פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



9
ועדת הכלכלה
17/10/2018


מושב חמישי



פרוטוקול מס' 831
מישיבת ועדת הכלכלה
יום רביעי, ח' בחשון התשע"ט (17 באוקטובר 2018), שעה 8:00

הכשלים בפרויקט קו הרכבת ירושלים-תל אביב והפגיעה בנוסעים בקווים אחרים

חברי הוועדה: איתן כבל – היו"ר
עבד אל חכים חאג' יחיא
דב חנין
עליזה לביא
שולי מועלם-רפאלי
איילת נחמיאס ורבין
רועי פולקמן

יעל גרמן
סאלח סעד

רפרנטית מים באגף תקציבים, משרד האוצר - עדי חכמון

רפרנט תחבורה ציבורית באג"ת, משרד האוצר - הראל שליסל

רכז תחבורה באגף החשב הכללי, משרד האוצר - אליאס מטר

ראש ענף משק המים בחשכ"ל, משרד האוצר - עינת חסיה גמזו

ראש אגף בטיחות, כבאות והצלה, נציבות כבאות והצלה - חיים תמם

מנכ"לית, משרד התחבורה - קרן טרנר אייל

סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאבי אנוש, משרד התחבורה - יעקב בליטשטיין

דובר, משרד התחבורה - אבנר עובדיה

עוזר מנכ"לית, משרד התחבורה - טוביה כהנא

ראש מינהלת נתבי ישראל, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים - הילה חדד

מנהל אגף רכבות, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים - עקיבא רום

מנהלת אגף הפעלה ורישוי רכבות, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים - נועה צור

סגן ראש העיר מודיעין, נציגי רשויות מקומיות ומועצות אזוריות - אילן בן סעדון

מנכ"ל הכנסת לשעבר, סגל א - דן לנדאו

מנהל אגף פקחים, רכבת ישראל - יחיאל טובול

מנכ"ל, ארגון 15 דקות, ארגונים לקידום התחבורה הציבורית - גיל יעקב

דובר ארגון אזרחי, נציגים מציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית - אורי בצ'קו

יו״ר הקבוצה החברתית ״נפלאות הרכבת״, נציגים מציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית - אייל טל

מנכלית, החברה להגנת הטבע - איריס האן

נציגת החברה להגנת הטבע - גיתית ויסבלום

כתבת דה מרקר - מירב מורן

נציגת ארגון לובי 99 - מרב דוד

נציגת פורום קהלת - מיכל שמעון

מוזמן/ת - משה בוך

מוזמן/ת - יהונתן צבי

לאה ורון

הדס צנוירט


הכשלים בפרויקט קו הרכבת ירושלים-תל אביב והפגיעה בנוסעים בקווים אחרים

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. לפני הכול אני רוצה לשלוח מכאן למשפחה בבאר-שבע, משפחה מדהימה. היה שם נס. יש לי צמרמורת כשאני אומר את זה. נס אמתי. התנהלות, אחריות הורית, על כל המשתמע מכך. והאימא לגמרי הצילה את עצמה ואת משפחתה. שלושה ילדים. אני מכיר את זה כמי שהכרתי את הדברים באופן אישי בשנות ה-80', כשגרתי בקיבוץ דפנה בשיא הקטיושות של תחילת שנות ה-80', וחוויתי את החוויה הזו. כל פעם כשזה קורה, אני כל כך מזדהה ומבין מה קורה, והייתי איש צעיר. קל וחומר כשמדובר במשפחה – הורים, שצריכים לדאוג לילדיהם, שזו חוויה מאוד לא פשוטה. מאוד לא פשוטה. אני מאוד מקווה, שהאירועים שם יפסיקו לשעמם את ראש הממשלה, ואולי סוף-סוף יעשה מעשה. אני לא נותן לו עכשיו את העצה מה בדיוק צריך לעשות. יש מנעד רחב של עניינים. מה שאנחנו יודעים – שצריך לעשות מעשה. המצב הזה שמשפחות שלמות, עשרות-אלפי אנשים חיים תחת לחץ יום-יומי, הוא בלתי מתקבל על הדעת.

ברשותכם, נעשה מעבר חד. כמדי בוקר, נתחיל משיר. בוקר טוב, היום יום רביעי, ח׳ במרחשוון, 17.10, בשבת נקרא את פרשת לך-לך. היום נקריא את שירו של עמוס נוי ׳איפה האיש׳.

נוי הוא דוקטור לפולקלור ותרבות עממית. ספרו העיוני ״עדים או מומחים״ על אינטליגנציה יהודית-מזרחית בירושלים בתחילת המאה ה-20, יצא לפני כשנה. היה חבר מערכת האתר קפה-גיברלטר, השתתף בכתיבת תסריטים לשלושה סרטי טלוויזיה, שהופקו על-ידי הערוץ הראשון, ומשמש כעת כיועץ היסטורי בהפקת סידרת טלוויזיה בנושא ההיסטוריה של יהודי המרחב המוסלמי. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדעי המחשב. פרסם שירים ותרגומים בכתבי עת, ביניהם ״הו!״ ו״מעין״, וזהו ספר שיריו הראשון. עמוס נוי נולד בבני ברק ומתגורר בירושלים. נשוי ואב לשלושה.

איפה האיש. איפה האיש הטיפש ההוא, שלימד אותי ששקר תמיד עדיף על אמת. שאמר לי: אם תשקרי, שום דבר לא יוכל לפגוע בך, כי זה כאילו לא יהיה עליך. כי זה כאילו לא תהיי שם את. כי זה יכאב למישהי אחרת.

איפה האיש הטיפש ההוא, ששינן לי: שקר הוא כמו בגד, ואם הוא נקרע או נחרך, אפשר להחליף אותו כמו בגד. אבל האמת היא כמו עור, ועליו תמשיכי לראות כל כוויה וכל צלקת. אז תבני לך מלתחה של שקרים – ככה יהיו לך חיים מאושרים.

איפה האיש הטיפש ההוא, שאמר לי: תזכרי, תזכרי, תזכרי שמי שפותח, תמיד יקבל מכה, כי כל זר הוא רע, כי כל דפיקה בדלת זה משטרה. ועכשיו כל החלונות נעולים, וכל הדלתות מוברחות, וכל המלתחה שלי קרועה, ואני יושבת לבד בחושך, וסכין מסתובב לי בלב. הלב ששכח כבר מזמן איך להגיד אמת.

ואני רוצה לצעוק, אבל אין לי קול, ואני רוצה לבכות, אבל אין לי דמעות. איפה האיש הטיפש ההוא.

הוא לא לקח אחריות – אני מבינה...

זה לא סתם השיר, שהחלטתי לפתוח הבוקר הזה עם השיר הזה.

אני מזכירה שזאת מנכ"לית משרד התחבורה – כתוב שם היועצת המשפטית.

זה בסדר. אני בטוח שגברתי תזהה, והכול יהיה בסדר.

בוקר טוב לכם. חברי הכנסת, תודה שהגעתם. גברתי המנכ"לית. אומרים לי: מה הדחיפות? מה הבהילות? ואני רוצה לומר לכם שמבחינתי, הבהילות היא דבר שמתחייב מהמציאות שמתקיימת בכל הנוגע לסיפור, לפארסה בעיניי, שמתהלכת סביב קו הרכבת ירושלים תל אביב, או אם תרצו, ירושלים-נתב"ג.

זה אינו דיון ראשון, גברתי המנכ"לית. עוד טרם כניסתך כמדומני, שלושה דיונים כאן קיימה הוועדה, כולל סיור במנהרה בתקופה שחדרו את המים. אני הזמנתי את נציגי הרכבת. המנכ"ל יושב שבעה, מנכ"ל הרכבת, ואנחנו שולחים לו כמובן מכאן את תנחומינו. לצערי, היושב-ראש לא יכול היה להגיע. אמרתי שאני לא מקבל את זה, למרות שיש לו צידוק שקשה לי להתמודד אתו, אבל אני לא מוכן לקבל את זה כדבר ברור מאליו.

חברי חבר הכנסת דב חנין, כאן בוועדה אין מחלוקת. השר ישראל כץ הוא אולי ההורדוס של התשתיות בישראל, אבל בעניין הזה גברתי- - -

ואוו.

אחזור על המשפט – אני רק נראה טוב. אני כבר מבוגר. ראיתי פה מספיק. ראיתי את התשתיות לפני עשרים ושלושים שנה, הייתי חלק מתהליכים במשרד הבינוי והשיכון, ואני יודע בדיוק מה נעשה כל השנים האלה. מה ששלו, שלו. יחד עם זאת, אי-אפשר שבכל פעם שננסה להעלות איזה עניין, אם לא נעשה הכול ונאמר עליו שאין כמוהו ואין עליו ואי-אפשר לדבר על שום פרויקט שיש אתו איזושהי בעיה, זה לא מקובל. הפרויקט של ירושלים תל אביב, שליווינו אותו ואנחנו מלווים אותו, הוא פרויקט לאומי, אין ויכוח. הוא פרויקט חשוב. אפילו לא אזכיר, מתי הוא אמור היה להתחיל. לא אזכיר שכבר היה צריך כנראה להחליף את כל הקרונות כי הם היו אמורים להיות שחוקים אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. מיליארדים מושקעים בפרויקט הזה, ופעם אחר פעם, גם אמרתי לשר – גם כשיש בעיות, ואין יום שאין בעיות עם הפרויקט הזה, ראוי שתדע להתייצב ולומר: נכון, עדיפה אמת. כפי שהיא. גם אם היא קשה, נדע להעריך אותה. לא לומר: יש בעיות, רצינו, אבל עדיף שנצא לדרך.

שכחתם להזמין קרונות בזמן.

אומרים לי: הקו בהרצה. זה בסדר. תמיד צריך להיות בהרצה, אבל על חשבון מי? על חשבון הפריפריה, גברתי המנכ"לית? הפרויקט פרץ לדרך? גם הטענה והתירוץ שיש ויכוח ביניכם לאוצר, האם הזמנתם קרונות או לא הזמנתם קרונות – לא מקובל. זה לא משבוע שעבר. זה פרויקט דגל, אבל למה הוא אמור לבוא על חשבון תושבי הפריפריה? הזעקה שנשמעת משם במיילים, בטלפונים, בבקשות לפגישות – לא מתקבלת על הדעת. זה לא הוגן. אני מדבר עכשיו ברמה הכי בסיסית.

כמה פעמים ביקשו דחייה?

הכי בסיסית. אני יכול לעשות לך, רק החודש, 9.10 - בוטלו 16 רכבות. 14.10 - הופסקה התנועה בשני הכיוונים משעות הצהריים. התבטלו שמונה קווים באותו יום. 15.10 – הרכבת נתקעה בשעות הערב במנהרה, ובבוקר היה פיצוץ צינור מים. 16.10 – בוטלו ארבע רכבות בשל עיכוב של צוותי חשמול המסילות. נמשיך. קווים בפריפריה שנפגעו: קו בית שאן עתלית, קו ברא שבע נהריה, קו ראשון לציון תל אביב. הודעה על ביטול קווים. יש יחס כאילו הזמן של האזרחים לא חשוב. אנחנו קמים יום לפני, כל אחד מאתנו מתכנן את הזמן שלו. יש כאלה עם ילדים, צריכים ללכת לבית הספר, גן, וכל אחת ואחד עם מעגלי ההתייחסות שלו, וכשאני צריך להגיע לאיזו נקודה – גם את מתכננת את הזמן שלך. כולנו מתכננים. הודעה על ביטול קווים – יש יחס כאילו הזמן של הנוסעים הוא כלום. אז עוד חצי שעה תגיע הרכבת. מדיניות ביטולים הזויה. אני לא מבין אותה. אפשר להודיע ב-SMS או בהודעה באתר. ביום ראשון השבוע שמונה רכבות התבטלו. ועוד מעט חורף, רק אלוהים יודע מה הולך להיות בזמן הזה של החורף.

אני כבר לא רוצה להיכנס לזה שאופניים חשמליים, קורקינט בכל הארץ מעלים – בקו הזה אסור להעלות. אתם רוצים על ביטולים. פעם איתות, פעם תקלה טכנית, ואפילו פעם אמרו ליועץ שלי דיין - הוא חביבה עליו התחבורה הציבורית, או הוא מנסה שהיא תתחבב עליו. היתה תקלה, עצרו את הרכבות. אמרו לו שיש בלון תבערה בשדות ליד. אמרו שלא מדווחים על זה בתקשורת וקראו לזה אירוע ביטחוני. בקיצור, חארטה. למה לא לומר אמת, שיש רכבת פעם ב-, וזה הכול? אם צריך לצמצם לפעם בשעה, אבל תהיה בטוחה, צריך לשקול זאת. נמצאת כאן מורן שכותבת על זה כל שבוע כמעט.

