פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



37
הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור
11/07/2018


מושב רביעי



פרוטוקול מס' 145
מישיבת הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור
יום רביעי, כ"ח בתמוז התשע"ח (11 ביולי 2018), שעה 09:50

שקיפות בהיערכות משרד החינוך לשנה"ל תשע"ט - תלמידים עם צרכים מיוחדים בכלל ותלמידים עם אוטיזם בפרט

חברי הוועדה: סתיו שפיר – היו"ר

רחלי אברמזון - מנהלת אגף א', חינוך מיוחד, משרד החינוך

נירית גולוב - מפקחת ארצית, אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

עדי נועם - עורכת דין, לשכה משפטית, משרד החינוך

יהודה כץ - אגף מיפוי ותכנון, משרד החינוך

רפי לטנר - ס' מנהלת המחלקה לאוטיזם, משרד הבריאות

שמעון אבני - מנהל אגף הסעות, משרד החינוך

דנה דקו מדנס - מרכז שלטון מקומי

דנה סרור - רכזת מרכז המשפחה, אלו"ט

עדי עזוז - מנהלת אגף קידום זכויות, אלו"ט

הדס ארנון-שרעבי - עורכת דין, אגף קידום זכויות, אלו"ט

ליטל פורת - דוברת, אלו"ט

אביבית ברקאי-אהרונוף - עורכת דין, בארגון "בזכות"

נירה טנדלר - עורכת דין, מרכז אונו למשפט חברתי קליני

ישמבל אלמיו - אגודת יהודי אתיופיה

אמנון הרשושנים - הורה, מוביל תחום חינוך בעמותת "אקדם"

יובל בן בסט - אב לילד בחינוך מיוחד

אייל זגורי - אב לילד בחינוך מיוחד

יעל יוספסברג - אם לילד בחינוך מיוחד

יוסי אברהם - אב לילד בחינוך מיוחד

אירית אורגיל-ברונר - אם לילד בחינוך מיוחד

חן אברהם - אם לילד בחינוך מיוחד

טלי זגורי - אם לילד בחינוך מיוחד

נירית - אם לילד בחינוך מיוחד

אריקה קפלן - אם לילד בחינוך מיוחד

דרורה קלמנט - אם לילד בחינוך מיוחד

שלומית מתוקי - סטודנטית, הקריה האקדמית אונו

חיים הלוי - סטודנט, הקריה האקדמית אונו

שושנה גולדשטיין - סטודנטית, הקריה האקדמית אונו

מאיה אבידן - סטודנטית, הקריה האקדמית אונו

רפאל סבג - סטודנט, הקריה האקדמית אונו

אדוה לנקרי - סטודנטית, הקריה האקדמית אונו

עוז כהן - סטודנט, הקריה האקדמית אונו

אורי לקס - סטודנט, הקרית האקדמית אונו

נתן אורון - עובד עם בעלי צרכים מיוחדים

צביה לוי - מתנדבת מעורבות

נועה ושירי קציר - שנת בת מצווה - באופן פרטי

לאה גופר

א.ב., חבר תרגומים

שקיפות בהיערכות משרד החינוך לשנה"ל תשע"ט - תלמידים עם צרכים מיוחדים בכלל ותלמידים עם אוטיזם בפרט

בוקר טוב לכולם, אנחנו פותחים את ישיבת ועדת השקיפות על נושא השקיפות בהיערכות משרד החינוך לשנת הלימודים הבאה.

אני אקריא לכם כמה כותרות מהשנים הקודמות. 2017 – "הורים לילדים אוטיסטים נגד משרד החינוך – מחסור במסגרות לשנה הבאה". 2016 – "ילדים עם צרכים מיוחדים נותרו ללא שיבוץ ולא התחילו את שנת הלימודים". 2012 – "ההורים מוחים: לילדנו בעלי המוגבלויות אין מסגרות לימודים". כל שנה באותו פורמט מתחילים את השנה, פתאום מגלים שיש בעיה עם מוסדות הלימוד ואז מתחיל כרגיל הקרקס של תחילת השנה, כשבשביל הרבה מאוד משפחות בישראל ממש לא מדובר בקרקס, מדובר במצוקה מאוד קשה כשאנחנו גם יודעים איך זה הולך להיפתר עם תחילת כל שנת לימודים, והשאלה שנשאלת היא למה לא פותרים את הבעיה הזאת מוקדם יותר כדי שלא ניאלץ להיגרר לשלב הזה? לכן בחרנו לקיים את הדיון הזה עכשיו ולא בסוף אוגוסט כמו שבדרך כלל קורה לפי המסורת פה בכנסת, כדי שנוכל לנסות ולעזור למשרד החינוך לפתור את הבעיה כמה שיותר מהר.

יש לנו פה היום הרבה מאוד הורים ובני משפחה ונציגים. אבקש קודם כול לפתוח מעמותת אלו"ט, מעדי עזוז, ומשם אנחנו נעבור לכמה הורים ולמשרד החינוך. בבקשה.

אני מצטרפת לכל מילה שפתחת את הדיון, וכתבתי לי פה - אלמנט ההפתעה. כל שנה ביולי-אוגוסט יש תחושה שבמשרד החינוך מופתעים בכלל מתלמידים עם צרכים מיוחדים ותלמידים עם אוטיזם בפרט, ששם הגידול הוא באמת מאוד דרמטי.

אני אקדים ואגיד שכל מי שיושבות ויושבים פה, הם נציגים גם של משרד הבריאות וגם של משרד החינוך. אין חלילה טענה אישית, הם כולם אנשים שעושים את עבודתם. הטענה שלנו ושל המשפחות היא כמובן הרבה יותר הלאה, ברמת מנכ"ל ושר, ואני אגיד למה אני מתכוונת.

ראיתי את המצגת שתיכף תוצג. היא מצגת שהיא יפה, היא מציגה על פניו נתונים שהם נחמדים וטובים. זה הרבה מלל על שום דבר. מה הכוונה? משרד החינוך, בעיקר שר החינוך שהוא רוצה להוביל רפורמה, ואני מניחה שאין פה אחד בחדר שיודע על תיקון החקיקה שעבר ועדיף לא להרחיב עליו במילים עכשיו, יודע שהשר רוצה להגיד מה היעדים שלו ומה המדדים שלו. הוא יודע להגיד אותם. יש יעדים במתמטיקה, יש יעדים באנגלית, יש יעדים במדעים, יש יעדים בערכי מגילת העצמאות וכולם באמת חשובים. אין יעד אחד במשרד החינוך בכל הנוגע לתלמידים עם צרכים מיוחדים. זה פשוט לא יעלה על הדעת. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו מגיעים עכשיו לנקודת הזמן הזאת. מה צפי הגידול של המשרד בנוגע בכלל להיערכות התלמידים עם אוטיזם? אנחנו יודעים שהצפי של המחוזות, למשל המחוז הגדול ביותר של משרד החינוך, מחוז מרכז, הגיש בקשה, אתם פה כדי לאמת את הנתון, 49 כיתות לתלמידים עם אוטיזם. לפי איזה תקן? של תשעה בכיתה. התקן לפי הפרוגרמה של משרד החינוך הוא בין חמישה לשמונה תלמידים. מראש המחוזות כבר נותנים תקן של תשעה בפריצת תקן. אנחנו יודעים אתמול על גן באזור גם מחוז תל אביב שהוא עתיד להיפתח עם עשרה תלמידים. זה ביולי, שלא נערכו לגידול. לפי המצגת של משרד החינוך חסרים אתמול 342 כיתות לתלמידים עם אוטיזם והמטרה לבנות לפי התוכנית שלהם בשנה הקרובה 65 כיתות. איך עובדים עם הנתונים האלה? עכשיו עבר החוק, לדוגמא. מה היעד בנוגע לשילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך? כמה זה עתיד לגדול? תנו יעד אחד.

המצגת הזאת תיכף תבזבז לנו הרבה מאוד זמן, כי היא תדבר על הרבה מספרים. אני לא רוצה לשמוע, הושקעו עוד 20 שקלים פה, עוד 1,000 פה, עוד מיליון שקל שם לתקנים. אני רוצה לדעת מה צפי הגידול לפי מחוזות. שנה שעברה היה גידול של 27% במחוז תל אביב ומחוז מרכז. מה צפי הגידול השנה? אנחנו יודעים, פה יש לי רשימה, אתן מכירות אותה יותר טוב ממני, שחסרים היום 28 בתי ספר לאוטיסטים, המפוצצים של היום. "רעים" בבאר שבע, 120 תלמידים. זה תלמידים בתפקודים נמוכים. הם חוזרים הביתה רטובים, חבולים. מה זה? "גיל", בית ספר עם 115 תלמידים, רוצים לפתוח שם עוד עשר כיתות. "יחדיו", בית ספר עם 105 תלמידים והרשימה עוד ארוכה, פה כולם מכירים אותה. "רעים", "אל באס", "משתלים", "חורשה", "קשת". כולם מכירים את בתי הספר האלה. החדשות הרעות, אגב, וצר לי כי באמת יש פה הרבה הורים. לא יהיה פתרון. מה יהיה הפתרון? ידחפו אותם עשרה ב-1 בספטמבר. איזה פתרון יהיה? אני רוצה באמת לצאת מהדיון הזה עם יעד אחד של משרד החינוך, מה היעד שלכם בשנה הבאה? האם עד ה-15 באוגוסט כל התלמידים ידעו לאן הם משובצים? זו באמת השאלה הכי בסיסית. הרי במדעים, במתמטיקה, כולם יודעים שהיעד הוא ש-60% יסיימו חמש יחידות מתמטיקה. מה היעד לאוטיסטים? וזה גדל. זה כל שנה גדל. זה לא שכל יולי, אוי, כולנו מופתעים, לא צפינו את זה, ואז המנכ"ל יבוא ויגיד בוודאי אצל מרגי או אצל סתיו שפיר, אני לא ישן בלילה כי צריך לפתור את הבעיה. לא צריך לישון מספטמבר כדי לפתור את הבעיות האלה, ובואו נראה אם יהיו פה תוצאות בכלל.

עדי, את יכולה לספר לנו קצת מה היה בשנים הקודמות, איך עבדה ההתנהלות הזאת?

כל שנה זה עובד פחות או יותר ברוטינה שהיא דומה. גם השנה, רחל, אני כבר שלחתי לך שתי רשימות של כמעט 20 תלמידים אם אוטיזם שכבר מסוף מאי יודעים שאין להם שיבוץ. אנחנו עוזרים ברמה הפרטנית לשבץ את הילדים האלה, שזה קשקוש, מה זה 20 ילדים מתוך באמת כמעט 18,000 תלמידים שיהיו השנה במערכת החינוך רק עם אוטיזם? כל שנה אנחנו מרגישים איזושהי אסקלציה בכמות התלמידים. בשנה שעברה אם הפניות האלה הגיעו אלינו באזור סוף יולי תחילת אוגוסט אני חושבת שישבנו על הבעיות האלה, השנה זה כבר הגיע מסוף מאי, למה? כי שנה שעברה הגידול באמת האדיר שהיה של 27%, זה באמת נתון גדול של גידול שאני מבינה שגם למשרד עצמו קשה להתמודד איתו, אבל קשה למשרד להתמודד איתו כי הוא לא נערך גם ב-2016 וגם לא ב-2015 וגם לא ב-2014.

כשאת אומרת גידול של 27%, זה על כמה?

לא, זה במחוזות מסוימים.

אמרתי, מחוז תל אביב, מחוז מרכז. אני הדגשתי כמה פעמים, מחוז תל אביב ומחוז מרכז, המחוזות הגדולים ביותר של המשרד, היה שם גידול של 27%. זה "גיל", "יחדיו", כל בתי הספר שאין שם. חולון, 80 תלמידים מוסעים מדי בוקר לבתי ספר - - -

איך פתאום היה גידול של 27%?

יש מודעות יותר גדולה. ה-DSM-5 הרחיב את האבחונים שלו, אז האבחונים עצמם יותר מדויקים.

כן, אבל את זה יודעים לפני שנכנסים - - -

בהחלט, למעונות יום שיקומיים.

רחלי אברמזון, מנהלת האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך.

אנחנו אפשרנו עד ה-10 באוגוסט להורים שלא הספיקו לסיים את התהליך, לסיים את התהליך ולהגיש לנו, אז הוועדות מתקיימות או מתכנסות בשלב יותר מאוחר ואז ההיערכות - - - . מעבר לזה, היו הרבה מאוד בקשות חריגות של הורים שממש בדקה האחרונה סיימו את האבחונים והם לא היו במסלול ההתכווננות לכניסה לתוך המערכת מבחינה זאת.

שאם נגיד את זה במילים אחרות, חוזר מנכ"ל אומר שאפשר להגיש את הבקשה לוועדת השמה עד ה-31 במרץ. זה אומר שאם הורה אבחן את הבן שלו באפריל, אז הוא כאילו ועדת חריגים כי הוא לא הגיש עד ה-31 במרץ. נו, באמת, אין שלב בשנה שכל הנוירולוגים והפסיכולוגים מתאגדים כדי לאבחן אוטיסטים. מה לעשות, הם מאובחנים כל השנה, אז בעצם חוזר מנכ"ל הזה, ההנחיה שלו היא כשלעצמה לא ראויה ופוגענית.

לפני שנה או שנתיים היה לנו מקרה של תאומים. אחד אובחן איפשהו בסוף מרץ והוא קיבל את ועדת ההשמה, השני קיבל את האבחון שלו ב-6 באפריל ואמרו לו שאין לו ועדת השמה. עד כדי כך זה היה אבסורד. בסוף אישרתם את ועדת ההשמה, אבל זה כל כך מגוחך התאריך השרירותי הזה, שלהגיד שבגלל שנתתם שנה שעברה עד ה-10 באוגוסט. כל שנה זה צריך להיות עד ה-10 באוגוסט. האוטיסטים מאובחנים כל השנה. בכלל ילדים מאובחנים כל השנה, אז להגיד לילד שאובחן, ילד בן 4, ביולי, להגיד, אתה תקבל לא ספטמבר הזה, ספטמבר הבא? הוא מפסיד את התב"מ, כל הטיפול הבריאותי המקדם. זה משפיע על גמילה, על תקשורת. זה לא סביר בכלל לבקש דבר כזה מהורה, להגיד לו, בוא תחכה עוד שנה וחודשיים. זה לא סביר.

הם יכולים להגיש עד ה-10 באוגוסט כל שנה.

רק מי שהגיש תחילת האבחון, עד ה-31 במרץ.

ואז הם ניגשים לוועדת חריגים.

אבל רחל, גם מאובחנים באפריל, במאי, ביוני, ביולי.

תסבירו לנו את זה.

אני רוצה באמת להסביר. צר לי שאולי יש מישהו שחושב שמה שקורה כאן והנתונים שנמצאים פה הם בזבוז זמן, אבל אני חושבת שהם מאוד מהותיים כדי להראות איך באמת המשרד נראה, כי יש לנו את כל המספרים. אגב, אני אתקן, זה לא 49, זה 56 כיתות.

