פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



16
ועדת החינוך, התרבות והספורט
04/07/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 670
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ב בתמוז התשע"ח (25 ביוני 2018), שעה 10:30

* הצעה דחופה לסדר-היום בנושא: מדד מדלן - הפערים בחינוך בין פריפריה למרכז מתעצמים

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
מסעוד גנאים
יוסי יונה
מאיר כהן

סעיד אלחרומי
לאה פדידה
פנינה תמנו

ס.מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך - עירית בירן

מרכז תקציב מוניצפאלי, משרד החינוך - רכאן מורד שנאן

מרכז עיבוד וניתוח סטטיסטי, משרד החינוך - פנחס קליין

מדריך ארצי באגף חינוך על יסודי, משרד החינוך - יאיר שרלו

ממונה חניכות ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים - אורית וקנין שילה

ס. ממונת חניכות ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים - ליאור זיסר-יוגב

ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות - דבורה מרגוליס

רכז פורום ערי פיתוח, מרכז השלטון המקומי - דוד לוי

חברה בנשים עושות שלום, נשים עושות שלום - אדית זומפר

חברת תנועה, נשים עושות שלום - טליה יפה

חברת התנועה, נשים עושות שלום - שרה קוולר

מתנדבת מעורבות - צביה לוי

יו"ר הפורום הציבורי למען שוויון הזדמנויות בחינוך - אורה חכם

ראש מחלקה מדינית - יצחק קליין

פורום קהלת - אביטל בן-שלמה

נציגת פורום קהלת - מיכל שמעון

חוקר פורום קוהלת - צבי לובושיץ

מוזמן/ת - רחל ברוידא

יהודית גידלי

הדס צנוירט

מדד מדלן - הפערים בחינוך בין פריפריה למרכז מתעצמים, של ח"כ יעקב מרגי, אורי מקלב, לאה פדידה (מס' 562).

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. 4 ביולי 2018, כ"א בתמוז התשע"ח - ישיבה מס' 670 של ועדת החינוך בכנסת זו, במסגרת הצעה דחופה לסדר-היום בנושא: מדד מדלן - הפערים בחינוך בין פריפריה למרכז מתעצמים, של חברת הכנסת לאה פדידה, עבדכם הנאמן, אורי מקלב. נמצאים אתנו היוזמת וחברי ועדה נכבדים.

אומר משפט אחד כיו"ר ועדה – לא כפותח, כי אני חושב שמגיע ללאה, היוזמה שלקחה את הסוגיה ודחפה להעלות אותה על סדר-היום. רבות דובר פה בוועדה, ורבות, הזמנו לכאן את עירית בירן, ממשרד החינוך, הבאנו את רמ"א, שייתנו לנו ויציגו לנו את המדדים שלהם כאן. מכולם עולה, שמדינת ישראל מובילה בפערים בחינוך בצורה בלתי-מתקבלת. מוסברת - כן. זה לא מצריך אפילו מחקר נוסף, כי אפשר להצביע על הפרמטרים. בשורה אחת, מה שצריך לעשות זה לפעמים לעצור את השגרה לרגע, לבוא ולגעת באותם פרמטרים, שהתוצאות של המדידה ייראו רק בטווח ארוך יותר, אבל צריך לעצור באיזה שלב.

עשורים מדברים על הפערים האלה, וכאילו מישהו אומר: יהיה זמן לטפל בהם, אבל אם היו מטפלים בהם אז, לא היינו נמצאים היום בדוחות ובמדדים שנמצאים. רמ"א, במצגות שלהם, במחקרים שלהם, אם ניקח את כל החברה הישראלית על כל השכלה, כמעט שני עשורים נמצאים למעלה, ושני עשורים וחצי למטה, וכל החברה הישראלית לא נמצאים באמצע או בשליש העליון – מפוזרים לאורך כל הסקאלה. זה מצב לא טוב, לא בריא, ואי-אפשר לסמוך על הנס יותר, ואני קורא לזה נס, שהחברה הישראלית לא מתפרקת בגלל זה, ושהכלכלה הישראלית מצליחה למרות זאת, והלכידות החברתית נשמרת למרות כזאת, כי זה לא מובן מאליו. גברתי חברת הכנסת לאה פדידה.

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. מהר מאוד קיבלנו את הדיון המהיר הזה, ולצערי, למרות 670- - -

ולמרות שהשבועות האחרונים של ועדות הכנסת הם לחקיקה במיוחד.

מודעת לכך. לכן אני מודה לך מאוד, שהנושא הזה הגיע כל כך מהר. אני מוקירה את מספר הישיבות הרב שאתה משקיע בנושא. כן, אנחנו אלופים בנושא. הכתובת על הקיר. אנחנו יכולים טוב מאוד לדעת מה הסיבות, אבל משום מה, אנחנו משקיעים במחקרים, ואני לא רואה את הפתרון יוצא לדרך. כאילו הזמן עצר מלכת.

אני גרתי בחטיבת כרמלי בחיפה. הפערים היו מאוד גדולים. עיניי היו יוצאות, איך בכרמל למדים, והזמן עצר מלכת למרות כל הקדמה. זה מתחיל ונגמר בכך שמערכת החינוך הציבורית לא יכולה לספק לתלמיד ולתלמידה מה שהם צריכים על-מנת להגיע להישגים, ואז הורים שהם בעלי יכולת, יכולים להשלים בצורה מהירה וברורה את מה שהמערכת הציבורית לא נותנת. בזמני ובזמנך לקחנו שיעורים פרטיים אולי באנגלית ובמתמטיקה.

יומרני מדי לומר בזמני. לא היתה לי האפשרות. הלוואי שהיתה לי האפשרות.

אז בזמני, כבודו. אבל היום לפחות בששה מקצועות שונים לוקחים מורים פרטיים, וידם של ילדי הפריפריה לא מסוגלים לקחת כל כך הרבה מורים פרטיים. זה רמזור אדום למערכת החינוך – אתם לא מסוגלים לספק לילד או ילדה את מה שהם צריכים על-מנת להצליח. אז אם 43% מהתלמידים לוקחים מורים פרטיים, איך אנחנו מצמצמים את הפערים? ואם ילדי הפריפריה לא מסוגלים להגיע לסגל הוראה איכותי ומצוין ומורים פרטיים – מה שישתפר בסגל ההוראה הבית ספרי, וגם יש חוסר הנגשה, וגם בואו נסתכל על האקלים הבית ספרי – איך בית ספר נראה? אני הלכתי לבית ספר בעכו לפני שבועיים. המדרגה שבורה. לא כל בתי הספר נפלאים. זה גם קשור לאקלים בית ספרי. אז נכון שאנחנו צריכים תקציב דיפרנציאלי, אבל זה לא מספיק. כל עוד מערכת החינוך הציבורית לא תוכל לספק את כל השירותים והפרמטרים שילד צריך, הוא לא יצליח.

אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה - החינוך הבלתי-פורמלי. כפי שהייתי אמונה עליו 18 שנה בעיריית יקנעם, החינוך הבלתי-פורמלי זה חלק ממערכת החינוך, בלתי-נפרד. תלמיד ותלמידה שהולכים לחינוך הבלתי-פורמלי, הם משתמשים בכישורים אחרים.

