פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



16
ועדת החוץ והביטחון
29/05/2018


מושב רביעי

פרוטוקול מס' 249
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שלישי, ט"ו בסיון התשע"ח (29 במאי 2018), שעה 8:45

אברה מנגיסטו נמצא שלוש שנים וחצי בידי חמאס ודבר לא התקדם במגעים לשחרורו – הצעה דחופה לסדר-היום של חברי הכנסת מוסי רז, פנינה תמנו, איל בן ראובן

חברי הוועדה: אבי דיכטר – היו"ר
אמיר אוחנה
רוברט אילטוב
איל בן ראובן
עמר בר-לב
ענת ברקו
מרדכי יוגב
עמיר פרץ
יואב קיש
עפר שלח

אלי אלאלוף
מרב מיכאלי
איילת נחמיאס-ורבין

אילן גילאון
יהודה גליק
יעל כהן-פארן
מוסי רז
פנינה תמנו

ירון בלום - מתאם שבויים ונעדרים, משרד ראש הממשלה

גשאו (אילין) מנגיסטו - אביו של אברה מנגיסטו

אגרנש מנגיסטו - אמו של אברה מנגיסטו

אילן מנגיסטו - אחיו של אברה מנגיסטו

דסטה יצחק - מתורגמן

דפנה כהן-איוניר - שדלן/ית (כהן-רימון-כהן)

שמואל לטקו

עידו בן-יצחק

דפנה סידס-כהן

שגיא חן

אפרת מורלי

חפציבה צנעני



אברה מנגיסטו נמצא שלוש שנים וחצי בידי חמאס ודבר לא התקדם במגעים לשחרורו –
הצעה דחופה לסדר-היום של חברי הכנסת מוסי רז, פנינה תמנו, איל בן ראובן (מס' 556)

בוקר טוב לכולם. אנחנו מבקשים להתחיל בדיון מהיר, שכונס לבקשת שלושה חברי כנסת: איל בן-ראובן, מוסי רז ופנינה תמנו-שאטה. שניים נמצאים פה. שלום למשפחת מנגיסטו, ושלום למתאם שו"ן ירון. אנחנו מתחילים, בבקשה. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה ממש בקצרה.

לתשומת לב האנשים, הדיון פתוח, ולכן כל מי שמתייחס ויש ברשותו אי אלו פרטים, שזה לא המקום לומר אותם, נא לקחת את זה בחשבון.

איל, בבקשה.

בוקר טוב, בוקר למשפחת מנגיסטו, בוקר טוב לירון. אני רוצה להודות ליושב-ראש הוועדה, אבי דיכטר, על הדיון המאוד-מאוד חשוב הזה. אני, כמובן, גם מודה לכול חברי הכנסת, ויש פה בהחלט נציגות מאוד יפה של חברי כנסת שבאו בשעה המוקדמת הזאת לדיון החשוב הזה.

ביקשתי את הדיון הזה ויזמתי אותו לא בדרך של דיונים מהירים שבאים להכות במישהו ולהגיד שזה לא בסדר ושזה לא בסדר, מצד אחד. מצד שני, יש לי ניסיון רב בעבודה גם, לדעתי, בשיתוף עם ירון בעבר בנושא נעדרים, ואני למדתי לגבי משפחות נעדרים, שבסופו של דבר, אל"ף, קשה להפריז בקושי שעובר על המשפחות האלה, וזו אי-ודאות איומה ונוראה. מצד שני, הן תמיד צודקות בטענות שלהן. מדוע? כי מבחינתן יש תוצאה אחת, ואין שתי תוצאות אולי, והתוצאה היא שהבן, הנעדר, או הבת, בבית חי או, לצערי, לפעמים גם לא. אבל זו התוצאה הנדרשת. לכן המשפחות בעניין הזה תמיד צודקות.

אני אומר לך, כבוד היושב-ראש, שיזמתי את הדיון הזה, כדי בעיקר לשמור את נושא אברה מנגיסטו על אש חיה, חמה ובוערת. מדוע? כי משפחת מנגיסטו – ותסלחו לי, ואני מקווה שאתם מקבלים את מה שאני אומר פה – היא לא משפחה עם כלי רעש וצלצולים, מה שנקרא. זו משפחה טובה ונחמדה שכול מה שהם רוצים הוא שהילד יחזור הביתה. הילד שלהם עזב את ביתו, ילד לא בריא, וככול הנראה עבר את גבול מדינת ישראל לעזה שלא מדעת, שלא מאיזו שהיא יוזמה שקשורה באיזו שהיא צורה לסכסוך שבין ישראל לעזה. זה סיפור אחר לגמרי. לכן אני חושב שתפקידנו, כוועדה, כוועדת חוץ וביטחון, ותפקידנו כחברי כנסת, לשמור את הדבר הזה, להתעניין, לשאול שאלות, לוודא, לדעת מה קורה, כדי שבסופו של דבר אברה מנגיסטו, הילד הנחמד הזה, הבחור הנחמד הזה, יחזור הביתה. זו חובתה של מדינה. אני חושב שב-DNA של מדינת ישראל דבר אחד אנחנו שמרנו לאורך השנים והוא נורא-נורא חשוב: חייב אזרחינו הם מעל לכול. אנחנו לא עוזבים אזרח, חייל או אזרח, עד אשר הוא חוזר הביתה. לא עוזבים.

אני לא רוצה פה ואני לא חושב שהדיון פה עכשיו, במקום הזה, צריך לדון במחירים. זה לא הדיון כרגע. הדיון כרגע – ואני מכיר את ירון, ואני יודע בדיוק מה הוא עשה בעבר, ואני שמח שאתה יושב היום במקום שבו אתה יושב כי אני סמוך ובטוח שאתה עושה כל מה שאפשר בעניין הזה.

עוד נושא אחד – ברור שמבחינת כלים, אני רוצה לדעת שבאמת כל דיבור באיזו שהיא צורה על איזה שהוא נושא מול אוייבינו אחד הנושאים המובילים שבו הוא נושא נעדרים שצריכים לחזור. נעדרינו זה אומר חיילים וזה אומר אזרחים. אנחנו צריכים להחזיר אותו, את אברה, הביתה. אגב, יש כמובן הבדל גדול בין העיסוק, אני מניח, וירון יודע את זה יותר טוב ממני, בחיילים לעיסוק באזרחים. זה הבדל גדול. זה לכאן ולכאן, ואני לא אומר מה טוב ומה לא טוב. אבל ברור שהעניין של אברה מנגיסטו הוא עניין הומניטרי מהמעלה העליונה. זה לא חייל, וזה לא מישהו שרצה לעשות משהו. זה מישהו שפשוט עבר את הגבול ונתקל באכזריות שאין כמוה של ארגון שיושב ממולנו ואין לו שום טיפת – קשה להגדיר במילים בכלל את האכזריות הזאת למול אזרח כזה, אדם חולה, שמחזיקים אותו כמין איזה משהו לצורך הסכסוך מול מדינת ישראל. זה פשוט בניגוד לכול חוקי המשפט הבין-לאומי והמוסר והערכים.