תעשי לנו רגע סקירה קצרה. אנחנו לא נעבור על כל המצגת. תני לנו סקירה קצרה כדי שנוכל להבין.

(הצגת מצגת)

נכון להיום אנחנו בשנת הלימודים תשע"ח, אנחנו מדברים על 11% מתלמידי החינוך המיוחד, הם תלמידים שזכאים לקבל את שירותי החינוך המיוחדים בתוך המסגרות על כל הרצף מתוך כלל התלמידים.

כאן פילחנו את הנתונים כמה ילדים נמצאים במסגרות השילוב. אני מדברת על מצב נכון להיום, תשע"ח, 8% תלמידים בשכיחות נמוכה כשבתוכם גם נכללים התלמידים עם האוטיזם, ועוד 48%, זה אותם תלמידים עם לקויות בשכיחות גבוהה. אנחנו מדברים על ילדים עם לקויות למידה, עם עיכוב התפתחותי, עיכוב שפתי, הפרעות התנהגות וכו'. מהצד השני, יש לנו 25% מהתלמידים, כ-60,000 תלמידים שיושבים היום, זכאים לשירותים האלה בתוך בתי ספר רגילים ועוד 47,000 תלמידים שנמצאים בגנים ובבתי ספר לחינוך מיוחד.

מכלל אוכלוסיית התלמידים שמדברים, אנחנו באמת יותר ממוקדים. אם אנחנו רואים את המספרים הגבוהים יותר, אז זה באמת אותם ילדים עם לקויות למידה ועם קשיים בקשב וריכוז. אנחנו מדברים על גידול בהפרעות התנהגות.

איפה האוטיזם בתוך זה?

אוטיזם, 6.6% מכלל אוכלוסיית התלמידים, אז זה בפילוח הכללי של האוכלוסייה.

זה השקף היותר מעניין. זה צפי לשנת הלימודים. אני תיקנתי הבוקר כי היו חסרים תשעה ילדים שנכנסו, אז אנחנו מדברים על גידול בכיתות בבתי ספר רגילים, כ-2,019 תלמידים. אנחנו מדברים על צפי של גידול במסגרות החינוך המיוחד, כ-2,268. בשכיחות הגבוהה, אותם תלמידים שדיברנו, לקויות למידה וכו', פחות או יותר הצפי הוא כפי שהאוכלוסייה גדלה, כלל האוכלוסייה, משהו כמו 1.5% מכלל התלמידים במדינת ישראל. ההפתעה המאוד משמחת מבחינתנו היא אותם תלמידים בשכיחות נמוכה שנכנסים לתוך המערכת והיום יש לנו כ-4,700 מזוהים שעברו ועדות, שקיבלו את הזכאות והם נמצאים כבר בתוך קבלת הזכאות שלהם להשתלבות במערכת החינוך הרגילה לשנת הלימודים הבאה.

רחלי, יש את הצפי הזה לפי לקויות ומוגבלויות ונכויות?

יש. תיכף תראו הכול.

כיתות נפתחות לשנת הלימודים הבאה לפי מחוזות - עכשיו אני מציגה כאן את כלל המוגבלויות. אחר כך אנחנו נתמקד בכיתות שנפתחות לתלמידים עם אוטיזם. אנחנו מדברים על כיתות באופן כללי, 822 כיתות בלקויות בשכיחות גבוהה באוכלוסייה ואני רוצה להסביר מה זה אומר. כשנפתחות כיתות בשנת הלימודים הבאה יש הרבה יותר, אבל מתוך הכיתות שחלקן בגרו, יצאו מן המערכת, עכשיו נכנסים תלמידים חדשים למערכת, אז זה הצפי, מתוכם הכיתות החדשות שנפתחות, מתוך הגידול הטבעי, 137 כיתות לאותן לקויות שאנחנו מדברים בהן, זה לקויות למידה, הפרעות התנהגות ורגשיות, עיכוב התפתחותי בגני הילדים, שפתי והתפתחותי. אלה הכיתות החדשות. 296 כיתות נפתחות בשכיחות נמוכה באוכלוסייה. אנחנו מדברים על כל שאר המוגבלויות כשהאוטיזם בפנים. אני רוצה לציין שאנחנו משנת הלימודים הבאה פותחים 244 כיתות לתלמידים עם אוטיזם, כשאנחנו מדברים על 92 גני ילדים, חדשות, מהגידול הטבעי.

מה המספר בכל כיתה?

מתוך אותם 296 כיתות אנחנו פותחים 244 כיתות לתלמידים על הרצף.

כמה ילדים בכיתה?

עכשיו אני רוצה להגיד, אני מוכנה לבדוק את הסיפור הזה של ההתנהלות של תשעה ילדים עכשיו כבר במסלול החדש, כשאנחנו נתנו הנחיה מאוד ברורה, אנחנו כן רוצים, ואני חושבת שבשקיפות מלאה הצגנו גם את ההחרגה בכיתות מסוימות לאורך שנים, שהייתה. המשרד נערך. בשלב הבא אני גם אראה איך אנחנו נערכים כדי באמת לאפשר חזרה לתקן הנורמטיבי שאנחנו קבענו, אבל אני מדברת על שנת הלימודים הבאה. אם ישנם כבר היום שיבוצים וידיעה על ילדים מעבר לתקן, אנחנו נבדוק את זה.

שהתקן היום הוא כמה?

התקן הוא בין חמישה לשמונה ילדים.

בכמה מהכיתות הקיימות בשנה הנוכחית יש יותר משמונה?

בכיתות הקיימות היום, 143 כיתות.

ב-143 כיתות יש?

שכבר היו במסלול ואנחנו צריכים לעשות - - - -

עם תקן יותר גבוה?

כן, עם תשעה ילדים.

בכמה?

מעט מאוד באמת. במקומות מאוד חריגים זה עשרה, אבל אני יכולה גם להעביר אלייך, יש לנו כאן את הנתון לפי שם בית ספר, תלמידים, שכבת גיל וכו'.

ועוד שמונה בתי ספר עם חריגה של 186 ילדים - - -

הכנתי את המיפוי הזה. המיפוי הזה גם נמצא, אגב, בידי אלו"ט. זה מה שאנחנו מציגים.

מבחינת ההיערכות שלכם, בלי קשר לפניה של ההורים, יש הרי מולכם את הנתונים של כמה משפחות - - -

אנחנו היום כבר נמצאים במצב הרבה יותר טוב עם ידיעה מאוד ברורה לקראת מה אנחנו הולכים. המערכת נערכת לתוך הסיפור הזה ובאמת כדי להגיע למצב שבו אנחנו לפחות בסוף יולי, ואני שוב אומרת, אני מניחה שבסוף יולי תהיה לנו תמונת שיבוץ יותר מלאה, יותר ברורה איפה כבר רוב הילדים נמצאים, כי מהלכים של שיבוץ הם ממש בימים האלה נמצאים ואנחנו מסיימים אותם לקראת סוף יולי. אני מאוד רוצה לקוות שאנחנו נגיע עם כמעט 90% מהילדים משובצים בתוך המערכת, יודעים לאן הם הולכים, כשאנחנו, השבועיים הראשונים של אוגוסט ממקדים אותם כדי באמת לתת פתרונות לאותם מקומות שאנחנו נזהה כבעיה.

התקן של השמונה זה תקן שנמשך כל שנות הלימודים?

כן.

לפי מה הוא נקבע?

מה זאת אומרת?

למה שמונה?

כי בין חמישה לשמונה תלמידי - - -

איפה יש חמישה?

יש לנו הרבה מאוד מסגרות שיש בהן גם שישה תלמידים בתוך הכיתות, אבל שוב, אם רוצים באמת את הנתון ואת הפילוח - - -

אני שואלת לפי מה נקבע ששמונה זה תקן? לי זה נשמע הרבה מאוד ילדים, שמונה.

יכול להיות, תלוי ברמות תפקוד שלהם.

אני מדברת על ילדים עם אוטיזם, ילדים עם מוגבלות שכלית, ילדים עם נכות, מי שזקוקים לעזרה בעצם 24/7, לא עצמאיים. אין להם יכולות עצמאיות. שמונה זה המון.

יש המון צוות תומך.

מי מדבר?

ד"ר רפי לטנר ממשרד הבריאות.

יש צוות תומך בגנים האלה ובכיתות האלו, שמאפשר תפקוד. הרעיון הוא לא לבודד את הילדים האלו, לאפשר להם כן ללמוד. למשל באוטיזם, ליצור קשרים חברתיים.

חס וחלילה לבודד.

צריכים את הכמות הזאת של ילדים כדי שיהיה להם גיוון כדי שיהיה להם עם מי ליצור קשר.

כמה אנשי צוות יש בכמות כזאת של ילדים? בכיתה של עשרה, כמה אנשי צוות יש?

אם יש לנו כיתה של עשרה תלמידים, בדרך כלל יהיו שם סייעות מתגברות בתוך הכיתה וגם שעות שהן שעות הוראה שניתנות לתגבור לתוך המערכת.

כמה אנשי צוות יש בזמן רגיל?

זה לא עניין של קבוע, אבל יכולים להיות בזמן קבוע שניים-שלושה אנשים.

ביום לימודים אחד כמה אנשי צוות ישבו שם?

אני אומרת, במסגרות מורכבות כאלה לפעמים יכולים להיות שלושה וארבעה אנשי צוות.

בכל רגע נתון?

בכל רגע נתון.

בתקן זה גננת, סייעת ועוד 56 שעות סייעת ממשרד החינוך. יש גם תשומות של משרד הבריאות, של התב"מ, אבל לצערנו - - -

זה בגנים.

זה רק בגנים עד גיל 7. יש הרבה גנים שהמשרד לא מכניס תב"מ כי יש מחסור בכוח אדם במשרד הבריאות.

משרד הבריאות.

משרד הבריאות.

ובגנים האלו לרוב אין לנו מספר ילדים כל כך גבוה.

אני כן רוצה לענות לשאלה שלך. שמי נירית, אני מפקחת באגף לחינוך מיוחד. אני ממונה על תחום אוטיזם.

המספר הוא מספר שנקבע גם ביחס למה שקורה במדינות מתקדמות בעולם, ולכן הוא נקבע בטווח, כאשר הוא נקבע בטווח של חמישה ילדים פותחים כיתה, שמונה ילדים סוגרים כיתה. השיקול הוא שיקול שיש בו מספר פרמטרים: גם בעיקר רמת תפקודם של הילדים, כי כמו שאמר רפי, ככל שתפקודם עולה, הם ילדים יותר תקשורתיים, הם יכולים כן ליהנות מקבוצה יותר גדולה. אנחנו נרצה ונשאף שהכיתה תהיה כיתה יותר מלאה. ככל שהמדובר בילדים מורכבים יותר, שמעבר לאוטיזם אנחנו מבחינים גם בקשיים נוספים, פיזיים הרבה מאוד פעמים, מחלות, מוגבלות שכלית שמלווה את האוטיזם, מספר הילדים ירד והכיתה תהיה כיתה יותר קטנה שתיתן מענים באמת יותר מותאמים עבור הילדים האלה, ולכן אי אפשר לומר בהכללות שהכיתות הן כאלה או כאלה. בשביל זה יש לנו בשטח אנשי מקצוע, ישנם מפקחים, ישנם מנהלי מתי"אות, ישנם מורים, ישנם מנהלי בתי ספר והם אלה שמתוך היכרותם את צרכי הילדים, יודעים לבנות את הכיתות כך שמבנה הכיתות, הווה אומר מספר הילדים בתוך הכיתה, יתאים למענים שהילדים האלה צריכים בתוך הכיתה, לכן זו לא תשובה חד-חד ערכית.

יש לכם דוח על השנה האחרונה? אתם יודעים להגיד בכמה כיתות היו מעל שני אנשי צוות?

אפשר יהיה להפיק דוח כזה.

שנה שעברה היו למשל רק במחוז מרכז 33 גנים עם פריצת תקן. סך הכול זה 80 גנים עם פריצת תקן ועוד בעצם עשרה גנים שיכלו להיפתח. אם הייתם פותחים את הגנים בהתאם, אז הייתם פותחים את הכיתה עם חמישה תלמידים. אגב, אני מזכירה את תקופת לאה שקד גם עם ארבעה בתקן חסר ואז במהלך השנה כשמצטרפים תלמידים, אז נערכים, יש היערכות, אפשר לקלוט אותם.

זה הלקח שלמדנו משנה שעברה. אמנם אנחנו נבדוק מול כל הגורמים שלא כולם בכל מחוז נפתחים במקסימום תלמידים. אנחנו נבדוק כך ונאפשר כך שיהיו מקומות לתת לילדים, שגם במהלך השנה מתווספים. ברוב המקומות את מדברת עליהם, לאחר בדיקה לא כך נפתחה שנת הלימודים. התלמיד התשיעי והתלמיד העשירי ברוב המקומות היו תלמידים שהתווספו למערכת במהלך השנה בעקבות אבחונים.

זה חוסר היערכות. זה מה שאנחנו בדיוק טוענים.

הכמות הייתה גדולה מדי. עדיין ולמרות ההיערכות שלנו, יכול להיות שתהיה איזושהי חריגה במהלך השנה. אנחנו לא רוצים לדחות ילדים ולא לתת טיפול. אנחנו רוצים כן להכניס אותם לתוך המסגרות, כך שבשביל לתת מענה נכון גם להורים וגם לילדים וגם שאנחנו נוכל לתת מענה, אנחנו משתדלים באמת לבחור את הגנים המתאימים. ישנם גנים שהילד התשיעי, זה נפלא שהוא נכנס לתוך הגן, כשאנחנו מדברים על גנים עם תפקודים יותר גבוהים, שיש בתוכו תב"מ, אין שום בעיה. ילד, דרך אגב, מקבל הרבה מאוד פעמים את התב"מ גם כשהוא נכנס במהלך השנה, אז אנחנו מנסים לעשות את זה. כן למדנו משנה שעברה שיישארו מקומות בכל מחוז ומחוז, ואנחנו נשתדל שיישארו מקומות על מנת לקלוט את הילדים.

אנחנו מקבלים עכשיו את טפסי האכלוס לגבי הכיתות, אז אם ידוע לכם, תעבירו לנו, אנחנו נטפל.

טוב, אנחנו נרגע נעבור לשאלות.

אני אימא לשלושה ילדים על הספקטרום, בתפקוד גבוה, ואבא שלהם בתוך כל התהליך הזה הפך לצמח.

אני רוצה לומר דבר אחד, כשצריך שתהיה מערכת, ההורים הם אלה שמחפשים מספיק הורים אחרים, אז פונים למערכת ואז המערכת בטוב טובה הולכת ופותחת לנו עוד כיתה. זה לא כמו שאתם מעמידים את זה, ואני חייבת לומר שאנחנו עכשיו בתהליכים של הורים שמשתלבים ביחד מכל מיני אזורים, אם זה ירושלים, גוש עציון, אזורים מסוימים, שבהם אנחנו שיתפנו פעולה אחרי שהיינו בקורסים של מנהיגות של קשר וארגונים אחרים ואלו"ט ויצרנו קשר אחד עם השני, בדקנו גילאים ומזה יוצאים בקשות לסוכנויות ולמקומות. זה לא כמו שאתם אומרים, ויש התנגדות ברורה של המערכת לפתיחת מקומות, זאת אומרת שזה לא בא מכם, זה מההורים. זה בא כשאומרים לנו, מצטערים, אין כיתות.

