פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



27
ועדת החינוך, התרבות והספורט
16/07/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 683, 684
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, ד' באב התשע"ח (16 ביולי 2018), שעה 12:30

1. הצגת תערוכת צילומים.
2. השפעת טרור העפיפונים ובלוני התבערה על ילדי עוטף עזה – דיון יזום של חה"כ חיים ילין

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
מירב בן ארי

אילן גילאון
חיים ילין
לאה פדידה
פנינה תמנו שטה

חנה שדמי - מנהלת אגף שפ"י, משרד החינוך

ליז מונטיליו - משפטנית, משרד המשפטים

שרון סופר - ראש תחום בכיר אמנות בכנסת

דוד דהאן - יו"ר הארגונים החברתיים בכנסת

אריאל אדרי - פעיל הארגונים החברתיים בכנסת

ולדימיר בליאק - רו"ח, פורום עצמאים ועסקים קטנים

משה פריאל - עיתונאי, פעיל "המשמר החברתי"

זאב גולדבלט - מנכ"ל פורום ועדי ההורים היישוביים

דורותי קרטס - "נשים עושות שלום"

מיכל פנט פלג - "נשים עושות שלום"

אדי ישראל - צלם התערוכה

גלעד חזון - צלם התערוכה

דניאל מזרחי - צלם התערוכה

זוהר שפק - צלם התערוכה

חני אייזנשטיין - צלמת התערוכה

טום אורן דננברג - צלם התערוכה

מנחם עוז - צלם התערוכה

מיכאל צרויה - צלם התערוכה

משה פילברג - צלם התערוכה

מתנאל בושרי - צלם התערוכה

נועה אבהר - צלמת התערוכה

שי שחר - צלם התערוכה

רותי פרימנגר - ארגון פעולות איבה, שדלנית

מירב ישראלי

יהודית גידלי

אביבה תמם, חבר תרגומים


1.הצגת תערוכת צילומים.

2. השפעת טרור העפיפונים ובלוני התבערה על ילדי עוטף עזה (דיון יזום של חה"כ חיים ילין)

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 16 ביולי 2018, ד' באב תשע"ח. הנושא – השפעת טרור העפיפונים ובלוני התבערה על ילדי עוטף עזה. דיון יזום של חבר הכנסת חיים ילין.

כדרכנו בקודש אנחנו נותנים את רשות הדיבור לחבר הכנסת היוזם, אבל אי אפשר שלא לומר כמה מילות פתיחה, במיוחד שאת הריח, מהריח אני עדיין לא סובל בטווח 20 הקילומטר, אבל שרידי העפיפונים מגיעים כבר ליישוב שלנו. בשבת הזו חווינו גם את הדי הפיצוצים והאזעקות, והמציאות היא בלתי נסבלת. אני כבר לא מדבר על החיים של מי שחי שם.

קודם כל, אנחנו רואים תערוכה מדהימה, רעיון, להביא לפה תערוכה, שנשלב גם את התא-שמע וגם את התא-חזי, גם לשמוע, גם לראות, אני חושב שזה דבר חשוב. כי אני זוכר, שכשהתחילו עם הטפטופים, האוזן התרגלה. לצערנו הרב, התרגלנו לכך שעוד בלון תבערה שרף 20 דונם, 50 דונם, 300 דונם. והאנשים, אני אומר לכם, אם אני לא הייתי גר במושב, גם אני לא הייתי יודע כמה זה 600 דונם, ומה הם מכילים, איזה חי, איזה צומח ואיזה דומם נמצאים בתוך 600 הדונם האלה. עזבו את ההשלכות האקולוגיות, עזבו את תחושת החיים, ותסלחו לי שאני אומר, השריטה שתלווה את האנשים שחיים שם. זכה עם ישראל לראות בסרטונים ברשתות את אותה אמא בהתקף חרדה אונליין. עכשיו, שתבינו, זה לא צף לה באותו רגע. אני מלווה בת דודה, שהיא אחרי 15 ניתוחים מפגיעה ישירה של טיל גראד. אחיינית, איזו בת דודה. זה שהיא חיה, זה דבר לא סביר, וכל אזעקה אנחנו כבר לא דואגים לנו, אנחנו כבר חושבים – מה איתה, איך היא מגיבה. לא אגיד לכם, שלפעמים אם יש איזה ברנר שעובר לידה, מה זה עושה לה. לחיות את החרדות האלה, שתבינו, זה דבר בלתי אפשרי, בלתי מציאותי. ואנחנו לא אומרים שכדי להזדהות כולנו צריכים לסבול את החרדה הזו. לא. אני לא בא משם. אני בא ואומר – בואו נדבר על זה, בואו נשים את זה.

הלוואי והייתי משתכנע שהממשלה החליטה לשים לזה סוף. הלוואי ולא הייתי צריך את הגל של ההתקפות של השבת האחרונה כדי לומר – הנה, הממשלה הולכת לשים לזה סוף. הלוואי ולא הייתי צריך את זה. אני לא שמח כשאני שומע את הדי התותחים. אני לא אומר – וואללק, דופקים אותם. לא. אני לא שם. אני גם חושב על הילדים שאוכלים שם חצץ, בגלל אותם אנשים בלתי אחראים שמדליקים את כל האזור הזה. אבל רבותיי, צריך לשים לזה סוף. ומדינת ישראל, כשהיא רוצה, היא יודעת לעשות לזה סוף. ולא רק שהיא תעשה לזה סוף, כשמיד אחרי שהיא עושה לזה סוף, לראות איך משקמים את האזור הזה, איך משפים את האזור הזה מכל הנזקים האלה, ולצמצם פערים מבחינת זמנים, שנים, שכל העסק הזה יחזור לקדמותו.

אני אומר לכם, זה חבל ארץ אחד היפים במדינה, השקטים. כשמגיעים לאזור הזה יש תחושה מאגית. אני, בכל אופן, ככה מרגיש, ואני חי לא רחוק משם. אז אני אומר לכם, רבותיי, חיים, תודה שיזמת את הדיון הזה, ואם השארתי לך מה לומר, אנא תשלים.

כבוד יושב הראש, תודה. אני באמת רוצה להודות לך, מרגי, כחבר, וגם לא מובן מאליו להרים פרויקט כזה בחמישה ימים. אנשים לא מבינים איך הכנסת עובדת, אבל בחמישה ימים להרים את זה - - -

לא פשוט.

זה לא פשוט. אז קודם כל, נמצאת גם שרון פה, אז אני באמת מודה לך מכל הלב. היא אחראית על התערוכות בכנסת ישראל, והיא הגיעה לפה להיות בתערוכה.

את יכולה לשבת.

ואני גם רוצה להודות ליולי אדלשטיין ולמנכ"ל, שהתגייסו באמת והבינו את צו השעה, מה שנקרא, האמיתי, ולצוות המדהים שלי, סתיו שנמצאת במילואים עכשיו, עושה – שים לב, זה לא סתם – מתאמנת על מה שנקרא עז"ה, על פרויקט עז"ה, היא במילואים עכשיו, מגויסת, אז יש לנו גם שם נציגה; והגר וגילי שהרימו את הפרויקט הזה, שהוא לא ברור. אני, כל מה שעשיתי, זה להרים טלפון לאדי.

