פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



29
הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן
03/07/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 51
מישיבת הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן
יום שלישי, כ' בתמוז התשע"ח (03 ביולי 2018), שעה 14:10

חשיבות הנצחת פרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן ושילובה במערכות החינוך והתרבות

חברי הוועדה: נורית קורן – היו"ר

יובל קורבסקי - מדריך ארצי להוראת היסטוריה, משרד החינוך

אילה מוזס - מנהלת אגן מורשת, משרד התרבות והספורט

ליאת כרמי - רמ"ד זהות וחוסן חברתי, משרד הביטחון

פטריק פרדמן - רכז עלייה וזכאות, הסוכנות היהודית

תומר ולמר - דוברות והסברה, המועצה להשכלה גבוהה

מרק אסרף - אגף אקדמי, המועצה להשכלה גבוהה

מנשה זכריה - חוקר עליית קהילת יהודי תימן (ביצ'א) והשתלבותם בארץ

רחל ידיד - יו"ר עמותת אעלה בתמר

ערן אוואץ - העמותה לקידום ההכרזה בדבר זכויות האדם

שלמה סמרה - מזכיר הפדרציה העולמית ליהדות תימן

רחל דמתי - חברת הפדרציה העולמית ליהדות תימן, לוס אנג'לס

ברכה צוברי - חברת הפדרציה העולמית ליהדות תימן

משה בסיל - אגודה לטיפוח תרבות יהדות תימן

תמר נהרי - מתנדבת בבי"ס תל"י ברעננה

אריה חממי - מנכ"ל מורג יועצים לארגון וניהול מערכות

אליהו יצחק - נציגי משפחות הנעלמים

יונה מוכתר - נציגי משפחות הנעלמים

ישי כהן - נציגי משפחות הנעלמים

מאיר קורח - נציגי משפחות הנעלמים

ציון נגר - נציגי משפחות הנעלמים

בן ציון גירת - נציגי משפחות הנעלמים

רחמים קרוה - נציגי משפחות הנעלמים

ציון הדר - נציגי משפחות הנעלמים

נחמן מזעקי - נציגי משפחות הנעלמים

פנחס בצלאל - נציגי משפחות הנעלמים

עמוס לגזיאל - נציגי משפחות הנעלמים

רחמים חסיד - פעיל חברתי

ירדנה הדר - מוזמן/ת

מיכל זכריה - מוזמן/ת

שושנה מזור - מוזמן/ת

כליל ידיד - מוזמן/ת

ליאל ידיד - מוזמן/ת

מירב שמעון

ס.ל., חבר תרגומים



חשיבות הנצחת פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן ושילובה במערכות החינוך והתרבות

אנחנו מתחילים. היום יום שלישי, כ' בתמוז התשע"ח, 3.7.2018, השעה 14:10, אני פותחת את הדיון של הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, והיום אנחנו מדברים בנושא חשיבות הנצחת פרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן ושילובה במערכת החינוך והתרבות של מדינת ישראל.

אני רוצה לומר שאנחנו יושבים כאן, אנחנו יודעים שהעלינו את הפרשה העגומה הזאת לסדר היום הציבורי כבר לפני שלוש שנים והיא נשארת כל הזמן בתודעת הציבור. אני מקווה שאנחנו נוכל להגיע לפתרון ולקיחת סוג של אחריות של הממשלה. בעצם הפרשה הזאת היא חלק מההיסטוריה שלנו, של מדינת ישראל, עם קום המדינה, זה פצע שלא נרפא אצל הרבה מאוד משפחות. אנחנו רואים כאן ואנחנו מארחים כאן, יש כאן חלק מהמשפחות, נציגים של המשפחות, שכל פעם שהם באים לספר פה את הטראומה המשפחתית שלהם, את האובדן, את המשבר הקשה, את המשבר העמוק, אנחנו רואים כאילו זה היה אתמול והדברים לא נשכחו. אפילו שזה היה לפני 70 שנה, 60 שנה, עדיין זה נמצא אצלם באותה טראומה. צריך לומר שגם הדור השני והשלישי, וכאן יש לנו נציגים של הדור השלישי, זה מעניין אותם והם רוצים להגיע לפתרון והמאבק הוא באמת של הדור הצעיר שאומר שצריך להגיע לפתרון.

אני רואה כחלק מהפתרון, גם חלק מהדיונים שעשינו פה, עשינו כאן דיון בנושא של טיפול פסיכולוגי למשפחות בעקבות האובדן, הטראומה שהם חוו, והגענו למסקנה, שאני יודעת אותה כל הזמן ומתחילת הדרך אמרתי, שאנחנו צריכים לדבר על הפרשה, להכניס אותה לתכני הלימוד בבתי הספר. אני מדברת על חטיבת ביניים, תיכון ובאקדמיה. מדוע באקדמיה? כי צריך מחקר, צריך תיעוד, ורק באקדמיה ואקדמיה טובה אנחנו יכולים להגיע להישגים של חקר האמת וחשיפה.

עד לפני שנתיים באקדמיה, אנשים לא הורשו לעשות עבודות בנושא פרשת ילדי תימן, לא רצו לאפשר להם בכלל, אמרו להם שאין מי שיבדוק את העבודה, דחו כמה שיותר את הקץ. אני שמחה שהאקדמיה הבינה שאין מנוס, צריך להתייחס לפרשה, ובשנתיים האחרונות יש יותר סטודנטים שעוסקים בפרשה. הפרשה נלמדת באקדמיה, אבל אני רוצה שהיא תהיה ממוסדת, אני רוצה שהיא תיכנס להיסטוריה.

אני יודעת מספרי ההיסטוריה שהיו בעבר שהעלייה התימנית, מה אמרו עליה? הביאו אותה כתחליף זול לפועל הערבי, מעולם לא דיברו על המורשת, מעולם לא דיברו על התרומה של העלייה התימנית לתרבות בארץ ישראל, לבניית תשתיות. הרי ברור שלקחנו חלק, גם היו הרבה מאוד עליות של תימן שהתחילו מזמן, התחילו ב-1882, שזה ממש בתחילה, כשעוד לא היה כלום בארץ ישראל. אנחנו יודעים את הדברים האלה, לכן ההיסטוריה העשירה הזאת.

הפרשה הכואבת הזאת צריכה להיכנס לתכני הלימוד ולכן זימנתי את הדיון הזה, כי אני חושבת שההכרה לא תהיה מלאה אם הפרשה לא תיכנס לספרי הלימוד. והדבר החשוב, מוסר ההשכל ולקחים לעתיד לבוא, שהפרשה הכאובה הזאת אירעה במדינת ישראל ואסור שהיא תחזור על עצמה ואסור שהיא תהיה, לכן אני פועלת כמו שאני פועלת.

צריך לומר שהוועדות הקודמות שקמו, שתי ועדות בדיקה וועדת חקירה ממלכתית, כולם דאגו רק לטייח ולהשתיק ולא לפעול לפתור את הפרשה הכאובה. צר לי שוועדת החקירה הממלכתית לא עשתה את העבודה שלה. אם היא הייתה עושה את העבודה שלה נאמנה היא הייתה יכולה אפילו להעמיד אנשים לדין, כי באותה תקופה עוד היו אנשים חיים, עוד היה את מי לחקור. לצערי הרב עדיין יש קולות שאומרים שהפרשה לא אירעה, שזו קונספירציה, שזה לא היה. ישבנו פה בשבוע שעבר, היה אדם שאמר שזה רק קונספירציה, 'זה לא נכון, כולם נפטרו'. יש גם פרופסור באקדמיה שאומר את הדברים, אבל בדברים האלה אי אפשר לעמוד מול העובדות.

גם נעמי פולני אמרה שלא היה.

כן, כל אחד חושב שהוא יכול להגיד בפרשה. ועוד פעם, אנחנו חוזרים להגמוניה השלטת, שלא ראתה את העולים ורק זלזלה בהם ולא ראתה את מה שהם נותנים לטובת המדינה. לכן אנחנו צריכים לומר שברגע שזה ייכנס לתכניות הלימודים זה יהיה חלק מההיסטוריה, זה יישאר שם, אף אחד לא יוכל לבוא ולהגיד שזה לא היה, זה לא קרה, ילדים נפטרו, היה בלגן בזמן שהמדינה קמה, אף אחד לא יאמר את זה ולכן הדברים האלה חשובים ביותר.

אני רוצה לפתוח ולתת למשרדים. שלמה סמרה עוד לא הגיע, פשוט רציתי לפתוח עם סיפור אישי ואז להמשיך, אז אני אתחיל באנשי המקצוע כי הזמן קצר וגם התחלנו קצת מאוחר ואני מעדיפה להתחיל עם אנשי המקצוע, אבל אני אתן לכולם להתבטא.

משרד החינוך, יובל קורבסקי, אני פותחת איתך, משרד החינוך, תכני הלימוד, ואחר כך אני אעבור לתרבות. תודה. רק שם מלא, תפקיד במשרד החינוך.

הוראת היסטוריה, מזכירות פדגוגית.

סליחה, אתה המפמ"ר של היסטוריה?

אני העוזר שלה, מחליף אותה. קודם כל אני אגיד רק לגבי מה שאמרת, שבתכנית העדכנית, בתקופות העליות הראשונות שמיועדות, אז כן בתוך התכנית מתייחסים לעליית אעלה בתמר וגם לעלייה שבאה אחריה.

מעט מאוד, ממש מעט.

לכול מתייחסים מעט, אבל זה יותר טוב ממה שהיה.

זה עלה תאנה.

זה עדיין לא מספיק, בגלל זה כינסנו את הישיבה הזאת. אנחנו רוצים לקבל יותר ממך ואני רוצה רק להפריע לך עוד שנייה ולומר לך שלפני שלוש שנים הגשתי הצעת חוק שמדברת על מורשת ר' שלום שבזי ועשיתי דיון בוועדת חינוך וגם במליאה ובעקבות הרצון שלי לאשר את זה בחוק, השר בנט לא הסכים ומתוך השיחה שלנו קמה ועדת ביטון. אם תוכל גם לומר, תוך כדי הדברים שלך, כמה מיושמת ועדת ביטון כי פה באמת זה היישום של ועדת ביטון, אבל אנחנו רוצים את זה בצורה אחרת, כי אני לא מסכימה עם כל המסקנות של ועדת ביטון. בבקשה.

גם מתוקף תפקידי וגם המנדט שלי וגם מה שאני עוסק בו זה ספציפית תכניות הלימודים בהיסטוריה. לגבי מה שקורה בשאר התחומים ביישום של דוח או מסקנות ועדת ביטון, אין לי נתונים כדי עכשיו לדבר על זה בצורה מלאה. אני יכול לדבר ספציפית על מקצוע ההיסטוריה שנלמד בחטיבות הביניים והתיכונים.

אני אגיד שהיסטוריה בבית ספר נלמדת, היא תוצר של הרבה הרבה מאוד תהליכים. תכנית הלימודים בהיסטוריה, אני לא מדבר כרגע על נושאים אחרים, היא תוצר של הרבה מאוד תהליכים מעובדים של אקדמיה ועד שאין המון מידע אקדמי, קונצנזוס אקדמי ויכולת להכשיר את המורים להיסטוריה, שאנשי אקדמיה יעבדו את כל המידע והמחקר ויגיעו לאותו חקירת אמת שדיברת עליה, היסטוריה בבית הספר היא לא מחקרית ולכן עד שלא יהיה מספיק בסיס אקדמי, גם תיעודי וגם אחר כך עיבוד דידקטי שלו, אי אפשר יהיה להכניס את זה לתוך תכניות לימודים רשמיות בהיסטוריה.

אז אנחנו מקדימים את התהליך ואנחנו נעזור לדחוף אותו כדי שיהיה משהו.

השאלה גם עצם הפרשה. זה שאבדו תינוקות, נעלמו תינוקות, אם עצם העניין הזה מוזכר, לא רק המסקנות.

לא, זה מעולם לא נכנס.

עצם זה שילדים - - - זה כן אתם יכולים ל - - - זו עובדה שילדים - - -

עובדות מוזכרות בתוך הקשר.