אנחנו עלינו לפני חמש שנים מארצות הברית, שם לא הייתה לי את הבעיה הזאת. שם באמת המערכת היא זו שנתנה לי את האפשרויות. פה אני צריכה להפוך למן לביאה כזו יחד עם הורים אחרים וללכת ולדחוף אתכם לפתוח כיתות, וזה לא בסדר. זה הכול.

גם אני אימא והיא צודקת.

תודה. טלי זגורי.

שלום לכולם, אני טלי, אימא לאביחי בן 11, אנחנו תושבי נתיבות. אביחי אוטיסט בתפקוד גבוה. עד עכשיו הוא בכיתה רגילה עם סייעת בבית ספר רגיל.

אני כאן כדי לספר לכם על המצוקה הפרטית שלנו והמצוקה של כל תושבי הדרום בעצם. הדרום זה מקום מאוד מקופח ומוזנח מכל הבחינות. הבן שלי למד במסגרת רגילה עם סייעת. כרגע הוא לא יכול להמשיך חמש שנים. עקב חוסר התאמה זה לא יכול להמשיך בגלל הלקות וכמובן הוא לא קיבל את כל הסל שמגיע לו למרות שהוא קיבל שעות סייעת מלא, אבל זה לא מספיק. למעשה השנה האחרונה הוא היה בחצר ולא למד כמעט, כי הפער הולך וגדל ואין מסגרת ואין כיתה בשבילו.

מה זה אומר אין כיתה בשבילו? אתם פונים למשרד החינוך, אומרים לכם, אין כיתה?

הילד עולה שנה שלישית ברצף לוועדת השמה, וכל שנה מחדש אותה תשובה, אין מספיק ילדים בכל אזור הדרום, לא בנתיבות. אין מספיק ילדים לפתוח כיתה. יש כאן עוד בעיה, אנחנו שייכים למגזר הדתי, אז כאן מתחילה בעצם בעיה עבורנו. אם אין כיתות במגזר הכללי, לדתיים בכלל אין חיה כזאת. אין, לא קיים, לא בנתיבות ולא בכל אזור הדרום מסביב, ולא אכפת לנו שיסיעו אותו לאן שאפשר, רק שתהיה לו מסגרת, והוא חייב מסגרת יום ארוך עד שעה 17:00, כי אחרת הוא פשוט בא הביתה בשעה 14:00 וצורח משעמום. אין לו גם תעסוקה אחרי הצהריים. אין מועדונית בעיר, אין משהו שיכול להעסיק אותו. שום דבר. זה הכול פשוט על כתפינו ואני נאלצתי להתפטר בשנה האחרונה כי פשוט זה מה שיש.

לאחרונה עלינו לוועדת ההשמה ואילצו אותנו לרדת מהעניין בגלל שאין כיתה, אז הציעו לנו בית ספר מיוחד לאוטיסטים באשקלון, כאשר הילד שלי כן יכול להשתלב בכיתת תקשורת, אבל בגלל שאין דבר כזה, הציעו לנו בית ספר לאוטיסטים באשקלון, בית ספר לא דתי, רב גילאי עד גיל 21. אנחנו לא יכולים להשלים עם המצב וגם זה פשוט לא מתאים לנו ואין מענה בעצם שהולם את דרך החיים שלנו.

הרבה נאלצים להשתלב במוסדות הכלליים, ואנחנו ההורים, נאלצים לוותר על הערכים והרמה הרוחנית שאנו מנחילים להם בבית. אשקלון זה מרחק נסיעה של 40 דקות מהבית. המצב בלתי סביר בכלל, מבחינת תושבי הדרום הדתיים בפרט. רוב הכיתות היום מרוכזות כידוע במרכז, באזור ירושלים, בצפון אולי יש כיתה אחת ופשוט אצלנו אין כלום, שום דבר. אנחנו לא קיימים על המפה, בגדול. אין כיתות לא בעירנו ולא בדרום, אין בית ספר מיוחד לאוטיסטים דתיים באזור, אין מועדונית תעסוקה אחרי הצהריים בעיר, אין מספיק אנשי מקצוע בתחום, בדרום. לא יודעים מה זה אוטיזם בדרום, לא יודעים איך להתמודד עם זה בדרום.

חשוב שתדעו, אני מייצגת כאן הרבה הורים אחרים מהדרום שלא יכלו להגיע, והמצב בדיוק אותו מצב אצל כולנו. בשם כולם אני פונה אליכם בבקשה, תפתחו בית ספר לאוטיסטים בדרום. זה דבר שצריכים שיהיה במיוחד למגזר הדתי, ונתיבות הוא מקום קרוב לבית. תפתחו כיתות תקשורת לדתיים, תנו לנו סל שילוב מלא אם שובצנו בטעות בכיתה רגילה, תדאגו לילדים המיוחדים שלנו. אנו מבקשים התייחסות ומציאת פתרון לשיבוץ לבן שלנו. אין לנו שיבוץ לשנה הקרובה, וכמו כן התייחסות לכל הנושא הזה של הבעיה בדרום.

תודה רבה. אפשר להסביר את העניין הזה? מה, פשוט אומרים למשפחה, מצטערים, אין כיתה?

אני לא יודעת. גבירתי היושבת ראש, תקשיבו, אני לא יודעת עכשיו לטפל בבעיה פרטנית בשידור. אני מזמינה את טלי. אני רשמתי את הכול. אני אבדוק את זה. יחד עם זה, תראו, המצוקות שעולות כאן, אני רוצה לומר, הצגנו ברגע זה 38 כיתות שנפתחות באזור הדרום ולכן באמת אני רוצה ממש לבקש, אנחנו קשובים ואני באמת מקשיבה ואני רחוקה מלהגיד, הכול מושלם, הכול נפלא, הכול נהדר. יש אתגרים לא מעטים. אנחנו נתמודד איתם ונראה, לכן אני ממש מבקשת, אני אקשיב קשב רב ואני לוקחת את כל מה שיאמר כאן גם לרמה מערכתית כדי להבין איפה אנחנו צריכים עוד יותר לשים את הדגש ואת הפן המקצועי שלנו כדי לומר.

לגבי בית ספר אני רוצה לומר, באזור הדרום, אנחנו מתעתדים לפתוח את בית הספר לילדים עם אוטיזם באשל הנשיא.

סליחה שאני קוטעת אותך, הייתי שם. בדקתי ברגליים שלי.

אמרת, בבקשה תפתחו, אז אני אומרת, לגבי העניין הזה של מסגרות ממלכתיות-דתיות, אני מבטיחה להתייחס לעניין הזה ולבדוק את זה באמת ברמה של מחוז.

אין לבן שלי לאן ללכת.

אמרתי, אני לא יכולה לטפל בפניה באופן אישי.

תקשיבי לי רגע, ממש תודה על מה שאת אומרת. אני גם יודעת שאתם במצב לא פשוט. אני בטוחה שאתם עושים את כל המאמצים. אני רוצה להגיד משהו כי אנחנו נשמע עכשיו עוד הרבה הורים ואני בטוחה שאתם הולכים לקבל עוד הרבה מאוד בקשות כאלה פרטניות. המצב הזה שבו הורים נדרשים להגיע לכנסת, לקחת יום חופש. יש פה אנשים שיצאו מהבית, אני מניחה, ב-6:00 בבוקר. לקחת יום חופש, להגיע לכנסת כדי לפגוש את מקבלי ההחלטות פנים מול פנים ולדחוק בהם לטפל בעניין האישי שלהם, הוא מצב לא רצוי. לא צריכה להיות סיטואציה כזאת שאנשים צריכים להגיע עד לכנסת כדי לבקש עזרה ברמה האישית כי הם לא מקבלים את זה ברמה הכללית. זה לא מצב נורמלי. אני אומרת לכם, אנחנו יום אחרי יום, אתמול עשינו דיון בנושא אחר לגמרי, הדיור הציבורי, לא בעניינכם, וישב פה מנכ"ל משרד השיכון והייתם לראות את זה. יושבים פה אנשים שהם כבר שנים בתור לדיור הציבורי או שנמצאו לא זכאים בגלל הקריטריונים האיומים, ומה קורה בשנייה שהמנכ"ל קם לצאת מהחדר? עטים עליו האנשים כי הם יודעים שרק השיחה הזאת עם המנכ"ל יכולה להציל להם את החיים. לא הגיוני שאנשים בישראל יצטרכו להתחנן לפקידים בממשלה כדי לקבל סיוע. זה לא מצב הגיוני. הם לא צריכים להגיע עד לפה. זה צריך להיות מטופל באופן פשוט בלי שהם נאלצים להתפטר מהעבודה ולהפוך להיות כאלה שמקדישים את חייהם, וזה קורה בכל כך הרבה משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים, שפשוט אנשים צריכים לעזוב כל דבר אחר שהם עושים בחיים ולהפוך להיות משרה מלאה בלטפל ולדאוג לזכויות של הילד כל חייהם. לא אמורים להיות במצב הזה.

אני מסכימה עם כל מילה שתגידי. אין סיבה, הורה לא צריך להתחנן ואנחנו צריכים להנגיש את השירות הכי טוב והכי מקצועי שיכול להיות. אני יחד עם זה רוצה לומר שלכל הורה יש כתובת במחוז ויש מי שיטפל ויש מי שיענה, אבל אם ישנם מקרים שמגיעים למצב שבו באמת נמצאים באיזושהי סיטואציה, אז אפשר גם לפנות אלינו כמשרד. אנחנו נקשיב, נראה מה עוד אנחנו צריכים לדייק.

סליחה, אני רוצה להוסיף. זה לא נקרא פרטני.

התייחסתי לתופעה.

חד משמעי, וגם אנחנו נתייחס לזה כאל תופעה וכדי לראות מה אנחנו יכולים לעשות.

כל מקרה פרטני כזה מייצג הרבה מאוד משפחות. כל אדם שמגיע לפה לכנסת מייצג הרבה מאוד אנשים שלא יכולים להגיע לכאן, כמו שאת עושה עכשיו. זה מאוד משמעותי ומבינים את זה.

אני רק אגיד במשפט אחד שבאמת פני העתיד, גם אם היו ביקורות וקולות שנשמעים, יש גם דברים טובים שקורים. ברגע שמשרד החינוך החליט מתוקף חוק לקחת את האחריות על ניהול הוועדות ולהחליט שהוא מנהל את התהליך, תפקידו של יושב ראש ועדות הזכאות באותו מחוז, באותה רשות מקומית, יהיה לוודא שכל ילד יקבל את המענה המתאים לו המקצועי, יופנה בזמן למסגרת שצריך לשבץ אותו וזה יהיה התפקיד שלו לתת את המענה.

אנחנו מייד נשמע עוד אנשים.

עירית ואחר כך אביבית.

אנחנו גרים ברעננה. הבן שלי הוא בן 15, מאובחן כאוטיסט וכמחונן. אנחנו הגענו לרעננה לפני שלוש שנים כדי שהילד ילמד בכיתת מחוננים בחטיבה בעיר. גרנו לפני זה במושב באזור מודיעין.

הילד היה שלוש שנים בחטיבה, עשו איתו עבודה מאוד טובה, מאוד מסורה ומאוד מקצועית. אנחנו לפני תיכון ואין לנו לאן להמשיך. העבודה הטובה והמקצועית שעשו איתו הייתה מקומית ללא מדיניות של מערכת החינוך ולא של מחלקת החינוך ברעננה. זה בחירה אישית של המנהלת, בחירה אישית של הצוות שלה ואין שום אחריות מערכתית לילדים כמו הילד שלי.

לקראת התיכון, הכיתה שלו, כיתת המחוננים ממשיכה לבית ספר אוסטרובסקי. הוא לא יכול להמשיך עם הכיתה שלו לאוסטרובסקי. הסבירו לנו ואני מצטטת: "כיתת מחוננים איננה כיתה טיפולית". ההמלצה היא לשלוח אותו לכיתת תקשורת בעיר. כיתת תקשורת עושה עבודה מאוד יפה עם ילדים על הרצף, שלא מתאימה לילד שלי. הילדים שם מאוד מגוונים. זה ילד שמאוד קשה לו למצוא אנשים שהוא יכול לתקשר איתם גם בכיתה רגילה, בפרט בכיתה הזו. זאת נקראת כיתת תקשורת בתפקוד גבוה. בימינו משתמשים בזה בשביל לדבר על קוגניציה שמורה. אין לזה באמת קשר לתפקוד.

יש לי עוד ילדה צעירה בארבע שנים, גם היא מחוננת, היא לא על הרצף. במקרה שלה לא נורא מעניין אותי אם היא תהיה במסגרות למחוננים. במקרה שלו זה הכרח. אני צריכה להיאחז בחוזקות שלו.

המושג - - - קיים כבר ארבע שנים. מדובר על ילדים שהם גם חזקים וגם יש להם לקות. מצד של הילד אני מחויבת כלפיו להיאחז בחוזקה שלו, מצד של המערכת, כשמחליטים לבטל - - - מפסידים הרבה מאוד. לנו אין שיבוץ לשנה הקרובה, כי אני לא אשלח אותו לבית ספר שלא מתאים לו. אני לא אשלח אותו לכיתת מחוננים אם היא לא ערוכה אליו, ואני לא אשלח אותו לכיתת תקשורת שהיא לא מתאימה לו. זה איפה שאנחנו עומדים כרגע.

תודה. אנחנו לא נענה על כל מקרה, אבל תרשמו לעצמכם.

אביבית ברקאי-אהרונוף, ארגון בזכות.

אני רוצה ברשותך להתייחס לרפורמה מאחר והיא כבר עברה, לצערי, יש לומר, - - -, לחוק ולרפורמה ביחד. גם הדברים שכתובים בחוק וגם לדברים שהם לא כתובים בחוק הם בגדר הבטחות כרגע.

אני רק רוצה לומר שמאחר והישיבה נוגעת לא רק לילדים עם אוטיזם, העניין של היעדר שיבוץ הוא לא רק לילדים עם אוטיזם. יש לי פנייה שאני מלווה, של ילד שבעצם הייתה לו איזושהי בעיה רגשית. הוא לא קיבל מענה לבעיה הרגשית וככל הנראה גם לא יקבל במסגרת החוק החדש. כתוצאה מכך התחילו הפרעות התנהגות. הוא אובחן כילד עם התנהגות מאתגרת ואז הוא נפלט מהמערכת. הוא גם ילד מחונן. הוא נמנה על הציבור הדתי, אין כיתת מחוננים. הפנו אותו גם לכיתה של ילדים עם התנהגות מאתגרת, שם מצבו התדרדר עוד יותר. הוא תלמיד בתפקוד מאוד גבוה, עם יכולות קוגניטיביות מאוד גבוהות. המערכת עצמה הבינה שהיא טעתה והחזירה אותו למערכת הרגילה, אבל המענים שם לא השתנו. הסל שניתן שם הוא אותו סל מצומצם מתקציב בית הספר. אין סלים אישיים לילדים עם התנהגות מאתגרת וגם לא לילדים עם בעיות רגשיות. הוא לא קיבל שם את אותו סל מספק והוא פשוט נפלט מהמערכת. הוא נשר מהמערכת. במשך השנה האחרונה הוא היה בבית ולשנה הבאה גם אין לו מסגרת.

