אל מול משפחותיהם בארץ ובלבנון. חוסר ניסיון תעסוקתי עם מיומנויות אזרחיות, גיל גבוה, לא תרמו, אלא השיגו אותם לאחור בהיבט הכלכלי. מדובר בבני ברית, ציבור גדול שקשר גורלו עם מדינת ישראל, ובמשך 25 שנים שילם מחיר כבד באבדות, פצועים ונכים.

הלוחמים לא בחרו את מצבם, שנפכה עליהם. ממשלת ישראל הייתה צריכה לקבל על עצמה כחובה עליונה את שיקומם של אלפי לוחמים, ללא הפרדה מלאכותית ובלתי מושכלת בנושאי דרגות ותפקידים, דבר שגרם ליריבויות בין שתי אוכלוסיות אלו.

למרבית האוכלוסייה, כ-400 משפחות מתוך 600, לא סופקו פתרונות דיור, והינם מתגוררים בדירות שכורות ללא תמיכה ממשלתית לכיסוי ההוצאות האלמנטריות. המדינה כמדינה לא מצאה לנכון לסייע בפתרונות תעסוקה קבועים ולשלבם במשק הישראלי. שום מוסד, גורם ממשלתי, למעט חברת חשמל, ולמרות הפניות, לא היו מוכנים לסייע.

הלוחמים ומשפחותיהם נשחקו בין גלגלי הבירוקרטיה הישראלית, ובמקום שיפרשו עבורם שטיח אדום בצורה של הקצאת משאבים מיידית, חקיקה ראויה וסלי קליטה נדיבים, נפרשה בפניהם דרך קוצים ונתיב של השפלה וייסורים.

החמור והעצוב שהיחס המביש והמתעלם של המערכת היה ביחס הפוך לחום שקיבלו הלוחמים ומשפחותיהם מהציבוריות הישראלית. עם הזמן חלפה התעניינות הציבור בגורל הלוחמים. ולא רק זאת, כל ארגוני זכויות האדם היוצאים להילחם עבור פליטים וסבל של אוכלוסיות זרות, כאילו לא היו קיימים.

צחי, אני לא הגבלתי אותך בזמן, אבל אין לנו זמן בלתי מוגבל.

זה כבר נגמר. דקה וחצי.

מאה אחוז.

העצוב והמפתיע הוא שצה"ל, הגוף העמית, הישיר – נדם, נמוג, התאדה ונעלם. יק"ל שימשה למפקדיה שנשארו במערכת קרש קפיצה לפירמידת הפיקוד בצה"ל ולראשי ארגונים שונים. מפקדים אלו, למעט מאיר דגן, זיכרונו לברכה, הדירו את עצמם ממעורבות ישירה בגורל פקודיהם. כתם שחור בכל מהלך הנסיגה ולאחריה שקשה למחוק אותו. תזכורת שלילית לכל גורם המעוניין לקשור גורלו עם מדינת ישראל.

ולמרות דרך החתחתים שעברו, משרתים בני הלוחמים בצה"ל, שלושה מהם קיבלו את אות הנשיא כחיילים מצטיינים

ואחד פה.

ההתייחסות המתעלמת והמנוכרת של מדינת ישראל, כפי שמתבטאת היום מול לוחמי צד"ל ומשפחותיהם, מהווה עוול מוסרי ונוגד ערכים אנושיים ישראלים של המדינה, כמתבקש ממגילת העצמאות. אצטט את שר הביטחון דאז פרופ' ארנס בראיון לעיתון מעריב בערב ראש השנה האחרון: "המדינה בגדה בצד"ל".

ביום הוקרה זה חייבים לשוב ולעגן בסדר-היום, מתוך עשרות נושאים מחויבי טיפול בנוגע ללוחמים ומשפחותיהם, נושא מרכזי – מתן דיור לכל בית אב שלא קיבל, באותו סדר גודל ובאותו לו"ז שקיבלו מטופלי מנב"ס. ובהמשך, גימלה חודשית וקבועה על פי פרמטרים ככל משרת צה"ל.

ועכשיו אני מסיים עם משהו אישי. היום 13 בנובמבר. לפני 54 שנים, בטח הרבה עוד לא נולדו אז, נובמבר 1964, יום ו', נר ראשון של חנוכה, כבן קיבוץ דן הייתי נער צעיר, כשנתיים לפני גיוס לצבא, המשק נכתש בהפגזה סורית נוראית. מאותו ערב וחודשים קדימה, המשק זכה לסיוע רצוף ושיקום של מוסדות המדינה. שם נוכחתי מהי אחריות לאומית ומעורבות מדינה בעת כאוס, מה שלא פעל מול לוחמי צד"ל לאחר הנסיגה. תודה.

תודה רבה. אנחנו עוברים למר ג'ורג' דיאב. תפדל.

בוקר טוב לכולם, חברי הוועדה, אנשי עמותת ״צדק לצד״ל״, ואחרונים והיקרים מכול אנשי צד״ל, מכובדיי כולם, אני מתרגש וכבוד הוא לי לשבת פה ולדבר אליכם. קוראים לי ג׳ורג׳ דיאב, אני בן 2, ואני גר בנהריה, עיר בה אני חי מיום הנסיגה, עיר בה גדלתי, התחנכתי והתפתחתי. אני בן בכור לאבא יוצא צד״ל בשם חנא, אשר שירת 15 שנים בצד׳׳ל בתור איש חימוש ולאחר מכן איש בעולם המבצעים. כיום אני מתגורר בארץ ביחד עם משפחתי המצומצמת, כאשר רוב המשפחה נשארה שם מאחור.

בגיל 18 התגייסתי לצבא מתוך בחירה ואמונה שזאת הדרך הנכונה בעיניי כעוד צעד להשתלבות בחברה הישראלית. התחנכתי בבית נוצרי וספגתי את הערכים והחינוך של הוריי, ויחד את החינוך הממלכתי פה בארץ המעודד ויוצר שיח נכון על תרומה ושירות משמעותי.

לאחר שנלחמתי לבטל את הפטור משירות אליו הייתי זכאי, התגייסתי ושובצתי לקורס מ״כים של מערך מגל, מערך שאמון על הטירונות הכלל צה״לית, ובעצם מהווה לטירון שער כניסה לצבא. הייתי מ״כ בבט"ר ניצנים, מ״מ בפלוגה מגדרית שמגייסת - - - גברים, ביניהם בני ישיבות, במחנה 80, מ״מ בקורס מ״כים, וכיום אני סמ״פ בפלוגת ארד במערך הטכני של חיל האוויר, כאשר היעד הבא הוא קורס מ״פים שעתיד לבוא. במהלך השנה האחרונה ביום העצמאות ה-70 קיבלתי את אות מצטיין הנשיא, שהיווה מבחינתי את שיא השירות ואת ההערכה של מפקדיי כלפיי.