אני מסיים בזה, ואני מאוד מבקש באמת. עוד פעם, תודה לכול חברי הכנסת שהגיעו לכאן. אנחנו נמשיך לשמור על האש הזאת חמה, עד שאברה מנגיסטו יחזור הביתה.

תודה רבה.

חבר הכנסת מוסי רז, בבקשה. לרשותך שלוש דקות.

בעצם, מבחינתי, הדיון הזה נועד – הייתי פעמיים אצל משפחת מנגיסטו באוהל שלהם – קודם כל לתת לכם חיבוק, להגיד לכם: אנחנו, חברי הכנסת, לא שכחנו, לא אתכם ולא אותו, את אברה. מדובר פה בעניין הומניטרי. זה אזרח שנמצא בעזה, ואנחנו צריכים להחזיר אותו. אני בטוח שהרשויות עושות מה שהן יכולות, אבל אני חושב שאנחנו כל הזמן נעלה את העניין הזה לתודעה הציבורית, נחבק אתכם ונגיד לכם: אנחנו לא שוכחים אותו, ומבחינתנו, אנחנו גם נזכיר לרשויות כל הזמן, כי הן עסוקות בהרבה דברים, שיש לנו שם נעדר – בהזדמנות הזאת אני אגיד: יש לנו נעדרים, ויש לנו גם גופות של חיילים, וגם את זה צריך להזכיר – ואנחנו רוצים אותם בבית. זו המסורת הישראלית, זו המסורת היהודית, וזה לא דבר שאנחנו מוכנים לוותר עליו.

אני לא רוצה לנצל שלוש דקות, אני רוצה לנצל פחות מזה, אבל רק להגיד שאנחנו, וגם אם מי שמחזיק בו שומע אותנו, דואגים לו, אנחנו רוצים שיהיו לו תנאים מסודרים. לא מעניין אם הוא צופה במונדיאל או לא צופה במונדיאל, אבל שיש לו מזון כמו שצריך ושיש לו בריאות כמו שצריך, תרופות וטיפול רפואי ומגורים בצורה הנאותה. זה מה שאנחנו דורשים. אנחנו דורשים להחזיר אותו הביתה. אני רוצה מאוד לשמוע את המשפחה יותר מאשר את עצמי.

תודה רבה.

חברת הכנסת פנינה תמנו, בבקשה. שלוש דקות לרשותך.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תחילה, אני רוצה גם להודות לחברים, לבן ראובן ולרז, על כך שהם הובילו את הדיון הזה.

אני רוצה לחזק אתכם, משפחת מנגיסטו.

(אומרת דברים בשפה האמהרית.)

אני רוצה לומר – יותר נכון אני רוצה להזכיר – שכמעט ארבע שנים מאז אברה חצה את הגבול, ואני זוכרת איך הייתי צריכה להתרוצץ בין חברי כנסת, שהם חברים בוועדת חוץ וביטחון, בשביל לעדכן אותם שיש אזרח ישראלי שחצה את הגבול, מה שאף אחד לא ידע, וגם חברי קבינט לא ידעו. אם מישהו מנסה להסיר אחריות מהחשיבות – לא מהחשיבות אלא יותר נכון מגודל האחריות של הוועדה הזאת בלעקוב אחרי מה שקורה עם אברה מנגיסטו ואיך מטופל עניינו של אברה מנגיסטו – כדאי מאוד שאנחנו נתעורר. לוועדה הזאת יש משמעות חשובה בפיקוח על הממשלה, גם אם ישנם נושאים שממדרים. יש כאלה שיגידו שגם ועדת חוץ וביטחון - -

אתם מפריעים לי.

סליחה.

- - לא יודעת הכול ושממדרים אותם, וגם הקבינט ואולי ראש הממשלה. אבל הוועדה הזאת לא צריכה להרפות, והיא צריכה להעלות את הנושא שלו על סדר-היום, כי יש ליקויים. לא השתמשו בכול האמצעים והמנופים כדי להפעיל לחץ בין-לאומי. רק אתמול, כשהיה לנו מפגש עם המשפחה ועם ח"כ עפר שלח, אני יכולה להגיד לכם שסיפרתי שחבר שלי, שעומד בראש ארגון הבריאות הבין-לאומי, הגיע לפה לפני כחודשיים-שלושה, והוא הגיע והתקשר אלי כי אנחנו מיודדים, ואמרתי לו "למה אתה לא פוגש את המשפחה?" כי יום למחרת הוא נסע לעזה, והוא אמר לי: אף אחד לא אמר לי ולא סיפר לי על הסוגיה הזאת. איזה מין דבר זה? ואז הוא אמר לי: אנחנו מנסים למצות את כל הכלים. ללא ממצים את כל הכלים. לא מפעילים את כל המנופים. הבחור הזה צריך כבר לחזור הביתה. בטח ובטח, שלצערי – אני חושבת שהוועדה צריכה לשים לה את זה ב-bold – לא נתנו תשובות לשאלות של המשפחה שעד היום מטרידות אותה. איך יתכן שאברה מנגיסטו חצה בצורה הזאת את הגבול ואף אחד לא עשה תחקיר כמו שצריך? מה היה עם החיילים? זה משהו שיושב למשפחה על הלב, ואי-אפשר לשים את זה בצד ולומר: זה כבר לא משנה – בואו נטפל בהחזרתו. צריך לשבת עם המשפחה ולראות איך בכול זאת הצבא היה צריך להוציא דו"ח. למה נתנו לו לעבור? האם חשבו שהוא פליט? האם לא חשבו שהוא ישראלי? האם צבע העור שלו שיחק תפקיד? אני ממש לא רוצה לקחת את זה לכיוונים האלה, אבל אלה שאלות שמטרידות את המשפחה. אדוני היושב-ראש, אני חושבת שחבל מאוד שחלפו שלוש או ארבע שנים עד שאנחנו פוגשים את המשפחה הזאת.