לצערי החוק החדש איכשהו עבר, בעצם מקבע את המצב. הוא מקבע את המצב הזה מאחר והוא מאפשר לאותם ילדים שבוחרים בשילוב, להמשיך לקבל את אותו סל מצומצם כשזה מחולק לפי ילדים בשכיחות נמוכה יותר, מקבלים איזשהו סל שמקבלים היום, שלא נותן מענה מספק, וילדים בשכיחות גבוהה מקבלים את הסל הבית-ספרי, כשברור שהוא לא נותן מענה, והראיה לכך, שרוב הילדים האלה נמצאים היום בכיתות חינוך מיוחד. אם מסתכלים למשל על ילדים עם התנהגות מאתגרת או ילדים עם משכל גבולי, רוב הילדים האלה נמצאים בכיתות חינוך מיוחד. הם נמצאים בכיתת חינוך מיוחד משום שהמענה הבית-ספרי לא מספק. מה באו ועשו? קיבעו את המצב הזה. אמרו, טוב, הילדים האלה עם השכיחות הגבוהה יהיו אך ורק בבתי ספר רגילים, יהיו בכיתות רגילות, שזה מבורך, אבל עם המענה הבית-ספרי שידוע מראש שכבר יש פיילוט של כל כך הרבה שנים שהוא לא נותן את המענה המתאים. הילדים האלה שוב ימצאו את עצמם במצב לא ראוי, ושוב חלקם עלולים לנשור מהמערכת.

אמרה פה טלי ובצדק לגבי כל השירותים הנוספים שבעצם עכשיו קיבעו אותם אך ורק למסגרות של חינוך מיוחד, ואני מדברת על יום לימודים ארוך, אני מדברת על שנת לימודים ארוכה, אני מדברת על מעטפת שהיא לא מובנית למסגרת החינוכית. בא משרד החינוך ואמר, אלו מאפיינים מובנים של המסגרת החינוכית. הרי רק כיתת חינוך מיוחד יכולה להיות כיתה קטנה. אמת. רק בכיתה קטנה יכול להיות יום לימודים ארוך או שנת לימודים ארוכה. זה לא נכון. האם אין יום לימודים ארוך בבתי ספר רגילים במסגרת צו יום לימודים ארוך? האם אין שנת לימודים ארוכה במסגרת בתי הספר של החופש הגדול? זה עניין של מדיניות משרד החינוך. לו היה רוצה לאפשר באמת לילדים עם צרכים מיוחדים להיות משולבים בתוך המערכת הרגילה, היה נותן להם את השירותים הללו גם בתוך מערכת החינוך הרגילה ואז גם לא היו נדרשים לפתוח כל כך הרבה כיתות. לו היו ילדים בתפקוד גבוה שהיו מקבלים את סל השירותים שהם מקבלים היום בכיתות חינוך מיוחד אפילו לא בבתי ספר לחינוך מיוחד כי יש דיפרנציאציה בתקציב. לו היו מקבלים את אותו תקציב, שווי תקציבי בחינוך הרגיל, הם היו יכולים לקבל סייעת בהכשרה יותר גבוהה, היו יכולים לקבל גם את הסייעת בצהרון שנמצא בבית הספר והיה מאפשר להורים לצאת לעבודה ולא היו צריכים להתפטר, אבל לא, משרד החינוך החליט שיום לימודים ארוך ושנת לימודים ארוכה יהיו רק בבתי ספר לחינוך מיוחד ואפילו פתרונות חלופיים לאותם ילדים הוא לא הסכים לתת ולכן גם החוק וגם הרפורמה שבמסגרתה הובטחו הרבה הבטחות, הובטח לתת תקציב נוסף של 240 מיליון לבתי הספר, שמתוכם רק 120 מיליון הולכים לילדים - - - . הובטח לפתוח עוד כיתות לחינוך מיוחד. הובטחו כל כך הרבה הבטחות שלא מגובות בוודאי לא בחוק, אבל אפילו לא בהחלטות ממשלה, ולכן כל הדברים היפים שמופיעים כאן, אין שום ערובה גם שהם בעצם יתממשו.

עוד נקודה אחת. דיברו כאן על תקן הכיתה. חוזר המנכ"ל של תקן הכיתה הוא משנת 1998. אגב, דובר שם על בין חמישה לשמונה, זה רק לגבי ילדים עם אוטיזם. לגבי ילדים עם מוגבלויות אחרות, זה תקן עוד הרבה יותר גבוה. אני חושבת שמן הראוי שמשרד החינוך יעשה סדר בדבר הזה. כמו שהוא עושה סדר עכשיו לגבי ההסעות בזכות עתירה לבג"צ, שיעשה סדר גם בעניין הזה. אולי תקן כיתה ראוי לבחינה מחדש.

נושא של ההסעות נמצא לשמחתנו כרגע בעתירה בבית משפט. אני אומרת לשמחתנו, אך לצערנו שהיינו צריכים לפנות לבית המשפט העליון כדי שיסדיר את הנושא הזה. משרד החינוך נדרש להשיב תוך שבוע, אז אני מקווה שיהיו עדכונים בהמשך.

תודה. חן ויוסי.

שמי חן אברהם ואני אימא של שלו. אני בכוונה מציינת את השם, כי פניתי פה לחלק מהגורמים שיושבים בחדר.

אני צריכה להדגיש פה בפני המוזמנים. אתם רואים שיש פה צילום ויש פרוטוקול של הדיון. אנחנו מדברים על שמות. על אחריותכם ולבקשתכם.

אנחנו מוכנים להיחשף כי הנושא כל כך חשוב.

ומי שרוצה להשמיט את השם שלו מהפרוטוקול, אז בבקשה תפנו אלינו ממש עכשיו ותודיעו גם לצוות שלי כדי שזה לא יצוין.

הבן שלי מחודש מרץ נמצא במסגרת אשפוזית. משרד החינוך לא מצא לו עדיין מסגרת.

בן כמה הוא?

הוא בן עשר. הוא עולה לכיתה ה'. לפני חצי שנה קיבלנו אבחון שהוא על הרצף האוטיסטי בתפקוד מאוד גבוה, אבל עדיין שם. בכיתות א', ב', ג' הוא היה במסגרת חינוך רגילה עם סייעת, עם צוות מדהים, משהו פרטני, עם מורה מדהימה וצוות מדהים שהכיל אותו, ובזכות זה צלחנו את הכיתות בצורה מאוד טובה. בתחילת השנה כל הצוות החינוכי התחלף, כולל המורה שיצאה לחופשת לידה, והכיתה נשארה ללא מחנך במשך שלושה חודשים. המצב של הבן שלי התדרדר בצורה קיצונית עד שהוא החליף לשים קץ לחייו, ובאותה נקודת זמן נאלצנו לאשפז אותו בנס ציונה. הוא אושפז שם מינואר ובחודש מרץ קיבלנו את האבחנה שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי והוא בעצם לא מתאים למסגרת הזו, ומאז התחילה מלחמה מול משרד הבריאות ומול משרד החינוך איפה לזרוק את הילד, כי משרד הבריאות אמר, הוא לא שייך, אין פה שום לקות נפשית, הוא לא יכול להישאר במסגרת האשפוזית. משרד החינוך אמר, תאריך לא טוב, מרץ, אתם כבר בוועדת חריגים, אז בואו תיתנו לנו את ועדת החריגים, וגם זה, זה להתחנן ולהתקשר ולשלוח מיילים ולקחת ימי חופש ולהגיע לעירייה, ואנחנו גם במרכז, בהרצליה, לא באזור הדרום, ולא נמצא שום פתרון. אמרו לנו, נשלח אותו לבית ספר לחינוך מיוחד, לאוטיזם, אבל הילד בתפקוד גבוה, הוא לא מתאים למערכת הזאת, אז אמרו לנו, אוקי, יש כיתת תקשורת באור יהודה, בבת ים, בחולון, תיסעו לשם. אנחנו בתור הורים לא השלמנו עם הגזירה הזאת. עשינו טלפונים לכל המפקחות בכל האזור, בשרון, בכפר סבא, לרעננה. היו כיתות תקשורת והיה תקן להכניס אותו, אבל אנחנו לא שייכים למחוז, כי הרצליה לא שייכת למחוז.

זה הדבר הכי מכוער ששמעתי. המלחמה בין המחוזות, עסקנות קטנה, שהרמתי טלפון בסופו של דבר לקבוצה של חלי כדי שתבוא ותסתכל מלמעלה. לא קיבלנו מענה לצערי הרב. יש פה עסקנות של שמור לי ואשמור לך. כל כך כואב לנו. אנחנו מדברים ממש מכאב מהבחינה הזאת, כי אנחנו צריכים להתמודד עם עסקאות ברטר שעושים פה בין המחוזות. זו פשוט בושה.

מה זאת אומרת? אמרו לכם במחוז, אתם - - -

אמרו לנו, תעברו דירה.

איפה?

גם בעירייה שלנו וגם במקומות אחרים, המפקחים. בושה. אין לי מילה אחרת.

אנחנו עברנו דיברה בשביל בית ספר.

גם אנחנו חושבים לעבור דירה למרכז. לא יודעת אם זה יעזור.

אז אני אומרת לך, לא שבמרכז יש פתרונות, כי אין.

אנחנו היום מאשפזים את הבן שלנו במסגרת יום בגלל שמשרד החינוך נכשל אחרי שתי ועדות שעשו, מיוחדות, לעשות שיבוץ. אל תספרו לנו שיש בעיה בקטע של הוועדות. הבעיה זה בשיבוץ. אתם לא עושים את העבודה.

תגידו, אתם מכירים את הדבר הזה?

השיבוץ, קודם כול, הוא נמצא בתוך הרשות המקומית.

אני לא אתייחס למקרה הפרטני, אני מכירה את המקרה הפרטני והוא מטופל.

מה זאת אומרת מטופל?

הוא לא מטופל. עדיין אין לנו מסגרת. אנחנו לא יודעים מה יקרה בספטמבר ואנחנו נמצאים לקראת סוף יולי.

אז אתם תקבלו בימים הקרובים את התשובה ואתם תדעו לאן הילד שלכם משובץ לקראת שנת הלימודים.

אבל התשובה, לא בטוח שהיא תתאים למה שהילד שלנו צריך.

אז אחרי זה אנחנו נדבר. אני אומרת שוב, אני לא אנהל עכשיו את השיח בטיפול פרטני בשידור. תסלחו לי, זה לא מכבד לשבת כאן ולתת תשובות לאנשים באופן פרטני בשידור.

אני מצטערת, עם כל הכבוד, אני מנהלת פה את הוועדה ומחליטה על מה הדיון ולא אתם. אם אנחנו צריכים, אנחנו נדון גם במקרים פרטניים, כי אני רואה שאין ברירה. אם הורים צריכים להגיע עד לוועדה בגלל שאין לילד שלהם שיבוץ כשהילד נמצא בסכנת חיים ממש בגלל חוסר היכולת של המדינה לדאוג לו, אז זה בהחלט נושא לדיון פה בוועדה ואני לא יכולה לחכות. אני לא מוכנה שיישב על המצפון שלי שאנחנו מחכים עוד דקה בלי שהדבר הזה מטופל.

אז הדבר הזה מטופל על ידי - - -

אבל אני לא מבינה מה זה מטופל.

אז אני עוד פעם אומרת, בימים הקרובים יקבלו ההורים את התשובה ממשרד החינוך לגבי שיבוץ.

מה זה את התשובה? יושבים פה הורים. אנחנו נגיע פה עכשיו לעוד סיפורים קורעי לב בדיוק כמו זה. אני לא מקבלת תשובה של "הימים הקרובים". אם משהו בטיפול ואתם יודעים עכשיו איזה בית ספר זה, אז בבקשה - - -

לא, אני לא יכולה להגיד באיזה בית ספר.

את לא צריכה את זה פה בוועדה מן הסתם, אבל בבקשה תני לי תשובה בסוף הוועדה. תבקשי ממישהו מהצוות שלך שיבדוק וייתן לנו תשובה לפני שהם יוצאים מהכנסת, כל ההורים שנמצאים פה עם סיפורים פרטניים, בבקשה.

אני ברגע זה לא אוכל ואני גם לא יכולה להתחייב שאני אתן לך את התשובה עד סוף הוועדה. סליחה.

התשובה המדוברת מדברת על בית ספר שמתאים לילד?

בוודאי שיתאים לילד. אנחנו גם לא נעשה שום דבר שהוא בניגוד לרצון ההורים.

זה נשמע שעד עכשיו פשוט לא מצאו משהו שמתאים לו.

אני רוצה להתייחס לא ברמה פרטנית אל מול הורה והורה שיעלה את הקושי שלו. אני מוכנה לשבת שעות יחד עם ההורים, לטפל וללוות, אבל אני לא יכולה לתת את התשובה ברגע זה בשידור. תסלחו לי.

אנחנו מנסים במשך חודשיים במיילים ובטלפונים ואין שום תשובה ושום מענה.

אנחנו הורים לוחמניים מאוד. אנחנו יודעים איך להגיע לאנשים. אנחנו באמת חושבים שיש לנו נכונות.

אני קיבלתי מייל אחד מנירית שהמכתב שכתבתי נגע לליבה, אבל מעבר לזה שום תשובה קונקרטית לא קיבלנו.

הגענו למנכ"ל משרד החינוך.

אתם תקבלו תשובה היום, גם אם זה אומר - - -

המקרה שלנו מאוד דומה למקרה שמתואר פה. אני גם לא אמרתי את זה, אבל אני יכולה להגיד עכשיו. גם הבן שלנו היה בשלושה בתי חולים פסיכיאטריים השנה. יש לי כאן תיעוד רפואי על זה.

כשהפנייה כבר מגיעה אליכם ואחרי שהורים מיצו את האפשרויות האחרות, ואם אתם הקו האחרון, אז אי אפשר לבוא ולומר, הגיע לפני שבוע וחצי ותחכו עוד שלושה חודשים, אלא באותו רגע לבוא ולנער את המערכת המקומית והמחוזית ולתת פתרון תוך פחות משבוע.

זה מאוד פשוט. השעה היא 10:30. אני מבחינתי יכולה להישאר פה הרבה זמן היום. יש לנו הצבעות, אני יכולה לרוץ להצביע ולהישאר פה. תמצאו את התשובות. אני מבקשת שלפני שההורים האלה יוצאים מהחדר, יהיו להם תשובות.

