פרוטוקול של ישיבת ועדה


הכנסת



21
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/05/2018

הכנסת העשרים





הכנסת





מושב רביעי



פרוטוקול מס' 611
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, א' בסיון התשע"ח (15 במאי 2018), שעה 9:35

העלאת המודעות לנושא האלרגיה במוסדות החינוך - לציון יום האלרגיה

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

דב חנין

עירית ליבנה - מפקחת על תחום הבריאות, משרד החינוך

מיכל שאול - עוזרת ליועצת המשפטית, משרד החינוך

ליזה רובין - מנהלת המחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות

מורי כהן - מנהל שירותי הצלה, משרד הבריאות

מרים גראשי כהן - ע. משנה למנכ"ל, משרד הבריאות

אמיתי שוחט - מנהל תחום שילוב בחינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

רחלי הכהן - עורכת דין, המועצה לשלום הילד

יערה שילה - נציגה, ארגון "אנו"

אביבית ברקאי אהרונוף - עורכת דין, "בזכות"

בועז אחד העם - יו"ר, המרכז הישראלי ללימודי חירשות

איתמר אברמוביץ - מנהל אגף הדס, מד"א

רמי מילר - מנהל אגף רפואה, מד"א

אריאל - פרמדיק, מד"א

אבי מרכוס - פרמדיק ראשי, איחוד הצלה

בלי רינת - אלרגיה, תרופארם

רויטל לן כהן - עורכת דין, הנהלת הקואליציה, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

נעמה קציר שמואלי - עמותת יה"ל, העמותה לאלרגיות מזון

מאיה ניר אליעז - עמותת יה"ל, העמותה לאלרגיות מזון

שלומית רדר - עמותת יה"ל, העמותה לאלרגיות מזון

אודליה אלבו - יו"ר, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

רון ארדיטי - מייסד, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

יעל זבולון - אחראית חינוך והסברה, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

אסתר דנינו - חברה, עמותה הישראלית לאלרגיות למזון

מנחם דנינו - חברה, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

לריסה ארדיטי - חברה, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

לריסה ארדיטי - חברה, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

אסנת הררי רמון - מתנדבת, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון

זאב גולדבלט - מנכ"ל, פורום ועדי ההורים היישוביים

דנית ברביבאי - יו"ר גנים קדימה-צורן, פורום ועדי ההורים היישוביים

יואב קריים - מנהל אשכול לשינוי חברתי, בית איזי שפירא

שירה שטייניץ - נציגה, פורום ועדי ההורים היישוביים

דניאל מזרחי - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

עמוס קראדי - מנהל קבוצת פייסבוק, ילדים אלרגיים, פתח תקווה

אלכס טושלר - אב לילד אלרגי

מ' - הורה לילדה מולטי אלרגית

אביבה דיין - אם לילדה אלרגית

ישראל אליסף - מוזמן/ת

אור אזרחי - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג את הסתדרות המורים

טל ברונשטיין - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג את הסתדרות המורים

מאיר אסרף - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג את הסתדרות המורים (לקוחות קבועים נוספים שנושא הישיבה נוגע אליהם באופן ישיר: יה"ל - יעוץ והדרכה לאלרגיות מזון)

מתן צדיק - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג את הסתדרות המורים (לקוחות קבועים נוספים שנושא הישיבה נוגע אליהם באופן ישיר: יה"ל - יעוץ והדרכה לאלרגיות מזון)

יהודית גידלי

א.ב., חבר תרגומים

העלאת המודעות לנושא האלרגיה במוסדות החינוך - לציון יום האלרגיה

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, ה-15 במאי 2018, א' בסיון, ראש חודש, שיהיה לנו חודש טוב, תשע"ח. הנושא: העלאת המודעות לנושא האלרגיה במוסדות החינוך - לציון יום האלרגיה.

השולחן הזה שמע רבות וקיים דיונים לא מעטים בנושא האלרגיה. השבוע מציינים בעולם את המודעות לאלרגיה. כפי שאמרתי, הוועדה קיימה מספר דיונים. תוך כדי, עבר חוק האפיפן של חבר הכנסת גליק. כולנו מדברים על הגברת המודעות לאלרגיה או סביבה נקייה מאלרגנים במערכת החינוך. התקיים שולחן עגול, לא שכחנו אותו ולא ביטלנו את מה שהגענו כאן בחדר הזה, למצוא חלופות או לשפר את הסוגיה הזו של הצורך בהצמדת סייעת בכל מקרה. נבחנו האפשרויות להציב נאמני בריאות במערכת החינוך. המורים עדיין עומדים בסורם ומערימים קשיים כאחרוני ועדי העובדים, רכבת, נמלים. התנהלות חסרת אחריות. מהמורים הייתי מצפה אחרת.

מספר הילדים האלרגיים במערכת החינוך הולך וגדל מדי שנה. משרד החינוך, גם הוא שולח בלון ניסוי לאוויר, מודיע על החלטה, אני לא יודע באיזה פורום התקבלה, על ביטול הסייעות לילדים אלרגיים, כאילו הוא שחקן יחיד במגרש, כאילו אין הורים, אין ארגונים, אין ציבור, אין ועדת החינוך, אז כדי לא להפוך את הדיון הזה עכשיו על הסייעות, והיום זה יום הגברת המודעות, אני אתן, הוכנה כאן עבודה, אתן להציג את המצגת, לומר כמה מילים. לאחר מכן נפתח דיון סביב המודעות לאלרגיה. תשתדלו על המודעות לאלרגיה ואם יוותר זמן, נתייחס גם לסוגיית הסייעות. אני לא רוצה להחמיץ את הישיבה הזו להתעסק רק בנושא הסייעות. אני לא מתעלם מזה, לא מוותר. אין לי את הפריבילגיה הזו לוותר כיו"ר ועדה לוותר להתעסק בסוגיה הזו, אבל זו לא הישיבה הזו. אם יוותר זמן, לא אכפת לי להתייחס. אני אומר לכם, אני נמצא כפי שאני יושב, סביב שולחן עגול באמצע. אני באמצע. אני אומר את דעתי. אני לא חושש, אומר אותה. יש מי שיברך, יש מי שירים גבה, יש מי שיעשה הפוך מברכה, אבל אני אומר לכם, צריך למצוא משהו באמצע, לא סייעת בכל מקרה, אבל גם איפה שצריך כן לשים את הסייעת ויש מקרים שכן צריך ואי אפשר לקחת סיכונים, אבל להמשיך את המצב כפי שהוא היום וכל רגישות קטנה, זה גם לא אחראי כלפי המדינה, כלפי מערכת החינוך, כלפי תקציב החינוך. צריך למצוא את האיזונים הראויים. עם כל הרגישויות ואמפתיה, הסימפטיה וכל אחד לא רוצה לסכן בכהוא זה אפילו על החשש הכי קטן. חשש פיקוח נפש דוחה הכול, אבל צריך למצוא, צריך לדון, צריך באומץ להיכנס לסוגיה הזו. זו הסיבה שקיימתי שולחן עגול ולא ישיבה אחת ולא שתיים ולא שלוש.

גם אני מכבד את המורים ורוצה בחיזוק מעמדם של המורים, אבל מעמדם תלוי גם בהם, לא רק בנו. לא רק לתת ולתת, והביקורת שלי למשרד החינוך הייתה. אם באים איתם לרפורמה רצינית ששיפרה את שכרם ומעמדם בלי לדרוש כלום מהמורים, זה גם חוסר אחריות של המשרד, אבל זה לא הדיון.

יעל זבולון, בבקשה.

בוקר טוב, תודה על הנוכחות. אני אציג את עצמי טיפה ואז אני אציג את מה שבאתי להציג.

אני יעל, אני אימא לשלושה ילדים, מתוכם שניים אלרגיים למזונות. יש לי ילד בן 16 שהוא מולטי אלרגי וילדה בת 5, אלרגית לשומשום. אני חיה במדינת ישראל, מכירה את הקשיים ואת הכשלים ומכירה גם את ההצלחות.

ההתמודדות היא באמת לא פשוטה אבל בתוך כל הנסיבות האלה, במהלך השנים אני גם הפכתי למורה מחנכת בישראל, אז אני מייצגת פה כמה כובעים.

הייתי מאוזן, נכנסתי בכם, ליטפתי אתכם, הורדתי לכם ונתתי לכם.

כן, לגמרי.
העמותה שלנו, העמותה הישראלית לאלרגיות למזון בעצם באה לבחון באיזשהו אופן איך אנחנו יכולים להתמודד ולהסתדר ולהביא את המדינה, את ההורים, את הילדים - - -

רק ברשותך, אני אומר לפרוטוקול. יש סעיף שאני לא זוכר אותו, בתקנון, שמאפשר לנו למחוק שמות של קטינים שנאמרו במהלך הדיון. עדיף לא לומר אותם. זה חסוי. אנחנו נגרע אותם מהפרוטוקול במידה ומישהו יזכיר שם של קטין. בבקשה.

בעצם מה שהעמותה מגיעה לעשות זה איזשהו שיתוף פעולה וניסיון לאגד את כל הצרכים גם של המערכת, גם של הילדים וגם שלנו כהורים וליצור מצב שבסופו של דבר ילד יוצא מהבית בבוקר וחוזר בשלום, בריא, להוריד את רף הלחץ והחרדה שקיימת כל הזמן.

אני יכולה לומר שבמהלך השנים, יותר מעשור, מצאתי את עצמי נאבקת ונלחמת כמו אימא לביאה, והופכת שולחנות ומרימה טונים, והגעתי למסקנה שזה לא נכון לי וזה לא נכון לילדים שלי. זה לא מביא לפתרון. מלחמה זה לא מצב שמישהו מרוויח או מנצח גם אם השגתי איזה משהו מאוד רגעי ומאוד קטן. החלטתי שאני לא ממשיכה שם ובאמת העמותה הזאת התהוותה מתוך מקום שאנחנו לא באים להילחם, אנחנו באים לגייס, אנחנו באים ליצור מקום שנחמד לחיות בו, שכייף ובטוח לחיות בו. הילדים שלנו גדלים לתוך חברה שצריכה לדעת להתמודד גם עם הקשיים, גם עם המחלות, גם עם הבעיות, בעיקר לדעת להכיל גם את אלה שלא יודעים להכיל אותנו, וזה דורש שיתוף פעולה מאוד נרחב.

מה שעשינו במשך שנה זה בעצם לבנות איזושהי תוכנית לימודים שהיא מותאמת גיל. התמקדנו מכיתות א' עד כיתות י"ב. מטרת התוכנית היא קודם כול להניח את זה על השולחן, אני לא ילד אלרגי, אני ילד, יש לי עולם, אני רווי בעוד המון דברים. בנוסף לזה יש גם איזשהו חלק ממני שצריך סוג של התחשבות או טיפול אחר. התוכנית הזו באה להנגיש את כל הקשיים, את כל ההגדרות מה זה בכלל אלרגיה, מול מה אני מתמודד, איך מנגישים לילד בכיתה א' משהו שהוא לא מפחיד, בלי לדבר על מושגים שהם מאיימים או שהוא לא יוכל להכיל ולהבין אותם, ואיך מגיעים לאט-לאט לרמה שבכיתה ז', ח' ו-ט' ילדים יכולים לצפות בסרטונים, להיחשף ליותר דברים, הצד החברתי הופך להיות מאוד חזק ומשמעותי ואנחנו רואים את זה שבגיל ההתבגרות הילד האלרגי הודף מעצמו את האלרגיה, כי זה לא משהו שבא לו להיות איתה, הרבה פעמים תוך כדי סיכון חייו, התחמקויות, שקרים וטפסים רפואיים, כי לאף אחד לא בא להיות עם התווית הזאת, וגם שם אני חושבת שאנחנו מצאנו פתרון. אנחנו בחנו את זה במשך שנה. העברנו בבתי ספר גם ימי שיא, גם פעילויות, הדרכות. הדרכנו תלמידים שעשו הדרכות בכיתות וליווינו אותם כשהם הדריכו, ובסופו של דבר באנו להגיד שיש פתרון שהוא פתרון נעים ואיכותי ועובד, שהשורה התחתונה זה שזה עובד.

החוברת הזו בעצם מחולקת. זו חוברת שהיא מערכי שיעור למורה, היא כבר בנויה כמערך שיעור מוכן עם כל הדרישות של מטרות משנה, איך הולכים לעשות את זה, עם מושגים וביטויים חדשים. מלמדים את הילדים אסטרטגים תוך כדי. זה מערך שיעור שהוא יכול להילמד בכל מקצוע מבחינתי ויש כאן המון דוגמאות.