מוסי, הם לא מחפשים רק חיבוק. הם רוצים תוצאות. הם לא מרגישים שהם בלב הקונצנזוס הישראלי. אני חושבת שאולי מאזרח ישראלי אנחנו לא יכולים לדרוש את זה, אנחנו יכולים אולי להעביר ביקורת, אבל פה חברי הכנסת כולם צריכים להתגייס. זה לא יכול להישאר בשוליים – לא רק שחברי כנסת אתיופים יחבקו אותם ולא רק חברי כנסת שמכירים את המשפחה. כולם פה צריכים לתת להם דלת פתוחה ולעשות מאמץ אמתי. תודה.

תודה רבה.

משפחת מנגיסטו, מי רוצה לדבר? בבקשה.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות דסטה יצחק)

עד עכשיו אמרו לנו לשתוק, וזה מה שפגע בנו. אם היו פועלים מיד, הבן שלי לא היה נשאר עד היום. למה צריך להגיד לשתוק? החיילים שהיו נתנו לו לעבור בהשערה שאולי זה סודאני ואולי אריתראי. גם אם היה סודאני או אריתראי, היה צריך לעצור ולשאול אותו. על מה הם שומרים? עד עכשיו היינו בשתיקה. עכשיו זה נכנס לי ללב. אני דורשת שיביאו אותו. השאלה שלי היא לאותם החיילים שנתנו לו לעבור וגם לממשלה.

הילדים שלי שירתו בצבא. הוא שבר את היד, ולכן אמרו לו שהוא לא יכול לשרת בצבא. עברו ארבע שנים בשתיקה. אני לא יודעת אם הוא מקבל טיפול ואני לא יודעת מה המצב שלו, אבל עכשיו אני דורשת שהוא יחזור. אתם מטפלים בערבים. למה אתם לא מטפלים בישראלים?

אנשי חמאס מקבלים טיפול, ואני לא יודעת מה קורה עם הבן שלי. לאן אני יכולה ללכת? למי אני יכולה לספר שאתם נמצאים כאן? חמאס, האויב, אנחנו לא יכולים לדבר אליו – אנחנו יכולים לדבר אליכם.

תודה רבה באמת. אני מודה לכם, ואני מבקשת שתביאו את הבן שלי.

תודה רבה.

אנחנו עוברים למתאם פעולות שו"ן, ירון בלום. בבקשה.

בוקר טוב. אנחנו נדבר אחר כך, בהמשך, בוועדת המשנה, בכול מקרה, בנושא סוגיית אברה מנגיסטו, כמו גם לגבי שאר החיילים והאזרחים שנמצאים בשבי חמאס. צוות המשא ומתן, צוות המו"מ, הצוות שעומד לרשותי, עובד סביב השעון סביב הסוגיה הזאת, כדי להחזיר את החיילים ואת האזרחים הביתה.

עניינית, למשפחת מנגיסטו, אנחנו בקשר שוטף אתם. אני בקשר שוטף אתם. הם גם מעודכנים. הם גם מטופלים על-ידי האנשים שלנו, ואנחנו בקשר שוטף וענייני אתם כל הזמן.

אני צריך להגיד משהו, בצורה הכי גלויה וברורה: מבחינתנו, אין הבדל בין החיילים לאזרחים, מבחינתי, בסוגיית הטיפול. אין שום הבדל בסוגיה הזאת, כשאנחנו באים במגעים כאלה ואחרים עם צדדים שלישיים כדי לפתור את הסוגיה הזאת. אני מחויב לסוגיה הזאת, ואני מחויב לעשות כל מאמץ כדי להביא את הילדים הביתה. תודה רבה.

תודה רבה.

אנחנו מבקשים לעבור להתייחסויות של חברי כנסת, ואנחנו קוצבים את זה לשתי דקות לח"כ, מפני שיש לנו לאחר מכן דיון סגור בנושא. הראשונה, חברת הכנסת איילת ורבין, בבקשה.

אדוני יושב-ראש, תודה רבה.

משפחת מנגיסטו היקרה – סליחה, חברתי פנינה תמנו-שטה – כן, חשוב לנו להגיד לכם שאתם לא לבד. חשוב לנו להגיד לכם את זה. אנחנו ארבע שנים מאז "צוק איתן", ואני כבר הפסקתי לספור את מספר הימים שאברה נמצא בשבי החמאס.

1,360 ימים.

נכון. זכרתי שזה למעלה מ-1,200, אבל לא זכרתי בדיוק כמה.

אברה נמצא יותר מדי זמן בעזה, והחיילים שלנו נמצאים יותר מדי זמן בשבי החמאס באופן שהוא פשוט בלתי נסבל כבר ובלתי נסבל מבחינת הוועדה הזאת, ואני שמחה שבוועדת המשנה יש דיון.

אבל הפעם הראשונה שבה פגשתי את משפחת מנגיסטו הייתה מחוץ לדיון בקבינט על ההסכם עם טורקיה. עמדתי אז אתם ועם משפחת שאול, ומשפחת גולדין הייתה מול בית ראש הממשלה, ואנחנו יודעים כבר כמה שנים חלפו מאז, ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומם של דיונים ושל איזה שהוא לחץ, בגלל המצב ההומניטרי בעזה שמחייב טיפול, גם מול האמריקאים להתכנס לאיזה שהוא הסכם הודנה.

יושב-ראש הוועדה אבי דיכטר, לפחות לפי מיטב הבנתי, ועדת השרים לא התכנסה מאז סוף 2016. אני הסתובבתי פה אתמול עם החולצה של אורון והדר, ואתמול משפחת גולדין כינסה עצרת הזדהות מחוץ לביתה והזכירה, כמובן, את אברה ואת השאם אסייד. אבל, אי-אפשר להמשיך באופן הזה, בסופו של דבר, של שימוש מאוד-מאוד מוגבל במנופים ובזה שאנחנו לא מבינים מהי אסטרטגיית השבויים והנעדרים. לא אימצו את המלצות ועדת שמגר. לפחות מצד המשפחות, מצד משפחת גולדין, אין אמון כרגע במערכת. בעיניי, זה אולי הדבר הכי מטריד, אדוני ירון בלום. אין להם אמון כרגע במערכת. אני חושבת שזה שבר עמוק. אני לא זוכרת ששמעתי כזה משבר אמון מצד משפחה של חייל שבוי כלפי המערכת.