לא, אני מצטערת, אני לא יכולה להתחייב ברגע זה.

אז תרימו טלפונים למי שצריך כדי שיהיו את התשובות.

אז אני אמרתי, אנחנו ניתן תשובות לכל הורה אל מול ההורים.

ההורים פה.

לא, עכשיו אני לא נמצאת בישיבת עבודה, אני נמצאת בדיווח ובדיון על איך אנחנו נערכים לקראת שנת הלימודים.

אבל כולנו כבר כאן.

אז אני אפתור את זה אל מול ההורים.

אני רוצה לשאול שאלה את השלטון המקומי ביחס למה שנאמר פה עכשיו. את שמעת אותם?

לא את הכול.

נאמרה פה אמירה שאנחנו מכירים מכל הסיפורים. אפשר לדבר בשם כולם? כל הסיפורים של ההורים שיושבים בחדר, שלפעמים כדי למצוא את בית הספר שמתאים לילד שלהם, הם נאלצים ממש לעבור דירה בגלל שיש כל מיני בעיות בין העברה בין מחוזות, מחוז אחד לא מוכן לקבל אותו כי הם לא תושבים וכו'. זה קורה גם אחר כך בנושאים של מסגרות דיור, בדיוק אותה סיטואציה.

ואין מישהו לפנות אליהם. זו בעיה יותר גדולה. אם את לא רוצה לסדר בפרטני, זה משהו יותר גדול.

אני הייתי צריכה לפנות לשר החינוך בכבודו ובעצמו כדי שישבץ את הבת שלי.

איפה השלטון המקומי פה? מה הכללים שנוגעים לשלטון המקומי בהקשר של העברת בתי ספר? למה משפחה שגרה בהרצליה לא יכולה שהילד שלה יהיה בבית ספר בעיר שכנה בלי שזה דורש ממנה העברת כתובת?

טוב, אז קודם כול אני אשיב שאני לא נציגת החינוך, אבל אני כן יכולה להגיד לך שיש כללים בעניין הזה שהם לאו דווקא כפופים רק לרשות המקומית. זה דברים שגם לעיתים קשורים למשרד החינוך מן הסתם ומשיקולים שונים. אני כן יכולה להגיד לך שברשויות עושים מאמצים מאוד גדולים כן למצוא פתרונות בתוך הרשות. יש הרבה פעמים אישורים להסעות לרשויות שכנות. אני יודעת שהרבה פעמים רשויות עושות מאמצים מאוד גדולים. אני יודעת שיש מקרים פרטניים שאנשים נאלצו לעשות את זה. כל מקרה הוא פרטני. אני לא יכולה לתת לך תשובה - - -

לא, שאלתי מה הכלל, מה העיקרון? תראו, מדובר בסוף בהמון מקרים ספציפיים של ילדים. אני מבינה למה לא בכל רשות אפשר לבנות את כל סוגי בתי הספר. בסדר, לא מדברים פה על עולם של פלאות. אנחנו אפילו לא קרובים לזה. לא בזה מדובר, אבל שיתוף פעולה בין רשויות באזור מסוים כדי להעביר ילדים ממקום למקום זה לא צריך להיות כזה עניין בשמיים.

הוא קיים גם דרך המחוזות.

לא תמיד השיקול הזה הוא דווקא של הרשות המקומית.

מה זאת אומרת, איזה שיקול, טובת הילד?

קודם כול, תמיד טובת הילד. כולנו כאן בחדר לטובת הילדים, בוא נתחיל מזה. אני מוכנה להעביר בצורה מסודרת התייחסות לוועדה, אם את רוצה להבין בדיוק את הכללים, אני אדאג להעביר לך משהו מסודר. אני כן יכולה לשוב ולומר, זה לא רק הרשות המקומית פה בסיפור. בגלל שמדובר פה במערכת חינוך בעצם של הצרכים המיוחדים, יש פה שיקולים נוספים שאני יודעת שמשרד החינוך מעורב מאוד בדברים האלו. אין מצב אידיאלי, אין לנו עדיין בתי ספר לכל מה שצריך בכל רשות. יש הרבה מאוד שיתופי פעולה, שוב, תלוי במצב - - -

הלוואי שהיינו יכולים לעשות מדד של כמה אנשים קיבלו בסוף את הזכויות שמגיעות להם מהרשויות באמצעות בקשה טובה, וכמה אנשים, קיבלו אותם פשוט כי מגיע להם באופן טבעי כמו שזה צריך להתנהל במדינה מסודרת. אני מוכנה להמר שבאחוז מאוד גבוה מהמקרים הדרך שבה אנשים קיבלו את השיבוץ לילד היה כי הם הלכו ופנו באופן אישי ופשוט הלכו להתחנן. זה לפחות מניסיוני האישי בלטפל בבעיות כאלה.

את אומרת את זה, אבל אני ממש לא מקבלת את זה וממש לא מסכימה.

אז השאלה אם יש איזשהו כלל אחיד, נוהל שכל הרשויות צריכות לעמוד בו? יש משהו כזה?

אני לא מכירה. אני אמרתי, אני אבדוק - - -

תראו, קודם כול זה כך - שיבוץ, זה נכון, הוא נתון בסמכותה של הרשות המקומית. הרשות המקומית דואגת לתושביה. יחד עם זה, באמת העבודה הזאת של מלאכת השיבוץ לתלמידים עם צרכים מיוחדים נעשית בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם הפיקוח במחוז והפריסה צריכה להסתכל באמת בטווח המחוז עצמו כדי לראות איך הוא מתארגן לתת את המענים לילדים. הרבה פעמים אנחנו רואים שבאמת צריך להסיע ילדים נניח למחוז שכן שהוא לפעמים רק מעבר לגדר.

אני כן רוצה לומר ולהגיד באמת בצורה חד משמעית, הרעיון הוא בתוכנית החדשה ובהתאם לשינוי החוק שאנחנו עשינו, לפרוס את המפה ולהתחיל לדבר על שיבוצים ואשכולות גיאוגרפיים כדי לתת מענה ולפתוח באשכול גיאוגרפי שהוא לא קשור למחוז תל אביב או מחוז מרכז. לפעמים הם נושקים אחד לשני, ולכן הרעיון הוא באמת לבחון ולראות שכל המסגרות - - -

מה הכלל היום מבחינת משרד החינוך?

אני רוצה רגע לקחת את הסיפור הזה למשהו יותר מערכתי. יכול מאוד להיות שכל המסגרות בטווח המאוד קרוב הביתה לא נמצאות והן מלאות, ויש שם ילדים ואי אפשר להכניס את הילד הנוסף.

אבל אמרו לך פה שנמצאה מסגרת נכונה.

אני לא יודעת.

לא, אבל אמרו לך, נמצאה מסגרת. מה זאת אומרת? הם אומרים אמת. אמרו, נמצאה מסגרת נכונה, אבל לא נותנים בגלל שהוא רשום בכתובת שם.

אז לכן אני אמרתי, אני רוצה בבקשה לדבר באופן ישיר עם ההורים ולבדוק את אותה מסגרת שאמרו שהיא נמצאת קרוב הביתה ובכוונה מישהו לא רוצה לתת. ברגע זה אני רוצה לומר שההיערכות היא כן לנסות קודם כול לקרב את הילדים, וזאת אגב הסיבה שאנחנו באמת נכנסים למהלך של בניית כיתות שעליה אנחנו מותקפים כל הזמן, כדי לבנות באמת מסגרות קרובות למענה, קרובות הביתה לילדים. במהלך ארבע שנים המשרד הולך לפריסה ארצית של בחינת המצב כדי לקרב את הילדים הביתה.

מצוין. אני מבקשת ממך שמישהו מאנשי הצוות שלך שעכשיו שומע את הסיפורים האלה, יעשה בבקשה. אני רוצה לחסוך לאנשים האלה זמן. הזמן שלהם מאוד יקר. רוב הזמן שלהם מוקדש בלטפל בילד שלהם. בואי נחסוך להם את הזמן הזה, שמישהו מהצוות שלך יעשה תוך כדי הדיון עכשיו, בדיקה רגע על המצב שלהם כדי שהם יוכלו לצאת היום מהכנסת כשיש להם לפחות התחלה של תשובה. זה אפשרי מבחינתכם?

אז אני רוצה להגיד כך, שאני מתחייבת לתת לכל אחד מהאנשים שיושבים כאן ופנה, את התשובה במהלך היום, גם את תשובת הביניים. אני לא מבטיחה שתהיה תשובה מלאה. זה הכול. אז טלי ועירית ואביבית וחן, תקבלו.

התשובה היא כנראה תהיה אותו דבר כמו שאמרו לנו, זה בהמתנה, עד שייסגר המקום.

ואתם במקום יותר טוב מאיתנו עדיין. אנחנו אפילו ארבעה אוטיסטים מינימום בכל אזור דרום, לא קיים כדי לפתוח כיתה בשבילנו. זה מצב אבסורדי בכלל, לא מתקבל על הדעת.

אנחנו נבדוק אם 17 הכיתות שנפתחות לא יכולות - - -

גם בשנתונים רחוקים אפילו. לא מתקבל על הדעת.

אני מאוד מקווה שאנחנו נעשה את זה.

אפשר להציע הצעה קטנה שתעזור לכל ההורים האחרים, גם שלא נמצאים פה? יש המון מקרים כמו שהיא הסבירה, שנופלים, לא ה-90%, ה-10% אנחנו מדברים כרגע. זה עדיין המון הורים. כשמדובר פה על העסקנות הקטנה של המחוזות, לנו כהורים אין הרבה אפשרות, אבל אתם, אנחנו רואים אתכם כשאלה שמסתכלים מלמעלה, שיכולים לפתור. תקימו לכם קבוצה שמטפלת בדבר הכי רגיל בחינוך שיכול להיות, החינוך המיוחד. מישהו אמפטי שאפשר לדבר איתו, שאפשר להרים אליו טלפון, שלא ניתקל עם מזכירות שאחרי שבוע אני מחזיר את מי, תקליט מחדש, את כל התהליך, תהליך מאוד מתסכל. שיבינו ויטפלו במצבים, יסתכלו מלמעלה ויגידו, רגע, נכון שהילד הזה במחוז הזה, אבל בתי הספר שיש פה לא מתאימים. בואו תנסו רגע למצוא אולי במחוז אחר, ובואו נעזוב רגע, טובת הילד באמת, לא טובת המחוז, לא טובת העסקנות הקטנה שיש. אם תצליחו לעשות את זה, דיינו, עשינו הרבה היום בוועדה הזאת. תודה.

אני רוצה להוסיף שהעיסוק בפניות הפרטניות זה כמעט מכעיס. את נורא צודקת במה שאמרת, זה נורא מכעיס, כי זה רק ההורים שמצליחים להגיע לאלו"ט, לרכז חינוך שלנו שהולך אחד-אחד ומטפל, וזה מגיע ל"בזכות" ועוזרים לו והוא מטפל, וזה לא להיות ככה. סתם הבוקר בפניות פרטניות, אני באמת מקריאה מה קיבלתי הבוקר, מה החוסרים. קבוצת תלמידים מאזור משגב, ארבעה ללא כיתת תקשורת בבית ספר יסודי. צורך לקבוצת נערות דתיות-חרדיות מאזור ירושלים, בין שבעה לעשרה תלמידות ללא כיתת תקשורת בחטיבת הביניים. קבוצת תלמידים מיבנה, ארבעה, פלוס נס ציונה, עוד שלושה ללא כיתת תקשורת בחטיבת ביניים.

מה הייתם עושים בלי העמותות? זה פשוט מדהים. שלא לדבר על זה שכל הורה צריך להיות במגע, ממש ככה. צריכים להגיע כולם לראשי הערים, לראשי המועצות לבקש באופן אישי ואז לא נותנים הסעה ואז צריך לממן את ההסעה ואז אחרי תחנונים הם מוכנים לעשות ג'סטה ואז ההורים האלה צריכים להרגיש כל הזמן כאילו מישהו עושה להם טובה. אף אחד לא אמור לעשות להם טובה. זאת לא ג'סטה, זה הזכויות שלהם.

לא אמרנו שהם צריכים להתחנן, חלילה וחס.

תציגי את עצמך.

שמי יעל יוספסברג, אני אימא של מיכאל. אני חברת הנהלה באלו"ט.

אני לא הולכת לדבר על משהו שהוא פרטני, אלא אני הולכת לדבר על תופעה. בעצם כל הסיפורים שאני שומעת פה, אני יושבת פה ואני אחוזת תזזית, כי אם אני מסתכלת על מה היה בשנים עברו, שנה שעברה, שנה לפני כן, אנחנו כל שנה נמצאים באותו סיפור, אז יש היערכות והיערכות בעוד ארבע שנים והיערכות בעוד חמש שנים. זה לא נותן מענה. אין לנו פתרונות. אני יושבת עם קבוצה של 15 הורים מאזור השרון, שלא רק שאין להם שיבוץ, אלא כשהם פנו למנהלת אגף חינוך מיוחד ולא משנה איפה היא, הם קיבלו תשובות הזויות כמו אל תתקשר אלי יותר, תפנה לבנט, תשובות הזויות כשאני גם לא יכולה להאשים את הרשות, כי גם לרשות אין תשובות, אז לא יכול להיות ששנה אחר שנה אנחנו נתגלגל ונגיע בדיוק לאותו מצב והתשובות של משרד החינוך תהיינה בדיוק אותן תשובות, ואנחנו עוסקים בדיני נפשות, חברים. לא יכול להיות. יש כאן עבודת הכנה שהילדים צריכים לעבור, יש כאן הורים שצריכים להסכים לקבל את המסגרת ואני לא רואה שום שינוי.

הילד שלי משובץ, הכול בסדר. אני נאבקתי. אנחנו הקמנו בית ספר. בית הספר שהקמנו לפני שנתיים, "שירת הלב" בכפר יעבץ נמצא בתפוסה מלאה. יש לנו 40 ילדים ברשימת המתנה. בית הספר היה אמור לעבור למבנה קבוע לפני למעלה משנה. בית הספר, תהליך הבנייה עוד לא התחיל. הוא יתחיל, כולי תקווה, בסביבות ספטמבר ואז אולי בספטמבר שנה הבאה נעבור למבנה הקבוע. חברים, יש כאן תופעה. לעניין הרשות המקומית, תפילו את זה על משרד החינוך, משרד החינוך יפיל את זה על הרשות. לא יכול להיות מצב. הרשות יודעת כמה ילדים יש לה. תיערכי בהתאם מבעוד מועד ותקימו בית ספר. חייבת להיות כאן מערכת אכיפה שתחייב את הרשויות להקים בתי ספר או מסגרות חינוך מתאימות. לא יכול להיות שהרשות תגיד, זה לא אני, משרד החינוך יגיד, זה לא אני, זה יגיד, זה לא אני, והילדים נוסעים מרחקים של שעה-שעה וחצי למסגרת חינוך. אתם מדברים על ילדים עם צרכים מיוחדים. אתם מדברים על ילדים שהנסיעה קשה להם מנשוא. מה קורה לכם? אז תגלגלו אחד לשני. אני דורשת פתרון ולא רק פתרון, אני דורשת אכיפה. גמרנו. אני לא מוכנה כל שנה לשמוע את אותו הסיפור. זה סיפור שחוזר על עצמו ואני מודיעה לכם שאנחנו שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים נהיה בדיוק באותו סיפור, אני מקווה, רק שעם פחות מ-170 ילדים לא משובצים.

