פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים

הכנסת



3
הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור
20/06/2018


12/08/2018
13:01
מושב רביעי


פרוטוקול מס' 141
מישיבת הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור
יום רביעי, ז' בתמוז התשע"ח (20 ביוני 2018), שעה 9:30

היעדר שקיפות התקציבים המופנים להוסטלים לאנשים עם אוטיזם ומוגבלות שכלית-התפתחותית – דיון המשך

חברי הוועדה: סתיו שפיר – היו"ר

מרדכי יוגב

ד"ר אביגדור קפלן - מנכ"ל, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

גדעון שלום - ראש מינהל מוגבלויות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

חנן משה פריצקי - מנהל אגף תקצוב, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

לילית - ליליאן שפרן - מנהלת שירות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ענבל לוריא - יועצת מנכ"ל, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יונית אפרתי - עו"ס, מנהלת תחום שילוב בקהילה, משרד המשפטים

נעמה לרנר - מנהלת מחלקה, עמותת בזכות

עדי עזוז - עו"ד, מנהלת אגף קידום זכויות, אלו"ט

דוד עטאס - ראש חטיבת בוגרים, אלו"ט

יעל אבן - עו"ד, אגף לקידום זכויות, אלו"ט

תמר בן דוד יונה - אימא אפוטרופוס, אלו"ט

יצחק מימוני - אפוטרופוס, אלו"ט

נועה בן צבי - עו"ד, מנהלת מחלקת סנגור משפטי, אקי"ם

אולגה וילנבקי - חברת ועד מנהל, עמותת חברים בנגב

עדי רודריגז ברנע - מייסדת וחברת ועד מנהל, עמותת חברים בנגב

צביקה רייסמן - חבר ועד מנהל, עמותת חברים בנגב

יוסף הירש - גמלאי משרד מבקר המדינה

אבישי לבבי - מנהל, מרכז יום טיפולי אהל שרה

נתנאל לוין - מנהל, מרכז שק"ל

יעל מתן - אפוטרופוס, דנאל

יאיר גולדמן - הורה, ארגוני הורים

נ' - עוזר הוראה, בית אקשטיין

בוני גולדברג - הורה

רונית עובדיה - הורה

אפרת עציון פאר - הורה

טינה מרלי - הורה

יובל פורת - הורה

יעקב פלדמן - הורה

שרית רוטנברג - הורה

פיה מרום - הורה

נועם חמרני - הורה

רבקה משי טובלי - הורה

רחל ארנסטוף - הורה

רון צוקרמן - הורה

לאה גופר

אלון דמלה


היעדר שקיפות התקציבים המופנים להוסטלים לאנשים עם אוטיזם ומוגבלות שכלית-התפתחותית – דיון המשך

בוקר טוב לכולם, אני מתכבדת לפתוח את הוועדה החשובה הזאת של ועדת השקיפות בנושא שאנחנו עוסקים בו כבר קרוב לשנה מהרבה זוויות שונות. היום גם נמצא אתנו מנכ"ל משרד הרווחה, מר אביגדור קפלן, שאני מאוד שמחה שביקש להצטרף לדיון הזה, וכמובן נציגי המשרד שהיו אתנו גם בדיונים הקודמים.

הנושא שעומד על הפרק הוא הפיקוח של משרד הרווחה ואופן התקצוב של השירותים המופרטים, ההוסטלים והבתים לחיים לאוכלוסייה של האוטיסטים ושל אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית. לקח לנו הרבה מאוד זמן לקבל נתונים ממשרד הרווחה על אופן התקצוב הזה ובדיון הקודם – אני אזכיר למי שלא נכח פה – עלתה סתירה עצומה בין המידע שמשרד הרווחה מסר לבין המידע שמסרו מדריכים ומנהלים בהוסטלים, ובעיקר המידע שמסרו ההורים והאחים מהחוויות שלהם מהעבודה מול החברות והעמותות שמנהלות את ההוסטלים שהילדים שלהם חיים בהם. משרד הרווחה טען שמדריך בהוסטל מתוקצב בכ-40 שקלים לשעה – אני רואה חיוכים שעולים אצל חלק מההורים והמדריכים. אף אחד מאתנו שמבקר בהוסטלים, שמדבר עם מדריכים, לא שמע מעולם על עלות שכר כזאת שבאמת מגיעה למדריכים.

בשנים האחרונות אני מבקרת באופן תדיר בהוסטלים מהסוג הזה, מכל האופציות הקיימות, לרוב במסגרת של ביקורי פתע. והדיון שאנחנו מקיימים היום הוא לא דיון רק על המספרים, זה לא באמת דיון על תקציב, זה דיון על החיים של אנשים שחיים במקומות האלה. זה דיון על ילדה עם אוטיזם שמגיעה אחר כך הביתה עם סימנים כחולים ואף אחד לא מבין מאיפה הסימנים האלה ומה קרה שם, אין שום צילום ואי אפשר לדעת מה התרחש, ומסתבר בדיעבד שזה בכלל לא דווח למשרד הרווחה.

זה דיון על הוסטל שכבר מעל חצי שנה אין בו עובדת סוציאלית והמדריכים בו מתחלפים כמעט מדי חודש. הוא נמצא במרכז הארץ, בשכונה יוקרתית, אבל כשאני נכנסת לתוך ההוסטל הזה לביקור פתע, אז הדיירים שואלים אותי: את המדריכה החדשה? וזה דיון על הוסטל אחר שבו הסתבר שניתנה לדיירים מנת יתר של תרופות הרגעה בגלל שאין מספיק עובדי צוות כדי לשמור עליהם; ועל מקום נוסף שבו ביקרנו, ששם לדיירים אין שום אפשרות ללכת לחדרים שלהם סתם כמו כל בן אדם בבית שלו, בגלל שהחדרים נעולים כי אין מספיק אנשי צוות. מאחר ומשרד הרווחה שהחליט שהיחס המועדף הוא אחד לשישה, אחד לארבעה, אין מספיק אנשי צוות, אז כל הדיירים לא יכולים להסתובב בהוסטל, בבית שלהם, באופן חופשי, והם לכודים באותו מקום; או על הוסטל אחר, שכשהגענו אליו ושאלנו: למה לא יוצאים לשמש, יש יום יפה בחוץ? אז אמרה אחת המדריכות: אה, זה בסדר, אוטיסטים לא צריכים שמש.

אלה הדברים שאנחנו מדברים עליהם היום. מאחורי שורת התקציב – שאנחנו מנסים להבין מהי ולמה היא מתוקצבת בצורה הזאת, ואם הכסף באמת מגיע להוסטלים או לא מגיע, ואיך נראה מערך הפיקוח של משרד הרווחה – מאחורי המספרים האלה נמצאים אנשים ולאנשים האלה מגיע לחיות בכבוד, והתפקיד של משרד הרווחה זה לוודא שהם חיים בכבוד. גם אם המשרד החליט, הממשלה החליטה, להפריט את השירותים האלה – ועל זה ברור שיש ויכוח ויש דיון גם בינינו – מרגע שהחליטו להפריט את השירותים האלה, ההפרטה היא לא הסרת אחריות. זה לא שולח עכשיו את האנשים לדאוג לעצמם. ההפרטה הזאת חייבת להיות מפוקחת בצורה המיטבית ביותר, עם סטנדרט ברור מה מותר ומה אסור, איך אמור להיראות הטיפול, איך אמור להיראות הבית, איך נראה בית באמת ולא מוסד טיפולי אפרורי ומפחיד. את כל הסטנדרטים האלה, משרד הרווחה, זו אחריות שלכם לוודא.

השאלה שאנחנו ננסה לברר פה היא מאיפה נובעים הפערים האלה. איך אתם מוודאים כשבסוף יש תשלום על פעילות אחר הצהריים, הכסף באמת משומש לצורכי הדיירים ולא נעלם איפשהו בחשבונות של החברות הפרטיות שמנהלות את ההוסטלים? מי נמצא אתנו מהחברות? אני רואה את אלו"ט. מי עוד?

שק"ל, אהל שרה.

יש הורים.

הורים, אני רואה , בוודאי.

מדנאל.

הנהלת דנאל נמצאת פה?

לא, הורים.

הנהלת דנאל לא הגיעה?

על בסיס קבוע.

גם בדיון הקודם, נכון.

לא בכדי.

אין להם מה להפסיד. הם מבינים איך המערכת עובדת.

הנהלת דנאל הוזמנה לדיון הזה פעמים רבות וגם – ואני אגיד את זה גם פה – ביקשו ממני במשך הרבה זמן פגישה אישית כדי להיערך לדיונים האלה וכדי לקבל את עזרתנו בענייני התקצוב שלהם, וזה לא מתקבל על הדעת שכשהם מוזמנים לדיון בוועדה הם לא מתייצבים ונוח להם לעשות את זה רק בפגישות אישיות ולא להגיע ולענות בפני הציבור. זה ממש לא מתקבל על הדעת ואנחנו גם נחשוב מה צריך לעשות עם זה.

עמותת אקי"ם ישראל פה כגוף המסנגר של ההורים עם מוגבלות שכלית.

כן. אני רואה את אקי"ם, אני רואה את אלו"ט ואת שק"ל. אם יש פה עוד אז תעדכנו אותי. אנחנו מאוד רוצים לשמוע את זה. יש זווית, ויש זווית חשובה, גם לחברות הפרטיות ולא רק לעמותות בעניין הזה. התקצוב הכולל הוא לא תקצוב מספק, אבל גם את התקצוב הקיים היה אפשר לנצל יותר טוב ופה נכנס מערך הפיקוח.

אני רוצה לשאול אותך, מנכ"ל משרד הרווחה: 80% מפעילות משרד הרווחה, כ-7 מיליארד שקלים, מופעלת דרך גופים פרטיים. אפשר לומר שכמעט כל - - -

וציבוריים.

ציבוריים במובן של עמותות?

כן.

עמותות וחברות פרטיות, כן. אני כוללת את כולם בפרטיות.

כל סוגי התאגידים.

איך המשרד רואה בכלל את הפיקוח על כל הגופים האלה?

אני אגע בכמה דברים, גם במה ששאלת וגם בכל הנושא שאנחנו דנים בו. זה נכון שבמשך הרבה מאוד שנים שירותי הרווחה עברו במיקור חוץ לכל מיני סוגי ארגונים בכל צורות ההתאגדויות המשפטיות: גם חברות פרטיות למטרות רווח, גם עמותות, גם חברות לתועלת הציבור, ואנחנו אמורים לפקח עליהם. ואכן, מערך הפיקוח שלנו, שמונה היום כ-244 מפקחים, עושה את מלאכתו. אחד הדברים שמצאתי לנכון לחזק בצורה דרמטית זה את מערך הפיקוח הזה. מתארגן במטה המשרד כרגע מינהל פיקוח ובקרה. אנחנו מעבים את כל מערך הפיקוח במחוזות שלנו והתכלית היא אחת: לגרום לכך שאכן כל ספק שמספק לנו שירותים יספק שירותים לפי ההתחייבות שלו במכרז, לפי החוזה שנחתם אתו, ולא יעשה אתנו כל מיני תרגילים כאלו או אחרים. אנחנו לא נכנסים לניהול השוטף של אותם ארגונים, אנחנו לא יכולים להיכנס לניהול השוטף ואנחנו לא רוצים להיכנס לשם.

למה?

כי אנחנו לא חושבים שניהול שוטף של תאגיד עצמאי, שמעסיק את עובדיו ושיחסי עובד-מעביד קיימים בינו לבין העובדים, נשלול ממנו את הניהול – אז לשם מה ההפרטה? – וננהל אותו במקומו. אבל אנחנו חושבים כן לדרוש – ואני חושב שזו בהחלט תביעה לגיטימית – שגם הם יהיו שקופים. כפי שאת דורשת מאתנו בצדק שהמשרד יהיה שקוף לציבור – ויש גם כמה בג"צים שמתנהלים סביב העניין הזה – אני חושב שבאותה מידה יש לדרוש מהמפעילים להיות שקופים.

אני מסכימה מאוד ואנחנו דורשים את זה מהם.

אני חושב שהם בהחלט צריכים להשקיף את מה שהם משלמים לעומת מה שהם מקבלים. הם מקבלים מאתנו X ומשלמים Y, ההפרש הזה צריך להיות ברור לציבור והוא המרווח של אותן עמותות ואותן חברות.

זה לא מדויק.

אבל מר קפלן, אתם משרד הרווחה, אתם יכולים להגדיר במכרזים שהם חייבים להיות שקופים.