את סיפורי האישי אני מספר, על מנת שתראו שעומד מולכם בן לדור שני של קהילת צד״ל, שמצליח להשתלב פה בארץ, ומאמין שהינו מקבל ויקבל שוויון הזדמנויות מלא בהמשך פיתוחו העתידי, ויודע שיש לו את הכלים ביד להצליח ואת חופש הבחירה לבחור את הדרך, כאשר כל הדלתות פתוחות פה מולו. וזאת משום שגדלתי פה, ספגתי פה את התרבות, את השפה וכו'. כמוני יש רבים בני גילי, קטנים ממני וגדולים ממני, שמשתלבים בשוק העבודה, לומדים ומפתחים קריירה, והרבה שתרמו ותורמים דרך השירות הלאומי ומעט דרך השירות הצבאי.

לעומתי, לעומת הדור השני ולעומת הדור שלישי שלאט לאט מתפתח פה בארץ, יש את הורינו בני הדור הראשון, אשר בין לילה נאלצו לעזוב את המקום המוכר להם, ולברוח לארץ זרה להם בכלל התחומים. הם עזבו משפחות, עזבו את ארץ מולדתם, את הבתים שלהם, את הקריירות ומקומות העבודה, ואת כל מה שהכירו.

ההגעה לארץ היוותה עבורם אתגר גדול, שהרבה מהם עד היום לא מצליחים להתגבר עליו. דבר שידוע, משום שלבן אדם בן 40 יהיה קשה לספוג את מה שילד בן שמונה שעלה לארץ יצליח, יהיה לו קשה להתנתק ממה שהוא מכיר וללמוד הכול מהתחלה.

מצוקתם הכלכלית של אנשי צד״ל ברובם היא גדולה. האנשים עדיין חיים בשכירות, למרות שבכסף ששולם על שכר דירה ועל הסיוע שקיבלנו מהמדינה עד עצם היום הזה, כבר מזמן יכלו להתחיל סוג של משכנתא או אפילו כבר לסיים, לשלם על בית. האנשים בקושי סוגרים את החודש ומתקשים לנהל את עצמם, מתקשים ליצור הכנסה שראויה למשפחה, שתאפשר להם גם מותרות וטיפה הנאה מהחיים. ואני חושב שבתור בן אדם שחווה וחווה את המצב, הפתרון היה יכול להגיע קודם והייתה אפשרות לכך.

אוסיף ואגיד, שהחלוקה שהתבצעה בין אנשי צד״ל פגעה בנו. וכאיש צבא היום אני יכול להבין את העדיפות המסוימת שקיבלו כנראה הדרג הבכיר בצד"ל, אבל זה לא אומר שהדרג הפחות בכיר או הדרג הזוטר לא זכאי לקבל את מה שהם קיבלו. אני נמצא פה היום מלא תקווה שהפתרון יגיע במהרה, כדי לאפשר לאנשים היקרים פה לחייך טיפה, ולתת להם לנשום לרווחה אחרי כל הסבל שהם עברו ועדין עוברים.

אני אסכם במשפט שנכתב על ידי ראלף מרסטון: מה שתעשה היום עשוי לשפר את כל ימי המחר. אז בוא נעשה היום את מה שישפר את כל ימי המחר של קהילת צד״ל; בוא נעשה היום את מה שיוביל להשתלבות טובה יותר של הדור הראשון; ובוא נעשה היום את מה שיוביל לחינוך טוב יותר לדורות הבאים בקהילה הגדלה, חינוך שיושתת על אהבת הארץ, התרומה לה ובה, על ערכים ליברליים, על תרבות ישראלית, ויחד עם זאת גם תרבות וערכים מהבית – לבנוניים, נוצרים – וכבוד האדם, כי בסופו של דבר אני מרגיש שהדורות הבאים טיפה נפגעים כאשר האבא והאמא עסוקים כל היום בלפרנס את הבית, ופחות עוסקים גם בחינוך, ולצערי גם רואים את זה במקומות מסוימים. תודה רבה.

תודה רבה. מדהים. אתה מדבר גם ערבית? יש לו עברית יותר טובה מאשר צבר. אל תיפגע, צחי, לדעתי העברית שלו יותר טובה משלך ושלי. יישר כוח.

תודה רבה.

אני מבקש מראש מועצת מטולה מר דוד אזולאי.

בוקר טוב, כבוד היושב-ראש, חברי הוועדה, נכבדיי כולם. כאחד ששירת 13 שנה בצד הלבנוני, יחד עם לוחמי צד"ל, מכיר היטב את כל הפעילות הזאת, וכאחד שנמצא ב-18 שנה האחרונות כאן במדינת ישראל במטולה, ובשלוש וחצי השנים האחרונות גם כראש הרשות, אני חושב שמיותר לומר על העוול הנוראי שנמצא וקורה פה כלפי אוכלוסיית צד"ל.

אני רוצה לדבר דווקא מהפן של ההנצחה. לצערי, מדינת ישראל 18 שנה לא מצאה את הדרך והמקום להנציח את חללי צד"ל. בשלוש וחצי שנים האחרונות נחשפתי לאנדרטה שאנחנו רוצים להקים ב"גדר הטובה", שמסמלת את הדו קיום האמיתי בין מדינת ישראל לבין אוכלוסיית צד"ל.

היום אין שום דבר?

שום דבר. לפני שנה וחצי גם עשינו הנחת אבן פינה עם סגן הרמטכ"ל ועם מנכ"ל משרד הביטחון. והיום אני אומר לכם שבשלוש שנים האחרונות אני נאבק על פרוטות, מדובר על 2.5 מיליון שקל סך הכול, להקים אנדרטה לתפארת מדינת ישראל, ולזכור ולכבד את חללי צד"ל. ומשחקים איתנו במשחקים. אני כל שבוע מול היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון.

יש לי פתרון גם לזה. יש לנו החלטת ממשלה שעברה לא מזמן, שאפשר להכניס לתוכה את התקצוב הזה, ולמנוע את כל הבירוקרטיות המיותרות – יחידת הבינוי של משרד הביטחון. ויש פה מלא בירוקרטיה. מדובר פה על 2.5 מיליון שקל להקים אנדרטה.

לצד זה, דרך אגב, יש לי תוכנית נוספת, לתעסוקה לאנשי צד"ל שגרים במטולה – יש לי 17 משפחות, ועוד משפחות שגרות בקרית שמונה סמוך למטולה – להקים מקום קטן למסחר לתיירות. אני מדבר על מקום מאוד מאוד קטן, שהצעתי אותו למשרד ראש הממשלה, ולצערי הוא נדחה, שהוא יהיה פטור ממע"מ בדיוק כמו באילת, והוא יופעל רק על ידי אנשי צד"ל. לדעתי, זה פתרון של תעסוקה שאני יכול לתת למשפחות שגרות אצלי ובקרית שמונה, וזה משהו קטן שעולה פרוטות למדינת ישראל. ואני אומר: זו הזדמנות להרים פה את הכפפה ולראות איך אנחנו עושים את זה. תודה רבה.

תודה רבה, דוד אזולאי. הלן נצר.

נסר. ניצחון.

שמע, בתור אחד שגדל על המשפט הלא טוב של ניצחון - - -

הלן נסר, בבקשה.

שלום לכולם, שמי הלן אסעד נסר ואני תושבת חיפה. אני בארץ משנת 1992, אבל המשפחה שלי והשורשים שלי בדרום לבנון. נולדתי בכפר עישייה למשפחת נאסר. הרבה ישראלים מכירים את המשפחה שלי. לצערי הרב, הודבק לנו הכינוי ״שושלת המוות".