תודה, ואני אוסיף שכמה אנשים כבר מסוגלים ללכת להקים בית ספר? זאת חתיכת משימה. היא החלום של כולנו ללכת ולהקים את בית הספר המושלם עד כמה שניתן לילדים שלנו.

נכון. אגב, לפי חוק חינוך מיוחד השר יכול בצו להכריח רשות מקומית לפתוח בית ספר.

בבקשה, אני מבקשת בזריזות כדי שנקבל אחר כך עוד תשובות. תציגו את עצמכם.

שמי אמנון הרשושנים, אני אב לאיתי בן 13, מסיים יסודי, עולה לחטיבה בממ"ד, זה גם סיפור בפני עצמו. הוא גם ADHD, גם על הרצף האוטיסטי, תפקוד גבוה, גם מחונן. אחיו הצעיר, אורי, הוא ADHD BY FAR וגם מחונן. איתי לומד בשילוב יחידני.

אני אחלק את דבריי לשלושה חלקים. לא באתי דווקא לדבר על הפרטי. אני גם, גילוי נאות, נשוי לקלינאית תקשורת בחינוך המיוחד והמשלב פה בירושלים. אני מגיע ממודיעין. אני גם מהמייסדים ומחברי ההנהלה ומוביל תחום החינוך בעמותת "אקדם" לקידום ילדים בוגרים על הרצף האוטיסטי. השנה גם פתחנו את "בית אקדם" בשיתוף העירייה, העמותה לילדים בסיכון, הרווחה והמון דברים - - - שם, ולכן אני גם רואה את התמונה של מה קורה במודיעין, ואני גם רואה תמונה, גם מה קורה הרבה ברחבי הארץ גם בצד של האוטיזם, גם בצד של צרכים מיוחדים.

בצד הפרטי, איתי משולב בשילוב יחידני. השילוב הצליח למרות בית ספר, בזכות בית ספר, בעיקר בגלל ההורים והכסף שלי. כשאנחנו בשלב מסוים הבאנו את הפסיכולוגית הפרטית ועוד היינו צריכים כמובן להגיד תודה לבית הספר שהסכים לקבל אותה כדי לקבל תמיכה, כדי לקבל כלים וכו', שעלתה לנו הרבה יותר מכמה שעולה בכל חודש, הרבה יותר מכמה שעולה תשלומי ההורים ושות', שפורום הוועדים נלחם על זה, אנחנו יודעים לאיפה הוא הגיע וחבל שהוא לא נלחם על הנושא הזה, ואני מסרב לשלם בשחור לסייעת, גם כי זה לא חוקי, גם כי זה חושף לסיכונים את ההורים, ואני גם אומר את זה להורים, אבל אני יודע שזה קורה והורים משלמים בשחור לסייעת ועל ההכשרה שלהם כשהם יודעים שאולי בשנה הבאה היא גם תמשיך איתם.

בצד של אורי, אורי, אנחנו כבר כמה שנים רואים שביום שהוא הפנים שהוא אח מיוחד וזה בא על חשבונו, רואים גם התדרדרות בצד הרגשי. בית ספר גדול שמשלב ילדים ויש לו כיתות מקדמות, יש לו עולים, יש לו גם כיתת אולפן של עולים מאתיופיה. אנחנו מברכים על כל זה. 700 ילדים, שנה שעברה ארבע שעות טיפול רגשי לכל בית הספר כשהשנה הקרובה אמרו לנו, שלוש שעות בטוח לא תקבלו, ומנהלת המתי"א כבר לפני שנתיים עוד אומרת לי בשיחה עם הסגנית של מנהל בית הספר, אני מקווה שאתה לא בא ואומר שמגיע לו בגלל שהוא אח לילד מיוחד. אני מתרגם את זה כי זה קצת יותר ארוך, מהבחינה הזאת.

עכשיו אני רוצה קצת לשים בגדול. ההתפלגות של הורים מיוחדים למרבה הפלא היא התפלגות נורמלית. היא חוצה מגדרים, היא חוצה מצב סוציו אקונומי, היא חוצה דמוגרפיה, אבל הורה לילד מיוחד לא בחר בזה, הוא נולד לזה, וכמו שהורה לומד את הכלים ולומד מה לעשות ואת המיומנויות מחפש, אני מצפה מכל אחד במערכת החינוך ואני לא רואה את זה, ואני לא רואה לכל אורך הדרך, שייקח יוזמה וילמד את הכללים. הפסיכולוגית שלנו נזרקה מבית הספר באמירה של אתם יודעים, הקו הדק בין מעורבות להתערבות ביום שהיא אמרה למנהל, הגישה, מצוין. ואללה, אתה עובד הרבה יותר טוב מאחרים, אתה חייב ללכת ולדרוש גם את הכלים. הוא הפך להיות בונקר, הוא לא רוצה שהיא תיכנס לבית הספר.

כל אדם כשהופך להיות הורה, הופך להיות חרד. הורה לילד מיוחד, יש לו שני מאפיינים מאוד מובנים: אחד, הוא חרד תמיד והרבה יותר על העכשיו ועל העתיד ועל העתיד הרחוק. שניים, שלא בטובתו, שלא ברצונו הוא נמצא במגע וחיכוך הרבה יותר גבוה ואינטנסיבי עם כלל המערכות, גם מערכת החינוך, תלוי בפרק הזמן. הורה שיושב פה והגיע לפה, הוא הורה חזק. הרוב לא כאלה. מי שיושב פה מייצג את עצמו ומייצג את הכלל.

מודיעין היא מקום טוב באמצע לכאורה, מקום חזק סוציו אקונומי, לכאורה מקום שיש בו גיוון. אם הבעיות שאני רואה במודיעין הן כאלה, זה משליך על כלל הארץ.

אני רוצה רגע לקחת אחורה, זו ועדה של מידע, סתם דוגמא. חוזר מנכ"ל משרד החינוך לגבי היישום של חוק חינוך מיוחד, סעיף 4, מוקדי מידע: "הרשויות המקומיות תקיימנה מוקדי מידע שיאוישו בידי עובדי הרשויות המקומיות הבקיאים בנושאי החינוך המיוחד". אני אחסוך את שני הסעיפים האחרים. אני פעם אחת התקשרתי למשרד החינוך, למוקד. שאלתי, איפה יש? אמרו לי, לא יודעים, תשאל אצלך ברשות. אמרתי, אצלי אין. אני רוצה לדעת איפה יש כדי שאני אבוא לרשות. לא יודעים, תלך למשרד הפנים, הוא מפקח על הרשויות המקומיות. ואני שואל אותך, את יכולה לתת לי באיזה מקום יש מוקד אחד כזה כמו שכתוב כאן? ואני מבקש לזה תשובה, וזה משליך כי זאת ההתחלה.

תשובה?

יש אגף טיפול בפרט בכל רשות מקומית. זה בדיוק העניין.

אנחנו עובדים צמוד.

אז הוא המוקד.

סליחה, התשובה הזאת לא מקובלת. ביקשתי ממך מידע איפה יש.

אז אני שואלת אם יש ברשות.

היא טוענת שיש בכל רשות מקומית.

יש בכל רשות מקומית אגף ומחלקה לטיפול בפרט והיא בדיוק - - - לאגף לחינוך מיוחד.

סליחה, מנהלת מחלקת צרכים מיוחדים בעיריית מודיעין, אני מכירה אותה צמוד. יותר מזה, את השאלה ששאלתי אותך בפורום שעשיתם השבוע בשידור חי, לפי מה מחושבות 2.7 שעות הסל אישי, היא אמרה לי, אני לא יודעת, אתה בטח יודע יותר טוב ממני. המתי"א לא ידעו את התשובה הזאת, אז אם אנחנו מדברים על זרימת מידע ושקיפות, זה לא מחלחל, לא חוזר מנכ"ל, לא מסמך נגיש שאני עדיין מחכה לתשובה ממך, שאמרת לי לפני פסח, שלחת הודעה "מטפלים בזה". הטיול כבר היה אחרי פסח. אני עדיין לא קיבלתי תשובה לא פרטנית ולא איך זה לא קורה שנה הבאה, כי כשאומרים פרטני, אומרים כן, ניתן את הטיפול עכשיו, אבל לא מבצעים טיפול מערכתי כדי שזה לא יחזור על עצמו לא אצלם, לא אצלי. אנחנו פתחנו כיתת ממ"ד ולא לבן שלי, כיתת ממ"ד בשיניים ל-א'. ל-ז' אין. האימא שבדקה אופציה שילוב יחידני שמה אותו עכשיו בכיתת תקשורת בחטיבה חילונית כי זאת הבחירה שלה, ולשנה הבאה אולי יפתחו אחרי שאמרו להורים, תצאו מחוץ לעיר, או כשבאים ואומרים הכמות, אומרים להם, אם יהיו מספיק הורים, אבל לא פועלים שיהיו מספיק הורים. אומרים לנו, הורים, תפרסמו. לא נותנים שמות כי אסור, זה חיסיון. הם צודקים, אבל אני לא רואה שפועלים, וזה לא רק במודיעין, זה חוזר במקום אחרי מקום. אם יהיה מספיק, נפתח. איך אתם פועלים שיהיה מספיק? אין תכנון אסטרטגי, אין מערכתי לא ברמה הארצית, לא ברמה הרשותית, גם לא ברמת השלטון המקומי שאני מכיר את חיים ביבס, הוא מכיר אותי טוב והוא עושה הרבה, זה נכון.

תודה, זה הובן. תשובה לעניין הזה?

אני אמרתי מה אנחנו עושים. בכל רשות מקומית אמור להיות אגף שמטפל או טיפול בפרט או האגף לחינוך מיוחד.

אתם מבצעים מעקב לראות מה קורה בכל רשות מקומית?

מה זאת אומרת? בוודאי. יש לי גם שולחן עגול עם כל אגפי החינוך לחינוך מיוחד, במשרד.

סליחה, אנחנו הבאנו אותם - - - בערב מידע. לא היו תשובות. התשובה העיקרית שלהם הייתה, לקראת שנה הבאה, אנחנו לא יודעים אם יהיו לנו סייעות כי יש לנו מחסור, אנחנו לא יודעים אם יהיה לנו פרא-רפואי כי יש מחסור ולא יהיה. אני הוצאתי להורים הודעה. אני תומך בשילוב. השילוב זה הדבר הנכון, אבל הוא צריך להיות גם טוב להורים. בשנה הבאה אתם נכנסים למערכת, במצב הקטסטרופלי הנוכחי לכו לגני וכיתות תקשורת, לפחות תבטיחו את המשאבים. גם זה לא בטוח, דרך אגב.

אתם מבצעים מעקב אחרי מה קורה ברשויות המקומיות?

אנחנו נמצאים איתם בקשר כל הזמן.

לא נמצאים איתם בקשר.

מה זאת אומרת? אם יש - - -

מבצעים מעקב ופיקוח, בודקים שזה מתפקד, בודקים אם הפניות נענו, איך הפניות נענו, איכות התשובה ואיכות הפתרון. אתם בודקים את זה?

זה קורה בתוך המחוזות. אנחנו לא נמצאים ברמה ארצית לבדוק על כל מערך של פנייה. אם פנייה מגיעה אלינו, כן, ועל התשובה הזאת אני רוצה רגע לומר.

לא, אני לא שאלתי על זה, שאלתי אם אתם בודקים את התפקוד בתוך הרשויות המקומיות של מי שאמורים להתמודד עם הפניות הללו?

ברור, מה זאת אומרת? אם יש פנייה שאנחנו יודעים שהיא לא טופלה, אז בוודאי, אבל אם היא לא מגיעה לידיעתנו - - -

בכמה רשויות בשנה האחרונה טיפלתם באופן פרטני בזה שברשות המקומית אין טיפול נאות בפניות של הורים?

אני לא יודעת להגיד לך מספר, אבל כל פנייה שישנה מרשות מקומית, מופנית גם ברמת מחוז אל המפקחת שמכירה את הרשות המקומית.

לא, אבל זה לא מה שאני שואלת. אנחנו מדברים פה עכשיו על סוגיה מערכתית. אני שואלת שאלה מאוד פשוטה. יש לכם דוח הערכה מה קורה בכל רשות מקומית, האם היא מתפקדת, האם היא עונה לפניות, איזה סוג של מענה היא נותנת? יש כל הדרכים לעשות את זה.

אז אני אגיד. יש לנו מערכת היום, מערכת SRM שנקראת מערכת פניות ולכן אני אבדוק את זה, איך הפנייה לא חזרה בחזרה. יש לנו את פורטל ההורים שאנחנו - --

אבל זה לא מה שאני שואלת. תעני לי על השאלה בבקשה.

רגע, אז אני אומרת. על המעקב הזה נמצא בתוך המערכת.

אוקי. את יכולה להוציא לי בבקשה דירוג של הרשויות המקומיות לפי התפקוד?

אני לא יכולה להוציא לך את זה ברמה של רשות מקומית. אני כן אעביר לך ברמה של פיקוח, ברמה של מחוז, וליד כל ילד, ליד כל שם יש גם רשות מקומית, אז את תקבלי את זה.

את הולכת להעביר לי מה?

אני אעביר לך את מערך הפניות לפי מחוזות. כל מחוז, גם מה הן הרשויות המקומיות.

תעבירי לי, אני אשמח, אבל אני שואלת שאלה אחרת. האם כשאתם רואים שרשות מסוימת לא מצליחה לטפל באיקס אחוז מהמקרים בפנייה של הורים, אני מדברת רגע על בניית המערכת כמו שמערכת צריכה להתפתח. האם אתם עושים תיקון מול הרשות המקומית? אתם מוודאים שיש שם שינוי של - - - ?

זה עושים מול מחוז, בוודאי. נמצאים בשטח. העבודה היא עבודה משותפת ואנחנו כל הזמן נמצאים איתם - - -

טוב. אני רוצה לתת לעוד כמה הורים לדבר. בבקשה בקצרה.

שמי יובל, נעים מאוד. הורים פה מכירים, וואו, הוא לא נראה אוטיסט. מזה בעצם מתחיל כל העניין. השינוי שעברנו הוא באמת מדהים והוא מאוד גדול, רק יש הרבה מאוד שלא יודעים אותו.