לכן צריך לחוקק את החוק של חוג לכל ילד.

אגיד לך תכף למה זה לא עזר כל כך, אבל זה מצוין. זה הראה את הכוונה, כי לא משתמשים בזה. אם היו משתמשים בזה, זה הכלי הנכון, כי בחינוך בלתי-פורמלי אנחנו נותנים מיומנויות וכישורים אחרים לילד. ילד שנמצא בחוגי העשרה, חוגי ספורט, וידם לא משגת – כמה פעמים אני בתור אמא צעירה 180 שקל לטניס, 250 שקל לאנגלית מדוברת, כמה אפשר לתת? מישהו צריך להבין שמערכת החינוך הפורמלית והבלתי-פורמלית אחת היא, וזו מערכת הוליסטית.

כבוד היושב-ראש, אם אנחנו לא ניתן למערכת הציבורית את הכלים שאותו ילד וילדה ייקחו, הפערים תמיד יימשכו, גם אם ניתן יותר כסף, כי אז ההורים שיכולים, ישלימו מכספם הפרטי, ואנחנו ננציח פערים ודורות של פערים.

תודה. בבקשה.

ראשית, תודה על העלאת הנושא החשוב הזה. אני חושב שזה לא הדוח הראשון, לצערי, ולא יהיה האחרון שיצביע על המאפיין הידוע והעיקרי של מערכת החינוך בישראל. אולי זה מעיד על כל החברה הישראלית, כי החינוך הוא משקף את מה שקורה בחברה בשאר התחומים – הכלכליים והחברתיים, בין המרכז לבין הפריפריה, לצערי הרב. כל פעם אנחנו באים לפה, ומצביעים ומתריעים על הפער הזה שמפלה את הילדים בפריפריה, וגורם לנו למסקנה שבמדינת ישראל החינוך לעשירים. הכוונה, אם אתה עשיר, גם תהיה בריא יותר, גם תהיה מצליח ומשכיל יותר וכו'. לא זו השאלה, אבל מה עושים? בסוף, מה צריך לעשות? והאם האמונים על החינוך בסוף, אם זה משרדי החינוך, האוצר, הממשלה, האם יש להם תוכנית חירום, למשל, לומר: יש לנו פערים, והם עולים לנו ביוקר? זה גורם בסוף להדיר אנשים ממרכז הבמה בחברה הישראלית, כי זה גם מנוגד, לדעתי, למובן האמתי של החינוך, שזה לא שאני בגלל שנולדתי, למשל, בעיר שלי, סכנין, שאשאר שם. לא במובן הגיאוגרפי, אלא שדרך החינוך אעבור למקום אחר, מתקדם יותר. לפי הנוסחה הזו של הפערים, כל אחד יישאר במדינה שלו.

אוי ואבוי. יוסי יונה, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. תודה, לאה, על היוזמה לקיים דיון בנושא הכאוב הזה. אכן, כפי שהיושב-ראש, חברי יעקב מרגי, אמר, אנחנו חוזרים ומקיימים דיונים בנושא הזה, ומן הצפוי שעוד נקיים דיונים. אנחנו לא אומרים את זה בחדווה. אני חושב שאמרת את זה מתוך תסכול שכך יהיה, והנה אנחנו פונים, מוחים, זועקים, וממשלת ישראל באורח עקבי – ופה העקביות היא לא דבר שיש להתהדר בו – לא עושה די, וזה בלשון המעטה, כדי להבטיח שילדי וילדות ישראל יזכו לשוויון הזדמנויות, ושאכן הפוטנציאל הגלום בהם והרצון שלהם ללמוד יהיו הקריטריונים היחידים שיקבעו את הצלחותיהם בבתי הספר.

אדוני, הודגשו פה מספר סיבות. לאה נגעה בהם, מסעוד גנאים נגע בהם, וזה העניין של כסף, אבל כסף זה לא הכול.

אני לא אמרתי.

לא אמרתי. ודאי שכסף זה לא הכול. אדוני היושב-ראש, ודאי שקיים פער אדיר ביכולות הכספיות של ההורים. אנחנו כן יכולים לזהות מתאם מאוד גדול בין היכולת הכספית של ההורים לבין הישגי הילדים שלהם. אחד הפרמטרים הראשיים, המרכזיים. והדבר הזה הולך והופך להיות בעייתי יותר לאור המגמות של הפרטת מערכת החינוך הציבורית. על זה אומרים – על מה בוכה הנביא? זה תהליך איום ונורא שקורה במערכת החינוך הציבורית הישראלית. לעתים קשה להאשים את ההורים, כי ההורה אומר: מה אתם רוצים? המערכת הציבורית לא נותנת – אני חייב להשלים מכיסי. אבל פה אנחנו רואים שיש גם שבר של סולידריות בחברה הישראלית, שאנשים עושים התגנבות יחידים. כמו בתחום של הבריאות ובכל תחום אחר. זה אחת הסיבות. יש סיבות מבניות אחרות.

אנחנו מדברים על מרכז ופריפריה, והמאבק המתמשך, אדוני היושב-ראש, לאורך שנים, שבפריפריה יוקמו בתי ספר עיוניים נטו ולא מקיפים. אני לא יודע, אם יש מקיפים בצפון תל-אביב. עירוני ד', אין לו מסלול מקצועי. וזו אחת הסיבות הנוספות, שאני חושב שאנחנו צריכים לדבר עליהן. אמרנו שכסף זה לא הכול אלא יש גם בעיה של מערכת ציפיות דיפרנציאלית מתלמידים. היום אנחנו רואים את זה יותר – אם פעם זה היה כלפי מזרחים, אנחנו רואים את זה היום כלפי יוצאי אתיופיה, כלפי יוצאי ארצות הסובייטיות האסייתיות לשעבר. קזחיסטן ועוד, שיש הפניית יתר של הילדים האלה לחינוך מקצועי. יש לחשוב על הנקודה הזאת. פה זה עניין של איך אתה מכשיר את המורים, אדוני היושב-ראש, שכל ילד הוא מבחינתם יהיה עולם ומלואו.

כל השיח צריך להשתנות. כל המערכת צריכה להשתנות.

ודבר שלישי, את ציינת, חברתי לאה פדידה, את העניין של אקלים בית הספר. אני כן רואה קשר בין התרבות, האופן שבו אנחנו מבינים את הזהות של החברה הישראלית, לבין הצלחות התלמידים. מגיע לתלמיד לבית הספר – חייב להיות מצב שבו הוא מגיע למקום שאין פער מאוד גדול מבחינה תרבותית מהמציאות החוץ בית ספר והמציאות התוך בית ספרית. הכוונה, ספרי היסטוריה, שירה, ספרות וכל הדברים האלה – עד כמה הם גורמים לו לחוש שהוא בבית. כשיש אווירה כזו בבית הספר, שזה הבית שלי, מהמון בחינות, גם ההתאקלמות שלו והמוטיבציה שלו ללמוד תהיה גדולה יותר. לכן אני מציין את שלושת הגורמים האלה – מעמד, כלומר כסף, מערכת ציפיות ותרבות.