אני בת שכולה ואחות שכולה. אבי וארבעה מאחיי נהרגו במלחמה בדרום לבנון. שלושת אחיי הגדולים נהרגו כשהם לובשים את מדי צד״ל. לצערי הרב, גם במשפחה המורחבת יש קורבנות, אחיינים שלי, הבנים של אסעד.

אני פה בשמם. אבא שלי, שנהרג בטבח בכפר עישייה, אח שלי טוני גם נרצח. אני פה בשביל האחים שלי מרון, נביל ואסעד – קצינים בצבא דרום לבנון שנפלו בקרבות. ממש עכשיו אני כותבת ספר זיכרונות שיגולל את סיפורה של המשפחה שלי.

אני מספרת לכם את זה, כי אני חושבת שזה חשוב שהישראלים ידעו יותר על הברית בין שני העמיס, על הרעות בין הלוחמים ועל השכול המשותף. כן, אנחנו חולקים את אותו השכול. אני פה כדי להזכיר שהמשפחה שלי שילמה את המחיר היקר ביותר במלחמה על הארץ שלנו. ואת המלחמה הזו נלחמנו יחד איתכם. בני ברית – בשבילי למילה הזאת יש עדיין משמעות, גם אם המלחמה נגמרה.

ולכן אני פה, בשביל כל קהילת צד״ל ואנשי צד"ל. כולנו שילמנו מחיר. מי כמוכם, אחיי היהודים, שהתגעגעו לארץ שלהם, שנותקו מהשורשים שלהם, מי כמוכם יכול להבין מה שעובר עלינו היום. הארץ שלנו סגורה בפנינו. נאלצנו לנטוש את הבתים שלנו, את המשפחות שלנו, את הכפרים שלנו, והערים גם כן, ואת הכנסיות שלנו, את הקהילות שלנו, את הארץ שלנו. השארנו הכול והגענו בלי כלום.

גורל נורא ואיום חיכה למי שנשאר מאחור, אחרי שנסגר השער. לא צריך לפרט, אתם יודעים כמה אכזרי האויב המשותף שלנו מסוגל להיות כשהוא צמא לנקמה ולדם, והוא תמיד צמא. אז נטשנו לא מרצון אלא מאונס. היינו חייבים להימלט כדי לשמור על החיים שלנו ועל המשפחות שלנו. וברגע אחד אנחנו בלי כלום – ממש ככה – בלי כלום, בלי הארץ שלנו. היא קרובה, מעבר לגדר. הידיעה שהיא כל כך קרובה, אבל כל כך בלתי מושגת מענה אותנו יום יום. גם אם נרצה טיפה לשכוח או להתנתק – אי אפשר .

אני אומנם חיה בארץ עם המשפחה שלי מאז 1992. אני נשואה, עובדת במוסד חינוכי לילדים עם צרכים מיוחדים. אני גרה בחיפה ואוהבת את העיר הזאת מאד. גידלתי בה את שלושת ילדיי, וחינכתי אותם לפטריוטיות, אהבת הארץ, נאמנות למדינה, שירות צבאי. בני הבכור סיים שרות חובה לפני כשנה, והיום בני הצעיר משרת כיום בחיל האוויר בחצור. אף פעם לא ביקשתי הנחות.

אבל כמו האחים שלי מקהילת צד״ל, גם אני סובלת מהניתוק. אפילו שהגעתי לארץ מספר שנים לפני הנסיגה – שתפסה אותנו, את בעלי הברית שלכם, לא מוכנים – זה לא משנה, גם בשבילי השער סגור, וגם אני מנותקת מהבית, מהמשפחה, מהקהילה, מהקברים של אבא שלי ושל האחים שלי ושל כל אנשי צד"ל.

אתם בוודאי יודעים מה זה אומר להתחיל הכול מהתחלה, לבנות מחדש הכול, רק הפעם, כשאתה מנותק מכל מה שיקר לך, ואתה בארץ אחרת, עם שפה אחרת, תרבות אחרת. וזה לא קל. אנחנו, בני הברית שלכם, שנטשנו את החיים שלנו מאחור, אנחנו לא רוצים להרגיש נטושים. אנחנו רוצים לדעת שהברית הקדושה בינינו שווה משהו גם אצלכם .

ידברו על זה פה הרבה. יש לנו צרכים בוערים. לפני שנה וחצי עשינו צעד נוסף, הקמנו יחד, קצינים ישראלים ולוחמי צד״ל, את ההתארגנות ״צדק לצד״ל״. בנוסף, לאחר שנים רבות הונחה אבן הפינה לאנדרטה, אתר הנצחה לחללי צד"ל. כשהוא יושלם, יהיה לנו מקום שאליו נוכל להגיע, כדי להתייחד עם החללים שלנו, כדי שנוכל להתאבל. זה לקח יותר מ־18 שנה – לא יודעת אם ייקח עוד 20 שנה – אבל זה אולי יקרה, וזה מעודד.

אבל יש לנו גם צרכים קיומיים, כמו דיור למשל. אני בטוחה שידברו גם על זה. אם לישראלים, שנולדו, למדו ועבדו פה, ודיברו עברית, קשה לפעמים להשיג דיור, תארו לכם עד כמה זה קשה למי שצריך, בנוסף לכול, גם להסתגל לתרבות חדשה.

יש תחושה לא נעימה בקרב רבים מאיתנו. יש הרגשה שבתחום הדיור, המדינה נתנה סיוע רק למי ששווים יותר; שהעזרה הוגשה קודם כל לקצינים ולבכירים, אבל שאר הלוחמים ננטשו. האפליה הזאת חייבת להיפסק. בצבא יש דרגות, אבל זו לא אריסטוקרטיה. אין זכויות יתר רק בגלל הדרגות. ככה חונכנו. מטירונים ועד קצינים, כולם נפצעים אותו דבר, נהרגים אותו דבר, נקרעים מהבית שלהם אותו דבר. לכולם יש אותם קשיים כשהם צריכים לבנות את החיים שלהם מחדש.

ואנחנו רוצים לבנות את החיים שלנו מחדש כאן, איתכם. והסיוע שלכם – וכן שתתקנו את האפליה הזועקת לשמיים, שהביאה להחלטת ממשלה מספר 720 מ-16 בספטמבר 2001, שהפכה אותנו לשווים יותר ושווים פחות, ופגעה קשות בכבודנו ובמרקם החיים בינינו; הביאה לסכסוכים ומאבקים בין הקצינים הבכירים, שקיבלו מהמדינה בתים, משכורות, סיוע בתעסוקה, חינוך, רווחה ועוד, לעומת מרבית לוחמי צד״ל, שכל העזרה מסתכמת בסיוע מזערי בשכר דירה. אני מודה לכם, רבותיי וכל הקהל הנכבד שנמצא פה, מודה לכם על ההקשבה, ומקווה שהקשר הטוב בינינו יביא לקץ האפליה. תודה לכם.