אני אעשה בקצרה איזשהו בריף על הגילאים. כיתות א' עד ג' בעצם זה גילאים מאוד רכים. מה שאנחנו משדרים זה לא בהכרח מה שהם מקבלים ומכילים, אז האמירות הן מאוד פשוטות. אין מילים של מוות, של אסון, של התקף. הכול מאוד רך. השתמשנו גם במילה הזו במצגת. בחוברת המילים חייבות להיות מאוד רכות, של אסור ומותר, של לא כדאי, של לא נעים, שאם ילד לא מרגיש טוב, אנחנו לא משתמשים במושגים מאוד חדים ובוטים. אנחנו עושים משחקים של חנות, ליצור ממש מצב אמיתי כמו במשפחה, שהולכים לקניות, איך אני יודע - - -

זה נעשה בליווי מקצועי, פדגוגי, פסיכולוגי?

זה נעשה בליווי פדגוגי. אנחנו ישבנו על זה יחד עם עובדת סוציאלית שהיא נמצאת בגילאי גנים, וישבנו עם מורות ועוד גננות. היינו צוות חשיבה נרחב.

הראיתי את התוכנית הזו גם בבית ספר שלי למנהלת שלי ולרכזות שמלוות אותי. אני בשנת סטאז', אז יש לי גם מורה מלווה ויש לי מנחה במכללה והן כבר פחות או יותר לא יכולות לראות אותי, כי כל נושא חדש שיוצא, אני הולכת ומניחה, תבדקי ותראי שזה בסדר. אני חושבת שזה כן נכון לעשות את השיח הזה המשותף. היא עברה המון שינויים. אני הרבה פעמים נשאבתי למקום האישי שלי ואז הוציאו אותי החוצה למקרו. הרבה פעמים דיברתי רק על הילדים האלרגיים שבעצם הם לא הבעיה, הבעיה זה איך אנחנו מקבלים את כולם. היה מדובר פה על קבלת השונה. הורדנו קבלת שונה, כי אנחנו לא רוצים לקבל את השונה. כולם שונים ומי ששונה, אז הוא שונה, אז יופי לו. זה לא מהמקום הזה של יש פה קבוצה מסכנה וצריך לרחם עליה, זה מהמקום שכמו שמלמדים היסטוריה וכמו שמלמדים מדעים - - -

בזמנו שר החינוך שי פירון, הוא בכוונה טובה אמר, "האחר הוא אני". אמרתי, אני חולק עליך. האני הוא האחר.

אני אחר. אני פשוט לא הוא והוא לא אני. אני אחר, אני שונה, אני יחיד ומיוחד. הצלחנו לגייס את הילדים האלרגיים למקום שהם מבינים שהאלרגיה זה מקור כוח, שיש להם ידע, שהם יודעים להסביר את זה, שהם יותר חכמים כי הם מתמודדים עם דברים והם יודעים להנגיש אותם לילדים אחרים, וגילינו שיתוף פעולה מדהים מצד הילדים. אנחנו לא צריכים את ההורים בכלל. גם הבת שלי שהיא בגן, אני רק זורקת את זה, מניחה את זה שם, ויש לי כבר עבודת שטח נרחבת. מבחינת הגברת מודעות, בעצם אם פעם הייתי מתקשרת להורה ואומרת, תשמע, אתה לא יכול לשלוח את זה כי הבת שלי יכולה למות מזה, זה היה יוצר אנטגוניזם מאוד גדול וכעס מאוד גדול ומה אכפת לי מהבת שלך, הבן שלי או הבת שלי, ובסופו של דבר עשינו הפוך על הפוך ואמרתי, את יודעת מה, יש לי רעיון, בואו נעשה יחד ובואו נעשה ככה, והגענו למצב שעושים את הכול במין שיתוף, אז הרעיון שההורים צריכים להעביר את הידע שהם לא יודעים אותו, יצר המון קשיים ובעיות. הגענו מהשטח וגילינו שזה עולה למעלה כמו כדור פורח איכותי ודברים עובדים יפה. גילאי חטיבה, ילדים מתחמקים מהאלרגיה, מתחמקים ממזרקים. הם לא מעוניינים שידעו שקיים כזה דבר. בהדרכות שעשיתי לשכבה שלי, אני ידעתי שיש שניים, גילינו אחר כך עוד חמישה ילדים שהם אמורים להיות עם מזרק והם בכלל לא רשמו את זה בטפסי הבריאות שלהם. העברנו משובים. יש פה משובים, העברנו אחרי ההדרכה מה הם בכלל זוכרים. העברנו את המשובים כעשרה ימים אחרי ההדרכה לראות מה זוכרים, מה יודעים, מה זו אלרגיה. יש פה תשובות מדהימות. זה עובד וזה אפשרי. תודה.

בבקשה, מי מציג את המצגת?

רון ארדיטי מהעמותה הישראלית לאלרגיות למזון.

עשינו מצגת של שתיים וחצי דקות, שככה על קצה המזלג נוגעת מה שהעמותה עושה בענייני חינוך.

(הקרנת סרטון)

יפה. רוצים לדבר קצת על מערך השיעור לפני שנעבור?

כן. לפרט על המערכים?

כן, בגדול.

אני אלך לגילאים הקצת יותר בוגרים, כי המערכים שם קצת עם יותר תוכן ואפשר להקרין יותר דברים.

באופן עקרוני, השיעור הראשון שאנחנו בנינו לכיתות ד'-ו', המטרה היא בעצם להגדיר את המושגים, מה ההבדל בין אלרגיה לאלרגן. רושמים את המילה אלרגיה, שואלים את הילדים אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע מה זה, מה עולה להם בראש כשהם שומעים את המילה. רושמים את כל הדברים. הם יכולים להגיד דברים שבכלל לא קשורים, וזה בסדר. אנחנו צריכים לעשות איזשהו ברור עמדות ולראות איפה הם גם מבחינת הרמה. רושמים את הכול באיזשהו פיזור, לא מסדרים שום דבר ואז בסופו של דבר אנחנו מלמדים אותם שאלרגיה נקראת גם רגשת בעברית, שזו כבר מילה חדשה שהם למדו בשיעור, שזה קשור למערכת החיסון של הגוף, זה לא קשור למשהו שהילד עשה או למשהו שההורים שלו עשו, זה משהו שקיבלנו כשנולדנו.

אבל מי שימשיך לומר אלרגיה, לא יפתחו כלפיו רגשת.

כנראה שלא, ואז בעצם מסמנים בעיגול מתוך כל הרשימה של הילדים, את האלרגנים, את המזונות שהם עם איזשהו סיכוי לפתח אלרגיה, ושואלים אותם מה סימנו, מה אתם חושבים, למה בודדנו דווקא את הדברים האלה. מנסים להוביל אותם למקום הזה שהם יודעים להגיד שאלה אלרגנים, לוודא שהם למדו את המושג מקודם, ומלמדים אותם שבתוך כל מזון יש אלרגן שגורם לגוף להגיב ולהגן על עצמו, ולפעמים זה יוצר קצת בלבול.

עד עכשיו לא דיברתי על מוות ולא על סכנות ולא על שום דבר מפחיד. זה השיעור הראשון. מסכמים אותו, שואלים אם יש להם מה להוסיף, אם מישהו רוצה לשתף, אם מישהו מרגיש משהו, אולי מישהו פוחד ונבהל. עושים איזשהו סיכום איסוף של השיעור, ממשיכים בשיעור הבא לרשימת האלרגנים. אפשר גם לשלוח אותם הביתה עם משימה, לנסות להסתכל, כבר ד' עד ו' קוראים, הולכים לקניות, חטיפים. לבדוק על החטיפים שלהם איפה רשום סימון לאלרגנים, ללמד אותם לקרוא רכיבים של מוצר.

על הדרך הם גם ילמדו לקרוא מה בריא, מה לא בריא.

בדיוק, ואז אנחנו עושים איזושהי טבלה על הלוח עם שבעת האלרגנים שאנחנו מתעסקים בהם, ושואלים אותם איזה מוצרים יכולים להכיל בוטנים, איזה מוצרים יכולים להכיל ביצים. ההפתעה הגדולה בדרך כלל זה כשמגיעים לדגים, כי אז הם אומרים טונה וסלמון. אוקי, מה עוד? כשהם מגלים שגם במרשמלו וגם בסוכריות גומי וגם בנחשים וגם בזה ובכל הטעמים - - -

ושגם בפרווה יכול להיות שריד לחלב.

רגע, עוד לא הגענו לפרווה. שכל דבר, יש בו דגים, מהדברים שהם אוכלים ביום יום בלי חשיבה, זה משהו שקצת פתאום עוצר אותם, עושה איזה ברקס חשיבתי ואז הם מתחילים להגיד, רגע, אז זה ג'לטין, אז ג'לטין יש גם בעוגות גבינה ויש גם בג'לי, ופתאום הם מתחילים להביא מהעולם, משהו שם נפתח בערך השיעור הזה. את זה ראינו לאורך זמן, שזה עושה את ההבדל בחשיבה שלהם, ואז מישהי אמרה שיש לה חבר בכיתה שהוא אלרגי לחלב, אז זו בכלל לא בעיה כי הם מביאים פשוט כל מה שכתוב פרווה, ואז אנחנו נכנסים לדיון על הפרווה ולמה פרווה הוא לא מתאים לאלרגיים, ואנחנו מסבירים את זה בצורה מאוד מעודנת, שיש לנו את הכשרות שאנחנו צריכים להחליט אם זה חלבי, פרווה או בשרי, ושם יכול להיות שיש מינונים או כמויות מסוימות שיכול להופיע חומר מסוים וזה עדיין כשר, ולאלרגיות זה אפס. אין מדד ש-0.1 זה גם בסדר. זה אפס, כן או לא, ואז הם מבינים, רגע, פרווה זה לא מספיק, צריך עדיין להסתכל ולראות, לא מכיל או עלול להכיל, ואז אומרים, מה זה עלול להכיל? זה כן או לא? איך נדע? ופותחים את הדיון הזה קצת לחשיבה, שאולי אפילו זו שעבדה במפעל יצאה להפסקה, אכלה שם איזו גרנולה, חזרה. כתוב "עלול להכיל", אז היא גם לא דואגת כי הם מכוסים, אז מבחינתנו "עלול להכיל", אין בכלל את המילה "עלול", אנחנו עושים עליה איקס. אם יש משהו שהוא לא נקי, הוא מכיל, ואנחנו מעדיפים לוותר עליו.

מסיימים את הטבלה הזו, נותנים להם למלא, קצת להיות בהלם ממנה ואז מבקשים מהם גם להביא, מי שרוצה, אריזות. הם לא מביאים שקיות של במבות או שקיות של צ'יפסים אלא רק מארזים מקרטון כדי לא ליצור תגובה אלרגית בכיתה, ואנחנו עוברים אחרי ההנגשה הזו לשיעור של המניעה, איך אנחנו יכולים למנוע את התקף האלרגיה.

אם בכיתות הנמוכות המניעה היא באמת על בסיס לשטוף ידיים, לנקות שולחנות, לוודא שאנחנו לא נוגעים בצעצועים אחרי שאכלנו, בכיתות היותר בוגרות אנחנו נותנים להם לחשוב איך אנחנו יכולים לעשות סביבה שהיא סטרילית, איך אנחנו דואגים שכל הילדים יהיו בטוחים, והם מעלים לבד את עניין המקלדות של חדרי מחשבים, את זה שגם אם אני יכול להחביא איזה חצי חטיף בכיס, אני לא נכנס איתו לכיתה כי זה מסוכן, והם עוברים על זה. אנחנו בשלב הזה מלמדים מה זה אנפילקסיס, מה זו המילה הזו. אנחנו קוראים לה אנה. יש בחורה בשם אנה. זה מנרמל את זה קצת, זה לא יוצר איזשהו פחד.

שיעור המניעה הוא בעצם בא מתוכם. הילדים עצמם מעלים איך אפשר, אני עושה עכשיו מסיבת כיתה בבית שלי, אני יודע שיש ילד שהוא אלרגי לחלב, קדימה, קבוצות. כל קבוצה אחראית על משהו. אתם אחראים על המשחק והמשחק הזה צריך להיות כל מיני חטיפים. אתם אחראים על האוכל, וככה אנחנו ממשיכים. בסופו של דבר כמובן זה הטיפול.

הדבר האחרון זה הטיפול. בטיפול אנחנו טיפה מכניסים תופעות, מה אנחנו עלולים לראות, אולי קצת נפיחות, אולי קצת גרד. לפעמים קשה לנשום. הילד מרגיש קצת מבולבל, לנסות לשאול איך הוא מרגיש וכמובן שהטיפול מתחיל מקריאה למבוגר, הרגעה, מענה של הזרקה. ב-ד' עד ו' אנחנו לא מדברים על זה שהם מזריקים, הם רק מחפשים את המזרק ונותנים למבוגר, וכמובן בברכת בריאות שלמה. יש כיתות גבוהות יותר שהם גם עושים פרויקט בסוף, שהם מכינים איזה סלוגן לבית ספר או איזשהו ספר מתכונים שכל קבוצה במהלך השיעורים מביאה מתכון למשהו שהוא נטול אלרגן מסוים וכך הלאה.