זה לא מוזכר עד היום ולכן הדרישה פה היא בפירוש לעליות וכל מורשת יהדות תימן ובדגש, כרגע הוועדה מתרכזת בפרשה עצמה, שהיא תהיה מוזכרת ושהיא תהיה רשומה. אתה צודק, אני מסכימה איתך, שצריך שיהיה מחקר אקדמי, אבל יש כבר, נדמה לי שספר יושק בחודש הקרוב, אקדמי, מחקרי, שנעשה, נעשה מחקר בהקשר של הפרשה, על האובדן, שזה חלק שיכול ללכת, ויכול להיות שצריך לדרוש ממשרד החינוך שהם ייתנו לחוקר לשבת באקדמיה, ממש יחידה מחקרית, ולהתחיל לחקור את הנושא בצורה שתביא לכך שבאמצע שנת הלימודים השנה ייכנס איזה שהוא חומר. אם לא נתחיל ונחכה זה לא יקרה.

בכל אופן כרגע אין לנו איך להכניס את זה לתכניות הלימודים.

בסדר, אנחנו מתחילים את ההידברות, יושבים פה אנשים אקדמאים, יש כאן דוקטורים, זה רק קצה הקרחון של האנשים המוכשרים שיש לנו בעדה. כל אחד מוכן לבוא ולתת מזמנו וממרצו כדי לכתוב את ההיסטוריה כמו שצריך וכמו שאנחנו, העדה, רואים אותה, ולא בעיניים של מישהו מפלה.

המועצה להשכלה גבוהה, תומר ולמר וד"ר מרק אסרף. בבקשה.

צהריים טובים. שמי מרק אסרף מהמועצה להשכלה גבוהה, שעוסק במדיניות אקדמית. הנושא הזה מאוד מאוד חשוב, הוא כמובן בליבת סדר היום הציבורי בתקופה זו, אנחנו מודעים לכך. התכנים והמחקר במוסדות להשכלה גבוהה נעשים על ידי המוסדות להשכלה גבוהה, צריך להבין את זה, לכן הנושא של שיבוץ תכנים, מחקר, קורסים שקשורים לפרשה הזו, צריך - - -

מה שאני מבינה מהדברים שלך, זה צריך לבוא מהשטח, מתוך האוניברסיטאות, מתוך המכללות, כל גוף מחקרי שרוצה או תכניות הלימודים, שהאוניברסיטאות בעצם צריכות לעשות, זה לא בא מהמועצה להשכלה גבוהה. אבל אתם יכולים לתת המלצות? להגיד, 'השנה, אנחנו בדגש ואנחנו נסייע לאוניברסיטאות לבנות את התכנית ולאשר אותה, אבל אנחנו רוצים שבתכנית יהיה א', ב', ג', ד',' כדי להניע את העגלה.

כפי שאמרתי, בחוק המועצה להשכלה גבוהה יש סעיף מאוד מאוד חשוב ומרכזי והוא החופש האקדמי של המוסדות להשכלה גבוהה. אנחנו מכבדים את הסעיף הזה ואת המשמעות שלו מאוד, לכן הדרך הנכונה היא שהמוסדות להשכלה גבוהה בעצמם, מתוך חשיבות הדברים, הם גם מחוברים לסדר היום הציבורי, הם חיים בתוך עמנו והם צריכים לראות, המחקר, תכניות הלימודים, הקורסים. אחר כך אנחנו נראה אם צריך לאשר משהו, אבל זה למעשה צריך לבוא מתוך המוסדות, ביוזמת המוסדות. יש פקולטות למדעי הרוח, יש כל מיני מסגרות שהדברים יכולים להיעשות בהם, גם מבחינת הוראה וגם מבחינת מחקר. המועצה להשכלה גבוהה כגוף, היא לא מתערבת, אבל אנחנו כמובן מודעים לחשיבות של התהליך הזה ולמרכזיות שלו בסדר היום הציבורי.

יש עוד דבר, אנחנו שלחנו לפני חצי שנה מכתב למועצה להשכלה גבוהה וביקשנו את ההתערבות שלכם ולראות איך אפשר באמת לגרום לזה שגם המוסדות ייקחו את הנושא ויניעו את העגלה. לצערי לא השבתם. אני מאוד מקווה שעכשיו, אחרי הדיון שנעשה פה, תרשום לפניך, תהיה בקשר עם הוועדה, ובכל זאת נצליח אולי להזמין את כל ראשי האוניברסיטאות ושיציגו לנו אם יש להם כבר תכניות, כדי להניע את העגלה. אני רוצה שבאוקטובר כבר יהיה משהו על השולחן בצורה מסודרת.

מאה אחוז, תודה.

אני חושבת שאולי המועצה להשכלה גבוהה בעצם צריכה לקחת את הנושא הזה ולרכז, בגלל זה אני אומרת שנעשה את הדבר הזה, ועד שנקיים פגישה, אולי עד סוף הדיון, לרכז את הנושא הזה של פרשת ילדי תימן ולקבוע מה אנחנו רוצים, איזה הגדרות של הנושאים. כדי להגיע למחקר וכל הדברים האלה אתה צריך לעשות את התהליך ולהגיד תוך כמה זמן מגישים עבודה או כל הדברים האלה בנושא הזה. בכל זאת אין לנו זמן להמתין, אנחנו רוצים שהדברים האלה תוך שנה יסתדרו וייכנסו, ממש לרוץ עם זה. אז הייתי מאוד רוצה לדעת איך אנחנו יכולים להתקדם עם זה.

כן, וכפי שאני אומר, הדיאלוג עם המוסדות להשכלה גבוהה - - -

אני יודעת שאתם לא מתערבים, אבל כשאתם רוצים אתם יודעים להתערב. זה מה שחשוב.

נכון, הדיאלוג עם המוסדות להשכלה גבוהה הוא הכרחי בעניין הזה.

אין בעיה, אנחנו נשב איתם ביחד איתכם, אבל אני רוצה שאתם כבר תחשבו על כל הנושא הזה, שיהיה גוף מרכז, של מי תהיה האחריות לפרשה בנושאים של האקדמיה, איך העבודה תיעשה, מה הדרישות שלכם מהעבודה עצמה, כי הרי בסך הכול אתם בסוף נותנים אישור לתכנית הלימודים. כי אם אתם לא תיתנו את האישור אנחנו צריכים להגדיר את ההגדרות, את המסגרת של הדבר הזה מראש, כדי שגם המוסדות להשכלה גבוהה יבינו שאנחנו רציניים וגם המועצה להשכלה רצינית והיא רוצה לרוץ עם העגלה הזאת. מבחינתי העגלה כבר מזמן יצאה החוצה, היא כבר בדרך להגיע לאן שהוא, פשוט צריך לנתב אותה נכון.

אני מבקשת עכשיו, אני אעשה הפסקה ואני אתן לשלמה סמרה להציג את הסיפור האישי שלו. שלמה, אני רוצה סיפור אישי של משפחה, אני ממש מבקשת, יש פה הרבה אנשים ואני חייבת לגמור את הדיון בעוד שלושת רבעי שעה. שלמה, ממש בקצרה.

שלום לכולם. שלום לך, גברתי, חברת הכנסת, אני מאוד מודה לך על כל מה שאת עושה למען הפרשה הזאת.

תודה, רק תציג את עצמך ומה ההקשר שלך.

שמי עורך דין סמרה שלמה, אני גר בירושלים והסיפור שלי מתחיל כך, כשהייתי נער צעיר, גדלתי בקיבוץ סעד ואני זוכר ממש מגיל קטן, כל הזמן האמא עליה השלום הייתה מטפטפת לי שגנבו לה ילד.

אתה נולדת בארץ?

אני נולדתי בארץ.

ולמה הגעת לקיבוץ? המשפחה חשבה ש - - -

לא, הסיפור הוא ארוך. להורים שלי גנבו בעצם שני ילדים. זה מתחיל מכך שהם הגיעו ארצה ב-49' והם באו עם שני ילדים, עם בת ועם בן. הבת הייתה בערך בת ארבע והבן היה בן שנה וחצי, השם שלו שנתנו לו זה מנחם, מנחם סמרה, כמובן שיש את מספר הזהות שלו ובערך חודשיים לאחר שהם היו במחנה עולים בראש העין, יום אחד עבר שם אדם עם עוד שתי נשים, כמובן חלוקים לבנים, התימנים קצת תמימים, נקרא לזה כך, חשבו שכל מי שלובש חלוק הוא גם דוקטור, רופא. הם עברו בין העולים, הגיעו לאוהל שהאמא הייתה שם. האבא עליו השלום כבר התחיל לעבוד, שלחו אותו לכל מיני עבודות דחק. אמנם היה לו מקצוע, הוא היה סנדלר, אבל שלחו אותם לעבודות דחק, הוא לא היה באוהל.

בשלב מסוים הגיעו אליה בסביבות, היא אומרת מחצית היום, משהו כמו 12, 12 וחצי, אמרו לה 'שלום, מה שלומך? איך הילד?' ראו את הילד, 'איך הילד?', אמרה להם 'ברוך ה', הכול בסדר'. הגבר שם, לא יודע אם דוקטור או לא דוקטור, לקח אותו לידיים, אמר 'תשמעי, אנחנו לוקחים את הילד לבדיקות במרפאה ונחזיר לך אותו עד הערב'. למעשה הם שכחו להחזיר את הילד הזה עד היום.

אבי עליו השלום הגיע בערך בחמש אחר הצהריים, הוא אומר לה 'איפה הילד?' אז היא אמרה שהיו כך וכך אנשים, אמרו שייקחו אותו לבדיקות ויחזירו אותו. הוא, במקום לשבת לאכול הלך מיד לקליניקה שם במתחם של מחנה העולים, הגיע לשם, אני לא יודע אם לקרוא לזה מקרה או לא מקרה, בדיוק יצא בן אדם עם חלוק לבן, שואל אותו 'מה אתה עושה פה, אדוני?' הוא אומר לו 'באתי לראות את הילד שלי, לקחת אותו', הוא אומר לו 'הילד שלך נמצא פה על אלונקה, הוא מת'. כמובן שאני תחקרתי את אבא הרבה פעמים על הנושא הזה, מראים לו ילד בגיל שבע-שמונה, כאשר הילד הזה היה בן שנה וחצי. הוא לא ידע אם הוא מת או לא מת, הוא אמר שהוא נראה כמו ישן, אמרתי לו 'מה עשית?' הוא אמר לי 'מה אני יכול לעשות?'

אבי היה אדם, נקרא לזה, בעגה של היום, חלשלוש, אדם תמים, נאיבי, חזר לאוהל. יש אנשים שהייתה להם יכולת פיזית, הם תקפו, שמענו פה ושם, האח של אמא שלי עליה השלום, התגורר במושב נחם, ניסו לקחת לו ילדה, הוא נכנס והוציא אותה בכוח. אבל אני מדבר על הסיטואציה, הוא חזר לאוהל. שאלתי אותו 'ישבתם שבעה? עשיתם משהו?', הוא אומר 'שום דבר'. מה שבטוח, הילד הזה בחיים, גם לפי בדיקות שעשיתי וגם לפי תשובות שקיבלתי.

אנחנו נדבר על הילד שנולד בשנת 50'. אמא שלי הלכה ללדת ילד בשנת 50' בבית חולים הדסה בראש העין. לאחר הלידה, היא בעצם ילדה אותו ילד בריא, חי והיא הניקה אותו במשך שלושה ימים. אחרי שלושה ימים באו ואמרו לה 'תשמעי, אנחנו לוקחים את הילד לבית הילדים, אחרי שתצאי מפה', סיפרו לה, לא יודע, אם יש לה צהבת, אין לה צהבת, אני לא בטוח שהיה לה צהבת כי אני בדקתי את התיק שלה ולא נראה שהיה צהבת שם, לפי הגרפים שהיו שם. הייתה שם רופאה מדרום אפריקה, אני לא זוכר את השם שלה, לפחות בתוך התיק שלה זה הופיע והילד הזה נלקח לבית הילדים. האמא השתחררה בערך שבוע-שבועיים לאחר מכן והיא כל הזמן סיפרה לי שהיא הייתה הולכת לבית הילדים כל יום, כי בית הילדים היה קרוב למחנה העולים שהם היו שם. הולכת כל יום והשומר שם היה אומר לה 'תבואי מחר', 'תבואי מחר', 'תבואי מחר', אחרי שלושה שבועות הוא אומר לה 'הילד שלך כבר בחוץ לארץ'.

