פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
02/07/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 258
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שני, י"ט בתמוז התשע"ח (02 ביולי 2018), שעה 10:17

דמותה ופועלה של שליחת חב"ד

חברי הוועדה: שולי מועלם-רפאלי – מ"מ היו"ר

דב חנין

איריס שלו טל - סגנית ליועצת המשפטית, משרד החינוך

טניה לרנר - מנהלת מטה חפציב"ה, משרד החינוך

חני פרידמן - שליחת חב"ד אשדוד, ארגון חב"ד

חני שמולביץ - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

אסתי ליפסקר - שליחה בבאקו, אזרבייג'אן, ארגון חב"ד

מירי גורוליק - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

רבקה גלוכובסקי - שליחת חב"ד רחובות, ארגון חב"ד

חיה גלוכובסקי - שליחת חב"ד ראשון לציון, ארגון חב"ד

אסתי בר כוכבא - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

חני מנדלזון - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

מיכל וקסלשטיין - שליחת חב"ד חדרה, ארגון חב"ד

חני כהן - שליחת חב"ד חריש, ארגון חב"ד

גיטי פלס - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

נעמי כהן - שליחת חב"ד כפר סבא, ארגון חב"ד

דבורה זיגמן - שליחת חב"ד, ארגון חב"ד

דוד רוזן - שליח חב"ד מושב מגשימים, ארגון חב"ד

קלמן שמולביץ - שליח חב"ד, ארגון חב"ד

אליעזר שמולביץ - שליח חב"ד, ארגון חב"ד

נפתלי ליפסקר - מנהל סניף חב"ד, ארגון חב"ד

חדוה רומנו - יו״ר, קליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות

מירי שנאורסון - מוזמן/ת

חנה פריידין - מוזמן/ת

דלית אזולאי

הדס לוי, חבר תרגומים
דמותה ופועלה של שליחת חב"ד

בוקר טוב, ברוכים וברוכות הבאות לוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. במסגרת היום שמוקיר את תנועת חב"ד ואת הרבי מלובביץ' אנחנו מקיימים כמה דיונים בוועדות, אחד מהם זה בוועדה הזאת. תודה ליושבת ראש, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, שאפשרה את הדיון הזה. שבעצם מבחינתי המטרה היא באמת לשים זרקור על נשים בחב"ד ובעיקר בעולם של שליחות.

לפני ארבע שנים היה פה יום דומה ליום הזה שהוביל השר, אז חבר הכנסת אופיר אקוניס, ואני דיברתי במליאה, ודיברתי על התפיסה של הרבי את הנשים, את הנשיות, את המעמד שהרבי נותן לנשים שהוא מקים את ארגון נשות חב"ד כשהוא מתמנה, המעמד של השליחות שניתן. ומבחינתי הדבר הכי חשוב שאני חיה לפיו בלי להיות חסידת חב"ד, ומאוד שמחה על הדברים הבהירים מאוד של הרבי ביחס לנשים זה האמירה המאוד מאוד ברורה של נשים במרחב ציבורי, של נשים בעבודת השם, של תפיסה, יסלחו לי חב"דניקים, של תפיסה פמיניסטית אמיתית שאומרת שאנחנו באים לעולם לא מצד של Everything you can do I can do better אלא שהבריאה היא שלמה כשיש בה גם נשים וגם גברים וכל אחד משתמש בכוחות שלו להוביל את עצמו ואת כולנו למקומות טובים יותר. זו גם תפיסת העולם שלי.

זה ממש כתוב ונאמר בתפיסת העולם של הרבי. בסדר, אין פה השוואה חלילה, אלא באמת שמחה גדולה. ואני חושבת שאולי אחד הצעדים המשמעותיים שחב"ד ונשים בחב"ד עושות זה איזשהו רצון אמיתי של להביא לידי ביטוי את הכוחות של כל אחת. ויום אחד, בעזרת השם, תהיה פה לכל אישה ואיש את היכולת האמיתית לבחור איך לחיות את החיים שלהם, איך להביא לידי ביטוי את הכוחות שלהם, כל אחת ואחת במקומה. כשבדיון הזה אני כן בעיקר אשתוק ואתן תדברו, ארצה לשים זרקור על השליחות של הנשים השליחות.

אני רוצה להגיד משהו שאמרתי גם בדיון הקודם בוועדת חינוך. אני חושבת שחב"ד כתנועה, כחסידות, כתפיסה, נשארה במשך שנים רבות מחוץ למלחמות ההדתה. זה בעיניי נובע גם מההכרה של אוכלוסייה רחבה, ואני אדבר רגע על האוכלוסייה במדינת ישראל שמתחברת לחב"ד דרך העבודה על הזהות היהודית שהיא לא שייכת, כמובן, רק למי שכמוני בוחר לחיות חיים של מצוות. והמפגשים הנקיים עם זהות יהודית דווקא במקומות שהם לא כאן, דווקא לא במטחנה הזאת שנקראת מדינת ישראל והחברה הישראלית, אלא רגע ביציאה החוצה, במסלולי הטיול הגדולים של כל נער ונערה ממוצעים במדינת ישראל או בחור ובחורה יותר נכון אחרי הצבא או השירות הלאומי אזרחי.

ואחד הדברים שאני מצירה עליהם זה שדווקא בשנה האחרונה יש מי ששמים גם את תנועת חב"ד וחסידות חב"ד על הגריל הזה של ההדתה, מה שבעיניי גורם נזקים תמיד, ובמקרה הזה זה מאוד מאוד מעניין, רוב הציבור הישראלי לא נסחף לשם. אני חושבת שהתגובות על פסק הדין בשבוע שעבר הן ההוכחה וזה מבחינתי המטרה של היום הזה – להשאיר את חב"ד, ואני אומרת את זה גם כלפי אנשים כמוני שהם לא חסידי חב"ד, וגם פנימה בתוך חב"ד, להשאיר רגע את תנועת חב"ד ואת חסידות חב"ד ואת הרבי ביום הזה בכנסת כגורם מאחד, כגורם של זהות, כגורם של שליחות, כתפיסת עולם של קירוב ולא ריחוק.

ואני למדתי, ואמרתי פה לאיזה שתיים או שלוש נשים קודם באיזה אמירה שהיא לא אישית, אמרתי את זה גם היום ברדיו, אף פעם בחמש וחצי השנים שאני בכנסת, ודלית חווה איתי חלק מהעשייה, באמת, בסיעתא דשמיא העצומה שיש לי, אף פעם לא נערמו כל כך הרבה מניעות וחסימות כמו ביום הזה. ואני חושבת שסופו מלמד את תחילתו שהוא נעשה באמת ממקום של אחדות ורצון אמיתי להרים על נס את הדבר הגדול הזה. בסוף אנחנו מצליחים ומאחדים פה באמת את הזרמים השונים בחב"ד.

מישהו אמר לי קודם בוועדת חינוך, אח איזה עולם הבא, עכשיו אני אגיד שמות שאין לי מושג אפילו לאיזה תת זרמים הם שייכים אבל מישהו ציין את זה בפני שהוא רואה את השידור עכשיו ויושב הרב ליפסקר ולידו הרב גינצבורג ואיזה אחדות. טוב עכשיו אתם תחייכו או לא תחייכו, לי אין מושג מה המשמעות של זה. אבל אני כן רוצה להגיד שבעיניי היכולת לדבר רגע על הדבר הגדול שהביאה תנועת חב"ד, חסידות חב"ד, תפיסת העולם של חב"ד אל המרחב הישראלי, אל המרחב היהודי, הוא הדבר שאותו אני מבקשת להניח בפני הציבור הישראלי ביום הזה, להניח בפני חברי הכנסת והשרים שבעזרת השם בכינוס ב-13:30 יזרמו כולם אליו.

ופה בדיון הזה לשים זרקור על הנשים בתנועת חב"ד, על השליחוּת, על השליחוֹת, וכמו שאמרתי בעיקר להקשיב. את רוב מי שיושבת בחדר הזה זו לי פעם ראשונה שאני פוגשת, אבל כן נמצאת פה חנה שהיא אחת מעובדות הכנסת, חנה פריידין, שהיא מנהלת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, שיצאה מדיון בוועדה כדי להיות בדיון הזה לכמה זמן שהיא תוכל. היא השליחה הלא רשמית של חב"ד בכנסת. יש שני אנשים שמאוד פועלים ובדיוק אחד מהם נכנס עכשיו, הרב זלמן וולף והרב לוי אדרעי שהם מאוד פועלים ביום יום של הכנסת וחב"ד. ובעזרת השם נמשיך ונצא גם מכאן עם דברים שאפשר יהיה וצריך יהיה לקדם אותם ביחס לשליחות ולשליחות. אז אני ברשותכם אאפשר לחנה לדבר כי היא תצטרך תיכף לחזור לוועדה שבניהולה. אז חנה בבקשה.

תודה רבה. ברוכים הבאים, ברוכות הבאות. באמת התרגשות גדולה לארח אתכם כאן בכנסת. וכמו שאמרה יושבת ראש הישיבה, חברת הכנסת שולי מועלם, יצאתי מישיבה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה כיוון שחשבתי שחשוב לי יותר להיות פה איתכם. אני עובדת בכנסת 37 שנים, מתוכן 14 שנים אחרונות כמנהלת הוועדה לענייני ביקורת המדינה. ואני חושבת שהרבה מזה שאני עובדת פה וקיבלתי את העבודה פה זה בזכות הרבי. אני זכיתי לפגוש את הרבי בשנת תשמ"ו, בקראונייץ. חמי זכרונו לברכה, רבי לוי יצחק פריידין היה הצלם של הרבי. אבל רבים לא יודעים ששם לא התחילה ההיכרות ביניהם אלא הוא היה בן של רב ברוסיה שהאדמו"ר הקודם, אדמו"ר הריאץ החליט שהוא יהיה רב בעיירה. ומשם כשחמי הגיע לצלם ב- Seven seventy הרבי הכיר אותו ומאוד קירב אותו.