אני חושבת שאנחנו לא יכולים לסבול את המצב הזה. אני מבינה שהדיון נערך בוועדת המשנה, אבל אני מבקשת, עם כל הכבוד, שגם במליאת הוועדה יהיה דיון בנושא אסטרטגיה כללית בלי לרדת אולי למה שצריך לרדת אליו בוועדת המשנה. אבל, עם כל הכבוד, את אסטרטגיית שבויים ונעדרים ועדת חוץ וביטחון בדיון סגור – המליאה שלה צריכה לדעת מה המהלכים שעושה הממשלה.

תודה רבה.

חברת הכנסת קסניה, ולאחר מכן חברי הכנסת עמיר פרץ ואילן גילאון.

משפחת מנגיסטו היקרה, אגרנש, אנחנו נפגשנו לא פעם ולא פעמיים, וכול פעם דיברנו על זה שהחברה הישראלית, החברה שלנו, נמדדת על-פי ההערכה שלה לחיים, על-פי קידוש החיים. אנחנו מקדשים את החיים. בעת שהתנהלו דיונים על החזרתו של גלעד שליט, אני זוכרת את התגובות בעולם הערבי, שאני קיבלתי, של אנשים שאמרו: וואו, זה פשוט דבר מדהים. אתם באמת מתייחסים, בצורה רצינית, לחיים של בן-אדם. תחשבו על זה שבאמהרית "מנגיסטו" זה שליט. יש את האירוניה והטרגדיה שגלומות בתוך הדברים האלה.

נכון. כן.

אלה דברים שמכים בך ולא משאירים לך מקום לנשום.

אני רק אגיד דבר אחד. אלה דברים קשים, ואנחנו לא רוצים לשמוע אותם וקשה לנו לשמוע אותם, אבל כשאנחנו מדברים על ערך החיים, אז בואו ונחשוב האם ערך החיים הוא אותו ערך החיים כלפי כל האזרחים של מדינת ישראל. אלה לא דברים שאף אחד מאתנו שש לשמוע, שיש פה איפה ואיפה. אבל על-פי התנהלות של מערכות כלפי כל המקרים שהזכרתי, לצערי הרב, יש לנו איפה ואיפה, ואנחנו דורשים שלא יהיה. שכול המאמצים שיכולים להיות מושקעים בתוך העניין הזה של הצלה של אנשים שהם חפים מפשע – שהם חולים, שהם נמצאים ונכנסו לא על-פי רצונם אלא כך קרה בגלל שהם היו חולים – בכול המנופים האלה צריכים עכשיו להשתמש, וצריך להשתמש בכול הלחץ. אסור לדבר על שום השלמה ועל שום תהליך של פיוס. אני לא מאמינה בזה בכלל, כשמדובר בארגון רצחני כמו חמאס, אבל בוודאי ובוודאי כאשר ישראלים חיים, ואנחנו כן מאמינים שהם חיים, נמצאים בתוך הרצועה.

תודה רבה.

חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, משפחת מנגיסטו, אני הגעתי כדי להבהיר שחרף העובדה שאני עומד בראש השדולה, יחד עם חברתי מועלם, להחזרת הדר ואורון, אנחנו איננו מבחינים ואיננו מתכוונים להעביר מסר שיש איפה ואיפה, כפי שמתואר כאן, או חלילה שאנחנו מפעילים פחות לחצים או פחות השפעה, כמיטב יכולתנו, ומבחינים בין שתי הסוגיות.

נכון שמדובר בסוגיות שונות. מדובר בסוגיה של חיילים, ופה מדובר בסוגיה של אזרחים. זה גם אברה מנגיסטו וגם שני האזרחים הבדואים, שאנחנו יודעים הרבה פחות. אבל אין ספק שהמקרה שנמצא כאן לפנינו הוא מקרה שבו הנוכחות היום והמפגש היום מעבירים את המסר הראוי ביותר למשפחה. אנחנו כאן כדי להעביר מסר שהדרישה שלנו מהממשלה היא להתייחס לאירוע הזה כאירוע שמדינת ישראל מחויבת לטפל בו בכול הכלים ובכול האמצעים שעומדים לרשותה.

אני מברך על כך שירון הדגיש זאת בלי לגמגם בכלל. הוא הגורם המוסמך. הוא עומד בראש שו"ן, הוא זה שמטפל, הוא זה שיודע מה הם הכלים והאמצעים שמופעלים והוא זה שכאשר הודעתו נמסרת כאן, בוועדת חוץ וביטחון, היא הודעה שאנחנו מברכים עליה. אבל, כמובן, נתייצב לצידה של המשפחה גם בפעולות האזרחיות שאתם עושים וגם בפעולות נוספות. אני מאוד מקווה שבקרוב מאוד גם נראה תוצאות.

תודה רבה.

חבר הכנסת אילן גילאון, ולאחר מכן חברי הכנסת מוטי יוגב ומירב מיכאלי.

אדוני, תודה רבה. קודם כל, אני רוצה לברך את ירון, ולא הספקתי לעשות את זה. אני לא רוצה לפנות למשפחה. כולנו אוהבים את המשפחה, ויש את כל האמפתיה למשפחה. אני רוצה להתייחס לממשלה. אדוני היושב-ראש, תסלח לי, אבל אני רוצה לצטט את השיחה האחרונה שהייתה לי עם המתאם הקודם, ליאור לוטן. היות ומדובר בי, אין לי שום סיווג ולכן השיחה גלויה לגמרי ואין מה לדאוג ובאתי לשאול מה קורה במקום הזה. אני גם אומר לכם: אם קרה הנורא מכול – שנדע. ואז, הוא אמר לי דבר מאוד מוזר. הוא אמר לי שאף אחד לא יודע ושחמאס לא תובע אותו בכלל, כי הוא עבר את הגבול עם מצרים. לא יכול להיות שארבע שנים אדם נעלם והאדמה בלעה אותו. יש כאן משהו שלדעתי נובע, אדוני היושב-ראש, מהטראומה של עסקת שליט – הפחד הזה.

ברור.

לכל אחד יש את המחירים שלו, אבל צריך לדבר על זה. צריך לדעת כמה זה עולה, כדי לדעת מה קרה לבחור הזה. אלה דברים שצריכים לשאול אותם או לברר אותם. הנה, חמאס אומר שיש בעיה עם הפרת עסקת שליט, עם ההסכם של עסקת שליט, משום שחלק מהאנשים נעצרו בחזרה, והם מסרבים. לכן, אם אלה הדברים, בואו ונשים אותם על השולחן. אין פודים את השבויים אלא כפי שוויים, ואני חושב שמדינת ישראל הוכיחה ששוויים גדול והיא צריכה ללכת לעסקים האלה ולצאת מתוך הטראומה המתמדת הזאת שאומרת שכאשר אנחנו עושים החלפת שבויים זה הדבר, בסופו של דבר, שגורם לפיגועים נוספים. יש בזה הרבה מן האמת, אבל בואו ונטפל בעניין עצמו ולא בזה שמבטלים לעצירים בבית-הסוהר את המונדיאל, נטפליקס או מה שאתם רוצים. אלה הם שטויות. לכן, צריך, אל"ף, לדעת כמה המחיר ולשאול אותם ומה המחיר, ולא לספר סיפור. ואם קרה הנורא מכול, אני אומר פה שוב: אז בואו ונגיד פה את הדברים, אם אתם יודעים משהו.