תודה. אתי דנינו, בבקשה.

שמי אתי דנינו, אני נשואה למנחם ואם לארבעה, עובדת במערכת החינוך למעלה משלושים שנה ומכירה לדאבון ליבי מקרוב את נושא האלרגיה והשלכותיה.

ההיכרות שלי עם האלרגיה - סופה בטרגדיה, כזו שנסחוב אני, בעלי וילדיי עד סוף חיינו, אבל אני מקווה שנוכחותי כאן היום תמנע ממשפחות אחרות בישראל את תחושת הריקנות והשיברון שהם מנת חלקנו יום-יום, שעה-שעה.

את בננו החמישי, בן הזקונים, המתוק והאהוב שלנו, אור נחמן ז"ל איבדנו בפתאומיות לפני 11 וחצי שנים בגלל התקף אלרגיה. אור נחמן נולד אלרגי לחלב ומוצריו. הוא נשא עימו במשך כל עשר שנות חייו הקצרות את ההתמודדות המפרכת הזו. תארו לכם, ילד שנמנע מעוגת יום הולדת, מאוזני המן בפורים, משוקו, מכל מאכל שלא נבדק על ידנו או על ידו עשרות פעמים. הוא היה ילד פעיל, חברותי, מקסים, חייכן ואחראי במידה שלא מצופה מילדים בני גילו, כי בשבילו כל ביס היה יציאה אפשרית לקרב, וכל טעימה, יתכן ותגרום לו להפסיק לנשום. ההשפעה האלרגית התבטאה אצלו בהתקפי קוצר נשימה קשים שעימם התמודד באמצעות שאיפות אינסופיות ממכשיר האינהלציה. כשההתקפים נעשו חמורים יותר פנינו לרופא המשפחה, ביקשנו לבדוק אפשרויות טיפול, לקבל אמצעי מציל חיים.

בבוקר ארור של יום שישי בחודש אוקטובר 2006 התמוטט הילד שלי לאחר שוק אנפילקטי שנגרם מחשיפה לעוגייה פרווה, שלפי הערכה מאוחרת נחה לה לשנייה על מגש של עוגיות חלביות. 32 ימים לאחר מכן, במחלקה לטיפול נמרץ ילדים, הוא מסר את נשמתו לבורא והפך למקרה המתועד הראשון בישראל של מוות כתוצאה מאלרגיה לחלב, ומאז כל ילד במדינה שמאובחן כאלרגי לחלב נושא עימו מזרק אפיפן במרשם רופא.

המערכת התעוררה מאוחר, ניחא. לא הייתה אז מודעות לאלרגנים כמו שיש היום, ניחא. אני נמצאת במערכת החינוך עשרות שנים, רואה שינויים בגישה, אבל זה לא באמת מספיק. אני שואלת את עצמי מה גרוע יותר? שהמערכת חסרת מודעות מעמידה בסכנת חיים את ילדנו או שמערכת שמודעת לתופעה עושה בדיוק את אותו דבר? אנחנו חייבים להגביר מודעות לאלרגנים בבתי הספר, בגני הילדים, לגייס מורים, הורים ותלמידים להתמודדות עם התופעה, להשקיע בהדרכות למורים, גננות, סייעות, מנהלים ואחיות בתי ספר, להעביר הכשרות עזרה ראשונה על בסיס חודשי לכל הפחות ולנקות את בתי הספר, הקפיטריות, מהאלרגנים ככל שניתן. זה לא בשמיים, זה אפשרי, ובמקומות הסגורים שבהם עושים זאת, זה עובד בהצלחה ואף הורה או ילד לא נפגעים, גם אלו ששפר מזלם ואינם אלרגיים. אם יינתנו כלים ראויים להתמודדות עם אלרגנים, אולי תיכחד תופעה מכוערת אחרת, אפליה בקבלה למסגרות חינוכיות ולימודיות על רקע אלרגיה. זה קיים, זה נפוץ וזה מקומם. תאמינו לי, לא שמעתי על זה מחברה או צפיתי בתחקיר טלוויזיה. שוב, לדאבוני, הכול ממקור ראשון ומניסיון אישי.

הנכדה הקטנה שלי, עפרי שתחיה, היא בת עשרה חודשים וגם היא מאובחנת כאלרגית לחלב. ההורים שלה לא משנעים אותה ממקום למקום מבלי לוודא הלוך וחזור שמזרק האפיפן שלה בהישג יד כל הזמן. מעבר לחרדה הרגילה מאלרגנים ולפחד המשתק לאור ההיסטוריה המשפחתית הכואבת שלנו, הם גם נאלצו להתמודד עם דחיות מצד משפחתונים וגני ילדים. הבן שלי, אבא של עפרי, סיפר לי על כל אחד מהמפגשים האלה בחיפוש אחר מסגרת שתסכים לקלוט את התינוקת שלו. לפעמים מדובר בדרישות מרחיקות לכת מצד הגננות, כמו לספק מוצרי מזון חלופיים על בסיס יומי או שאחד ההורים יגיע לגן בזמן הארוחות. זה עובר בהתנערות כוללת מאחריות, בביטויים כמו "אנחנו כמובן לא ניתן לה מוצרי חלב, אבל אם היא תושיט יד לאוכל של אחד הילדים האחרים, אין לנו שליטה על זה", ועוד כהנה והכנה רמיזות מוסתרות וגלויות שמשמעותן האמיתית היא דחייה. הגדילה לעשות רכזת אזורית של גנים שפשוט אמרה בקול ברור שלגנים תחת אחריותה אין יכולת להתמודד עם אלרגיה מכל סוג שהוא, ושיחפשו מקום אחר. כן, שמעתם נכון, ואני בטוחה שמה שעובר על הנכדה שלי, עובר על ילדים אלרגיים רבים אחרים, אז אני מקווה שקולי כאן נשמע באופן ברור. בבקשה, אל תיתנו לעוד משפחות לעבור את דרך הייסורים שלנו. הבן שלי כבר לא יחזור, אבל אם תרצו, אפשר למנוע מהאימא הבאה להגיע לכאן לספר לכם סיפור דומה. אנא מכם, תדאגו למתן מענה רפואי מגן ועד י"ב, פעלו להגברת המודעות במוסדות החינוך, גייסו מורים, תלמידים, הורים ואנשי מקצוע להתמודדות עם התופעה, ספקו מערכת הדרכה ראויה לכלל הגורמים החינוכיים. לכל אלו יש מחיר. לחיים של הילדים שלנו אין.

תודה רבה. אודליה.

תודה רבה. אודליה אלבו, יושבת ראש העמותה הישראלית לאלרגיות למזון.

יושב הראש, חבר הכנסת מרגי, אני מבקשת קודם כול לנצל רגע את הבמה. אתי, עברו 11 וחצי שנים, ונמצא באולם אריאל, הפרמדיק שהגיע לטפל באור נחמן. אנחנו סוגרים פה מעגל. זה מעט מדי, מאוחר מדי, אבל זו סגירת מעגל.

אני אתחיל במשהו אחר, לא תכננתי. אתם, רבותיי, מסביב לשולחן, משרד הבריאות, משרד החינוך, גורלם של הילדים נמצא בידיים שלכם. אנחנו שולחים את הילדים בבוקר בריאים ואנחנו מצפים לקבל אותם באותה מידה חזרה.

אודליה, גם בידיים שלכם. בואי נהיה מאוזנים, לא נזרוק הכול על המוסדות.

אני חושבת שהגיעה באמת העת והשעה לעשות מעשה ולחדול מהפקרת הילדים במוסדות החינוך. אני חושבת שלכל נער וילד עומדת הזכות לא להיחשף לאלרגן. מכאן, יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת מרגי, אני מובילה את הנושא להצעת החוק שהניחה העמותה בפניך, הצעת חוק סביבה בטוחה ונקייה מאלרגנים במוסדות החינוך. זו הצעת חוק שהנחנו בפניך ואנחנו מבקשים לקדם אותה, אם אפשר, עוד במושב הזה כדי שלפחות נזכה לאיזושהי חקיקה, הסדרה של חקיקה לכל הפחות, כי ההסדרה היחידה היא חוזר מנכ"ל משרד החינוך, חוזר מנכ"ל שלא מספק. כרגע חוזר מנכ"ל הוא הדבר היחיד שאנחנו לכאורה נאחזים בו, אבל הוא לא מיושם והוא לא מפוקח, ומי שבוחר לנכון, אוכף אותו, ומי שלא, לא אוכף אותו, ואנחנו לא יכולים להגיע לכל בתי הספר ולעשות את ההסברה הזו. אני חושבת שזה תפקידו של משרד החינוך.

אני כן אתייחס לנייר העמדה שאנחנו הגשנו, חבר הכנסת. כמה דברים בנושא החוזר, שירותי עזרה ראשונה ופינוי תלמידים. ההנחיות ותנאי הזכאות להחזר הוצאות ושירותי עזרה ראשונה מחריגות את התלמידים האלרגיים. במקרה של חשיפה לאלרגן, ואני אגדיר את זה, תאונה כתוצאה מהחשיפה מהאלרגן, הם מוחרגים. במקרה שהם נחשפו לאלרגן והם נזקקים לאמבולנס, אין מממנים, אנחנו ההורים מממנים את האמבולנס. אז מחד, אין לנו מתן מענה רפואי לילדים, וכשאני אומרת אין מתן מענה רפואי, זה מגן ועד י"ב. אנחנו לא מתייחסים לחלק מהאוכלוסייה. זה לא עד כיתה ב'. מבחינתנו ילד אלרגי הוא ילד אלרגי לאורך כל שנות הלימודים שלו ובמקרה הזה קרה מצב שאתם באים, אמר חבר הכנסת "פיגוע". מבחינתנו זה אירוע רב נפגעים. הגדרת סייעת סביבתית היא לא מוגדרת. אנחנו רוצים לדעת מה המשמעות של הסייעת הסביבתית, האם יש לה הכשרה, האם היא תדע להנשים בעת הצורך, לבצע החייאה, להשתמש בדפיברילטור - - -

האקדמיה העברית ללשון, כנראה המילה סייעת לא מופיעה בלקסיקון בכלל. לא רק סייעת סביבתית, אלא סייעת לא קיימת, לא מוגדרת גם.

הזכרת הצעות חוק. יש לי הצעת חוק של הגדרת בכלל מקצוע הסייעת, להפוך אותה למשהו שהוא חוץ מתעודת זהות ודופק. קשה למשרדי הממשלה להכיל את הצעת החוק הזו ואנחנו לא נרפה.

אז יש כאלה שהגדירו את הסייעת כפלסטר ויש כאלה שהגדירו אותה כפתרון זמני, אבל למעשה אף אחד לא דיבר על ההכשרה שלה, מה תפקידה של הסייעת, איזו הכשרה היא עברה, האם היא יודעת לשלב את הילד, האם היא למדה את כל הנושא של ההצלה, ההחייאה, אם היא יודעת לשלב את הילדים. סייעת רפואית היום צריכה לעבור לפחות הכשרה של לא 44 שעות. היא צריכה לפחות 390 שעות לימוד עיוניות. פה מדובר על סייעת שבסך הכול עשר דקות מקבלת איזשהו הסבר על איך להשתמש באפיפן, ושם נגמר תפקידה, אז אנחנו נשמח שמשרד החינוך ישב איתנו ואנחנו נדבר על ההגדרה של הסייעת הרפואית ובכלל על הנושא של הגורם הרפואי, ואני חושבת שנייר העמדה שלנו מדבר בעד עצמו. תודה רבה.

תודה. אריאל, אתה רוצה קצת להידחף או קשה לך?

שמי אריאל ואני פרמדיק במד"א. אין לי מה להידחף מעבר לזה שיש לנו את הפרויקט דגל של ההדרכות האלה של מניעה והסברה, בתי ספר וגנים, ואני לקחתי את זה אישית בגלל אותו מקרה של אור נחמן ז"ל. זה כל הזמן, מה שנקרא, כשאתה בא ומסביר, אתה יודע לאיפה זה יכול להגיע ומה נקודת הקצה, שזה יכול להסתיים בטרגדיות. לצערי מאז אור היו לי עוד מספר מקרים גם אצל אנשים מבוגרים, גם אצל ילדים, חלקם הסתיימו באשפוז, שחרור הביתה, אבל זה אחת הטרגדיות מקדמת דנא שהיו קיימות.