אנחנו פה משתדלים ומשתדלות לעשות עבודה מאחורי הקלעים, כמו שאמרה יושבת ראש הוועדה, שליחה לא רשמית. מה הכוונה? לעשות את הדברים כפי שהרבי היה רוצה שנעשה אותם פה. למשל אני אתן לכם דוגמה, אחרי פסח אנחנו קיימנו פה שיעור לעובדים ולעובדות בפרקי אבות, בין פסח לשבועות אנחנו למדנו כל שבוע פרק בפרקי אבות. זה מנהג של כל עם ישראל אבל בכל אופן בחב"ד מדגישים אותו יותר ואנחנו גם ממשיכים ללמוד מחזורים נוספים עד יום הכיפורים.

אני אגיד רק בקצרה כי אני באתי באמת יותר לשמוע אתכן ולהוקיר אתכן ולהעריך אתכן ולכבד אתכן. אנחנו מאוד הרגשנו ומרגישות שהרבי מעצים נשים בכל העניין של לימוד ולימוד החסידות. כאן בירושלים יש לנו את אור חיה שנפתחה בהוראת הרבי ובברכת הרבי ששם נשים לומדות כל הזמן חסידות. ואני אסיים רק בלהגיד שחוכמה, בינה ודעת על פי החסידות חוכמה זה הגברים שנותנים את הנקודה הראשונית, בינה זה הפיתוח של החוכמה וזה הנשים והדעת זאת ההתקשרות שביניהם בין השליחים לבין השליחות, וההתקשרות ביניהם יוצרת את החיבור של מה שאנחנו רואים בבתי חב"ד בארץ ובעולם.

אז תודה רבה על ההזדמנות שניתנה לי ולכם אני מצדיעה.

תודה רבה חנה. שיעור בכנסת כל שבוע, יפה מאוד.

ישנה כאן רשימה לפניי, אני אלך לפיה ואני אשמח כמובן לתת לעוד מי שתרצה לדבר. הדיון שלנו נקבע עד 11:30 ובעזרת השם בזמן הזה אנחנו נשמע כמה שיותר. אז אני מבקשת להתחיל מחני שמולביץ.

קודם כל זה מאוד מרגש, מאוד מחייב. אני שליחה של הרבי בבית שאן כבר 32 שנה. אני רוצה לשתף אתכם קצת בנימה אישית על השליחות שלנו, המיוחדת. כשפגשתי את בעלי בפעם הראשונה הוא ישר אמר לי שהחלום שלו זה להקים בית חב"ד בבית שאן. אני קצת נבהלתי כי ידעתי שני דברים על בית שאן: שחם שם ושזה חור. אבל שתקתי כי התחנכתי על זה ואני ילדה טובה מבית טוב אז אמרתי במילא בשביל לצאת לשליחות צריך ברכה מהרבי ומי אמר שנקבל אותה, לא כל אחת מקבלת - - -, אבל הרבי ענה לנו תשובה ברורה, הקיף בעיגול את בית שאן מכל המקומות שהציעו לנו לצאת ואמר לנו שזה בהצלחה ובהרחבה. וברוך השם, שבועיים אחרי החתונה נחתנו בבית שאן שאני מרגישה שנחתי לאיזושהי פלנטה שונה לגמרי ממה שאני רגילה בכפר חב"ד. היה לי מאוד קשה בלי אוטו, בלי טלפון, אין וואטסאפים, אין ככה אונליין כל דבר- - -

מי שצופה בנו עכשיו אומר וואי היא ממש מימי אברהם אבינו, לא היה לה טלפון נייד.

לפני 32 שנה. ממש ניתוק מוחלט מהמשפחה, מהחברות. וזה לא היה קל, הייתי בוכה הרבה אבל ידעתי שהרבי בירך אותי לבוא לכאן. ברוך השם התחלנו לפעול וככל שעשינו יותר ככה הרגשתי שאני מאוד מאוד שייכת למקום הזה ושהשליחות הזאת ממש מעצימה אותי ומרוממת אותי ואת כל הסביבה שלי. ממש מיום ליום ארגנו לשם ערבי נשים, קייטנות, עד היום, פתחנו כל מיני ארגונים של חסד, כל מה שעושה כל בית חב"ד וברוך השם.

נתקדם הלאה קצת, ברוך השם גדלו לנו הילדים, 13 ילדים כפי ששמעתם, אני גם מורה לאנגלית בבית שאן, במקיף, אורט פסגות וגם באולפנה. ובעלי היה רב בתי ספר. היינו מאוד מאוד עסוקים והרגשנו המון סיפוק של עשייה והמון שמחה. הילדים גדלו, היו צריכים לשלוח אותם לבתי ספר אבל רצינו חינוך חב"ד אז שלחנו אותם למרחקים. עד שיום אחד הילדים שלנו חיברו לנו שיר שאם היו פה רק נשים הייתי שרה לכם, שיר מדהים, מה זה נסיעה לבתי ספר חב"ד בשליחות.

הם הפנימו את זה שזה שליחות וזה שווה, הם התחשלו מזה, הם בעצמם היום, ברוך השם זכיתי שארבע מילדיי ממשיכים את השליחות בבית שאן. בן אחד נוסע שבוע הבא להקים בית חב"ד בזנזיבר. יש לנו בן שהלך לשליחות בשנה האחרונה לכפר יחזקאל לידנו. הם מרגישים מאוד מאוד חלק מזה, שזה החיים האמיתיים, החיים המשמעותיים, חיים של עשייה. הם פשוט נולדו לתוך נתינה אינסופית שהיא הרגשה שאנחנו עושים משהו בחיים, יש לנו איזשהו טעם ועניין וכיף, הכל בכיף ובשמחה.

לפני כמה שנים הילדים חגגו לנו את ה-25 שנות נישואין שזה בעצם 25 שנות שליחות. הם הפיקו סרט מאוד מאוד יפה, הצדעה מהילדים, מה הם מרגישים על הפעילות הזאת. ולצערנו באותה סיטואציה בעלי כבר הרגיש כאב מאוד מאוד חזק, הייתה לו טימומה בין הראות אבל הרופאה משום מה טענה שזה משהו פסיכולוגי, אז חצי שנה הוא הסתובב עם זה. אחר כך זה התגלה כגידול ממאיר. והיו לנו ארבע שנים מאוד מאוד קשות שהוא היה נלחם בגבורה ועוז בכל החזיתות באופטימיות ובשמחה.

הוא אסף את הילדים ואמר להם, ילדים יקרים, עכשיו השליחות שלנו היא להראות לאנשי בית שאן איך חסידים של הרבי מתמודדים עם מחלה. והוא הלך לבתי ספר, וכשהוא עבר את הטיפולים הכימותרפיים הפנים שלו השתנו והזקן שלו נעלם, והילדים בבית ספר נבהלו, הם כמעט ברחו ממנו. אבל הוא נעמד ואמר, ילדים יקרים, אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו והילדים צחקו והיה לו את החוש הומור היפה שלו. והיה לנו ברור שהוא מתגבר, וכל העיר הייתה איתנו.

עד היום, בלילה האחרון, שלא דמיינתי שהוא לילה אחרון, אבל ראינו שהוא ממש היה חייב להתאשפז ובעיות קשות של הנשימה. זה היה חמור וקשה, הבן שלי פתח את האגרות קודש והיה שם מכתב של הרבי שמדבר על הרמב"ם. והוא כותב שם, מי כמו הרמב"ם שהיה מלומד בייסורים, ולמרות זאת היה אופטימי. לעומתו ישנם אנשים שלא חסר להם דבר אבל לא ניכר מהם שום שביעות רצון. ואז הבנו שזה כנראה הרגעים האחרונים. והבן שלי נעמד ליד המיטה של אבא שלו והוא אמר לו, אני מבטיח לך שהשליחות בבית שאן תימשך בשמחה, באופטימיות, בהרחבה.

וכשזה קרה אז הוא אסף את האחים שלו ואמר, אחים יקרים, עכשיו השליחות שלנו בבית שאן זה להראות איך חסידים של הרבי מתמודדים עם אבל. כבר בלוויה הוא עמד ואמר, אבא שלי הוא שליח כאן, הוא הלך לשליחות זמנית לגן עדן להביא את הגאולה. הוא לא סתם נעלם פתאום. והכתבות שהיו בבית שאן, האור של בית שאן, הרב יעקב שמולביץ, כבה. אז הבת שלי שלחה להם את זה בחזרה ואמרה, לא, לא, לא, האור של בית שאן, הרב יעקב שמולביץ, ימשיך להאיר.

ונפתחו גני חב"ד וכל מיני ארגון של שפרא ופועה ועוד מקווה. ממש הרגשנו שחייבים להוסיף יותר ויותר. אפילו ראש העיר הוא חנך כיכר מול הבית שלי, שזה על כביש 90, הוא קרא לזה כיכר הרבי מלובביץ' על שם השליח הרב יעקב שמולביץ. אני רואה את זה כל בוקר מהחלון. והרגשנו שפשוט חייבים חייבים להמשיך. אבל זה לא היה כל כך פשוט כמו שזה נשמע. לגדל 13 ילדים זה פתאום - -

זה אף פעם לא פשוט כמו שזה נשמע.

- - להרגיש - - - אמרתי לעצמי רגע מה קורה פה, אני - - - בעצם השליח הראשי זהו איננו, השליחות, אולי הכל בעצם נגמר, מה יש לי לחפש פה עוד. אני הייתי נזכרת בסעודות שבת שהוא היה שר לי, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, כאות הוקרה לזה שהסכמתי לבוא איתו לבית שאן. הוא ידע כמה היה קשה לי. ועכשיו הוא הלך והוא השאיר אותי לבד. מה אני אמורה לעשות. אבל מהר מאוד הבנתי שכשליחה של הרבי וכאימא אין לי את הפריבילגיה הזאת לשקוע ברחמים עצמיים ושמעתי משפט מאוד מאוד חזק שממש הניע אותי, המשפט הזה אומר, ותיקחו את זה כמתנה לחיים, אל תחשוב את עצמך שאתה פחות, תחשוב פחות על עצמך. מאוד מאוד חזק.