לא, אין לנו בדיוק את הסמכות לעניין הזה. הבוקר פניתי למנכ"לית משרד המשפטים לראות את ההיבטים החוקיים, איך אפשר לגרום לכך שספקים יהיו שקופים, שדוחות כספים שלהם יהיו שקופים. הם מסרבים, ולעיתים גם בחוזים, במכרזים, הם עומדים על כך שהם לא יעמידו לרשותנו את הדוחות הכספיים, עסקאות בעלי עניין, ניגודי עניינים, כל מיני דברים מהסוג הזה שאכן גורמים לכך שאין לנו שמץ של מושג מה הרווחיות שלהם. יכול להיות ששקיפות הייתה גם עוזרת לראות מצבים שאכן התעריפים גורמים לכך שהספק הוא במצוקה, אבל באותה מידה צריך גם לראות איך התעריפים שלנו מתנהגים לספקים שאכן לא משקיפים את עצמם.

אני אתן לך כמה עובדות ואני אשאיר לך אותן. למשל, בשינויים בשכר, במרכיב השכר – שזה עיקר העבודה ועיקר השירות – אם אני לוקח את הפנימיות או את המסגרות לאוטיסטים: השכר הממוצע במשק עלה מ-2016 ל-2018, שנתיים, ב-6.5%; שכר המינימום עלה ב-13.4%; מרכיב השכר שלנו בתעריפים עלה ב-15.1%. משמע שלא קיפחנו אותם לעומת ההתנהגות במשק.

כמה הם קיבלו?

אין לי שמץ של מושג. זו לא שאלה שאני יכול לענות לך עליה.

למה?

אבל זה בדיוק העניין.

זו שאלה שאת צריכה - - -

תעריף לבן אדם?

אני יכול להשלים.

רגע, זו שאלה שאני צריכה?

אני אומר שאת השאלה הזו צריכים לדרוש מאותן מסגרות שאכן יודיעו וידווחו מה הם משלמים לעומת מה שהם מקבלים. אם אכן אנחנו אומרים שהם מקבלים 40 ומשלמים 30, עשרת השקלים האלה נשארים אצלם למימון תקורות – וזה לגיטימי בחלקו – אבל לפעמים המרווחים הם גדולים מדי כדי להותיר להם עודפים, או רווחים, אם מדובר בחברות למטרות רווח. אם אני מדבר על מעונות לאנשים עם מוגבלויות - - -

רק שנייה, מר קפלן. אני מאוד מסכימה אתך, אבל אתם נותנים להם את המכרזים האלה, אתם יכולים לדרוש במכרז שהם חייבים לפרסם את הדברים.

אבל לא תמיד הם מסכימים להם.

מה זה "לא מסכימים להם"? אז גם לא מקבלים את המכרז.

כספי ציבור.

הם עושים רווח מכספי ציבור בעניין הזה כדי למלא מטרה מסוימת. אם הם לא יכולים להשקיף את הנתונים, אז הם לא צריכים לזכות במכרז.

אז אני אומר: את צודקת, אנחנו צריכים אכן לכלול סעיפים כאלה במכרז, אבל לעתים הם מתאגדים במסגרת ארגונית – שלא לדבר שאני לא יודע אם זה עומד בכלל במבחן הגבלים עסקיים, יש גם חוק הגבלים וקרטלים במדינה הזו – והם מסרבים קולקטיבית לחתום על זה. אז מה אני יכול לעשות כמנכ"ל משרד? ללכת להתלונן לממונה על הגבלים עסקים כי יש כאן התאגדות לא חוקית.

והתלוננת?

גם את זה עשיתי.

התלוננת ומה היא אמרה?

אני לא יודע מה שהממונה על הגבלים העסקים עושה עם זה.

יש פה הוראות ממשלתיות.

אבל מעבר לכך אני רוצה עוד להגיד: יושבים פה ארגונים שהם גם מסנגרים וגם מפעילים ויש בזה ניגוד עניינים מסוים.

מה זאת אומרת?

זה החיים.

זה החיים, אוקיי.

זה החיים. במצוקה כזאת גדולה הורים עושים גם את זה וגם את זה. אין בזה פסול מוסרי.

אני לא מדבר על ההורים.

יש ארגוני הורים.

אני מדבר על הארגון. ההורים – שיתארגנו ויסנגרו כמה שהם רוצים.

זה החיים.

אני חושב שארגון לא יכול להיות באותו זמן גם מסנגר וגם מפעיל.

זה לא מפעיל.

אני לא הבנתי את האמירה.

זה ממש לא מפעיל.

סליחה, אני לא הבנתי את האמירה. מה זה "גם מפעיל"? אתם העברתם את האחריות לגופים פרטיים. חלק מהגופים מנוהלים בידי הורים, חלק מהגופים האלה הם חברות פרטיות. העברתם את האחריות ועכשיו אתה אומר לי: מה אני אעשה, הם לא שקופים? אתם העברתם את האחריות, אתם שמתם את הילדים ואת אחים שלנו בבתים האלה, זו אחריות שלכם, העברתם את האחריות ואתם אומרים לנו עכשיו: אנחנו לא יכולים לדעת מה עושים עם הכסף כי הם לא נותנים לנו? מה זה "לא נותנים לנו"?

מכובדיי, אני לא מתנער משום אחריות. אנחנו צריכים לפקח, צריכים לעמוד על כך, לשפר. הדיון כאן נסוב סביב שקיפות, וסביב שקיפות אני אומר ששקיפות צריכה להיות הדדית ודו-צדדית. אם את מסתכלת בצורה שקופה על מה שאנחנו משלמים – ואני אשאיר לך את כל הנותנים האלה – אני חושב שאנחנו משלמים תעריפים הוגנים - - -

אבל אתם לא יודעים אם הם מגיעים.

גם עדכנו אותם במשך הזמן. השיטה היא – אנחנו לא מצאנו שיטה יותר טובה משיטה של ממוצעים, לקבוע מחירון שהוא אכן משקף באיזושהי צורה ממוצעת את השכר. אי אפשר לבוא ולדון על שכרו של בן אדם בודד, של מדריך, ולהשוות אותו לשכר שהוא בתעריף, כי התעריף הזה הוא תעריף ממוצע. יכולים להיות מצבים שבסוג מסוים של פעילות, של מרכיב בתעריף, מקבלים תשלום ביתר, בסוג אחר תשלום בחסר, בממוצע התעריף הזה משקף. 18,000 שקל - - -

המספרים – וגם לי יש את הטבלאות האלה לפניי – לא אומרים כלום. אני הצטרפתי למפקחות של משרד הרווחה לבקר בהוסטלים. המפקחות לא הסתכלו על תלושי שכר. כששאלתי למה לא מסתכלים – וגם גדעון שלום אמר לי את זה בוועדה – אמרו: אנחנו לא רוצים להתערב למנהלים. אז מצד אחד אתם אומרים לי: אנחנו משלמים שכר שהוא נאות, ומצד שני אתם אומרים: אנחנו לא רוצים להסתכל בהוסטלים אם הם באמת נותנים את השכר הזה או לא. זה אתם בוחרים שלא להתערב.

אבל אני אומר כך: אנחנו לא ניכנס ליחסי עובד-מעביד בינינו לבין עובדי המסגרות הללו כאשר נטפל בכל עובד, בכל מדריך, מה הוא מקבל ומה תפקידו.

לא, לא, זה חלק מפיקוח על הוסטל.

זה לא תפקידנו. בפיקוח אנחנו אכן נשפר. את צודקת שמפקחות היום לא בודקות את הנקודה הזו ואנחנו צריכים להעמיק את הפיקוח.

ומהיום מפקחות יבדקו את תלושי השכר?

לא מהיום, אבל אנחנו מתארגנים לכך שהפיקוח יהיה פיקוח הרבה יותר עמוק, לא רק בצד הטיפולי אלא גם בצד הכלכלי-מינהלי, ששם הייתה קצת לקונה, ואני חושב שאנחנו צריכים לשפר את עצמנו ונשפר את עצמנו, כן.

את זה אני מאוד שמחה לשמוע. זאת התחייבות שלך שמעכשיו מערך הפיקוח יסתכל על השכר של המדריכים?

אני אומר, זה תהליך, זו התארגנות. לא נסתכל על שכר מדריך בודד, אלא על עלויות השכר ונעמיק את הניתוח הכספי של הספקים שלנו.

זה לא עוזר לנו. אביגדור, זה לא עובד כך כי ברגע - - -

לא מדברים על כספים.

סליחה, אני מיד אתן, גם יש פה המון אנשים שרוצים לדבר. אני חייבת לחדד את השאלה הזאת: מה אומרים מנהלי ההוסטלים? אני שנייה אדבר מהזווית שלהם. הם אומרים: אנחנו לא מקבלים מספיק תקצוב. אם אנחנו רוצים לתת כסף למנהל מצוין של המקום, אז אנחנו צריכים לחתוך מהתקציב של המדריכים ולהעביר את זה למנהל, או שאנחנו צריכים לחתוך מהתקציב של המדריכים ולהעביר את זה לשיפוץ, זה מה שהם יגידו. אז אם אתם לא נכנסים לתלושי השכר של המדריכים – שהם האנשים שפוגשים את הדיירים כל הזמן, הכי הרבה פעמים, שיש להם את החשיבות הכי גדולה ביום-יום של הטיפול – אם אתם לא נכנסים לדבר הזה אז זה לא יעזור לנו, זה לא יהיה פיקוח של ממש.

סתיו, אני חושב שבאומץ רב אני אמרתי בדיון הקודם שמערך הפיקוח שלנו לא מספק. אני חושב שמה שאומר המנכ"ל פה זה באופן מאוד ברור שאנחנו הולכים על שינוי מגמה מאוד רדיקלי מבחינתנו, הן מבחינת השקיפות והן מבחינת מה שאנחנו הולכים לדרוש, פעם אחת. פעם שנייה, בכלל, כל מערך הפיקוח, עלה לראש סדר העדיפויות במשרד עם הקמתו של אגף הפיקוח.

אני אמרתי בדיון הקודם ואני אומר את זה עכשיו: מבחינתנו, אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לשפר גם את הפיקוח החשבונאי באופן מאוד ניכר – וזה מה שאמר המנכ"ל לגבי רווחים, לגבי מה עובר למה. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לבדוק את השכר; אנחנו לא חושבים שאנחנו צריכים לבדוק שכר ברמת שורה. אמרתי פעם קודמת – ועל זה התעכבתי וזה גם היה באחד הדיונים על השקיפות שדיבר על אם להשקיף את המודל פר שורה או פר מקבצים – העמדה שלנו הייתה פר מקבצים, אנחנו בסוף "נכנענו" ואנחנו הולכים פר שורה למרות שאנחנו חושבים שזה לא נכון. אני אגיד למה אני חושב שזה לא נכון – כי אנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים כל הזמן לבדוק ברמת שורה כל עובד כי זה יהפוך לבלתי אפשרי לניהול של מסגרת.

אני חושב שאנחנו צריכים לבדוק את הדברים ברמת מקבצים ואנחנו נבדוק את זה ברמת מקבצים. כשאני אומר ברמת מקבצים זה אומר שאנחנו נבדוק את השכר שאנחנו משלמים לקבוצת מטפלים ומדריכים – דהיינו, טיפול ישיר – מול מה שניתן בפועל. אני לא אבדוק אם מוישל'ה קיבל 8,762 שקל, אלא אני אבדוק שלכל קבוצת המדריכים והמטפלים העברתי 48,000 שקל וניתן 48,000 שקל, גרוסו מודו, לתוך המטפלים האלה. זה מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו רוצים לאפשר למנהלים ולגופים לקבוע את הגמישות שלהם. לא דין מדריך בתל אביב כדין מדריך בפריפריה, פעם אחת. פעם שנייה, יש כאלה, כמו שאת אמרת, שייקחו מנהל יותר ותיק עם מדריך פחות ותיק, ויש מקומות שייקחו מנהל הרבה יותר חדש וצעיר וייקחו מדריכים הרבה יותר מנוסים. אנחנו צריכים לאפשר למסגרות לנהל. המסגרות בשטח יודעות לנהל.

אתה צריך לתת להן תקציב ריאלי.

אבל אמר מנכ"ל המשרד: המסגרות האלה לא מוכנות להעביר לנו אפילו דוחות כספיים, לא מוכנות להעביר לנו בשקיפות את התקציב שלהן, וליד זה אתם רוצים לתת להן לנהל?

זה ממש לא נכון גם.

אז אני חוזר ואני אומר, המנכ"ל אמר: אנחנו בשינוי מגמה, אנחנו רוצים לגרום לכך שתהיה שקיפות הרבה יותר גדולה, הן מבחינת הדוחות הכספיים והן מבחינת מה שהם מציגים.

והאם התקציב הוא ריאלי.

היום זה מתבצע בחלקו, עם עמותות קצת יותר, עם חברות פרטיות קצת פחות. אנחנו רוצים לגרום שבסופו של יום אנחנו נדע הרבה יותר על מה שקורה במסגרות.