כאן המקום גם להזכיר לטובה את מד"א וארגונים אחרים שלוקחים את התפקיד שלהם מעבר להגדרת התפקיד ויוצאים לקהילה הן בהגברת מודעות בהדרכות, בתחומים נוספים. אני חושב שזה סמל ודוגמא להרבה מדינות בעולם. זה המקום להודות למד"א בסוגיה הזו, אפרופו הדברים שאמרתי בביקורת בתחילת הדיון. לא כל דבר צריך לקחת לפי הגדרת התפקיד. צריך לצאת קצת מהקופסה ולהיות גם עם תחושת שליחות ואפילו אחריות ודוגמא ומופת בחברה בשביל להסכים לא להערים קשיים ולהיתלות אחר הסכמים כאלה ואחרים.

עמותת יה"ל. תציגו את עצמכם.

בוקר טוב, תודה רבה ליו"ר הוועדה על קיום הדיון החשוב הזה.

אני רוצה להתייחס בכמה נקודות בכלל על הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כרגע וגם על הדברים שעלו פה קודם.

אני מתחברת למה שאמרו לפניי. הזכות של הילדים שלנו להיות בבתי הספר היא זכות יסוד של ילדים, לחינוך, וזו זכות שנכון לרגע זה, החל מה-1 בספטמבר, ביתר שאת מה-1 בספטמבר, היא הולכת להימנע ככל הנראה מכמה מאות ילדים אלרגיים.

אמרנו שרק אם יהיה זמן, נתייחס לעניין הסייעות, אבל אני חייבת בחצי משפט. בגלל שפתחת את הדיון בלהגיד שארגוני המורים לא בסדר ועושים שרירים - - -

גם, לא רק.

אז אני רוצה להגיד כל הכבוד לארגוני המורים וכל הכבוד להסתדרות המורים, כי הם כרגע הארגון היחיד שעומד על הרגליים האחוריות כדי להגן על הילדים שלנו, ולצערי הרב זה הגיע לסיטואציה הזאת, אבל קודם כול תודה רבה להם.

את יכולה להסביר?

בוודאי, כי כמשרד הבריאות ומשרד החינוך מקבלים החלטה מבלי בכלל לשבת עם ארגוני המורים לראות שהם מוכנים בכלל לטפל בילד שלי, אז ארגוני המורים באים ואומרים, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אף אחד לא דיבר איתם, אף אחד לא בדק איך מיישמים את זה בשטח ובעצם ב-1 בספטמבר הקרוב הילדים האלרגיים של כולנו הולכים להיות בבתי הספר מבלי שיש להם איזשהו מענה, כי נכון לרגע הזה הילדים בגילאי גן עד כיתה ב' כולל, המענה היחיד שיש להם הוא אותה סייעת. אפשר להתווכח. אגב, גם אני בדעה שסייעת הוא לא המענה האולטימטיבי לאף ילד אלרגי. זאת אמיתי דעתי, אבל ככל שאין מענה אחר וזה המענה היחיד שקיים היום במערכת, אי אפשר לבטל את המענה היחיד הזה.

זה לא תואם את דברי הפתיחה שאמרתי?

כן.

זה היה נשמע אחרת.

לא, הדבר היחיד שרציתי להגיד בהתייחס לדברי הפתיחה שלך, שאתה ביקרת, אולי אני הבנתי לא נכון, את ארגוני המורים בצעד שהם עשו לכאורה על סכסוך העבודה, ואני רציתי לחזק את ידם באותה נשימה.

זה היה בהקשר של אפיפן וכל - - -

אז אם הבנתי לא נכון, אני אתקן.

אף אחד לא רוצה לעשות דבר חד צדדי, אבל להסתתר ולהתחבא זה לא פתרון.

בסדר גמור.

אנחנו, עמותת יה"ל מבצעים הדרכות בבתי הספר קצת יותר מעשר שנים, בבתי הספר, במעונות, בגנים, בכל מוסדות חינוך קיימים. אני חייבת לומר שאם יש משהו שחסר לי בדיון, יש פה שתי עמותות שכל אחת מהעמותות עושה את מה שהיא יכולה לעשות במקום שלה, וכל עשייה היא מבורכת, אבל עם כל הכבוד, אין אף גוף רשמי של מדינת ישראל עד היום שלקח על עצמו את המשימה הזאת כמשימה. לא משרד החינוך, לא משרד הבריאות, לא ארגונים ממשלתיים אחרים שצריכים לשאת באחריות לעניין הגברת המודעות, אגב, לא רק בתוך מוסדות החינוך, בחברה בכלל.

אנחנו מדריכים מאות מוסדות חינוך בשנה, מאות גננות ומורים. בסוף באמת זה הכול על הידיים שלי ושל ארגונים אחרים שעושים את זה? זה הרי לא הגיוני. יש תוכניות לימוד מפורטות שקיימות כבר שנים על המדפים. אנחנו מעבירים אותם, אבל זה לא מספיק. איך אנחנו עוד פעם חוזרים למקום שבו הכול הוא במגרש שלנו? אם אני הדרכתי, המורה, בא לה לשמוע אותי, לא בא לה לשמוע אותי, המנהלת פתוחה לרעיון, היא לא. למה זה שם? אני רוצה שיהיו הורים שייקחו, לא בקטע שיעשו לי טובה. לא רוצה הורים שיעשו לי טובה, כן תביא אותם עם רק נוטלה. לא, אני רוצה שיהיו כללים ושיהיו חוקים כמו שיש בכל מדינה מתוקנת, זה לצד כמובן מערך של הסברה והגברת המודעות וקמפיין מסודר שהמדינה תחת חסותה, לא תחת חסותן של עמותות שעובדות פה בהתנדבות, כולנו אגב, אז קודם כול אני כן חושבת שצריכה לצאת אמירה מאוד ברורה של גוף שלוקח אחריות על העניין הזה. עניין הקמפיין וההסברה לא רק בתוך מוסדות החינוך אלא בכלל.

נורא רצינו ששבוע המודעות לאלרגיות מזון יהיה מין איזה שבוע חגיגי כזה שמדברים באמת על הדברים האלה, אבל תכל'ס אנחנו לא שם. אנחנו לא במצב של חגיגיות, אנחנו במצב של להניף את הדגל השחור, לעורר את כל הגורמים הרלוונטיים. לא להדליק את הנורה האדומה. זו לא נורה אדומה, זה פרוג'טור אדום.

הנורה האדומה דלוקה קבוע 24/7, רק עכשיו מסתכלים להסתכל עליה, לא להפנות עורף.

אני שמעתי את אימא של אור נחמן ז"ל. כולנו פה, כל חברי העמותות הורים לילדים אלרגיים בעצמנו, ובאמת זה מצמרר אותי וזה מחזיר אותי גם אחורה לאירועים קשים שאני עברתי עם הילד שלי, וכואב לי הלב לדעת שיש ילדים שבאמת אפשר להציל אותם, אבל אף אחד באמת לא עושה מספיק כדי שזה יתרחש.

יש חוזר מנכ"ל משרד החינוך שיצא בשנת הלימודים האחרונה, שהוא חוזר שלכאורה היה אמור לקדם אותנו באמת, בוא נגיד למציאות טיפה יותר טובה. לא מושלמת, אבל טיפה יותר טובה, אבל בתכל'ס באמת אף אחד לא בודק מה קורה איתו. אני בבית ספר שלי נלחמת על כל שלט. כל אחד מההורים בבית הספר שלו נלחם על כל שומשום שנכנס או לא נכנס, אירועים בתוך בתי הספר. אתם מכירים את הנוהג הזה של ה"שישי מפנק", "שישי מתוק" שקורה בכל בית ספר, שהילדים שלנו באופן קבוע מוצאים את עצמם כל יום שישי כלואים בכיתות כי הם לא יכולים לצאת כי מישהו החליט לעשות שישי מפנק, וזה נורא חשוב להביא דווקא את העוגות ואי אפשר לעשות את זה עם פירות או כל דבר אחר? לא משנה, יש אלף ואחת דוגמאות. אני יכולה לשבת פה מבוקר עד לילה ולספר איך הדברים לא באמת עובדים טוב, איך באמת הדברים עובדים בתוך בתי הספר.

אני רוצה לומר רק משפט אחרון. דיברו פה, ולא רק פה, גם בוועדה לזכויות הילד, ואנחנו מקיימים דיונים רבים בוועדה לזכויות הילד עם חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, גם על המעונות, אבל הבעיה היא לא רק, ואמרה פה אימא של אור נחמן ז"ל, אנחנו מנחים. אני רוצה שתדעו שאנחנו מנחים את ההורים שלנו לא לספר על האלרגיה של הילד שלהם עד שהם לא מתקבלים למעון, כי המציאות שהיא סיפרה כאן זאת מציאות חיינו. ילדים אלרגיים לא מתקבלים למעונות. אנחנו אומרים להם לשקר, למלא טופס הצהרת בריאות שאומר, הילד בריא, ללא אלרגיות, ורק אחרי שהם מתקבלים, לספר שהילד אלרגי, לדאוג שהם יקבלו הדרכה וכו', אבל אני רוצה שאתם תדעו, הנה אני מודה פה ואני אומרת לכל 4,000 ההורים תחת העמותה שלי, תשקרו, אל תגידו את האמת, אחרת הילד שלכם לא יהיה במעון.

אני מודה לך על הדיון.

אני בוחר לא להגיב.

בסדר גמור.

תודה. רחלי הכהן.

רחלי הכהן, המועצה לשלום הילד.

קודם כול אני רק רוצה לפתוח ולציין משהו שהזכרתי בעבר בוועדה לזכויות הילד. כשביקשתי לרשום את הבת שלי שנה שעברה לאחד הגנים, והבת שלי, אין לה אלרגיות, היה כתוב שחור על גבי לבן במסמך שקיבלנו מהגן, עם כל הכללים, שילדים עם אלרגיות לא יתקבלו לגן כי אין להם כלים להתמודד עם כך. נכון, אמנם מדובר בגן פרטי ובכל זאת זה משהו שבמדינת ישראל בשנת 2017, בזמנו, הזוי בכלל להגיד בין השורות ובטח שלא להעלות על הכתב שחור על גבי לבן, אז זה הדבר הראשון.

מעבר לזה אני רוצה לציין שלטעמנו יש שני מישורים מקבילים שצריך לפעול בהם ואי אפשר לפעול אחד בלי השני. המישור הראשון הוא בהמשך לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך שאכן מיטיב את המצב לכאורה, אם כי מפניות אנחנו רואים שזה לא קיים בשטח, זה להגביר את המענים הפנים-מסגרתיים אם באמצעות יצירת סביבה בטוחה, מתן הכשרות והגברת שיתופי פעולה, שזו הנקודה המשמעותית מהפניות שאנחנו רואים כל הזמן, בין צוות המורים שבכלל לא מסונכרן תמיד בהכרח לגבי הילדים, בין ההורים שהרבה פעמים גם הורים של ילדים אחרים בכיתה לא מבינים את הרגישות ולא מוכנים לשתף פעולה ובין הילדים לעצמם. מעבר לזה, הנקודה השנייה היא התרת מערך הסייעות על כנו, ואני לא אתייחס לזה באריכות, אבל רק אציין שעד שאין פתרון בשטח, כרגע זה חסר אחריות מבחינתנו לבוא ולבטל את המערך הזה לחלוטין ותמיד יהיו ילדים שעדיין יזקקו לכך.

בהקשר הזה אני רק רוצה לציין שאנחנו קוראים למשרד החינוך קודם כול לפעול להטמעה מלאה בשטח של כל המענים ולוודא שזה קורה, ובמקביל לוותר על ההחלטה שיצאה עכשיו, לחזור לדיונים גם במסגרת השולחן העגול שהתקיים פה, כי עלו פה הרבה דברים חשובים ומשמעותיים גם במסגרת הדיונים בוועדות פה ובזכויות הילד, ולמצוא פתרונות ובינתיים להשאיר את המצב כדי לא לפגוע באף אחד מהילדים.

אני בסוף הדיון אתייחס למה מול משרד החינוך לגבי ההחלטה.