תודה רבה, הלן. אנחנו מבקשים מחברת הכנסת ענת ברקו להתייחס. אנחנו נגביל את השיחות עכשיו לשלוש דקות, כדי להספיק ולאפשר לכל האנשים שעוד רשומים לדבר. חברת הכנסת ברקו, שלוש דקות לרשותך.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני קודם כול רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם באופן אישי, על התרומה שלכם למדינת ישראל, ועל יוצאי כוחות הביטחון הבכירים שיושבים כאן, שלא נטשו חברים לנשק. זה מאוד חשוב לראות את זה, ואני חושבת שזה מאוד מחמם את הלב שכמו שנלחמתם ביחד אתם גם הולכים ביחד היום.

אני חושבת שיש לנו חוב מוסרי, אנחנו לא עושים טובה לצד"ל. יש לנו חוב מוסרי, ולא בגישה של איפה ואיפה. צריך לעזור לאנשים, שיהיה להם את הדבר המינימלי ביותר, וזה דיור. קודם כול דיור, כי הדיור במדינת ישראל הפך להיות בעיה מאוד קשה, זה לא היה ככה פעם. אבל היום גם הצעירים שלנו, שאנחנו רואים צעירים שמסיימים שירות צבאי גם מתקשים למצוא את עצמם ולממן לעצמם דיור.

על אחת כמה וכמה משפחות שאיבדו את המשפחה ואת התמיכה של המשפחה המורחבת שלהם, את הסיוע, את הקהילה שלהם, את השפה שלהם, התרבות שלהם, הדת שלהם, המרכזיות של המקום שהם חיו לאורך מאות שנים. והם קשרו את גורלם איתנו ואנחנו קשרנו את גורלנו איתם. ולכן יש לנו חוב מוסרי לעשות את זה.

הקטע של זכויות אדם, כפי שנדמה לי אמרת, צחי – בכל מה שנוגע למדינת ישראל אין זכויות אדם. תדע, מה שנוגע לנו באופן אישי או קשור אלינו באופן אישי, הנושא של זכויות אדם לא תופס בהסתכלות החיצונית. אבל ברור שזכויות האדם כאן חייבות להיות ברמה הכי בסיסית של קיום בכבוד, של דיור, של השכלה לילדים, של שילוב בחברה. ואני רואה, כפי שכאן ג'ורג' ייצג את הקבוצה ועושה חיל, הוא גאווה למדינת ישראל, קצין לתפארת מדינת ישראל עם רקורד מרשים.

אנדרטה – יש לה משמעות מעבר להנצחה. לאנדרטה יש משמעות כאל מקום שאנחנו באים אליו כל שנה ופוגשים את כולם, מקום שמתייחדים עם הכאב.

באותה מידה הנושא של הטיפול בפצועים הוא גם נושא מאוד חשוב, וצריך למצוא את הדרך איך מערך השיקום של משרד הביטחון, שאגב לא עושה עבודה מופלאה בלשון המעטה עם נכי צה"ל – גם כאן יש לי הרבה ביקורת כראש השדולה למען נכי צה"ל – מנסה באמת לסייע גם לאנשים מצד"ל. ואם לא, לתת איזושהי פונקציה שתיתן גם שיקום וליווי לפצועים ולמשפחות השכולות, כפי שמקובל בצה"ל. כי מדובר בחיילים, כי מדובר בבני ברית, וכי מדובר באנשים שיש לנו חוב מוסרי כלפיהם; ולהם גם חוב מוסרי כלפינו, כי אנחנו בסך הכול לחמנו ביחד נגד אותו אויב שסיכן גם את מדינת ישראל וגם את התושבים בדרום לבנון.

אני מקווה שהיום הזה ייהפך להיות, אדוני היושב-ראש, איזושהי מסורת בכנסת. ונוכל לעקוב אחר ההתפתחות של הטיפול ביוצאי צד"ל ונעמוד על הדברים האלה. ואיפה שאנחנו נוכל לסייע, אני באופן אישי, גם כקצינה ששירתה בצה"ל וגם כקצינה שישבה באוגדה סדירה במלחמת לבנון הראשונה, ושהאוגדה שלי ברובה ישבה בראשיה בגזרה המזרחית, בהחלט גם מכירה את התרומה באופן אישי. ואני מקווה שאנחנו נצליח לעשות יותר ממה שנעשה עד כה. תודה.

תודה רבה, חברת הכנסת ענת ברקו. מר אורי גנני, מתנדב בנושא של אנשי צד"ל.

האווירה כל כך טובה וכל כך שקטה. אני אולי אתחיל מהסוף. אני ב-2010 הגעתי לגליל העליון מירושלים. נתקלתי בכתבות על המצב של אנשי צד"ל, והחלטתי להתנדב ולארגן חברים, לסייע וללוות אנשי צד"ל.

המסקנה שלי בסופו של דבר, אמרתי את זה, אם אני היום הייתי צריך לסייע ולשתף פעולה עם מדינה כמו מדינת ישראל, אני אישית לא הייתי עושה את זה. אחרי שראיתי את המצב של אנשי צד"ל, איך התייחסו אליהם. העוזר של יוסי פלד היה מעביר אליי כל מיני מקרים, ואנחנו היינו מנסים לעזור להם בנושאים שונים.

וכמובן קודם כול הנושא החשוב היה נושא הדיור, שאנשים יצאו לרחוב בגלל שלא יכלו לשלם את שהר הדירה בדירות פרטיות. אף אחד לא טיפל בהם כמו שצריך. כשרצינו לשתף פעולה עם העוזר של יוסי פלד, אחרי שקבענו איתו פגישה הוא לא רצה לבוא. הוא אמר: מה, אני לא העובד שלכם, אני לא חייב לכם שום דבר.

ופונים אליי עד היום אנשים מצד"ל. יושב פה נימר סקר, שבמקרה היה באד"ל ולא בצד"ל, וכל הזמן מוציאים לו את הנשמה, הבירוקרטיה שלנו – תבוא, תלך. על תעודה, על רישיון נהיגה, על כל דבר מוציאים לו את הנשמה. וכל שנה הנושא הזה חוזר.

אני לא מדבר על אפליה – כמובן, דיברו על זה – בין הקצינים לבין האנשים בשטח. דבר נורא. איש צד"ל בשם פואז, שגר בקרית שמונה והיה צריך לצאת לרחוב. אני דאגתי לו לאוהל, וגר בחורף בקרית שמונה ברחוב. אחרים, גם ממעלות וגם ממקומות אחרים, שגם כן היו להם בעיות כאלה. ואף אחד לא טיפל בהם כמו שהיה צריך. זו לא כמות גדולה כזאת של אנשים, שהיה צריך להפוך את המדינה בשביל זה.

אני עבדתי חמש שנים עם עולי אתיופיה אחרי "מבצע שלמה", המדינה ידעה לתת להם כספים בשביל לרכוש דירות, בשביל לטפל בהם; טיפלה בהם הרבה הרבה יותר טוב. כאן עשו הפרד ומשול בין הקצינים לבין החיילים, וזרקו אותם ואף אחד לא טיפל בהם כמו שצריך.

אני עומד על זה: לא מבחינה מוסרית ולא מבחינות אחרות, מדינת ישראל נמצאת, כולכם יודעים, באזור משוגע. אנחנו צריכים אנשים שיעזרו לנו, ואבי דיכטר יודע את זה גם מהצד השני. מי שרואה איך שמדינת ישראל מטפלת באנשים שאוהבים אותה, שנלחמו איתה, הוא לא ישתף איתנו פעולה.

