פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



20
ועדת החינוך, התרבות והספורט
25/06/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 654
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ב בתמוז התשע"ח (25 ביוני 2018), שעה 9:38

הצעה לסדר-היום בנושא: עוני, הזנחה וקיפוח הם מתכון מובהק לאלימות ולפשיעה, של חה"כ אלחרומי סעיד

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר
איתן ברושי
יוסף ג'בארין
מסעוד גנאים
חנין זועבי
מאיר כהן

ג'מעה אזברגה
סעיד אלחרומי
עבד אל חכים חאג' יחיא
אחמד טיבי
ואאל יונס
איימן עודה
לאה פדידה
עאידה תומא סלימאן

אילן שמש - אגף א', חינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

עירית בירן - סגנית מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

הילה סגל - שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך

שמואל ליטוב - ראש אגף בכיר, פריפריה חברתית, המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל

חאלד אזברגה - מפקח מחוזי, מחוז דרום, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

לילך ניסים - ס' מנהל אגף בכיר, פריפריה חברתית, המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל

כמאל ריאן - נציג, מרכז השלטון המקומי ויו"ר מרכז אמאן, המרכז הערבי לחיים בטוחים

חסין אבו כף - מורה, בית ספר אלסנאבל, שבט אבו כף

איתן עמרם - עוך דין, לשכת עורכי הדין

לילי הלפרין - מרכז אמת לסובלנות

שחף פורטנוי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

יצחק אליהו - פעיל חברתי

מירב ישראלי

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

עוני, הזנחה וקיפוח הם מתכון מובהק לאלימות ולפשיעה
של חה"כ אלחרומי סעיד

שלום לכולם, בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 25 ביוני 2018, י"ב בתמוז תשע"ח. הנושא: הצעה לסדר היום בנושא: עוני, הזנחה וקיפוח הם מתכון מובהק לאלימות ופשיעה, של חה"כ סעיד אלחרומי. טוב, לא חידשת כלום בכותרת. הדברים ידועים. יש לי חבר שאומר, על הגב הזה עבר הכול חוץ מרכבת.

באחד הדיונים על דוח העוני עליתי ונאמתי. זה היה לפני שתי כנסות. עליתי לנאום ועשיתי את זה בצורה של פואמה כזאת, וסך הכול מה ביקשנו? פשוט לא להופיע בדוח העוני היום. אם הייתם שואלים אותנו לפני 20 שנה ו-30 שנה, לא היו מופיעים היום בדוח העוני.

בבקשה, סעיד.

תודה, אדוני היושב ראש. בוקר טוב לחברי הכנסת, לכל האורחים הנוכחים כאן. אני מודה לך, אדוני היושב ראש, על קיום הדיון החשוב הזה, בעיניי. זה דיון שמגיע אחרי דיון במליאת הכנסת בסוגיה זו. כמובן שזה היה ימים אחדים אחרי פרסום רב לגבי יריות ברחוב הראשי בנגב, אחד הכבישים הראשיים. בדיון במליאה אני הסברתי את זה באופן מפורט וחשבתי שנכון שוועדת החינוך תדון בזה על שולחנה ונשמע גם את כל הצדדים בעצם, את משרדי הממשלה ואת כל הגורמים הרלוונטיים.

אני לא מחדש, חברים, שום דבר כשאני אומר שעוני וקיפוח הוא מתכון בעצם להתפתחות של אלימות באותה חברה. זה ברור וידוע גם במחקרים וגם אנחנו רואים את זה ביום-יום, אבל מה התור שלנו? איפה אנחנו נמצאים כאן כמחוקקים וכאנשי ציבור שאמורים לשנות את המצב? התפקיד שלנו, אדוני היושב ראש וחבריי, חברי הכנסת, הוא לזהות את הסוגיות הקשות של החברה הישראלית, אם זה בחברה היהודית וביישובים הערביים, איפה שזה נמצא, ולשים את היד על הסוגיה, לעשות את הדיאגנוזה ואחר כך להציע את הפתרונות.

אני אתמקד בכמה נושאים שמעיקים ובוודאי אני חושב שהם סיבה ישירה של התפתחות האלימות הגואה בחברה הערבית. בוודאי חלק יודע, חלק לא יודע, שהצעירים בתקופת התיכון הם בעצם המקור והקבוצה הכי מאוימת מקבוצת הפשע ומארגוני הפשיעה שבעצם רואים בהם כחיילים של העתיד. החבורה הזאת מכיתה י' עד כיתה י"ב, אם אנחנו לא שומרים עליהם מכל משמר, אז הם במהירות מתפתים להגיע למקומות הנוראיים והופכים במצב הרע ביותר לחיילים בנופיות פשיעה במקומות של העוני, וכאן, מה עושים בתיכונים ומה עושים אחרי הצהריים והאם ישנו חינוך בלתי פורמלי בבתי הספר במקומות האלה או לא? אתן לכם דוגמא. בכפרים הלא מוכרים בנגב, שזה בערך 100,000 תושבים, אין שום פעילות בלתי פורמלית אחרי הצהריים. יש שם בתי ספר, בוואדי נאעם, מאיר, אתה מכיר את המקום. יש שם בתי ספר במקומות אחרים בכפרים האלה, אבל בתי הספר בשעה 14:30-15:00 הם נסגרים עד 07:00-07:30 למחרת, וכאן כל אלפי הצעירים האלה, זה גם ביסודיים, אבל אני מתמקד בקבוצה של התיכון, של הקבוצה שהיא בעצם מהווה היצע מאוד חשוב לכנופיות הפשע, מסתובבים בלי פתרונות.

היישובים האלה, דרך אגב, מבחינת חינוך, מי שמטפל בסוגיות החינוך והרווחה זה שתי המועצות האזוריות אל קאסום ונווה מדבר, אבל בשניהם אני לא ראיתי שיש פעילות בתחום הזה של החינוך הבלתי פורמלי. כמעט ולא קיים. יש חינוך פורמלי. חינוך פורמלי זה הכי קל לטפל בזה, רבותיי. החינוך הבלתי פורמלי הוא אחת הסיבות לסוגיה הזאת. בעצם זה שנים על גבי שנים. אנחנו מדברים על 3,000 תלמידים בשנה בכפרים האלה.

סליחה שאני מפריע לך, אבל אני תרמתי מעט. אני הקמתי שם מועדוניות נהדרות שעובדות עד היום עד 18:00 בערב וצריך עוד 100 כאלה, לפחות.

יפה. זאת הסוגיה הראשונה. הסוגיה השנייה זה בעצם כשאנחנו לא מטפלים בנוער הזה, אין מסגרות של הכשרה מקצועית לצעירים האלה. מסיימים כיתה י"ב ללא כלום ובעצם ללא אפשרות למצוא מקום עבודה הולם, ולכן הדרך לפשיעה היא הכי מהירה, להתפתות לרכבים חדשים, להתפתות לכל הפיתויים שכנופיות הפשע מציעות, ואנחנו רואים את זה מתגלגל והסיפור נמשך ונמשך.