את לא יכולה להגיד מי אני ושמישהו אחר יעשה. יש לך שליחות, יש לך כישרונות, הקדוש ברוך הוא הביא לך אותם, תעשי איתם משהו. את לא יכולה להרשות לעצמך. מצד שני תחשבי על עצמך קצת פחות. האגו והמרכז שלך, יש הרבה אנשים מסביבך שצריכים אותך, שאת כל כך מחזקת אותם ומשמחת אותם. ובאמת למרות הרגעים הקשים האלה כמו שהבן שלך הקטן מגיע לפני בר מצווה ובוכה כל לילה ואומר שהוא מתגעגע לאבא שלו, מה אני יכולה להגיד לו חוץ מלבכות איתו ביחד. אבל המשכנו.

וכשהמשכנו ראינו שזה נכון, שצריכים להתרומם. כי כשמתרוממים, מה קורה לנו כשאנחנו ממריאים במטוס – כל הבניינים הכי גבוהים, כל הגורדי שחקים פתאום נראים לנו כאלה קטנים, מה קרה, מה הם השתנו. אנחנו נהיינו יותר גבוהים, התרוממנו. ולהתרומם זה לראות את הכל ממבט שלם, ממבט יותר אמיתי. בעלי הגיע מבית מאוד מאוד חזק, מהורים ניצולי שואה, הוא בעצמו נולד בבלגיה והגיע לארץ, אבא שלו יושב כאן, 50 שנה גר בירושלים. ואני חושבת שהמון כוח קיבלנו מהחינוך שממש בגנים.

יש עוד הרבה אבל בעזרת השם, לסיום אני חושבת שבאמת התפקיד שלנו בשליחות הוא מאוד מאוד מעצים אותנו. אני אישית למשל למדתי בזכות זה ייעוץ וטיפול רגשי. ואני מקבלת הרבה נשים לטיפול ואני מרגישה שיש לנו המון כוח. אני מסתובבת הרבה בארץ ואני נפעמת מהכוח שאני מגלה בנשים. אני אתן לכם דוגמה קטנה. לפני כמה זמן דיברתי באיזשהו מקום על שמחה, זה הנושא שלי, וסיפרתי להם שבחנוכה שלפני שנה ארגון שנקרא כולל חב"ד, שזה ארגון שעוזר לאלמנות ויתומים, הם הזמינו אותנו לרמדא לכמה ימים בחנוכה כי מאוד מאוד קשה להיות בחנוכה בלי בעל, זה רגעים מאוד מאוד קשים.

באתי לרמדא, אני נכנסת ואני רואה אולם מלא באלמנות ויתומים מכל הארץ וכולן רוקדות ושרות ושמחות, עם הילדים. התחלתי לבכות, אני אומרת, איך הם יכולים לרקוד, אני בחיים לא ארקוד. ככה זה היה אחרי שנה. ואז קלטה אותי אלמנה ככה בצד והיא אומרת לי בואי, בואי, אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. רק תרימי את הרגל הראשונה ותרקדי, טיפה. פתאום מצאתי את עצמי נסחפת ככה במעגל, אמרתי, יואו מה קורה לי.

וסיפרתי את הסיפור הזה לפני כמה חודשים בפרדס חנה בערב נשים. בסוף הערב רקדנו, כולנו קמנו ורקדנו והייתה שם התעוררות ושמחה. פתאום אני מרגישה ככה יד לוחצת חזק ופונה אליי אישה ואומרת לי, את יודעת, לפני חצי שנה התאלמנתי ועכשיו בגלל מה שאמרת זו הפעם הראשונה שאני מעזה לרקוד. וכולנו רקדנו ובכינו איתה ביחד. זה היה פשוט מחזה הזוי, לרקוד ולבכות, לרקוד ולבכות. כי ככה זה, אנחנו הנשים יכולות גם וגם. הכוח שלנו זה להביא את הגאולה, אנחנו כבר שם, בואו רק נשים את המשקפיים האלה של הגאולה.

תודה רבה רבה חני. תודה.

אסתי ליפסקר מבאקו.

לפני שלוש שנים נסעתי לשליחות עם בעלי - -

הייתי בת יום, יצאתי לשליחות, ככה זה נראה בלי עין הרע.

- - לבאקו, אזרבייג'אן. הצטרפנו שם למשפחות השליחים הנוספות. באזרבייג'אן יש בסביבות ה-20,000 יהודים - - -

עדיין יש 20,000 יהודים באזרבייג'אן?

יש - - - כאשר אומרים שהרוב בבאקו. יש שם שלושה בתי כנסת. אנחנו, הבית חב"ד נמצא בבית הכנסת האשכנזי ביחד עם הקהילה האשכנזית. יש לנו שם גם בית ספר, חב"ד אור אבנר, קמפוס מאוד גדול כולל גן וכיתות מ-א' עד י"א. בעצם בשליחות אני תחת כובע נוסף, אני גם שליחה של פרויקט חפציבה שהוא של משרד החינוך - - -

כן, יושבות פה חברותינו ממשרד החינוך.

אז בעבודה שלי אני נמצאת כל יום בבית הספר, אני אחראית שם על הפעילות הבלתי פורמאלית היהודית, תפילות, כל הנטילת ידיים, פעילויות סביב מעגל השנה, תאריכים חסידייםי של חב"ד. בעצם זה בית ספר פרטי אבל רשמי, מקבלים תעודה והכל - - -

באים אליו רק ילדי חב"ד או ילדי הקהילה כולה?

לא, אין בכלל ילדי חב"ד. הילדים לא דתיים בכלל והם מגיעים ומגיעים דף ריק, לא יודעים כלום, ומתחילים מהגן, יש ילדים שמצטרפים מ-א', ויש ילדים שמצטרפים מ-ג' ומ-י'. ומתחילים איתם לאט לאט. אז זה מעניין דווקא שאני מלמדת עברית אז מגיעים לפעמים ילדים באמצע השנה, באמצע הלימודים והם לא יודעים כלום, מכיתה ג' מגיעים ויושבים איתם ולומדים איתם אחד אחד. בנוסף, אנחנו עושים קבלות שבת בכל יום שישי, להראות להם קצת - - - קידוש, הדלקת נרות, שירי שבת. זה בבית הספר.

בקהילה יש לנו הרבה נשים, נשות הקהילה, מועדון יום ראשון לנוער, לסטודנטים. וכמובן לכבוד כל חג יש את האירוע שלו.

איך אתם חיים בשליחות בחוצלארץ עם הדואליות הזאת שאנחנו מנסים ללכת בה בין הטיפות כחברי כנסת שמגיעים. אני אגיד את עמדתי האישית, אני לא אומרת שהיא עמדת חב"ד או עמדת מישהו. בעצם כשאני מגיעה לקהילה יהודית אז אני נמצאת באיזה סוג של דואליות כי מבחינתי באמת הדבר שהייתי רוצה שכולם יעשו זה יעלו לארץ ישראל, זאת השאיפה שלי, שיעלו לכאן, שיהיו מעורבים כאן, שהמדינה תהיה באמת - - - אבל עד שהם לא עושים את זה בסוף הם שם. האם אתם חשים בשליחות את הגם וגם הזה? את המצד אחד לדבר איתם על ארץ ישראל, על מדינת ישראל, על העלייה, על המשמעות של לגור במדינת הלאום של העם היהודי ומצד שני, טוב, עד שהם לא פה איך משאירים אותם בתוך הזהות היהודית של עצמם.

האמת שאצלנו יש המון עלייה לישראל. רק לאחרונה מבית הספר, בסוף השנה הזאת, איזה חמשה-ששה ילדים עולים במסגרת נעל"ה. יש גם המון משפחות שעולות ויש גם שחוזרות. אז לכן גם יש הרבה משפחות שמדברות עברית כי הן היו בארץ כמה שנים וחזרו. אצלם ישראל זה חלום וכל פעם שמגיע ישראלי והעיניים שלהם נוצצות. האמת לאחרונה מגיעים הרבה תיירים ישראלים ולפעמים מגיעים לבית ספר או לבית הכנסת לסעודות שבת, הם פוגשים אותם ובשבילם זה חלום. אבל שוב, לא כולם מסתדרים, לא כולם יש להם אפשרות וגם כאלה שהיו וחזרו אז צריך לתת גם את המענה שם, שהם לא יאבדו לנו שם. ותמיד יש את הקשר הזה, במיוחד למשל עם פרויקט חפציבה אנחנו שולחים משלחות לארץ, יש מסע כזה לארץ, הילדים חוזרים, מספרים לכולם. זאת אומרת, זה גם משפיע על כל הבית ספר.

המשפחות שם משלמות על החינוך היהודי?

לא, לא משלמות. זה - - - ספונסרים.

ברוך השם.

מקבלים גם ארוחה שזה למשל לא משהו שקיים בבתי ספר אחרים. וזה - - - הרבה יותר אישי, בית ספר קטן יחסית בגלל שאנחנו מכניסים אך ורק יהודים אז הכיתות הרבה יותר - - -

יש לך ילדים?

ילד - - -

הוא עוד לא בגיל של בית ספר?

הוא בינתיים בבית, לפני כמה חודשים, אז - - - יש שם גן מגיל שנתיים מאוד מאוד יפה ו- - -

אוקיי. כי אני הגעתי לאורלנדו לפני, נגיד, ב-2003- - - מי שלא יודע, אני אלמנת צה"ל ושש וחצי שנים אחרי שהבעל שלי נהרג התחתנתי וחיברתי עם הבעל שלי השני שתי משפחות. אני באתי עם שתי ילדות והוא בא עם שלושה ילדים ובחסד באמת מובהק של השם נולדו לנו עוד שתי ילדות. וממש שבועיים אחרי שהתחתנו לפני 15 שנים נסענו לנסיעה של שבועיים לארצות הברית והיינו רוב הזמן באיזה משהו מסודר אבל בשבתות הם לא ידעו לטפל בנו כי בכל זאת היינו הדתיים היחידים במשהו המסודר הזה.

אז שבת אחת היינו בנשוויל טנסי ושם אירח אותנו השליח של חב"ד, היה איש כבר מבוגר, המון המון המון שנים שם והיינו שבת באורלנדו. ואז חיפשנו את הבית חב"ד כדי שיהיו תפילות ונכנסנו בשבת בבוקר ואני דיברתי עם השליחה והיו לה שני ילדים, ילד בן ארבע וילד בן שנתיים אולי, ואז אמרתי לה, אוקיי, מה תעשו כשהוא יגיע לגיל שש. אז היא אמרה, נפתח בית ספר של חב"ד. אז אני זוכרת שנשמטה לי הלסת, ואולי אז בפעם הראשונה הבנתי מה שאני מודה, כלא חב"דניקית אני עדיין שואלת את השאלה הזאת שוב ושוב, שזה לא זמני. בסדר. שכשאתה שליח או שליחה זה לכל החיים ונראה מתי, בעזרת השם, הוא יגיע כבר.