כל יום.

אני מתנצל שאני לא עוקב אחריך עד כדי כך.

מותר להתווכח. את חושבת שהמצב טוב בתל אביב, ואנחנו רואים שהמצב לא טוב בהמון מקומות.

מורן, יש יתרון אחד – אנחנו גם יודעים את עמדותיך. אין הרבה שאנחנו יודעים את עמדותיהם כל כך טוב כמו שלך. אני מעריך, אלופה, עושה עבודה מדהימה. שמה את העניין. יש ויכוח, מותר שיהיה, אבל לא עכשיו. לא באנו לדיון הזה על זה. את לא יכולה להתלונן שלא נתתי לך במה – מפה ועוד בית הדפוס של הארץ... אתן לך גם היום.

רכבת, תחבורה ציבורית איכותית חייבת להיות אמינה. זה אחד הדברים שאנחנו מנסים פה להוביל ולדחוף בעניין הזה.

עניין הקרונות. התעקשתי שעדי חכמון, סגנית ראש אגף תקציבים, תגיע לכאן בעצמה. כמה קרונות. מה שאני מנסה עכשיו, ובוודאי לדיון הבא, שנביא את כולם, שיקבלו הודעה, שיהיה להם זמן להתארגן, לרוץ על הקווים, להתקלח, כל מה שצריך כדי שיוכלו לבוא ולספר פה את כל הסיפור השלם של רכבת ירושלים תל אביב וסיפור הקרונות של הפריפריה. אבל לפחות הציבור מבקש לדעת. אומר: אין לכם מושג. המייל מתפוצץ מתלונות. הפציצו אותנו. וזה בלתי מתקבל על הדעת. אנחנו מבקשים ותובעים תשובות. אז קודם כל, תודה לך גברתי. זה מקרוב באת, כמו שיושב-ראש הרכבת זה מקרוב הגיע, ואיני חושב שצריך להניח את הכול, אבל בכל זאת אתם אלה שהיום נמצאים בחזית העניין, ואני מבקש שתיתני לנו עד כמה שניתן את התשובות. אבל לפני כן אאפשר לחבריי וחברותיי לומר את דבריהם. דב, בבקשה.

תודה לך, אדוני יושב-ראש הוועדה, שאתה מכנס את הוועדה במליאתה בהתראה כל כך קצרה. זה אכן דיון חשוב, וטוב שאנחנו מקיימים אותו.

אני רוצה בפתיחת הדברים להצטרף לחיבוק שאתה שולח למשפחה בבאר שבע. אכן, טוב שלא נגרם שם אסון גדול ממה שהתרחש. אני מקווה שהימים הקרובים לא יהיו ימים שבהם נתגלגל למציאות שבה יהיו יותר נפגעים ויותר אנשים שייפגעו. אנחנו צריכים כולנו לאחל שלא נתגלגל למצב יותר גרוע. אני רק חייב לומר כפי שאני תמיד אומר, אחזור ואומר – כשלא מתקדמים לשלום, מתגלגלים למלחמה, ועם הממשלה הנוכחית שיש לנו, ברור לי לאן אנחנו מתגלגלים.

לעניין הנושא שלנו. מה שקורה היום ברכבת, אדוני היושב-ראש, הוא פרי של הזנחה ארוכת שנים. התחבורה הציבורית בישראל מפגרת בעשרות שנים – זה לא אני אומר; זה אומר דוח רשמי של משרדי האוצר והתחבורה 2012. צריך השקעה של עשרות מיליארדים כל שנה כדי לסגור את הפערים. אנחנו לא משקיעים עשרות מיליארדים, ממש לא.

אנחנו ראינו אתמול את ראש הממשלה מדבר עם הגב' פרץ בקריית שמונה. האמת היא? את הממשלה הזאת התחבורה הציבורית בכלל משעממת. היא לא מעניינת אותם. היא לא מעניינת אותם לא רק בעניין הרכבת; היא לא מעניינת אותם בכלל. תחנות אוטובוס. הצעת חוק שעומדת בפני ועדת שרים לענייני חקיקה, שרת המשפטים לא רוצה להביא אותה להצבעה. למה - כי זה לא מעניין אותה. מתי שרת המשפטים נסעה לאחרונה באוטובוס? היא ראתה פעם איך נראית תחנת אוטובוס? זה כסף קטן, זה גרושים. פשוט לא מעניין אותם. הם מצפצפים, לא מכירים. לא בעניין. נת"צים - מסובך לסמן נתיבים על הכביש? מסובך להפעיל סמכויות של הממשלה כשצריך? מסובך להכריח עיריות כשגוררות רגליים? לא מסובך לעשות שום דבר. פשוט, חברים, זה משעמם אותם.

תחנה מרכזית בתל-אביב. קטסטרופה. מחדל. פגיעה סביבתית, פגיעה בריאותית. מה שתרצו. פגיעה חברתית. לא. גוררים רגליים. נמשך שנים ועוד יימשך שנים.

וגם ברכבת ההשקעה היא נמוכה מדי. חשוב לי לחדד את הנקודה הזאת, כי יחסית לתחומים אחרים של תחבורה ציבורית, הרכבת זכתה ליותר תמיכה, אבל גם ברכבת התמיכה היא נמוכה מדי, וגם שם גוררים רגליים.

אדוני היושב-ראש, השמיכה של הרכבת קצרה כל כך, שאני מתפלא איך הרכבת בכלל נוסעת, כי חסרים קרונות, חסרים קטרים, חסרות מסילות. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה יש פקק תנועה של רכבות, בנתיבי אילון. אנחנו מדברים על מסילה רביעית, חיונית. היתה צריכה להיות לפני שנים. אתם יודעים מתי היא תוקם? אחרי שהעברנו בחקיקה מהירה תיקון בחוק – אחרי שהעברנו.

מה זה מהירה...

באותו יום, על מקווה. העברנו חקיקה מהירה באותו יום, אבל עם כל הדברים המהירים שעשינו, המסילה הרביעית תהיה ב-2025 במקרה הטוב, כלומר נמשיך עם פקק תנועה של רכבות, זו האמת.

הקטרים והקרונות החסרים. אתה דיברת על נס בבאר שבע. אני אומר לכם - רכבת ישראל זה נס כל יום. באמת. זו מערכת שעובדת בניצולת לא של 100 אחוז אלא של 120 אחוז. זה שזה עובד בכלל, זה פלא בעיניי, כי קרונות מתקלקלים, קטרים מושבתים – קורה בעולם, וכיש חוסר חיצוני גם בקרונות וגם בקטרים, וכשגם היום משרד האוצר גורר רגליים עם תוכניות הציוד של הרכבת, זה בלתי נסבל. אז מנסים להפעיל את הקו לירושלים, שנכון שמופעל מאוחר, והתעכבו והפרויקט מסובך ולקח הרבה זמן. וכשהשמיכה כל כך קצרה, מושכים אותה. קר ברגלים וקר בידיים והכול חשוף.

אדוני היושב-ראש, במציאות שבה אנחנו נמצאים יש ההצעה פשוט לעצור – לומר: אנחנו בשמיכה כל כך קצרה – לא נתקדם, לא נעשה דבר. אני חושב שלמרות כל הקשיים צריך כן להתקדם, וכן צריך להפעיל את הקו לירושלים. אבל אני חושב שמה שקרה עכשיו, חייב לגרום להסקת לקחים.

אנחנו נמצאים במצב של המורה בכיתה שנוזף בתלמידים שהגיעו לשיעור. קרן, את מחויבת לתחבורה ציבורית, אני יודע את זה. אני אומר את זה גם לאנשי משרד התחבורה שנמצאים פה וגם נציגי האוצר שנמצאים פה.

שבאמת מחויבים. השינוי כבר הגיע כאן.

אבל התפקיד שלכם בתוך המערכת הוא לצלצל בפעמונים הרבה יותר חזק. כל אחד מכם צריך להיות לוחם מול מערכת שעדיין לא מבינה איפה אנחנו נמצאים, לא מבינה איך צריכה להיראות מערכת התחבורה במאה ה-21, לא מבינה כמה תחבורה ציבורית זה חיוני – לא רק במילים, אלא במעשים, בכסף, בהחלטות, בתשומת לב, בהבנה שזה מעניין. זה חייב לעניין.

נקודה אחרונה – ביקורת נקודתית. אני מבין שלא היתה ברירה, אלא כשמפעילים את קו הרכבת לירושלים, להוריד קרונות קטרים ממקומות אחרים. אני מבין את זה. אני חושב נקודתית שההחלטה להוריד שירות בקו שמשרת את הגליל המערבי וחיפה לא נכונה. רמת העומסים בקרונות היא בלתי נסבלת. אני יכול להראות לך תמונות איך אנשים נסעו, אבל אני מניח שגם את קיבלת. זה גם מסוכן. צריך לקבל החלטות אמיצות. יכול להיות שיש קווים שבאופן זמני אפילו יירדו לרמת מינימום, אבל אי אפשר לפגוע בקווים שהם הכי עמוסים, ולהביא בהם למצב שהוא פשוט מסוכן. תודה.

תודה לדב, יושב-ראש ועדת המשנה לתחבורה ציבורית בוועדת הכלכלה. בבקשה, גברתי.

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. כמו חברי, אני רוצה לברך אותך – במהירות שיא וכראוי כינסת אותנו הבוקר כדי לדון בנושא. כפי שאתה יודע, בסוף כל יום נעלה מספר הצעות לסדר, שהעלינו כבר, ואז נוכל לעשות את זה, כפי שאתה אומר, בהכנה מראש, עם כל מה שצריך.

אני חושבת שמן הראוי לדבר, פשוט להתריע על הקטסטרופה, וגם לומר, להיות קונקרטיים, ולומר מה ניתן לעשות. הקטסטרופה היא ברורה, וראינו, שמי שצעק, והיה לו קצת מרפקים וכוח במסדרונות השלטון, נשארו הקווים, ואני מדברת על מודיעין. אני מאוד אוהבת את תושבי מודיעין.

ממש לא. אני עכשיו באה ממודיעין.

אז מקל וחומר, אבל ממה שאני קראתי, בהתחלה הורידו קרונות.

בהבנת הפוליטיקה, שם היה הקו הראשון שהיו מורידים, אבל זה דיון אחר...

בכל מקרה, הייתי לפני שבוע בגליל. הגעתי לכפר ורדים. הנסיעה במכונית – לקחה לי למעלה משלוש שעות. שלוש שעות נסעתי. כשאני חושבת על התושבים שם באזור בגליל, בצפון, עכו, נהרייה, כפר ורדים, מעלות תרשיחא, כל האזור – כשהם צריכים להגיע למקומות עבודה, לפגישות, לפעמים לטיפולים רפואיים במרכז, מה זה הדבר הזה?

טוב שהיית שם בשביל להרגיש את זה. אנחנו מרגישים את זה יום-יום.

אמרו לי את זה התושבים, וזה לא יכול להימשך.

מה ניתן לעשות. אני מבינה שהקרונות החדשים יגיעו רק במרס – זה מה שקראתי, שלוקח שנה. יתעכבו. כנראה, הזמינו אותם במאוחר, ועל כך להערכתי צריך לעשות בדיקה בפני עצמה, כי זה לא יכול להיות. בעיניי זו שערורייה. כולם ידעו מה הולך להיות, ולמה לא הזמינו אותם אני לא יודעת, אבל זה תעשו סדר בפנים, ואי אפשר לבכות היום על חלב שנשפך.

מה אני כן אומרת – לשבת היום, לבחון את כל הקווים הקיימים, לראות מה התפוסה של הקווים הקיימים ולבחון אילו קווים אפשר באמת להוריד. באילו קווים אפשר באמת להסיט את הקרונות מפה לשם, ודבר ראשון, להחזיר לצפון ולנהרייה את כל הקווים שנלקחו משם.

תודה, גברתי. בבקשה, עליזה.

תודה, אדוני היושב-ראש. קודם כל, רפואה שלמה לשלושת הילדים ולאימא בבאר שבע. מקווה שיהיה טוב. גם אני שולחת מכאן את כל האהבה שלנו לכל כוחות הביטחון שנמצאים בשטח, ומקווה ליום שקט וטוב.