אני בגיל שלי תרמתי את העוזר שלי מהבוקר, שאמרו לו – צו גיוס יומיים, צו 8. אבל מי יודע מתי זה יסתיים.

וכל מה שאני עשיתי, זה להרים טלפון לאדי, ולנסות להפיק בשבוע האחרון של הכנסת איזושהי תערוכה, שמעל הכל היא לא פוליטית, בכלל לא מדובר פה על ימין ושמאל, לא מדובר על - - -

אין שם מסר פוליטי כלל. כלום.

מדובר על רגש, נטו הרגש של החיבור שלנו לאדמה, ומה אנחנו מרגישים כשהדבר הזה נשרף. ואני חושב, אומרים שצילום אחד שווה אלף מילים, אז אני חושב שאני לא צריך להוסיף, מעבר לזה שתראו את התערוכה, תחוו אותה. ואני מאוד מקווה, ואני אומר את זה פה, מעל פני כולם וכנסת ישראל, אדי, התערוכה הזאת היא שלכם, אתם תוכלו לעשות בה שימוש, תצאו לכל מדינת ישראל, שיבינו שחבל ארץ מדהים של עוטף עזה זה קודם כל ציונות והתיישבות, וזה לא מונופול של אף אחד, אלא של כולנו, והשטחים האלה שנמצאים שם הם של כולנו.

ורק שתדעו, מעטים יודעים את זה, אבל הפגיעה הכי גדולה בשריפות, מעבר לבעלי החיים, זה המרעה של הבדואים. דו הקיום הזה שמתקיים בעוטף עזה, שמעטים יודעים אותו ומכירים אותו, בין המתיישבים שגרים שם לבין הבדואים, שמגיעים תשעה חודשים בשנה – זה מה שהלך. המרעה שלהם הלך. וזו האמירה הפוליטית היחידה שיש לי להגיד, שכשהרשימה המשותפת פה נלחמת על הזכויות של החמאס ברצועת עזה, ושורפים את השדות, אפילו מילה אחת על מי שבחר בהם בנציגים של הכנסת. אבל בזה התחלתי וסיימתי את אמירותיי הפוליטיות. אני חושב שהבמה צריכה להיות, שאדי יסביר איך הגיע לדבר הזה, לפרויקט הזה, מה הוא גייס ומה הוא עשה.

אני אגיד משהו לגבי הכותרת – השימוש בבלונים ובעפיפונים, שהם משחקי ילדים, עוד יהיו דיונים פה, אני אומר לך, כבוד יושב הראש, יהיו דיונים לא-מעטים, איך מתמודדים מול זה, שהיום ילד לא רוצה לראות בלון, לא רוצה לשמוע על בלון, ולא רוצה להפריח עפיפון, כי מבחינתם זה נשק, טרור לכל דבר. איך הפכו משחקי הילדים שלנו של הילדות, להפוך להיות - - -

זה כמו להפוך יונה צחורה, לבנה צחורה, יונת שלום, להפוך אותה ליונת מלחמה.

עדיין מוקדם להבין מה ההשלכות של זה, אבל אני מעריך שבמושב הבא אנחנו נתחיל לחוות את הדברים האלה, והדיון הזה יתקיים. תודה רבה לך, אדוני יושב ראש.

תודה. נעשה לסירוגין – אדי, ולאחר מכן מירב בן ארי.

שלום לכולם. תודה רבה על ההזמנה, חיים, תודה על היוזמה. בהחלט מבצע של פחות מחמישה ימים להרים תערוכה, זה כנראה שרק אתה מסוגל עם מה שעשית כל השנים. אני רוצה גם להגיד תודה בהזדמנות הזאת לכל הצלמים ולנציגים.

תספר לנו. לפני שאתה אומר תודה, נדע על מה אתה הולך לומר תודה. תספר לנו מה, מו, מי, איך.

אוקיי. אז אנחנו התחלנו מזה שאני תושב הדרום. הייתי גר בשדרות שבע שנים. גדלתי וגידלתי ילדים לתוך - - -

מאיפה באת לשדרות?

הייתי גר באשקלון, עברנו לשדרות, וחזרנו חזרה לאשקלון.

יפה.

שדרוג מצוין.

זו הייתה הפלטפורמה לשדרות.

צלם "מעריב" לשעבר.

כן. וכמו שהוא אמר, הייתי צלם של עיתון "מעריב" 25 שנה, עד שסגרו לנו את הבסטה ושחררו אותנו החוצה. כנראה שהאדרנלין נשאר שם איפה שהוא.

יש חיים אחרי. תמיד יש. מסתבר שיש חיים אחרי.

יש חיים אחרי, כן. בחרתי להרים את הראש ולהמשיך קדימה.

איך נולד הרעיון?

הרעיון התחיל מזה שאני יושב בבית, עורך תמונות, ומדי פעם פותח את הפייסבוק ורואה תמונות שעולות מהדרום, ועוד תמונות, ועוד תמונות, ואני מקבל הודעות בוואטסאפ על עוד שריפה באור הנר, ובארי, וניר עם, וגברעם, ואני אומר – לא, זה המקומות שלי, זה לא יכול להיות שזה נשרף כל זה. וירדתי לשטח, התחלתי לצלם. מחזה מזעזע. העליתי לפייסבוק תמונה-שתיים – 800, 900, 1,000, 2,000 לייקים. אמרתי – אוקיי., אנשים באמת מרגישים רע עם זה. איך אני עושה שאני מצליח להציף את הרשת ולהגיע לכמה שיותר אנשים בבת אחת? הוצאתי קול קורא לצלמים, גייסתי את כל החברים, קולגות מכל התחומים, יש פה צלמי newborn, צלמים של הריון, צלמי יום הולדת, צלמים של בריתות, אירועים, הכל, אמרתי להם – 'חבר'ה, אני רוצה שכל אחד יבוא מכל מקום אחר בארץ ויביא את נקודת המבט שלו, שנתכנס ביום אחד, בבת-אחת נצא לשטח ונציף את הרשת בחומרים'. מהרגע שזה יצא, תוך פחות משעה זה הפך להיות ויראלי, 300, 400, 500, 600 שיתופים. יום שישי, 9 בבוקר, 350-400 צלמים מגיעים, מתייצבים ביד מרדכי, צומת יד מרדכי. לא ידעתי. אמרתי – נהיה שם 30-40 צלמים מקסימום. מה שהיה שם זה מטורף. קיבלנו הנחיות מדובר כיבוי האש לגבי סכנות ושריפות. קיבלנו מיפוי של כל אזורי השריפה, מכרם שלום בדרום ועד שמורת כרמיה בצפון. תוך כדי - - -

תבינו, זה שטח ענק.