אני מחב"ד בחולון. כשאת שאלת אותה האם יש ילדי חב"ד בבית הספר, האם זה מיועד לאיך אומרים, אנשי שלומנו, אז בעצם כל הפעילות שלנו מנותבת בעיקרון, ברמת ה- - - ברגע כשאנחנו באים למקום אנחנו בעצם פועלים בשביל עם ישראל, לא בשביל הילדים הפרטיים שלי. זה מאוד חשוב לי החינוך שלהם, אבל זה יהיה משהו שהוא - - - היא אמרה לך אני אפתח בית ספר כי הילדים שלי יגדלו, זה מקסים ומרגש, אבל בעצם כל אחת מאיתנו גם אם הילדים הם עדיין מאוד קטנים התכנית אב שבית חב"ד יבנה הוא בשביל ילדי הקהילה בשביל עם ישראל. זה נורא מיוחד אני חושבת.

נמצא איתנו כאן חבר הכנסת דב חנין שהוא יש לו ייחוס גדול בחב"ד לעניות דעתי מהזיכרון שלי שמתחיל לנצוץ. אז בבקשה חבר הכנסת דב חנין.

קודם כל ברכות לכם ואני שמח על ההזדמנות להיות פה איתכם. באמת כמו שאומרת חברת הכנסת מועלם רפאלי, צריך בכנסת תמיד להתחיל בגילוי נאות אז אני, אכן, סבא שלי היה חסיד חב"ד, יעקב אלטר, מראשי חב"ד בתל אביב, אדם שאני מאוד מאוד אהבתי. כל אחד אוהב את סבא שלו אבל אני את סבא שלי מאוד מאוד אהבתי. הוא גם בתור ילד היה לוקח אותי לבית הכנסת של חב"ד ברחוב נחלת בנימין. והאמת היא, אם כבר מפרטים את הכל, שאני אפילו קרוי על שם האדמו"ר האמצעי, דב בער, ולכן יש לי קשר אישי מאוד חם לחב"ד.

ואני הגעתי לכאן באמת כדי להביע הערכה על הפעילות שלכם מזווית אחרת, אולי היא כבר נדונה במסגרת הדיונים שאתם התחלתם כבר בוועדה, והיא העזרה והתמיכה שלכם, ובמיוחד שלכן, נשות השליחים, לישראלים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם ולפעמים נמצאים במצבים של מצוקה או סתם מצבים של קושי בגלל הריחוק, הריחוק מהבית, לפעמים זה גם עניינים של תקופות בחיים שהן תקופות לא פשוטות לאנשים צעירים. ואני מכיר לא מעט מקרים שבהם בית חב"ד היה בית חם לאותם אנשים, של תמיכה וחום, בלי קשר אפילו לשאלות של דת ובלי קשר לשאלות של אמונה, אבל איזשהו מקום שנתן לאנשים את החום, התמיכה, באנשים שאנשים הצטרכו אותם מאוד. ועל זה אני חושב שמגיעה לכם תודה גדולה.

אני יודע שאתם עושים את זה מתוך אמונה ומתוך תחושת שליחות. אבל כדאי שתדעו שהדברים האלה שאתם עושים בעצם לא בשביל לקבל הכרת תודה ולא בשביל לקבל הערכה זוכים להכרת תודה ולהערכה וזו ההזדמנות להגיד לכם את זה. אז ישר כוח ואני מאחל לכן ולכם שתמשיכו את הפעילות היפה והברוכה הזאת. ושתדעו שיש אנשים שאחר כך זוכרים לספר את זה וחוזרים עם זה ושזה היה עבורם חוויה משמעותית בחיים ועזרתם ואתם עוזרים לאנשים, זה הדבר הכי יפה שאנחנו יכולים לעשות בחיים שלנו. תמיד ההזדמנות לעזור לאנשים אחרים שנמצאים בקושי, נמצאים במצוקה, זו בעצם המשמעות הגדולה שאנחנו יכולים לייצר ולעשות ביחד מהחיים שלנו. אז באמת באמת ישר כוח.

תודה רבה דב.

אני רוצה להוסיף, אנחנו רובנו כאן שליחות בארץ ישראל, אבל אני חייבת להגיד לך שאנחנו נתקלות הרבה בעזרה לאנשים שנכנסים לבית חב"ד, כמו שאתה אומר, בלי קשר לאידיאולוגיות ודברים כאלה. בני ישראל שנמצאים במצוקות ובאמת בתי חב"ד משתדלים ועושים הכל כדי לתת מענה בכל מה שהם יכולים. זה באופן כללי ובפרט בחלק הנשי שאנחנו התכנסנו בשבילו היום.

אסתי, רצית להגיד משהו.

דיברנו אז על החינוך של ילדי השלוחים, אז בעצם יש לנו בית ספר נט.

כן. שעה שלמה הקדשנו לזה בחדר הסמוך לפני רגע, דיברנו באמת על המערכת הזאת של הבית ספר נט ועל העניין הזה של שלוחי חב"ד גם בחו"ל שמשתמשים בזה. ואיך בארץ מאפשרים יותר סיוע למשפחות גם בנושא של ההסעות שזה עניין גדול, גם כלכלי אבל גם מבחינת לוחות זמנים, אנשים מתארים שם נסיעה של שעתיים לכל כיוון שאני חושבת שזו מחויבות בסיסית לאפשר לכל אחד לחנך את הילדים שלו לפי תפיסת עולמו וערכיו. וגם לנסות ליצור מציאות שנוציא את הנפילה של חב"ד בין הכיסאות מבחינת מערכת החינוך.

כי היום חב"ד מוגדרת כחלק מהחמ"ד, ואז זה יפה שיש בית ספר חמ"ד מעורב בצורן אבל השליח של חב"ד הוא לא ישלח לחינוך מעורב, והוא העלה את זה ועלה שם נושא נוסף של מה קורה אחר כך. אני מודעת לזה כי אני נדרשת לטפל בזה בלי הפסקה, שבנות שלומדות בחמ"ד, בנות מהציונות הדתית הן לא יכולות אחר כך להתקבל נגיד לבית ספר לסיעוד בלניאדו, שאני מזכירה לכולנו, פעם היה פתוח לכולן והיום באמת עם הרצון האמיתי של קהילה חרדית שרוכשת השכלה אקדמית ויוצאת אל מעגל העבודה הכללי מנסים בכל זאת להנגיש את זה יותר, ואיך יוצרים מחדש את האיזון הזה.

אז יש לנו כבר יצאנו משם עם משימה. חבר הכנסת מרגי שהוא יושב ראש ועדת החינוך, שהוא ידיו רב לו בעניינים שקשורים למערכת החינוך של חב"ד ואני לפגישה עם שר החינוך סביב שתי הנקודות האלה ונקודות נוספות גם ביחס לתכנית חפציבה וגם ביחס לילדי השליחים שלפי חוק ביטוח לאומי הם אזרחי ישראל, תיאורטית מגיע להם חינוך חובה חינם ואיך יוצרים את המן שעטנז הזה של ילדים שהם מכאן אבל הם לא פה ואז מה האחריות עליהם וכו' וכו'.

אני אעבור לחני מנדלזון. כן.

שלום, שמי חני מנדלזון ואני מערד. אם שליחים הם משפחה אחת אז בחדר הזה אני מרגישה עם הרבה בני דודים שקשורים, ברוך השם, במשפחה. אנחנו דורות של שליחים עם אבא וסבא - - -

אולי, אם אמרת את זה, אז תנסו רגע להכניס אנשים שהם לא מהעולם הזה לשאלת היסוד.

מה מניע.

לא, מה מניע אין שאלה, אתה רוצה לחיות חיים משמעותיים לעצמך ולסביבה אז הנה זה המניע הראשון. איך אתה נכנס לזה, זאת אומרת מי מחליט, מי מתקבל. אני למשל חזרתי מבריסל לבקשתו של השליח של חב"ד, הייתי שבת עם הקהילה. אז בערב שבת היינו עם הקהילה הישראלית, שאני רק אכניס אתכן לנתונים כי רובכן, כמו שאמרתן, שליחות חב"ד בארץ, הקהילות הישראליות בחו"ל, בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית עומדות היום על כ-80% התבוללות. 80, לא פחות. והקהילות היהודיות המקוריות עומדות על כ-60% התבוללות.

ביקש ממני השליח של חב"ד בבריסל להגיע לשבת, באתי, בערב היינו עם הקהילה הישראלית ואז הלכנו שעה וחצי ברגל, הם עושים את זה כל שבת, רק אני נורא התרגשתי מזה, אבל הם עושים את זה כל שבת, וחזרנו אל אזור המלון שלנו שעה וחצי הליכה ברגל אל האזור שבו הם גרים. ולמחרת היינו עם הקהילה המקורית, היהודית של בריסל. וחזרתי הביתה אמרתי לבעלי שאם היינו צעירים ב-15 נגיד ובטח עם ילדים קצת פחות גדולים או קצת יותר גדולים, הייתי מציעה לו שנארוז את חפצינו וניסע להיות שליחים. לא של חב"ד, אנחנו לא חב"דניקים, אבל שליחים. וזאת התחושה שנשארתי איתה.

אז תכניסי אותנו לעולם של מי נכנס לזה, איך אתה בכלל נכנס לזה, מי מחליט לאן אתה הולך, מי מחליט לפתוח מקום חדש. נגיד הייתי אורחת של הרב לזר לשישי שבת ברוסיה כי הוזמנתי לדבר בפרלמנט הרוסי, בדומא, על הנצחה וזיכרון של השואה, אז למשל הוא סיפר ששתי בנות שלו הן עכשיו שליחות חב"ד באיזה חורים ברוסיה שביום טוב יש שם מינוס 30 מעלות, בדרך כלל יש שם מינוס 45. מי מחליט איפה ומה. זהו, כל השאלות.