מה שהמשפחה אמרה כאן לגבי השקט, ופה אני מסיים, אני גם שמעתי את אותו מסר מאז דיברתי שר הביטחון קודם יעלון. הוא אמר לי: שקט. אני שמעתי מז'בוטינסקי הוא לפעמים רפש. במקרה הזה, נדמה לי שהסיפור של האמפתיה, קולה של אמא וכמה אנחנו זה, הוא צריך לפסוק כאן, ולהיות קונקרטי, מה הם הצעדים, מה הן הפעולות, מהו המחיר, ומה אנחנו מוכנים לשלם, וצריך לשלם.

תודה רבה.

חבר הכנסת מוטי יוגב, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, משפחת מנגיסטו היקרה, ירון, קודם כל, אני אישית מבקש סליחה מכם, כי אני חושב שאישית לא עשיתי מספיק – אני מודה – ולחזק אתכם ולהיות פה יחד. כולנו אתכם, וכולנו משתדלים. ישיבה כזו מזרזת את כולנו לעשות יותר.

אם אברה חי או, חס ושלום, לא, אני לא יודע. אבל אני כן חושב שצריך להעלות את עניינו לסדר-היום, כך שיהיה פה כל יום, ואני מצטרף לחברתי פנינה, במקביל למאמצים החשאיים. זאת אומרת, הצד השני יודע, ואני מסכים עם חברי חבר הכנסת אילן. יעלה את המחיר או לא יעלה את המחיר וינסה להסתיר לא ינסה להסתיר, העסק כבר ארבע שנים בחוץ בעניינם של כל הנעדרים, החיילים והאזרחים, ואני חושב שכן צריך להיות כל הזמן על סדר-היום, ועד כמה שאפשר שהמשפחה תהיה מעודכנת.

דבר אחרון או כמעט אחרון הוא איך אנחנו מעמיקים את המודיעין בעוד העמקה ואת המאמצים להשבתו לישראל בעוד פריצה של הקופסה.

אנחנו, כוועדת חוץ וביטחון, ואני חושב שזה דבר אחרון, בכול הסדר אנחנו צריכים – אני בעד הומניטרי לעזה כל הזמן ואני סבור שהאזרח האחרון בעזה ולא רק הוא אלא רוב רובם, 90% מהם, לא היו רוצים להיות שותפים לטרור הזה שנמצא. צריך להפריד בין לפגוע בראשים לבין לתת הומניטריה לכול תושבי עזה. יחד עם זאת, בהסדרה, הנעדרים צריכים להיות חלק מהעניין שישובו לישראל, ולא לממש הסכם הסדרה. זה שבינתיים מעבירים והכול זה בסדר. מימוש של הסכם הסדרה – הם צריכים להיות חלק ממנו. תודה.

תודה רבה.

חברת הכנסת מרב מיכאלי, ואחריה חברי הכנסת ענת ברקו ועמר בר-לב.

אדוני, תודה. אני רוצה לסיים במילים האחרונות של אילן גילאון ולהגיד שצריך לשלם, ואין מנוס. המחיר, ככול שנתעכב, הוא באמת רק יעלה. החובה של מדינת ישראל היא לא רק לחיילים ולחיילות שלה אלא היא לא פחות מזה לאזרחיות ולאזרחים, ואי-אפשר להפקיר: לא את האיש הזה ולא את המשפחה שלו. ממשלת ישראל חייבת, פשוט חייבת, לעשות כל מה שצריך בשביל להביא אותו.

אנחנו באמת, בתור ועדה, לצערי, המליאה ודאי יכולה לעשות מעט מאוד, אבל חייבת לעשות מה שהיא יכולה לעשות וזה לחזור ולהגיד את זה ולדבר על זה במילים נחרצות, וכן גם לחזק אתכן ואתכם, משפחת מנגיסטו, ולהתחייב לכם שאנחנו כאן בשבילכם ובשביל העניין הזה עד הסוף.

תודה רבה.

חברת הכנסת ענת ברקו, בבקשה.

תודה, אדוני יושב-הראש. אין כמו קולה של אמא. אלה דברים מאוד מרגשים, ואני כן רוצה להתייחס לזה. אני מאמינה שאנחנו עושים הכול, ושירון, שאנחנו מכירים כבר הרבה מאוד שנים, עושה והופך כל אבן אפשרית וכל הסדר שיהיה עם חמאס אי-אפשר לוותר: לא על השבויים, לא על הנעדרים ולא על החללים. זה כל הסדר. אנחנו חייבים להבין את זה. יש לנו אויב רע ומר, כפי שאמרת וזה נכון, ויחד עם זה יש לנו הרבה מאוד אסירים ביטחוניים שהם מאוד-מאוד יקרים. אילן, זה לא המונדיאל. זה הרבה מאוד דברים אחרים שיכולים להיות מנוף לחץ כדי לקבל. לא יכול להיות ש"הצלב האדום" מגיע ופועל בשטח מדינת ישראל ומבקר אסירים ואנחנו לא יודעים שום דבר. "הצלב האדום" מצוי גם בעזה. הוא יכול לעשות את העבודה. אפשר להפעיל את מנופי הלחץ האלה. אי-אפשר לוותר על זה. אנחנו, כמדינה, מנסים להתנהל באמת לפי אמות מידה, כשמולנו יש ארגון טרור שעושה מה שבראש שלו וזה לא מעניין אותו.

בניגוד לאנשים, מדינה לא נבחנת לפי מבחן הכוונה אלא לפי מבחן התוצאה.

במבחן התוצאה, ויש הרבה מאוד דברים שהם לא על השולחן כרגע, לחץ דרך אסירים ביטחוניים הוא בהחלט לחץ. האסירים הביטחוניים חשובים להם מאוד. בכול משא ומתן על מה מדברים? מדברים על האסירים הביטחוניים. מדברים על הביקורים שלהם. מדברים על התנאים שלהם. מדברים על זה.