שטח ענק.

אנשים לא יודעים את זה.

זה שעה-פלוס נסיעה להגיע מקצה לקצה.

שטח ענק.

שטח מטורף. עוטף עזה נראה עוטף, אבל מי שלא חווה את - - -

שטח ענק. המרחבים הם עצומים.

יש כאלה שחושבים שזה שני בנייני עזריאלי בעזה, שמורידים אותם, ויהיה שלום כאילו.

כן, זהו, ו'מה אתם עושים רעש משכונה קטנה?' אז תוך כדי תדריך שאנחנו מקבלים, באמת מתעופפת מעלינו קבוצת בלונים שעפים, ותיארנו לעצמנו שעוד מעט נשמע על השריפה. כמה דקות, שריפה מתפתחת באור הנר, ממש לידינו, כולם עולים לרכבים ומתחילים לרוץ לשטח. כל אחד הביא את נקודת המבט שלו, את הצילומים שלו. פתחנו קבוצה ייעודית בשם "דרום שחור, פרויקט הצילום הגדול", ביקשנו מכולם לתייג תיוג "דרום שחור, Israel Under Fire". אמרנו שהתמונות האלה, המטרה שלהן זה לתרום להסברה בישראל, לנסות לשנות את דעת הקהל. אנחנו שותקים, ושותקים, ושותקים, ומבליגים, ולא עושים כלום, אבל אנחנו באיזשהו שלב צריכים שיידעו שקורה פה משהו. לא יכול להיות שנשרפים פה דונמים, אלפי דונמים, 50 אלף דונם לדעתי הגענו, והעולם שותק.

אני חושב שבאותו סוף שבוע עלו מעל 20 אלף תמונות לרשת. הן זכו למעל חצי מיליון שיתופים. חצי מיליון שיתופים זה אומר מיליונים של צפיות בכל השפות. כל אירופה מוצפת. קיבלנו בקשות מהאו"ם להציג ביום רביעי שם תערוכה, שזו פעם ראשונה שתוצג שם תערוכה של 30 תמונות של מה שקורה בישראל, ודיון על זה. כל הרשתות, כלי תקשורת, כולם ירדו לדרום, כולם סיקרו את זה.

תודה. מירב, רוצה, או רוצה לשמוע קודם?

אני אדבר בקצרה, כי באתי לשמוע אותם. הייתי גם בחוץ, ראיתי את התערוכה. אני רק רוצה להגיד לכם תודה. אני חושבת שעשית קודם כל דבר אדיר. דיברתי גם איתך, דיברתי עם הצלמים שהיו. אני חושבת שהרבה פעמים ההסברה הכי טובה שלנו, של המדינה, מגיעה מהאנשים, מהחברה האזרחית, ולצערי לא מספיק מאצלנו. גם הסתכלתי על התמונות, ממש עברתי אחת-אחת, מעבר למסר לעולם, שיבינו את ההתמודדות גם של אנשי העוטף, אבל בכלל של המדינה שלנו, זה לא רק בעוטף עזה, מדינת ישראל מתמודדת עם טרור של עפיפונים, של בלונים, לא משנה איך תקראו להם, שבסופו של דבר, מעבר לפגיעה בחיי היומיום, פשוט אנשים לא מבינים.

אני רוצה להגיד לך, שהדבר הכי מרתק בעיניי זה שההסברה היא גם לנו, לחברה הישראלית עצמה. כשאתה מדבר על קילומטרים, כשחיים בא ובאמת כל הזמן מדבר על זה, ללא הרף, אבל כשמגיעות תמונות כאלה, גם לנו, לחברה הישראלית, לא פלא שמישהו כאן אמר לי – 'ציפינו ל-40, באו 400'. כי גם אנחנו, הישראלים, לא מצליחים להבין את ממדי הנזק. והתמונות שלכם, גם עם בעלי החיים, גם עם הילדים שמשתלבים שם, זה באמת מעביר מסר עצום לנו ולעולם, אז רק רציתי ובאתי לפה במיוחד כדי להגיד לכם תודה רבה ויישר כוח על תערוכה חשובה מאוד.

תודה.

אני רק אוסיף, שבאמת נוצר פה נזק. אני מטפל בפוטותרפיה. פוטותרפיה זה ריפוי בנפש בעזרת צילום. אני עובד עם נוער עוטף עזה בשלושה החודשים האחרונים עם באמת עשרות ילדים, שממש רואים את זה.

אנחנו נשמע אחר כך, כשנגמור את הדיון. לפני לאה, אני אתן, כמו שאמרתי, לסירוגין. צלמת, בבקשה, מישהי מהצלמות? ככה אומרים? צלמות? רוצים לעשות איזונים.

אחת הצלמות שהשתתפה בפרויקט - - -

מה, רוצים לעשות איזונים, מה.

למה לא? דברו, מה.

אני מוכן.

הוא רוצה בת. בת. אישה.

בבקשה.

אני אעשה ניתוח.

צלמת.

בשמחה. אני לא גרה בעוטף.

תציגו רק את עצמכם, כל מי שמדבר.

שמי חני אייזנשטיין. אני גרה באזור ירושלים, במטה בנימין. אני לא גרה בעוטף עזה בכלל, אני לא מכירה את השטח. אני הכרתי את השטח בגלל שלמדתי צילום אצל אדי בבית הספר. למדתי צילום בבית הספר של אדי באשקלון, וכך הכרתי את אזור הדרום.

אפשר להצטמצם. בואו.

מה הבעיה?

שב.

תצרפי לו כיסא.

כן. מה שטוב בכנסת, גם מה שלא בעייתי, הוא בעייתי.

אנחנו מתגבשים.

אילן הגיע.

מדי פעם.

יאללה, דיון על אילן עכשיו. אילן, ברוך הבא.

תודה רבה.

מה שלומך, אחי?

וואללה, בסדר.

בבקשה, גבירתי.

אני מעוטף עזה, דרך אגב. תדע לך, אשדוד גם עוטף עזה.

נכון.

עוד לא. עוד לא.

כולנו עוטפים את עזה. בבקשה.

גם אני לא מגיעה מאזור העוטף, אפילו לא מהדרום, אני מגיעה מאזור ירושלים, מטה בנימין. הכרתי בכלל את אזור הדרום דרך בית הספר לצילום של אדי, אני תלמידה. הייתי מגיעה לדרום פעם בשבוע.

כששמעתי על המיזם של הצילום, ירדתי לדרום פעם ראשונה כדי לראות את השריפות מקרוב. וכשראיתי את ממדי הנזק, פשוט נשרף לי הלב, מה שנקרא, תרתי משמע. הממדים הם עצומים. זה לנסוע בכבישים ולראות פשוט את הכבישים מפויחים מהגלגלים של מכבי האש. עצרתי בצדדים כמה פעמים אפילו בנקודות שלא מצוינות במפה, פשוט כי ראיתי בצדדים שדות שרופים, מקומות שאפילו לא נחשבים שאני צילמתי, זה היו מרחבים עצומים, זה משהו שאי אפשר לתפוס. שדות, שאני יודעת, שהיו מצוינים מלכתחילה במפה כמקומות, שבחורף עוד הייתי כצלמת אמורה להגיע לשם לצלם שדות כלניות, שדות חמניות, מקומות שהייתי אמורה לצאת לשם עם הילדים שלי לפיקניקים. זה לא יאומן. זה משהו שאם לא מגיעים לשטח, זה פשוט לא נתפס.