אז הנושא הזה הוא מאוד מסודר. אחד הדברים שבחב"ד יש הרבה סדר, כמה שנראה שהכל פתוח וגמיש. יש מערכת מאוד מסודרת וארץ ישראל זה המרכז של - - - ובחוצלארץ המרכז לענייני שליחות. אני יכולה לספר על הבן הכי צעיר שלי שיצא לשליחות שהוא עכשיו שליח בבטומי.

איפה?

בטומי, גיאורגיה, יעד מאוד פופולארי כעת, מי שצריך. ואני רואה ככה את אסתי וחושבת על כלתי הצעירה עם ילדה בת שנתיים שעושה לה סדר גן כל בוקר וביום שישי גם האמא וגם האבא של שבת. והבני דודים בארץ אומרים שנה שלמה אנחנו מחכים להיות אמא של שבת וזאת כל שבת גם זה וגם זה. והבן שלי אומר, עד עכשיו ידענו שהשליח הוא גם בעל קורא וגם בעל תפילה אבל שהילדה של השליחים היא גם אימא וגם אבא, ברוך השם.

אז מי הביא אותו – השליח הראשי בטיביליסי חיפש שליח, ברר מועמדים, פגש אותו, איתר מועמדות. ואי אפשר לבוא סתם ככה. זאת אומרת, צריך סדר מסודר, יש על כל מקום בעל הבית ואם מישהו רוצה עיר שעדיין אין בה אז יש מרכז ארצי בארץ ישראלי, שליח בתוך עיר הוא המוסמך לקבל עוד שליחים. וככה אני הגעתי לשליחות בערד אחרי אבא שלי שיצא לפני 40 שנה. חזרנו אנחנו לפני 25 שנה. ואם סיפרת על בית ספר שפותחים כשהילדה מגיעה לכיתה א', אז כך פתחנו אנחנו את בית הספר שלנו והיום יש מעון, גני ילדים, תלמוד תורה, בית ספר. הנושא של הסעות הוא מאוד מאוד קרוב לליבנו כי אנחנו כבר בית ספר חב"ד ששייך לממ"ח ועדיין מתמודד עם החזרי נסיעות לילדים כי אנחנו משמשים כבית ספר אזורי לילדי השלוחים, מדימונה, מיתר, הר חברון, סוסיא, עומר. והם צריכים באמת עזרה. גם הילדים במרכז ספיר היו שמחים לבוא אם הייתה להם הסדרה שהם באמת לומדים בבית ספר נט.

זה השליחות שלנו, ברוך השם, כמו שאמרת, זה אידיאולוגיה, זה מנוע, זו זכות גדולה. והתפקיד שלנו הוא פשוט לעשות מה שצריך בשביל כל יהודי. באמת בבטומי הקהילה היא קטנטנה. אין פשוט עדיין ילדים לעשות איתם מוסדות חינוך אז הרבה הרבה עזרה למטיילים ישראלים - - -

אם הקהילה קטנטנה אז איך המציאות שלהם, נגיד, צריך מניין.

ממש קשה. כל מוצאי שבת היה מניין או לא היה. זה ממש הנושא ושבת שהיה מניין זה ממש יום של חג ואי אפשר לטלטל אז באה אישה גויה ולוקחת את הילדה לבית חב"ד בליל שבת לסעודות, עושים פעילות. כי כל יהודי, אתם תלוקטו אחד לאחד, כל נשמה היא עולם מלא, אנחנו לא יודעים בשביל מה באנו לעולם ואנחנו לא מחפשים תמיד לעבוד במספרים. ודווקא העניין להפיח חיים, הבית כנסת הוא ענק אבל המניין הוא קטנטן. ולאט לאט למצוא כל יהודי חדש שמוצאים. בל"ג בעומר הייתה פעילות ל-30 יהודים, וואו, ובפורים ל-40, וואו. ואם היא עושה ערב נשים, זה ארבע חמש נשים, וזה נחמד בעזרת השם.

מה בעצם מביא להחלטה להקים בית חב"ד ביישוב, אני מדברת רגע על הארץ, ביישוב שבהגדרתו הוא יישוב דתי. את אמרת סוסיא, לי יש שליח חב"ד ביישוב שלי בנווה דניאל, הרב ברוך פרבר, מה בעצם להחלטה הזאת. כי בסוף, על פניו, אני אגיד על נווה דניאל, זה יישוב שכל האנשים בו הם בהגדרה דתיים. מה הערך המוסף של חב"ד במקום כזה.

יש גם שליח בעיר בית"ר עילית שהיא עיר חרדית. יש לנו את תורת החסידות, יפוצו מעלותיך החוצה - - -

זה כבר הקומה הבאה.

זה עוד שלב, כל יהודי - - -

במקומות כאלה יש את הפריבילגיה לעסוק בקומה הבאה.

בקשר לשאלה שלך איך יוצאים לשליחות, כמובן הכל בסדר שהיא אמרה. אצלנו עושים שליחות עוד לפני חתונה, עוד לפני שמגיעים ל- - - לדוגמה עליי, בתור בחורה צעירה, עוד לפני שהתחתנתי עשיתי הדרכה של קייטנות בקייטנות של חב"ד בחו"ל. הייתי גם בלונג איילנד, שנתיים בל.א. שם בעצם התחלתי את השליחות. בלימודי הוראה שלנו יוצאים, לא כל הבנות, אבל יש מספר, מכסה של בנות שיוצאות לשליחות בארץ או בחו"ל לעזור בבתי חב"ד.

שזה חלק מהסטאז'.

זה חלק מהסטאז' של השליחות, זה ארבע חודשים, סמסטר. אני הייתי בוילנה, עזרנו שם לשליח, יצא לנו גם לארח משלחת של חברי כנסת מכאן, הבאנו להם את האוכל הכשר. זה בכל מיני תחומים שם, יש שם בית ספר, גני ילדים. אחר כך המשכתי לשליחות בז'נבה, בעלי במקביל - - -

וכל זה בתור צעירה שעוד לא נשואה.

נכון. בז'נבה ריכזתי את המערכת הלימודית היהודית בתוך בית ספר יהודי, כשיש מנהל גוי הוא אחראי - - -

כן אני מכירה את זה גם מאדורתן גם.

ושם זה היהדות, אז בעצם את כל הלימודי יהדות, עברית, תכנית הלימודים שהיא העתקה ממה שבארץ, אין שם איזה מישהו שיושב ועובר על החומר. כל זה עוד לפני חתונה, עוד לפני הכל, זה הסטאז' של השליחות.

בעלי במקביל, עוד לפני שהתחתנו הוא היה שליח בתאילנד, בבית חב"ד בתאילנד. התחתנו, אחרי החתונה קיבלנו שני טלפונים. קיבלנו טלפון מתאילנד, בואו, אנחנו רוצים, יש איזה מקום שצריך שם, באי בקוסמוי. קיבלנו טלפון מז'נבה, בואו תמשיכו את השליחות שהתחלת כאן. בדקנו, ביררנו, החלטנו לצאת למספר שנים לתאילנד. השליחות היא בדרך כלל, כמו שאמרת, היא קבועה. יש מקומות מסוימים בזמנים מסוימים שזה שליחות זמנית.

היינו ארבע שנים בשליחות בתאילנד בבית חב"ד בקוסמוי. נפגשנו עם כל הישראלים, המטיילים. כמובן שהפנינו אותם ברגע שהם סיימו, זה מן תחנת מעבר. הפנינו אותם לכתובות בארץ איפה שהם גרים כי הרבה לא יודעים שיש בתי חב"ד בארץ. גם אם הם חושבים שיש אז זה מוצרי יודאיקה או דברים כאלה, הם לא יודעים שיש פעילות עצומה סביב חגים ובכלל מענה יהודי. אז כמובן שזוג מתחתן הוא יכול או שהוא מקבל הצעה ממקום שהוא היה בו עוד לפני שהוא התחתן או משפחה שיודעים שמחפשים או שפונים למרכז שאנחנו מעוניינים לצאת לשליחות, הרשימה שם ארוכה מאוד, וככה כל אחד מקבל בעצם את המקום שלו.

תודה. כן.

שמי חני פרידמן, אני שליחה באשדוד, דור שני, ההורים שלי גם שליחים באשדוד. ואני רוצה להציג בהמשך למה שחני מנלדזון אמרה זווית נוספת של איך נהיים שלוחים. כי לי יש רקע אישי, במחילה על דקה של היסטוריה, גם המשפחה של בעלי וגם המשפחה שלי לפני כמעט 42 שנה, בשנת תשל"ו, 1976, הרבי הודיע בהתוועדות פומבית בבית הכנסת ב- Seven seventy שהוא רוצה לשלוח לארץ ישראל שתי קבוצות. קבוצה אחת תגיע לירושלים וקבוצה אחת תגיע לצפת. והוא בכוונה רוצה לשלוח אחד יותר ממניין. זאת אומרת, 11 אנשים, 11 משפחות לצפת ו-11 בחורים לירושלים. והוא מבקש שאנשים יציעו מועמדות.

נרשמו מאות מועמדים, הייתה אחר כך היסטריה על המזכירות של הרבי, נרשמו מאות מועמדים, ואז התחיל סינון. מי שהוא שנה אחרי החתונה לא יכול לצאת, מי שיש לו יותר משני ילדים לא יכול לצאת, מי שזה - - - כל הזמן המוטו של הרבי היה אני שולח אתכם לארץ, תישארו שם. אני רוצה לחזק את הארץ והוא בחר דווקא את ירושלים וצפת לשני בתי כנסת על שמח הצמח צדק, האדמו"ר השלישי של חב"ד, ששם יש בעצם מבנים היסטוריים, עתיקים. בית כנסת צמח צדק בעיר העתיקה היה אחד היחידים ששרד את מלחמת השחרור, הוא נמצא בקרדו, ככה מי שחווה, תמיד חייבים לעבור דרכו. ואחרי הרבה סינונים וברירות אבא שלי נבחר כבחור להישלח לארץ ישראל וההורים של בעלי נבחרו כזוג להישלח לצפת. הם באו לארץ לפני 42 - - -

בעברית של היום קוראים לזה הסללה, איזה אופציה אחרת הייתה לך.