ודבר אחרון. אנחנו עושים את המאבק לחינוך דיפרנציאלי. אתה יודע שיש המון מתנגדים לכך שהמדינה תיתן את הכסף למקומות חלשים, ותיתן פחות כסף למקומות חזקים. יש התנגדות גדולה בהמון חוגים פוליטיים, שלא מאפשרים את זה. אז אנחנו שוב מקיימים את הדיון, אדוני. אני מקווה שבסופו של יום הזעקה שלנו תתורגם לצעדי מדיניות, ולא תישאר אמירה ריטואלית, שכל מספר חודשים נתכנס כאן. ותודה שוב על קיומו של הדיון המהיר, אדוני היושב-ראש.

אגב, בעוד שבוע-שבועיים יתקיים דיון נוסף, שזה על-פי התוצאות של ה-OECD לפני שבועיים על החינוך המקצועי בישראלי ועל הפערים המאוד גדולים שגם שם בתוך החינוך המקצועי. זה יהיה המשך לדיון שלנו. תודה.

לא נרפה. תודה. אני רוצה לשמוע את משרד החינוך קצת על מדד מדלן, אם אתם מכירים אותו, את אופיו. ובכלל על פערים בחינוך. בבקשה.

בוקר טוב. עירית בירן, סגנית מנהלת המינהל הפדגוגי במשרד החינוך.

למה לנושא כזה לא מגיע מנכ"ל?

שאלה שצריכה להישאל כמעט בכל דיון. זה מדד מדלן – לא רמ"א. כשיהיה רמ"א הממסדי נדרוש לא רק את המנכ"ל; אם צריך – גם את השר. בבקשה.

תרשי לי – אני מבין שיש לנו אורחים שההגדרה שלהם – עוזרים משפטיים? אז ברוכות הבאות לדיון הוועדה. אלה עוזרות משפטיים של שופטים. אנחנו בעיצומו של דיון שעוסק במדד מדלן שמדבר על פערים בין חינוך לפריפריה - מתעצמים. מה שמאפיין את הדוח, את הממצאים שלו – שהוא לא חידש לנו – שהפערים הולכים ומתעצמים. מה שכן, אנחנו מופתעים שלמרות התקצוב הדיפרנציאלי בסעיפים שונים שהמשרד הנהיג בשנים האחרונות וטוב שכך, ולמרות שיש לנו ראייה דיפרנציאלית ופריפריאלית לאחרונה, אבל זה שהמדדים מתעצמים – משהו פה מתפקשש, אלא אם כן תוכיחו לנו אחרת, משרד החינוך. ברוכות הבאות. בבקשה.

אני רוצה להתייחס לצוותים הפדגוגיים שעשינו, והצוות שהגיע לנושא של הנתונים, יתייחס לזה.

התקצוב הדיפרנציאלי, גם אנחנו חשבנו שלא מספיק לתת עוד שעות ותקציב – צריך לתת עוד כלי כדי לסגור פערים. לכן הכנסנו בהדרגה בשלוש השנים האחרונות לליווי של בתי הספר בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים תוכנית מרום. הצגנו את התוכנית פה בכנסת.

אחרי שאמרתי דברי שבח לתוכנית מרום, קיבלתי מיילים שאולי קצת נסחפתי, והמציאות בשטח אינה דומה. אז דברי.

אם אנחנו מסתכלים על הנתונים של המיצב, של בתי הספר, שהם בשנה השלישית, אנחנו רואים התקדמות, כלומר אין לנו מטה קסם לקחת בית ספר שלא הצליח להביא להישגים, לתת לו עוד תקציב ועוד שעות – את אותם כלים.

לטובת מי שלא מכיר את תוכנית מרום, אני מרשה לך כמה משפטים.

אנחנו בעצם נכנסים לתוכנית הוליסטית של ליווי לאותם בתי ספר, שהם אדומים מבחינת מה שאנו קוראים מדד ההישגים שלהם. הם יושבים בהישגים מאוד נמוכים, ומדד הטיפוח שלהם מאוד גבוה במשרד החינוך. הליווי הוא גם ארגוני – ללמש מנהל בית ספר וצוות ניהולי לנהל יותר אפקטיבי את העבודה וגם עבודה להכשרה מחדש של המורים בתוך בתי הספר. בתי הספר שלוו בשלוש השנים האחרונות, יש לנו כבר תוצאות של מיצב. אנו יכולים להראות בצורה פרטנית נתונים של בית ספר שהיה בנקודה א' ועבר לנקודה ב' – הולך ומתקדם. יש סגירה של פערים. אם נעשה הפרדה, אם מסתכלים על הנתונים של החינוך הערבי, רואים התקדמות בנתונים.

את יכולה לומר לנו למה 45% מהתלמידים צריכים שיעורים פרטיים?

היא לא יכולה לענות.

תני לה קודם לתת סקירה. בבקשה, עירית.

גם הכנסה של יום לימודים ארוך בצורה דיפרנציאלית לישובים של סוציו אקונומי נמוך מביא למקום – לפחות בגילאים הצעירים – שילד לא - - מקבל שם גם את התמיכה בשיעורי הבית, גם את ההעשרה הנוספת, חוג לכל ילד וכן הלאה. כלומר המשרד בנה עוד כלים דיפרנציאליים שנותנים אפשרות לעזור לאותם ילדים בהתפתחותם התקינה.

אני רוצה להתייחס לנושא המגזר הערבי והבדואי, צפון ודרום, עם תוכנית האתגרים, שנה וחצי של עבודה. כבר אנחנו רואים יותר עבודה על העשרה. נכון, צריך להעמיק, ושהאיכות תהיה טובה יותר ושהנוכחות תהיה גבוהה יותר, אבל אנחנו בתהליך של עבודה שונה. זה משהו שאין לילדים במקומות אחרים.

כי יש מנהלת מחוז מצוינת שעובדת יפה מאוד.

שתים. גם בצפון.

אני מכיר את אמירה, ומעיד עליה, שבאמת עושה עבודה נהדרת.

עירית, אני מכיר כל מה שאתם עושים. זה טיפול נכון נקודתי. הפערים הם גדולים. השאלה, אם את יודעת לומר לנו שאתם מזהים תנועה של אותם בתי ספר שבמיקוד, כשיוצאים ממדד הטיפוח.

אנחנו מזהים בתי ספר שהיו בפער של 100 נקודות מהמקום שהיו צריכים להיות בסך הכו ילדי ישראל לאותו תחום לסגירה של 35 נקודות פער. אנחנו רואים תנועה, ואנחנו בתהליך מאוד ממוקד. אותו דבר סביב בתי הספר שיש בהם אוכלוסייה של בני הקהילה האתיופית. גם שם הלכנו נקודתית – ליווי בית ספר.

שקלתם להרחיב את התוכנית האלה?

אנחנו מנצלים את מקסימום המשאבים שיש לנו, ואם אנחנו צריכים, אנחנו חוזרים למנכ"ל, מבקשים תקציבים תוספתיים באותם מקומות שאנחנו צריכים יותר עבודה. אני מקווה שפה בעוד שנתיים אפשר יהיה לראות הרבה יותר תנועה.