כלומר היא לא ראתה אותו מרגע שהיא יצאה מבית החולים?

לא, היא לא ראתה אותו יותר מאז שלקחו אותו, אחרי שלושה ימים שהיא הניקה אותו.

כלומר כל פעם שהיא באה לבית הילדים היא לא נכנסה בכלל, היא לא ראתה אותו.

לא, היא לא ראתה אותו. אגב, בוועדת בהלול מינקובסקי ההורים נתנו שם עדות, כי בתוך התיקים שנפתחו עכשיו רואים את זה, והייתה שם גם מישהי שהיא הביאה אותה לתת עדות, היא גם ילדה לידה, אישה בשם שמחה, והיא נותנת עדות שם שהיא ראתה שהילד היה בריא, באותם שלושה ימים שהיא הניקה אותו. מכל מקום אחרי שלושה שבועות השומר אומר לה, 'גברת, אין לך מה לבוא לפה יותר, הילד שלך בחוץ לארץ'. עד כאן זה בערך הסיפור.

אני כנער צעיר, האמא הייתה מטפטפת לי, נכנס מפה, יוצא משם. לימים, אני לא אכנס לזה, התגלגלתי למערך האבטחה במערכת הביטחון והייתי במשרד ראש הממשלה, זה היה שנת 85' והייתה שם הפגנה בנושא של פרשת ילדי תימן. למרות שבשלב ראשון לא הבנתי בדיוק מה זה, אבל כשההפגנה הזאת התפזרה הייתה שם אישה, לא זוכר את שמה, היא אמרה לי שהיא עיתונאית, בחורה צעירה, גבוהה, היא אמרה שהיא עיתונאית, היא אומרת לי 'מה, אתה לא מכיר את הפרשה הזו?', אמרתי לה 'לא כל כך יודע, שמעתי פה ושם, אבל לא יודע בדיוק מה זה'. אז היא אומרת לי, 'פה בבניין, בארכיב המדינה, יש פה את כל התיקים של כל הילדים שנגנבו'.

טוב, בסדר, אוקיי. ההפגנה הזו התפזרה, באותה תקופה אני הייתי מאבטח וראש צוות אבטחה של פרס, בשנים 84'-86', והאמת היא שזה התחיל לנקר בי, כל הסיפור הזה. בשלב מסוים, בסוף 85' הייתה הפגנה, יגאל יוסף היה ראש העיר של ראש העין והייתה שם הפגנה במתנ"ס, אמרתי שאני חייב להגיע לשם, הגיעו לשם שלושה ילדים מאומצים, אחד מהדרום, עד כמה שאני זוכר, מאיזה קיבוץ, ושניים הגיעו עם אופנועים מרמת גן. דיברתי איתם, קצת נכנסתי לעומקם של דברים איתם, והתחלתי להבין קצת את הנושא הזה.

בשלב מסוים, אני לא אכנס איך, זה לא המקום, מר פרס החליט שהוא עוזר לי לפתוח תיק אימוץ ופתחו לי תיק אימוץ. באותה שנה פתחו שני תיקי אימוץ, אחד לדוד שוקר מגדרה, שלקחו את הבת שלו, זה סיפור ארוך, עורך דין זרח רוזנבלום הגיש בג"צ והוא אמר לבג"צ - - -

בסדר, אנחנו יודעים את הפרשה הזו, הם פתחו לשוקר, הציבור יודע, דיברנו על זה, ולך פתחו תיק אימוץ ב-?

פתחו תיק אימוץ. אחרי שבועיים, אחרי שדיברתי עם פרס, הגיע מישהו ממשרד ראש הממשלה ואמר לי 'תתלווה אליו', בחור גבוה, אני לא זוכר - - - ירדנו במעלית איזה שבע קומות שם ואיך שהדלת של המעלית נפתחה, ממול היה חדר, החדר היה פתוח, היה שולחן, מאחורי השולחן היה בן אדם, התיק כבר היה פתוח לרווחה.

באיזה מקום? זה היה במשרד מסוים או שזה היה במשרד ראש הממשלה?

במשרד ראש הממשלה. הוא אומר לי, 'אתה יכול להסתכל, אתה לא יכול לצלם', אמרתי לו 'לרשום אני יכול?' הוא אמר לי 'אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, לא לצלם, לא לגעת בכלום'. דפדפתי שם, ראיתי את השם של הרופאה שיילדה אותו והיה שם חומר שהילד הועבר למשפחה בקנדה, בשם משפחת איינהורן. הוא גדל אצלם, רבקה ומשה איינהורן מקנדה, מחבל קוויבק. טוב, לקח לי זמן מה עד שהצלחתי להגיע לאותה משפחה, בשנת 87' איתרתי את המשפחה הזאת, הגעתי לשם, קוראים לאח הזה, שאגב בבהלול מינקובסקי וכל ועדות הבדיקה והחקירה כתבו שהוא נולד נפל, השם שלו זה יעקב איינהורן, הוא גדל אצל רבקה ומשה איינהורן. לימים הם הגיעו לארץ, בשנת 91' והם צולמו פה במלון רמדה רנסנס, על ידי, שכחתי את שמה, זו שנפטרה, ציפי, ציפי טלמור?

כן, היא עשתה סרט.

היא באה וראיינה אותם. יחד איתי היה גם משה בכר מקנדה, שהגיע מקנדה. לצערי האח הזה, לא יודע, סירב להגיע לארץ. הם הגיעו לפה, יש להם משפחה בבני ברק, ואמרתי להם שיכול להיות שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, אז אני מבקש מהם להגיע. באמת כשהוקמה ועדת החקירה הממלכתית צלצלתי אליהם, הטלפון לא ענה, בדרך לא דרך איתרתי אותם, הם עברו לעיירה יותר קטנה באזור שם שנקראת - - - וביקשתי אותם להגיע, הם אמרו שהם לא יכולים להגיע. להערכתי מישהו בא ואיים עליהם, לא יודע, משהו כזה.

יעקב איינהורן, כמובן אחי מעולם לא הגיע לארץ, הוא סירב להגיע לארץ. אני חשבתי שלפחות ההורים יזכו לראות אותו, לצערי זה לא קרה. אני בסך הכול ראיתי אותו שלוש פעמים, אני עומד איתו בקשר מפעם לפעם, בעיקר בחגים, וזה בתמציתיות כל הסיפור. ילד שבוועדות, ועדת בהלול מינקובסקי, ועדת שלגי וועדת חריש, אגב, שלא מוזכרת, זה יוסף חריש שהיה יועץ משפטי לממשלה, זה היה ועדת יחיד שהוקמה בשנת 77'-78', ואחר כך ועדת החקירה הממלכתית, בכל המסקנות שלהם כתוב שהוא נולד נפל.

אני מפנה פה את הציבור, כמובן שגברתי חברת הכנסת יודעת את זה, מי שיכול להיכנס לגוגל, לעשות גיל גרינבוים. זה בערך הסיפור של גיל גרינבוים. גיל גרינבוים נולד, לקחו אותו, אמרו לאמא שהוא מת ולמעשה הוא בחיים. תודה רבה.

כן. תודה לך. סמרה, אני מתנצלת על הזמן הקצר. אני רק רוצה לומר שהתיק שלך, אתה התלוננת מזמן, עוד אין לנו תשובות ואם אין לנו תשובות אז לא מצאנו ניירת ואולי בעקבות החוק שיעבור היום, על פתיחת תיקי אימוץ, אולי בכל זאת נראה משהו.

בעזרת ה', אבל גם - - -

אבל זה בתנאי שיש תיק אימוץ. אין לנו תיק אימוץ אנחנו בבעיה.

נכון, עובדה של - - -

זה אני יודעת. איך אמרתי? פתיחת הקברים זה היה עוד שלב, השלב הבא פתיחת תיקי אימוץ ואני יודעת שנשאר עוד החלל שצריך לראות איך נותנים תשובה כשאין רישומים, אין ניירת ואין כלום ואנחנו יודעים את הבעיה הזאת. אז אני מודה לך, תודה.

חלק גדול מהילדים הועברו לאימוץ מתחת לשולחן תמורת 5,000 דולר.

נכון, אנחנו יודעים. אני עוד מעט אתן גם לך לדבר. אני עוברת כאן למשרד התרבות, אילה מוזס. אנחנו בעצם אומרים שאנחנו רוצים תכניות לימודים, אבל זה לא רק תכניות לימודים, זה תכניות לימודים וגם אני בסוף בסוף רוצה שיהיה יום זיכרון ממלכתי, שזה יצוין ואז בעצם נכנס כל הנושא של משרד התרבות שהוא צריך לעשות אירועים וגם אני חושבת שבנוסף לתכניות הלימודים מאוד חשוב שיהיו אירועים שיראו גם לציבור, הנה, הממשלה מתייחסת, לא רק משרד החינוך, גם משרד התרבות. את יודעת, בסוף כל עדה רוצה שהמורשת שלה תישאר ותהיה בספרי ההיסטוריה ואם משרד התרבות לא יעזור אז לא יקרה כלום. אז בואי תספרי לנו מה משרד התרבות עושה.

שמי אילה מוזס, אני מנהלת אגף מורשת במשרד התרבות. משרד התרבות תומך, בין השאר, גם במרכזי עדות ובפעילות שהם מבצעים ואני אומר שלמעשה לא מדובר רק בפעילות שהיא פעילות של אירועים תרבותיים, אלא במסגרת התמיכה למעשה עמותות שנתמכות מבצעות גם מחקרים. יושבות פה נציגות של עמותת אעלה בתמר, אני בטוחה שהם יוכלו לספר לא מעט על הדברים שהם עושים בפעילות שנתמכת למעשה על ידי משרד התרבות. זאת אומרת גם אירועים, אבל גם כתיבת ספרי מחקר וספרי עיון על ידי חוקרים כאלה ואחרים נתמכים כחלק מהפעילות שמשרד התרבות מעודד.

יש גם תקנת מוסדות מחקר. ישנם מוסדות כגון החברה ההיסטורית, תאגידים כגון שז"ר, יד בן צבי, שגם הם מקדישים חלק ניכר מהתקציב שלהם לטובת העניין הזה. כמובן שעמדתה ותמיכתה של השר היא לעודד את הפעילות שנוגעת לדברים האלה, אנחנו רואים בזה הרבה מאוד חשיבות ונשמח כמובן לקחת חלק בכל דבר שיכול להיות קשור לעניין הפרשה הזאת. אנחנו תומכים בשלוש עמותות מאוד משמעותיות בנושא של יהדות תימן, אעלה בתמר, כמו שאמרנו, יש את האגודה לטיפוח תרבות ומחקר, שיושבת בנתניה, ועוד עמותה בשם 'שרשרת הדורות', כולן למעשה עוסקות באופן כזה או אחר ביהדות תימן.

כן, הם בעצם העמותות הגדולות שמתעסקות בתרבות, אבל בפרשה הם נמנעו עד עכשיו לעסוק בזה בצורה מאוד - - - רק בזה. אבל עכשיו, בשלוש השנים האלה, זה יותר נפתח. אני רק רוצה לראות מה אפשר לעשות שמשרד התרבות יקצה כספים שכל שנה ייכנס כסף לתקציב לפעילויות האלה. זה מה שחשוב. כי אם לא יהיה תקציב קבוע, שכל פעם נכנס באופן אוטומטי לצורך הדברים האלה, אז יהיה עכשיו כסף ואחר כך לא יהיה, לא נוכל להמשיך להתפתח.

בהקשר הזה אני חושבת שמשרד התרבות עובד באופן מאוד שוטף עם תקנת מורשת מרכזי עדות והתמיכות עלו מאוד מאוד בשנים האחרונות. שלושת הגופים שדיברנו עליהם נתמכים בסכומים יפים מאוד, שבאמת מה שמאפשר להם לפעול גם בתחום הזה. שוב, זה לבחירתן של אותן עמותות במה להתעסק, יכול להיות שאפשר למצוא את הדרך לעודד אותם לטפל בתחום הזה.