אני רק יכולה לומר שבשביל ההורים שלי, גם בשביל אבא שלי וגם בשביל ההורים של בעלי שהגיעו מארצות הברית, ארץ ישראל לפני 42 שנה הייתה משהו נידח לחלוטין עם שירותים בחוץ, בלי טיטולים. צפת בכלל, איזה סיפורים הם מספרים. ואחרי שנתיים שאבא שלי היה בירושלים הרבי אפילו לא אישר להם לצאת הארץ לחתונות, הוא פספס את החתונה של אחותו, "אתם בארץ ישראל, פה זה השליחות שלכם". ובסופו של דבר ההורים שלי התחתנו, אמא שלי הגיעה לארץ לפגוש אותו ועברו לצפת לתקופה ואחר כך הרבי הפנה אותם אישית לאשדוד.

האמת היא שמאז הם שם, ברוך השם, עם עוד 17 שליחים יחד איתם, סחטיין. מתוך ה-17 האלה שישה זה אני ואחים שלי. אף אחד לא חייב אותנו, אף אחד לא הכריח אותנו. אנחנו גדלנו עם האהבה הזאת, אהבה לעיר אשדוד, אהבה לאנשים של אשדוד, אהבה לפעילות. וכל אחד מאיתנו לקח על עצמו לפתח עניין אחר בפני עצמו. ההורים של בעלי נותרו בצפת, שליחים בצפת, חמי וחמותי הם במוסדות חינוך שם. אבל גם שם יש ממש קהילה שהגיעה בעקבותיהם וככה משהו מאוד מיוחד. בעקבות הקבוצה הזו הרבי שלח עוד שנה ועוד שנה. בסך הכל הגיעו לארץ כ-40 משפחות, ספציפיות מארצות הברית שעברו לארץ וכולם פה.

ברוך השם. רצית להוסיף?

אני רוצה אולי לא להוסיף אבל יותר להתחבר לכמה דברים שנאמרו. אני אתחבר גם למה שרציתי להגיד - - - אני מבית חב"ד בראשון לציון מערב.

את שליחת חב"ד?

אני שליחת חב"ד.

ואת נשואה?

אני נשואה. בעלי- - -

לא, בסדר, אני לא - - - זה לא שאלה חודרנית אלא שבאמת רק שאני אבין את המטריה שבה אני נמצאת.

אני בת כיתתה אל אסתי, גדלנו ביחד, למדנו ביחד. אני רוצה לספר דבר שאני חושבת שהרבה יזדהו איתי והרבה נתקלות בו אבל הרבה פעמים כששואלים אותי מה אני עושה, אני שליחת חב"ד בראשון, בין היתר גם עובדת כמובן. אז אני אומרת שיש לנו בית חב"ד ו- - - מתי תצאו לפתוח בית חב"ד בחו"ל. זה שאלה שאני חושבת שהרבה יחייכו ויזדהו שבאמת אנשים מאוד רגילים לפגוש את חב"ד בחו"ל ומאוד מודעים לכל הפעילות האדירה של חב"ד בחו"ל, אבל אני חושבת שלא פחות יש, אני לא צריכה לספר, כאן אנחנו כן מודעים, לפעילות הכל כך כל כך גדולה של חב"ד בארץ, בכל בית חב"ד בארץ, אם זה במוסדות חינוך, אם זה בפעילות תרבותית יהודית ענפה.

והרבה פעמים אני חושבת, נגיד, אנחנו זוג צעיר, אבל אני אפילו לוקחת אותנו או כל, בטח בית חב"ד שמתקיים לאורך שנים רבות יותר, ואני חושבת מה היה לולא הקיום שלו במקום ואז אני אומרת, אני הולכת למפרע ואני אומרת, ברור, זאת הסיבה שאנחנו גם כל כך רוצים לצאת ולעשות את זה. ונכון, כמו שאמרנו, את שאלת למה, מה הוציא אותנו, אז זה ברור, כמו כל הסיפורים שמיכל סיפרה שאתה גדל לתוך זה ואתה עושה את הסטאז' שלך בתור צעיר ואין ספק שאחר כך זה מה שתרצה להמשיך הלאה. אבל אני חושבת שאחרי שאתה רואה - - -

אני רוצה להגיד לך מה שאומרים לחברי כנסת – שאם עשיתם משהו ולא יודעים על זה אז זה לא שווה.

אני חושבת שיודעים על זה, יודעים, אבל אולי לא כמו בחו"ל.

אז מה שאני אומרת זה יותר ויותר ויותר שיווק, שיווק, שיווק - - -

אבל אני חושבת שהן מדברות על הקסם האמיתי של - - - אנחנו לא הסיפור, הסיפור זה הנוער שלנו. לראות את הילדה שלי בת 15 מתחבטת עם עצמה אם שנה הבאה היא הולכת להדריך בארגון הנוער שלנו בת מלך, לא, היא מתייסרת כולה בייסורי נפש אמיתיים כי היא אומרת, אבל מי ינהל את המועדון של הילדים שאני ניהלתי השנה. היא אומרת לאבא, אני מוותרת על היוקרה, על המעמד, על החברות בבת מלך ואני באה לעשות את המועדון שנה נוספת. זה מרגש.

יפה. אסתי בר כוכבא, בבקשה.

שלום. אנחנו שליחים 14 שנים בשכונת הולילנד בירושלים, ממש קרוב. אז הסיפור שלי הוא אחר קצת, אני באתי מחוצלארץ, גדלתי בצרפת. ההורים שלי הגיעו מצפון אפריקה לצרפת בתור משפחה בקושי מסורתית. המטרה של המשפחות האלה הייתה להגיע לפריז, לעיר הגדולה. ושם בצרפת, הרב - - - הגיע לאוניברסיטאות ואסף - - -

שאת אומרת את השם הזה וכולם מכירים. מי הוא?

אני מניחה שהרבה מכן פה - - -

אבל נגיד, יושבת ראש הישיבה לא ממש יודעת.

הרב אזימוב זה השליח של צרפת. והוא פשוט אסף אותם באוניברסיטאות. אבא הגיע בגיל 20 לרבי ואמא הגיעה בגיל 18, הם נסעו כל אחד בנפרד. ושנתיים אחרי זה הם נפגשו. אמא כבר הייתה, התקבלה לבתי ספר הגדולים בצרפת אז כמובן שזה היה יוקרה להתקדם, למרות שהמשפחה שלה הייתה משפחה מאוד פשוטה. והרבי אמר לה להפסיק וללכת לחינוך ילדים ולאבא הוא אמר, אתה תוציא את כל התארים שאתה יכול וככה אתה תעזור לרב אזימוב בשליחות. וככה הם התחתנו והם יצאו לשליחות בצרפת ואנחנו גדלנו במשפחה שבעצם אבא עובד בממשלה, אבא היה אני חושבת בתפקידים מאוד מאוד בכירים בממשלה, הוא גם ייצג את כלכלת צרפת בכמעט כל מדינה בעולם. הוא פשוט היה טס למדינה וחוזר. אמא התמסרה לחינוך ילדים וכולנו, כל הבנות, אמרנו אנחנו לא נעשה את העבודה שלך אבל מתברר שכולנו באותה עבודה וכולנו מנהלות גנים.

כל המשפחה שלי נשארה בצרפת חוץ מאחות אחת שנמצאת פה ואני. גדלנו במוסדות חב"ד והיה ברור שאנחנו מקבלים בכבוד את השליחות שהרבי נותן לנו. אני יצאתי לשליחות פה, בעלי ישראלי, אנחנו מגדלים את הילדים פה. וכל הילדים במוסדות שלנו, בערך 100 ילדים, כולנו ממשפחות של כלל עם ישראל, הבנים שלי הם היחידים שהם חב"דניקים בכיתות. ויותר מהכל אני חושבת שאנחנו בתור נשים היד ימין של הבעלים שלנו. אנחנו קיבלנו בזכות את השליחות הזו ואת התפקיד הזה. יש לנו הרבה הרבה מה לתת. הגברים יכולים לעשות הרבה דברים אבל הנשים בצד שלהם הן אלה שמצליחות לעגל את הפינות ולקדם אותם למרות הקשיים. אני יותר מתמקדת בחיובי ובזכות שקיבלנו מאשר בקשיים כי אני חושבת שגם בלי שליחות יש קשיים ולאף אחד לא קל בחיים היום יומיים.

אני אתחבר לנושא הזה של העלייה. אז בצרפת קודם כל בין 40% ל-50% מהצרפתים שמגיעים לארץ בשלב מסוים חוזרים. שם בצרפת הם כן מתמודדים עם זה שיש הרבה אנטישמיות, יש הרבה קושי. מצד שני יש גם המון קושי לעלות לארץ - - -

צרפת, למי שלא יודע, היא מדינה מאוד מאוד רווחתית. יש שם באמת הליכה לקראת הציבור באופן שאנחנו בקושי מגרדים את זה פה. כי גם מבחינת אנשים שלא עובדים וממש תקופות ארוכות שהמדינה נותנת אבטלה, הליכה לקראת הנושא של חינוך שהוא כמובן חינם, בריאות שהוא כמובן חינם, חופשות לידה במספרים שאנחנו רק היינו מדמיינים אותם. באמת קושי גדול למעבר ממדינת רווחה כל כך בולטת ל- - -

אז זה קשה להגיע לישראל אחרי שרגילים. למרות שההורים שלי תמיד עבדו והיהודים במיוחד שם בצרפת הם אלה שכשאבא הגיע לגיל פנסיה ואמרו לו, נו, כבר תפנה, אמרו לו ממש בפנים, אתה מיותר בוועדה, אתה לא מתאים לשאר הוועדה ובכל זאת 45 שנה בשירות הציבור הצרפתי, אז הוא אמר להם, נכון, אתם כבר לא יכולים להכיל את היהודים. אז נכון הקושי הזה. מצד שני אני רוצה להחזיר את הזכות לאמא, אמא התמסרה אלינו, למשפחה, תוך כדי עבודה.