כשבאים ארגון שהוא כולו התנדבות, שזה הורים, ארגונים חברתיים, לא מלין עליהם. עשו עשרה אחוז, יבורכו, אבל כשיש ארגונים שהם סטטוטוריים, המועצה לשלום הילד, נציבות לשוויון לאנשים עם מוגבלות, אי אפשר להסתפק בלבוא לוועדות ולומר או לשלוח לנו נייר עמדה. אתם חייבים להתחיל להיות אקטיביסטים. יש עקרון הפרדת הרשויות שהוא נשמר בקנאות, בחד צדדיות, של הממשלה, שהכנסת לא תתערב לה, ולא רוצה להיכנס לוויכוח של הצלע השלישית, והפוך לא. הממשלה כן מתערבת לרשות המחוקקת. משמעת קואליציונית זה אחד הכלים. יש הצעות חוק על השולחן. כוחנו כחברי כנסת גם מוגבלים, עם כל הכבוד. אנחנו צריכים אתכם, ההורים צריכים אתכם. זה לפנות, לא להרפות. אני קורא לכם, תוציאו נייר עמדה לראש הממשלה ואל תנכו אותו מאחריות. תספרו לו על הילד הבא שבכל רגע ורגע יכול לקרות חס ושלום. כנ"ל הנציבות. אנחנו נעשה זאת. אנחנו נמשיך לנסות לחוקק. גם הסינונים בין השיניים, בין השפתיים לא מקובלים עלי. כן, אנחנו בחברה שאם לא תהיה סולידרית, לא יהיה אכפת לה מהאחר, אין לנו זכות קיום כאן כחברה אחת. לא יזיק ולא יהיה כלום לפחות מחלק גדול. נעשה סטטיסטיקה מה הכי מסכנים, מה האלרגיה הכי נפוצה, כמה אלרגיות הכי נפוצות. לפחות מהן, נתחיל איתן. לנקות את סביבת בית הספר, לא יקרה כלום. כל אחד והאני שלו, ואני אומר לכם שתהיה סנקציה למוסדות מפלים. אני לא צריך שתהיה הנחיה כזו לשקר. לא יצטרכו לשקר, אבל אי אפשר לבוא לדיונים, סליחה, אנחנו מקרקרים, אני כולל את עצמי בפנים, ונבוא שנה הבאה ועוד דיון מודעות ואז משתפרים. אני אומר לכם, מצד אחד אנחנו פה באנו להגביר את המודעות ולהציג את חצי הכוס הריקה, לא המלאה, אבל גם על הדרך לבקר במסעדה. עשיתי טסט, אני לא אלרגי לכלום. לדברים אחרים שמעצבנים אותי, כן. אמרתי, אני רוצה לחם ללא גלוטן, יש לכם? אמרה לי, כן. הזמנתי מנה שהיא כולה עשירה, אז היא אמרה לי, סליחה, זה מאלרגיה או בריאות? אמרתי, לא, לא מאלרגיה. שמחתי. הייתי מלא גאווה שמלצרית שבאה להתפרנס, יש לה מודעות.

פשוט אם היית אומר שאתה אלרגי, אז היא הייתה אומרת לך, אין לנו מה לתת לך לאכול.

לא, לא הייתי זמן מראש מה שהזמנתי. היא רצתה להזהיר אותי, אם זה מאלרגיה, תסתכל מה יש לך בצלחת. רק לומר לכם שמצד אחד, נכון, לא מספיק. נחזור אחורה, בכלל זה היה סינית להרבה אנשים. גם היום זה סינית להרבה אנשים.

יש חוק במדינת ישראל, חוק חינוך חובה חינם שהוא חל על כל ילדי ישראל. לא כתוב חוץ מ - - -. אפשר לדבר על שוויון, שוויון, שוויון. כשנוח לאותם ארגונים, השוויון נמצא אצלם במשבצת אחת ושהשאר יידרס מאי שוויון. או שמדברים על חברה שוויונית או כל אחד לדרכו, ולכן היום הזה הוא חשוב, אני לא מזלזל בו. נכון שנשמע כאילו רק קרקרנו. לא. זה מגביר את המודעות.

שנת ה-70 היא שנה מכוננת. אני אומר לכם, שנה מכוננת, כי הרבה דברים שלא חלמנו עליהם, נעשים, מתוקנים בחקיקה, מתוקצבים, מה שלא העזו לדבר עליהם, והרבה דברים, לא אמנה כאן דוגמאות, לכן אני חושב שנה מכוננת. עם קצת מאמץ, זו ממשלה שיש בה הרבה פתיחות להרבה דברים. עם קצת מאמץ, שילוב ידיים של כולם, נצליח לעשות. בתי הספר צריכים להיות סביבה ידידותית, והחזקים והבריאים יצטרכו כן, ואת כל הגחמות שלהם ואת כל האפשרויות, שיממשו בבית שלהם. לגלות קצת סובלנות ואמפתיה לאחר. כן, צריך לחוקק את החוק הזה. כן, משרד הבריאות יצטרך לתת מענה למד"א. אם זה צריך בחוק, נעשה זאת גם בחוק. אם ישכילו לעשות את זה בתקנות, בהוראות, לפינו ילדים אחרי התקף אנפילקטי, אז גם זה כן, פינו ילד בסכנת חיים. המושג "קודש קודשים" אם היה אשפוז, פטור, אם לא היה אשפוז, לא פטור, זה כלל שקבע אותו בן אדם. הוא לא ירד הלכה למשה מסיני, במיוחד כשאי אפשר לומר שזו תופעה חריגה. כמעט אין בית שאין בו.

2,359 ילדים אשפזו בגין תגובה אלרגית כקשה - - -

ובמערכת החינוך זו כמות גדולה של ילדים.

קראדי עמוס, בבקשה.

נעים מאוד, אני קראדי עמוס, אבא לילד אלרגי בן 7, במערכת החינוך.
אני קודם כול לחזק את ידך על הצגת הדברים כהווייתם. אני מאמין שמערכות החינוך והבריאות לפעמים קצת מנותקות מהשטח, ממה שקורה בפועל, בתוך מערכות החינוך. אני אישית מתמודד עם ילד אלרגי. לא מולטי, אבל אלרגי, וזה לא קל. שתי עמותות שאני מכיר את חלקן באופן אישי עושות לא מעט.

אני קצת אולי רוצה, לא הייתי אומר אצבע מאשימה, אבל רוצה קצת לחדד את הדברים. חלק מהעמותות פה או לא פה, חלק מהעמותות בכלל הכינו את הקרקע לסוג של החלטת משרד הבריאות, משרד החינוך לעשות את המושג הזה - - -

יש רק שתי עמותות. אתה אומר חלק מהעמותות, אז אפשר שתגיד מי ואז נוכל להגיב.

את מפרצת לדבריי. הכינו את הקרקע להורדה של הסייעות האישיות ובעצם להכין את הקרקע לסייעות סביבתיות, כשאנחנו איפשהו עוד לא התחלנו את המשא ומתן, עוד לא פנו אלינו, ההורים, בנושא הזה, וזה קצת מרגיז.

אני אבא לילד אלרגי ברמה מסכנת חיים. אצלי המלחמה היא יום-יומית. עירית יכולה להגיד לכם שבתחילת דרכי אני הייתי עם SMS יותר מאשתי. הייתי מתכתב עם עירית, ולהגיד לה, גברת, מה אני עושה? אין לי סייעת עכשיו. שולח את הילד? הילד שלי נעדר השנה, עוד לא סיימנו את השנה, כבר חמש פעמים. אין סייעת. כאשר בבוקר אין סייעת, אני לא מגיע. מה אני עושה? סבבה שאתם מדברים, סייעת סביבתית. פרקטיקה. אני צריך לשלוח את הילד לבית ספר.

אשאל אותך שאלה. אם סביבת בית הספר של הבן שלך הייתה נקייה מאלרגנים - - -

כבוד חבר הכנסת, אנחנו נגיע לזה. בוא נשאיר את זה לאחר כך. אני צריך פרקטיקה, אני צריך פתרונות. אין פתרונות. אין לי למי לפנות בעירייה. אני במקרה עובד עירייה, אז אני יכול להרים טלפון לזאת שאחראית על הסייעות ולהגיד לה, תקשיבי, מה קורה, הילד שלי נשאר בבית.

אני עירבתי לא מעט את קצינת ביקור סדיר, גברת, הילד שלי לא הולך לבית ספר. אני צריך לערב אותה, להגיד לה, תקשיבי, אני עובר על החוק.

לא עניין אותה, אל תדאג.

פעם אחת זה עניין אותה. בפעם השנייה זה כבר הפסיק לעניין אותה. אני אומר לכם את האמת. הילד שלי לא הולך לבית הספר. אני עובר על החוק. חוק חינוך חובה חינם, זה מה שאתם אומרים. הילד שלי לא משתתף בחוגים. יש חוגים לבית ספר, משרד החינוך מממן, משרד החינוך נותן את המבנה, העירייה עצמה מעניקה את כל הלוגיסטיקה מאחור. הילד שלי לא. סליחה, עבירה על החוק. אפליה. ילד נכה, יש לו תעודת ילד נכה, הוא מופלה.

הגברת מודעות.

אנחנו נגיע גם לזה, כבוד היושב ראש.

הדיון על הגברת מודעות. זה דיון נפרד.

אנחנו נגיע גם למודעות. בסופו של דבר זה נושא של מודעות.

אני רוצה להתגרות בך, כי אני רוצה להחזיר את הדיון. בסוף הדיון, לא יצויר, אני הולך עם משרד החינוך חד צדדית ומגבה אותם ואין סייעות, מה האלטרנטיבה שאתה כהורה מצפה?

ילד נשאר בבית, ואני לא צוחק.

שום אלטרנטיבה אחרת, רק סייעת. מה יהיה בכיתה ג'?

נשאר בבית. אם לא ישבו איתנו ויגיעו איתנו להחלטות שיהיו מקובלות עלינו, שאנחנו נהיה שותפים בכל ההחלטות האלה ושאנחנו נגיע לעמק השווה, אנחנו - - - את הנושא הזה.

אני חושב שהנושא גם של מודעות בבתי הספר, לא צריך להיות מודעות, צריך להיות הלכה למעשה. צריך חינוך. העמותה פה שאני במקרה מכיר אותה באופן אישי, צריך חינוך וצריך לבוא מכם ומגברת עירית ליבנה.

עירית ליבנה זה משרד החינוך. זו לא היא. זה לא עסק פרטי.

אני יודע, אבל כשכותבים פרוטוקול או חוזר מנכ"ל שאני קורא אותו ארבע וחמש פעמים במהלך השנה ולא מבין מה אני צריך להגיד לאותה סייעת או לאותה גננת, אז זה לא עובד. הדברים לא עובדים. אנחנו צריכים את הפרקטיקה בשטח, לעשות אותה. תודה.

תודה. גבירתי, בבקשה, ביקשת בעילום שם, נכון?

גם אני הורה לילדה מולטי אלרגית. נתקלנו בהרבה מאוד קשיים, במלחמות ולמעשה השגנו פתרון לגן ונמצאים ברגע זה עם סימן שאלה גדול מאוד לגבי כיתה א', למרות שיש שיתוף פעולה אדיר מצד כל מי שאנחנו פוגשים.

איפה את גרה, מותר לשאול?

ירושלים. זו עוד נקודה. אנחנו חייבים לעבור דירה למעשה ופוחדים לעבור דירה כי גם אם יגידו לנו שהכול בסדר, אנחנו לא רוצים להיות במצב שעברנו דירה ואז פתאום יש תקלה ואין לנו שום היכרות עם אף אחד בעיר החדשה.

בירושלים קשובים?

כן. כרגע נראה שיש הקשבה. אני לא יודעת אם קיימים המנגנונים לאפשר לימוד בטיחותי בבית הספר הקיים.

בהמשך לשאלתך לגבי מה עושים אם אין סייעות, ואצלנו זה לא רק סייעות אלא גם הרחקה, כי האלרגנים לרוב הם גם בהרחה, ברמת רגישות גבוהה מאוד.

אני כבר חצי שנה בודקת אפשרויות לחינוך ביתי. אנחנו עשינו את זה למעשה בגן. זה עלה הון תועפות.

לא אישרו לכם מהמדינה?

לא היה צורך לבקש את זה. אני לא יודעת אם יש איזשהו מערך מסודר לחינוך ביתי. בכל מקרה, חינוך ביתי הוא לא מתאים.

יש מצבים של חינוך ביתי גם אם זה לא אשפוז, במצבים חריגים.

כן, אבל אני לא מדברת קדימה מדע.

אמרתי, גם אם זה לא אשפוז.

אני מדברת על אפשרות לתת לביתי, גם אם נמשיך עם מצב שיהיה מקובל בחברה, להחריג ילדים אלרגיים.

משפט הכי חזק שאת רוצה לומר, מה משפט הסיכום?

קודם כול שיהיה גם העלאת המודעות בקרב האדמיניסטרציה, כי נתקלנו במצבים שאומרים לנו, את מבקשת להוציא את הטחינה רק בגלל שאת אמריקאית ולא מבינה את החשיבות של הטחינה.

מה עשית אחרי שאמרו לך דבר כזה?

הייתי בהלם.

והלכת הביתה פגועה.

לא. אני אמרתי לה, תשמעי, אני לא אמריקאית, קודם כול, זה מבטא.

בכוונה שאלתי אותך. אנחנו הישראלים, חלק, לא כולם, בולעים, נפגעים, הולכים הביתה. דבר כזה, לא הייתי אומר לה כלום. הייתי מחפש את הבוס שלה ומחנך את הבוס שלה קודם ואומר מה אני חושב עליו ועל העובדת שלו ועל הרגישות שלהם. גם אם את אמריקאית ואת לא אוהבת טחינה.