לך, אדוני, 08:00 בבוקר, ועדת הכלכלה. כל הכבוד. לכולנו יש יום עמוס, אבל אנחנו מוצפים בפניות ציבור, והדברים שאני אומרים ושאני אומרת פה היום הם בשם הרבה מאד תושבי מדינת ישראל שלא מצליחים להגיע לא הביתה ולא למקום העבודה שלהם. הם מרגישים מרומים, והם מרגישים שבזים להם. יש לפעמים תקלות, אבל למה לא מעדכנים ולמה לא מודיעים? ואיך ייתכן שדיברתם על מודיעין, שכבר כל כך הרבה ימי ששי – עצרה רכבת מלנסוע לתל אביב. למה? ועוד יום ששי ועוד יום ששי. הם לא יודעים. מה הבעיה היום בעידן הטכנולוגי, סטארט אפ ניישן להזכירך, לעדכן את התושבים בתקלות? לספר להם שיש תקלות? אם עכשיו עצרה רכבת, ולוקחים נוסעים באוטובוסים מהרכבת לירושלים, שלא ברור למה היא עצרה, למה אי-אפשר לעדכן באיזושהי דרך את שאר ציבור הנוסעים, שלא יעמוד ויחכה? למה אנחנו מדינת חלם? קרתה תקלה – תמצאו את הדברים הטכנולוגיות לעדכן, למנוע, לתת אלטרנטיבות לאותם אנשים שמנסים להגיע הביתה. את בעצמך אמרת שאת באה ברכבת. כולנו עולים על הרכבת. אני לעתים עולה עליה - אם לא סוגרים, או בכפר יהושע או בנתניה, כי זה הרי משתנה כל הזמן – מעדכנים אותנו דרך אמצעי התקשורת, אבל לא מספיק.

בואי נדבר רגע על הרכבת לירושלים. לפני 18 שנה התקבלה ההחלטה. היו פה אין ספור דיונים על הדחייה, על המנהרות שקרסו, על אי המחויבות בזמן. השר כץ התחייב, אחרי זה ביקש דחייה, ואחרי זה הכריז ברוב הדר עם על פתיחה, והנה אנחנו רואים את התוצאות. למה? ביקשתם עוד זמן כדי שהדברים האלה לא יקרו. איחרתם. העלויות האמירו.

העלויות לא האמירו. לא ביקשנו דחייה.

העלות המשוערת היתה 3.2 מיליארד שקלים.

אולי ב-2001 עם אריאל שרון ז"ל. הפרויקט התחיל ב-7 מיליארד ונגמר ב-7 מיליארד – 6.8 מיליארד למעשה.

כולל כל התיקונים שהיו של המנהרות?

כן.

אז את יכולה לתת לנו הסבר, למה העיכוב? למה התקלות? מה הצפי לטיפול? עד כמה את משערת שהתקלות האלה יישנו? מאיפה הן נובעות? אם יש לנו דיס אינפורמציה לגבי התקלות שהיו וכרגע ההשלכות על העיכובים, על התקלות, על העצירה, אך אתם נערכים למקרים דומים? כמה אנשים יצטרכו אולי לחוות את זה? מה האלטרנטיבות שתציעו להם? כמה יחכו? הרי את יודעת בפני מה את עומדת. אני לא יודעת. כי אם את אומרת שזה כן וזה לא, וזה יתוקן וזה לא יתוקן, למה יש העצירות הללו?

ולגגי הקווים הנוספים, מהצפון, מהדרום, למה? את מסתכלת במבט מערכתי, את מכירה, את יודעת, מתכננים. אני לא מצליחה להבין. אם יש קשיים – את אומרת שבת. מודיעין זה שבת.

אני מפרידה בין תקלות לבין סגירות מתוכננות שמודיעים עליהן מראש לציבור. אנחנו עושים מאמצים לעבוד בלילות, ואם אי אפשר בלילות, בימי ששי, לפני שאנחנו הולכים ועובדים בשבת. יש ציבור מאוד גדול במדינת ישראל שזה פוגע בו. הקו לנתב"ג, למודיעין, יש בהם עבודות בימי ששי כדי לא לעבוד בימי שבת. אבל זה לא קשור לסגירות של ירושלים. על זה יש הודעות מראש.

אנחנו נציגי ציבור. אנחנו כולנו מקבלים פניות אין סוף על הכשלים, על העיכובים, על הביטולים, על הזלזול, על החוויה של הנסיעה הלא נעימה, על הצמצום של קו הרכבת מנהרייה שצומצם בשליש, שמשפיע על החיים של רבים, על הצפיפות הרבה, על כך שאנשים בבנימינה כותבים שאין להם שום סיכוי לשבת ברכבת בנסיעה לתל אביב. החיבור של הפריפריה למרכז הוא משמעותי. הרכבת היא מצילת חיים בהרבה מובנים. תני לנו סקירה, תגידי לנו לקראת מה אנחנו הולכים. שלא נמצא עצמנו שבוע הבא 08:00 בבוקר עם אותן תקלות, ואחרי זה לומר – אבל עדכנו אתכם. אנחנו רוצים לדעת מה קורה, וכמו שאמרנו, רצון טוב יש, אז בואו נאגום אותו, ונמשיך לצלצל בפעמונים.

תודה. איילת, ואז נעשה ח"כ-אורחים – חשוב לי לשמוע את האורחים שהגיעו גם מרחוק, וירצו להציג את הנקודות. ב-09:30 מתחיל דיון חדש. זה עוד שעה. אני מאוד מבקש שנדע לעמוד בזמנים. אין סיבה שלא. חברתי, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל, הבוקר הזה נותן לכולנו פרופורציות מטורפות. הכנתי את עצמי לזה שתודיע לי שאתה מאחר בגלל הפקקים ביציאה מראש העין. אבל לא איחרת הבוקר, והבוקר מתחיל בטלטלה.

שלא יחשבו שאני מאחר בימים אחרים...

חלילה, אבל אני מכירה כבר את הטלפון הזה ממך, כי אני מבינה מה זה, אבל בזמן שאנחנו מדברים פה – בחוף אשקלון, בזיקים, וזה מאוד קשה.

אני רוצה לנסות להיות פחות דרמטית הבוקר למרות כל הדברים החשובים שאמרו חבריי, כי יש לזכור שאנחנו מנסים לקצר פערים בתחבורה ציבורית באופן קיצוני במדינה הזאת. זה חלק גדול מהבעיה. כלומר בסופו של דבר, בין אם אנחנו מסתכלים על הרכבות, על האוטובוסים או על מוניות או מוניות שירות, אנחנו מנסים לקבץ את הכול לטווחים שהם פשוט מטורפים. כשאתה נוסע למקומות שבהם יש רכבת תחתית כמו באירופה, ואתה מבין שחפרו מנהרות בכפיות, ויש רכבות תחתיות שעובדות בצורה מטורפת בימים שאתה לא מאמין, ועושים תיקונים ודברים כאלה, אתה מבין שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד, אבל חלק גדול מזה זה תוצאה של כיווץ טווחים. השלמת הפערים הזו היא משוגעת, לא ריאלית.

ביום ראשון בבוקר – אני מספרת לך את זה בשם הדובר שלך - בוטלו שמונה רכבות. חלק גדול מהבעיה זה שאנשים לא יודעים. אנשים מגיעים, ויש לראות איך נדרשים לדבר הזה, כי ודאות זה משהו מאוד קריטי בתחבורה ציבורית. דוקא לקרן טרנר, שהיא המנכ"לית שלנו, שבשלושת הימים האחרונים עברה לגור פה בוועדה, אני רוצה לומר לך – אני עוקבת אחר הרכבת התחתית בלונדון, בטוויטר. כל אחד והשיגעונות שלו... מכל מיני סיבות. השם שלי הוא – נותני השירות בבוקר ברכבת – אנחנו רוצים להודיע לכם שלצערנו בין התחנות האלה לאלה, יש תקלה. מחוץ לתחנה הזו והזו מחכים לכם אוטובוסים, ותוכלו לעלות עליהם חינם כמובן וכו'. כלומר רמת הזמינות, האנושיות והנגישות היא דבר שיכול להפוך את תודעת השירות.

זכיתי, בשנים 2000 ו-2001 ישבתי מטעם דירקטוריון רשות שדות התעופה בוועדה שנקראה ועדת עינן, שהיתה צריכה לבדוק את פרויקט טרמינל 3 ולומר מתי הוא ייפתח.

מאז אנחנו לא נותנים שמות לפרויקטים עם תאריך.

זה נכון. כולנו יודעים שנתב"ג 2000 נפתח בנובמבר 2004, אבל שני דברים, איך הפרויקט הזה נפתח בסופו של דבר – קודם כל, היה צריך אלוף כמו מנחם עינן כדי שלוועדה יהיה אומץ לומר: אי אפשר לפתוח את הטרמינל בזמן. שתיים, השתמשו הרבה בתוצרת ואז הבינו מה המחיר של שימוש בתוצרת חוץ, ועברו לתוצרת כחול-לבן במערכות שקרסו דקה לפני שהיה אמור להיפתח הפרויקט, ודבר שלישי, היה מנכ"ל רשות שדות התעופה באותה נקודת זמן, שהקים אוהל איפה שהטרמינל היה אמור להיפתח, העביר את המשרדים שלו לשם, והפך את המשרדים שלו למטה מבצעי של פתיחת הטרמינל.

אני לא אומרת שברכת ירושלים תל אביב זו הדוגמה המובהקת להשוות אליה, אבל רמת המחויבות שפרויקטים כאלה דורשים היא יוצאת דופן כדי להיות מסוגלים לעמוד בהם בזמן, כולל הנושא למשל של הזמנת קרונות נוספים. הרי איפה היה כתוב ולמי - הרי אנחנו לא מחפשים אשמים עכשיו, אף אחד לא רוצה לצלוף באף אחד, אבל איפה היה כתוב בגאנט, שצריך להזמין קרונות מ – ממי היה צריך להזמין קרונות ומתי ולמה הם לא הגיעו בזמן בסופו של דבר, כך שיוצא ששכרנו בהפסדנו, ותושבי הצפון משלמים מחיר.

מילה אחרונה - כשמקצרים טווחים בצורה כזו, יש לזה מחיר מאוד-מאוד כבד, ולכן אנחנו צריכים למצוא פתרונות מחוץ לקופסה כדי שהישראלים ירגישו שהם יכולים לעלות על תחבורה ציבורית. תודה.

תודה, חברתי איילת. ברשותכם, חברינו שהגיעו מרחוק, מהצפון.

בוקר טוב. אייל טל, ואני יו"ר הקבוצה החברתית "נפלאות הרכבת". אני גר בקריית אתא, ואני על הקו של מתחנת מוצקין לאזור תל אביב כבר 14 שנה, מדי יום כמעט.

ראשית, אני חייב להודות לך, יושב-ראש הוועדה, על הדיון הזה הבוקר, דיון החירום. אנחנו כנוסעים מתריעים הרבה מאוד זמן על המחדל הזה של הרכת לירושלים. זה לא משהו שנפל מהשמיים; כפי היטבת לתאר – זה מתוכנן הרבה מאוד שנים. עצם העובדה שלא הגיעו קרונות חשמול, כי זו רכבת חשמלית ראשונה בארץ הקודש – עצם העובדה שלא הגיעו קרונות חשמול לארץ בזמן, עצם העובדה שנאלצים לקחת קרונות ניהוג מקווים אחרים, זה רק לבדו משדר מחדל.

אבל אני רוצה לדבר פה, בגלל שתיארתם פה יפה את כל המיילים ואת הפניות שאתם מקבלים מהנוסעים ברכבת – אנחנו הנוסעים ברכבת, והמצוקה של הנוסעים ברכבת היא בלתי ניתנת לתיאור, אבל אני בכל זאת אנסה קצת, כולל העובדה שהרכבות צפופות ברמה של קרונות בקר, ואני מדבר בעיקר בשעות הבקרים. מתאר מציאות עגומה לכך שנוסעים משתלטים על שירותים כדי להיות שם לאורך כל הנסיעה, כי השירותים הפכו למושבי ישיבה ברכבת. דוגמה נחמדה השבוע, של נוסע שעלה בתחנת בנימינה והביא כיסא מהבית כדי להתיישב במעבר כדי לשבת לאורך הנסיעה הארוכה מאוד לתל אביב. זה ממש רק על קצה המזלג – אני לא מדבר על הדוחק ועל העובדה של אנשים במצבי לחץ כאלה – לא נעים. גם צועקים. המציאות לא טובה. זה שיקוף מהצד שלנו כנוסעים.

אבל דיברו פה על הנושא של תקלות שזה בלת"מים, ויש הנושא של התכנון המוקדם. השיקו את קו הרכבת של כרמיאל תל אביב. לדעתי, השקיעו בו כ-300 מיליון שקל.

300 מיליון זה מחלף. רכבת זה כמה מיליארדים.

אז השקיעו הרבה מאוד כסף. אני הלכתי על הטווח של המינימום של העניין. השיקו לוח זמני רכבות חדש, והחליטו שם לבטל את קו הרכבת הישירה מכרמיאל לתל אביב, למה – כי צריך להעביר את קרונות הניהוג של כרמיאל לקו הרכבת המהירה לירושלים, כי לא הביאו את קרונות חשמול הניהוג לירושלים בזמן.