הילד שלי בעוד שנה צריך ללכת לכיתה א'. אני גר ביישוב בשם מזור. בית הספר שיהיה זה בבת ים. בית הספר היחידי שיש זה בבת ים, שהוא מלא ומפוצץ. אני פה כדי לראות מה אני הולך לעשות בעצם בעוד שנה. מה שאני חושב שצריך לעשות זה לפנות, וזה כן קשור לשלטון המקומי, זה לפנות ולראות איפה יש שטחים ירוקים שאפשר להקים בתי ספר ואיך כשיש תב"ר שמגיע למועצה, הוא לא מסובסד ב-100% אלא ב-110% או 120%. אני בעצמי חבר מועצה. אם יעשו את הדבר הזה במשרד החינוך, אנחנו נגיע אולי בעוד שלוש שנים למצב שהוא הרבה יותר טוב, כי זה שיש שני בתי ספר בתל אביב ועוד איזה בית ספר בראשון ובבת ים, זה לא מספיק.

אני חייב להגיד שאולי כדאי גם לעשות איזשהו קורס גם לראשי המועצות שיבינו בכלל מה זה אוטיזם, מה זה ילד על הספקטרום, כי זה מתחיל בסופו של דבר גם מהמקום הזה ובנכונות. אני יודע שאנחנו באזור עם חולון, מתבצע קשר מאוד טוב. גם כשפנינו אליכם ואתן עושות עבודת קודש. אני יודע שיש הרבה ביקורת. אני יכול להגיד שלפחות הילד שלי, שרצו להעביר אותו בגן אחד וברגע האחרון רצו להעביר לגן אחר ואשתי, השערות סמרו, פנינו וזה הסתדר, ויש הרבה מאוד דברים ואתם עושים, אבל התחושה, וזה פה גם אני מתחבר למה שאתה אומר, שאין איזו עבודת מטה. כמות הילדים האוטיסטים זה 6.6. הכמות עולה. איך אנחנו יכולים לפתור את זה?

הילד שלי למשל, כשהוא נוסע לחולון, אין מעטפת הורית למשל אם הוא היה מקבל את זה באזור. באזור לשמחתי הרבה לפני שנה נפתח גן לחינוך מיוחד אחרי שגם כן אשתי צרחה במועצה שצריך להיות. שנה אחרי שהגענו באמת הביא את זה, אבל המקום הזה שצריך לעשות איזשהו משהו בספוט מלמעלה ולראות, והרבה פעמים זה עניין של שטחים ירוקים שאין איפה לבנות, אבל אם יעשו איזושהי חשיבה. ליד אזור יש הרבה מאוד. יש אור יהודה, יש יהוד, נווה מונסון. יש הרבה מקומות שאפשר לעשות את זה. בתהליך נכון אפשר להחליט ולזרז הליכים ולבנות בתי ספר ולבנות גנים לחינוך מיוחד וזה יכול לפתור כל כך הרבה.

למה זה מאוד כואב? למשל אצלנו שמונה ילדים מחולון מגיעים לאזור ויש שניים באזור.

אני רוצה פשוט לתת לעוד הורים. מסקנה, סיום?

צריך מישהו במשרד החינוך שיתווה חזון מבחינת בנייה של גם בתי ספר, גם גני ילדים. על מה אנחנו מדברים בסופו של דבר? על מקום הולם. תודה.

וגם היערכות לשילוב.

יובל, תודה לך. התוכנית היא כפי שאני אמרתי, באמת בפריסה של ארבע שנים, למפות את כל הצרכים בארץ מדן ועד אילת כדי לעשות באמת פריסה של אשכולות גיאוגרפיים ולאפשר קרבה הביתה לכל הילדים גם אם זקוקים למסגרות של חינוך מיוחד ולאו דווקא שילוב.

אני רוצה לשמוע את זה משר החינוך, שהוא באמת מחויב לזה רגשית ולא רק ככותרת.

חד משמעי. גם עבודה אל מול רשויות.

תודה. אני חייבת לאפשר לעוד הורים.

היי, אני דנה ממרכז המשפחה של אלו"ט.

אנחנו בקשר יום-יומי עם ההורים. אני חייבת להתייחס רגע לעניין הרשויות שדיברתם, שיש לנו הורים שלא רוצים להיחשף, אני תיכף אסביר למה, שרוצים ללכת באמת לבית ספר שמתאים לילד שלהם ברשות אחרת, וכמו שדיברנו על זה עכשיו שבאמת יש איזשהו חוסר התאמה בין הרשויות לאפשר לילד אחר להגיע לרשות אחרת, ולצערי יש לי כמה משפחות שהחתימו אותם על מסמך שהם יאפשרו להם ללמוד ברשות אחרת במידה והם חותמים על זה שהם מוותרים על ההסעות.

על הסעות וגם מממנים אישור ללימודי חוץ. הם מממנים לימודי חוץ.

זה רק במידה ובתוך היישוב עצמו ישנה מסגרת מתאימה לילד וההורים בוחרים את בית הספר הספציפי. אם זה לא, אז זה לא תקין.

מסגרת מתאימה לילד, אם אנחנו מדברים על אוטיזם שזה תפקודי רמות, אם יש ביישוב אחד כיתה אחת - - -

מצב כזה שהורים צריכים לחתום על מסמך כזה כדי להעביר את הילד שלהם למקום אחר אומר דבר אחד: הורים שיש להם כסף, יכולים לבחור בית ספר. הורים שאין להם כסף, לא יכולים לבחור בית ספר.

חד משמעי לא.

למה הדבר הזה? אם הורה חושב שיותר מתאים, וואלה, הורים יודעים משהו על הילד שלהם, כנראה יותר ממשרד החינוך. אם הורה חושב שמתאימה לילד מסגרת אחרת ומשרד החינוך לא מצא אותה או לא איתר אותה וההורה ביוזמתו ובזה שהוא נאלץ, כולם פה נאלצים להיות אקטיביסטים, הלך ומצא אותה, למה שהוא יצטרך לשלם עוד עלות על הסעות? זה אומר שהורה שאין להם, לא יכולים לבחור.

אז אני שוב אגדיר ואומר. אין מצב שבו אם אין מסגרת ביישוב המגורים שלה והילד צריך לנסוע, העלויות הן על חשבון הרשות המקומית ומשרד החינוך.

תעשי לי טובה, נו, ברצינות. די, זה לא נכון.

מה זה לא נכון?

כי זה לא נכון.

אז תקשיבו רגע, אם יש דברים שהם לא נכונים - - -

זה לא נכון. די, מניסיון הכי אישי שיש אני אומרת לך שזה לא נכון. הורים צריכים ללכת ולעשות אלף ואחד תחנונים כדי לקבל מהרשות המקומית את הטובה הזאת שכספי הארנונה שלהם גם ילכו לשמש כדי שהילד יקבל את ההסעה שמגיעה לו כחוק. זה לא נכון.

אני לא יודעת על הורים שצריכים להתחנן בפני הרשות המקומית. הרשות המקומית דואגת לילדים כדי שהם יגיעו למסגרות החינוך.

אני מוכנה לעשות איתך הסכם. אני פשוט יודעת שאין לך את היכולת לקבל על זה החלטה כרגע. אני מוכנה לפרסם עכשיו בפייסבוק שלי הודעה, אני לא יודעת מי הקוראים, לעוקביי בלבד, הודעה מי כאן הורים שנאלצו לממן הסעה לילד כי הרשות המקומית לא מימנה. אם אנחנו מקבלים בתוך שעה יותר מ-20 פניות, אתם מבטלים את הדבר הזה?

אני רוצה רגע לשאול למה. אני בהחלט מסכימה שלא צריך להיות גן או מסגרת שמאכלסת את כל התפקודים באותו מקום וכו', ועל זה אין בכלל ויכוח.

זה לא קשור. אם הורה רוצה לבחור מוסד לימודים אחר?

לא, כי גם באופן כללי הורה לא ממש בוחר. הוא בוחר מתוך אפשרויות שניתנות לו, ולכן אני רוצה להגיד שוב, זה חוזר על שיח שצריך להיות. הורה יכול לבחור את סוג המסגרת שבה הוא מבקש לשבץ את ילדו. הוא יכול לבחור אם הוא רוצה כיתה בתוך בית ספר רגיל, הוא יכול לבחור אם הוא רוצה כיתת חינוך מיוחד.

אני רוצה רגע לדייק. אם לא נמצאה מסגרת במקום המגורים שלו, כן על משרד החינוך ועל הרשות המקומית חלה החובה לממן ולהסיע את הילד למקום הלימודים שלו. בזה זה נגמר.

אני פעם אחרונה ששמעתי את שר החינוך מדבר, אני חשבתי שמדובר באדם בעל עמדות מאוד ליברליות בהקשר של התחרות, בהקשר כלכלי בלבד. לפחות בטענה שרוצים לעודד תחרות, רוצים לעודד להשתפר. פה אנחנו מדברים על ממש א-ב של תחרות. אנחנו רוצים לעודד גם מוסדות לימודיים להשתפר. אנחנו רוצים לעודד את מערכת החינוך לתת יותר כלים ולשפר את המוסדות האלה. הכי בסיסי שיש. אם הורה חושב שמוסד מסוים יותר מתאים לילד שלו והמוסד הזה יותר טוב, למה הוא לא מקבל את כל התנאים כדי להעביר לשם?

אז עדיין אין את האפשרות - - -

כי הם הלקוחות במקרה הזה.

אז אני רוצה שוב להגיד. אם זה מתאפשר וזה נכון עבור הילד, אז זה מה שקורה, אבל אם יש מענה בתוך הרשות המקומית, אין שום סיבה - - -

אבל אם המענה לא מספק? אם זה לא מתאים?

אנחנו צריכים למה זה לא הולך.

תקשיבי שנייה, באמת, כי יש את הדברים שאתם אומרים ויש ליד זה את מה שקורה בחיים. אני לא טוענת נגדכם שום דבר. אני באמת יודעת שאתן עושות את הכול כדי שהאנשים יקבלו את הזכויות שמגיעות להם. אני אומרת את זה פעם אחר פעם. תאמינו לי, זה מגיע מהלב. אני יודעת איזו עבודה קשה מוטלת על כתפיכן, אבל בסוף בתוך מערכות כאלה של יחסים, אז יש את המורה או את המנהל של בית הספר שמבין יותר טוב, שפתאום נוצר איזשהו קשר עם המשפחה, נוצר קשר עם הילד, ולפעמים זה ממש הבן אדם שמציל לילד את החיים. אם רוצה מצא את המקום הזה ורוצה לאפשר לילד שלו להיות בו, אז בסוף חייבים לנקות את התנאים היבשים. יכול להיות שיהיו שני בתי ספר שעל הנייר הם נראים כאילו מספקים את אותו דבר, אבל בגלל שאופי כוח האדם בבית ספר מסוים יותר מתאים לילד וזה הכול עניין של מפגש אישי, יותר מתאים לילד, אז ההורים רוצים לקבל את הזכות לשלוח אותו לשם. למה לא לאפשר להם את הזכות הזאת? איפה הם בתוך העניין?

קודם כול, אף אחד לא אמר שבאופן גורף זה קורה, אבל יכולים להיות מקרים ומצבים שבהם זה לא נכון, ולכן אם יש - - -

אבל לא דיברנו פה על לא נכון. העמדה המקצועית של המערכת היא חשובה, אבל היא לא הדבר היחידי שחשוב. אחוז מסוים גדול צריך להיות לאחריות ההורים.

אבל יש שם ולכן אני אומרת שוב, זה בדיוק הכיוון שאליו אנחנו מכוונים, שבאמת יהיה שיח בתוך הוועדות, בתוך המקומות, הדיאלוג הזה שבו הרשות המקומית שותפה, משרד החינוך שותף, ההורים שותפים.

סליחה, השיח בוועדות הוא לא איזה מסגרות זמינות ופנויות. הן מקסימום על סוג המסגרת. אף הורה לא מקבל בסוף הוועדה רשימה של מה המסגרות שקיימות היום, מה צפוי להיפתח שנה הבאה ולאן לכוון. בשום מקום. יתרה מזו, אפילו מי שבשילוב, לא מקבל שום הודעה רשמית כמה שעות אושרו. הוא מקבל מקסימום, זכאי/לא זכאי.

תודה.

יש לי דוגמא. הלכנו לוועדת השמה, אנחנו שישה הורים, אנחנו רוצים בית ספר אחד בשביל הילדים בגלל שזה היה הכי טוב. אחרי הכול אנחנו אפילו הזמנו את אסתי בן דוד לבית הספר שלנו, אפילו עשינו מכתבים למירב, אסתי בן דוד. עשינו את הכול. בסוף הכול היה בדיחה. אנחנו ידענו, יש בית ספר, ואז אמרה - - -, מישהו - - - עכשיו יודע איזה בית ספר טוב ומתאים, באיזה תפקוד. זה שטויות שאנחנו לא יודעים. זה שקוף. יש לך רשימה, אז למה תגידו להורים, - - - . אנחנו ידענו, אפילו כתבתי, אנחנו ידענו שבית הספר הזה קיבל את הבינוני. למה עושה משהו שיש לנו החלטה, יש לנו שיתוף. אנחנו הלכנו וממש בזבזנו זמן שם וזה היה ידוע.

גם עם ההסעות. אני - - - עורך דין בגלל הילדים שלנו - - - הלך עם ילדים שהציקו להם, ממש סכנה בתוך ההסעה. רבנו על מלווים, שזה לא היה מלווה, ולא תיכנס להסעה בלי מלווה. כמה המורות שלהם, הנהגים - - - הצעקות שלהם, וכמה זה רגיש את הילדים שלנו? אי אפשר מצב ככה, וגם עכשיו לגבי ההסעות, משרד החינוך אומר, יש לנו רק כמה ילדים שצריכים להיות בהסעה, ויש מישהו בבית שמש, אז זה יכול לקחת לבן שלך שעה להגיע לבית ספר בירושלים. מצוין, אבל מה הבעיה? ההסעה אומרת, תראי, אנחנו לא ניקח את שני הילדים שלכם, אנחנו עושה סיבוב יותר מ-40 דקות. זה לא בסדר. אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה. אני ראיתי שנהג אחד אפילו סגר את הדלת על הילד והוא לא הגיב. הם יודעים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בגלל שהם יודעים שהם לא מדברים.

יש לי רעיון בשבילכם. בגלל שיש לנו בעיה להיות בקשר, אולי תעשה - - - בשביל המורים, שהם יוכלו להתפנות אליהם ויש מישהו לדבר ויש דרך, ולעשות בשביל ההורים.

אני הייתי בוועדת השמה חריגים, וכמה זה משפיע עלי? אני הלכתי בגלל שקיבלתי אבחון של הילד שלי ב-14 באוגוסט ואני בכלל לא ידעתי בגלל שאני עולה. מה אנחנו עושים עם כל העולים שלא יודעים את המערכת?

תודה.

גם אנחונ מנותקים.

מישהו נוסף? אני חייבת לסיים את הוועדה, יש לי הצבעות עוד רגע.