לסיכום, אני חושב שאנחנו כוועדת חינוך צריכים לצאת בקריאה למועצות האזוריות ולמשרד החינוך, שנושא החינוך הבלתי פורמלי, הפעילות הבלתי פורמלית ובעיקר לבתי הספר התיכוניים, יהיו בראש סדר העדיפויות. ככה אנחנו לא רק נטפל בפתרונות לאחר הפשיעה, למגר את הפשיעה, של העונש ולכלא וכל זה, אלא גם במקורות הפשיעה שלצערי הרב מעיקה על כולנו. תודה.

תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה.

תודה רבה אדוני היושב ראש, אני מודה לחברי סעיד על הדיון הזה ועל ההצעה הזו. אין ספק, כפי שפתחת אדוני היושב ראש, עוני, הזנחה, קיפוח, הוא הקרקע הפורייה לצמיחת הפרי המר הזה של האלימות ושל הפשיעה, ואין ספק שילד שחי בחברה שהיא מוזנחת ומקופחת, הוא טרף קל כדי להתדרדר תחילה לאלימות וכדי להתדרדר לפשיעה, ואנחנו צריכים להבדיל בין שני דברים בחברה הערבית בקשר לאלימות. אנחנו היום לא מדברים על אלימות רגילה או אלימות שהיא טבעית, שבכל חברה יש איזה אחוז מסוים, אנחנו מדברים על מצב שהוא מאוד חריג, לא נורמלי. כל מי שראה בערוץ 2 את הדוח של אדון פלג על היריות או מעשי הירי, כאשר אתה שומע, 95% ממעשי הירי בישראל הם בחברה הערבית, אז מה הנשק שיש שם? איזה כנופיות יש שם? כתבתי פעם שאילו המשפחה הרגילה והנורמלית הייתה החיק החם לבנים שלה, לא היו צומחות מה שמכונה משפחות פשע. הילדים האלה לא היו מחפשים מסגרת, לא היו מחפשים מישהו שיבטא את עצמו או את מה שהוא רוצה בדרך ההרסנית הזו של כנופיות הפשע. נותרת השאלה החשובה - - -

איך מתמודדים עם זה.

כן, בתיאור, באבחון המצב, כולנו, מה שרואים, אבל מה לעשות? זו השאלה. מה צריך לעשות, מה ייצא מפה, מה כל משרד ממשלתי, מה כל אחד גם מאיתנו, אני לא פוטר את עצמי ולא פוטר אף אחד, מה הוא יכול לעשות כדי להציל את הקורבן הבא, כדי שבאמת נציל את הצעירים שלנו מלהתדרדר לאלימות ולפשיעה.

חבר הכנסת מאיר כהן, סגן שר הרווחה לשעבר, ראש רשות, מכיר קצת את המגזר.

אדוני, תודה רבה. אלחרומי, בדרך כלל הדיון הזה הוא דיון מאוד חשוב.

בואו לא נתפתה ללכת למחוזות אחרים. חינוך.

הדיון הוא באמת חשוב, ובלי להעביר ביקורת על חבריי, אבל יש עוד הרבה מאוד נושאים כאלה שצריכים לבוא לשולחן הוועדות ולהיות נידונים על ידכם ואנחנו נעזור לכם בשמחה גדולה, כי בנושא של הבדואים, אלחרומי, אני חייב להגיד שעד שנכנסת הרגשתי את עצמי קצת יתום. אני מודה לך על זה שנכנסת. באת משם, אתה יודע בדיוק.

ראה אדוני, יש הזנחה נוראית במגזר הבדואי באופן כללי. אני חייב להגיד שמשרד החינוך, ואני לא איש משרד החינוך, אבל מהיכרות שלי את אמירה חיים, מנהלת המחוז, עושים שם כמיטב יכולתם.

יש השקעה בשנים האחרונות.

יש השקעה בלתי רגילה, אבל ההשקעה הזאת לצערי היא מעט ולעיתים אני חושב שהיא מאוחר. א', אנחנו צריכים לדעת שיש עובדה מאוד כואבת. יש כ-4,000 ילדים שלא נמצאים בכלל במערכת החינוך, מטיילים בתוך הכפרים.

5,000.

אבל יש ילדים בתוך הכפרים המוכרים, אלה ילדים שקופים שאף אחד לא יודע עליהם, שלא נמצאים בתוך המערכות. חבר'ה, בחלקם אלה יהיו העבריינים של המחר. הם לא נמצאים בשום מערכת. אין שום מערכת.

א', התחושה בדרום, מי שנוסע בכביש 25 ובכביש 31, התחושה בדרום שלפחות בחלק משעות היממה זה המערב הפרוע, וזה קשור בדיוק לשאלת החינוך. אתה רואה שם חבר'ה צעירים מתגודדים בפתאי הכביש, בחוסר מעש. מהיכרות שלי, חוץ ממשרד הרווחה שפתח מספר מועדוניות כמו שציינתי, אני לא רואה פעילות אחר הצהריים. אני מדבר על הכפרים המוכרים, בתוך בתי הספר התיכוניים. גם שם אין פעילות.

במוכרים כמעט ואין. בלא מוכרים, בכלל.

להערכתי, אדוני, היות והנושא הזה הוא חשוב, ואני גר שם ואני מתבטא על זה לפחות פעם בשבוע ואני חי את הכאב הגדול הזה, בלי להיכנס לפוליטיקה. אני לא מקל ראש בחלקה של המנהיגות המקומית, ולכן אני מברך אותך, אלחרומי. אנחנו צריכים עוד עשרה כמוך במנהיגות שם של הבדואים, ואם משהו כאב לי בשבוע האחרון, זה שד"ר נבארי הודיע שהוא פורש, כי אנחנו צריכים את המנהיגות הזאת.

אדוני היושב ראש, חייב לדעת שבכל פתרון בתחום החינוך או בתחום הבריאות או בתחום כזה או אחר, אנחנו צריכים שם מנהיגות שהיא הגשר בין המדינה לבין האוכלוסייה. זו לא אוכלוסייה שאתה יכול להגיע אליה. אם אין מנהיג שבא למועצה כזאת או למועצה אחרת והוא הופך להיות לגשר והוא מזיז את הדברים, המדינה לצערי לא יוזמת.

כדי לאזן את הדברים, לעיתים גם כשהמדינה יוזמת, אין כלי שיקבל את זה.

אדוני היושב ראש, עברו מראשי רשויות ממונים לבחירות, זאת אומרת שבחרו מנהיגות שם.

ברושי, אני ביקרתי למשל בבתי ספר בוואדי נאעם ב-2010 נדמה לי, ובנו להם איזו חלופה. בית הספר, לא היה מים, לא היה שום דבר. יש לנו בעיה בממשלה. הממשלה, יש לה תוכניות לנגב. יש כפרים לא מוכרים, אבל השאלה ששאלנו מאז, אם אתה לא מכיר במקום, זה לא אומר שאתה לא מכיר בזכויות הבסיסיות של אנשי המקום.

זה הפרדוקס עם הקטע של לתמרץ, לא לתמרץ אותם, אבל זה לא הדיון. פחדתי להביא את זה לשם.

אבל זו השאלה העקרונית.

ואאל יונס.

אדוני היושב ראש, חבריי, חבר הכנסת סעיד, תודה על הדיון הזה, כל כך חשוב, במיוחד במגזר הערבי שאנחנו סובלים מדי יום מהפשיעה והאלימות.