מה שמטריד אותי בעיקר זה המתכננים, אלה שבאמת חשבו בתכנון שזה בסדר שנוסעים בכרמיאל, שהרכבת היתה סיפור הצלחה – עדיין סיפור הצלחה – חצי מיליון נוסעים, כפי המספרים שאני מכיר, שהנוסעים האלה, אחרי שמבטלים להם את הרכבת הישירה, צריכים להחליף שלוש רכבות, לפי הלו"ז שתוכנן, רק כדי להגיע לתל אביב. זה סיוט. שלוש רכבות הלוך, שלוש רכבות חזור. ואת זה עוד תכננו. אחרי שלוח זמני הרכבות הזה פורסם, נפתחה עצומה ברשתות החברתיות, תוך כמה שעות חתמו עליה 15,000 נוסעים, והשר כץ תוך שעות ספורות ביטל את הביטול. פנה לרכבת, לאנשי משרד התחבורה, ואמר: בבקשה, תמצאו לי פתרון חלופי. הפתרון החלופי במסגרת אסטרטגיית השמיכה הקצרה הוא לקחת את קרונות הניהוג ממקומות אחרים. לכן ביטלו בשעות העומס את עיקר הרכבות שמובילות את הנוסעים מאזור הצפון לאזור המרכז.

האלטרנטיבה שהיתה בקרונות האלה, שנקראת קרונות השמורים, בוטלה גם, כי אי אפשר על רכבת שדחוסה לעייפה, שיהיו גם לוקסוס של כמה מקומות בודדים בקרונות השמורים.

ועכשיו לגבי הנושא של פתיחת תחנת רכבת נבון בירושלים. מדברים פה על הנושא של הרצה, שזה תהליך של הרצה, ואין לנו אלא לומר שיש פה תחושה של פריצה לטובת קיטוב תמונה. כשרצו פה לפתוח את התחנה הזו עוד בקדנציה הנוכחית כי לך תדע מי יהיה באיזה תפקיד בקדנציה הבא, והיה פה קיטוב תמונה מאוד מוצלח.

יש לי הצעה מאוד אלטרנטיבית לחברי הוועדה - ההצעה היא לבטל את הרכבת מירושלים, קו רכבת ירושלים נתב"ג. מותר להודות בטעות, עד שיגיעו הקרונות במרס 2019, ולהחזיר את המצב לקדמותו – זה בסדר.

תודה. בבקשה.

השבוע הייתי בקרית חיים. סוגרים שם את סניף הבנק האחרון ומעבירים את כל הפעילות לקריית מוצקין. אין יותר סניפי בנק בקריית חיים. מה בין קריית חיים לקריית מוצקין? אין שם אפילו לא קו אוטובוס. זה בדיוק מתכתב. זה בדיוק זה.

יש לנו דיון מהיר. את צודקת. בבקשה.

שמי אורי בצ'קו. אני גר בחיפה, ואני בא להביא לכם את כל העם. כל העם זועק אליכם מהרכבות. גבירותיי ורבותיי, צפוף ברמה – אפילו לא של הודו. אני לא יכול אפילו לתאר את זה.

אני שמח על הנוכחות של חברי כנסת. אציין כמה שלא צריכים ממש להיות פה; צריכים להרים טלפון – יש יצחק וקנין – כיהן כמזכ"ל המועצה האזורית מעלה יוסף, ממעלות, ג'מאל זחאלקה מכפר קרא, יש שולי מועלם שלא פה אבל נולדה בחיפה, חמד עמאר משפרעם ולאה פדידה מיקנעם. הם רק צריכים להרים לטפון לחברים שלהם – לא צריכים לשבת פה בוועדה בכלל.

אני בא לומר לכם בירושלים מה קורה בצפון. זה זוועת עולם. אין דבר יותר שוויוני מרכבת ישראל – ערבים ויהודים ונכים מסתופפים ברכבת ישראל – לא מצטופפים. הם דרים - לא בכפיפה אחת – אחד על המרפקים של השני. גברתי המנכ"לית, נכים לא יכולים לעלות לרכבת. אתם פתחתם קו לירושלים, וביטלתם את הנכים. ביטלתם. אין להם מקום ברכבת. אין להם פתרון. חבר הכנסת דב חנין, אני בטוח שזה קו חשוב, אבל לא עכשיו. אין אלטרנטיבה לאנשים בצפון. קו נתניה הוא פקק אחד גדול. מי שרוצה להגיע לתל אביב ב-08:00, 09:00 בבוקר – חייב את הרכבת. לא יכול להגיע בשום אלטרנטיבה אחרת.

יש גם אוטובוס.

את יודעת מה תכיפות האוטובוסים? עלית פעם על האוטובוס הזה, גברתי? חיפה. תבטלי קו אחד, ותראי מה קורה באוטובוס. לוקח לעלות 30 איש, רבע שעה על האוטובוס אחד-אחד – יוצאים מעט מאוד אוטובוסים. זה לא הקווים של ירושלים. זה לא חניון מהיר וסע שיש. אין אלטרנטיבה.

40,000 איש יוממים את חיפה תל אביב. 20,000 איש בשעות העומס. זה אומר 3,000 ומשהו אנשים לשעה. אני ישבתי בפוסט שלוש שעות בשבת. נכנסתי ללשכה מרכזית לסטטיסטיקה. פתחתי טבלאות אקסל, וראיתי - זה היה צפוי. לא יכול להיות שמנכ"ל הרכבת פה מהאו"ם, לא יכול להיות שלא אמרו להם שיהיה 200% צפיפות בקו, ואתם משחקים בחיי אשדים. אתם אומרים: 200% צפיפות זה סביר. אפשר לטפל באירוע ביטחוני או בטיחותי ב-200% צפיפות? מישהו יכול להגיע לטפל במישהו?

אנחנו לא חושבים ש-200% צפיפות זה בסדר.

אני רוצה לדעת, מה היה בישיבה הזו. מנכ"ל הרכבת שתק? סמנכ"ל חטיבת הנוסעים שתק? ליאור אלי, סמנכ"ל בטיחות וביטחון שמתמחה, תואר ראשון ברפואה דחופה, שתק? כשאת והשר אמרתם: אנחנו נפתח את הקו – 20 רכבות ביטלתם מנתניה, והפכתם קטסטרופה. מינוס 800 מושבים כל בוקר. בלתי נסבל. אנשים לא יכולים לחיות כך.

יש הפגנה בחיפה בתחנת חוף הכרמל ביום חמישי ב-18:30. יש קמפיין מימון המונים של גיב בק – מחזירים את הרכבות לצפון. אנחנו לא מחכים לכם. אנחנו נילחם עד בג"ץ, עד שתיתנו פתרונות, כי זה בלתי נסבל.

תודה לכם. הבאתם את הקול של הצפון בצורה מאוד ברורה ועניינית. תודה.

אילן בן-סעדון, סגן ראש עיריית מודיעין מכבים רעות. קודם כל, אני רוצה להודות לך. אני יודע שאתה עושה עבודה יוצת מן הכלל, והנושא הזה של תחבורה ציבורית זו אינה לך פעם ראשונה שאתה כאן בוועדה ויישר כוח. לאחר מכן חברי. בבקשה.

איתן, קודם כל, אני מודה לך על ההזמנה, ומודה לך כל פעם שאתה לוקח את הנושא של תחבורה, ושם אותו על השולחן. זה לא מובן מאליו. אני כאן מדבר כנציגם של כ-100,000 תושבי מודיעין מכבים רעות. נכון, משרד התחבורה חושב שאנחנו נתקענו עם 20,000 תושבים, אבל אנחנו כבר 100,000 תושבים.

אל תייחס לנו בורות.

אני רוצה לומר ליעל – גם אני חשבתי שהעיר מודיעין, דווקא בגלל הקרבה של ראש העיר עם השר, ששניהם מאותה מפלגה, נזכה בעיר מודיעין לעדיפות מסוימת. משך שמונה חודשים אנחנו צועקים חמאס, שתבואו, משרד התחבורה, שתתחילו להתייחס אלינו. התחלנו את ההשבתות לפני שמונה חודשים. זה התחיל בסופי שבוע. זה פרויקט לאומי. אנחנו רוצים להיות חלק מהפרויקט המדהים הזה של נסיעה לירושלים. זה התחיל בהשבתות של סופי שבוע, המשיך גם בערבים, המשיך בהשבתה של שבועיים, ממש לסגור את הרכבת – בא שבוע, עוד שבוע אחר כך, ואיתן, אם אספר לך משהו, לא תאמין – אנחנו עכשיו נחשפים לעוד משהו, שמתעללים בתושבי מודיעין מכבים רעות – סגרו קרונות בפני תושבי מודיעין מכבים רעות. לאותם מלכים וקיסרים שצריכים להגיע לירושלים. כאילו תושבי מודיעין משלמים כרטיס אחר בשווי אחר. אנחנו משלמים כרטיס אחר, כמו כל תושבי מדינת ישראל.

מה פירוש, סוגרים?

כשתבוא לרציף, אתה רוצה להיכנס – ציין את זה הנציג מהצפון - אומרים: יושבים צפוף. הלוואי שזה היה צפוף – יושבים אחד על השני באמת, ויש קרונות סגורים לאזרחי ירושלים שרוצים לעלות לירושלים. אני מכנה אותם המלכים והקיסרים. כאילו תושבי מודיעין פחות טובים. אתה לא מאמין עד שאתה לא רואה את זה.

הקרון סגור?

סגור. אתם לא מאמינים עד שאתם לא רואים את זה. הבטיחו לנו שיפתחו. ניהלתי שיחות גם עם נציגי הרכבת, גם עם נצידי משרד התחבורה. לא רוצה לומר מה זה מזכיר. קרן, אני מבקש ממך – הדעת לא תופשת את זה. גם היום, הבטיחו לנו שיפתחו וייתנו לתושבי מודיעין לעלות.

צריך לבטל את השמור.

אני מבקש שזה יהיה היום, ולא מחר.

קרן, יש כזה מושג קרון שמור?

אנחנו שינינו את הציוד הנייד והוספנו למודיעין, אבל שמרנו מקומות גם לנוסעים מירושלים.

על חשבון מי? על חשבון הפריפריה? עוד משהו, קרן – גם בנושא של מוניות שירות, שהיינו בסבב הראשון, במכרז הובטח לנו, דווקא העיר מודיעין, שכל הזמן היא הצמיחה - היינו אמורים להיות בסיבוב הראשון. משום מה הוצאתם אותנו באיזו החלטה, שמתם אותנו בסבב השני שיהיו מכרזים.

הסבב הראשון זה רק תל אביב.

למה? מה עשינו?

כי יש גם שיקולים מקצועיים. זה יפגע בשירות אם לא יהיה בכלל.

אנחנו מקום ראשון בגיוסים לצה"ל. החיילים שלנו רוצים לבוא הביתה. אתם סוגרים לנו ביום ששי. די, התעללתם בנו.

תושבי מודיעין אומרים די. איתן, עם מה אני בא מפה לתושבי מודיעין? או אתם מתחילים להתייחס לתושבי מודיעין כמו שצריך, או נגיד: תודה רבה, ויתרנו, נחזור לרכבים, נבטל את הרכבת, נבטל את התחבורה הציבורית. התעללתם בנו מספיק. תושבי מודיעין צועקים די. אתה היית במודיעין. ראית את הדברים במו עיניך. מספיק, באמת. אנחנו לא יכולים לספוג. קרן, אני יודע שאת מקצועית, את יודעת שאני תמיד מפרגן לך, אבל תנו קצת רווחה. העיר מודיעין משלמת יותר מדי לטובת הרכבת והפרויקט הלאומי הזה. איתן, תודה על זכות הדיבור.

משפט אחרון, עניין של סגירת הקרונות – קרן, זה בידיים שלך. תני טלפון למנכ"ל הרכבת – תכפי עליו לפתוח לנו.

מוכרחים להיות שמורים.

אאפשר לך. חברים, סאלח סעד, חבר הכנסת. ב-09:05 אני רוצה להתחיל לשמוע את נציגי הממשלה. בבקשה.

בוקר טוב. תודה על כינוס החירום ב-08:00 בבוקר. זה לא מובן מאליו. איתן, תודה רבה על כל מה שאתה עושה. אילן, אני רוצה לברך אותך על הדברים שהוצאת מדם לבך כסגן ראש העיר במודיעין. הוא זועק את זעקתם של תושבי מודיעין. אני רוצה לומר לך שמסתבר שבמדינה הזו לא רק הדרוזים הם סוג ב', גם תושבי מודיעין הם מתחילים להיות סוג ב'.