תודה רבה, אורי גנני. ג'ונתן חורי, בבקשה.

צהריים טובים, ג'ונתן חורי, כפי שחבר הכנסת אבי דיכטר אמר, אני בן לקצין צד"ל. היום אני מנהל את פרויקט המיעוטים בעמותה שקוראים לה "מילואימניקים בחזית", ומוביל מסעות הסברה בעולם. מחר בלילה אני טס לארצות הברית שוב, כדי לדבר על ישראל ולהציג את תמונתה של ישראל באור החיובי ולא בשלילי, כפי שהיא מוצגת היום.

אבל אחת הבעיות שאני תמיד נתקל בה בתור בן לקצין צד"ל זה מה קורה עם אנשי צד"ל היום בארץ, כי גם בעולם שמעו לא מעט על מה שקרה בשנת 2000, על איך פתאום מצאנו את עצמנו לבד, איך פתאום הגענו לארץ בלי שום כלים, בעיקר שפה. אתם רואים נגיד שג'ורג' ואני מדברים עברית על בוריה, אבל יש פה את הורינו, שרובם הגדול הגיעו לכאן בגילאי 30, 40, 50, כשאין להם את היכולות האלה.

הלן דיברה פה ספרדית?

הלן נמצאת כאן כבר משנת 1992.

הלוואי עלינו עברית כזאת.

היא השתלבה פה בחברה הישראלית הרבה יותר בקלילות, למרות שיש עדיין את הבעיות הקיימות. אבל יש פה משפחות שכן הצליחו להתאקלם יותר, ורובן הגדול הצליחו פחות. באתי לפה עם קצת יותר הסתכלות רחבה ואופטימית על היום הזה, אבל האמת שממה ששמעתי פה ממשרד האוצר, אפילו מפרסלר על הנושא הזה, פתאום אני חושש – רגע, מה קורה עם המספרים? כל אחד אומר מספר שונה.

משרד הביטחון יודע את המספרים שלו – נכון, מדובר ב-200 משפחות שהיום מטופלות על ידי משרד הביטחון, אבל פתאום אנשי משרד הקליטה, שאמורים לקבל סיוע הרבה יותר רחב היום ממשרד הביטחון, כי בין 700 ל-1,100 בשכר דירה בחודש, עם כל הכבוד במצב השכירות היום, למי שגר בחיפה, נהריה, קרית שמונה, מדובר בגרושים.

מדובר גם בשני הורים עובדים, שחלקם הגדול לא יכולים לעלות מקו העוני. מדובר פה במשפחות קשות יום – לא יכולות. אין להן השכלה, אין להן תעודות שקיבלו בלבנון, כי כולם היו אנשי צבא עד היום. הנשים ברובן הגדול לא עבדו בלבנון, ולכן גם אין להן שום כלים על מנת להצליח ולהתחבר פה בחברה הישראלית.

השנה אנחנו נטפל בכם. אותו דבר עם נושא האנדרטה, כבר משנת 2001 אמרו שתהיה אנדרטה לאנשי צד"ל. אנחנו בשנת 2018, בפתחה של שנת 2019 – עדיין אין לנו אנדרטה. היה טקס בשנה שעברה במאי להנחת אבן פינה לאנדרטה, שום דבר לא התקדם עד היום.

בהקשר למה שאני עושה היום – אני מרגיש גם שהחבר'ה הצעירים בגילאים שלי לא מכירים את אנשי צד"ל. חבר הכנסת דיכטר, אתה דיברת, ונכון, רוב האוכלוסייה הישראלית בגילאים שמעל לגיל 30, כן שמעו וכן מכירים את אוכלוסיית צד"ל. אבל אנחנו מרגישים שאנחנו לאט לאט עם שנים כבר הופכים להיות בדפים האחוריים של ההיסטוריה של מדינת ישראל, ואנחנו לא יכולים גם להרשות לעצמנו שדבר כזה יקרה.

לכן קודם כול אני רוצה להודות על קיומו של היום הזה בכנסת. אני חושב שזה אחד הימים החשובים גם לנו וגם לכם, כדי כן לשמור על ברית האחים, שכבר התחלנו משנות ה-80, ואפילו חלקה משנות ה-70.

לסיום אני אגיד, שבאמת אני מקווה שבסופו של דבר אנחנו נצא מפה עם בשורות הרבה יותר טובות מאשר הכתבה שפורסמה על הדיור, כי מבחינתי הכתבה הזאת היא רק הצהרה, לא מדובר פה בשום דבר ודאי. אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו תלויים באוויר. הגיע הזמן, אחרי 18 שנה, שיהיו לנו תוצאות, שאנחנו נראה איזשהו פתרון לנושא הזה. תנו להורים שלנו לחיות את שארית חייהם בכבוד. זו הדרישה שלנו. דיור היא אחת הבעיות המרכזיות שאנחנו מבקשים לטפל בה. תודה.

תודה, ג'ונתן. נציג משרד הביטחון, בבקשה.

אני יכול רק לומר: חלק פה מכירים את הפעולות שאנחנו עושים כן איתם, כי בניגוד לאמור, מי שהיה נכה צה"ל או משפחות שכולות מקבלים טיפול מאגף השיקום.

מקבלים מאגף השיקום?

כן, אותו דבר. באותה מידה כמו שמשפחות שכולות וכל נכי צה"ל.

באותה מידה גרועה שכל נכי צה"ל מקבלים?

אם יש לך טענות על הטיפול - - -

באותה מידה זו לא מחמאה.

לא הייתי - - -

בדיוק. היה עדיף שלא - - -

כן, רשות הדיבור לנציג משרד הביטחון. ענת.

כדאי להבהיר את זה.

הם מקבלים באותה מידה. כשמדברים על למה הם הוכרו כעולים – אז זה עזר להם היסטורית להיות מוכרים עם מחלות עבר, כי מי שהופך להיות אזרח ישראלי והוא לא עולה חדש, לא מוכרות לו מחלות עבר. הם הגיעו לא צעירים וזה היתרון שהיה. ואותה טעות שכולם טוענים – זה הציל אותם, כי הם יכולים להיות מוכרי ביטוח לאומי ואחרים על מחלות עבר, מה שהיום לא. זה היסטורית, כי אני מכיר את זה מהעבר.

יש הצעת החלטה שמוכנה. משרד הביטחון התחייב לתת שליש מהמימון לנושא הדיור. כתוב לי כאן – קיבלתי את זה, פשוט אני ממלא מקום של מי שמטפל כיום – משרד הביטחון נותן לי שליש. כתוב לי כאן שהאוצר – אני לא יודע אם הוא באמת עומד מאחורי מה שכתוב. חסר השליש האחרון, שזה כתוב לי ריק. משרד ראש הממשלה, משרד השיכון, משרד הקליטה חייבים להשלים. אבל יש הצעת החלטה שמחכים לסיום של התקציב.

לוחות זמנים?

הוא נעלם. הוא המשלים. אז בצדק אמרתם שאתם רוצים ממנו תשובה. אנחנו כבר נתנו הצעת החלטה, מבחינתנו אפשר לקדם את זה. יש לנו בעיה עם זה שנעלם.