תודה. בואי ניתן לחברים שלך. בבקשה.

בוקר טוב. אני פנחס קליין ממינהל כלכלה ותקציבים ואגף כלכלה וסטטיסטיקה. אמונים על מערכת טיפול בחינוך ואספקת התמונה החינוכית לכלל בתי הספר והרשויות בארץ.

אין חדש באמירה שקיימים פערים בתחום החינוך בין הפריפריה למרכז. אנחנו פועלים כמה שיותר, לצמצם את הפערים האלה. יחד עם תוכנית העבודה של השר צמצום הפערים נקבע כיעד מרכזי במשרד.

הדוגמאות שיש לכך – ביסודי ובחטיבת הביניים אנחנו בתקצוב דיפרנציאלי של סל הטיפוח, שעות תקצוב ויש קדימות לטיפוח, ואנחנו בשנה רביעית, ורואים בזה הישגים.

אנחנו לקראת הכנסה של פילוט בחטיבה העליונה של תקצוב דיפרנציאלי. לגבי צמצום פערים, אנחנו בהחלט רואים הישגים בתחום הבגרויות. יש לנו צמצום פערים במרכז לעומת הדרום – סליחה, הצפון לעומת תל-אביב. הצפון משפר את ההישגים שלו בבגרות – בשנת 2017 לעומת 2013 ב-5.4%, לעומת תל-אביב שזה 2.9%. אנחנו מדברם על מחוז גיאוגרפי. בנוסף, אם אנחנו יורדים לרמה פרטנית של רשויות, יש רשויות בדרום, שגב שלום שמשפרים את הזכאות שלהם ב-32%, לקייה 22%, רהט -10%, מצפה רמון - 4%.

זה מצמצם פער? הפער נשאר.

אני לא מדבר על להפוך את הפריפריה לתל-אביב ומרכז. אני מדבר על מגמת שיפור, שאנחנו נכנסים בעבודה פרטנית.

אתה מדבר על מגמת שיפור בעלייה לזכאות. אנחנו רוצים לשמוע על מגמת שיפור בצמצום פערים, זה מול זה.

אני לא רוצה להוריד את החזקים למטה אלא להרים את החלשים למעלה. לכן זה מצמצם פערים. אם מציינים לי רשויות או בתי ספר במדד טיפוח גבוה, שעלו לקראת, זה צמצם פערים. אבל הפערים כל כך גדולים, ואמרתי לאורך כל השכלה, שייקח לנו הרבה שנים בטיפול הנקודתי הזה להגיע – אתה יודע, תתפלא לשמוע – זה לא גזירת גורל שתלמידים בפריפריה לא יהיו כמו תל-אביב. כן, אני מצפה. זה לא גזירת גורל. זה פועל יוצא. הוא לא התכוון למה שהובן. זה לא גזירת גורל שתלמיד בפריפריה, ואני לא מציין ישובים, כי זה לעשות להם עוול – שבתי ספר בישובים פריפריאליים יהיו במרחק רב מבחינת חינוך והתרבות וכל הנלווה לכך מהמרכז. זה פועל יוצא. לא רוצה לומר אצבע מאשימה. פועל יוצא של מדיניות רבת שנים קלוקלת, והיה צורך בהקמת המדינה. חשבנו שאחרי עשור שהמדינה עמדה על הרגליים והגיעה להישגים, תיתן את החיזוקים לאלה שנתנו לה להתקדם במרכז, לא היה, כי אמרו: עשו טובה – אל תבכו. עכשיו, אחרי שבעים שנה, מבינים שזה לא בכי; זה צורך קיומי של החברה הישראלית. אם מדברים על חוסן חברתי ולכידות חברתית ואפילו הצורך הכלכלי של מדינת ישראל. זה לא גזירת גורל. זו פעילות. זה תוצר של פעילות לא אחראית של הממשלה לאורך כל שנותיה.

נכון שבשנים האחרונות יש צעדים של תקצוב דיפרנציאלי בחטיבות ובשאר מדדים ומדדי טיפוח בבתי ספר כדי ללתת פעילות במיקוד. לדעתי, אלה תוכניות מבורכות; לא די. אם היינו פה ושם בנקודה אדומה בסקאלה – לדעתי, זה צריך להיות מכוון מטרה, לצמצם את הפערים. כלומר לא להוריד את הגבוהים, אלא להרים את כולם למעלה. איך מצמצמים פערים – יש הרבה שיטות. החוכמה לא נמצאת במקום אחד. יש גם ויכוח ציבורי. היה אצלי נציג פורום קהלת, שיש לו גישה אחרת לצמצום. נשמע אותה. יש ויכוח ציבורי, איך המדינה צריכה לטפל בסוגיית הפערים בחינוך.

אני אעשה הפסקה קצרה עם משרד החינוך, אתן לחברי כנסת, אורחים, ונשלב אתכם בסוף. בבקשה.

בוקר טוב לכולם. תודה, אדוני היושב-ראש. אני חושב שזה הנושא העיקרי שאנחנו מתעסקים בו בוועדת החינוך ובכל פורום חינוכי – ענין סגירת הפערים. ענין צמצום הפערים בחברה הישראלית בנושא חינוך ובעיקר בפריפריה, בישובים המרוחקים מהמרכז ובאוכלוסיות שונות – למשל, האוכלוסייה הבדואית שממנה אני מגיע, גם כאיש חינוך בתקופה מסוימת.

אני תומך בתוכניות נקודתיות, ברורות עם מדד ברור, שיודעים מתי מתחילים ואיפה ומסיימים ומה התוצאות כשמסיימים, ומעקב. לכן אני חושב, שיש עשייה טובה בשנים האחרונות במגזר הבדואי; אני מניח, שגם שאר המגזרים שהופלו, או שלא קיבלו את הטיפול הראוי בתקופות מסוימות. אבל נושא המעקב, רבותיי, הוא הנושא החשוב.

יש המון שעות ביסודיים ובתיכונים. אני לא רוצה ששעות הלימוד שנתרמות לבתי הספר יהיו הטבות לחלק מהצוותים, מעין הטבת שכר לחלק מהצוות. אני רוצה, שאם שעות לימוד ושעות לסגירת פערים מגיעים לתיכון בשגב שלום – יש היום שלושה תיכונים בשגב שלום - אם מגיע לתיכון מסוים בשגב שלום, אני רוצה שמנהל בית הספר, הסגל הפדגוגי ייתן תשובות ברורות לאחר סיום שנת הלימודים, איפה הגענו. מה התוצאה אחרי ההשקעה הזאת.

אנחנו יכולים לדבר כאן כל יום ולבקש שעות ותקציבים, והם אכן יגיעו, אבל אני לא רוצה שזה יהווה הטבה לפלוני בתוך המנגנון הזה המנופח של בית הספר, והתלמיד יישאר באותו מקום.

אפרופו פיקוח ובקרה, לא רק פיקוח פדגוגי. מאיר כהן.

אדוני היושב-ראש, תודה על הדיון הזה.