ואני חושבת שבישראל אנחנו צריכים להחזיר את הכבוד לאישה שהיא יכולה לצאת לעבוד אבל היא גם צריכה להתמסר למשפחה שלה ולעתיד של העם היהודי כי בלי זה אז לא יהיה. והקושי שאני בתור מישהי שגדלה שם מגיעה לפה זה שבעצם אין מקום שבאים באיזשהו מקום לקראתי. אני אמא לשמונה ילדים, אני לומדת, אני ממשיכה ללמוד, אני לצד בעלי, בעלי הוא איש ציבור וזה אומר הרבה דברים. ואני חושבת שאני לא אהפוך להיות גבר כמו שהמדינה דורשת ממני, לא זה לא יקרה.

אני אשאר אישה, אני אשאר רעייה, אני אשאר שליחה של הרבי כי לקחתי את התפקיד הזה בכבוד ובזכות וככה אני מגדלת את הילדים שלי וככה הייתי רוצה שגם המדינה תסתכל עלינו כנשים. כנשים שמסוגלות לעשות הרבה, שמסוגלות לתת, שמסוגלות לעשות את התפקיד שלהן בלי לנסות להפוך אותנו למה שהקדוש ברוך הוא לא ברא אותנו להיות.

תודה אסתי. אני חייבת להגיד שחלק מהמציאות של נשים במרחב הציבורי שאומרות את הקולות האלה היא חידוש. זה לא איזה סוד, אני חברת כנסת חמש וחצי שנים, אני מאוד פועלת בנושאים שקשורים לנשים, בהרבה מאוד מהמקומות שאני מגיעה אליהם זו פעם ראשונה ששומעים אישה, אני אגיד את זה על כל הרצף, שהיא דתייה, מתנחלת, ימנית, אמא לשבעה ילדים. המרחב הציבורי הרבה מאוד שנים לא שמע את הקולות האלה, ולכן אין פה אשמה או כוונת מכוון. פתחתי ואמרתי שאני חושבת שאחד הדברים הגדולים שאני מוצאת בכתבים של הרבי זה מהתחלה ברור לו לחלוטין מציאות של נשים במרחב ציבורי. זה שנים רבות לא היה ברור בחלק מהעולם הדתי - - -

צריך לדייק, בקדמת המרחב.

כן, כן, שנים רבות זה לא היה הדבר שעודדו נשים לעשות. אני חושבת שכן בשנים האחרונות אנחנו רואות ורואים שינוי. אני כן אגיד למשל, אפרופו האירוע בשבוע שעבר שכמו שפתחתי בדברים שלי, גם בו רוב הציבור הישראלי חנה בצד של חב"ד ואמר תנו לכל אחת לבחור איך היא רוצה את האירועים שלה. אני חושבת שגם שם פעם ראשונה שנשים דתיות, זה לא חוכמה שאני כחברת כנסת, עמדותיי ידועות וזה שאני כתבתי מכתב לראש עיריית תל אביב זה טוב, זה חשוב, אבל אני חושבת שפעם ראשונה מתארגנת קבוצה ונותנת לעצמה שם ואומרת אנחנו רוצות לדבר על נשים דתיות במרחב הציבורי ועל הזכויות שלהן, ובאות פה לוועדה בשבוע שעבר ואומרות את הדברים שבדרך כלל, צריך להודות, לא שומעים פה יותר מדיי.

אני מאוד איתך בדבר הזה ואני חושבת שזה חלק מהדבר שאתן מביאות. כי כשבאים לבית חב"ד ויש שליח ויש שליחה וברור שיש את זה ואת זה ואין טשטוש אז זאת אמירה שכמו הרבה דברים שאנחנו יודעים, גם אם לא מדברים אותה, היא כבר מעבירה את המסר. ובדבר הזה אני חושבת שיש הרבה אור בשליחות של חב"ד, בזה שברור לחלוטין שהשיח הוא תמיד כפול, גם גברים וגם נשים, היכולת לשיח עם נשים, רק של נשים או גברים רק של גברים או גם וגם היא נמצאת על השולחן כשיש גם גברים וגם נשים כשיכולים לנהל את השיח הזה. ואנחנו באמת רואים בזה ברכה גדולה. כמו שאמרתי קודם אנחנו לא באים אל המקום הזה מעולם של everything you can do I can do better אלא ממקום של שלמות.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור עכשיו למירי שנאורסון. צריך להגיד פה גילוי נאות שאני לפעמים מתראיינת אצלה ברדיו. כמו הרבה אנשים נוספים בבית הזה אבל - - -

כמו הרבה מהשליחות כאן שלא זכיתי בעצמי להיות שליחה באופן הרשמי, אבל האדמו"ר הזקן בלתניה אומר, והרבי כותב את זה בספר היום יום שזה ספר של פתגמים, ספר היום יום ב-י' בתמוז, שכל יהודי ירד פה לעולם לעשות את שליחותו וכל אחד הוא שליח במקום שהוא נמצא. ואני חושבת שאצל חב"ד ואצל נשות חב"ד זה הרבה יותר מובהק וגלוי. גם מי שבפן הרשמי היא לא שליחה היא עדיין יודעת שבכל מקום שהיא מגיעה היא עושה שם שליחות. בטח אני שקוראים לי גם שנאורסון ואני גם גרה בכפר חב"ד, זכיתי ויש לי בן שליח ברובע הבנים בקריית גת. אז אני חווה הרבה מהחוויות שהבנות פה חוות.

אני רוצה להתחבר לנקודה הזאת שדיברת, על הצד הפמיניסטי, אנחנו פחות קוראים לזה פמיניסטי, למרות שהמילה פמינה היא אישה. והרבי חיבר אותנו מרגע שנולדנו לנשיות שבנו וחיזק את הנשיות שלנו, ובעצם הרבי מלובביץ' אומר שנשות הדור הזה זה גלגול או אולי תיקון של דור נשות מצרים. בזכותן נגאלו ובזכותנו, בעזרת השם, עתידים להיגאל. אבל מה שאנחנו צריכות, המשימה שלנו, זה באמת לראות את עצמנו, לראות את המקום שלנו, לראות את הכוחות שלנו, לראות את היכולות שלנו ולהביא את זה לכאן לשיח הציבורי.

וברוך השם שההזדמנויות נפתחות, אמצעי המדיה והתקשורת מזמינות כל אחת ואחת להביא את הדברים שלה. ויש איזושהי מילה "וורט" יוצא מן הכלל של הרבי שאני רוצה לשים אותו פה. כי בעצם כל המטרה של כולנו, כולנו התכנסנו פה למטרה אחת – להביא גאולה לעולם. בדרך כזאת, בדרך כזאת, בדרך כזאת, כולנו מכוונות לשם, למקום הזה שמשיח יבוא כבר ויגאל אותנו. וכל ההבדל בין גולה לגאולה, כי יש הרבה חוויה של גולה, אם זה לא עלינו בפטירה ואם זה בכאב ואם זה בעצב ואם זה בילדים ובזוגיות ובפוריות ובקריירה ובמימוש עצמי ובכסף ובכל דבר אחר.

אז כל ההבדל בין גולה לגאולה, אם אנחנו שמים את שתי המילים האלה זה א'. הא' הזאת יש לה שלוש משמעויות: ה-א' הראשונה זה אלופו של עולם. כשאנחנו מתחברות לקדוש ברוך הוא אז הדברים נראים אחרת. ה-א' השנייה זה אולפנה, למידה. והרבי נתן לנו מתנה נפלאה, כל אחת ואחת מהנשים שיושבות פה עם אישה מלומדת. מלומדת, אם זה מורה או במקצועות אחרים שהיא לומדת או מלומדת בדרכי החסידות. כי מגיל אפס למדנו שאנחנו צריכות ללמוד חסידות, אולי לא כמשאת נפשנו, כגברים שמחויבים ללמוד תורה, אבל אנחנו צריכים את זה בשביל החינוך, בשביל להעביר את זה לדור הבא. והלמידה היא חלק מאוד מאוד משמעותי מחב"ד כמו שאמרה גברת פריידין, החב"ד, החוכמה בינה.

וה-א' השלישית בהיפוך אותיות זה פלא. ברגע שאת יודעת שאת פלא גדול והגעת לכאן לעולם להביא את השליחות שלך אז את כבר מוצאת דרך כל המניעות ועיכובים, כמו שסיפרת שעמדו בפתח לפני היום הזה, אז מוצאים את הדרך להביא את זה. ויש לנו המון המון סיוע מהשמיים: נשות משרד החינוך שיושבות פה, אנשי חב"ד, ראשי ערים, חני שמולביץ, פגשתי את הראש עיר שלכם, ובמקומות אחרים, שבאמת מסייעים לנו לעשות את העבודה שלנו.

ואני אגיד עוד מילה אחת על המתנה שנתן לנו הרבי: בכל פעם ששליח בא והתייעץ וביקש ברכה אם לצאת לשליחות, לא בכל פעם אבל בהרבה מאוד מהפעמים, הרבי אמר תלך לשאול את אשתך אם היא מסכימה, קודם כל, לפני הכל. דבר שני, אנחנו לא נקראות אשתו של השליח, אנחנו נקראות שליחות. וגם הרבי ביקש שלכל איש או אישה יהיה משפיע או משפיעה אז אנחנו נשים משפיעות.

ויהיה כנס כמו ב-55 שנים האחרונות של נשות חב"ד. בכל שנה מתכנסות אלפי נשים, גם השנה הן יתכנסו בהיכל נוקיה, בעוד חודש, אני לא זוכרת את התאריך, ביום שלישי. אני בטוחה שתשמחי לבוא - - - ב-24 ביולי. ובעצם מגיעות כ-7000 נשים מכל הארץ, ש-400 או 500 או 600 הן שליחות רשמיות אבל כל השאר, גם הן עושות את השליחות שלהן כל אחת בדברים שלה. וכשמתכנסות נשים, כמו שאת רואה פה, מקבלים המון כוח. כל אחת לומדת מהשנייה, כל אחת מבינה מה מאתגר, מה קשה, מה אפשר ומה אפשר ללמוד. ואנחנו מכוונות one way ticket להביא משיח.

תודה רבה רבה.