הם לא מעניינים. מפריעים לראש הממשלה לעוף על עצמו.

המנכ"לית, קחו את זה בחשבון. תושבי מודיעין צריכים להיות כתושבי ירושלים וכמו כל תושב אחר.

אני חוזר לפריפריה הצפונית. אני גר בבית ג'אן. אני שמים רבות מרגיש את זעקתם של תושבי הצפון. סוף-סוף הגיעה הרכבת לכרמיאל, הכול בסדר. נהנינו, גזרנו סרט, תמונת פוטו יפה לקראת הבחירות. נראה שהכול בסדר. השר הגיע לשם, ראש הממשלה הגיע לשם. מאות-אלפי תושבים עולים ברכבת הזו. זו רכבת שקיצרה את הדרך בין הפריפריה למרכז הארץ. עכשיו אתם באים לבטל קרונות שם? אתם רציניים? מה קרה לכם? עשרות חיילים מתקשרים אליי, אומרים: עולים לרכבת, ואנשים אחרי שחוזרים, של שבוע ימים עמוס בצבא, כמו שאנחנו יודעים, והם עולים על הרכבת עומדים מתל אביב לכרמיאל – אתם מבינים מה המשמעות? ובמקום להוסיף קרונות אתם מבטלים קרונות? זו התשובה שלנו לחיילים ולאזרחים בפריפריה? כך אנחנו מתנהגים?

או התושבים בצפון לא מעניינים. רק אתמול ראש הממשלה אמר לתושבת קריית שמונה: את לא מעניינת. באמת הוא מתכוון לזה. אני אומר לכם - זעקתם של תושבי הצפון הגיעה עד נפש. מספיק. אנחנו אומרים: די לזלזל בפריפריה. הפריפריה הצפונית והדרומית הם חלק בלתי-נפרד מארץ ישראל. מספיק שהמדינה הזו היא מחדרה עד גדרה. רכבת נמצאת בצפון, צריך להוסיף קרונות – לא לבטל ולא לצמצם. המנכ"לית, בטח יש לך מכתבים על שולחנך. גם השר – דיברתי אתו אישית על כביש 85, ולא מרחיבים אותו – אתם עכשיו גם מקטינים את הרכבות? באמת.

תודה. מירב מורן, בבקשה. יצאה. איריס האן, בבקשה.

בוקר טוב. אני רוצה קודם כל להודות על הדיון בלוח זמנים קצר ועל ההקשבה והמענה לזעקה שעולה כאן ולהשתתפות הרחבה של חברי הכנסת. אני מנכ"לית החברה להגנת הטבע מזה כשנתיים, גרה בחיפה ועובדת בתל-אביב. כשנכנסתי לתפקיד – אחד הדברים הראשונים שעשיתי – ויתרתי על הרכב, שהיה חלק מהתנאים הנלווים לתפקיד. אני נוסעת בתחבורה ציבורית. אני מאמינה בדוגמה אישית. אני חושבת, שאלו אותי באיזה פאנל, מה צריך לעשות כדי שהתחבורה הציבורית בישראל תשתפר. הצעתי שיומיים הממשלה תיסע בתחבורה ציבורית – לא בשביל הפוזה; באמת, להשתמש בתחבורה ציבורית – ואז כולם יבינו מה צריך לעשות.

ככה זה כשאני יוצא מראש העין באוטובוס, ולוקח לי שלוש שעות להגיע לכאן באוטובוס.

אם שרי הממשלה לא יצליחו להגיע לכאן, זה יהיה יותר טוב – לא יזיקו.

אמנם הדיון כאן עוסק ברכבת, אבל אני רוצה להתייחס ממש בקצרה לנושא של התחבורה הציבורית בכלל, בראייה מערכתית, ולהזכיר לא רק את המקום האישי שלי כתושבת חיפה אלא את הראייה הכוללת.

אנחנו מקיימים דיון על התחבורה הציבורית בנפרד.

זה מאוד קצר. הדברים הם חלק מראייה כוללת, לטעמי. ישראל עומדת להיות הצפופה במדינות המערב. כבר היום מצפון לבאר שבע אנחנו הצפופים ביותר מכל מדינות המערב. שיעור גידול האוכלוסייה בישראל גבוה מכל מדינה מערבית אחרת. אם לא תהיה פה תחבורה ציבורית, לא נוכל לחיות פה. לא תהיה איכות חיים, האוויר יהיה מזוהם, אי-אפשר יהיה לזוז במדינה, ולא יהיו שטחים פתוחים.

הדרך היחידה להתמודד עם הצפיפות ההולכת וגוברת היא בנייה רוויה ושימוש בתחבורה ציבורית יעילה, והיום לצערנו אנחנו רחוקים מהמקום הזה מרחק שנות אור. עדיין היום, עם כל התלונות על הפקקים, מדלת לדלת – שזו הדרך לבדוק את היעילות של התחבורה הציבורית - כמעט מכל מקום ובכל שעה נוח מהר ומהר יותר להגיע עם הפרייבט, ולא פלא שאנשים לא מוותרים על הרכב הפרטי, וממשיכים לנסוע בו, למרות כל מה שנעשה, וזה משהו שיש לשנות אותו, ובאופן מיידי. מי שנוסע בתחבורה ציבורית, זה מי שלא יכול, מי שידו לא משגת – חיילים וכו', ומעט כנראה שעדיין זה חשוב להם ומאמינים בזה אידיאולוגית.

התייחס לזה חבר הכנסת דב חנין – הפתרונות הם חלקם מאוד פשוטים.

קיימנו כאן חמישה דיונים מעמיקים ביותר.

אבל הם לא קורים. נת"צים, התחנה המרכזית שהוזכרה – לא רק זו של תל אביב; זו של ירושלים. להגיע לשירותים בתחנה הציבורית המרכזית בירושלים צריך מעלית.

אפילו אני לא מצפה מהם שתוך חודשיים יסיימו לרשת את מה שהחלטנו פה.

דברים קטנים – מידע בתחנות, תדירות של אוטובוסים, וכל זה לפני שדיברנו, ואני רוצה להזכיר את העניין של ביטול הרכבות מחיפה - רכבות שאני נוסעת בהן יום-יום. הזכרתם קודם שנס שהרכבת מגיעה. נס שאנשים יוצאים ממנה בחיים. הצפיפות שנסענו ביום ראשון האחרון, ספרתי במעבר בכניסה, שפלא שאפשר להיכנס, על 2.5 מטר מרובע 15 אנשים. לא יכולתי להתכופף להגיע לתיק להוציא ממנו משהו. צפיפות בלתי נסבלת. הקרונות של הדלתות נפתחים. אנשים כמו טפטים אחד על השני, חיילים ואנשים לא יכולים להיכנס. נס שאנשים עוד לא נמחצו.

תודה. גיל יעקב, 15 דקות, ותודה על כל העבודה שאתם עושים.

תודה על העבודה שאתם עושים. בזמן שאנחנו יושבים פה בדיון שהוא יחסית נינוח לעומת מה שקורה בשטח, אני ממשיך לקבל כמו כל בוקר בתקופה האחרונה, תמונות, סרטונים של אנשים נמחצים אחד על השני, לא מצליחים לעלות על הרכבת. קיבלתי לאחרונה גם תמונות של אנשים שנפצעים בקו החוף כי אנשים רצים לרכבת כדי לנסות להיכנס אליה, להידחס, ורומסים אנשים אחרים. מי שקצת חלש יותר, נופל. זה מצב לא בטיחותי שמסכן אנשים.

אני חושב שאנחנו קצת נינוחים מדי ביחס למה שקורה פה. יש פה מחדל עמוק שיש לבדוק אותו ולעשות עליו אפילו ועדת חקירה או מעבר לזה.

צודק.

לא יכול להיות שמערכת שלמה של אנשי מקצוע מתריעה מזה זמן שהרכבת לא מוכנה להפעלה. הרכבת לא היתה מוכנה להפעלה.

למרות הדחייה.

ובלחץ של שר, כדי לקבל תמונה ולעמוד באיזושהי הבטחה, שאפשר – לא נורא, היה סופג את הביקורת על דחיית הפתיחה – אין שום סיבה שהציבור יספוג את המחדלים. זה מצב בלתי סביר.

אני מאוד מעריך את המקצועיות של האנשים במערכת. לא יכול להיות שהאירוע הזה יעבור לסדר-היום.

אתם לא מבינים דינמיקה של פרויקטים.

אני מבקש לסיים. אני בטוח שתשיבי, ואני בטוח שתמצאי תשובות מקצועיות, אבל יש להבין שזו לא איזו תקלה. יש פה מחדל שגררו אותו לאורך זמן. זה מתחיל מזה שלא נערכו למסילה רביעית משך שנים, ועדיין אין אופק לביצוע של הדבר הזה. זה ממשיך בזה שלא נערכו לרכישת הקרונות, והאוצר ממשיך להתווכח – כן אשלם, לא אשלם. גם לאוצר יש חלק במחדל הזה. אתם יכולים להמשיך לשבת בשקט בכיסא, אבל גם לכם יש חלק בסיפור הזה. לא מאפשרים לקנות קרונות יד שנייה, שזה משהו מקובל בעולם.

אין קרונות יד שניה. חיפשנו. למה אתה אומר סתם דברים?

אני לא אומר שאני צודק בכול. זה לא משנה את העובדה שאתם צריכים לקחת אחריות על זה שהמצב בשטח הוא קטסטרופה. כמו שהיתה היערכות בהשבתת הרכבת עם אוטובוסים, עם תגבורים, למה לא לעשות את זה עכשיו? למה לתת לאנשים להימחץ?

תודה. העניין ברור. אתה אומר אותם דברים במילים אחרות.

נציגי הרכבת, בבקשה. אחר כך נציגי האוצר, יש כיבוי אש שאשמח להתייחסותם, וגברתי תסכם כמובן את כל הדברים.

בוקר טוב. שמי דן לנדאו, מנהל הרגולציה ברכבת ישראל. כדי לענות על כל השאלות שנשאלנו- -

איתן, עם כל הכבוד – האיש המשווק לכנסת – נחמד, אבל יש אנשי תפעול, סמנכ"לים, סמנכ"ל לקוחות. אני חושב שלא ראוי שהם שולחים לנו את היחצ"ן של הרכבת, בלי לפגוע. הוא לא איש המקצוע; תפקידו לשווק את רכבת ישראל לכנסת ישראל. עם כל הכבוד, צריך שאנשי הביצוע יהיו פה. אה, הוא בשבעה? אז אל"ף, תנחומיי למנכ"ל – לא ידעתי, אבל עדיין יש לו סמנכ"לים. לא לענייני שיווק; סמנכ"ל לענייני תפעול, לקוחות. סמנכ"ל רגולציה זה הלוביסט של הרכבת. בעיניי זה לא ראוי.

חברים יקרים, דן חבר שלי, לגילוי הנאות. לא ליד, לא כאילו. ואני חושב, שזה לא ראוי. אני אומר את זה כאן בצורה הכי ברורה. פתחתי עם זה. היום יש גם, כפי שאמרה גם חברת הכנסת יעל גרמן, אחר הצהריים יש גם הצעות דחופות לסדר בנושא, והן כנראה תובאנה לכאן, ואז נקיים את הדיון הרחב די מהר. זה יהיה בשבועיים – יהיה לכם זמן להתכונן, להביא, לענות, להתארגן – כל מה שאתם צריכים. מצאתי לנכון לזמן את הדיון כי הדחיפות, הלחץ שהציבור מרגיש – אין פה משחק.

עם כל הכבוד לדן, שבישיבות הבאות יגיעו לכאן האנשים האופרטיביים.

חבר הכנסת פולקמן, דרשנו כבר לישיבה הזו.

אני מעדיף לא להביא לכאן את השיח שהיה עם אנשים שאני מאוד מעריך. בבקשה, דן.

נוסף אליי הגיע גם אחד מאנשי המקצוע התפעוליים מהשטח, שיוכל גם להתייחס לפרטי-הפרטים של המקרה שאירע לפני יומיים.

חייבים לתת רקע כדי להבין שמה שקורה עכשיו לא קורה בחלל ריק. רכבת ישראל, ומדינת ישראל, שמנחה את הרכבת, אף אחד לא לוקח את הדברים האלה בקלות, אף אחד לא מזלזל. אני חושב שהצ'רטר של רכבת ישראל והמשימה הציבורית שהיא מבצעת היא קודם כל לממש את מדיניות התחבורה הציבורית של מדינת ישראל. זה מאוד מאתגר. יש גם הרבה מאוד קשיים – אף אחד לא מתכחש להם.