אני חוזר ואומר את מה שאמרתי: אנחנו נעמיק את הפיקוח גם על הסוגיות האלה של תשלומים לעובדים של המפעילים. לא ניכנס, כמו שאמר חנן, לרמת שורה, ניכנס לרמת מקבצים. לא עשינו את זה בעבר, אנחנו נערכים לעשות את זה. זה כרוך בהתארגנות. זה לא מהיום למחר. הקמנו אגף שלם שמתעסק בזה.

התמקצעות, אדוני המנכ"ל.

אנחנו מתקשרים עם כל מיני גורמים שיעזרו לנו לעשות את זה. אנחנו נחייב את כל המפעילים בשקיפות. מי שלא יהיה מוכן להיות שקוף, אז כמובן שכל טענותיו, כולל טענות כאן – ולהשתמש בפלטפורמה לא קונבנציונלית כנגדנו – אנחנו נהדוף אותן.

מי שלא יהיה מוכן להיות שקוף, מה אתם תעשו עם זה?

או שנחדל לעבוד אתו, או שאכן הוא יהיה שקוף בסיכומו של יום, או שנפעיל איזושהי סמכות חוקית שאני מנסה לברר אותה עם משרד המשפטים, עד כמה יש לי סמכות לגרום לכך שהם יהיו שקופים.

זאת אמירה חשובה מאוד. אני אאפשר לשלושה-ארבעה נציגים של הורים. יש הרבה אנשים רוצים, כדי שנוכל להמשיך את הדיון אחר כך אני אתן לכמה שרק אפשר.

קוראים לי אפרת ואני אימא של ז'. זו תמונה של ז'. ז' נמצא בבית לחיים במרכז הארץ, בתל אביב. לא מעניין אותי שום דבר – פיקוח, לא פיקוח – אני מדברת כאימא של ז'. אני חושבת שלז' מגיע לחיות חיים נורמליים ורגילים. אתם קמתם כולכם היום בבוקר, אדוני המנכ"ל, צחצחתם שיניים, התלבשתם ויצאתם לעבודה. יצאת לעבודה בהסעה, ברכב שלך, לא חשוב. הבן שלי וילדים כמוהו מתוקצבים על ידי המשרד שלך ב-57 שקלים לחודש להסעה. 57 שקלים לחודש. היום בבוקר סיפרה לי השכנה שלי שהיא משלמת על הסעה לכלב שלה, לפנסיון, יותר ליום. לא יעלה על הדעת. מה אתם רוצים? שילדים שלנו יישארו 24/7 בתוך ההוסטל שהם חיים בו? שיהיה כמו בית כלא? שלא יצאו לעבודה? לא מגיע להם חיים נורמליים? כן, הם אוטיסטים, אז מה? אני מאמינה שהם צריכים לחיות כמו בן אדם כמעט רגיל, אולי אפילו רגיל. למה אתם לא מתקצבים? שמעתי בתור אימא: כן לפתור את זה, כן לשלם את זה, כן, לא – קיבלנו את הדוחות שלכם, אתם מתקציבים ב-57 שקלים לחודש לילד.

אנחנו מתקצבים ב-18,467 שקל לחודש עבור הבן שלך.

אתם מתקצבים ב-57 שקלים לילד לחודש.

את שומעת את מה שאני אומר לך? 18,467 שקל דמי החזקה לחודש, זה המספר.

בסך הכול – היא מדברת על ההסעות.

אני מדברת על ההסעות.

בכמה אתם מתקצבים את ההסעות? כמה ההסעות מתוך הדבר הזה?

ההסעות היא סוגיה אחרת. אנחנו כרגע - - -

זה 57 שקלים לחודש.

ההסעות היא סוגיה שאנחנו כרגע בודקים אותה. אנחנו מבינים שיש כרגע איזושהי בעיה בעניין הזה, אבל להציג מתוך - - -

כרגע.

אנחנו מדברים על שנים של בעיה.

למה? סליחה, אני יושבת מול הדוחות שלכם, גדעון. בדוחות שלכם כתוב שההסעות זה 58 שקלים.

אני אמרתי שלא? לא התייחסתי עוד לעניין.

תקשיבי, בקטע הזה אני אף פעם לא יכול להתווכח עם הורים. אני חושב שההורים, מהבחינה הזאת, צודקים לחלוטין כי הם רוצים להשיג לילדים שלהם כמה שיותר. אנחנו גם - - -

לא, אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו מה שמגיע להם.

אם תקשיבי לסוף המשפט – זה בדיוק מה שרציתי להגיד. בסופו של יום, השירות שאנחנו רוצים לתת ויכולים לתת, יש אתו פערים. אנחנו עושים את המקסימום. שדרגנו את התעריפים במאות אחוזים. לבוא ולקחת חצי שורה מתוך מרכיב דמי ההחזקה – אני חייב להגיד שזה פופוליסטי. אני אסביר למה.

אתה רוצה שאני אראה לך שורה אחרת? בבקשה: חינוך – 29 שקלים.

ביגוד – 50 שקל.

הכשרה – 15 שקלים. תסביר לי את השורות.

אז אני רוצה להסביר לך – כי זה שינוי תפיסה מוחלט. כי כאשר אנחנו התייחסנו לפנימיות לאוטיסטים בקטע הזה, התייחסנו לפנימייה ל-24 שעות. כך זה תוקצב, כך הייתה הדרישה הראשונית, כך התייחסו לזה.

מתי?

לפני הרבה מאוד שנים.

מאז הוא שודרג עשרות פעמים, כאשר הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים, שדרוג מאוד ריאלי ומאוד גדול. עכשיו ביקשו - - -

חנן, תסביר לי רגע מה החישוב.

אני מנסה להסביר.

אם אתה מעלה במאות אחוזים משני שקלים אז לא הגענו להרבה. אני שואלת אותך: לפי מה נקבעת השורה הזאת?

אז אני מנסה להסביר. זה לא יעזור כי אנחנו לא נוכל להתווכח פה על כל מרכיב התעריפים כל הזמן ושינוי תפיסה. יש הבדל בין שקיפות לבין אם אנחנו רוצים לתת יותר או פחות וכמה. אנחנו, מבחינתנו, כל הזמן רוצים לשדרג את התעריפים, לשדרג את המודלים - - -

להתמקצע.

והלקוחות שלנו כל הזמן רוצים בצדק לקבל שירותים יותר טובים. אנחנו כל הזמן עושים את זה. בקטע הזה אנחנו נמצאים בוויכוח די ארוך על שינוי תפיסה, כשלשינוי תפיסה יש פלוסים ומינוסים. אנחנו תקצבנו את הפנימיות לאוטיסטים ב-24 שעות ביממה ולזה יש כללים איך מתקצבים ואיך עושים את זה.

כוח אדם לא מקצועי.

מהבחינה הזאת, כבר נמצאת על השולחן הפרדה של הטיפול בין הוסטל לבין מסגרת יומית, שזו הפרדה לשני מסגרות, ל-16 ול-8. יש לה כללים אחרים - - -

שנים, שנים אני שומעת את זה – לא משתנה כלום. שנים.

יש לה כללים אחרים. זה לא בהכרח להוציא יותר כסף כי יש פלוסים ומינוסים. זה לא בהכרח אותו מפעיל - - -

רגע, אני רוצה לשאול שאלה אחרת, הבנו את התשובה שלך.

מה שאני רוצה להגיד הוא שזה קונספט שונה לחלוטין. לבוא ולקחת שורה כלשהי מתוך שורה כלשהי זה פשוט פופוליסטי.

אני אגיד לך רגע מה הקונספט. סליחה שעצרתי אותך באמצע, אבל אני אגיד לך בדיוק מה הקונספט.

מה פופוליסטי? זה החיים של הילדים שלנו.

זה החיים שלנו, איזה פופוליסטי?

מר קפלן, אני רוצה לשאול אותך: אני לא מדברת עכשיו על כסף, אני מדברת על התנאים – איך אתה חושב שצריך להיראות יום בחיים של דייר בהוסטל? מה הדברים שמגיעים לו, לא בכסף?

טיפול.

לכל דייר במסגרות צריך לתת את מיטב התנאים - - -

מהם?

אני לא אפרט אותם כרגע, אני לא חושב שזה נכון לפרט - - -

זאת השאלה שעומדת לגזור את התקציב.

תתחיל מהמכרזים. במכרזים כתובים הדברים והם לא נאכפים ולא נעשים.

- - -

אני מוכנה להגיב.

אבל אני שאלתי את המנכ"ל, רגע.

עם כל הכבוד, יושבת כאן ליליאן, היא המומחית לנושא של האוטיסטים. את רוצה לשמוע את מרכיב השירות - - -

אני שואלת שאלה פשוטה: מהם התנאים הרצויים שמשרד הרווחה חושב? לא שאלתי עכשיו על כסף, שאלתי קודם מהם התנאים. אחרי שקובעים את התנאים, קובעים כמה כסף צריך. זה התפקיד של מדינה, לא רק המסחרה עם משרד האוצר על כמה משרד האוצר מוכן לחלק. מה התנאים הנדרשים?

מי מלמד אותם מה צריך - - -

אני חושבת שהרצון שלנו כמדינה – ואני חושבת שבזה אין לנו פערים, לדעתי לפחות, כגוף מקצועי – לנסות לתת לאדם, כמו שאמרה האימא, את התנאים לחיות חיים נורמטיביים ורגילים ככל אדם כמיטב יכולתנו. זה אומר שיש לו סדר יום שבבוקר הוא יוצא או לבית ספר, או לעבודה, או לתעסוקה, למרכז עיסוקים – כל אחד ברמת היכולת שלו – חוזר לבית אחר הצהריים ומקבל כמובן את כל התנאים הפיזיים של אוכל, ביגוד, ככל האדם.

מה אתם עושים?

אני אומרת מה אנחנו דרשנו במכרזים מבחינה מקצועית, זה מה שאני עונה עכשיו. אחר הצהריים הוא זכאי לשעות פנאי. בניגוד למה שאמרת, שעות הפנאי זה בקרן 30 ולמפעיל אין שום אפשרות לעשות מזה קומבינות כיוון שהוא מקבל פר פעילות שהוא מבצע אחר הצהריים – אני מתקנת אותך, אני מצטערת.

לא, המפעילים לא מוכנים לדווח מה הם עושים עם קרן 30 אז אני ממש בספק שקרן 30 עובדת - - -

אני מודיעה לך שזה לא נכון.

אז אני מודיע לך שזה כן נכון ולנו יש פז"ם די רציני בעניין. אתם מכירים טוב מאוד את המכרזים ואתם לא אוכפים אותם.

המכרז לא כולל פעילות פנאי. פעילות פנאי באה מקרן נוספת שממנת פר אדם פעילות פנאי, אבל אם תרצו אנחנו נראה את הניירות.

מה זו הקרן הנוספת הזאת?

אתם יכולים להראות, אבל הם לא מראים.

גם הם מראים, כי הם צריכים להביא את קבלות.

אבל הם לא.

הם כן, חבל על הוויכוח. אני לא מתווכחת.

הם גם עד היום, מהישיבה הקודמת, לא פנו אלי ולא עשיתם עם זה שום דבר. הם לא מראים.

הם מראים - - -

התחייבת להוציא מכתב ולא נעשה עם זה דבר.

סליחה, יש לכם קבלות?

ברור.

אז תעבירו אלי את הקבלות.

זו קרן שמופעלת על ידי חשבות והקבלות - - -

אז תפרסמו.

יש הורה שיושב אתנו בקרן, הוא לא נמצא פה. הורים שותפים בקרנות - - -

תפרסמו את הקבלות.

ליליאן, ההורים לא שותפים.

זה מאות אלפי קבלות.

ליליאן, ההורים לא שותפים. מנפנפים אותנו. אנחנו פונים, מר גדעון שלום הבטיח להוציא מכתב בעניין ועדיין לא נעשה הדבר. לא נעשה. חד וחלק.

אני יכולה לסיים? אני לא מתווכחת, אני רוצה רק לסיים.

אבל זה לא נכון שהם משתתפים. זה כתוב אבל זה לא נעשה.

פעילות פנאי, ציינתי שהיא ממומנת לא באמצעות המכרז אלא באמצעות קרן נוספת, פעילות פנאי - - -

כתוספת.

כתוספת. בנוסף, כמובן, כל הטיפול הרפואי שצריך, הטיפול הפיזי שצריך - - -

100 שקל תרופות – על איזה טיפול רפואי את מדברת?

אני אמרתי מה אנחנו חשבנו במכרז - - -

אתם צריכים לתת לנו - - -

רגע, סליחה.

היא ביקשה לשאול מה אנחנו דרשנו.