נכון, זו המטרה שלי, לעודד אותם על ידי תקציבים שבאמת יפנקו אותם, יפנקו במרכאות, כדי שהם יעסקו בפרשה. המקום הכי נוח זה תמיד לבוא בצורה הרחבה, יהדות תימן בצורה רחבה ולאו דווקא ספציפית, אז אני אומרת אולי צריך שנה אחת לתת יותר עידוד כדי שכל הדברים יעלו, גם משרד התרבות, גם משרד החינוך, גם המועצה להשכלה גבוהה. אני מתכוונת לשבת עם כל הגופים האלה ביחד ולראות איך אפשר לתת ממש דחיפה אדירה לכיוון הזה כדי שיהיו בכל זאת תוצאות בעוד שנה, לא בעוד חמש שנים. יכול להיות שבעוד חמש שנים לא יהיה בכלל את מי לראיין וגם הנושא מאוד מאוד חשוב, התיעוד.

על מחקר דיברנו, עכשיו התיעוד של הדברים. מה שאני מתעדת פה זה באמת בקטנה, זה לא מספיק, צריך ליצור מאגר של תיעוד שעולה הרבה כסף, כי רוב האנשים מבוגרים, צריך להגיע אליהם הביתה. נכון שהיום כל אחד יכול לצלם בטלפון, אבל התיעוד של הסיפורים הללו זה חלק מהריפוי של הפרשה, לכן זה חשוב. האם את חושבת שתהיה אפשרות גם בנושא הזה של תמיכה?

אני צריכה לחשוב איך אפשר באמת לעודד את העמותות לכיוון מסוים, כמו שאת אומרת. יכול להיות שאפשר לכנס אותן ולערוך איזה דיון ולתת איזה שהוא מקדם או איזה שהיא עזרה נוספת לכיוון הזה, אבל זה דבר שצריך לדבר עליו ולבדוק אותו. עוד פעם אני אומרת, התאגידים הם גם אפשרות טובה מאוד לקיום של פעילות שהיא יותר מכוונת, גם יד בן צבי וגם שז"ר, כמו שאמרנו, כבר עשו פעילות בדיוק בנושאים האלה.

פרויקט נוסף שמשרד התרבות כרגע עומל עליו ויכול להיות שדרכו אפשר יהיה לקדם גם את האג'נדה הזאת זה בתי המייסדים, אם שמעתם, שעומדים לקום ברחבי הארץ, בעצם בעיירות שיכול להיות שאחת מ - - -

כמו בית ראשונים, אז בית מייסדים. זה אותו פרויקט.

כן, זה אותו פרויקט, יש לו כמה שמות, אבל למעשה יכול להיות שדרכם יהיה אפשר להעלות את הסיפור הזה.

של התיעוד?

כן, של תיעוד, של - - -

זה רעיון לא רע, ואז לאסוף את הכול למקום אחד.

נכון. אבל זה פרויקט שמתהווה אז עוד קצת קשה להגיד - - -

בסדר, אפשר גם ליצוק לו תוכן כדי שזה יהיה.

דרך זה. יכול להיות.

יופי, תודה רבה. וכאן באמת צריך להגיד תודה לשרה מירי רגב שבאמת ראתה לנכון ליצור תקנה ולעשות ולהעביר תקציבים.

ד"ר רחל ידיד.

תודה, חברת הכנסת נורית קורן. אני רוצה להודות לך שוב על המאבק המתמשך להשאיר את הנושא הזה בשיח הציבורי. אף אחד לפנייך לא הצליח לעשות את זה, למרות שהיו כל מיני ניסיונות, ואני מאוד רוצה להגיד תודה רבה על העזרה, אילה מוזס, אני מוכרחה לומר שאנחנו זוכים לשיתוף פעולה הדוק ולתמיכה, הם מאוד מבינים את זה. כבר, תוך כדי הדיבור שלכם הראש עבד על איך בונים את זה.

אותו דבר, מר אסרף, כמי שעובדת באקדמיה 47 שנים, גם בהכשרת מורים וגם בתכניות לימודים וגם בדרכי הערכה ומדידה וגם דרך הוראה, אני מוכרחה לומר שלא בשמים היא ואפשר להיערך. אני מכירה לפחות ארבעה חוקרים שיש להם כבר מה שנקרא חומר מוכן שאותו אפשר לעבד לחומר שניתן ללמד אותו, גם באקדמיה וכמובן משם לתיכוניים. אני לא חושב שהתוכן הזה מתאים לפחות מחטיבת עליונה, זה נושא - - -

לא, אני מדברת על חטיבות ביניים וחטיבה עליונה.

חטיבת ביניים, יכול להיות שזה מוקדם מדי. בחטיבה העליונה זה בהחלט נושא שחייב להיעשות, להיאמר. אני אשמח לחבר את המועצה להשכלה גבוהה עם כמה כאלה שהם לא רק בארץ, שנמצאים בבוסטון, למשל יש אצלנו חברה ששמה ד"ר שושנה גרבר מדמוני, שהיא בעסק הזה כבר כמה שנים וחוקרת את הנושא הזה. עוד עמית נוסף יש לה בארצות הברית, שהם חוקרים את הנושא הזה.

אני רוצה להגיד שחזרנו מכנס עכשיו בנושא של יהדות תימן ואני לא הסכמתי להעלות את זה כי הרגשתי שזה לא כל כך התאים לכנס, לכותרת שלו, שזה ערכים משותפים, להראות את הכביסה המלוכלכת הזו בפני כל החוקרים בעולם, הגיעו לשם עשרות רבות של חוקרים, פרופסורים ודוקטורים, את קלונה של מדינתי ברשות הרבים.

אבל צריך לומר שזה היה בשבת, ההרצאה שלי בפני האנשים.

לכן הזמנתי את נורית, היו שם מעל 100 איש שבאו ושמעו את מה שהיה לה לספר על הנושא הזה. אני אומרת לכם, אני שמעתי עכשיו את הסיפור שלך וזה נראה לי ממש בדיוני, קשה לי אפילו לעכל את זה. אני גם נולדתי ב-50' ואמרתי שמזל שאמא שלי המנוחה סמכה על מיילדת שבאה ועשתה את זה בבית ואבא שלי לא שלח אותה להדסה, היינו צריכים להיות בהדסה, כי גרנו בתל אביב.

אז אני רוצה לומר, אני בהחלט אשמח להיות בתוך ועדה שתריץ את הנושא הזה ונריץ אותו, אפילו בתשע"ט שנעשה את זה - - -

לעמותות יהיה חלק די מרכזי בנושא הזה.

גם ברמה של החוקרים וגם ברמה הפרקטית של תכניות לימודים ויום בשנה להעלות על נס את הסיפור העצוב הזה, שלא עוד. לא עוד כזה וחלילה לא דומיו, כי זה לא היה רק בשנות ה-50, זה היה גם בשנות ה-60.

תודה רבה, רחל. ד"ר זכריה. אין לך מה לומר בדבר הזה? חבל לי שד"ר אריה חממי הלך, אבל בסדר.

אולי אני רק אזכיר במשהו. שמי ד"ר מנשה זכריה, דוקטור לחינוך והיסטוריה של עם ישראל והיום אני פנסיונר, עסקתי בחינוך למעלה מ-43 שנה.

אני כתבתי ספר על יהדות תימן וגם הקדשתי פרק קצר בקשר לנושא של הנעדרים. אני שמעתי מהמועצה להשכלה גבוהה, אני אשמח מאוד, איך אמרתם? לגלגל את הנושא. יש לנו הרבה חוקרים שכבר כתבו ספרים על הנושא והזכירו את הנושא, בכלל סקירה כללית על יהדות תימן, אפשר להתחיל בזה. אני יודע, גם כמורה להיסטוריה וגם מורה לתנ"ך בחטיבה בהוד השרון, אני מזכיר שם ספרים שמדברים קצת, פרק מסוים, על יהדות תימן. אז כדאי לקחת את זה ברצינות ולקחת את החומר הזה, את הספרים שכבר יצאו לאור, והם מוכרים פה בארץ ומוכרים גם בארצות הברית, במיוחד הספר שלי, לקחת את זה למועצה להשכלה ובאמת שיאשרו את זה וילמדו גם בספרים האלה. זה ספר בעברית והוא גם תורגם לאנגלית.

תודה רבה. אני ביקשתי גם שידברו על הפרשה גם בצבא ולכן הזמנתי את משרד הביטחון, אז בבקשה, רב סרן ליאת כרמי. בבקשה.

שלום, אני ליאת, נציגת חיל החינוך והנוער. אתחיל ואגיד שזו פרשה עגומה, להיות פה ולשמוע את הסיפור שלך ובכלל לקרוא על זה, זה קשה וזה כואב. יחד עם זאת אני אגיד שזו פרשה שלא מדוברת בצבא, אנחנו לא עוסקים, זו פרשה ששנויה במחלוקת.

הייתה שנויה במחלוקת עד עכשיו.

הייתה שנויה במחלוקת, בסדר.

בגלל זה לא מדברים בצבא, אבל הצבא הוא סוכן חינוך וחברות כל כך חשוב, הוא צריך לתת לזה מענה, כי בכל זאת אם עכשיו שומעים את הפרשה, יש אנשים שלא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים ויש כאלה שאומרים שזה לא יכול להיות. בכל זאת צריך איזה שהוא טריגר כן לדבר עליו. את יודעת, כשמתפרסם בעיתון על מחקרים רפואיים, ניסויים בילדים חיים, ניתוחי גופות, אי אפשר להתעלם מזה.

אז אני אגיד, חברת הכנסת נורית, שיש הרבה מאוד פעולות חינוכיות שנעשות בתוך הצבא, התפקיד של הצבא הוא לחנך בתוך צה"ל, אנחנו לא מחנכים את החברה, אנחנו לא יכולים לעשות - - -

לא, בתוך צה"ל.

בתוך צה"ל. אז כשדברים כאלה עולים על סדר היום בעיתונות ומפקד, כי בסוף החינוך נעשה על ידי מפקדים בצבא ומפקד מדבר על זה כחלק משיח אקטואליה, זה משהו אחד. אם רוצים להפוך את זה למשהו שזור בתכנית חינוך צה"לית, סביב דירקטיבה של רמטכ"ל שמדבר על חינוך בצה"ל, זה משהו שצריך לקבל כדרג מדיני, להחליט את זה, ובסוף הצבא יממש. אנחנו צבא ממלכתי, אנחנו מקבלים הנחיות ואנחנו יודעים לתרגם את זה לביצוע. אז זה משהו שחשוב להגיד. ברגע שהדבר הזה יתקבל לתוך הצבא והצבא יצטרך לממש את זה בתכנית חינוך אנחנו נדע לתרגם את זה לפעולות פרקטיות.

יפה. העניין הוא שאם אנחנו רוצים לעשות ציון יום ממלכתי, הצבא יהיה חייב להיערך לזה

נכון, אבל זה משהו שהצבא לא יכול להחליט, זה העניין. אני יודעת להגיד לך כנציגת החיל, כמי שעוסקת בהרבה מאוד פעולות חינוכיות, אנחנו יודעים לעשות - - -

פשוט הדיון הזה, בגלל הצורך לעשות יום ממלכתי, לכן זימנתי את הדיון. אני פתחתי פה רק התחלה, זה לראות איך אנחנו יכולים לשבת ולשלב עם כל המשרדים, כל אחד ייצוק את התוכן שלו, כל אחד ייתן את המבט שלו וייצא מזה משהו מצוין.

אז את יכולה להיות באמת בטוחה שברגע שהדבר הזה יתקיים, בין אם יום ממלכתי, או בכלל, כל תכנית אחרת, הצבא יידע לתרגם את זה לפרקטיקה חינוכית מצוינת, לחיילים ולמפקדים.

אני בטוחה.