אני חושב שזה לא רק בנגב הבדואים, זה כל ערביי ישראל פשוט נגועים, שיש את הפשיעה שהיא מתדרדרת כל יום. אתמול רק באום אל פאחם. 50 מטר הייתי בנסיעה, ממש כמעט ראיתי את המקרה. ירו בבן אדם בתוך רכב, ממש כאילו הם צדים ציפור או לא יודע מה, ופשוט זה היה מפחיד, מבהיל. הדבר הזה פשוט נובע מחוסר מעש של הנערים שמתחיל מחטיבת ביניים. היום בארגוני הפשיעה הם מחפשים כמו מגנט, מחפשים את הילד או את הבחור שאין לו את התעסוקה, שאין לו את הכסף, מתחילים להזרים לו את המרלבורו ונותנים לו את הרכב להסתובב. הם פשוט לוקחים את הילד שאין לו את המשפחה החזקה, שאין לו את מסגרת החינוך הבלתי פורמלי אחרי בית הספר שהוא יכול להיות שם. כמו שאמר חברי פה, מאיר, שהם לוקחים את האנשים שאין להם את המעש, שהם מסתובבים, שהם בפינה של הרחוב.

הבטלה היא אם כל חטאת.

ארגוני הפשיעה האלה ממש כמו מגנט יודעים איפה לנגוס. אני אספר סיפור קטן מהכפר שלי. אבא אחד אומר לי שהבן שלו נכנס עם ב.מ.וו הביתה, עם מרלבורו, פתאום יש לו כסף, פלאפון חדש, והוא יודע שהבן שלו בתיכון, רק סיים את התיכון ואין לו עבודה ולא עבד ופתאום מאיפה הכסף הזה? ב.מ.וו, פלאפון, ואז האבא מתחיל לחקור. פשוט גייסו אותו, מה שנקרא, החיילים. בהתחלה נותנים להם, לך תזרוק ככה, לך תזרוק ככה, לך תשבור ככה, ולאט לאט עד שהוא מגיע עד רצח. חינוך פורמלי זה יכול להיות ממש הפתרון. זה לא רק הפתרון, אבל זה הפתרון, כי המשטרה והמנהיגות לא יכולים לעשות כל דבר.

איתן.

אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, צריך להיזהר בדיונים כאלה שלא יגרם עוול לחברה הערבית. הניסיון לא פעם בכנסת להציג את בעיית הפשיעה כבעיה מרכזית, ולעיתים את האכיפה והטענות, שאלות של עוני ומצוקות ומעבר להפרות סדר ופשיעה הם לא נחלתו רק של המגזר הערבי וצריך להיזהר לא לתת תווית כזאת. מצד שני, אני, כמי שחי כל השנים בצפון, וגם באזרחות וגם במקומות אחרים נפגש עם ערבים, אני חושב שיש הישגים ענקיים למרות כל הטענות שהחברה הערבית, ואולי בישראל יותר מכל המדינות השכנות, וכמי שמכיר גם את בתי החולים, שני בתי החולים, גם בנהריה וגם בצפת, מנהלים אותם לא יהודים, וגם אני בא מבית חולים עפולה, ששם נולדתי ושם אני מלווה, יש אין סוף, אני לא רוצה להאריך - - -

אני חושב שצריך לומר שגם בתנאים המתוארים פה, ויש לי ביקורת על הממשלה, הגענו והגעתם להישגים גדולים מאוד. עובדה, אתם יושבים פה כמי שמייצג את ההתפתחות ואת ההישגים, ויש לי חברים רבים שהשמיים זה הגבול, לכן אני פונה אליכם גם לא פעם. יש כבר ניצב, חקרוש, וממש תחנות משטרה. צריך להיזהר לא להפוך את הנושא הזה ליותר מדי מרכזי, כאילו יש תווית כזאת שהפשיעה ותאונות והירי - - -

צריך להאיר את זה.

אני חושב שלא מספיק מאירים את הצדדים האחרים. מצד שני, חלק מהשאלות האלה שעולות פה לא קשורות דווקא למגזר הערבי. אני חושב, אדוני היושב ראש, שלא פעם דיברנו מה הוא הסל הדיפרנציאלי שנותנת הממשלה לחינוך מלידה ועד בכלל, שלא לדבר על זה שהגיל הרך מופקר. זה לא הנושא, לכן אני חושב שהשאלה העקרונית היא לא מתחלקת לערבים ויהודים אלה לאזורים של עדיפות לאומית, לסוציו אקונומי, לשאלות אחרות. חלק מהשאלות האלה הן רחבות יותר. מצד שני, גם בתנאים שתוארו פה, אנחנו עדים להתפתחות מדהימה של החברה הערבית ולהישגים גדולים מאוד שוודאי יותר מאשר האזורים השכנים. תודה.

חברת הכנסת לאה פדידה.

תודה רבה. אני לא חושבת שהדיון הוא על הישגי החברה הערבית, ויש לה הרבה הישגים, ולכן אני לא שמה את זה כרגע לדיון. הדיון הוא בעצם האם אנחנו משקיעים מספיק שתהיה אלטרנטיבה לאותו נער ונערה לא להתפתות ללכת לעונש ומעשה אלימות. כשאותו אדם, אין לו אופק, אין לו תקווה, הוא לא רואה לאיפה הדרך יכולה להוביל, לא מין הסתם הרבה יותר קל לפנות לפשע ואלימות.

הרבה דברים מניעים את האדם. מניע אותו כסף, כוח, אהבה, אבל כושר הישרדות זה מספר אחד, ואותו אדם שמרגיש שהוא צריך לשרוד והוא צריך לחיות והאלטרנטיבה שאנחנו מציעים לו היא פשיעה, הרבה יותר קל לו לעשות את הפסע הזה לעולם הפשע מאשר שאם אנחנו כחברה מתוקנת נראה לו שאפשר אחרת, ולא בכדי זה בוועדת החינוך. אם נראה לו שהוא יכול לרכוש מקצוע ואם נראה לו שהחינוך הוא לא רק החינוך של בית הספר מ-08:00 עד 14:00 אלא חינוך הוליסטי שנותן לו לשעות הפנאי ונותן לו מועדון נוער ונותן לו חוגים ונותן לו העשרה, אזי עשינו הרבה ולא סגרנו את אותו נער ונערה במעגל העוני ואנחנו מראים לו, זאת הדרך, אלא מחובתנו להראות תקווה ולהגיד, אתה לא צריך לשרוד, יש הרבה דרכים אחרות, ולהביא אותו להיות אחר כך אזרח תורם, משמעותי, ולא אזרח שאנחנו צריכים לטפל בו. תודה.

תודה. חבר הכנסת חאג' יחיא. רק כהערת ביניים, אני בדרך כלל בתקופה הזו כמעט לא עושה דיונים, כי צריך לסיים חקיקה לפני סוף מושב, ואמרתי, הנושא הזה, צריך לגעת בו, עולה ויורד, עולה ויורד. בבקשה.