אני רוצה להוסיף משהו על ההתכנסות. באמת לא הזכרנו כאן אבל יש לנו פעם בשנה כנס של שליחות שמתקיים בכ"ב שבט, יום הפטירה של הרבנית, אשתו של הרבי. הכנס הזה מתקיים בניו יורק, מגיעות אלפי שליחות מכל העולם, מתכנסות ביחד. לפני שהרבי נעלם מעינינו זכינו ש- - - אנשים שהרבי דיבר על הנשים, על השליחות. עכשיו זה ארבעה ימים של כנס עוצמתי, בינלאומי, של השראה - - -

זה מתנהל בעברית? סתם מעניין אותי איך הם מקבצים - - -

אני חברת הוועדה ש- - - אז הכנס הוא כנס בינלאומי בשפה האנגלית. ויש לנו אגף מיוחד של דוברות עברית. כאשר בסדנאות יש לנו תמיד סדנא במקביל בעברית ובמושבים המרכזיים יש לנו תרגום סימולטני. אחת לשנה מתקיים גם כנס של נשים כאן בארץ, כנס השליחות - - - מירי מדברת על כנס נשי חב"ד - - -

מירי מדברת על כנס כללי. יפה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר, בעיניי, בעולם של עשייה ציבורית ומה לא עשייה ציבורית. להיות מחנכת של 30 בנות זה עשייה ציבורית ולהיות חברת כנסת זה עשייה ציבורית וכל דבר בסוף משפיע החוצה גם. בעיניי הדבר הכי חשוב הוא נטוורקינג. זאת אומרת, כל כנס כזה הוא קריטי גם בשביל לצבור כוח וגם בשביל להחליף דעות, פתרונות. וגם וגם, ואני לא יודעת אם זה נכון בחב"ד אבל זה נכון תפיסתית, וזה גם כל הנטוורקינג הזה הוא לדבר הבא.

למשל, אחד הדברים שאני מאוד עסוקה בהם בכנסת זה נשים בצמתים של קבלת החלטות. ושוב ושוב אני רואה שבדרך כלל כשאתה יושב בוועדת איתור, ואומרים לך תביא רעיונות מי יכול לעשות את התפקיד באמת באמת זה עובד על חבר מביא חבר. והנטוורקינג הראשי במדינת ישראל, לא תיפלו מהכסא אף אחת, הוא עדיין הצבא. והרבה מאוד אני עסוקה בשאלה איך מכניסים נשים גם לוועדות האלה וגם שיביאו יותר נשים כאופציות למלא תפקידים.

ואני אומרת את זה פה, למרות שכאילו זה נשמע לא שייך, בעיניי לכנסים האלה, למפגשים, ליכולת להחליף שיח אמיתי על בעיות שהן משותפות או דומות ואיך מתמודדים עם הפתרונות והאם על כל דבר צריך להמציא את הגלגל או יש אנשים שהם כבר 32 שנה שליחים ורגע בו נשמע איך הם התמודדו עם הדברים. למרות שנכון, העולם מאוד השתנה מאז שחני ובעלה, זכרו הטוב, הגיעו לבית שאן וגם בית שאן השתנתה וגם העולם השתנה. אבל עדיין אני חושבת שיש משמעות גדולה לנטוורקינג הזה ואני כמובן - - -

אני רק אמסגר – אנחנו נשמע אותך, תיכף תציגי את עצמך, ואני אגיד בהזמנה אם מישהו מהגברים רוצה לדבר כמובן מוזמנים ואז אני אסגור את הדיון.

אני חני כהן, אני שליחה בחריש. אנחנו חדשים - - -

עוד לא נבנתה העיר, כבר יש שליחים, כל הכבוד.

עוד לפני שנפתחו הבניינים החדשים אנחנו הגענו. אנחנו שנתיים וחצי שם. אני יכולה רק להתחבר לכינוס, זה משהו שמאוד מאוד נותן לי. אני שנתיים בכינוס, השנה פעם ראשונה זכיתי גם לטוס לכינוס העולמי. זה משהו שאני לא קיבלתי אף פעם, גם הגאוות יחידה, הכוחות שזה נותן. אבל מעבר לזה גם בפן המקצועי יש סדנאות שבאמת מביאים סוגיות או אתגרים ממש מחיי היום יום שלי זה מאוד מאוד עזר בתור שליחה חדשה איך להתקדם בזה, איך לפתור את הבעיה הזאת. ולא צריך להמציא את הגלגל מחדש כי יש באמת שליחות שהן הרבה זמן כבר, ואפשר ללמוד מהן. והרבה הרבה זה גם קורה במפגשים בין לבין במסדרון שאחת מכירה את השנייה ומחליפים רעיונות ועצות וזה נפלא.

תודה רבה חני.

אני שליחה באשקלון בשכונת אגמים, גם שכונה חדשה שבבנייה. אם כבר מדברים על כל העניין הזה של הרעיונות והכינוס והכל אז באמת פעם אולי היה לנו יותר את הכינוס ואת הפעמים הבודדות האלו בשנה. אני בתור שליחה, עוד לא שנתיים בתפקיד, המון המון המון משתמשת. יש קבוצת וואטסאפ של שליחות חב"ד בארץ שזה אחד הדברים שנותנים המון. המון רעיונות, המון חיזוקים. גם אם לפעמים ללא שותפים ואת פתאום שומעת ורואה וזה דברים עצומים. ואם כבר נטוורקינג אז גם ביום יום - - -

אז גם בטכנולוגיה שיש בה הרבה דברים בעייתיים אבל גם דברים נפלאים.

זה גם מה שהרבי תמיד ליבנו, לרתום את הטכנולוגיה אלינו.

רק משהו קטן. אני שליחה בכפר סבא. שאלת על מה יש לשליח לעשות בנווה דניאל. אז בתור ילידת אפרת שיצאה לשליחות בכפר סבא אז א' הנה ההוכחה שיש מה לעשות. ואני מתחברת קצת למה שחני שמולביץ אמרה אבל מכיוון קצת אחר. כשבעלי גדל בחב"ד, אני לא גדלתי בחב"ד, וכשנפגשנו אני אמרתי שהתנאי שלי זה לצאת לשליחות. המקום הזה של - - - היום, ברוך השם, אנחנו כמו שאת הצגת, יש שליח ויש שליחה ואף אחד לא בא על חשבון אף אחד. אבל להתוות את הדרך, היציאה, העשייה, היא משותפת והיא אפילו באה מהצד הנשי לפעמים.

יפה. אז מישהו מהגברים הרים את הכפפה או שלעזוב?

מה אפשר להוסיף אחרי כל כך הרבה - - -

אני איתך. אבל אתם פה ואתם מכבדים את הדיון כמובן.

אני אעיר שולי רק שבאמת כל כינוס שלנו נגמר בהחלטות בפועל - - - המעשה הוא העיקר - - -

אני שליחה בשורש, יישוב פה ליד ירושלים. אפשר להציע לגברים לספר מה קורה כשהאישה לא נמצאת, אם דיברנו על זה. אז לא יצטרכו הסברים על מעמד האישה - - -

אני שליח במושב מגשימים. ועוד לפני שנספר מה עושים בבית כשהאישה לא נמצאת אז דבר ראשון איך מצד הגבר רואה את השליחות עם האישה. אז כמובן שחצי מהשליחות ואולי יותר זה האישה, זה הכוח של האישה בבית ואפילו אם זה דברים פרקטיים, זה הבישול והאפייה והדברים האלה שאנשים בשליחות פשוט מעריכים, הם באים לסעודות שבת ופשוט מעריכים את האישה והגבר מרגיש ממש שזה עמוד התווך שלו בשליחות.

תודה.

אז תודה רבה רבה לכולכן. קודם כל הדבר העיקרי על באמת הגדלת האור הזאת של היהדות בארץ ובעולם וההתמודדויות והרצון להרחיב את זה יותר ויותר. אני מאמינה גדולה מאוד בשיתופי פעולה נשיים ואני מזמינה כל אחת ואחת מכן במקומה לפנות אליי לוועדה, להעלות נושאים שלדעתכם ראוי שיעלו אם בתוך הוועדה ואם בכלל. להציע או להביא לידיעתנו נקודות בעייתיות שניתן לפתור אותן או לפחות אפשר להתחיל לדבר איך פותרים אותן. לדעת שיש לכן בבית הזה הרבה מאוד אנשים שמקשיבים.
אני מאוד מתחברת למה שהתחלתי ומה שדב גם אמר. בקרב הציבור הישראלי חב"ד נתפסת כמקור גדול של תודה. תודה גם, אני מזיזה הצידה את רעשי הרקע וההפרעות, באמת תודה על זה שנמצאים שם גם בזמנים של קושי וגם בזמנים של שמחה. על זה שכל הורה ששולח את הילד והילדה שלו ברצונו או בניגוד לרצונו לטיול הגדול בעולם יודע שלפחות יש עוגן של בתי חב"ד. שזה מדהים, זה כנראה איזה חוויה מטורפת להיות עם 5000 איש בליל הסדר, לא זכיתי, אבל כולם מספרים שיש שם איזה התרוממות אדירה.

ואני חושבת שמשם זה מתחיל ולשם זה הולך – אל העוגן הגדול של רוח, רצון להביא את הזהות היהודית של כולנו לידי ביטוי, רצון להתחבר אל הדבר הכי בסיסי לכל אחד מעם הישראל. וההבנה הגדולה, ובזה אני מסיימת, שעד שאנחנו מדברים על הרבה הרבה הרבה עבודה של בתי חב"ד בעולם, איך אנחנו מקדמים ומביאים עוד יותר לידי ביטוי את בתי חב"ד בארץ ולחבר אליהם הרבה מאוד ישראלים, חלקם ילידי הארץ, חלקם עולים, שוב, אם המקור של יהדות, של דבר השם.

ששוב, היא לא מחויבת, אני יכולה לחשוב מה שאני חושבת אבל אני לא חושבת שזה תלוי בבחירה לקיים מצוות אלא תלוי בעוגן הבסיסי יותר של זהות יהודית, חיבור אל השורש היהודי ובעזרת השם כל אחת מכן תמשיך במקומה לעשות ולהצליח. תודה רבה רבה לכולכן, אני מזמינה את כולכן כמובן להישאר לכינוס הגדול שיתחיל פה ב-13:30 בכנסת. בינתיים אתן מוזמנות להצטרף לדיונים אחרים, לוועדות אחרות. תודה רבה לכולכן.


הישיבה ננעלה בשעה 11:36.