תודה. לאה.

תודה. כשראיתי, עברתי על התמונות ובגלל זה גם נכנסתי, כי בשריפה הראשונה בכרמל אני הייתי מדריכת טיולים, והיה לנו מסלול שנקרא "משחור לירוק", והיית נכנס לשחור בנחל כלח, והיית פשוט מוריד דמעה, וראיתי שם יערן בוכה ליד עץ. הוא אמר שהוא, ככה, שתל אותו וגידל אותו, והוא אומר לי – 'את לא יודעת כמה זמן לוקח לעץ לגדול חזרה ולהתאושש'. והשריפה שם גם פגעה בבעלי חיים, מי שיודע על היחמורים וכן הלאה. זאת הייתה פגישה ראשונה שלי עם שריפה ועם נזקים, וגם שם אני חייבת להגיד, שהיו צילומים מצד אחד מרהיבים, ומצד שני מרטיטים ומבעיתים את הלב, כי הלב מבועת לראות את הצילומים האלה.

והייתי חייבת להיכנס כדי להגיד תודה על העברת התחושות האלה, על הזעקה, על הזעקה של אותם שדות שלא מסוגלים לזעוק, ואותו טבע שהוא דומם בעינינו, הפכתם אותו למוחשי וחי, ושאומר – חבר'ה, אני נשרף, תשמרו עליי. וההזדהות הזאת, אני באמת אומרת יחד עם החברה שלי, חברת הכנסת מירב, כשאתה לא שם ואתה לא מודע - - -

אתה לא מרגיש את זה.

אתה לא מרגיש את זה. כשאני טיילתי בנחל כלח, ולקחתי בתור מדריכה את המטיילים שלי "משחור לירוק", ועמדנו מתחת לעץ והרגשנו את הפחם, ועוד יכולנו להריח את ריח השריפה, וראינו את הפסיעות של בעלי החיים שבורחים, יכולת לחוש מה האסון הכבד.

ואני מקווה מאוד, שבאמת עפיפונים ובלונים יישארו משחקי ילדים, ואנחנו נוכל לראות את התמונות האלה רק כזיכרון וכעדות, ולא כהמשך צילומים. ותודה רבה לכל מי שעוסק במלאכה הזאת.

מיכל פנט.

שלום. אני מייצגת פה, יחד עם דורותי, את "נשים עושות שלום". אנחנו ירדנו לפני שלושה שבועות לעוטף עזה, והתכנסנו באיזה מקום בשדה - - -

תל ג'מה.

תל ג'מה, כן. בשדה שחור לגמרי, והרחנו, וזה נכנס לנו לעיניים, וזה מצב בלתי נסבל, כמו שאמר אלי.

אדי. הוא עבר מקום.

הוא פשוט עבר מקום, אז היא - - -

רק לציין ששמורת כרמיה כרגע עולה באש, ממש עכשיו.

כן.

עשו את זה לכבוד ראש הממשלה שהגיע.

זה מצב בלתי נסבל. זה מצב בלתי נסבל. זה נורא. זה אי אפשר בכלל לתאר את זה. אנשים חיים בצפון כאילו כלום, ולא מבינים מה קורה שם. אבל אם אתם זוכרים, אחרי "צוק איתן" - - -

דווקא בצפון מבינים, כי לעתים מקטיושה אחרת כל המצוקים של מנרה והסביבה בוערים.

אבל פה זה נמשך יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע. אבל אם אתם זוכרים, אחרי "צוק איתן" כשהגיעו להסכם הפסקת אש, החלק האחרון שלו היה, שנוסעים לקהיר להגיע להסכם ארוך טווח, וזה לא נעשה. והנה, אנחנו עוד פעם בעוד מחזור. ואני לא צריכה לספר לכם על שעוטף עזה, כמה מחזורים של אלימות היו – "צוק איתן", ו"עופרת יצוקה", ו"עמוד ענן", ואין סוף, ובין כל המבצעים האלה גם כן, שקט לא היה לכם.

אז הדרך היחידה שעוד לא נוסתה היא הדרך המדינית, ואנחנו חייבים לאנשי עוטף עזה ולילדים, לילדה של אדי החמודה הזו, שעומדת שם עם הדובון בתמונה.

לא, זו התמונה של מיכאל.

של מיכאל.

אהה, מיכאל. סליחה. לא משנה, התמונה היא מקסימה.

לא, זה בגלל שזו גם הבת שלו, אז זה בכלל מעצים את העניין.

כן, כן, נכון, נכון. אנחנו חייבים לילדים האלה, לייצר להם אופק של חיים נורמאליים. וחיים נורמאליים יהיו רק בהסכם, ובלי הסכם לא יהיה לזה סוף.

תודה.

אז ממשלת ישראל יכולה ליצור הסכם. ואם צריך לדבר עם האויב המר הזה, והוא אויב מר מאוד, אז צריך לדבר איתו.

תודה רבה. רק אחרי הדיון תספרי לי עם מי, ואני אלך לעשות הסכם. תודה. ואמרנו בלי פוליטיקה. תבחרו לכם לסירוגין. בבקשה, אדוני, בבקשה, תציג את עצמך. אילן, אחרי זה אתה.

אני משה פילברג, אני צלם, ואני לשעבר תושב יד מרדכי, היום אני בוחר באפשרות לחזור לגור שם.

אתה תושב?

לא שומעים. לא שומעים.

מיקרופון, בבקשה, אדוני.

יש מיקרופון סתם עומד, מבוזבז. תתכופף.

אני אומר, אני משה פילברג, אני צלם, ואני לשעבר תושב יד מרדכי. היום אני גר בגדרה, אבל אני עובר חזרה ליד מרדכי.

אני ירדתי כמה ימים לפני שאדי עשה את הפרויקט הגדול והמדהים שלו לצלם עצמאית, ונתקלתי בשריפה, והבנתי מה זה עושה הדבר הזה. ברגע שאמרו ששמורת כרמיה, עכשיו כשאדי אמר, זה עוד פעם צבט לי בלב, כי יד מרדכי וכרמיה זה המקומות שבהם שיחקנו. ואחרי שהייתי בשמורת כרמיה השרופה, נסעתי וראיתי בלון נוחת על יד ניר עם, ושריפה של שדה חקלאי, ואז מגיע טרקטור ומנסה להציל את מה שאפשר להציל. מעבר לנזק שבשדות, זה הצינורות, מחשבי ההשקיה, המגופים הכל נשרף. הכל. כל התשתית הזאת נעלמת. זה עצוב, זה צובט בלב, וזה פשוט, מי שחי שם, אני ביד מרדכי הייתי כוורן והתעסקתי עם דבורים, לראות כוורת שרופה זה צובט בלב. והפרויקט הזה שעשינו עם אדי זה פשוט מדהים.