ליליאן, אני רוצה רגע לחדד את העניין. ברור שבתאוריה, לדבר על כך שמגיעה להם פעילות פה פעילות שם זה בסדר. זה בכותרות. אני שאלתי שאלה אחרת. אני גם הצגתי לכם, אגב – אולי הבאתם לי את התשובות על זה – שאלות כמה כסף מושקע בתרופות וכמה מושקע במדריכים. זו עוד תשובה שאני רוצה לקבל ממשרד הרווחה, לגבי נתונים. אבל ברגע שפעילות מצטמצמת לכדי פעילות אחת – כי לוקחים את כל התקציב של הקרן ועושים פעילות אחת לכל הדיירים, שהיא לאו דווקא מתאימה לכל הדיירים כי בדירה של 12 או 24 אנשים זה לאו דווקא מתאים לכולם, בדרך כלל הולכים למכנה המשותף הנמוך, אז את שומעת את התגובות האלה מהורים, ובצדק.

למה? תשאלי את אלו"ט איזו פעילות חברתית יש להם. ואם הם באמת מנמיכים את הפעילות. הם דואגים לפעילות. הם מגישים את החשבוניות. הם בוחרים את התכנית. אז זה לא הוגן להגיד לנו: ההורים עצמם יחד עם - - -

אז הם פוגעים בתקציב אבל.

לא, היא מדברת על איכות הפעילות, על איכות השירות. אני ישבתי לא מעט בוועדי ההורים, גם של אלו"ט, שקובעים את התוכנית של קרן 30, והם הגדירו מה התוכנית שהם רוצים. כמובן, שלא תמיד זה מתאים לכל הורה והורה כי יש רוב, נכון? מה לעשות? זו קבוצה. אני מסכימה אתך. זו מסגרת ביתית קבוצתית, זו לא דירה פרטנית, ולכן, מטבע הדברים, הדברים ניתנים - - -

אז, ליליאן, אולי התקציב לא מספיק ואי אפשר לתת ל-12 הדיירים את אותו תקציב. מגיע לבני אדם גם לקבל תכנית פרטנית וצריך לתקצב בהתאם.

נכון, פרטנית, וזה לא נעשה.

אני אגיד לך בדיוק מה התקציב. התקציב זה הקרן 30, שהיא בערך - - -

600 שקל לחודש.

לאדם בכל מסגרת.

אני אגיד משהו אחר וזה יהיה הדיון שיעמוד פה על הפרק. אני אומר מראש שאני לא - - -

על תקציבים חנן יענה, אני קובעת את הקרן המקצועית.

אם הכסף הזה שאתם משקיעים, ה-18,000, באוטיזם, במוגבלות שכלית-התפתחותית, זה פחות - - -

הרבה פחות.

הרבה-הרבה פחות.

זה יותר, בגלל התקן.

12,000? אם הייתם מביאים את הכסף הזה למשפחה, סביר להניח שבכסף הזה הילד היה מקבל קצת יותר פעילויות - - -

עוזרת צמודה.

כן, אולי אפילו מטפל צמוד. זה מה שהיה נגזר מזה.

בחצי מחיר.

לא כל המשפחות יכולות לשאת באחריות הזאת. הפחד הכי גדול זה מה שקורה אחרי שהמשפחה כבר לא יכולה לתת את הטיפול הזה. אבל תחשבו רגע על הפערים. אם מעבירים את הכסף הזה לבית, אם באמת הוא היה מגיע לילד, לבוגר, לדייר, אז הוא היה מקבל טיפול הרבה יותר מקיף, עם פעילויות פנאי, עם כל הדברים שנדרשים כדי שהוא יוכל לפתח את חייו בצורה המיטבית.

אני רוצה לענות. הנקודה שאת מציגה היא שאלה של מדיניות במובן הכי עמוק והכי משמעותי של המילה. המדינה נותנת שירותים לאנשים בשתי צורות: היא נותנת קצבאות באמצעות המוסד לביטוח לאומי והיא נותנת שירותים באמצעות משרדי ממשלה אחרים, רווחה, בריאות, חינוך וכו'. הקונספציה שבאה ואומרת: תנו את הכסף למשפחה והמשפחה תעשה עם הכסף הזה את המיטב לטובת בן המשפחה שלה, היא שאלה שהיא במהות התפיסה של מתן שירותי הרווחה. אנחנו, בתפיסה שלנו, כרגע עובדים בצורה כזאת שמשפחה שמעוניינת לקבל שירותים ממשרד הרווחה עושה את זה באמצעות המערכת שאנחנו בונים כרגע, שזה המפעילים המקצועיים, לא הפרטיים, שצריכים לתת את השירות לכל האנשים. אם אנחנו, כמדינה, נחליט שאנחנו נותנים רק קצבאות ולא נותנים שירותים ושהמשפחות יעשו מה שהן רוצות עם הקצבה הזאת, אני לא כל כך בטוח - - -

זה לא מה שהצעתי, שאלתי על הפער.

איזה פער יש?

שאלתי על הפער. לא הצעתי שתעשו את זה. אני חושבת שזה גם עלול לגרום – משפחות מסוימות לא יכולות לקחת את האחריות הזאת. אני לא אומרת את זה.

אבל זה לא כל ה-18. אל תשכחי שזה ביטוח לאומי - - -

אני שאלתי על הפער. תחשבו איזה פער עצום - - -

הפער הוא לא 18. הפער הוא לא 18 כיוון שכשהורה שולח את ילדו למסגרת הקצבאות מפסיקות ומגיעות - - -

ברור.

אז זה לא 18.

לא, לא, בגלל זה שאלתי על ה-18 ועל הפער. כן, בבקשה.

גברתי, אדוני, איש הכספים מהרווחה, בוגר אוטיסט בגיל 20, 21 – או בואו נתחיל יותר מוקדם, ילד עד גיל שבע –מקבל מרשויות המדינה, רק לחינוך 20,000. בזה יש 20 שעות מקצועיות לילד בן שבע. ילד בחינוך עד גיל 21 – אותו דבר. בין 20 ל-40 שעות מקצועיות. 20,000 עלות למדינה – חינוך. 21 ויום, ברגע שהוא סיים את החינוך ועבר לרשות שלכם, לרווחה, נגמרה העבודה המקצועית, בין אם אתה נותן לו את זה בבית ובין אם אתה נותן לו את זה בתעסוקה ובין אם אתה נותן לו בדיור. התקציבים האלה לטיפול – מה קרה? הוא לא הפסיק להיות אוטיסט? הוא לא הפסיק להיות אוטיסט בתפקוד נמוך? הוא בוגר, יש לו צרכים. בתוך התקציב שאתם נותנים אין שעות מקצועיות כמו שיש שעות מקצועיות בחינוך, אין שעות טיפול. ההוסטלים היום הופכים להיות לבתי חולים. הם נראים כמו בתי חולים.

או לבייביסיטר.

אני והורים רבים כאלה בארץ – אנחנו מדברים על אוטיסטים בתפקוד נמוך, אי אפשר עם התקציב שאתם נותנים להם לטפל. אתם מדברים על מדריכים וזה מה שיש – עבודה לא מקצועית של מדריכים. העבודה היא מאוד קשה. התחלופה של המנהלים היא גדולה מאוד כי העבודה היא מאוד קשה. אם אנחנו מתקצבים שם אחד, מדריך אחד לארבעה, אם יש שם רגרסיה, אם יש שם מצבים קשים, ויש - - -

אם מישהו חולה הוא צריך ליווי לרופא.

הדבר היחידי שאני מבקשת לדיון הבא, חברת הכנסת סתיו שפיר, זה את דוח משרד הרווחה: כמה אירועים חריגים יש בהוסטלים האלה, כמה מצבים קשים מדווחים לכם – ומדווח לכם שליש או חצי כי יש הרבה יותר. כשיש מצבים קשים כאלה בתוך העמותות ובתוך ההוסטלים אין אנשי מקצוע לטפל בזה. מגיל 21 ויום, כל בוגר שעובר מאחריות של החינוך לאחריות של הרווחה, בין אם הוא בבית, בין אם הוא בהוסטל ובין אם הוא בתעסוקה, אין שעות מקצועיות לקדם אותו, לטפל בו, למנוע את זה. וזה גורם לרגרסיה וזה גורם לאלימות. הדבר היחידי שיש תשובה לכל הילדים האלה זה תרופות - - -

נכון.

הילדים האלה מגיעים להוסטלים ומתחילים לקבל תרופות בכמויות לא נורמליות. הם משמינים. אין אפילו אנשי מקצוע באופן פרטי. כשנתקלתי במצב הזה בחודשיים האחרונים שלוש פעמים, הייתי במצב קשה כי לא יכולתי אפילו לקנות באופן פרטי, כי אין. ברגע שיש תקציבים נוצר מצב כזה. אנחנו לא צריכים לעמוד אצלכם כל פעם כמו עניים בפתח ולבקש מכם עוד 400 ועוד 500 שקל. אתם צריכים לתפקד כמו בעולם הנאור. בעולם הנאור, מי שמייעץ לשירותים, למשרד הרווחה, זו האקדמיה. יש פה מרכז בין-לאומי שנפתח בהדסה ובאוניברסיטה העברית, הם צריכים לייעץ לכם מה החבר'ה שלנו צריכים לקבל.

המצב בהוסטלים – הם כמו בתי חולים. זה לא יכול להימשך. אתה לא יכול להגיד לי שילד קטן בחינוך מקבל, שילד בן 15 מקבל, וילד בן 21 ויום מקבל 17,16,15, 18, זה מספיק. זה לא מקצועי. תבואו לשטח. מה שקורה זה שיש מלחמת עולם בין ההורים, ששומעים על המצב הקשה שלהם עם הילדים, לבין הצוות שנמצא בשטח, הצוות שעובד קשה, כי הם הכתובת שלנו. מה אני יכולה להגיד למדריך שהבן שלי היכה אותו? מה אני יכולה למדריכים שעובדים כל כך קשה עם מתבגרים? התקציב הוא לא ריאלי. אין לך שעות מקצועיות למניעה, לקידום, לטיפול. ילד, שיום לפני הלך לחינוך בין 8:00 ל-16:00 קיבל 20,000, יום אחרי, הוא הלך אליך, הוא הולך לאותן שעות בתעסוקה בין 8:00 ל-16:00. אני אגיד לך מה יש - יש 57 בוגרים אוטיסטים בתעסוקה במית"ל בירושלים.

אדוני המנכ"ל, קפלן, יש להם 17 שעות מקצועיות של מנתח התנהגות, שזה אומר פחות מחצי שעה לבן אדם. זה אומר שאם מנתח ההתנהגות הזה יבנה לו תכנית, אין מי שיקיים אותה. מתוך 17 השעות האלה, רוב השעות הולכות למצבים קשים, למצבים מורכבים. אז תוריד מה-17 – מה נשאר לחברים? אין שעות מקצועיות. ההוסטלים שלנו והתעסוקה של הילדים שלנו נראים כמו בתי חולים. הבן שלי, תוך שלוש-ארבע שנים, עוד תרופות, והרבה מאוד מהחברים ובכל העמותות. אני יודעת. ליליאן חייה את זה. המפקחים יודעים את זה. מה הם יכולים להגיד למנהל הוסטל שבא ואומר: מה אני יכול לעשות? זה התפרץ, וזה המצב הקשה שלו. המפקחים שלכם בוודאי מכירים את המצב הזה.

אתם צריכים ללכת אתנו ביחד, לדרוש חוק שבתקציב המדינה יהיה תקציב ריאלי לטפל בילדים האלה. אתם ישבתם – ועדת וגשל ישבה שנים, אלפי שעות מקצועיות, ובדקה את המצב בשטח. אל תקשיבו לנו, ההורים. השפלתם אותנו ואנחנו מושפלים כל פעם לבוא ולבקש עוד טיפה ועוד טיפה. לכו לוועדת וגשל שישבה עם כל אנשי המקצוע, עם האקדמיה, ואמרה מה שהילדים האלה צריכים. אנחנו לא מבקשים חוץ מזה שום דבר.

תודה. כן, בבקשה.

שמי רונית ואני אימא של י'.

אני רק חייבת לומר לכם משהו לפרוטוקול – אתם רואים פה גם מצלמות אז אני מניחה שאתם יודעים – הישיבה הזאת מוקלטת ומשודרת, הפרוטוקול וגם שידורי הישיבה יפורסמו באתר האינטרנט של הכנסת. לפי סעיף 120 לתקנון ניתן באופן חריג לחסות פרטים מזהים של אנשים או דברים שנאמרו בדיון, בין היתר, אם הדבר דרוש לשם הגנה על עניינו של קטין או של חסר ישע, או אם פרסום הפרוטוקול יגרום נזק למוזמן לוועדה או לאדם אחר. אם יש בקשה כזאת, בבקשה תעבירו אותה לוועדה. כמו שאתם רואים, גם יש פה צילום והוועדה משודרת עכשיו באינטרנט, אז כל מי שאומר שמות של ילדים, אחים, אתם צריכים להכיר את זה. תודה.

אין את הפריבילגיה הזו לפרטיות.