יש לי שאלה, כמש"קית חינוך לשעבר בחיל האוויר. בקורס קד"צ שמש"קיות חינוך עוברות, אני מדברת בלשון נקבה כי הרוב נשים שם, אתם כן מעבירים תכנים היסטוריים, על העליות הראשונות ועל הקמת המדינה, אז אולי אם תחשפו את מש"קיות החינוך לתכנים האלה ולפרשה, לפחות במסגרת הקדם צבאית, אז כשהם יגיעו לבסיסים אז הם כן יחשבו על הרעיון הזה. כי למשל אותי לא לימדו את הפרשה הזאת בצבא, למרות שכן למדנו בצורה מסודרת על כל העליות. לא חשפו אותנו לדברים האלה, אז גם לא היה לי את הרעיון ואת הפרקטיקה ואת הכלים להעביר את זה גם לחיילים שלנו.

אז אני רשמתי לי. קודם כל היום קורס חינוך הוא לא קדם צבאי, הוא מצומצם מצומצם.

כן, עברו כמה שנים.

עברו כמה שנים, בסדר. אחד הדברים שאנחנו עושים דווקא בקורס קצינים, הם לומדים הרבה לקראתו סביב מקראות ישראל. אני מתחייבת לבדוק האם יש פרק או משהו שנמצא בתוכו.

כדאי שזה ייכנס. אני אומר לך, כי יכול להיות שיש איזה חייל שהמשפחה שלו כן נפגעה ולכן אי אפשר להתעלם מזה, צריך לדבר. וגם צריך לזכור שזה לא רק ילדי תימן, זה תימן, המזרח והבלקן, כך שיש עוד. נכון, 70% זה תימנים, אבל השאר זה 30%, ותמיד יהיה איזה חייל, ואני רוצה לומר שחייל צריך לקבל תמיכה למה שקורה בבית. בטוח שמדברים על זה בבית, ולפעמים אתם לא יודעים לזהות שזה בעצם הנושא וזה הטריגר והוא צריך את החיזוק הזה ולפעמים צריך לשמוע גם בצבא שמדברים על משהו שקרה אצלך בבית אז אתה מאוד מתחבר. אני חושבת שזה רק מעלה את הערכים של החיילים שלנו וגם הערכים בצבא. לכן זה חשוב. אז תודה רבה על הנכונות.

כן, קורח. נתחיל הפוך.

שמי מאיר קורח, אני עבדתי במשרד החינוך כמפקח על השתלמויות מורים בחינוך העל יסודי, לכן שאלתי מה ששאלתי כי אני מכיר את המערכת. השתתפתי בהרבה ועדות של הטמעת נושאים בתוך תכניות הלימודים ובמערכת החינוך ואני מסכים לכך, גברתי, שהנושא הזה הוא לא כל כך מסובך כי יש הרבה חומר וניתן לזרז את הפעילות הזאת בצורה בלתי רגילה. יש מספיק חומר. אפשר לערוך סילבוס של קורס, ואני חושב קורס ראשוני, הדבר הבסיסי בהטמעת נושא זה השתלמות מורים. אפשר לערוך קורס בסיסי מהחומר הקיים להשתלמויות מורים תוך מספר שבועות. זה לא צריך לקחת חודשים ולא צריך לקחת תקופה ארוכה.

צריך החלטה של משרד החינוך, זה מה שצריך.

צריך מוטיבציה, צריך רצון, צריך כנות ונכונות והכרה בחשיבות הנושא הזה. כך שזה לא מסובך וניתן לעשות את הדברים. כפי שאמרתי, החומר שקיים, צריכים לעשות עליו עבודה, צריך לעשות עבודה כדי להטמיע את בתוך תכניות הלימודים, אבל בבסיס של תכנית לימודים זה השתלמות מורים. אם המורים לא יהיו מודעים ולא יהיו בעלי ידע, בעלי הכשרה להעביר את הנושא הזה, אז כאילו לוקחים פרקים מתים בתוך הספרים של ההיסטוריה. לכן צריך פה לעשות את השלב הזה. אני חושב שניתן ולא צריך לחשוב שזו משימה בלתי אפשרית גדולה שצריכה לקחת הרבה זמן. עד כאן הדברים שאני רוצה להגיד.

תודה, אמרת דברים מאוד מאוד חשובים. הנציג של הסוכנות היהודית, פטריק פרדמן. נפגשנו כבר קודם. אני אומר לאן אני רוצה ללכת. קודם כל לדעת איזה חומרים יש לסוכנות, אנחנו קיבלנו חומרים מסווגים שהיו וקיבלנו אותם, הכול בסדר, אבל הם עסקו במשהו אחר. האם יש בסוכנות ספרים, חומרים, או כל פרט אחר שיכול לסייע לפתור את הפרשה ולתת לנו עוד - - - גם כן האם אתה חושב שצריך ללמד את העולים החדשים שבאים? לטפל בזה?

הסוכנות לא מתעסקת בחינוך של העולם החדשים, זה את יודעת.

אני יודעת.

למיטב ידיעתי כל החומר שהיה בידינו הועבר לוועדה, זאת אומרת זה לא שאנחנו הסתרנו חומר או שמרנו חומר ואמרנו את זה אנחנו מראים ואת זה אנחנו לא מראים. יש מספיק פרשיות שהן כאובות וגם במרתפי הסוכנות, כל החומר שיש לנו הוא פתוח והעברנו. אין לנו חומר סודי מעבר למה שיש לנו.

עכשיו, כפי שאמרתי לך, אנחנו לא מתעסקים בחינוך העולים, לא לפני עלייתם, אנחנו מתעסקים בהכנת העולים לקראת החיים בארץ, אין לנו ספרי חינוך, זה שייך למערכת החינוך, אנחנו באמת לא נכנסים לנישה הזאת.

כן, בעצם אתם רק סוללים את הדרך לקליטה מהירה בארץ על מה שקורה בארץ.

משתדלים, כן.

תודה רבה. בצלאל, בבקשה.

שמי בצלאל פנחס מקרני שומרון. סליחה שאני צרוד, הייתי בשבת חתן, שימחתי חתן וכלה.

לפני 45 שנה אמא שלי ז"ל ואחותי רחל, שתיבדל לחיים ארוכים, אמרו שהייתה לנו אחות בת חודש והיא הייתה במחנה עולים בעין שמר, כמו כל ילדי תימן. איך היא הגיעה למרפאה, במרכאות, ששם? אמא שלי הגיעה לשם, שאלו אותה, היא לא מרגישה טוב וזה, היא באה כל יום ואמרה מה איתה, היא אמרה 'לא, היא עוד לא מרגישה טוב', אחרי שבוע היא באה ואמרו שהיא נפטרה. אז אבא שלי ואמא שלי שאלו את הצוות עם החלוקים הלבנים האלה, המלאכים, בלשון סגי נהור, 'אנחנו משפחה דתייה, תביאו אותה, נקבור אותה', 'לא, אנחנו קברנו אותה'.

אנחנו, כמו שאמר החבר שם, משפחה של תשע נפשות, עוסקים באוהלה של תורה, אהבת ארץ ישראל ולפרנס את המשפחה. אבי ז"ל עבד בעבודות דחק, בבניין וכל זה, אז לא היה מי שימנף את זה. שאלו אותי חברים 'מה נזכרת עכשיו?', תשמעי, לא כולם חכמים ואינטליגנטים בלשון המעטה, לא חייבים להיות - - -

גם היו הרבה שהתביישו להגיד שלקחו להם את הילד.

התביישו גם. גם כשהלכו לרשויות החוק, קרי עובדים סוציאליים ומשטרה, אז איימו עליהם 'או שאתם עפים מפה או שנעצור אתכם'. לימים אני התגייסתי למשטרה ולא יכולתי, אני אמנם חמישי בהיררכיה, אבל יחידי שעוד מצליח לדבר ולמנף את העניין הזה זה אני. אני כאילו דובר של המשפחה. בזמן פרשת הרב עוזי משולם אני הייתי בשירות והייתי מנוע מלפעול, לא במישרין ולא בעקיפין מכורח עבודתי בשירות הביטחוני, אבל לאחר שפרשתי, ברוך ה', אני לא מפחד מאף אחד, אני מפחד מהקדוש ברוך הוא, לא רואה אף אחד ממטר. יש לי את הפרנסה שלי, אף אחד לא יכול לאיים עליי 'תשמע, אנחנו נפטר אותך מהעבודה', אני, ברוך ה', עבדתי בשירות הביטחוני 23 שנה ואני עכשיו עוזב. עכשיו אני פנוי לזה.

מחודש 11.2016 עובד בצמוד לנורית, מסייע לה בכל דרך אפשרית, בעקיפין או במישרין, בכנסים ובכל דרך כזו ואחרת. היום, מה לעשות, לא מוצאים אותה. אני הקלטתי חברה של אחותי, יש לי את זה בפלאפון, אישה בת 92, שמעידה על זה, זה שמור אצלי בטלפון, ואת אחותי הקלטתי ואת דוד שלי. כולם אומרים שהייתה אחות 'היא נפטרה וקברנו'. תודה רבה.

אתה יודע, לקחנו את התלונה שלך, בדקנו ועד כמה שידוע לי לא מצאנו מסמכים.

אני הלכתי למשרד הפנים בכפר סבא, אמרתי לה שאני באתי מטעם הוועדה ומכרתי לה סיפור, אמרתי לה שבאתי מטעם הוועדה, היא שמעה ילדי תימן, נרתעה לאחור ופינו לי את כל האולם, פיזית, אני ראש בראש עם מנהלת משרד הפנים עשינו סריקה, היא הראתה לי את המסך. היא אמרה לי ש'מאשרים שאבא שלך ואמא שלך עלו מתימן, הגיעו למחנה עין שמר, יש כניסה. אבא שלך נשאר בתימן, הוא הגיע חודש - - -'. הכול אמת, אבל מה אני אגיד לך? כאיש משטרה לשעבר אני אומר לך שאמרו על ההורים של תימן, מזרח ובלקן, שהם לא דרשו את הילדים, אז אני אגיד לך מה הם עשו, זה נודע לי יותר מאוחר, למה הם לא דרשו? אם היה ילד שקוראים לו יחיא צנעני, החליפו לו זהות, עכשיו לא קוראים לו יחיא צנעני, קוראים לו משה משה, תעודת הזהות שלו 123, החליפו לו זהות. עכשיו באו אמא שלי ואבא שלי, הולכים לבית חולים 'הלל יפה', 'יש לכם יחיא צנעני?', 'לא', תעודת זהות - - -

בצלאל, אנחנו יודעים שכשילדים מאומצים מחליפים להם את הזהות, אבל צריך להבין שלא תמיד יש לנו מסמכים. אנחנו נבדוק - - -

אז אין סיכוי אם החליפו זהויות ברשות החוק - - -

לא, מחליפים זהות לילד מאומץ.

אז אין סיכוי שימצאו את אחותי.

לא, אבל יודעים, אם יש תיק אימוץ - - -

סליחה רגע, זה שאין מסמך מתועד במשרד הפנים, זה לא אומר ש - - - יש עוד הרבה מקרים - - -

לא, אני אמרתי שיש לנו בעיה עם תיקי אימוץ שאין ניירת, יש לנו בעיה. לפעמים אין לנו תעודות לידה, אז גם זה בעיה. אם זה לא נרשם קשה לנו. אני מביאה מסמכים שיש. אל תשכחו דבר אחד הכי חשוב, שלא תמיד אנחנו יכולים להביא ניירת מלפני 70 שנה. יש גם טענה נוספת, שהיא לא בסדר, אבל אין לי איך להתמודד איתה, למשל צים, הוועדה אספה מצים את התיק של האונייה 'גלילה' והם אומרים שזה הלך לאיבוד, אף אחד לא יודע איפה התיק הזה. או ששרפו איזה ארכיון. אז אנחנו צריכים להתמודד עם הדברים האלה. אנחנו מנסים להתמודד עם כל דבר כדי להביא מסמכים, בצלאל. גם את העניין הזה אנחנו עוד נבדוק.