אבל חבר הכנסת חנין גם בדיון הזה וגם הקודם הזכיר את השמיכה הקצרה, וזה הבסיס לכל דיון. יש שמיכה קצרה מאוד בזמן מסילה, כי הרשת כל כך עמוסה. זו רשת קטנה, שמשך הרבה שנים לא פותחה, ובעשור האחרון מתפתחת ומתרחבת בקצב מאוד מהיר. יש מחסור כרוני במקומות ישיבה או במה שאנו קוראים לו ציוד נייד – זה הרכבות, זה הקרונות, זה הציוד הנייד, שנע על המסילה. המחסור הכרוני בשני הדברים האלה יוצר מצב שבו יש לנו היצע מוגבל, ומצד שני, הביקוש עולה מעל המצופה, מעל התחזיות. זו בשורה טובה דווקא, כי המדינה הפחיתה מחירים. המדינה עשתה רפורמה- - -

דן, זה נשמע כמו נאום במדור פרסומי. אני מכיר את זה, היו דוחות מבקר מדינה שהתייחסו לעניין, ששם היתה התחייבות שב-2016 הרכבת מסיימת ועולה. אני משתדל לא להיות יותר מדי, אז אנא, אל תעלו לי את הסעיף.

אני רוצה מכם תשובות לדברים שקורים עכשיו. המציאות היא שלא זה ולא. אנחנו רוצים לדעת מחר בבוקר, מה האנשים האלה אומרים ביום חמישי בהפגנה בצפון, ב-18:30. אני צריך תשובות. דן, תן לנו קצה חוט. לא סיפור מבוא למצב.

במצב שהשמיכה קצרה צריך להפעיל את מה שנשמע לכם כמו סיסמה אבל זו המציאות – צדק חלוקתי. במצב כזה, כשנכנס קו חדש, כשיש ביקושים חדשים, צריך להחליט איך אנחנו מנהלים את הביקושים החדשים הללו, וכפי שהממשלה עושה לפעמים קיצוץ רוחבי כדי לממן איזושהי פעילות בעלת סדר עדיפויות אסטרטגי או לאומי מיוחד, זה גם מה שצריכים לעשות בדרג המדיני, שמנחה אותנו ואנו מבצעים, וגם אנחנו כדרג התפעולי שמציע לו אלטרנטיבות, מציג לו חלופות, מציג לו משמעויות.

האם אתם מציגים את האלטרנטיבה שהועלתה כאן לדחות את הקו לירושלים?

לא. מבחינתנו זו לא חלופה. אנחנו מאמינים והיינו עושים אותו דבר.

אתם אומרים כאילו זו גזירה משמיים, שחייבים עכשיו להפעיל את הקו. זו לא גזירה משמיים. אולי המחיר הוא כבר מדי.

כמובן, לפני שמרדדים שירות ופוגעים באנשים במקום אחד במידה מסוימת, חייבים לבחון חלופות, וכך גם נעשה. הרכבת, מתפקידה להציג חלופות ולהציג משמעויות, והמדינה מתפקידה כמי שמנהלת את הצדק החלוקתי, להחליט היכן יבוצע הקיצוץ הרוחבי כדי שקו חדש יעלה.

איזה צדק חלוקתי זה להעמיס על הצפון את הצפיפות? זה אי צדק.

חייבים לומר שב-13 הימים הראשונים של הפעלת הקו כבר נסעו בו 85,000 איש, כלומר כבר בשלב שהוא זמני, הרצה, חלקי נוסעים ברכבת רק עד 400 אנשים תחת כל מיני מגבלות – כבר בשלב הזה הורידו 85,000.

זה לא צדק חלוקתי. זה רק מראה כמה הביקוש וכמה המצב קשה.

נכון.

זה כמו חגי תשרי. היו לנו פה דיונים על הכשלים בחגי תשרי של האוכל. החגים פרצו ללוח. תשרי הפתיע. מה, אתה מציג לי את הבעיות שהצגנו? הרי זה הדיון. הבאנו לכאן את הדיון על הכשלים. אתה מספר לי את הכשלים, ורוצה שאלחם עליך. הטענה הבסיסית מורכבת מכך שלא היה עניין פה. אנחנו חברי כנסת, אומר במירכאות – לא חכמים, לא כמו אנשי המקצוע שתמיד יודעים ותמיד יש להם התשובות, ותמיד יודעים הכול, ואנחנו כאסקופה נדרסת, שבאים ואומרים לכם מה הולך להיות, ואתם אומרים לנו: תירגעו, הכול יהיה בסדר. אני לא מוכן להירגע יותר. לא מוכן לקבל את זה.

במודע עשו צדק חלוקתי על חשבון הפריפריה. זה מה שנאמר לנו פה.

לגמרי.

כיוון שהזמן קצר, יש פה שני דיונים נפרדים: אחד, הדיון של מדיניות העבר.

מדיניות ההווה. הממשלה ממשיכה לצפצף על התחבורה הציבורית, היום, עכשיו. היא לא מעניינת אותה.

החליטו לפתוח קו – יש החלטה, המנכ"לית תתייחס לזה – יש סיבות פוליטיות ויש סיבות מקצועיות, ואז עשו את החלוקה הזו שפגעה בצפון. זו החלטה. רצו שהקו ייצא לדרך. גם תושבי ירושלים מחכים לקו הזה.

אבל יש להם אלטרנטיבה – יש להם קו 100. לצפון אין.

גם פה חיכו לקו הזה שנים, וקיבלו החלטה, אבל אז, איתן, בעיניי, חלק מהדיון צריך להיות - לגבי ההחלטה, אפשר לבקר אותה, אבל לפחות אשמח שיהיה דיון שאומר: עכשיו שהחלטתם, מה אנחנו עושים הלאה, כי המצב אותי לא מעניין. אני מבין את החלטות העבר – למה הוחלט לקצץ, ולמה החבר'ה כאן מחיפה משלמים את המחיר. יכול להיות שברמה מסוימת יש לזה הצדקה או אין ברירה, אבל מה הלאה – המציאות של הדוחק הבלתי אפשרית, המציאות של הפגיעה ברכבת לכרמיאל. אני אשמח שלפחות פה ייצאו עם בשורות – מה הלו"ז קדימה, מתי יגיעו קרונות – זה מה שמעניין אותי. זה שיש פה קו של לתקוף, זו סיסמה. גם ירושלים צריכה קו רכבת כמו חיפה. לכן זו סיסמה של אופוזיציה. אין לי בעיה עם זה. לא לגיטימי בעיניי. אני רוצה פתרון לתושבי חיפה ולירושלים. הדברים של יעל גרמן - זו סיסמה של האופוזיציה. אני רוצה לדעת מה הלאה. גם לירושלים וגם חיפה חשובים לנו. לא דופקים בכוונה את הפריפריה. יש פה פגיעה בעולם, שצריך לטפל בה. גרמן, זכותך להיות אופוזיציה ואני יכול לומר לך שלא.

המציאות היא שלקחו ודפקו את הפריפריה, במודע.

זו זכותך.

שמעתי על מה שאתה אומר. אני אפילו מסכים עם חלק ממנו. גם אתה מייצג צד, כמו שהיא מייצגת. אין בעיה. אני לא חולק עליכם. נחזור לדן, ואל תפריעו לו, אין לנו זמן יתר על המידה.

לפני שאתייחס לרכש של הקרונות ולאספקה השוטפת שלהם – הם מגיעים כל חודש לנמל אשדוד, מפרקים ונכנסים לשירות תוך זמן קצר, מישהו שלח לי – אני רוצה לומר משהו על תחזיות ביקושים. הדיון בדרך כלל נשען על תחזיות ביקושים מסוימות שמתבררות לאחר מעשה כשמריות מדי, מסיבות שונות, טובות. מישהו שלח לי, יש מחוץ לכנסייה באיזה חור בארצות הברית שלט גדול – העובדה שבדרך לגיהנום יש היי וווי, ובדרך לגן עדן יש רק מדרגות אומרת משהו.

הזמנת הקרונות שנמצאת כעת בעיצומה מדברת על 141 קרונות לרכבות הקיימות מול מחסור של כ-140 קרונות. האספקה התחילה כבר לפני שנה וחצי.

בוטח שהפעם אתם יודעים את הצפי?

אתם מתאימים את הרציפים לקרונות?

צריך עוד קרונות.

האספקה של הקרונות מאותו סוג שאתם מכירים – שמסוגלים לשמש גם רכבות דיזל קיימות וגם את הרכבות החשמליות שאנחנו רואים בירושלים. זה הפתרון. נכון שהוא הדרגתי – הוא לא מגיע בבת אחת מיליון קרונות; הקרונות נכנסים לשירות – כל חודש עוד 6, 8 קרונות. הקרונות האלה הולכים להארכה של הרכבות כדי שיוכלו לשאת יותר אנשים וגם כדי להחזיר למקומות שמהם נאלצנו לקחת קרונות עבור קו ירושלים. לכן המצוקה שאנחנו רואים עכשיו היא הולכת ומקלה. זה קשה, אנחנו ממש לא מזלזלים. אנחנו מבינים, ובכל יום עושים הערכת מצב כדי לראות איפה אפשר לעשות פיין טיונינג. גם לגבי מודיעין – נכון, בהתחלה קיבלנו הוראה להשאיר חלק מסוים מהרכבת פנוי עבור הנוסעים מירושלים. עשינו פיין טיונינג- - -

זה נראה לך סביר?

אחת הבעיות הכי גדולות זה חוסר ודאות. כשאתה אומר לאדם: זה המצב, אלה כללי המשחק לחודש, לחודשיים, לשלושה חודשים הקרובים – אנחנו יכולים להתמודד עם זה. זה שחושבים שלא נשים לב - אתה מייצר עניין – עוד שלושה חודשים אף אחד לא יזכור שזה היה, והכול יעבוד כמו שצריך. אני מכיר את זה. נתייחס לזה.

משפט אחרון לגבי הקרונות. אנחנו נמצאים בתקופת ביניים שבסופה חלק מאוד גדול של רשת המסילות אמור להיות חשמלי כולו. הקו החשמלי לירושלים הוא הבשורה לשאר רשת המסילות ורכבות הנוסעים. בשלב החשמלי ייסעו פה רק רכבות חשמליות. לכן הרכש של עכשיו הוא בהחלט רכש מעכשיו לעכשיו. אנחנו ביחד עם הממשלה בשנתיים האחרונות רואים שגם האוצר – חבר הכנסת חנין וכמובן משרד התחבורה, פתחו לנו – לא רוצה לומר קו אשראי פתוח, כי זה יהיה מוגזם- - -

העניין ברור. תכף יתייחסו. תודה.

אני מבקשת לדעת, האם אתם מנסים לעשות הערכה מחודשת, והאם העליתם את הרעיון הלא גאוני הזה לבטל – עד שתעבור המצוקה הנוראה הזו - קרונות שמורים?

אין. ביטלו אותם.

לא, את כל הקרונות השמורים לבטל, כדי שיהיה לך עוד קרונות שתוכל להסיט לצפון.

תודה.

תעשו הערכה מחדש.

מתי נראה לכם שאתם מחזירים את הקרונות שביטלתם?

לכרמיאל לא ביטלו שום דבר. זו היתה הנחיה של השר, לא לפגוע בשירות לכרמיאל. למשל, זו דוגמה יפה לכך – מצטער, אני קורא לזה צדק חלוקתי, אז הדרג המדיני אמר לנו: אני שוקל שיקול כלל לאומי, ולכן אני מבקש או מורה לכם- - -

תודה. עדי חכמון, בבקשה.

האמת היא שאין לי הרבה מה להוסיף.

אני רוצה לדעת, האם האוצר מהווה מחסום, בעיה, תקלה, משהו.

אני חושבת שתפקידו של האוצר זה לדאוג לקופה הציבורית.

הוא מתמקח על כל הצעת רכש של קרונות וקטרים, עדיין.

לא. יש הצעות רכש שנעשו בפטור ממכרז. נראה לי שכולכם שמחים שאנחנו דואגים לקופה הציבורית, וכשיש רכש, אנחנו בוחנים שזה באמת הרכש המיטבי בהיבט הכספי.

כלומר הבעיה היא לא תקציבית.

נכון לעכשיו, כפי שאמר דן מהרכבת, יש בקנה כ-140 קרונות שאמורים להגיע, כולל קרונות ניהוג. הם מטפטפים. במרס יגיעו גם קרונות ניהוג, ולאט-לאט יהיה שיפור. מעבר לזה, אנחנו יושבים עם רכבת ישראל ועם משרד התחבורה כדי להבין האם מעבר לאותם 140 קרונות יש צרכים נוספים.

יש.

יש להבין מהם, יש להבין באיזו דרך מזמינים אותם.