דעת הקהל בעולם אין ספק שמתחילה לזוז לכיוון שלנו. זה לא אנשים מסכנים שגרים ברצועת עזה, והם מסכנים, ואין להם אפילו נשק לתקוף אותנו, רק בלונים. לא. זה בלונים שעושים נזק, ואוי ואבוי אם זה ייפול על איזה בית ילדים בקיבוץ או במושב או משהו כזה.

זה בקבוק תבערה שמושלך באמצעות בלון.

נכון.

ואפשר לומר בקבוק תבערה.

עם השהייה.

זהו. ועוד יותר, משוכלל, עם השהייה.

משוכלל. נכון.

ודעת הקהל, אני מקבל תגובות על התמונות מכל העולם, ואני רואה שדעת הקהל - - -

אני לא מאחל לאף אחד לחטוף בקבוק תבערה לרכב, או לג'יפ, או לזה. זה חוויה - - -

אדי, תספר לו על הבקבוק שנפל על הרכב שם.

קודם כל, זה עצוב שאנחנו היום קוראים לזה עפת"ב ובלת"ב – בלון תבערה ועפיפון תבערה. זה כאילו מושגים שלא נראה לי איך הם נכנסו בכלל ללשון של הטרור. אבל כן, צלמים שלנו נכנסו לשטח וצילמו, ותוך כדי נסיעה בתוך החורשות, כי היה צריך לצלם את זה, נוחת על האוטו שלהם עפיפון ענק שמחובר לחוט. הם פשוט יצאו מהאוטו וברחו החוצה, ואחרי כמה שניות זה פשוט נדלק.

מזלם. מזל. ניצלו.

תודה. בבקשה.

מתנאל בושרי, אני צלם חובב.

אמרנו אילן.

בסדר.

טוב, לא משנה.

מתנאל בושרי, אני צלם חובב.

מאיפה?

גר בבאר שבע.

באר שבע?

כן. אני עובד באזור - - -

מהבושרים? בושרים של א' דרום?

כן, אתה באר שבעי, אנחנו - - -

הוא מכיר את כולם.

הוא באר שבעי. אז אני עובד באזור עוטף עזה אצל כל הקיבוצים.

במקור באר שבעי. אני גר במושב היום.

אתה לא יכול לברוח מבאר שבע.

איזה מושב אתה גר?

שדה צבי, מי שלא יודע.

אז ביום שישי האחרון הגעתי שוב פעם ליום צילומים, זה היה כבר יוזמה שהיא קצת יותר קטנה, הגעתי לשמורת גברעם, שמי שלא יודע – נמחקה כליל. לא נשאר כלום משמורת גברעם. זה אזור קסום, יפהפה, מלא בטבע, ואני חושב שפה זה דווקא גם צריך להעיר את ארגוני זכויות האדם, זכויות בעלי החיים. היה שם פשוט - - -

הם עסוקים בדברים יותר חשובים.

כן.

אתם מעסיקים אותנו בחוק הלאום.

באמצע כל השריפה, ממש מסביב, היה עדר של בקר, וכל הטרקטורים, כל החיילים, כל כיבוי האש התרכזו פשוט בלהציל אותו, וזה היה ממש טירוף. יש לי תמונות גם של זה. וזה היה - - -

דילמות תוך כדי.

איך את זה לא מצלמים, ואיך את זה לא מראים בעולם, שאנחנו בסופו של דבר צריכים להגן על החי, ומהצד השני פשוט לא איכפת, מהצד השני זה לא מעניין איפה זה נוחת, על מה זה נוחת.

חוץ מזה, הייתי באמת רוצה לציין, הוא ציין על כל הדברים שלוקחים כסף, בעצם גוזלים משאבים מבעלי הקרקעות, מבעלי העסקים. בסופו של דבר, יש גם את המדינה, שזה כסף לחיילים שגויסו למילואים, וזה כסף לאנשי כיבוי אש.

עוד לא דיברנו על כל העלויות של כל הנזקים האלה, ודאי.

כן. גם שיקום הקרקע.

תודה. ממשיכים. אילן, ואני מיד אתן לזאב, אחרי אילן.

תודה, אדוני. תודה לחיים ילין וליושב הראש ולמי שהעלה את הנושא הזה. ואני לא חבר ועדה, אבל אתה יודע שיש לי - - -

חיים ילין.

אמרתי לו תודה.

לא, מי שהעלה את זה, אמרתי לך חיים ילין.

הוא אמר. אמר. הוא רצה לחבר.

שמעתי את התודה. הוא אמר – מי שהעלה את הנושא. חיים ילין.

תמשיכו להגיד. זה יופיע באפרת הרבה פעמים, חיים ילין.

אתה יודע מה? על כל הופעה אתה משלם.

אני מכיר די טוב את הנוף הזה, אפילו את הנוף של אחד התקופות הטובות יותר בחיי, הייתי גרעיניצ'יק בניר יצחק, אני מכיר את המקום היטב-היטב.

אני רוצה לדבר איתכם על כך שילדים משלמים מחיר על מעשים של מבוגרים מטומטמים, חסרי אחריות, שמשתמשים באופן ציני בתושבים במרחב הזה. הרי ניסינו את כל הדברים האלה. כל השקרנים שמדברים על 'תנו לצה"ל לנצח', ואני מאלה שאומרים 'תנו לצה"ל לנצח', הם לא מבינים שזאת היא מציאות שצה"ל לא יכול לנצח אותה. איך אומר קלאוזביץ? – המדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים. הרי ניסינו פעם אחרי פעם אחרי פעם. אלא אם כן אתם רוצים לנהל דוקטרינה של – אין מה לעשות, אין עם מי לדבר, אין מדיניות, אין פרטנר. כי ניהול משבר, לפי מי שהיום מוביל המדינה, יושב הראש, זה דבר שמתחזק אותו היטב בשטח.

אני לא מנהל את המדינה.

במחיר שהילדים האלה משלמים אותו.

ראש הממשלה מנהל.

ואני בא לדיון הזה מהדיון על בריאות הנפש. אני אומר לכם, שבשנת 2030 שליש מהאזרחים של מדינת ישראל יהיו מוגבלים בבריאות הנפש. ואני אומר לכם, שמה שהיה פעם מעמד הפועלים הוא יהיה המעמד החרדתי, ומדובר בילדים האלה, שזה נזק, אם תסלחו לי מאוד, ואני רוצה שתשמעו, זה נזק בלתי הפיך. אין פיתרון לדבר הזה. אני לא רוצה להיכנס להיסטוריה, כי אין לנו זמן. יש סיבה למה החמאס נמצא במקום הזה, יש סיבה למה לא פותרים את המקום בעזה. ואני מציע לעצמנו לומר דבר אמת. עכשיו, תפקידו של ההורה בוודאי הוא קודם כל לדאוג לילדים שלו. ואני אומר, עניי עירי קודמים, ועניי עירי בדרום קודמים לכל אחד אחר. גם לעניי עזה. אבל-

ולסיכום?