סליחה רגע, אני רוצה לחדד את הנקודה של המסמך, כאיש משטרה לשעבר. אם בא אזרח אליי לתחנת משטרה, מודיע לי שיש נעדר ואין תימוכין וסימוכין, זה לא אומר שאין נעדר כזה או משהו. במחשב של המטה הארצי יהיה רשום נעדר גם 70 שנה. אין סמכות, אפילו ליועמ"ש, אני בצלאל הקטן אומר את זה, אין סמכות ליועמ"ש לסגור תיק של נעדר.

נכון.

אלא אם כן יעידו בשבועה, במלחמת יום הכיפורים, להבדיל, שככה וככה.

נכון, בצלאל, אתה צודק.

תודה רבה. וסליחה, בראשית דבריי רציתי להגיד לך שבח והלל על העבודה שאת עושה, עבודת קודש, על הפרשה הכואבת והמדממת. תודה רבה.

תודה רבה. עמוס לגזיאל, בבקשה. אני דווקא רוצה לתת לאנשים שלא מגיעים כל פעם כדי שהם יוכלו לדבר.

לא מגיעים כי לא יודעים.

הכול בסדר, יש כאן אנשים שמגיעים באופן קבוע, אנחנו מיידעים את כולם. אני גם כאן אומרת, גם לפרוטוקול וגם למי שמאזין לנו בבית, כל מי שרוצה להגיע לישיבות, הישיבות שלנו פתוחות, שקופות, אין שום בעיה, פשוט צריך להתקשר, או אליי או לעוזרים או לוועדה, באתר של הוועדה יש את הטלפונים.

בת שבע המסורה מתקשרת ב-11 בלילה.

נכון. אם פעם ראשונה בן אדם נרשם אנחנו כל הזמן שולחים ומודיעים על הדיונים. בבקשה, עמוס.

שלום, שמי לגזיאל עמוס, אני יליד לוב, עלינו לארץ, הוריי, אני ואחותי דורינה, שעד היום אני כשכותב ומפרסם בפייסבוק, 'אח של דורינה הנעדרת', אז כבר אנשים שואלים אותי, 'כבר 70 שנה היא נעדרת, בשביל מה אתה מציין?', אני אומר 'אולי, אולי באיזה שהוא מקום תיזכר בילדותה ותחזור'. עלינו לארץ, היה רצף של תעודות זהות, אבא שלי 1, אמא שלי 2 - - -

צריך להגיד שבתעודת עלייה, כל מי שעלו, המשפחה עלתה, אז זה אחד אחרי השני, ברצף.

כן, וגם קיבלנו תעודות זהות, שעד היום יש לנו את זה. ואגב, אני לא יודע איך, השבוע קיבלתי הודעה מהקהילה הפורטוגזית שיש להם את המסמכים של העלייה שלנו. ביקשתי כבר שיבדקו את הנושא הזה.

אז תעביר לנו מסמכים, שגם אנחנו נראה.

כי אני לא הייתי רגוע עם הדבר הזה, בייחוד כשלקראת סוף השירות שלי, סיפרתי לחבר כאן, שהיינו מקבלים שיחת טלפון למשפחה כמה דקות ואז אבא שלי אומר לי 'תשמע, אתמול בלילה הייתה פה המשטרה', אני אומר לו 'מה קרה? אני לא עשיתי שום דבר', הוא אומר, 'לא, הם חיפשו את דורינה, למה היא לא באה להתגייס', אז אמרתי לו 'ומה אמרת?' אז הוא אומר 'אמרתי להם שאני לא יודע למה היא לא התגייסה, כי היא איננה, היא נעלמה', ומסתבר שכמה זמן לפני זה הייתה עוד פעם המשטרה, למה היא לא הוציאה תעודת זהות. ואז התפניתי, באתי למפקדים שלי, ביקשתי קצת סיוע משפחתי ובמקום ללכת לעבוד הלכתי לבדוק את זה. אחרי מספר פעמים שהגעתי למשרד הפנים, היא נגרעה מהרשומות.

בת כמה היא הייתה כשהיא עלתה לארץ?

שנתיים. ואנשים אומרים לי 'איך אתה זוכר את הדבר הזה?' אני זוכר. רק לציין עוד משהו, עוד לפני הסיפור של עוזי משולם, שגם אני הייתי נוכח שם, בתור טריפוליטאי לשם שינוי, וגם היו לו עוד כמה פעילים לא תימנים - - -

היו לו מהעם, כולם היו לו.

כי זה פגע בכולם. אני היום, אחרי 70 שנה, אני אומר משהו מגעיל, אבל אם היינו קמים ותובעים מהמדינה פיצויים על העוול הזה שנעשה אז המדינה, הרגליים היו רועדות לה והיא הייתה אומרת 'טוב, במקום כסף, בואו נפתור את הבעיה, נמצא פתרון לדבר הזה'. אבל, בלי להעליב, האשכנזים קיבלו פיצויים על דורות שלמים שנעלמו להם בשואה וזו השואה הפרטית שלי, אני לא מתבייש. איפה שאני הולך אני - - -

עוד שנייה. בשמחה רבה נולדה לי נכדה לפני עשר שנים והזמנתי את כולם לזבד הבת, ככה אצל הטריפוליטאים, והדודה שלי, אחות של אמא שלי, נכנסה והיא ראתה את התינוקת והיא פרצה בבכי, כולם אמרו לה 'מה את בוכה? שמחה', אז היא אמרה 'דורינה, דורינה, דורינה', ואז הוצאנו את התמונה של תעודת העלייה ושמנו מול התינוקת, וכנראה מן השמים לא ייתנו לנו לשכוח את הכאב הזה.

כאב גדול, כאב גדול. תודה, עמוס. אני מתנצלת על הזמן הקצר שאני נותנת, פשוט אני צריכה עוד מעט לסיים. כן, ערן. מה התפקיד שלך?

אני יושב ראש העמותה לזכויות אדם. זה לא רלוונטי לדיון, אני פשוט מבקש שהות זמן מספקת, אני רושם את ההערות של כל העמותות, יש לי משהו חשוב מאוד לומר בסוף.

בבקשה, עכשיו. אני נותנת לך לדבר עכשיו כי יש עוד אנשים שרוצים לדבר ואין לי הרבה זמן.

אני שמעתי עד עכשיו שש-שבע נקודות. מאיר קורח הציע הצעה מאוד מעניינת, שצריך לעשות עבודת מחקר יסודית חשובה על הנושא. האם אנחנו נותנים את הדעת על מה מדובר, על איזה עבודת מחקר יסודית חשובה, והאם ניתן גם למנף את כל המצב שיש כאן לא רק לסתום חור אחד בסכר, לטובת הכלל. זאת אומרת לא מדובר פה רק שלא יישנו הדברים ולא ולא ולא, לא באו לחפש פיצויים בכלל, לא באו לחפש הכרה כרגע, באנו פה לעזור. יש פה בעיה בעם ישראל שקדמה להקמת המדינה. אני לא אכנס איתכם למה שנקרא בגידה גדולה, לא אכנס למחלוקות שהיו אז, אבל ברור שהם השפיעו והם משפיעים.

עבודת המחקר, מר קורח הנכבד, ברצוני להציע הצעה לוועדה. לא מדובר פה רק על עדה זו או אחרת, מדובר פה על פילוג חמור בעם שמסכן את ביטחון המדינה. יש פה קצינה, אולי היא תוכל לאשר את זה. אנחנו הולכים ומידרדרים, הסיסמה של על חרבנו נחיה זה טוב ביפן, אנחנו לא סמוראים, יש לנו תפקידים אחרים. זה תפקיד של סמוראי, זה לא מתאים לנו, לא באנו להתאבד, אנחנו לא אובדניים, אנחנו רוצים פה חיים שפויים.

אם אנחנו רוצים חיים שפויים צריך שתוצאות הוועדה יצפו פני עתיד ל-20 השנה הבאות. לא מדובר פה רק על חינוך, מדובר פה על שינוי תפיסה, שזה אומר, אם הוועדה נותנת את דעתה על פיוס, שלא יהיה פיוס רק בין עדה זו או אחרת, שבט זה או אחר, על פיוס לאומי. יש פה מחלוקת, אני אתן לכם עכשיו כותרת, אולי בומבסטית, לפני 20 ומשהו שנה נרצח ראש ממשלה בישראל.

כן, אבל זה לא שייך.

לא שייך, נכון, אבל ועדת שלגי הייתה קשורה לזה ולא ניתן המחקר המתאים, האם אחרי כל דבר שנעשה מקום המדינה, שגרם לסכסוכים חברתיים, בהמשך לכך לא ניתן המחקר שהוא רוצה לעשות והיא רוצה ללמד בבית ספר ורוצים פה - - -

ערן, סליחה. נכנסת באמצע הדיון - - -

לא, אני לא באתי לדבר על זה.

אני מתייחסת לדברים שלך.

יש לי עוד נקודה חשובה. את המסמכים אני אגיש לגברתי בסוף. זה שאלות, יש לי פה שאלות. אני מבין כבר מהלך הרוח של הדיונים פה, ואני מדבר על הפרוטוקול, שכבר מתחילים לדבר על איך לחנך את העם ואיך להתחיל לפייס, משרד התרבות - - -

אתה נכנסת באמצע הדיון, אנחנו לקראת הסוף כבר - - -

אבל יש לי אוזניים ואני גם - - -

לא, רק שנייה, אני רק רוצה - - -

משרד התרבות הציע - - -

אני רק רוצה - - -

אין לי זמן. גברתי תענה מה שהיא רוצה. שאלה, קודם כל האם נמצא פה בוועדה נציג מוסמך מטעם ראשי העדה, בכלל להתחיל לדבר על משהו?

סליחה, יש כאן ועדה בראשותי - - - סיימת?

לא.

בבקשה, יש לך בדיוק עוד דקה לסיים.

ואם כן, גברתי תואיל בבקשה לגלות לנו מיהי אותה אישיות מסתורית, שאיננו יודעים עליה, שרשאי לדבר בשמנו ואנחנו לא יודעים.

היא, היא, יושבת ראש ועדה.

חבר'ה, תנו לו להגיד את מה שהוא רוצה.

כל הנציגים של כל העמותות, אני לא רואה נציג אחד שמייצג את העדה, אין רב ראשי לעדה, ואנחנו דיברנו על זה. גברתי תקבל את הטפסים לבקשה להכרה שנשלחה לפני הקמת הוועדה הזו. מכאן אפשר להתחיל לדבר.

תודה רבה, אדוני. חברים, הכול בסדר, לכולם מותר לדבר. תודה רבה, אני מתנצלת, אני צריכה לסיים.

ערן, איפה אתה חי?

הכול בסדר, יש לנו כאן אורחת, בסיכום אני אומר את הדברים שלי.

להעליל עלילות על מי? על העדה שלך?

יש לנו כאן אורחת שהגיעה עם ד"ר משה נחום, אם היא רוצה לומר את דברה אני אשמח, אם היא תציג את עצמה. בבקשה. אין לנו הרבה זמן, אז ממש שתי דקות, תציגי את עצמך, כי אני רוצה לסיים.

שמי דמתי רחל, אני גרה בלוס אנג'לס הרבה שנים ואני ובעלי חברי הפדרציה בלוס אנג'לס, אנחנו מטפלים בקהילה התימנית.

את קשורה למשה דמתי?

למשה דמתי, ודאי.

מי זה משה דמתי?

קהילה בניו יורק. יש קהילה בניו יורק, מטפלים. כל אורח שמגיע, יש שם בית כנסת, אתה מוזמן, מקבל ארוחה אחר כך, ארוחת שבת.

בלוס אנג'לס יש לנו בית כנסת ואנחנו מטפלים בבית הכנסת, בקהילה. כולכם מוזמנים, אגב. נחזור אחורה, כשהייתי בת עשר בערך אמי הייתה בהיריון, היא ילדה בבית חולים קפלן, ילדה בן, וכעבור שבוע הילד חזר הביתה עם ההורים, עשו לו ברית וכעבור חודש, בערך שבועיים-שלושה או חודש, מבית החולים חזרו ואמרו שרוצים לקחת את הילד לבדיקות. לקחו את הילד לבדיקות ומאז הוא לא חזר, אמרו להורים שהוא נפטר. אמא שלי חלתה כתוצאה מכך, הרגישה נורא לא טוב, וזהו, ונשארנו בלי אח. זה גרם לנו להרבה עוגמת נפש, לצער רב וזהו, נלקח הילד. בבית חולים קפלן, זה היה בשנת 55' בערך.