כבוד היושב ראש, אנחנו מדברים במיוחד על גילאי בגרות. זה הגילאים היותר מסוכנים. מי שאין לו מסגרת, יש בעיה, כי שם יש את כל האנרגיות שצריך לשחרר אותם מאיזשהו מקום. אם יש לו מסגרת של אחר הצהריים או של הבוקר, הוא יכול לשחרר את האנרגיות שם, אחרת תהיה לו אפשרות גם לקבל כסף קל. כנופיות הפשע יכולות להציע דברים שהוא יכול להגיע הביתה ואומר, ההכנסה שלי במרכאות או לא במרכאות היא יותר גדולה מההכנסה של אבא. הוא יכול להתבטא בזה, יש לו רכב, יש לו בגדים עם מותגים שהוא יכול להתגאות בהם, יש לו נשק ויש לו גם את העניין של ללכת למקומות. היו מקרים שנכנס לחנות בגדים, לחנות נעליים, מודד, מתלבש ויוצא. ישלם, בסדר, אחר כך. בעל המקום יודע שזה פרוטקשן וה פרוטקשן הזה מתחיל בדברים האלה שהוא לוקח חולצה, לוקח בגד, לוקח נעל ויוצא, ולא רק זה, הוא עדיין צעיר והוא יכול לשבת במחיצת מבוגרים ואנשים כאלה עם הפרסטיז' הזה של ללכת ולשבת, ופתאום אנחנו מצמיחים את העבריין הבא, לכן משרדי הממשלה יכולים לתת את הפתרונות, ואני אומר, במיוחד בכפרים הלא מוכרים ניתן לעשות שימוש חורג לתקופה מסוימת, ניתן לעשות תוכנית מפורטת נקודתית.

יש. בתי הספר קיימים, רק סוגרים אותם ב-14:30.

אני יודע, אבל יש מקומות שלא מספיקים. גם מסיעים את התלמידים למרחק ארוך. באותם מקומות אתה יכול להביא קרוואנים עם תוכנית נקודתית, עם שימוש חורג לתקופה קצרה מסוימת בלי לחכות אם מכירים או לא מכירים בכפר. הנושא הזה מחייב פתרון והפתרון יכול להיות גם מעשי בלי להיכנס לשאלה מתי מכירים בכפר או לא מכירים, כי כבודו התכוון לא להיכנס לתחום הזה.

והנה אני אומר לך, העמדה שלי ידועה. אתה יכול לומר שהכפר לא מוכר. הבן אדם, אי אפשר לומר לא מוכר, לכן צריך למצוא את האיזון. המדינה צריכה למצוא את האיזון, לספק לאזרח את הצרכים שלו, את הזכויות שלו לבין למצוא תמריץ אחר להסתדר, כי החשש שלהם, שאם יתנו גנים ויתנו בתי ספר ויתנו מועדוניות ויתנו מתנ"סים בכפרים לא מוכרים, לא תהיה הסדרה. המדינה הגיעה לחלל עם לוויינים, צריכה למצוא את המתכונת לספק - - -

יש מבנים יבילים, יש שימוש חורג לתקופה מסוימת. לתת את הפתרונות עד שאנחנו מגיעים לפתרון הקבע של להכיר באותם ישובים.

תודה. חבר הכנסת אזברגה.

קודם כול אני מברך אותך על הדיון, אדוני היושב ראש. אני חושב שכל הדיבורים האלה הם על הסימפטום ולא על מקור הבעיה. הסימפטום הוא האלימות והפשיעה במגזר הערבי, אבל אנחנו צריכים למצוא את הסיבה העיקרית.

כמה בחינוך הבלתי פורמלי אנחנו משקיעים לגבי הילדים האלה?

אנחנו נשמע.

איפה התוכניות הממשלתיות? לדעתי התקציבים הם דלים, בחינוך הבלתי פורמלי אני מדבר, כי הפורמלי אנחנו לומדים לכתוב ולקרוא ולהגיע לבגרות, אולי לאוניברסיטה. זה דבר אחד.

דבר שני, ואני בהחלט מסכים מאוד עם לאה פדידה שאמרה לגבי אופקים. ברגע שבחור צעיר בגיל 20 יוצא אחרי תיכון או בתיכון אפילו, מתחיל בגיל 17, הוא יודע שאין לו אופקים. הוא יודע אם הוא יבנה את הבית הזה שלו אם ייהרס, הוא יודע שאין לו מקום בכפר שלו שיהיה מוכר יום אחד. אין לו אופקים, אז זה מכניס את האנשים ללחץ, לא יעזור כלום. אנחנו צריכים להיות מציאותיים. הדבר הזה חשוב מאוד, כי הצעיר בדיוק חושב על העתיד שלו, מה יהיה בעוד שנה, בעוד שנתיים, יהיה בית, יתחתן, יקים משפחה או לא. לדעתי היעדר האופקים זה אחת הבעיות. תודה.

תודה. חנין זועבי.

קודם כול הבעיה היא כן בעיה של האזרחים הפלשתינים במדינה. הבעיה אינה האלימות, הבעיה היא הפשיעה ואני קצת חולקת על הניתוח שהבסיס הוא בסיס סוציו אקונומי, וזה ניתוח של זכויות, כי אם אנחנו נשווה בין - - -

רגע, אבל הדיון הוא על אזרחים ערבים, לא על פלשתינים.

על אזרחים פלשתינים, אנחנו.

לאה, לא רוצה ללכת לשם.

קודם כול, לא מופיע לא זה ולא זה.

קבוצה לאומית מזהה את עצמה, מגדירה את הזהות של עצמה. אחרים לא מגדירים לה את הזהות של עצמה.

אז למה את מגדירה להם? באיזו זכות את מגדירה?

אתה תשאל את סעיד, הוא יגיד לך, הוא פלשתיני.

כי הוא מפחד ממך.

סעיד, אתה מפחד?

זאת הבעיה, שלא תביא אותך לקדם כלום, רק לנגח.

הקיצונים השתלטו, אז הוא מפחד.

הכי קל לצאת מהדיון, להתדרדר ולא נעשה כלום.

הנחת יסוד, אנחנו פלשתינים, חלק מהעם הפלשתיני. מי שלא יסכים, הוא יכול לא להסכים. זו הבעיה שלו.

אני חולקת על הניתוח הסוציו אקונומי, כי גם בהשוואה למדינות ערב וגם בהשוואה לגדה המערבית שהיא מבחינה סוציו אקונומית, ולא ניכנס לכיבוש, היא במצב יותר רע. הפשיעה והאלימות הם פחותים, ברמות ירודות מאשר רמת הפשיעה והאלימות אצלנו. הטענה המרכזית שלנו, שהבעיה היא בעיית פשיעה, של ארגוני פשע שהם מפיצים תרבות של אלימות. הם מפיצים מסר חינוכי.

דיברו על זה.

בדיוק, שהוא אומר, המטרה הראשונה להאשמה שלנו זו המשטרה, אבל זה לא הדיון של סעיד, לכן אני זורמת עם הדיון.

אבל מי מזין אותם?

חוסר הרתיעה של המשטרה, וזה כבר מוכח שהקריטריון הראשון לטפל בפשיעה זה רתיעה של המשטרה. זה סיכוי העבריין להיתפס, שהסיכוי בחברה הערבית הוא עשירית מאשר סיכוי העבריין והפושע היהודי להיתפס, וזה כבר מחקרים.