ולסיכום, אי אפשר יהיה לפתור את זה בדרך שרוצים לנהל משבר. שמעתי רעיונות מפה עד להודעה חדשה.

בשונה מאלה שמצייצים את עצמם לדעת, אנחנו לא אומרים - - -

אה, באמת, יום אחד - - -

רגע, אילן, אני איתך. אנחנו, אני חושב שלפחות פה סביב השולחן, לא אומרים לממשלה איך לעשות את זה. מבקשים לסיים את זה. איך? שהיא תחליט איך.

אני רוצה שהעידן שהילדים משלמים מחיר עבור מעשים של מבוגרים מטומטמים ייפסק מכל הצדדים, וזה בידי הממשלה.

תודה. משפט מנצח. זאב גולדבלט, ולאחר מכן אנחנו עוברים לשמוע את משרד החינוך על דרכי הטיפול.

קודם כל, כבוד לצלמים.

תציג את עצמך, קודם כל.

זאב גולדבלט, מנכ"ל פורום ועדי ההורים היישוביים. אז כבוד והערכה לצלמים על עבודתם. אבל, ותרשו לי להיות הילד הרע, אני מזכיר שנושא הדיון, כפי שיזם אותו חבר הכנסת ילין, זה השפעת טרור העפיפונים על ילדי עוטף עזה, ועד לרגע זה אף אחד כאן לא הזכיר את ילדי עוטף עזה. דיברו על הצלמים, על השדות השרופים.

יש עוד סעיף.

אמרתי. לכן אמרתי – אחריך.

יש עוד סעיף.

רציתי שתוכיח אותנו על צורת ניהול הדיון, כדי לעבור, אז בסדר, תמשיך. נו, בסדר.

אני כרגע אמרתי, ש-30 אחוז מאזרחי מדינת ישראל יהיו לוקים בבריאות הנפש.

תודה. תודה. תודה.

תרשה לי רק לסיים.

בבקשה.

מחלת העפיפונים.

פורום ועדי ההורים היישובים כמובן מזדהה ומוקיר את תושבי עוטף עזה, ובמיוחד את הילדים, ולא בכדי יזם יושב ראש ועד ההורים של חוף אשקלון, יחד עם כל חברי הפורום ממטולה ועד אילת, מבצע של אירוח משפחות בעורף להפוגה, וצבירת כוחות, דבר שכבר התחיל לעבוד מיום שישי. אנחנו מריצים את זה עכשיו לכל השבוע. וממטולה באמת עד אילת, כולל אילת, מזמינים את ילדי עוטף עזה להתארח ולנוח.

כמה דברים שאני חושב, או אנחנו חושבים, שצריכים לשפר – 1. יש להוסיף ולעבות את התקנים של העובדים הסוציאליים והמטפלים במרכזי החוס"ן, שנותנים מענה לטיפולים, בעיקר לכל נושא החרדות של הילדים, והם סובלים מהיעדר תקנים, דבר שמוביל להמתנה ממושכת בטיפול, או לחילופין טיפול במועצות מרוחקות ממקום מגוריהם. דבר שני שצריכים לחשוב עליו כבר, גם במהלך בית הספר של החופש הגדול, אבל גם לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה, בהנחה שהבעיה הרי לא תיפתר, כי היא לא הולכת למקום, לא תיעלם לנו מהעולם, צריכים לתת מענה ותקצוב הולם לכל מה ששייך למלווים בוגרים לכל מערכת ההיסעים. כי כשיש צבע אדום בזמן הנסיעה רצוי שיהיו שם כמה אנשים מבוגרים על האוטובוס, כדי שיטפלו בילדים, בטח במצב שקורה משהו. תודה רבה.

תודה. משרד החינוך, בבקשה.

אני חדשה במנהלת השירות הפסיכולוגי ייעוצי. אני רוצה לומר, שמאז "צוק איתן", ארבע שנים, אנחנו מטפלים במעל 5,000 ילדים, אנחנו מטפלים, אנחנו נותנים הדרכה להורים, לצוותים חינוכיים, תוגברו היועצים בבתי הספר. כל זה נוכח, באמת, אני מחזקת את מה שאמרת על הילדים. מצב החרדה והמצב של הילדים, שכבר יותר מעשור חיים בצבע של תוך שניות מספר הם צריכים להיכנס, אז לפעמים ללכת לשירותים הם חושבים פעמיים אם אני הולך לשירותים, או אם אני רוצה להתרחץ, מה יקרה כשאני מתרחץ. אפילו הדברים היומיומיים האלה מעיבים.

אנחנו מתגברים תוכניות של חיזוק חוס"ן, ואנחנו מטפלים בהרבה ילדים בזכות, אני רק אומרת לך שזה לא מרכזי החוס"ן, אני אומרת, המערכת של השירות הפסיכולוגי, הפסיכולוגים והמטפלים באומנויות טיפלו במעל 5,000 ילדים.

אז זה גם וגם.

גם וגם. מרכזי חוס"ן מטפלים גם במבוגרים, אנחנו מטפלים בעיקר בילדים.

אני מנצלת רגע את הבמה פה, ואני מנצלת אותה בכל צורה – החלטת הממשלה על תגבור שעות הטיפול האלה ושעות הייעוץ נגמרת ב-2018. אנחנו על פתח של פתיחת שנת לימודים, עוד אין לי 1,200 שעות ייעוץ שצריך להחזיר לבתי הספר, אין לי עוד שעות טיפול לשנה הבאה, ואני אשמח שיזרזו את החלטת הממשלה, כדי שיהיה - - -

תעבירו את הכתובת ליהודה ושומרון.

לפני שאני אתן לפנינה, אני אתן לך לדבר, הדיון הוא דיון משולב בשני נושאים. אנחנו התמקדנו יותר עכשיו, אנחנו מיד במעבר חד – אי תשלום המשכורות לפסיכולוגים. אתה רוצה להציג את הבעיה?

אני רוצה רק - - -

כן, קודם כל הוא יסביר.

אני רוצה רק לדייק את זה. זה לא רק תשלום לפסיכולוגים.

נחזור אליך. רגע, תני לו. נחזור אליך.

היא רוצה להתייחס לילדים.

נגיע. נגיע. זה דיון משולב. תשאלו אותי אחרי זה על מה שאתם רוצים.

טוב, כבוד יושב הראש, תודה. פשוט היה צריך לעשות איזושהי הפרדה, למרות שהכל מתחבר, מתחבר ביחד והכל מחובר.