אם יש לך יותר פרטים, אנחנו נוכל לקבל ממך יותר פרטים, את הסיפור, את כל מה שצריך, אנחנו נפנה לכל המשרדים, לצוות הבין משרדי, נראה מה אפשר להעלות, לראות כרטיס רפואי שלו או כל דבר אחר.

שם הילד זה יוסף דמתי.

תישארי פה בסוף הדיון, ניקח ממך את כל הפרטים ונראה מה נוכל לעשות.

אוקיי.

אני מתנצלת, עוד מישהו?

אני.

כן, ישי, אבל ממש קצר.

אני לא מבין למה צריך סחבת דרך משרד התרבות, עם כל הכבוד להם, לערוך את כל המחקרים כאשר ד"ר מנשה אמר ומר קורח אמר, יש חומר רב, נכתבו המון ספרים. למה לא מכניסים את זה לתכנית הלימודים?

ישי, כי לא הייתה דרישה עד עכשיו, וגם אם הייתה דרישה הרבה משרדים התעלמו, יותר נוח בחומר הקיים להריץ. מהדיון הזה - - -

אלטלנה לא הייתה בוועדה, שהוועדה החליטה להכניס אותה לתכנית הלימודים.

ישי, העלית נקודה טובה, הדיון הזה, זימנתי את הדיון הזה כדי לשבת עם כל המשרדים. כרגע הם שמעו את האנשים, היה לי חשוב מאוד שישמעו את הסיפורים. יש כאן אנשים שלא כל כך מכירים את הפרשה, אז היה חשוב לי שאנשים ישמעו, יראו במי מדובר, יראו שזה אנשים חיים, זה לא אנשים הזויים, כל מי שנמצא פה אלה אנשים מן היישוב. זה מה שהיה חשוב לי. אנחנו עכשיו נשב איתם - - -

יש גם את הדוח של שטרית.

ישי, אנחנו נעשה את זה. אני זימנתי את הדיון כדי לקדם את הנושא.

ישי, אם לא היית מפריע לי - - -

חברים, אני רוצה לסיים. רחמים, רצית להגיד משהו.

אני אקצר. לגבי ההכרה, דיברת על זה שאם לא ילמדו באקדמיה וכו' לא תהיה הכרה מלאה.

לא, הכרה קודם כל יש. הכרה, היום אנחנו כבר לא הזויים, הפרשה הזו היא על סדר היום. אני אומרת לקיחת אחריות, אבל כדי ללמוד וכדי לבנות תכניות לימודים חייב להיות מחקר, חייב להיות מחקר אקדמי, לכן זימנתי פה את כל הפאנל כדי להציף את הבעיה ולהעלות אותה. צריך מחקר אקדמי כדי שהדברים יהיו נכונים. נכון שיש כאן היסטוריה שכבר כל אחד יכול לכתוב אותה, אבל צריך לתמוך אותה במחקר מדעי אקדמי כדי שלא יגידו שהכול סיפורי אלף לילה ולילה.

אני לא הצגתי את עצמי. שמי רחמים קרוה ולי יש שני מקרים, גם אמא נעלמה וגם אח. אני באמת לא אתעכב על הנושא הזה, רק רציתי לומר לגבי הדנ"א ופתיחת הקברים, כפי שאת יודעת, לא אישרו את הקודים בדנ"א ופתיחת הקברים פחות מ-20 מטר גם לא אישרו.

תודה רבה שהעלית את הנושא, בסיכום שלי אני מתייחסת לזה.

חשוב שישמעו את זה גם כן.

אני אתייחס.

יש לי עוד כמה דברים, אבל - - -

בסדר, אני אתייחס לזה בסיכום שלי.

ויישר כוח באמת לוועדה, חיזקו ואמצו. תודה.

תודה. יש לנו כאן את הדור הצעיר שהגיע היום ועשה מאמץ להגיע. אחת מהבנות, בבקשה.

אני כליל ידיד, נכדה של ד"ר רחל ידיד. אני רק אגיד ממש שתי מילים. סיימתי את לימודיי בבית הספר בשנה שעברה, אני בוגרת מכינה קדם צבאית.

רק רציתי להגיד שבתור חלק מהנוער, בסופו של דבר אנחנו דור העתיד, אנחנו אלה שנישאר פה אחר כך, וכרגע אני יכולה להגיד לך, כרגע שאני נמצאת עם חבריי, אין שום דיבור על זה, אין שום מידע על זה, החברים שלי לא מכירים מה זה שאני הולכת לשבת בוועדה בנושא. אף אחד לא הבין על מה אני מדברת בכלל. אני חושבת שזה ממש חשוב שזה יעלה לשיח ושחבר'ה ילמדו על זה ושתהיה להם מודעות בסיסית בכלל לעניין, כי כרגע אף אחד לא שמע ואף אחד לא יודע וזה ממש חבל. ויש לזה חשיבות מאוד גדולה.

ומי יודע שאת לא הבת של אחי החטופה, שאני לא יודע עליה כלום, איפה היא, לא יודע שום דבר. אני רק יודע שהיא חיה. מי יודע שאת לא הבת של אחותי?

יונה, צריך להזכיר פה את מאגר הדנ"א שעשינו, מצאנו שלושה ילדים שהתאחדו עם המשפחות הביולוגיות. אז אלה הדברים החשובים.

יש כאן עוד אישה חדשה שהגיעה, אני לא יודעת מי את, את רוצה לדבר? יש כאן עוד מישהו שרוצה?

אני מציע להביא נוער, כשיש ועדות כאלה, שיבואו וישמעו. שיבואו לשמוע בוועדה, וזה יהיה חלק מהלימוד שיהיה להם.

נכון. אני נפגשת עם הרבה בני נוער ואני מספרת על הפרשה. התכוונו לעשות עם תנועות נוער, הזמנו את נציגות מועצת התלמידים, בגלל התקופה של מבחני הבגרות הם לא יכלו לבוא. אבל הזמנו גם אותם. נייחד דיון מיוחד רק על תנועות הנוער, מה הם יכולים לעשות לאזרחים ותיקים, כדי לתעד אותם ולהגיע אליהם לבתים.

כבוד היושבת ראש, כל הכבוד ומעריכים את העבודה, עם כל זה אני חושב שלצערי הרב יש רבנים תימנים, אבל יש גם כן את מרן, ר' שלמה קורח, שעבדו עליו עם ספרי הקודש, ויש את מרן שהוא מלווה אותך גם כן בייעוץ, הרב ערוסי, ד"ר רצון ערוסי, דוקטור למשפטים. אני חושב שהם יכולים, וטובה שעה אחת קודם, כמו שאמרה הגברת הזאת, שנת תשע"ט זה סימן להתחיל את החינוך האמיתי.

דרך אגב, הבת שלי, היא שמעה אותך בפייסבוק, היא התחילה לחפש ללמוד על חקירת ילדי תימן. היא לומדת במכללת הדסה. לא יודע מאיפה היא שמעה, או שהיא לקחה על עצמה אחריות, או שאמרו לה להתחיל ללמוד, לחבר איזה קונטרס על זה. אז אני חושב שעה אחת קודם ובעזרת ה', כל הכבוד לכם - - -

זה יקבל תאוצה.

אדוני רוצה לעשות לנו עוד ועדה?

ערן, אתה צריך להבין דבר אחד, אנחנו יושבים פה בכנסת ישראל. כנסת ישראל, סוף סוף ראש הממשלה, גם יושב ראש הכנסת הבין שזה דבר חשוב לפתוח, לצערי קוראים לזה ועדה כי יש ועדות בכנסת, ועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן, כך שיש פה מנדט לכנסת, יחד עם חברי הכנסת, לפעול בפרשה ולדאוג שנגיע לחקר האמת וגם לעשות אמצעים אופרטיביים כדי לתת תשובות למשפחות וכדי להגיע לפתרון של הפרשה הזאת, כי עברו כבר 70 שנה. עכשיו זו שעת רצון.

ברשותך, גברתי, אם גברתי תיתן לי את רשות הדיבור לשנייה.

הוועדה שבראשותי - - -

ברור לי, זה ברור לי - - -

רגע, ערן, סליחה, אני מנהלת פה, נתתי לך לדבר עד עכשיו, בבקשה, תקשיב. אתה הגעת לפה באמצע הדברים, תקשיב, תקשיב בנחת. הוועדה מתנהלת כשנה וחצי, זו פעם ראשונה שאני רואה שאתה מגיע. פעם ראשונה שאתה מגיע לפה, אולי פעם שנייה. הוועדה מנהלת דיונים בצורה מסודרת בכל מיני נושאים, העלינו לסדר היום הרבה מאוד נושאים, פעלתי מול משרדי ממשלה, איפה שהיו בעיות, לפתור את הבעיות. העברתי את חוק הקברים והיום בעזרת ה', בערך בשעה חמש, אני אעביר את החוק לפתיחת תיקי אימוץ. ואני ממשיכה לפעול, אני לא מדברת, אני פועלת.

צריך לומר ככה, מלווים אותי הרבה מאוד אנשים וגם עמותות ולא פעם אני, לצערי הרב, ד"ר יגאל בן שלום לא יכול היה להגיע היום, וגם אבנר זכריה, שזה שלוש העמותות הגדולות שמטפלות בנושא של יהדות תימן, גם נתן שיפריס, הוא עשה מחקר אקדמי, שאני מאוד מעריכה אותו, לא יכול היה להגיע היום, ואני ממשיכה ופועלת. פה בשולחן הזה, כל העמותות, הדלת פתוחה פה לכל העמותות, העמותות בוחרות להגיע או לא להגיע.

זה לא כל העמותות. אנחנו עמותה שבחרנו להגיע בתור עמותה.

יפה. אז כל אחד שבוחר להגיע, ואתה אמרת שאתה לזכויות אדם, הכול טוב, אני אומרת לך חד וחלק, הדלת של הוועדה פתוחה, אני שומעת את כולם, אני מזמינה את כולם, כל מי שרוצה יכול לבוא, הכול פתוח, יש מקום לכולם. כל אחד בוחר לעשות את מה שהוא רוצה.

גברתי, גברתי - - -

אני מבקשת ממך, אני מנהלת את הדיון, תן לי לסיים.

אני יודע, אני רוצה ל - - -

אני אתן לך להתייחס לדברים שלי עוד דקה. אני רק רוצה להתייחס, מכיוון, רחמים, שהעלית את הנושא של חוק הקברים. על חוק הקברים היו ישיבות על גבי ישיבות, הכול נוהל לפי המשרדים. יש חוק במדינת ישראל והחוק במדינת ישראל אומר דבר אחד, שכל אדם שעושה בדיקה של דנ"א חייב להזדהות בפני מי שלוקח ממנו את הבדיקה. חייב, יש חוק במדינת ישראל. זה החוק, אני לא קבעתי אותו, זה חוק קיים. הוא חייב להזדהות כדי שייקחו ממנו בדיקת דנ"א. אממה? יש אנשים שחושבים שהם יכולים לשלוט על כל החומרים ולשנות את החוק במדינה איך שמתאים להם. בית המשפט הוא זה שיחליט, לא אני. אני אפשרתי את הנושא של נציג של המשפחה, אבל שיהיה רופא, שיבין בדיוק, כשיוציאו את הגופה, את שרידי הגופה, מתוך הקבר, הרי עברו המון שנים, אם בכלל נשארו שרידי גופה, יכול להיות שזה יהיה רק חול ומהחול להפיק את הדנ"א. רחמים, אתה ישבת פה, אני הבאתי את המכון לרפואה משפטית, הם סיפרו והסבירו פה, נעשתה פה עבודה מאוד חשובה, ומי שרוצה ללמוד את זה יכול לקחת את הפרוטוקולים וללמוד. העבודה הזאת, השופטת ראתה את כל הפרוטוקולים, היא קראה. אפשר לבקש את הפרוטוקולים, בחלק מהדיונים, ישי, היית, כך שאתה יודע.