ביתי לא יצאה מהארץ. לעולם היא לא יכולה לעלות על מטוס בגלל הריחות של הטחינה והריחות של החלב. אני רוצה להגיד שקודם כול בתור ישראלית, דווקא היא אלרגית לטחינה בגלל שהיא ישראלית, כי בארצות הברית לא מכירים את האלרגיה הזו. שנית, זה שאני אמריקאית, למרות שאני לא אמריקאית, זה אומר שאני מכירה תפריט נטול טחינה, כי לא אוכלים טחינה שם, אבל זה עניין צדדי.

את רוצה עכשיו להתמודד גם בורות של פקידה?

לא, לא.

נו, אז תעזבי את זה.

כן, אני רוצה להתמודד עם הבורות של הפקידה, כי נתקלנו בסייעת שלא האמינה עד שהיא ראתה את התגובה. נתקלנו במערכות שאנחנו היינו צריכים בעצמנו, כשאנחנו מתמודדים עם דברים אחרים רבים, אנחנו צריכים לחנך בעצמנו, ואני חושבת שזה מה שאמרו כולם בעצם, שאנחנו מתמודדים עם זה שהכול נופל עלינו.

תודה. אני חושב שאת תרמת לנו לדיון. זה מדגיש את הקשיים של ההורים וההתמודדות של הילדים.

בועז אחד העם.

תודה רבה כבוד היושב ראש. רציתי לומר כמה דברים קצרים. אני רוצה לחזק את מה שרחלי אמרה, שיש פה בעצם שלושה מעגלים שצריך להתמודד איתם, ובלעדיהם, בלי השלושה זה לא יעבוד. אחד, זה הילדים, ההורים והצוות, זאת אומרת אנשי המקצוע. מה שקורה, שנוצר בעצם תהליך הפוך. נוצר מצב שהילדים אשמים כי להם יש את האלרגיה. נוצר מצב שההורים אשמים, כי כשאנחנו מבקשים מההורים האחרים לא להביא את האוכל, כשאנחנו מבקשים מהצוות החינוכי, אז אנחנו אשמים כי אנחנו יוצרים את הנטל, אז כל הזמן אנחנו יוצרים את הנטל עליהם, כי הילדים הם נטל וההורים שמבקשים הם נטל, ולכן אני חושב שהבעיה טמונה כאן. אפשר להאשים את משרד החינוך הרבה פעמים.

אתה יודע, יש כאלה שניסו להחליף את העם ולא הצליחו.

הוא אומר שצריך להחליף את השלטון.

זו האפשרות היחידה אם לא רוצים.

יש לנו פה בארץ ניסיון טוב עם חלופות. מבחינתי למשל, ואני רוצה לקצר, לא להאריך, מערך הכשרות זו דוגמא אחת למערכת שמאפשרת מזונות חלופיים, מאפשרת תפיסה אחרת לגבי איך צריך להתייחס לאוכל. אנשים מתגייסים, מקבלים את המגבלות, מקבלים את החוקים, מקבלים את זה בשמחה ורואים בזה נכון.

אני אומר לך, מכל הדיונים שעשיתי, אהבתי את האמירה הזו וזה דבר שיפיל אסימון אצל הרבה אנשים שצריכים לקבל החלטות. פעם ראשונה שאני שומע את זה, וזה נכון, אנחנו חיים את זה. לא כל אחד, מעניין אותו הכשרות והוא אפילו לפעמים נאלץ לשלם על זה, והחברה כולה. המשפט שאמרת זה המשפט שצריך להפיל את האסימון אצל כולם. תודה.

יואב קריים.

אני רוצה להגיד שתי נקודות קצרות. אחת, לגבי המצב המיידי של ההחלטה לקחת את הסייעות. יש כאן שערורייה. אני יושב על כיסא גלגלים. לא היה עולה לאף אחד בראש להגיד לי, תבוא בלי הכיסא גלגלים שלך לבית ספר. בשביל ילד שהוא ילד קטן והאלרגיה מסכנת את חייו, סייעת מיומנת היא כיסא גלגלים ואם המערכת רוצה לשנות את זה, היא קודם תייצר את הכיסא גלגלים החלופי ואז תיקח את מה שיש, והדבר הזה הוא קריטי. זה דבר אחד.

דבר שני, אדוני דיבר על חצי הכוס המלאה. אם אני מחבר את הדיון הזה לדיון שיהיה לנו מייד אחרי שהדיון הזה יסתיים, אז אני רוצה לומר שמשרד החינוך בשיטתיות מרוקן את הכוס.

תודה. מועצת התלמידים והנוער הארצית.

שלום, אני דניאל מזרחי ממועצת התלמידים והנוער הארצית.

מאיפה בארץ?

חולון.

שכבה?

י'. תסלחו לי על ההתרגשות. זה נושא שקצת קרוב לליבי. אנחנו נתקלים לא פעם במקרים במערכת החינוך של תלמידים שנאלצים לוותר על פעילויות חינוכיות בגלל האלרגיה שלהם ובגלל שהמוסד החינוכי שהם נמצאים בו לא מתחייב לקחת עליהם אחריות מלאה. הם מבקשים עזרה כדי לצאת לסיורים, כדי לצאת לטיולים וכדי לצאת לפעילויות האלה, ועזרה לקבל את נקודת התורפה שלהם.

סבתא שלי שהיא הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם בערך, סובלת מסוכרת מגיל קטן, והיא סיפרה לי שההתמודדות שלה עם הסוכרת הייתה לא פשוטה כשהיא הייתה בבית הספר. יום אחד שאלתי אותה איך היא התמודדה עם זה, והיא אמרה לי שלכל אחד מאיתנו יש נקודת תורפה ואם אנחנו נפעל כדי לקבל את נקודות התורפה אחד של השני, בין אם היא פיזית ובין אם לא, זה תהליך שייקח זמן אבל הוא ישתלם בסופו של דבר.

אני חושבת שזה דבר פסול שתלמיד שהוא אלרגי, בבית הספר, המקום שהוא אמור לשמש הבית השני שלנו, לא זוכה לאותו יחס כמו שאר החברים שלו לספסל הלימודים.

לפני שבועיים אנחנו יצאנו לטיול שנתי, השכבה שלי. יש לנו מספר די גדול של תלמידים שהם אלרגיים ללקטוז ולשומשום ולבוטנים. גם בית הספר וגם התלמידים התגייסו שלא לאכול בקרבתם את הדברים האלה או לא לקחת אותם לטיול השנתי כדי ליצור חברה שהיא יותר מכילה ובטוחה גם כלפיהם וגם כלפינו.

תודה. לו יצויר שההורים והצוות לא היו קשובים. אספר לך סיפור אישי. אני חושב שככה צריכים להתנהג התלמידים. סיפור שהיה לי עם הבן שלי. היום הוא בי"ב. אני זוכר שזה היה בכיתה ח'. נקראתי על ידי המורה אם אני יכול לבוא לבית הספר. חשבתי עוד משהו. הוא אומר לי, שמע, אני חייב לספר לך. אני קורא לך כל הזמן אבל פה אני רוצה לספר לך. יש ילד מהכיתה של הבן, הוא נראה מיליון דולר. מושלם. באמת לפי כל פרמטר, אבל מה לעשות שיש לו מגבלה שהיא לא נראית לעין והתלמידים לעגו לו ולא אפשרו לו לשחק במשחק כדורגל. הבן שלי נכנס, ואי אפשר להתעסק איתו כי היום הוא ב-1.90 ומשהו. בכיתה ח' הוא לא היה פחות הרבה. נכנס למגרש ואמר, אם הוא לא משחק, אף אחד לא משחק. זה מה שאני מצפה וזה דברי הפתיחה שלי כלפי דוגמא אישית. זה מה שאני מצפה גם מבתי ספר, מתלמידים, ממועצות תלמידים. אם ישמעו על תלמידה או תלמיד שנאלץ לא לצאת לטיול, לחוג, לפעילות, להתלכד כולם, אם זה לא אובייקטיבי וזה לא דבר שאין ברירה, אין ברירה, משביתים את הפעילות הזו. פעם, פעמיים, שלוש זה יותר טוב מכל הסברה אחרת. דוגמא חינוכית שתתחיל מלמטה.

דנית ברביבאי.

שלום לכולם, שלום אדוני יושב ראש הוועדה. אני אנסה לקצר. אני נציגת ההורים מכלל פורום ועדי ההורים היישוביים.

אנו, ההורים, מאוד מודאגים מהמגמה של ההתנערות מאחריות לבריאות התלמידים, של משרדי הממשלה, כאשר אנו ההורים לתלמידים נמצאים בעל כורחנו בעיצומו של מאבק בין המשרדים הממשלתיים לארגונים השונים על דבר אלמנטרי יותר, שזה לשמור על חייהם ובריאותם של ילדנו.

מאז בוטל תפקיד אחיות בית הספר, מוסדות החינוך בישראל מתקשים לתת מענה לתלמידים עם בעיות רפואיות. בעבר הוקצו סייעות רפואיות להשגחה, ליווי וטיפול בתלמידים האלו, אך לאחרונה נודע לנו כי משרד הבריאות פרסם המלצה המבטלת לחלוטין את הקצאת הסייעות הרפואיות. יודגש כי חרף בקשותינו, טרם הומצאה לנו לעיון המלצה זו. על פי המענה שקיבלנו, המשרדים גורסים שעל בתי הספר להיערך בעצמם לטיפול במצבים רפואיים אלו. המצב כיום הינו כי בתי ספר אינם מקיימים סביבה סטרילית. יתרה מכך, הם מהווים סיכון חיים לתלמידים הלומדים בו. חוזר המנכ"ל שהיה אמור להיות נר לרגליהם של מוסדות החינוך בכל הקשור למוכנות והיערכות למען ביטחונם של הילדים האלרגיים, מופר פעמים רבות. אנו למדים כי מוסדות החינוך כיום רחוקים שנות אור מהמלצות חוזר המנכ"ל. לא די בזה, אנו מקבלים דיווחים מבתי הספר כי הצוות החינוכי אשר מפר את חוזר המנכ"ל, מקבל תמיכה של פיקוח משרד החינוך והממונה על הבריאות, בניגוד חמור לחוזר המנכ"ל שנכתב על ידם.

בעבר התקיימו מחקרים בנושא, דיונים בכנסת, שולחנות עגולים שבהם מגוון המשרדים היו שותפים והייתה הסכמה כוללת שצריך לבחון פתרון הוליסטי שייתן מענה מרבי לתלמידים האלרגיים.

פתרון הסייעת הרפואית לתלמידים הינו פתרון חלקי בלבד. על מנת לתת מענה ממוקד בשעת הצורך, שבו התלמידים נמצאים בסכנת חיים ועד להנגשת מוסדות החינוך, לרבות מודעות מלאה של כל הצוות למניעת מצבים מסכני חיים, ובמקרה הצורך הטיפול הראשוני, מיידי והזעקת ניידת טיפול נמרץ.

אנו, פורום ועדי ההורים היישוביים מעוניינים לקדם שינוי תפיסתי במוסדות החינוך, שיכלול מענה רפואי למניעת הטיפול בבעיות רפואיות אקוטיות המתרחשות במרחבים החינוכיים ולשם כך נדרוש להלן: שינוי תפיסתי של הצוות החינוכי להנגשת מוסדות החינוך לכל התלמידים, מודעות למגוון הרגישויות, אכיפה ללא פשרות של חוזר המנכ"ל, לרבות מנהלי בתי הספר, פיקוח והממונים על תחום הבריאות, טיפול עזרה ראשונה דחוף ומיידי, קידום בריאות התלמידים ואת בריאותם של קהילת התלמידים בסביבת הלמידה, בחברת בית הספר ובמשפחה, איתור תלמידים עם בעיות רפואיות ולהפנותם מוקדם ככל האפשר להמשך בירור הטיפול, מתן יעוץ והדרכה לתלמידים, הצוות החינוכי וההורים בנושאי בריאות ספציפיים.

אנחנו, ההורים, ננסה לסייע ולשתף פעולה עם ההדרכה של ילדנו וחברנו ההורים על מנת למנוע את חשיפת הילדים לאלרגיות מסכני חיים.

הסיכום עולה על כל הנאום, בלי לפגוע בכל הנאום. כל הכבוד. זה מה שרציתי לשמוע. עמדת הארגון ההורים הארצי, שהם ישתפו פעולה ויובילו. אז תירוץ אחד למשרד, נגמר, שההורים לא מסכימים. עכשיו בואו נראה, שיטת הלמינציה לפתרון.

אנחנו פה לתת יד לכולם ולעשות יחד.

אוקי. ישראל אליסף, דקה יש לך.

אני ישראל אליסף, לשעבר יושב ראש ועד הגנים הארצי ובחמש שנים האחרונות ניהלתי את תחום הגנים בוועד ההורים של ירושלים.