לא נורא. זה דיון משולב. הייתה דילמה אם בכלל לקיים את הדיון הזה. לא רציתי לבטל אותו, כי אנחנו באילוצי חקיקה בעייתיים.

אני גם אתייחס ספציפית.

וטוב שלא ביטלת.

טוב מאוד שעשית את זה.

את המחירים אני אשלם אחר כך.

תקבל עוד תעודה.

הוא קיבל חבר כנסת מצטיין.

הדיונים האלה על תושבי הדרום צריכים להיות על השולחן.

בסדר. אנחנו אחרי זה. בבקשה.

אתה לא סתם קיבלת חבר כנסת מצטיין.

הלאה.

מה אתה צנוע?

תנו לו להציג, חבר'ה, יש פה רביזיה עוד עשר דקות, יש חוק, חבל.

הדיון הוא יזום של חבר הכנסת חיים ילין ושל לאה פדידה, בבקשה.

סליחה, לאה פדידה, לא אמרתי.

כבוד יושב הראש, תודה. זאת שנה שלישית ופעם ראשונה שאני מגיע לוועדת חינוך, כי אני נאלץ להגיע לוועדת חינוך, שבעצם הפסיכולוגים של השפ"ח או שפ"י, יש לזה שמות שכל אחד עם האינטונציה שלו, לא מקבלים משכורות בעוטף עזה, והסיבה היא ביורוקרטית, היא לא סיבה שלא רוצים, או שמתנכלים להם, אלא לא מעבירים את הכספים, בגלל שבעצם הם סוג של קבלנים, הם לא מועסקים ישירות, לפסיכולוגים.

לכן עד עכשיו בשנתיים הראשונות אנחנו פתרנו את ההעברה על-ידי זה שפניתי לשר החינוך ישירות. הפעם פניתי שוב, אבל אין קול ואין עונה. אין קול ואין עונה. אז נאלצתי להביא את הדיון לכאן, ואני שמח מאוד שלאה גם הצטרפה, כי אחרת, אם היא לא הייתה מצטרפת, אם לא היינו שניים, אתם מכירים את החוקים, גם זה לא היה קורה.

ואני אומר את הדברים כמו שהם – אנחנו צריכים לקבל תשובות כדי לענות לילדי עוטף עזה ולפסיכולוגים למה הם לא מקבלים. זה אחת. שתיים – אכן תוכנית עוטף עזה מ"צוק איתן", ארבע שנים, התוכנית הזאת מסתיימת ב-31 לדצמבר 2018, וכידוע שנת הלימודים, מתי מתחילה? בספטמבר. תמיד יש ספטמבר-אוקטובר-נובמבר-דצמבר, שהעסק עובד, אבל בינואר כבר לא עובד, אי אפשר לפטר ולהעסיק מחדש, זה לא חוקי וזה לא נכון. לכן יש הכרח גם שייצא קול ממך, שחובה - - -

אבל אתה תוציא פנייה לראש הממשלה ולשרים הנוגעים בדבר.

אני רוצה רק לדייק, לדייק רק - - -

אני אתן לך.

אין פה נציג ממשרד החינוך?

שנייה. בלי קשר, אי לכך שאני גם כתבתי יחד עם לוקר ועוד כמה אנשים טובים את התוכנית עד סוף 2018, התבקשתי על ידי כל עוטף עזה, כולל ראש העיר שדרות, לטפל בסוגיה הזאת, ויש לי במשרד ראש הממשלה פגישה, ואני מאוד מקווה שאנחנו נצליח להעביר את זה כמה שיותר מהר. כי למה? אם עד נובמבר לא עובד, אז אני כבר מבין שאנחנו בברוךְ, כי לא יעבוד. תודה.

תודה, חיים. לאה.

תודה. תודה לחיים ותודה לכם שהעליתם את הנושא הזה.

פנינה אחרי זה.

כשאתה נכנס לחדר אתה רואה את התמונה של ילדה שעומדת עם דובי באמצע שדה שרוף, או whatever, ואתה מבין כמה הילדים האלה זקוקים לשירות הפסיכולוגי, ולמלווים, ולייעוץ, ולעזרה. ודווקא עכשיו, אחרי שלושה חודשים של סבב כל-כך קשה, אנחנו עדים לכך שמשכורות של עובדים ושל יועצים פסיכולוגים, שנותנים שירות לאותם ילדים ולאותם בני נוער, שזקוקים לזה יותר מתמיד, השכר שלהם מעוכב. ולי לא איכפת אם זו בעיה ביורוקרטית, או אם זו בעיה כזאת או אחרת. מדינה שלמה, ממשלה אמורה להעביר את הכספים מיד ולהיכנס לתהליך שאומר – איך אני פותר את זה, כדי לא לעשות את זה יותר.

ולמה שאלתי האם נציגת משרד החינוך נמצאת כאן? – מה עוד צריך לקרות שתבינו, שאת היועצים הפסיכולוגיים האלה צריך להעסיק בהעסקה ישירה. ומה, רגע, אני לא סיימתי - - -

מי הפסיק אותך?

ומה עוד, והאם אפשר לעשות את זה כאן ועכשיו. והייתי חושבת ואומרת שצריך החלטת ביניים – עכשיו מעבירים את התקציב, על מנת שהחבר'ה שלא קיבלו משכורות בחודשיים האחרונים יקבלו וימשיכו את העבודה שלהם. גם אותן פסיכולוגיות הן נשים שצריכות להתפרנס.

תודה.

שנייה.

חייבים לקצר.

ומצד שני, אנחנו צריכים לדעת איך דבר כזה לא קורה.

לסגור את הדלת, סדרנים. סגור את הדלת. לא להכניס לדיון הבא כרגע. חברי כנסת יכולים אבל.

ואנחנו בעצם בעת צרה, בעת משבר, יודעים להעמיד אנשים שיטפלו בילדים האלה, ומכאן אני גם קוראת באמת ובתמים, הגיע הזמן שהעובדים של השירות הפסיכולוגי לא יהיו עובדי קבלן, אלא עובדים במערכת החינוך. תודה.

תודה. פנינה.

אני צריכה, יש המון אי דיוקים - - -

אני אתן לך. אני אתן לך. פנינה.

ראשית, אדוני יושב הראש, אני מברכת אותך, שלמרות שזה יום עמוס, אני חושבת שאין עמוס מדי בשביל לשים את הנושא הבוער היום, וזה תושבי עוטף עזה, ובטח ובטח הילדים שאותם אני רוצה לחזק, גם הילדים של העוטף וגם הילדים של שדרות, שכבר אמרו לפניי, שכבר למעלה מעשור הם מתמודדים עם סיטואציה שהיא בלתי אפשרית. לכן אני חושבת שהיוזמה שלכם, חבר הכנסת ילין וחברת הכנסת פדידה, היא ראשונה במעלה.