כאשר אנחנו מדברים על מערכת החינוך, אדוני היושב ראש, יש לנו בעיה שגם אנשים נורמטיביים, לא פושעים, וזה כבר מה שמאפיין את הפשיעה והאלימות. גם אנשים נורמטיביים בחברה הערבית נוטים לרכוש נשק בשביל להגן על עצמם, אז זו לא בעיה של אנשים - - -

גם רוכשים קמח. זה לא הדיון.

אם את לא מזהה מה זה ניתוח ואיך מנתחים את התופעה, אז זו הבעיה שלך. או שאין מקום לניתוח ויש מקום לסיסמאות וקלישאות, או שאנחנו מנתחים את התופעה.

בקשר למערכת החינוך, הבעיה אינה רק החינוך הלא פורמלי. גם החינוך הפורמלי הוא חינוך שלא נותן מקום לתלמיד הפלשתיני. הוא גם מערכת שמייצרת ניכור, מערכת שלא מדברת עם הזהות של התלמיד הפלשתיני, לא מדברת עם המציאות שלו, והבעיה אינה בעיה של תקציב. הבעיה היא בעיה של התאמת התוכן למציאות הלאומית האזרחית של התלמיד הזה, והיא למלא את האתגרים שהוא נתקל בהם בחיים שלו מחוץ לבתי הספר ובתוך בתי הספר. המדינה היא חוסר רצון, וחוסר רצון מצד המשטרה למצוא פתרון לבעיית הפשיעה. היא גם כן חוסר רצון של מערכת החינוך לספוג את התלמיד הזה בכל רמות הזהויות שלו, גם האזרחית וגם הלאומית.

תודה. אחמד טיבי.

תודה אדוני היושב ראש. אני רוצה להודות לחברי, סעיד אלחרומי על שיזם את הדיון החשוב הזה. נדמה לי שבנושא אלימות בחברה הערבית זה הדיון שמספרו 529, כמעט שליש ממספר הקורבנות מאז שנת 2000 ועד היום, שנפלו באלימות הפנימית בתוך החברה הערבית.

אמרתי בעבר ואני חוזר, כאשר אתה שואל את הציבור הערבי מה הנושא שמדאיג אתכם הכי הרבה, זה אלימות ופשיעה. לעיתים הנושא השני הוא חינוך ובעיות חינוך, או השלישי, והדיון היום משלב את שני הדברים גם יחד, כי הם סדורים זה בזה.

אין ספק שחינוך לסובלנות ולאי אלימות הוא חשוב, גם בבית הספר, גם בבית, גם במסגד, גם בתקשורת, גם במגרשי כדורגל, אבל יש סוג מסוים של אנשים שגם חינוך לא יעזור. זה חלק מהחברה, שמדובר במאפיות, בכנופיות, בעבריינים שהשיטה הזאת לא בדיוק היא הכלי הטיפולי הטוב ביותר עבורם והם אלה שמשתוללים ועושים את זה בצורה מאוד נינוחה. הם מרגישים כאילו אין אכיפה.

ללא הפרעות, ללא רתיעה.

נכון, ונדמה לי שהם מאוד מרוצים מתפקודה של המשטרה, בניגוד לנו למשל. המאפיות מרוצים מתפקודה של המשטרה, ואם הם ישאלו בסקר, הם יתנו ציון טוב למשטרה.

המשטרה תיבחר.

אנחנו לא. אנחנו חושבים שהמשטרה לא עושה את תפקידה, לא במניעה, שזה חשוב, לא בהרתעה, שזה ענישה ושליחת אנשים לכלא לתקופות ארוכות, ופענוח.

כאשר חברי סעיד הצביע על הגורם של החינוך כמו שפעם הצבענו על העניין של אבטלה ואי תעסוקה כגורם גם לאלימות, זה חלק מהגורמים שמלבים את נושא האלימות, כמו עוני למשל, כמו מצב סוציו אקונומי, כמו היעדר מסגרות חינוכיות או חוץ-ממלכתיות ביישובים הערביים.

עדיין אני חושב שמערכת החינוך לא מפוקסת היטב בנושא של טיפול באלימות בחברה הערבית, והנושא הוא הראשון במעלה בחשיבות לציבור הערבי. הוא לא הראשון במעלה מבחינת סדר החשיבות של כל משרדי הממשלה, אדוני היושב ראש, אבל לא בוועדות הכנסת. ועדות הכנסת, הח"כים הערבים מציפים את הנושא הזה. לעיתים זה עוזר ולעיתים לא.

וראשי הוועדות קשובים.

אין לנו כוח משטרה פרטי. אם יהיה לנו כוח ביצועי, אז אפשר להאשים אותנו, למרות שאני אומר שכולנו אשמים.

מאה אחוז, תודה.

חסין אבו כף, בקצרה.

תודה, היושב ראש. אני חסין אבו כף, מורה בבית הספר. יש לי ותק של 23 שנים בהוראה.

מאיפה אתה?

מבאר שבע, שבט אבו כף.

באיזה בית ספר?

בית ספר אלסנאבל, שבט אבו כף.

אנחנו כאן מדברים רק על התוצאות של הכישלון במערכת החינוך ומתחילים לטפל בתוצאות, אבל לא חושבים על הגורם הראשי לבעיה. הבעיה שלנו מתחילה מילד בכיתה א'. כשילד יוצא לנו מכיתה א' עם עוגמת נפש ולא מטפלים בו, הבעיה לא תיפתר, זאת אומרת שאנחנו לא בכיוון הנכון. אני עשיתי מחקר ביוזמה אישית ממני. לקח לי המחקר כמעט שמונה שנים. התחלתי בשנת 2008. שלחתי את המחקר למשרד החינוך. הכנתי תוכנית מושלמת, אם אנחנו נבצע תוכנית בבתי הספר בדרום, אנחנו נפתור את בעיית החינוך. קיבלתי מכתבים משר החינוך שהוא העביר את הטיפול לאמירה חיים. אמירה חיים העבירה את הטיפול למפקח האישי שלי. ישבתי איתו. אמר לי, כל מה שאתה אומר וכל מה שתעשה זה בסדר, אבל לצערי הרב הסמכויות בידיים של אמירה חיים. אמירה חיים היא המנהלת שלי, של מחוז הדרום. מאז 2008 לא הצלחתי לשבת איתה.

אתה מדבר על החינוך הפורמלי.

אוקי, חינוך פורמלי.

זה לא הדיון.

זאת הזדמנות בשבילי. כבר שנים נלחמתי עד שאגיע לפה ולמסור את דעתי. עכשיו יש לנו בעיה, לא בעיית תקציב במגזר הבדואי. המדינה השקיעה מיליארדים במגזר הבדואי, אבל לא עזר. בתי ספר חדשים, בניינים חדשים, הבעיה שלנו עם הילדים היא בעיה חינוכית. הבן אדם שגורם לבעיה הזאת והוא לא יכול לטפל בבעיה הזאת הוא המורה של בית הספר. אנחנו צריכים ללמד את המורה איך הוא צריך להתייחס לשכבת הבנים במיוחד. הבנים מתחילים באותה רמה עם הבנות בכיתה א', מגיעים לכיתה ט', מתקשים לקרוא ולכתוב או לא יודעים כלל קריאה וכתיבה, זאת אומרת שייצא לנו ילד לא נורמטיבי בגלל שיש לו עוגמת נפש, לכן אנחנו צריכים להשקיע.