הייתי בכול, איפה זה עומד?

עכשיו אני מסבירה על הנושא הזה. העניין הוא שיש נציג של המשפחות וזה רופא, זה חשוב שזה יהיה רופא כדי שהוא יסביר מה רואים בכלל. 20 המטר זה החוק שנקבע, כך עובדים גם במשטרה, כשפותחים קברים למשטרה, אף אחד לא עומד במרחק 20 מטר, זה הבסיס שעליו צריך לעבוד. צריך להבין שזה צריך להיות סטרילי, נקי, ואני לא חושבת שלא נתנו את כל האפשרויות. הכול מונח בפני בית המשפט, בית המשפט החליט. יש דרישות, יש חוק. צריך לעמוד בחוק. אנחנו רוצים לבצע, זה יתבצע.

חבל על הזמן שמתבזבז, שלא התחלנו כבר בפתיחה של הקברים כי אנחנו צריכים לדעת האם באמת יש בקבר מישהו או אין בקבר מישהו. אלה הדברים החשובים. זה בנושא שהעלית, אני מקווה שעניתי לשאלה שלך.

כי מצטטים אותך שאת קבעת את ה-20 מטר וגם הנושא של - - -

לא, לא, לא.

אני אומר לה, שהיא תדע.

רחמים, נתת לי הזדמנות, הסברתי. יש אנשי מקצוע, אנשי המקצוע ישבו פה, ואני אמרתי בפירוש, הרי החוק הזה התחיל מזה שאני אמרתי, גם לרבנים וגם למועצת הרבנות וגם לוועדת כבוד המת, הם סירבו להתחיל בכלל עם פתיחת הקברים, שזה דבר הכי הכי בשמים, הם סירבו, אבל אני עמדתי על זה ואמרתי להם, 'אתם פותחים קברים, כל שבוע יש את זה', ובאותו שבוע שאישרנו את החוק פתחו שלושה קברים. אני אמרתי גם לרבנים וגם למשטרה וגם למכון לרפואה משפטית, כמו שהמשטרה פותחת קברים אותו דבר אנחנו נפתח קברים בפרשה הזאת. אם אתם לא תיתנו לי את זה בחוק, אנחנו נעשה את זה בדרך אחרת, דרך המשטרה. הם הבינו שאין להם דרך ולכן ישבנו והגענו להסכמות. הבאתי כסף בשביל הבדיקות, המשפחות לא משלמות על הבדיקה, לא משלמות על פתיחת הקבר. זה הישג, זה הישג עצום, איפה היינו לפני שלוש שנים? מישהו בכלל הגיע לפתוח קברים? אף אחד.

אז עכשיו הדברים האלה, יש חוק במדינת ישראל, בחוק כתוב, בפרוטוקול כתוב כל הדברים שאמרתי. מה שאומרים, שיגידו, הכול בסדר, יש חוק, שיקראו אותו. יש בית משפט, בית המשפט פוסק. יש נציג של המשפחה, הוא רופא, למה הוא רופא? כדי שהוא יבין בדיוק מה נעשה בתוך הקבר, שלא פתאום יגידו, 'הנה, האבן הזאת, זה עצם או לא עצם', אני סומכת על המכון לרפואה משפטית שהוא רוצה לעשות את הטוב ולתת תשובות למשפחות. אם אין אמון במערכת אז אנחנו לא צריכים גם לפתוח את הקברים, נשאיר את הכול ככה.

אני חושבת שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, הרכבת כבר יצאה מזמן, אנחנו נמצאים עכשיו בפרשת דרכים, להתחיל לפתוח, גם את הקברים, להתחיל לפתוח את תיקי האימוץ ולראות מה קורה ולתת תשובות למשפחות. הנה, גם המדינה מוכנה לקחת איזה שהיא אחריות. זאת שעת רצון עכשיו ועכשיו צריך לעשות הכול.

מה שלא נעשה 70 שנה, באמת בשנתיים האלה - - -

צריך להדגיש שזה לא סתם רופא, זה אנתרופולוג, שזה המקצוע שלו, שהבאת אותו במיוחד בשביל זה.

יונה, רשמנו רופא, לא הלכנו לרשום, בחוק לא רשום מי בדיוק, רשמנו רופא מטעם המשפחה.

זה רופא מקצועי.

זהו, זה הגיוני. היגיון. אם אין כבר היגיון, אז אין מה להגיד. ערן, בבקשה, משפט אחד.

אני מבקש, ברשותך, גברתי, התייחסות לשאלה ששאלתי בתחילת דבריי, מי אלה הנציגים המוסמכים על ידי ראשי העדה?

יו"ר הוועדה.

אז אני מסבירה לך. מה זה נציגי העדה? אתה יודע מה זה נציגי העדה? כל מי שיושב פה מסביב לשולחן. וגם אם יהיו פה עוד 100 איש, עוד 200 איש, בשבילי כולם נציגים של העדה.

הרב רצון ערוסי היה פה.

אני רק רוצה לשאול את כבודו, ומי מינה אותך להיות יושב ראש הוועדה של זכויות האדם? אותו דבר.

תודה רבה.

נורית, בקשר למה שאומרים עלייך, פלוני אלמוני - - -

לא, לא נעסוק בזה. אני לא רוצה לעסוק בזה.

לא חשוב מה אומרים, חשוב מה את עושה. זהו.

תודה רבה. הם יכולים להמשיך לדבר, אני עושה.

אני לא חושב שאף אחד פה נגד הגברת.

לא, אנחנו שמנו את כל הדברים על השולחן, כל מי שרוצה מוזמן, הכול טוב.

אני רוצה לסיים את הדיון ולומר ככה, אני כבר פניתי לשר החינוך ולשר התפוצות, חבר הכנסת נפתלי בנט, בנושא של הפרשה, להכניס אותה לתכנים. פניתי בעל פה, אבל אני אפנה גם בכתב ואנחנו רוצים שהפרשה תילמד בחטיבות הביניים, אולי בשנה האחרונה, זה כבר פדגוגית, רחל, חשוב לנו בחטיבה העליונה ובמכללות ובאוניברסיטאות. חשוב לעודד תלמידים לכתוב עבודות שורשים, כי זה המחקר, מפה זה מתחיל. והעידוד של המועצה להשכלה גבוהה וגם המקומות האקדמיים, לכתוב מחקרים אקדמיים.

בעבר אני הקדשתי לזה דיון נפרד, הבאתי אנשים מהאקדמיה כדי שהם יגידו לנו מה נעשה ויש, כמו שאמרת, רחל, וכמו שנאמר פה גם ממשרד התרבות, יש הרבה מאוד חומר. אפשר כבר להתחיל למיין אותו, רק צריך את האנשים שיישבו ויתחילו לראות מה לעשות.

אני רוצה לומר שגם שר התפוצות צריך לשתף את הסוכנות היהודית, וכאן אני פונה עוד פעם לסוכנות היהודית, שמאוד מאוד חשוב הסברה בקהילות היהודיות. אני נסעתי לעשות את זה בתחילת החודש שעבר, נסעתי לקהילות היהודיות ואמרתי להם שהייתה הפרשה, אנחנו אמנם לא שונים ממדינות אחרות, שזה מתקיים גם במדינות אחרות, אבל אנחנו יודעים שהיה מבצע כתונת פסים, הסיעו תינוקות מפה באוניית צים והם הגיעו לארצות הברית. אנחנו יודעים שהיה מאכר שמכר כל ילד ב-5,000 דולר, אנחנו יודעים שהילדים הגיעו לארצות הברית. אנחנו רוצים לאתר בתוך הקהילות, וכאן אני גם פונה אלייך, גב' דמתי, בלוס אנג'לס, אנחנו רוצים לפנות לקהילות ולדעת האם יש ילדים מאומצים, שהם ילדים יחידים באותה משפחה ואתה רואה שהם לא מתאימים לנוף, אתה רואה שהם שונים, ומאוד חשוב שהקהילות יגידו.

אני אומרת, אל תיחשפו, תשאירו את החיים שלכם, אבל תנו לנו בדיקת דנ"א, למה? כדי שנדע אם יש פה משפחה ביולוגית לילד המאומץ ורק שהמשפחה תדע שהוא בחיים, הוא חי, הכול בסדר. אם הוא ירצה לפגוש את המשפחה, הכול בסדר, אם הוא לא ירצה, דיינו, אנחנו יודעים שהוא חי. גם זה מספק את ההורים ואת בני המשפחות.

זה חשוב מאוד. אולי גם איזה שהיא פעילות שנעשה ביחד עם הסוכנות כדי לראות איך להביא את הפרשה למיצוי. היו לי עזרה וסיוע, ובאמת תודה רבה גם לג'וש וגם לנתן שרנסקי, שבאמת עזרו ופתחו את כל החומרים. עכשיו יהיה יושב ראש חדש, אולי נוכל להוביל את זה גם כן.

או שהוא יסגור את זה.

לא, אין אפשרות כזאת, עמוס. עכשיו אני פונה לשרת התרבות, חברת הכנסת מירי רגב, להביא תמיכה ספציפית ליצירה דוקומנטרית בנושא, לכלול את הנושא באירועי התרבות שמתקיימים בארץ, גם בקיץ עכשיו, לעודד כתיבה ויצירה ישראלית בנושא של הפרשה, אם זה בטלוויזיה, בתיאטרון, בשירה, באמנות. אני יודעת שזה מאוד חשוב, אנחנו גם עסקנו בדיון מיוחד איך האמנות עסקה בפרשה, יש שירה שנכתבה, יש ציורים שנעשו. מאוד חשוב.

אני חושבת שאם השרה באמת תיפתח לדברים האלה אז היצירות מאוד מאוד חשובות. אני רוצה שיהיו יצירות ברמה גבוהה, אני רוצה באמת להראות את העושר התרבותי שלנו ושהם יהיו ברמה גבוהה, מאוד חשוב, ולא להציג אותנו כנלעגים, כי אפשר לעשות את זה כך, אבל אם אנחנו ניקח את זה למקום הגבוה, ואני חושבת שזה מגיע לנו לקחת את זה למקום הגבוה וזה אפשרי, אני מאוד אשמח ואני מברכת את השרה שהיא בכל זאת הביאה לנו תמיכה ואני מודה גם לך שהגעת לכאן.

אני אפנה לשר הביטחון, אביגדור ליברמן, שבקורסים שמעבירים לחיילים יהיו שיעורים ופעילות הסברה בנושא, וגם לכלול את זה בסדרת חינוך. אנחנו נשלח מכתב בנושא ואני אשמח לדבר איתךְ, אם יש לך הצעות נוספות, שאני אוכל לדרוש את זה מהשר.

אנחנו הזמנו גם את השלטון המקומי, אבל הם בחרו לא להגיע, ואני קוראת למרכז לשלטון מקומי לפנות לראשי הערים וראשי הרשויות המקומיות בבקשה לעסוק בנושא במסגרת אירועי התרבות בעירם, ביישוב. זה חשוב שגם ראשי הערים והשלטון המקומי יהיו מחויבים ואז הם יפנו לעמותות, הרי זה עובד גם בצורה הזאת, הם יפנו לעמותות כדי לעשות ולא רק לעשות תימניאדה. זה לא מה שנותן לנו. וכן לעודד את תנועות הנוער ביישובים לעסוק במסגרת הפעילויות החברתיות ואנחנו נפנה גם למועצת התלמידים ונקיים עם מועצת התלמידים והנוער ותנועות הנוער דיון בנפרד.

אני רוצה להודות לכל אחד ואחד שטרח והגיע לכאן היום, אני מאוד מודה לכם, זה לא מובן מאליו ואני מזמינה את כולכם להגיע למליאה. אני מאמינה שבסביבות חמש אני אעביר את חוק האימוץ ואני אשמח מאוד שתגיעו למליאה. שוב פעם, אני מודה לכולם, אתם נותנים לי את הכוח להמשיך ולפעול למען המשפחות. אני מודה לכם, זה לא ברור מאליו, תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 15:43.