עדיף שיהיו עשרה קרונות במחסנים פה מאשר שאנשים יהיו צפופים כמו במחסן.

כמה זמן לוקח ההליך של אישור יציאה לרכש של קרונות, והאם אפשר לקצרו?

ראשית, האישור של רכש משתנה בין סוגי הרכש – האם זה נעשה בפטור ממכרז, במכרז. יש כל מיני זמנים. תמיד אפשר לקצר, ונעבוד על זה שזה יהיה קצר יותר. אני חושבת שכולם כאן יודעים את המחויבות של משרד האוצר לתחבורה הציבורית, כולם מבינים את החשיבות של זה.

נשים את הטלפון שלנו על השכמה, שמישהו יתעורר שצריך לעשות את זה...

נציג החשכ"ל. מה הבעיה? זו רכבת שעושה כלים? מה הבעיה שצריך לצאת במכרז? אני מנסה להבין איפה הבעייתיות.

רק חשוב לומר, שיש בעיה בקרונות, אבל הבעיה המרכזית שלנו תהיה בעיית מסילה. לכן גם כשיגיעו הקרונות- -

מה שיפה אצלכם באוצר – אתם כבר מודיעים לנו למה לא. אני חוזר אליך בעניין אחר – עניין הביטוח של השריפות, שעד שלא יהיה, לא כן.

רוב המוחלט של הבקשה ניתנה, הבקשה הראשונה שניתנה, אנחנו מכירים את הנושא הזה. רק אומר שגם אתה וגם חבר הכנסת חנין מכירים את המאמצים המאוד גדולים.

נכון.

אנחנו עשינו בחוק ההסדרים האחרון כדי להכניס את המסילה הרביעית - זה משהו, ויכול להיות שגם שם נצטרך עזרה, כי כשמתחילים לבצע, אנחנו פוגשים הרבה מאוד שחקני וטו.

תודה. בבקשה.

אין פרויקט תחבורה ציבורית שאתם לא מתנגדים לו.

ממש לא.

בבקשה.

אליאס, רכז תחבורה, חשכ"ל. על התהליך עצמו בסוף, כשאנחנו עובדים מול הרכבת כמו יתר זרועות הביצוע, יש תוכניות פיתוח מאושרות, הן רב-שנתיות. תוכנית פיתוח מגדירה כמה קונים.

אני לא בא בשיעור מבוא לחשכ"ל. אני רוצה לדעת פשוט מאוד, להיות בתוך העיגול. למה מתעכב ההליך של המכרז ורכישת הקרונות?

יש תקציב למכרזים האלה, ואין לנו התנגדות להוצאת המכרזים האלה. מעצם הדברים, המכרזים האלה לוקח זמן.

אני רוצה להבין. כשאתה, בעזרת השם, יהיה לך תפקיד בחוץ במערכת.

אם אתה מבין שזה דחוף ויש לך אופציה, למה לא לממש?

אנחנו במצב חירום. יש מלחמה – צריך תחמושת. מה אתם עושים?

יש במסגרת שאנחנו עובדים ברכבת תוכנית פיתוח, שמבוססת על תוכניות עבודה רב-שנתיות. מעבר למה שהיה בתוכנית הפיתוח, אישרנו 141 קרונות תחת הכותרת רכש חירום. ניתן, ניתן במועד, ואושר. מעבר לרכש הזה יש מכרז שאמור להיות מסופק בהיקף של הגדלה של 50% מקיבולת הרכבות, מכרז שמגיע ב-2020 בהיקף של 4 מיליארד שקלים.

מתי המכרז יוצא?

המכרז יצא בינואר 16', קיבלנו הצעות, הקרונות בייצור. באוגוסט 2020 הקרונות מתחילים להגיע – תהליך שבמסגרתו אנחנו קולטים 33,000 תושבים.

זה לא הקרונות שאתם מחכים להם.

קרן, כאן הטעות. הרי מה העניין – כל הזמן יש פיתוח. כשאתה מסיים מסילה, אתה צריך לעלות. אין לך קרונות, אתה שוב מתחיל את המשחק של להוריד קרונות, ואז דן ידבר אתנו על צדק חלוקתי חדש. אני שואל את עצמי- - -

חבל שפורקה הוועדה של צדק חלוקתי.

אמור להיקלט בהיקף של 33,000 מקומות ישיבה, שזה כמעט 40% תוספת למה שיש היום, כמות של מקומות הושבה. תהליך מאושר, מתוקצב.

אתה רגוע?

לא תמיד.

אתה רגוע בעניין הזה?

אגב, אני גר בחיפה ונוסע ברכבת.

אנחנו מאוד מודאגים.

זה לא אישי. בחשכ"ל מלמדים אותם איך לעמוד מול הכול.

חיים תמם, בבקשה. ראש אגף בטיחות.

אנחנו מלווים את הנושא של הרכבת עוד בשלב החפירות. כמובן, בשלב התפעול. עשינו שם ביקורות שוטפות. הסיכום העיקרי זה העשן. עשינו ניסויים אמתיים. מילאנו סולר ובנזין. היו תקלות שגילינו אותן עד ערב הפתיחה. למעשה נתנו את האישור ממש מספר שעות לפני פתיחת הקו. היו ליקויים משמעותיים לפני פתיחת הקו, שתוקנו, ולכן נתנו אישור זמני ל-30 ימים, עד 24 בחודש הזה. ערכנו ביקורת ביום שני האחרון כל הלילה, וגם הלילה אנו עורכים ביקורת בקו שם. גילינו בביקורת ביום שני שהרוב הליקויים טופלו.

ומה עם הגשרים?

יש בעיות מינוריות של פה שילוט פה, שילוט שם.

עזוב אותי סדר וניקיון. האם יש לכם כלים, האם אתם ערוכים, שיש לא תקלה שנתקעים במנהרה לכמה זמן אלא האם יש לכם דרך לחלץ, אם יש חלילה אירוע בתוך?

אין שאלה לגבי בטיחות הקו.

בכל זאת, זה גשרים. אין ספק שמדובר במערכת שטרם נראתה כמותה במדינת ישראל. אין ויכוח על כך.

יש פער אחד משמעותי – אפשרות תנועה של רכבי הכיבוי בתוך המנהרות והגשרים.

אז אפשר לעצור הכול, ולהרחיב מחדש. לא חשבו על זה. או תעברו לקטנועים. סמי הכבאי – תעבירו עם דליים.

היה דיון עם שר האוצר.

נציג כבאות אומר כאן אחרי אחד הפרויקטים הכי משוכללים שיש, שהם עכשיו לא יודעים להיכנס.

הם יודעים להיכנס.

הוא פה, הוא אומר: יש תקלה.

אין תקלה. הוא היה רוצה להיכנס בצורה אחרת, וכרגע הוא נכנס בצורה אחרת.

היה דיון אצל שר התחבורה, ושם סוכם שבמהלך חמש שנים יושלם - חמש שנים. בשלב הביניים- - -

זה דרישה חדשה של הכיבוי.

יש פער שעלינו עליו מזמן. היו התכתבויות וכן הלאה. הפער – אפשרות תנועה של רכבי כיבוי בתוך המנהרות.

אתם יכולים לנוע. נתנו פתרון.

האם אדוני בכל הנוגע להגעה למקום האירוע, רגוע?

זה לא פתרון אופטימלי, מה שקיים היום. יש פתרונות עם רכבים דואליים שצריכים להגיע ויש הרכבים שיכולים לנוע שם.

מתי הם יגיעו? עם הקרונות?

זה לא הפתרון האופטימלי, אבל זה פתרון.

אם חלילה יש אירוע?

ביצענו תרגילים, ואנחנו יודעים להיכנס לתוך המנהרות. אמרתי - הפתרון האופטימלי יהיה אחרי- - -

הבנתי שאין פתרון אופטימלי. אני מנסה להבין, אם חלילה.

יש להם פתרון טוב מאוד.

אל תדברו בשמו. הוא נותן את ההסמכה. לא אתה. אני רוצה לדעת ממנו שנחה דעתו, שאם חלילה יש תקלה, אתם יודעים להתמודד אתה.

עשינו תרגילים.

טוב. תודה. ממש בקצרה. נתתי לך את רשות הדיבור ולא היית פה.

אני מתנצלת. יש לי שאלה. אני מאוד נרגשת מהרצון של כולם פה לטפל בתחבורה ציבורית. אני מירב מורן, כתבת דה-מרקר. אני נוסעת בתחבורה ציבורית אני מניחה שאני אחת הבודדים שהגיעה לכאן בתחבורה ציבורית כל הדרך מהבית לתל אביב. זה לקח לי שעה ו-25 דקות והייתי כאן, אבל אתם תמשיכו לנסוע במכוניות שלכם.

לחלקנו אין איך להגיע בתחבורה ציבורית.

אני לא חושבת שיש מקום בארץ שאי-אפשר להגיע ממנו בתחבורה ציבורית. יש פה מערכת מסובכת שאתם מנסים לפתור. קו רכבת הוא לא דבר פשוט. אם הם יזמינו קרונות מהר-מהר, כמו שאתם מבקשים, ואז הם יעמדו ויעלו אבק כי יש פקק באיילון כי עוד לא עשו מסילה, כי מסילה זה דבר מסובך לעשות אותו, כי אי-אפשר לקחת מהנתיב באיילון כדי לעשות מסילה, תגידו: גזלו כסף מהקופה הציבורית.

אני מפנה את השאלה לקרן ולקובי: אני רוצה להבין, מדוע לא מסמנים לאורך כל הדרך בכבישים הבין עירוניים, באלה שאתם לא צריכים לא עזרה מרשות עירונית, לא תשובה מאף אחד – אתם יכולים לעשות את זה מחר. אני מוכנה לממן לכם את פחי הצבע האלה מכספי, מהמשכורת הקטנה שלי כעיתונאית את פחי הצבע, שיסמן את הכניסה לירושלים ואת הכניסה לתל-אביב. זה יפתור לכם מייד את הבעיה. למה אתם לא עושים את זה? כנ"ל לראש העין.

צודקת.

למען הפרוטוקול, אנחנו מצטרפים לשאלה של נת"צ.

יש לי גם פגישה עם קרן, ויש גם דיון מעקב שאני ביקשתי לעשות אותו בזמן הקרוב. הנושא הראשון זה ההחלטות והסיכומים בנושא הנת"צים. בבקשה, קרן.

אני חושבת שזה בעייתי שאנחנו בסוף מתייחסים, וחברי הכנסת במקומות אחרים. אבל האיש החשוב הוא האזרח.

בדיוק, ובסוף מי שצריך לקבל את ההחלטות - אני נמצא כאן, יו"ר ועדת המשנה לתחבורה ציבורית. יש ועדות נוספות כאן – זו הדינמיקה כאן. זה לא עניין של מה בכך. בבקשה.

הרבה נאמר על הפרויקט הזה. אחד הפרויקטים הכי מורכבים שלנו. המנהרות הכי ארוכות, הגשרים הכי גבוהים, התחנה הכי עמוקה. זה פרויקט שהוא מחושמל לראשונה, הוא טכנולוגי. גם בלי החשמול הוא מורכב מאוד, של 7 מיליארד שקל – יותר מכפול מכל קו אחר. אנחנו מאוד גאים שהפרויקט הזה יצא לדרך. אמרתי לכל הנוגעים בדבר שעכשיו הם יודעים איך זה ללדת בלי אפידורל.

צריך להבין את הדינמיקה של פרויקט תשתית. פרויקט שנדחה בחודשים יכול להידחות בשנים, ואם אנחנו לא יושבים ולוחצים על תאריך ולוחצים על הרכבת, הפרויקט יכול היה לחכות עוד 15 שנה, והיה נדרש לחץ מתמשך, בלתי פוסק, וזה לא עניין של גזירת סרטים ותמונות, כי הלחץ הזה לא הפסיק כבר לפני שנים. הרי אי-אפשר ללחוץ עכשיו למשהו של עוד מעט בתשתית. אם אתה לא לוחץ הרבה לפני, אין לך שום סיכוי. אף אחד לא האמין שהרכבת תיפתח ב-2018, והשר הזה לא סתם נקרא בולדוזר, כי הוא גורם לנו לעשות את הדברים כמעט הבלתי-אפשריים, וכולם התגייסו למהלך הזה, ואני רוצה להודות לרכבת ולמנכ"ל – להשתתף בצערו - הוא בשבעה - וליו"ר ולכל האנשים ברכבת שעבדו לילות כימים כדי שהקו ייצא לפועל. עבדו כל כך קשה כדי שזה ייצא לפועל. נכון, הקו הזה עדיין בהרצה, והוא עוד לא מושלם, אבל הוא יצא לדרך. בעיניי זה אחד הדברים הכי משמעותיים שאני לפחות עשיתי בעשייה הציבורית שלי.