אני מודה שאני לא מלאה אתכם בדיונים האלה. כי זה חשוב. יש התקדמות. משרד החינוך קשוב, משרדי הממשלה קשובים. כאמור, צריך לעשות טיפול יותר אגרסיבי. בבקשה.

כל מי שנמצא פה, קשוב לפריפריה. אני גר בדימונה, ואלחרומי בנגב, ופדידה ביקנעם ופרופ' יקנעם ביוון העתיקה... כולנו נמצאים בפריפריה. אבל אדוני, מניסיוננו כולם, שני דברים אני אומר תמיד למשרד החינוך, ואני בקשר הרבה מאוד שנים, ועבדתי במשרד הזה כמנהל בית ספר הרבה מאוד שנים. אחת, יש פעולות שאתם חייבים לעשות, ואתם לא עושים, וזה בעיניי שורש העניין. האחד, אדוני – יש הרבה מאוד כסף במשרד החינוך. אין יעילות של התקציב הזה. אומר למה - כי כשאתם רוצים לדחוף בית ספר להישגים, כל שקל שאתם נותנים, צריך להיות בשיתוף עם הצרכים של בית הספר. אתם לא קוראים למנהלים ולצוות המורים, ואומרים להם: רבותיי, זה מצבכם הפדגוגי. אנחנו רוצים שתגיעו לכאן. בואו תגידו אתם מה הצרכים בתוך בית הספר.

מה קורה – יש פקיד שיושב במשרד החינוך, מקבל הוראה משר, פותח את האקסל שלו, ומוסיף. אין יעילות, ואתם טועים.

כשאני סיירתי ב-OECD וראיתי, מה עושים במערכות החינוך עם כל תוספת, כיצד זה נבדק וכיצד יש שיח בין נקודת הקצה, שזה בית הספר, לבין האנשים שאחראיים על החינוך – זה אחת. שופכים כסף ולעיתים הוא לא יעיל. אני אומר לכם כמנהל בית ספר בדימונה. רוב הפעמים מה שהייתי צריך זה לא כסף. כשקיבלנו בית ספר תיכון עם 19%, הבנו מהר מאוד, שמה שאתה צריך לעשות בפריפריה זה לעשות השבחה אמיתית של המורים. רוצים תלמידים טובים – תנו מורים מצוינים. רוצים תלמידים עם הישגים – תנו מורים מצוינים. בפריפריה במקום שמשקיעים - אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל תסתכלו על מערכת החינוך בדימונה. צעדי ענק. כי שם הבנו יפה מאוד, שצריך להשביח את המורים בסופו של יום. הם האימפרטורים בתוך הכיתות, וכשרצינו שתהיה מגמת פיזיקה חזקה, ניצלנו את הכסף, הלכנו לאוניברסיטה – אתה מכיר אותו, אדוני היושב-ראש, ודיברנו עם פרופ' שלמה הבר מהמחלקה לפיזיקה. אמרנו לו: תעשה ציונות. אתה מכיר אותו, יונה - גם נשלם לך כסף, אבל בוא תקים מגמה לפיזיקה בבית הספר. הוא התחיל בכיתה י', וראו זה פלא, בדימונה עברנו את הממוצע הארצי.

עוד נקודה שעליכם להבין ואנחנו צריכים לשים אותה כאן על השולחן בוועדת החינוך. כשאני מסתכל על רשימת בתי הספר עם ההישגים - וזה לבושתכם, משרד החינוך, כי אתם עושים עוול למורים. אלה בתי ספר מאוד הומוגניים. איזה חוכמה זו לבדוק ולתת ציון לבית ספר שאומר לתלמידים שאני ופרופ' יונה לא היינו מתקבלים לשם בכיתה ט', כי אני סיימתי תיכון עם תעודת לידה. לא היו מקבלים אותנו. ראו מה קורה - בפריפריה יש בתי ספר שהם הטרוגניים. שם זו ליבת החינוך.

אבל למדינה זה לא.

אבל כשמגיע אליך מורה מירוחם ומנהל בית ספר אומר לך: אני נאבק על כל תלמיד ועושה צמצום פערים אמתי, ומשווים אותי מול בית ספר שאומר לתלמידים שלו בכיתה ט': מי שאין לו 100, שילך מפה, ובסוף י"ב הוא מקבל ציון, ואומרים שהוא חזק, ואני הופך להיות מישהו שמשתרך מאחור.

לכן מה שצריך משרד החינוך, להשקיע בהשבחת מורים בפריפריה, ולהבין שעתיד החינוך הווא המיומנויות ללמד בכיתות הטרוגניות; לא הומוגניות. שם הילדים הטובים מצליחים למרות המורים.

לכן אם אתם תשבו בעצמכם, ותבינו, שלצמצם פערים זה בראש ובראשונה, לנהל שיח במקומות ששם אנחנו רוצים לנהל, כי המורים והמנהלים – גם ההורים - יודעים יפה מאוד מה בית הספר צריך. אל תעבירו להם העברה תקציבית. תגידו לה, אתם תקבלו 100 שקל או 1,000 שקל - תוכיחו איך אתם פותרים את הבעיה. כמו שאגב, יש בבתי הספר הניסויים, שזה דבר יוצא מן הכלל. תראו מה קורה בבתי הספר האלה.

שתיים, השבחת מורים – גם על-ידי חוזים אישיים וסל כלים שיגרום למורה לעבור לצפון ולדרום, והדבר החשוב ביותר – תיכנסו לכל בית ספר כזה, ותתחילו להרביץ תורה של מיומנות העבודה בכיתה הטרוגנית.

ואחרון חביב, תנו כבוד לאנשים שבפריפריה מתמודדים - מורה לתנ"ך שמתמודדת עם 30 תלמידים שכולם 100 זה לא חוכמה, אבל תבואי אליי הביתה ותראי את אשתי הטובה מתמודדת עם כיתה הטרוגנית לגמרי, וכולם עוברים במקרא – שם צריך, וסליחה שהזכרתי את אשתי, כי יש עוד אלפי מורים ומורות בפריפריה.

אני רוצה להזכיר את המורה לתנ"ך של הבן שלי שסיים י"ב, שבזכות המחויבות האישית שלה הוא סיים י"ב. הוא התחיל ללמוד משמעותית, מ-א' עד י"ב הוא היה במערכת החינוך - הממלכתי. אל תראוני שאני שחרחורת... הוא הזכיר את המורה רחלה, אבל בזכות היחס, החיבוק, הדחיפה, הוא נבחן לבגרות בי"א כשהתחיל ללמוד משמעותית בתחילת י"א. זו מורה לחיים. יש מורים בפריפריה טובים, אבל מה שחבר הכנסת מאיר אומר – צריך להעצים את המורים. צריך לקחת את תוכנית הכשרת מורים המנדטורית, לשים אותה בצד, ולייצר משהו חדש. צריך לייצר מערכת חינוך שתואמת – הלוואי שנצליח – תואמת את ציפיות העתיד. אמרתי זאת, יסלחו לי מי ששמע את זה בפעם ה-98 ממני. מערכת השעות שלי לפני 41 שנה במקיף – לא בחינוך השחור-לבן – לפני 41 שנה מערכת השעות שלי ומערכת השעות של הבן שלי שסיים השנה, זהה. כלום לא השתנה. מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים בחינוך. זה לא עניין של כסף. היום במציאות הנוכחית זה לא עניין של כסף. גם אם תכפיל את תקציב החינוך היום מ-60 ל-120 מיליארד ₪, ונישאר את אותה מתכונת פעולה, רק נסתאב – לא בהכרח נביא תוצאות. צריך לעשות הסדרה והכוונה ופיקוח ובקרה והשבחה וכל מה שאנחנו אוהבים לומר. צריך לבנות תוכנית תואמת.