דבר ראשון אני רוצה להגיד משהו שנורא מצער לראות פה. אמנם היה דיון בשבוע שעבר, אבל סוף סוף הגיע חבר כנסת אחד לבד, היושב ראש, אבל הייתי מצפה לראות יותר.

כמי שייצג הורים גם לילדים עם אלרגיות וגם כאלו שפחדו שבגן שלהם או בבית ספר יהיה ילד עם אלרגיה מסכנת חיים, וזה באמת מפחיד, אני רוצה לומר שלא יתכן ששוב המערכת הממשלתית מנסה להסיר אחריות. ראינו רק לפני שבועיים מה קרה כשמערכת ממשלתית ניסתה להסיר אחריות.

מה אתה קורא למשרד החינוך?

משרד החינוך רוצה לבטל את הסייעות הרפואיות ולהטיל את האחריות לפתחם של ההורים, שהם יהיו אחראים לא לשלוח אוכל עם אלרגנים, ולצוות החינוכי שיהיה אחראי להיות שוטר על ההורים וגם להשגיח ובמקרה של צורך לטפל. זה חסר היגיון.

דבר ראשון, צריך להשקיע משמעותית, ואני אומר את זה לא רק למשרד החינוך, אני אומר את זה לממשלה בכלל, להשקיע במחקר להפחתת ומניעת אלרגיות. זה דבר ראשון שצריך לעשות. דבר שני, לקיחת אחריות של המשרד על הנושא, בהסברה ובהדרכה של צוותי חינוך. אמרה את זה מקודם. למה עמותות? איפה האחריות הממשלתית? משרד החינוך, יש לו הדרכות של מורים. יש לו שעות הדרכה. שידאג להדרכות של צוותי החינוך.

בכיתה בה יש ילד עם אלרגיה מסכנת חיים במגע או בהרחה, שתהיה הזנה משותפת. אל תפילו את זה על ההורים. תממנו הזנה משותפת ללא אלרגנים. אתם תשלמו את המורה שעושה את זה ואתם גם תבטחו את זה.

הכשרה, דיברו על זה שצריך להכשיר את הסייעות הרפואיות.

אני עוד רוצה לשמוע את משרד החינוך. כולנו רוצים לשמוע את משרד החינוך ויש לי דיון אחר, אז זריז.

הכשרה של הסייעות הרפואיות בקורס מקצועי. ביטוח תאונות אישיות, דיברנו על זה, של פגיעה כתוצאה מלקות.

אני אגיד משהו שלא דיברו ואני דיברתי איתך על זה בקצרה לפני כמה חודשים. לא פיתחנו את זה. אני לפני כמה חודשים את הרעיון שלך קידמתי. הלכתי לשר הבריאות עם עוד גוף ואמרתי לו, תשמע, יש במערכת כוח אדם של משגיחי הכשרות. הם קיימים. אנחנו בכל הנושא של צהרונים במוסדות החינוך, בכל הנושא של הזנה במוסדות החינוך, חסר לנו אנשים שיעשו פיקוח של בטיחות במזון, לא תזונאים שיגידו איזה מזון, אלא בטיחות במזון, שילכו לקייטרינגים ויבדקו. אמרתי להם, בואו ניקח את משגיחי הכשרות, הם כבר נמצאים שם. זה כוח אדם קיים. בואו ניקח אותם, נעביר אותם קורס ייעודי של משרד הבריאות, פלומבה אמיתית של משרד הבריאות שיכשיר אותם לעשות את העבודה, ואנחנו משתמשים בכוח אדם קיים ושיעשו את העבודה של ההשגחה של הבטיחות במזון. אני לא רוצה להגיד לך מה הייתה התשובה שלו. עדיף שאני לא אגיד את זה בפורום הזה, אבל התשובה בסופו של דבר הייתה לא, חבל, אבל בהחלט זה היה רעיון לעשות את זה, בטח ובטח לתחום האלרגיות.

תודה. חבר הכנסת דב חנין ולאחר מכן אבי מרכוס. בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש. אני מתנצל בפניכם שהגעתי באיחור לדיון החשוב הזה. פשוט הצעת חוק שלי נידונה בוועדת הכספים.

הדיון הזה מאוד חשוב. מהדברים שאני שמעתי מנציגי ההורים, אתם צודקים לגמרי. הבעיה הזו היא בעיה שעלולה להיות בעיה של חיים ומוות, לא פחות מזה. אנחנו עוסקים פה באמת בשאלות של בטיחות ברמה הכי מובהקת של המילה בטיחות. אני גם מסכים עם הדגש שהושם כאן לא רק על הבטיחותית הבריאותית, הפיזית, אלא גם על כל ההיבטים הנפשיים שמסביב לזה. כאב לי מאוד לשמוע פה את אחד ההורים שמרגיש, ואני מבין את ההרגשה הזו אבל היא פשוט מקוממת אותי, שאתם ההורים מרגישים שעליכם מגלגלים את האחריות וגם האשמה עליכם ועל הילדים שלכם. זה פשוט מביש המצב הזה. הכתובת צריכה להיות מאוד ברורה. יש מערכת חינוך ואחראי עליה משרד החינוך. משרד החינוך מוציא את כל המעטפת הרפואית מבתי הספר. אחיות בתי הספר נעלמו. פעם היו אחיות שאפשר היה לגשת אליהן בכל הבעיות, לא רק בבעיות כאלה. עכשיו מוציאים גם את הסייעות. זה לא יתכן. אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת הציבורית ואנחנו צריכים להיות זכאים לקבל את ההגנה המוחלטת, המיטבית, בדיוק כמו בבית. אנחנו מכוח החוק שולחים את הילדים שלנו לבתי הספר, ולכן אדוני היושב ראש, לסיכום, אני מציע שהוועדה תפנה לשר החינוך, תביע את דאגתה הגדולה, את חרדתה מול מצב הדברים שקיים היום ומול הסכנה להתדרדרות נוספת, תדרוש ממשרד החינוך, א', להבטיח שמערך הסייעות יישאר באופן מלא. אני שמעתי על כל הפתרונות האחרים שהם מציעים. עד שכל הפתרונות האלה לא יעבדו בשטח, אל תקלקלו משהו טוב שעובד. במקביל לזה, לקרוא למשרד החינוך להחזיר את מערך האחיות שיוכלו בכלל ללוות את הילדים שלנו בבתי הספר.

תודה. אבי מרכוס.

אבי מרכוס, פרמדיק ראשי באיחוד הצלה.

מדברים פה רבות על הנושא של אלרגיה בהיבט של ילדים שיודעים שהם אלרגיים, אבל צריך גם לזכור שיש את האלרגיה שהיא פעם ראשונה על מישהו שהוא לא יודע שהוא אלרגי, ופה נכנס העניין האם המורה - - -

זה נכון לכל המחלות. המחלה הכי מסוכנת זה שהחולה לא יודע שהוא חולה.

אבל אלרגיה יכולה להרוג בעניין של שניות ודקות.

אני רוצה לקחת נקודת הסתכלות קצת שונה לעניין גם בהיבט של המודעות. איחוד הצלה הוא גוף שממומן מתרומות. אני לא יודע אם אתם יודעים, עלות של מזרק אפיפן בחוץ למי שלא אלרגי היא 300 שקלים וזה מה שאנחנו באיחוד הצלה משלמים למזרק. יש לנו 5,000 מתנדבים, חובשים, פרמדיקים ורופאים וידנו קצרה מלהושיע ולתת להם מזרקים ליד.

בערכות יש אפיפן?

לא. יש לנו כ-400 ערכות שפג תוקפן, אגב, שיש פה גם איזשהו עניין שאין בכלל מזרקים בתוקף בשוק. זה עוד משהו שצריך להעלות.

אני בכלל כופר ב"פג תוקפו" בצורה קיצונית. עכשיו קיבלתי חיזוק ממשרד הבריאות.

אדרבא ואדרבא. אנחנו עכשיו מסתובבים כולנו עם מזרקים פגי תוקף כאשר ההוראה היא, יש יצרן אחד שמביא לארץ ואנחנו עכשיו צריכים לחכות שהוא ייתן לנו עוד אספקה של מזרקים עוד כמה חודשים כדי שנוכל לתת לחובשים שלנו, אז דבר ראשון, העלות הגבוהה לאיחוד הצלה שהוא גוף ממומן מתרומות, צריך לחשוב על להוריד את העלות, כמו שזה עולה לבן אדם שהוא אלרגי, 30 שקלים.

אתה בוודאות אומר שיש ספק יחיד?

יש ספק יחיד בארץ.

היבט שני, מה שאנחנו משתדלים מאוד לעשות באיחוד הצלה, כל מקרה של אלרגיה שאנחנו מטפלים בו, אנחנו מוציאים דוברויות במיוחד במגזרים החרדי והערבי שפחות מסתובבים במדיה החברתית, על הסכנות כדי שהמודעות תעלה, מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות. תודה רבה.

תודה. איתמר, מד"א.

שלום לכולם, אדוני היושב ראש, אני אעשה את זה קצר, אני מבטיח. תודה על המילים החמות, כי אנחנו באמת בחודשים האחרונים ובכלל עושים פעילויות הסברה גדולות כדי לשנות תפיסה. אלרגיה אפשר למנוע וזה מוות מיותר, אבל זה אמרו רבים ואני לא רוצה לחזור על הדברים, אבל אני כן חייב להודות לעמותות שעוזרות לנו ומכוונות אותנו ולמשרד הבריאות, למשרד החינוך ולמשרד הרווחה שלא כאן. יש לנו פרויקטים טובים איתם.

אם אני אבקש מכם נתון, מידע, אם יש לכם את המידע, אם אספתם אותו, כמה מקרים של פינוי תלמידים ממוסדות חינוך לחדרי מיון בעקבות אלרגיה, תוכלו לתת לי את הנתון?

יש לי את הנתון, אין לי אותו בעל פה.

אני אבקש לקבל אותו, כי לפי זה אני אדע גם איך להתנהג מול המשרדים.

יש לנו את כל הנתונים. אני אשלח לך היום.

יש שתי אפליקציות למגן דוד אדום. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לשווק אותן. אנחנו לא מרוויחים מהן כסף. האפליקציה הראשונה זו אפליקציה חברתית, וכמו שהמתנדבים שלנו מוזנקים מיום העבודה שלהם או מהחיים הפרטיים שלהם ויוצאים להציל חיים, את אותו דבר יישמנו עם נאמני אפיפן, והרעיון זה לקחת אתכם, את ההורים, את הילדים שנושאים אפיפן ומכירים את מצבי האלרגיה מסכני החיים, בואו תעזרו לנו, תתחברו אלינו לאפליקציה ואתם תוזנקו על ידי מגן דוד אדום במקרה שיש אלרגיה חמורה בסביבתכם, אתם תוכלו להיות אלה שמגיעים ראשונים, יודעים איך להזריק את האפיפן.

אני אשאל אותך שאלה. למה שהילד הנושא אפיפן - - -

לא הילד, ההורה, מעל גיל 18.

או ההורה יסכים כשהמורה לא מסכים?

כי הם מכירים את זה, הם יודעים כמה זה מסוכן, והם, אכפת להם יותר.

איפה הדוגמא האישית?

א', אנחנו רוצים לנצל את הבמה הזאת ולקרוא לכם להצטרף אלינו למיזם החברתי הזה.

הדבר השני זו אפליקציית "מד"א שלי" שהיא אפליקציה שאפשר לעשות איתה שיחת וידאו לאוכלוסייה שלא כל כך מכירה אלרגיות. יש לנו כמה שיחות וידאו של תגובות אלרגיות שהתקבלו אצלנו ובשניות בודדות הפרמדיק או החובש שעונה אצלנו במוקד רואה שזו אלרגיה מסכנת חיים, מנחה אותם, אדם שלא השתמש אף פעם באפיפן או השתמש פעם אחת, איך להשתמש, וזה מציל חיים.

שוב, תודה. רויטל.

לא אחזור על מה שאמרו. אני כן אגיד, מאחר ואנחנו מדברים על הנושא של מודעות, אני חושבת שאחד הגורמים שמאוד מקשים על ההתנהלות זה שאר ההורים במערכת, אז אם אנחנו מדברים על מודעות, אני חושבת שמשרד החינוך צריך לקחת אחריות ברורה גם מול ההורים של כלל התלמידים בישראל באמירות ברורות של מה מותר ומה אסור. ערבות הדדית זו לא מילה גסה והאחריות בהחלט צריכה להגיע מלמעלה. אני חושבת שמשרד החינוך צריך לקחת אחריות על ההפסד של השעות האקדמיות של חלק מהתלמידים שלא מגיעים לבית ספר, בין אם כי מסיבות כאלה ואחרות הם לא יכולים להגיע, אין סייעת או יש שבועות ויש חלב, למרות שזה לא חג החלב אלא חג הפירות והירקות, חג מתן תורה - - -

מה שטוב אצל היהודים, לא צריך סיבות בשביל לחגוג.