אני התחלתי לעבוד בירושלים ב-2004. הבטיחו לי שעוד שנתיים, עוד שלוש הרכבת. סוף-סוף יש רכבת. זה הישג מדהים לכל הנוגעים בדבר. זה כבר נהיה ספורט לאומי לתקוף אותנו בתקשורת, והפוליטיקאים עושים את תפקידם.

את מתמודדת באיזו מפלגה? כי הפתיח שלך...

עם כל הקשיים שיש לי בתפקיד, הקושי המרכזי הוא לפתוח בבוקר את העיתונים ולראות שעל אף שעשינו דברים מדהימים, הכול נורא. ולא הכול נורא, ואזרחי מדינת ישראל צריכים לדעת זאת. סוף-סוף לחצנו, ויש רכבת, והיינו עושים את זה גם בדיעבד, כי זו הדינמיקה של פרויקטים. אם אתה לא יושב ולוחץ ונותן תאריך, זה פשוט לא קורה. מי שחושב שהיה צריך שהכול יהיה מושלם לפני שהרכבת תצא לדרך, שיידע שכך לא בונים מדינה, כך לא עושים מהפכת תשתיות. לא היינו מנצחים במלחמות ישראל ככה ולא היינו בונים ערים ככה. לא הכול מושלם, אבל הרכבת יצאה לדרך. הקו בהרצה, יש לנו הגבלה במספר הנוסעים, יש לנו תקלות שלאט-לאט ילכו ויפחתו. נשפר את האופן שבו אנחנו מודיעים לאזרחים. נתחיל לשלוח סמ"סים. אנחנו כל הזמן הולכים ומשתפרים. אנחנו מתנצלים בפני אלה שנתקעו ברכבות – זה מאוד מטריד אותנו, ונעשה הכול שזה לא יקרה.

הקו בטיחותי. הוא בהרצה תפעולית, אבל הוא בטיחותי, ועדיין הייתי מעדיפה שכשיש הרצה של קו, וכל הגורמים יודעים שהוא בטיחותי – זו היתה הנחיה בלתי-מתפשרת של השר, לדאוג שהוא יהיה בטיחותי – רק זה היה, ו-ווידאנו שהקו בטיחותי, אז במקום שהרכבת תעשה הרצה ריקה, הרכבת עושה הרצה עם אנשים – עם רישום מראש, והנסיעה היא בחינם. זה לגבי פתיחת הרכבת וגזירת סרטים. זה לא המצב. אנחנו לוחצים על הקו כבר שנים רבות.

זה כאילו חבורה שהגיעה מחו"ל ואתם מדברים אתם ברחל בתך הקטנה. את לא שמה לב לטרמינולוגיה - כאילו מדברים – לוחצים אותם, מבקשים. אולי מכינים להם קפה לפני שהם יוצאים לעבודה.

למה אתה חושב שזה קרה אחרי ששנים זה לא קרה? כי ישבנו ולחצנו ופתרנו חסמים ביחד ולא התפשרנו על שום דבר.

אבל התפשרתם על הקרונות שלא הגיעו. אל תבטלי את זה. אולי תעני על השאלה שלי – למה אתם לא פותרים את זה בדרך הפשוטה?

לגבי הקרונות, התחזיות היו אחרות. תנועת הנוסעים עלתה ב-36% בשלוש שנים. זה חלק מהרפורמה בתעריפים שעשינו, וחלק מהקווים החדשים. מי יותר דואג לפריפריה מאשר הפרויקטים האלה לבית שאן, לכרמיאל, לדרום, שדרות, נתיבות, אופקים חוברו לרשת – איך אפשר לומר שאנחנו דופקים את הפריפריה?

נתתם ולקחתם.

תוכנית נתיבי ישראל היא בעיקר בפריפריה והנגשת הפריפריה למרכז.

לצערי, אין מספיק קרונות. הזמנו בסוף 2017 קרונות. הם מתחילים להגיע ויגיעו, וישפרו את המצב. היינו צריכים להחליט איך תתחלק הפגיעה. לצערי, היינו צריכים להחליט החלטה לא קלה – איך תתחלק הפגיעה.

אפשר לוחות זמנים? זה חודש? שלושה חודשים? חצי שנה?

בניגוד למקומות אחרים, שבהם זה היה לבטל רכבת או לבטל רכבת אחת מתוך שתיים, בחיפה הקטנו את התדירות. לקחנו רכבת שלישית בשעות השיא – בשעות השפל גם ככה לא היתה הרכבת הזו. עכשיו החזרנו שתיים.

החזרתם ארבע מעשרים. את מבינה שזה פלסטר?

בשעות השפל לא היו הרכבות האלה בכל מקרה. בשעות השיא לקחנו רכבת בשעה, ועכשיו החזרנו לשתיים מתוך שלוש שעות השיא.

ומתי זה יחזור למצב הקודם?

לאט-לאט נצליח להחזיר עוד ועוד. מעמידים אוטובוסים גם כשאנחנו סוגרים קווים.

מעמידים אוטובוסים, ולא פותחים להם נתיבי תחבורה ציבורית. הם עומדים יחד עם כולם בפקקים.

נכון. יש דיון שלם על זה – את תוזמני.

יש הרבה מקומות בארץ עם נת"צים. הכניסה לירושלים ולתל אביב – עם נת"צים. בכביש החוף יש נת"צ. יצאנו למכרז בכביש 4 לנת"צ. אני מבינה שמי שאינו גורם מקצוע יכול לומר: קח צבע.

גורמי המקצוע אומרים שזה מה שצריך לעשות.

אני לא יוצא מפה עד שאני לא מקבל תשובה. תושבי מודיעין – אני לא הולך לוותר על זה. לא יכול להיות שחוסמים בפני תושבי מודיעין - למען מי? קרן, אני לא יכול ללכת עם תשובה כזו.

הגדלנו את מספר המושבים, ושריינו חלק מהמושבים.

אין שום סיבה שתושבי מודיעין לא ייכנסו ויהיו כמו כל אחד ואחד. אנחנו לא סוג ז'. אנחנו תושבי מדינת ישראל, זכאים ומשלמים כרטיס כמו כולם, ונקבל את הזכות שמגיעה לנו. לא יסגרו קרונות בפני תושבי מודיעין מכבים רעות.

תן לי להתייחס. קודם כל, הדיון הזה מנקודת המבט שלי, עדיין היה דיון שטחי לחלוטין. אני לא מתייחס אליו כאל הדיון. היו פה יותר מילים גבוהות מאשר התעסקות משמעותית עם הבעיות.

אין מחלוקת – ואני אומר זאת גם בלשון הפוליטית הכי ברורה – שישראל כץ עושה עבודה מדהימה. אין ויכוח, ואני לא נדרש כל פעם לפני שאני צריך לומר משהו, לחזור. באמת. זו עובדה. אי-אפשר לקחת את זה ממנו. רואים את זה בכל מקום. אבל עדיין יש שתי נקודות מרכזיות – האחת – הטיפול בתחבורה הציבורית במכלול, ואנחנו עוסקים יחד אתכם, יחד עם האוצר, כדי לתת את המענים לנושא הזה, ויש פה כשל נקודתי.

זה לא חדש. כשקודמיך התחילו את הפרויקט, כולם ידעו שזה פרויקט מסובך, שהוא יוצא דופן, כולם ידעו שמדובר בהליך שלא נעשה מעולם במדינת ישראל. זה לא חדש. כבר נכתבו דוחות של מבקר המדינה על זה. זה כל כך ישן, שכבר נכתבו דוחות. זה לא פרץ אתמול. אין מחלוקת, קובי – אני לא חולק עליך. אני יודע מה אתם עושים, אבל לא צריך להיסחף בעניין הזה כי המציאות היא של כשל. הפעולות שנעשות וההתייחסות לדברים הם של כשל. אי-אפשר למרוח את זה או להתייחס לזה אחרת. אני מבין. הרי אנחנו נמצאים בכאוס בכל הנוגע ללחצים בכבישים. ברור. לא צריך אותך, צריך אותי, שעולה – כמה עלה כביש ירושלים תל אביב החדש? מיליארד. היפה בו, שאם פעם לקח לי שעה ורבע, עכשיו לוקח לי שעה וחצי. אני נסעתי שלוש שעות. קרן, ליד הבית שלי 100 מטר, עליתי עליו. עד שנכנסתי לפה לקח לי שעתיים ו-45 דקות, כדי לדייק. בוא לא נהיה קטנוניים.

כי אין נת"צ.

קודם כל, איני במחלוקת אתך. יש נת"צ?

לא.

תודה. סיימנו.

אני פונה אליכם. עדיף שתעשו מסיבת עיתונאים – אני אומר זאת לך – ותגידו: זה המצב. אלה הכללים. אתם חייבים להחזיר לפריפריה את הקרונות. זו לא אמירה פופוליסטית שאני מנסה למצוא חן בעיני אנשים שאיני יודע מיהם. הם לא צריכים לשלם את המחיר.

החזרנו את הרוב.

את צריכה להחזיר הכול. נקודה אחת. לפתוח את הקרונות הסגורים. תושבי ירושלים שנוסעים בחינם, ואיני מזלזל. אני מבין את זה. איני חי במדינת ללה לנד. לומר: יש תקופת הרצה. בתקופה זו אלו הקרונות – צפויות תקלות. נדע לתת לכם בסמ"סים – צריך לעשות צעד אחד אחורה, וזה קורה גם באירועים של חיי אדם. אנשים לוקחים צעד לאחור, מסתכלים על המציאות, אומרים: נכנסנו, הסתערנו, עכשיו אנחנו רוצים לסדר את הדברים לאחור. אתם חייבים. אנחנו נשגע אתכם, הם ישגעו אותנו, וזה לא ייגמר. זו לא פוליטיקה. זו מציאות של חיים. לא לכן יצביעו או לא יצביעו לישראל, או לא בגלל זה יצביעו או לא יצביעו לזה. אנחנו מדברים אתכם לא פוליטיקה. ישראל חושב כל הזמן פוליטיקה. לא אני. אנחנו צריכים לראות את הדברים כמו שהם.

מה אני אוהב לדעת – אני יוצא בבוקר, מתי אני אמור להגיע, מה יהיה לי בדרך. כשאדם אומר: אני לוקח את הסיכון ועולה ברכבת בירושלים, לא יהיו 80,000 נוסעים אלא 40. עדיין יש להם אלטרנטיבות כאלה ואחרות של מה שכולנו עושים.

יש גם הקו הארוך שלך הרכבת ממלחה.

אלה שיוצאים היום, עושים סוף שבוע.

לא. אני נוסעת בו.

אני גם הולך לשוחח עם מבקר המדינה. אני חושב שהעניין הזה, למרות כל הדוחות שהוא כתב, ראוי לבדיקה מעמיקה. זה לא עניין של מה בכך. מישהו חייב, ולו רק לא הפרויקט הזה – איך צריכים דברים להיראות בשלבים הבאים. זה לא יכול להיות. אני מנסה לדעת, מתי הקו ייצא לדרך, קו מלא. מתי קרונות. אפילו החשכ"ל שישב פה לגבי הקרונות – אם אני עכשיו אומר לך שתיתני התחייבות כזו – לא לוקח. לא לוקח. כי הדיבורים היו דיבורים בעלמא של אצבע. בערך יהיו 141. זה לא זה. 2020. אני רק שומע את המספרים, אני נחרד.

תביא אותם ללשכה שלך כל חודש, ותשאל אותם.

יפה. אנחנו נצא למעקב. אני רוצה בעוד שבועיים דיון של שעתיים בוועדה כאן. יבוא המנכ"ל, יבוא יושב-ראש הרכבת. אני מבקש שיגיע החשכ"ל בכבודו ובעצמו. אני רוצה את כל הגורמים. אחת ולתמיד יישבו סביב שולחן, נציגי משטרת ישראל – אני מקווה שכבר יהיה לכם צילום של הרכב שאתו אתם נכנסים לתוך המנהרה, ואני לא אומר את זה בציניות. אם הייתי בין אלה שבתוך המנהרה, זה כמו להרגיש בתוך MRI. זה לא נעים. יצאה הודעה למשפחות, תהיו רגועים – קיבלו ביסקוויטים ומים. למי יש חשק לאכול ביסקוויטים כשאתה בתוך זה?

לא להתבייש להודות בטעות. יעריכו אתכם אם תודו בטעות.

באמת. נכון. זו גם לא טעות. גם הרווח הפוליטי שתקבלו בעניין הזה הוא לאין שיעור יותר גדול מכל בוקר שאף אחד לא יראה. רואים את זה כל יום.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:00.