זהו, וכטל?

כן, כי פה כולם מכירים את מה שעשינו עם השנים. עבדתי עם יוסי, עבדתי עם כולם.

אני יכולה לשאול שאלה?

הלן מראה לך את הפרסום בעיתון.

היום שמתם לנו על השולחן.

אני לא שמתי את זה, אני לא יודע מי שם את זה.

זה היה בעיתון אתמול.

לא קראתי, אז אני לא יודע.

לא משנה. מה זה מבטיח לאנשי צד"ל שנמצאים כאן?

לא, גם למה זה פורסם במקרה רק אתמול? זו השאלה. במקרה.

המחירים של הדיור כבר קפצו במטולה ובקרית שמונה בעקבות הכתבה.

ברגע שתהיה החלטה הם יקפצו עוד פעם.

חמש שנים, שש שנים טיפול בהכרה, אני רואה כאן מסמכים. ומתנצלים על העיכוב, אבל חמש שנים זה כבר לא עיכוב.

לא, גם מעניין למה היום? למה אתמול פתאום זה צץ בעיתון?

מאחר שאני לא מייצג את הממשלה, אז אני לא אגיד למה לא היו החלטות בעבר. אני במקרה הייתי בוועדות בהן כן החליטו, בסוף החליט מי שהחליט לא לקבל את ההחלטות. אז אני לא יכול להגיד היום על מה שהיה אחרת. אנחנו מטפלים היום קדימה. מה שהיה בעבר, מאחר שאני ליוויתי את כל הוועדות שהיו בעבר, אז היו המלצות שבעבר המלצנו, החליט מי שהחליט בממשלה שלא לקבל. הוא איננו כאן כרגע. אז אני לא יכול להגיד לכם למה כן קיבלו או לא קיבלו - - -

תודה רבה.

אפשר מילה אחת?

כן.

אני חושבת שלא צריך לחשוב הרבה ולא צריך הרבה ועדות, ולא צריך הרבה אנשים שיכירו באנשים מצד"ל. יש אנשים שהיה לכם כסף לתת להם – אז נתתם. ומה על גורלם של אנשים שנמצאים ברחוב כמעט? יש הרבה אנשים ברחוב, יש הרבה אנשים שהתאבדו. מה איתם? למה צריך כל כך הרבה שנים בשביל לקחת - בזמן שאתם מחכים – אני לא רוצה להגיד לכם לאן הולך כסף, אבל אנחנו יודעים ומודעים לכול, ואנחנו לומדים גם פוליטיקה. במקום שהאנשים האלה שנלחמו כתף אל כתף - - -

בירוקרטיה, בירוקרטיה.

סליחה, אורי גנני.

זה גם סדרי עדיפויות.

אנחנו מכבדים את מדינת ישראל. אנחנו לא עוברים על החוק, אנחנו נאמנים למדינה הזאת כמו כל הישראלים שנמצאים פה. זאת זכות של מדינת ישראל לתת לנו כבוד ראוי, לכל אנשי צד"ל – מי שמשרת בצה"ל ומי שלא משרת ומי ששירת בצד"ל, גם למשפחות שכולות – מדינת ישראל חייבת להם. בבקשה לעזור להם, כי הזמן שלהם הולך ואוזל. אין להם בתים, אין להם מאיפה לקבל עזרה. למי ילכו? יכלו לערפאת, לקבר שם? למי ילכו, למדינת פלסטין, לשטחים? מאיפה יבקשו עזרה?

ממדינת לבנון.

מדינת לבנון? מחיזבאללה שמה בגדר? בבקשה, קצת כבוד. תודה.

תודה, הלן. תודה רבה. חבר הכנסת אורן חזן בבקשה, שלוש דקות לרשותך.

אני נמצא פה עם שתי בנות צעירות בשם תהילה ואמילי מ"חינוך לפסגות" שמתלוות אליי היום. אני רואה שגם לחברת הכנסת ברקו מתלווה אביבית.

גם לנו.

כן, אני מניח, גם למוטי ולאחרים. ומבין מרבית הדיונים שמתקיימים, כשדיברתי ועברתי איתן על סדר-היום הן רצו לבוא לכאן, כדי להבין באמת את הסיפור. ואני מתחבר למה שאמרת, כי הדור הצעיר באמת לא מכיר מה זה צד"ל.

עכשיו, יש פה שני נושאים שאני אגיד אותם בקצרה: אחד, יש מין תחושה שהצד"לניק עשה את שלו, הצד"לניק יכול ללכת. הוא היה טוב, הוא היה נחמד, הוא היה בסדר כשהיינו אותו לשמור על ביטחון המדינה, אבל בחייו, ולצערי גם במותו, אנחנו לא רואים אותו ממטר. על השולחן שלי יש פניות גם לעניין הקבורה, אמרנו, לא רק לעניין החיים.

והפניות נערמות פעם אחר פעם, ויש מין תחושה שזה נוח להתעלם ולטאטא כי בסדרי העדיפויות זה לא תופס כותרות, אף אחד לא צועק, אין לוביסטים משומנים היטב שיכולים להרים פה את המערכת מבוקר עד הלילה. אני רוצה לברך את יושב-ראש הוועדה גם על היום כולו וגם על הדיון.

ואני רוצה לפנות אליכם, לנסות לעצור לרגע, הנציגים שאמורים לקבל אותם, ולא רק לשמש להם אוזן קשבת אלא להביא להם בשורה, ולהבין שהשיטה הזאת שמתקיימת במדינת ישראל – לא רק בנושא צד"ל, היא קורית לנו גם עם ניצולי שואה, היא קורית לנו עם קשישים, עם עוד כל מיני אוכלוסיות חלשות – שאנחנו בעצם מתעלמים, מתעלמים, מתעלמים, עד שאותם אנשים פשוט נעלמים מן העולם. בשפה פשוטה: עד שהם מתים.

חבר'ה, זה לא דרך. וזו לא הנחת עבודה שאני מסוגל לקבל אותה כחבר כנסת וכנציג ציבור. ונאמר פה קודם: בסוף העולם גם מסתכל, ואחרים שירצו לעזור בעתיד, יכול מאוד שלא ירצו בגלל היחס. אבל אלה לא החשבונות שאני עושה, אני עושה חשבון אחד: ישנם אנשים שלחמו כתף אל כתף בשביל שאנחנו נוכל לקיים כאן שגרת חיים תקינה. אתם יודעים את זה טוב ממני, יושבים פה בכירים במערכת הביטחון בעבר, אנשים שהשיער שאצלי מתחיל להלבין אצלם כבר לבן בוהק, והם יודעים בדיוק על מה אני מדבר – או שכבר אין שער – לא רציתי, הייתי עדין.

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. והכעס גם לא מופנה אישית לאף אחד; לא אליך, ששנינו אמרנו לך שהם מקבלים את אותו טיפול מקולקל, שמערכת הביטחון נותנת לפצועים ולנכים, כי הטיפול הוא באמת מקולקל, ולא לאף אחד אחר. אבל בסוף כמערכת הממסד צריך רגע להשתחרר מהקיבעון הישן שלו ולעשות משהו כדי לפתור את הבעיה.