זה בסדר גמור.

העמיסו על החג הזה עוד הרבה דברים.

בשביל היהודים גם אין סיבות בשביל לצום. יש לנו מלא גם מאלה.

נכון.

אז עדיף היה לצום בשבועות מלהכניס חלב.
אני מבקשת שמשרד החינוך ייקח אחריות מעבר לדיבור של הסייעות הכלליות האלה שמדברים עליהן ושכמו שאמרו לפניי, אין סנקציות להפרה של העניין הזה, שכל מה שקורה בתוך משרד החינוך, צריך לקחת בחשבון שיש ילדים שגם אם יהיו שם סייעות סביבתיות, עדיין יזדקקו גם אחרי כיתה ג', גם בי"ב יזקקו לסיוע. זה הילדים עם המולטי אלרגיות, הילדים שרגישים במגע ובהרחה. זה לא קשור ליכולת שלהם לשמור על עצמם. אני מזכירה שגם חייל בצה"ל, מישהו שאנחנו מפקידים בידיו נשק, מת נדמה לי לפני שנה מהתקף אלרגיה. אנחנו מדברים על אנשים שלא יכולים להגן על עצמם בזמן אמת, כי כשמישהו מקבל שוק אנפילקטי הוא לא יכול להזריק לעצמו.

עוד שני דברים קטנים. אני מבקשת מוועדת הכנסת לקחת מחדש את הנושא של פוליסת הביטוח שהחריגה את הילדים שלנו, ואתה הבטחת לנו פה שלא יחריגו אותם, והם מחריגים אותם.

כמה את יכולה לומר דברים לא בדיוק מדויקים פעם אחר פעם? זה לא עושה את זה אמת.

או שיתקנו את הפוליסה.

הילדים האלרגים מבוטחים ובתאונות אישיות.

לא.

סליחה, בתאונות אישיות כמו כל ילד, בהחרגה לאלרגיה. תאונה שלא קרתה בגלל.

צריך לקחת אחריות, ואם זה לא דרך הפוליסה, שהם ישלמו את מד"א. הילד היה שם, הוא היה בידיים שלהם. הוא קיבל התקף אלרגיה, שייקחו אחריות.

עוד דבר אחד אחרון, חיזוק המערכת הציבורית היא לא דרך החלשתה ולא דרך צמצום המשאבים שצריך לתת לילדים - - -

רויטל, תודה.

אני אתן אחרי התייחסות של משרד החינוך, אתן התייחסות למועצה לשלום הילד ולנציג של ארגון המורים, כי הזכרתי והתייחסתי אליהם ואני אתן להם את רשות הדיבור.

עירית, תראי, זה דיון על הגברת המודעות. תתייחסי אליו, אבל אני כן רוצה אמירה ברורה לגבי ההחלטה, איך נולדה, אם היא בכלל החלטה, זה הולך להיות מיושם ב-1 בספטמבר, מי לוקח אחריות, מה האלטרנטיבות. בבקשה, גבירתי.

קודם כול אני אדבר כן באופן כללי. אנחנו מדברים על הגברת המודעות וכן אנחנו חושבים, אני אומרת בשם המשרד, לא בשם עירית ליבנה, על הנושא, על הצורך של הגברת המודעות בכלל בחברה הישראלית, כי הקשיים הם הרבה מעבר למה שיש - - -

למה אתם לא מעבירים, אתם בהצעת חוק ממשלתית או הנחיה גורפת של סביבה נקייה מאלרגנים? למה צריך את החקיקה?

אני אקח את זה לתשומת ליבי. אני אעלה את זה במשרד.

אני אגרום להתייחסות בוועדת שרים הקרובה ואז נראה את התגובה שלכם, מה תהיה.

בסדר. קודם כול, לא התקבלה עוד החלטה. אנחנו במשא ומתן עם כל הגורמים הרלוונטיים. קיבלנו הנחיה ממשרד הבריאות. אנחנו בודקים עם השלטון המקומי, עם הסתדרות המורים. נקבעו פגישות. המנכ"ל מוביל את זה ואז יוחלט.

אז קודם כול קיבלנו צפירת הרגעה, עוד לא התקבלה החלטה.

לא התקבלה החלטה. הנושא בדיונים עם הגורמים הרלוונטיים של המשרד.

מבחינתי לא התקבלה החלטה. אני לוקח את זה כאמירה של משרד החינוך, לפרוטוקול ולדיוני הוועדה, ויו"ר הוועדה לקח לתשומת ליבו שלא התקבלה החלטה.

בדיון.

לשכה משפטית רוצה להוסיף משהו?

לא.

אין לך מה להוסיף. תודה רבה.

המועצה לשלום הילד. באתי בטענות, שומו שמיים, אז בואי תגידי.

לא, לא, לא, אני רוצה קודם כול להביא דברים על דיוקם ולציין שאנחנו לא ארגון סטטוטורי. מעבר לזה שאלת למה אין נייר עמדה. יש נייר עמדה שחולק פה.

לא התכוונתי סטטוטורי במובן הסטטוטורי. המועצה לשלום הילד הוקם. זה חוק.

לא, זו עמותה ככל עמותה.

למדתי עוד משהו היום.

מעבר לכך שאלת למה אנחנו לא פועלים. שלחנו עשרות מכתבים שאתה מכותב גם לחלקם, נייר עדה שחולק - - -

אז אני מחזיר אותך לחיק העמותות, לוקח את ההערה. ייחסתי לכם כבוד ובמה של גוף סטטוטורי, אבל אני לא מבין איך באמת אתם לא גוף סטטוטורי. אני באמת לא מבין, ובמיוחד כשביטלו את הנציבות לדורות הבאים, מה שהיה פעם בכנסת. אני חושב שצריך לקבע את זה כגוף סטטוטורי, לא בגלל שטעיתי. יש לכם מעמד, יש לכם אמירה. האמירה שלכם נתפסת וחבל שזה לא כך.

הסתדרות המורים. אני לא חוזר בי ממילה שאחת שאמרתי, אבל עומדת לך הזכות להגיב.

נציגים שלנו שמעו את הדברים ואני רציתי קודם כול להלין על כך שאנחנו לא כאחרוני הוועדים. לא שאני מטיל דופי גם בהתנהגות של הוועדים. הסתדרות המורים מייד הכריזה סכסוך עבודה ביום שנודע על הצעד הזה של ביטול הסייעות ואנחנו נמצאים בהידברות עם כל הארגונים שמייצגים ילדים אלרגיים כדי להבטיח את השילוב שלהם, כי השילוב הוא כן ערך חשוב שאנחנו מקדמים כפי שאדוני יודע.

מה כבודו יכול לומר לי על יישום חוק האפיפן בבתי הספר?

אין חוק אפיפן בבתי הספר.

של יהודה גליק. מה העמדה שלכם?

אנחנו מתנגדים להטלת אחריות על עובדי הוראה.

שום אחריות. אתה מבין את הביקורת שלי?

אני גם אגיד את זה למרות הביקורת. עובדי ההוראה הם לא אחיות בית ספר שמשרד האוצר ומשרד החינוך ומשרד הבריאות ביטלו, הם לא סייעות שמתכוונים לבטל. גם בפגישה שהתקיימה עם מנכ"ל משרד החינוך הוא הודיע שאין לו שום כוונה להטיל אחריות רפואית על עובדי הוראה. זה לא חלק מהמטלות הפדגוגיות שלהם. אם עובד הוראה מסוגל, יכול, רוצה לסייע, להושיט עזרה, אנחנו בטח לא נעמוד בדרכו, אבל להטיל אחריות כמעסיק על מישהו שהוא לא איש צוות רפואי, זה אנחנו לא נסכים, ואנחנו, שוב, עושים את זה בשיתוף מלא עם הארגונים ואני חושב שהצעד של ביטול סייעות, חד צדדי, שנעשה לא רק בלי לדבר איתנו, הארגונים שמייצגים את עובדי ההוראה, אלא גם בלי לדבר עם הארגונים שמייצגים את הילדים האלרגיים, הוא דבר שלא יעשה.

היא הנותנת, זה מה שאמרתי. הביקורת חוזרת למשרד החינוך שעשה את הרפורמה, שיפר את שכר המורים לא רק על ערכים פדגוגים, גם על ערכים אחרים ולא ידע לדרוש גם דברים אחרים.

אתה הבעת את עמדתך. תודה רבה.

רבותיי, אני אומר את הסיכום ומנהלת הוועדה שעושה עבודת קודש יום-יום לצידי, תרשום אותו. בדרך כלל אני כותב את הסיכום תוך כדי, אבל הדברים ברורים ואני אומר אותם.

רצית לומר משפט לפני הסיכום?

כן, לחדד בבקשה כמה דברים, במיוחד להסתדרות המורים.

אתם מחנכים את הילדים שלנו. האחריות מתה, החלמאות פרצה.

את תגררי תגובה ואני לא אאפשר אותה. אל תיפני להסתדרות, תפני לפרוטוקול.

אמרת, יושב הראש, שאנחנו נמצאים בשנת 2018, 70 שנה למדינת ישראל, אבל אנחנו עדיין מדינת העולם השלישי בכל מה שקשור לאלרגיות למזון.

אגב, מספרים, שאלת כאן קצת על סטטיסטיקה. אני חושבת שעד היום משרד החינוך לא באמת יודע כמה ילדים אלרגיים יש לו, ומישהו קצת התבלבל כאן. כל הנושא, דיון, סייעות, שאנחנו מבינים אותו, זה כיפת ברזל של הילדים, אבל יש ילדים בכיתה ג' ואילך שהם זכאים גם הם למתן מענה רפואי ולכל הזכויות.

אין להם סייעות.

אנחנו כאן בשביל זה.

תודה.

הוועדה מודה לכל מי שהשתתף בדיון. אני חושב שכל אחד ואחד תרם בחלקו לדיון. מודה גם לגברת דנינו על הסיפור האישי, וכמובן מאחלים שלא תדעו צער יותר. מודה לעמותה שנקראת העמותה הישראלית לאלרגיות למזון, על הצגת הנושא והטמעת הנושא במערכת, לעמותת יה"ל שעושה אף היא עבודת קודש בסוגיה הזו.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לאמץ את הצעת החוק שתעלה בוועדת שרים לחקיקה בשבוע הקרוב, אם לא השבוע, אז בשבוע הבא, שמדברת על סביבה נקייה מאלרגיה במוסדות חינוך, כולל גם התייחסות להגברת המודעות.

הוועדה קוראת למשרד הבריאות להגיע להסדר עם מגן דוד אדום על פטור מתשלום על פינוי ילדים בהתקף אנפילקסיס, תוך שיפוי מגן דוד אדום או ארגוני הצלה אחרים אם הם עושים עבודה כזו. אני חושב שבסך הכול הכללי זו לא מעמסה תקציבית גדולה ומשרד החינוך, משרד הבריאות ומד"א יכולים להגיע להסדר בנושא הזה. זה מחריד, זה מקומם שילד בהתקף, שהטיפול היחיד, לית מאן דפליג שהוא יכול לקבל באותו רגע זה בחדר המיון, כי אם הפרמדיק או החובש, איש מד"א, יכול היה לטפל בו, היה מטפל בו.

אני קורא לכל הארגונים לשלב ידיים, להגיע לנוסחה מאזנת איך מבטיחים את שלומם של הילדים האלרגיים הן בסביבה בטוחה, הן במענים לאלרגיות שלא ניתן לוותר. יש מקרים שלא יהיה ניתן לוותר על הסייעת, על המלווה. אנחנו מכירים זאת ולכן צריך לתת את הדעת, להגיע לאיזו נוסחה מוסכמת. אני חושב שהפתרון שהגענו אליו לאחר דיונים בשולחן העגול, של נאמני בריאות מקרב המורים, עם שיפוי על כיסוי ביטוחי, ייתן מענה אדיר. אני חושב שהגענו פשוט לאיזה מפתח כלשהו, לאיזו נוסחה כלשהי, כמובן הכול בהידברות, אבל לבוא ולהגיד לפני שמדברים, לא, לא, לא, אנחנו לא שם. מה לעשות, אם צריך, גם נחוקק.

שוב, אני מודה לכולם. אני מקווה שניפגש בשנה הבאה ביום המודעות כבר כשאנחנו מצוידים בבתי ספר עם סביבה ידידותית לילדים האלרגיים, עם חוק שכבר חוקק, עם כל מה שאפשר ומודעות גבוהה בקרב ההורים, מורים וגם ילדים.

תודה רבה, הישיבה נעולה.


הישיבה ננעלה בשעה 11:17.