אדוני צודק. יש הרבה מאוד כסף. יש הרבה מאוד שעות שבועיות, שאם יכניסו מישהו שיבדוק בבית ספר קטן את היעילות של השעות, זה מדהים.

הערה. תקציב משרד החינוך בישראל הוא השני בגודלו.

ב-2019 הוא הראשון בגודלו.

על כך אין מחלוקת, אבל אנחנו צריכים כדי לנתח את התקציב, את מספר הילדים. כאשר אנחנו מחלקים תקציב מדינת ישראל לחינוך לפי מספר הילדים, אנחנו עדיין משתכרים באופן משמעותי על ממוצע ההוצאה לילד במדינות ה-OECD. אני גם שותף לדעות שלכם, שאם תוסיף עוד כסף ותזרוק אותו לפח, אתה זורק את הכסף. ודאי שצריך לנהוג בו באופן מושכל. אנחנו עדיין במינוס בהשוואה למדינות ה-OED לילד.

אף אחד לא יתלונן אם נביא עוד 20, 30 מיליארד לחינוך, אבל צריך לעשות התאמות.

אורה חכם, בבקשה.

כבוד היושב-ראש וחברי הכנסת, וכבוד גדול לכל העובדים של משרד החינוך. אני רוצה לומר כמה דברים מהתובנות שלי. אל"ף, אני לא מבינה, כבוד היושב-ראש, למה לא 85% מחברי הכנסת בישראל מתלכדים סביב דרישה למהפך רציני בחינוך שכולל כוח הנעה. העובדים – אין לי מה לומר נגדכם, אבל יש מה להלין על אלה שעליכם. קודם כל, צריך להיות כוח הנעה לשינוי בתוך משרד החינוך כל הזמן. אני רוצה שמערת החינוך תספק לאיפה שחלשים, תספק מערכת הנעה שמניעה ציבור לשוויון הזדמנויות – לא לשיפור פה ושם. זה מרגיז אותי, ולא אשתוק.

רבותיי, אתם לא רלוונטיים. מי שרלוונטי זה בתי ספר בצפון תל-אביב, למה – כי הוא מביא את הכוחות החדשים, מכניס אותם למערכת, אם זה טכנולוגיות. אתם צרכים לקבל הוראה מלמעלה. אבל צריך כוח הנעה, שבא בפקודה יחד אתכם, לעשות כל הזמן שינויים, ומוטים לשוויון הזדמנויות – לא לשיפור - 5% פה, 3% פה. לא תגיעו לשום מקום.

תודה. ד"ר קליין, בבקשה.

תודה. ד"ר יצחק קליין. אני פה עם חלק מהחוקרים שלי, פורום קהלת. אנחנו מכון פרטי למחקרי מדיניות, ועוסקים, בין היתר, במדיניות חינוך. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני לא רוצה לומר, שיש פתרון אחד לכל הבעיות; שמענו פה הרבה פתרונות, אני רוצה להפיל את הזרקור על נקודה שאני חושב שהיא קריטית, מרכזית, לא מקבלת מספיק חשיפה, ואני אסיר תודה לחבר הכנסת מאיר כהן, שחשף את הנושא.

בכל חברה יש אליטה של הון אנושי.

מולד או נרכש?

נרכש. בישראל אנחנו מוצאים אותם בהרצליה, באוניברסיטאות, בפרקליטות המדינה, 8200. הבעיה של מדינת ישראל היא, שהיא לא מפנה מספיק משכבת האליטה הזאת להכשרת הון אנושי בפריפריה. שם צריכים אותם. אנחנו אומרים את זה כבעיה מרכזית, שנמשכת כבר 50 ו-60 שנה.

כששמעון פרס ז"ל, אני זוכר את הנאום הראשון שלי בכנסת לפני 15 שנה, הוא היה זקן חברי הכנסת – הוא ניהל את הישיבה. אמרתי, עם מה אני פותח? אני יוצא הקריה למחקר גרעיני בנגב, ואמרתי שאדבר על תרומת קריות המחקר בנגב. דיברת על השבחת הון אנושי בפריפריה. מסכים אתך. מה שעשתה הקרייה, כל- - -

בתוך בתי הספר.

אני מחובר לזה. כתוצאה לזה שהיה הקריה, מפעלי ים המלח, האוניברסיטה - ההון האנושי הזה זלג לתוך בתי הספר, לתוך החברה, לתוך החינוך הבלתי-פורמלי.

מה שחבר הכנסת כהן תיאר, אני חייב להגדיר בסיכום עם משרד החינוך על- - - אתה מתאר אוטונומיה פדגוגית, אוטונומיה תקציבית. לתת את הכסף לא בשעות, כי שעות לא עוזר; לתת בשקלים.

לא הבינה אותך חברת הכנסת לאה. כשאתה אומר אוטונומיה תקציבית, אתה מקפיץ אותנו. כשאתה אומר אוטונומיה תקציבית, תסביר.

אני רוצה להבין, למה התכוון המשורר.

אסביר. קודם כל, אנחנו מאמינים בתקצוב דיפרנציאלי, אפילו בהגדלתו לעומת היום. לא זה יפתור את הבעיה. אוטונומיה בתקצוב זה לתת שקלים, מזומן פר תלמיד, לתת אותו לבית הספר, ושהמנהל ישתמש בזה איך שהוא מבין. אם הוא רוצה לשלם 20,000 שקל בחודש כדי שהחתן שלי, שמסיים עכשיו תואר ראשון בכימיה, לא ילך להרצליה אלא לירוחם, שישלם. אם הוא צריך את הכסף כדי להוציא טיולים לאוניברסיטאות, למכוני מחקר, לאינטל.

ד"ר קליין, נכון להיום משרד החינוך ברוב חדלות מעשיו ופיקוחו מאפשרות לשלם למנהל בית ספר 20,000 שקל, ולאפשר לו לרכוש שבע מכוניות שרד לצוות המנהלים, וההישגים שלו נמצאים ברצפה וההורים נעשקים. אז איזו אוטונומיה תקציבית אתה מדבר בהיעדר פיקוח ובקרה? שהבעלויות יעשו מזה הון על גבי התלמידים? אי-אפשר- -

אין אוטונומיה. אתה צודק. אבל לא לזה הוא התכוון.