שמי רונית, אני מראשון-לציון, אימא של י'. י' בן 13.5. אני שומעת פה את כל המספרים וחשוב לי שתבינו מה עומד מאחורי החלטה של הורים להכניס ילד והילד בעצם "משוחרר", במירכאות, מהבית. זאת החלטה מאוד-מאוד-מאוד קשה. י' הוא הבן הבכור שלנו והוא יחסית קטן. לא חלמנו שנצטרך להכניס אותו למסגרת אחרת. זה רק מהסיבה שכבר לא יכולנו להמשיך ולגדל אותו בבית. זה גם אלימות וזה גם עוד שני ילדים קטנים בבית שסופגים המון-המון ומשלמים מחיר מאוד-מאוד יקר.

לי באופן אישי קצת קשה לשמוע את המספרים שעומדים מאחורי כל הדברים האלה, ואני שומעת את החלוקה ומה הבן שלי מקבל. אני פונה אליכם כי אתם הכתובת. אני פונה אליכם ממש בגרון חנוק מדמעות כי אני יושבת עכשיו פה והבן שלי נמצא שם. אני לא יודעת מה קורה אתו – ואני שומעת פה עוד הורים – זה נורא-נורא קשה. הכנסתי את הבן שלי להוסטל מכיוון שבאמת לא יכולתי כבר לטפל בו בשעות אחר הצהריים. בשעות הבוקר הוא עדיין בבית הספר, אחר הצהריים אין לי מענה עבורו. אין לי יכולת לטפל בו. זאת הסיבה שהכנסתי אותו להוסטל, כי אני מצפה שבהוסטל יעסיקו אותו ויהיה לו יום אחד כזה ויום אחד כזה, מה שבבית לא יכולתי להרשות לעצמי.

גם מכיוון שהבן שלי הוא מתחת לגיל 18 אנחנו גם, ההורים, נדרשים לשלם השתתפות. זאת אומרת, גם הקצבה נשללה ממנו וגם אנחנו נדרשים לשלם השתתפות שמאוד-מאוד קשה לנו לעמוד בה. זה מצריך ממני לעבוד בעבודה נוספת על מנת לממן את השהות שלו שם. אם אני שומעת שהבן שלי מקבל שם תרופות כדי להרגיע אותו, ואם אני שומעת שזה באמת נראה כמו בית חולים – הבן שלי נכנס רק לפני כמה חודשים להוסטל, אני יחסית חדשה בכל התחום, עם המון-המון חששות וחשוב לי שתשמעו גם אותנו ההורים. באמת אני לא באה בטענות לאף אחד, אני באה בבקשה. אני מבקשת מכם שתעשו ככל יכולתכם, א', שתמנע התחלופה הזו של כל המדריכים. אני גם בעצמי כבר חצי שנה פוגשת כל יום מישהו אחר שפותח לי שם את הדלת. זה נורא קשה לי. אני עוד לא התרגלתי, אז אני אומרת: מה עובר על ילד שלא מדבר? אז בבקשה, אני פונה בבקשה. תודה.

שמי אבישי ואני עובד סוציאלי ומנהל מרכז יום טיפולי כבר שלוש שנים וחצי. הייתי פה גם בוועדה הקודמת. אני רוצה רק להציג קצת מהעיניים שלי – אני לא מפעיל, אני מנהל מרכז, אני נמצא בחזית. אני חושב שהגברת פה אמרה דברים מאוד נכונים, מאוד אמיתיים על כל הסוגיה של 21 פלוס. אני מנהל מרכז יום לאנשים עם מוגבלות שכלית, חלקם גם עם קווים אוטיסטים. אני נמצא גם במערך הדיור – אני נמצא גם כעובד סוציאלי בהוסטל וגם בשלוש דירות בנים. אני חושב שאנחנו עושים הרבה דברים נפלאים אבל יש בעיות קשות, שמציינים אותן פה. אם ניקח את התפקיד שלי: על 30 בוגרים בני 21 עד 55 שיש אצלי אני מוגדר 50% משרה. זה הכובע שלי – 50% משרה מנהל. מה קורה ב-50% השני? כדי באמת להצליח גם לפרנס את המשפחה שלי, 50% השני אני עובד סוציאלי. יש לי כובע יחסית מלא כי אני גם עובד סוציאלי וגם מנהל, אבל לצורך העניין - - -

כמה מסגרות אתה מנהל ב-50%?

ב-50% אני מנהל מסגרת של 30 הבחורים האלה עם מוגבלות שכלית. זאת אומרת, הדרישה של משרד הרווחה אומרת, התקן שלה, שמי שצריך לנהל מרכז כזה של 30 אנשים – אני מדבר גם על אנשים עם מוגבלויות פיזיות, כיסא גלגלים, עם התנהגות מאתגרת. אתמול נשברו לי המשקפיים כי חטפתי אגרוף מבחור כי רציתי לעזור למדריך. המדריך שנמצא באמת בחזית צריך להתמודד – אני אמרתי פה את המספרים ואני חוזר עליהם – מדריך אחד על שישה, זה התקן. אם הם סיפרו פה על ארבעה, אולי יש מקומות של ארבעה. התקן שלי – ואני מדבר עם המפקחת כל פעם מחדש, היא הייתה אצלי לפני שבוע – הוא: אחד על אולי חמש וחצי עכשיו, כששינו קצת, אבל מדריך על שישה בחורים, שחלק מהם מטוטלים, חלק מהם אלימים, חלק מהם עם בעיות כאלה ואחרות.

מה קורה כשלאחד הבחורים יש בעיה, נגיד, הוא חולה וצריך לקחת אותו למרפאה?

אני אגיד יותר מזה: בגלל שהעמותה מספקת גם את הצד של אחר הצהריים, את ההוסטל, אז אנחנו נמצאים במצב שאני מקבל אנשים גם עם דלקת עיניים, שזה יכול להדביק את האחרים, אבל מה נעשה? מה, אני אירה לעצמי ברגל? אני צריך לדאוג למדריך שילך אליו ואז אני מוריד מהסד"כ, נקרא לזה, מהצוות שלי? אז הוא נמצא אצלנו. קרו, לצערי, לפני שנתיים דברים גם – זה לא המקום לדבר על זה אז אני לא אגיד, אבל הקושי הוא באמת עצום.

יש לנו מרפאה בעיסוק בתקן של שש שעות שבועיות, שגם את זה לקח לי למצוא מעל שנה. מעל שנה לקח לי למצוא מרפאה בעיסוק. קלינאי תקשורת, גם משהו כמו שש שעות שבועיות שנמצא. הם לא באמת יכולים לעשות משהו. הם יכולים במקסימום לנסות להדריך את הצוות. הצוות, שזה מדריך בלי תואר נדרש כלשהו, בלי הדרכה או הכשרה כלשהי – המדריך נכנס והוא נכנס ישר ללופ. יש לי מצבים – למשל, מי שמנהל את ההוסטל איתי ביחד נמצא שם כמדריך כבר מעל חצי שנה, אני חושב, כי מדריך לא שורד יותר משבועיים, כי יש שם אלימות, יש שם מקלחות, יש שם דרישות גבוהות משכר נמוך. אם דיברנו על השכר, אז כן, 30 שקלים לשעה זה מה שהוא מקבל. יש לי מדריך ש-15 שנה - - -

אגב, גם אם הוא היה נשאר חמש שנים?

אני בא להגיד: יש לי מדריך של 15 שנה, שעכשיו התעורר קצת וניסה ככה – אז אמנם העלינו לו ל-32.5 - - -

32.5 אחרי 15 שנה?

32.5 הוא קיבל אחרי 10 שנים. עכשיו הוא ביקש קצת לראות אם אפשר יותר, אז אנחנו אומרים לו: לא, אין לנו מה. הדבר היחידי שיש זה קורס הכשרות מטפלים - - -

רגע, אני חייבת שנייה לעצור אותך. אתם יכולים להסביר לי את הדבר הזה? אתם שומעים את הנתונים, אלה הנתונים. אתם חושבים שאתם מתקצבים את זה ב-40 שקל לשעה ועוד מהתחלה. זאת המציאות.

אנחנו מתקצבים שכר מטפל במעל 10,000 שקל לחודש, ועל זה - - -

אל תדבר לחודש, דבר בשעה.

זאת המציאות.

ועל זה מוסיפים תנאים סוציאליים. זה השכר שמשרד העבודה והרווחה מעביר בתעריף שלו עבור שכר מטפל.

גדעון, אבל זה מה שאתם מעבירים. זאת המציאות, היא לנגד עיניך. 32.5 שקלים אחרי 15 שנה בתפקיד. אני רוצה לראות אותך או מישהו אחר שורד בכלל בתפקיד כזה חצי שנה.

אבל הם לא נותנים לדברים אחרים, אז נאלצים לקחת משכר מדריכים. זו חוכמה נורא גדולה לכתוב. גם אני יכולה לכתוב.

אני יודעת. אני שואלת את משרד הרווחה. אלה העובדות. זאת המציאות.

אנחנו לא נכנסים לניהול השוטף. אם המנהל מחליט, או הארגון מחליט – ודרך אגב, אנחנו - - -

ואם הוא היה מחליט לתת שישה שקלים לשעה?

יש חוקים במדינת ישראל. כל עובד שלא מקבל כחוק את מה שמגיע לו, יכול לפנות - - -

אבל זה לא העניין, גם יש תעריפים. אתם מתקצבים – גדעון, תקשיב לי שנייה.

אני מקשיב, אני שומע אותך כל הזמן.

אני יודעת שזה לא נעים לך אולי לפעמים. אתם מתקציבים, לטענתך, 40 שקלים לשעה. גם זה חלק מהחוק. הכסף הזה, שאזרחי ישראל מתקצבים – מגיע להם, מגיע לכולנו, שהוא באמת יגיע למדריכים. זאת ההחלטה של משרד הרווחה. אתם רואים שאין אף מדריך – ובכל הביקורים שלי בהוסטלים, הייתי בעשרות, בחיים שלי לא פגשתי מדריך שמקבל 40 שקל לשעה.

אמר המנכ"ל ואני אמרתי בהמשך שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות שינויים בקטע הזה, ואנחנו נעשה שינויים בקטע הזה. אמרתי: אנחנו לא נבדוק כל מדריך ספציפי אם הוא מקבל 40 או לא, אבל - - -

תגיד לי, למה אני, כשאני מגיעה להוסטל, חנן, אני יכולה לשאול אותם כמה הם מרווחים, ואתם לא יכולים לשאול אותם כשאתם מגיעים להוסטל?

את יכולה לשאול אותם. מבחינתנו, אני חוזר ואומר, אנחנו צריכים לאפשר למנהל שמנהל מקום לעשות גם דיפרנציאציה בתוך המדריכים שלו. לטעמי, למדריכים ותיקים הוא צריך לתת יותר ולמדריכים צעירים צריך לתת פחות.

32.5 לעומת 30?

א', צריך לבדוק גם מה זה כולל. אני חייב להגיד שאסור לשכוח שיש תנאים סוציאליים, אסור לשכוח שיש תנאים נלווים. השכר השעתי שנותנים הוא הרבה פעמים שונה ממה שמקבלים עם כל התנאים הנלווים. זה תלוי מה את שואלת, זה תלוי מה אומרים לך ותלוי איך - - -

תן לי את הדוגמאות. חנן, תן לי עכשיו 10 מקומות שבהם יש מדריכים מהסוג הנבחר שמקבלים 40 שקלים לשעה.

חברת הכנסת סתיו שפיר, אמרנו שאנחנו הולכים לעשות שינויים בבקרה שלנו - - -

אל תלכו – תעשו.

עדיין אנחנו חושבים שאנחנו לא נבדוק שכר פר עובד בודד.

אז למה התקדמנו? אני כבר חשבתי שיש לנו התקדמות.

אני רוצה להוסיף משהו חשוב.

כן, אבל עד שלא תוסיפו לנו, למשל הסעות, אי אפשר יהיה לשלם כמו שצריך למדריכים. אנחנו הולכים.

אנחנו הולכים באוטיסטים למהלך שעשינו באגף מש"ה - - -

של מדריך מוסמך.

של הסמכה של האנשים.

כבר התחלנו. זה בקורס.

התחלנו, כרגע פתחנו שני קורסים גם לתחום הזה של האוטיזם.

ל-60 איש?

למי?

אנחנו נרחיב את המגמה. אנחנו מתחילים כרגע עם שני קורסים, נרחיב את זה כבר בשנת 2019.

מדריך משלם על זה 8,000 שקל.

מי ישלם את זה?