אני מסיים ואומר: אני אקח על עצמי דבר אחד שאני יכול לעשות. אני עדיין לא נמצא בעמדת מקבל החלטות – הדגש הוא על עדיין – אבל אני כן נמצא במקום שאני יכול להשפיע על השיח. אני מבטיח לכם, ואני אשמח לשתף פעולה עם הבחור הצעיר שדיבר פה, שאני אעשה הכול כדי לספר את הסיפור של צד"ל, של האנשים, של הלחימה, של רוח הקרב, של מה שהם עברו אז, כי באמת בסוף ההנצחה היא חלק בלתי נפרד מהניצחון. אז זו האחריות שלי ואני אעשה את זה.

ואני גם מבטיח לכם, אני בטוח שגם חבריי פה – ברקו ומוטי יוגב, דיכטר ואחרים – נעשה הכול כדי ללחוץ על הממשלה ועל הממסד בעצם, כדי לתת לכם לא את מה שאנחנו רוצים כי עושים לכם טובה, אלא את מה שמגיע, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים של הזנחה. תודה רבה.

תודה רבה. לפני שאני מסכם, זכות דיבור, הערה, יוסי או יגאל, אם אתם רוצים לומר משהו.

אני רוצה להגיד משהו.

בבקשה, יוסי.

פחות מדקה וחצי. הדיון הזה מאוד מאוד חשוב. והגיעו ב-2000 – כבר אמרתי את זה בתחילת דבריי – זה לא כבוד למדינת ישראל ש-18 שנה אחרי אנחנו מקיימים את הדיון הזה. ועשו, ולא עשו מספיק.

אבל, תראה, אני חושב על שני דברים. יש המון נושאים שצריך לטפל בצד"ל, בצדק. חברים, דיור, דיור, דיור, אחרי זה הכול. אם אנחנו עכשיו נתפזר על עוד נושאים, זה סיבה טובה מאוד לברוח מהבעיה. דיור, דיור, דיור – שום דבר אחר לא עכשיו. אם יהיה דיור, נתרכז בזה, רק בזה, וכל המאמץ ילך על זה, אני אומר לכם, כל יתר הבעיות שנפתור הן פחות חשובות. זה הדבר הכי חשוב, כדי שהחיים היום-יומיים שלהם יהיו יותר טובים.

ודבר אחרון, אבי. אני שומע כבר את פעמוני הבירוקרטיה מצלצלים. שמעתי קודם מהנציג של משרד האוצר – יש בעיה משפטית לבחון. מה יש לבחון? יש החלטת ממשלה, איך אנשי מנב"ס מקבלים דיור. יש החלטת ממשלה. לקחת את ההחלטה הזאת, להלביש אותה על הקבוצה השנייה as is. הדבר היחידי שצריך לפתור – מקורות. את זה צריך לפתור.

אבל אתה מתחיל לבדוק משפטית? אני מכיר את הסיפור – עוד עשר שנים ניפגש עוד פעם. צריך לקחת את ההחלטה שהייתה, להלביש אותה על כולם ולפתור את בעיית המקורות. זה יפתור 80% מהבעיות והתחושות של אנשי צד"ל.

יגאל.

אני רק שנתיים וחצי בנושא הזה. היה לי מאוד קשה להיכנס לנושא הזה, כי אנשי צד"ל לא שיתפו איתי פעולה בהתחלה. היו הרבה כנסים שהתפרקו, ולמעשה לבד לבד המשרד שלי התחיל להתארגן. אני חושב שהגענו, והרבה אנשי צד"ל יודעים את זה, הגענו לשורה האחרונה, ולפי דעתי זה יהיה. בנושא דיור. השאר – שום דבר.

לוח זמנים, יגאל?

קודם כול הכי חשוב זה הדיור.

לוח זמנים? תשמע, היום לצערנו הרב יש מלחמה. מזכיר הממשלה יושב בתקציבים, לפני שבוע הוא היה בצרפת. יש איזשהו סדר עדיפות למדינה הזאת, עם כל הכבוד. אז אני אומר: יש קצת ויכוחים עם משרד האוצר. אני מאמין שזה ייפתר, בסוף מישהו צריך לחתוך.

אני שואל אותך לוח זמנים, כדי שאנחנו נהיה יעילים להיפגש פשוט.

אין לי לוח זמנים.

סדר גודל?

חודש, חודשיים?

- - - כבר נקבעו לפני שבוע שני דיונים.

אבל סדר גודל, לתת לנו טווח של זמנים - - -

אני אומר שיש כבר החלטה.

עם ההחלטה הם לא יכולים לקנות דירה.

יגאל, אנחנו יודעים ואתה יודע, שאם יושב-ראש הוועדה יקבע שוועדת המעקב היא לצורך העניין ב-15 בינואר, אז ב-13 או ב-14 בערב תיפגשו, או אם תהיה מלחמה אז תבקשו לדחות בשבוע. אבל זה יקרה, יקרה בסוף ינואר. אז תגיד אם זה חודש או חודשיים. לא מבקשים היום בבוקר, היום בבוקר יש מלחמה.

להיפך, שיעשה שיעורי בית וישלח לנו בכתב מתי זה יהיה.

עם כל הכבוד לחברי כנסת, לא להשוות ישיבות ממשלה והחלטות ממשלה לדיוני מעקב או לא. אני אומר לך חד וחלק - - -

אתה מזלזל בדיונים שלנו?

אתה רוצה שאני אענה כבן אדם פרטי?

לא, יגאל, אתה לא אדם פרטי פה.

נשמע כאילו אתה מזלזל בדיונים שלנו.

אני לא יודע להגיד לוח זמנים, אני אומר לך: בזמן הקרוב.

לא, אבל זה לא מקובל "בזמן הקרוב".

לא מקובל - - -

שוב, אדוני, אני מכבד אותך, אתה קצת - - -

יש לי משהו. אני מאוד מעריך אותך, חבר הכנסת.

תודה על המחמאה.

אתה בין היחידים – דיברתי עם 65 חברי כנסת. ברגע שביקשתי, תוך שבוע נפגשו איתי. אתה היחידי שאני רודף אחריו שנתיים ואתה אומר לי: יגאל - - -

בחיים לא שמעתי שביקשת להיפגש איתי.

שנתיים.

חבר'ה, תסגרו את זה ביניכם לאחר הדיון.

תרצה, הנה, ליד כולם אני אומר לך, יגאל, תסתכל עליי: אני מוכן לבטל עכשיו הכול ולהיפגש איתך בסוף הדיון.

אבל דיברתי כבן אדם פרטי.

אתה יודע, זה מאוד מוזר, כי יש אנשים שאין אף אחד ששומע את קולם או את פניהם, והם נמצאים אצלי בחדר יום-יום. אז קצת מוזר שאחד כמוך לא הצליח להגיע אליי. אני, אגב, פעם ראשונה שומע את שמך.

תודה.

רציתי להיות נחמד, להגיד לך: להיפך, קח את הזמן ותודיע לנו עד מחר או מחרתיים תוך כמה זמן תוכל לתת תשובות.

תודה רבה.

- - - אבל התשובה "בקרוב" לא מקובלת.