את חושבת שאת אמא שלו זה מעניין?

אנחנו, כמובן, לאחר מכן הולכים לדון בעניין הזה בוועדה סגורה, ואני בטוחה שנעשה כל מה שאפשר גם להחזיר את אברה וגם את השאם וגם את שני החללים שלנו.

תודה רבה.

חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות דסטה יצחק)

בעצם, "הצלב האדום" עוזר לכול העמים ולכול הדתות, ורק לישראל זה לא קורה.

נכון. זה, בדיוק, מה שאמרתי.

ממש ככה.

לנו זה לא קורה.

נכון.

היא צודקת.

היא צודקת.

את צודקת.

מאה אחוז נכון.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות דסטה יעקב)

"הצלב האדום" מבקר רוצחים ודוקרים, אבל זה לא קורה.

לכן אני העליתי את הנושא הזה, והיא צודקת במאה אחוז.

מאה אחוז.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות דסטה יצחק)

הטיפול בנו לא טוב. אנחנו זהב בשביל ישראל, אבל ישראל מתייחסת רק לאחרים בטיפול.

תודה רבה באמת.

תודה רבה.

חבר הכנסת עמר בר-לב, בבקשה. שתי דקות לרשותך.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. ראשית, אני מברך על הדיון הזה, ובאמת זו נוכחות מאוד גדולה של חברי כנסת. אני זוכר שבכנסת הקודמת נפגשתי עם המשפחה ועם פנינה, ובמידה רבה אני מצטער שלא עשינו מפגשים כאלה בהיקף כזה בנוכחות כזו של כל חברי כנסת מכול המפלגות או כמעט מכול המפלגות קודם, כי אין ספק שאם היינו עושים מפגש כזה לפני סגירת ההסכם עם טורקיה – אני לא יכול לדעת בוודאות מה הייתה התוצאה אבל אין ספק שהנושא של חללי צה"ל וגם של השבויים ואברה היה עולה בצורה יותר משמעותית וחשובה, וייתכן שהיום הוא כבר היה כאן. זה חלב שנשפך. אבל היום יש דיבורים על הודנה כזאת או אחרת ומגעים כאלה ואחרים בכול מיני רמות. אני חושב שצריך להיות ברור לכולנו, חד-משמעית, שחלק מרכזי, הייתי אומר: חלק ראשון, בכול הסכם מתחת לשולחן, מעל לשולחן, הומינטארי כזה או הומניטארי אחר, עם החמאס ברצועת עזה חייב להיות בראש ובראשונה החזרת גופות החיילים והחזרת השבויים, כמובן גם אברה וגם אזרחים ישראלים נוספים שנמצאים בידי החמאס. זה חייב להיות, ובעניין הזה אנחנו, כל חברי הכנסת מכול סיעות הבית, צריכים לעמוד על זה שזה נושא מרכזי, נושא ראשון, בכול משא ומתן. תודה רבה.

תודה רבה.

לסיכום, אני רוצה לומר כמה דברים.

אפשר דקה?

דקה. בבקשה.

תודה. אני רק באמת רוצה להצטרף לדברים שאמרו קודמיי, ודבר ראשון לומר למשפחת מנגיסטו, לאברה, להורים של אברה, לכם, אגרנש ואילן, שאנחנו כאן מחבקים אתכם. אני חושבת שאני באמת עוד לא ראיתי התכנסות כזו של חברי כנסת בוועדה הזאת, ובאמת כולם, כל מי שנמצא פה, הגיעו ב-09:00 בבוקר בשבילכם, והגיעו עוד. אני חושבת שחשוב מכאן לומר למשרד ראש הממשלה, לך, ירון בלום: אני הייתי בתחושה שלא נמצאים מספיק בקשר עם המשפחה. זו התחושה של המשפחה שהגיעה אלי. אני חושבת שאתם צריכים לקחת את המשימה הזאת של להיות איתם בקשר, לעדכן אותם, גם אם אין מה לעדכן, לשמוע אותם וכול הזמן להיות איתם בקשר. הם בתחושה ששכחו אותם, ועל כן הדיון הזה כל כך חשוב ואמירה מכאן שאנחנו רוצים שאברה וכמובן שאר האזרחים והחיילים יחזרו אלינו, וכמה שיותר מהר. תודה.

היושב-ראש, ברשותך, אומר מילה.

בבקשה.

במקצועי אני עובד סוציאלי קליני, ואני עובד במרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה. אני חושב שבמקרה הזה אני עושה אבחנה מאוד ברורה. אברה מנגיסטו הוא חסר ישע. יש לזה כללים אחרים לגמרי, לעומת טיפול בחייל כזה או אחר. הדיונים הם אחרים. אני חושב שבנושא הזה המוקד צריך להיות באמנות הכתובות על סיוע לחסרי ישע, והדיון הוא דיון אחר. הוא לא דיון ביטחוני לגמרי. לכן אני חושב שהנושא הזה גם – כמו שהיא ציינה, מול "הצלב האדום" ומול גורמים כאלה שהם באמת יפי נפש ומטפלים בכל מיני פגיעות חברתיות – של אברה מנגיסטו צריך להידון לא בחלק הביטחוני אלא בחלק ההומאני, וזה צריך לעלות לסדר-היום.

ירון, אתה רוצה להתייחס רגע להערה הזאת?

בסך-הכול, חמאס עושה שימוש ציני בכול אמירה פומבית כשמתייחסים גם לאזרחים חולים וגם לחיילים. לכן אני חושב שאנחנו מדברים עם ארגון טרור, וארגון טרור לא עושה את האבחנה, כשאתה צודק לחלוטין ואתה אומר מה שאתה אומר וזה נכון. אבל אנחנו בעניין הזה לא מוותרים, ואנחנו ממשיכים עם נחישות.

להערתך, חברת הכנסת היקרה, אנחנו בקשר שוטף והדוק – אני בקשר שוטף והדוק – גם עם אילן וגם עם ההורים וגם הייתי באוהל, וגם נפגשתי עם המשפחה, הם גם היו אצלנו וגם קיבלו לאחרונה סקירה מאוד-מאוד עניינית וספציפית.

אז, מר בלום, יש לי שאלה.

רגע, רגע, שנייה. אנחנו לא קוטעים אותו.