מה שקרה למשפחה שלנו זה דומה לשלה, כי בעלי הפך לצמח בעקבות שלוש שנים של טרטור. הבעל שלי עכשיו מחוץ לעניין. לילדים שלי אין אבא. אחרי שלוש שנים של סבל במערכת. אנחנו עלינו מארצות הברית, מקליפורניה. אני תושבת חוזרת אחרי המון שנים בחו"ל. לא היה לנו דבר כזה בחו"ל. היה לנו כייף בחו"ל מהבחינה של חינוך מיוחד. להגיע לפה ולהפסיד את בעלי, - - - הוא לא יצא מזה. הוא מונשם כבר שנה וחצי. הוא לא יכול היה לעמוד בזה.

אני רוצה לסיים בזה שהסעות - - - שעתיים. עושים אותנו מאסף. הילד שלי יוצא ממסגרת חרדית בנווה יעקב ונוסע בימים מסוימים שעתיים.

זה נורא. זה קורה לכולם. זה פשוט מדהים.

אני רוצה רק לצטט שיחה שלי קצרה עם חברת הכנסת שולי מועלם, גם חברת הוועדה, על הספר "ביום בוא תקרא לי אבא", של אביעד פרידמן, שהיא מכירה אותו גם אישית. היא אמרה דבר מאוד פשוט. הורים מדהימים, נחישות, רצון לקדם, אבל עם הרבה מועקה, למה? ואם אביעד פרידמן לא היה מקושר לראש הממשלה שרון ולשרת החינוך לימור לבנת שגם התעניינו אישית, ואם לא היו לו חברים שתרמו לטיפול בילד שלו, האם זה היה קורה? אני חושב שהתשובה ברורה, וזה חבל.

כן. אני אסכם את הדיון. אני רוצה להודות ממש לכולכם, לעמותת אלו"ט שיזמה את הדיון הזה, לעדי, להדס, לכל הפעילים של העמותה ולכל ההורים שעשו את הדרך היום בבוקר בפקקים כדי להגיע לכאן ולהשמיע את קולם של הילדים שלהם ובכלל של כל הילדים במדינת ישראל שזקוקים לשירות הזה מהמדינה, וגם לרחל ולנירית ולשאר עובדי האגף לחינוך מיוחד של משרד החינוך.

הסיפור הוא בסוף הופך להיות סיפור של כסף, בכל מקום. הדבר הכי כואב, ולא אמור היה להיות בכלל בדיון אידיאולוגי או דיון של קואליציה/אופוזיציה בכנסת הזאת ובכלל במדינה. הדבר הכי כואב שהוא שהילדים שהכי זקוקים לכך שבעניינם לא תעמוד שאלה של כסף בינם לבין הטיפול שהם מקבלים, הם אלה שבסופו של דבר מוצאים את עצמם הכי נזקקים לאותו כסף פרטי של ההורים שלהם, כי המערכת לא מספקת את מה שהיא נדרשת לספק, והסיפור הזה של הכסף בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים שלהם, כי זה גם בהוצאות שההורים נדרשים להוציא כדי לספק לילד שירות טוב בעיקר בגילאים הצעירים כשכל כך חשוב לתת את כל המעטפת הנדרשת כדי באמת לקדם את הילד כמה שרק אפשר בגילאים שמערכת החינוך עדיין בישראל בכלל לא מוצאת את עצמה אחראית, ובשנים האלה הכי חשוב לתת את הדחיפה, אז זה מגיע לידי ביטוי שם, וזה מגיע לידי ביטוי גם ביכולות בסוף של ההורים לבזבז שעות ארוכות כל יום בלנג'ס למערכות, לרשות המקומית, לפקידים במשרד החינוך, לשר, לראש העיר, למי שרק ניתן, לנג'ס ולהטריף אותם עד שהם יסכימו לתת את מה שמגיע לילד שלהם, וגם זאת שאלה של כסף, כי בסוף מי יכול למצוא לעצמי את הזמן בחיים לעשות את זה? וזה אחר כך בא לידי ביטוי בעוד דברים, כי בסוף ההורים נאלצים לספק את המעטפת לילד כי מערכת החינוך בכלל לא שם, וכל כך הרבה ילדים נשארים בבית או נמצאים במערכות שלא מתאימות להם ואז המצב שלהם מתדרדר במקום שאנחנו כמדינה נספק להם את הבסיס הנדרש, וזה בא לידי ביטוי בהסעות.

אני כמעט לא מכירה הורים שלא נתקלו בסוף בבעיה הזאת באיזשהו שלב של החיים עם הילד כשההסעה לא מתאימה, כשאין סייע או סייעת בתוך ההסעה. עזבו, לא צריך להיות נהג רע כדי להימצא במצב שבו ילדים שעלולים פתאום להביע תוקפנות או שהם נכנסים ללחץ כשהם נמצאים שעתיים בהסעה, גם אם הדרך עצמה אמורה להימשך 20 דקות אבל ההסעה עוברת בכל ישוב בדרך ובכל שכונה כי אין מספיק הסעות, ואם הילדים נכנסים לאיזשהו מצב של תוקפנות או של אלימות, ואז הנהג, בזמן שהוא נוהג צריך להתמודד איתם, שלא לדבר על המקרים שבהם אנחנו לא יודעים, אנחנו כמשפחות, לא יודעים מה קורה לילד כי הוא לא יכול לדבר, אז רואים פתאום איזו שריטה, רואים איזושהי חבלה ומנסים לנחש אם זה קרה בהסעה, אם זה קרה בבית הספר, אם זה קרה בגללו או שזה קרה בגלל איזה איש צוות, ופשוט לא יודעים, וזאת החרדה. כל מי שהזכירו פה את העניין הזה, זאת החרדה היום-יומית.

אני אגיד רגע את זה מהצד של המערכת. ברור לי שהמצד של המערכת לפעמים זה נראה לכם אולי כאילו ההורים קצת יותר מדי בחרדה או קצת יותר מדי מנג'סים או קצת יותר מדי רוצים פרטים. אנחנו שומעים גם את הטענות האלה. בגלל המצב של המערכת היום בישראל, ההורים נדרשים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לקבל את כל המידע הזה, כי הם יודעים שרגע אחד בלי שהם נמצאים עם האצבע על הדופק ומוודאים שהכול מסתדר, הכול עלול ליפול, וזה החיים של הילדים שלהם. אתם צריכים לייצר את כל המערכת הנדרשת כדי שהם יוכלו לפנות אליכם הכי בקלות שניתן, כי לאנשים האלה אין זמן בכלל. הם עושים תפקיד. אם הורה רגיל זו עבודה במשרה מלאה, ההורים האלה עושים תפקיד של 100 משרות מלאות על ילד אחד. זאת העצימות. אתם צריכים לתת להם את השירות הכי מהיר שאפשר, שזה אומר בהרמת טלפון בלי המתנה של דקה, לא משנה כמה אנשי צוות זה דורש, זה מה שזה צריך להיות. זה אומר שמי שהם צריכים לפנות אליו ברשות המקומית, חייב להיות מענה ישיר ואתם חייבים לדרג את זה ולמדוד את הרשויות המקומיות ביחד עם משרד הפנים, לראות שהם עושים את העבודה. אתם צריכים לדרג אותם, גם אם דורש לחלק להם ציונים. בסוף אני חייבת להגיד יותר חשוב מיעדים של מתמטיקה, ולמדוד שהם עושים את העבודה שלהם כדי גם לתמרץ אותם לעשות עבודה יותר טובה, וזה אומר שאתם צריכים שיהיה לכם מידע מדויק על כמה ילדים קיבלו הסעה וכמה לא קיבלו הסעה ומה הכסף שנדרש להוציא מהכיס של הורה מעבר למה שהמערכת נותנת כדי לספק את השירות, כי אם אתם לא מודדים את עצמכם בכלים האלה, אז ללכת אחר כך לדבר על רפורמות גדולות של להביא כך וכך ילדים, לעשות חמש יחידות מתמטיקה, זה לא שווה גרוש. אתם חייבים למדוד את עצמכם לפי השירות שאתם נותנים למשפחות האלה.

אני מבקשת כמה פרטים עכשיו מהמשרד ואני מבקשת לקבל את זה. נגיד גם את הזמנים. קודם כול ההבטחה שלך לתת כבר היום את תשובת הביניים לכל המשפחות שקיבלתם את הסיפורים שלהם.

כן, אבל אני אצטרך אחרי זה שרק ייגשו לתת לי את הפרטים.

בבקשה, ותודה רבה לך על זה. אני מבקשת שתעדכנו אותי אם משהו חסר ואני גם אעמוד מולכם ישירות.

אני מבקשת מכם לעדכן אותנו בתוך שבוע ביעדים שאתם מציבים לעצמכם, כלומר מה היעדים של משרד החינוך לתלמידים לשנה הבאה, ממש כמו שמצווה מיעדים במתמטיקה ואנגלית, כמה כיתות אמורות להיפתח, עד איזה תאריך, כמה ילדים כבר יהיו משובצים, מתי הם אמורים לקבל את השיבוץ האחרון. בכלל, אתם יודעים כמה ילדים אמורים להיות במערכת. הם לא אמורים לחכות לפניות של ההורים. צפי של גידול כיתות התלמידים עם אוטיזם לפי מחוזות, הערכות של המשרד לפתיחת כיתות ולפי איזה תקן, כמה מהכיתות נמצאות היום בפריצת תקן. אני מבינה שזה 80 גני תקשורת עם פריצת תקן השנה?

יש 143 מסגרות.

זה חצי מהמסגרות.

כמה שעות סייעת יש לילדים משולבים בתוך המערכת?

רשום. לא ניתנה לי הזדמנות להגיד, אבל לתקן את אי הדיוקים שנאמרו לגבי שעות הסיוע והטיפול - - -

בואו נתקן בעשייה.

אז אנחנו מתקנים בעשייה. אני חושבת, גבירתי היושבת ראש, שזאת בדיוק מהות השינוי בחוק. גם עם כל הציניות שמסתובבת באוויר, אני מודיעה לכם באופן חד משמעי, זאת בדיוק הכוונה וזאת בדיוק הרוח.

זו אולי הייתה המהות הראשונית של החוק. זה ממש לא מה שיצא בסוף. זה לא מה שחוקק.

רק שנייה, כדי לדייק באמת, אם בשנייה אחת לשים את הדברים באופן מאוד ברור, כשאתם דיברתם על העניין הזה של בדיקת התקנים ולהסתכל על הילדים קצת אחרת וכו', זאת בדיוק המטרה. בחוק פעם ראשונה מופיע המשפט והעיקרון שבודק את הילדים על פי הצרכים שלהם ועל פי רמות תפקוד כדי לא לתת לכולם את אותו הדבר.

ועל פי כמה כסף יש להורים שלהם.

לא, לא. חד משמעי לא. יש אמות מידה והם יוצגו. אנחנו התחייבנו בשקיפות מלאה להציג את אמות המידה עד כניסתו לתוקף, גם להורים.

התקציב אמור ללכת עם הילד לפי מה שאמרה דורנר, ואתם מוציאים את זה. זה בדיוק העניין.

תנו לה לסיים.

אני לא מסכימה - - -

בסדר, אני מצטערת, לא נעים לי לקטוע אתכם, אבל תנו לה לסיים בבקשה. אני שותפה לדעתכם על החוק הזה. אני חושבת שזה חוק גרוע מאוד והבעתי את עמדתי, אבל תנו לה לסיים, גם להביע את עמדתה.

אנחנו יודעים. ערוץ הכנסת הפיץ רייטינג השבוע עד 02:00.

ב-02:00 לפנות בוקר ראית את עמדתנו?

אני יכול לומר לך שמאות הורים היו עם וואטסאפ גועש ורועש.

אני אתן לך רגע להשלים את דברייך ואני רוצה לסכם.

אנחנו התחייבנו גם לגבי רמות התפקוד והמחוון. אנחנו התחייבנו בדיונים והתחייבנו בפני יושב ראש ועדת החינוך שאנחנו בהיוועצות יחד עם ההורים, אנחנו נראה בשקיפות מלאה ואנחנו נשב איתם ונדייק יחד את רמות התפקוד ואת הצרכים כדי שאף אחד לא יגיד, עשיתם את זה מאחורי גבנו, אז אנחנו נגיע, נציג את מה שיש, ואם אנחנו צריכים להוסיף עוד דברים ולדייק אותם, אנחנו נעשה את זה במהלך משתף. עם זה אני רוצה להגיד, עדיין נערכו תיקונים ואותם תלמידים שבהם דיברה אביבית קודם, באמת עם ההערכה מאוד גדולה אבל צריך לדייק. אותם תלמידים, גם היום בתוספת החוק מופיע שהם יכולים לקבל סייעת, מה שלא היה בעבר, את שעות הסייעת. זה כתוב.

הורידו את זה. היה כתוב 16 שעות ו-24 שעות והורדתם - - - החוזר מנכ"ל שלא קיים היום כי הילדים האלה לא זכאים היום לסייעת.

אני עוד פעם רוצה לומר שזה בדיוק יהיה במהלך הדיון שבו יתקיים השיח לגבי הצרכים של הילדים, אז ילדים עם לקויות למידה, עם הפרעות התנהגות, ילדים עם עיכוב התפתחותי יוכלו לקבל את התמיכות האלה החל מרגע שהחוק יכנס לתוקפו.

אני לא יודעת מה הייתם עושים בלי הארגונים, אני חייבת להגיד.

אנחנו מאוד מעריכים ומכבדים אותם. אין לזה שום קשר. אנחנו גם עובדים איתם.

ואז הורים שהם אקטיביסטים, יושב ראש ועדת החינוך קורא להם אנרכיסטים.

אני רוצה להזכיר לכל הנוכחים ובעיקר למשרד החינוך שהשנה היא 2018 וב-2018 גם אמצעי התקשורת עם משפחות יכולים להיות הרבה יותר פשוטים. הם גם הרבה יותר זולים, גם מצד משרד החינוך. כל מערכת החינוך היום עדיין מתנהלת מכל הזוויות האפשרויות, אני פשוט לא רוצה להרחיב יותר מדי, אבל פשוט בצורה מיושנת. היה אפשר לעודד הרבה יותר יצירתיות והתאמה של הורים לתת לחינוך הרבה יותר פרטני שמתאים באמת למה שהילד צריך. זה ניתן, זה במסגרת היכולות, עושים את זה כבר בכל כך הרבה מדינות בעולם. אנחנו כל כך הרבה זמן מאחור והתיקון הזה שעשיתם, לא ניכנס עכשיו לחוק הזה, הוא רק מחזק את ההעדפה של משפחות שיש להם יותר אפשרויות כלכליות ממשפחות אחרות. גם משפחות עם אפשרות כלכלית רחבה, מצבן לא כזה טוב. הוא יותר טוב מאלה שאין להם את האפשרות הכלכלית, אבל הוא לא כזה טוב.

נוכיח, כולנו בעשייה.

כולם במצב מאוד בעייתי מול המערכת. אפשר ללכת הרבה יותר קדימה.

אני מבקשת את כל המידע הזה בבקשה עד סוף היום, מה שדיברנו. תעדכנו אותי.

אני מבקשת מכם את ההיערכות הנדרשת עד לשבוע הבא, שלא נגיע עם זה עד הקיץ.

תודה רבה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:40.