חסין, אתה יודע מה מתסכל? שכולנו יודעים זאת. כולם יודעים זאת ולא מתמודדים עם זה. תודה.

כמאל ריאן.

אני ריאן כמאל, נציג מרכז השלטון המקומי ואני יושב ראש ומייסד מרכז אמאן, המרכז הערבי לחיים בטוחים, אחרי שקראתי לו פעם, המרכז הערבי למלחמה באלימות. נכשלתי להילחם באלימות עם השאר, לכן עכשיו אני דואג לחיים מהזווית האחרת.

אני חושב שמערכת החינוך ממש עוברת אותו תהליך שהחברה הערבית עוברת. זו תופעה שהתחילה להיכנס למערכת החינוך אחרי שהציפה את החברה הערבית. אני, בניגוד למה שאמר ידידי, ד"ר אחמד טיבי, שהאלימות מיוצרת מבפנים, כאילו בתוך החברה הערבית. האלימות אצלנו או הפשיעה היא מיובאת.

רבותיי, להתמקד בחינוך.

כן, כן, אנחנו ייבאנו אותה מבחוץ. אם אנחנו נתמקד בתופעה, היא נמצאת במרכז. היום אחוז האלימות במרכז הוא 78%, זאת אומרת, ייבאנו את זה לאזור המרכז, עכשיו אנחנו מייצרים את זה לצפון ולדרום, וגם מייצרים את זה לתוך בתי הספר. זה הזמן שמערכת החינוך, משרד החינוך יכנס לבתי הספר וימגר את התופעה הזאת, כי עכשיו היא בהתחלה שלה. כשילד נכנס עם אקדח, המערכת צריכה להתמודד עם זה, והיא רק יכולה להתמודד עם זה, לא ראש הרשות יכול להתמודד עם זה ולא אף גורם אחר. היחידי שיכול להתמודד עם תופעה כזאת בתוך בית הספר, מערכת החינוך. מערכת החינוך לא שמה את המשאבים הדרושים.

תודה. אני ברשות חברי הכנסת שנכנסו, עוד מעט אתן לעאידה. אני רוצה לשמוע את משרד החינוך יותר. חינוך בלתי פורמלי, קצת, מערכת החינוך הכללית. האם זה בכלל על שולחנכם, סוגיית האלימות בחברה הערבית, הבדואית? בבקשה.

עירית בירן, אני סגנית של מנהלת המינהל הפדגוגי. הנציג של מינהל חברה ונוער איננו היום. החור איתו וגם שוחחתי איתו כדי להכין את הנתונים.

אבל באת מצוידת.

באתי מצוידת, מסודרת.

קודם כל, השנה תוקצבנו ב-130 מיליון שקל לנושא של החינוך הבלתי פורמלי למגזרי דוברי ערבית. הקמנו בעצם תוכנית עבודה ל-76 רשויות ברחבי הארץ. 234 בתי ספר נפתחים היום לשעות אחר הצהריים כעוגנים בקהילה. 162,000 ילדים קיבלו השנה חוגים ביישובים שונים במגזרים דוברי הערבית. שמנו דגש השנה על עבודה יותר מרוכזת סביב תנועות נוער וארגוני הנוער כדי לאפשר גם הצמחה של מנהיגות נוער, ויש לנו גם מספרים ואנחנו ניתן לכם אם תרצו, בפילוח יישובי.

היה דיון בוועדה.

נכון, בגלל זה אני לא אכנס לעומק.

הייתה שאלת ה-7 מיליון שעדיין לא עברו.

כל ה-130 מיליון שקל בעבודה. כמה ימומש, נדווח בסוף שנת הלימודים כדי שתדעו כמה מומש.

באל קאסום שבעה בתי ספר נפתחו לאחר הצהריים. זה לא מספיק, אבל זו תחילת עבודה. 1,100 ילדים בלבד היו בחוגים.

איזה בתי ספר?

אני אשלח את הרשימה. יש לי רשימה של בתי ספר.

לא, אני לא ביקשתי רשימה. על-יסודיים.

גם וגם.

כשאת אומרת באל קאסום, חצי יסודי, חצי על-יסודי.

גם וגם, וחלק מהם בחוגים וחלק מהם בתנועות נוער. שבעה.

מתוך?

הרבה. נשלח לכם בדיוק. אנחנו רוצים יותר, אבל זה מה שכרגע.

אותו דבר בנווה מדבר, שם כמות הילדים היא יותר גבוהה. בנווה מדבר 1,315 ילדים הגיעו לחוגים, 2,500 ילדים הגיעו לפעילויות של תנועות וארגוני נוער.

בינוי – יש תוכנית לבינוי לכל אחת מהמועצות האלה למתנ"ס. זה עדיין בתהליך, אתם יודעים, בעיית הקרקעות ותכנון.

סליחה שאני מפריע לך, את משרד החינוך, רצוי שאנחנו נקבל נתונים, מה זה הגיעו לפעילות? אם הגיע פעם בשנה לפעילות והם נגעו בפעילות - - -

תנועות נוער זה כל שבוע.

אני יודע מה זה תנועת נוער. אני מדבר על הנתון שלך. האם הנתון שלך אומר שבמועצה האזורית שאת ציינת יש 1,300 ילדים ששייכים לתנועות נוער.

כן.

זה נתון מדהים, צריך לבדוק אותו. זה נתון טוב.

מבחינתנו זה לא מספיק, כי יש שם כמויות יותר גדולות של ילדים.

כי אני יכול להגיד לך מהעיר שלי בדימונה, אין 1,300 איש בתנועות נוער, לכן צריך לבדוק את הנתון.

את מדברת על 1,300 מתוך כמה?

מתוך ילדים מכיתה ז' ועד כיתה י"א. בי"ב כמעט ואין לנו.

כמה ילדים? מתוך 28,000 - - -

זה מה שאני מנסה להגיד. זו התחלת דרך, זו שנה ראשונה. זה ילך ויגדל. נשלח לכם מסודר בדיוק איזה תנועות, כמה ילדים הגיעו וכן הלאה.

גברת בירן, אני מבקש לשלוח לוועדה פירוט של כל הפעילות הזו של החינוך הבלתי פורמלי, מפורטת.

הוועדה לפני שבוע-שבועיים, משרד החינוך אמור היה להעביר לוועדה פירוט גם כל ההשתלשלות, כל השלבים - - -

מי ניהלה אותו?

מירב.

מירב בן ארי.

אבל השאלה העיקרית היא לא רק במספרים. אחת הבעיות שקיימות במערכת החינוך, שמערכת החינוך הרבה פעמים מתפקדת כמקום שילדים נמצאים בו, אבל מה בדיוק התכנים שמקבלים שם? אז מה יותר לחינוך בלתי פורמלי? השאלה איזה תכנים קיימים. האם זה עניין של לעשות בייביסיטינג?

שאלה במקום.

גם מה זאת אומרת 1,300 מעורבים ואיזה תכנים? האם יש תכנים ספציפיים שקשורים לנושא הדיון או לא?

ברור.

ההחלטה הייתה בחוגים, שזה גם ספורט, גם אומנות, גם כישורים אישיים כמו מוסיקה ודברים כאלה. יש לנו פירוט. המנכ"ל ביקש מהראמ"ה לבדוק כגורם חיצוני את כל התוכנית מהתחלת הדרך, ויהיה לכם נתונים.