לכן בעניין הזה אני בא ואומר: אני לא בא להתנגח פה עם אף אחד. אני חושב שהצוות עושה פה משימה מאוד-מאוד חשובה, והוא מתואם ומסונכרן עם צה"ל, עם שב"כ וגם עם המוסד. עושים פה באמת עשייה שהיא מעל ומעבר. אני אומר את זה ממרום שמונת החודשים שאני בתפקיד ומניסיוני בשחרורו של גלעד שליט. לכן אני בא ואומר: בעניין הזה, אנחנו גם מחבקים את המשפחה ואנחנו גם כואבים את כאבם, אני כואב את כאבם, ואני גם בקשר שוטף איתם ולא מהפה לחוץ אלא באופן הרבה יותר עמוק.

אדוני היושב-ראש, - - -

אתה יודע להגיד למה ועדת השרים לא התכנסה?

אני לא יודע. אני לא - - -

לא. אבל זה גם אינטרס שלך. בסוף, אתה צריך - - - מהממשלה לכל הסכם.

אדוני היושב-ראש, אמרת שלא קוטעים. אני שואלת שאלה, ואתה לא מאפשר לי, ולאחרים אתה מאפשר?

פשוט לא היה - - -

שאלה – לגבי הדיון הזה, לי חשוב לדעת, לפחות להחזיק במשהו, מעבר לזה שאתם צריכים לעקוב, מעבר לזה שבאמת יש פה נוכחות מכובדת ומעבר לזה שאתם צריכים לדון באסטרטגיה, כפי שחברת הכנסת ורבין אמרה. אני רוצה לדעת דבר אחד פשוט, וגם את זה אני שואלת אותך, ירון: האמא דיברה הרבה על "הצלב האדום". איך ייתכן שמר טדרוס – וזו שאלה שאתם צריכים לבקש תשובות גם ממשרד רוה"מ כי הרי תוכננה לו פגישה גם ראש הממשלה ואז ראש הממשלה היה חולה והוא נפגש גם עם האלוף פולי מרדכי – שהוא לא פגש את המשפחה? איך ייתכן שהוא לא הכיר את המקרה? אם כולם אומרים שעושים את מירב המאמצים, אני חושבת שהמינימום זה לקבל תשובה ולעדכן אותנו, את חברי הכנסת, שיזמו את הדיון הזה.

לכן, גם הפגישה של ועדת השרים חיונית.

נכון.

לא יקרה כלום בלי הממשלה.

חד-משמעית.

תודה רבה.

דיכטר, ברשותך, לסיום: הטענה שירון מציין שאם נעשה רעש, נעלה את המחירים – לצערי, כבר עוד מעט קרוב לארבע שנים - -

לא אמרתי את זה.

- -אין שום התקדמות. אני חושב שהמדינה צריכה להבין שיש פה מקרה שונה של אזרח שחצה בטעות את הגבול, וההחזקה שלו נוגדת את כל החוקים והאמנות. הממשלה צריכה להפעיל לחצים ודרישה לכל הזירה הבין-לאומית. לא ייתכן ששום ארגון עד היום לא מעורב בפרשה. לכם יש גם את כל הכלים, אבל אתם לא משתמשים. להגיד שזה ארגון טרור ושאין מה לעשות זה רק טענה כדי לא לעשות כלום. הגיע הזמן שהנושא של אברה יהיה על סדר-היום פה, בכנסת, ולכם יש את הכלים האלה. אתם לא צריכים להתבייש לתבוע את זכותו הבסיסית של אזרח ישראלי. מה זו הטענה "ארגון טרור" ו"מנצל צינית"? עם כל הכבוד, אני לא בטוח שחמאס ישמח לשמוע שהוא מחזיק אדם חסר ישע, ועוד אזרח נוסף, בניגוד לכל החוקים וחוקי האסלאם. אבל את המודעות לגבי ההומניטארי המדינה אפילו לא מנסה לא ברמה תודעתית ולא ברמה מעשית. באים לפה כל מיני ארגונים של זכויות האדם, ולא מנצלים זאת כדי להפגיש אותנו אתם. לא זועקים בזירה הבין-לאומית. אז איך אתם רוצים שאברה יחזור? עם כל הכבוד, הטענה שרעש יעלה את המחירים היא רק בשביל לא לעשות כלום.

טראומת גלעד שליט.

תודה רבה.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות דסטה יצחק)

לשליט הייתה משפחה בצרפת ובארצות-הברית, והוא שירת בצבא. לנו אין.

תודה רבה.

אני אומר לעצמנו: למשפחת מנגיסטו יש אחריות אחת בלבד – לוודא שהתוצאה, שכולנו מייחלים לה ובוודאי הם, תושג. זה המבחן היחיד מבחינתם בדין ובצדק. לא מעניין אותם תהליך, ולא צריך לעניין אותם שום דבר. התוצאה היא המעניינת. אני אומר למערכת כולה, מהממשלה, מהממשלה ועד אחרון האנשים הרלוונטיים במדינה: המבחן הוא מבחן התוצאה.

לצערי, ואולי אפילו במקרים מסוימים לשמחתי, יש לנו מספיק ניסיון לאורך עשרות שנים עם מקרים כאלה שבהם עברו, נחטפו או נפלו בשבי אנשים שלנו, בין אם זה מדינות ובין אם זה ארגוני טרור.

לכן הסיפור הזה של הגוף המקצועי מול המשפחה – ירון בלום שמוביל את הגוף המקצועי כרגע או מזה שמונה חודשים, האחריות שלו היא לעשות את הדרך המקצועית ביותר כדי להגדיל את הסיכויים להביא את אברה הביתה. נקודה. אם המשפחה סבורה שיש דרכים אחרות, שהן לא מתנגשות או שהן לא משתכנעות מהדרך של ירון, אף אחד לא יבלום אותם. אני לא מזהה כאן מישהו מחברי הוועדה שחושב שצריך לבלום אותם. בשום פנים ואופן, לא. אם יש למישהו כיוון, מחשבה, עצה או רעיון לחבר למישהו, ל"הצלב האדום" או לראש ארגון הומניטארי אחר, כולנו מכירים את הכתובת, ואם לא מכירים את הכתובת – אני מפנה אותם לוועדה. אם מגיע מישהו מחו"ל או כל אחד אחר, תעבירו לוועדה, והוועדה תעביר את זה בתוך דקות ספורות לירון. תראו אותנו כדוורים לצורך העניין הזה.