תרשו לי להשלים את התשובה. המשמעות של העניין הזה היא תוספת – היות ואנחנו מעוניינים מאוד-מאוד לתמרץ את ההסמכה של המטפלים, אני מניח שהם יעשו עבודה יותר טובה, אנחנו נותנים תוספת מאוד-מאוד משמעותית בגין קורס ההסמכה, שזה כ-3,000-4,000 שקל לבן אדם עבור ההסמכה הזאת. אני מאמין - - -

אבל הוא צריך לשלם. המדריכים פה אומרים שהם משלמים על זה.

לשלם 8,000 שקל על הקורס הזה.

אנשים פה מדריכים, הם אומרים שהם משלמים על זה.

המפעיל יקבל את התוספת הזאת ויהיה לו בעצם פול נוסף שמתוכו הוא יוכל לתת - - -

למה המדריכים צריכים לשלם את הכסף הזה?

המדריכים לא משלמים את הכסף.

הנה, הם אומרים, הם פה יושבים.

8,000 שקלים.

מי משלם מה?

המדריך.

8,000 שקל.

הייתי שולח 10 מדריכים. 8,000 שקל קורס.

קודם כול, זה היה מה שעשינו בעבר ואנחנו שינינו את התפיסה הזאת. אנחנו כרגע - - -

אבל הכול השתנה רק בשנה הזאת - - -

נכון.

רגע, חברים. אנחנו הגענו להסדר שלא המדריך משלם את זה אלא המפעיל משלם את קורס ההסמכה.

מהכסף של הילדים, מהמכסות של הילדים.

להוריד משכר המדריכים.

מהמכסות של הילדים.

כי בסופו של דבר, לארגון, וגם למדריך, שווה לעשות את הקורס - - -

לא משרד הרווחה, משרד החינוך צריך למקצע.

לא, לא שווה. זה על חשבון המנגו והתותים שלא קונים לילד שלי אף פעם.

אני אמרתי לך מקודם שהמשרד מעביר 18,000 שקל לכל מפעיל.

בסדר, אתה אמרת לי.

בבקשה, תלכי למפעיל שאת עובדת אתו, שאת מקבלת שירות ממנו, ותבדקי את זה.

אני ראיתי שאתה מתקצב את ה-10 ב-57 שקלים לחודש. אני ראיתי את זה, אבל - - -

גדעון, הם צריכים לשלם - - -

סליחה, רגע.

אבל גם מהמכסות נשלם את השתלמות, את ההדרכות?

אנחנו ממשיכים את הדיון, המנכ"ל רצה - - -

חצי הערה, שהמנכ"ל לא יברח.

אני אתן לך חצי הערה ואני - - -

הוא רוצה להעמיס על המכסה את ההדרכה.

אני רוצה לומר למנכ"ל הערה קטנה. אני לא נכנס למהות הדיון, בין היתר ומתוך הכרות, תעשו את העבודה עם אוטיזם גם כעבודה מועדפת, כדי שיבואו אליה - - -

זה נעשה.

זה לא קיים. יש מדריכים שפנו אלי מחוות הנוער הציוני, פה בירושלים - - -

עכשיו זה נעשה, לאחרונה. היה שינוי.

הוא אומר שהם קיבלו שלילי, חבר'ה שבאו מצה"ל וביקשו לעבוד בתחום.

שנייה, חברים, אנחנו ממשיכים את הדיון. אל דאגה, יישאר אתנו הצוות של המשרד, המנכ"ל צריך ללכת. אני רוצה רגע רק להבהיר פה כי משהו לא הובן לי. אמרת, כבוד המנכ"ל, לפני כמה דקות שאתם הבנתם שצריך לעשות שינוי במערך הפיקוח, שאתם הולכים לדרוש מהגופים המפעילים שקיפות מלאה. בירכתי על זה, אני מאוד-מאוד שמחה על ההתקדמות הזאת; זה מאוד-מאוד חשוב. אבל לצד זה אנחנו שומעים מגדעון ומחנן שלא רוצים להיכנס לניהול של המפעילים. כלומר, יש פה איזושהי סתירה וזאת ההבהרה שאנחנו מבקשים.

הוא רוצה להעמיס את ההדרכה גם על המכסות.

הוא מעמיס. הוא לא רוצה – הוא עושה.

תראו, כשאין מספיק כסף, התוצר של זה זו הצפיפות בבתים. כשיש צפיפות – מתעוררת האלימות. כשמתעוררת האלימות, אז אומרים לנו, למשפחות, שצריך לתת יותר תרופות, כי אין מה לעשות, הדיירים לא מסתגלים למקום, אז צריך להעמיס עליהם תרופות. ואז, במקום דיירים עם אוטיזם, או עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, הם הופכים להיות זומבים של תרופות. הדבר הזה - - -

ממש.

זה לא הוגן.

"זה לא הוגן"? זה לא הוגן לדיירים. מה זה "זה לא הוגן"? לא הוגן למשרד הרווחה? ליליאן, באמת.

גם אני הייתי במאות מסגרות.

- - -

בסדר, אני מצדיקה את הוויכוח ואת השיח הזה, אבל לעשות הכללות ולהגיד אמירות בצורה כזאת, שהמסגרות - - -

מה הכללות? הבעיה היא שזה לא הוגן כלפי הדיירים.

אנחנו ההורים ואנחנו אומרים את זה.

לא אתם ולא אף אחר פה הוא זה שסובל מחוסר הוגנות. אלה הדיירים שסובלים מחוסר הוגנות והאנשים שמטפלים בהם ונמצאים איתם כל יום.

אני לא דיברתי על הצורך. אני לא דיברתי על הצורך.

זאת כנראה רק דעתך.

זאת כנראה רק דעתי.

אני לא מדברת על הצורך להוסיף, לדבר ולמקצע. אני מדבר על האמירה שעוברת כאן ככה בעדינות - - -

שמה?

האמירה שהמסגרות, המוסדות, הם בתי חולים. כולם - - -

תגידי, את היית גרה במקום כזה? נו, תעשי לי טובה. היית גרה במקום כזה או שולחת את הילד שלך למקום כזה?

רגע, רגע.

התפרצויות על בסיס יומי.

סליחה, ואני גם אגיד את המשפט הבא – אתם יודעים מה קורה מעבר לכל זה? - - -

לא נותנים להגיד אז אני לא אגיד.

הדייר אשם.

לא אמרתי שהוא אשם.

אביגדור, אתם יודעים מה קורה - - -

אז מי אשם? אנחנו ההורים?

לא.

סתיו, תני לי רק שנייה אחת - - -

אז מי כן? מישהו שלא נותן את התנאים.

אם אני לא יכולה לסיים אני לא אגיד.

אני רק אסיים את המשפט. סליחה, אפשר להשלים את המשפט?

יש להם תקציב לצאת יומיים בשנה לטיול, יומיים חופש בשנה.

ומה שקורה מעבר לכל זה, זה שגם אומרים להורים: חבר'ה, אם לא טוב לכם אז נוציא את הילד. ואז הורה, משפחה, אחרי שהיא עוברת תהליך של חודשים של ניסיון קליטה, גם סופגת את האיום הזה שמוציאים את הילד. את מעקמת את הפנים - - -

כי זה מקרים - - -

הדבר הזה קורה וראיתי אותו בהרבה מסגרות. אני מקבלת ומטפלת בפניות של הורים ואני גם עוברת את זה בעצמי. אז לפני שאת מתערבת ואומרת פה שזו רק דעתך, בבקשה – יושבים עשרות הורים שכולם עוברים את הדברים האלה במקומות שהם נמצאים בהם. אתם לא יכולים פשוט להסתכל עליהם, לעצום עיניים ולהגיד: זה לא קורה. זאת המציאות.

אם אפשר, רק שנייה אחת - - -

הם מזלזלים בנו. זו לא עצימת עיניים. על עצימת עיניים הייתי סולחת.

זה זלזול.

רק שנייה אחת - - -

אתם, משרדי הרווחה – אני אגיד לך מה הבעיה – אתם, על הגב שלנו, מתנפחים במשרדים, מתנפחים בכוח אדם, ואז אנחנו שומעים: 10 מיליארד שקל. אולי חמישה מיליארד הולך למשכורות שלכם ואם זה לא היה הולך למשכורות שלכם אז היה לכם לתת גם לילדים שלנו.

סליחה, זה לא - - -

אני אומר לך, ככה זה. אני רואה איך אתם מתנפחים. התחלתם - - -

אדוני, תן רגע למנכ"ל לענות. זה לא השכר, עם כל הכבוד, זה לא המשכורות שלהם.

כי הם התנפחו על הגב שלנו. בזמנו, כשהקימו - - -

לא עובדי משרד הרווחה פה הם אלה - - -

חבל על הזמן, אתה לא בכיוון הנכון.

כן בכיוון הנכון.

אם אפשר לדבר, תנו לי רק שנייה אחת, היות, ואני מתנצל, אני צריך פשוט לצאת לאיזושהי פגישה דחופה אחרת שלא יכולתי לדחות אותה. אני בהחלט כואב את כאב ההורים. אין פה שאלה בכלל שצריך לעשות את המרב כדי שכל אחד מילדיכם יקבל את הטיפול המיטבי. אני רק רוצה להעיר כמה הערות: אנחנו הגדלנו את התקציבים למען אוטיסטים מ-200 מיליון לכ-500 בפרק זמן קצר, בזמן הכהונה של הממשלה הנוכחית. זו דמגוגיה מה שאתה אומר, הסיפור שאנחנו לוקחים את המשכורות ומנשלים את - - -

אתם מתנפחים על הגב שלנו.

לא, לא.

עזוב, אני לא רוצה להתווכח אתך בכלל על זה.

אביגדור, אני כבר הגנתי עלייך, אין לך מה להיכנס לזה.

עכשיו לעניין. כפי שהבטחנו, אנחנו מעמיקים את הפיקוח, אנחנו נחייב את הספקים להיות שקופים כלפינו, נעשה את המרב בעניין הזה. אני חושב שאכן צריך לעשות צעד גדול בכיוון שתהיה שקיפות מלאה. אנחנו לא ניכנס - - -

תתחברו לאקדמיה.

אין שום סתירה בין מה שאני אמרתי לבין מה שחנן אמר: אנחנו לא ניכנס ברמת העובד הבודד, כי יש גם חוקי עבודה במדינת ישראל ואנחנו לא נסתבך עם חוקי העבודה; פתאום נהפוך, בדרך עקיפה, למעסיקים של אותם עובדים ונקיים יחסי עבודה.

איך זה מפר את חוקי העבודה?

אז תבדקי את זה, תראי שאכן - - -

בדקתי את זה. איך זה מפר את חוקי העבודה?

אני גם בדקתי - - -

כשאתה שולח מפקח לבדוק את הכסף הציבורי שלנו שאתה נותן למפעיל, אתה צריך לראות שמשהו - - -

כשאתה דיברת אני שתקתי - - -

אני לא דיברתי. אז אתה צריך לדאוג לו.

אז תקשיב גם לי. יש תרבות דיבור במדינה, לא מדברים שניים ביחד. תקשיב.

אני אומר עוד פעם כדי שנסכם את הקטע שלי, ויישארו חבריי כאן ויסבירו את כל מה שצריך להסביר בשקיפות מלאה. אם יש צורך פה ושם לתקן עיוותים, ויש כמה עיוותים שמטופלים – הסיפור של ההסעות אכן מטריד אותנו, נבדוק את העניין ונחפש איזשהו פתרון לעניין. אבל מעבר לכך, לבוא ולשפוך את התינוק עם המים ולהגיד שאנחנו לא מטפלים כמו שצריך, נדמה לי שיש מרחק גדול בין מה שנעשה בשטח לבין מה שנאמר פה.

אז תסביר רגע את הסיפור של חוקי העבודה.

ד"ר קפלן, אין הכשרות מקצועיות.

אנחנו מסכימים שיש מרחק גדול.

האמירה על חוקי העבודה, סלח לי, במלוא הכבוד, זאת לא אמירה נכונה. אין בעיה, אין שום דבר, אין שום חוק שמונע מכם לבדוק תלושי שכר מאחר ואנשים האלה – לא כמעסיקים שלהם, הם מספקים את השירות והם המטפלים בדיירים.

ואם חברה שזכתה במכרז, כמו דנאל – שנדמה לי שהיא נסחרת גם בבורסה – פער השכר של המנכ"ל, אם נכון מה שקראתי פה, הוא בעננים - - -

חברה שהרוויחה 800% ב-2016.

וענייניו הוא רווח, מי אומר - - -

זו חברה ציבורית שעוסקת במרחב גדול של פעילויות.

יכול להיות, אבל זה לא אומר שהיא יכולה לטפל בילדים אוטיסטים.

אנחנו הפכנו למספר.

זה שאנחנו מפריטים את הטיפול בילדים אוטיסטים זה לא אומר – זה לא ניסוח שלי, אני קורא פה מדוח שאולי כתבה חברת הכנסת סתיו שפיר – אנחנו לא יכולים להפריט את האחריות על הילדים הללו. נדמה לי שפה המשרד, ובעיקר האמירה הזאת של חנן – אני ממש-ממש לא מקבל אותה.