תודה. גליל, נגב, פריפריה. תציג את עצמך.

שמוליק ליטוב מהמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. אני ראש אגף בכיר בפריפריה חברתית במשרד.

המשרד מטפל בכל הרשויות הערביות בארץ, כולל בנגב ובגליל אבל גם בפריפריה החברתית, שזה מרכז הארץ ברשויות עם הסוציו אקונומי היותר חלשות. אנחנו מפעילים תוכניות בחינוך הבלתי פורמלי מתוך חשיבה, עוד פעם, שזה לא תחום העיסוק העיקרי שלנו כמשרד. אנחנו משלימים, כמו שאמרו קודם, אם כל משרדי הממשלה, כל אחד יעשה את חלקו, כמו שהזכירו, משרד הרווחה וכו', בסוף תהיה תמונה שתוכל לעזור ליישובים האלו.

אנחנו מסתכלים על כל הנושא של החינוך הבלתי פורמלי בהסתכלות שאם אנחנו נביא פנאי איכותי לילדים האלה, גם לבוגרים, לתיכוניים, אחרי הצהריים, זה חלק אחד, אז הם יהיו עסוקים בפנאי איכותי, והחלק השני שאנחנו מסתכלים עליו זה הנושא הזה של לתת להם אופק, זאת אומרת לעזור להם. אם יהיה להם אופק, אם תהיה להם תחושה שהם יכולים להצליח בבתי הספר, אז תהיה להם מוטיבציה להיות שם, לכן אנחנו מפעילים שני סוגים של תוכניות. אנחנו מפעילים תוכניות של חוגים של מרכזי מצוינות. אנחנו לאחרונה התחלנו להפעיל עוד תוכנית של כדורסל בנגב, מתוך השבעה, שגם ילדים שלא כל כך מסתדרים בבתי הספר, אבל יהיה להם פנאי איכותי סביב הכדורסל. זה משהו חדש שהתחלנו אותו לאחרונה, ממש בחודש-חודשיים האחרונים וכבר יש לנו 400 ילדים ביישובים בנגב שמשחקים.

אנחנו במרכז הארץ בעיקר מפעילים ביישובים תוכנית של חונכויות שהיא כוללת חונכות אישית- פרטנית וקבוצתית לילדים שהם מאותרים בתור ילדים שצריכים את זה יותר. זה בתחום של החינוך הבלתי פורמלי. בתחום של אופק אנחנו מפעילים תוכנית שנקראת וואי סקול, שזו תוכנית שנותנת בעצם אפשרות לקבל סיסמאות לסיוע מתוקשב ללימוד בגרויות, ויש לנו 27,000 תלמידים מהמגזר הערבי שמשתמשים במערכת הזו, ואנחנו משתדלים כל מה שאנחנו יכולים.

תודה. עאידה, בקצרה.

אני חושבת שאחד הדברים שמאוד רצוי לציין אותם, שככל שמערכת החינוך לא מקיימת את התפקיד העיקרי שהוא גם כן להכין את הילדים או את הבנים/בנות לחיים של הצלחה בעתיד, ככה יהיו יותר אפשרות לגרור את הצעירים האלה לעולם של אלימות ושל פשיעה. בזמן שהפשיעה רווחת והפשיעה משתוללת ואין אכיפה ואין הסדרה, קל מאוד לאדם שהוא לא מצליח, שאין לו אופק, שאין לו גם כן אפשרות של תעסוקה אמיתית, להיגרר לתוך העולם הזה, והפיתויים הם רחבים.

מצד שני, התכנים. עם כל הכבוד, היושב ראש, אני מקבלת כל הזמן דיווחים ממשרד החינוך לוועדה שלי גם כן. להגיד לכם את האמת? קשה לראות את התמונה מתוך הדיווחים, כי להגיד שמפעילים את כל זה בלי לייחס מה האחוז של 1,300 התלמידים שמשתתפים מתוך הכלל הקיים, ולהבין באמת עד כמה הפריסה היא אמיתית ורחבה.

הדבר השני, לא יכול להיות שהתוכניות הן אחידות לכלל התלמידים כאשר יש פערים בין התלמידים עצמם, כאלה שבאים מרקע מצוקתי, כאלה שבאים מרקע שיכול להיות קל יותר לגרור אותם לתוך זה. אני חושבת שהתוכניות שמופעלות, מה שנקרא, כישורי החיים, שכוללת 12 תוכניות שונות שנדחפים כולם או חלק מהם לפי בחירת המנהל או המנהלת ל-32 שעות לימודיות, זה בלתי מתקבל על הדעת. אני חושבת שהגיע הזמן שמשרד החינוך יעשה קצת חושבים ויבדוק מחדש מה המטרות שלו, ויעשה קטגוריזציה של ציבור שונה באיכויות שלו ולבנות לו תוכניות מתאימות.

המסר ברור. אני חושב שצריך להתאים. גם חנין אמרה את זה.

אבל גם כל הנושא של הדוגמא האישית של מערכת החינוך. אני רואה מה קורה בבתי הספר. במקצוע הקודם שלי נכנסתי לבתי ספר. אני מאוד מצטערת, מי שעובדים במערכת החינוך לפעמים נותנים דוגמא אלימה ולא דוגמא - - -

אנחנו נוגעים על קצה המזלג.

בבקשה, חבר הכנסת איימן.

כבוד היושב ראש, אני חושב, מה שעבר על האוכלוסייה הערבית זה שאנחנו איבדנו את המבנה המסורתי ולא הרווחנו את המודרניזציה. לא הרווחנו את המדינה האזרחית, השוויונית שנמצאת בכל מקום. למה אני אומר את זה? לפני כמה ימים פניתי לשייח' כמאל ריאן. ביקשתי ממנו לדעת את מצב הפלשתינים במקומות אחרים, בגדה המערבית, בעזה, בירדן, אז הוא נתן לי את הנתונים הבאים: אמר לי, בירדן לכל מיליון אזרחים נרצחים עשרה אנשים בכל שנה, בעזה לכל 11 אנשים נרצחים 11 אנשים, בירדן לכל מיליון אזרחים נרצחים עשרה אנשים, במדינת ישראל לכל מיליון ערבים נרצחים 46 אזרחים מדי שנה. מה ההבדל בין פלשתיני בישראל לפלשתיני בירדן? אנחנו איבדנו את המבנה המסורתי ולא הרווחנו את המודרניזציה, את המדינה.

יש הרבה מקרים, זה כתוצאה מארגוני פשע, מאינטרסים כלכליים, אבל יש מקומות אחרים שזה חלק מבעיה תפיסתית. למשל, רצח נשים. למשל, רצח שהוא באופן הכי ישיר, כשהיה קורה גם לפני 20 שנה, ללא ההתפתחות שהייתה מאז שנת 2000 והלאה, לכן אני חושב שהמקום החינוכי, התרבותי בתוך בתי הספר זה אחד הדברים החשובים ביותר.

אתמול הייתי, אני וחברי מסעוד גנאים אצל מנכ"ל משרד החינוך והצענו שהשנה הבאה תהיה שנת סובלנות.