בנתיבות- -

אני הולך אתך עם המודל. כשאתה בא להציג מודל, אתה לא יכול לומר את הנקודה המרכזית של המודל שלך בלי לומר שחייב לעשות שינוי מערכתי. אם זה יהיה במצב הקיים, ותיתן אוטונומיה, אתה אמרת: הנה המצב, עכשיו אתה רוצה לטפל – תן אוטונומיה תקציבית - שקלים. אני שומע שקלים למנהל בית ספר, אני נחרד, במציאות הקיימת.

אומר לך את המציאות הקיימת, ומה יש להיחרד ומה לא. אני מבטיח לך, ש-10% עד 20% מבתי הספר – תמצא בעיה. מה אתה חושב, שמנהל מחלקת החינוך בנתיבות הוא אידיוט? תאמינו לאנשים. רובם טובים. את המושחתים תעיפו.

הם טובים, קיבלנו 80% בפערים.

תנו להם לעשות את העבודה.

תודה. רוצות להגיב? מישהו מהאורחים רוצה להגיב? בבקשה, לאה.

כבודו, הצלחת לומר את כל מה שלא נכון, ד"ר קליין. זה מה שחסר לנו, שמערכת החינוך, הממשלה תוציא את ידה ותגיד יאללה?

זה לא מה שהוא אמר. זה לא הוגן.

שאנחנו ניתן כסף, וכל איש לעצמו, ומה זאת אומרת תוציא את ידה? מבקרה. איש-איש כדרכו, וייתנו את הכסף לצרכים שלהם.

אני מאוכזבת מאוד מההצגה של משרד החינוך. לומר לי ש-5% גדלו פה ו-4% גדלו פה במקום לחשוף דרך אמתית, איך אנחנו מצמצמים את הפערים, זה לא נכון. התפקיד של מערכת החינוך הוא לתת כלים והזדמנות שווה לכל ילד וילדה. ואפשר. כי אני דוגמה לכך. אם בגיל 14 למדתי בבית ספר שהוא רק מקצועי, ומישהו החליט שאני פרויקט לשיקום, ולקח אותי לבית ספר הכי טוב, ונתן לי את כל הכלים, וגם תקציבים, והיום אני עם תואר שני פעמיים בהצטיינות יתרה, אז אפשר. מערכת החינוך צריכה לדעת, לתת כלים והזדמנות שווה, וכבוד היושב-ראש, את החשיפה הזאת של משרד החינוך לא ראינו, מה אבני הדרך שלהם לצמצום הפערים, שלא נצטרך לדון בזה שוב. תודה.

בבקשה.

תודה. שרה קוולר, מנשים עושות שלום. אתה מנהל את הדיון הזה כמו שמחנכת טובה צריכה לנהל כיתה. אתה מסתכל על כל אחד מאתנו, אישית. אדבר רגע אישית - אני עסקתי בחינוך מיוחד 35 שנה, ואני יכולה לומר כמסקנה ראשונית, שמורה טובה היא מוקה שמכירה כל תלמיד ותלמיד. מכאן המסקנה הראשונית שמספר הילדים בכיתות הוא בלתי-אפשרי. ואם רוצים לקדם בפריפריה, זה המתנה הראשונה שצריך לתת להם – כיתות קטנות יותר. לצמצם את מספר הילדים. יש להם צרכים. אולי אנחנו לא קוראים להם בהגדרה צרכים מיוחדים, אבל ברור שנקודת ההתחלה שלהם בהרבה מקרים היא הרבה יותר נמוכה מאשר במרכז. זה דבר ראשון שאני מציעה. זה לא קשור לנשים עושות שלום אלא קשור לאג'נדה המקצועית שלי.

זה קשור לכך שאת אזרחית מדינת ישראל, ואכפת לך.

איפה גברתי עבדה?

העבודה האחרונה שלי היתה במודיעין, בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בגני ילדים, 150 ילדים, ובניהול של גני החינוך המיוחד במודיעין.

בשם התנועה אני רוצה לתת נקודת מבט אחת מגדרית. אנחנו בתנועה רוצות השתתפות של נשים בכל המוקדים של מקבלי החלטות, בעיקר בנושא שאנחנו מייצגות אותו פה, בנושא של שלום וביטחון. אנחנו יודעות בפירוש, שהנפגעות הכי גדולות מהאפילה הזו, זה נשים.

את מרגישה שהחברה במדינת ישראל הולכת בכיוון?

אני חושבת שיש במדינת ישראל אוכלוסיות, בעיקר בפריפריה, שבהן נשים עדיין- - -

לא ענית לי. האם את מרגישה כאזרחית מדינת ישראל והחברה הישראלית, צועדת בכיוון?

כן. אני מרגישה. אבל אני מרגישה שיש עוד הרבה מה לעשות.

תודה. בבקשה. קהלת, יש הרגשה שהפסקתי אותם.

שלום, אני אביטל בן-שלמה. אני עורכת דין, וחוקרת בפורום קהלת, בצוות של ד"ר יצחק קליין. אני רוצה להבהיר כמה דברים. קודם כל, כשמדובר על אוטונומיה, לא מדובר על היעדר פיקוח. לא מדובר על ביטול כל מערכות הבקרה. להפך. ודאי שאוטונומיה באה עם פיקוח, אבל פיקוח בצורה שונה. במקום פיקוח שאומר, משרד החינוך יודע מה אתה צריך, לכן אביא לך כך וכך שעות ללמוד מתמטיקה, ואז אפקח עליך ואבקר אותך שאכן אותן שעות הולכות למתמטיקה – במקום זה משרד החינוך מביא לבית הספר את התקציב הגמיש, נותן למנהל לקבל החלטות. מנהל בית הספר לא עובד לבד. יש לו הגורמים ברשות המקומית, יש לו צוות בית הספר, יש לו ההורים, יש לו צוות, והוא צריך לקבל החלטות נכונות לבית הספר יחד עם הצוות שלו. יש לו בקרה של ההורים, של הרשות ושל המשרד.

נקודה שנייה. מדובר פה על פתרונות שונים. אין פתרון אחד נכון, ולא רק זאת - אין תמהיל אחד שנכון לכל בתי הספר. כל בית ספר יודע, מה הוא צריך, וכמה מכל דבר. אף אחד מלמעלה שיושב במשרדים למעלה, ויודע לומר איזה בדיוק תמהיל של פתרון צריך לכל בית ספר.

דוגמה חשובה. דיברנו עם הרבה מנהלים ואנשי חינוך בכל הארץ. אני רוצה להביא דוגמה של מנהל בבית ספר של רשת דרכ"א. הוא אומר: אני מקבל המון תוכניות ממשרד החינוך, והתוכנות הללו חשובות לי הן מביאות לי עוד משאבים – עוד שעות, אבל הן מעמיסות עליי, הן לא מדויקות לצרכים שלי, הן דורשות ממני המון דיווח, טפסים למלא, אני צריך לשבת עד אמצע הלילה ולמלא יחד עם המזכירה, ואני צריך לכנס את כל המורים לישיבה עם המדריכה בשעה הזאת. הם מבלבלים לי את כל המערכת, משגעים לי את הראש. אבל מה אני מקבל מרשת דרכ"א, שמצליחה להקפיץ לי את בית הספר ולהפוך אותו לבית ספר מצטיין מבית ספר כושל? אני מקבל מהם כסף, ובו אני עושה מה שאני מבין. זה לא שאין ביקורת. כל שקל שהוא מוציא, הוא מדווח לדרכ"א, למה הוא צריך אותו, כמה ולמה, והם מאשרים.