אני חושב שבנושא הזה התוצאה היא המשמעותית. אנחנו, כוועדה, בעיקר בוועדת המשנה שם ניתן לדבר באמת דברים יותר קונקרטיים ולקשור את זה לדברים יותר מבצעיים – אבל ברור לחלוטין, ואני חושב שפה אין לאף אחד מאתנו ספק או מחלוקת, שלא תהיה שום הסדרה עם חמאס בעזה בלי שהבנים יחזרו הביתה. אני אומר "הבנים", ואני שמח מאוד שירון הבהיר את זה בצורה הכי חדה: אין אבחנה בין הלוחמים החיילים לבין האזרחים. דרך אגב, יש לנו קבלות על הנושא הזה. להבדיל, מקרה אחר, אבל עדיין אזרח, - -

טננבאום.

בדיוק.

- -טננבאום, הוחזר יחד עם רגב וגולדווסר, ולא הייתה לישראל בעיה עם העובדה הזאת. אני חושב שבסוגיה הזאת, כפי שאמרתי, יש לנו מספיק ניסיון וגם מספיק חוסן ואומץ כדי לעמוד בדבר הזה.

הניסיון באמת לחפש בצד השני משהו הומאני, גישה הומאנית – גם כאחד שקצת מכיר את הצד השני לאורך עשרות שנים – עד היום לא הצלחנו גם במקרים הומאניים אחרים. לא הצלחנו מכול מיני סיבות, ובעיקר מפני שמדובר בארגון טרור ואנחנו מדינה. לכן, אנחנו מרשים ל"הצלב האדום" לבקר בבתי-הכלא, כי זו המחויבות שלנו כמדינה, והם, כארגון טרור, מרשים לעצמם כל מה שהם רוצים ואף אחד לא יכול לכפות עליהם שום דבר, אלא כשאנחנו רוצים כופים את זה בכוח, וזה דברים אחרים ולא את זה. אתם יכולים לראות רק את הבוקר, וזו דוגמה קלאסית לזכות להגן על עצמנו בדרום; כשמחבלים מנסים לפרוץ פנימה לתוך ישראל או לירות לתוך סיור צה"ל, ומשיבים אש והעסק הזה מידרדר לירי, וכולנו יושבים פה יחסית נינוחים בסיפור הזה וכל אחד מאיתנו מדמיין מה היה קורה אם המרגמה הייתה נוחתת בגן-הילדים לא בבוקר מוקדם - -

בדיוק.

- - אלא ב-09:30 בבוקר.

זה גן ממוגן, אז לא היה קורה כלום.

אמיר אוחנה, אני לא יודע מתי היית בפעם האחרונה בגן ממוגן?

אל"ף, הייתי.

לא. בתור ילד, בגן ממוגן. כולם יודעים בדיוק מה זו מרגמה, להבדיל מטיל, כמה זמן עומד לרשותנו, באיזה מקום בדיוק נמצאים הילדים ואיזה סיכומים יש או אין עם היורים. אני לא מציע לאף אחד להמר: לא על ילדיו, לא על ילדי ישראל ולא על ילדי העולם, כשמדובר בגן מול מרגמה. זה קרב שאתה לא יכול לבנות אותו בצורה שאתה רוצה.

קודם כל, אני מזמין את משפחת מנגיסטו. כשאתם מרגישים שמשהו לא מתנהל כפי שאתם חושבים שהוא צריך להתנהל – וצודקים או לא צודקים, זה פשוט לא משנה – תראו בוועדת החוץ והביטחון כתובת. תעבירו. יש לכם מספיק נציגים. אתם יכולים להעביר ישירות או באמצעות כל חבר כנסת שאתם פוגשים, ואני שמח שאתם פוגשים את הוועדה ופוגשים חברי כנסת מהוועדה. זה בדיוק הסיוע שאנחנו יכולים לעזור, למרות שזה לא מה שמביא את הפתרון. את הפתרון יביא, בסופו של דבר, גוף מקצועי, מבצעי, שמרכז אותו ומוביל אותו ירון בלום.

אנחנו מכאן רוצים לעבור לדיון הסגור. קודם כל, אני מודה לכולם. אני מודה לאלה שיזמו את הדיון המהיר הזה. אני מודה למשפחת מנגיסטו. בכל אופן, בני אשקלון, כך שאנחנו גם שכנים. אני מקווה שנשמע בשורות.

האבא רוצה לומר מילה אחת.

סליחה, רצית לומר משהו לפני שנסיים? בבקשה.

(להלן תרגום סימולטני באמצעות חברת הכנסת פנינה תמנו)

כולם, תודה רבה. הוא רוצה להודות לכולם. כבר ארבע שנים אני בוכה, אבל היום יש לי קצת אופטימיות. אני מייחל שלא אצטרך לבכות ולמות עם הבכי בלי שהבן שלי חוזר. ארבע שנים אנחנו פנינו לכול מקום עם דמעות כדי שיסייעו לנו. כשאנחנו ראינו שאין מענה, אנחנו כבר יושבים כחודשיים מול פתח ראש הממשלה ברחוב עזה. הוא הזמין אותנו לכנסת, והתשובה שקיבלנו ממנו – במשך תקופה ארוכה אמרו לנו: "אל תדברו", "תשתקו" ו"לא כדאי שאתם תחשפו את הנושא". שאלתי אותו: אדוני ראש הממשלה, אז הפסקנו לשתוק. אבל כשאתה מסתובב בעולם מול בימות בין-לאומיות, מדוע איך מזכיר את שמו של אברה? התשובה הייתה: כול המהלכים הם דיסקרטיים, אני יודע איך אני פועל ואני לא יכול להזכיר את שמו של אברה.

כמעט ארבע שנים שיש לנו שאלות פתוחות, ואני רוצה להודות על העובדה שעוד איכשהו הצליחו לשפוך אור על חלק מהפרשה ומה בדיוק קרה ביום שהוא חצה את הגבול. שאלתי את ראש הממשלה: מדוע לא נעשה תחקיר על מה שקרה באותו יום? איך יכול להיות שאברה הצליח לחצות בצורה כל כך רגועה את הגבול מבלי שהחיילים עצרו אותו? הוא אמר שהוא לא עשה תחקיר ושצריך לבדוק את זה.

אבל עכשיו יש לי קצת אופטימיות. אני מרגיש שסוף-סוף גם אתם פתחתם איזה סוג של צוהר בשביל לנסות לקדם את הנושא, והוא מבטא את זה ברגשות שלו – דלת פתיחה לישראליות.

אני מתפלל לאלוקים, ואני מקווה שאתם תעקבו אחרי הנושא, כי אנחנו נמשיך להיות אתכם בקשר.

תודה רבה.

תוך חמש דקות אנחנו מתחילים את הדיון בישיבה הבאה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 09:38.