שכנסת ישראל תלאים את השירות הזה.

יש לי גם קצת ניסיון בעבודה ציבורית.

אתה בעד?

כשצריך לפקח אתה מפקח עד הגרוש האחרון של השכר של המדריך, כדי מהמיקרו הזה לעלות למאקרו ולדעת שיש טיפול בעובדים, גם במטר המרובע - - -

אני חושב שיש הרבה יותר חסרונות מיתרונות. יש סוגים מסוימים שאני בעד ויש סוגים שאני נגד.

במקרה הזה אתה חושב שהיה צריך שהשירות יהיה בידי המדינה?

אדוני המנכ"ל, אני לא מכיר אותך מספיק טוב כדי להגיד שאתם מסירים את האחריות. המילים הן יפות, בסוף צריך לבצע.

התמקצעות באוטיזם.

ברור בידי המדינה.

זה לא מספיק מילים יפות, שאני מתחשב ואני מכיר את ההורים. בסוף צריך לדעת כמה קיבל המדריך ומה הפער בין מנכ"ל דנאל, או האיש הזה שעומד שם בראש. חברה כזאת לא יכולה לקבל אחריות לטיפול בילדים אוטיסטים. זה כמו שלא הפרטנו את בתי הכלא, מסיבה ברורה ומדויקת. זה לא יכול להיות.

אתה כמחוקק תחוקק חוק שכל המעונות וההוסטלים צריכים להיות מולאמים. אני מניח שזה לא יעבור - - -

אני לא אמרתי, אתה הלכת לקיצוניות השנייה.

אני לא הלכתי לשום קיצוניות. לא הלכתי בכלל.

אמרתי לפקח כמו שצריך.

שאלתי אם משרד הרווחה בעד? משרד הרווחה בעד?

לא.

לא.

מה?

אני חייבת להגיד משהו, אדוני המנכ"ל.

רגע, שנייה. למה לא?

הוא לא בעד הלאמה גורפת. משרד הרווחה, בחסות הנוער, היה בעד לקחת ולהלאים את המעונות האלה, אבל מכאן ולעבור מקצה אחד לקצה שני, מלאכה שנעשתה ב-30 שנה – ויש המון מוסדות פרטיים שנותנים שירותים מצוינים - - -

טובים.

ויש כאלה שלא נותנים שירותים סבירים, ותפקידנו לגרום לכך שהשירותים יהיו טובים על ידי כולם. זה לא אומר שצריכים לקחת ולהלאים. לא ראיתי מסגרות שמופעלות על ידי המדינה שפועלות ביעילות מרבית.

לא אמרתי את זה. אתה לקחת את זה לקיצוניות של הלאמה. אני דיברתי על יותר פיקוח. אם זה פער המחירים - - -

אני הסכמתי לזה. לא אמרתי שלא יפקחו.

פה נאמר שלא יפקחו על שכר המדריך.

אבל אתה אמרת שיש לכם בעיה עם חוקי עבודה. הדבר הזה הוא לא נכון. אין שום דבר שעוצר בעדכם לבדוק תלושי שכר.

סתיו, גם מבחינת מדיניות שלנו וגם מבחינת העניין – ותבדקי את זה יותר לעומק – אנחנו לא רוצים להיכנס לניהול השוטף של המסגרות במובן זה שנבדוק ברמת העובד הבודד מה הוא מקבל ומה הוא לא מקבל. מי שאחראי כלפיו זה אותו מפעיל. אנחנו יכולים לראות שקבוצה הומוגנית – מדריכים, מטפלים, עובדים סוציאליים וכן הלאה – מקבלים את מה שאנחנו משלמים, מקבלים כדין והחוקים מקוימים כלפיהם. זה מה שאמרתי וזה לא עומד בסתירה למה נאמר על ידי חבריי. אני ממש מתנצל, סתיו, אני כבר פשוט חייב ללכת.

אם לא בודקים את התלושים אז אי אפשר לדעת אם הם משלמים. תודה.

אדוני המנכ"ל, אני רק רוצה שתשמע אותי במשפט האחרון. אתם מבחינתנו הרגולטור, אנחנו ההורים ואנחנו לא רוצים להתעסק בכל הנושא של: יש לכם, אין לכם, קיבלתם, לא קיבלתם, מתי - - -

בדיוק.

אני מצפה ממך, בתור מנכ"ל משרד הרווחה, שתהיה שותף שלי כאימא של ז' לאיכות חיים הרבה יותר טובה ממה שיש לו. אני לא רוצה לשמוע שיש לכם ואין לכם, ואתם נותנים לנו ואתם לא נותנים לנו, ואתם תפתרו את הבעיה, ויש פה בעיה של הסעות ואתם תפתרו אותה, ואין בעיה של פנאי – אני רוצה שתפתרו את זה.

תודה.

גברתי, שמעתי אותך לכל אורך הדרך. אל תחשבי שזה עובר לידי,. אני לוקח את זה לתשומת לב ואכן אנחנו נעשה את הכול כדי לשפר את רמת חייהם של כל המטופלים על ידינו, לרבות האוטיסטים. אנחנו עושים את זה במשך כל השנים, נעשה את זה גם הלאה. מעמידים לנו מקורות מסוימים, אותם אנחנו מנצלים בצורה המיטבית, ותפקידנו אכן לפקח שז' יקבל את השירות המיטבי.

ושתקבל בתקציב המדינה פר ילד. האוטיסטים מתרבים. אם לא נקבל מתקציב המדינה לא יהיה לך.

תודה. משרד המשפטים, בבקשה.

אני יונית אפרתי מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הנציבות מבצעת גם ביקורי פתע במערכי הדיור. בשנת 2017 ביקרנו ב-37 מסגרות. אנחנו רואים - - -

ביקורי פתע ממש? לא עם הודעה מוקדמת.

כן. בתיאום עם משרד הרווחה, אבל מבחינת המסגרת זה פתע. כלומר, התיאום הוא עם המשרד אבל המסגרת לא יודעת על זה. אנחנו רואים שוני בין המסגרות. ישנן מסגרות שהן באמת מאוד-מאוד טובות ואיכותיות, וישנם מקומות שהתנאים בהם הם הרבה-הרבה פחות טובים, עד ממש תנאים שאף אחד מאתנו לא היה רוצה לחיות בהם.

כשאנחנו מדברים על השקיפות – השקיפות לא צריכה להיות רק בתקציבים; השקיפות צריכה להיות גם בסטנדרט של תנאי המחיה, בסטנדרט של איכות הטיפול, בסטנדרט של תנאי המגורים. אנחנו רואים שוני בתנאים המחיה, בצפיפות, בסטנדרט המגורים בין המסגרות, ואנחנו רואים גם בתוך המסגרת עצמה. אז כשאנחנו מדברים על שקיפות זה צריך לכלול גם את זה. כשאנחנו מדברים על שקיפות אני חושבת שצריך לפרסם גם את דוחות הפיקוח של המשרד עצמו, כמו שעושה משרד הבריאות. זה מאפשר גם לציבור עצמו לראות ולפקח; זה מאפשר לכל הציבור בעצם להיות שותף; זה מאפשר גם בחירה אחרת של ההורה במסגרת כשהוא רואה סטנדרט; וזה מאפשר למסגרת עצמה להשתפר.

דובר פה קצת על ההפרדה בין הפיקוח המקצועי לפיקוח התקציבי - - -

אגב, יש דרישה כזאת של משרד המשפטים ממשרד הרווחה?

דרישה לפרסם את הדוחות? אנחנו לא מפרסמים את הדוחות שלנו. הדוחות שלנו עוברים למשרד עצמו.

מהם, לפרסם את הדוחות שלהם.

לא דרשנו את זה עד כה.

עמדתכם?

הם משרד ממשלתי אחד, אנחנו משרד ממשלתי שני, הם לא אומרים לנו מה לעשות.

מה עמדתכם בעניין הזה?

מה הם עושים עם הנתונים? מה עושים איתם?

לגבי דוחות הפיקוח, מה שנראה לי שאנחנו נעשה – בניגוד למשרד הבריאות, דרך אגב, שעושה ביקורת פעם בשנה במסגרת, יש לנו מפקחים שנמצאים במסגרות שלנו פעם בשבוע, פעם בשבועיים, וזו פחות או יותר התדירות. אני חושב שנעשה משהו שהוא תקופתי. כל דוח פרטני, נעשה איזשהו משהו תקופתי.

למה לא לפרסם את כולם?

כי אני אומר, ההיקפים של ביקורי הפיקוח אצלנו הם היקפים מאוד-מאוד גדול של ביקורים באופן יחסי. כל פעם גם בודקים דבר אחר, נושאים אחרים. אני חושב שזה נותן תמונה לא נכונה. אני חושב שתמונה שתאגם את כל הממצאים של דוחות הפיקוח בצורה תקופתית - - -

אבל מה זה "תמונה"? לקחת ולפרסם את זה במובן של להעלות את זה לאינטרנט, זה לא דורש עוד עבודה. יש כבר דוחות.

למה לפרסם?

מפקח אחד על כל מחוז.

אני אומר עוד פעם, אני חושב שאין משמעות לפרסם דוחות פיקוח שוטפים של פעם בשבוע, פעם בשבועיים וכו'.

למה? בעינינו, יש משמעות – אתם מוכנים לפרסם?

אני חושב שתינתן תמונה יותר טובה על המסגרת אם יהיה איזשהו דוח מסכם תקופתי, וזה משהו שאנחנו מוכנים לשקול לפרסם את זה.

המסגרת מקבלת.

לא, פרסום לציבור.

זה דבר אחד. דבר שני שחשוב לי להגיד בעקבות כמה דברים שעלו פה: אנחנו הולכים לצאת למכרז לבדיקה של צריכת יתר של תרופות, לא רק של אנשים על הספקטרום האוטיסטי אלא על כל סוגי האוכלוסיות שהיום מטופלות אצלנו, גם במוגבלות שכלית-התפתחותית וגם במוגבלויות אחרות.

ומה תיתן במקום תרופות? אנחנו צריכים טיפול.

אני אמרתי שאנחנו הולכים קודם כול לדעת האם הטענות שמלעיטים את האנשים בתרופות וכו' הן טענות - - -

יש מצב קשה.

איך אפשר לבדוק דבר כזה?

את לא רוצה שאני אעשה מחקר?

אדרבה.

תודה רבה.

לא, אני רוצה שתתחום את זה בזמן.

חבר'ה, סליחה, תנו לו לסיים.

דבר שני, הטענה שלך לגבי הפער בין משרד החינוך למשרד הרווחה היא בהחלט טענה מוצדקת. התשובה של משרד האוצר לדרישה שלנו של השוואת התנאים אומרת שמבחינתם – ואני מדבר כרגע על כל סוגי המוגבלויות, לא רק הספקטרום האוטיסטי – שבקטע של הגילים הצעירים יש תהליך של למידה ותהליך של הקניית מיומנויות. אנחנו חושבים כמוך, שזה נמשך, שזה לא מפסיק בגיל 21, אבל יש פה פער תקציבי - - -

צריכים לשמור על המיומנויות האלה.

בדיוק. יש פה פער תקציבי מאוד משמעותי. אני אשמח, חברת הכנסת שפיר, שתצטרפי לדרישה שלנו בעניין הזה מול האוצר, להשוואת התנאים בין מערכת החינוך לבין מערכת הרווחה בפער של השינוי.

לא להשוואה, זה צריך להיות יותר.

אבל אני רוצה להגיד בכל זאת, וחשוב לי להגיד, שעל התקן של 24 הדיירים שאנחנו מתקצבים את המסגרות, יש תשעה וחצי תקנים שהם תקנים שמעבר למטפלים, שמבחינתי הם אנשי מקצוע וזה יכול להיות רכז חינוך, עובד סוציאלי, פרה-רפואי, מדריכים וכו'.

יש לי עוד שני עקרונות מאוד-מאוד חשובים לפני שאסיים את דבריי.

אני אתן לך להשלים, רק שנייה. העובד בבית אקשטיין, בבקשה.

שלום, בוקר טוב. אני מסיים עכשיו את שנת העבודה השנייה שלי כעוזר הוראה ברשת. יש לי ניסיון של למעלה מ-10 שנים בעבודה עם בעלי צרכים מיוחדים. התבקשתי להגיע לכאן היום על מנת לתאר את ההתנהלות בשני בתי הספר בהם עבדתי בשנתיים האחרונות, ואני מניח שאחרי שאני אומר את הדברים שאני רוצה להגיד אני אפוטר.

- - -

זה מה שקרה לכל עובד שאני מכיר שניסה להתבטא אודות ההתנהלויות שאינן תקינות ברשת, או שניסה להתאגד יחד עם עובדים אחרים. על אף הסכנה למשרתי, הסיבה שאני נמצא כאן היום היא טובתם של הילדים וזו היא בלבד העומדת לנגד עיניי.