יגאל, אני מוכן לבטל את כל מה שיש לי מיד אחרי הדיון הזה ולשבת איתך פה בחוץ.

מאה אחוז.

תראה שאנחנו לא בורחים מאף אחד.

תודה רבה.

אפשר משפט אחד, אדוני?

משפט אחד אחרון, כי אני רוצה לסכם ואנחנו חייבים לסיים.

אני בעד מה שאמרו החברים – דיור, דיור, דיור. רק שזה לא ייקח לנו עוד 18 שנים. מספיק לנו מה שסבלנו. נתמקד בדיור, ואחר כך נטפל בשאר הבעיות. אני בעד, אבל בתנאי שלא נחכה עוד 20 שנה.

משפט רצית?

אני רוצה לדבר.

לא, משפט, כי אנחנו בסיכום הדיון.

אני רוצה לדבר כמה מילים.

תאמרי את שמך לפרוטוקול.

שמי לאה, שעבדה עם יצחק רבין 15 שנה, הייתי מנהלת ועדת ביטחון. ואני רוצה רק לדבר שתי מילים: הכול טוב ויפה, דיברתם, הכול בסדר. אני עם יגאל פרסלר, גם עם יוסי פלד, ומשרד הביטחון ואמנון.

בקיצור ולעניין, יש פה שני דברים לגבי הנושא של צד"ל. בזמנו, עם יצחק רבין וכל הצוות, כל הזמן אמרו: צריך לטפל בהם, לעזור להם בכל הדברים. אנחנו עשינו את כל המאמצים, והשתדלנו ועזרנו, בגלל שאנשי צד"ל תרמו ותורמים למען מדינת ישראל, למען כוחות הביטחון. זה אחד.

יש לי פה בן אדם בשם נימר סקר, חולה סרטן – הוא היה חולה. ויש לי פה מכתב, שאנחנו כל הזמן דיברנו, העברתי את זה גם ליגאל פרסלר, יש פה הצהרה מכוחות הביטחון. הוא היה בהתחלה אד"ל, אד"ל לא הוכר כצד"ל. ואחרי שהוא שירת באד"ל הוא עבר לצד"ל. הוא לא מוכר לכלום – אין לו תעודת זהות, אין לו ביטוח לאומי, אין לו לשכת הסעד, אין לו שום דבר. גם קופת חולים לא היה לו. אנחנו, אני אישית, הלכנו ועזרנו לו יחד עם אמיר חסן ממושב שתולה. בקיצור, יש פה הצהרה, שכתוב שאדון נימר מאשר - - -

כן, לאה, אנחנו לא נפתור את זה עכשיו.

אז אנחנו מבקשים שהוא יהיה מוכר כאיש צד"ל, ומגיעות לו כל הזכויות וכל הדברים. זה אחד.

שניים, יושב אצלי פה יונן יונן. הוא קטוע רגליים, הוא נכה צד"ל. הבת שלו – מתעללים בה במשרדי הממשלה. היא גם שירתה בצה"ל, ועד היום היא לא קיבלה שום עבודה, והיא לא עובדת ולא כלום. ואני מבקשת לטפל בנושא הזה כמה שיותר מהר. המון תודה.

תודה רבה. אני רוצה לסכם את הדיון מבחינתי. קודם כול, תודה רבה לכל האנשים שהגיעו ולכל האנשים שהתייחסו, מפני שבאמת זה לא מובן אליו שביום כזה אנחנו מקדישים שעתיים לנושא שהוא כל כך חשוב, ובנוכחות באמת אני מרשה לעצמי לומר מרשימה של הנוגעים בדבר.

לצערי, משרד שהוא מאוד דומיננטי בנושא של צד"ל לא טורח להגיע לכאן, משרד הקליטה. אני מבקש מצוות הוועדה להוציא מכתב לשרת הקליטה, לבקש הסברים לעובדה הזו, וכמובן כל מה שהיה אמור להיות מוצג על ידם כאן – לדאוג לקבל בכתב.

הדבר השני, תראו, חוק אנשי צד"ל ומשפחותיהם עבר בכנסת ב-2004. חוק, לא החלטת ממשלה ולא שום דבר אחר. והחוק הזה – אני קורא ממש מתוך סעיף 14 – אומר: הממשלה תפעל, במידת האפשר, למציאת פתרונות לצרכי דיור לאנשי צד"ל ולסידור תעסוקה בעבורם.

אני אומר לחברי הכנסת: לעניין זה – כתוב בחוק – ייקבע תקציב שנתי במסגרת הקצאה לתחום פעולה – והמונח "תחום פעולה" אצלנו הוא מונח מקצועי – הקצאה לתחום פעולה נפרד בסעיף תקציב משרד הביטחון בחוק התקציב השנתי.

זה נשק מבחינתנו, נשק של הוועדה. ניסינו לבדוק תוך כדי הדיון איפה מוגדר "תחום הפעולה" הזה, איפה הגיעה הנישה התקציבית – לא הצלחנו למצוא, אבל נפתור את הבעיה הזו. יכול להיות שהוא מופיע באיזשהו סעיף שלא איתרנו.

אנחנו מבקשים ממשרד האוצר, ממזכיר הממשלה – אנחנו נוציא את זה בכתב, צוות הוועדה – לעדכן את הוועדה עד 15 בינואר לגבי הפתרון באשר לסטטוס ההסדרה של נושא צד"ל, ובראש ובראשונה נושא הדיור. ברגע שהוועדה מתחילה לפקח על הנושא הזה, אנחנו תולים על זה בלון שאנחנו נראה אותו לנגד עינינו כל הזמן. זה לא נושא שנמשוך אותו עשר שנים.

למרות שתקציב 2019 עבר כבר לפני כמה חודשים, אבל אנחנו נבקש לבדוק איפה התקציב יושב, איפה הוא חונה, איך הוא מנוצל, לאיזו תכלית הוא מנוצל, ואיך סוגיית הדיור באה בו לידי ביטוי. ללא קשר מתי הוא יצא, אני מקווה מאוד שהפרסום יהיה נכון, אני מקווה מאוד שהפרסום הוא מדויק; ויותר מהכול, אני מקווה מאוד שהפרסום ייושם, ושב-15 בינואר הדוח שנקבל לוועדה יציג תמונה של פתרון, ולא של שיהוי או משיכה או כל דבר אחר שאין בו פתרון חלוט, ברור ומלא.

ואנחנו לא נחכה ליום השנה הבא להוקרה לאנשי צד"ל. את הפתרונות לסוגיה הזו אנחנו נדרוש לקבל בתקופה הרלוונטית הכי קצרה שאפשר. ואם נתרשם שהיא לא מטופלת בצורה הכי אפקטיבית, אנחנו נחזור לחוק. וחוק הוא לא צחוק. חוק בישראל הוא חובה, זו לא המלצה. ואם הסטטיסטיקות מדברות על כך שהחלטות ממשלה לא מיושמות כדי 100% – חוקים מיושמים עד כדי 100%. כולנו יודעים את זה בהרבה מאוד תחומים בחיים, התחום הזה לא יהיה שונה.

תודה רבה לכל מי שהגיע, תודה רבה לכל מי שהתייחס. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:04.