תודה. פנינה, בבקשה.

תודה. אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לחברת הכנסת פדידה על הדיון הזה. ראשית, יש דברים שצריך לומר. לי מאוד חסר בדיון הזה, אדוני היושב-ראש, נוכחות של אנשי חינוך מהפריפריה. אני חושבת שהיה ראוי שנזמין אותם. אני לא אומרת כדי לבקר אותם. צריך לשאול גם את משרד החינוך, מדוע הם לא פה, וצריך לשאול את עצמנו למה הם לא פה. יש מצוינים, שכל ההשקעה שלהם ויום וליל זה בחינוך, אז למה הם לא פה? אני רוצה לשמוע אותם. אנחנו נחליט בשבילם אילו מודלים? משרד החינוך יחליט בשבילם אילו מודלים? הם מכירים את השטח.

דיברת על הפרויקטים. אני חושבת שאי-אפשר שמדינת ישראל תמשיך לתת את הפתרונות על-ידי פרויקטים חיצוניים ועל-ידי עמותות. כשיש בעיה וכשיש פערים שהולכים ונפתחים, וכשיש אוכלוסיות מקופחות יותר, זורקים לשם פרויקטים. לא.

מה שנדרש פה זה השקעה תקציבית יותר מהרגיל של משרד החינוך - לא כי הם מיוחדים אלא כי הם הופלו לאורך השנים הן תקציבית, והן זה שיש הסללה. גם אם לא דיברנו עדיין על הפריפריה החברתית, בסופו של דבר אין מישהו שיכול לומר פה, גם לא משרד החינוך, שלא מפלים את הפריפריה. לצערי, זה חוצה כל תחום.

לגבי הפריפריה החברתית, יש פה דור שלם שפשוט הורסים לו את החלומות, בלי שהם יודעים מה הם מסוגלים להיות. הרסו לו, וממשיכים להרוס. יש הסללה, אני לא בטוחה שיש הכלים בידי מערכת החינוך כדי להיכנס עם באגר ולשנות את זה. אבל צריך להתחיל לעשות את זה. זה גם בפריפריה החברתית וגם בזו הגיאוגרפית, ואנחנו לא יכולים להשלים עם זה.

אדוני היושב-ראש, אנחנו מבינים שיש אותם דברים שאנחנו דנים עליהם פה בכנסת פעם אחר פעם, אם זה תשלומי הורים ואם זה שמורים לא מקבלים את התמריצים הנדרשים. אני מרגישה שאנחנו סבים סביב עצמנו. לדעתי, אולי דווקא בגלל שאנשי החינוך לא הגיעו, הגיע הזמן, ובגלל שאני מכירה את היכולות שלך, אדוני היושב-ראש, אולי צריך להקים פה תת-ועדה של ועדת החינוך, שדנה רק בזה, עם אותם נציגי ציבור, כי היום אנחנו מבינים ששיתוף ציבור זה כלי מאוד חשוב לשינוי מדיניות. אשמח שזה יהיה בסיכום שלך.

יש לזכור, שבתוך הפריפריה החברתית, כמי שהיתה שותפה – נמצאת פה עירית בירן, בכל הקשור לאוכלוסיות מסוימות כמו יוצאי אתיופיה, לצערי, שם זה הרבה יותר חמור, בגלל שהם מתויגים.

היה פה דיון ב-22 במאי 2018. בבקשה.

אני מקווה שאתה ממשיך לעקוב, ושימשיכו להיות דיונים ספציפיים. תודה.

תודה. בבקשה.

אומר משפט, שיש לי בעיה אתו. אני לא יודע על המון מדינות בעולם, שקיימים בהם פערים חוץ בית ספריים כל כך גדולים. אנחנו במקום האחרון כמעט במדינות ה-OECD שמצליחות להבטיח שוויון הזדמנויות באופן בלתי-תלוי במציאות הבלתי-שוויונית שמתקיימת מחוץ לבתי הספר. כמעט אין מדינה כזו בעולם, לא בעולם הראשון ולא בעולם השלישי. תראו לי מקרה כזה ואני משתומם.

אחת ההמלצות שאנחנו חלוקים באופן עמוק לגבי חלק מהדברים, אבל בוודאי תקציב דיפרנציאלי זה מאבק שאנחנו מנסים לקדם למול התנגדותן של רשויות חזקות.

הרשויות אומרות: זה ייהנה וזה לא יחסר. הן אומרות: אם אתה לא לוקח ממני – אין לנו שום בעיה - זה הוויכוח הגדול שהיה לי. אמר נכון היושב-ראש – לא צריך להביא את זה למאבק של עניים מול עשירים. שתל-אביב יישאר עם התקציבים שלו. שיבואו לירוחם וייתנו כסף תוספתי, זה הכול.

זו חלוקה צודקת שלא רוצים להגיע אליה.

אחת הבעיות המרכזיות בישראל, בכל התחומים של שירותים חברתיים – שמערכת פיקוח ובקרה קורסת. אין. לכן אנחנו מתמודדים עם תופעה שחברות שלי כאן דיברו עליהן. מפריטים את המערכת בלי שתהיה מערכת בקרה אמתית.

אני רוצה לשאול את קהלת, אם אני הבנתי אתכם, אני מכיר את הרעיונות, אבל שלא ייצא מכאן מדבריי עד כמה אתם טובים, יצא שאני תומך בהפרטת המערכת, כי ממש לא.

משפט אחרון בעניין הזה. עד כה ברוב המקרים שבהם הופרטה המערכת, ואנחנו רואים ניהול עצמי של בתי הספר, זה הפך להיות מנגנון - המון פעמים – להגדלת הפערים, כי זה נתן למנהלים את האפשרות לגייס כסף ממקורות פרטיים שלהם וגם להסללות בתוך בתי הספר, שזרקו את הילדים שלא כל כך רצו.

לא קיבלו. לא זרקו.

אם תשים לב לדברי היושב-ראש, המפעילים הם אלה שלוקחים קופון של 9% ו-10%.

זה עובד דיפרנציאלי.

גם יוסי מסכים אתך שצריך לאפשר למנהל בית הספר לגייס את כוח ההוראה הטוב ביותר.

הוועדה מודה לחברת הכנסת לאה פדידה ולחברי הכנסת שהשתתפו בדיון ולאורחים החשובים שתרמו לדיון. הוועדה מודה למשרד החינוך על העשייה הדיפרנציאלית בשנים האחרונות, אך קוראת לה לחזק את המגמות האלה. הוועדה מכירה בצורך של טיפול נקודתי ועצמאות של בתי הספר תוך הצבת יעדים חינוכיים. הוועדה קוראת למשרד החינוך להגיש תוכנית פעולה לשנים הקרובות, שתתמודד עם צמצום הפערים בחינוך.

כמובן, הוועדה תמשיך לעקוב אחר הפערים הגבוהים בחינוך במדינת ישראל.





תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:45.