אני חייב לציין בפתיחה כי בשני בתי הספר שבהם עבדתי עושים אנשי הצוות, מרמת ההנהלה, המורים, עוזרי ההוראה ואנשי המקצוע הפרה-רפואיים, ככל יכולתם כדי להעשיר את התלמידים ולקדם אותם, אך ללא האמצעים המתאימים אין הם מצליחים לממש את כוונותיהם הטובות ואביא מספר דוגמאות. תקן לא מספק של כוח אדם לכיתה עם לילדים אוטיסטים החווים התפרצויות זעם והתקפי אלימות קשים. אין הלימה בין כוח האדם לבעיות האובייקטיביות של הילדים. מורה ושני עוזרי הוראה אינם מספיקים על מנת לקדם תלמידים בכיתה של תשעה תלמידים, שחלקם חווים מידי יום התפרצויות זעם והתקפי אלימות קשים. לעתים גם צוות של שלושה לא קיים מסיבות שונות ופעמים רבות במהלך השבוע מוצא עצמו עוזר ההוראה או מורה לבדו עם כיתה שלמה, מה שעשוי לגרום לפגיעה פיזית של ילדים בחבריהם.

הכשרת כוח אדם – עוזרי הוראה חדשים אינם מקבלים הדרכה כלשהי בהגיעם לעבודה ומתחילים לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, מה שעלול לפגוע הן בילד והן בעוזר ההוראה. אני אתן דוגמה ראשונה: אני מכיר באופן אישי בחורה צעירה נמוכת קומה שהגיעה לעבוד אצלנו והמורה נתנה לה להיות אחראית על נער שגבוה ממנה בשני ראשים, בעל התפרצויות אלימות תכופות, שכבר גרם לעובדת אחרת לשבור את ידה, והכול כדי לבחון אותה אם היא תוכל להתמודד מולו. דוגמה נוספת: בשנת הלימודים הקודמת מצאתי את עצמי אוחז בכל אחת מידיי נער בגיל העשרה – שני נערים, אחד בכל יד, שניהם בהתפרצויות זעם ואלימות, כשהמורה נמצאת מאחורי הדלת הסגורה והמנהלת לא נמצאת בבית הספר.

פוחדים.

שיעורי העזיבה של עוזרי ההוראה – זה חשוב, אני אחכה שתסיימו לדבר – שיעורי העזיבה של עוזרי ההוראה את בתי הספר הוא עצום. חלקם עוזבים אחרי ימים ספורים, שבועות, חודשים, או שנת לימודים אחת. הסיבות: דבר הראשון, השכר השעתי הנמוך – 29 שקלים לשעה. לי העלו בשקל משנה שעברה. שנה שעברה קיבלתי 28, אז תודה רבה לכם. שנית, חוסר האונים שהם מצויים בו אל מול מערכת שאינה מספקת להם את הכלים להתמודדות מספקת בעבודתם. הסכנה בתחלופה גבוהה של אנשי צוות היא בהשפעה הקשה על בעלי הצרכים המיוחדים. הכאב הגדול שהם חווים בעת פרידה כזו מוסיף לחוסר היציבות הרגשית שגם כך הם סובלים ממנו. מההתרשמות שלי, ההתפרצויות של אותם נערים ונערות רק הולכות ומחריפות במקרים אלו.

אני אשמח שכל אנשי משרד הרווחה יסתכלו אלי כי אני מדבר איתם.

אתה לא מדבר אתנו, אתה מדבר על מערכת החינוך.

זה אותו דבר בדיוק. זה אותו דבר בדיוק. אין שוני. זה מה שאתם לא מבינים - - -

לא, לא - - -

כרגע אמרו שהחינוך נפלא ואנחנו גרועים – אז מה בדיוק אותו דבר?

איכות המזון - - -

כדאי שתקשיבו כי זו תופעת טבע בבית אקשטיין-דנאל.

כן.

איכות המזון – בעוד חלק ניכר מהילדים עמם עבדתי סובלים מבעיות אכילה, אכילה כפייתית או הרעבה עצמית, המזון המוגש לתלמידים הינו מלא בשמן באיכות ירודה. אחוז השומן בו גבוה, פחמימות שולטות בכל ארוחה. הירקות שמסופקים – אין לנו את הזמן לחתוך אותם. בשנתיים האחרונות חזרתי והתלוננתי על איכות המזון, משהו התחיל להשתנות אבל לא מספיק.

תנאי תחזוקה ותברואה מסכני חיים. מסכני חיים. בתי הספר אינם מגודרים כראוי. למשל, בשנת הלימודים הקודמת אני שומע ילד בחצר צועק: snake, snake – הוא מדבר באנגלית – אני מתקרב אליו ואני רואה במרחק של מטר ממנו שני נחשי צפע מזדווגים. יש גם תמונות של זה, אפשר לראות את זה. אגב, ביקשתי חסימה של הגדר – כלום לא קרה. אחלה פיקוח.

ויכולות לא ממומשות – בכיתות שלימדתי, אני מעריך כי חלק מהתלמידים יכולים להתמודד בבחינות מסוימות אבל אין כוח אדם שיעשה את זה. האפשרות היחידה לקדם נערים ונערות אלה היא באמצעות הוראה פרטנית, איש צוות שמלמד ילד. אני העברתי בכיתה שיעורי ספרות השנה: נתן זך, יהודה עמיחי, רחל, "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, שאגב היה בבגרות, אבל לבחינה הם לא מגיעים. חמור מכך, בהעדר קידום, המצב של חלק מהילדים מדרדר ואין על זה בכלל ויכוח. ביוזמה אישית שלי פיתחתי מספר פעילויות לטובת הילדים: פתיחת היום במדיטציה, בחירה לימודית לתלמידים, היענות לצרכים מידיים.

הדוגמאות שהבאתי לכם עכשיו הן רק חלק קטן מהחוויות שעברתי שם. לכן אני עכשיו חייב להזהיר, להזהיר שעקב ההתנהלות הבלתי האחראית של הרשת הזאת ושל אנשים שיושבים פה בחדר, ממוקסמים רווחים, ממוקסמים רווחים על חשבונם של בעלי צרכים מיוחדים.

לנדל"ן.

ממוקסמים רווחים – תקשיבו טוב למה שאני אומר – על חשבונם של בעלי צרכים מיוחדים וזה רק עניין של זמן עד שיתרחש אסון ואז כולם יגידו שהם לא ידעו. אני לא מבין למה אתה מחייך.

מפאת זמנו הקצוב של הדיון הזה אני צריך לקצר את דבריי ואני אגיד רק את ארבעת המשפטים האחרונים שלי. בעיר ספרטה שביוון היו נוהגים להשליך את החלשים, להשליך את החלשים, את בעלי המוגבלויות, אלה שעל-פי הגדרתם של הספרטניים הם לא פרודוקטיביים. מעבר לחומה היו זורקים אותם. הכול בשם הפרודוקטיביות והתרומה למאמץ המלחמתי. היום, בישראל 2018, אלו שהכי זקוקים, הכי זקוקים לנו, הולכים ודועכים בשם מקסום הרווחים. אז אומרים שאי אפשר להסיק שום דבר מההיסטוריה – אני יודע דבר אחד מההיסטוריה, שספרטה נכחדה, אתונה בסוף שגשגה. תודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת מוטי יוגב, בבקשה.

ברשותכם, אני חייב ללכת למקום נוסף. א', תודה רבה ליושבת-הראש – אני לא נמצא בוועדת השקיפות בדרך כלל, בוועדות אחרות, ולא תמיד אנחנו גם מסכימים בכל דעותינו. אני אומר פה לכם, אנשי משרד הרווחה, שברור לי שגם אתם עובדים קשה. אנחנו כולנו מודעים – אני מודע לזה יותר בשנים האחרונות כי יש לי שני ילדים שעוסקים בנושא, לא אאריך כרגע – שהאוטיזם, כל הרצף, זה אחד מהדברים היותר קשים. אני אציין רק את אמירתו של יהודה מרמורשטיין, ראש "עלה", שאמר לי: הלוואי שנצליח להיכנס גם לתחום הזה, אנחנו עוד לא שם – והרי הוא עושה הרבה מאוד, ועם מה שהוא עושה הוא אומר: אני עוד לא מצליח להגיע גם לשם.

הוא כבר נכנס.

הוא נכנס – הוא פתח בית בגדרה.

לא כולם רוצים לעבוד עם התפקוד הנמוך.

זו אמירה לפני כשנה, כשביקרתי אצלו בשניים-שלושה מקומות – בבני ברק, "עלה" נגב ועוד מקומות – ושאלתי אותו על הכניסה לאוטיזם. זה אחד.
שניים, אני באמת מודע לכך, מהורים רבים, שהנושא הזה של ההפרטה – והיטיב לתאר את זה פה המדריך, המורה, שאינני יודע את שמו – קיים המתח הזה בין חברות שהן מסחריות ונסחרות, שלוקחות את הכסף לא למיצוי. אולי לא צריך להוסיף שקל אבל בעזרת הפיקוח שלכם אפשר למצות את הטיפול. אני חושב שצריך להוסיף, ואני מברך על כך שהתקציב עלה מ-200 מיליון ל-500 מיליון. צריך לראות האם זה מספיק. אולי צריך לפרוץ את תקרת הזכוכית, בין בגלל שאולי יש יותר שאובחנו, או יש יותר בפועל והחברה מודעת לכך שיש יותר צורך בטיפול, ובין בגלל שיש צ'אנס להביא אנשים למקום יותר טוב.

אנחנו יודעים היום שבצה"ל, ואישית ביקרתי ביחידות כאלה, יש יחידות בהן מעסיקים גם אוטיסטים, בשירות הלאומי. אנחנו יודעים שאפשר להביא את האנשים למקום יותר טוב. אישית, אחד המקרים שטיפלתי בו – לא אאריך כרגע על עצמי – כשהבאתי אותו לאבחון בגיל 18 וחצי, שילמתי מכיסי. ד"ר ג'ודי גדליה, בשערי צדק, נתנה לי את הנחה על ה-1,600. בגיל 18 וחצי הצלחנו להכניס אותו למרכז שיקום-יום הורקניה. זה לא אדם שאני קשור אליו אבל אני עוקב אחריו עד היום. עד אז בכלל, או שהוא נפגע או שהוא פגע, כי בכלל לא התייחסו אליו. היום הוא עבר כבר את ידידה, הסגור, והיום הוא במקום פתוח, בהוסטל אחר. הוא לא קרוב משפחה שלי, לצורך העניין.

לגופו של עניין, אני חושב שמוטלים עליכם שני דברים: אחד, לפקח הרבה יותר וכן להיכנס גם לגרוש. אם אתה לא בודק את המיקרו אתה לא תגיע למאקרו. אם לא תשמע על ה-29 שקל – כך אי אפשר להחזיק עובד שצריך גם להחזיק משפחה. אם הוא מסור והוא טוב – למתח שבין חברה מסחרית לחברה שמטפלת בבני האדם, לשם צריך להיכנס. יכול להיות שבתקני המכרז בכלל הם לא צריכים להיות שם.

אני לא רוצה להאריך, גם אמרתי שאני אקצר. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דיון מעקב – אני אשמח להיות מודע גם אם אני לא חבר – דיון מעקב גם על הפיקוח. את תקבעי את קבועי הזמן. אני לא יודע להגיד מה קבועי הזמן פה – חודשיים, שלושה – לפיקוח על החברה הזאת וכל הבתים שלה.

היא לא החברה היחידה.

היא לא היחידה, אז פיקוח על כל בתי ההוסטלים.

אני מודע גם לפניות של הורים לטיפול בילדים צעירים, ובעיקר אני מודע גם – משרד העבודה והרווחה, שם ביקשתי וטיפלתי – לפערים רפואיים בדרום, בצפון, בפריפריה. בדרום אין טיפולים פרה-רפואיים והילדים שנמצאים במרכזי שיקום-יום בגיל הרך לא מקבלים כמעט כלום בתחומים הללו. שוב, ברי לי הפער הכללי והקושי להשיג את האנשים, אבל גם בדרום משלמים להם פחות. זה במשרד הבריאות, צריך להביא גם אותו, שיהיה רגולטור על הכשרה בדרום, הכשרה באוניברסיטת הדרום, שמשום מה סירבה להכשיר - - -

בריאות וחינוך ביחד.

ועל סטאז' בדרום, שמשום מה אין באוניברסיטת בן-גוריון, ועל מימוש בסוף של השירותים הרפואיים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, אוטיסטים בגיל הרך, בדרום.

תודה רבה, תודה שהצטרפת אלינו.

רישום הישיבה הופסק בשעה 11:00.


הישיבה ננעלה בשעה 11:00.