אני חושבת שזה חלמאות ולא רק ביורוקרטיה לחשוב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו שעדיין לא אישרו את אותן שעות ייעוץ שצריך בבית הספר, על-ידי היועצים שנותנים את המענה הראשוני. אתה יודע, הרבה אנחנו מדברים על אחיות בית ספר, היום אין אחיות בית ספר, יש את היועצות, שהן מה שנקרא השער הראשון, הדלת הראשונה, וכמובן את מרכזי החוס"ן. אנחנו רואים שזה עולה גם עם הפסיכולוגים והשעות שמשולמות להם, ואני שואלת את עצמי – ריבונו של עולם, הם החוסן. כשאנחנו מדברים על חוסן, הרבה פעמים, אתה יודע, אומרים לנו – 'מדובר בתושבים חזקים', ו'העורף חזק'. אי אפשר להמשיך לתת על הכתפיים של התושבים, מצד אחד להמשיך לספוג את העפיפונים ולספוג גם ככה את כל ההתרעות והאזעקות, וגם בסוף לומר להם – אתם חזקים, תתמודדו, תקרסו. ואני חושבת שהאמירה שתצא פה מהוועדה היא צריכה להיות חד משמעית וברורה - - -

להעביר להם מיידית את הכסף.

להביא להם את הכסף במיידי, לאשר את שעות הייעוץ ולחזק את מרכזי החוס"ן. אנחנו איתכם תושבי הדרום. תודה.

תודה. ארגון נפגעי פעולות איבה ואחרי זה משרד החינוך.

רותי פרימנגר, ארגון נפגעי פעולות איבה. אני רוצה קודם כל להודות לכם על הדיון, אבל אני רוצה להגיד משהו – תראו, האנשים האלה שסובלים, היום הם ילדים סובלים, מחר הם יהיו אנשים מבוגרים סובלים, המשפחות שלהם סובלות, אלה אנשים שהטרור היומיומי חורת בנשמה שלהם. ואני מבינה את הסימפטיה שעולה פה, אבל אדוני יושב הראש, אם לא יהיה הכסף הזה בבסיס התקציב, זאת סטירת לחי מצלצלת בפנים של התושבים ושל הנפגעים.

צודקת.

אי אפשר לעבור לסדר היום.

תודה. תודה. בבקשה, משרד החינוך. ספרי לנו למה לא שולם הכסף.

רגע, קודם כל לעשות הבהרה לגבי המונחים – השירותים הפסיכולוגים עובדים, הם לא קשור לסוגיה הזו.

ברור. ברור. ברור.

הם לא מטפלים, כי יש להם הרבה מאוד משימות אחרות. אבל לא מדובר על התקנים בתוך השירותים הפסיכולוגים. מדובר שאנחנו מתקציב שאנחנו מקבלים - - -

הבנו זאת.

מקבלים תקציב - - -

מיוחד.

שהתקציב הזה לא בבסיס התקציב, הוא מגיע כל שנה באיחורים.

בעיה. תקציב נכה.

ואני כל הזמן צריכה לתמרן בין הכסף שמגיע, מתי הוא לא מגיע, לקחת כסף מפה. כי הדבר הכי חשוב לי זה שילדים לא יפסיקו להם את הטיפול במהלך השנה.

הנה, אני אומר לך, תקשיבי, מאחר ואני באילוץ זמנים, הנה אני אומר לך, מזמין אותך, מזמין אותך - - -

מה שר החינוך עושה?

רגע.

מה שר החינוך עושה?

רגע, רגע.

להגיד שהכסף שולם, הוא שולם רק חודשיים, כשהיה עיכוב.

ברור. חודשיים. אוקיי. תקשיבי רגע, רגע. רבותיי, רבותיי, אני יכול לנעול - - -

אנחנו ביקשנו - - -

רגע, אני נועל את הישיבה בלי סיכום.

לא, לא, בבקשה לא.

לא, לא, אם לא תתנו לי, הישיבה הבאה מתחילה עכשיו. תנו לי לסכם את הדיון, לא להפריע לי.

אבל שר החינוך בקבינט מבטיח הבטחות, איפה הוא?

לא להפריע לי. לא להפריע לי. נקודה. אני יש לי עוד דיון טעון, ויש לי עוד המשך של הדיון.

תקשיבו, אני מזמין אותך, אבקש אותך, בדרך כלל אני לא עושה את זה, אני תוך כדי דיון כבר כתבתי את המכתב. מאחר ואנחנו בלחץ גם מנטאלי וגם זה, והנושא הוא חשוב לי, אני מבקש אותך, אצלי בלשכה מכתב לשר האוצר, מכתב לראש הממשלה בשמי, בשם הוועדה, בשם כל חברי הוועדה, רק תנסחי לנו אותו, כי את מכירה את הניואנסים איפה זה עומד, איפה זה חונה, כדי – א', שהשוטף ישולם; ב', שתתקבל החלטה היום על 2019, כי אנחנו לא רואים שהעסק, ואין ספק, שגם אם זה יסתיים היום, 2019 צריך טיפול.

ושוב, אני מודה לחברי הכנסת היוזמים, מודה לחברי הכנסת שהשתתפו בדיון, מודה לצלמים, זה לא מובן מאליו, כל הכבוד, אדי, היוזמה, יחד עם כל מאות הצלמים שעשו זאת. אני קורא לכם, הנה, אני קורא לכם, מציע לכם, לא יודע איך תעשו את זה, תגייסו, הנה נבחרי הציבור לידכם, שתפו אותנו, לא יודע איך זה יקרה, זו חייבת להיות תערוכה נודדת.

נכון.

תערוכה נודדת. אין בתי ספר, הייתי אומר לכם מבית ספר לבית ספר, אין בית ספר.

אבל אפשר במתנ"ס.

רגע. יש חופשות. מרשות מקומית אחת לשנייה תקיפו. אדי, עשית מעשה טוב.

עם השלטון המקומי.

קדימה, צאו לדרך. תודה רבה לכולם.

תודה רבה.

יש פה אחד שרוצה להגיד כמה מילים, תושב.

רק שאלה.

משפט. שאלה, כן.

אני תושב שדרות, הבת שלי זאת היא זאת שמצולמת שם.

כן, עם הדובי.

כן. לפני שנה היא שיחקה בעפיפון בשדות האלה. יש תמונות וסרטונים, שהלוואי שהם יהיו האחרונים.

כן.

וגם לפני שנה חגגה יום הולדת, והיום היא צריכה לחגוג עוד פעם יום הולדת. עכשיו, מה אני אמור להראות לה, שמה הבלון הזה? ומה העפיפון הזה? עכשיו אני אביא לה עוגה עם בלון? עם מה?

כן, תגיד לה שהעולם הזה בנוי - - -

מה זה הבלון הזה?

סליחה, אני לא פסיכולוג. נכון, שאלה קשה, אבל מה לעשות? צריך לומר לה שהעולם הזה בנוי מאנשים טובים ואנשים רעים, ואנחנו צריכים לאמץ את הטוב, ולא ללמוד מהם את המעשים הרעים.

הם פשוט לא קראו את "חמישה בלונים".

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 13:15.