בשורה. אם הייתי יודע, הייתי מבטל את הדיון. זה חשוב.

אני רוצה להגיד לך למה הדיון הזה חשוב, והוא הבטיח לנו להחזיר תשובה ב-10 ביולי, שזה יהיה יום מיוחד נגד האלימות והפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית, פה בכנסת, וכנראה שהכיוון הוא חיובי. אני רוצה לבקש ממך בהיותך יו"ר ועדת החינוך, שבשם הוועדה, בשמך האישי, שתחליט בישיבה הזו שאתה מאמץ את ההצעה שלנו, בשם הוועדה, בשמך האישי, שאתה גם פונה למשרד החינוך שכן בשנה הבאה תהיה שנת מעבר נגד אלימות או פשיעה בקרב החברה הערבית, שנת סובלנות. תודה.

יוסף.

אני חושב שהשאלה המתבקשת בעיקר אל מול משרד החינוך, האם אתם עושים משהו מיוחד אל מול תופעה כל כך מיוחדת ומסוכנת בחברה הערבית? דיברתם על חינוך בלתי פורמלי. עם כל הכבוד, זאת לא התשובה. חינוך בלתי פורמלי זה נושא שנמצא וקיים ונמשיך לדון בו ללא קשר למה שקורה בעניין תופעת האלימות.

אני רוצה להגיד לכם שהמצב כיום במשרד החינוך שערורייתי מבחינת הטיפול באלימות בחברה הערבית, כי כמעט ולא מתמודדים עם הנושא. לא יתכן מצב שאני, ואנחנו בהנהגת הציבור הערבי מזהים שזה נושא מרכזי שמדיר שינה מעינינו, ומצד שני אני מסתכל על התכנים הפדגוגיים של המערכת וכמעט ואין חומר מקצועי בערבית שמטפל בסוגיה הזו.

זה לא נכון. נשמח להגיב.

אני מעביר לך את השטח. אני כאן לא מדבר בתור חבר כנסת ולא בתור חוקר. אני מדבר בתור מישהו שכל יום יש לו שיחות עם מורים ועם אנשי עניין חינוכי. לא יתכן מצב שהחומר המרכזי בתחום האלימות וההתמודדות עם נערים בסיכון ונערים במצוקה בתקופת משבר, הוא לא מתורגם ולא מותאם לשפה הערבית. לא יתכן מצב שהמפקח אומר לי, היועצות החינוכיות או היועצים החינוכיים, אתם תתרגמו כל אחד עשרה עמודים מתוך מסמך של 200 עמודים. זה פשוט בלתי נתפס.

אם משרד החינוך רציני באופן שיהלום את חומרת המעשה, עכשיו אתם צריכים להקים צוות מקצועי של אנשי חינוך ערבים, של אנשי מקצוע ערבים שיכינו חומר איך מערכת החינוך הערבית תתמודד עם סוגיית האלימות הגואה והמסוכנת בתוך החברה הערבית. אין חומר כזה ואין צוות כזה.

יש חומר.

אני מדבר עם האנשים. צריך חומר להכשרת מורים, צריך חומר פדגוגי ליועצות החינוכיות. הכשרת מורים, יש פעילות בתחום הזה? אל תגידו עכשיו, יש כזה ויש כזה. מה שיש זה מה שהיה קיים לפני עשר שנים. השאלה אם יש התמודדות ייחודית עם המצב הקשה? האם יש התמודדות אפילו חירום עם המצב הזה? התחושה שלנו, אתם לא משדרים על אותו גל שלנו. אנחנו מדברים על מצב חירום, על מסוכנות, על מצב שגואה ומכאיב ואנחנו לא שומעים את החומרה הזו בדברים שלכם.

תודה. אין ספק שיש כאן פספוס.

אפשר להגיב?

לא, זה לא הזמן. הדיון כבר הסתיים. מאחר ואני לא שופט, לא הולך להעמיד לדין את המשרד - - -

אני אשמח - - -

תודה. יש לך הרבה הזדמנויות והרבה במות. בבקשה.

בוקר טוב, שמי שחף פורטנוי, אני בת 17, מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אני לא אחזור על מה שאמרו. אני אקצר גם.

אין לנו גם זמן.

אני חושבת שאותם בני נוער, ואני מדברת באופן כללי, שנבצר מהם לחיות כראוי וצריכים לחיות במצב של נזקקות, של חיפוש אחר פת לחם, על כסף לנסוע באוטובוס. אותם בני נוער מחפשים משהו להיאחז בו, ואני חושבת שהעניין הזה הוא לא רק פנאי. אני אצטט את היושב ראש שלי שהוא אומר תמיד, מה שבן נוער צריך זה שלושה דברים: הראשון, תחום עניין, משהו להתעסק בו. השני, קבוצת השתייכות, מקום שהוא מרגיש ששם הוא אחד מין המניין למרות שבבית המצב הוא שונה מאחד לאחד, והשלישי, מבוגר משמעותי, מישהו שיאמין בו, שייתן לו את המצב ואת האופציה הזאת שהכול אפשרי בשבילו, שהוא מסוגל, שהוא יכול. זה תהליך. זה לא רק העניין של החוג, זה לא עניין של הפנאי ולא תנועות נוער, זה תהליך. אני אקח אתכם אפילו עוד טיפה אחורה. מגמות בבית הספר. זה תחום עניין לכל דבר. זה משהו להיאחז בו לכל דבר. יש הורים שלא יכולים לשלם את תוספת הכסף הזאת של המגמות. תלמיד שלא יוצא למסע לפולין, למסע הישראלי, למה שזה לא יהיה. זה בדיוק העניין הזה.

אני קוראת לכולם להעמיד את כל האמצעים שיש לנו לאותם בני נוער כדי למצוא להם את הדברים האלה, כדי לתת להם את החברה ואת התיקון הזה שהכול אפשרי ושהם מסוגלים ויכולים כדי שהם לא יגיעו למקומות האלה של הפשיעה, של כל מה שזה לא יהיה, שכבר דיברו על זה, וגם לאותם בני נוער שהזכירו, "השקופים", שלא נמצאים בתוך המערכת, לאתר אותם, לנסות למצוא ולתת להם מה שצריך. תודה רבה.

תודה.

הוועדה מודה לחבר הכנסת סעיד אלחרומי על היוזמה לדיון, ולחברי הכנסת האחרים שבאו ותרמו לדיון.

הוועדה מודה למשרדי הממשלה על תרומתם לדיון.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לשלוח לה סקירה מלאה על פעילות משרד החינוך בתחום החינוך הבלתי פורמלי, סכומים, סוגי פעילות בפריסה ארצית.

הוועדה קוראת למשרד החינוך להיכנס לעובי הקורה ולהכין תוכנית מניעת נשירה בקרב בני נוער בחברה הערבית.

הוועדה קוראת למשרד החינוך להכין תוכנית פעולה איך מוציאים את הבוגרים בחברה הערבית, אלה שלא זכו לתעודת בגרות משמעותית, עם תעודה חלופית כלשהי שתיתן להם תקווה ומשמעות בחיים.

הוועדה תקיים דיון מיוחד על האלימות בחברה הערבית ביום שיצוין בכנסת. אני לא רוצה לקבוע את היום הזה, מה שיקבעו בנשיאות.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 10:37.